מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

דברי ימי רומא - כרך ראשון

מאת: תאודור מומסן , תרגום: דוד קלעי (מגרמנית)

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: א. י. שטיבל; ת"ש

סוגה:

שפת מקור: גרמנית

הקדמה

מחבר

תיאוֹדוֹר מוֹמסֶן, שזכה לחיים ארוכים (1817–1903) נחשב לאחד מגדולי המלומדים בדורו. יוריסטן במקצועו, גילה עוד בימי שחרותו מסירות מיוחדת וכשרון גאוני לחקר המשפט הרומאי הקדום, ולא הניח פנה בשטח זה בהיסטוריה הרומאית בכלל בלי חקירה וחיטוט ובלי הערכות וגילויים שפרסם בכתב ובעל־פה בהתמדה שלא פסקה כל ימי חייו. בחקירותיו בענפי ההיסטוריה והפילולוגיה באה גאוניותו לידי גילוי במדה לא פחותה מבחקר המשפט. אשר להיסטוריה – הרי הספר הזה עומד ומעיד עליו עדות קיימה לדורות. ואשר לפילולוגיה – העידה עליו כנסית הפילולוגים שנתכנסה בקולוניה של אשכנז בשנת 1894 וברכה את מומסן ברכה טלגרפית בבחינת ראש וראשון לפילולוגים (Princeps philologorum).

מומסן, יליד שלֶזויג, למד משפטים ופילולוגיה באוניוורסיטה של קיל, 1844–1847 תר באיטליה ובצרפת לשם חקירות ארכיאולוגיות. 1848 נעשה פרופסור למשפטים בליפסיה, אלא שמפני השתתפותו בתנועה הפוליטית בגרמניה בשנות 1848/9 נאלץ להסתלק ממשרתו, ובשנת 1852 נעשה פרופסור בציריך למשפט הרומאי. 1854 תפס קתדרא זו באוניוורסיטה של ברסלא ובשנת 1857 נתמנה לפרופסור להיסטוריה עתיקה באוניוורסיטה של ברלין. משנת 1873 שימש מזכירה של האקדמיה בברלין ובשמה ערך את “ספר הכתבות הלאטיניות” הגדול (“Corpus inscriptionum latinarum”). מנעוריו ועד זקנתו השתתף בענינים מדיניים וזמן ידוע היה גם חבר בית־הנבחרים הפרוסי כציר המפלגה הליברלית. בסוף ימיו קיבל את פרס נוֹבל לספרות, בשנה השניה לקיומו (1902).

החיבוּר

למעלה מאלף וחמש מאות חיבורים – ספרים, חוברות ומאמרים – כתב מוֹמסן, אבל תהילתו הכללית וזכרונו לדורות באו לו בעיקר בזכות חיבור אחד מכל אלה, ששמו קצר בתכלית: “דברי ימי רומא”. ודוקא חיבורו זה, ראש חיבוריו, לא בא לעולם מתוך מחשבתו הוא תחילה. זכה – ומלאכת גילוי גאוניותו ההיסטוריונית נעשתה על ידי אחרים, על ידי המו“לים שלו. אחרי הרצאה פוליטית שהרצה בליפסיאה על מהפכת הגראכּכים באו אליו שנים משומעיו, מו”לים ותיקים, והציעו לפניו לכתוב בשבילם את דברי ימי רומא. להצעה זו, שמעולם לא עלתה על דעתו ושהפתיעתו מאוד נענה בכל זאת מיד. ואמנם ניגש מיד להכנת עבודתו, אבל גוף עבודתו נעשתה בציריך ובברסלא בשנים 1852–1856, – זמן קצר להפליא בשביל עבודה עצומה וחשובה כזו.

כ־75 שנה לפניו כתב ההיסטוריון האנגלי גיבּוֹן את דברי ימי הקיסרות הרומאית, לפיכך התמסר מוֹמסן בעיקר לחקר תולדות הרפובליקה, שאך את ראשיתן כתב כארבעים שנה לפניו הגרמני ניבּוּר, אבי ההיסטוריוגרפיה המדעית. רק עשרות שנים אחרי שלושת כרכי הרפּובליקה פרסם מומסן עוד כרך אחד על הקיסרות.

ההיסטוריה של מומסן זכתה להרבה מהדורות, הנמשכות והולכות מאז הופעתה ועד היום וניתרגמה לעשר לשונות. היא נעשתה הספר העיקרי במקצוע זה ומחברה מקובל בעולם למרה של הלכה זו; ואף ברומא עצמה ובאיטליה מפורסם שמו – איל גראן טיאוֹדוֹרוֹ=תיאודור הגדול – כאחד מגבורי האומה וגדוליה. כהיסטוריון בעל חוש פוליטי חריף יכול היה מאין כמוהו לחדור לכל נבכי המאורעות והמפעלים של אותה אומה עתיקה שׂרתי במדינאוּת של ימי קדם. כאדם שהשתתף עצמו בפעילות בתנועה פוליטית מתקדמת, הלוחמת לתיקונים חברתיים, הניח ביסודות חקירתו ההיסטורית את חקר התנאים הסוציאליים והכלכליים בתקופת מחקרו. כחכם־משפטים הקיף בעינו החדשה את כל ההלכות והדינים בחוקה הרומאית ודרכי חיקוקה לתקופותיהן השונות וחדר לעמקי ההשפעות ההדדיות בין התחוקה והפוליטיקה. כפילולוג הקדיש תשומת־לב עיקרית ומסירות מרובה לחקר הלשון העתיקה לניביה ולצורותיה, לחקר הכתבות והמצבות וכתבי־היד העתיקים, פעולה שנתנה לו חומר ראשוני וודאי להערכותיו ולמסקנותיו ההיסטוריות.

אבל לא רק זכויות יסודיות אלו עמדו לו לספר; נוספו עליהן עוד שתים. דרישת־האמת וההשתדלות האפשרית להעמיד את הקבלה ההיסטורית על אמיתתה המציאותית. בביקוריו המרובים ובשהיותיו הארוכות ברומא ובאיטליה חתר ולמד לדעת על בורים את התנאים הגיאו־טוֹפּוֹגרפיים של ישובי רומא העתיקה, החיה לנגד עיניו את כל החורבות הרבות המפוזרות, ובכל חיותו וכוח־עלומיו שיקע עצמו כליל בתחום רומא העתיקה מבחינת הזמן והמקום. וכל מה שהעלה משם – לא השערות מופשטות והערכות חקרניות־לבד העלה, אלא דעות מבוססות ומציאותיות ברובן. זאת ועוד – ואולי העיקר –: מומסן לא לבד חוקר גאוני היה אלא גם סופר מחונן שמעטים כמוהו בחוקרים. סגנונו המזהיר, הזרוע ניצוצי הומור ועיטורי־אצילות, המורכב במבנהו אבל מלא חיות וקצב מושך, העמיד את ספר דברי ימי רומא בשורות הראשונות של הספרות גם מבחינה ספרותית. ולא בכדי משמשים קטעים רבים מן הספר חומר־למוד בכריסטומטיות לועזיות.

התרגום

התרגום העברי הניתן בזה בארבעה כרכים כולל את דברי ימי רומא מראשיתם ועד היות יוליוס לקיסר ומושל־יחיד ראשון של רומא, הינו: התוכן של שלושת כרכי מומסן הראשונים. אבל לשם אחדות התיאור ורציפות־הענינים הוצאו מתוכו הפרקים העוסקים בדברי ימי התרבות – האמנות והספרות – של רומא. והספר מקיף את ההיסטוריה המדינית כולה של רומא הרפובליקה, שהיא היא – הגדלות הפוליטית – אשר ציינה בעיקר את רומא העתיקה. פרקי התרבות, וכן חבורו המאוחר של מומסן על תקופת הקיסרות, הם ענין לספר מיוחד. על ידי כך נעשה החיבור המדעי החשוב הזה לספר עממי, הראוי לכל קורא משכיל.

לשם ביאור מיוחד של שמות ומקומות עתיקים או הקבלות היסטוריות־מודרניות של המחבר ניתנו פה ושם הערות מאת המתרגם. להבדיל הערות האלו מהערותיו של המחבר עצמו, שחלק מועט מהן בא גם בתרגום זה, ניתנו האחרונות באותיות גדולות יותר והראשונות באותיות קטנות.

מפאת העבודה המרובה שנדרשה לתרגום הספר הקלאסי הזה, הצריך להופיע במשך שנה אחת, תורגם הספר ע“י שלשה מתרגמים, וטבעי הוא הדבר שאין סגנון התרגום אחיד אחדות גמורה. ואף העריכה, המכוונת גם להכניס אחדות בסגנון, אין בידה לעשות זאת אלא במדה ידועה. שאלת הכתיב של השמות הלועזיים, הפרובלימה הקשה בתרגום העברי בכלל, קשה שבעתים בתרגום ספר זה, העוסק הרבה בשמות עתיקים שאינם קיימים בימינו, שכתיבם שונה הוא בלטינית וביונית, ושבכמה מקרים משתמש המחבר עצמו בשמות שונים – עתיקים ומודרניים וכדומה – לאותו ענין. יתכן שיתגלה פה ושם בארבעת הכרכים חוסר אחדות בכתיב, אבל אין בזה משום פגם ושינוי כל שהוא בעצם התוכן המדעי־היסטורי והצורה הספרותית של הספר. – הערה כללית: ה V וה W הלועזיות נעתקו בתרגום בו”וין; ה C הלטינית נעתקה ברוב המקרים בקו“ף, לפי עצתו של ד”ר א. צ’ריקובר מהאוניברסיטה העברית, בהתאם לכתיב המודרני בימינו המתאים לכתיב העברי העתיק שבתלמוד (קיסר, קרקס, וכדומה).

ארבעת כרכי הספר מלווים תמונות לעשרות בכל כרך וכרך, תמונות עתיקות המסייעות לקורא בן־ימינו ליהנות מיפי התיאור הספרותי של העולם העתיק גם במראה־עינים.

סכומי הכסף הנזכרים בספר ניתנו בחשבון ליטרות־שטרלינג, בהתאם לתרגום האנגלי.

ההוצאה

ספר ראשון: מן הכניסות הראשונות ועד לביסוס הרפובליקה

פרק ראשון: מבוא

מסביב לים התיכון, רב הסעיפים והשלוּחות, אשר בבָקעו עמוק ביבשה יהוה את הגדול שבמפרצי האוקיינוס ואשר בהלחצו פעם על־ידי איים ויבשות מזדקרות ובהתפשטו פעם ברחבות רבה יפריד ויחבר את שלושת חלקי העולם העתיק – מסביב לו התישבו בימים קדומים שבטי־עמים, אשר מבחינה אתנוגרפית ולשונית היו שייכים לגזעים שונים, אולם מבחינה היסטורית הם מהוים כלל שלם אחד. כלל היסטורי זה הוא שהיינו רגילים לקרוא, שלא כדין, בשם: ההיסטוריה של העולם העתיק, לאמור: דברי ימי התרבות של תושבי גדות הים התיכון. היסטוריה זו מעבירה לפני עינינו, בארבע דרגות־התפתחות גדולות, את דברי ימי השבט הקוֹפּטי או המצרי אשר בחוף הדרומי, את דברי ימי האומה הארמית או הסורית, התופסת את החוף המזרחי ומשתרעת לפנים אסיה עד לנהר פרת וחידקל, ודברי ימי עם־התאומים של הַהֵלֵנים והאיטלקים, אשר אדמות־החוף האירופיות קמו לנחלה להן. אמנם כל אחת ואחת מן ההיסטוריות הללו היתה קשורה בראשיתה עם חוג־ראיה ומעגלי־היסטוריה אחרים; אבל לא עברו ימים רבים וכל אחת ואחת מהן קבעה לעצמה גם את דרכה המיוחדת.

עמים אחרים, הזרים לעמים אלה לפי גזעם או גם קרובים להם, אשר ישבו מסביב לחוג המקיף הזה, – הברברים והכושים שבאפריקה, הערבים והפּרסים וההודים שבאסיה, הקלטים והגרמנים שבאירופּה, – באו גם הם הרבה במגע־ומשא עם תושבי ים התיכון ההם, אבל לא השפיעו השפעה מוחלטת על מהלך התפתחותם ולא הושפעו מהם השפעה כזו; ועד כמה שחוגי־תרבות ניתנים בכלל להיות נסגרים, אפשר לראות כיחידה לעצמה אותו חוג־התרבות, אשר השמות נוא־אמון, קרת־חדשה, אתונא ורומא מסמנים את נקודת־גבהו. אחרי שכל אחד מארבעת העמים הללו הגיע למדרגת ציוויליזציה עצומה ומיוחדת לו, מיזגו ופתחו יחדיו בתוקף ובשפע, מתוך קשרי־גומלין מרובים ומגוונים ביותר, את כל היסודות של הטבע האנושי, עד אשר חוג־תרבות זה הגיע לידי מלואו, ועד אשר בני עמים חדשים, שעד אז רק נגעו בשטחי המדינות של ים התיכון, כגעת הגלים בשפת הים, שטפו ועברו את שני גדות הים ובקרעם מבחינה היסטורית את החוף הדרומי מן הצפוני העתיקו עם זה את נקודת־הכובד של הציוויליזציה מן הים התיכון אל האוקיינוס האטלנטי. נמצא שההיסטוריה העתיקה נבדלת מן החדשה לא בדרך מקרה ולא רק מבחינה כרונולוגית. מה שאנו קוראים היסטוריה חדשה היא לאמתו של דבר: התהוותו של חוג־תרבות חדש, אשר אמנם בהרבה מדרגות־התפתחות שלו הוא מתקשר בציוויליזציה של מדינות הים התיכון, השוקעת והולכת או ששקעה כבר, כשם שגם זו קשורה בציוויליזציה האינדוגרמנית הקדומה ביותר; אולם כמוה כן גם הציוויליזציה החדשה מיועדת ללכת במסילתה ולהתנסות במלוא המידה בכל הנסיונות של אושר־עמים וצרת־עמים: לעבור את תקופות ההתפתחות, הבגרות והזקנה; את העמל שיש בו משום קורת־רוח מתוך יצירה בשדה הדת, המדינה והאמנות, את ההנאה הנוחה למראה נכסים חמריים ורוחניים שנרכשו; ואולי באחרית הימים גם תקופה של אפיסת כוחות היצירה, מתוך שובע רצון וסיפוק הבא לרגל השגת המטרה. אבל גם מטרה זאת תהיה רק מטרה לפי שעה. כי מערכת הציוויליזציה הנאדרת ביותר יש לה היקף שלה וביכלתה להגיע עד סוף מחזורה. מה שאין כן המין האנושי; אפילו בשעה שנדמה לו כי הגיע אל המטרה – הרי שוב התפקיד הישן שלפניו, אלא שתחומו של זה התרחב ותכנו, הנעלה יותר, ניצב מחדש לנוכח פניו.

תפקידנו הוא לתאר את המערכה האחרונה של אותו חזיון גדול בדברי ימי העולם, היינו: ההיסטוריה העתיקה של התיכוני בשלושת הפלג־איים, המתפשטים ויוצאים מתוך היבשה הצפונית אל תוך הים התיכון.

ההיסטוריה של ארץ איטליה היא זו אשר תסופר כאן, ולא רק דברי־ימיה של העיר רומא. אמנם מבחינה רשמית של המשפט המדיני הרי העיר רומא היא היא ששפכה את ממשלתה תחילה על איטליה ואחר־כך על העולם. אולם מבחינה היסטורית עמוקה יותר אי־אפשר בשום אופן להגדיר הגדרה כזאת, ומה שאנו קוראים: כיבוש איטליה על־ידי הרומאים אינו בעיקר אלא התאחדותם של כל שבטי האיטלקים, שהרומאים היו אמנם הענף העצום ביותר בו, אולם בכל זאת אך ענף היו, למדינה אחת.

פלג־האי האיטלקי דומה הוא אל פלג־האי היוני לגבי האקלים הממוזג והאויר הבריא שעל פני ההרים הבלתי־גבוהים ביותר, ובדרך כלל – גם בעמק ובמישור. בהתפתחות החוף נופל הוא מחברו היוני; אין לפניו ים רב־איים, שעל ידיו היו היונים לאומה של יורדי־אניות. לעומת זאת עולה איטליה על שכנתה בעושר הנחלים שלה ובמדרונות־ההרים הפורים ועשירי־העשב, כפי הצורך לעבודת־האדמה ולגידול הבקר. בגלל זה היא ארץ יפה, המעוררת את האדם לפעולה ונותנת שכר לפעולתו, והפותחת לפני השואף ללא מנוחה את המסלות למרחקים, בה במדה שהיא מורה לאדם השקט ברוחו את הדרך לפעולת־שכר שלוה במולדת. אבל פלג־האי היוני פונה כלפי מזרח, ואילו האיטלקי – כלפי מערב. כחופי הגלילות היונים אֶפּירוֹס ואקרנאניה לגבי יון – כן חופי הגלילות האיטלקיים אפּוּליה ומֵסאפּיה לגבי איטליה: כאלה כן אלה חשיבותן מועטה. אולם אותם הגלילות ביון שהתפתחותה ההיסטורית חלה בהם, אַתּיקה ומוקדון, צופים אל פני המזרח; ואילו אותם הגלילות באיטליה – אֶטרוּריה, לאטיוּם וקאמפּאניה – צופים אל פני המערב.

כך עומדים להם שני פלגי־האיים האלה, ששכנותם כה קרובה וכאחים הם כמעט, עורף מול עורף. אם כי בעמדך באוֹטראנטוֹ1 יכול אתה לראות בעין בלתי־מזוינת את הרי אַקרוֹקירוֹניה2 – בכל־זאת נפגשו איטלקים ויונים קודם בדרכים שונות בים וביבשה, ושם התקרבו יותר אלה אל אלה, מאשר בדרך הקרובה ביותר שביניהם – היא דרך הים האדריאטי. גם פה, כאשר קרה לא אחת, הותוה תפקידם ההיסטורי של העמים בתוך תנאי הקרקע: שני השבטים הגדולים, שהיו נושאי הציוויליזציה של העולם העתיק, זרעו את זרעם והטילו את צלם – זה למזרח וזה למערב.


פרק שני: הכניסות הקדומות ביותר לארץ איטליה

אין שום ידיעה, ואפילו אגדה, מספרת לנו על הכניסה הראשונה של המין האנושי לאיטליה. ולא זה בלבד אלא שבימי קדם האמינו הכל, כי שם, באיטליה, כבכל מקום אחר, צמחו האנשים הראשונים מתוך האדמה. אמנם את השאלה בדבר מקורם של הגזעים השונים ויחסם התוֹלדי לאקלימים השונים נשאיר, כיאות, לחוקר־הטבע; מבחינה היסטורית אי־אפשר וגם לא חשוב לקבוע, אם האוכלוסיה העתיקה ביותר של איזו ארץ, שמציאותה באותו מקום מאושרת בעדות מסוימת, היא ילידת המקום או שגם היא באה לכאן ממקום אחר. אולם על חוקר־ההיסטוריה מוטלת החובה להראות את הצטברות שכבות־העמים בזו אחר זו בארץ ידועה, למען יוכל לעקוב לאחור, ככל אשר תשיג ידו, את דרך העליה מן התרבות הבלתי־משוכללה אל המשוכללה יותר, ואת ההכנעה של שבטים אשר כשרון־התרבות שלהם הוא פחות, או שרק דרגת התפתחותם היא פחותה, תחת יד אומות העולות עליהם.

אך איטליה עניה עד להפליא במצבות מן התקופה הפּרימיטיווית, ובשטח זה נבדלת היא הבדל מתמיה מארצות־תרבות אחרות. לפי מסקנותיהם של חוקרי־העתיקות הגרמניים יוצא, שבאנגליה, בצרפת, בגרמניה הצפונית ובסקאנדינאוויה – קודם שהתישבו בהן שבטים אינדוגרמניים – ישב, או נכון יותר: נדד בהן עם שהיה אולי נצר מגזע הצ’וּדי־המוֹנגוֹלי, עם שמקור מחייתו היה ציד הדגים, שאת כליו יצר מן האבן, ומן החמר ומן העצם, ותכשיטיו היו שני חיות וענבר, אבל את עבודת־האדמה ואת השימוש במתכת לא ידע. וכן ידוע הדבר, שגם בהודו היתה קיימת – קודם שהתישבו בה האינדוגרמנים – אוכלוסיה ירודה בהתפתחותה, ובעלת עור כהה. אולם באיטליה לא נמצאו כל שרידים של אומה שנחרבה, כדוגמת הפינים והלאפּים בשטח הקלטי־גרמני או השבטים השחורים בהררי הודו. גם לא נמצאו כאן כל ירושה של עם־קדומים נעלם, כגון זו של ימי־קדם הגרמניים, המתגלים בשלדים בעלי מבנה משונה, שנמצאו במקומות הקברים והסעודות מן התקופה המכונה בשם תקופת האבן. עד כה לא נתגלה שום דבר שיתן מקום להניח, כי קיומו של האדם באיטליה עתיק יותר מן המחרשה החקלאית ויציקת המתכת. ואם אמנם היה פעם האדם בתחום ארץ איטליה בדרגת־התרבות הפּרימיטיווית, מה שאנו רגילים לקרוא: המצב הפראי – לא נשאר כל סימן וכל זכר לדבר.

יסודות ההיסטוריה העתיקה ביותר הם החלקים היחידים של העמים, היינו: השבטים. בין אותם השבטים, שאנו מוצאים אחר־כך באיטליה, יש לנו עדות היסטורית על כניסתם של אחדים מהם לארץ זו, כגון: היונים. ועל אפיסת לאומיותם של אחדים מהם, כגון: הבּרֶטיים ותושבי החבל הסאבּיני. אם נבדיל את שני הסוגים האלה לחוד – נשארים עוד כמה שבטים, שאת נדודיהם אי־אפשר עוד להוכיח בעדויות היסטוריות, כי אם לכל היותר בדרך מסקנה שלמפרע, a priori, שבטים שלאומיותם נשתנתה שינוי מקיף ומפולש, שינוי שבא מכוחות חוץ, אף כי אין ראיות לכך. אלה הם השבטים, שתפקידה של החקירה הוא לקבוע קודם כל את האינדיווידואליות הלאומית שלהם. אילו נאלצנו לסמוך רק על הגיבוב הפרוע של שמות עמים ועל המסורת המבולבלת, ההיסטורית כביכול, שנצטרפה מרשימות מועטות של נוסעים בני־תרבות ומשפע של אגדות, דלות־תוכן ברובן, ונחתמה מתוך הסכמה וקבלה, בלי כל חוש והבנה לא באגדה ולא בהיסטוריה – היינו רואים את זה שקבלנו על עצמנו כדבר שאין תקוה למלא אותו. אולם יש בידינו לשאוב גם ממעין נובע של מסורת, שאמנם נשתמרו ממנה רק קטעים ושברים, אבל מקוריים הם; כוונתי ללשונות המיוחדות של השבטים שישבו באיטליה בימים קדומים שאין עוד זכר להם. בלשונות אלה, אשר צמחו יחד עם העם עצמו, נקבע עמוק חותם התפתחותו, עד כי לא יכול עוד להמחק כליל בידי התרבות המאוחרת. אם כי מהשפות האיטלקיות נשארה רק אחת בשלמותה – הרי גם מיתר השפות נשארו שרידים, שהחקירה ההיסטורית יכולה למצוא בהם משען בבואה לעמוד על ההבדלים שבין השבטים והקרבה שביניהם ובמדרגה זו על ההבדלים והקרבה בין השפות והאומות למיניהן. – הנה כי כן מלמד אותנו חקר־הלשונות להבדיל בין שלושה שבטי־יסוד איטלקיים, והם: היאפּיגי, האֶטרוּסקי והאיטלקי, כפי שברצוני לקרוא אותו; וזה האחרון יפּרד לשני ראשים: סעיף־הלשון הלאטיני וסעיף־הלשון הכולל את הדיאלקטים של האוּמברים, המארסים, הווֹלסקים והסאמנים.


*

מולדת השבט האינדוגרמני הוא החלק המערבי של אסיה התיכונה. משם התפשט – בחלקו לצד דרומית־מזרחית, על פני הודו, ובחלקו – לצד צפונית־מערבית, על פני אירופה. לקבוע בדיוק יותר את מקום מושבם הראשון של האינדוגרמנים – קשה מאוד; בכל אופן ודאי שהיה זה בפנים היבשה ורחוק מן הים, כי הנה אין שום כינוי של הים משותף לענף האסייתי ולענף האירופי. כמה עקבות מובילים אל סביבות נהר פרת, ולפי זה יוצא באופן מתמיה, כי מולדתם המקורית של שני שבטי־התרבות החשובים ביותר – האינדוגרמני והארמי – אחת היא כמעט מבחינת המקום. עובדה זו יש בה משום סיום להנחה, כי יש גם בין העמים האלה חיבור הנמצא אמנם כמעט מעבר לכל התפתחות לשונית ותרבותית שאפשר להתחקות על דרכיה. הגדרה מצומצמת יותר של המקום אי־אפשרית היא, – כמו שאי־אפשר ללוות את השבטים היחידים בדרך הנדודים שלהם אחרי־כן. האירופי – יתכן, כי זמן רב אחרי שנבדלו האינדים שהה עוד בפרס ובארמניה; כי לפי כל הסימנים היו ארצות אלה ערש עבודת־האדמה ומטע הכרמים. השעורה והכוסמת והחיטה – מולדתן בארם נהריים, והגפן – בדרומו של קאוקז והים הקאספּי. כאן גם מולדתם של השזיף והאגוז ושאר עצי־הפרי הקלים לנטיעה.

ראוי גם להעיר, כי שם הים משותף הוא לרוב שבטי־אירופה – הלאטינים, הקלטים, הגרמנים והסלאווים. נראה איפוא, שקודם שנפרדו לגוייהם הגיעו לחוף הים השחור או גם לחוף הים הקאספּי.

איזו הדרך הגיעו משם האיטלקים אל שרשרת הרי האלפּים, ואי המקום אשר התישבו בו בהיותם עוד מאוחדים עם ההילנים – על שאלה זו אפשר יהא להשיב רק אחר שתהא בידינו ידיעה מוחלטת: באיזו דרך הגיעו ההילנים אל יון: אם מאסיה הקטנה או מסביבת הדונאו. בכל אופן יש לראות את הדבר כודאי, כי האיטלקים כמו האינדים באו אל פלג־האי שלהם מצד צפון. על דרך מסעו של השבט האוּמברי־סאבֶּלי על גב־ההר התיכוני של איטליה, בכיוון מצפון לדרום, נוכל עוד להתחקות היטב. הנה התקופות האחרונות של המסע הזה חלו כבר בימי ההיסטוריה ממש. פחות יש לדעת את הדרך אשר בו עבר השבט הלאטיני. יש לשער, כי גם הוא הלך בכיוון דומה לזה לאורך החוף המערבי, כנראה זמן רב קודם שהשבטים הסאבּליים הראשונים קמו ממקומם. הזרם השוטף מכסה את ההרים רק אחרי שנכבשו לפניו העמקים; ורק אחרי שהשבטים הלאטיניים ישבו כבר על פני החוף – מסתבר, שהסאבּלים הסתפקו בהררים הקשים, ורק מתוך אלה חדרו ונדחקו – במקום שאפשר היה – אל בין העמים הלאטיניים.


*

מתוך תופעות לשוניות מסוימות, שכל אחת ואחת מהן היא תוצאה ועדות של מאורע היסטורי, אפשר להסיק בבטחון גמור, כי מחיק־העם המשותף של העמים והלשונות יצא שבט אחד, אשר כלל ואיחד בקרבו את אבותיהם של היונים והאיטלקים גם יחד; כי מתוך שבט זה הסתעפו אחר־כך האיטלקים, ואלה נפלגו שוב לשני שבטים, המערבי והמזרחי, ובימים מאוחרים יותר התפתח השבט המזרחי והקים את האוּמברים והאוֹסקים.

מתי ואיפה נתקיימו היפּרדוּיות אלו – אין השפה יכולה ללמדנו, כמובן; ומסופקני אם אפילו המחשבה הנועזה תוכל לנסות בכך: להתחקות על־ידי הרגשה ודמיון על דרך המהפכות הללו, שהראשונות שבהן חלו בלי ספק זמן רב לפני אותה ההגירה שהביאה את אבות־אבותיהם של האיטלקים אל מעבר להרי האַפֵּנינים. לעומת זאת, אם נשוה את הלשונות זו לזו בדרך נכונה ונבונה – תגלה השואה זו לפני עינינו תמונה הקרובה לאמת של אותה דרגת־תרבות, שבה נמצא העם בזמן שחלו אותן היפּרדוּיות; והיא גם תגלה לנו על־ידי כך את ההתחלות של ההיסטוריה, שבעצם אין היא אלא התפתחות הציוויליזציה. כי הלשון, ביחוד בתקופת התהוותה, היא אספקלריה נאמנה וביטוי נאמן לדרגת־התרבות שהושגה; המהפכות הגדולות בטכניקה ובמנהגים אצורות ושמורות בה כבארכיון, שבתעודותיו יבקש העתיד ידיעות על אותם הימים, שכל מסורת ישרה לא נשתירה ממנה.


*

לא רק בעבודת־האדמה, אלא גם ביתר המקצועות של הפעולה האנושית העתיקה ביותר ניכרים הסימנים הברורים ביותר של קורבה קרובה ביחוד בין היונים והאיטלקים. הבית היוני, כפי שמתאר אותו הוֹמירוס שונה רק במעט מן הבית שנשתמר לאורך ימים באיטליה. החלק העיקרי של הבית הלאטיני, שבראשיתו מילא את כל חלל־הדירה הפנימי, הוא: האַטריוּם, היינו: הבית השחור ובו הבמה המשפחתית, מטת הזוג, שולחן האכילה והאח; וכן הוא הַמֵגָרוֹן של הוֹמירוס עם במת המשפחה, האח, והסיפון השחור, המפוּיח. אין להגיד זאת ביחס למקצוע הספנות. סירית־המשוט3 היא קנין אינדוגרמני עתיק, אולם ההתקדמות לאנית־מפרש קשה ליחסה לתקופה היונית־האיטלקית, כי אין במציאות שום ביטויים ימיים, שאינם אינדוגרמניים כלליים והם משותפים בכל־זאת מתחילת בריאתם ליונים ולאיטלקים.

לעומת זאת המנהג האיטלקי הקדום, שהאכרים עורכים סעודות־צהרים משותפות, מנהג שלפי המיתולוגיה מקורו הוא בימי הנהגת עבודת האדמה, הושוה על־ידי אריסטוטלס עם סעודת־השותפות על פני אי כרֵתים; וגם בזאת נפגשו הרומאים הקדומים ביותר עם הכרתים והלאקוֹנים4, שאכלו את מאכליהם מתוך ישיבה, ולא כמו שנהוג היה אחר־כך אצל שני העמים יחד: לאכול מתוך שכיבה על הספסל.

כמו כן היה הלבוש דומה מאוד אצל שני העמים, כי הטוּניקה מתאימה לגמרי לחיטוֹן והתגא אינה אלא הימאטיוֹן רחב ותפוח יותר. אפילו בשטח כלי־הזין, הניתנים כל־כך הרבה לשנויים, יש לפחות צד שוה אחד אצל שני העמים: נשק־ההתקפה העיקרי שלהם הם הכידון הנזרק והקשת; עובדה זו מוצאת בצד האיטלקי את ביטויה המפורש בשם הקדום ביותר של אנשי הצבא (pilumni, arquites), והיא גם מתאימה לדרך־המלחמה הקדום ביותר, שבעצם לא היה מכוון למלחמת יד־אל־יד.

נמצא, שלגבי כל הדברים המשמשים בסיס חמרי לקיום האנושי, הלשון והמנהגים של היונים והאיטלקים חוזרים אל אותם היסודות. התפקידים הקדומים ביותר, שהעולם הטיל על האדם – נפתרו לפנים על־ידי שני העמים, עוד בהיותם אומה אחת, פתרון אחד.

אחר הוא המצב בשטח הרוחני. הפרובלימה הכבירה של האדם כיצד לחיות בהרמוניה ידועה עם עצמו, עם הדומים לו ועם הכלל – רבים יכולים להיות הפתרונים שלה, כגלילות הרבים במלכות האלהים הגדולה. ובשטח זה, ולא בשטח החמרי, נפרדות תכונותיהם של היחידים והעמים. בתקופה היונית־האיטלקית לא היו קיימים עדיין, כנראה, הגורמים שיבליטו את הניגוד הפנימי הזה. רק בין ההילנים והאיטלקים נתגלה אותו הבדל רוחני עמוק, שהשפעתו עודה ניכרת עד היום הזה. המשפחה והמדינה, הדת והאמנות התפתחו האיטליה כמו ביון באופן כה מיוחד, בצורה כה לאומית בהחלט, עד שהבסיס המשותף לשני העמים גם בשטחים אלה נשמט פה ושם ונעלם מנגד עינינו.

מצד אחד אותה תכונה הילנית, שהקריבה את הכלל קרבן לפרט, את האומה – לקהילה, את הקהילה לאזרח; אותה תכונה שאידיאל־החיים שלה היא ההויה היפה והטובה, ולעתים קרובות מאוד – אף הבטלה המתוקה; שהתפתחותה הפוליטית התבטאה – בהעמקתה ובהגברתה של הבדילות המקורית אשר לכל מחוז ומחוז לעצמו, ואחר־כך – אף בביטול פנימי של שלטון הקהילה; שהשקפתה הדתית הפכה תחילה את האלים לאנשים, ואחר־כך כפרה במציאות האלים; שחילצה את האברים במשחק הנערים בעריתם והורתה דרך חפשיה למחשבה בכל גאונה ובכל פריונה. ומצד שני אותה תכונה רומאית, שהטילה על הבן אימת אביו, על האזרח – אימת שליטו, ועל הכל – אימת האלים; שלא דרשה כלום ולא כיבדה כל דבר, חוץ מן המעשה המועיל, והכריחה כל אזרח למלא בכל רגע מימי חייו הקצרים עבודה בלתי־פוסקת; שהטילה את חובת הצניעות וכיסוי הגוף אף על התינוקות; שראתה כאזרח רע את כל מי שסר מדרך החברות והשותפות; שהמדינה היתה בשבילה הכל והעיקר, וכל מעייניה היו בהרחבה. – מי האיש אשר תשיג מחשבתו ללווֹת את הניגודים החדים האלה בדרכם לאחור ולמצוא אותה אחדות ראשונית שכללה את שתיהן והכינה וגם יצרה את שתיהן?

כל מה שנוכל לקרוא בשם האלימנט הפטריארכי שבמדינה – עומד ביון ובאיטליה על אותם היסודות. קודם כל שייך לכאן מתן הצורה המסורתית והכבוּדה לחיים הצבוריים, המצוה על הגבר את המונוגאמיה והמטילה על האשה עונש קשה בעוון זנות, המשוה לאם עמדה גבוהה בקרב החוג המשפחתי, ומתוך כך מציינת היא את שויון כבודם של שני המינים ואת קדושת הנשואים. לעומת זאת זרה ליונים סגולתם של האיטלקים: התפתחותו החריפה של השלטון אשר לאדון־המשפחה, ובעיקר: זה של האב, התפתחות שלא שמה לב כל עיקר לאישיות; רק באיטליה הכניעה המוסרית הפכה והיתה לעבדות חוקית. באותה דרך שמרו הרומאים בכל חומר הדין על חוסר־המשפט, דבר שהיה טבוע בכל עצם מהותה של העבדות, ופיתחו אותו לכל מסקנותיו; ואילו אצל היונים ניתנו לעבדים עוד בזמן מוקדם הנחות מעשיות וחוקיות, ולנשואי העבדים, למשל, ניתן ערך חוקי.

הבית הוא הבסיס של המשפחה, היינו: חבר הצאצאים של אבי שבט אחד; ומתוך המשפחה נתפתחה גם אצל היונים וגם אצל האיטלקים ההויה של המדינה. אלא שביון, שהתפתחותה המדינית היתה קלושה יותר, היה החֶבר המשפחתי קיים ככוח מאוגד כלפי המדינה, וקיומו זה נמשך עוד זמן רב אף בימי ההיסטוריה; ואילו באיטליה הופיעה המדינה מיד שלמה וגמורה במדה זו, עד שביחס אליה אבדו המשפחות את פרצופן המיוחד, והמדינה לא היתה חֶבר של משפחות אלא חֶבר אזרחים. ולעומת זה הגיע הפרט, בניגוד אל המשפחה, ביון קודם לידי חופש פנימי ולידי התפתחות עצמותית, ובצורה משוכללת יותר, מאשר ברומא.

עדות בולטת מאוד לכך היא התפתחותו של השם הפרטי, שהיתה שונה בהחלט אצל שני העמים, אם כי בתחילה היו השמות דומים פה ושם. ביונית העתיקה אנו מוצאים לעתים קרובות, ששם המשפחה נוסף לשם הפרטי כשם תואר, ונהפוך הוא באיטליה, שחכמי רומא עוד ידעו, כי אבותיהם היו בעלי שם אחד, זה שהיה אחר כך לשם פרטי. אולם ביון נעלם שם־התואר המשפחתי בזמן מוקדם מאוד, ואילו האיטלקים, – ולא רק הרומאים בלבד – עשוהו שם עיקרי, עד שהשם העצמי נעשה כטפל לו. כן, עלינו רק לשית לפני עינינו את המספר המעט של השמות הפרטיים האיטלקיים, וביחוד הרומיים, שהיו גם מתמעטים והולכים, ואף הם חסרי תוכן ואופי היו, ועלינו להשוות לעומתם לנגד עינינו את שפע השמות היוניים, השופעים שירה, כדי לראות כמו בתמונה את תכונותיהן של שתי האומות: כאן היה בתכונת האומה לישר את פני האישיות, ושם לתת חופש להתפתחותה של האישיות.

הרעיונות היסודיים של החוקה הרומאית – מלך, סינאט ואספת העם, שתפקידה הוא רק לאַשר או לדחות את ההצבעות הבאות לפניה מטעם המלך או הסינאט – רעיונות אלה לא מצאו להם כמעט בטוי כה חריף כמו בהרצאתו של אַריסטוטלס על החוקה העתיקה של אי כרתים. הנבטים הראשונים של התאגדויות מדינתיות גדולות יותר באחוה מדינית או גם בהתמזגות של כמה שבטים עצמאיים (Symmachie, Synoikismos) – משותפים בזה במדה אחת שני העמים. שותפות זו של היסודות הפוליטיים אצל היונים והאיטלקים ראויה לתשומת־לב מיוחדת, מפני שאין היא מתפשטת גם על יתר השבטים האינדוגרמניים; משטר־הקהילות הגרמני, למשל, אינו דומה למשטר היוני והאיטלקי ובשם אופן אין הוא נובע ממקור המלכות הנבחרת.

והוא הדבר בשטח הדת. אמנם ביסוד האמונה העממית באיטליה, כמו ביון, נמצא אוצר משותף ודומה של השקפות־טבע סמליות ואלֵגוֹריות. מכאן הדמיון הכללי שבין עולם האלים ועולם הרוחות של הרומאים ובין עולם האלים ועולם הרוחות של היונים, דמיון שחשיבות מיוחדת נודעת לו בדרגות־ההתפתחות המאוחרות יותר. ולא מקרה הוא, שגם בציורי־דמיון בודדים הרבה, כגון בהמות זֵבס־דיוֹביס והֶסטיה־וֶסטה5, במושג של המקום הקדוש (Τέμενος, Templum) ובכמה קרבנות וטכסים יש התאמה בין שני הפולחנות. אולם בכל זאת לבשו שני הפולחנות, ביון ובאיטליה, צורה לאומית ועצמאית גמורה, עד שרק מעט מאוד מן הירושה המשותפת העתיקה נשתמר באופן ניכר, ואף מעט זה לא נתבאר לרוב כהלכה או נתבאר שלא כהלכה. ואחרת אי־אפשר היה; כי כשם שבקרב העמים עצמם, אחרי היפּרדם זה מזה, נתבדלו ונתבלטו הניגודים הגדולים, שהתקופה היונית־האיטלקית איחתה אותם עוד במצב התמימות, כך גם התפרדו בשטח הדת שלהם המושגים והמוצגים, אשר עד התקופה ההיא היו דבר שלם אחד ברוחם.

אותם אכרים עתיקים בראותם עננים נרדפים בסערה על פני השמים, יכלו להביע את הדברים, כי הכלבה של האלים מזעיקה את הפרות הנפוצות שבעדר; שכוֹח שכח היוני, כי אותן הפרות – עננים היו באמת, והפך את בן כלבת־האלים, שיצר אותו בדמיונו ויעד אותו לתכליתו האחת, לשליחם הקבוע של האלים, המוכן ומוכשר לכל מיני שירותים. בהתגלגל הרעם על פני ההרים, ראה היוני את זבס יורה חצים על פני האוֹלימפּוס. כשהשמים הכחולים הסבירו לו פנים, הסתכל היוני בעינה המבריקה של בת זבס, אַתֵנֵיאה. ויצורי דמיונו אלה חיו בלבו במדה חזקה כזו, עד שעוד מעט והוא ראה בהם אנשים, הנישאים על־ידי כוחות הטבע וקורנים מזיוו, והוא יצר אותם יצירה חפשית לפי חוקי היופי וחזר ויצר אותם, הפשיטם צורה והלבישם צורה. בדרך אחרת, אבל לא פחות חזקה מזו, באה לידי גילוי הדתיות הפנימית של השבט האיטלקי, אשר שמר מאוד על התוכן ולא נתן לצורה להאפיל עליו. היוני בהקריבו קרבן נשא עיניו אל השמים, ואילו הרומאי עטף את ראשו; כי תפילתו של ההוא היא הסתכלות, ותפילתו של זה היא מחשבה.

בכל מערכות הטבע העריץ הרומאי את הרוחני ואת הכללי. לכל עצם, לאדם כלעץ השדה, למדינה כמו לאסם, נתן את רוחו, הנוצר יחד עתו ויחד אתו הוא מסתלק מן העולם, הוא צלם ודמות הגשמי בתחומו של הרוחני. לאיש – הגֶניוּס הגברי, לאשה – היוּנוֹ הנשית, לגבול – הטֶרמִינוּס, ליער – הסילוואנוּס, לתקופת השנה – הוֶרטוּמנוּס6, וכן הלאה לפי דרך זו. ואפילו בפעולות ומעשים הוא מיחד רוח לכל פרט של המעשה. למשל: האכר בתפילתו קורא לרוחות של שדה־הבור, של החרישה, של העדירה, של הזריעה, של הכיסוי, של השידוד, וכן הלאה עד הרוחות של ההבאה לגורן, של ההכנסה לאסם ושל פתיחת האסם. וכך נתן הרומאי חיים קדושים למעשה הנישואים, הלידה ולכל מאורע גופני אחר.

ובכל־זאת ככל שגדל החוג המתואר באותה הפשטה כך עלה האל מעלה מעלה, ואתו יחד גם יראת הכבוד של האדם. בדרך זו יוּפּיטֶר ויוּנוֹ הם מושגים מופשטים של הגבריות והנשיות, דֵיאה דִיאה או קֵרֶס – של כוח היצירה, ומינֶרוָה – של כוח הזכירה, דֵיאה בוֹנה או (אצל הסאמנים) דיאה קוּפרה (cupra) – של האל הטוב. כמו שהיוני ראה בדמיונו את הכל מוחש וגשמי, כן היה הרומאי יכול רק להשתמש בנוסחאות מופשטות ושקופות לגמרי. ואם היוני, בהשליכו אחרי גוו את החלק הגדול ביותר מן אוצר האגדות של ימי בראשית, עשה זאת בעיקר מפני שמדמויותיהן עוד נשקף יותר מדי המושג, הרי לרומאי היה קשה עוד הרבה יותר לשמור עליו, מפני שאפילו הצעיף האליגוֹרי הדק ביותר עכר בעיניו את הרעיונות הקדושים. אפילו מן האגדות המיתוֹלוֹגיות העתיקות ביותר והכלליות ביותר, כגון אותו ספור מיתי המצוי אצל ההודים, היונים, ואף אצל השמיים, בדבר האב האחד, המשותף לכל המין האנושי הנמצא עכשיו בעולם, שנשאר אחר המבול – לא נמצא אצל הרומאים כל סימן וזכר. האלים הרומיים לא יכלו – כמו האלים ההילניים – להתחתן ולהוליד, הם לא התהלכו בין בני־תמותה כרואים ואינם נראים ולא נזקקו לנֶקטָר7. אולם כי רוחניות זו של הרומאים, אשר רק לבעל התפיסה השטחית היא נראית כשטחית, כבשה בכל זאת את הלבבות בתוקף רב, ואולי ביתר תוקף מאלי יון שנוצרו בצלמו ובדמותו של האדם – לזה אנו מוצאים הוכחה, חוץ מן ההיסטוריה, שגם היא אינה שותקת בנידון זה, בשם שקראו הרומאים לאמונה, שם שלפי ביטויו ולפי מובנו בלתי־יוני הוא, בשם “רליגיה”, שפירושו: התקשרות. כמו שהודו ואיראן שאבו שתיהן ממעין־מורשה אחד ופיתחו – אלה, ההודים, את שפע הצורות של האגדות הקדושות ואלה, האיראנים, את המושגים המופשטים של זֶנדַוֶסטָה8, – כך גם כאן: במיתולוגיה היונית שולטת האישיות וברומאית – המושג, ביונית – החופש וברומאית – ההכרח.

לבסוף מה שנאמר לגבי הדברים הרציניים של החיים יש לאמור גם לגבי הבבואה שלהם המשתקפת בשחוק ובמשחק, אשר בכל מקום, וביחוד בימים הקדומים, ימי ההויה השלמה והפשוטה, אין הם מוציאים מכללם את הרצינות אלא, אדרבה, כוללים אותה במסותר ובמעוטף. האלימנטים הפשוטים ביותר של האמנות שוים הם בלאטיוּם ובהלאס: המחול המזוין הנכבד, “הקפיצה” (triumpus, Θριαμβος, δι-θύραμβος) משחק־המסכות של “אנשים מסובלים” (satura, σάτυροι) אשר בעטפם עורות כבשים ואילים סיימו במעשי ההיתול שלהם את החגיגה; ולבסוף – הנבל, אותו מכשיר אשר ליוה וכבש בצורות שקולות וקצובות את המחול הרציני ואת המחול העליז כאחד.

אפשר, שהקרבה היתרה, המיוחדת שבין היונים והאיטלקים אינה מתבלטת בשום מקום בבהירות כזו כמו באמנות, ובכל זאת לא נפרדו דרכי ההתפתחות של שני העמים בכיוונים רחוקים זה מזה כמו כאן. בלאטיום נשארה השכלת הילדים כבולה בתחומים המצומצמים של החינוך הביתי; ביון גברה השאיפה לפתח את גופו ואת רוחו של האדם פיתוח מגוון, ובכל זאת הארמוני, וזו הביאה לידי יצירת מדעים של התעמלות וחינוך בעל אופי אסתיטי – המדעים שטופחו בידי האומה ובידי הפרט כמיטב הנכסים שלהם. התפתחות האמנות דלה מאוד בלאטיום, ובשטח זה עומדת היא כמעט על דרגת העמים הפרימיטיביים; בהלאס התפתחו וקמו מתוך המוצגים הדתיים, במהירות גדולה, המיתוס והדמות התרבותית, ומתוכם התפתח וקם אותו עולם נפלא של אמנות השירה ועיצוב־הדמויות, אשר כמובן לא יספה ההיסטוריה לראות עוד. בחיים הצבוריים כבחיים הפרטיים של לאטיום לא היו כוחות־שלטון אחרים, זולת החכמה, העושר והתוקף; ההילנים זכו לכך, כי הרגישו שליופי יש יתרון־כוח המביא אושר, ומתוך התלהבות חושנית למחצה ואידיאלית למחצה עבדו לידיד־הנערים היפה ובשעת יאוש שבו ומצאו אומץ־לב בשירי־המלחמה שבפי המשורר האלוהי.

כך עומדות להן שתי האומות, שבהן הגיעו ימי־הקדם לשיא תרבותם, זו ליד זו, שונות אשה מרעותה במדה זו שהן שוות אחת לחברתה. יתרונותיהם של ההילנים לגבי האיטלקים, ניתנים לתפיסה כללית יותר ובבואת־זהרם בהירה יותר; אבל להרגיש את הכללי הרגשה עמוקה מתוך הפרטי, ההתמכרות של הפרט וכשרון הקרבתו העצמית לטובת הכלל, אמונת־האומן באלוהי האומה – אלו הן הסגולות המצויות באוצרה העשיר של האומה האיטלקית. שתי האומות התפתחו כל אחת ואחת התפתחות חד־צדדית לפי כיוונה, ולכן היתה התפתחותן שלמה. רק ערלי־לב עלובים יכולים לגנות את בני אתונא, על שלא הבינו לבנות את בנין הקהילה שלהם כמו הפאביים והוואלֵריים, או לגנות את הרומאי באשר לא למד לצור צורות כמו פידיאס ולשיר שירות כמו אריסטוֹפאנס9. אכן היתה זאת באמת התכונה הטובה ביותר והעצמית ביותר שבתכונות העם היוני, אשר שללה ממנו את האפשרות להתקדם מיחידה לאומית ליחידה מדינית, בלי להמיר בכל זאת את המדיניות בעריצות.

היוני חזה חזות הכל בעולם האצילות של היופי, ובו ראה במדה ידועה תגמול לכל מה שחסר לו בעולם המציאות. בכל זמן ובכל מקום שנראתה בהלאס התחלה של התאחדות לאומית היתה זו מיוסדת לא על גורמים מדיניים ממש, אלא על גורמים שבמשחק ובאמנות. רק משחקי־ההתחרות האוֹלימפּיים, רק שיריו של הומירוס, רק הטראגדיה של אבריפּידס איחדו וליכדו את הלאס. אולם האיטלקי הקריב מתוך הכרה ובהחלטיות גמורה את שרירות־הלב האישית על מזבח החופש, ולימד לכבד את האב ולשמוע במצותו, למען ידע לכבד את המדינה ולשמוע במצותה. ולא איכפת לו לאיטלקי אם הכנעה זו גרמה לקיפוחו של היחיד ולהתנוונותו של הנבט האנושי היפה ביותר. הוא זכה תחת זאת בארץ־מולדת ובהרגשת־מולדת, אשר כמוהן לא ידע היוני מימיו, והוא היחיד בין כל עמי־התרבות שבימי קדם, אשר בחוקה ובמשטר המבוססים על יסוד השלטון העצמי הגיע לידי אחדות לאומית, אשר נתנה בידו באחרונה את שרביט השררה על השבט היוני המפולג והמפורד ועל כל העולם כולו.


פרק שלישי: ימי בראשית של רומא

כעשרים ושנים ק“מ משפך הטיבּר, במעלה הנהר, מתרוממות משני עבריו גבעות לא־גדולות, מצד ימין גבוהות יותר ומצד שמאל נמוכות יותר. באחרונות קשור זה אלפיים וחמש מאות שנים לכל הפחות השם של הרומאים. בחלוקתה של האזרחות הרומאית העתיקה ביותר לחלקיה נשתמרו סימנים, המוכיחים כי זו התפתחה מתוך התמזגות של שלושה גלילות, שהיו, כנראה, עצמאיים לפנים, לגוף צבורי אחיד, זאת אומרת: מתוך ליכוד (סינוֹקיזם) דומה לזה שהוליד באתיקה את אתונא. שלושה גלילות אלה הם של הראמנים, הטיטיים והלוקרים. כמה קדומה היא חלוקת השלושה של הקהילה מוכיחה אולי באופן בולט ביותר העובדה, שהרומאים קוראים כרגיל, וביחוד בענינים שבמשפט־המדינה, למושג “חַלֵק” ו”חֵלֶק" – שַלֵש (tribuere) ושליש (tribus), ועוד בימים קדומים נסתלק מביטוי זה מובנו המקורי של מספר גרידא. גם אחרי ההתאחדות היה עוד לכל אחד משלושת חלקי הקהילה, שלפנים היו שלש קהילות, חלק שלישי באדמה הצבורית ושליש של באי־כוח בחיל־המגן האזרחי ובמועצת הזקנים. גם בדברים שבקדושה אנו מוצאים כמעט בכל האגודות העתיקות ביותר מספר חברים המתחלק לשלושה, – באגודות הבתולות הקדושות, באגודות הרקדנים, האחים לחרישה, חבורת־הזאב, צופי הצפּרים; וכנראה, שיסודו של מספר זה גם הוא באותה חלוקת השלושה.

זמן רב לפני התהוותו של ישוב עירוני על גדות הטיבּר כבר היתה להם, כנראה, לאותם הראמנים והטיטיים והלוקרים, תחילה לכל שבט לעצמו ואחר־כך כשהם מאוחדים יחד, מצודה על פני גבעותיה של רומא, ובשבתם בכפרים אשר מסביב עיבדו את אדמתם. כמסורת של אותם הימים הקדומים ביותר יש לראות את “חג־הזאב”, שהיה נהוג אצל שבט הקווינקטיים אשר על גבעות פלטין; זה היה חג האכרים והרועים, אשר שמר מאין כמוהו על ההתעלסויות התמימות של הפשטות מימי ה“אבות”, ומה שמפליא ביחוד, שאפילו בימי רומא הנוצרית האריך חג זה ימים יותר מכל שאר החגים האליליים.

מתוך ישובים אלה נולדה אז רומא העתידה. על־דבר “יסודה” של העיר, כפי שמקובל מפי האגדה, אין, כמובן, לדבר בשום אופן: לא נבנתה רומא ביום אחד. אולם מן הראוי לבחון בחינה רצינית איזוהי הדרך שרומא הגיעה בה עוד בזמן קדום מאוד לעמדה פוליטית כה חשובה בלאטיום, אם כי לפי מצב אדמתה היה מסתבר יותר היפוכו של דבר. האדמה שעליה בנויה רומא היא פחות בריאה ופוריה מאדמתן של רוב הערים הלאטיניות העתיקות. הגפן והתאנה לא תשגשגנה היטב בסביבתה הקרובה של רומא, וחסרה היא גם מעיינות בעלי שפע; כי גם המעין המצוין של הקאמֵנים אשר לפני שער קאפֵּנה וגם הבאר הקאפּיטוֹלית המאוחרת יותר אינם עשירים במים. נוסף לכך יגאו מי הנהר לעתים קרובות והוא יעלה על גדותיו, כי מדת המפל שלו קלה היא ואין הוא יכול להוליך במהירות מספיקה אל הים את מי־ההרים הזורמים אל תוכו בשפע רב בימות הגשמים, ומתוך כך הוא משקיע במים את הבקעות והעמקים אשר בינות לגבעות והופך אותם לבצות. בשביל המתישב – אין המקום הזה לוקח לב כלל וכלל, ועוד בימי קדם הגיעו הדברים לידי ביטוי, כי לא יתכן שבדרך הטבע נטו האכרים שבאו לארץ לקבוע את מקום התישבותם הראשונה בשטח זה, הבלתי־בריא והבלתי־פורה, אשר בתוך ארץ ברוכה זו, ואין זאת אלא שמתוך לחץ או, מה שקרוב יותר, מתוך איזה נימוק מיוחד, הכמוס מאתנו, נבנתה העיר במקום הזה. אפילו האגדה הרגישה כבר בעובדה מתמיהה זו. אותו ספור־מעשה בדבר יסודה של רומא על־ידי יוצרי אַלבּה, שהיו נהוגים בידי בניו של נסיך האלבאני: רוֹמוּלוּס ורֵמוּס, אינו אלא נסיון תמים של ה“היסטוריה” הקדומה ביותר להסביר טעמו של דבר תמוה זה, שהעיר נוסדה במקום בלתי־נוח כל־כך, ועם זה לקשר גם את ראשיתה של רומא אל המטרופולין הכללית של לאטיום. על ההיסטוריה קודם כל להשתחרר מסיפורי־מעשיות כאלו, המתיימרים להיות היסטוריה ואמנם בעצם אינם אלא בדותות דלות־רוח גרידא.

עם הדמדומים הראשונים של ההיסטוריה אנו מוצאים כבר את רומא כעיר אחידה ומלוכדה לעומת אגודת־הקהילות הלאטינית. קרוב לודאי, כי המנהג הלאטיני לגור בכפרים פרזיים ולהשתמש במצודה המשותפת רק בימי חג ועצרה או בעת צרה נצטמצם ונתבטל במחוזה של רומא זמן רב קודם שנתבטל במקומות אחרים שבלאטיום. אין זאת אומרת, שהרומאי פסק מלעבד בעצמו את חות־האכרים שלו או פסק לראותו כביתו האמיתי; אבל האויר הרע אשר בגליל קמפּאניה הביא אותו בהכרח לידי כך, שהוא קבע את דירתו על גבעות־העיר הבריאות יותר ובתוך אוירן הטוב יותר; ובצדו של האכר התישבו כנראה עוד בזמן קדום אוכלוסים מרובים, שלא היו עובדי־אדמה, גרים ותושבים.

בדרך זו מתבארת במדה ידועה הצפיפות בשטח רומא העתיקה, אשר שטח אדמתה הכיל לפי האומדנה לכל היותר חמשה מילים מרובעים וחצי המיל, וחלק ממנו היה חולות ובצות, ובכל זאת אנו מוצאים כבר בחוקה העירונית העתיקה ביותר, כי בחיל־המגן האזרחי שלה נמצאו 3300 אנשים בני־חורין, לאמור: רומא מנתה כבר אז, לכל הפחות, 10.000 תושבים בני־חורין. ולא זו אף זו. המכיר את רומא ואת דברי ימיה יודע, כי הדבר המציין את עצמוּת פעולתה הצבורית והפרטית היא תכונתה העירונית והמסחרית, וכי ההבדל שבינה ובין יתר הלאטינים כפרט והאיטלקים בכלל הוא קודם הניגוד שבין האזרח העירוני ובין האכר. אמנם אין רומא עיר־מסחר כמו קורינת וקרת־חדשה10; כי לאטיום היא בעיקר ארץ חקלאית, ורומא היתה קודם־כל וראשית כל עיר לאטינית, וכך נקבע פרצופה לדורות. אולם מה שמיחד את רומא מבין כל יתר הערים הלאטיניות – הרי יש לציין, – שזוהי עמדתה המסחרית והרוח המיוחדת שעמדה זו הטביעה בתכונתם של אזרחיה. היות ורומא היתה עִלִית השטחים הלאטיניים – הרי מובן הדבר, שבמהירות ובתוקף התפתחו כאן חיים עירוניים, לצדו של המשק החקלאי הלאטיני וממעל לו, ומתוך כך הונח היסוד לעמדתה המיוחדת של רומא.

חקר התפתחותה המסחרית והתפתחותה האסטראטגית של עיר רומא – חשוב הוא הרבה יותר ויש תקוה הרבה יותר להוציא לפעולות מן העבודה הבלתי־פוריה, לנתח ניתוח דק כמה קהילות של ימי בראשית, שאינן חשובות כשלעצמן ואינן נבדלות הרבה זו מזו. אותה התפתחות עירונית אפשר לנו להכיר עדיין במדה ידועה במסורות על־דבר המבצרים והסוללות, אשר הוקמו ונשפכו מעט מעט מסביב לרומא; שכן ודאי ומן ההכרח הוא הדבר, שאלה נוצרו בד בבד עם התפתחותה של העדה הרומאית ועלייתה למדרגה של חשיבות עירונית.

מקום היסוד של העיר, שממנה צמחה רומא במשך מאות שנים, הכיל – לפי עדויות מהימנות – רק את הפלטין, אשר נקרא בזמן מאוחר יותר גם בשם “רומא המרובעת” (Roma quadrata) על שום הצורה המרובעת הבלתי־שלמה של הגבעה הפלטינית. שעריה וחומותיה של מצודת־העיר הראשונית הזאת נראו עוד לעין בימי הקיסרים; גם אנו יודעים עוד איה היה מקומם של שנים מן השערים ההם, “השער הרומאי” (Porta Romana) ליד סאנט־גיאוֹרגיוֹ בוֵלַבְּרוֹ ו“שער מוּגיוֹניס” (Porta Mugioni) ליד קשת טיטוס ואת החומה שמסביב לפלטין מתאר עוד טאקיטוס לפי מה שראה בעיניו, לפחות את הצדדים אשר היו פונים אל מול גבעות אֲוֶנטין וקֶליוּס. כמה עקבות מוכיחים, כי כאן היה המרכז ומקום־מושבו הראשון של הישוב העירוני. על הפלטין נמצא הסמל הקדוש של אותו ישוב, שנקרא בשם “המכון” (mundus), ובו הניחו המתישבים הראשונים מכל צרכי הבית די והותר, ונוסף על זה – רגב־עפר מאדמת־המולדת האהובה. כאן היה גם הבנין, שבו התאספו השבטים (הקוריות), כל שבט במקום המיוחד לו, לשם פולחן דתי ולתפקידים אחרים (curiae veteres). כאן היה מקום אסיפתם של ה“קופצים” (curia saliorum), שהיה גם מקום שמירת השלט הקדוש של מארס, מקום מקדש ה“זאבים” (lupercal) ומקום מגוריו של הכהן ליופיטר.

על פני גבעה זו ועל־ידה נתרכזה בעיקר אגדת היסוד של העיר. כאן הראו למאמינים את ביתו של רוֹמוּלוּס המכוסה קש, את סוכת־הרועים של אביו־אוֹמנוֹ פּאוּסטוּלוּס, את התאנה הקדושה שאליה הביא שטף הנהר את התיבה עם התאומים, את עץ־הקוֹרנית אשר צמח ועלה מתוך קנה־הכידון, שמיסד העיר השליכו מגבעת אֲוֶנטין על פני עמק הקרקס אל תוך מצודת החומה הזאת, ועוד כמה דברים שבקדושה ממין זה. בתי־מקדש במובן השלם של מושג זה עוד לא ידע הזמן ההוא, ולכן אין גם הפלטין יכול להראות לנו בנינים כאלה מימים קדומים. אבל המקומות הצבוריים העבירו מזה עוד בזמן קדום, ולכן נעלמו כאן עקבותיהם. אפשר רק לשער, כי הככר הריקה אר מסביב למוּנדוּס, שנקראה אחר־כך בשם ככר אַפּולוֹן, היתה מקום־המועד העתיק־ביותר של האזרחים העירוניים ושל הסינאט, וכי הבמה שהוקמה על פני המוּנדוּס עצמו היה מקום־המושב הקדום־ביותר לבית־הדין של הקהילה הרומית.

לעומת זה יש לציין, כי ב“חג שבעת ההרים” (septimontium) נשמר הזכר להתישבות המורחבת, אשר נוצרה לאט לאט מסביב לפלטין. פרוורים צמחו וקמו בזה אחר זה, וכל אחד ואחד מהם התבצר בסוללות־שוּר מיוחדות, אם כי חלשות יותר, וכולן יחד נשענו אל החומה הקדמוניה הבצורה של הפלטין, כבמקומות של בּצה נשענים הסכרים החיצוניים אל הסכר הראשי. “שבעת האזורים” הם הפלטין עצמו.

הפלטין היה מקום־מושבה הראשון של הקהילה הרומאית, מצודת־החומה העתיקה ביותר, ובראשונה גם היחידה; אולם ההתישבות העירונית התחילה ברומא, כמו בכל מקום, לא בתוך המצודה אלא למטה ממנה; והישובים העתיקים ביותר הידועים לנו – אלה שהיו אחר כך, בחלוקת העיר של המלך סֶרוִיוּס, הרובע הראשון והשני – מקומם היה במעגל מסביב לפלטין.

שני הרבעים הללו יחד היוו את העיר בראשיתה; והרובע סוּבּוּרה, המתפשט למטה מן המצודה, בקירוב מקשת קונסטאנטין ועד לסנט־פייטרו בווינקוֹלי, ועל פני הבקעה המשתרעת למטה מזה – דומה שהוא היה חשוב יותר, ואולי גם עתיק יותר, מן הישובים, שלפי הסדור של סרוויוס נספחו לרובע הפלטיני; סימן לדבר, שהרי לפי הסדר בשורת הרבעים – קודם הרובע הסוּבּוּראני לרובע הפלטיני. זכר מענין מאוד לנגוד שבין שני חלקי העיר הללו נשתמר באחד המנהגים הקדושים העתיקים ביותר של רומא המאוחרת, וזהו הקרבן של סוס־אוקטובר שהקריבו מדי שנה בשנה על הככר על שם מארס. עד זמן מאוחר היה הדבר נהוג, שבחג זה ערכו אנשי סוּבּוּרה ואנשי הרחוב הקדוש מלחמה ביניהם בשל ראש הסוס, והיה אם ניצחו הראשונים, נצלב ראש הסוס על המגדל המאמילי (אין מקומו ידוע) אשר בסובורה, ואם ניצחו האחרונים נצלב <על> בית המלך אשר לרגלי הפלטין.

אולם העיר הפלטינית לא היתה היחידה בעתיקותה בתוך המעגל אשר הוקף אחרי־כן בחומותיו של סרוויוס המלך. לעומתה היתה קיימת בשכנות רצופה לה עיר שניה על גבעות הקווירינאל. “המצודה הישנה” (Capitolium Vetus), עם המקדש ליוּפיטר וליוּנוֹ ולמינרווה אשר בה, ועם ההיכל לאלילת הנאמנות, שבו נערכו בפומבי הסכמי־מדינה, היא דמות־תאומים מפורשת לקאפּיטול המאוחר, עם ההיכל ליופּיטר־יונו־מינרווה אשר עליו, ועם ההיכל של הנאמנות הרומאית, המיועד גם הוא לשמש ארכיון למשפט העמים; היא גם הוכחה ודאית, שגם הקווירינאל היה לפנים מרכז של קהילה עצמאית. דבר זה מוכח גם מפולחן־מארס הכפול, על הפלטין ועל הקווירינאל, כי מארס הוא הדוגמא לאיש־החיל וראש האלים הקדום ביותר של קהילות־העירונים האיטלקיות. יש כאן קשר עם העובדה, כי גם שתי האגודות הקדומות של ה“קופצים” (Salii) ו“הזאבים” (Luperci), המשמשים את מארס, כפולות היו ברומא המאוחרת; מלבד אגודת ה“קופצים” הפלטיניים היתה קיימת גם אגודת “קופצים” של הקווירינאל, ומלבד אגודת ה“זאבים” הקווינקטיים היתה קיימת אגודת ה“זאבים” הפאבּיים, אשר מקדשה היה, כנראה קרוב לודאי, על הקווירינאל.

כל הסימנים האלו, שערכם רב כשהם לעצמם, מקבלים חשיבות יתרה אם נזכור, כי העיר הפלטינית בעלת שבע הגבעות, שהיקפה ידוע בדיוק, לא כללה את הקווירינאל, וכי רק אחרי כן, ברומא של סרוויוס מלך, היינו: בזמן ששלושת הרבעים הראשונים התאימו לעיר הפלטינית שמלפנים, נוצר רובע רביעי מן הקווירינאל בצרוף שכנו הווימינאל.

כן עמדו עדיין בזמן ההוא במקום קהילת רומא אלה לעומת אלה, רומאי־ההרים מן הפלטין ורומאי־הגבעות מן הקווירינאל, כשתי קהילות נבדלות זו מזו ובלי ספק גם נלחמות כמה פעמים זו בזו, בבחינת־מה כמו המונטיגיאנים והטראסטֵוֵרינים ברומא שבימינו. כי הקהילה של שבעת ההרים גברה עוד בזמן קדום על הקהילה הקווירינאלית, זה אפשר להסיק בודאות גם מן ההתפשטות הגדולה יותר של פרווריה החדשים וגם מן העובדה, שבמשטר המאוחר של המלך סרוויוס זלזלו בכבודם של רומאי־הגבעות שבעבר, והללו נאלצו לקבל את זה באהבה. אולם גם בתוך העיר הפלטינית עצמה לא הגיע עד מהרה לידי מזיגה אמיתית וגמורה של חלקי הישוב השונים. על המלחמה השנתית בין הרבעים סוּבּוּרה ופלטין בגלל ראש הסוס כבר סופר למעלה. אבל גם ההרים בינם לבין עצמם, ואף השבטים (הקוריות) השונים – עוד לא היתה קיימת אח בוערת של העיר, אלא של כל שבט ושבט עמדה לעצמה, אף כי בתוך אולם אחד – ראו עצמם, כנראה, כנפרדים יותר ממאוחדים, וכל רומא כולה היתה כנראה יותר מושג כולל ישובים עירוניים ממושג של עיר אחת.

יש סימנים המוכיחים, שגם בתיהן של המשפחות העתיקות והתקיפות היו בנויים בצורת מבצר ומוכשרים להתגוננות, – לאמור: הם היו גם זקוקים לכך. רק בנין החומה עצומה, שמיחסים אותו למלך סרוויוּס טוּליוּס, הוא הוא שאיחד לא רק אותן שתי הערים של פלטין וקווירינאל, אלא אף את הגבעות של הקאפּיטוֹל ושל אונטין, שלא היו כלולות בתוך מעגלן, בהקיפו את כולן במעגל־חומה גדול אחד, ובזה נוצרה רומא החדשה, רומא של דברי ימי העולם. אולם אין ספק, כי קודם שהתחילו במפעל העצום הזה, היתה עמדתה של רומא כלפי הסביבה לגמרי אחרת. היתה תקופה, שבה היה איש־השדה חורש במחרשתו על פני שבע הגבעות של רומא בדיוק כמו על יתר הגבעות הלאטיניות, ורק מקומות־המקלט שעל פסגות בודדות, אשר עמדו בבוּרוּתם בזמנים כתקונם, שמשו התחלה להתישבות קבועה. אותה תקופה מתאימה לתקופה העתיקה ביותר, נעדרת המסחר והפעולות, של השבט הלאטיני. כן חל זמן ההתישבות הפורחת על פני הפלטין ובתוך “שבע החומות” שאותה תקופה, שהקהילה הרומאית ישבה את מפרצי הנהר טיבר, ובכלל בתקופה של התקדמות הלאטינים והגיעם לידי תחבורה ערה יותר וחפשית יותר, לדרכי חיים עירוניים – קודם כל ברומא, ואולי גם לידי אחדות מדינית יציבה יותר במדינות הבודדות ובברית המדינות. כן קשור דבר יסודה של העיר הגדולה והאחידה, בנין החומה של המלך סרוויוס, באותה תקופה, שבה יכלה רומא לאזור כוח לשם כבוש השלטון על ברית המדינות הלאטיניות ואף הגיעה באחרונה לידי כבושו.


פרק רביעי: לאטינים, אטרוסקים, הילנים וצידונים

בני השבט האיטלקי, הנועז והנלהב, לא היו חסרים קרבות, כן קרבות שבינם לבין עצמם וכן שבינם לבין השכנים. עם פריחת הארץ ועלית התרבות – ודאי הדבר שהקרבות לבשו צורת מלחמות והשוד הפך לכיבוש, ושלטונות מדיניים התחילו להתוות. ובכל זאת לא נמצא הומירוס איטלקי שישאיר זכר ודמות לאותם עסקי־המריבות ומסעי־השוד הראשונים, המעצבים והמבטאים את אופיים של העמים, כמו שהמשחקים והמסעות של הנער מעצבים את רוח האיש ומגלים לאן פניו הולכים; וכן גם אין המסורת ההיסטורית נותנת לנו את היכולת להכיר, ואפילו לא בדיוק גמור, את התפתחותם החיצונית של יחסי־הכוחות במחוזות הלאטיניים הבודדים.

הקהילות הלאטיניות ששכנו במעלה נהר הטיבֶּר ובין הטיבר והאַניוֹ, הלא הן: אַנטֶמנֵי, קרוּסטוּמֶריוּם, פיקוּלנֵיאה, מֵדוּליה, קֵנינה, קוֹרניקוּלוֹם, קאמֵריה וקוֹלאטיה, – אלה לחצו מקרוב ובאופן רגיש ביותר על רומא, ודומה כי בימים קדומים ביותר נשללה מהן עצמאותן בכוח הנשק של הרומאים. בגליל זה אנו מוצאים אחר־כך קהילה עצמאית אחת, היא נוֹמֶנטוּם, אשר אולי הצילה את חרותה מתוך זה שכרתה ברית עם רומא. בשל כיבוש פידֵנֵי, היא מצודת־הגשר של האֶטרוּסקים, על החוף השמאלי של הטיבר, נלחמו הלאטינים והאטרוסקים, לאמור: הרומאים ובני וֵאי, והנצחון היה פעם לצד זה ופעם לצד אחר. ממול גאבּיי, הכוללת את העמק שבין האַניוֹ והרי האלבאנים, ארכה המלחמה זמן רב בלי הכרעה לשום צד. עוד בזמן המאוחר נחשב המלבוש הגאביני ללבוש מלחמה ואדמת גאביי היתה סמל ומשל לארץ אויבת.

אולם יותר משל קרבות נושנים ונשכחים אלה השאיר זכרון־חיים לדורות הבאים – אם כי בלבוש אגדי – מעשה־מלחמה אחר, קדום־קדום, של הרומאים: אַלבה, בירת לאטיום העתיקה והקדושה, נכבשה ונהרסה בידי חיילות רומיים. איך באה ההתנגשות וכיצד נסתיימה – אין המסורת מספרת. הספור בדבר מלחמה שבין שלושה אחים רומיים ובין שלושה אחים אלבאניים, שכאלה כן אלה תאומי־שלוש היו – אינו אלא צורה של ציוּן ותיאור בדמות אנשים, שניתנה למלחמה שבין שני גלילות תקיפים וקרובים מאד קרבת משפחה, שאחד מהם לפחות, הרומאי, היה אחוד משולש. אין אנו יודעים שום פרט יותר מן העובדה הערומה, כי אלבה נכבשה ונחרבה בידי רומא.

אַלבה נחשבה כבירת הברית הלאטינית ועמדה בראש שלושים קהילות בעלות זכויות. חורבן אלבה לא ביטל, כמובן, את קיום הברית עצמה, כמו שחורבנה של תֵבֵּי היונית לא ביטל את ברית בֵּאוֹציה. אדרבה: על־פי משפט־המלחמה הלאטיני, אשר היה לו אופי מוחלט של זכות הקנין הפרטי, נטלה עכשיו רומא לעצמה את מנהיגות הברית של אַלבה, הואיל והיא ירשה אותה. אם היו משברים, ומה היו, קודם שהוכרה זכותה של רומא או לאחריה – אין אנו יודעים. בדרך כלל דומה הדבר, כי ההגמוניה הרומאית על לאטיום הוכרה מיד על ידי כל הקהילות, אם כי יתכן שקהילות בודדות, כגון לאביקי וקודם כל גאבּיי, מנעו את עצמם תחילה מהכרה זו. דומה הדבר, שכבר אז היתה ידה של רומא משגת לעמוד כנגד הברית, באשר היא היתה שליטת־הים בניגוד ל“יבשה” הלאטינית, היא היתה העיר בניגוד לכפרים הלאטיניים, היא היתה המדינה האחידה בניגוד להתאחדות הקהילות הלאטיניות. כבר אז נזקקו הלאטינים לעזרתה של רומא, כדי להגן על חופיהם מפני בני קרת־חדשה, היונים והאטרוסקים וכדי לשמור על גבולות ארצם מפני השכנים בני השבט הסאבֶּלי, אשר לא ידעו השקט. אם הגידול החמרי, שהשיגה רומא מתוך כיבוש אלבה, גדול היה מתוספת־הכוח שהגיעה אליה מתוך כיבוש אנטמני או קוֹלאטיה – שאלה זו אינה ניתנת לבירור גמור. יתכן מאוד, כי לא על־ידי כיבוש אַלבה היתה רומא לקהילה הלאטינית העצומה ביותר, אלא היה היתה זאת זמן רב לפני זה; אולם הזכיה העיקרית שזכתה מתוך כיבוש זה – היתה המנהיגות בחג לאטיני; וזו שימשה גם יסוד להגמוניה העתידה של קהילת רומא על כל ברית־הקהילות הלאטינית.

כיצד הרחיבה רומא אחרי מפלת אַלבה, כשהיתה גם שליטה של גליל חשוב לפי הערך וגם הכוח המכריע בתוך ברית־הקהילות הלאטינית, כפי שיש לשער, את גבולותיה בשטח העצמי שלה – על שאלה זו אין לנו יכולת להשיב תשובה ברורה. – כי בתקופת המלכים הניחה רומא לא רק את יסודותיה המדיניים שלה, אלא גם את יסודי שלטונה כלפי חוץ – דבר זה הוא למעלה מכל ספק. כבר בימי ראשיתה של הרפובליקה היתה ניכרת ומסוימת בהחלט עמדתה של העיר רומא, שיותר משהיתה מכוונת להמצא בתוך ברית המדינות הלאטיניות היתה מכוונת כנגדה; וכבר אז אפשר להכיר כי עוד בימי המלכים פיתחה רומא, כנראה, את כוח שלטונה במרץ כלפי חוץ. ודאי שנשכחו מאתנו כמה מפעלים גדולים והשגים בלתי־רגילים, אולם זיו־שכינתם של אלו שורה על תקופת המלכים של רומא, וקודם כל על בית־המלכות של הטארקווינים, – כזוהר־הערב הרחוק, שהקוים הבודדים נעלמים בו.


*

נדידתם של השבטים האוּמבּריים התחילה, כנראה, בזמן מאוחר יותר משל נדידת השבטים הלאטיניים. כמו תנועת הלאטיניים כן היתה גם תנועתם לצד דרום, ובכל זאת היו נוטים יותר למרכזו של פלג־האי ולצד החוף המזרחי. קשה לדבר בענין זה, מפני שהידיעות על־אודות זה המגיעות אלינו הן כקול הפעמון המגיע לאזנינו מן העיר השקועה במצולות־ים.

מתי היו נדידות אלו – אין, כמובן, לקבוע; בכל זאת יש לשער כי זמנן בימי מלוֹך המלכים ברומא. האגדה מספרת, כי הסאבּינים, בהיותם לחוצים בידי האוּמברים, נדרו נדר “אביב”, זאת אומרת: כאשר יגדלו בניהם ובנותיהם אשר יולדו להם בשנת המלחמה יפקירו אותם וישלחום מעבר לגבולות הארץ, למען יעשו בהם האלים כרצונם: יכלו אותם או יתנו להם מקומות־מושב חדשים מעבר למולדת. את המחנה האחד ניהל שורו של מארס; היה זה מחנה הסאפינים או הסאמנים, אשר תחילה קבעו את מושבם על פני ההרים אשר ליד נהר סאגרוּס ובזמן מאוחר יותר כבשו מפה את העמק היפה, מהרי־מאטֵסֶה מזרחה, ליד מעינות הטיפֶרנוס. גם במקום מושבם הישן וגם במקום מושבם החדש היו קוראים את מקום מועצת הנאספים שלהם – במקום מושבם הישן היה זה ליד אגנוֹנֶה ובמקום מושבם החדש ליד בוֹיאנו – בשם: בוֹויאנוּם, על שם הפּר אשר ניהלם בדרכם. את המחנה השני הוליך הנַקָר11 של מארס; היה זה מחנה הפּיקֶנטים, “עם הנקרים”, אשר כבש את החבל המתיחס כעת לגליל אַנקוֹנה. מחנה שלישי הוליך הזאב (hirpus) אל סביבת בֵּנֵוֶנט; אלה היו להירפּינים.


*

בניגוד החריף ביותר לאיטלקים הלאטיניים והסאבּליים, וכמו כן גם ליונים, נמצא לפנינו עם האֶטרוסקים, או כמו שהם קראו את עצמם: הראסים. מבנה־הגוף לכשעצמו מבדיל כבר בין שתי האומות; לעומת הגוף התמיר, בעל מדה וקצב, של היונים והאיטלקים – מראות תמונותיהם של האטרוסקים דמויות־גוף גוצות עם ראש גדול וידים עבות. גם מה שאנו יודעים על מנהגיה של אומה זו מראה גם הוא על הבדל עמוק ומקורי שבינם ובין השבטים היונים־איטלקיים. ביחוד זה בולט בשטח הדת: דתם של האטרוסקים יש לה אופי נוגה ופאנטאסטי והיא מוצאת הנאה במשחק מספרים מסתורי ובהשקפות ובמנהגים פראיים ואכזריים; רחוקה היא איפוא מרחק רב גם מן הראציונליזם הברור של הרומאים וגם מפולחן־הדמויות העליז של היונים. מה שניתן פה כרמז מתאַשר לפי התעודה החשובה ביותר של הלאומיות, היא הלשון; שרידיה שהגיעו אלינו, אם כי רבים הם וגם אתה מוצא בהם לא אחת סמך לפענוח, בכל־זאת הנם מבודדים לגמרי, ועד היום הזה לא נמצאה האפשרות לקבוע בבטחון את מקומה של הלשון האטרוסקית בתוך מיון הלשונות, ועל אחת כמה וכמה לבאר את שרידיה.

כך אין גם אפשרות לקבוע מאין באו האטרוסקים לאיטליה; אבל אי־ידיעה זו אינה גורמת נזק רב, כי בכל אופן חלה נדידה זו בימי ילדותה של האומה, והתפתחותה ההיסטורית התחילה באיטליה ובאיטליה נסתיימה. ובכל זאת כמעט שלא נדונה שום שאלה בהתלהבות מרובה משאלה זו, בהתאם לאותו כלל של הארכיאולוגים, שיש לחקור קודם כל בדבר שאי־אפשר לדעתו ולא כדאי לדעתו, בדבר “אמה של הֶקַבֶּה”, כדברי טיבֶּריוס קיסר. כיון שהערים האטרוסקיות העתיקות ביותר והחשובות ביותר שוכנות בפנים הארץ לעמקה, וליד הים ממש אין לפגוש אף עיר אטרוסקית ידועה אחת, מלבד פּוֹפּוּלוֹניה, שעל־אודותיה אנו יודעים דוקא בבירור, כי לא היתה שייכת לתריסר הערים העתיקות; וכמו שבתקופה ההיסטורית נדדו האטרוסקים מצפון לדרום – נראה איפוא, הדבר, שהם הגיעו לַפּלַגאִי בדרך היבשה. ואף זאת: דרגת־התרבות הנמוכה, שבה עמדו עם פגישה ראשונה שפגשנו אותם, אינה מתאימה למקרה של כניסה בדרך הים. מצר־הים היו העמים עוברים עוד בזמן קדום ביותר, כמו שעברו את הנהר; אולם לשם עליה על חופה המערבי של איטליה הם זקוקים לתנאים אחרים לגמרי. על־כן יש לבקש את מולדתם הקדומה של האטרוסקים בצפונה של איטליה או במערבה.

ואין הדבר רחוק ביותר, כי האטרוסקים באו לאיטליה בדרך הרי האַלפִּים הרֵטיים, היות והמתיישבים העתיקים ביותר שבגראוּבּינדן ובטירוֹל שיש ידיעות עליהם, הלא הם הרֵטים (Raeter), דברו אטרוסקית עד תוך התקופה ההיסטורית וגם שמם דומה בצלצולו לשם הראסים. אמנם יתכן שהם היו עיי חרבות של ישובים אטרוסקיים ליד הנהר פּוֹ, אבל כמו כן ולא פחות מכן אפשר גם לשער, שהם היו חלק מן העם שנשאר במושבותיו הקדומים. אבל השקפה פשוטה זו, המתאימה לטבע הדברים, מתנגדת ניגוד חריף לסיפור הידוע, כי האטרוסקים הנם לוּדים שנדדו מאסיה. סיפור זה עתיק הוא מאוד; אנו מוצאים אותו כבר אצל הרוֹדוֹטוּס, וחוזר הוא ומוּבא בנוסחאות ותוספות רבות מאוד על־ידי ההיסטוריונים המאוחרים; אולם חוקרים נבונים אחדים, כגון: דיוֹניסיוס ועוד, הביעו דעתם בהחלט נגד סיפור זה והראו על כך, שבדת ובמשפט, במנהג ובלשון אין אפילו דמיון קל בין הלוּדים והאטרוסקים. יתכן, כי מחנה בודד של שודדי־ים מאסיה הקטנה היגע לאֶטרוּריה, והמעשה הנועז של אותו שבט שימש יסוד לאותו סיפור־מעשה.


*

לא בּן־רגע יהל אור בשברי ימי העמים הקדומים. וגם כאן האור עלה ובא מן המזרח. בזמן שהפּלגאי האיטלקי היה עוד עטוף דמדומי־הויה עמוקים, כבר נתגלתה תרבות עשירה ומפותחה בכל הבחינות בארצות השוכנות באגן המזרחי של הים התיכון. ומנת־גורלם של רוב העמים בדרגות הראשונות של התפתחותם, שעמים קרובים שלהם יהיו מנהיגיהם ושליטיהם – מנת גורל זו נפלה במדה רבה גם בחלקם של עמי איטליה. תנאיה הגיאוגראפיים גרמו בכל זאת לכך, שהשפעה כזו לא יכלה לבוא אל הפלגאי מצד היבשה. על־אודות השימוש בדרך היבשה הקשה שבין איטליה ויון בתקופה העתיקה־ביותר אין כל סימן בשום מקום, דרכי־מסחר מאיטליה אל הארץ שמעבר לאַלפּים ודאי שנתקימו כבר בימים קדומים מאד, שאין להעלות על לב את זכרם. שביל־הענבר העתיק ביותר נמשך מן הים הבאלטי והגיע עד לים התיכון, ליד שפך הנהר פּוֹ; כי על כן מדובר באגדה היונית על הדֶלתה של נהר פו כעל מולדת הענבר. ולשביל הזה הצטרף עוד שביל אחר, שהוליך לרחבו של הפלגאי על פני ההר האפּניני עד לפּיסה. אולם יסודות ציוויליזציה לא יכלו להגיע ממקומות אלה אל האיטלקים. בדרך כלל כל מה שהובא בימים מקדם מן התרבות של חוץ־לארץ לאיטליה – מאומות המזרח יורדות־הימים היא שהובאה שמה. תוקידידס מספר, כי מסביב לכל ארץ סיקיליה, קודם שבאו אליה היונים או בכל אופן קודם שהתיישבו שם היונים במספר רב יותר, יסדו שם הפניקים את מקומות־האוצר לסחורות שלהם על כיפי־היבשה ועל האיים הקטנים, לא לשם כיבוש אדמה, אלא לשם מסחר עם בני הארץ. אולם לא כן היה הדבר ביבשה האיטלקית. הכינוי פֶּנים בלאטינית, השאול מאת היונים, יש בו משום ראיה שאין לזלזל בה, כי לאטיום בכל אופן לא הכירה את אנשי כנען אלא באמצעותם של היונים. יתר על כן: כל עקבות היחסים העתיקים ביותר של האיטלקים אל הציוויליזציה של המזרח מוליכים בהחלט ליון. והעובדה שליד קֵרֶה נוסדה מושבה של הפֵניקים ניתנת להתבאר היטב בלי שנקדימה לתקופה שלפני היונים מתוך היחסים שבין קרה המדינה המסחרית ובין קרת־חדשה, הידועים לנו היטב מזמן מאוחר יותר. ולמעשה, אם נזכור כי מסע־האניות העתיק ביותר לא היה באמת אלא ליד החופים, הרי ברור שלא היתה על גדות ים התיכון יבשה כה רחוקה מן הפניקים כיבשה האיטלקית. הם יכלו להגיע אליה רק מצד החוף המערבי שביון או מצד סיקיליה. וקרוב מאוד לאמת, כי הספנות היונית פרחה בזמן קדום מאוד, כדי להקדים את הפניקים על פני הים האדריאטי והטירני.

קביעת זמנן של הנסיעות וההתישבויות הקדומות תשאר בודאי תעלומת עולמים. אולם ניתן גם לנו להכיר בזה איזה סדר. בתעודה העתיקה־ביותר של היונים, אשר כמו הקשר העתיק־ביותר עם המערב, כן גם היא מתיחסת ליוֹנים שבאסיה הקטנה, לאמור: בשירי הומירוס, כמעט שאין האופק עובר אל מעבר לאגן המזרחי של הים התיכון. ספנים שהסערה הטילה אותם אל הים המערבי – הם שיכלו כנראה, להביא לאסיה הקטנה ידיעות על מציאותה של ארץ מערבית ועל מערבלות הים שלה ועל איי־הרים היורקים אש מתוכם. אך בזמנה של שירת הוֹמירוס לא היתה אפילו באותו נוף יוני, אשר היה ראשון למגע ומשא עם המערב, כל ידיעה בטוחה בדבר סיקיליה ואיטליה. ובעלי האגדות והמשוררים שבמזרח יכלו למלא באין מפריע את החלל הריק של המערב, בכל מיני דמויות קלוטות מן האויר, כאשר עשו זאת בשעתם בעלי האגדות שבמערב ביחס למזרח האגדי והפלאי. רק בשירי הֶסיודוס נראים לנו יותר שרטוטיהן של סיקיליה ואיטליה; כאן יש כבר ידיעה על שמותיהם של עמים, הרים וערים כפי שהם נקראים במולדתם; ובכל זאת עדיין איטליה נראית להם כקבוצת־איים. לעומת זאת בכל הספרות שלאחרי הסיוֹדוס ניכר, שסיקיליה, ואפילו כל ארץ החוף האיטלקי, ידועות ליונים ידיעה כללית לפחות.

כמו כן אפשר לקבוע במדת־מה של בטחון את סדר ההתיישבויות היוניות. הישוב הידוע העתיק־ביותר במערב היה בקימה. כך היה ברור כבר גם לתוּקידידס. וודאי הדבר, שלא טעה. אמנם היו מקומות אחדים קרובים יותר, שהספן היוני יכול לעלות בהם ליבשה; אולם שום מקום לא היה כה מוּגן מפני הסערות ומפני הברברים כמו האי איסכיה, שעליו היתה בנויה העיר קימה בראשיתה. גורמים אלה היו המכריעים העיקריים בבחירת מקום ההתיישבות. סימן לדבר יש לראות עדיין במקום, אשר תרו אחר־כך על פני היבשה ובחרוהו לשם כך, הוא צוק־הסלע הזקוף, אבל המוגן, הנושא עד היום הזה את שם הכבוד של המטרופולין באנטוליה. באיטליה אין שום מקום, שאגדות אסיה הקטנה מתרכזות בו ברוב חיות ויציבות כמו בנוף קימה; כי כאן דרכו ראשונה על אדמת־הפלאים אותם הנוסעים למערב הקדומים ביותר, שלבם היה מלא אגדות וסיפורי־מעשיות על פלאי המערב, ואת העקבות של העולם האגדי, שאמרו לנדוד בו, השאירו אחריהם בתוך צוקי־הסירוֹניות ויאור־אַאוֹרנוֹס, המוליך אל העולם התחתון.

אולם נראה הדבר כבלתי־אפשרי לקבוע, אפילו במדה קרובה לאמת, את השנים שבהן חלו אותן הנסיעות וההתיישבויות. יסודה של העיר האחיאית סיבאריס בשנת 721 לפני הספירה ויסודה של העיר הדוֹרית טאראס בשנת 708 לפני הספירה, היינו: בשנת השלושים ושלוש ובשנת הארבעים ושש לקיומה של רומא – הנם כנראה, התאריכים העתיקים ביותר שבהיסטוריה האיטלקית, שאפשר לחשוב בהחלט כי נכונים הם באופן יחסי לפחות. אולם כמה רחוק זמן יסודן של המושבות היוניות הקדומות לפני תקופה זו – כאן אין לפנינו דבר בטוח, כמו שאין בטחון ביחס לזמן שבו נוצרו שירי הסיוֹדוס, ומכל שכן ביחס לזמן שבו נוצרו שירי הומירוס. אם נגיד, שקביעה זו של תקופת הומירוס, כפי שקבעה הרוֹדוֹטוס לשנת 850 שנה לפני הספירה, היא נכונה, הרי שמאה שנים לפני הוסדה של רומא היתה איטליה בלתי־ידועה עדיין ליונים. אולם אותה קביעה, כמו כל יתר הדעות ביחס לתקופתו של הומירוס, אינה עדות, אלא מסקנה; ומי שבוחן וחוקר את האלפא־ביתות האיטלקיות, וכן את העובדה המיוחדת במינה, כי העם היוני היה ידוע לאיטלקים עוד קודם שבא לעולם שם השבט ההילני, כי האיטלקים שאלו את הכינוי להילנים מן השבט גראי או גרקי (Grai, Graeci), אשר אבד מזכרונם של בני הלאס בימים קדומים מאד – זה יהא נוטה להקדים הרבה יותר את זמנם של הקשרים הקדומים ביותר בין האיטלקים והיונים.

מכל הישובים היוניים היה הפעיל ביותר והמלוכד ביותר אותו ישוב, אשר ממנו התפתחה אחר כך ברית־הערים האחיאית, הברית שכללה את הערים סיריס, פּאנדוֹסיה, מֵטאבּוּס או מֵטאפּוֹנטיוֹן, סיבאריס עם בנותיה ערי־המטעים פּוֹסידוֹניה ולַאוֹס, קרוֹטוֹן, קאוּלוֹניה, טֶמֶסה, טֶרינה ופיכּסוּס. מתיישבים אלה היו שייכים כולם בשלמותם לשבט יוני אחד, אשר שמר על דיאלקט המיוחד לו, שהיה קרוב ביותר אל הדיאלקט הדוֹרי, ולא פחות מכן שמר זמן רב על צורת־הכתיבה הלאומית העתיקה של ההילנים ולא קיבל את האלפא־ביתא הצעירה שהונהגה בכל מקום; הוא גם שמר על לאומיותו המיוחדת, כלפי הברברים והיונים האחרים, בצורת חוקה פדראטיווית יציבה ומוצקה. גם על האחאים האיטלקיים האלה יש לקרוא מה שקרא פּוֹליבּיוֹס על ברית־ההגנה האחאית אשר בפֵּלוֹפּוֹנֵס: “לא זה בלבד שהם חיים בחברותא המבוססת על התאגדות וידידות, אלא שבני החבורה כולם משתמשים באותם החוקים, באותם המשקלות, המדות והמטבעות, וכן יש לכולם אותם המנהיגים, היועצים והשופטים”.

ברית־הערים האחיאית הזאת היתה התיישבות קרקעית ממש. הערים היו בלי נמלים – רק קרוֹטוֹן היה לה מקום־מעגן עלוב – ובלי מסחר עצמי. גאותו של איש סיבאריס היתה על שבתו עד שיבה בין הגשרים של עיר־הבצות שלו, ובעניני מיקח־וממכר דאגו למענו האטרוסקים ובני מילֶת. לעומת זאת כבשו היונים פה לא רק את שפות החופים, אלא שלטו מאפסי ים עד ים ב“ארץ היין” וב“ארץ הבקר” (Ἰταλία, Οἰνοτρία) או ב“הלאס הגדולה”. ואוכלוסי־המקום החקלאיים מוכרחים היו לעבוד להם ליונים כנתינים או אפילו כעבדים ולשלם להם מס. סיבאריס, שהיתה בזמנה הגדולה שבערי איטליה, שלטה על ארבעה שבטים ברבריים ועל עשרים וחמשה מקומות, ויכלה ליסד בעבר־הים השני את לאאוֹס ופּוֹסידוֹניה. העמקים של קראתיס ובאראדאנוֹס, עמקים פוריים ושופעי־יבול עד למאוד, העניקו יבול עצום די והותר לבני סיבאריס ומטאפּוֹנטיוֹן; ואולי בפעם הראשונה בדברי ימי האנושיות יצרו כאן תבואה לשם אכספורט. על הפריחה הגדולה, שמדינות אלה הגיעו אליה במשך זמן קצר להפליא, מעידים עדות חיה ביותר מעשי־האמנות היחידים שנשתמרו עד ימינו מעל אותם האחיאים האיטלקיים. אלו הם המטבעות שלהם, שהם פרי עבודה קפדנית ויפה יופי עתיק, והם בכלל המצבות הקדומות ביותר שבאיטליה, באמנות ובכתב, שטביעתן כבר התחילה כפי שאפשר להוכיח – בשנת 580 לפני ספירת הנוצרים (174 לרומא). פריחה מהירה זו לא נשאה בכל זאת פרי. בקיום זה, נעדר העמל, שלא הזקיק לעמוד בשום נסיון, בקיום ללא התנגדות תקיפה מצד ילידי המקום וללא עבודה קשה שלהם עצמם, – אזלה מהם אפילו מן היונים במוקדם גמישות הגוף והרוח. אף אחד מהשמות המזהירים של גדולי הספרות והאמנות היונית אינו מפאר את זכרם של האחיאים האיטלקיים, בזמן שסיקיליה יכולה לקרוא רבים מאד מהם, ואפילו באיטליה עצמה יכולה רֶגיוּם החאלקידית לקרוא בשמו של איבּיקוֹס וטארֶנט הדוֹרית יכולה לקרוא בשמו של ארכיטאס. עם זה, שהשפוד היה נתון אצלו תמיד על פני האח, לא הביא לידי שגשוג שום דבר, חוץ ממלחמת האגרופים. עריצים לא יכלו לקום, כי לא נתנתם האריסטוקראטיה התקיפה, שהקדימה להגיע לשלטון בקהילות הבודדות ובשעת הדחק מצאה משען בטוח בשלטון הברית. אולם רק אחת היתה הסכנה, כי שלטון הבחירים יהפך לשלטון המעטים, וביחוד כשהמשפחות המיוחסות שבקהילות השונות התאחדו והסתיעו זו בזו. מגמות כאלה שלטו בהתאגדות של ה“ידידים”, הקשורים בשמו של פיתאגוֹרַס. מצוותיה של התאגדות זו היו: את המעמד השליט “תעריץ כהעריצך את האלים”, ואת הנתינים “תכניע כהכניע את החיה”. הלכה ומעשה אלו עוררו תגובה נוראה, שנסתיימה בחורבנה של אגודת ה“ידידים” הפיתאגוֹרית ובחידושה של חוקת הברית הישנה. אכן מלחמות מפלגתיות סוערות, התקוממויות המוניות של עבדים, מהומות חברתיות מכל המינים, שימשו למעשה בפילוסופיה מדינית בלתי־מעשית, בקיצור: כל הרעות של ציוויליזציה מושחתת לא פסקו מעשות שמות בקהילות האחיאיות, עד אשר הביאו לידי הריסה גמורה של כוחן המדיני.

צורה אחרת והשפעה אחרת על איטליה היתה לישוביהם של יתר היונים. גם הם לא מאסו בשום אופן בחקלאות וברכישת קרקע; לא היה זה ממנהגם של היונים, כדרך הפניקים, להסתפק במושבת־מסחר מבוצרת שלהם בארץ הברברים, וביחוד מהזמן שהגיעו לתקפם. אולם הרי כל הערים האלה נוסדו בראש ובראשונה לשם מסחר, ולכן גם נוסדו כולן, באופן אחר לגמרי מן האחיאיות – על יד הנמלים הטובים ביותר והמקומות המתאימים ביותר לשם עליה על היבשה.

מכל הישובים היוניים שבאיטליה נפל בגורלם של בני טארנט התפקיד החשוב ביותר. הנמל המצוין, הנמל הטוב היחידי שבכל החוף הדרומי, עשה את עירם למחסן־המעבר בשביל המסחר של דרום איטליה, ואפילו בשביל חלק ממסע־האניות שעל פני הים האדריאטי. הדיוג רב־השפע שבמפרץ שלהם, יצורו של צמר־כבשים מצוין ועיבודו וגם צביעתו במיץ של חלזון־הארגמן הטארנטי, אשר היה בו כדי לעמוד בהתחרות עם החלזון של צור (שתי התעשיות האלו עברו הנה ממילת שבאסיה הקטנה) – אלו העסיקו אלפי ידים והוסיפו הרבה למסחר הפנימי והאכספורט.

גם בדרך היבשה נשאו ונתנו הטארנטיים הרבה עם אפּוּליה. מה שאנו מוצאים מן הציוויליזציה היונית בדרום־מזרחה של איטליה – מידם בא זה להם. בכל זאת חלו באותו זמן רק התחלותיה של ציוויליזציה זו: ההילניזם לא התפתח אלא בתקופה מאוחרת יותר.

אבל לעומת זה אין כל ספק, כי היונים הגיעו במסעיהם עוד בזמן מוקדם ביותר לחופה המערבי של איטליה, גם צפונית להר וֵזוּף, וכי על האיים וכיפי־היבשה התקיימו מקומות־אוצר של סחורות יוניות. נראה, שהעדות העתיקה ביותר למסעות אלה היא העובדה, שמקומה של אגדת אודיסיאוס נקבע על חופי הים הטירֵני. אם באיים הליפאריים ראו היונים את איי אֵאוֹלוֹס, בכֵף־הים הלאקיני – את האי של קאליפסוֹ, בכף־הים של מיזֵנוֹם – את אי הסירוֹניות, בכף־הים הקירקאי – את האי של קירקה; אם בכף־הים הזקוף של טאראקינה – ראו היונים את הקבר הבולט של אֶלפֵנוֹר, אם השכינו היונים על־יד קאיֵטה ופוֹרמִיֵה את הלֵסטריגוֹנים, אם מצאו היונים כי שני הבנים של אוֹדיסֵיאוס וקירקֵה: אַגריוֹס, לאמור: הפרא, ולאטינוֹס, משלו על הטירנים ב“פנה הפנימית־ביותר של האיים הקדושים”, ובנוסחה מאוחרת יותר לאטינוס הוא בן אודיסיאוס וקירקה, ואַוּסוֹן הוא בן אודיסיאוס וקאליפסוֹ – כל אלה הם איפוא אגדות־ספנים של יורדי־הים היונים, אשר מעל פני הים הטירני נשא אותם לבם אל מולדתם האהובה; ואותה חיוניות מלאת ההוד של ההרגשה, השולטת בשירה היונית על מסעי אודיסיאוס, עוד קולה נשמע מתוך קביעת מקומה החדש של אותה אגדה על־יד קימה ובכל אזור־המסעות של ספני קימה.

כמו שהזרים לא הזניחו בלי ספק שום הזדמנות לשדוד ולבוז את הילידים ולגלות אותם מארצם ולקחתם לעבדים, כפי שהיה נהוג בכלל בימים ההם, כי ליד המסחר עסקו גם בשוד וביזה בים וביבשה, כך שלמו להם בודאי גם הילידים מדה כנגד מדה. וכי הלאטינים והטירנים עשו זאת במרץ גדול יותר ובהצלחה מרובה יותר משכניהם בדרום־איטליה, לזה יש לנו עדות לא באותן האגדות בלבד, אלא קודם כל בהישג. בסביבות אלו הצליחו האיטלקים לעמוד בפני הזרים, ולא זה בלבד שנשארו אדונים לערי־המסחר ולנמלי־המסחר שלהם או שבו והיו אדוניהם, אלא אף הצליחו להיות אדונים לים שלהם. אותו כיבוש יוני אשר דיכא את שבטי דרום־איטליה והרס את לאומיותם, הדריך את עמי איטליה התיכונית בנתיבות הספנות ויסוד הערים, כמובן: נגד רצונם של המדריכים. פה, כנראה, החליף האיטלקי בראשונה את הרפסודת ואת הבוּצית בספינת־המשוט הפניקית או היונית. כאן אנו פוגשים בראשונה ערי־מסחר גדולות, קודם־כל את קֵרֶה באטרוּריה הדרומית ואת רומא על נהר טיבר, ערים אלו, שכפי שיש לדון על־פי שמותיהן האיטלקיים ועל־פי מקומן במרחק־מה מן הים, ממש כמו ערי המסחר הדומות להן שליד שפך הנהר פּוֹ: ספּינה ואַטריה, וכן העיר אַרימינוּם השוכנת הלאה בצד דרום, ודאי שאינן מיסודם של היונים כי אם ידי האיטלקים כוֹננוּן.

אפייני ביחוד הוא מצבה של קירה. “הקירינים” – אומר סטראבּוֹן – “היו חשובים מאד בעיני היונים, בכלל אומץ רוחם וישרם ובגלל אשר נמנעו ממעשי שוד, אם כי היו חזקים מאד”. אין הכונה כאן לביזת הים, אשר ודאי הרשה הסוחר הקיריני לעצמו, כמו סוחר אחר, אולם קירה היתה במדה ידועה בשם: פּוּניקוּם, ושתי התחנות היוניות פּירגי ואַלסיוֹן – אלו הם נמלים שהקירינים נמנעו מלשדדם. ואין ספק, שבגלל זה הגיעה קירה בזמן כה מוקדם לפריחה גדולה, אם כי היה לה מקום מעמד־אניות רע ושם מכרות לא היו בקרבתה, והיתה לה חשיבות גדולה יותר בשביל המסחר היוני העתיק ביותר מערי האיטלקים שליד הנהרות פּו וטיבר, שעתידן הנעלה ביותר היה מובטח להם מפי הטבע עצמו.

הערים הנזכרות למעלה הן הן המופיעות לעינינו בשטח הקשרים הדתיים הקדומים עם יון. הראשון לברברים אשר הרים את נדבתו לזבס האוֹלימפי היה המלך האטרוסקי אַרימנוֹס, שאולי היה מושל העיר ארימינוּם. ספּינה וקירה היו להן בתי־גנזים משלהן בהיכלי אַפּוֹלוֹן שבדלפוי, כקהילות אחרות שהיו להן קשרים קבועים עם מקדש זה; מקדש דלפוי, כמו האוּרים־ותוּמים שבקימה, אחוז ושלוב במסורות העתיקות־ביותר של קירה ורומא. ערים אלה, שהאיטלקים שלטו בהן בשלום, והתהלכו בהן בידידות עם הסוחר הנכרי, עלו ראשונה לגדולה של עושר ולתוקף ושימשו מקומות־אוסף ממשיים גם לסחורות היוניות וגם לנבטי הציוויליזציה היונית.

לא כן התפתחו הענינים אצל ה“טירנים הפראים”. אותם הגורמים, שהביאו לידי שחרור הילידים מכבלי השלטון הימי הנכרי בגלילות הלאטיניים וגם בגלילות אשר אולי יותר משהיו אטרוסקיים באמת היו רק כפופים לשלטון האטרוסקי, הגלילות שבחוף הטיבר הימני ובמורד הנהר פו – אותם הגורמים עצמם פיתחו בתוך האטרוריה האמיתית את השוד הימי ואת הכוח הימי העצמי; ויתכן שזה בא מתוך סיבות אחרות, אולי מתוך האופי הלאומי השונה, שיש בו נטיה למעשי שוד ואלמות. בני האטרוריה האמיתית לא הסתפקו בזה, שגרשו את היונים מאֵתליה ופּוֹפּוּלוֹניה, אלא אפילו הסוחר הבודד לא נפגש, כנראה, כאן בסבלנות. ואף גם זאת: חוטפים אטרוסקיים עברו את הים למרחקיו עד ששם הטירנים הפיל אימה על היונים. לא בלי יסוד חשבו היונים, כי הכּדוּם12 הוא אמצאה אטרוסקית ואת הים המערבי של איטליה קראו בשם: הים של האטרוסקים.

באיזו מהירות ובאיזו עזות פשטו ידיהם בגזל שודדי־הים הפראים הללו, ביחוד בים הטירני, מוכיחה יותר מכל התישבותם על החוף הלאטיני ועל החוף הקמפּאני. אמנם החזיקו הלאטינים מעמד בלאטיום האמיתית והיונים על יד הוזוף, אולם ביניהם ולידם שלטו האטרוסקים באנטיוּם ובסוּרֶנטוּם. הווֹלסקים נעשו נתיניהם של האטרוסקים; מתוך יערותיהם לקחו האטרוסקים את הקורות ליסוד ספינותיהם. ואם רק עם הכיבוש הרומאי הושם קץ לשוד־הים של בני אַנטיום, נקל להבין מדוע קראו הספנים היוניים את החוף של הווֹלסקים הדרומיים בשם החוף הלֵסטריגוֹני13. – כף־הים הזקוף של סוֹרֶנט, עם צוק־הסלע שבקאפּרי הזקוף עוד יותר אבל ללא נמל, אשר שימש מצפה לשודדי־ים, הצופה מבינות למפרצים של נאפולי וסאלֶרנוֹ ממש על פני הים הטירני, נכבש בזמן קדום על־ידי האטרוסקים. הם אפילו יסדו, כנראה, בקמפּאניה ברית מיוחדת להם של תריסר ערים, וקהילות דוברות בשפה האטרוסקית ישבו כאן בפנים הארץ אפילו בזמן ההיסטורי ממש. קרוב לודאי, שבעקיפין היו גם התיישבויות אלו תוצאה משלטון האטרוסקים בים הקמפאני ומהתחרותם בבני קימה שליד הוזוף.

ובכל זאת לא עסקו האטרוסקים בשום אופן בשוד וביזה בלבד. למעשה היה מצבם לגבי מסחר טוב ביותר, טוב הרבה ממצבם של תושבי לאטיום. היות ומקום־מגוריהם השתרע מים אל ים שלטו מצד מערב על הנמלים החפשיים האיטלקיים הגדולים ומצד מזרח – על שפך הנהר פוֹ ועל וֵנֶציה של אותם הימים, גם על דרך היבשה, שמימים קדומים הוליכה מפיסה שלחוף הים הטירני אל ספינה שלחוף הים האדריאטי, ומלבד אלו שלטו גם בדרומה של איטליה על העמקים העשירים של קאפּוּאה ונוֹלה. ברשותם היו סחורות־האכספורט החשובות ביותר שבאיטליה: הברזל מאֵתַליה, הנחושת מווֹלאטֶרה ומקמפּאניה, הכסף מפּוֹפּוּלוֹניה, ואף גם הענבר שהובא אליהם מהים הבאלטי. בחסותו של שוד־הים שלהם, שהיה מעין פעולת־ספנות פרימיטיווית, טבעי היה שמסחרם יעלה ויפרח; וכן אין להתפלא להתחרות שאתה מוצא בסיבאריס בין הסוחר האטרוסקי והסוחר ממילת, כמו שאין להתפלא לכך, שמהזווג בין ביזת־הים ומסחר כביר יצא ובא לעולם לוּּכּסוס חסר טעם ומדה, אשר הקדים לכלות את כוחה של אטרוריה.

אם באיטליה נמצאו איפוא האטרוסקים, ובמדה פחותה מהם גם הלאטינים, במצב של הגנה, ואף של איבה במקצת, ליונים, הרי היה בזה מן ההכרח במדה ידועה, שניגוד זה יראה את כוחו באותה התחרות, אשר שלטה בימים ההם במסחרו ובשיטו של הים התיכון, היא ההתחרות שבין הצידונים והיונים. בכל מקום נוצחו מקומות־המסחר הקטנים של הצידונים על־ידי ההתישבות היונית רבת־המרץ. הנה נבנו גם בסיקיליה המערבית סֵלינוּס (שנת 628) ואקראגאס (שנת 580), והנה עברו אנשי פוֹקֵי הנועזים מאסיה הקטנה את הים המערבי המרוחק, בנו על החוף הקֶלטי את מאסאליה (שנת 600 בקירוב) וגילו את החוף הספרדי. אולם פתאום נפסקה התקדמותה של ההתישבות היונית באמצע המאה השניה, ואין כל ספק, כי סיבת ההפסקה הזאת היתה העליה שעלתה באותו זמן קרת־חדשה, העצומה שבין ערי לוב, עליה שבאה באופן גלוי וברור מחמת הסכנה שהיתה צפויה מצד היונים לכל השבט הצידוני כולו. כי אם נדחתה האמנה שיצרה את תנועת הספנות על פני הים התיכון על־ידי המתחרה הצעיר שלה משלטונה היחידי על פני הים המערבי, והפסידה את שני דרכי־החיבור בין האגן המזרחי והמערבי של הים התיכון ואת המונופולין על התיווך המסחרי בין המזרח והמערב, הרי אפשר היה עוד להציל, לפחות, בשביל בני המזרח את שלטון על הימים שממערב לסארדיניה וסיקיליה, ולביצוע הדבר הזה הקדישה קרת־חדשה את כל המרץ העקשני והזהיר, המיוחד לגזע הארמי. ההתיישבות הצידונית כמו התגוננותם של הצידונים לבשו מעכשיו אופי אחר לגמרי. הישובים הקדומים של הצידונים, כגון הישובים הסיקיליים שלהם, המתוארים בידי תוּקידידס, היו מושבות מסחריות; אולם קרת־חדשה הכניעה תחתיה שטחים רחבים עם נתינים רבים ומבצרים עצומים. אם עד עכשיו עמדו הישובים הצידוניים מבודדים בפני היונים, רכזה מעכשיו העיר הלוּבית העצומה בתוך גבולותיה את כל כוח ההתגוננות אשר לבני גזעה במתיחות כה רבה, אשר כדוגמתה אין ההיסטוריה היונית יודעת. אולם התופעה החשובה ביותר בשביל העתיד, אשר נתגלתה בתגובה צידונית זו, היא אולי הקשר החזק, שנתקשרו בו הצידונים החלשים יותר עם ילדי סיקיליה ואיטליה, לשם הגנה מפני היונים.

כאשר באו בני פוֹקֵי בשנת 537 והתיישבו באלאליה (אלֶריה) אשר על האי קורסיקה, למול קירה, בא, כדי לגרשם משם, הצי המיוחד של האטרוסקים ובני קרת־חדשה, אשר הכיל מאה ועשרים אניות־מפרש. אמנם במלחמת־ים זו, אחת המלחמות העתיקות־ביותר שההיסטוריה יודעת עליהן, יחסו הפוֹקים את הנצחון לעצמם, אף כי הצי שלהם הגיע בכמותו רק למחצית הצי של האויב, אבל האטרוסקים ובני קרת־חדשה השיגו בכל זאת את מטרתם, שהציבו לפניהם בשעת התקפתם, שכן ויתרו הפוֹקים על קורסיקה והתיישבו בהייֵלה (וֵליה) על החוף הלוּקאני, שהיה צפוי פחות לסכנת התקפה. אמנה בין אטרוריה וקרת־חדשה קובעת לא רק כללים בדבר הכנסת סחורות וסדרי־משפט, אלא כוללת גם ברית־נשק, אשר אותה מלחמה באלאליה היא עדות למדת רצינותה. דבר זה הוא אפייני לעמדתם של בני קירה, שאת השבויים הפוֹקיים רגמו באבנים בשער עירם, וכדי לכפר על עוונם העלו תרומות להיכל אפּוֹלוֹן שבדלפוי.

ואכן בכוחם המאוחד הצליחו בעצם האיטלקים והצידונים להחזיק בחצי המערבי של הים התיכון. החלק הצפוני־מערבי של סיקיליה, עם הנמלים החשובים סוֹלוֹאיס ופּאנוֹרמוֹס על החוף הצפוני, ומוֹטִיֵה על החוד הפונה אל פני אפריקה, נשארו ממש או בעקיפין ברשותם של בני קרת־חדשה. בזמנם של כורש וחרסוס, לאמור: בזמן שהחכם ביאס דבר על לב היוֹנים לנדוד מאסיה הקטנה ולהתיישב בסארדיניה (בשנת 550 בקירוב), הקדים לבוא לפניהם המצביא מַלכוּס מקרת־חדשה וכבש בכח הנשק חלק ניכר של האי החשוב. כיובל שנים אחרי כן אנו רואים כבר את כל חופה של סארדיניה ברשותה המוחלטת של קהילת קרת־חדשה.

ובכן זכותם של הצידונים עמדה לה לאיטליה, אם כי רק בעקיפין, שהשטחים התיכונים והצפוניים, לפחות, לא היו לברוֹת לקולוניזציה היונית, כי אם נוצר כאן – היינו: באטרוריה – כוח ימי לאומי.


פרק חמישי: מן המלוכה אל הרפובליקה; מלחמות בין המעמדות וישובן

אב ואם, בנים ובנות, חצר ודירה, עבדים וכלים – אלה הם היסודות הטבעיים, שמהם מורכב בכל מקום הבית, מלבד במקומות שנהוגה בהם הפּוֹליגאמיה, שבהם האם, בבחינת אם, נעדרת. אולם העמים בעלי כושר תרבותי גבוה שונים הם בנידון זה: אלה תופסים ומעבדים את הניגודים הטבעיים האלה באופן עמוק יותר ואלה באופן שטחי יותר, אלה מבחינה מוסרית ואלה מבחינה משפטית. אין עם דומה לעם הרומאי מבחינת ההגשמה הפשוטה, אבל הקפדנית, של עיקרי־המשפט, המצווים מטעם הטבע עצמו.

המשפחה – פירושה: האדם החפשי, שהגיע לשלטון עצמו אחרי מות אביו, עם אשה שבהדרת־קודש קדשוה לו הכוהנים בחלת־המלח הקדושה (Confarreatio), למען יהיו לאחדים באש ובמים, עם בניהם ובני־בניהם ונשיהם החוקיות, עם בנותיהם הפנויות ובנות־בניהם הפנויות, עם כל הנכסים והקנינים אשר לכל אחד ואחד מאלה, – כל אלה הנם יחידה אחת. יוצאים מכלל יחידה זו צאצאי הבנות. שהרי אם חוקיים הם מתיחסים הם על משפחת הבעלים, ואם בלתי־חוקיים הם – הם מחוץ לכל משפחה. בית שלו וברכת בנים הם תוכן חייו של הרומאי ותכליתם. המות אינו רע, כי הכרחי הוא. אבל אם באה כליה על בית שלם או על משפחה שלמה הנה אסון לכל הקהילה; ולכן פתחה הקהילה עוד בימים קדומים ביותר דרך־משפט לחשוכי הבנים, שיאמצו להם בנים זרים, למען יוכלו למנוע נפשם מפורענות זו.

מאז ומעולם צפנה המשפחה הרומאית בקרבה יסודות של תרבות גבוהה וקבעה יחסים מוסריים בין חברי המשפחה. ראש המשפחה יכול להיות רק האיש. אמנם ברכישת הקנינים וההון אין האשה עומדת במדרגה נמוכה מהאיש, והבת לוקחת בירושה חלק כחלק עם אחיה והאם לוקחת בירושה חלק כחלק עם בניה, אבל תמיד ומן ההכרח שהאשה שייכת לבית, ולא לקהילה, וגם בעסקי הבית היא בהכרח נכנעת, הבת נכנעה לאביה, האשה לבעלה, האשה הפנויה, אם יתומה היא מאביה, נכנעה לקרובים ביותר שבין הגברים; הם המוציאים, בשעת הצורך, דין עליה, ולא המלך. אולם בתוך הבית עצמו אין האשה משרתת, כי־אם גברת. לפי המושגים הרומיים מוטלות עבודות הבישול וטחינת התבואה על המשרתים והאשה פטורה מהן; כי על כן עבודתה העיקרית של עקרת־הבית הרומאית היא הפיקוח על השפחות, ועל־יד זה עושה היא גם בפלך. הפלך לאשה – כמחרשה לאיש14.

כמו כן הרגישה האומה הרומאית הרגשה עמוקה ומלאה את חובתם המוסרית של ההורים כלפי הילדים, וכחטא נורא נחשב בעיניהם אם האב הפקיר את ילדו או השחית אותו, ואפילו אם בזבז את הונו לרעת ילדיו.

אולם מבחינה משפטית הודרכה והתנהלה המשפחה בהחלט על־ידי “אבי־הבית”, שרצונו הוא כל־יכול. לעומתו – כל הנמצא בתוך הבית נעדר זכויות הוא, כן שורו ועבדו, אולם כמוהם כן גם אשתו ובניו. כמו שהבחורה נעשית לאשתו מתוך רצונו ובחירתו החפשית של האיש, כן גם הילד אשר תלד לו; ברצותו הוא מגדל אותו וברצותו אינו מגדל אותו. מקורו של משפט זה הוא לא בשויון־הרוח כלפי המשפחה; אדרבה: בתודעתו של העם הרומאי טבועה היתה הכרה רצינית ועמוקה, כי יסוד הבית והפריה והרביה הם הכרח מוסרי וחובה אזרחית. דוגמה יחידה של תמיכה שניתנה מטעם הקהילה ברומא היא אולי אותה תקנה, כי אב שהוליד תאומי־שלוש תינתן לו עזרה. וכיצד חשבו על הפקרת הילדים – מוכיח האיסור שאסרו את ההפקרה ביחס לכל הבנים, פרט לבעלי מומים, ולכל הפחות ביחס לבת הבכירה; אבל כמה שהפקרה זו היתה נראית מגונה ומזיקה לצבור, נהפך עד מהרה האיסור מדבר שעונשים עליו על־פי החוק לדבר של חרם דתי, כי אי־אפשר היה לשלול מן האב את זכותו לכך, כי הרי בראש ובראשונה היה האב אדון בביתו ובלתי־מוגבל בשלטונו.

ולא זה בלבד, שבני־המשפחה סרים למשמעת החמורה של אבי־הבית, אלא שלו גם הזכות והחובה להשתמש כלפיהם בזכות השופט ולענוש אותם – אחרי שקול דעת – ענשי מלקות ומיתה. הבן המבוגר יכול ליסד משק ביתי מיוחד, או כמו שהרומאים בטאו זאת: הוא יכול לקבל מידי אביו “מקנה עצמי” (peculium); אבל במובן המשפטי נשאר כל הרכוש של הנפשות אשר לו, בין אם רכשו אותו בעבודת כפם ובין אם קבלו אותו במתנה, בין אם רכשו אותו בבית אביו ובין אם רכשו אותו במשק המיוחד של הבן – הכל נשאר קנינו של אביו. וכל זמן שהאב חי אין לו לבן־המשפחה הנכנע רכוש שלו, ועל־כן אין הוא יכול למסור משהו לאחרים בלי רשות אביו או להנחיל מקנינו. במובן זה האשה והילדים עומדים על מדרגה אחת עם העבד; גם הוא קבל לעתים לא רחוקות רשות לנהל משק בית, וברשות בעליו היה רשאי גם להעביר מרשותו לרשות אחרים. ולא עוד אלא שהאב יכול גם להעביר את בנו, כמו את עבדו, לרשותו של אדם אחר; אם נכרי הוא הקונה – נעשה הבן עבד שלו, ואם רומאי יקנהו – יהיה לו הבן במקום עבד, כי אין רומאי יכול להיות עבד לרומאים.

שלטון האב והבעל היה מוגבל בזכויותיו, מלבד במקרה של הפקרת הילדים, הנזכר למעלה, רק במקרים קשים אחדים, שהשתמש בזכויותיו שלא כדין, והתחייב עליהם עונש משפטי או חרם דתי. פורענויות אלו חלו למשל, על האב שמכר את בנו הנשוי או הבעל שמכר את אשתו. ומנהג־משפחה היה נהוג, שבשעת הגשמת המשפט הביתי לא היה האב – וביחוד הבעל – מוציא את פסק־דינו על הבן או האשה בלי לשתף במשפטו את קרובי־המשפחה מהקרובים ביותר, הן מצדו והן מצד אשתו. אבל במנהג זה לא היה משום פגם בשלטון המשפטי של האב; כי לקרובים שלקחו חלק במשפט לא היתה הזכות לשפוט, אלא זכותם היתה ליעץ לאבי המשפחה השופט.

שלטונו של אדון־הבית לא זה בלבד שאינו מוגבל באופן ניכר ואינו אחראי כלפי שום אדם בעולם, אלא אף זאת, שכל ימי חייו של אדון הבית אין שלטונו יכול להבטל או להשתנות. לפי המשפט היוני, וגם הגרמני, הבן הבוגר, העומד למעשה ברשות עצמו, הוא חפשי מאביו גם במובן המשפטי. אבל את שלטונו של אבי־הבית הרומאי אין דבר יכול להעביר מן העולם כל זמן שהאב חי, לא זקנה ולא שגעון ואף לא רצונו של עצמו, והשנוי יכול לבוא רק באישיותו של בעל השלטון, שכן בדרך האימוץ יכול הילד להיות נתון לשלטונו של אב אחר, הבת עוברת בדרך נישואים חוקיים מרשות האב לרשות הבעל, ומתוך משפחתה ומתחת חסות האל שלה אל משפחתו של הבעל ואל תחת חסות האל שלו, והיא נתונה מעכשיו ברשות הבעל כאשר היתה נתונה קודם ברשות האב. לפי המשפט הרומאי נקל היה לעבד להשתחרר מרשות אדוניו מאשר היה יכול הבן להשתחרר מרשות אביו; שחרור העבד הותר עוד בזמן קדום ובצורה פשוטה, ואילו שחרור הבן נעשה לאפשר רק בזמן מאוחר הרבה יותר ובדרכי־עקיפין דחוקים. ואפילו במקרים שאדון מוכר את עבדו והאב מוכר את בנו לאחר, ואותו קונה מוציא את שניהם לחפשי, נעשה העבד בן־חורין ממש ואילו הבן חוזר מתוך שחרור זה אל תחת יד שלטונו של האב.

נמצא איפוא שאותה עקביות מוחלטת, שעל פיה תפסו הרומאים את שלטון האב והבעל, הפכה שלטון זה לזכות קנין, לבעלות ממשית. ובכל־זאת, בכל הדמיון שיש בין שלטונו של אדון־הבית על האשה והילדים ובין זכות הבעלות על עבדים ומקנה, נשאר הבדל עמוק וחריף בין חברי המשפחה ובין רכושה של המשפחה, לא רק למעשה אלא גם להלכה. הרי השלטון של האב, מלבד שפעולתו היתה נראית רק בתוך גבולות הבית, היה לו גם אופי זמני וחולף, ובמדה ידועה היה נתון גם למילוי מקום. אשה וילדים קיימים בעולם לא רק למען אבי־המשפחה, כמו שהרכוש קיים רק בשביל בעליו וכמו שבמדינה בעלת שלטון־יחיד החלטי קיימים הנתינים רק בשביל המלך. האשה והילדים אמנם הם ענין לזכויות של אחרים, אולם בו בזמן הם גם בעלי זכויות עצמיות, אין הם חפצים, אלא אנשים. מה שמשפטם לא נעשה הוא רק פרי מנהג, שלפיו היתה דרושה אחדות הבית בתוך רשותו ושלטונו של נציב אחד ויחיד. אולם במות אדון־הבית, נעשים הבנים מאליהם לאדוני־הבית, וכל אותן הזכויות שהיו קודם לאב עליהם ועל הנשים ועל הילדים עוברות כעת אליהם, ואילו מצבו המשפטי של העבד אינו משתנה כלום עם מות אדוניו.

ובכל זאת היתה אחדות המשפחה חזקה כל־כך, שאפילו מותו של אדון־הבית לא הביא לידי פירודה הגמור. הצאצאים, שהמות הזה עשאם לאנשים העומדים ברשות עצמם, ראו בכל־זאת את עצמם כיחידה אחת בכמה מובנים. דבר זה נתבלט בחלוקת הירושה וביחסים אחרים הרבה, אולם קודם כל – בדאגה למצבה של האלמנה והבת הפנויה. לפי ההשקפה הרומאית העתיקה יותר אין האשה מסוגלה לשלטון לא על אחרים ואף לא על עצמה; לכן נשאר השלטון עליה, או כמו שנקרא בבטוי עדין יותר: השמירה עליה (tuela), ברשות הבית שאליו היתה שייכת, ותחת אדון־הבית־המת מתקיים עתה שלטון זה על־ידי כלל הגברים חברי־המשפחה הקרובים ביותר; זאת אומרת, כרגיל, על האם על־ידי הבנים, ועל האחיות – על־ידי האחים. במובן זה נמשך קיומה של המשפחה שנוסדה פעם בלי שינוי, עד אשר הזכרים צאצאי אבי־המשפחה הולכים כולם לעולמם.

ליחידות משפחתיות אלו, שהיו מלוכדות בכל חומר הליכוד והיו מאוחדות תחת שבט שלטונו של אדון חי אחד, או שצמחו וקמו מתוך בתי־אב שנתפרדו, היו שייכים, מלבד בני הבית, גם אנשים אחרים, ולא האורחים, הלא הם החברים של חוג־משפחה אחד דומה לזה, השוהים באופן זמני בבית זר, וכן לא העבדים, אשר במובן המשפטי נחשבו לדבר שבקנין ולא לחברים בבית, אלא הנתינים (clients, משורש cleure) לאמור: אותם היחידים, אשר אמנם אינם אזרחים חפשיים של איזו עדה, ובכל־זאת הם נמצאים בתוך העדה כבני־חורין תחת חסותם של בני־העדה. לסוג זה התיחסו מקצתם אנשים שברחו מארצם ובאו אל תחת צל קורתו של בעל־חסות זר, ומקצתם היו הם עבדים, שאדוניהם ויתרו באופן זמני על השימוש בזכויות־שלהם והעניקו להם למעשה את החירות.

היחס הזה, המיוחד במינו, לא היה יחס משפטי, כיחס אל האורח; הנתין נשאר בן בלי־חורין, אשר הבטחת־האמונים והמנהג הקלו מהעדר־החירות שלהם. לכן היו הנתינים של הבית, יחד עם העבדים האמיתיים, ה“עבוּדה” (הפמליא), שהיתה תלויה ברצונו של ה“אזרח” (patronus כמו patricius), והרשות לאזרח – לפי המשפט הקדמון – לקחת לעצמו את רכושו של נתין, כולו או חלקו, ובמקרה ידוע להחזירו לעבדות ואפילו לענשו עונש מות. ואין כאן בעצם אלא הבדלים אם, מצד אחד, לא השתמשו בנקל כל־כך בכל חומר הדין של אדון־הבית כלפי הנתין כמו שעשו זאת לגבי העבד בפועל, ומצד שני: אם חובתו המוסרית של האדון לדאוג לאנשים שלו ולהגן עליהם היתה חשובה יותר לגבי הנתין, המשוחרר למעשה, מאשר לגבי העבד. ביחוד נתקרבה בהכרח החירות למעשה של הנתין אל החירות המשפטית אם היא נתקיימה במשך כמה דורות: אם המשחרר והמשוחרר מתו שניהם, ויורשיו החוקיים של המשחרר אמרו לתבוע לעצמם את זכוח הבעלות על צאצאי המשוחרר – הרי היה זה מעשה־גסות מרגיז. נמצא שבתוך הבית עצמו נוצר חוג שהיו בני חורין ובחלקם תלויים בדעת אחרים והיו נבדלים גם מן העבדים וגם מחברי־המשפחה שוי־הזכויות.

על הבית הרומאי הזה היתה מבוססת המדינה הרומאית, גם לפי יסודותיה וגם לפי צורתה. הקהילה של העם הרומאי קמה מתוך ההתמזגות המתמידה של אותן החבורות המשפחתיות העתיקות של הרוֹמיליים, הווֹלטיניים, הפאביים וכדומה; הגליל הרומאי נצטרף מן השטחים המאוחדים של אותן המשפחות; אזרח רומאי היה מי שהתיחס על אותן המשפחות. כל ברית־נישואין שנכרתה בקרב החוג המשפחתי לפי המנהג המקובל נחשבה לברית־נישואין רומאית אמיתית, ועל יסודה זכו הילדים בזכות אזרחים. מי שנולד מתוך נישואים בלתי־חוקיים או מחוץ לנישואים – הוצא מכלל חברי הקהילה. לכן קראו עצמם האזרחים הרומיים בשם “ילדי־אבות” (patricii) עד כמה שהיה להם אב חוקי.

כמו שיסודות המדינה היו המשפחות, שהיו מבוססות על בתי־אבות, כך היתה גם הצורה של חברת־המדינה עשויה לפי צורת המשפחה, בפרט ובכלל. לבית ניתן מידי הטבע עצמו הראש־האב – אשר עמו יקום הבית ועמו הוא נופל. אולם לקהילת העם, שקיומה נצחי, אין אדון טבעי במציאות; ובכל אופן לא היה אדון כזה לאומה הרומאית, שהיתה מצורפה כולה מאכרים חפשים ושוים ולא היה בה איש אשר יוכל להתפאר באצילות שבאה בחסד עליון. לפיכך נעשה אחד מתוכם למנהיג (rex) ולאדון להם בבית הקהילה הרומאית. וכן גם בזמנים מאוחרים יותר היו מצויים בתוך ביתו או ליד האח המבוערת תמיד והאסם המסוגר היטב של הקהילה, הוֶסטה הרומאית והתרָפים הרומיים; כל אלה סימלו את האחדות הבולטת של הבית העליון, הכולל את כל רומא. תפקידו של המלך מתחיל להלכה ולמעשה אחרי שהמשרה נתפנתה והוטלה על שכמו; אולם במשמעת מלאה כלפי המלך חייבת הקהילה רק לאחר שהקהיל את אספת בני־החורין אנשי־החיל והם נשבעו לו שבועת אמונים. מהיום הזה והלאה כל שלטון הקהילה בידו, כשלטון אבי־הבית בביתו, וכמוהו גם הוא נעשה שליט לכל ימי חייו. הוא העומד בקשרים עם אלי הקהילה, שואל בעצתם וממלא את משאלותיהם (auspicia publica), והוא הממנה את כל הכוהנים והכוהנות. הבריתות שהוא כורת בשם הקהילה עם זרים מחייבות את העם כולו, אם כי שום חבר־הקהילה אינו יכול להתקשר בשום ברית עם מי שאינו חבר בקהילה. פקודתו (imperium) היא כל־יכולה, בימי שלום כבימי מלחמה; כי על כן הולכים לפניו השליחים ובידם גרזינים ושוטים בכל אשר ילך למלא תפקידו. רק לו לבדו הזכות לדבר בפומבי אל האזרחים ובידו נתונים המפתחות לאוצר הקהילה. כמו לאבי־המשפחה כן גם לו זכות השיפוט והטלת הענשים. הוא מטיל ענשים בעד העברה על החוק, ביחוד מלקות בשל עבירות בשירות המלחמה. הוא יושב כסא למשפט בכל עסקי־המשפט הפרטיים והפליליים ופוסק פסק־דין גמור ומוחלט בדיני נפשות ובעניני חירות, לאמור: הוא יכול לשפוט את האזרח שיבוא במקום עבד לבית אזרח אחר, ואפילו יכול לפסוק על מכירתו של זה לעבד ממש, היינו: לשלוח אותו חוצה לארץ. בהוציאו פסק־דין של מות הרשות בידו להרשות את הנידון שיגיש בקשת־ערעור לפני העם, אבל אין זאת חובה עליו. הוא מגייס את העם למלחמה והוא המצביא את הצבא; אולם לא פחות מזה עליו להמצא בשעת שריפה במקום השריפה. כשם שאדון־הבית אינו רק התקיף־ביותר שבביתו, כי־אם המושל היחיד שבו, כן גם המלך אינו ראש השליטים, אלא שליט יחידי במדינה. הוא יכול למנות קבוצות־מומחים מתוך המיוחדים שביודעי דת־קודש ודיני־חול ולדרוש בעצתם. כדי להקל עליו את עבודת השלטון יכול הוא למסור בידי אחרים תפקידים בודדים: את ההודעות לאזרחים, את הפיקוד במלחמה, את השפיטה במשפטים קלים יותר, את חקירת הפשעים. בשעה שעליו לעזוב את העיר יכול הוא אפילו למנות “מפקד העיר” (praefectus urbi), ומוסר בידו את כל השלטון של ממלא־מקום. אולם כל תפקיד של שלטון ליד שלטון המלך אינו אלא מסתעף ממנו, וכל נושא משרה במדינה נושא אותה בכוח השלטון של המלך וכל זמן שברצונו לתת לו משרה זו.

כל הפקידים שבימים הקדמונים, מפקח־העיר היוצא מהכלל וכן מנהלי המחלקות (tribuni נגזר מהמלה tribus = חלק) של חיל הרגלים (milites) והרוכבים (cleres) לא היו אלא עושי דבר המלך ובשום אופן לא שולטים לעצמם במובן המאוחר. לא היה כל גבול משפטי חיצוני לכוח השלטון אשר למלך ואי־אפשר היה שיהיה; כי אין שופט לאדון־הקהילה בתוך הקהילה, כמו שאין שופט לאדון־הבית בתוך הבית. רק המות שם קץ לשלטונו. בחירת המלך החדש היתה מסורה למועצת־הזקנים, ובמקרה של זמן פנוי בין מות המלך לבחירה החדשה עובר אליה השלטון של “בין מלך למלך” (interregnum). רק אחרי המנוי לוקחים גם האזרחים חלק פורמלי בבחירת המלך. מבחינה משפטית נשענת המלכות על חֶבר התמיד של האבות (patres), אשר באמצעות הנושא הזמני של השלטון הוא ממנה את המלך לכל ימי חייו. “ברכת־האלים הנעלה, שהיתה שורה על רומא המהוללה בהוסדה”, היתה עוברת איפוא בסדר קבוע ותמידי מן המלך המבורך הראשון אל יורשי כסאו, ואחדות המדינה נשתמרה בלי כל שנוי ותמורה בכל חילופי האישים של השליטים.

אחדות זו של העם הרומאי, שבשטח הדתי מייצג אותה דיוֹביס הרומאי, מיוצגת בשטח המשפטי על־ידי המלך, ולכן גם תלבשתו היא של גדול האלים. הנסיעה בעגלה, אפילו בתוך העיר, שכל איש ואיש הולך בה ברגל, המקל העשוי שן־הפיל ועליו הנשר, פרכוס־הפנים האדום, זר־האלון העשוי זהב – כל אלו יצאו במדה אחת לאל הרומאי ולמלך הרומאי. אבל תהא זו טעות בידינו, אם מתוך כך נאמר לראות את החוקה הרומאית כתיאוֹקראטיה. מעולם לא נתמזגו יחד המושגים אל ומלך בלב האיטלקים במובן זה שאנו מוצאים אצל המצרים ובארצות המזרח. לא אלוהי העם הוא המלך, כי אם נכון יותר: בעליה של המדינה. לכן אין האיטלקים יודעים על חסד־אלוהים מיוחד לאיזו משפחה, או על קסם מסתורי, המראה כי המלך לא קורץ מהחומר של שאר בני־התמותה, אלא מחומר אחר. המוצא הנאצל, קרבת המשפחה אל שליטים קודמים, הם המלצה טובה, אבל לא תנאי הכרחי למלכותו. בעיקרו של דבר הרי כל אדם רומאי שהגיע לפרקו והוא בריא בגופו וברוחו, יכול מבחינה משפטית להגיע לכסא המלכות. נמצא, שגם המלך הוא רק אזרח רגיל, שמתוך זכות או הצלחה, אולם קודם כל מתוך ההכרח, שלכל בית יהיה אדונו, נעשה הוא השליט על האנשים השוים אליו, האכר השליט באכרים, הלוחם השליט בלוחמים, כשם שהבן מציית בהחלט לאביו, ובכל־זאת אין הוא רואה את עצמו כפחות בערכו מאביו, כן נכנע האזרח לשליט, אם כי אין הוא רואה כלל כטוב ממנו. כאן היא הגבלתו המוסרית והמעשית של שלטון המלך. אמנם יכול היה המלך, אף בלי לפגוע בחוקי המדינה, לעולל כמה עולות; יכול היה לקצץ לעוזריו במלחמה מחלקם בשלל, יכול היה להטיל מסים מיוחדים על נכסי האזרחים או באופן אחר בדרך המסים לשים ידו לרעה על הרכוש של אזרחיו; אולם המלך אשר עשה זאת שכח כי כוחו בא אליו לא מיד האלוהים, כי־אם מידי העם בהסכמת האל, מידי העם שאותו הוא מייצג; ומי יגן בעדו אם גם העם ישכח את שבועתו אשר נשבע לו?

אולם ההגבלה המשפטית של שלטון המלך היתה מתבטאת בזה, שכוחו יפה היה רק לקיים ולבצע את החוק, אבל לא לשנותו, וכל סטיה מן החוק היתה זקוקה להסכמה שלפני מעשה מטעם אספת־העם ומועצת־הזקנים, או שנחשבה לפעולת־הבל של עריץ, אשר שום תוצאות משפטיות לא היו לה.

היוצא מזה, ששלטון־המלך הרומאי שונה היה תכלית־שנוי – גם במובן המוסרי וגם במובן המשפטי – מן השלטון הבלתי־מוגבל הקיים בזמננו, וכי בכלל אין למצוא בחיים המודרניים שום בבואה שיש בה דמיון מתאים לא לבית הרומאי ולא אל המדינה הרומאית.

החלוקה של חברת האזרחים היתה מיוסדת על “הפיקוח”, הקוריה (curia הקרובה בודאי אל coerare-curare, κοίρανος); עשר קוריות היוו את הקהילה; כל קוריה הספיקה מאה אנשים לחיל־הרגלים (מכאן mill-es כמו equ-es, צועד־האלף), עשרה רוכבים ועשרה יועצים. בקהילות מצורפות היתה כל אחת ואחת בדרך הטבע חלק (tribus) של הקהילה הכוללת (tota באומברית ובאוסקית). והמספר היסודי הוכפל במדה שהוכפלו החלקים. קוריה כזו היתה באמת יחידה מאוגדת, שחבריה התאספו לפחות לחגיגות משותפות, וכל אחת עמדה תחת פיקוחו של מפקח (curio) מיוחד והיה לה כוהן מיוחד שלה (flamen curialis). אין ספק כי גם המסים לוקחו לפי הקוריות, ועל פיהם היו אומדים אותם, ובעצמו של דבר התקהלו האזרחים לקוריותיהם והצביעו לפי הקוריות בעת הבחירות. ובכל זאת לא יתכן, שסדר זה הונהג מלכתחילה לשם ההצבעה, כי אם כן ודאי שלא היו קובעים מספר שוה למחלקות.

כחריפות ההבדל שבין האזרח לשאינו אזרח, כן היתה שלמות בשויון הזכויות של האזרחים בינם לבין עצמם. אולי לא היה עוד עם בעולם, אשר ישוה לרומאים בביצוע חמור וקפדני של שני העיקרונים האלה כאחד. אמנם התלבושת הבדילה את ראש הקהילה מבין חבריה, את הבוגר החייב בעבודת הצבא מן הנער שעוד לא הגיע לפרק זה. אולם חוץ מזה היו הכל, כעשיר כעני, כנכבד כנקלה, חייבים להופיע בפומבי רק בגלימה (toga) הפשוטה והשוה לכולם, העשויה צמר לבן. שויון־זכויות שלם זה של האזרחים – יסודו ומקורו הוא בלי ספק בחוקת־הקהילה האינדוֹ־גרמנית; אולם בחומרה זו של התפיסה וההגשמה אנו רואים אחת התכונות האפייניות ביותר ורבות־התוצאות ביותר של האומה הלאטינית; ועם זה ראוי מאוד לזכור, כי המהגרים הלאטיניים לא מצאו באיטליה כל גזע של המתיישבים העתיקים ביותר ופחותי הכשרון התרבותי, שהשתררו עליהם, וכי על כן נעדרה כאן אותה הזדמנות עיקרית, אשר גרמה להתהוותה של שיטת הכתות בהודו, של מעמד־האצילים באספרתה ובתֵסאליה וכנראה גם של היונים בכלל, ולפי שיש לשער גם של חלוקת־המעמדות בגרמניה.

כי כלכלת המדינה היתה מוטלת על האזרחים, דבר זה הוא מובן מאליו. המעשה החשוב ביותר של האזרח היה זה של עבודת הצבא; כי רק האזרח היה זכאי לכך והיה חייב לשאת נשק. האזרחים הם הם גם “אנשי־המלחמה” (populus הקרובה אל populari, שפירושה: החרב, עשה שמות). בתחינות הישנות אנו מוצאים את “אנשי־המלחמה חמושי הרומח” (pilumnus populus) אשר עליהם מתפללים כי תשרה עליהם ברכת מארס ואף כינויי־הכבוד שהמלך היה מכנה את האזרחים בפנותו אליהם, קוויריטים (אנשי הרומח), נחשב כשם המציין את איש־הצבא.

המצביא היה כרגיל, המלך בעצמו. מלבד עבודת־הצבא אפשר היה להטיל על האזרח עוד חובות אישיות אחרות, כגון החובה למלא פקודות המלך, בימי מלחמה ובימי שלום, ועבודת החובה (אנגריה) של שדות המלך או של בנית בנינים צבוריים. עול הבניה של חומת העיר העיק בכובד מיוחד על הקהילה; ראיה לכך, שבשם “עבודת חובה” (moenia) נקראו גם קירות־החומה שמסביב לעיר. אולם מס ישר וקבוע לא היה, כאשר לא היו הוצאות ישרות וקבועות למדינה. לשם כיסוי הוצאות המדינה לא היה צורך בהטלת מס קבוע, הואיל והמדינה לא נתנה כל תשלום עבור שירות־צבא, אנגריה וכל עבודה צבורית אחרת; כי־אם, עד כמה שקרה המקרה לשלם בעד מעשה העבודה, היה זה משתלם אם על־ידי המחוז, שעליו הוטלה העבודה, או על־ידי זה שלא יכול או לא רצה לעבוד בעצמו. בהמות הקרבנות שהיו דרושות לעבודת־האלהים הפומבית הומצאו על־ידי מס משפטים; כל מי שיצא חייב בדין רגיל נתן לאוצר־המדינה כופר־בהמה (sacramentum), שנערך לפי ערך דבר הסכסוך. על־דבר תרומות קבועות למלך מאת אזרחי הקהילה – אין שום ידיעות. לעומת זאת היה המלך מקבל את מכסי הנמלים. גם את ההכנסה מאדמות המלכות, ביחוד מס־המרעה (scriptura), אשר לוקח מאת רועי הבהמות על פני כרי־המרעה הצבוריים, ומכסת־הפרי (rectigalia), שהכניסו המשתמשים בשדות המדינה במקום מס. על אלה נוספה ההכנסה מכופר־הבהמה, מן החרמות ושלל־מלחמה. לבסוף בשעת־דחק היו מכריזים על מגבית מיוחדת (tributum), שלעת־עתה נחשבה כהלואה של כפיה, וכשהוטב המצב הוחזרה ההלואה למלוים. קשה לקבוע אם מגבית זו חלה על כל האזרחים או רק על התושבים; אולם ההנחה האחרונה קרובה יותר לאמת.

אולם בכל זאת אין לראות את האזרחים הרומיים רק כעושים מעשי עבודה וכנותנים בלבד, כי־אם לקחו חלק גם בשלטון הצבורי. כל חברי הקהילה, מלבד נשים וילדים שאינם בני־נשק, כל אלה הקרויים בכינויו של המלך בשם “אנשי־רומח”, היו מתקהלים במקומות ההקהל, בעת אשר קרא להם המלך לשם מסירת מודעה (conventio, contio), או שצוה עליהם מפורש להיועד (comitia) בשבוע השלישי (in trinum noundinum), כדי לשאול אותם לפי הקוריות שלהם. כרגיל היה המלך קובע שתי אספות־קהילה פומביות כאלו במשך השנה, בכ“ד במארס ובכ”ד במאי, ומלבדן – בכל שעה שראה צורך בכך. אולם תמיד הזמין את האזרחים לא למען ידברו, כי אם למען ישמעו, לא שיהיו שואלים אלא משיבים. אין איש מדבר באספה מלבד המלך או האיש אשר המלך מוצא לטוב לפניו לזכותו ברשות־הדבור. דברי האזרחים הם תשובה פשוטה לשאלת המלך, בלי הסברה, בלי נימוקים, בלי תנאים, בלי לקחת חלק בשאלות.

ואף על פי כן קהילת־האזרחים הרומאית – כמו הקהילה הגרמנית, וכפי שניתן לשער גם הקהילה האינדוגרמנית העתיקה־ביותר בכלל – היא הנושא הממשי והמוחלט של רעיון המדינה הסוּורנית; אולם במצב רגיל של הענינים היתה סוורניות זו מתבססת או מתבטאת רק בעובדה זו, שהאזרחים מקבלים עליהם מרצון את מרות המנהיג. לתכלית זאת היה המלך פונה תיכף לעלותו על כסאו, בשאלה אל הקוריות, אם הם רוצים להיות נאמנים ונכנעים לו ולהודות בשלטון שלו ושל שליחיו (lictores), כנהוג מאז ומעולם. שאלה זו אי־אפשר היה כמובן שתבוא עליה תשובה שלילית, כמו שקבלת עול־מלכות כשלעצמה אינה נתונה לסירוב במקום שנוהגת מלכות־המורשה.

מתאים היה הדבר בהחלט לעיקרים, שהאזרחים, כשליט העליון, לא השתתפו בזמנים כתיקונם במהלך הענינים הצבוריים. כל זמן שהפעולה הצבורית מצטמצמת בביצוע התקנות החוקיות הקיימות אין לשלטון־המדינה העליון באמת לא צורך ולא יכולת להתערב בדברים. השליטה היא בידי החוקים ולא בידי המחוקקים. מה שאין כן בשעה שיש צורך בשינוי החוקים הקיימים או אפילו רק בסטיה מהם באחד המקרים. וכאן מופיעים לפי החוקה הרומאית גם כל האזרחים, בלי יוצא מן הכלל, כפועלים, ושלטון־המדינה העליון יכול לבצע מעשה כזה רק אחרי פעולה משותפת בין האזרחים ובין המלך או מלך־הביניים.

כמו שעצם היחס המשפטי בין השליט והנשלטים נקבע בדרך הסכם מתוך שאלות ותשובות שבעל־פה, כך נקבע גם כל דבר־שלטון עליון של הקהילה על יסוד שאלה (rogatio), שהמלך שואל את האזרחים ורוב הקוריות מסכימות לו. במקרה זה יכלו האזרחים בלי ספק גם למנוע את הסכמתם. נמצא, שאצל הרומאים לא היה החוק מעיקרו, כפי השגתנו, פקודה שהוציא השליט לכל חברי הקהילה, כי־אם קודם כל היה הוא הסכם שנקבע מתוך חילופי־דברים בין השלטונות החוקיים של המדינה. הסכמת־חוק כזאת היתה דרושה מבחינה משפטית בכל המקרים, שהיו בניגוד למסקנות־החוק הרגילות.

לפי סדרי־המשפט הרגילים יכול כל אחד לתת בלא כל הגבלה את רכושו לכל מי שירצה, אולם רק באופן זה, שיעביר אותו לרשות המקבל תיכף ומיד; אבל אי־אפשר לו לאדם מבחינה משפטית לצוות את רכושו לאחר, שיקבל אותו לאחר מותו, ולעת עתה ישאירו בידיו. לשם כך דרוש רשיון מיוחד מאת הקהילה. בנתינת רשיון זה יכלו להשתתף לא רק האזרחים המתאספים במקום־הקהל, אלא גם היוצאים למלחמה. כאן הוא המקור הקדמון של הצואה.

לפי סדרי־המשפט הרגילים אין האדם החפשי יכול להפסיד או לתת לאחר את חירותו, זה שאינו בר־העברה; ולכן גם אי־אפשר לו לאדם שאינו משועבד לשום אדון־בית להשתעבד לאחר במקום בן. הדבר אפשרי הוא רק אם הקהילה מרשה אותו בפירוש. זה הוא האימוץ (אדרוגציה). לפי סדרי־המשפט הרגילים מביאה הלידה רק לידי זכיה בזכויות האזרחים ולא לסילוקן; אבל מעשה זה אפשרי אם הקהילה אוצלת לפאטריקים את הזכות לכך או שהיא מאַשרת את מעשה הסילוק מהן. ואין ספק, ששני הדברים האלה לא יכלו מלכתחילה לקבל תוקף של חוק בלי החלטה של הקוריות.

לפי סדרי המשפט הרגילים היו מוציאים להרג את הנידון למות בלי לשמוע אל תחינותיו, מיד אחרי שהמלך או ממלא־מקומו הוציא את פסק־דינו בהתאם לחוק ולמשפט, כי המלך יכול רק לשפוט ולא לחונן את הנשפט, אחרת היא רק אם האזרח הנידון למות מבקש חנינה מאת הקהילה, והשופט נותן לו את האפשרות לצעוד בדרך בקשת הרחמים. זוהי ראשית הערעור, אשר על כן הוא מתאפשר ביחוד לא לפושע הכופר, שכזבו הוכח על פניו, כי אם לפושע המתודה על פשעו והמביא נימוקים מקילים בעלי־ערך.

לפי סדרי המשפט הרגילים אי־אפשר היה להפיר ברית שנכרתה לעולמים עם מדינה שכנה, אבל הדבר אפשר היה אם כלל האזרחים ראה עצמו בן־חורין מההתקשרות הזו מחמת רעה שזו עוללה לוֹ. לשם כך מן ההכרח היה לשאול את פי האזרחים אם המדינה אמרה לפתוח במלחמת־תנופה, אבל לא היה צורך לשאול אותם אם המדינה עמדה לפני מלחמת־מגן, היינו: כשהמדינה האחרת הפירה את הברית, וכן בשעת כריתת ברית־השלום. ואף־על־פי־כן דומה הדבר, שאותה שאלה לא היתה מופנית לאספה הכללית הרגילה של האזרחים, אלא לאנשי־הצבא. זה הכלל, סוף סוף, שבכל מקרה שהמלך אמר להכניס חידוש או שנוי במשפט הרגיל הקיים – מן ההכרח היה שישאל את פי האזרחים. ובאותה מדה לא היתה זכות החיקוק מאז ומעולם זכותו של המלך לבד, כי אם זכותם של המלך והקהילה גם יחד.

אולם מלבד המלך ומלבד אספת־האזרחים היה קיים בחוקת־הקהילות העתיקה ביותר עוד שלטון יסודי שלישי; אשר לא הפעולה היא תפקידו, כתפקיד המלך, ולא ההחלטה, כתפקיד האספה, ובכל־זאת היה הוא על־יד שניהם ובתוך חוג־המשפט שלהם העומד על גביהם. שלטון זה הוא מועצת־הזקנים או הסינאט (senatus). אין כל ספק כי מקורו של שלטון זה הוא בחוקה של השבטים. המסורת הישנה, כי ברומא הקדמוניה היו כל אבות הבתים מהוים את הסינאט, נכונה היא מבחינת משפט המדינה, באשר כל משפחה ברומא המאוחרת, שלא היתה נמנית על המשפחות שבאו הנה בזמן מאוחר, התייחסה על אחד מאותם אבות־הבתים שבעיר העתיקה ביותר וראתה בו את אבי־השבט או ה“אב” שלה.

זכויותיו של אותו סוד־הזקנים מבוססות על ההשקפה, כי השלטון על הקהילה, המצטרפת מן המשפחות, שייך על־פי־דין לכל חבר המשפחות. לפי ההשקפה המונארכיסטית היסודית של הרומאים, שטבעה את חותמה הניכר כל כך גם בבית הרומאי, היה ביצוע שלטון זה מסור תמיד – למשך זמן – רק בידי אחד מהזקנים הללו, לאמור: בידי המלך. נמצא שכל חבר מחברי הסינאט היה גם הוא מלך הקהילה – בכוח ולא בפועל, לפי זכותו ולא לפי מעשהו. לכן היה גם התָו שלו דומה לגמרי בדרך כלל לתָו של המלך, אם כי פחות ממנו: הוא נעל נעל אדומה כמו המלך, אלא שנעל המלך גבוהה היתה ויפה יותר מנעל הסינאטור. על השקפה זו מבוסס גם הדבר שנזכר כבר, כי כסא השלטון של המלך בקהילה הרומאית אינו יכול להיות פנוי. מת המלך – באים מיד במקומו זקני־העדה ומבצעים את תפקידי השלטון של המלך. אבל היות וקיים כלל שאינו ניתן לשנוי, כי בזמן אחד יכול להיות רק שליט אחד, שולט גם כעת בקביעות רק אחד מהזקנים, ו“מלך־ביניים” (inter rex) כזה אינו נבדל מן המלך שנתמנה לכל ימי חייו אלא בהמשך־הזמן של שלטונו בלבד, אבל לא במדת השלטון.

הזמן של מלכות־הביניים מוגבל הוא לכל יחיד המשמש בעטרתה והגבול הוא: חמשה ימים לכל היותר. מלכות זו עוברת איפוא מאיש לאיש עד שמתמנה שוב המלך הקבוע לכל ימי חייו; כל מלך ביניים, כעבור חמשת ימי מלכותו, מוסר הוא לבא אחריו את המלכות למשך חמשה ימים. התור נקבע על־פי גורל. מובן, שאין הקהילה נשבעת שבועת־אמונים למלך הביניים. אבל חוץ מזה הוא מלך ממש, ולו הזכות ולו החובה לטפל בכל הפעולות השייכות למלך, ולא זה בלבד, כי אם עליו גם למנות את המלך הקבוע לכל ימי חייו. יוצא מן הכלל הוא מלך־הביניים הראשון מתוך זקני־העדה, אשר לו אין הזכות של מינוי המלך הקבוע. יש לשער, כי זכות זאת נעדרת ממנו בגלל הפגם שבמלכותו, הואיל והוא לא נתמנה על־ידי קודמו.

היוצא מזה, כי מועצת־זקנים זו היא סוף סוף נושאת שלטון המלך (imperium) וחסות־האלים (auspicia) של הקהילה הרומאית, והיא משמשת ערובה לקיומה הבלתי־נפסק של הקהילה ושל המשטר המונארכי שלה, אבל לא של המשטר המונארכי שבירושה. ועל־כן אם היונים ראו אחר־כך את הסינאט כאספה של מלכים הרי זה לפי הנכון והראוי: כי אכן היה הסינאט בראשיתו אספה של מלכים.


*

ההיסטוריה של כל אומה ואומה, וביחוד של האומה האיטלקית, היא סינוֹקיזם (אֶגד) גדול. רומא העתיקה ביותר, שהגיעו אלינו ידיעות על־אודותיה, כבר היא בת אחוד משולש, ורק עם התגבשותה הגמורה של הרומיוּת נסתיימו ההתחברויות הללו. לבד מאותו תהליך ההתמזגות הקדום־ביותר של הראמנים, הטיטיים והלוּקרים, שאין אנו יודעים על־אודותיו כמעט יותר מעצם העובדה, היה מפעל־ההתחברות הראשון מסוג זה בשעה שאזרחי־הגבעות נתבטלו בתוך רומא הפלטינית. בשעה שעמדו שתי הקהילות להתמזג – היה המשטר בשתיהן דומה בעיקרו, ויש להבין כי השאלה שעמדה לפניהן היתה זו: אם לקיים את המוסדות הכפולים או לבטל אחד מהם ולפרוש מצודתו של המוסד הנשאר על כל הקהילה המאוחדת.

גם אחרי ההתאחדות היתה הקהילה הרומאית מחולקת לשלושה חלקיה הקודמים, שכל אחד מהם היה בעל עשר קוריות, ואף רומאי הגבעות, בין אם היו עתה מרובי החלקים בין אם לאו, הכרח היה להם להסתדר בתוך החלקים והקוריות הקיימים. קרוב לודאי, שלכל חלק ולכל קוריה נוספה מכסה מסוימת של אזרחים חדשים, אולם בתוך המחלקות הללו לא התמזגו האזרחים החדשים עם הישנים התמזגות גמורה; ואדרבה, מאז והלאה אנו רואים אותם החלקים כשהם מופיעים לפנינו כבעלי שני פרקים, והטיטיים או הסאמנים או הלוּקרים נחלקו בתוכם לראשונים ולשניים (priores, posteriores). מכאן נובעת כנראה העובדה, שאנו מוצאים תמיד את המוסדות האורגניים של הקהילה מסודרים באופן זוגי.

סידור זה אנו מוצאים קודם כל בצבא. אחרי ההתאחדות סיפק כל חצי־חלק של הקהילה משולשת־החלקים מאה רוכבים, וחיל־הרוכבים הרומאי גדל מתוך כך עד שש מאות, וגם מספרם של מנהיגי־הרוכבים גדל כנראה משלושה לששה. על ריבויו של חיל־הרגלים אין המסורת מודיעה, אבל יש להסיק זאת מתוך המנהג המאוחר, שהיו נוהגים לגייס את הגדודים שנים שנים. כפילות־הגיוס הזאת גרמה כנראה לכך, שאת הגדוד פיקדו ששה מנהלי־מחלקות – ולא שלושה, כאשר היה נוהג בודאי מנהג ראשון.

התמזגות זו של שני צבורים הדומים ביסודם היתה בעיקר התרבות כמותית, ולאו דוקא השתנות פנימית של הקהילה הקיימת. יש ידיעות על תהליך־התמזגות שני, אשר התגשם בהדרגה יתרה הרבה ותוצאותיו היו עמוקות הרבה יותר. הידיעות על ראשית התהליך הזה מגיעות כמו כן עד אותה תקופה; זוהי ההתמזגות של האזרחים עם התושבים. מימים קדמונים היו מצויים בקהילה הרומאית לצדם של האזרחים גם אנשי־החסות, ה’נתינים' (clientes), כשם אשר קורא להם בגלל היותם נתונים לבתי־האזרחים השונים, או ה’המון' (plebes, נגזר מן pleo, plenus), כפי שקראום במובן שלילי בגלל העדר הזכויות המדיניות. האלימנטים של דרגת־ביניים זו בין בני־חורין ובין משועבדים היו מצויים כבר, כפי שראינו למעלה, בבית הרומאי הקדמון.

אכן בתחילה היו איפוא האזרחים – אדוני החסות, ושאינם־אזרחים – החוסים בצלם. אולם כמו בכל הקהילות, שההתיישבות בהן היתה חפשית אלא ששער הזכויות האזרחיות היה סגור בפני המתיישבים, כך גם ברומא נתגלה מיד הקושי, שהלך וגבר יותר ויותר, להביא לידי התאמה את היחס המשפטי הזה עם המצב כפי שהיה בחיי המציאות. אפילו בימי שלום התרבה בהכרח מספרם של התושבים רבוי עצום. גרמו לכך: פריחת התחבורה; ההשואה הגמורה של זכויות הפרט שזכו בה כל הלאטינים אחרי כריתת הברית הלאטינית, השואה שכללה אפילו את הזכות לרכישת קרקעות; שכיחות השחרורים, שהלכו ורבו עם הטבת המצב בכללו. על אלה נוסף החלק המכריע של אוכלוסי הערים השכנות, שנכבשו על־ידי רומא בנשק ונספחו אליה; אוכלוסים אלה, בין אם עברו עתה לרומא ובין אם נשארו במולדתם הישנה שירדה עתה למדרגת כפר, היו רגילים להמיר את זכויות־האזרח שלהם בזכויות־התושבים הרומיות. נוסף לכך עוד זה, שהמלחמה העיקה אך ורק על האזרחים הישנים ודיללה בתמידות את שורותיהם של צאצאי הפאטריקים, ואילו התושבים נטלו חבל בהשגי הנצחונות, ואת דמם לא נתנו כופר הנצחון. – בתנאים כאלה יש רק להתפלא, שמעמד הפאטריקים הרומאי לא נסתלק קודם הרבה להסתלקותו בפועל.

באופן זה צמחה וקמה לצדה של האזרחות קהילה רומאית שניה. מן הנתינים יצא הפלֶבּס. חילוף־שמות זה הוא אפייני. מבחינה משפטית אין כל הבדל בין הקלִיֶנט ובין הפלֶבּי, בין ה“נתין” ובין “איש ההמון”, אבל באמת יש כאן הבדל חשוב מאד. הכינוי הראשון מורה על יחס־הזיקה של הנתין אל אחד מחברי־הקהילה בעלי הזכויות המדיניות, ואילו הכינוי השני אינו מורה אלא על העדר הזכויות המדיניות. כשנסתלקה מהם מהתושבים החפשיים ההרגשה של תליות פרטית כבשה לה מקום ההרגשה של נחיתות פוליטית, ורק שלטונו של המלך, השלטון השוה על כולם ביחד, מנע התפרצות של מלחמה פוליטית בין הקהילה בעלת־הזכויות ובין חברתה נעדרת־הזכויות.

הצעד הראשון להתמזגותם של שני חלקי־העם לא נעשה, כנראה, בכל זאת בדרך המהפכה, שהניגוד ההוא כאילו התווה את הדרך לה. אמנם מקורה ההיסטורי של הריפורמה הקונסטיטוציונית, הקשורה בשמו של המלך סרוויוס טוּליוס, אפל הוא לא פחות משל כל המאורעות שארעו בתקופה, שידיעותינו על אודותיה אינן פרי מסורת היסטורית, אלא רק מסקנות מחקריות מן הסדרים המאוחרים. אבל תכנה של אותה ריפורמה מעיד עליה, כי לא הפלביים הם אשר דרשו אותה, יען כי החוקה החדשה מטילה עליהם רק חובות ואינה נותנת להם זכויות. קרוב יותר לאמת, כי רעיון הריפורמה הוא פרי חכמתו של אחד המלכים; וגם יתכן שהיא נבעה מתוך דרישתם של האזרחים לשחרר אותם מן העול המוטל רק עליהם, ולשתף גם את שאינם אזרחים במסים, כלומר: לחייב אותם להרים את תרומתם לטובת המדינה בשעת דחקה (tributum), ובאנגריות ובגיוס הצבא. שני הדברים נקבעו בחוקת סרוויוס, אבל קשה להניח ששניהם נתגשמו בבת אחת. יש לשער, כי שיתופם של הבלתי־אזרחים התחיל מהחובות הכלכליות: אלו הוטלו בזמן מוקדם גם על שכם “בעלי־הנכסים” (locopletes) או “האנשים הקבועים” (adsioni), ורק חסרי כל רכוש, “הפרים ורבים” (proletarii) היו פטורים מחובות אלו. אחר כך בא שיתופם בחובת־ההגנה, החשובה יותר מבחינה פוליטית. מאז והלאה לא הוטלה עוד חובה זו על האזרחים באשר הם אזרחים, כי אם על בעלי הקרקעות (tribules), בין אם הם אזרחים ובין אם הם תושבים. חובת הצבא פסקה מהיות חובה המוטלת על האדם והוטלה רק על הקנין.

לשם גיוס חיל הרגלים נחלקה העיר לארבעה חלקים (tribus) ועל ידי כך נתבטלה – לפחות: מבחינת ערכה הלוקאלי – החלוקה המשולשת הישנה. ארבעת החלקים היו: החלק הפּלטיני, שכלל את התל הפלטיני עם הוֶליה; חלק הסוּבוּרה, שכלל את רחוב סוּבוּרה, את הקארינות ואת קֶליוּס; החלק האֶסקויליני; החלק הקוֹליני, שהיה מצורף מן הקווירינאל והווימינאל, שהיו אך “גבעות” לעומת “הרי” הקאפּיטוֹל והפלטין.


*

חומר המושג של אחדות ושלטון־הכל של הקהילה בכל עניני הקהילה, זה העיקר היסודי של החוקות האיטלקיות, נתן בידי המנהיג היחיד שנתמנה לכל ימי חייו כוח נורא, אשר את עולו הכבד הרגיש הרבה אויב המדינה, אבל לא פחות מכן גם אזרח המדינה. אי אפשר היה למנוע ניצול הכוח הזה לרעה ומעשי־לחץ, וכתוצאה הכרחית מזה נולדו השאיפות לצמצם אותו כוח. אבל זהו הצד הנהדר שבשאיפות־הריפורמה והמהפכות האיטלקיות, שמעולם לא היו מכוונות לא להגביל את הקהילה בבחינת קהילה ואף לא לשלול ממנה מוסדות מתאימים, ומעולם לא השתדלו להביא לידי בטוי את ערך זכויותיו של הפרט, הנקראות: זכויות טבעיות, ולהציגן מול הזכויות של הקהילה, – כי אם כל הסערה היתה מופנית כלפי הצורה של נציגות הקהילה. לא צמצום כוחה של הקהילה אלא צמצום כוחה של הפקידות – זו היתה דרישתה של מפלגת־המתקדמים הרומאית מימי הטארקווינים ועד הגראכּכים; וגם בכל אלה לא שכחו, כי העם לא למשול נועד אלא להימשל.

מלחמה זו היתה בקרב האזרחים. לצדה נתפתחה גם תנועה אחרת: דרישת הבלתי־אזרחים בדבר שווי־זכויות פוליטי. לכך היו מכוונות תעמולותיהם של הפּלבּיים, הלאטינים, האיטלקים, המשוחררים; כולם כאחד, בין אם נקראו אזרחים, כפלביים וכמשוחררים, בין אם לא נקראו כן, כלאטינים וכאיטלקים, – כולם חסרו את השויון הפוליטי ואליו נכספו.

ניגוד שלישי הוא כללי יותר: הניגוד בין העשירים לבין העניים, וביחוד לבין אותם שנעקרו מנכסיהם או שנשארו בהם במצב של סכנה. התנאים המשפטיים והפוליטיים של רומא הביאו לידי כך, שנוצרו הרבה משקים חקלאיים, אשר בחלקם היו שייכים לבעלים זעירים, שהיו תלויים בחסד אנשי הממון, ובחלקם היו שייכים לחוכרים זעירים, שהיו תלויים בחסדם של בעלי־הקרקע. מתוך תנאים אלה נשללה הרבה פעמים אחוזת־אדמה מידי יחידים וקהילות, ועם זה לא נפגע כלל החופש האישי. על ידי כך הקדים הפרוליטריון החקלאי להתחזק, עד שאפשר היה לו להתערב באופן ניכר בעסקי הקהילה. הפרוליטריון העירוני הגיע לידי מדרגה של חשיבות פוליטית רק בזמן מאוחר הרבה יותר.

ניגודים אלה הם שהיו מניעי ההיסטוריה הפנימית של רומא, ולפי המשוער – גם של יתר הקהילות האיטלקיות שדברי־ימיהן נעלמו מאתנו כליל. התנועה הפוליטית בקרב מחנה האזרחים מלאי־הזכויות, המלחמה שבין המופקעים והמפקיעים, הסכסוכים הסוציאליים שבין בעלי־הנכסים ובין חסרי־הנכסים – כל אלה נשתלבו באופנים שונים אלה באלה ונסתבכו אלה באלה, ולעתים קרובות גרמו גם לבריתות משונות. אולם בכל זאת היו שונים אלה מאלה באופן ממשי ובאופן יסודי.

הריפורמה של המלך סרוויוס, אשר השוותה לגבי הענינים הצבאיים את התושבים עם האזרחים, דומה שנבעה יותר מטעמים אדמיניסטראטיוויים מאשר מתוך מגמה מפלגתית פוליטית. ועל־כן יש להניח, כי הראשון לניגודים הללו שהביא לידי משברים פנימיים ושינויי־חוקה היה אותו סכסוך שכונתו היתה לצמצם את השלטון העירוני. ההשג הראשון של אותה אופּוזיציה רומאית קדומה־ביותר היה ביטולה של זכות הנשיא העירוני למשול כל ימי חייו, זאת אומרת: ביטול שלטון המלך. תמורה זו היתה הכרח הנובע מתוך ההתפתחות הטבעית של הדברים; הוכחה מוחלטת לכך אתה מוצא בעובדה, כי תמורה קונסטיטוציונית זו חלה באותו זמן בכל העולם האיטלקי־יוני. לא רק ברומא, אלא גם אצל יתר הלאטינים, וכן אצל הסאבֶּלים והאטרוּסקים והאפוּלים, ובדרך כלל בכל הקהילות האיטלקיות וכמו כן ביוניות, מוצאים אנו בזמן מאוחר יותר, כי במקום השליטים שמלפנים לכל חייהם באו שליטים לשנה. ביחס לגליל לוּקאניה יש הוכחות, כי בימי שלום היה נוהג בו שלטון דמוקראטי, ורק לימי מלחמה שמו העיריות עליהן מלך, היינו: פקיד הדומה לדיקטאטור הרומאי.

לפי זה אין צורך בהסברת הטעמים שברומא באו הקונסולים במקום המלכים. האורגאניזם של המדיניות היונית והאיטלקית העתיקה מתוכו עצמו בעיקר, מתוך הכרח טבעי ידוע, הגיע לידי צמצום המנהיגות של הקהילה מתקופת־קיומה לכל ימי החיים – לתקופה קצרה יותר, ועל פי רוב לתקופת שנה אחת. ובכל זאת, כמו שפשוטה היא סיבת התמורה הזאת, כן יכולות ההזדמנויות לכך להיות שונות מאד. יכלו להחליט, אחרי מותו של מלך לאורך־ימים, לא לבחור עוד במלך כזה, כאשר ניסה כנראה לעשות הסנאט הרומאי אחרי מותו של רוֹמוּלוּס; או השליט יכול היה להסתלק מרצונו מן השלטון, כאשר אמר, לפי הנאמר, לעשות המלך סרוויוס טוּליוס; יכול היה העם להתקומם בפני שליט עריץ ולגרשו מעל כסאו, כאשר היה באמנה סופה של המלכות ברומא. כי על ההיסטוריה של גירוש טארקוויניוס האחרון, “גבה־העינים”, נוספו אמנם ספורי־בדיחה שונים, עד שהיתה למעשיה שלמה; אבל אין ספק שקויה היסודיים הם אמתיים. המסורת מציינת בצורה מהימנת, כי ההתקוממות נגרמה בשל כך, שהמלך פסק מלשאול בעצת הסנאט ולמלא את מקומות חבריו הנעדרים, שהוא פסק דיני־מות והחרמות בלי השתתפותם של יועצים, שהוא אגר באסמיו כמויות רבות של תבואה ועל האזרחים הטיל עבודת־צבא ושרותי־ידים למעלה ממדת חובתם. המרירות הרבה של העם מתבטאת בזה, שכל אחד ואחד מבני העם קבל עליו באלה ובשבועה, בעדו ובעד הבאים אחריו, לא לסבול מכאן ולהבא שום מלך ובזה, ששנאה עיורת היתה מאז בת־לויה לשם המלך; אבל קודם כל התבטאה בפקודה, שאסור למלך־הקרבנות – האמינו כי הכרח הוא למנות מלך להקרבת הקרבנות, למען לא יחסרו האלים את המתווך הרגיל שלהם – למלא שום משמרת־פקודה אחרת; נמצא שמלך זה אמנם היה האדם הראשון בצבור הרומאי, אבל גם האדם החלש ביותר מכל הקהל. עם אחרון המלכים גורשה כל משפחתו. מכאן ראיה כמה חזק היה עוד אז כוח הליכוד של הקשרים המשפחתיים. הטארקווינים יצאו אז לקרה, שאולי היתה מולדתם הקודמת, כי שם נחשף לפני זמן קצר קבר־המשפחה שלהם. אולם תחת מלך אחד לכל ימי חייו קמו ועמדו בראש הקהילה הרומאית שני שליטים שנתיים.

זהו כל מה שאפשר לראות כאמת היסטורית בדבר אותו מאורע רב־הערך. מובן מאליו, כי בקהילה רבתי ורחבת־השלטון כרומא היתה גם יד המלך תקיפה יותר לעמוד בפני המתקוממים, וביחוד כשהמלכות היתה מסורה דורות רבים בידי משפחה אחת – ועל־כן היתה המלחמה כאן חזקה מבשאר המדינות הקטנות; אבל אין כל סימן ודאי להתערבות מצד מדינות אחרות במלחמה זו.

אם נעלם מאתנו הקשר ההיסטורי של מאורע חשוב זה, יש לנו לעומת זאת לאשרנו ידיעות ברורות על השינויים בחוקה. שלטון המלכות לא נתבטל בשום אופן; ראיה לדבר, שבין מלך למלך היה שולט כאז כן עתה “מלך הביניים”. אפס כי תחת המלך האחד לכל ימי חייו נתמנו כעת שני מלכי־שנה, אשר נקראו: מצביאים (praetores) או: שופטים (indices) או רק: חברים (consules). הפרינציפים של חבֵרות ושל שנתיות – הם הם המבדילים בין הרפובליקה ובין המלכות, וכאן הם מופיעים בפעם הראשונה.

אותו פרינציפ של חבֵרות, שממנו הושאל השם השלישי של מלכי־השנה (קונסולים), שהיה אחר כך הרוֹוח ביותר, מופיע כאן בדמות מיוחדת במינה. השלטון העליון לא נמסר בידי שני הפקידים יחד, כי אם לכל קונסול וקונסול לחוד היה כוח־השלטון המלא והשתמש בו במלואו, בה במדה שהחזיק בו והשתמש בו המלך. הגיעו הדברים לידי כך, שלא אחד מן השנים ניהל את הענינים המשפטיים והשני את עניני הצבא, כי אם שניהם ישבו בזמן אחד כסאות למשפט העיר ושניהם יחד הלכו אל מחנות הצבא. במקרה של חילוקי דעות הכריע התור, שחוּשב לפי ירחים או ימים. אולם יחד עם זה אפשר כי מלכתחילה הונהגה על יד זה חלוקה ידועה בסמכויות, ביחוד בפיקוד הצבא, למשל: אחד מוליך את הצבא לקראת האֶקוים והשני לקראת הווֹלסקים; אולם לחלוקה זו לא היה בשום אופן כל כוח מחייב, וכל אחד מהקונסולים היה חפשי מבחינה משפטית להכנס בכל שעה שירצה אל גבול פעולתו של חברו. במקום שהשלטון העליון יצא כנגד השלטון העליון וחבר אחד אסר לעשות מה שהשני צווה לעשות, נעשו דברי הקונסולים ממילא בטלים.

בדרך כלל נשארו גם הקונסולים בכל אותם התפקידים שמילא המלך: מנהלים ושופטים ומצביאים עליונים. ואף בשטח הדת רק הקונסול – ולא מלך־הקרבנות, שנתמנה רק לשם קיום השם בלבד – הוא שהתפלל בעד העדה והקריב קרבנות בעדה, והוא שדרש בשם הקהילה לרצון האלים, בעזרת יודעי דבר. עם זה השאירו הרומאים אפשרות גלויה ומזומנת לשעת הדחק, להחזיר בכל רגע ליושנו את שלטון המלך הבלתי־מוגבל, בלי שאילה מוקדמת מפי הקהילה ולבטל את ההגבלות שנולדו בקשר עם הקונסוּליוּת ועם צמצומי־הסמכות המיוחדים. כך פתרו המדינאים הנעלמים מחוללי המהפכה את הבעיה: כיצד לקיים להלכה ולהגביל למעשה את סמכותו של המלך, – פתרון רומאי ממש, חריף ופשוט.

מתוך שינוי החוקה זכתה איפוא הקהילה בזכויות החשובות ביותר: לקבוע מדי שנה בשנה את מנהיגי הקהילה ולהכריע בסופו של משפט מות או חיים לאזרח מאזרחיה. קהילה מחודשת זו לא יכלה בשום אופן להישאר אותה קהילה שהיתה עד כה, היינו: מעמד הפּאטריקים, שלמעשה היה למעמד אציליים. כוחו של העם היה צפון בקרב ה“המון”, שכבר הכיל אנשים הרבה בעלי שם ובעלי יכולת. המון זה יכול היה לסבול את העוֶל, שהוא אינו משתתף באספת הקהילה, אם כי נושא הוא בעול כל החובות הרגילות, רק כל זמן שאספת־הקהילה עצמה לא התערבה כלום במהלך המכונה השלטונית, כל זמן ששלטון־המלך הרם והחפשי היה נורא במדה שוה לגר ולאזרח ומתוך כך החזיק בשויון המשפטי של בני האומה. אבל עכשיו, כשהקהילה עצמה היתה בעלת בחירות קבועות והכרעות, כשנציגה לא היה עוד אדון לה, אלא נבחר לזמן מסוים, אי אפשר היה לו לאותו יחס להוסיף ולהתקיים. ביחוד עם חידוש צורתה של המדינה למחרת המהפכה, שיכלה לצאת לפועל רק מתוך פעולתם המשותפת של הפאטריקים עם התושבים. מן ההכרח היה כבר להרחיב את המסגרת של הקהילה; והרחבה זו נתגשמה בצורה מקיפה ביותר. כל הפלביים, זאת אומרת: כל הבלתי־אזרחים, שלא היו עבדים ולא אזרחי קהילות אחרות שחיו כאן לפי זכות האורחים, זכו והיו לאזרחיה של העיר.

השינוי בחוקה לא נגע בסנאט באותה מדה שנגע בקהילה. מועצת הזקנים שהיתה קיימת עד כה היתה גם להבא פאטריקית כולה; ולא זה בלבד, אלא אף הוסיפה למלא את תפקידיה הממשיים, לאמור: הזכות להעמיד מקרבה את מלך־הביניים ולבחון את ההחלטות שנתקבלו בקהילה אם הן מתאימות לחוקה או הן מתנגדות לחוקה, ולפי זה – לאשרן או לדחותן.

כפי שאנו רואים נשאר איפוא בצבוריות הרומאית, אפילו כשבמקום המונארכיה באה הרפּובליקה, הכל כמו שהיה לפנים – עד כמה שזה אפשר היה. כל כמה שאפשר לה להפֵכה מדינית להיות שמרנית בדרך כלל, היתה הפכה זו שמרנית במדה גדושה, ובעצם לא הפילה אַרצה כל יסוד מהיסודות החוקיים של הצבוריות הזאת. דבר זה מציין את אָפיה של כל התנועה כולה. גירושם של הטארקווינים לא היה מפעלו של העם, שהיה אחוז סערת רגשות והתלהבות לחופש, כמו שמתארים את הדבר הדינים־וחשבונות המזויפים והמעוררים לרחמים. הגירוש היה מפעלן של שתי מפלגות פוליטיות גדולות, מפלגת האזרחים הותיקים ומפלגת התושבים. שתי מפלגות אלו היו אז כבר אחוזות מלחמה אשה ברעותה, וברורה היתה לפניהן דרך־המלחמה הממושכת העתידה להם; אבל שתיהן ראו בסכנה הצפויה לצבוריות, שתהא ענין לשרירות־לבו של מושל יחיד, ולשם מניעת סכנה זו התאחדו לרגע אחד, כאשר עשו כן מפלגות הטוֹרים והוויגים באנגליה בשנת 1688, אם כי כוונתם היתה ברורה לשוב ולהתפלג מיד אחרי בצעם את פעלם המשותף. האזרחים הישנים לא יכלו להיפטר מן המלכות בלי עזרתם של האזרחים החדשים אולם כוחם של אלה לא היה חזק למדי להכות במחי אחד את האזרחים הישנים. פעולות משותפות כאלו מן ההכרח שהן מצטמצמות במדה פחותה ביותר של ויתורים מצד אחד לצד שני, הנולדים מתוך מיקוּח יָגֵע, והן משאירות בידי הגורל להכריע: כיצד יקָבעו היסודות החוקיים אם ישתלבו זה בזה או יתנגדו זה לזה. טועים הם איפוא בהחלט ואינם מבינים את כל חשיבותה הרבה של המהפכה הרומאית הראשונה וכל אלה, הרואים בה רק את החידושים הממשיים לבד, היינו: רק את השינוי ביחס לזמן קיומו של השלטון העליון. גם כאן היו התוצאות העקיפות העיקר, והן היו עצומות הרבה יותר משחזו מחוללי המהפכה מראש.

בקיצור: זה היה הזמן שבו נתהותה האזרחות הרומאית לפי המובן חמאוחר של המלה הזאת. עד אז היו הפּלבּיים רק תושבים בלבד; אמנם שיתפו אותם במסים ובחובות, אבל לגבי החוק לא היו בכל זאת אלא נכרים נסבּלים, וכמעט שלא ראו צורך לתחוֹם תחום בולט ביניהם ובין בני חוץ־לארץ אמיתיים. מעתה נכתבו בתוך הרשימות כאזרחים חייבי־צבא. אמנם היו עוד רחוקים משויון זכויות; גם עתה היו רק האזרחים הישנים בעלי־זכויות לגבי פעולות־הסמכות, השייכות לפי החוקה לסוד־הזקנים; גם עתה היו רק הם לבדם יכולים להיבחר לכל המשרות והכהונות האזרחיות, ואפילו קבלת טובות־ההנאה השונות של האזרחים, כגון: חלק בכרי־המרעה הצבוריים, נשארה בעיקר בחלקם של האזרחים הישנים. אולם בכל זאת ברור, שהצעד הראשון והקשה ביותר בדרך לשיווי־זכויות גמור נעשה באותו רגע, שהפּלביים לא זה בלבד שנקראו לשרת בצבא בשעת הגיוס הכללי של הקהילה, אלא גם השתתפו באספת הקהילה ובמועצת הקהילה והצביעו בשעה שאלו נשאלו לחוות דעתן, וחייו של התושב העני ביותר, בדיוק כחייו של האזרח הותיק, הנכבד ביותר, מוגנים מתוך זכות־הערעור שניתנה לו.

העובדה שהפּאטריקים והפּלביים התמזגו והיוו את האזרחות הרומאית החדשה, הכללית, הביאה לידי כך, שהאזרחים הותיקים נתגלגלו והיו לכת של אצילים מיוחסים. אותה כת, אשר אחרי שפקעה זכותם של האצילים להשתתף בהחלטות שבאספת הקהילה, ונתקבלה החלטה מפורשת של הקהילה בדבר איסור של הצטרפות משפחות חדשות אל האצילים, לא יכלה אפילו למלא את שורותיה שלה עצמה.

התנאי הראשון והעיקרי של כל שלטון־אצילים הוא, כי כל הכוח של שלטון־המדינה במלואו ימסר לא בידי אדם יחיד אלא בידי חבורת אנשים. עכשיו תפסה בידיה את הממשל במועצת־הקהילה חבורה אצילית ברובה. ולא זה בלבד, שהשלטון המבצע נשאר בידי האצילים, כי אם גם היה מסור כולו בידי החבורה המושלת. אמנם ישבו במועצה גם חברים שאינם אצילים במספר ניכר, אבל אלה הרי לא יכלו לתפוס שום משרה, ואפילו להשתתף כהוגן בויכוחים לא היתה להם האפשרות; הם היו איפוא מחוץ לכל השתתפות ממשית בממשל, וממילא היה גם ערכם בסנאט ירוד וטפל.

על־כן נכונה מאוד הדעה, כי התוצאה הממשית של המהפכה היתה קביעת השלטון של האצילים. אבל אין זאת האמת בשלימותה. אמנם בני אותו הדור יכלו לחשוב ברובם, כי המהפכה של הפּלביים הביאה רק לידי שלטון־עריצים קשה יותר, אבל אנו, בני הדורות המאוחרים, רואים כבר אפילו בשלטון־עריצים זה את ניצניה של החירות המאוחרת. הרֶוַח שהביאה המהפכה לפאטריקים לא יצא בהפסדה של הקהילה, אלא של הפקידות. אמנם הקהילה זכתה בזכויות מעטות ומצומצמות, שבממשיותן ובערכן המעשי היו פחותות הרבה מהשגיהם של האצילים, ואף אחד מני אלף לא ידע להעריך את חשיבותן של הזכויות החדשות האלו, אבל בכל זאת הן הן שצפנו בקרבן את הערובה לעתיד.

לפי משטר הקהילה החדש הגיעו האזרחים הישנים באופן חוקי לידי כיבוש מלא וגמור של השלטון המדיני. אכן ודאי הדבר, שעל הפּלביים העיקה ההרגשה בדבר ירידתם הפּוליטית; אולם אשר להתנגדות פוליטית טהורה אין ספק, שמתחילה לא היה להם לאצילים כל יסוד לדאגה, באשר הבינו להרחיק מן המלחמה הפוליטית את ההמון, שאין לו דרישות אחרות מלבד שלטון צודק והגנה על עניניו החמריים. למעשה אנו מוצאים, כי בזמן הראשון אחרי גירוש המלכים התקינו כמה וכמה תקנות, אשר נועדו – או שחשבו כי נועדו – לקנות את לבו של איש ההמון למען שלטונם של האצילים, וביחוד מן הצד הכלכלי. הפחיתו את תשלומי המכס בנמלים; בזמן שהאמירו מחירי התבואה קנו על חשבון המדינה כמויות גדולות של תבואה; את המסחר במלח עשו מונופּולין של המדינה, – כדי שאפשר יהא למכור לאזרחים תבואה ומלח במחירים זולים. מלבד זאת הוסיפו על החג העממי יום אחד.

אולם סידורים אלה היו קיימים רק על פני השטח העליון. ואדרבה, הנטיה היסודית היתה בכיוון ההפוך דוקא. יחד עם השינוי בחוקה נפתחה מהפכה מקיפה בתנאיה הממוניים והכלכליים של רומא. קרוב לודאי ששלטון המלך לא נתן, מבחינה פרינציפיונית, כל תמיכה וסיוע לשלטון הקפּיטל, ותמך וקידם לפי כוחותיו ריבויין של אחוזות האכרים. מה שאין כן בממשלת־האצילים החדשה, אשר כפי הנדמה היתה לה כונה למפרע להחריב את מעמדות־הביניים, וביחוד את המעמד החקלאי הבינוני והזעיר, ולפתח ולהרבות את שלטונם של אדוני הקרקעות והכספים מצד אחד, ואת הפּרוליטריון החקלאי מצד שני.

אפילו מההפחתה של מכסי הנמלים, אם כי בדרך כלל היתה זאת תקנה כללית, הפיקו ביחוד תועלת הסוחרים הגדולים. אולם תמיכה גדולה עוד יותר ניתנה לו לשלטון הקפּיטל בכוח השיטה העקיפית של הנהלת עניני הכספים. אין לקבוע מה היו סוף סוף היסודות של השיטה הזאת; אבל אם אפילו נניח כי שיטה זו היתה קיימת גם בימי המלכים מן ההכרח הוא גם כן לקבוע, כי אחרי שהונהגה שיטת־הממשל הקוֹנסולית גדלה חשיבותה של פעולת התַּוְכנים הפרטיים; דבר זה בא במדה ידועה מחמת חילופי־האנשים שחלו במשך זמן קצר בקרב הפקידות הרומאית, ובמדה ידועה מחמת התפשטות פעולתו של אוצר המדינה גם על עסקים אחרים, כגון מיקח וממכר של תבואה ומלח. מתוך פעולה זו של תיווך פרטי הונח היסוד לאותה שיטה של חוכרים מאת המדינה, שכשנתפתחה היתה רבת תוצאות ורבת נזקים לצבוריות הרומאית. קימעה קימעה מסרה המדינה בידי תוכנים את כל התרומות העקיפות שהיו לה ואת כל התשלומים והסידורים המסובכים, ובשכר זה היו התּוכנים נותנים – או מקבלים – סכום כולל מסוים ואת כל העסקים היו מנהלים על חשבונם הפרטי. מובן מאליו, כי רק קפיטליסטים חשובים יכלו להשתתף בעסק זה, והואיל והממשלה דאגה מאוד לבטחונות הממשיים מן ההכרח הוא כי היו אלה בעיקר בעלי אחוזות גדולים. באופן זה צמח וקם מעמד שלם של חוכרי־מסים (מוֹכסנים) וסַפָּקים, שעשירותם גדלה ועלתה במהירות שאין לשער, ורכשו להם כוח השפעה ושליטה על המדינה, אשר אותה אמרו לשרת כביכול, אנשים שהבסיס האמיתי לשלטונם הממוני היה חלש מאוד ומתנגד לשכל הישר. מכל הבחינות האלו אפשר להשוותם לגמרי לספּקוּלאנטים של הבורסה בימינו אנו.

המצב הזה הביא, כמובן, לידי ניגודים בין העשירים והעניים; אולם אין ניגודים אלה עולים בד בבד עם הניגודים שבין המשפחות המיוחסות ובין הפּלביים. אמנם רובם המכריע של הפּאטריקים היו עשירים מופלגים, אבל גם בין הפּלביים לא חסרו כמובן משפחות עשירות ונכבדות. והרי הסנאט, שכבר אז היה אולי יותר מחציו מורכב מן הפּלביים, אחרי הפקיעו את השלטונות המקומיים מידי הפּאטריקים, נטל בידו את ההנהלה העליונה בעניני כספים, ומובן, שהעשירים כולם הפיקו תועלת מכל אותם היתרונות הכלכליים שלשמם נוצלו הפריווילגיות הפוליטיות של האצילים; ולא עוד, אלא שעתה העיק הלחץ על העניים הרבה יותר, מאחר שהאנשים החרוצים ביותר שבמעמד הנדכאים, שהם מוכשרים ביותר להשיב דבר ללוחציהם, נכנסו לסנאט, ושם עברו ממילא למעמד המדכאים.

אולם מתוך כך הגיעה עמדתם הפוליטית של האצילים לידי זה, שלא יכלה להתקיים לאורך ימים. אילו היה מעמד האצילים יכול לכבוש את יצרו ולשלוט שלטון־צדק, ואילו היה מגן על המעמד הבינוני, כאשר אמנם ניסו בכך קונסולים בודדים מתוך מחנה האצילים. אלא שנסיונם לא יכול היה להצליח לאחרי ירידת השלטון המקומי מעמדתו, אילו כך – היו האצילים יכולים להחזיק עוד זמן רב את המשרות בידיהם הם לבדם. אילו יכול היה מעמד האצילים למשול ביצרו ולתת לעשירים ולנכבדים שבקרב הפּלביים שויון־זכויות מלא וגמור, אילו היו מאפשרים להם, למשל, יחד עם כניסתם לסנאט להיות על־ידי־כך לפּאטריקים, כי אז היו שני המעמדות יכולים למשול ולספסר עוד זמן רב יחדיו בלי לבוא לידי עונש. אלא שלמעשה לא קרה לא זה ולא זה. צרות־העין וקוצר־הראיה, אלו הפּריווילגיוות הממשיות והנצחיות של היוּנקרים האמיתיים, לא העלימו דבר מציאותן גם ברומא וסיבכו את הקהילה העצומה בסבך־מדנים מלא חרפה ובושה ונעדר כל תועלת ותכלית.

ואף על פי כן עובדה היא, כי המשבר הקרוב ביותר לא בא מקרב אלה שנפגעו מחמת זלזול בכבודם המעמדי, אלא מקרב האכרים שסבלו עוני ורעב. ספרי הקורות המתוקנים קובעים את זמנה של המהפכה הפוליטית לשנת 510 ואת המהפכה החברתית לשנים 495–494. בכל אופן דומה הדבר כי הן באו במהירות בזו אחר זו, ואף על פי כן קרוב לודאי, שזמן רב יותר ארך בין המהפכה הראשונה לשניה. לפי המסופר יוצא, כי מפני שנהגו בכל חומר הדין בביצוע פסקי דין בעניני חובות, נצטברה מרירות בקרב כל האכרים. ויהי בשנת 495, כשעמדו לפני מלחמה רבת סכנות והכריזו על הגיוס, סירבו החייבים בעבודת הצבא להיענות לפקודה. כתשובה לכך הפסיק לעת עתה הקונסול פּוּבּליוס סרוויליוּס את השימוש בחוקי החובות, ואף ציוה לשחרר את אלה שישבו כבר במאסר בעוון חובות, ועצר את המשכת המאסרים. רק אז התגיסו האכרים ועזרו להגיע לידי נצחון. בשובם משדה המלחמה, חזר והביא להם השלום, שאפשר היה להגיע אליו רק על־ידי המלחמה שנלחמו, את הכלאים ואת הכבלים. באכזריות רבה הגשים עתה הקונסול השני אַפּיוס קלאוּדיוס את חוקי־החובות, וחברו השני לא העיז להתנגד למעשיו ולא נענה לחייליו הקודמים אשר קראו אליו לעזרה. דומה היה הדבר, כאילו לא לשם הגנה על העם הונהג השלטון הקוֹלֶגיוֹני הקונסולי, כי אם כדי להקל את הפרת הברית ואת מעשי העריצות. ובכל זאת סבלו האכרים את הרעה, כי לא יכלו לשנותה. אולם בשנה הבאה, כשנתחדשה המלחמה, לא האמינו עוד לקונסול ולהבטחותיו. האכרים התיצבו למלחמה רק כשנתמנה לדיקטאטור מאניוס ואלֶריוס; בחלקם עשו זאת מתוך פחד מפני כוח השלטון העליון, ובחלקם מתוך אמונה בנטיה העממית שלו, – כי משפחת הוואלריים היתה אחת מאותן המשפחות הותיקות בקרב האצילים, אשר השלטון היה בעיניהם ענין של חובה ושל כבוד, ולא מקור לבצע כסף. דגל רומא הגיע שוב לידי נצחון; אבל כשהמנצחים שבו הביתה והדיקטאטור הציע לפני הסנאט את הצעות־הריפורמה שלו, נתקלו הצעותיו בהתנגדות עקשנית מצד הסנאט. באותו זמן עדיין עמד הצבא כולו על מחנהו, כמנהג, לפני שערי העיר, וכשהגיעה אליהם הידיעה התפרץ כל הזעם המלא אימים, שמילא את לבם זה זמן רב. הכוח הצבאי והארגון הצבאי המלוכד יפה סחפו בזרמם גם את רכי־הלבב ושוי־הנפש. הצבא עזב את מצביאו ואת מחנהו, ובסדר צבאי הלך אל סביבות קרוּסטוּמֶריה אשר בין הנהרות טיבר ואַניוֹ. בראש החיל הלכו מפקדי־הגדוד, הטריבונים הצבאיים, אשר הם לפחות היו פּלביים ברובם הגדול. במקום ההוא התישבו על גבעה והעמידו פנים כאילו עומדים הם לייסד עיר פלּבית חדשה בחלק הזה, הפורה־ביותר, אשר בשטח העיר רומא. מסע זה הוכיח באופן ממשי מאוד גם לנוגשים העקשנים, כי מלחמת־אזרחים כזו מן ההכרח שתסתיים בחורבן כלכלי שלהם. הסנאט ויתר. הדיקטאטור היה המתוך במשא־ומתן לשם הסכם והאזרחים שבו אל תוך חומות העיר. האחדות החיצונית שבה לתיקונה. מאז והלאה היה המון העם קורא את מאניוס ואלריוּס בשם ‘הגדול’ (maximus) ואת ההר אשר מעבר לאניוֹ – בשם ‘הקדוש’. ואכן היה משהו עצום ונשגב במהפכה זו, שהתחיל בה ההמון עצמו, בלי כל הנהגה תקיפה ותחת ידי מצביאים ארעיים, וסיים אותה בלי כל שפיכות דמים. בחפץ לב ובגאוה רבה היו האזרחים נזכרים בה תדיר. תוצאותיה הורגשו במשך הרבה מאות שנים, כי ממנה צמח הטריבּוּנאט העממי.

לפי החוק הזה נוספו לשני הקונסולים גם שני טריבונים (מנהיגים) פּלביים, אשר נבחרו על ידי הפּלביים באספותיהם שנתאספו לפי הקוריות. כלפי האימפריה הצבאית, כלומר: כלפי ממשלת הדיקטאטורים בכללה וכלפי ממשלת הקונסולים מחוץ לתחומי העיר לא היה לו לשלטון הטריבּוּני שום כוח. אבל בפני שלטון־הפקידות האזרחי הרגיל, אשר היה בידי הקונסולים, היה השלטון הטריבוני מופיע באופן עצמאי ובלתי תלוי בו, אם כי לא היתה שום חלוקה של הסמכויות השלטוניות. הטריבּוּנים השיגו את הזכות, שהיתה לו לכל קונסול לגבי חברו הקונסול, ועל אחת כמה לגבי הפקידים הנמוכים ממנו, – היא הזכות לבטל כל פקודה שניתנה על־ידי הפקידים, אם פקודה זו פגעה או עלבה באזרח שאליו היא נוגעת, אם אותו אזרח העיר על כך, ואם הטריבון מסר את מחאתו בעצם הזמן ובעצם ידיו. כן היתה לו הזכות לעצור או לבטל לגמרי, אחרי שיקול־דעת ודיון, כל הצעה או קריאה שהוצאה מטעם אחד הפקידים אל האזרחים. זו היא הזכות של התערבות, או כאשר נקראה בשמה: הוטוֹ של הטריבונים.

באופן זה היה תפקידו של טריבּוּן־העם להיות מגן ומחסה לפרט ומנהיג ומדריך לכלל, וללא כל הגבלה יפו את כוחו לשפוט משפטים פליליים, וכדי שלפקודתו יהיה תוקף, הוכרז סוף־סוף אפילו באופן אישי לקדוש, שאסור לנגוע בו (sacrosanctus), וכל מי ששלח יד לפגוע בו או בעושה־דברו לא זה בלבד שנמסר דינו בידי שמים, אלא היה פושע בן־מות, לפי החוק, גם בידי האדם.

הטריבונים של המון־העם (tribuni plebis) התפתחו ויצאו מן הטריבונים הצבאיים, ומהם גם ירשו את שמם. אבל מבחינה משפטית אין עוד ביניהם ולא כלום. אדרבה: לפי מדרגת שלטונם יש יחס של שויון בין הטריבונים העממיים ובין הקונסולים. הערעור של הקונסול לפני הטריבון וזכות הויטו של הטריבון כלפי הקונסול – הם, כאמור לעיל, שוים לגמרי לערעורו של הקונסול לפני חברו הקונסול ולזכות הויטו של קונסול אחד כלפי השני. שני הדברים אינם אלא דרך ביצוע של הלכה משפטית כללית, שבין שני שליטים השוים בזכויותיהם יפה כוחו של האחד האוסר, בעל הויטו, מכוחו של השני, הפוקד. שוים היו הטריבונים לקונסולים בראשונה גם במספרם, שאמנם גדל במהרה, וגם מבחינת זמן קיומה של המשרה במשך שנה; מועד הבחירות היה בעשרה בדצמבר מדי שנה בשנה. שוים היו גם מבחינת הסדר הקולגיוֹני המיוחד להם, אשר לפיו היה כל קונסול כשלעצמו וכל טריבון כשלעצמו שולט במשרתו בכל מלוא כוחו; בשעת חילוקי־דעות בתוך הקולגיון לא היה מדרכו של הסדר הקולגיוני למנות את הקולות, אלא היה מבכר את הלאו על ההן. לפי זה יוצא, כי בשעה שהטריבון אמר לאו, הספיק הלאו של האחד אפילו אם יתר החברים הביעו את התנגדותם לכך: והיפוכו של דבר: בשעה שהוא אמר הן, שאז יכול היה כל אחד מחבריו לעכב בידו.

לשניהם, לקונסולים ולטריבונים, היתה זכות השיפוט הפלילי. זכות מלאה ומתחרה אחת בשניה, אם כי הקונסולים הגשימו זכות זו בעקיפין והטריבונים בלי עקיפין. כעוזרים בצדם של הקונסולים שמשו שני הקוֵסטורים15, ובצדם של הטריבונים שני אֵדילים16. הקונסולים היו על פי הכרח פאטריקים, הטריבונים – פלביים. בידי הקונסולים היה שלטון מקיף יותר ובידי הטריבונים שלטון תקיף יותר ובלתי מוגבל; כי לאיסורו ולמשפטו של הטריבון נשמע גם הקונסול, אבל לא להיפך.

היוצא מזה, שהשלטון הטריבוני היה העתק של השלטון הקונסולי, אבל לא פחות מכן היה דמות הפוכה ממנו. שלטון הקונסולים היה חיובי בעיקרו, ושלטון הטריבונים היה שלילי בעיקרו. רק הקונסולים היו פקידי העם הרומאי, ולא הטריבונים; כי הראשונים נבחרו על ידי כל האזרחים, והאחרונים רק על ידי החברה הפלבית. כדי לסמן את ההבדל הזה היה הקונסול יוצא בקישוטים ובני־הלויה השייכים לפקידי־הקהילה, והיה יושב על “כסא־רכב”, אולם הטריבונים ישבו על ספסל ולא היו להם משרתים רשמיים ולא שולי־ארגמן, ובכלל כל סימן של מושלים. אפילו במועצת הקהילה לא היה הטריבון לא יושב ראש ואף לא יועץ.

כך היה מסודר איפוא המוסד המפליא הזה, לעומת כוח־הציווי המוחלט – כוח האיסור המוחלט בצורה חריפה וקשה ביותר. באופן זה ישרו את הדוּרי־המריבות, באופן זה יצבו וקיצבו בדרך משפטית את הניגודים שבין העשירים והעניים.

אולם מה השיגו בכך, האם רק זאת, שנהרסה אחדות הקהילה, שהפקידים הועמדו תחת שלטונות־פיקוח, שלא היתה להם קביעות ושהיו תלויים בכל מיני רצונות ורגשות רגעיים? שברגעים המסוכנים ביותר אפשר היה להביא את כל ההנהלה לידי שיתוק, אם אך ניתן איזה רמז שהוא מטעם אחד מראשי האופּוזיציה, אשר נישא על כס־הממשל על ידי הצד שכנגד? שאת השיפוט הפלילי העבירו כאילו באופן חוקי מתחום המשפט לתחום הפוליטיקה, מאחר שניתן לכל הפקידים יפוי־כוח לכך ויכלו להתחרות ביניהם, מה שגרם להשחתת השיפוט הפלילי לדורי־דורות?

אולם נתארגנה על־ידי כך מלחמת האזרחים, והיא התפתחה בכיוונה ובדרכה היא. כמו ערוכות לקרב עמדו שתי המפלגות אשה מול רעותה, כל אחת תחת פקודת מנהיגיה. הצד האחד שאף להגבלת השלטון של הקונסולים ולהרחבת שלטונם של הטריבונים, והצד השני שאף לביטול הטריבונאט כל עיקר. הפּלביים השתמשו במלחמה זו בנשק שלהם: המרי הצבורי נעשה מוּתר באופן חוקי, נמנעו מלהתגייס להגנת הארץ, באו בטענות של קנסות ובתביעות פליליות ביחוד כלפי פקידים, אשר פגעו בזכויות הקהילה או רק עוררו אי־רצון מצדה. לעומתם הלכו היוּנקרים בדרך האלמות, עשו הסכמים עם אויבי־המדינה ולעתים מזומנות אחזו בחרב הרצח מן המארב. ברחובות הגיעו הדברים עד למלחמת ידים, ופה ושם פגעו גם בקדושת אישיותם של השליטים. מסופר, כי משפחות אזרחיות רבות עזבו את המקום והלכו לקהילות השכנות לתור להם שם מקום מנוחה. ויש להאמין לדברים. העדות לחוש האזרחי החזק, שעם זה היה מבורך בו, נתונה לא רק בעובדה, שהוא נתן לעצמו את החוקה הזאת, כי אם בזה שהוא נשא ועמד בה, ובכל המלחמות החריפות נתקימה בכל זאת הקהילה באחדותה.

המאורע המפורסם ביותר מימי מלחמות המעמדות האלה הוא המעשה בגנֵאוס מארקיוס, אציל רב־גבורות, אשר כינויו בא לו בזכות הבקיעו את חומות קוריוֹלי17. הוא היה שרוי בכעס על אשר הקֶנטוריוֹת מיאנו לבחור בו למשרת הקונסול, וכפי שמספרים עליו הציע הוא בשנת 491 להפסיק את מכירת התבואה מתוך מחסני המדינה, עד אשר יוותר העם מתוך רעבונו על הטריבונאט. ויש אומרים שהצעתו היתה ישרה ופשוטה יותר: לבטל את הטריבונאט. הטריבונים האשימו אותו אשמת־מות, כי על כן עזב הוא את העיר, אולם רק בכונה לשוב אליה בראש מחנה־צבא ווֹלסקי. ואף על פי כן, בהיותו כבר בדרך לכבוש את עיר אבותיו למען אויב־ארצו הגיעוהו דברי־תוכחתה החמורים של אמו ועוררו בו מוסר־כליות, אז כיפר על עוון בגידתו הראשונה – בבגידה שניה, ועל שתי בגידותיו – כיפר במותו.

כמה מן האמת יש בסיפור זה – אין לקבוע בהחלט; אבל עתיק הוא הסיפור, שהגאוה התמימה של כותבי־הקורות הרומיים עטרה לו עטרת־תהילה פּטריוטית, והוא פותח אשנב להתבוננות בכיעור המוסרי והפוליטי המרובה שנתגלה באותן המלחמות המעמדיות.

מסוג זה הוא גם דבר ההתנפלות על הקאפּיטוֹל של מחנה פליטים פוליטיים בשנת 460, בהנהגתו של מנהיג סאבּיני, אַפּיוס הרדוֹניוּס. הם קראו את העבדים לאחוז בנשק, ורק אחרי מלחמה כבדה גברה ידו של חיל־האזרחים הרומאי – עם הטוּסקוּלאנים18 אשר חשו לעזרתו – על הכנופיה הקאטילינאית19.

אופי זה של מרירות קנאית יש גם למאורעות אחרים של אותה תקופה, שאת ערכם ההיסטורי אי אפשר לברר ולהעלות מתוך הדינים־וחשבונות המשפחתיים מלאי־השקרים. כך הוא הסיפור בדבר השבט הפאבּי, שהיה לו כוח מכריע ובמשך השנים שבין 485 עד 479 העמיד מתוכו את הקונסול האחד מן השנים, והתגובה על כך: שהפאבים נאלצו לצאת את רומא ונשמדו על־ידי האֶטרוּסקים ליד קרֵמֶרה (477). עוד יותר נוראה היא רציחתו של טריבון־העם גנֵאוס גֵנוּקיוּס, אשר העיז לדרוש דין וחשבון משני קונסולים, ובבוֹקרו של אותו יום שנועד להגשת התביעה – הוא נמצא כשהוא מוטל מת על מטתו (473). התוצאה התכופה של מעשה־זועה זה – הוא החוק שחקק פּוּבּליליוס בשנת 471, אחד החוקים שהשפעתם היתה מרובה ביותר, ומעטים כמוהו בהיסטוריה של רומא.

שנים מן הסידורים החשובים ביותר שסודרו אז הם: הנהגת האספה הכללית של העדה הפּלבית לפי הרובעים של העיר והשואת הזכות של הפּלביסציט אל החוק הפורמאלי שהוחלט עליו באספה הכללית של הקהילה כולה, אם כי השואה זו לא היתה מוחלטת. שתי התקנות האלה (הראשונה – בודאי, ושניה – קרוב לודאי) הן תוצאות הצעתו של הטריבון ווֹלֵרוֹ פּוּבּליליוּס משנת 471. עד אז היו הפּלבים מקבלים את החלטותיהם לפי הקוּריות שלהם. לפי שיטה זו היו באספותיהם המיוחדות הללו שני דברים: מצד אחד נתקבלו ההחלטות לפי הצבעה אישית בלבד, בלי הבדל הרכוש וקביעות־הישיבה, ומצד שני היו הנתינים של משפחות האצילים הגדולות מצביעים באספת הפלביים, באשר אחדות־העמדה של חברי השבט היתה טבועה בעצם מהותה של אספת הקוריות. שני הדברים זימנו לאצילים הזדמנויות רבות להשפיע על האספה, וביחוד יכלו לכוון את בחירת הטריבונים לפי רוחם. שתי רעות אלו נתבטלו אחרי שהנהיגו את צורת ההצבעה החדשה לפי רבעי העיר.

ב“כינוס ההמון” (concilium plebis) הזה היה מעט מאוד משום אספת־אזרחים כללית, פחות עוד ממה שהיה באספת־הקוריות הפּלבית; אספת הקוריות הוציאה מכללה רק את כל הפּאטריקים, והכינוס – לא אותם בלבד הוציא מכללו, אלא גם את כל הפּלביים נטולי־הקרקע. אולם כוחו של ההמון היה רב אתו עד כדי להשיג את חפצו, שהחלטתו תהא שוה בערכה המשפטי להחלטות הקנטוּריוֹת, אם רק נתאשר קודם על ידי הסנאט הכללי. ברור וידוע, כי לגזרה אחרונה זו היה תוקף חוקי עוד לפני מתן תריסר הלוחות. אבל אי אפשר להסיק ולקבוע, אם הונהגה דוקא אז, במקרה של הפּלביסקיט הפּוּבּלילי, או שבעצם הנהיגוה כבר מזמן על־ידי חוקה שנעלמה מאתנו, ואך השתמשו בה גם ביחס לפּלביסקיט הפּובלילי. כך אין גם לברר, אם לפי החוק הזה העלו את מספר הטריבונים משנים לארבעה, או שהגדלת המספר היתה נוהגת כבר מקודם.

נסיונו של ספּוּריוּס קאסיוס היה נבון והגיוני יותר מכל אלה האמצעים החלקיים. הוא ניסה לשבור את עצמת כוחם הממוני של העשירים, ומתוך כך לסתום את המקור האמיתי של הרעה. הוא היה פּאטריקי, ושום איש בן מעמדו לא עלה עליו במדרגה ובפרסום. אחרי שני נצחונות, בתקופת־הקונסוליה השלישית (486) שלו, הביא לפני קהילת האזרחים את ההצעה, לסדר מדידה של אדמות הקהילה ולהחכיר חלק מהן לטובת קופת המדינה, וחלק מהן לחלק בין העניים. פירוש הדבר, שהוא ניסה להפקיע מידי הסנאט את זכות ההכרעה בעניני האחוזות הצבוריות, ובהיותו נשען על דעת האזרחים רצה לשים קץ לשיטת־הכיבושים של אנשים פרטיים לטובתם. יתכן שהוא אמר בלבו, כי בזכות אישיותו המצויינת ובזכות הצדק והתבונה שבהצעתו תצליח לעבור בשלום בין הגלים של תאוות־הבצע וחולשה; אבל טעה בחשבונו. האצילים קמו כנגדו כולם כאיש אחד. לימינם עמדו גם העשירים הפּלביים. ואנשי־ההמון העניים לא היתה דעתם נוחה מן ההצעה, יען כי רצה ספּוּריוס קאסיוס – בהתאם לזכויות הפדראטיוויות ובהתאם ליושר – לתת בשעת החלוקה גם לחברי־הברית הלאטיניים את חלקם. על קאסיוס נגזרה מיתה. יש משהו מן האמת בהאשמה, כי הוא נטל לעצמו כוח־שלטון של מלך. כי אכן ניסה הוא לעשות כמעשה המלך – להגן על בני־החורין העניים בפני מעמדו שלו. החוק שלו ירד אלי קבר יחד עמו, אולם צלו ורוחו רחפו מאז בלי הרף לפני עיניהם של העשירים, ומדי פעם בפעם עלו מעמקי האדמה להלחם בהם, עד אשר בסערת המלחמות בשל החוק הזה נחרבה האחדות הצבורית.

אז נעשה עוד נסיון אחד לבטל את השלטון הטריבוני בדרך חדשה: הבטיחו לאיש ההמון את שויון הזכויות שלו באופן קבוע יותר וממשי יותר. הטריבון העממי גאיוס טֵרֶנטיליוּס אַרסָה הציע בשנת 462 למנות ועדה בת חמשה חברים, שתפקידה יהיה לחבר חוק־קרקעות כללי, שיחייב בעתיד את הקונסולים להשמע לו בשעת פעולתם המשפטית. אבל הסנאט סירב לאשר את ההצעה הזאת, ועשר שנים עברו עד אשר הגיעה זו לידי הגשמה. אלו היו שנים של מריבות מעמדיות חריפות־ביותר, ונוסף לכך היו סוערות בגלל מלחמות חיצוניות ומהומות פנימיות. אותה מדה של עקשנות התבלטה משני הצדדים: מפלגת האצילים התנגדה לאישור החוק בסנאט, והקהילה בחרה וחזרה ובחרה באותם האנשים למשרת הטריבונים. השתדלו לבטל את ההתקפה הזו בדרכים אחרות: בשנת 457 הסכימו להגדיל את מספר הטריבונים מארבעה לעשרה, – השג שתועלתו היתה מסופקת מאוד, כמובן. כעבור שנה סודר פּלביסקיט בין בעלי־הפּריווילגיות המושבעים של הקהילה, ועל פיו חילקו את הָאֲוֶנטין – שהיה עד אז רק חורשה של היכל־קודש ובלתי מיושב – בין האזרחים העניים לאחוזת־מורשה לשם תכניות־בנין. ההמון לקח מה שניתן לו, אבל לא פסק לדרוש חוק־קרקעות.

בשנת 454 הגיעו הסכסוכים סוף סוף לידי פשרה. הסנאט ויתר בדרישה העיקרית. הוחלט על קביעת חוק־קרקעות. לשם כך הוחלט לבחור באופן יוצא מהכלל עשרה אנשים מיוחדים מן הקנטוּריות, שעליהם הוטל למלא בו בזמן גם את התפקידים העליונים, במקומם של הקונסולים (decemviri consulari imperio legibus scribundis). למשרה זו יכלו להיבחר לא רק פּאטריקים אלא גם פּלבים. זוהי הפעם הראשונה, וכפי הנראה, רק למשרה ארעית יוצאת מהכלל, שהפּלבים נקבעו כאנשים שהזכות להם להיבחר. זה היה צעד גדול קדימה בדרך לשויון־זכויות פוליטי גמור והמחיר ששולם בעדו לא היה יקר כל כך. תמורת זאת נתבטלה המשרה של טריבוני־העם, נפסקה זכות־הערעור למשך כל זמן קיומו של ממשל־העשרה, ועל עשרת המושלים הוטלה רק החובה לא לפגוע בחירויותיה של הקהילה שהם מושבעים עליהן. בינתים, עד שניגשו לביצוע ההחלטה, נשלחה בכל זאת משלחת ליון, כדי להביא את החוקים של סוֹלוֹן20 וחוקים יוניים אחרים, ורק אחרי שובם משם נבחרו עשרת השליטים לשנת 451. ואם כי בני־חורין היו הבוחרים לבחור גם בפּלבים – בכל זאת נבחרו כל העשרה מקרב הפּאטריקים. במדה זו היתה חזקה עדיין השפעתם של האצילים. ורק כאשר היה צורך לבחור בפעם השניה, לשנת 450, נבחרו גם פּלבים אחדים. אלה הם הפקידים הראשונים בקהילה הרומאית שלא מבני האצילים.

אם אנו באים לבחון את המעשים האלה לפי הקשר שביניהם, הרי אין לייחס להם תכלית אחרת מאשר זו: לקבוע את הגבלת השלטון של הקונסולים על סמך החוק הכתוב, ולא בצורת עזרה של הטריבונים. כנראה, ששני הצדדים באו לידי הכרה, שאי אפשר להמשיך הלאה את מצב הדברים כמו שהוא, וכי התמדת המצב האנארכי יש לה רק תוצאה אחת: היא מביאה את הקהילה לידי הרס, אבל לאמיתו של דבר אין היא מביאה כל תועלת מעשית לשום צד. אנשים רציניים מן ההכרח היה שיראו ויבינו, כי התערבותם של הטריבונים בעסקי האדמיניסטראציה וכן פעולת הערעורים והתביעות שלהם – היתה להן השפעה רעה ומזיקה על כל הענינים; כי התועלת המעשית היחידה שאנשי ההמון העניים יכלו להפיק מן הטריבונאט הוא דבר ההגנה מפני שיפוט מפלגתי, כלומר: שהטריבונאט שימש כעין בית־דין לערעורים, המגביל את שרירות־לבם של השליטים הפקידים. אין ספק, כי בשעה שהפּלבים דרשו חוק־קרקעות כתוב ורשום – השיבו להם הפּאַטריקים, כי באופן זה הרי מיותרת ההגנה המשפטית של הטריבונים. ומתוך כך ויתרו, כנראה, שני הצדדים זה לזה. יתכן, כי מעולם לא הגיעו לידי ביטוי מסוים ומוחלט, כיצד יהיו פני הדברים אחרי שיקבע חוק הקרקעות. אבל אין כל ספק, כי הפלבים ויתרו בהחלט על קיום הטריבונאט, שכן הסידור של ממשל־העשרה הביא את הפלבים לידי מצב כזה, שלא יכלו להשיג שוב את משרת הטריבונאט אלא בדרך בלתי חוקית. ההבטחה שניתנה לפלבים, כי לא יפגעו בחירויותיהם שנתקבלה בשבועה יתכן שהיא מתייחסת לזכויותיהם של הפלבים שאינן קשורות בקיום הטריבונאט, כגון זכות הערעור וזכות האחוזה של האונטין. ההסכם היה, כפי הנראה, מכוון לכך, כי כשיגמר מועד ממשלתו של הדֶצֶמוויראט יציעו לפני העם, כי יבחר שוב בקונסולים, אבל אלה לא ישפטו עוד לפי שרירות־לבם כי אם לפי חוקי המשפט הכתוב ורשום.

התכנית – לוא היתה מתקיימת – היתה נבונה ונכונה. אולם הבעיה העיקרית היתה, אם הרוחות עמוסי ההתרגשות וספוגי המרי מצד זה ומצד זה – יסכימו לקבל עליהם את ההסכם הזה מתוך שלום. הדצמווירים של שנת 451 הביאו את הצעת החוק שלהם לפני העם, ואחרי אשר אישר אותה, חרתו את החוק בעשרה לוחות של נחושת, ואת אלו קבעו בככר השוק, על במת הנואמים אשר לפני בית העיריה. אולם הואיל וראו בכל זאת צורך להוסיף עוד תוספת לחוק שנקבע, מינו עוד פעם עשרה מושלים לשנת 450, אשר הוסיפו עוד שני לוחות. בדרך זה נתהוה משפט הקרקעות הראשון והיחידי של רומא, החוק של שנים־עשר הלוחות. חוק זה היה תוצאה של פשרה בין המפלגות, וממילא שהחוק הזה לא יכול היה להכיל שינויים עמוקים במשפט הקיים, שינויים שהם למעלה מטפלים ויותר מסידורים תכליתיים בלבד.

סופו של הדצמוויראט עטוף בתעלומה. לפי המסורת לא נשאר להם לעשרת המושלים אלא לפרסם עוד את שני הלוחות האחרונים, ואחרי כן לפנות את מקומם לפני השלטון (המאגיסטראטורה) הרגיל. ואף על פי כן התעכבו מלעשות זאת. בכוח האמתלה התמידית, שהחוק לא נגמר עדיין הוסיפו לשאת את המשרה אפילו לאחר שהוציאו שנתם. דבר זה אפשרי היה, באשר לפי משפט־המדינה הרומאי אין השלטון היוצא־מן־הכלל, שנתמנה לשם בקורת החוקה, יכול להיות קשור במובן המשפטי אל המועד שנקצב לו. הסיעה המתונה של האריסטוקראטיה, שבראשה עמדו הוואלריים וההוֹראציים, ניסתה – כפי הנראה – לכוף על הסנאט החלטה לסלק את עשרת המושלים מכסא־שלטונם. אולם מנהיגם של עשרת המושלים, אַפּיוּס קלאוּדיוס, שהיה אריסטוקראט עיקש וגאה מבית־אביו ועכשיו הפך והיה לדימאגוג ומושל־עריץ, רכש לו את הרוב המכריע בסנאט וגם העם נכנע לו.

בלי התנגדות הוחלט ונתגשם גיוס של צבא כפול משהיה, ופתחו במלחמה כנגד הווֹלסקים וגם כנגד הסאבּינים. אז קרה המקרה, שלוּקיוס סיקיוס דֶנטאטוס, מי שהיה טריבון־עם, הגדול שבגבורי רומא, אשר השתתף במאה ועשרים מלחמות ועל גופו נראו ארבעים וחמשה פצעים רבי־כבוד – נמצא מת על יד מחנה הצבא. הוא נרצח בצדיה מן המארב, והדעה היתה רווחת בימים ההם, כי מידי עשרת־המושלים היתה זאת.

המהפכה תססה בקרב הלבבות. אבל לידי התפרצותה גרם פסק־הדין הבלתי־צודק של אַפּיוּס במשפט ששפט על חירוּתה של נערה אחת, בתו של שר־המאה לוקיוס וֶרגיניוס וארוסתו של מי שהיה טריבון עממי לוקיוס איקיליוס. לפי פסק־הדין הופקעה הנערה מרשות קרוביה וניטלו ממנה חירותה וזכויותיה. פסק־דין זה הרגיז את אביה עד כדי כך, שלעיני האנשים אשר בככר השוק נעץ בעצמו סכין אל לב בתו, למען הצילה מן החרפה אשר היתה צפויה לה. עוד העם ניצב ומסתובב מסביב לגופתה של הנערה היפה, משתומם ונדהם למראה המעשה אשר לא נשמע כמוהו, – והדצמוויר פקד על שליחי־בית־הדין שלו להביא עד לפני כסא־משפטו את אבי הנערה, ואחרי כן גם את ארוסה, למען יתנו תיכף ומיד דין־וחשבון לפניו על התקוממותם כנגד שלטונו; כי על כן ידוע שאין להרהר אחרי מעשה בית־דין שלו. – עתה נתמלאה הסאה. בחסותם של המוני־העם הרוגשים נסו על נפשם אבי הנערה וארוסה מפני רודפיהם שליחיו של אדון השלטון. וכשהסנאט ברומא היה מלא עוד חרדה ולא החליט דבר, הגיעו שני האנשים לשני מחנות הצבא והודיעו להם על המעשה הנורא אשר נעשה להם, ועדויות רבות למאוד אישרו וקימו את סיפורם. לעיני כל הצבא נתגלתה ונראתה לכל עמקה התהום, אשר נפתחה בשדה הבטחון המשפטי מאז נעדרה הגנתם של הטריבונים, ומעשי אבות חזרו ונעשו על־ידי הבנים. עוד הפעם עזבו אנשי הצבא את מנהיגיהם לנפשם. בסדר של מלחמה הלכו ברחובות העיר, הלכו ועלו שוב על ההר הקדוש, ושם הכריזו עוד הפעם ומינו את הטריבונים שלהם. עוד עמדו הדצמווירים במרדם וסירבו להסתלק מכסא שלטונם. אולם אז הופיע הצבא בלוית הטריבונים שלו בתוך העיר וקבע את מחנהו על פני האונטין. עכשיו, כשמלחמת־האזרחים נראתה לעינים, ובכל רגע ורגע יכול היה להתפרץ הקרב ברחובות, עכשיו ויתרו עשרת המושלים ־על שלטונם אשר נטלו לעצמם בחזקה ואשר גלה ממנו כבוד. הקונסולים לוקיוס ואלריוס ומארקוס הוראציוס היו המתוכים בענין והביאו לידי הסכם חדש, שעל פיו חזרה ונוסדה הפקידות של הטריבונים העממיים. ההאשמות כלפי הדצמווירים נסתימו בכך, שהשנים האשמים ביותר – אַפּיוס קלאודיוס וספּוריוס אוֹפּיוּס – נחבשו בבית הסוהר ושם קיפחו בעצמם את חייהם, ושמונת האחרים הלכו בגולה ורכושם הוחרם לטובת המדינה. באמת עמדו להמשיך ברדיפות המשפטיות, אלא שעיכב בידם מארקוס דואיליוס, טריבון־העם הנבון והמתון, אשר ידע לכוון את השעה ולהשתמש לשם כך בזכות הויטו שלו.

ספר שני: מימי חורבנו של שלטון האטרוסקים עד חורבנה של קרת־חדשה

פרק ראשון: מלחמתה של רומא על ההגמוניה באיטליה

סמוך לאותו זמן, שבו גורשו הטארקווינים מרומא, היה שלטונם של האטרוסקים במרום גבהו. השלטון על פני הים הטירני היה כולו וללא עוררין בידי הטוּסקים יחד עם בני קרת־חדשה, שבריתם עמהם היתה חזקה. אף כי גם מאסאליה החזיקה מעמד בתוך מלחמות־תמיד כבדות, היו לעומת זה הנמלים של קמפּאניה ושל הסביבה הווֹלסקית בידי האטרוסקים, ואחרי הקרב של אלאליה – היתה גם קוֹרסיקה ברשותם. האי סארדיניה נכבש (בשנת 500 בקירוב) כיבוש גמור על־ידי בניו של המצביא מאגוֹ מקרת־חדשה, והם הניחו בו את היסוד לגדולת ביתם הם ועם זה – לגדולת עירם כולה. בסיקיליה השתלטו הצידונים בשעת המריבות הפנימיות של המושבות היוניות, בלי כל מלחמה ממשית על פני חציה המערבי. לא פחות מכן השתלטו האניות האטרוסקיות בים האַדריאטי, ושודדי־הים שלהם הטילו את אימתם אפילו על פני המים המזרחיים.

גם על פני היבשה היה שלטונם של האטרוסקים במצב של עליה, כנראה. כיבוש הגליל הלאטיני היה דבר בעל חשיבות מרובה ביותר בשביל האטרוסקים, כי רק הלאטינים הם שהבדילו בינם ובין הערים הוולסקיות, אשר היו סרות למשמעתם, וגם בינם ובין מושבותיהם אשר בקמפּאניה. עד כה הספיק לה ללאטיום מעוזו האיתן של השלטון הרומאי שחסתה בצלו, והגבול של נהר הטיבר הגין בהצלחה בפני האטרוסקים. רק אחרי אשר גירוש הטארקווינים הביא את המדינה הרומאית לידי מבוכה ורפיון רב – ידעה כל הברית הטוּסקית כולה לכוון את מעשיה בשעת־כושר זו. בהנהגתו של המלך לארס פּוֹרסֵנה מקלוּסיום חידשה הברית את התקפתה על רומא ביתר תוקף ועוז מאשר לפנים, ולא נתקלה עוד באותה התנגדות תקיפה כאשר הסכינה לה. רומא נכנעה, ולפי ברית־השלום שנכרתה (לפי המסורה – בשנת 507) ויתרה על כל מושבותיה אשר על החוף הימני של נהר טיבר לטובת הקהילות הטוסקיות הקרובות אליהן ביותר וגם על שלטונה היחיד על פני הנהר; ולא זה בלבד, אלא אף מסרה בידי המנצחים את נשקה וקבלה עליה באלה ובשבועה להפוך מכאן ולהבא את כלי ברזלם לאתים ולמחרשות בלבד. דומה היה הדבר, כי לא רחוק עוד היום שבו תתאחד כל ארץ איטליה תחת שלטונם העליון של הטוסקים.

התאחדות זו של האומה האטרוסקית ובני קרת־חדשה – סכנת שעבוד היתה צפויה ממנה ליונים ולאיטלקים; אולם סכנה זו סולקה באופן מוצלח בכוח ההתלכדות של שני העמים האלה, שהיו קרובים ביניהם קרבת גזע וגם היו אחים לצרה, שהיתה עלולה לבוא עליהם. ראשית כל מצא הצבא האטרוסקי, בפרצו אחרי מפלת רומא אל תוך ארץ לאטיום, והגיע עד אריקיה, את הגבול למסע־הנצחון שלו לפני שערי העיר הזאת, כי בני קימֶה חשו ובאו לעזרתם של בני אריקיה הנתונים במצור (506). אין אנו יודעים את תוצאות המלחמה, וביחוד אין אנו יודעים אם רומא כבר קרעה אז את חוזה־השלום המחפיר והמחריב. רק דבר זה ודאי הוא לנו, כי גם הפעם לא עלתה בידם של הטוסקים להחזיק מעמד ימים רבים על החוף השמאלי של נהר טיבר.

כעבור זמן קצר נאלצה האומה היונית לצאת למלחמה מקיפה־יותר ומכריעה־יותר כנגד הברברים של המערב ושל המזרח גם יחד. היה זה בתקופה של מלחמות הפרסים. היחסים שבין בני צור ובין המלך הגדול הביא לידי כך, שגם קרת־חדשה עשתה דרכה במסלול הפוליטיקה הפרסית; ומסורת הראויה לאמונה מספרת, שאפילו ברית נכרתה בין בני קרת־חדשה ובין המלך אחשורוש; ויחד עם בני קרת־חדשה הלכו גם האטרוסקים. היתה זאת אחת המזמות הפוליטיות הנאדרות־ביותר, שבזמן אחד הוציאה את חיל אסיה אל המערכה – לצאת למלחמה על יון ואת חיל הצידונים לצאת למלחמה על סיקיליה, מתוך כונה להשמיד ולאַבד במחי אחד את החופש ואת הציוויליזציה מעל פני האדמה.

הנצחון היה על צד היונים. הקרב ליד סאלאמיס (שנת 480) הציל את הלאס האמיתי ונקם את נקמתו. והמסורת מספרת, כי באותו יום ניצחו אדוני סיראקוס ואקראגאס, גֵלוֹן וטֵרוֹן, את מחנה־הצבא העצום של המצביא מקרת־חדשה, חמילקַרת, בן מאגוֹ, בקרב אשר ליד חימֵרה. הנצחון היה מלא ושלם, עד כי שם קץ למלחמה, והצידונים שבו אל תכסיסי ההתגוננות שלהם שנהגו בהם עד הזמן ההוא; כי אז טרם תיכנו הצידונים את תכניתם המאוחרת, שהם לבדם בכוחות עצמם יכניעו תחתיהם את כל ארץ סיקיליה. עוד נשתמרו לזכרון מטבעות־הכסף הגדולות, שנטבעו לשם הקרב הזה מתכשיטיהן של אשת גֵלון, דַמַרֵטה, ושל נשים אחרות נדיבות־הלב, אשר בסיראקוּס. ואף בזמנים מאוחרים ביותר הזכירו לתודה ולתהילה את מלך סיראקוס הגבור והנדיב ואת הנצחון הנהדר שלו, אשר סימונידס21 שר עליו את שירו.

התוצאה התכופה של מפלת קרת־חדשה היתה חורבן שלטונם של בני־בריתה, האטרוסקים, על פני הים. עוד אנאכּסילאס, אדון רֶגיוֹן וזַנקלֶה22, חסם בפני שודדי־הים האטרוסקיים את מצר־הים הסיקילי, בהעמידו שם צי קבוע (בשנת 482 בקירוב). סמוך לכך (474) נחלו בני קימה והִיֵרון איש סיראקוס נצחון מכריע ליד קימה, בנצחם את הצי הטירני, אשר בני קרת־חדשה ניסו לבוא לעזרתו, אולם לשוא. זהו הנצחון, אשר עליו שר פינדארוס23 שיר־הילולים באוֹדה הפּיתית הראשונה, ועד היום הזה עוד נשתמר הקובע האטרוסקי, אשר שלח היירון לאולימפּיה ועליו חקוקה הכתובת: “היארון בנוֹ־דֵאִינוֹמֶנֶס ובני סיראקוס – אל זבס, שלל טירני מקימה”.

בזמן שנצחונותיה הבלתי־רגילים של סיראקוס על האטרוסקים ובני קרת־חדשה העמידו את העיר הזאת בראש הערים היוניות שבסיקיליה – באותו זמן התרוממה ועלתה העיר הדוֹרית טארֶנט ללא כל עוררין למדרגה עליונה ביותר בין הערים היוניות שבאיטליה; כי העיר האחיאית סיבּאריס נחרבה בתקופה שבה גורשו המלכים מרומא (511). המפלה העצומה והאיומה שנחלו בני טארנט מידי היאפּיגים (474), הכבדה מכל המפלות שנפלו בחלקו של הצבא היוני מאז ומעולם, היתה לה רק תוצאה אחת: כמו התקפתם הסוערת של הפרסים על הלאס – כן גם מפלה זו הביאה לידי התגלות כל עוצם כוחו של הרוח הלאומי ולידי התפתחות דימוקראטית נמרצת. מעתה לא היו עוד האטרוסקים ובני קרת־חדשה ראשי השליטים על פני הימים האיטלקיים; שלטון זה עבר לידי בני טארנט בימים האדריאטי והיוֹני, לידי בני מסיליה וסיראקוס בים הטירני. ביחוד אלה האחרונים הגבילו יותר ויותר את פעולתם של שודדי־הים האטרוסקיים. מיד אחרי הנצחון ליד קימה כבש היירוֹן את האי ענאריה (איסכיה), ומתוך כך הפסיק את הקשר בין האטרוסקים אשר בקמפּאניה ובין אלה אשר בצפון. בשנת 452 בקירוב שלחה העיר סיראקוס משלחת מיוחדת על פני הים, כדי לעצור לחלוטין את מהלך התקדמותם של הפּיראטים האטרוסקיים. משלחת זאת עשתה שמות על האי קוֹרסיקה ועל החוף האטרוסקי וכבשה את האי עתליה (אֶלבּה).

אמנם לא השתלטו עדיין בשלמות על שודדי־הים האטרוסקיים ובני קרת־חדשה, שכן דומה הדבר, כי מלאכת שוד־האניות היתה נמשכת וקיימת, למשל: באַנטיוּם, עד ראשית המאה החמישית. אבל סיראקוס החזקה היתה בכל זאת מבצר ומעוז כנגד הטוסקים והצידונים, בעלי הברית. אמנם רגע אחד נדמה היה, כי מן ההכרח שיבוא קץ לשלטונה של סיראקוס. היה זה במשך ימי המלחמה הפֶּלוֹפּוֹנסית (415–413), שאז ערכו בני אתונא מסע־ים כנגד סיראקוס, והאטרוסקים, ידידיה המסחריים של אתונא מימים מקדם, שלחו לעזרתם שלוש ספינות גדולות בנות חמשים משוט. אפס, כידוע, נשאר גביע־הנצחון, במערב כבמזרח, בידי הדוֹרים.24

אחרי מפלתה המבישה של המשלחת האַתית (אתונא) היתה סיראקוס במדה זו ראשונה לשלטון היוני על פני הים, ללא כל עוררין, עד כי האנשים אשר עמדו שם בראש המדינה נשאו את עיניהם אל השלטון על פני סיקיליה ואיטליה התחתית ועל פני שני הימים של איטליה. ולעומתם מצד אחר בני קרת־חדשה, אשר ראו כי סכנה רצינית צפויה עכשיו לשלטונם בסיקיליה, נאלצו אף הם לשים להם למטרה בדרך הפוליטיקה שלהם להתחבר עם בני סיראקוס ולהכניע תחתיהם את כל האי כולו.

על ירידתן של מדינות־הביניים הסיקיליות ועל עליית שלטונם של בני קרת־חדשה על פני האי – אלו התוצאות התכופות של המלחמות הללו – אין כאן המקום לספר. אשר לאֶטרוּריה – אותה מחץ באופן מורגש ביותר שליטה החדש של סיראקוס, דיוֹניסיוֹס (משל בשנים 406–367). מלך זה – בעל שאיפות רחוקות היה, ואת שלטונו הקולוניאלי החדש יסד קודם כל בימה המזרחי של איטליה, שמימיו הפונים לצד צפון נספחו על ידי כך זו הפעם הראשונה לשלטון הימי של היונים. סמוך לשנת 387 כבש דיוניסיוס ויִשֵב את הנמל ליסוֹס ואת האי איסה אשר בחוף האילירי ואת מקומות העליה ליבשה אשר בחוף האיטלקי: אנקוֹן, נוּמאנה ואַטריה.

זכר שלטונה של סיראקוס בסביבה הנידחה הזאת נשתמר בדמות “התעלות של פיליסטוֹס”; אלו היו בלי כל ספק חלקי תעלה ליד שפך הנהר פּוֹ, אשר חפר וכונן כותב־ההיסטוריה הידוע בשם זה ידידו של דיוניסיוס, ששנות־גלותו (משנת 386 ואילך) עברו עליו באטריה. אבל אין זה הסימן היחידי לכך. גם עצם העובדה ששינו את שם הים המזרחי של איטליה, אשר עד אז נקרא בשמו העתיק: “המפרץ היוֹני”, ומאז ואילך קורא שמו: “ימה של האדריה”, השם הרוֹוח עוד כיום הזה (אדריה=אדריאטי) – גם עובדה זו היא, כנראה, פרי המאורעות ההם.

אולם דיוניסיוס לא הסתפק בהתקפה זו בלבד על מושבותיהם ועל תחבורותיהם המסחריות של האטרוסקים בים המזרחי, והוא השתער על עיר־הנמל העשירה של בני קרה, פּירגי, לכד אותה ושדדה (בשנת 385), בזה פגע בבבת־עינו של השלטון האטרוסקי. ואכן החליף עוד שלטון זה כוח ולא קם אחרי נפלו. כשהמהומות הפנימיות שבתוך סיראקוס, שנתעוררו אחרי מותו של דיוניסיוס, פינו דרך לפני בני קרת־חדשה, והצי שלהם בים הטירני היתה שוב ידו על העליונה, ועמדתם זו היתה מאז שמורה להם – מלבד בהפסקות קצרות, לא העיק עוד עול זה פחות על האטרוסקים מאשר על היונים. והדברים הגיעו אפילו עד כדי כך, שבשנת 310, כשאגַתוֹקלֶס, שליט סיראקוס, יצא למלחמה על קרת־חדשה, הצטרפו אליו שמונה־עשרה אניות־מלחמה טוסקיות. יש לשער, שהאטרוסקים דאגו לקורסיקה, אשר כפי הנראה היה אז עדיין שלטונה בידיהם. הברית הטוסקית־צידונית העתיקה, אשר היתה קיימת עדיין בימיו של אריסטוטלס (384–322), הופרה על־ידי כך, אולם חולשתם של האטרוסקים על פני הים – לא נסתלקה מהם מאז ואילך.

את חורבנו המהיר של שלטון האטרוסקים על פני הים אי אפשר היה להבין – אילולא העובדה, שדוקא באותם הימים שהם הותקפו על הים על־ידי היונים אשר בסיקיליה – נחלו הם מפלות כבדות־ביותר מכל הצדדים גם ביבשה. לפי המסופר בספרי דברי־הימים של הרומאים, היתה המלחמה שליד סאלאמיס, חימֵרה וקימֶה מלחמה חריפה וממושכה (483–474) בין רומא ווֵאי25. במלחמה זו בחלו הרומאים מפלות כבדות.

לזכרון נשאר בעיקר אסונם של הפאביים (477), אשר בגלל משברים פנימיים גלו הם מרצונם מתוך עיר הבירה ונטלו בידם את הגנת הגבולות בפני אטרוריה; אולם כאן, ליד נחל קרמרה, ערכו בהם טבח ולא השאירו לכל אנשי־המלחמה שלהם שריד. אך הברית לשביתת־נשק, שנכרתה למשך זמן של 400 חודש, תחת ברית־השלום, היתה מוצלחת מאוד בשביל הרומאים, כי על כן החזירה לפחות ליושנו את המצב שהיה קיים בימי המלכים. האטרוסקים ויתרו על פידֵנֶה26 ועל המחוז אשר לכדו בחופו הימני של הטיבר. אי־אפשר לברר ולהסיק מסקנות, אם היה ובאיזו מדה היה קשר בלתי־אמצעי בין מלחמה רומאית־אטרוסקית זו ובין המלחמה היונית־פרסית והמלחמה שבין סיקיליה וקרת־חדשה; אבל בין אם הרומאים היו בני־בריתם של המנצחים ליד סאלאמיס וליד חימרה ובין אם לא היו – התועלת שהפיקו מזה שני הצדדים והתוצאות היו שוים לשניהם.

בדומה ללאטינים השתערו גם הסאמנים על האטרוסקים. וכמעט נפרדו מושבותיהם בקמפּאניה מארץ־מכורתם מחמת התוצאות של הקרב ליד קימה, לא עצרו עוד האטרוסקים כוח לעמוד בפני התקפותיהם של שבטי־ההררים הסאבּליים. עיר־הבירה קאפּוּאה נפלה בשנת 424, ומיד אחרי הכיבוש השמידו הסאמנים את כל יושביה הטוסקיים או הגלו אותם מתוכה. גם היונים שבקמפּאניה, שהיו מעטים ובודדים וגם חלשים, סבלו בודאי קשות בימי הכיבוש הזה. קימה עצמה נכבשה לפני הסאבלים בשנת 420. היונים החזיקו בכל זאת מעמד ביחוד בנאפּולי, ויתכן שעמדה להם עזרתם של בני סיראקוס, ואילו השם האטרוסקי נעלם מאז בכל קמפּאניה כולה ואין זכר לו בדברי הימים שלה. רק קהילות אטרוסקיות בודדות המשיכו שם קיום עצוב ועלוב.

אולם מאורעות חשובים יותר בתוצאותיהם ארעו באותו זמן באיטליה הצפונית. אומה חדשה התדפקה על שערי האַלְפּים. אלה היו הקֵלטים. ולחצם הראשון פגע גם הוא באטרוסקים.

האומה הקלטית, או כפי שנקראה גם כן: הגאלאטית, או הגאלית, נחלה מן האם המשותפת נחלה אחרת מזו שנחלו אחיותיה: האיטלקית, הגרמנית וההילנית. בכל סגולותיה המצוינות, ועוד יותר – המבריקות, היא חסרה את היסוד המוסרי והמדיני העמוק, שעליו מתבסס כל הטוב וכל הגדול אשר בהתפתחות האנושית. לפי דברי קיקרוֹן ראו בני־החורין הקלטיים עלבון בדבר, שיעבדו בעצמם את שדותיהם. הם ביכרו את חיי הרועים על פני החקלאות, ואפילו במישורי־הפוֹ הפורים עסקו בעיקר במרעה חזירים, ובשר עדריהם היה להם למזון ואתם בילו יומם ולילם ביערות האלונים. חסרים היו הקלטים את הקשר החזק אל אדמת המכורה, תכונה אשר הצטינו בה האיטלקים והגרמנים; ולעומת זאת אהבו לשבת יחד בערים ובעיירות, וכנראה הגיעו הערים אצלם לידי חשיבות והתפשטות קודם מאשר באיטליה.

החוקה האזרחית שלהם אינה משוכללת דיה. קודם כל היתה האחדות הלאומית שלהם מתבטאת רק בקשר חלש מאוד, אלא שמצב דומה לזה היה גם אצל כל יתר האומות בראשית התהוותן. אולם מלבד זה אין אתה מוצא גם אצל כל קהילה וקהילה לעצמה לא אחדות ולא ממשל בר־קיימה, לא חוש־אזרחים רציני ולא שאיפות להיות עקביים. המשטר היחידי, אשר אליו הסתגלו, היה המשטר הצבאי, שמוֹסרוֹת המשמעת שבו פוטרות את כל יחיד ויחיד מן העמל הקשה לכבוש את יצרו.

“התכונות הבולטות של הגזע הקלטי – אלה דבריו של כותב דברי־הימים שלהם טיֶרי – הן: אומץ־הלב של היחיד, שבו הם עולים על כל יתר העמים; לב חפשי, סוער, מהיר לקבל כל רושם; אינטליגנציה רבה. אולם יחד עם זאת גם קלות־תנועה קיצונית; העדר אורך־רוח, התנגדות למשטר ולמשמעת; תאות התפארות ורדיפת־מדנים תמידית, שהיא תוצאה של אהבת־כבוד ללא גבול”. בלשון קצרה יותר אומר אותם הדברים בערך קאטוֹ הזקן: “שנים הם הדברים שהקלטים מחשיבים ביותר: צחצוח חרבות וחידוד לשון”.27

התכונות האלה, שהם היו חיילים טובים ואזרחים רעים, יש בהן כדי להסביר את העובדה ההיסטורית, שהקלטים הטילו אימה על כל המדינות והחרידון ממנוחתן, אבל אף מדינה אחת לא הצליחו ליסד בעצמם. בכל מקום שאתה מוצא אותם, אתה מוצא אותם כשהם מוכנים לנדוד, כלומר: לערוך מסעי־מלחמה. הם ביכרו את הנכסים המיטלטלים על פני הנכסים שאינם מיטלטלים. אבל הזהב היה יקר בעיניהם מכול. בעבודת הזיין עסקו הן בצורת עבודת־שודדים שיטתית ומאורגנת והן בצורת משלח־יד קבוע ובתשלום שכר. בכל אופן היתה הצלחתם בכך כה רבה, שאף ההיסטוריון הרומאי סאלוסטיוס מודה, כי בעניני מלחמה עולים הקלטים על הרומאים. אלה היו החיילים השכירים האמיתיים של ימי־הקדם, כפי שהם מתוארים בציורים ובסיפורים. בעלי גוף גדול ובלתי־מגוייד, שער־ראשם מגודל פרא ושפם ארוך להם; ונהפוך הוא בדיוק אצל היונים והרומאים, אשר גזזו את שער ראשם ושפמם; בגדיהם רקומי־צבעונין, ובשעת קרב היו משליכים אותם תדיר מעליהם, טבעת־של־זהב רחבה מסביב לצוארם, בלי קובעים ובלי כל נשק שהוא הניתן לזריקה, אבל לעומת זה נושאים הם מגינים עצומים, ולצדם החרב הארוכה, עשויה פלדה רעה, הרומח והחנית, – כל כלי־הזין האלה מקושטים בזהב, כאשר ידעו בימים ההם לעבד ולהתקין את המתכת הזאת בטוב־טעם ידוע.

כל דבר היה אצלם חומר לפרסום ולאהבת־כבוד, ואפילו הפצע, שלרוב היו מרחיבים אותו בידים, כדי להתגנדר בצלקת רחבה יותר. כרגיל היו נלחמים ברגל, אולם גדודים בודדים נלחמו גם ברכבם על סוסים; את כל רוכב בן־חורין ליווּ שני נושאי־כלים, גם כן ברכיבה. רכבי־מלחמה אנו מוצאים אצלם עוד בימים קדומים, כמו שאנו מוצאים אותם בתקופה העתיקה־ביותר אצל בני לוּב ויון. כמה מסעי־מלחמה שלהם מזכירים מעשי־האבירים שבימי־הביניים. לרוב היו נוהגים במלחמת־שנים, מנהג שהיה זר לגמרי לרומאים וליונים.

לא רק בשעת מלחמה היו נוהגים לקרוא את האויב לדו־קרב, אחרי התקלסם בו בדברים בוטים ובהעויות משונות, אלא אף בימי שלום היו נלחמים איש עם רעהו, חמושים תחמושת מלאה ונהדרה, מלחמה לחיים ולמות. מובן מאליו, כי אחרי מעשה כזה היו מרבים במשתאות של זלילה וסביאה.

כאלה היו חייהם, חיי־חיילים, חיים בלתי־יציבים, תחת דגלם הם או תחת דגל זרים, נפוצים מאירלנדיה וספרד עד אסיה הקטנה, במלחמות תמידיות ובמפעלות־גבורה כביכול. אבל כל אשר התחילו – נמס כשלג באביב, ובשום מקום לא יצרו מדינה גדולה משלהם ותרבות משלהם.

דמות זאת שיוו לה לאותה אומה הסופרים הקדומים. על־דבר מוצאָם אפשר רק לשער השערות שונות. הקלטים יצאו מאותו חיק־אם, אשר חיממה את הלאומים היוני, האיטלקי והגרמני28. לכן אין כל ספק כי כאלה כן גם הקלטים באו לאירופּה מן המכוֹרה המזרחית. כאן באירופּה הגיעו תחילה – בזמן קדום ביותר – אל הים המערבי, על אדמת צרפת שבימינו יסדו את ישובם העיקרי. מכאן נדדו לצד צפון, אל האיים הבריטאניים, ולצד דרום עברו את הרי הפּירֶנאים ונלחמו בלאומים האיבּריים, ללכוד מידם את הפלגאי האיברי־פּירנאי29. על האַלפּים עברו בכל זאת בשעת נדידתם הגדולה הראשונה, ורק בשבתם כבר בארצות המערביות התחילו לכוון מתוכן את מסעיהן בכיוון נגדי ובמתי־מעט. במסעיהם אלה הגיעו עד מעבר להרי האַלפּים וההֶמוּס, ואפילו מעבר לבּוספּוֹרוּס, ובגלל זה הטילו אימה על כל האומות התרבותיות שבימי־קדם במשך כמה מאות בשנים, עד שבאו יוליוס קיסר בנצחונותיו המהוללים ואוגוסטוס קיסר בעל ההגנה המסודרת על הגבולות ומיגרו את כוחם של הקלטים לעולמים.

האגדות שהיו רווחות במולדת על־אודות נדודיהם של הקלטים, שברובן הגיעו אלינו על־ידי ליויוּס30, מספרות על אותם מסעות־החזרה המאוחרים את הדברים האלה בקירוב: בראש הברית הגאלית עמד אז – וכך היה עוד הדבר גם בימיו של יוליוס קיסר – המחוז של הבּיטוּריגים (בסביבת בורז׳31) ומלכה היה המלך אמבּיאטוּס. ברית זאת שלחה שני גדודי־צבא בהנהגתם של שנים משאריו של המלך. אחד מהם, סיגוֹוֵזוּס, עבר את נהר הרינוס והתקדם לעבר שווארצוואלד; השני, בּלוֹוֵזוּס, עבר את הרי האלפים הגראיים (סט.־ברנארד הקטן) וירד אל בקעת הנהר פּוֹ. מן הראשונים נשאר הישוב הגאלי אשר ליד הדוֹנאוּ התיכון, והאחרונים הניחו יסוד לישוב הקלטי העתיק־ביותר בסביבת לוֹמבארדיה שבימינו, הוא מחוז האינסוּבּרים עם עיר־הראשה מֶדיוֹלאנוּם (מילאנו). אחריהם בא מיד גדוד שני, אשר יסד את המחוז של הקֶנומאנים עם הערים בריכסיה (ברֶשיה) וּוֵרוֹנה.

בזרם בלתי־פוסק הלכו קדימה על פני האַלפּים אל ארץ־המישור היפה. השבטים הקלטיים, ביחד עם השבטים הליגוּריים, שהם ריכזו וגייסו וגררו אחריהם, הוציאו בזרוע מידי האטרוסקים את מקומות־ישובם בזה אחר זה, עד אשר כל החוף השמאלי של נהר פּוֹ היה בידיהם. אחרי מפלתה של העיר האטרוסקית העשירה מלפּוּם (לפי ההשערה היתה בסביבת מילאנו), אשר לשם כיבושה התאחדו הקלטים שהיו כבר תושבי עמק הפּוֹ עם השבטים אשר מחדש באו (396?) – עברו אלה האחרונים אל עבר הנהר מימין והתחילו לוחצים את האוּמברים ואת האטרוסקים במקומותיהם שישבו בהם מימים קדמונים. בעיקר היו אלה הבּוֹיים32, אשר לפי המסופר חדרו לאיטליה בדרך אחרת, דרך ההר הפּוֹני (סט.־ברנארד הגדול). הם התיישבו ברומאניה שבימינו, וקבעו לעיר־הבירה שלהם את עיר־האטרוסקים הישנה פֶלסינה, אשר שמה שוּנה על ידי האדונים החדשים לבּונוניה.33

לבסוף באו הסנוֹנים, זה האחרון בשבטים הקלטיים הגדולים אשר הגיע הנה דרך האַלפּים. הוא קבע את מקום אחוזתו על גדות הים האדריאטי, מן רימיני העיר ועד אנקונה. אולם שיירות בודדות של מתיישבים קלטיים חדרו בודאי גם לתוך תוכה של אומבְּריה, ואפילו עד לתחומה של אטרוּריה האמיתית. ראיה לכך, שכן נמצאו כתובות חקוקות על אבן בשפה הקלטית אפילו בקרבת טוֹדי אשר במעלה הנהר טיבר.

יותר ויותר נתכווצו גבולותיה של אטרוריה, הן לצד צפון והן לצד מזרח, ובאמצע המאה הרביעית לפני הספירה ראתה כבר האומה האטרוסקית את עצמה והיא מצומצמת בעיקר בתוך אותו שטח, שמאז ועד היום הזה הוא נקרא על שמה.

כל ההתקפות האלו של העמים השונים ביותר, של בני סיראקוס, של הלאטינים, הסאמנים ועל הכל – של הקלטים, ההתקפות אשר באו על האטרוסקים כאילו מתוך קשר מאורגן ומשותף, הרסו את האומה האטרוסקית, שכה עצומה וכה פתאומית היתה התפשטותה על פני לאטיום ועל פני קמפּאניה ועל פני שני הימים של איטליה, אולם עצומה יותר ופתאומית יותר היתה מפלתה. אבדת השלטון על פני הים והכנעתם של האטרוסקים בקמפּאניה חלו באותה תקופה, שבה התאחזו האינסוּבּרים והקנוֹמאנים על גדות הפּו. ובאותו זמן בקירוב יצאו בפעם הראשונה לתקוף את אטרוריה גם אזרחי רומא, אשר אך לפני עשרות־שנים אחדות דוכאו בידי פורזנה דכאון עמוק ביותר עד למדרגת שעבוד כמעט. בברית שביתת הנשק שנכרתה בין רומא ובין וֵאי בשנת 474 חזרה וזכתה הראשונה במה שהפסידה, ולמעשה החזירה לקדמותו את המצב שהיה קיים בין שתי האומות בימי המלכים; אמנם עם כלות זמן שביתת הנשק בשנת 445 התגלע הריב מחדש, אבל אלה היו קרבות שעל הגבולין ומסעות לשם ביזה ושלל, שלא היתה להם כל השפּעה ניכרת לא לצד זה ולא לצד זה. יותר מדי היתה עוד אטרוריה חזקה באותו זמן, משתוכל רומא לצאת לקראתה בהתקפה רצינית. אך כאשר באה בגידתם של בני פידֵנה, אשר גרשו את בני המושבה הרומאית, הרגו את צירי רומא ונכנעו למרותו של מלך וואי לארס טוֹלוּמניוּס נתפתחה בעקבותיה מלחמה חשובה יותר, שתוצאותיה היו להצלחתה של רומא. המלך טולומניוס נפל חלל בקרב ונהרג בידי הקונסול הרומאי אַוּלוּס קוֹרנֶליוס קוֹסוּס (428?), פידנה נכבשה ובשנת 425 נכרתה ברית חדשה לשביתת נשק במשך 200 חודש. במשך הזמן הזה גדלו יותר ויותר צרותיה של אטרוריה והגייסות הקלטיים התחילו מתקרבים גם לישובים אשר על החוף הימני של נהר פּו, אשר עד כה נזהרו מלפגוע בהם. כשנסתיים מועד שביתת הנשק מקץ שנת 408 החליטו הרומאים לעלות גם הם על אטרוריה למלחמת כיבוש; מלחמה זו נתקימה עכשיו לא רק כנגד וואי, אלא גם למען כיבושה של עיר זו.

ספורי ההיסטוריה של המלחמה כנגד בני וואי, קאפֵּנה ופאלרי ושל המצור על וואי, אשר בדומה למלחמת טרויה ארכה גם היא – לפי המסופר – עשר שנים, אינם מהימנים די צרכם. אגדות ושירה שפכו מרוח שלטונם על המאורעות האלה. ואין תימה בדבר, שכן היתה מלחמה זו גילוי מאמצים נמרצים אשר לא נשמעו כמוהם עד אז, ומחירה של המלחמה עלה ביוקרו על כל אשר היה לפניו. זו היתה הפעם הראשונה, שצבא רומאי נשאר על מחנהו בשדה המלחמה קיץ וחורף, שנה אחרי שנה, עד אשר הושגה המטרה שהציב לפניו. זאת היתה הפעם הראשונה, אשר הקהילה שילמה מתוך אוצר המדינה את השכר לחיילים המגוייסים. אבל גם זאת היתה הפעם הראשונה, שהרומאים ניסו להכניע תחתיהם אומה בת שבט זר והסיעו את חיילותיהם מעבר לגבול הצפוני העתיק של הגליל הלאטיני. המלחמה היתה עצומה, אבל התוצאות – מפוקפקות. הרומאים נתמכו בידי הלאטינים ובידי ההֶרניקים, אשר מפלתו של השכן המסוכן הביאה להם נחת־רוח ותועלת של התקדמות לא פחות מאשר לרומאים עצמם. ואילו וואי היתה ריקה ועזובה מיושביה בני־אומתה, ורק הערים השכנות – קאפנה, פאלרי וגם טארקוויני – הספיקו לה חיל־עזר.

כדי להבין את סיבת אי־השתתפותן של הקהילות הצפוניות במלחמה – די לזכור, שבאותו זמן חלו גם התקפותיהם של הקלטים. ואף־על־פי־כן מספרת המסורת, ואין כל יסוד להטיל ספק בדבר, כי טעם אחר היה לאדישותם של יתר האטרוסקים. לפי סיפור זה יוצא, שלכתחילה נתגלתה מחלוקת מפלגתית בתוך ברית־הערים האטרוסקית, וביחוד חזקה היתה התנגדותן של הממשלות האריסטוקראטיות בכל יתר הערים האטרוסקיות כלפי השלטון המלכותי שהחזיקו בו בני וואי או חזרו וכוננוהו. אילו היתה כל האומה האטרוסקית רוצה או יכולה להשתתף במלחמה – ספק הוא אם היתה קהילת רומא עוצרת כוח למלא תפקיד עצום וקשה כזה: להביא עד קצו את המצור על עיר גדולה ובצורה כזאת; וביחוד כשהדברים אמורים בימים שאמנות־המצור היתה בלתי־מפותחת מאוד מאוד. אולם בהיות העיר וואי מבודדת ועזובה נפלה בשנת 396, אחרי התגוננות של גבורה, לפני מארקוּס פוּריוּס קאמילוּס, איש הגבורה והסבלנות, הראשון אשר הורה לעמו את הדרך המזהירה והמסוכנת של כיבושים בחוץ־לארץ. לתרועת־השמחה אשר עורר נצחון זה ברומא נשאר הד וזכר במשחקים החגיגיים של רומא. עד לזמן מאוחר מאוד נמשך עוד במשחקים אלה המנהג של “ממכר הואינים”. מתוך חיקוי של שחוק הביאו חפצי־שלל כביכול למכירה פומבית, חיפשו ככל האפשר עד שמצאו בעל־מום זקן מעורר־זועה, הלבישוהו את גלימת־הארגמן וקישטוהו בתכשיטי־זהב, והוא היה המכריז על המכירה – בבחינת “מלך הוֵאִינִים”.

העיר נחרבה כליל ואדמתה נתקללה להיות לשממת־עולם. פאלרי וקאפּנה מיהרו לכרות ברית־שלום: פוֹלסיני העצומה, אשר בהיותה בעלת ברית למחצה שמרה במשך ימי גסיסתה של ואי על ניטראליותה, ואחזה בנשק אחרי כיבוש ואי, בחרה לה גם היא, כעבור שנים מעטות (391) בדרך נוחה יותר וכרתה ברית שלום עם רומא.

יתכן שאין זאת אלא אגדה מכאיבה בלבד, המספרת ששתי מצודותיה של האומה האטרוסקית, מֶלפּוּם ווֵאי, נחרבו באותו יום – הראשונה בידי הקלטים והשניה בידי הרומאים. אבל בכל אופן צפונה באגדה זו אמת היסטורית עמוקה. ההתקפה הכפולה מצד צפון ומצד דרום וחורבנם של שני מבצרי־הגבול היו ראשית הקץ אשר הקיץ על האומה האטרוסקית הגדולה.

ואף על פי כן יש רגע ונדמה לך, כי שני עמים אלה אשר פעולתם המשותפת הביאה סכנת־כליה על אטרוריה, יביאו בעיקר כליה זה על זה, וכי הברברים הנכרים הללו ינפצו גם את שלטונה של רומא שעלה שוב ופרח. מפנה זה של הדברים, המתנגד למהלכה הטבעי של הפוליטיקה, בא להם לרומאים מחמת רוח־הגאוה וקוצר־הראיה שלהם.

החיילות הקלטיים, אשר אחרי מפלתה של מלפּוּם נמצאו מעבר לנהר, הציפו במהירות חטופה את איטליה הצפונית, ולא רק את השטח הפרזי אשר על החוף הימני של הפאדוס34 ולארכו של הים האדריאטי, כי אם גם את אטרוריה המקורית אשר מעבר מזה של האַפֵּנין. כעבור שנים מעטות (391) היתה כבר העיר קלוּסיוּם (היא צ׳יוּסי בימינו, על גבול טוֹסקאנה), השוכנת בטבורה של אטרוריה, נצורה בידי הסינוֹנים הקלטיים. והאטרוסקים היו מדוכדכים כל כך, עד שהעיר הטוסקית הנתונה במצוק קראה לעזרה את מחריביה של ואי. היה זה אולי מחוכם מצד רומא אילו הסכימה להושיט לה את עזרתה; בדרך זו היתה אולי יכולה להכניע תחתיה את הגאלים בכוח הנשק שלה ואת האטרוסקים בזכות העזרה שנתנה לה. אולם התערבות כזו, המרחיקה לראות, שהיתה מכריחה את הרומאים לפתוח במלחמה רצינית על הגבול הצפוני של אטרוריה – היתה מעֵבר לאופק־הפוליטיקה של רומא בימים ההם. לא נשארה איפוא לפניה דרך אחרת אלא לעמוד מרחוק ולהימנע מכל התערבות. אולם באופן טפשי דחתה רומא את פלוגות־העזרה ושלחה צירים אל הגאלים; ובאופן טפשי עוד יותר התנהגו אלה, באמרם להתהדר בפני הקלטים בדברים יפים ונשגבים; ובראותם כי לא תהא תפארתם על דרך זו – טעו עוד יותר בחשבם, כי כלפי ברברים יוכלו לזלזל במשפט־העמים בלי לבוא על ענשם.

סוף סוף נלחמו הרומאים שכם אחד עם בני קלוּסיוּם באחד הקרבות, ואחד מהם נעץ חרב בלבו של מפקד גאלי רוכב על סוסו. הברברים נהגו במקרה זה מתוך זהירות ומתינות. הם שלחו קודם כל שליחים אל הקהילה הרומאית ודרשו ממנה למסור את עושי המעשה למשפט־העמים, והסנאט היה מוכן למלא את הדרישה הצודקת. אפס כי בקרב ההמון הכריעה ההשתתפות בצערם של האחים למולדת וגברה על הכרת הצדק כלפי הנכרים. האזרחים סירבו למלא את הדרישה; ולפי שמספרות מסורות אחדות יוצא, כי אפילו מינו את הללו, חלוצי־המלחמה הנועזים למען המולדת, כטריבונים קונסוליים לשנת 390, אשר עתידה היתה להרשם בדברי ימי רומא כשנת צרה גדולה. אז הפסיק ברֶנוס, כלומר: מלך־הצבא של הגאלים, את המצור על קלוסיום והפנה את כל החיילות הקלטיים – לפי המסופר הגיע מספרם עד 70 אלף איש – כלפי רומא. מסעות כאלה בסביבות רחוקות ובלתי־ידועות היו מן הדברים הרגילים אצל הגאלים, אשר כשיירות של נודדים מזויינים היו יוצאים למסעותיהם בלי כל דאגה למחסה או למקרה של נסיגה. אולם ברומא – לא העלה כנראה איש על דעתו, מה רבה הסכנה הצפונה בהשתערות הזאת, שהיא כה פתאומית וכה עצומה. רק בשעה שהגאלים היו כבר בקרבת רומא עבר גדוד־צבא רומאי את הטיבר וחסם את הדרך בפניהם. במרחק פחות משלוש פרסאות גרמניות משערי העיר, מול שפך הנחל אַליה אל תוך נהר הטיבר, עמדו מחנות הצבא אלה מול אלה וביום השמונה־עשר ביולי 390 נפתח הקרב הראשון ביניהם. גם עכשיו הלכו עוד הרומאים אל המלחמה לא כמו למלחמה נגד צבא אלא כמו למלחמה נגד שודדים, מתוך גאוה משתוללת והעזה שגעונית, בהנהגת מצביא בלתי־מנוסה (כי קאמילוּס התרחק מן הענינים בגלל מריבות בין המעמדות). הרי פראים הם אלה, ההולכים למלחמה עליהם; והאם יש צורך במחנה מסודר, בהבטחת אפשרות של נסיגה? אבל הפראים הללו היו אנשים בעלי אומץ לב הבזים למות, ודרך המלחמה שלהם היתה גם חדשה וגם נוראה בשביל האיטלקים.

כשחרבותיהם השלופות בידיהם הרסו הקלטים מתוך השתערות סואנת אל תוך שורותיהם הצפופות של הרומאים, ובדחיפה ראשונה הפילו אותם ארצה. התבוסה היתה שלמה; הרומאים אשר עמדו במערכה והנהר מאחוריהם – רבים מהם, אשר ניסו לעבור את הנהר, נפלו לתוכו וטבעו, ואלה אשר שרדו מהם ברחו הצדה, לעבר ואי הסמוכה. הקלטים המנצחים עמדו בין שרידי הצבא אשר הוכה ובין עיר הבירה. היא נמסרה בידי האויב ללא הצלה. מעט הצבא אשר נשאר בעיר או שנמלט אליה לא היה בו כדי להתייצב על החומה ולהגן עליה, ושלושה ימים אחרי המלחמה באו המנצחים אל רומא כמבואי עיר מבוקעה. לוא עשו זאת תיכף כאשר יכלו לעשות, היתה נחרבת לא העיר לבדה, אלא המדינה כולה. זמן־הבינים הקצר נתן לרומאים את היכולת למלט את הקדשים או לגנוז אותם בקבורה. יתר על כן: הספיקו להתיישב במבצר ולהצטייד במדה מספיקה בצרכי המחיה הדרושים. האיש אשר לא ידע לשאת נשק לא ניתן לו מקום במבצר, כי לא הספיק הלחם די האכיל את כולם. המון האנשים חסרי־הנשק נמלטו ונפוצו בערים הסמוכות; אבל היו רבים, וביחוד כמה זקנים חשובים, שלא יכלו לראות בחורבנה של העיר, וישבו בבתיהם וצפו לחרב הברברים אשר תבוא ותביא להם את המות.

הללו באו, רצחו ושדדו את כל אשר מצאו באנשים ובנכסים, ולסוף הציתו באש את העיר מכל ארבעת קצותיה, לעיני חיל־המצב הרומאי אשר על הקאפיטוֹל. אבל אמנות המצור לא היתה ידועה להם, והמצור על סלע־המבצר הזקוף היה מכביד הרבה וממושך למדי, כי קשה היה מאוד לספק צרכי מחיה לכל החיל העצום הזה. לשם כך היו פלוגות מזוינות לשם שלל פושטות בכפרים הסמוכים, אולם האזרחים הלאטיניים, וביחוד הארדיאנים, התקוממו כנגדם תמיד באומץ־לב ובהצלחה. ובכל זאת עמדו הקלטים שבעה חדשים על עמדם לרגלי הסלע מתוך מרץ שאין דוגמתו בתנאים שלהם.

רק בדרך נס ניצלו האנשים אשר במבצר מהפתעה קשה מצד האויב הברברי באשון־לילה אחד, והנס בא בזכותם של האוזים הקדושים אשר בהיכל הקאפּיטוֹל, שקרקרו אותה שעה ובמקרה נתעורר משנתו מארקוס מארקליוּס הגבור. אחרי זה התחילו צרכי־המחיה שלהם קרבים לקצם, אלא שאותה שעה הגיעה ידיעה לקלטים, כי בני ונציה התנפלו על הסביבה הסֵנוֹנית אשר נכבשה על ידם לפני זמן קצר ליד הפּאדוּס; ידיעה זו השפיעה עליהם שהסכימו לקבל את דמי פדיון־הנפש אשר הציעו להם הרומאים כופר הסתלקותם.

המעשה של הגאלים, אשר הטילו מתוך שחוק וקלסה על פני כף־המאזנים את חרבותיהם, שהזהב הרומאי יכריע את הכף, מציין באופן נכון את מצב הדברים כמות שהיה. ברזילם של הברברים נחל נצחון, אבל הם מכרו את הנצחון ועל ידי כך הפסידו אותו כליל.

האסון הנורא של המפלה ושל השריפה, השמונה־עשר ביולי ונחל אליה, המקום שבו נגנזו הקדשים והמקום שבו נהדף הכיבוש הפתאומי של המבצר – כל הפרטים של המאורע אשר לא נשמע כמוהו היו חרותים בזכרונם של בני הדור ההוא, ומכאן עברו לרשות הדמיון של הדורות המאוחרים, ועד היום הזה כמעט שקצר מוחנו מלהשיג, כי אכן כבר עברו אלפיים שנה מהלילה, שבו גילו אותם האוזים ההיסטוריים ערות יתרה מחיל־הצבא אשר הפקד על המשמרות. ואף על פי כן, – אם כי ניתנה פקודה ברומא, כי אם יבוא יום והקלטים ישובו ויתנפלו לא תועיל שום פּריווילגיה חוקית לשחרר את מישהו מעבודת־המלחמה; אם כי התחילו מונים שם את השנים לפי יום כיבושה של העיר; אם כי בת־קולו של אותו מאורע נשמעה בכל העולם התרבותי של הימים ההם ומצאה לה דרך להגיע בה גם אל דברי־הימים של היונים – אף על פי כן כמעט שאי אפשר לצרף את הקרב ליד נחל אליה ותוצאותיו אל שורת המאורעות ההיסטוריים רבי־התוצאות. אין המאורע הזה משנה בתנאים הפוליטיים ולא כלום.

כשהגאלים הסתלקו וזהבם בידם – רק לפי ספור שהומצא בזמן מאוחר ובצורה פגומה יוצא, שהגבור קאמילוס חזר גם הוא על־ידי כך לרומא; – כשהפליטים מצאו שוב את ידיהם ואת רגליהם בעירו־מולדתם, באו כמה פוליטיקנים מחוכמים ורכי־לבב והציעו רעיון אוילי: שאזרחי רומא יעזבוה וילכו לוֵאי להתיישב בה. אולם הצעה זו נדחתה אחרי נאום־התנגדות מלא־תבונה של קאמילוס. מתוך החרבות צמחו והתרוממו אז בתים בחפזון ובלי סדרים; כי על כן מייחסים לאותו זמן את הסיבה, שרחובותיה של רומא כה צרים ועקלקלים הם; והנה רומא שוב על תלה בנויה ועל עמדתה השליטה כמקדם. ואף אין זה רחוק מן המציאות, כי המאורע הזה היה הגורם העיקרי לכך (אם כי לא נתגלה הדבר מיד ברגע הראשון), שהניגודים בין רומא ואטרוריה התחדדו יותר, ולעומתם התחזקו קשרי ההתאחדות בין רומא ולאטיום.

המלחמה בין הגאלים והרומאים אינה דומה למלחמות שבין רומא לאטרוריה או בין רומא לסאמניוּם; אין זאת התנגשות בין שתי מעצמות פוליטיות, המתנות תנאים זו לזו ומתקינות תקנות. לא כן, מלחמה זו אפשר לדַמותה לאסון הבא בידי הטבע, העלול להרוס את האורגאניזם, ואם אין הוא נהרס, הוא זוקף שוב את קומתו.

פעמים רבות וקרובות חזרו עוד הקלטים ללאטיום. בשנת 367 – הוכו בידי קאמילוס ליד אַלבה. היה זה נצחונו האחרון של אותו גבור ישיש, אשר שימש שש פעמים בכתר של טריבוּן לעניני מלחמה בעל כוח קונסולי, חמש פעמים היה דיקטאטור וארבע פעמים ערך מסעי־נצחון אל הקאפּיטול.

בשנת 361 חזרו הקלטים והדיקטאטור טיטוס קווינטיוס פֶּנוּס יצא לקראתם וקבע את מחנהו ליד גשר אניוֹ, במרחק פרסה אחת בלתי־שלמה מן העיר. אולם עוד לפני אסרם את המלחמה סר הגדוד הגאלי והלך לו לצד קמפּאניה. בשנת 360 חזרו ובאו החיילות אשר שבו מחזית קמפּאניה, והדיקטאטוֹר קווינטוּס סרוויליוס אֲהַלָה נלחם בהם לפני שער קולי. בשנת 358 הסב להם הדיקטאטור גאיוס סוּלפּיקיוּס פֶּטיקוּס מפלה כבדה. ושוב חזרו ובאו בשנת 350; אז חנו חורף שלם על הרי האלבאנים ונלחמו בשודדי־הים היוניים אשר על החוף בגלל הביזה והשלל, – עד אשר בא לוּקיוּס פוּריוּס קאמילוס, בנו של אותו מצביא מפורסם, והבריח אותם בשנה שאחריה. מאורע זה עשה לו כנפים, ושמעו הגיע עד אתונא לאזני אריסטוטלס שחי באותה תקופה (384–322).

אולם כל אותן המלחמות לא היו אלא מסעי־שוד, ואף אם נוראים ומעיקים היו מאוד מאוד, היו אלה מקרי־אסון בעיקר ולא מאורעות פוליטיים. תוצאתם החשובה־ביותר היתה, שמעט מעט התחילו רואים את הרומאים – הם עצמם ובחוץ־לארץ – כמבצר המגן על האומות התרבותיות שבאיטליה מפני התנפלויותיהם של הברברים הנוראים. דעה זו התפשטה בחוגים רחבים יותר ויותר, והיא הועילה הרבה – הרבה יותר מכפי המקובל – לעמדה של הרומאים בעולם, שזכו לה אחרי כן.

הטוסקים, אשר רצו להתחמם לאור ההתקפות של הקלטים על רומא ובאו להעלות את ואי באש, לא העלו אלא חרס בידיהם, כי הופיעו בכוחות בלתי מספיקים לכך. ואך סרו הברברים מרומא וזרועה הכבדה של לאטיום פגעה בהם קשה בכובד לא פחות מקודם. אחרי כמה מפלות שנחלו האטרוסקים בזו אחר זו, נשארה כל אטרוריה הדרומית עד לגבעות הקימיניות בידי הרומאים. הם בנו בשנת 387 ארבעה מחוזי־אזרחים חדשים בסביבות ואי, קאפּנה ופאלרי, ואת הגבול הצפוני הבטיחו בבנותם את המבצרים סוּטריוּם (בשנת 383) ונֶפֶטֶה (בשנת 373). בצעדים מהירים מאוד התקדמה הרומניזציה הגמורה בשטח הפורה הזה שנתמלא מתיישבים רומיים. אכן ניסו הערים האטרוסקיות הקרובות ביותר: טארקוויני, קרה ופאלרי, להתקומם נגד הסגת־גבולן על ידי הרומאים. כי הסגת־גבול זאת עוררה התמרמרות עמוקה באטרוריה; סימן לכך הוא הטבח אשר ערכו בפומבי, בככר העיר טארקוויני, בכל השבויים הרומיים אשר נלקחו בשבי בהתנגשות הראשונה, שלוש מאות ושבעה במספר. אולם היתה זאת התמרמרות מתוך חוסר־אונים.

לפי ברית־השלום שנכרתה בש׳ 351 נתחייבה קרה, אשר בהיותה סמוכה ביותר לרומאים נתיסרה ביותר, לוותר על חצי שטח אדמתה לטובת רומא, ועם השטח המצומצם אשר נשאר ברשותה נתחייבה לצאת מתוך הברית האטרוסקית ולהצטרף לרומא בבחינת נתינה, הצורה שנתחדשה באותו זמן, בהיותה מכוונת לכתחילה בשביל קהילות לאטיניות בודדות. ובכל זאת לא ראתה רומא לנכון לפניה להשאיר לאלו הקהילות, הרחוקות־יותר במקום והזרות לשבט הרומאי, אותה העצמאות העירונית אשר היתה משאירה לקהילות הנתינות שבלאטיום. לקהילת קרה ניתנה איפוא זכות־אזרחים רומאית, אבל בלי זכות־בחירה פעילה וסבילה ברומא, ואף גם נשלל ממנה שלטונה העצמי; במקום הפקידים שלה בעניני שיפוט והטלת־מסים – באו פקידים רומיים, והנהלת עניני העיר לא היתה עוד נתונה בידיה היא עצמה, אלא בידי בא־כוחו (praefectus) של הפּרֵטוֹר הרומאי.

צורה זו של נתינות אנו מוצאים כאן בפעם הראשונה בשדה משפט־המדינה, לפיה יוצא, שמדינה שעד כה היתה בעלת שלטון עצמאי – נהפכת לקהילה, שמבחינה משפטית ממשיכה היא את קיומה, אבל נשללה ממנה כל אפשרות של תנועה עצמית.

לא עברו ימים רבים וגם פאלרי, אשר אף בהיותה תחת שלטון הטוסקים שמרה על לאומיותה הלאטינית המקורית, יצאה מן הברית האטרוסקית והתקשרה בברית־נצחים עם רומא (בשנת 343). אחרי זה היתה כל אטרוריה הדרומית נתונה לשלטונה העליון של רומא, בצורה זו או אחרת. ביחס לטארקוויני, ואף לכל אטרוריה הצפונית, הסתפקו הרומאים בברית־שלום שכרתו ביניהם (בשנת 351) למשך 400 חודש, אשר כפתה אותה במשך זמן רב.

גם העמים אשר בצפונה של איטליה, שהיו שוטפים תמיד ונלחמים אלה באלה, התארגנו לאט לאט בצורה בת־קיימה ובגבולות חזקים והפסיקו את מסעותיהם על פני האלפים. גרמו לכך בודאי במדה ידועה ההגנה העקשנית והנואשת של האטרוסקים על מולדתם המצומצמת והתנגדותם הרצינית של הרומאים התקיפים, ובמדה ידועה גרמו בודאי לכך גם שינויים שחלו בצפונם של האלפים אשר אינם ידועים לנו. בין האלפים והאפנינים, עם האַבּרוּצים אשר במורד, היו עתה הקלטים האומה השליטה בדרך כלל, וביחוד היו אדוני ארץ המישור ושטחי־המרעה העשירים. אולם מפני שצורת־התיישבותם קלושה היתה ושטחית לא הכה שלטונם שרשים עמוקים בסביבה אשר כבשו להם לפני זמן קצר, ובשום אופן לא נעשתה לאחוזתם הקבועה והמוחלטת.

מה היה המצב באַלפּים וכיצד התערבו המתיישבים הקלטיים בשבטים האטרוסקיים הקודמים או באחרים – אין בידנו לברר ולהסיק איזו מסקנה, כי ידיעותינו על לאומיותם המאוחרת של עמי האַלפּים אינן מספיקות לכך. רק את הרֵטים, שמקומם היה בגראוּבּינדן ובטירוֹל שבימינו, אפשר לייחס באופן קרוב לודאי לשבט האטרוסקי. העמקים של האַפּנין היו ברשותם של האוּמבּרים, והחלק המזרחי־צפוני של עמק פּוֹ – בידי בני ונציה שדיברו בלשון נכריה. בהרים המערביים השתלטו שבטים ליגוּריים, אשר מקומות־מגוריהם נמשכו וירדו עד לפּיסה וְאַרֶצוֹ, והן אשר הבדילו בין ארץ־הקלטים בעצם ובין אטרוריה. הקלטים ישבו רק במישור הבינוני, צפונית לנהר פּוֹ ישבו האינסוּבּרים והקנוֹמאנים; מצד דרום – הבּוֹיים; על החוף האדריאטי, מן ארימינוּם ועד אנקונה, בשטח שנקרא “חבל הגאלים” (ager Gallicus), ישבו הסנונים; מלבד כל אלה ישבו באותן הסביבות עוד עממים קטנים שאין לפרטם.

אולם אפילו כאן נראה הדבר, נשארו קיימים, ולכל הפחות חלק מהם, הישובים האטרוּסקיים, כדוגמת אֱפֶסוֹס ומילֶת, שנשארו ערים יוניות תחת שלטונה העליון של פרס. מאנטובה לפחות, אשר היתה מוּגנה בגלל מצב־האי שלה, היתה עוד בימי הקיסרים עיר טוסקית, וגם באַטריה אשר על הפּוֹ, מקום שם גילו החפירות צנצנות הרבה, דומה שהתכונה האטרוסקית נשתמרה בה. ואף בתיאור החופים, שנחתם בשנת 336 ושמיחסים אותו לסקילאכּס, נקראת הסביבה של אטריה וספּינה – ארץ טוסקית. רק מתוך כך אפשר להסביר את העובדה, כי שודדי־ים אטרוסקיים הטילו עדיין את אימתם על הים האדריאטי גם במאה החמשית. כי על כן היטיב אשר עשה דיוֹניסיוֹס מסיראקוס בכסותו את החוף ההוא במושבות. ולא הוא בלבד, אלא אפילו אתונא, החליטה עוד בשנת 325 לכונן מושבה ליד הים האדריאטי, לשם הגנת הנוסעים הסוחרים בפני שודדי־הים הטירניים; כך מספרת לנו תעודה מענינת שנמצאה רק לפני זמן קצר.

אולם אם אמנם נכון הדבר, שנשתמר כאן משהו מן המציאות האטרוסקית, אם מעט ואם הרבה, לא היה זה בכל אופן כי אם שרידים ורסיסים בודדים של השלטון המפותח מקודם. האומה האטרוסקית לא הפיקה עוד כל תועלת מן ההשגים, אשר השיגו עוד ליחידים אם בדרכי־שלום אם במלחמת־ים. לעומת זאת יש להניח, כי מן האטרוסקים הללו החפשיים למחצה צמחה ראשיתה של אותה ציוויליזאציה, שאנו מוצאים אותה בזמן מאוחר יותר אצל הקלטים, ואצל העמים האַלפּיים בכלל. מכאן גם העובדה – אם נאמן עלינו הספור המסופר בשם המכונה סקילאכס – כי אף גדודי הקלטים שבעמקי לומבארדיה כבר הסתלקו מחיי־המלחמה והתיישבו ישיבת־קבע, אבל לא זו בלבד, אלא ראשית המלאכה והאמנות והאלפאביתא מידי האטרוסקים הגיעו לקלטים הלומבארדיים, ואף לעמי האלפּים בכלל עד לשטיריה שבימינו.

ובכן אחרי אשר הפסידו האטרוסקים את הישובים בקמפּאניה ואת כל הסביבה מצפון לאפּנין ומדרום ליער הקימיני לא נשארו להם אלא גבולות מצומצמים מאוד. ימי השלטון והשאיפה לגדולות נסתלקו מהם לעולמים. השפעת־גומלין חזקה מאוד יש בין ירידה חיצונית זו ובין הירידה הפנימית של האומה, אשר גרעיניה הראשונים נבטו בודאי עוד מקודם. הסופרים היוניים מאותו הדור הרבו מאוד לתאר את השפע וההוללות שלמעלה מכל מדה אשר בחיים האטרוסקיים. משוררי איטליה התחתית אשר חיו במאה החמישית לקיומה של העיר מרימים על נס את היין הטירני, וההיסטוריונים של אותם הימים, טימֵאוֹס ותֵיאוֹפּוֹמפּיוס, מתארים תמונות של נימוסי־הנשים והמשתאות האטרוסקיים, שאינם נבדלים כלום משחיתות־המדות הגרועה ביותר שבביזאנטיה ובצרפת. אם כי אין להאמין הרבה בפרטים הנמסרים באותם התיאורים, בכל־זאת דומה שלפחות מבוססת קבלה זו, כי אותה תאוה מתועבת שבמשחקי־הסיוף, תועבת רומא המאוחרת וקלקלת התקופה האחרונה של ימי קדם בכלל, מקורה אצל האטרוסקים. ובכל אופן אין אותם התיאורים מניחים בדרך כלל מקום לשום ספק בדבר אותה שחיתות עמוקה של האומה.

גם המצבים הפוליטיים שלה חדורים אותה שפלות. עד כמה שידיעתנו הלקויה מגעת אנו מוצאים את המגמות האריסטוקראטיות התופסות אצלם מקום בראש, בדומה לצורה ששלטה באותו זמן גם ברומא, אבל כאן הצורה קשה ומושחתה יותר. ביטול המלכות, אשר לפי הנדמה נתקיים בכל מדינותיה של אטרוריה עוד בזמן המצור על ואי, הביא בערים אחדות לידי צמיחת שלטון הפּאטריקים; ומפני שהקשר של ברית הערים רפה היה, ראה שלטון זה את עצמו בלתי־מוגבל כמעט. רק לעתים רחוקות הצליחו הערים האטרוסקיות להתאחד, ואפילו אם היה צורך בכך לשם הגנת הארץ. ההגמוניה הנומינאלית של העיר פוֹלסיני לא היה לה אף דמיון כל־שהוא לאותו כוח עצום, שלבשה האומה הלאטינית בזכות הנהגתה של רומא. גם כאן נתעוררה מלחמה נגד הזכות, שניתנה אך ורק לאזרחים הותיקים: לתפוס את כל המשרות של הקהילה וליהנות מכל תשמישי הקהילה ונכסיה. מלחמה זו מוכרחה היתה להביא כליה גם על המדינה הרומאית – אלמלא נצחונותיה החיצוניים; אלה נתנו לה את היכולת לספק במידה ידועה את דרישות הפרוליטריון על חשבונם של עמים אחרים ולפתוח דרכים חדשות בשביל תאות־הכבוד של אחרים.

מלחמה זו כנגד המונופול הפוליטי של משפחות האצילים, וביחוד – כפי שהתבטאה באטרוריה – כנגד מונופול הכהונה שבידיהן, הכרח היה שתביא כליה מדינית וכלכלית ומוסרית על אטרוריה. עשירות עצומה, ביחוד של קרקעות, התרכזה בידי אצילים מועטים, בו בזמן שההמונים הלכו ונידלדלו. ההפכות הסוציאליות שנגרמו מתוך כך – הגבירו עוד יותר את המצוקה, אם כי הן באו כדי להפחיתה. והואיל והשלטון המרכזי חסר־אונים היה, הרי שהאריסטוקרטים הסובלים, כגון בשנת 301 בארֶטיום ובשנת 266 בפוֹלסיני, לא מצאו לפניהם אלא לבקש את עזרתם של הרומאים. ואלה – אמנם שמו קץ למהומות, כמובן, אולם בו בזמן שמו קץ גם לשארית המצומקת של עצמאות האטרוסקים.

כוחה של האומה האטרוסקית נשבר מאז ימי ואי ומלפּוּם. אמנם עוד פעמים אחדות עשתה נסיונות רציניים להשתחרר מתחת שלטונה העליון של רומא, אולם אם קרה הדבר וַיֶאתֶה, ההתעוררות לכך באה לאטרוסקים מן החוץ, על־ידי שבט איטלקי אחר, הוא שבט הסאמנים.


פרק שני: מלחמות הסאמנים

המפעל הגדול שהנחילה תקופת המלכים לרומא היה שלטונה על פני לאטיום בצורת הגמוניה. מתקבל על הדעת, וגם מפי הקבלה אנו למדין, כי השינויים שחלו בחוקתה של רומא השפיעו השפעה גדולה גם על יחסיה של קהילת רומא אל לאטיום וגם על הסדרים הפנימיים של הקהילות הלאטיניות עצמן. המהפכה שהיתה ברומא הביאה את הברית הרומאית־לאטינית לידי תנודות והיסוסים. מעידה על כך האגדה המנצנצת בצבעיה היוצאים מן הכלל בחיותם, המספרת על נצחונו של הדיקטאטור או הקונסול אַאוּלוּס פֹּוסטוּמיוס (499? 496?), שבעזרת הדיוֹסקוּרים35 נחל נצחון על הלאטינים על יד אגם רֵגילוס. עדות בטוחה יותר הוא חידושה של ברית־עולם בין רומא ולאטיום על ידי ספּוּריוּס קאסיוס בימי הקונסוליה השניה שלו (493).

מטבעה של ההגמוניה הוא, כי על־ידי המשקל הפנימי בלבד של היחסים עוברת היא לאט לאט לצורת שלטון גמור. גם ההגמוניה של רומא על לאטיום לא כיצאה מכלל זה. הגמוניה זו היתה מבוססת על שויון־זכויות ממשי ומציאותי בין המדינה הרומאית ובין הברית הלאטינית. אבל לפחות בעניני מלחמה ובשעה שדנו על הכיבושים שנעשו יחד, היה זה מונח בטבע של היחס שבין המדינה האחידה מצד אחד ומהצד השני הברית של מדינות שההגמוניה קבלה משקל מיוחד. אומה זו, שהיתה מאוחדת תמיד, יכלה לא רק להחזיק מעמד בשלטונה הפרוש לכל הצדדים, אלא גם להרחיבו. כבר דובר למעלה על כך, כי רק זמן קצר נשאר בידי האטרוסקים השלטון העליון על לאטיום, וכי התנאים חזרו כאן במהרה למצבם בימי המלכים. אולם לידי הרחבה אמיתית של הגבולות הרומיים מצד זה הגיעו רק כעבור מאה שנה ויותר אחרי גירוש המלכים מרומא.

הסאבינים כבשו את הררי־התָּוֶך, אשר מן הגבולות האוּמבּריים ועד לסביבה אשר בין הנהרות טיבר ואַניוֹ, ובאותו זמן שחלו ראשיותיה של רומא התקדמו במלחמותיהם ובכיבושיהם ואף עד לאטיום הגיעו. ואם כי היו שכנים בלתי־אמצעיים אל הרומאים – היה בכל זאת המגע־ומשא שביניהם מועט מאוד באופן יחסי. עובדה היא, שהסאמנים כמעט שלא לקחו חבל באותה מלחמת־הגנה נואשת של שכניה העמים המזרחיים והדרומיים. דבר זה מוּכח אפילו מן התיאורים שבספרי־השנה. ויותר מזה חשוב הסימן, שאינך מוצא כאן שום צריחים ומגדלי־מבצר, כאשר הם נמצאים ביחוד בסביבת פולסיני במדה כה מרובה. יתכן, שעובדה זאת נובעת מתוך כך, שבאותה תקופה התפשטו כפי הנראה החילות הסאבּיניים על פני איטליה התחתית. דומה הדבר, כי מפני שנמשך לבם אחרי המושבות הנחמדות אשר על יד הטיפֶרנוּס והווֹלטוּרנוּס36 – התערבו אך מעט במלחמות, שהחזית שלהן היתה בסביבה הנמצאת לדרום הטיבר.

חזקה וממושכה הרבה יותר היתה התנגדותם של האֶקווים ושל הווֹלסקים. מקומות־ישובם של הראשונים היו מדרום לרומא, עד לעמקים של טוּראנוֹ וסאלטוֹ, ועל גדות ים הפוּקינים מצד צפון, והגיעו עד לגבולות הסאבינים והמארסים; הווֹלסקים ישבו מצד דרום לרוּטוּלים, שמושבם היה מסביב לוורדֵיאה, וללאטינים, אשר לצד דרום התפשטו עד קורה37. מקומות־ישובם הכילו את החוף עד לקרבת השפך של נהר ליריס, יחד עם האיים אשר לידו, ואת כל פנים השטח של זרמת הנהר ליריס38. ברור הדבר, כי הרומאים והלאטינים היו מעוניינים קודם כל להפריד בין האֶקווים ובין הוולסקים ולהשתלט על התחבורה. מלבד זאת דומה הדבר, כי הלאטינים והוולסקים נפגשו תחילה – ואף ישבו בישובים מעורבים – בסביבה שבין המורדות הדרומיים אשר להררי האלבאנים, ההרים הוולסקיים והבצות הפּוֹמפּטיניות39. בסביבה זו צעדו הלאטינים את צעדיהם הראשונים מעבר לתחומי ארצם וכאן כוננו בראשונה מצודות־ברית על אדמת זרים, שקראו להן מושבות לאטיניות: את וֵליטרה בעמק, לרגלי הר־האלבאנים עצמו, ואת סוּאֶסה בבקעה הפּומפּטינית, ובהרים – את נוֹרבּה ואת סיניה; שתיהן שכנו בנקודות־התחבורה שבין החבל האֶקווי וחבל פוֹלסיני.

המטרה הושגה במדה שלמה עוד יותר אחרי שההֶרניקים נספחו אל הברית שבין הלאטינים והרומאים (486). מתוך הצטרפות זאת נתבודדו הווֹלסקים לגמרי והוקמה חומת־מגן לפני שטח הברית כנגד השבטים הסאבּליים, היושבים מצד דרום ומצד מזרח. מובן הדבר מדוע הסכימו לתת לעם הקטן הזה שויון־זכויות גמור ליתר שני העמים הן בעצה והן בשלל. סכנת האֶקווים, החלשים יותר, נעשתה פחותה מאז; מספיק היה לצאת עליהם במסע־שוד מזמן לזמן. גם הרּוטוּלים, אשר גבלו בלאטיום מצד דרום בעמק־החוף, הקדימו להיכנע; ארדֵיאה העיר שלהם הפכה עוד בשנת 442 למושבה לאטינית. באופן רציני יותר עמדו בפני הרומאים בני פולסיני, וכך אחרי המפלה הגאלית הגיעו הרומאים לידי שלטון מוחלט – כתוצאה ממלחמה קשה שארכה שלוש־עשרה שנה (389–377) בגליל אַנטיוּם ובגליל הפּוֹמפּטיני. מאז והלאה לא נלחמו עוד הווֹלסקים ברומאים, אם בי עוד התקוממו כנגדם פה ושם.

אולם בה במדה שבעלי הברית, הרומאים והלאטינים וההרניקים, יצאו ונזר נצחון על ראשם במלחמתם עם האטרוסקים והוולסקים והאֶקווים והרוּטולים – באותה מדה חלפה ועברה האחדות מתוך הברית. ושתים היו הסיבות לדבר. הסיבה האחת היתה עלית שלטונה העליון של רומא, כפי שכבר תואר למעלה, אשר אמנם היה בה משום הכרח פנימי לפי התנאים הקיימים באותו זמן, אבל הכרח זה לא הקיל את עולה של רומא מעל שכמה של לאטיום. סיבה שניה שימשו מעשי עַוְלה ואיבה בודדים מצד הקהילה השליטה. על סוג המעשים האלה יש למנות בעיקר את פסק־הדין המחפיר שפסקו הרומאים בארדיאה בשנת 446 במשפט שבין האריקינים והרוטוּלים. שתי קהילות אלו רבו ביניהן בדבר שטח שעל הגבול שביניהן, והן פנו לבוררות של הרומאים כדי לפשר ביניהן. מה עשו הללו? כבשו שטח זה לעצמם. משפט זה עורר מריבות פנימיות בתוך העיר ארדיאה; המון העם נטה אחרי הוולסקים, ואילו האצילים דבקו ברומא. וכאן עשו הרומאים מעשה מביש עוד יותר: הם ניצלו את המריבה הזאת כדי לשלוח מתיישבים רומיים אל תוך העיר העשירה הזאת, כפי שכבר נזכר למעלה, ובין אלה חילקו את הקרקעות שהיו שייכות לחסידי הצד שכנגד רומא (442).

ואף על פי כן יש לציין, כי הסיבה העיקרית להתפרדותה של הברית הנ״ל – היתה דוקא העובדה, שכבר הכניעו את האויבים המשותפים. כשכל אחד הצדדים חשב, שלא יהא נזקק עוד לעזרתו של השני, בא קץ לנטית החסד של צד זה ולהתמסרותו של צד זה. לפירוד הגלוי בין הלאטינים וההרניקים מצד אחד והרומאים מצד שני היו שני גורמים בלתי־אמצעיים: העובדה שרומא נכבשה על ידי הקלטים, ומתוך כך נחלשה למשך זמן קצר, והעובדה שכבשה בהחלט את הסביבה הפּומפּטינית וחילקה אותה לנחלות. לא עבר זמן רב ואלה שהיו בעלי הברית עמדו אלה מול אלה במערכה.

בכל זאת לא הגיעו הדברים עד כדי התקוממות משותפת כלפי רומא, ובלי טורח מרובה השתלטה רומא על הערים הבודדות. טוּסקוּלוּם נאלצה אפילו לוותר על עצמאותה המדינית (בשנת 381) ולהיכנס בתוך ברית־האזרחים הרומאית בבחינת קהילה נתינה (civitas sine suffragio). העיר המשיכה לקיים את חומותיה וגם מדה מצומצמת של הנהלה עצמית, לאמור: פקידים משלה ואספת־אזרחים מיוחדת. אבל לעומת זה לא היתה לאזרחיה זכות־בחירה בבחינת אזרחים רומיים, לא אקטיווית ולא פּאסיווית. היה זה המקרה הראשון, שאזרחות שלמה הובלעה בתוך הצבוריות הרומאית בצורת קהילה נכנעת.

רצינית יותר היתה המלחמה בהרניקים (362–358), שבה נפל חלל לוּקיוּס גֵנוּקיוּס, המצביא העליון הקונסולי הראשון מבני הפלבּיים. אולם גם כאן נחלו הרומאים נצחון. המשבר נגמר בזה, שבשנת 358 נתחדשו ההסכמים בין רומא ובין הבריתות הלאטינית וההרניקית.

ברור וגלוי הקשר שבין המשבר הזה ביחסים שבין רומא ובין לאטיום ובין חתימת הברית הלאטינית, שנתקיימה בשנת 384. אבל אין לקבוע שום דבר ברור אם חתימה זו היתה תוצאה מאותה התקוממות של לאטיום בפני רומא, אשר תוארה למעלה, או שהיא גרמה להתקוממות זו. ההנחה האחרונה קרובה יותר לודאי.


*

באותו זמן (348) נחתם חוזה מסחרי בין בני קרת־חדשה ובין רומא, ובו התחייבו בני קרת־חדשה להמנע מכל גרם נזק ללאטינים, הסרים למשמעתה של רומא, וביחוד לערי־הים: אדרֵיאה, אנטיוּם, קירקֵאי וטאראקינה; ובמקרה שאחת הערים הלאטיניות תתפרד מתוך הברית הרומאית – מותר יהא להם לצידונים להתנפל עליה, ואף־על־פי־כן רק בתנאי: שאם יצליחו לכבשה אסור להם להחריבה, אלא חייבים הם למסרה בידי הרומאים. כאן מתגלה לפנינו מה היו הכבלים שבהם קשרה הקהילה הרומאית לעצמה את ערי־החסות שלה, ומה רבה היתה ההעזה ומה רב היה הנזק שגרמה לעצמה העיר, אשר הסתלקה משלטון החסות הזה.

אמנם גם עכשיו נשארה לה להתאחדות הלאטינית – אם כי לה לבד, ולא להתאחדות ההֶרניקית, הזכות הפורמאלית לקבל חלק שלישי בשלל־מלחמה, ועוד כמה שרידים אחרים משויון־הזכויות שמלפנים. אבל מה שאבד להם ללאטינים באופן מפורש היה בעל חשיבות מספיקה כדי להבין את ההתמרמרות, אשר שררה אותה שעה בלבות הלאטינים כלפי רומא. לא זה בלבד שמתנדבים לאטיניים רבים נלחמו תחת הדגל הזר כנגד הקהילה השליטה שלהם ובכל מקום שחיל צבא עמד במערכת־מלחמה כנגד רומא, אלא שבשנת 349 אף החליטה אספת־ההתאחדות הלאטינית, שלא לספק עוד חיל־עזר לרומאים. לפי כל הסימנים קרובה היתה שוב התקוממות מכוונת של כל ההתאחדות הלאטינית כולה. והנה דוקא עכשיו היתה צפויה הסכנה של התנגשות עם אומה איטלקית אחרת, שהיתה יכולה להופיע ככוח שקול כנגד הכוח המאוחד של השבט הלאטיני.

אחרי הכריעם את הווֹלסקיים אשר מצפון לא היה להם לרומאים תחילה שום מתנגד מצד דרום. בלי כל שהיות ודחיות התקרבו איפוא הלגיונות שלהם אל נהר הליריס. בשנת 357 לחמו מתוך הצלחה כנגד הפריוֶרנאים40, ובשנת 345 כבשו את סוֹרה אשר במעלה הליריס. החיילות הרומיים עמדו כבר, איפוא, על יד הגבולים של הסאמנים ואמנת־הידידות, אשר נחתמה בשנת 354 בין שתי האומות האיטלקיות האמיצות והחזקות ביותר היתה אות מבשר בודאות, כי הולכת ומתקרבת מלחמה בדבר השלטון העליון באיטליה, מלחמה שהיתה מסוכנת מאוד מחמת המשבר בקרב האומה הלאטינית.

האומה הסאמנית – אין ספק, שבזמן שגירשו מרומא את הטארקווינים היתה היא יושבת ושולטת כבר מזמן בשטח־הגבעות העולה מבין העמקים של אַפּוּליה וקמפּאניה ומשתרר על שניהם. עד כה אי אפשר היה לה להתקדם הלאה; מצד אחד עצרו בעדה הדאוּנים (פריחתה וגדולתה של אַרפּי41 חלו באותו זמן); ומצד שני עיכבוה היונים והאטרוסקים. אולם אחרי מפלת השלטון האטרוסקי מקץ המאה השלישית ואחרי הירידה של המושבות היוניות מגדולתן במשך המאה הרביעית נתנה להם לסאמנים מקום לצד מערב ולצד דרום. מעכשיו היו גדודים סאמניים בזה אחר זה מגיעים ובאים עד לימים של איטליה הדרומית ואף מעבר להם. תחילה הופיעו בעמק אשר ליד לשון־הים, מקום שם נשמע שם הקמפּאנים מראשית המאה הרביעית. כאן דיכאו את האטרוסקים והגבילו את היונים; מן הראשונים הפקיעו את קאפּואה (בשנת 424) ומן האחרונים – את קימה (420).

באותו זמן בקירוב, ואולי עוד לפני כן, נראו כבר ביון הגדולה הלוקאנים42 אשר בראשית המאה הרביעית עמדו ביחסי מלחמה עם בני טֵרינה וטוּרי, וזמן רב לפני 390 התאחזו בעיר לאאוֹס היונית. באותו זמן בערך מנה הצבא הסאמני שלושים אלף רגלים וארבעת אלפים פרשים. בסוף המאה הרביעית בערך נזכרת בפעם הראשונה הברית המיוחדת של הברטים, אשר הסירו מעליהם את עול מרותם של הלוּקאנים לא בצורת מושבה, כמו שאר השבטים הסאבּליים, אלא מתוך מלחמה, והתערבו עם הרבה אלימנטים זרים. ודאי הדבר, שהיונים יושבי איטליה התחתית השתדלו לעמוד בפני השתערותם של הברברים; ברית־הערים האחיאית קמה לתחיה בשנת 393 בצורה חדשה, והיא החליטה, כי בשעה שאחת מערי־הברית תותקף על ידי הלוקאנים חייבות יתר הערים לספק לה חיל־עזר, ומחנות־הצבא אשר יעמדו מנגד לה – מנהיגיהם חייבים מיתה. אבל גם התאחדותה של יון הגדולה לא הועילה עוד, מפני שמושל סיראקוס, דיוֹניסיוֹס הבכור, התאחד עם האיטלקים כנגד בני־ארצו. בשעה שדיוניסיוס הוציא מידי הציים של יון הגדולה את השלטון על פני הימים האיטלקיים – אז החריבו האיטלקים את הערים היוניות בזו אחר זו. במשך זמן קצר להפליא נהרסה או נחרבה שרשרת הערים הפורחות. רק מעטים מן המקומות היוניים – כגון נאפּוֹלי – הצליחו לשמור לפחות על קיומם ועל לאומיותם. להצלחתם זאת זכו מתוך עמל רב, ובעיקר מתוך הסכמים ולא בכוח הנשק. היחידה היתה העיר טארנט, אשר נשארה בעצמאותה ובשלטונה; מפני מקומה המרוחק ומפני שהיתה תמיד ערוכה לקרב – בגלל מלחמותיה הממושכות עם המֶסאפּים – הצליחה לעמוד על עמדה בקומה זקופה; אם כי גם היא נאלצה להילחם תמיד עם הלוקאנים על קיומה ולחפש תדיר במולדתה היונית בני־ברית וחיילים שכירים.

באותו זמן בערך שרומא כבשה את ואי ואת העמק הפּומפּטיני כבר היתה בידי הגייסות הסאמניים כל איטליה התחתית, זולת מושבות יוניות מועטות שלא היה ביניהן כל קשר וזולת החוף האַפּוּלי־מסאפּי.

גם האומה הסאמנית לא יכלה להשתחרר מקסמה של התרבות ההילנית, ולכל הפחות בקמפּאניה. ניאפולי הקדימה מאוד להגיע לידי קשרים ידידותיים עם המהגרים החדשים, ועצם השמים לטוהר אשר בסביבה זו העלה אף את הברברים למעלה אנושית. נוּלה, נוּקֶריה וטֵאַנום43, אם כי הכילו רק אוכלוסיה יונית בלבד, קיבלו עליהם את הוי־החיים היוני ואת החוקה העירונית היונית, ובתנאים החדשים האלה לא יכלה כמובן להישאר בתקפה גם צורת־השלטון הגלילית מורשת־המולדת. הערים הסאמניות אשר בקמפּאניה התחילו טובעות מטבעות שלהן, ובחלקן גם בכתובות יוניות. קאפּוּאּה עלתה בכמותה בזכות המסחר והחקלאות שלה עד שהיתה העיר השניה באיטליה לפי גדלה והראשונה – לפי השפע והעושר שבה. לפי התיאורים של הקדמונים הקדימה עיר זו את כל יתר הערים האיטלקיות בירידתה המוסרית העמוקה. ירידה זו השתקפה ביחוד בשטח הגיוסים ובמשחקי־הסיוף, – שני דברים שהגיעו לידי פריחה קודם כל בעיר קאפּואה. בשום מקום לא נמצאו לקציני הגיוס קופצים כה רבים על ההתגייסות כמו במטרופּולין זו של הציוויליזציה המושחתת.

בזמן שקאפּואה עצמה לא יכלה למצוא לה מחסה מפני התקפותיהם של הסאמנים המתקדמים נהרו צעירי קמפּאניה רודפי־המלחמות ביחוד לסיקיליה; המונים המונים נהרו, ומנהיגים בחרו להם בעצמם. עד כמה העמיקו מסעי־חיילים אלה לפגוע בגופה של איטליה – עוד יסופר להלן. אולם לגבי ההוי של קמפּאניה ותכונתה אפייניים הם כמו משחקי־הסיוף, אשר גם הם לא נולדו אמנם על אדמת קאפּואה, אבל כאן הגיעו לידי שלמות. כאן היו מופיעים זוגות־סייפים אפילו בשעת משתה, ומספרם נקבע לפי חשיבותם של האורחים המוזמנים.

קלקלתה זו של העיר הסאמנית החשובה ביותר, אשר אין כל ספק כי היה לה גם איזה קשר עם התכונה האטרוסקית, שהשאירה עוד פה את רישומיה ועקבותיה – קלקלה זו מן ההכרח שהיתה לה השפעה גורלית על כל האומה כולה. ואם כי השכילו האצילים הקמפּאניים לקשר את הירידה המוסרית העמוקה־ביותר עם גבורת־אבירים והשכלה גבוהה – הרי בכל זאת לא יכלו להיות עוד למען האומה שלהם מה שהיו אצילי רומא למען האומה הלאטינית.

בדומה לקמפּאנים הושפעו מההשפעה ההילנית גם הלוּקאנים והברטים, אם כי בצורה חלשה יותר. הקברים שנמצאו בכל אותם המקומות מוכיחים, כמה הרבו לטפח פה את האמנות היונית מתוך לוּכּסוּס ברברי. התכשיטים העשירים בזהב ובענבר, הכלים המצויירים ציורים נהדרים להפליא, כפי שהם מתגלים עתה לעינינו מתוך בתי המתים נותנים מקום לשער עד כמה התרחקו כאן ממסורת האבות. סימנים אחרים נשתמרו בכתב. הלוּקאנים והברטים הסתלקו מן הכתב הלאומי העתיק, שהביאו אתם מן הצפון, והמירו אותו בכתב היוני; ואילו בקמפּאניה נשתמרה האלפאביתא הלאומית, ואף גם הלשון, כמובן, אלא שבהשפעתה המאַלפת של הלשון היונית התפתחו אלו באופן עצמאי עד כדי בהירות יתרה וצחות מרובה. פה ושם אתה מוצא גם עקבות בודדים של השפעת הפילוסופיה היונית.

אולם בארץ־הסאמנים המקורית, לא נגעה השפעתם של כל החידושים האלה, אשר אם כי בחלקם יפים היו וטבעיים, הרי בכל זאת השפיעו השפעה עצומה כדי לרופף יותר ויותר את קשר האחדות הלאומית, שכבר רופף היה בקצת גם קודם. בגלל השפעת היונוּת חל קרע חזק בשבט הסאמני. ה“מתיונים” המנומסים שבקמפּאניה הסתגלו לדרכי היונים והתחילו להירתע מפני השבטים הגסים־יותר אשר בהרים; והללו דוקא לא פסקו לחדור אל תוך קמפּאניה ולהחריד מרבצם את מתיישביה הקודמים שהשחיתו את דרכם. רומא היתה מדינה מלוכדת, אשר כוחה של כל לאטיום כולה בידיה היה; הנתינים אפשר היה להם להתלונן באהליהם, אבל מדרך המשמעת לא סרו. השבט הסאמני היה מפוזר ומפורד; ואמנם ההתאחדות שבסאמניוּם המקורית שמרה על מנהגי אבות ומעשי־גבורתם בלי כל שינוי, אולם דוקא מפני כך רבצה תהום בינם ובין יתר העממים והאזרחים הסאמניים.

לאמיתו של דבר מחלוקת זו בין הסאמנים אשר בעמק ובין הסאמנים אשר בהר היא שהביאה את הרומאים אל עבר הליריס. הסידיקים בטיאנוּם והקמפּאנים בקאפּואה קראו את הרומאים (בשנת 343) לעזרה כנגד בני ארצם שלהם, אשר באו וחזרו ובאו בגדודים חדשים, בזזו ושדדו את סביבתם ועוררו סכנה לכיבוש של קבע. כשהרומאים סירבו להיענות לברית המבוקשת הציעה המשלחת הקמפּאנית להכניע את עירם לשלטונה העליון של רומא, ובפני נסיון כזה לא יכלו הרומאים לעמוד בסירובם. צירים רומיים הלכו אל הסאמנים כדי להודיע להם על השגם החדש ודרשו מהם להתייחס בכבוד אל השטח של הממשלה הידידותית. את המשך המאורעות אין לדעת לפרטיהם, אבל רואים אנו, כי בין רומא וסאמניוּם נחתמה אמנה, ויתכן שהיא נחתמה אחרי מלחמה או שלא הקדימה לה כל מלחמה. לפי אמנה זו ניתנה יד חפשית לרומא בסביבת קאפּואה, לסאמנים – בסביבת טיאַנוּם ולווֹלסקים – במעלה נהר הליריס.

הסאמנים לא השלימו עם תוצאת אמנה זו; סימן לכך הם המאמצים העצומים של הטארנטים באותו זמן בדיוק להיפטר משכניהם הסאבּליים. אבל גם רומא היה לה יסוד מספיק למהר ככל האפשר ולהתפשר עם הסאמנים, שכן עמדה אז להעביר לרשותה את סביבת לאטיום הגובלת אתה מצד דרום, והתסיסה שהיתה מצויה בקרב הלאטינים מזמן רב הפכה להתקוממות גלויה. כל הערים הלאטיניות ביסודן, ואפילו בני טוּסקוּלוּם שנתקבלו אל תוך ברית־האזרחים הרומאית, אחזו בנשק ויצאו כנגד רומא; יוצאים מן הכלל היו הלוֹרֶנטים44. בעוד שמן המושבות שנוסדו מחוץ ללאטיום השתתפו בהתקוממות רק הערים הווֹלסקיות הישנות: וֵליטרֵה, אנטיוּם וטאראקינה. דבר המתקבל על הדעת הוא, כי בני קאפּואה, אף כי רק זה מקרוב הציעו בעצמם את כניעתם לרומאים, מוכנים היו בכל זאת להשתמש בהזדמנות ראשונה שבאה לידם להשתחרר שוב משלטונה של רומא. למרות התנגדותה של מפלגת האוֹפּטימאים45 אשר היתה נאמנה להסכם עם רומא, התקשרה הקהילה עם הברית הלאטינית. בניגוד להם לא נטלו חבל בהתקוממות זו ערי הוולסקים העצמאיות, כגון פוּנדי ופוֹרמיה, וכן ההרניקים והאריסטוקראטיה הקמפּאנית.

מצבם של הרומאים רציני היה. הלגיונות, אשר עברו את נהר הליריס והתיישבו בקמפּאניה, היו כעת מנותקים ממולדתם מחמת התקוממותם של הלאטינים, ורק מעשה־נצחון רב יכול היה להצילם. הקרב המכריע נתקיים בשנת 340 על יד טריפאנוּם אשר בין מינטוּרנה, סוּאֶסה וסינוּאֶסה. הקונסול טיטוּס מאנליוּס אימפֶּריוֹסוּס טוֹרקוואטוּס ניצח את הלאטינים והקמפּאנים המאוחדים נצחון גמור ומלא. במשך שתי השנים שבאו אחרי כן היו ערים בודדות מגינות על עצמן מזמן לזמן, אולם הרומאים השתררו עליהן אם בדרך הסתלקות וכניעה ואם בסערת מלחמה, עד שהכניעו תחתיהם את כל הסביבה כולה.

תוצאת הנצחון הזה היתה פירוקה של הברית הלאטינית. ברית זו פסקה מהיות התאגדות פוליטית עצמאית ונעשתה רק אגודת־חגים דתית בלבד. הזכויות־שבכתב העתיקות שהיו לה להתאחדות הלאטינית בדבר גיוס מאכסימלי של חיל הרגלים ובדבר חלקה בשלל־מלחמה היו מעכשיו, כמובן, רק נייר לצור על פי צלוחית, ואם נתקיים מה מן הדברים האלה גם אחר כך – לא היה זה אלא מעשה־חסד. במקום הברית שבין רומא מצד אחד ובין ההתאחדות הלאטינית מצד שני – באו, במקרה הטוב ביותר, התקשרויות תמידיות בין רומא ובין ערים יחידות שנמנו על ההתאחדות.

בדרך מכוונת ללא תעיות הלכה רומא אל מטרתה. אמנות־המדיניות הנמרצת והנאדרת התגלתה – עוד יותר מאשר בשדה־הקרב – בדרך הבטחון אשר הבטיחה לעצמה את השטח הנכבש, אשר הקיפתו מסביב רשת פוליטית וצבאית בל־תינתק.

מובן מאליו, כי הסאמנים לא הביטו בעין טובה על התקדמותם המסוכנת של הרומאים. אמנם גם עתה שמו להם מכשולים בדרכם, אבל בכל זאת פיגרו במעשיהם ואחרו את השעה, שאולי היתה שעת־הכושר להם לעצור את הרומאים במרץ שהיה דרוש לפי המצב במהלך־הכיבוש החדש שלהם. ההתאחדות הסאמנית הניחה, שכיבוש הרומאים בקמפּאניה יהיה מעשה שעשו קודם שהספיקה להתנגד לו באופן רציני. הסיבה לדבר היא בכל אופן במלחמות שהיו לה לאומה הסאמנית באותו זמן עם היונים האיטלקיים, אבל במדה ידועה גרמה לכך גם הפוליטיקה הקלושה והפרועה של ההתאחדות הסאמנית.

*

אחרי חורבנו של הכוח האטרוסקי, אחרי החלשת כוחן של הרפּובליקות היוניות אין ספק שבשורה השניה אחרי רומא היתה ההתאחדות הסאמנית הכוח החשוב ביותר שבאיטליה; בו בזמן היתה היא הכוח, שהיה צפוי ביותר לסכנה התכופה והישרה של הסגת גבול מצד רומא. עליה הוטל איפוא לתפוס מקום ראשון ולשאת בעול הכבד ביותר של המלחמה, אשר נאלצו האיטלקים להילחם ברומא למען חירותם ולאומיותם. היא יכלה להביא בחשבון את תמיכתם של השבטים הסבֶּליים הקטנים: הוֶסטינים,הפרֶנטָאים, המארוּקינים ומחוזות אחרים קטנים יותר, אשר בהתבדלות אכרית ישבו בין הריהם, ובכל זאת לא היתה אזנם אטומה משמוע לקולו של שבט קרוב, בשעה שקרא להם לאחוז בנשק כדי להגן על הנכסים המשותפים להם.

חשוב היה יותר אילו תמכו בהם היונים שבקמפּאניה וביון־הגדולה, ובפירוש: הטארנטיים, והלוּקאנים והברטיים החזקים. אבל לא היה כמעט מקום לתקוה, כי טארנט ולוקאניה יצטרפו יחדיו אל הסאמנים. וכמה טעמים לדבר. חולשתם ורשלנותם של הדימאגוגים ששלטו בטארנט והסתבכותה של העיר בעניני סיקיליה; הפירוד הפנימי שבתוך ההתאחדות הלוקאנית; וקודם כל – המחלוקת העצומה שהיתה קיימת במשך מאות בשנים בין ההילנים שבאיטליה התחתית ובין לוחציהם הלוקאנים. מצד הסאבינים והמארסים ודאי שאי אפשר היה לצפות יותר מאשר להשתתפות קלושה מאד או לניטראליות, שכן היו אלה שכניהם הקרובים ביותר של הרומאים וחיו ביחסי שלום עם רומא מימים רבים. האפּוּלים, נוטרי השנאה לסאבּלים משכבר הימים ומתקוממים להם, היו בעלי־בריתם הטבעיים של הרומאים. לעומת זאת אפשר היה לצפות, כי האטרוסקים, הרחוקים יותר, יצטרפו אל הברית כאשר אך יושג נצחון אחד; ואפשר היה להביא בחשבון אפילו אפשרות של התקוממות בלאטיום ובארץ הווֹלסקיים וההרניקים. אבל הסאמנים – אלה האֵטוֹלים46 שבאיטליה, שהכוח הלאומי עוד עמד בהם בכל עצמתו ולא נפגע מעולם – ראו הכרח לעצמם להשען קודם כל על כוחם שלהם בלבד, על כוח הסבלנות והעמידה העקשנית באותה מלחמה שאין דוגמתה, המלחמה אשר זימנה לעמים אחרים שעת־כושר לשאת חרפה אצילית, לישוב־דעת שוקט, לאגירת אונים. השג מוצלח אחד ויחיד מספיק היה אותה שעה להצית את גיצי המלחמה והמרד מסביב לרומא. ההיסטוריה חייבת לא לקפח שכרה של אותה אומה אצילה ולהעיד, כי אכן הבינה את חובתה ואף מילאה אותה כראוי.

שנים רבות נמשכה כבר המריבה בין רומא וסאמניום בשל מעשי הסגת־הגבול, שהרומאים הרשו תדיר לעצמם על יד נהר הליריס, ואשר החשוב והאחרון שבהם היה דבר יסודה של פרֵגֶלה בשנת 328. אבל הגורם הבלתי־אמצעי להתפרצות המלחמה היו היונים הקמפּאניים. מהיום שהערים קימה וקאפּואה נעשו ערים רומאיות לא היה דבר קרוב כל־כך ללב הרומאים מהכנעתה של עיר־היונים נֵיאַפּוֹליס, אשר שלטה גם על האיים היוניים שבמפרץ; היא היתה העיר היחידה בתוך תחום־ההיקף של השלטון הרומאי, שעדיין לא היתה נתונה בידם. כשנודעה תכניתה של רומא להשתלט על העיר לבני טארנט וסאמניוּם, החליטו לקדם את פני הרעה. הטארנטיים אם כי לא היו כה רחוקים, היו חלשים למדי מהוציא את מחשבתם לפועל; אבל הסאמנים העבירו שמה בפועל חיל־מצב עצום.

מיד הכריזו הרומאים מלחמה (בשנת 327), באופן רשמי – על הניאפּוֹלים, ולמעשה – על הסאמנים, ושמו מצור על ניאפּוליס. כשנמשך המצור זמן־מה עיפה נפשם של היונים הקמפּאניים למסחר שהושבת ולחיל־המצב הנכרי. הרומאים שמו כל מעייניהם הפוליטיים לכיוון זה, שבקוֹאַליציה שעמדה להיוצר לא יצטרכו לתת מקום למדינות מן המדרגה השניה והשלישית, אלא לכרות עם אלה הסכמים נבדלים. כי על כן מיהרו עתה הרומאים, כאשר אך הסכימו היונים להיכנס במשא־ומתן, להציע להם את התנאים הטובים ביותר. הציעו להם שויון־זכויות מלא, שחרור משירות המדינה, ברית שוה ושלום תמידי. על יסוד זה נחתם ההסכם בשנת 326, אחרי שהניאפּולים השתחררו בתכסיסי־ערמה מחיל המצב.

בראשית המלחמה עמדו לימינם של הסאמנים הערים הסאבּליות אשר מדרום לנהר ווֹלטוּרנוּס: נוֹלה, נוּקֶריה, הֶרקוּלאנֵיאוּם, פּוֹמפֵּאִי. אולם לא עבר זמן רב ממפלתה של ניאפּוליס וערים אלו או שעברו לצד רומא או שהכריזו על ניטראליותן. גרמו לכך שני דברים: קודם כל – מצבן המסוכן, וגם תחבולותיהם של הרומאים. בכל האמצעים האפשריים של ערמה ושוחד ניסו הללו למשוך לצדם את מפלגת האוֹפּטימאים שבאותן הערים, ולשם כך שימש להם מקרה קאפּואה המלצה חזקה מאוד.

נצחון חשוב עוד יותר השיגו הרומאים בלוּקאניה. גם כאן הלך העם אחרי יצר־לבו הבריא ורצה להצטרף אל הסאמנים. אבל הואיל שקשר עם הסאמנים גרר אחריו בהכרח גם ברית־שלום עם טארנט, וחלק גדול של האדונים השליטים של לוּקאניה לא היו מוכנים כלל להפסיק את מסעי־השוד רבי־ההכנסה שלהם – לכן הצליחו הרומאים לכרות ברית עם לוּקאניה. זה היה השג שאין ערוֹך לו, כי על ידי כך הדריכו את מנוחתם של הטארנטים, ורומא יכלה להשתמש בכל עוצם־כוחה כלפי סאמניוּם.

נמצא, כי סאמניום נשארה בודדת מכל הצדדים. ויתכן, שאחדים מהמחוזות ההרריים שבצד מזרח הספיקו לה חיל־עזר. בשנת 326 התחילה המלחמה בתוך ארץ הסאמנים עצמה. ערים אחדות אשר על גבול קמפּאניה, רוּפרֵי (בין וֵנאפרוּם ובין טֵאנוּם) ואליפֵי נכבשו בידי הרומאים. בשנים הבאות עברו הרומאים, עבור ולחום עבור ושדוד, את כל סאמניום עד לתוך החבל של הוֶסטינים, ואפילו עד אַפּוּליה הגיעו, מקום שם קיבלו את פניהם בזרועות פתוחות; ובכל מקום היתה ידם על העליונה בהחלט. רוחם של הסאמנים נשברה בקרבם; הם השיבו את השבויים הרומיים ועמהם שלחו את גוייתו של ברוּטוּלוּס פּאפּיוּס, מנהיגה של מפלגת המלחמה אשר קדם את פני התליינים הרומיים אחרי אשר החליטה הקהילה העממית של סאמניום לבקש מאת האויב לכרות ברית שלום, וכדי להשיג תנאים שאפשר לסבלם החליטו להסגיר את מצביאם ראש־הגבורים שלהם.

אולם כאשר לא הועילה להם לסאמנים בקשתם, אשר ביקשו מתוך הכנעה עצמית וכמעט בתחנונים מאת קהילת־העם הרומאית, אשר אטמה אזנה משמוע לה, נחלצו (בשנת 322) הסאמנים תחת פקודתו של המצביא החדש גאוויוס פּוֹנטיוס למלחמת־הגנה קיצונית ונואשת. הצבא הרומאי חנה על יד קאלאטיה (בין קאסֶרטה ובין מאדאלוֹני) ומצביאיו היו ספּוּריוס פּוֹסטוּמיוס וטיטוס וֵטוּריוס, השנים ששימשו קונסולים בשנה שאחריה (321). לאזני הצבא הגיעה ידיעה והשבויים הרבים אישרו אותה בסיפוריהם, כי הסאמנים הקיפו את לוּקריה מקרוב מאוד, וכי העיר החשובה הזאת, אשר בה תלוי כל כיבושה של אפּוּליה, נתונה בסכנה. הרומאים קמו ממקום חנותם בחיפּזון. הואיל ורצו להגיע בשעה הדרושה לא היתה דרך אחרת לפניהם אלא לבקוע בתוך שטח האויב, המקום אשר בו סללו אחרי כן את הכביש הרומאי, כהמשך לדרך האַפּית, המוליך מקאפּואה לאפּוליה ועובר על פני בֵנֵוֶנט.

דרך זו נמשכה בין המקומות שבימינו: ארפּאיה ומוֹנטֶסארצ׳וֹ (קאודיוּם), הקרקע – אדמת־אחוּ טחובה, המוקפה גבעות־יער גבוהות ותלולות, ואפשר היה לגשת אליה רק בחריצים עמוקים אשר במבואה ובמוצאה. כאן תקעו הסאמנים את מחנם באופן בלתי־נראה. הרומאים נכנסו אל תוך הבקעה בלי כל מעצור, וכאשר הגיעו אל מוצאה ראו והנה היא סגורה וגדורה ומיושבת. שבו על עקבותיהם ומצאו אותו דבר גם במבוא הבקעה. וגם את שפות ההר מסביב למעגל כולו עיטרו גדודים סאמניים. מאוחר למדי תפסו הרומאים, כי רמה רימו אותם כאן מתוך ערמת־מלחמה וכי לא על יד לוּקריה מחכים הסאמנים לבואם, אלא ברצועת קאודיוּם הגורלית.

פתחו הרומאים בקרב, אבל בלי תקוה לנצחון וללא מטרה רצינית. הצבא הרומאי היה נטול כל יכולת של תמרונים, ובלי מלחמה כמעט נוצח בשלמות. הגנראלים הרומיים הציעו את כניעתם. מתוך פלפול של שטות ראה לפניו המצביא הסאמני רק את הברירה בין שתי הדרכים: לתת חופש לצבא הרומאי או לעשות בו כלה. לאמיתו של דבר היתה לו דרך טובה ביותר: לקבל את הצעת הכניעה של הרומאים ולקחת בשבי את צבא האויב – שבאותו רגע היה זה כל חיל־המלחמה הפעיל של הקהילה הרומאית עם שני המצביאים הראשיים של הצבא. אילו עשה כן היתה הדרך פתוחה לפניו לקמפּאניה וללאטיום, ובמסיבות הפוליטיות של אותו זמן היו יכולים להעמיד את קיומה המדיני של רומא בסכנה רצינית, שכן היו הווֹלסקים וההרניקים ורובם של הלאטינים מקבלים את הסאמנים בזרועות פתוחות. אולם תחת לפנות בכיוון זה ולחתום הסכם צבאי חשב גאוויוּס פּוֹנטיוס, כי בכריתת ברית־שלום זולה יוכל לשים קץ לכל המריבה. יתכן, שגם הוא היה חדור אותה תאות־שלום בלתי־מובנת, אשר היתה שולטת עוד בהתאחדות הסאמנית ואשר שנה לפני כן נפל ברוּטוּלוס פּאפּיוּס לקרבן על מזבחה. ויתכן שלא יכול היה לעמוד בפני המפלגה שעיפה נפשה למלחמה, וחשש שמא תשחית היא את אשר העלה בנצחונו שלא נשמע כמוהו.

התנאים שהתנה היו מתונים דיים: שרומא תהרוס את שני המבצרים שבנתה בניגוד להסכם – קאלֶס ופרֵגֶלה – ושתחדש את הברית עם סאמניום. המצביאים הרומיים הסכימו לתנאים. לשם הבטחת קיומם נשבעו הם וכל קציני־המטה שלהם שבועת קודש, ומלבד זאת נתנו שש מאות פרשים כבני תערובות. אחרי זה ניתן דרור לצבא הרומאי, לא פגעו בו אבל הסירו כבוד ממנו; כי הצבא הסאמני שהיה שיכּוֹר מנצחונו לא יכול להתגבר על יצרו ולא נתן את האויב ללכת קודם שפרק את נשקו ופשט בגדיו מעליו.

אולם הסנאט הרומאי לא שם לבו אל שבועת הקצינים שלו ואל גורלם של בני־התערובות, הוא ביטל את ההסכם והסתפק בזה שהפקיר בידי האויב את המצביאים אשר חתמו את ההסכם, כאנשים האחראים באופן אישי למילואו. ההיסטוריה האובייקטיווית לא תמצא ענין רב בדבר, אם לפי חכמת־הפלפול של הפרקליטים והכמרים הרומיים שמרו במעשה זה על האות הכתובה של המשפט או עברו עליה. מבחינה אנושית ופוליטית אין מעשה זה של הרומאים ראוי לגנאי. וכמעט שאין חשיבות בדבר, אם לפי משפט־המדינה הרשמי של הרומאים רשאי היה הגנראל המצביא או אסור היה לו לכרות ברית־שלום בלי תנאי מוקדם, שהאזרחים יאשרו ברית־שלום זו. לפי רוחה ומנהגי־שימושה של החוקה הרומאית ברור הדבר לגמרי, כי כל הסכם מדיני שאינו צבאי בהחלט שייך ברומא לסמכותם של השלטונות האזרחיים, ומצביא הכורת ברית־שלום בלי הוראתם של המועצה והאזרחים ודאי שהוא עשה למעלה מן המותר.

המשגה ששגה המצביא הסאמני, שנתן למצביאים הרומיים את הברירה בין הצלת צבאם ובין עבירה על גבול זכותם, גדול היה מהמשגה שלהם, אשר לא עמד בהם רוחם להשיב ריקם את הצעת הסאמנים הנדיבה והחנונה. אולם החלטת הסנאט הרומאי לדחות את השלום צדק והכרח היו בה. עם גדול אינו נותן את מה שיש לו אלא מתוך לחץ של הכרח קיצוני. כל ההסכמים בדבר הסתלקות הנם מעשי הודאה או הסכמה להכרח כזה, אבל לא התחיבויות מוסריות לעשות כך. גלוי וידוע ונכון ויציב הדבר, שכל אומה ולשון רואה לה לחובת־כבוד: לקרוע בכוח הנשק את גזר־דינם של חוזים מחפירים. היתכן, איפוא, שכבודה של אומה ירשה לה לקבל מתוך סבלנות חוזה כחוזה קאוּדיוּם, אשר מצביא אומלל נאלץ באופן מוסרי לחתום אותו? והרי הבושה טריה היא ואוכלת עד היסוד והכוח בכל תקפו עומד.

אוהבי השלום אשר בסאמניום טעו, איפוא, בחשבונם. חוזה־השלום של קאודיום לא הביא בכנפיו את המנוחה אשר איותה נפשם, כי אם מלחמה ושוב מלחמה; והמרירות גדלה בשני הצדדים, בשל ההזדמנות שאיבדו בידים, בשל הפרת השבועה, בשל חילול כבוד־הנשק, בשל החברים המופקרים. הסאמנים לא רצו לקבל את הקצינים הרומיים שהוסגרו להם, גם משום שלא היה לפי כבודם לנקום את נקמתם באותם האומללים, וגם משום שקבלתם היתה יכולה להתפרש, כאילו הם מסכימים לדעת הרומאים, שההסכם מחייב רק את בעל השבועה ולא את המדינה הרומאית. בנדיבות־לב חסו גם על בני־התערובות, שלפי חוקי־המלחמה דמם היה בראשם; ולעומת זאת פנו תיכף אל הנשק, למלחמה. עד שהספיקה רומא לגייס ולארגן שוב את חילה המפורק והמפורד כבשו הם את לוּקריה, התנפלו והשתערו על מבצר פרגלה (320).

אבל רומא היתה משותקת אך לרגע, אולם לא חלשה באמת. בלב מלא חרפה ומרירות גיסו הרומאים את כל אשר ניתן לגייס באנשים ובאמצעים, ובראש הצבא החדש העמידו את המפקד המצוין לוּקיוּס פּאפּיריוס קוּרסוֹר, המרובה ביותר בנסיונות הן בבחינת חייל והן בבחינת מצביא. הצבא נפלג לשנים. המחנה האחד יצא ללוּקריה דרך סאבּינה והחוף האדריאטי47; המחנה השני יצא גם הוא ללוקריה דרך סאמניום עצמה, ומתוך קרבות מוצלחים עלתה בידו להדוף מפניו את הצבא הסאמני. ושוב נפגשו לפני חומותיה של לוקריה, אשר שמו עליה מצור ביתר התלהבות, באשר בתוך חומותיה כלואים היו הפרשים הרומיים השבויים. סיוע חשוב סיעו להם לרומאים האַפּוּלים, וביחוד: האַרפּאנים; העזרה העיקרית היתה בהספקת צרכי המחיה. מתוך רצון לשחרר את העיר מהמצור – פתחו הסאמנים בקרב, ואחרי נחלם מפלה נכנעה לוּקריה לפני הרומאים (319). שמחתו של פּאפּיריוּס כפולה היתה: דרור קרא לחברים, אשר כבר אמרו נואש לחייהם, ובכיבוש לוקריה שלם להם לסאמנים כגמולם בקאודיום.

בשנים הבאות (319–317) התנהלה המלחמה לאו דוקא בסאמניום, כי אם בסביבותיה. כעבור ארבע שנים היו אפּוליה וקמפּאניה בידי הרומאים. כדי להבטיח סוף סוף בטחון קיים ושלטון ממושך בחבל הנכבש בנו שם הרומאים בשנות 314–312 כמה מבצרים. בשנת 312 סלל הצנזוֹר אַפּיוּס קלאוּדיוּס את הדרך הצבאית הארוכה, שנמשכה מרומא ועד קפּואה, ובנה את הסכר הדרוש לכך בתוך הבצות הפּונטיניות. בזה השלים את ביצורה של קמפּאניה. יותר ויותר התפתחו והשתכללו כוונותיה של רומא; המכוון היה להכנעתה של איטליה, אשר משנה לשנה הקיפתה רשת של דרכים ומבצרים הלוך והקיף הלוך וצר.

האיטלקים נאלצו להכיר את המצב, כי מפלתה של סאמניום מעמידה בסימן שאלה וסכנה את כל חירותם, וכי הגיעה כבר השעה האחרונה לבוא בכל כוחם ויכלתם לעזרת העם ההררי הנועז הזה, הנלחם את מלחמתו ברומאים זה חמש־עשרה שנה, יחידי כנגד חזקים ועצומים ממנו.

בני־בריתם הקרובים־ביותר של הסאמנים היו יכולים להיות הטארנטיים; אולם יש לראות בזה את יד הגורל, שהיתה נטויה על סאמניום ועל איטליה בכלל, שבאותה שעה הרת העתידות היתה יכולת־ההכרעה נתונה בידיהם של האתונאים האיטלקיים הללו. מאז הפך המשטר בטארנט, שהיה מתחילתו אריסטוקראטי לכל הלכותיו ודקדוקיו, לפי הנוסח הדוֹרי העתיק, למשטר דימוקראטי גמור ומוחלט, – מאז התפתחו חיים ערניים מאוד עד להפליא בעיר זו, שיושביה היו ברובם ספּנים, דייגים וחרָשתָּנים. האוכלוסים הללו, שהיו עשירים יותר מנכבדים, דחו מעליהם הן במחשבה והן במעשה כל סימן של רצינות ובילו את יומם בערבוביה של ליצנות ורוחניות עשירה; חייהם התנודדו בין אומץ־לב נהדר ביותר והתרוממות גאונית־ביותר ובין קלות־דעת מבישה וערמומיות ילדותית. בדבּרנו על תקופה ועיר זו, שבהן הוטל באופן רציני גורלן של אומות עתיקות־מיוחסות ורבות הכשרון: להיות או לחדול, לא מן המיותר יהיה להזכיר כאן את העובדה, כי אפלטון ביקר בטארנט כשמונים שנה לפני אותו זמן (בשנת 389), ולפי עדותו עצמו ראה בחג־דיוֹניסיוֹס את העיר שיכורה כולה. ועוד: כי מחזה־ההיתול הליצני, שנקרא: “הטראגדיה העליזה”, נוצר באמת בטארנט באותו זמן של מלחמת הסאמנים הגדולה.

וכאילו לא שלמות היו עדיין אותה משקיות־ההוללות ואותה שירת־ההוללות של הטרזנים והסופרים הטארנטיים באה והשלימה אותן הפוליטיקה המתנדנדת, התעלוּלנית וקצרת־הראיה של הדימאגוגים הטארנטיים, שרגילים היו להשתתף בכל דבר ומקום, אשר לא היה להם בו מה לעשות ולהועיל, ולהעדר – בכל מקום אשר נדרשו בו לפי הצורך הקרוב ביותר.

אחרי אסון קאודיום, בזמן שאפּוליה היתה חזית־המלחמה בין הרומאים והסאמנים, שלחו הם שמה את ציריהם, אשר הציעו לשני הצדדים להשבית את נשקם (320). לפי השכל הישר אי אפשר היה להבין התערבות דיפּלומאטית זו במלחמה המכרעת של איטליה אלא כהודעה ובשורה, כי טארנט גמרה אומר לעזוב סוף־סוף את עמדתה הפּאסיווית שהחזיקה בה עד עתה. ואמנם היו לה די יסודות לכך, אף כי קשה מאוד ומסוכן היה בשביל טארנט עצמה להסתבך במלחמה זו. כי עם התפתחות־השלטון הדימוקראטית של המדינה התמכרה היא אך ורק לצי. הצי שלה נשען על השייט המסחרי העצום של טארנט, ומתוך כך תפס את המקום הראשון בשלטונות הימיים של יון־הגדולה. ואולם חיל־היבשה שלה, שעכשיו היה דרוש לה, היה מורכב בעיקר מחיילים שכירים ומצבו היה ירוד מאוד. בתנאים אלה היה זה תפקיד קשה בשביל הרפּובליקה הטארנטית להשתתף במלחמה שבין רומא וסאמניום, – מלבד מה שהפּוליטיקה הרומאית השכילה לסבך את הטארנטיים במחלוקת קשה מאוד עם הלוּקאנים. ואף על פי כן, אילו חזק עליהם רצונם – אפשר היה להתגבר על הקשיים האלה; ואכן כך הבינו שני הצדדים הנלחמים את דרישתם של צירי טארנט להפסיק את המלחמה.

הסאמנים, שידם היתה על התחתונה, היו מוכנים ומזומנים להיענות לקריאה. תשובת הרומאים ניתנה בהוקיעם את הסימן לקרב. גם לפי חובת הכבוד וגם לפי השכל הישר היתה חובה מוטלת על בני טארנט ללכת בעקבות ציריה ולהכריז מלחמה על רומא. אולם בממשלת טארנט לא היו שני הדברים האלה בנמצא, ובענינים רציניים מאוד שיחקו שם משחק ילדים. מלחמה ברומא לא הכריזו; אבל לעומת זאת תמכו במפלגת־הערים האוֹליגארכית בסיקיליה, אשר עמדה בקשרי מלחמה עם אֲגַתוֹקלס איש סיראקוּס, שעבד קודם בצבאה של טארנט והורחק ממנו אחרי אשר סר חינוֹ. לפי דוגמת ספארטה שלחו הטארנטיים (בשנת 314) צי אל האי הסיקילי, אם כי באותה שעה היה הצי יכול למלא שירות חשוב יותר במימי קמפּאניה.

נמרצת יותר היתה התנהגותם של עמי איטליה התיכונית והצפונית. קודם יצאו למלחמה האטרוּסקים, בשנת 311, מאחר שההסכם על שביתת הנשק בשנת 351 נגמר עוד שנים אחדות קודם לכן. על מבצר־הגבול הרומאי סוּטריוּם הוּשם מצור במשך שנתיים, ובקרבות הקשים שנערכו לפני חומותיו היתה ידם של הרומאים על התחתונה, עד אשר בא קווינטוּס פאבּיוּס רוּליאנוּס, הקונסול של שנת 310, מפקד שנתנסה הרבה במלחמות הסאמנים. הוא חזר והעלה את יד הצבא הרומאי על העליונה, ולא רק באטרוּריה הרומאית השיג נצחונות, אלא אף העיז וחדר אל תוך ארץ אטרוּריה המקורית, אשר עד אז לא היתה ידועה כמעט לרומאים לגמרי, הן מחמת ההבדל בלשון והן מחמת התחבורה הפגומה.

מסע הצבא על פני היער הקימיני, שרגל צבא רומאי עדיין לא דרכה בו מעולם, וביזוז החבל העשיר, אשר ימים רבים לא ידע צרת־מלחמה הביאו לידי כך, שכל אטרוריה אחזה בנשק. הממשלה הרומאית גינתה באופן רציני את המסע הנועז עד לשגעון, אלא שאיחרה בהודעתה למפקד ההרפתקן על האיסור שלה לעבור את הגבול; וכיון שחיכתה להתפרצותו של כל איש־חיל באטרוריה גייסה בחיפזון האפשרי ביותר כמה לגיונות חדשים. אולם נצחון שבא בעתו היה הנצחון המכריע של רוּליאנוס, בקרב אשר ליד האגם הוואדימוֹני, אשר נשאר לימים ארוכים בזכרונו של העם. הנצחון הזה הפך את ההתחלה המסוכנת למעשה־גבורה מהולל והכריע את התנגדותם של האטרוסקים. לא כסאמנים, שעמדו זה שמונה־עשרה שנה ללא הפסקה בשדה מלחמה שאין דוגמתה, האטרוסקים, שמיד אחרי המפלה הראשונה בקשו להם שלוש מן הערים העצומות ביותר שבאטרוריה מוצא נוח: בשנת 310 כרתו פֵּרוּסיה, קוֹרטוֹנה וארֶטיום ברית־שלום נבדלת למשך 300 חודש; וכעבור שנה, אחרי שהרומאים נצחו עוד פעם ליד פּרוּסיה את יתר האטרוּסקים כרתו ברית־שלום נבדלת גם הטארקווינים למשך 400 חודש (308). אחרי זה הפסיקו את מלחמתן גם יתר הערים ובאטרוריה שררה לעת־עתה שביתת־נשק.

בזמן המאורעות האלה לא שבתה המלחמה גם בסאמניוּם. המסע בשנת 311, כמו אלה שלפניו, הצטמצם רק במצור ובהשתערות על מקומות סאמניים בודדים; אולם בשנה שאחריה ניתן מפנה חדש ופעיל יותר למלחמה. מצבו המסוכן של רוּליאנוס באטרוריה והשמועות שהתהלכו בדבר כליונו של מחנה־הצפון הרומאי עודדו את הסאמנים למאמצים חדשים. הם נצחו את הקונסול הרומאי גאיוס מארקוס רוּטילוּס והוא עצמו נפצע קשה. אולם שינוי המצב באטרוריה הרס את התקוות שהתנוצצו מחדש לפניהם. שוב התייצב לוּקיוּס פּאפּיריוס קוּרסוֹר בראש הגייסות הרומיים שנשלחו מול הסאמנים, ושוב נחל נצחון בקרב גדול ומכריע בשנת 309, שהתאחדות הסאמנים התכוננה לו במאמצים האחרונים שלה. בחירי הצבא שלה, לובשי מעילי־הצבעונין עם שלטי־הזהב ולובשי מעילי־הלבן עם שלטי־הכסף, נשמדו כאן כולם, ותחמושתם הנהדרת שימשה מאז בימי חגיגה לקישוטן של שורות־סוכות לארכה של ככר השוק ברומא. המצוקה הלכה וגדלה והמלחמה היתה יותר ויותר ללא תקוה. בשנה שאחריה (308) הניחו האטרוסקים את נשקם מידם. באותה שנה הותקפה מצד הים ומצד היבשה העיר האחרונה שבקמפּאניה אשר היתה עוד בידי הסאמנים, היא נוּקֶריה, עד אשר נכנעה תחת יד הרומאים בתנאים מוצלחים בשבילה.

אמנם נמצאו להם עכשיו לסאמנים בני־ברית חדשים: האומברים באיטליה הצפונית, המארסים והפּליגנים באיטליה התיכונית, ואפילו מבין ההרניקים נספחו אליהם מתנדבים הרבה. אולם עזרה זו היתה יכולה להיות למשקל מכריע בכף המאזנים שכנגד רומא אילו באה בזמן שהאטרוסקים אחזו עוד בנשקם, אבל עכשיו לא היה בה אלא כדי להגדיל את כבוד נצחונה של רומא, בלי להכביד עליו כובד רציני. האומברים העמידו פנים כאילו אומרים הם לעלות על רומא. מה עשה רוּליאנוּס? במעלה הטיבר חסם לפניהם את הדרך – בצבאה של סאמניום, והסאמנים החלשים לא יכלו למנוע אותו מכך. זה הספיק לפזר את חיל־הרגלים האוּמבּרי. המלחמה נמשכה אחר־כך, שוב לצד איטליה התיכונה. הפּליגנים נוצחו, וכמוהם גם המארסים. ואם כי יתר השבטים הסאבליים נחשבו עוד באופן רשמי כאויביה של רומא, בכל זאת נשארו הסאמנים לאט לאט בודדים במערכה, ומצדם לא באה כל עזרה. אולם באופן בלתי־צפוי באה להם עזרה מסביבת הטיבר.

התאחדות ההרניקים, שכמה מבניהם נמצאו בקרב השבויים הסאמניים, נדרשה לתת דין־וחשבון על כך לפני הרומאים, ולפיכך הכריזה עליהם מלחמה (בשנת 306). יותר משהכרזה זו באה מתוך חשבון וישוב־הדעת באה מתוך יאוש. כמה מהקהילות ההרניקיות החשובות ביותר הסתלקו למפרע מלהשתתף במלחמה; אולם אנאניה, שהיתה בהחלט החשובה ביותר בערי ההרניקים, הגשימה את הכרזת המלחמה. אמנם מבחינה צבאית נעשה מצבם של הרומאים באותו רגע רציני מאוד מאוד; כי ההתקוממות הבלתי־צפויה הזאת היתה מכוונת לערפו של הצבא, העסוק בדיוק במצור אשר שׂם על מצודותיה של סאמניוּם. עוד הפעם שיחק להם מזלם לסאמנים: סוֹרה וקאלאטיה נפלו בידיהם. אולם בני אנאניה עצמם נוּצחו במהירות פתאומית על ידי חיילות חדשים שנשלחו מרומא, ואלה הגיעו בשעה המתאימה גם לעזרתו של המחנה החונה בסאמניום. והנה אבד הכל.

הסאמנים ביקשו לכרות ברית־שלום, ולעת עתה לא נתקבלה בקשתם;עדיין לא הגיעה השעה הנאותה לכך. רק המערכה בשנת 305 הביאה לידי הכרעה אחרונה. שני צבאות־הקונסולים הרומאים חדרו אל תוך סאמניום, כדי להיפגש יחדיו לפני שערי עיר הבירה של הארץ: בוֹוְיאנוּם: טיבריוס מינוּקוּס, ואחרי נפלו – ממלא־מקומו מארקוס פוּלוויוּס, הגיע דרך רצועות־ההרים, ולוּקיוּס פּוֹסטוּמיוּס הגיע מן הים האדריאטי הנה, במעלה בּיפֶרנוֹ. הקרב הביא לידי נצחון מכריע, המצביא הסאמני סטאטיוּס גֶליוס נלקח בשבי וחומת בּוֹויאנוּם הובקעה. מפלתה של תחנת־הזין הראשית אשר לארץ שמה קץ למלחמת עשרים ושתים השנים. הסאמנים הוציאו את חיל־המצב שלהם מתוך הערים סוֹרה וארפינוּם ושלחו צירים לרומא לבקש ברית־שלום. בדרכם הלכו גם השבטים הסאבּליים: המארסים, המארוּקינים, הפֶּליגנים, הפרֶנטאנים, הוֶסטינים, הפּיקֶנטים. תנאי השלום של הרומאים היו לא רעים כל כך. אמנם במקרים בודדים דרשו את מסירת השטח, למשל מן הפּליגנים, אולם דרישות אלו לא היו רבות ביותר. בשנת 304 נתחדשה הברית הקודמת בין הרומאים ובין המדינות הסאבּליות.

יש לשער, כי באותו זמן, ובודאי גם לרגל השלום עם סאמניום, נכרתה ברית־שלום גם בין רומא ובין טארנט.

נצחונה של רומא היה שלם, והיא גם ניצלה אותו עד גמירא. מה שרומא הציגה תנאים כה מתונים לסאמנים, לטארנטיים ולעממים הרחוקים יותר, לא בא מתוך נדיבות־נפש של מנצחים, שהרומאים לא ידעו אותה; היה בזה משום שקול־דעת נבון וברור. בראש וראשונה לא היו הרומאים מעוניינים כל כך, להכריח את איטליה הדרומית שתמהר ככל האפשר לקבל עליה באופן רשמי את מרותה העליונה של רומא; בראש ובראשונה היו מעוניינים לגמור ולהשלים את הכנעת איטליה התיכונה, שהיסוד לכך הונח במבצרים ובדרכים הצבאיות, שכוננו כבר בקמפּאניה ובאפּוליה במשך ימי המלחמה האחרונה, ולפלג את האיטלקים הצפוניים והדרומיים לשני גופים מנותקים, שאין ביניהם כל מגע־ומשא ישר מבחינה צבאית. ולמטרה זו היו גם מכוונים מפעליהם הקרובים של הרומאים מתוך עקביות נמרצת.

קודם כל ניצלו או הכינו שעת־כושר לסלק את קיומן של התאחדויות האקווים וההרניקים, אשר היו פעם יריבי השלטון היחיד בסביבת הטיבר, ועדיין לא נסתלקו כליל. באותה שנה שנחתמה ברית־השלום עם סאמניום (304) הכריז הקונסול הרומאי פּוּבּליוּס סֶמפּרוֹניוּס סוֹפוּס מלחמה על האֶקווים. במשך חמשים יום נכנעו ארבעים מקומות. כל השטח נכבש בידי הרומאים, מלבד הבקעה הצרה, הנקראת עד היום הזה בשם העממי העתיק שלה: קיקוֹלאנוֹ. כעבור שנה בנו כאן, בחופּו הצפוני של היאור הפוּקיני, את המבצר אַלבּה, שהכיל חיל־מצב של ששת אלפים איש צבא ושימש מאז חומת־מגן מפני המארסים רודפי־המריבות והיה למבצרה של איטליה התיכונה. שנתיים אחרי כן בנו במעלה הטוּראנוֹ, קרוב יותר לרומא, את המבצר קארסיוֹלי; שני המבצרים נתכוננו כקהילות־הברית של המשפט הלאטיני.

בעובדה, כי מתוך ההרניקים השתתפה לפחות העיר היחידה אנאניה בדרגה האחרונה של המלחמה הסאמנית מצאו הרומאים נימוק רצוי להם להתיר את קשרי־הברית שהיו קיימים ביניהם. גורלה של אנאניה היה בהכרח קשה הרבה יותר מאותו גורל, שצפוי היה במקרה כזה לקהילות הלאטיניות דור אחד לפני כן. לא זה בלבד שנאלצה כמוהן להסתפק בזכות־אזרחים רומאית פּאסיווית, אלא שאיבדה גם את זכות ההנהלה העצמית. בחלק אחד של השטח שלה, במעלה הטרֵרוּס (סאקוֹ48), נתכונן איזור־אזרחים חדש, ובו בזמן נתכונן גם איזור שני במורד האניוֹ (בשנת 299). הרומאים רק הצטערו על כך, שלא בגדו בהם גם יתר שלוש הערים ההרניקיות, הקרובות בחשיבותן לאנאניה, והן: אַלֶטריוּם, וֵרוּלֶה, פֵרֶנטינוּם. הן דחו, באדיבות כמובן, כל הצעה שהוצעה להן, כי מרצונן יסתפחו להתאגדות־האזרחים הרומאית, ולרומאים לא היתה כל אמתלה להכריחן לכך. היה איפוא הכרחי להשאיר להן לא רק את האוטונומיה, אלא גם את הזכות לאספת־עם ולקשרי נישואין ביניהם. ועל ידי כך נשאר עוד צל של ההתאחדות ההרניקית הישנה.

בחלק של הסביבה הווֹלסקית, שהיה עד כה ברשותם של הסאמנים, לא היו להם לרומאים נימוקים מפריעים כאלה. כאן הכניעו את ארפּינוּם ואת פּרוּסינוֹ, ומן העיר האחרונה הפקיעו גם שליש משדותיה, ואחר־כך את העיר הווֹלסקית סוֹרה, במעלה הליריס ליד פרגלה, אשר כבר העמידו בה מקודם חיל־מצב שלהם, הפכו עכשיו למבצר לאטיני קבוע והציבו בו לגיון של ארבעת אלפים איש־צבא. באופן זה הוכנע השטח הוולסקי הישן כולו, ובצעדים מהירים התקרב אל התבוללותו ברומא. בחבל אשר הפריד בין סאמניום ואטרוּריה, סללו הרומאים שתי דרכים צבאיות, ומבצרים הקימו לשם בטחונן. הדרך הצפונית, שהיתה אחר כך לדרך הפלאמינית49, הגנה על הקו של הטיבר; דרך זאת עברה על פני אוֹקריקוּלוּם, שהיתה קשורה ברומא, עד נארניה, היא המבצר האוּמברי העתיק נֶקוינום, אשר הרומאים שינו את שמו בהציבם שם פלוגת־צבא שלהם (299). הדרך הדרומית, אחר כך הדרך הוואלרית, עברה ליד האגם הפוּקיני על פני המבצרים קארסיוֹלי ואלבה שנזכרו למעלה.

העמים הקטנים, שבסביבתם נתכוננו הסידורים האלה, לא יכלו לעצור את רומא במהלכה, אם כי האוּמברים הגינו בעקשנות על נקווינוּם, והאֶָקווים התנפלו עוד פעם על אלבה והמארסים על קארסיוֹלי. בלי כל הפרעה כמעט הכניסו הרומאים אותם שני הבריחים העצומים בין סאמניום ובין אטרוריה. הזכרנו כבר את הדרכים והמבצרים הגדולים, שנתכוננו לשם בטחונם התמידי של אפּוליה, וקודם כל של קמפּאניה. אלה אחזו את סאמניום רחוק יותר לצד מזרח ולצד מערב ברשת־המבצרים הרומאית. כאות לחולשתה היחסית של אטרוריה יוכל לשמש לנו דבר זה, שהרומאים לא מצאו לנחוץ להבטיח גם את המעברים ביער הקימיני על ידי כביש ומבצרים מתאימים; מכאן ראיה לחולשתה היחסית של אטרוריה. סוּטריום, שהיתה עד עתה מבצר־הגבול, נשארה גם מכאן ולהבא הנקודה האחרונה של הקו הצבאי הרומאי וביחס לדרך העוברת משם והלאה עד לארטיום הסתפקו הרומאים בשמירתו במצב צבאי רגיל על־ידי הקהילות הקרובות.

האומה הסאמנית הנדיבה הבינה, כי שלום כזה רע יותר מן המלחמה הגרועה ביותר, ויתר על כן: היא התנהגה לפי ברית־שלום זו. באותו זמן התחילו שוב הקלטים להתעורר, אחרי מנוחה ארוכה. מלבדם היו גם קהילות אטרוסקיות בודדות, שעמדו בקשרי מלחמה עם הרומאים ולסירוגין נתקימו כאן שביתות־נשק קצרות וקרבות עצומים, שלא הביאו כל תועלת. כל איטליה התיכונה היתה שרויה עדיין בתסיסה עצומה, וחלק ממנה גם במרד גלוי. המבצרים היו במצב של בנין והדרך בין אטרוריה וסאמניום לא היתה עדיין חסומה בהחלט. אולי לא אחרו עוד הסאמנים את השעה שבה יכלו להציל את חירותם; אבל אסור היה להתמהמה. עם כל שנה ושנה של הארכת ברית השלום הלך וגדל הקושי שבהתקפה, הלך ופחת כוחם של המתקיפים. והנה לא עברו עוד חמש שנים שלמות של שביתת הנשק, ובודאי שעוד היה שותת הדם מכל הפצעים, אשר נפצעו איכרי סאמניום ממכתה של מלחמת עשרים ושתים השנה, – ובשנת 298 חידשה ההתאחדות הסאמנית את מלחמתה.

במלחמה האחרונה הוכרעה הכף לטובת רומא בעיקר על־ידי הברית שבין לוּקאניה ורומא, ועל ידי כך נגרמה גם עמידתה הניטראלית של טארנט. הסאמנים זכרו את הלקח הזה, ולכן השתערו קודם כל בכל כוחם על לוּקאניה; ואכן העלו כאן לשלטון את מצדדיהם והביאו לידי חתימת אמנה בין לוקאניה ובין סאמניום. מובן שהרומאים הכריזו מיד מלחמה, ובסאמניום גם היו מוכנים לכך. עדות למצב־רוחם של הסאמנים היא ההודעה, שהממשלה הסאמנית הודיעה לצירים הרומאיים, כי אין היא יכולה לערוב לשלמות־גופם אם אך תדרוך כף־רגלם על אדמת סאמניוּם.

המלחמה התחילה איפוא מחדש (298), ובאותו זמן שמחנה אחר נלחם בחזית אטרוריה עבר הצבא הרומאי הראשי את אדמת סאמניום והכריח את הלוּקאנים לעשות שלום אתם ולשלוח לרומא בני־תערובות. בשנה שאחריה אפשר היה להם לשני הקונסולים לעבור לחזית הסאמנית; רוּליאנוס נחל נצחון ליד טיפרנוּם, וחברו הנאמן פּוּבּליוּס דֶקיוּס מוּס נחל נצחון ליד מַלַוֶנטוּם, ובמשך חמשה חדשים חנו שני הצבאות הרומיים בתוך ארץ האויב. אפשרי היה להם הדבר, מפני שהמדינות האטרוּסקיות התקשרו על דעת עצמן עם רומא במשא־ומתן על ברית־שלום. הסאמנים, אשר ראו בודאי, שיש רק אפשרות אחת ויחידה של נצחון, אם כל איטליה תקום נגד רומא, הקדישו את כל מאמציהם למנוע את השלום הנבדל רב־הסכנה בין אטרוּריה ורומא. סוף סוף הציע המצביא הסאמני גליוּס אֶגנאטיוּס לאטרוסקים, כי יתן להם חיל־עזר אל תוך ארצם; מועצת־הברית האטרוסקית הסכימה לעמוד על משמרתה ולפנות שוב להכרעתו של כוח הנשק.

סאמניוּם התאמצה בכל כוחותיה להביא לשדה־הקרב שלושה מחנות בבת אחת. המחנה האחד נועד להגנת ארצה, המחנה השני נשלח להתקפת קמפּאניה, והמחנה השלישי והחזק ביותר נשלח לאטרוּריה. ואכן הגיע המחנה השלישי בלי כל סכנה, בהנהגתו של אגנאטיוּס עצמו, בשנת 296 לאטרוריה, אחרי אשר המארסים והאוּמברים נתנוּם לעבור דרך ארצותיהם. הרומאים כבשו בינתיים מקומות בצורים אחדים בסאמניום וערערו את השפעתה של מפלגת ידידי הסאמנים בלוּקאניה; אולם לא ידעו לעצור את מסע המחנה המנוהל בידי אגנאטיוּס. כאשר נודע הדבר ברומא, כי הצליחו הסאמנים לשים לאַל את כל התאמצויותיה העצומות לנתק את האיטלקים הצפוניים מן הדרומיים; כי כניסתם של החיילות הסאמניים לתוך אטרוריה היא אות מבשר להתקוממות מזויינת כללית כמעט כנגד רומא; כי הקהילות האטרוּסקיות עושות כל אשר ביכלתן להכין למלחמה את גבריהן וגם לשכור גייסות גאליים – נתמתח כל עָצָב גם ברומא, עבדים משוחררים ובעלי־משפחה סודרו בגדודי־צבא, – כי הרגיש כל לב וצפתה כל עין, גם פה וגם שם, שמלחמת־ההכרעה קרובה לבוא.

השנה 296 עברה בכל זאת, כפי הנראה, רק בציודים ובמסעות. לשנה הבאה (295) העמידו הרומאים בראש המחנה שלהם באטרוריה את שני שרי־הצבא הטובים ביותר שלהם, את פּוּבּליוּס דֶקיוּס מוּס ואת הישיש קווינטוּס פאבּיוּס רוּליאנוּס, הגבירו את המחנה בתוספת גדודים מקמפּאניה, שאפשר היה לוותר עליהם שם, עד אשר הכילו ששים אלף איש לפחות, ולמעלה משליש היו בוגרים רומיים. מלבד זה סידרו שני מחנות־מילואים, האחד ליד פאלרי והשני לפני שערי עיר הבירה. נקודת־הריכוז של האיטלקים היתה אוּמבריה, ששם היתה צומת הדרכים של החבלים הגאליים, האטרוּסקיים והסאבּליים. לצד אוּמבריה הפנו גם הקונסולים את חילם העיקרי, חלקו בחוף השמאלי של הטיבר וחלקו בחוף הימיני. בו בזמן כיון מחנה־המילואים הראשון את תנועותיו כלפי אטרוריה, כדי להפנות בכל מקום שאפשר את החיילות האטרוסקיים מן החזית המכרעת אל חפירות הגנת המולדת שלהם.

הקרב הראשון לא היה לטובתם של הרומאים. חיל־החלוץ שלהם הוּכה בחבל צ׳יוּסי על ידי המחנה המאוחד של הגאלים והסאמנים. אולם ההפניה ההיא השיגה את מטרתה. האטרוסקים לא היו נדיבי־לב כסאמנים, אשר נסעו ועברו את חורבות עריהם, למען לא יעדרו במקום־הקרב המכריע, וכשהגיעה אליהם הידיעה בדבר התפרצותו של חיל־המילואים הרומאי לתוך אטרוריה נפרד חלק גדול של חיל־העזרה האטרוסקי מצבא הברית, ובשעה שליד סֶנטינוּם, במורד המזרחי של האפּנין, הגיעו הדברים לידי קרב מכריע דללו שורות צבא הברית עד מאוד. ובכל זאת היה זה יום “חם” מאוד. באגף הימיני של הרומאים, במקום שרוּליאנוּס עם שני לגיונותיו נלחמו מול הצבא הסאמני, נמשכו הקרבות זמן רב בלא הכרעה. באגף השמאלי, שעמד תחת פקודתו של פּוּבּליוּס דקיוּס, הובאו הפרשים הרומיים לידי מבוכה על־ידי חיל התותחים הגאלי50, וגם הלגיונות התחילו כבר לנטות מן הדרך51. אז קרא אליו הקונסול את הכוהן מארקוס ליוויוּס וציוה עליו לקלל את המצביא הרומאי ואת צבא האויב גם יחד, לקללם ולהקדישם לאלוהי שאוֹל. אחר כך השתער ופרץ אל תוך השורות המהודקות ביותר של הצבא הגאלי, ובאשר בקש שם מצא את מותו.

מעשה־הגבורה הנואש הזה של האדם הנעלה, של המצביא האהוב, לא היה לשוא. החיילים הנמלטים פסקו לברוח ונשארו על עמדם, והעזים שבצבא הסתערו אחרי מצביאם אל תוך שורות האויב, למען נקום את נקמת אהובם או למות יחד עמו מות גבורים. והנה באותה שעת־הדחק הופיע בחזית האגף השמאלי המסוכן הקוֹנסולאי לוּקיוּס סקיפּיוֹ עם חיל־המילואים הרומאי, אשר נשלחו על־ידי רוּליאנוּס. הפרשים הקמפּאניים המצויינים, אשר התנפלו על הגאלים מפנים ומאחור, הביאו את הקרב לידי הכרעה. הגאלים ברחו מן המערכה, ולבסוף נסוגו אחור גם הסאמנים, ומצביאם אֶגנאטיוּס נפל חלל לפני שער המחנה. תשעת אלפים רומאים כיסו את אדמת שדה הקטל, אולם נצחון זה, שעלה במחיר יקר כל כך, שוֹוה היה בקרבן כזה.

הצבא הקוֹאַליציוֹני התפרד ואתו יחד גם הקוֹאליציה עצמה. אוּמבריה נשארה ברשותה של רומא, הגאלים נסו והתפזרו, ושארית הסאמנים חזרה בכל זאת בשורות הדוקות דרך האַבּרוּצים אל מולדתה. קמפּאניה, שבמשך ימי המלחמה האטרוסקית הציפו אותה הסאמנים – נכבשה שוב כתום המלחמה בלי עמל רב בידי הרומאים. בשנה שאחריה (294) ביקשה אטרוריה לכרות ברית־שלום. פוֹלסיני, פֵּרוּסיה, ארֶטיוּם, וכן כל הערים שנצטרפו לברית שכנגד הרומאים, חתמו על שביתת נשק למשך ארבע מאות חודש. אבל לא כן היה עם לבם של הסאמנים. הם הזדינו שוב למלחמת־הגנה נואשת מתוך אותה ההעזה של אנשים בני־חורין, שאין אמנם ביכלתה לכבוש את ההצלחה, אבל יש ביכלתה להכלים אותה. כששני המחנות הקונסוליים נכנסו בש׳ 294 לגבולות סאמניום נתקלו בכל מקום בהתנגדות נמרצה ומרירה ביותר. ולא עוד אלא שמארקוס אטיליוּס גם נחל מפלה, ליד לוּקריה, ואף הצליחו הסאמנים לחדור לקמפּאניה ולהחריב את שטח המושבה הרומאית אינטֶראמנה שליד נהר הליריס.

כעבור שנה ערכו הרומאים ליד אקווילוֹניה קרב עצום מול הצבא הסאמני. בראש הרומאים עמדו לוּקיוּס פּאפּיריוּס קוּרסוֹר, בנו של גבור המלחמה הסאמנית הראשונה, וספּוּריוּס קארוויליוּס. הצבא הסאמני המובחר היו ששה־עשר אלף לבושי לבן, אשר נשבעו שבועה קדושה לבכר את המות על פני הבריחה. ואף על פי כן אין הגורל האכזרי שואל לשבועות ולנדרים נואשים. הרומאי נחל נצחון והרס את המבצרים, אשר לתוכם נמלטו הסאמנים עם כל רכושם.

אף גם אחרי מפלה גדולה זו התגוננו בני ההתאחדות הסאמנית בפני האויב, שהיה חזק מהם לאין ערוך, עוד במשך שנים רבות, בעקשנות שאין דוגמתה, בתוך מצודותיהם והרריהם, ולפעמים השיגו גם נצחונות ידועים. עוד הפעם נאלצו הרומאים (בשנת 292) לגייס את זרועו המנוסה של רוּליאנוּס הזקן, וגאוויוס פּוֹנטיוּס הסאמני, שאולי היה בנו של המנצח במלחמת קאוּדיוּם, אף הצליח לנצח עוד נצחון אחרון של עמו; אולם אחרי כן נלקח בשבי והרומאים נקמו בו נקמה שפלה: הושיבוהו בכלא ורצחוהו שם נפש (291).

אבל איטליה לא נעה ולא זעה עוד. כי המלחמה שפתחה בה פאלרי בשנת 293 לא היתה ראויה כמעט לשם זה. אמנם בסאמניום נשאו עוד עין כוספת כלפי טארנט, שהיא היתה היחידה שעוד יכלה להגיש עזרה בצרה; אולם היא עמדה מרחוק. גרמו לכך הגורמים הישנים להעדר פעילותה של טארנט: הקלקלה שבשלטון הפנימי והעובדה, שהלוּקאנים עברו שוב (בשנת 298) לצדה של רומא. נוסף לכך הפחד, שלא היה מחוסר יסוד, מפני אגתוֹקלס מסיראקוּס, שבאותו זמן דוקא הגיע לשיא גבורתו והתחיל נושא עיניו כלפי איטליה. כאשר הוא מת (289) ועם מותו אבד גם כל כוחם של בני סיראקוּס באיטליה היה כבר מאוחר למדי. סאמניוּם, שהיתה כבר עיפה למלחמות שלא פסקו כמעט במשך שלושים ושבע שנה, עשתה שנה לפני כן (290) שלום עם הקונסול הרומאי מאניוּס קוּריוּס דֶנטאטוּס, ולפי המנהג הרשמי – חידשה את הברית שלה עם רומא.

גם הפעם, כמו בשנת 304, לא הציגו הרומאים לעם הגבור הזה שום תנאים מחפירים ומחריבים; ודומה הדבר שלא היתה אף כל הסתלקות משום שטח אדמה. חכמת־המדינה הרומאית ראתה לנכון יותר לפניה ללכת הלאה בדרך הסלולה שלה מקודם: קודם שניגשה רומא לכיבוש ממשי של ארץ שבפנים היבשה רצתה לקשר אליה תחילה קשר מהודק את שטחי־החוף הקמפּאני והאַדריאטי ולהוסיף תמיד לקשרם יותר ויותר. במרץ מרובה יותר התקדמה התפשטותו של השלטון הרומאי באיטליה התיכונה. כמו שתוצאתה התכופה של המלחמה הסאמנית הראשונה היתה הכנעתם של האֶקווים וההרניקים, כן באה בעקבות הקץ של המלחמה הסאמנית השניה הכנעתם של הסאבינים. אותו מצביא אשר גמר את נצחון הרומאים על הסאמנים, מאניוּס קוּריוּס, שיבר אותה שנה (290) את זרוע־ההתנגדות הקצרה והחלשה של הסאבינים והכריחם לכניעה מוחלטת. חלק גדול של השטח הנכנע נכבש מיד באופן ממשי על ידי המנצחים ונתחלק בין האזרחים הרומיים.

אולם עכשיו כבר לא הסתפקו בכיבושי השטחים אשר מעבר ההרים מזה. המלחמה האחרונה הוכיחה בפירוש מפורש למדי, כי השלטון הרומאי באיטליה התיכונה יכול להיות מובטח רק בתנאי, שהוא יתפשט מים אל ים. כיבושם של הרומאים מעבר השני של האפּנין התחיל עם יסודו של המבצר החזק האטְריה (אַטרִי) בשנת 289. מבצר זה נבנה במורד הצפוני של האַבּרוּצים אל מול המישור הפּיקֵני, לא על החוף ממש, כי על כן היה שייך כבר לתחום־המשפט הלאטיני, אבל בכל זאת קרוב היה אל הים ושימש אבן־גמר לטריז הענקי, אשר הפריד בין איטליה הצפונית והדרומית.

מסוג דומה לזה אולם חשוב הרבה יותר היה יסודה של המושבה וֵנוּסיה (בשנת 291), אשר שמה הובאו עשרים אלף מתיישבים, מספר עצום אשר לא נשמע כמוהו עד אז. עיר זו שעל פרשת־הגבולות של סאמניוּם, אפּוּליה ולוּקאניה, על פני הדרך הגדולה אשר בין טארנט וסאמניוּם, שנבנתה במקום מבוצר מאד, עיר זו נועדה להיות מבצר לעממים היושבים מסביב לה, וקודם כל כדי להפסיק את הקשר בין שני אויביה העצומים־ביותר של רומא השוכנים בדרומה של איטליה. אין ספק, שגם את הדרך הדרומית אשר סלל אפּיוּס קלאוּדיוס עד לקאפּואה המשיכו באותו זמן עצמו עד ונוּסיה.

נמצא, שכתום המלחמות הסאמניות הגיע שטחה המלוכד של רומא – לאמור: השטח אשר כמעט הכיל רק קהילות של המשפט הרומאי או הלאטיני עד היער הקימיני מצד צפון, עד האברוּצים והים האדריאטי מצד מזרח, ועד לקאפּואה מצד דרום; ובאותו זמן מילאו תפקידם שני המשמרות הרחוקים ונוּסיה ולוּקריה, אשר נוסדו אל פני קוי־התחבורה של היריבים מצד מזרח ומצד דרום, ובידדו את הללו לכל הצדדים והכיווּנים. רומא היתה כבר מעכשיו לא רק הכוח הראשון־במעלה על פני הפלג־אי, אלא גם הכוח השליט שבו. ואז, מקץ המאה החמישית לקיומה של העיר, התחילו להתקרב זה אל זה בעצה ועל שדה־הקרב כל אותם העמים, אשר קראו ודרשו אל ברכת האלים ואל חריצותם שלהם עצמם, כל עם ועם בארצו; וכמו המנצחים באולימפּיה, שאחרי הנצחון הראשון התכוננו לקרב השני והרציני־יותר, כן גם בשדה־המערכה הגדול של העמים התכוננו כעת קרת־חדשה, מוקדון ורומא לקרב האחרון והמכריע.


פרק שלישי: המלך פּירוֹס כנגד רומא והתאחדותה של איטליה

בזמן שרומא היתה כבר מושלת־בכיפה ללא כל ערעור וספק היו היונים רגילים להכעיס את אדוניהם הרומאים, באמרם כי גדלותה של רומא באה רק בשל מחלת הקדחת של אלכסנדר מוקדון הגדול, אשר הכריעתו למות ביום 11 ביוני שנת 323 בבבל. הואיל ולא היה משמח הדבר כל כך להרהר במה שקרה היו היונים ניהנים לשהות עם הרעיון: מה יכול היה לבוא לעולם אילו היה המלך הגדול מבצע את זממו אשר זמם לפני מותו: לפנות כלפי מערב, ואז היה מערער בכוח הצי שלו את שלטונה של קרת־חדשה על פני הים ובכוח הגדודים שלו – את שלטונה של רומא על פני היבשה.

אין זה מן הנמנע, כי אלכסנדר חשב מחשבות כאלו; וכדי לבאר אפשרות זו אין מן הצורך להישען רק על הכלל, כי מושל אוֹטוֹקראטי, הרודף מלחמות ויש לו די חיילים ואניות, לא ימצא בנקל את הגבול למלחמותיו. ראוי והוגן היה לוֹ הדבר למלך הגדול היוני, שיגן על הסיקֶלונים מפני קרת־חדשה ועל הטארנטיים מפני רומא ושישים קץ למעשי־הביזה על פני שני הימים גם יחד. הצירים האיטלקיים, צירי הברטיים, הלוּקאנים והאטרוּסקיים, אשר היו מצויים בבבל יחד עם צירים אחרים רבים מאוד, זימנו לו למלך הזדמנות מספיקה ללמוד ולדעת את התנאים אשר בפלגאי52 האיטלקי ולקשור שם קשרים שונים. קרת־חדשה, רבת הקשרים במזרח, מן ההכרח שעוררה את תשומת־עינו של האדם הענקי הזה, וקרוב לודאי כי אמנם היו לו כוונות להפוך את השלטון הרשמי־בלבד שהיה לו למלך־הפרסים על המושבה הצורית – לשלטון ממשי. ולא בכדי נמצא מרגל מקרת־חדשה בסביבתו הקרובה של אלכסנדר.

בין כך ובין כך, בין אם היו אלה חלומות ובין אם היו תכניות, – המלך הלך לעולמו בלי לעסוק בעניני המערב ואותן המחשבות ירדו עמו אלי קבר. רק במשך שנים מעטות ריכז וליכד אדם יוני בידו את כל עצמתה האינטלקטוּאלית של ההילניות ואת כל השפע החמרי של המזרח. אמנם גם עם מותו לא הלך בשום אופן לאיבוד מפעל חייו: נטיעתה ויסודה של היונות במזרח, אולם הממלכה אשר רק הספיק ללכדה בידו נהרסה תיכף ומיד. המדינות אשר נבנו מהריסותיה מחלוקת תמידית שררה ביניהן, ומחמת זה נעשה קלוש ועלוב כל יעודה ההיסטורי־עולמי של היונות: הפצת התרבות היונית במזרח – אם כי לא נתבטל לגמרי. בתנאים כאלה לא יכלו כמובן לא המדינות היוניות ולא המדינות האסייתיות־מצריות אפילו להעלות על דעתן לתקוע יתד בארצות המערב ולקרוא מלחמה על הרומאית או על קרת־חדשה.

מערכות־המדינות של המזרח והמערב נתקיימו זו לצדה של זו, ותחילה לא נפגשו על פני השטח הפוליטי; ואכן נשארה רומא זרה במהותה להסתבכויות של תקופת יורשי אלכסנדר. רק קשרים בשטח הכלכלי נתקיימו. למשל: המדינה החפשית הרוֹדית, נציגה החשוב־ביותר של פוליטיקה מסחרית ניטראלית ביון, – אשר על כן היתה היא גם המתּוך הכללי של התחבורה בשנים של מלחמה בלתי־פוסקת – חתמה בשנת 306 על חוזה עם רומא. מובן, שהיה זה חוזה מסחרי, כיאות לקשר שבין עם־סוחרים ובין שליטיהם של חופי קרה וקמפּאניה. גם בהספקת החיילים השכירים אשר יון – נקודת־הגיוס הכללית שבאותם הימים – היתה נוהגת להספיק לאיטליה, לאמור: לטארנט, גם בזאת היתה אך מעטה מאוד השפעתם של הקשרים הפוליטיים, שהיו קיימים למשל בין טארנט ובין ארץ־מכוֹרתה ספּארטה. בדרך כלל לא היו גיוסים אלה אלא עסקים מסחריים, לפיכך, אם כי כרגיל היתה ספּארטה מספקת לטארנטיים את החיילות העיקריים שהיו דרושים להם למלחמותיהם האיטלקיות, בכל זאת לא באה על ידי כך בריב עם האיטלקים, כמו המדינות הגרמניות בימי מלחמת־השחרור של אמריקה הצפונית, שלא באו בריב עם ברית ארצות הצפון אף כי היו מוכרות ליריביה את נתיניהן.

גם המלך פּירוס איש אֶפּירוס לא היה בעצם אלא מפקד־מלחמה רודף גבורות. הוא היה אביר רודף אושר ומזל, אף כי התיחס לגזע אֵאַקוֹס ואחילֵס, ואילו היה נוטה יותר לחיי שלום – יכול היה לחיות ולמות כ“מלך” של עם הררי קטן, הנכנע לשלטונו העליון של מוקדון או – לכל היותר – היה נהנה מחופש של בדידות. אמנם דמה דימו אותו לאלכסנדר מוקדון; ובכל אופן נכון הדבר, כי הרעיון על יסודה של ממלכה יונית־מערבית, שגרעינה יהיו אֶפּירוס, יון הגדולה וסיקיליה, ממלכה המשתלטת על שני ימיה של איטליה ואשר עליה לדחוק את רומא, וגם את קרת־חדשה, לתוך שורת העמים הברבריים, הגובלים עם רשת המדינות ההילניסטיות, עם הקלטים וההודים – ודאי שרעיון זה לא היה פחות בגדלותו ובהעזתו מאותו רעיון, אשר הביא את מלך מוקדון לידי כך לעבור את ההֶלֶספּוֹנט53. אבל שני מסעי־הצבא האלה, המזרחי והמערבי, היו נבדלים זה מזה לא רק בתוצאותיהם, שהיו שונות אלה מאלה. אלכסנדר עם המחנה המוקדוני שלו, שחשוב היה בו ביחוד מטה־המפקדים, היה יכול בהחלט לעמוד בפני המלך הגדול; מה שאין כן במלך אֶפירוס, שהיתה לעומת מוקדון כמו מדינת הסן לעומת פרוסיה54; שכן הוא השיג מחנה צבא הראוי לשמו רק בצורת שכירים ומתוך קשרי־אמנה, שביסודם היו רק צירופים פוליטיים ארעיים. אלכסנדר הופיע בתוך ממלכת הפרסים ככובש, ואילו פּירוֹס הופיע באיטליה כמצביא מטעם התאגדות של מדינות שניות במעלה. אלכסנדר השאיר את ארץ־ירושתו בבטחון שלם, שהיה מבוסס על כניעתה המוחלטת של יון ועל הצבא הרב והחזק שנשאר בידי אנטיפאטרוס55, ואילו פּירוס – גם שלמוּתה של ארצו שלו עצמו לא היתה מובטחת אלא על יסוד דיבורו של שכן מסופק.

הצד השוה שבשני הכובשים, כי אילו היתה תכניתם מתגשמת היתה ארץ־מולדתם פוסקת בהכרח מלהיות המרכז של הממלכה החדשה שלהם. אבל קל היה יותר להעביר לבבל את מושבה של המונארכיה הצבאית המוקדונית מאשר לייסד בטארנט או בסיראקוּס בית־מלכות של חיילים. צורת־השלטון הדימוקראטית של הרפובליקות היוניות, אם כי היתה נתונה במצב של גסיסה תמידית, אי אפשר היה בכל זאת לחזור ולדחקה אל תוך המסגרת המתוחה של מדינה צבאית; פיליפּוֹס, שלא סיפח את הריפובליקות היוניות אל ממלכתו, לא עשה את הדבר בלי נימוק מספיק. אלכסנדר לא היה לו מקום לחשוש להתנגדות לאומית; כי במזרח היו רגילים מאז ומעולם לכך, ששבטים שליטים ונכנעים חיו אלה בצדם של אלה, וחילופי שליטים לא עשו רושם בלב האוכלוסים, ואולי גם היה רצוי להם. מה שאין כן במערב: כאן אפשר היה שיקרה, כי ינוצחו הרומאים, הסאמנים ובני קרת־חדשה; אבל שום כובש לא היה מצליח להפוך את האיטלקים לפלחים מצריים או לעשות את האכרים הרומיים למשועבדים לבני־חורין יוניים.

בכל אשר נשים עין: בכוח העצמי שלהם, בבעלי־הברית, בכוחותיהם של היריבים – בכּוֹל נראה, שתכניתו של המוקדוני היתה בת־הגשמה, ותכניתו של האֶפּירוני לא ניתנה לביצוע מעיקרה; הראשונה נראית כמילוי תפקיד היסטורי גדול, והשניה – כמשגה מעניין; הראשונה נראית כהנחת יסוד לרשת־מדינות חדשה ולתקופה חדשה בציוויליזציה, והשניה – כדבר מקרי בהיסטוריה. מפעלו של אלכסנדר האריך ימים אחריו, אם כי מחוללו מת לפני זמנו; ואילו פּירוס הספיק לראות במו עיניו את ביטולן של כל תכניותיו – עוד טרם גאלוֹ הֹמות. הם היו שניהם בעלי תכונות גדולות ונועזות, ובכל זאת לא היה פּירוֹס אלא מצביא ראשי, ואילו אלכסנדר היה קודם כל – המדינאי הגאוני־ביותר שבדורו. ואם נכון הדבר, כי ההבדל בין הגיבור ורודף־הגבורות הוא ביכולת ההבחנה: מה אפשר ומה בלתי־אפשר, הרי מן ההכרח הוא למנות את פירוֹס על סוג רודפי־הגבורות, ואין להעמידו בשורה אחת עם קרובו הגדול ממנו – כמו שאין להעמיד את הקוֹנֵטאבּל מבּוּרבּוֹן בשורה אחת עם לואי האחד־עשר.

ואף על פי כן יש קסם מפליא לשמו של איש אפּירוֹס, ומיוחדת במינה היא השתתפותנו בגורלו, שאמנם במדה ידועה היא באה בשל אישיותו האבירית והחביבה, אולם בכל זאת היא מבוססת בעיקר על העובדה, שהוא היה היוני הראשון אשר יצא למלחמה על הרומאים. הוא פתח פתח לאותם היחסים הבלתי־אמצעיים שבין רומא ויון, שהיו ליסוד לכל ההתפתחות המאוחרת של הציוויליזציה העתיקה ושל חלק חשוב מן הציוויליזציה החדשה. המלחמה שבין הפאלאנגים והקוֹהוֹרטים, בין צבא החיילים השכירים ובין הצבא להגנת המולדת, בין המלכות הצבאית ובין ממשל־הסנאטוֹרים, בין הכשרון האינדיווידוּאלי ובין הכוח הלאומי – כל אותה מלחמה בין היונוּת ובין רומא נתבצעה בפעם הראשונה והגיעה לידי בישולה באותם הקרבות שבין פירוֹס והמצביאים הרומיים. ואם כי הצד המנוצח היה חוזר וקורא גם אחרי כן לעתים קרובות להכרעה חדשה בכוח הנשק, הרי כל יום־קרבות מאוחר־יותר רק אישר וקיים את גזר־הדין הקודם. אולם אף על פי שהיונים נוצחו בשדה הקרָב ובקֶרב העדה הרי לא פחות מכן היתה ידם על העליונה בהחלט בכל שטחי התחרות האחרים מלבד השטח הפוליטי; ואכן נתגלו כבר באותן המלחמות סימנים ואותות מבשרים, כי נצחונם של הרומאים על היונים לא יהא כנצחונם על הגאלים והצידונים; כבר אז ניכר היה, שקסמה של אפרוֹדיטה מתחיל לפעול את פעולתו רק בשעה שהחניתות כבר כותתו והקובע והמגן סולקו הצדה.

המלך פּירוֹס היה בנו של אֶאַקידס, מושל המוֹלוֹסיים (בסביבת יאנינה), אשר חסה בצל אלכסנדר בתורת קרוב ועבד נאמן, ואחרי מות אדונו נסחף בזרם הפוליטיקה השושלתית המוקדונית, ועל ידי כך איבד קודם את שלטונו ואחר כך גם את חייו (בשנת 313). פירוֹס היה אז בן שש שנים והוא ניצל ממות על ידי גלאוּקיאס מושלם של הטאוּלאנטים האיליריים. במשך המלחמות על כיבוש מוקדון, בהיותו עוד נער, החזירו דֵמֶטריוֹס איש־המצור שוב אל כסא הנסיכות של מולדתו (307). אולם כעבור שנים מועטות (302) הורד מכסאו מחמת השפעתה של המפלגה המתנגדת והתחיל את הקאריירה הצבאית שלו, בבחינת פליט בן־נסיכים, בתוך חבורת גנראלים מוקדוניים. מיד ניכרה חשיבות אישיותו. בהנהגתו של אנטיגוֹנוס השתתף במסעי־הקרב האחרונים שלו. המצביא הותיק של אלכסנדר שמח מאוד לחייל זה מלידה, והוא חיוה את דעתו, שרק בשל השנים החסרות לו לא יוכל עוד להחשב לאיש־מלחמה ראש וראשון שבדור.

הקרב האוּמלל ליד איפּסוֹס הביא אותו כבן־תערובת לאלכסנדריה, לחצרו של אבי השושלת הלאגית; ובשל תכונתו הנועזה והחמורה, בשל חוש־החיילים שלו, שתיעב כל דבר שאינו צבאי, עורר שם הרבה את תשומת־לבו של המלך תלמי (פּטוֹלמֵיאוּס), החכם המדיני ולא פחות מכן משך את לבן של נשי חצרו בשל יפיו הגברי, אשר לא נתקפח בגלל פרצוף־פניו הפראי ובגלל פסיעותיו הגסות. באותו זמן דוקא חזר ויסד לו דֵמֶטריוּס המעפיל מלכות חדשה, הפעם במוקדון, – כמובן: מתוך כוונה לחדש מכאן את המונארכיה של אלכסנדר. צריך היה לדכא את רהב־מזימותיו, להעסיקו ולהטרידו במולדתו. והמלך תלמי לאגי הבין היטב מאד, כיצד להפיק תועלת לפוליטיקה הדקה שלו מנשמה בוערת כזו של הנער האפירוני. לא זה בלבד, שעשה את רצונה של אשתו המלכה ביריניקי, אלא גם צעד קדימה לקראת מטרתו שלו בתתו לנסיך הצעיר את בתו החורגת, את הנסיכה אנטיגונה, לאשה ובהאצילו לו ל“בנו” החביב בשובו אל ארץ־מולדתו (בשנת 296) תמיכתו והשפעתו העצומה.

כאשר אך שב אל ממלכת אבותיו מיד חברו אליו הכל; האֶפּירוֹנים העזים, האלבאנים של ימי הקדם, נצמדו אל הצעיר האמיץ, אל “הנשר”, כאשר הם קראו לו, באמון הבא בירושה ובהתלהבות מחודשת. בימי המבוכה והמהומה, אשר באו בקשר עם ירושת־המלכות המוקדונית אחרי מות קאסאנדר (בשנת 297) הרחיב האפּירוֹני את ממלכתו. קימעה קימעה כבש את השטחים עד המפרץ האַמבּראקי, עם העיר החשובה אמבראקיה, את האי קוֹרקירה, ואף גם חלק מהשטח המוקדוני, ואם כי כוחות־הצבא שלו היו פחותים הרבה – הצליח לעמוד בפני המלך דמטריוֹס, להשתוממותם של המוקדונים עצמם. ולא זה בלבד אלא בשעה שהורידו את דמטריוס, בשל מעשי־השטות שלו, מעל כסא־המלכות במוקדון הקריבו מרצונם את הכסא אל המתנגד האביר שלו, קרוב של בית אלכסנדר (בשנת 287): ולאמיתו של דבר לא היה איש ראוי יותר מפירוֹס לשאת על ראשו את נזר־המלכות של פיליפ ואלכסנדר.

בתקופה ירודה מאוד, בזמן שמלכוּת ושפלוּת התחילו להיות מושגים שוים, האיר בהירוֹת אופיו של פּירוֹס טהר־המדות, אשר כתם מוסרי לא עלה על אישיותו. האכרים החפשיים של ארץ־המכוֹרה המוקדונית, אשר אמנם נידלדלו והענו, היו בכל זאת רחוקים מאותה הירידה במוסר ובאומץ־הלב שממשלת יורשי־אלכסנדר הביאה ליון ולאסיה; ועל־כן פירוס כאילו נוצר ממש להיות למלך עליהם. הוא, אשר לבו היה פתוח, בדומה לאכסנדר, גם בביתו וגם בחוג ידידיו לכל היחסים האנושיים, ותמיד דחה מעליו את ארחות־השולטן המזרחיים, שהיו כה שנואים במוקדון. הוא, אשר בדומה לאלכסנדר ידוע ומוּכר היה כראש וראשון לבעלי תכסיסים בדורו.

אולם רגש־הלאומיות המוקדוני, המתוח יותר מדי עד להפליא, זה המבכר כל איש מוקדוני עלוב־ביותר על פני הנכרי החרוץ וחשוב ביותר, ורוח־המרדות נעדרת־התבונה של החיילות המוקדוניים כלפי כל מפקד שאינו מוקדוני, רוח זו אשר על מזבחה הועלה לקרבן גדול המצביאים מבית־מדרשו של אלכסנדר, הוא אֶומנס הקארדי – הם אשר הביאו גם לידי קצו המהיר של שלטון הנסיך האפּירוֹני. ראה פּירוס, שאין הוא יכול לנהוג שלטונו על מוקדון בכוח רצונם של המוקדונים ולא היה בו די כוח, או אולי היתה רוחו גם נדיבה יותר מדי, לכפות את שלטונו על העם למרות רצונו; מה עשה? – אחרי שלטון של שבעה חדשים עזב את הארץ לממשלת־אי־הממשלה שלה וחזר (בשנת 287) אל בני אפּירוס הנאמנים לו.

אולם האיש, אשר נשא על ראשו את כתרו של אלכסנדר, גיסו של דמטריוס, חתנו של תלמי לאגי ושל אגתוֹקלס מסיראקוּס, אותו אסטראטגיקן רב־ההשכלה, אשר כתב ספרי־זכרונות ומחקרים מדעיים על אמנות־המלחמה, לא היה יכול לחתום את ספר חייו בזה, שלמועד מסויים בשנה יבקר את החשבונות שיגיש לפניו מושק המקנה של המלך, ויקבל מנתיניו האפּירוֹנים הישרים את מתנות־המדינה הרגילות בבקר ובצאן, כדי שיחדש על מזבחו של זבס את שבועת־האמונים שלהם אליו ואת שבועת האמונים שלו לחוקים, וליתר חיזוק של כל אלה יבלה עמהם את הלילה במשתה ובשמחה. אם לא ניתן לו המקום על כסא המלכות של מוקדון כי אז לא יכירנו מקומו גם במולדתו בכלל. הוא יכול היה להיות ראשון במעלה, ועל כן לא יכול היה להיות שני במעלה. ולפיכך נישאו עיניו למרחקים.

המלכים, אשר רבו ביניהם בדבר כיבושה של מוקדון, אם כי לא היו מאוחדים בשום דבר, היו בכל זאת מוכנים לסייע בכל לבם זה לזה, כדי להניע את המתחרה המסוכן הזה שיסתלק מרצונו הטוב. והוא היה בטוח בעצמו, כי חבריו־למלחמה הנאמנים לו ילכו אחריו בכל אשר ילך ויוליכם. ודוקא אז היו פני התנאים באיטליה כאלה, שהיה שוב מקום לחזות אפשרות של ביצוע אותן התכניות, אשר תיכנו ארבעים שנה לפני כן קרובו של פירוֹס, בן־דודו של אביו, אלכסנדר איש אפירוס, ואחר כך גם חותנו אגתוֹקלס מסיראקוס. וכן גמר פירוס אומר בלבו לוותר על תכניותיו המוקדוניות ולייסד במערב ממלכה חדשה למענו ולמען עמו היוני.

שביתת הנשק, שבאה על איטליה אחרי בריות־השלום שנכרתה עם סאמניוּם בשנת 290, לא זכתה לאריכות ימים. הפעם הזאת באה מצד הלוּקאנים הדחיפה לעשות אגודה חדשה כנגד שלטונה המכריע של רומא. אומה זו השתתפה במלחמה הסאמנית על צדה של רומא ובכוחה שיתקה את מעשי הטארנטיים ועזרה הרבה לסיומה של המלחמה. הרומאים, שהיו חייבים לה תודה על כך, הפקירו לה את הערים היוניות שהיו בגבולות החבל שלה. בהתאם לזה התכוננו הלוּקאנים מאחרי חתימת השלום, לכבוש יחד עם הברטיים את הערים האלו בזו אחרי זו. התוּריים, אשר נתקפו וחזרו ונתקפו על ידי מצביא הלוּקאנים סטניוּס סטאטיליוּס, פנו לסנאט הרומאי וביקשו ממנו סעד ועזר כנגד הלוּקאנים, – בדיוק כמו שביקשו לפנים הקמפּאנים את עזרתה של רומא כנגד הסאמנים, – ולא חששו כלל למחיר היקר שישלמו בשכר העזרה הזאת: מחיר חירותם ועצמאותם. כיון שרומא לא היתה כבר מעונינת בברית שלה עם הלוּקאנים, מפני שמבצר וֵנוּסיה כבר היה בנוי על תלו מילאו הרומאים את בקשתם של התוּריים ופקדו על בני־הברית שלהם (הלוּקאנים) לעזוב את העיר, אשר התמכרה בידי הרומאים.

בראות הלוּקאנים והברטיים, שבני־בריתם החזקים בגדו בהם ולא נתנו להם את חלקם בשלל המשותף, באו במשא־ומתן עם מפלגת־האופּוזיציה שבקרב הסאמנים והטארנטיים, לעשות התאגדות חדשה של האיטלקים. כשהרומאים שלחו אליהם משלחת מיוחדת להזהירם על התוצאות, לקחו הם את הצירים בשבי ופתחו במלחמה כלפי רומא בהתקפה חדשה על תוּרי (בשנת 285 בערך). לשם כך פנו לא רק לסאמנים ולטארנטיים, אלא גם לאיטלקים הצפוניים – לאטרוּסקים, לאוּמברים ולגאלים – וקראו את קריאתם להתאחד עמהם במלחמה למען החופש. ואכן קמה לתחיה הברית האטרוסקית ושכרה מחנות עצומים של חיילים גאליים. הצבא הרומאי בהנהגתו של הפרֵטוֹר לוּקיוּס קֵקיליוּס הלך לעזרתם של בני אֲרֶטיום, שנשארו נאמנים לרומא, ולפני חומותיה של עיר זו הושמד כולו בידי הסנוֹנים, חייליהם השכירים של האטרוּסקים, ויחד עם שלושת עשר אלפי החיילים נפל גם מצביאם עצמו (בשנת 284).

הסנוֹנים נמנו על בני־בריתה של רומא, ועל־כן שלחו הרומאים אליהם צירים, אשר בקשו מהם דין־וחשבון על הספיקם שכירים כנגד רומא ודרשו מהם את החזרת השבויים בלי תשלום כופר נפש. אולם לפי פקודת מנהיגם של הסנוֹנים, בריטוֹמאריס, אשר לבו היה נתון לנקום מאת הרומאים את נקמת אביו שהומת על ידם, הרגו הסנונים את הצירים הרומיים ועברו בגלוי לצדם של האטרוּסקים. כל איטליה הצפונית, האטרוּסקים, האוּמברים, הגאלים, עמדו איפוא במערכת־מלחמה מול רומא. הם היו יכולים להגיע לידי נצחונות גדולים – אילו ידעו החבלים הדרומיים להשתמש בשעת־כושר זו, ואף אלה שלא הספיקו עדיין להצטרף למחנה שכנגד רומא היו מצטרפים אליו. ואכן דומה הדבר, כי הסאמנים, אשר היו מוכנים תמיד ומזומנים לעמוד ולהילחם על חירותם, הכריזו מלחמה גם עתה על הרומאים; אולם באשר היו חלשים מאוד ומוקפים מכל צד לא יכלו להביא תועלת חשובה לברית; וטארנט היתה מהססת, כדרכה.

באותה שעה שבמחנה היריבים עסקו בכריתת בריתות, בחתימת חוזי־תמיכה, בגיוס חיילים שכירים, היו הרומאים פועלים ועושים. הראשונים היו הסנונים, אשר ניתן להם להרגיש כמה מסוכן הדבר לנצח את הרומאים. הקונסול פּובליוּס קוֹרנֶליוס דוֹלאבֶּלה עלה על ארצם עם מחנה־צבא עצום; כל אשר לא נפל לפי חרב, גרוש גורש מארצו, וכל השבט נמחה מתוך שורת האומות האיטלקיות (בשנת 283). לגבי עם כזה, החי בעיקר על עדריו, אפשרי היה באמת גירוש המוני כזה. קרוב לודאי, שאותם הסנונים שגורשו מאיטליה עזרו לארגונם של הגדודים הגאליים, אשר מיד אחר כך הציפו את סביבת הדוֹנאו, את מוקדון, יון ואסיה הקטנה. הבּוֹיים, שכניהם הקרובים־ביותר וקרובי־הגזע של הסנונים, שהיו מבוהלים ומלאי מרירות למראה האסון שבוּצע במהירות כה איומה, התאחדו מיד עם האטרוסקים; הללו המשיכו עדיין את המלחמה, וחייליהם הסנוניים לא עוד נלחמו עכשיו כנגד הרומאים כשכירים בלבד, כי אם נקמו מתוך יאוש את נקמת מולדתם.

צבא עצום של אטרוסקים וגאלים עלה על רומא, כדי לנקום בעיר הבירה של האויב נקמת השבט הסנוֹני, שהושמד, וכדי לכלות ולאבד את רומא ולהשמידה מתחת השמים – בשלימות יתרה הרבה מאשר עשה זאת לפנים המלך הצבאי של אותם הסנונים עצמם. אפס כי בעברו את נהר הטיבר, בקרבת היאור הוואדימוֹני, הוכה הצבא המאוחד בידי הרומאים מכה ניצחת (283). כעבור שנה ההינו המאוחדים לפתוח עוד פעם בקרב ליד פּוֹפּוֹלוניה, אולם התוצאה לא היתה מוצלחת בשבילם יותר מקודם; אז עזבו הבוֹיים את בני־בריתם לנפשם וכרתו ברית־שלום נבדלת עם הרומאים. באופן כזה נוצח באופן בודד החבר המסוכן ביותר של ההתאחדות, הוא העם הגאלי, עוד טרם נתלכדה כל ההתאחדות בשלמותה, ועל ידי כך ניתנו ידים חפשיות לרומא לפעול כנגד איטליה התחתית, ששם נתקיימה מלחמה בלתי־רצינית בשנים 285–283. אם עד כה עלה בקושי למחנה הרומאי החלש אשר בתוּרי לעמוד בפני הלוּקאנים והברטיים, הנה עתה (בשנת 282) הופיע הקונסול גאיוּס פאבּריקיוּס לוּסקינוס לפני שערי העיר ועמו חיל עצום ורב, והוא שחרר את העיר מן המצור, הכה את הלוּקאנים מכה עצומה ולקח בשבי את מצביאם סטאטיליוס.

הערים היוניות הקטנות שלא היו דוֹריות, אשר ראו ברומאים את מושיעיהן, נכנעו בכל מקום מרצונן עצמן לרומאים. חיל־מצב רומאי נשאר במקומות החשובים ביותר, בלוֹקרי, בקרוֹטוֹן, בתוּרי וביחוד ברֶגיוֹן, העיר אשר לפי הנדמה נתנו בה גם בני קרת־חדשה את עיניהם. בכל מקום היתה ידה של רומא על העליונה בהחלט. מתוך השמדת הסנוֹנים נפל לידי הרומאים שטח גדול של אדמת החוף האדריאטי. אין ספק, כי מתוך שימת לב למריבה עם טארנט, שגחלתה היתה עוממת מתחת לרמץ, ולסכנת החדירה של בני אפירוס מיהרו הרומאים לתפוס בידם את החוף הזה וכן גם את הים האדריאטי. בשנת 283 העבירו מושבת־אזרחים למקום־הנמל סֵנה (סיניגאליה), שהיה פעם עיר־הבירה של מחוז הסנונים; בו בזמן הפליג צי רומאי מן הים הטירני אל מימי המזרח, כמובן – מתוך כוונה לקבוע את תחנתו בים האדריאטי ולסוכך על הישובים הרומיים שהיו שם.

הטארנטיים חיו בשלום עם הרומאים מהעת שנכרתה הברית (בשנת 304). הם ראו במו עיניהם את גסיסתם הארוכה של הסאמנים, את כליונם החרוץ והמהיר של הסנוֹנים; הם קיבלו בסבלנות ולא קראו כל תגר על יסודן של ונוּסיה, האטריה, סנה, על כיבושן של תוּרי ורגיון. אולם עכשיו, כשהצי הרומאי הפליג מן הים הטירני אל האדריאטי, ובדרכו סר אל מימי טארנט ועגן לפני העיר הידידותית, תפחה ועברה סוף סוף על גדותיה המרירות העצורה ונטורה זה מכבר. באספת־האזרחים הזכירו הנואמים את ההסכמים הישנים, אשר לפיהם אסור היה לאניות־מלחמה רומיות לנסוע מהכף הלאקיני56 והלאה למזרח. בסערת־זעם השתער ההמון על אניות־המלחמה הרומיות והתנפלו עליהן פתאום כדרך שודדי־ים, ואחרי קרב חמוּר נוּצחו הרומאים. חמש אניות לוקחו בשבי והאנשים אשר בהן הוּמתו או נמכרו לעבדים, והאדמיראל הרומאי עצמו נפל חלל.

התנהגות מחפירה זאת ניתנת להתבאר רק בהעדר התבונה ובחוסר־המצפון, אשר הם היו השליטים העליונים בממשלת ההמון. כי אותם ההסכמים שעליהם דנו היו שייכים לתקופה, שזה מכבר עברה ובטלה מן העולם. מתקבל על הדעת, כי לכל הפחות אחרי יסודן של האטריה וסנה ניטל כל טעם ונימוק מאותם ההסכמים, וכי הרומאים נכנסו אל המפרץ מתוך בטחון אמונה בברית הקיימת. שכּן ברור, כמו שמוכיח מהלך המאורעות אחרי כן, כי הרומאים עצמם מעוניינים היו בהחלט, שלא לזמן לטארנטיים כל סיבה להכרזת מלחמה. ואילו היו המדינאים שבטארנט מכריזים מלחמה על רומא – כי אז לא היו עושים בזה אלא מעשה שעמדו לעשותו לפני זמן רב. ואם היו רואים לטוב לפניהם, לבסס את הכרזת־המלחמה שלהם על טעם פורמאלי של הפרת הסכם ולא על יסוד המציאות – שוב אי אפשר היה לטעון כלום כנגד זה; כי הרי הדיפלומאטיה מאז ומעולם ראתה פחיתות־כבוד לעצמה, להגיד את הדבר הפשוט – כפשוטו. אבל דבר זה – להתנפל על הצי בידים מזוינות ובלי כל התראה מוקדמת, במקום לדרוש מאת האדמיראל לחזור מדרכו, ודאי שהיה זה מעשה־שטות לא פחות ממעשה־פראוּת. היה זה אחד מאותם מעשי־הפראות הנוראים שבציוויליזציה, כשהנימוס ודרך־הארץ מניחים פתאום את ההגה מידם ולנגד עינינו מתגלה הגסוּת בכל עירומה; ונדמה לך אז כאילו היא באה להזהירך מפני האמונה הילדותית, שיש כביכול בידי הציוויליזציה לשרש את תכונת־החיה מקרב האדם.

וכאילו בכל אלה לא היה להם די עדיין – באו הטארנטיים אחרי מעשה־גבורה זה והתנפלו על תוּרי, שחיל־המצב הרומי שבה אשר נרעש להתנפלות פתאום זו נכנע (בחורף 282/81), ואותם התוּרינים, אשר הפוליטיקה הטארנטית הפקירתם לאויביהם הלוקאנים, ואשר על כן נאלצו אז להשתעבד בעל־כרחם לרומא – נענשו עכשיו קשה על ידי הטארנטיים בעווֹן בגידתם בצד היוני ועברם אל הברברים.

ואף על פי כן התנהגו הברברים במתינות כזאת, שלפי כוחם העצום ולפי עלבונם וכאבם היא מעוררת תמהון. רומא היתה מעוניינת לקיים את ניטראליותה של טארנט ולהאריך זמנה ככל האפשר, ולפיכך דחו המנהיגים של הסנאט את ההצעה שבאה מטעם המיעוט, מתוך התמרמרות מובנת, להכריז תיכף ומיד מלחמה על הטארנטיים. הרומאים הלכו בדרך מתאימה יותר לפי כבודם וקשרו את המשכת השלום מצד רומא בתנאים מתונים ביותר: על הטארנטיים לשחרר את השבויים, להחזיר את תורי ולמסור בידי רומא את מחוללי ההתנפלות על הצי. משלחת רומאית הלכה לטארנט (בשנת 281) והציעה הצעות אלו, וכדי לחזק את ערך הדיבורים שלהם נכנס בו בזמן מחנה־צבא רומאי לגבולות סאמניום, בהנהגתו של הקונסול לוּקיוס אֶמיליוּס. הטארנטיים יכלו להסכים לתנאים אלה מבלי להקריב אף משהו מעצמאותם, ואכן קיווּ הרומאים לאפשרות של הסכם בין הצדדים; ובצדק, באשר ידעו כמה מועטת היא תאות המלחמה בטארנט העיר המסחרית העשירה. אולם הנסיון לקיים את השלום לא הצליח. יתכן, שגרמה לכך התנגדותם של אותם מבני טארנט, אשר חשבו כי הכרחי הוא לצאת בנשק לקראת העזותיה הכיבושיות של רומא, וכל המקדים הרי זה משובח; ויתכן, שלא גרם לכך אלא העדר יכלתו של ההמון העירוני לשלוט בעצמו, המון זה, אשר מתוך חוסר־נימוס שהיה מצוי אצל היונים פגע באופן גס ומכוער גם באישיותו של הציר הרומאי.

עתה נכנס הקונסול אל תוך גבול החבל הטארנטי; אולם גם עכשיו לא פתח מיד במעשי־איבה, אלא הציע עוד פעם אותן הצעות השלום. אחרי שגם הצעות אלו היו לשוא – התחיל אמנם להחריב את השדות ואת בתי־הכפרים והכה בשומרי העיר, אולם את השבויים הנכבדים־יותר הוציא לחפשי בלי דמי־פדיון; עוד קיווּ הרומאים, כי לחץ המלחמה יתן את כוח ההכרעה בידי המפלגה האריסטוקראטית אשר בעיר, ומתוך כך יבואו לידי עשיית שלום. הסיבה להתאפקותם זו של הרומאים היתה, מפני שהרומאים לא רצו להביא את העיר לידי כך, שתפול לתוך זרועותיו של מלך אֶפּירוס. ידוע היה אז כבר ברבים, כי הלה זומם מזימות על איטליה. וכבר הלכה משלחת מטארנט אל המלך פירוֹס ושבה ריקם ממנו, כי הוא ביקש הרבה יותר מאשר היה בכוחם וברשותם לתת.

הכרח היה להם לטארנטיים להחליט החלטה מכרעת. כי חיל־ההגנה האזרחי אינו יודע אלא לברוח מפני הרומאים – דבר זה הוכיח די והותר. כי על כן נשארה ביד הטארנטים רק הברירה בין עשיית שלום עם רומא – כי הרומאים עדיין היו מוכנים ועומדים לעשות שלום לפי התנאים הנוחים שהתנו קודם, – ובין חתימת חוזה עם פּירוס לפי כל התנאים אשר ימצאם המלך טובים לפניו: זאת אומרת: ברירה בין כניעה לשלטונה העליון של רומא או לעריצותו של חייל יוני. כוח המפלגות אשר בעיר היה כמעט שוה. סוף סוף נצחה המפלגה הלאומית; היה לכך נימוק שיכלו להצדיקו, כי אם גורלם הוא בכלל להיכנע לאדונים – מוטב שיהא להם אדון יוני ולא ברברי; אולם מלבד נימוק זה גרם לכך גם פחדם של הדימאגוגים, שאמנם רומא נאלצת במסיבות אלו לגלות מתינות יתרה, אבל בכל זאת לא תחמיץ כל שעת כושר לכשתבוא לידה לקחת נקם בהמון הטארנטי על המעשים המחפירים שלו.

העיר כרתה איפוא ברית עם פּירוס. הוא נמנה למפקד ראשי של החיילות הטארנטיים וכל יתר האיטליוֹנים, אשר יצאו בנשק לקראת רומא. מלבד זה קיבל את הזכות להחזיק חיל־מצב שלו בטארנט העיר. מובן מאליו, כי העול של כל הוצאות המלחמה עלה על העיר. לעומת זאת הבטיח פּירוס, כי לא יאריך את זמן שהותו באיטליה יותר מן ההכרחי; ויש לשער, שבלבו הניח מקום להתגדר במובן הזמן ההכרחי, שהוא יקבענו לפי ראות־עיניו. ובכל זאת כמעט שהשלל חמק מתחת ידיו. בזמן שהצירים הטארנטיים שהו באפּירוס – ואין ספק כי אלה היו ראשיה של מפלגת המלחמה – נהפך הלך־הרוח בעיר, אשר נלחצה עכשיו לחץ קשה בידי הרומאים. כבר היה הפיקוד הראשי מסור בידי אַגיס, שנטה אחרי רומא, והנה שבו הצירים מאפּירוֹס וההסכם החתום בידיהם, ואתם יחד בא איש־האמונים של פּירוס המיניסטר קינֵיאס, וההגה חזר לידיה של מפלגת המלחמה. מיד אחזה יד תקיפה־יותר ברסן ההנהגה ושמה קץ לתנודות המעציבות.

עוד בסתיו שנת 281 עלה מן הים הגנראל של פירוס, מילוֹן, ושלושת אלפים אפּירונים עמו, וכבש את מצודת העיר. אחריו בא המלך עצמו, אשר הגיע בראשית 280 אחרי נסיעה סוערת בים שדרשה קרבנות הרבה. הוא הוליך אתו לטארנט צבא חשוב אבל מגוון מאוד. חלק הצבא הצטרף מגייסות ביתו, המוֹלוֹסיים, התֶּספּרוֹטיים, החַאוֹניים, האמבראקים: חלקו הצטרף מן הגייסות הרגליים המוקדוניים והפרָשים התסאליים, אשר לפי הסכם ניתנו לו מאת תלמי (פּטוֹלמיאוּס) מלך מוקדון; חלק שלישי של הצבא הצטרף מחיילים שכירים אֶטוֹליים, אקרנאניים ואתאמניים. בסך הכל הכיל הצבא עשרים אלף אנשי פאלאנגות, אלפיים קשתים, חמש מאות קלעים, שלושת אלפים פרשים ועשרים פּילים. המחנה לא היה, איפוא, קטן הרבה מאותו מחנה, אשר בו עבר אלכסנדר לפני חמשים שנה את ההלספּוֹנט.

בזמן בואו של המלך לא היו עניניהם של המאוחדים במצב המניח את הדעת. אמנם הסתלק הקונסול הרומאי מהתנפל על טארנט, בראותו כי לא השוטרים הטארנטיים אלא חייליו של מילוֹן הולכים לקראתו, ונסוג אחור עד אפּוּליה. אולם מלבד חבל טארנט שלטו הרומאים כמעט בכל איטליה כולה. בשום מקום באיטליה התחתית לא היה להם למאוחדים מחנה בשדה־הקרב, ואפילו באיטליה העלית, מקום שם נשארו האטרוסקים יחידים במערכה נחלו אלה רק מפלות בקרבות האחרונים (בשנת 281). המאוחדים מסרו לידיו של המלך פירוס, לפני הפליגו באניה, את הפיקוד הראשי על כל חיילותיהם והודיעו לו כי הם יכולים לגייס צבא בן שלוש מאות וחמשים אלף איש רגלי ועשרים אלף פרשים. אבל המציאות היתה ניגוד מעציב לדברי־ראמות אלה. הצבא, שהצבאתו העליונה נמסרה לפירוס, עדיין צריך היה להיוצר, ולעת עתה נמצאו לו רק מקורות־הגיוס של טארנט עצמה. המלך ציוה לגייס בכסף טארנטי צבא־שכירים איטלקי והרים מקרב האזרחים את האנשים הכשרים לשרות המלחמה.

אבל לא כך הבינו הטארנטיים את תוכן ההסכם. חשוב חשבו, כי הם קנו לעצמם את הנצחון ככל סחורה אשר תיקנה. הם ראו בכך מעין הפרת חוזה, אם המלך רוצה להכריחם כי הם עצמם ילחמו לנצחונם. יתר על כן: כאשר רבה היתה תחילה שמחתם של האזרחים, אחרי בואו של מילון, שיכלו להסיר מעליהם את עול שירות־המשמרות שהעיק עליהם, כן רב היה עתה אי־הרצון להתייצב תחת דגליו של המלך. בנוגע למשתמטים היה הכרח לאיים עליהם בעונש־מות. סופו זה של הדבר הצדיק עכשיו בעיני הכל את דעתה של מפלגת־השלום, ואף גם פתחו במשא־ומתן עם רומא, ובכל אופן עמדו לבוא עמה במשא־ומתן. פּירוס, שהיה מוכן מראש להתנגדות כזאת, ראה מעכשיו את העיר כעיר שנכבשה בידו. החיילים קבעו את דירותיהם בבתים הפרטיים, אספות־העם והחוגים (συσσίτια) הרבים נאסרו, התיאטרון ננעל, רחובות־הטיול נסתמו, ובשערי העיר הושבו משמרות אפּירוניים. חלק של המנהיגים לוקחו כבני־תערובת ונשלחו מעבר לים. חלק מהם נמלט מאותו גורל וברח לרומא. התנהגות חמורה זו נחוצה היתה, כי אי אפשר היה ממש לסמוך באיזה מובן שהוא על הטארנטיים. רק עכשיו יכול היה המלך לפתוח בפעולותיו בשדה המלחמה, מאחר שאפשר היה לו לסמוך כי העיר החשובה היא ברשותו.

גם ברומא ידעו איזו מלחמה צפויה להם. כדי להבטיח קודם כל את נאמנותם של בני־הברית, כלומר: של הנתינים – הועמד חיל־מצב בערים שאי אפשר היה לסמוך עליהן, ובכל מקום שראו הרומאים צורך בדבר שמו במאסר או הוציאו להורג את מנהיגיה של מפלגת העצמאות. כן עשו, למשל, למספר חברים של הסנאט בפּרנסטה. לשם המלחמה עצמה נעשו מאמצים גדולים. הטילו מס מלחמה ולקחו את מכסת הצבא בשלמותה מכל הנתינים ובני־הברית, ואף הפרוליטארים, שהיו פטורים בעצם מחובת הצבא, נקראו גם הם לצאת לקראת נשק. מחנה־צבא רומאי נשאר בעיר הבירה כחיל־מילואים. מחנה אחר ומפקדו הקונסול טיבּריוּס קוֹרוֹּנקאניוּס נכנס לאטרוּריה והדף את חילות ווֹלקי וּווֹלסיני. המחנה הראשי נועד, כמובן, לאיטליה התחתית. מחנה זה החיש את מסעו ככל האפשר, מפני שרצה להשיג עוד את פּירוס בסביבת טארנט, כדי למנוע ממנו לאַחד את חיילותיו עם הסאמנים וכל יתר המגוייסים מאיטליה הדרומית, שהנשק בידם מופנה כלפי הרומאים. לעת עתה הועמד סכר להתפשטותו של המלך על־ידי חילות־המצב הרומיים, אשר חנו בערים היוניות של איטליה התחתית. אולם על־ידי מרד של הגדוד שחנה ברגיון – גדוד זה נתגייס מתוך הגדודים של הנתינים הרומיים בני קמפּאניה, וגם מפקדם דֶקיוּס קמפּאני היה – הוצאה מתחת רשות העיר החשובה הזאת, אם כי נמסרה בידיו של פּירוס.

אם מצד אחד היה מרד צבאי זה גם פרי השנאה הלאומית של הקמפּאנים כלפי הרומאים, הרי מצד שני אי אפשר היה לו למלך פירוס להכניס את המחנה הזה לתוך הברית שלו, שכן הוא בא מעבר לימים כדי להיות מגן ומחסה ליונים, ואילו מחנה זה הרג ורצח את בעלי־הבתים הרגיוֹניים שלו בתוך בתיהם. וכך נשאר מחנה זה בודד לעצמו, ונמצא בקשר מהודק עם קרוביו לגזע ולפשע המאמרטיים57; אלה היו החיילים השכירים הקמפּאניים של אגאתוֹקלס אשר כבשו גם כן בדרך זו את מסאנה שממול רגיון. המחנה הזה ביער ושומם על דעת עצמו את הערים היוניות אשר מסביב, כגון: קרוטון, מקום שם הרג את חיל־המצב הרומאי, וקאוּלוֹניה58, אשר הרס אותה והחריבה.

לעומת זאת הצליחו הרומאים – בכוחה של פלוגה קלושה שהלכה לגבול הלוּקאני ובכוח חיל־המצב שהעמידה בונוּסיה – למנוע את הלוּקאנים והסאמנים מלהתאחד עם פּירוס. בו בזמן הוליך הקונסול פּוּבּליוס וינוס לקראת פּירוס את המחנה העיקרי, אשר הכיל כפי הנראה ארבעה לגיונות, כלומר: יחד עם מספר מתאים של צבאות הברית מנה המחנה חמשים אלף איש לכל הפחות. פּירוס אמר להגן על המושבה הטארנטית הֵראקליה וחנה עם מחנהו וחיל הטארנטיים בין העיר הראקליה ובין פאנדוֹסיה59 (בשנת 280). הרומאים כבשו, בחסותו של חיל הרוכבים שלהם, את המעבר על פני נהר הסיריס ופתחו בקרב בהתקפת־פרשים נלהבה ומוצלחת. המלך, שנהג בעצמו את פרשיו, נפל מעל סוסו; הרוכבים היוניים, שבאו במבוכה אחרי שנעלם מפקדם המלך, פינו את שדה־הקרב לגדודי האויב.

בינתיים התייצב פּירוס בראש חיל־הרגלים שלו ופתח שוב בהתנגשות מכרעת. שבע פעמים התנגשו הלגיונות עם הפאלאנגים והמלחמה לא פסקה. והנה נפל מגאקלֶס, אחד מטוּבי קציניו של המלך; והואיל ובאותו יום בוער היה הוא חמוש בתחמושתו של המלך – האמין הצבא, זאת הפעם השניה, כי המלך נפל חלל, ושורות־הצבא אבדו את בטחונן והתחילו להתמוטט, וכבר אמר וינוּס לנפשו, כי הנצחון בידיו והתקיף בכל חיל פרשיו את היונים מן הצד. מה עשה פירוס? בראש גלוי עבר בתוך השורות של חיל הרגלים וקוֹמם שוב את אומץ־לבם של אנשיו. כלפי הפרשים הרומיים שלח עכשיו את הפּילים, שעד כה לא השתמשו בהם. הסוסים נרתעו אחור מפניהם, החיילים לא ידעו כיצד לעמוד בפני החיות הענקיות האלו והפנו לנוס. שיירות הפרשים שנתפוצצו ונפוצו בבהלה והפילים שרדפו אחריהם הגיעו עד לחיל הרגלים של הרומאים; נתפקקו גם פרקי שורותיו המהודקות – והפילים ביחד עם הפרשים התסאליים המצויינים ערכו טבח גדול בקרב הנמלטים על נפשם.

אז קם חייל רומאי אחד אמיץ־לב, גאיוּס מינוּקיוּס, ראש הכידונאים של הגדוד הרביעי, ופצע את אחד הפילים, ועל ידי כך הביא במבוכה את החיילות הרודפים אחרי צבאו; אילולא זאת – ודאי שהצבא הרומאי היה נשמד כמעט כליל, ועתה הצליחו שיירי החיילות הרגליים של רומא לעבוד את הנהר סיריס. אבדותיהם היו עצומות: שבעת אלפים רומאים נמצאו בשדה־הקטל קטולים או פצועים על ידי המנצחים, ואלפיים מהם לוקחו בשבי. הרומאים עצמם מספרים על אבדה של חמשה־עשר אלף איש־צבא, אלא שהם כוללים במספר זה גם את הפצועים שהובאו משדה־הקרב. אולם גם האבדות בקרב צבאו של פירוס לא היו פחותות הרבה מזה; כארבעת אלפים איש מטוּבי החיילים שלו כיסו את שדה־הקטל ורבים מן הקצינים החרוצים־ביותר נפלו חללים.

המלך פירוס שקל בדעתו, כי אבדותיו היו בעיקר באנשי־הצבא הותיקים שלו, אשר למלא את מקומם קשה הרבה יותר מלמלא מקומם של גייסות־ההגנה הרומיים, וכי בכלל הגיע לידי נצחון רק על־ידי הבהלה שקמה בגלל התקפתם של הפילים, בהלה שאי אפשר לחזור עליה לעתים קרובות. כי על כן ודאי שאפשר הדבר, כי המלך, שהיה מבין מופלא בהלכות אסטראטגיה, ציין אחר כך בעצמו כי נצחונו זה דומה למפלה; אם כי לא היה טיפש כזה, שתיארוהו אחרי כן המשוררים הרומיים בשירותיהם, שכאילו חרת בעצמו את הביקורת העצמית הזאת לעיני הקהל בטארנט עלי לוח מצבת הזכרון אשר הקים שם. מבחינה פוליטית לא היתה, ראשית כל, כל חשיבות לדבר: מה היה הקרבן שנדרש לנצחון זה. ולא זה בלבד, אלא שהרֵוח שהרויח פירוס בקרב הראשון עם הרומאים היה למענו דבר שאין ערוך לו. כשרון המצביא שלו נתגלה ועמד לו במדה מפליאה גם בשדה־קרב חדש זה, אם יש דבר שהיה בכוחו לפחת רוח אחדות ומרץ בבריה המתנוונת של התאחדות האיטלקים, הרי מן ההכרח שהיה זה רק הנצחון ליד הראקליה.

אולם גם התוצאות הממשיות של הנצחון היו ניכרות ובנות־קיימה. לוּקאניה אבדה להם לרומאים. ווינוס הוציא משם את חיילותיו והלך לאפּוּליה. הברטיים, הלוּקאנים והסאמנים התאחדו באין מפריע עם פּירוס. מלבד רגיוֹן, אשר נאנחה מן הלחץ שלחצו אותה המורדים הקמפּאניים, נספחו כל ערי היונים אל המלך, ולוֹקרי אף מסרה בידו מרצונה את חיל־המצב הרומאי. בו בטחו בהחלט, ובצדק, כי לא יפקירם לאיטלקים. הסאבּלים והיונים עברו איפוא לצדו של פּירוס; אולם מזה והלאה לא פעל את פעולתו גם הנצחון. בקרב הלאטינים לא נראתה כל נטיה להשתמש בעזרתו של שליט נכרי כדי לפרוק מעל הצואר את עולה של רומא, אם כי עול זה כבד היה מאוד. וינוּסיה, אם כי מוקפה היתה עכשיו אויבים, דבקה ברומא ולא הרפתה ממנה. החיילים אשר לוקחו בשבי ליד הנהר סיריס אחרי עמדם על נפשם בגבורה רבה – גמל להם המלך האביר כראוי להם ונהג בהם כבוד רב, וכפי המנהג היוני הציע לפניהם להיכנס לתוך שורות הצבא שלו. אולם הוא נוכח לדעת, כי לא בחיילים שכירים הוא נלחם, אלא בעם. לא נמצא איש, לא רומאי ולא לאטיני, שנצטרף לשורותיו.

פּירוס הציע לרומאים לכרות ברית־שלום. יותר מדאי היה הוא חייל נבון ולא יכול היה להתעלם מן הליקוי שבמצבו, ויותר מדאי היה מדינאי מנוסה לבלי דעת לנצל את הרגע המתאים, המזמן לו עמדה רצויה, לשם כריתת־שלום בזמנה. הוא קיוה, כי עכשיו, תחת הרושם הראשון של הקרב העצום, יוכל להשפיע על רומא שתסכים לכך, כי הערים היוניות שבאיטליה תהיינה חפשיות ועצמאיות, וכי תיקבע שורה של מדינות ממדרגה שניה או שלישית בין הערים הללו ובין רומא, והן תהיינה בנות־ברית של השלטון היוני החדש, התלויות בו. כי אלו היו דרישותיו: לשחרר את כל הערים היוניות – היינו, הערים הקמפּאניות והלוּקאניות – מעול מרותה של רומא, ולהחזיר את השטח שהופקע מידי הסאמנים, הדאוּנים, הלוקאנים והברטיים, זאת אומרת: לוותר על לוּקריה וּוינוּסיה. כי אם קשה היה מאוד להמנע מהמשכה של המלחמה עם רומא, הרי היה רצוי הדבר, שמלחמה זו תתחיל רק אחרי שהיונים המערביים יהיו מאוחדים תחת ידי שליט אחד, אחרי אשר ירכוש את סיקיליה ואולי גם יכבוש את אפריקה.

הוראות כאלו מסר המלך פירוס באזני נאמנו המיניסטר קינֵיאס איש תסאליה, אשר שלחו לרומא, שליח זה היה מהיר במלאכתו, מלאכת המשא־ומתן, ובני דורו השוו אותו לדימוֹסתינס60, עד כמה שאפשר להשוות בכלל את הנואם למדינאי ואת משרת־אדוניו למנהיג עם. תפקידו היה: להבליט בכל הדרכים האפשריות את רחשי־הכבוד, שהמנצח של הראקליה רוחש באמת למנוצחיו; להביא לידי הכרה את רצונו של המלך לבוא בכבודו ובעצמו לרומא; להטות את לבות האנשים אחרי המלך – בנאומי שבח ותהילה, שצלצולם הוא כה יפה ביחוד בשעה שהם יוצאים מפי האויב, בנאומי־חנף אמיתיים, ובשעת־הכושר – גם בכוח מתנות ותרומות שיתן בעין יפה. בקיצור: עליו היה לנסות בכל התחבולות של הפוליטיקה הקאבינטית, שהיו בדוקות ומנוסות בחצרי המלכות של אלכסנדריה ואנטיוכיה.

הסנאט היסס ופקפק בדעתו. כמה מחבריו חשבו כי מדרך החכמה תהא זאת לחזור צעד לאחור ולחכות עד אשר האויב המסוכן יוסיף להסתבך או יעלם לגמרי. אולם הקונסוּלאי הישיש והעיור אפּיוּס קלאוּדיוּס (צנזוֹר בשנת 312, קונסול בשנים 307, 296), אשר זה מזמן רב התרחק מכל הענינים הפוליטיים, ביקש להוליכו ברגע מכריע זה אל הסנאט, ובדבריו הנלהבים אָצל מרוחו, רוח המרץ הבלתי־נשבר של כביר־האופי, על נשמתם של בני הדור הצעיר. השיבו למלך את התשובה היהירה, כי כאן נשמע הדבר ראשונה ומאז ואילך נקבע הדבר לעיקר מעיקרי המדינה, כי אין רומא באה במשא־ומתן כל זמן שחילות חוץ־לארץ עומדים על אדמת איטליה; וכדי לאַמת את מטרתה, והשליח הזריז – לא זה בלבד שלא עשה רושם ולא השפיע דברם – שילחו מיד את הציר מן העיר החוצה. השליחות החטיאה את מטרתה, והשליח הזריז – לא זה בלבד שלא עשה רושם ולא השפיע בדברנותו, אלא אף הוא עצמו התפעל למראה הרצינות הגברית הזאת אחרי מפלה עצומה כל כך; בשובו הביתה הודיע, כי בעיר זו הופיע כל אזרח לעומתו כהופיע מלך. והדבר מובן, שכן ראה משרת־החצר עם חפשי לפניו.

במשך זמן המשא־ומתן חדר פּירוס אל קמפּאניה, וכשהגיעה אליו הידיעה על הפסקת המשא־ומתן על־ידי הרומאים מיהר לעלות על רומא, כדי להושיט יד לאטרוסקים, להחריד את בני־בריתה של רומא ולהטיל אימה על העיר עצמה. אבל לב הרומאים לא ניתן לחרדה, כמו שלא ניתן לכיבוש. כאשר הכריז הכּרוז: “להרשם למילוי מקומם של החללים” – נדחקו ונלחצו שיירות שיירות של בני הנעורים להתגייס, אם כי היה הדבר מיד אחרי קרב הראקליה. עם שני הלגיונות שנתארגנו מחדש ועם הגדוד שהוחזר מלוּקאניה הלך ווינוּס אחרי מסע המלך בכוח חזק יותר מאשר קודם. הוא הגן על קאפּוּאה מפני המלך ועשה לאַל את נסיונותיו של הלה לבוא בקשרים עם ניאפּולי. עמדתם של הרומאים היתה כה תקיפה, שמלבד היונים שבאיטליה התחתית לא העיזה שום מדינה ניכרת ממדינות הברית האיטלקית לבגוד בהתקשרות הרומאית.

אז פנה פּירוס והלך לקראת רומא עצמה. הוא עבר את החבל העשיר והגיע לידי השתוממות בראותו את מצבו הפורח, מסעו היה לעבר פרגלה, אשר פתאום עלה אליה ולכדה, כבש את המעבר על נהר הליריס והגיע עד אנאניה, הרחוקה מרומא לא יותר משמונה פרסאות. שום צבא לא יצא לקראתו למלחמה; אולם בכל מקום סגרו ערי לאטיום את שעריהן בפניו, ובצעדים מדודים יצא ווינוס מקמפּאניה ועקב אחריו. מצד צפון בא הקונסול טיבריוס קוֹרוּנקאניוּס בראש מחנה רומאי שני, אחרי התפשרו זה מקרוב עם האטרוסקים וחתמו אתם ברית־שלום בשעה מוצלחת. ברומא עצמה עמד חיל־המילואים תחת פיקודו של הדיקטאטור גנאוּס דוֹמיטיוּס קאלווינוּס והתכונן לקרב. נגד זה אי אפשר היה לעשות מאומה, ולא נשארה לו למלך ברירה אחרת אלא לחזור על עקביו. עוד זמן רב עמד בקמפּאניה מול צבאותיהם המאוחדים של שני הקונסולים, אולם ללא כל פעולה, כי לא מצא הזדמנות לפניו לערוך קרב מכריע. כשהגיע החורף פינה המלך את אדמת האויב וחילק את צבאותיו בין הערים בנות־בריתו. הוא עצמו קבע את מחנה־החורף שלו בטארנט. לכאן כיונו גם הרומאים את הכנותיהם. הצבא שלהם קבע את מקום חנותו בפירמוּם אשר בחבל פיקֵנוּם; לפי פקודת הסנאט הוטל עונש על הלגיונות אשר הוכו ליד הנהר סיריס לחנות כאן כל החורף באהלים.

כך נסתיים מסע־המלחמה של שנת 280. ברית־השלום הנבדלת, שכרתה אטרוּריה עם רומא ברגע המכריע, ונסיגתו של המלך שלא פיללו לה מראש ואיכזבה לגמרי את תקוותיהם הגבוהות והמתוחות של בני־הברית האיטלקיים, – שני המאורעות האלה הכריעו במדה רבה את הכף כנגד הרושם שעשה הנצחון ליד הראקליה. האיטלקים התאוננו על עול המלחמה, שניתן על צוארם, וביחוד על המשמעת הגרועה של החיילים השכירים אשר קבעו דירתם אצלם; מצד שני עיפה נפש המלך למריבותיהם הפעוטות של בני־בריתו ולהתנהגותם הבלתי־פוליטית והבלתי־צבאית כאחת; כי על כן התחיל מעלה על דעתו, כי יתכן שמבחינה פוליטית אי אפשר למלא את התפקיד שנפל לו לחבל, בכל אותם ההשגים התכסיסיים. כשבאה אליו משלחת רומאית של שלושה קונסולאים, וביניהם המנצח של מלחמת תוּרי גאיוס פאבריקיוּס, נתעוררה שוב לרגע בלבו של המלך תקוה לשלום. אולם מיד הוברר, כי יש להם יפוי־כוח לנהל משא־ומתן רק בדבר פדיונם או החלפתם של השבויים. פּירוס דחה את ההצעה; אולם הסכים לתת חופש לכל השבויים, על יסוד הבטחת־הכבוד שלהם, כדי לחוג את חגיגות הסאטוּרנאליות. את העובדה, שהם קימו את הבטחתם ושהציר הרומאי דחה נסיון של שוחד היו מפרסמים ומהללים אחר־כך בדרך בלתי־צנועה ביותר, ויותר משהעידו התהילות והתשבחות על ישרם של בני הדור הקודם – העידו על נקלותם של בני הדור המאוחר.

עם ראשית האביב של שנת 279 פתח פירוס שוב בהתקפה וחדר לאפּוּליה, ושמה בא לקראתו הצבא הרומאי. המלך קיוה, כי אם ינצח נצחון מכריע יערער את יסודות ההתאחדות הרומאית בחבל זה; כי על כן הציע קרב שני, והרומאים לא סירבו לכך. שני הצבאות נפגשו ליד אַוּסקוּלוּם (Ascoli di Puglia). על דגליו של פירוס חנו ונלחמו מלבד הגייסות האפירוניים והמוקדוניים – החיילות השכירים האיטלקיים, חיל־ההגנה האזרחי של טארנט, שנקרא: השלטים הלבנים, ובני־הברית הלוקאנים, הברטיים והסאמנים, – בסך הכל שבעים אלף איש רגלי, וששה־עשר אלף מהם היו יונים ואפּירונים, למעלה משמונת אלפים פרשים, ותשעה־עשר פילים. במחנות הרומאים עמדו אותו זמן: הלאטינים, הקמפּאנים, הוולסקים, הסאבינים, האוּמברים, המארוּקינים, הפֶּליניים, הפרֶנטאנים והאַרפאנים. גם הם מנו למעלה משבעים אלף איש רגלי, אשר עשרים אלף מהם היו אזרחים רומיים, ושמונת אלפים פרשים.

שני הצדדים הכניסו שינויים בסדרי־הצבא שלהם. פּירוס, בעל המבט החיילי החריף, הכיר לדעת את היתרונות של הסדר הבלתי־צפוף של הרומיים, והחליף באגפים את החזית הארוכה של הפאלאנגים שלו במערכה של גדודים קטנים עם הפסקות וסירוגין, העשויה לפי הדוגמה של מערכת הקוֹהוֹרטים. מלבד זה הכניס את הקוהורטים הטארנטיים והסאמניים ושילב אותם בתוך אנשיו שלו; מעשה זה עשה אולי לא רק מטעמים צבאיים, אלא לא פחות מכן – מטעמים פוליטיים. ורק במרכז עמדו הפאלאנגים האפּירוֹניים בשורות הדוקות. הרומאים הביאו לשם הגנה מפני הפילים מין רכבי־מלחמה, שעל פני מוטות־ברזל הבולטים מהם נמצאו אגני־אש, ואל האגנים היו מחוברים תרנים בני תנועה, שהתקינום לשם הורדה ושלשול, ובקצותיהם – עוקצי ברזל. רכבי־מלחמה אלה היו במדה ידועה הדוגמה לאותם גשרי־המלכּוֹד, אשר כפי המקובל מילאו תפקיד רב־ערך במלחמה הפּוּנית הראשונה.

לפי הדין־וחשבון היוני, הנראה כאובייקטיווי יותר מן הדין־וחשבון הרומאי המונח גם כן לפני עינינו, יוצא, שביום הראשון היתה ידם של היונים על התחתונה, כי לא יכלו לפתח היטב את קו־המערכה שלהם באותם חופי הנהר התלולים והמלאים בצות, ששם נאלצו לערוך את הקרב, וגם לא יכלו להעמיד שם במערכה את פרשיהם ואת פיליהם. אולם ביום השני הקדים פּירוס לתפוס את השטח המחותך קודם שהספיקו לתפוס אותו הרומאים, והגיע בדרך זו בלי אבדות עד המישור, ושם יכול לפתח באין מעצור את מערכת הפאלאנגים שלו. באומץ־רוח הבא מתוך יאוש התנפלו הרומאים בחרבותיהם השלופות על הכידונאים המוקדוניים, אולם לשוא; הפאלאנגים עמדו על עמדם ולא נרתעו מפני שום התקפה, אבל בכל זאת לא הצליחו גם הם להביא את הלגיונות הרומיים לידי נסיגה. רק אחרי כן, כאשר החיילים המרובים הסוככים על הפילים, שקלעו אבנים וחצים אל החיילים שנלחמו מעל רכבי־המלחמה הרומיים, גרשו אותם משם – חתכו הללו את החבלים אשר ברתמת הפילים, ואלה התפרצו אל המערכה הרומאית והשתערו עליה, עד שהביאו אותה במבוכה.

נסיגתם של החיילים הרומיים שסוככו על רכבי־המלחמה נתנה את האות למנוסה כללית, אבל בכל זאת לא גרמה זו לאבדות גדולות ביותר, כי הנרדפים נמלטו אל המחנה הקרוב. אמנם יש ידיעה, כי בשעת ההתנגשות העיקרית הלך גדוד ארפּאני, שנבדל מהמחנה הראשי של הרומאים, ותקף את המחנה האפּירוני שהיה מועט וחלש והבעיר אותו באש; אולם ידיעה זו מצויה רק בדין־וחשבון הרומאי בלבד. ואף אם אמת נכון הדבר הזה, הרי בכל אופן לא נכונה ולא צודקת היא הגדרתם של הרומאים, כי אותו קרב נשאר ללא הכרעה. ולעומת זאת מסכימים שני הדינים־וחשבונות לדבר אחד, כי הצבא הרומאי נסוג אחור ועבר את הנהר ושדה הקרב נשאר ברשותו של פּירוס. לפי הדין־וחשבון הרומאי יוצא, כי מהצבא הרומאי נפלו ששת אלפים איש ומהיונים – שלושת אלפים וחמש מאות וחמשה. בין הפצועים היה גם המלך עצמו, אשר כדרכו תמיד היה עומד ולוחם במקום המלחמה החזקה ביותר, וכידון שהשלך אליו עבר את זרועו במפולש.

ודאי שהיה זה נצחון שעלה בידו של פירוס, אבל כמוהו כדפני־סרק; בבחינת חייל ומצביא ודאי שהנצחון הביא כבוד למלך, אולם לא הביא שום התקדמות למטרותיו הפוליטיות. פּירוס צריך היה לנצחון מזהיר, אשר יהרוס את הצבא הרומאי ואשר יזמן לבני־הברית המהססים של רומא את ההזדמנות ואת הדחיפה להחליף את בעל בריתם. אבל הנה נשארו הצבא הרומאי וההתאחדות הרומאית בשלימותם, ולעומתם לא היה לצבא היוני כל ערך בלי מפקדו; ועכשיו שהוא היה פצוע – היה הצבא כבול במקומו במשך זמן ארוך ונאלץ להזניח את מסע־המלחמה. הצבאות הלכו איפוא אל מחנות־החורף, של המלך – בטארנט, ושל הרומאים – באפּוּליה. יותר ויותר נתגלה ונתברר הדבר, כי מבחינה צבאית פחות ערכם של מקורות־הגיוס אשר למלך מאלה של הרומאים, וגם מבחינה פוליטית אין להשוות בשום אופן את הקואליציה הרופפת והסרבנית אל ההתאחדות הרומאית החזקה ביסודותיה. אמנם היכולת העצומה והמפתיעה שבהנהגת־המלחמה היונית, גאוניותו של המצביא, יכלה להביא לידי נצחון נוסף על נצחונות הראקליה ואַוּסקוּלוּם; אולם כל נצחון חדש ניצל את האמצעים הדרושים לפעולות הצריכות עוד לבוא, וברור היה כי כבר עתה מרגישים הרומאים שידם על העליונה ושיש בידם להמתין בסבלנות אמיצת־לב וסוף הנצחון לבוא. מלחמה זו לא היתה כאותו משחק־אמנות דק ועדין, כפי שהבינו והתאמנו בו היונים; כל התחבולות הסטראטגיות התנפצו אל סלע האנרגיה השלמה והעצומה של חיל הגנת המדינה.

פירוס הרגיש את מצב הדברים כמו שהוא. קצה נפשו בנצחונותיו ושאטה נפשו לבני־בריתו, אולם בכל זאת ישב והמתין בסבלנות, כי כבוד־החיילים פקד עליו לא לעזוב את ארץ איטליה עד אשר אלה העומדים תחת חסותו יהיו בטוחים מפני זעמם של הברברים. אפשר היה להניח מראש, כי אדם זה, החסר סבלנות מטבעו, יבקש לו תואנה לפרוק מעליו את העול המעיק של החובה הזאת. ואכן באו לעזרתו המאורעות הסיקיליים וזימנו לו את הסיבה להתרחק מאיטליה.

אחרי מותו של אגאתוֹקלס (בשנת 289) הרגישו היונים הסיקיליים בחסרונו של כוח מנהיג. בזמן שבערים היוניות התחלפו בזה אחר זה דימאגוגים בלתי־מוכשרים ועריצים בלתי־מוכשרים, היו בני קרת־חדשה, שליטיו הותיקים של הקצה המערבי, מרחיבים את תחום־שלטונם באין מפריע. אחרי שניצחו את אקראגאס האמינו כי סוף סוף הגיעה כבר השעה, שיצעדו את הצעד האחרון לקראת המטרה אשר אליה הם נושאים עין זה מאות בשנים: להכניע תחתיהם את כל האי כולו. לשם התקפה ראשונה פנו לסיראקוּס. עיר זו, אשר לפנים עצרה כוח בעזרת הצבא והצי שלה למנוע את כיבושו של האי בידי קרת־חדשה, היתה עתה ירודה מאוד מאוד, בגלל המריבות הפנימיות שבה וחולשת שלטונה; כי על כן נאלצה לבקש את הצלתה בחסותן של חומותיה עצמה ובעזרה מן החוץ. ולא היה איש שיוכל להושיט לה יד עזר מלבד המלך פירוס. הוא היה חתנו של אגאתוקלס, ובנו אלכסנדר, נער בן שש־עשרה בעת ההיא, היה נכדו של אגאתוקלס; שניהם היו מכל הבחינות היורשים הטבעיים לתכניות הגבוהות והמרחיקות לכת אשר לשליט סיראקוּס. ואם בין כה ובין כה עתיד היה לבוא קץ לעצמאותה של סיראקוס, היתה זו יכולה לראות נחמה ותחליף בהיותה לעיר הראשה של ממלכה יונית־מערבית. כי על כן הציעו בני סיראקוס (בשנת 279 בערך) למלך פירוס, שיבוא וישלוט עליהם, כאשר עשו בני טארנט בשעתם ובמסיבות דומות לאלו. דומה היה הדבר כאילו מתוך צירוף־מקרים בלתי־רגיל התאחד כל הדרוש להצלחתן של תכניותיו הנאדרות אשר למלך אפירוּס, שהיו בנויות קודם כל על כיבוש טארנט וסיראקוּס.

טבעי ומובן הדבר, כי התוצאה הראשונה של התאחדותם זו של היונים האיטלקיים והסיקיליים תחת יד אחת היתה: התלכדות מהודקת יותר גם של שני הצדדים המתנגדים. קרת־חדשה ורומא הרחיבו את החוזים המסחריים שהיו קיימים ביניהם מזמן והפכום לברית של התקפה והגנה כלפי פירוס (279). הברית כללה תנאים אלה: במקרה שפירוס יעלה על אדמת רומא או קרת־חדשה, יספּק הצד שלא נתקף חיל עזר לצד הנתקף ועל אדמתו של הצד הנתקף, והצד המספק ישלם בעצמו את שכר הגייסות; קרת־חדשה מחוייבת לבוא לעזרת רומא באניות־ההובלה שלה וגם בצי־המלחמה שלה, אבל אין על אנשי האניות להילחם על היבשה לטובת רומא; שני הצדדים התחיבו לא לכרות ברית־שלום נבדלת עם פירוס. מטרת החוזה הזה מצד הרומאים היתה לאַפשר לעצמם את ההתקפה על טארנט ולנתק את פירוס מעל מולדתו – דבר שלא ניתן לביצוע, בלא עזרתו של הצי הפּוּני; ומטרת החוזה מצד קרת־חדשה היתה להחזיק את המלך בתוך איטליה, למען תוכל קרת־חדשה להגשים באין מפריע את מזימותיה כלפי סיראקוס.

שתי המעצמות היו מעוניינות, איפוא, להבטיח לעצמן קודם כל את הים שבין איטליה וסיקיליה. צי של קרת־חדשה, בן מאה ועשרים אניות־מפרש, הפליג מאוֹסטיה אל רצועת־הים הסיקילית בהנהגתו של האדמיראל מאגוֹ; הוא הלך לאוסטיה, כנראה, כדי לחתום על אותו חוזה. המאמרטיים, אשר האמינו, כי אם יגיע פירוס לידי שליטה בסיקיליה ובאיטליה ינקום בהם נקמת צדק על מעשה־הפשע שלהם כלפי האוכלוסיה היונית שבמיסאנה, התקשרו קשר מהודק עם רומא וקרת־חדשה והבטיחו להם את העבר הסיקילי של רצועת־הים. מאוד מאוד חפצו המאוחדים להביא תחת שלטונם גם את העיר רגיוֹן אשר על החוף מנגד. אולם רומא לא יכלה לסלוח לרגיון דבר חיל־המצב של קמפּאניה, ואף נסיונם של הרומאים והקרת־חדשיים המאוחדים להשתלט על העיר בכוחות מזויינים – לא הצליח. משם הפליג הצי של קרת־חדשה לסיראקוס ושם מצור על העיר מצד הים, ובו בזמן צר על העיר מצד היבשה חיל צידוני עצום (שנת 278).

כבר הגיעה השעה שפירוס יופיע בסיראקוּס; אבל מצב הדברים באיטליה היה למעשה כזה, שבשום אופן אי אפשר היה לו ולצבאותיו לעזבה. שני הקונסולים של שנת 278, גאיוּס פאבריקיוּס לוּסקינוּס וקווינטוּס אמיליוּס פאפּוּס, שניהם גנראלים בעלי־נסיון, פתחו בכוח חזק במסע־המלחמה החדש; ואף על פי שעד עתה נחלו הרומאים רק מפלות במלחמה זו, בכל זאת לא הם ראו את עצמם עייפים כי אם המנצחים, והללו התפללו בלבם שיבוא השלום. פירוס ניסה עוד פעם להגיע לידי שלום שאפשר לשאת אותו. היה מעשה והקונסול פאבריקיוּס שלח אל המלך נבל אחד, אשר הציע לפניו להרעיל את המלך בשכר טוב. לאות תודה קרא המלך דרור לכל השבויים הרומיים ולא דרש מהם דמי פדיון נפשם; ולא זה בלבד אלא שלבו היה מלא התפעלות רבה כל־כך מנדיבות־רוחם של מתנגדיו האמיצים, עד שבשכר זה הציע להם הצעת־שלום נוחה ורצויה באופן יוצא מהכלל. דומה הדבר, כי קיניאס הלך עוד פעם לרומא וכי קרת־חדשה פחדה פחד רציני, שמא תתן רומא את דעתה לחתימת שלום. ואף על פי כן נשאר הסנאט תקיף בדעתו וחזר על תשובתו הקודמת.

אם לא היה ברצונו של המלך שסיראקוּס תיפול בידי קרת־חדשה, ועל־ידי־כך יהרוס את תכניתו הגדולה, הרי שלא היתה לפניו דרך אחרת אלא להפקיר את בני־בריתו האיטלקיים ולהסתפק לפי שעה בהחזקת שתי ערי־הנמל החשובות ביותר, לאמור: טארנט ולוֹקרי. לשוא השביעו אותו הלוּקאנים והסאמנים, שלא יעזבם לנפשם בשעת סכנה; לשוא דרשו ממנו בני טארנט אחת משתים: או שימלא את חובת־המצביאים שלו או שיחזיר לידיהם את עירם. לטענות ותביעות אלו השיב המלך בנחמות וישועות העתידות לבוא בימים טובים מאלה או גם בדחיה גסה. מילון נשאר בטארנט; בנו של המלך, אלכסנדר, נשאר בלוֹקרי, והמלך עצמו עם צבאו העיקרי הפליג מטארנט, באביב 278 לצד סיראקוּס.

אחרי צאת פירוס ניתנה להם לרומאים יד חפשית באיטליה, כי איש לא העיז לצאת נגדם במלחמה גלויה, והמתנגדים הסתגרו בכל מקום במצודותיהם וביערותיהם. ובכל זאת לא נסתיימה המלחמה כל כך מהר, כפי שאפשר היה בודאי לקוות. גרם לכך במדה ידועה טיב המלחמות בהרים ובמצודות, ובמדה ידועה גם דלדולם של הרומאים, שעל אבדותיהם העצומות מעידה הירידה ברשימת האזרחים, אשר משנת 281 עד 275 ירד מספרם בשבעה־עשר אלף איש. עוד בשנת 278 עלתה בידי הקונסול גאיוּס פאבריקיוס להביא את המושבה החשובה של טארנט, הראקליה, לידי ברית־שלום נבדלת, שהכילה תנאים רצויים־ביותר בשבילה. במסע המלחמה של שנת 277 נלחמו פה ושם בסאמנוּם; התקפה שפתחו בה מתוך קלות־ראש כלפי הגבעות המבוצרות עלתה לרומאים בקרבנות־אדם רבים. משם פנו לדרומה של איטליה והכו את הלוּקאנים והברטיים. ולעומת זאת כשעשו נסיון להפתיע את קרוֹטוֹן בכיבוש פתאומי הקביל את פניהם מילון, שמיהר ובא מטארנט. חיל־המצב האפּירוני אף הצליח לצאת ולהתקיף בהצלחה את החיל הצר על העיר. ואף על פי כן עלתה בידי הקונסול להביא על־ידי תחבולת מלחמה את חיל־המצב לידי כך, שיעלה מן העיר, ואז נקל היה לו להשתלט על העיר נטולת־ההגנה (277). חשוב יותר בשביל הרומאים היה המעשה שעשו בני לוֹקרי; הם, שמסרו קודם את חיל־המצב הרומאי בידי המלך, כיפרו עכשיו את עוון בגידתם במעשה־בגידה חדש: הכו את חיל־המצב האפּירוני. כל החוף הדרומי נמצא איפוא בידי הרומאים, חוץ מרגיון וטארנט.

ואף על פי כן – נצחונות אלו קידמו אך מעט את פני הדברים. איטליה התחתית כשהיא לעצמה היתה זה כבר נטולת אונים להגנה. אולם פּירוס לא הוכרע כלל וכלל; כי כל זמן שטארנט היתה בידיו היה יכול לחדש את המלחמה בכל עת שיעלה הרצון לפניו; ולשים מצור על העיר – מחשבה כזאת לא יכלה אף לעלות על דעתם של הרומאים. אפילו אם נעלים עין מדבר זה, שאחרי אשר פיליפּ מוקדון ודמטריוֹס בעל־המצור שינו מיסודה וחידשו את תורתה של מלחמת־המצור אי אפשר היה להם לרומאים בשום אופן לעמוד בפני מפקד יוני מנוסה ותקיף של עיר נצורה, הרי זקוקים היו לשם מצור זה גם לצי חזק; ואם כי לפי החוזה היתה קרת־חדשה מחוייבת להספיק לרומאים עזרה בים, בכל זאת לא היה סיפק בידיה של זו לקיים את חובתה, כי מצב הענינים שלה עצמה בסיקיליה שלל ממנה בהחלט את האפשרות הזאת.

עליתו של פירוס על אדמת היבשה של אי סיקיליה, אשר נתקיימה באין מעצור, אם כי עמד שם נגדו הצי של קרת־חדשה, שינתה שם במחת אחת את מצב־הדברים. מיד פרק את סיראקוּס מן המצור אשר הוּשם עליה, במשך זמן קצר איחד תחת ידו את כל ערי־היונים החפשיות, היה לראש הקוֹנפדראציה הסיקלוֹנית61 והוציא בזרוע מידי בני קרת־חדשה את כל כיבושיהם כמעט. בקושי רב, ובעזרת הצי של קרת־חדשה, ששלט אז בים התיכון ללא כל מתחרה, יכלו בני קרת־חדשה להחזיק מעמד בליליבֵּיאוֹן והמאמרטים במיסאנה, אם כי לא פסקו ההתקפות כנגדם.

במסיבות כאלו היה זה מתאים הרבה יותר לחוזה משנת 279 אילו היתה רומא מסייעת לקרת־חדשה בסיקיליה, ולא שהצי של קרת־חדשה יסייע לרומאים לכבוש את טארנט; ובדרך כלל לא היה שום צד מן הצדדים נוטה הרבה לכך, שיבטיח את שלטונו של בן־בריתו, ולהרחיבו – לא כל שכן. קרת־חדשה לא הציעה את עזרתה לרומאים אלא בשעה שהסכנה הממשית כבר עברה, והרומאים מצדם לא עשו כלום למנוע את יציאתו של המלך מתחומי איטליה ואת הריסת שלטונה של קרת־חדשה בסיקיליה. אבל לא זה בלבד; קרת־חדשה הפרה אפילו באופן גלוי את החוזה והציעה למלך לכרות ברית־שלום נבדלת, ובשכר זה, שלא יפריע לה המלך לשבת בליליבּיאוֹן, הציעה לוותר על כל יתר כיבושיה בסיקיליה, ואפילו הבטיחה לספק למלך כסף ואניות־מלחמה – כמובן: כדי שיוכל לעבור לצד איטליה ויחדש את מלחמתו כלפי רומא.

אולם ברור היה וגלוי, כי אם תשלוט קרת־חדשה בליליביאון והמלך יתרחק מן האי תשוב עמדתה של קרת־חדשה בסיקיליה לקדמותה בערך, למצב שלפני עליתו של פירוס: הערים היוניות היו נשארות לבדן בחוסר־האונים שלהן וקרת־חדשה היתה בנקל כובשת מחדש את אשר אבד לה. פירוס דחה איפוא הצעה זו, שהיו לה שתי כוונות שונות, וגמר בלבו לבנות לו צי משלו. הגנוּת, שגינו אחרי כן החלטתו זו, לא באה אלא מתוך חוסר־תבונה וקוצר־ראיה. דבר זה הכרחי היה, וקל היה לבצעו באמצעיה של סיקיליה עצמה. שליטן של אמבראקיה, טארנט וסיראקוּס אי אפשר היה לו בלי צי, אבל גם מחוץ לטעם זה– היה זקוק לצי כדי לכבוש את ליליביאון, להגן על טארנט, לתקוף את קרת־חדשה בארצה היא, כאשר עשו זאת לפניו וּלאחריו בהצלחה כה רבה: אגאתוקלס, רגוּלוּס, סקיפּיוֹ. מימיו לא היה פירוס קרוב במדה זו למטרתו כמו בקיץ 276, כשראה את קרת־חדשה נכנעה לפניו, והוא שלט בסיקיליה, ובכוח אחיזתו בטארנט היתה לו יתד חזקה תקועה באיטליה, וכשהצי החדש שלו, אשר תפקידו היה לקשר וללכד את כל ההשגים האלה, להבטיחם ולהרחיבם כבר עגן בנמל סיראקוס מוכן להפלגה.

החולשה העיקרית שבעמדתו של פירוס היתה בשגגות שבפוליטיקה הפנימית שלו. הוא משל בסיקיליה בדרך שראה את תלמי מושל במצרים. הוא לא כיבד כראוי את חוקת הקהילה, את הנאמנים שלו מינה לפקידים־מנהלים על העיר בכל שעה שרצה ולתקופת־זמן שרצה, תחת השופטים המושבעים ילידי הארץ הושיב כסאות למשפט את אנשי החצר שלו, לפי שרירות־לבו גזר דיני החרמות, גירושים וענשי־מות, ואפילו לגבי אלה שסיעו בידו בכל מאודם לעבור לסיקיליה, הציב חילות־מצב בערים ומשל בסיקיליה לא כמנהיג של ברית־אומות אלא כמלך. אמנם לפי השגותיו המזרחיות־הילניסטיות ראה הוא את עצמו כמושל טוב ונבון, ואף היה כך באמת; אולם ליונים שבסיקיליה, אשר תוך כדי גסיסה ארוכה של עצמאותם שכחו כל משמעת ומרות, לא היתה בכל זאת שום סבלנות לשאת על צוארם עול התנהגות זו של העברת שיטת יורשי־אלכסנדר לסיראקוס. לא עברו ימים רבים ונדמה לו לעם האוילי, כי עולה של קרת־חדשה קל יותר מעולו של ממשל־החיילים החדש. הערים החשובות ביותר קשרו קשרים עם קרת־חדשה, ואף גם עם המאמרטיים. צבא גדול של בני קרת־חדשה העיז שוב להיראות על פני האי, וכיון שנתמך בכל מקום על־ידי היונים התקדם בצעדים מהירים ועצומים. אמנם בקרב שפתח בו פירוס היה הנצחון שוב לצדו של ה“נשר”, אולם בהזדמנות זאת נתגלה בפירוש, מהו מצב־הרוח על האי ומה יכול ומוכרח לקרות ברגע שיתרחק המלך מכאן.

על שגיאה זו, הראשונה והעיקרית־ביותר, הוסיף פירוס עוד שגיאה אחת: הוא לא הלך עם הצי שלו לליליביאון אלא לטארנט. ברור הדבר, כי באותו רגע, דוקא מפני תסיסת הרוחות בקרב הסיקלוֹניים, היה צריך קודם כל לגרש את בני קרת־חדשה לגמרי מן האי הזה, וליטול על ידי כך משענת אחרונה מן המתנגדים שלו, ורק אחרי זה יכול היה להרשות לעצמו ללכת לאיטליה. שם לא היה מאחר כלום, כי טארנט היתה בטוחה לו, ואשר ליתר בני־הברית, מאחר שכבר ויתר עליהם פעם לא היה לו גם עכשיו ענין רב בהם. יש להבין לרוחו, כי חוש־החיילים שבו דחף אותו שמה, כדי למחות בכוח חזרה מזהירה זו עקבותיה של אותה נסיגה בלתי־כבוּדה משנת 278, וגם כאב לו מאוד בשמעו את תאניותיהם של הלוּקאנים והסאמנים. אבל מטרות נשגבות כאלו שהציב לו פירוס יכול להשיג רק אדם בעל טבע של ברזל, שבכוחו להתגבר על רגשי הרחמים המתעוררים בלבו ואפילו על רגש הכבוד; ואדם כזה לא היה פירוס.

אותה הפלגה שהכריעה את גורלו חלה מקץ שנת 276. בדרך נטל על הצי הסיראקוּסי החדש לעמוד בקרב חריף עם הצי של קרת־חדשה, והוא איבד מספר ניכר מאניותיו. העדרו של המלך והידיעה על מפלה ראשונה זו הספיקו לעורר הפכה בממלכה הסיקילית. על יסוד שנים אלה סירבו כל הערים לספק למלך הנעדר כסף וגייסות, והממלכה המזהירה נפלה שוב במהירות יתרה הרבה מאשר קמה ונהייתה. ושנים היו הגורמים לכך: במדה ידועה מפני שהמלך עצמו חתר וערער תחת יסודות האמון והאהבה בלבותיהם של נתיניו, אלה היסודות שעליהם נשענת כל צבוריות; ובמדה ידועה מפני שהעם חסר היה אותה מסירות־נפש, שדרשה ממנו לוותר אולי רק לזמן קצר על חירותו – למען הצלת לאומיותו. מתוך כך הופרה מחשבתו של פירוס, אשר חשב לעשות, ותכנית חייו נעקרה ללא כל סיכוי של הגשמה. מאז והלאה לא היה אלא איש רודף מעשי־גבורה, המרגיש כי גדול ורב היה בעבר ועכשיו אינו עוד ולא כלום, הממשיך במלחמה לא מפני שהוא רואה בה אמצעי להשגת מטרה, אלא מפני שהוא רוצה להדהים את חושיו במשחק־קוּביות פראי, ובמדה שתהא לו אפשרות – למצוא את מותו, מות איש־צבא, בתוך סערת־המלחמה.

כשהגיע המלך לחופה של איטליה ניסה לכבוש את רגיון; אולם בעזרתם של המאמרטיים הצליחו הקמפּאנים להדוף את ההתקפה, ובעצוּמו וחוּמוֹ של הקרב אשר לפני שערי העיר נפצע המלך עצמו ברגע שהשליך את אחד מקציני האויב מעל סוסו. אבל לעומת זאת התנפל לפתע פתאום על לוֹקרי, לכד אותה, ונקם קשה מתושביה את נקמת הרצח אשר רצחו את חיל־המצב האפּירוני. כאן שדד ובזז גם את האוצר העשיר של היכל פֶּרסֵפוֹנֵי62, כדי למלא את קופתו הריקה. כך הגיע לטארנט, ולפי המסורה היה אתו צבא של עשרים אלף איש רגלי ושלושת אלפים פרשים. אולם אלה לא היו עוד החיילים הותיקים והמנוסים הקודמים והאיטלקים לא קבלום עוד בברכות על שפתיהם כאשר יקבלו פני מצילים. אותה אמונה ואותה תקוה, שבהן קדמו את פני המלך לפני חמש שנים, לא היו להם עוד, כי לבן־הברית לא היו עוד לא כסף ולא אנשים.

לעזרתם של הסאמנים אשר היו נתונים בלחץ קשה מאוד, אחרי חנותם של הרומאים בארצם במשך החורף 276/5, בא המלך באביב 275 והתייצב במערכה. בשדה־הקרב האַרוּסיני שליד בֵּנוֶנט הכריח את הקונסול מאניוּס קוּריוּס לצאת למלחמה עמו קודם שהלה יכול היה להתאחד עם חברו שבא מלוּקאניה. אולם פלוגת־הצבא שלו, אשר נועדה להשתער על האגף הרומאי, תעתה בשעת מהלכה בלילה ביערות וברגע המכריע לא היתה במקומה. אחרי קרב חמור וקשה הכריעו גם כאן הפילים את הכף, אבל הפעם – לטובת הרומאים; הפילים נבהלו למראה התותחים63 שהועמדו לסוכך על המחנה – והתנפלו על האנשים שלהם עצמם. המנצחים כבשו את המחנה; בידיהם נפלו אלף ושלוש מאות שבויים וארבעה פילים – הראשונים שרומא ראתה אותם בכלל; מלבד אלה זכו בשלל עצום מאוד, שמדמי פדיונו בנו אחר כך ברומא את התעלה, המוליכה את מי האניו מטיבּוֹר לרומא.

בצר לו, לפירוס, כשנשאר בשדה־הקרב בלי צבא שיוכל בכוחו להחזיק מעמד בו ובלי כסף – פנה אל בני בריתו, אשר סייעו בידו כשהזדיין והצטייד לדרך איטליה, הם מלכי מוקדון ואסיה. אולם גם בארצות מולדתו לא פחדו עוד מפניו ודחו את בקשתו. מתוך יאוש לנצחון על רומא ומתוך כעס ומרירות בשל דחיה זו השאיר פירוס חיל־מצב בטארנט והוא עצמו חזר עוד באותה שנה (275) ליון, ארץ מולדתו, שיותר מאשר באיטליה, שהענינים הלכו בה במהלך יציב ומתון, יתכן שיפּתח שם לפניו, המשחק הנואש, פתח תקוה. ואכן לא זה בלבד שחזר וכבש מהר את אשר ניתק ממלכותו, אלא ששלח עוד פעם את ידו לכתר־המלכות המוקדוני, – ולא בלי הצלחה. אולם גם תכניותיו האחרונות הופרו בשל הפוליטיקה הזהירה והמיושבת של אנטיגוֹנוֹס גוֹנאטאס, ויותר מזה בגלל תכונתו הוא הסוערת והמתפרצת והעדר־כשרונו לעצור ברוחו הגאה. עוד עלו בידו כמה נצחונות, אבל לא השיג עוד השג של קיימה – עד אשר בא קצו בהתנגשות־רחובות עלובה בארגוֹס שבפֵּלוֹפּוֹנֵס בשנת 272.

באיטליה נסתיימה המלחמה עם קץ הקרב שליד ביניוונט. קימעה־קימעה הגיעו לקיצם גם פרפוריה האחרונים של המפלגה הלאומית. אמנם כל עוד היה חי מלך־המלחמה, אשר זרועו התקיפה העיזה להחזיק ברסן הגורל ולעצור בעדו, היה הוא מחזיק בחזקתו את מבצר טארנט האיתן כנגד רומא, אפילו בשעה שהוא עצמו היה נעדר ממנו. ואם גם אחרי צאת המלך את העיר היתה מפלגת השלום שבה יכולה לנצח ולקחת בידה את השלטון, הנה מילון, אשר משל בטארנט מטעם המלך, לא נתן לעצתם לקום, והניח להם לעירונים הללו, ידידיהם של הרומאים, לעשות להם כחפצם בתוך המצודה, אשר בנו להם בסביבת טארנט: הם כרתו ברית־שלום נבדלת ועל אחריותם הם עם רומא, והוא את שערי העיר לא פתח. אולם אחרי מותו של פירוס הגיע הצי של קרת־חדשה אל העיר, וכאשר ראה מילון כי אזרחי העיר נוטים למסור את העיר בידי בני קרת־חדשה, ראה הוא לנכון יותר למסור את המבצר בידי הקונסול הרומאי לוּקיוּס פּאפּיריוּס (272), ועל־ידי כך השיג בשבילו ובשביל אנשיו את החופש לצאת את המצודה. בשביל הרומאים היה זה מקרה של אושר עצום מאוד. אחרי נסיונותיהם של פיליפ מוקדון לפני שערי פֵּרינת וביזאנטיה, של דֵמֶטריוֹס לפני רוֹדוֹס, של פירוס לפני ליליביאון יש מקום לספק, אם בכלל אפשר היה לה לחכמת הסטראטגיה שבימים ההם לכפות את הכניעה על עיר, שהיתה בצורה היטב ושהיתה מוגנת היטב והיתה לה גישה מצד הים. ומי ישער את המפנה של המאורעות ואת פני הדברים בעתיד אילו היתה טארנט לצידונים באיטליה מה שהיתה להם ליליביאון בסיקיליה?! ואף על פי כן – את הנעשה אי אפשר היה לשנות. האדמיראל של קרת־חדשה, בראותו כי המבצר נמצא כבר בידי הרומאים, הודיע כי הוא בא לטארנט רק כדי לעזור לבני־הברית בשעת המצור על העיר, בהתאם לחוזה שביניהם, והוא סר משם והפליג מהר לאפריקה, והמשלחת הרומאית לקרת־חדשה, אשר דרשה הסברה לנסיון של כיבוש טארנט והגישה את עצומותיה כנגד המעשה הזה, לא הביאה משם אלא אותה הצטדקות, שנתחזקה באישור חגיגי ובשבועה, כי לא היתה כאן כביכול אלא כוונה טובה וידידותית מתוך קשרי־הברית, והרוחות ברומא נרגעו לעת עתה בזה. בני טארנט חזרו וקבלו מידי הרומאים את זכות ההנהגה העצמית שלהם, ויש לשער כי ידם של המהגרים שלה היתה בכך; אבל הם נאלצו למסור את הנשק ואת האניות ולהרוס את חומות העיר.

באותה שנה שטארנט נעשתה עיר רומאית נכנעו סוף סוף גם הסאמנים, הלוּקאנים והברטיים; אלה האחרונים הוכרחו לוותר על מחצית היער סילא, שהכנסותיו היו מרובות והיה חשוב מאוד לצרכי בנית אניות.

סוף סוף הגיעה גם שעתה של אותה כנופיה, אשר שכנה לה זה עשר שנים ברגיון. היא שקלה לענשה בעוון אשר חיללה את שבועת הברית, רצחה את אזרחי רגיון וכבשה את קרוֹטוֹן. רומא היתה מייצגת כאן גם את עניניהם הכלליים של היונים כנגד הברברים. כי על כן תמך גם חייֵרוֹן, מושלה החדש של סיראקוס, ברומאים שעמדו לפני שערי רגיון, בשלחו להם גם צרכי־מחיה וגם חיל־עזר; ואף ערך בו בזמן התקפה משותפת עם המשלחת הרומאית שכנגד רגיון על המאמֶרטים אשר במיסאנה הסיקילית, שהיו חבריהם של בני רגיון לגזע ולפשע. המצור אשר הושם על עירם של אלה שנזכרו באחרונה ארך הרבה מאוד; אבל לעומת זאת הבקיעו הרומאים את חומות העיר רגיון בשנת 270, אם כי גם פה התגוננו המורדים זמן רב בעקשנות מרובה. הנשאר מחיל־המצב שבעיר – הוּלקה בפומבי בשוקה של רומא ונערף לעיני כל; תושביה הקודמים של רגיון נקראו לשוב אל עירם, וככל האפשר החזירו אותם לנחלתם.

נמצא, שבשנת 270 היתה כבר איטליה כולה תחת מרותה של רומא. רק מתנגדיה העקשניים ביותר של רומא, הסאמנים, המשיכו בכל זאת את מלחמתם בבחינת “שודדים”, אף כי חתמו על חוזה־שלום רשמי. הגיעו הדברים לידי כך, שאף בשנת 269 ראתה רומא עוד הכרח לשלוח כנגדם את שני הקונסולים. אבל גם על עוז־הרוח הגדול־ביותר של אומה ועל אומץ־הלב הנואש־ביותר – גם על אלה יקיץ פעם קץ. להב־החרב ועץ־התליה הביאו סוף סוף את המנוחה גם להרי הסאמנים.


פרק רביעי: התנאים הכלכליים והתרבותיים בימי מלחמת פירוס

להתפתחות של מעמד־בינים עירוני במובן האמיתי של המושג ומעמד עצמאי של אומנים וסוחרים – לידי התפתחות כזאת לא הגיעו הדברים ברומא. גרמו לכך גם התרכזותו של הרכוש, שחלה בזמן מוקדם מאוד ובלי כל התאם לתנאים הכלליים, וגם – ובעיקר – המשק שהיה מבוסס על העבדות. בימי קדם היה זה מנהג מקובל, ולמעשה היה דבר זה תוצאה הכרחית של העבדות, כי העסקים הקטנים־יותר אשר בערים היו מנוהלים לרוב על ידי העבדים, אשר בעליהם סידרו אותם כבעלי־מלאכה או סוחרים, או גם על ידי עבדים משוחררים, אשר על פי רוב היו בעליהם לא רק נותנים להם את הכסף הדרוש לעסק, אלא גם התנו תנאי מוקדם לקבל בקביעות חלק מהכנסות העסק, ולרוב – מחצית ההכנסות. המלאכה הזעירה והתחבורה הזעירה ברומא היו בלי ספק במצב של עליה מתמדת. יש גם תעודות המעידות על כך, שהמלאכות שהיו משמשות את צרכי המותרות של העיר הגדולה התחילו מתרכזות ברומא. כן הותקנה קופסת־התכשיטים הפיקוֹרנית במאה החמישית לקיומה של העיר על ידי אמן מפרֵנֶסטֶה; היא נמכרה לפרֵנסטה ונעשתה ברומא. אבל כיון שאף ההכנסה הממשית של העסק הזעיר זרמה ברובה לתוך אוצרותיהם של הבתים הגדולים, על־כן לא צמח ולא התפשט כראוי לו מעמד בינוני של תעשיה ומסחר. וכן היה קטן מאוד ההבדל שבין גדולי הסוחרים והתעשיינים ובין בעלי־הקרקעות הגדולים. מצד אחד היו אלה האחרונים עוד מזמנים קדומים גם בעלי עסקים ובעלי רכוש, ובידיהם התאחדו גם הלואות איפותיקיות וגם עסקי־מסחר גדולים, גם הספקות וגם עבודות בשביל המדינה – הכל ביחד. מצד שני אין כל ספק, כי כבר באותו זמן היה זה מן השכיח, שהספסר המצליח השקיע חלק מהונו גם באחוזת קרקע; ושני טעמים היו לדבר: הערך המוסרי העצום שהצבוריות הרומאית יחסה לקנין הקרקעי, והעובדה, שלבעל הקרקע בלבד היו זכויות מדיניות, זכויות שצומצמו רק בסופה של אותה תקופה. גם העובדה, שניתנו זכויות־יתר מדיניות לעבדים משוחררים שהתיישבו על הקרקע – גם עובדה זו מוכיחה, שהמדינאים הרומיים השתדלו להפחית בדרך זו ככל האפשר את המעמד המסוכן של עשירים שאינם בעלי קרקעות.

אבל אף כי לא התפתחו ברומא לא מעמד־ביניים עירוני אמיד ולא מעמד רכושנים מלוכד היטב, בכל זאת היתה גוברת ועולה בה ללא הפסק התכונה של העיר הגדולה. סימן מפורש לכך הוא מספרם של העבדים, שהתרכזו והצטופפו בעיר הבירה, שהלך הלוך ורב, כפי שמעידה התקוממותם הרצינית מאוד של העבדים בשנת 419. ויותר מכן מוכח הדבר מתוך ריבויו של המון העבדים המשוחררים, שקימעה קימעה נעשה בלתי־נוח יותר ואף מסוכן; מסקנה זו אפשר להסיק בודאות מן העובדות, שבשנת 357 הטילו מס ניכר על שחרורי העבדים ובשנת 304 צמצמו את זכויותיהם המדיניות של המשוחררים. שכּן היו תנאי המציאות מחיבים, שהאנשים המשוחררים הוכרחו ברובם הגדול להתמסר למלאכה ולמסחר; אבל לא זה בלבד: עצם דבר שחרורם של העבדים לא נעשה כל כך מתוך ליבראליות של האדונים הרומיים, אלא מתוך ספּיקוּלאציה מסחרית בעיקר מצדם של הללו, כאמור למעלה; הואיל ועל־פי־רוב היה כדאי לו יותר לאדון להיות שותף להכנסות עסקי המסחר והמלאכה של המשוחרר מאשר לקבל את כל ההכנסה הממשית מעסק העבדות. מובן איפוא הדבר, כי ריבויים של שחרורי העבדים היא תופעת־לואי הכרחית להתגברות פעולתם המסחרית והתעשייתית של הרומאים.

הוכחה דומה לזו, המוכיחה כי חשיבותו של ההוי הכּרכי עלתה וגברה ברומא, רואים אנו בהתפתחותה העצומה של המשטרה העירונית. בחלקה הגדול היתה קיימת כבר בתקופה ההיא אותה חלוקה הידועה לנו, שארבעת האֵדילים (מפקחי המשטרה) חילקו ביניהם את העיר לארבעה אזורי־משטרה, אשר תפקידיהם היו רבים ושונים: תפקיד חשוב וקשה כאחד להחזיק בסדר את כל הרשת של תעלות־שופכין קטנות וגדולות, שהקיפה את כל רומא לארכה ולרחבה, ואת כל הבנינים והמגרשים הצבוריים; לשמור על הניקוי והריצוף של הרחובות כראוי; למנוע מפולתם של בנינים מסוכנים, להרחיק חיות מסוכנות, ריחות רעים; למנוע את כניסתן של עגלות אל תוך העיר בשעות הערב והלילה, ובכלל לפקח על התחבורה; לשמור על ההספקה הבלתי־פוסקת של מזונות טובים וזולים לשוקה של עיר הבירה; להשמיד סחורות המזיקות לבריאות ומדות ומשקלות מזוייפים, וכן לפקח פיקוח מיוחד על המרחצאות, הפונדקאות ובתי־הבושת.

בשטח הבניה, ודאי שנעשה הרבה יותר בימי המלכים, ביחוד בתקופת הכיבושים הגדולים, מאשר במאתים השנים הראשונות של הרפּוּבליקה. מפעלי בנין כמו ההיכלות שעל פני הקאפּיטוֹל והאוונטין ומגרש־המשחקים הגדול ודאי שהיו למורת־רוחם של אבות־העיר החסכנים והאזרחים משלמי־המסים; וחשוב לציין, כי היכל־צֶרס אשר ליד הקירקס, שאולי הוא מפעל־הבניה החשוב ביותר של התקופה הרפּוּבליקנית מלפני המלחמה הסאמנית, הוא מפעלו של ספּוּריוּס קאסיוּס (493), שלא רק במובן זה אלא גם בכמה שטחים אחרים השתדל לחזור ולהפנות את כיוונה של הקהילה לצד המסורת שמימי המלכים. גם את חיי־המותרות הפרטיים צמצמה האריסטוקראטיה השליטה בתקיפות חמורה כזו, שבודאי אי אפשר היה לה להתפתח בתקופת שלטונם של המלכים, אף אילו היה קיומו של זה נמשך זמן ארוך יותר. אבל למשך זמן רב לא היה גם בכוחו של הסנאט לעמוד בפני תנאי־המציאות כבדי המשקל.

אפיוס קלאוּדיוּס היה האיש, שבשנת־הצנזוּרה שלו (312), שפתחה תקופה חדשה בדברי ימי רומא, ביטל את השיטה הנושנה שהיתה נהוגה אצל האכרים לאצור את כספיהם מתוך קמצנות, ולימד את האזרחים להשתמש בדרך נאותה בכספי הצבור. הוא יסד את הרשת הנהדרה של בנינים צבוריים לטובת הכלל; בנינים אלה הצדיקו במדה ידועה את נצחונותיה הצבאיים של רומא גם מנקודת ההשקפה של טובת העמים, ועד היום הזה יש עוד בחורבותיהם של אותם הבנינים כדי לתת מושג על גדלותה של רומא העתיקה לאלפי אלפים אנשים, אשר לא קראו מימיהם דף אחד בהיסטוריה של רומא. הוא האיש אשר לו חייבת המדינה הרומאית תודה על הכביש הצבאי הגדול הראשון, והעיר רומא – על שרברוב־המים הראשון.

הסנאט הרומאי הלך בעקבותיו של קלאוּדיוּס והקיף את איטליה אותה רשת של כבישים ומבצרים, שעל יסודם כבר דוּבר למעלה, שבלעדיהם אין שום הגמוֹניה צבאית יכולה להתקיים, – כפי שנמצאנו למדים מתוך דברי־ימיהן של כל המדינות הצבאיות החל מן האחֵמֵנים ועד למחוללו של כביש־סימפלון64. בעקבותיו של קלאוּדיוּס הלך גם מאניוּס קוריוּס, בהכינו בדמי הפדיון שהכניס משללו של פירוס שרברוב־מים שני בעיר הבירה (בשנת 272). ועוד כמה שנים לפני כן (296) פתח אפיק רחב לנהר וֵלינוֹ, במקום שהוא משתפך אל תוך הנֵרה ממעל לטֶרני 65; אותו אפיק רחב שמי הנהר עוד זורמים בו עד היום הזה, פתח מכספי שלל המלחמה הסאבינית; ואפיק זה איפשר לו לייבש את עמק רִיֵטי היפה, ומתוך כך השיג שטח גדול להתיישבות אזרחים וגם חוה צנועה בשביל עצמו.

למראה מפעלים כאלה סר זיום והדרם חסרי־התכלית ונעדרי־התועלת של ההיכלות היוניים – גם בעיניהם של אנשים נבונים. גם החיים האזרחיים נעשו עכשיו אחרים. בימיו של פּירוס התחילו הרומאים להעלות על שולחנם את הכלים העשויים כסף, ולפי שמצינים רושמי הכרוניקות – שנת 284 היא השנה, שבה נעלמו ברומא הגגות העשויים רעפי־עץ. עיר־הבירה החדשה של איטליה פשטה סוף־סוף מעליה את צורתה הכפרית, והתחילה אף לקשט את עצמה. אמנם עדיין לא היה זה למנהג: לבוז ולשדוד את התכשיטים שבהיכלות אשר בערים הנכבשות, מתוך כוונה להשתמש בהם לשם קישוטה של רומא; אבל לעומת זאת היו מתנוססים על בימת־הנואמים אשר בשוקה של רומא – חרטומיהן של ספינות־המשוט שהובאו מאנטיוּם, ובימי־חג פומביים היו מפארים את הלשכות אשר בשוק בשלטי־הגיבורים המצופים זהב, אשר הובאו משדות־המלחמה של סאמניוּם. ביחוד היו לוקחים מכספי הקנסות של המלחמה לריצוף הדרכים בתוך העיר ומחוצה לה או ליסודם ולקישוטם של בנינים צבוריים.

סוכות־העץ של הקצבים, אשר היו בנויות לכל ארכו של השוק מעבר מזה ומעבר מזה, נהרסו קודם בצד הפּלטין ואחר כך בצד הפונה אל הקארינות, ובמקומן נבנו לשכות האבן בשביל החלפנים. על ידי כך נעשה מקום זה לככר־הבורסה של רומא. על מצודתה של רומא או על פני ככר השוק שלה הציבו עמודי־פסלים לזכר אנשים נערצים מן העבר: למלכים, כוהנים וגיבורים מתקופת האגדות, לאורח הידיד שבא מיון, ולפי המסורה תרגם למען עשרת־השליטים את מערכת החוקים של סוֹלוֹן; העמידו עמודי־כבוד ומצבות־זכרון לראשי־הקהילה הגדולים, אשר נצחו את הוֵאִינים, הלאטינים והסאמנים, לצירים המדיניים אשר נהרגו בשעת מילוי שליחותם, לנשים העשירות אשר נדבו מכספן לטובת הכלל; ואף הציבו מצבות לזכר חכמי יון וגיבוריה, כגון פּיתאגוֹראס ואלקיבּיאדס.

לאחר שהקהילה הרומאית נעשתה מעצמה גדולה נעשתה איפוא גם רומא עצמה כרך גדול.


*

בשטח הכלכלה הלאומית היתה החקלאות היסוד המדיני והחברתי גם של הקהילה הרומאית וגם של המדינה האיטלקית החדשה בכללה – וכך נשאר הדבר גם להבא. אכריה של רומא – מהם נצטרפו אספת־הקהילה והצבא; מה שכבשו בבחינת חיילים בכוח החרב הבטיחו לעצמם בבחינת אכרים־מתיישבים בכוח המחרשה. העובדה שבעלי־הקרקעות הבינונים שקועים היו בחובות הרבה הביאה לידי המשברים הפנימיים האיומים, שחלו במאה השלישית והרביעית, בשעה שנדמה היה כאילו חישבה הריפּוּבליקה הצעירה ליחרב. במאה החמישית נשתפר שוב מצבם של האכרים הלאטיניים – הן בגלל חלוקת נחלאות בהמון וסיפוח שטחי אדמה, והן בגלל ירידת אחוז הרבית ועלית האוכלוסיה של רומא. שיפור זה היה סיבה ומסובב גם יחד להתפתחות העצומה של שלטון רומא. ואכן תפס פּירוס והכיר מיד במבט־החיילים החריף שלו, כי אם ידה של רומא היא על העליונה בשטח הפוליטי והצבאי כאחד, הרי מקורו של דבר הוא במצבם הפורח של משקי־האכרים הרומיים.

אולם דומה הדבר, כי גם צמיחת משקים גדולים בחקלאות הרומאית חלה באותו זמן. אמנם גם בימים עתיקים היה קיים כבר קנין־קרקעות גדול, ובכל אופן מבחינה יחסית; אבל צורת המשק של אותם קניני־הקרקעות הגדולים לא היתה של משקים גדולים, אלא של קניני־משקים קטנים מרובים וכפולים. לעומת זאת יש לחשוב את החוק שנתקן בשנת 367, שעל פיו חייב כל בעל קרקע להעסיק במשקו מלבד עבדים גם מספר מתאים של בני־חורין, לסימן העתיק ביותר של צורת־המשק המרוכזת שהיתה נהוגה בזמן מאוחר יותר; שכּן אין בחוק זה שום דבר שאפשר להתאימו אל צורת־המשק העתיקה, ואילו לצורת־המשק המאוחרת הוא מתאים הרבה. וראוי לציין, כי הופעתה הראשונה של צורת־משק זו אנו רואים אותה כמבוססת בעיקרה על מציאות העבדים. מאין וכיצד הופיעה צורה זו – על שאלה זו אין למצוא תשובה ברורה. יתכן שמושבותיהם של בני קרת־חדשה באי סיקיליה היו למופת לבעלי־הקרקעות העתיקים ביותר שברומא; ואולי גם יתכן, שאפילו הופעתה של החיטה בחקלאות הרומאית, יחד עם הכוסמת, אשר וארוֹ66 קובע את זמן הופעתה בימי שלטון־העשרה – יש לה קשר עם השינוי הזה שחל בצורת־המשק.


*

שטח התחבורה עם הארצות שמעבר לים היו קיימים ועומדים גם באותה תקופה קשרי־המסחר בין סיקיליה ולאטיוּם, בין אטרוּריה ואתיקה, בין האדריאטים וטארנט; ויתר על כן: יתכן שהם שייכים באמת לאותה תקופה דוקא. ואשר לפרטים חשובים יורשה לנו עוד לציין את הרשימה שהגיעה אלינו מתוך הכרוניקה של ארדיאה, שהיא אחת העובדות הנדירות, הרשומות בדברי ימי התחבורה הרומאית וזמנן קבוע, – אותה רשימה המספרת, כי בשנת 300 הגיע הסַפּר הראשון מסיקיליה לארדיאה; ועלינו לשים עין לרגע לאותם כלי־החרס המצויירים, אשר נשלחו בעיקר מאתיקה, וגם מקוֹרקירה וסיקיליה – ללוקאניה, קמפּאניה ואטרוּריה, שנועדו לקשט בניני־הקברות; אותם כלי־החרס, שעל קשרי־המסחר בהם יודעים אנו במקרה יותר מאשר על כל חפצי־מסחר אחרים שמעבר לים.

התחלת האימפּּורט של כלי־החרס האלה חלה בודאי בזמן גירושם של הטארקווינים; שכּן הכלים בסגנון העתיק־ביותר, המצויים באיטליה בכמות מצומצמת מאוד, צוּירו כנראה במחצית השניה של המאה השלישית לקיומה של העיר; היינו: במשך 500–450 לפני הספירה; ואילו את הכלים בסגנון החמור יותר, שהם מצויים־יותר, יש לייחס למחצית הראשונה של המאה הרביעית לספירת רומא, היינו: 450–400 לפה“ס, ואלה העשויים בסגנון שיפים משוכלל בכל – למחצית השניה של המאה הרביעית לקיומה של רומא, היינו: 400–350 לפסה”נ. ויתר הצנצנות, המצויות בהמונים מרובים, שלרוב הן מצטינות בגדלן והידורן, אבל רק לעתים רחוקות מאוד ניכרת בהן עבודה יפה – יש לייחסן כולן למאה המאוחרת, היינו: 350–250. בכל אופן רואים אנו, שהיונים הם שוב שהאיטלקים קבלו מהם את המנהג לקשט את קברותיהם.67 אולם בה בשעה שהיונים הסתפקו בגבולות מצומצמים, הן מחמת יכלתם הצנועה והן בגלל הטעם הדק שלהם, נתרחב מנהג זה באיטליה ונתפשט הרבה יותר מן המדה הראויה והמקורית, מתוך שפע ברברי ובזבזנות ברברית.

אולם יש לציין, כי שפע מופרז זה אפשר למצוא באיטליה אך ורק באותן הארצות שהיו ניזונות מן התרבות היונית למחצה. פירוש בולט ודובב לדינים־וחשבונות של הקדמונים בדבר אותה תרבות־חצאין של האטרוסקים והקמפּאנים, שהחניקה אותם בעשירותם והוללותם ימצא, כל מי שיודע לקרוא את הכתב הזה, בבתי־הקברות האטרוסקיים והקמפּאניים, שהם הם היו בתי־האוצר, שמהם לקחו את אוצרותיהם המוּזיאונים שלנו. מה שאין כן בסאמנים: תכונת הפשטות שלהם רחוקה היתה כל ימיה מאותה בזבזנות אוילית. בחבל הסאמני אינך מוצא לא כלי־קברות יוניים ולא מטבע מיוחדת של סאמניום; בשני החסרונות האלה מורגשת באופן בולט התפתחותם המועטה של התחבורה המסחרית ושל החיים העירוניים באותו חבל.

ויותר מכן ראוי לציין, כי אפילו לאטיוּם, שקרבתה ליונים לא היתה פחותה מקרבתן של אטרוּריה וקמפּאניה והיתה קשורה אתם בקשרי־תחבורה מהודקים, אף היא התנזרה כמעט לגמרי מתפארת־הקברים הזאת. עלינו לראות בכך את השפעתה של המוסריות הרומאית החמורה, ואם תרצה לומר – של המשטרה הרומאית הקפדנית. דבר זה הוא קרוב לודאי; ועוד יותר מכן; ביחוד זה מוכח מן הצורה המיוחדת אך ורק לקברים בפּרינסטה בלבד, השונה מכל הקברים בלאטיוּם. וענין זה יש לו קשר קרוב מאד עם האיסורים, אשר חוק תריסר־הלוחות גזר על מכסי־הארגמן שהיו מכסים בהם את ארונות המתים ותכשיטי־הזהב שהונחו בקברים כדורונות למתים. וקשר יש לזה עם העובדה, שלכל הפחות על־פי חוק־המנהגים ומתוך יראה מפני נזיפתו של הצנזוֹר הוצאו ממערכת הכלים של הבית הרומאי כלי־הכסף, מלבד קופסת־המלח ובזיך־הקרבנות. גם בשטח הבנין אנו מוצאים שוב את גילויו של אותו חוש השנאה לכל דברי מותרות, כגסים כעדינים. ואף כי בכוח השפעה מגבוה יכלה רומא לשמור זמן ארוך יותר מוולסיני וקאפּוּאה על פשטות חיצונית ידועה, אין בכל זאת להסיק מכאן, כי המסחר והמלאכה של רומא לא היו חשובים ביותר. המסחר והמלאכה, אשר יחד עם החקלאות הם יסוד לפריחתה הכלכלית של רומא, הושפעו לא פחות ממנה מעמידתה החדשה של רומא ושלטונה.


*

בכל ענפי ההתפתחות הרומאית שבאותה תקופה, במתן־החוקים ובטביעת המטבעות, בדת ובאמונה ובהתהוותן של אגדות־השבט – בכּוֹל אתה מוצא סימני ההשפעה היונית; ביחוד אתה מוצא אותה מראשית המאה החמישית והלאה, כלומר: מאחרי כיבושה של קמפּאניה, – מאז והלאה אתה רואה כי ההשפעה היונית על התכונה הרומאית עולה וגוברת, ועליה זו היא מהירה ומתמדת. במאה הרביעית חל יסודה של הבמה, העושה רושם גם מבחינה לשונית של שמה graecostasis“” – במה זו כוננו בשוקה של רומא בשביל הנכרים היוניים החשובים, וקודם כל בשביל המאסאלוֹנים. במאה שאחריה אנו מוצאים בספרי דברי־הימים כינויים יוניים שנוספו לשמותיהם של רומאים נכבדים, כגון: פיליפּוֹס או בצורה רומאית: פיליפּוּס, פילוֹן, סוֹפוֹס, היפּסיאוֹס.

באותו זמן אנו מוצאים מנהגים יוניים החודרים לחיי הרומאים. מסוג זה הוא המנהג הבלתי־איטלקי לחקוק כתבות על מצבות־הקברים לכבודם של המתים; הדוגמה העתיקה־ביותר הידועה לנו ממנהג זה היא הכתובת על קברו של לוּקיוּס סקיפּיוֹ, מי שהיה קונסול בשנת 298. מסוג זה הוא המנהג, שהיה גם כן זר לאיטלקים, להקים במקומות פומביים – בלי החלטה של הקהילה – מצבות זכרון לאבות; הראשון שהתחיל במנהג זה היה החדשן הגדול אפּיוּס קלאוּדיוּס, שצווה לתלות בשנת 312 בהיכלה החדש של בֶּלוֹנָה68 שלטי־נחושת ועליהם תמונותיהם ותואריהם של אבותיו. מן היונים שאול גם המנהג, שהנהיגו ברומא בחגיגה העממית שבשנת 293, לחלק ענפי־תומר למשתתפים במלחמת התחרות.

ועל הכל יש לציין את הנהגות־השולחן היוניות. ואלו הן: לא לשבת על ספסלים ליד השולחן, כמלפנים, אלא לשכב על ספּוֹת; העברת זמן הסעודה העיקרית משעת־הצהרים עד לשעה שבין שתים ושלוש אחרי הצהרים לפי חשבוננו; בחירת שר־השתיה בשעת הסעודה, שעל פי רוב נבחר מתוך האורחים על־פי גורל, לשעת אותה סעודה, ואחרי היבחרו הורה למסובים מה לשתות, כיצד לשתות ומתי לשתות, והוראותיו היו מחיבות את כולם; זמירות־השולחן שהיו המסובים שרים לפי התור, וכמובן לא שרו ברומא את הסקוֹליוֹת אלא שירי־אבות; כל המנהגים האלה לא נולדו ברומא, ובכל־זאת הושאלו כבר מן היונים בזמנים קדומים מאוד; שכן אנו יודעים כי בזמנו של קאטוֹ היו המנהגים האלה שכיחים כבר וכלליים, ובחלקם – הספיקו אף לחזור ולהיבטל.

אפייני הוא גם דבר הפסילים של “היוני החכם־ביותר והאמיץ־ביותר”, שהוקמו בשוקה של רומא בימי המלחמות עם הסאמנים על יסוד פקודתו של אפּוֹלוֹן הפּיתי69. בחרו לשם כך – בודאי מתוך השפעה סיקילית או קמפּאנית – בפּיתאגוֹראס ובאלקיביאדס, במושיע ובחניבעל של היונים המערביים. ידיעת הלשון היונית היתה נפוצה מאוד בקרב הרומאים עוד במאה החמישית; סימן לדבר הן המלאכויות של הרומאים לטארנט, שהנואם הרומאי דיבר שם יונית בלי עזרת מתורגמן, אם כי לא דיבר בלשון צחה ביותר, ושליחותו של קיניאַס לרומא. אין כמעט כל ספק בדבר, כי הרומאים הצעירים מן המאה החמישית ואילך, אשר רצו להתמסר לעניני המדינה, קנו להם כולם בלי יוצא מהכלל את דעת הלשון היונית, שהיתה בימים ההם לשון שיש לה מהלכים רבים בעולם ולשונה של הדיפּלומאטיה.

נמצא שבה במדה ובו בזמן שהרומאי יגע ועמל להכניע תחתיו את כל העולם, באותה מדה ובאותו זמן התקדמה היונוּת בלי הפסק ובלי מעצור בשדה הרוח. ואילו הלאומים ממדרגה שניה, כגון: הסאמנים, הקלטים והאטרוסקים, אשר נלחצו משני הצדדים ובשני הכיוונים גם יחד, הפסידו יותר ויותר גם בהתפשטות שבשטח וגם בכוח הפנימיות.

אולם עם החדירה שהתחילו לחדור שתי האומות הגדולות האלו, בזמן ששתיהן הגיעו עד שיא התפתחותן, אחת לגבול השניה, בבואן במגע של ידידות וגם של איבה זו עם זו, נתגלה מיד בכל חריפותו הניגוד העצום שביניהן. מצד אחד, טבע האיטלקים, החסרים את הנטיה לאינדיווידואליות, וביחוד הרומאים, ומהצד השני – ההילניזם, על רבגוניותו הגזעית, המקומית והאישית ללא גבול. בכל ההיסטוריה של רומא אין תקופה עצומה מזו, המתחלת עם יסודה של הרפּובליקה הרומאית ונגמרת עם הכנעת איטליה. בתקופה זו נתבססה הצבוריות גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ, בה נוצרה איטליה המאוחדת, בה נתכונן הבסיס המסורתי למשפט הארצי ולהיסטוריה הארצית, בה נוסדו הפּילוּם והמאניפֶּל70, נתכוננו הכבישים ושרברובּי המים, משקי־האחוזות ושיטת־המטבעות, בה יצקו את הזאבה שעל הקאפּיטוֹל וצירו את הקופסה הפיקוֹרוֹנית. אולם אותם היחידים, אשר הביאו את האבנים הבודדות לבנין ענקי זה, והניחו אריח על גבי לבנה בהקמתו – אלה נעלמו ולא השאירו אחריהם כל עקבות וסימנים; וכמו שבטלו השבטים האיטלקים בתוך העם הרומאי, כן בטלו האזרחים הרומיים היחידים בתוך הקהילה הרומאית. כמו שהקבר פתוח ובולע במדה אחת את הנכבד ואת הנקלה, כן ברשימה של ראשי הקהילה הרומאית אנו מוצאים זה על יד זה ללא הבדל את בן־האצילים האפסי ואת המדינאי הגדול.

מן הכתבות המועטות שהגיעו עדינו מאותו זמן אין לנו כתובת מכובדה יותר ואפיינית יותר מזו שעל קברו של לוּקיוס קוֹרנליוס סקיפּיוֹ, אשר היה קונסול בשנת 298 ושלוש שנים אחרי כן השתתף במלחמה המכרעת ליד סנטינום. בארון־המתים היפה, שנעשה בסגנון דוֹרי עדין, אשר לפני שמונים שנה עדיין הכיל את עפרו של מנצח הסאמנים, חקוקה כתובת זו:

קוֹרנליוּס לוּקיוּס – סקיפּיוֹ בּארבּאטוּס,

בן לאביו גניווֹס, – חכם וגבור,

יפי־תארו עלה בד בבד – עם יפי־מדותיו,

אשר היה קונסול, צנזוֹר – אצלכם, וגם אדיליס

טאוּראסיה, קיסאוּנה –לכד בארץ סאמניוּם,

הכניע כל לוּקאניה – ובני תערובות הגלה.

את השבחים שמנו במדינאי ואיש־מלחמה רומאי זה וספרו אחר ארונו אפשר היה למנות באחרים רבים לאין מספר, אשר עמדו בראש הצבוריות הרומאית, ולספר אחר ארונם, כי היו אנשים אצילים ויפים, גבורים ואף נבונים. אולם מלבד זאת לא היה דבר להודיע על־אודותם. ודאי שאין זו אשמתה של המסורה בלבד שאין אנו רואים אף אחד מכל אותם הקוֹרנליוּסים, הפאבּיוּסים וכל השאר לשמותיהם בדמות אישית מסויימת. סנאטור פלוני אינו צריך להיות לא גרוע ולא טוב מסנאטור אלמוני, ובכלל אינו צריך להיות שונה מכל שאר הסנאטורים. אין נחיצות בדבר, ולפיכך אינו רצוי גם כן, שאזרח אחד יעלה על יתר האזרחים – לא בכלי־כסף מפוארים או בהשכלה יונית, ולא בחכמה בלתי־רגילה ובמעלות יתרות. על פריצות־הגדר מן הסוג הראשון נענש האדם בידי הצנזור, ולסוג האחרון – אין מקום בחוקה. רומא של אותה תקופה אינה שייכת לשום יחיד. על האזרחים להיות שוים כולם איש אל רעהו, למען יוכל כל איש ואיש להיות דומה למלך.

ואף על פי כן היתה מורגשת עכשיו גם ההתפתחות האינדיווידואלית היונית לצדה של תכונת־ההשואה הרומאית. וגם הגאוניות והענקיות של אותה התפתחות טבועה – כמו הכיוון שכנגד – בחותמה השלם של אותה תקופה גדולה. די לקרוא כאן בשמו של איש אחד; אולם בו נתגלם גם רעיון ההתקדמות. אַפּיוּס קלאוּדיוס (צנזור בשנת 312; קונסול בשנים 307, 296), בן־נכדו של אחד מעשרת־השליטים, היה איש מותיקי האצילות והתגאה בשלשלת־היוחסין שלו. אולם בכל זאת היה הוא האיש אשר ביטל את ההגבלה שהיתה קיימת עד הזמן ההוא, כי זכויות־אזרחים מלאות יש בקהילה לתושבים בעלי־קרקע, והוא הוא שהרס את שיטת־הכספים הישנה. בימיו של אַפּיוּס קלאוּדיוס נוצרו לא רק שרברובי־המים והכבישים הרומיים, כי אם גם המשפט הרומאי וחכמת הדברנות, השירה ותורת־הדקדוק הרומיות. מיחסים לו גם הפצת לוח נוסחאות של קובלנות, נאומים שנרשמו ואמרות של פּיתאגוֹראס, ואפילו חידושים שבאורתוגראפיה.

בכל זאת אין זה מספיק כדי לראותו כדימוקראט דוקא ולמנותו על אותה מפלגת האופּוזיציה, אשר מאניוס קוּריוס היה מנהיגה. אדרבה, יש לראותו כאדם שרוחם של המלכים הפאטריקיים הישנים וגם החדשים גבר בו, רוחם של הטארקווינים מצד זה ושל הקיסרים מצד זה, ובחמש מאות השנים של ביני־מלכים, שנים של מאורעות בלתי־רגילים ואנשים רגילים, היה הוא הגשר שחיבר את אלה אל אלה. כל זמן שאפיוס קלאודיוס פעל בחיים הצבוריים יצא הוא למלחמה על ימין ועל שמאל עם החוקים והמנהגים הקיימים הן בלשכתו הרשמית והן בחייו הפרטיים. והופעתו היתה של עזות־פנים וגסות הראויות לבן־אתונא. ואף גם אחרי רדתו זה מזמן מן הבמה הפּוליטית, והוא אז כבר ישיש עיור – והנה, כאילו קם מקברו ברגע המכריע ובנאומו בסנאט התגבר על המלך פירוס, והוא שהכריז ראשונה, באופן רשמי וחגיגי, את שלטונה השלם של רומא על פני איטליה כולה.

אולם אותו אדם גאוני הקדים לבוא, לפני זמנו, או איחר לבוא. האלים סימאו את עיניו בגלל חכמתו שבאה לא בעתה. כי לא הגאון של היחיד שלט ברומא, ומתוך רומא – באיטליה. כי אם אך ורק הרעיון הפוליטי הבלתי־משתנה שהסנאט השריש אותו בלבבות ועבר בירושה מדור לדור; אותו רעיון שכלליו העיקריים נעשו כבר חלק מחייהם של הנערים בני הסנאטורים, שכן אלה ליווּ את אבותיהם לישיבות הסנאט ובעמדם לפני פתח האולם שתו בצמא את דברי־החכמה של אותם האנשים, אשר על כסאותיהם נועדו גם הם לשבת בבוא היום. בדרך זו הושגו השגים עצומים– במחיר עצום; כי גם בעקבותיה של ניקֶה הולכת נֵמֵסיס שלה71. הצבוריות הרומאית אינה תלויה באופן מיוחד בשום אדם, לא בחייל ולא במצביא, ובתוך אוירת המשמעת המוסרית־משטרתית החמורה הוחנקה כל עצמיות של התכונה האנושית. גדולתה של רומא הגיעה למדה שאין כמוה במדינות ימי הקדם; אולם בשכר גדלותה שילמה מחיר יקר מאוד: היא הקריבה את הרבגוניות הנחמדה, את הותרנות הנוחה ואת החירות הפנימית שהיו טבועות בחיים היוניים.


פרק חמישי: קרת־חדשה

הגזע השמי תופס מקום בקרב העמים של העולם הקלאסי העתיק ומקומו גם מחוצה להם. נקודת־מרכזו היא במזרח, ואילו נקודת־מרכזם של הללו היא בסביבת ים התיכון. ואם כי מלחמות ונידודים טשטשו את הגבולות וערבבו את השבטים והגזעים – בכל זאת הבדיל תמיד ועוד מבדיל גם עכשיו רגש עמוק של זרוּת בין העמים האינדוֹגרמניים ובין הלאומים הסורי, הישראלי והערבי. דברים אלה אמורים גם לגבי אותו העם השמי, אשר התפשט לצד מערב יותר מכל עם שמי אחר, לאמור: הצידונים (הפניקים). מכוֹרתם היא רצועת־החוף הצרה שבין אסיה הקטנה, ארץ ההרים והגבעות הסורית ומצרים, – והיא נקראה: כנען, לאמור: ארץ המישור. רק בשם זה קראה אותה אומה את עצמה, ואף בימי הנצרות קרא עדיין האכר האפריקני את עצמו בשם כנעני. אולם היונים קראו לארץ כנען בשם: פניקיה, “ארץ הארגמן” או גם בשם: “ארץ האנשים האדומים”; ובשם פּוּנים היו גם האיטלקים קוראים את הצידונים, ובשם פניקים או פּוּנים היינו קוראים אותם גם אנו.

הארץ מסוגלת מאוד לעבודת־אדמה. אולם על הכל יש לה תנאים מיוחדים העושים אותה בעיקר לארץ המסוגלת למסחר, הלא הם: הנמלים המצויינים ושפע העצים והמתכות שבה. יתכן, שכאן התגלה ראשונה לעיני האדם המסחר בכל הדרו, כי על כן נוגעת פה יבשת המזרח העשירה בים התיכון רב האיים והנמלים, המתפשט למרחוק. כל מה שיש בכוחן של ההעפלה, החריפות וההתלהבות לפעול – כל זה הקדישו הצידונים לשם פיתוח שלם של המסחר ותוצאותיו. הלא הן: השייט, החרושת והישבנות, ולתווך בין המזרח והמערב. בזמן מוקדם מאוד, עד שכמעט לא יאמן הדבר, אנו מוצאים אותם בקפריסין ובמצרים, ביון ובסיקיליה, באפריקה ובספרד, ואף גם על פני הים האטלאנטי והים הצפוני.

חבל המסחר שלהם הגיע מן סיֵרה ליאוֹנֵה וקוֹרנוואל במערב עד לחוף המאלאבארי במזרח. בידיהם עברו הזהב והפנינים מן המזרח, הארגמן מצוֹר, העבדים ושן־הפיל ועורותיהם של הארי והברדלס מאפריקה הפנימית, הלבונה שבאה מערב, הבד שבא ממצרים, כלי־החרס והיינות היקרים שבאו מיון, הנחושת מקפריסין, הכסף מספרד, הבדיל מאנגליה, והברזל מאֶלבּה. חובלי צידון הביאו לכל עם ועם את כל אשר היה זקוק לו, או לכל הפחות את אשר הוא יוכל לקנות, ולכל מקום ומקום באו והגיעו, אבל מתוך כונה תמידית לחזור אל מולדתם, אשר היו קשורים אליה בכל מקום היותם.

הצידונים ודאי שהזכות בידם לתפוס את מקומם בהיסטוריה בשורה אחת עם העמים היוני והלאטיני; אולם בהם, ואולי בהם יותר מבכולם, נתקיים מה שנאמר, כי ימי־הקדם פיתחו את כוחותיהם של העמים רק בכיווּן חדצדדי. היצירות הנהדרות ובנות־הקיימה בשטח הרוחני, אשר נוצרו בתוך השבט הארמי, אינן שייכות קודם כל לצידונים. אם אמנם נכון הדבר, כי האומות הארמיות סיגלו לעצמן במובן ידוע את האמונה והדעת קודם לכל אומה אחרת שבעולם, והאינדוגרמניים קבלו אותן מן המזרח, – הרי לעומת זאת אנו רואים, כי הדת הצידונית והמדע והאמנות של הצידונים לא תפסו אז כל מקום ניכר ועצמאי בקרב האומות הארמיות. המוּצגים הדתיים של הצידונים לא תואר ולא הדר להם, ועבודת־האלוהים שלהם דומה שהיא נועדה לקדם מעשי תאוה ואכזריות – יותר מאשר לבלום את המדות האלו. להשפעה מיוחדת מצד הדת הצידונית על עמים אחרים – אין כל זכר וסימן, בכל אופן אין למצוא סימן לכך בזמן הברור כבר מבחינה היסטורית. כמו כן אין למצוא דבר בבניה הצורית ובאמנות הפּלאסטית שלה, שנוכל להשוותו אפילו רק לזו שבאיטליה, ועל אחת כמה לזו שבארצות־המולדת של האמנות.

מולדתה העתיקה ביותר של ההתבוננות המדעית ושימושה למעשה – היתה ארץ בבל, ובכל אופן – הארץ שעל חופי הנהר פרת. כאן עקבו כנראה לראשונה את מהלכם של הכוכבים; כאן הבדילו וכתבו לראשונה את האותיות שבלשון; כאן התחיל האדם חושב בדבר הזמן והמקום ובדבר הכוחות הפועלים בטבע; לכאן מוליכים העקבות העתיקים־ביותר של האסטרוֹנוֹמיה והכרוֹנוֹלוֹגיה, של האלפאביתא, של המדה והמשקל. ודאי הדבר, שהצידונים הפיקו תועלת בשביל התעשיה שלהם מן האומנים הבבליים האמנותיים והמשוכללים מאוד, בשביל שייט־האניות שלהם הפיקו תועלת מן הצפיה בכוכבים, ובשביל המסחר שלהם – מכתב האותיות ומשיטת המדות והמשקלות, וּודאי שכמה נבטים חשובים של הציוויליזציה מכרו יחד עם הסחורות שלהם. אבל בשום אופן אין להוכיח, כי האלפאביתא, או יצירה אחרת מאותן היצירות הגאוניות של הרוח האנושי, שייכת במקורה לצידונים. ואשר הגיע מידם ליונים בשטח הרעיונות הדתיים והמדעיים – בזה דומים היו יותר לצפור המשליך גרגר־זרע מאשר לאכר הזורע את זריעתו.

הצידונים לא היו מחוננים כלל וכלל באותו כוח, שהיה להם ליונים, ואפילו לאיטלקים, להחדיר את הציוויליזציה שלהם בקרב העמים שבאו אתם במגע־ומשא ולהביאם לידי התבוללות תרבותית. בשטח הכיבוש של הרומאים נעלמו הלשונות האיבֵּרית והקֶלטית מפני השפה הרומאית, ואילו הברברים שבאפריקה עודם מדברים עד היום באותה לשון שדברו בימיהם של חאנוֹ והבארקידים. אולם קודם כל היו הצידונים, כיתר האומות הארמיות, בניגוד לאינדוגרמניות, חסרים את החוש ליצירת מדינה, את המחשבה הגאונית של החירות השולטת בעצמה.

בשעה שצור וצידון הגיעו לשיא פריחתן היתה ארץ הכנענים לנקודת־המריבה התמידית בין המעצמות ששלטו על הנהר פרת ובין זו ששלטה על יאור הנילוס, פעם היתה למס־עובד לאשורים ופעם למצרים. היונים היו משתחררים – אף אילו היה להם רק חצי הכוח שהיה לצידונים; אבל אנשי־צידון הזהירים יצאו וחשבו, כי סגירת הדרכים בפני השיירות ההולכות למזרח או לנמלים המצריים תעלה להם הרבה יותר אפילו מן המס הכבד ביותר; כי על כן מוטב להם לשלם בדיקנות את המסים שלהם, פעם לנינוה האשורית ופעם לנוֹא־אָמוֹן המצרית, ובשעת הדחק הם משתפים אפילו את אניותיהם במלחמותיהם של המלכים.

וכמו שבארצם הם היו הצידונים נושאים בדומיה את עול מרותם ולחצם של השליטים, כך גם מחוץ לארצם לא היו נוטים בשום אופן להחליף את דרכי השלום שלהם ולנהל פוליטיקה של כובשים במקום הפוליטיקה של סוחרים. המושבות שלהם הן מושבות־מסחר. הם היו מעוניינים יותר לקנות סחורות מילידי הארצות ולמכור להם מאשר לכבוש להם שטחים בארצות רחוקות ולבצע שם את עבודת ההתישבות הקשה והאיטית. הם נמנעו ממלחמות אף עם המתחרים שלהם. כמעט בלי התנגדות נתנו לדחוק את רגליהם ממצרים ומיון, מאיטליה ומסיקיליה המזרחית; ובמלחמות־הים הגדולות, אשר נתקיימו בזמן מוקדם ליד אלאליה (537) וקימה (474) בדבר השליטה בים־התיכון המערבי, לא הצידונים נשאו בעול הכבד של המלחמה ביונים אלא האטרוסקים. כאשר לא יכלו למנוע את ההתחרות – היו מתפשרים בכל דרך האפשרית. הצידונים לא ניסו מעולם לכבוש את צֵרה או את מאסאליה.

עוד פחות מכן היו הפיניקים נוטים, כמובן, למלחמת־תנופה. רק פעם אחת, בימים הקדומים, הופיעו בשדה הקרב כצד תוקף, – המשלחת הסיקילית הגדולה של הפיניקים האפריקניים, שמלחמתה ליד חימרה נגמרה במפלה (בשנת 480) על ידי גלוֹן מסיראקוס. אולם כאן היו הם רק בבחינת נתינים צייתנים של המלך הגדול, וכדי להמנע מהשתתף במלחמה עם היונים המזרחיים יצאו להלחם ביונים שבמערב; כמו שהאחים־לגזע שלהם, הסורים, היו גם הם נאלצים להיות שותפים באותה שנה לפרסים במפלתם ליד סאלאמיס.

לא היה בזה משום פחדנות; שהרי הנסיעה ביַמִים לא ידועים ובאניות מזויינות דורשת לבבות אמיצים, וכי היו כאלה בקרב הצידונים – הוכיחו הם לעתים קרובות. פחות מכן יש בזה משום חוסר סבלנות ועצמיות של הרגש הלאומי; אדרבה: עובדה היא, כי הארמים הגנו על לאומיותם, גם בכוח הנשק הרוחני שלהם וגם בדמם, מפני כל הפיתויים של הציוויליזציה היונית ומפני כל אמצעי הכפיה של העריצים המזרחיים והמערביים, – ועשו זאת במדה מרובה כזו של עקשנות, ששום אומה אינדוגרמנית לא הגיעה אליה ושבעינינו אנו, המערביים, היא נראית פעם כלמעלה ממדה אנושית ופעם כלמטה ממנה. אלא מה יש כאן? זהו חוסר החוש המדיני, שהוא הקו היסודי־ביותר בתכונתם של הצידונים, בכל הרגשת־הגזע הערה ביותר שלהם והזיקה הנאמנה־ביותר שלהם לעיר־האבות. החירות לא צדתה את לבם ובשלטון לא חשקה נפשם; וכן נאמר בספר שופטים: “יושבת לבטח כמשפט צדוֹנים שוקט ובוטח… והארץ רחבת ידים… אין שם מחסור”.

בין כל המושבות הצידוניות לא היתה אף אחת, שהגיעה לידי התפשטות מהירה־יותר ובטוחה־יותר מהתפשטותן של אותן המושבות, שנוסדו על ידי בני צוֹר וצידון בחופה הדרומי של ספרד ובחופה של אפריקה הצפונית; כי עד הסביבות האלו לא השיגה ידו של המלך הגדול ולא הגיעה התחרותם המסוכנת של יורדי־הים היוניים, ואילו ילידי המקום התייחסו לזרים כדוגמת יחסם של האינדיאנים אל האירופּים באמריקה. מעל לכל הערים הכנעניות המרובות והעשירות אשר בחופים אלה – התבלטה בפריחתה “העיר החדשה”, קַרתַחַדָה, או כמו שבני־המערב קראו לה: קארחֶדוֹן או קארתאגוֹ. עיר זו לא היתה המושבה העתיקה־ביותר של הצידונים באותה סביבה, ומראשית קיומה אולי היתה חוסה בצלה של העיר הסמוכה לה אוּטיקה, זו העתיקה מכל ערי הצידונים אשר בלוּב, ובכל זאת עלתה קרת־חדשה במהרה על שכנותיה, ואפילו על המכוֹרה עצמה, בגלל מקומה המוצלח מאין כמוהו ובגלל פעלתנוּתם של תושביה.

היא היתה שוכנת לא רחוק משפך (אשר היה לפנים) הנהר באגראדאס (מֵגֶ׳רדָה), המוליך את מימיו דרך סביבת־התבואה העשירה ביותר שבאפריקה הצפונית, במקום גבעה פוריה, שעד היום היא מיושבת בתים כפריים ומכוסה יערות של עצי זית ותפוחי־זהב, היורדת בנחת אל פני המישור והיא מסתיימת לצד הים בצורת כֵּף המוקף גלי־ים; והמקום – בתוך הנמל הגדול של צפון אפריקה, הוא המפרץ של תוּניס, באשר אותה מקוה יפה היא הבסיס הטוב ביותר למעגן אניות גדולות, וקרוב מאוד לחוף מצויים מי־מעין טובים לשתיה. על כן אין כמקום הזה מתאים לחקלאות ולמסחר ולתיווכן של סחורות אלו, ועל כן לא זה בלבד, שמושבת בני צוֹר במקום הזה היתה עיר־המסחר הצידונית הראשונה, אלא שגם בתקופת שלטונה של רומא היתה קרת־חדשה, כמעט קוממו אותה במקצת, העיר השלישית במעלה בין ערי האימפּריה הקיסרית; ואף גם היום קיימת ומתפתחת שם עיר בת מאה אלף תושבים, אם כי היא נתונה בתנאים בלתי־רצויים ובמקום הפחות הרבה בטיבו. פריחתה החקלאית, המסחרית והתעשייתית של עיר שנמצאה במצב כזה ושהיו לה תושבים כאלה מובנת היא מאליה. אבל עדיין השאלה במקומה עומדת: איזוהי הדרך, שבה הגיעה אותה מושבה לידי התפתחות כזו בבחינת כוח פוליטי, אשר כמוה לא ידעה כל עיר צידונית אחרת?

יש ראיות מספיקות לכך, כי גם בקרת־חדשה לא בגד השבט הצידוני בתכונתו הלאומית, תכונת הפּאסיוויות הפוליטית. זמן רב מאוד, עד עצם ימיּ פריחתה, שילמה קרת־חדשה מסי־קרקע במחיר אדמת העיר לברברים, תושבי המקום, לשבט המאכּסיים או המאכּסיטאנים72. ואף על פי שהים מצד אחד והמדבר מצד שני הגנו על העיר הגנה מספיקה מפני כל התקפה של המעצמות המזרחיות, בכל זאת דומה הדבר, כי קרת־חדשה קבלה עליה את מרותו של המלך הגדול, אם כי באופן רשמי בלבד, ובהזדמנויות ידועות הגישה לו גם תשלומי מסים, מתוך רצון להבטיח לעצמה את קשרי־המסחר עם צור ועם המזרח.

אבל עם כל רצונה הטוב להישמע ולהיכנע באו בכל זאת מסיבות כאלו, שדחפו את הצידונים לדרכי־פוליטיקה נמרצים יותר. בפני זרם הנדידה היונית, שזרם בלי הפסק לצד מערב, וכבר הספיק לדחוק את רגליהם של הצידונים מתוך יון המקורית ומאיטליה, ואף התכונן לעשות להם כן גם בסיקיליה, בספרד, ואף בלוב עצמה, היו הצידונים מוכרחים לעמוד, אם לא רצו להיות למרמס. כאן, במקום שהיה להם ענין עם סוחרים יוניים ולא עם המלך הגדול, לא הספיקה הכרזת הכניעה כדי שיוכלו להמשיך בדרך הקודמת את מסחרם ותעשייתם תמורת תשלום מס ושלמונים. הנה נוסדו מאסאליה וקירֵנֵי, הנה היתה כל סיקיליה המזרחית כבר נתונה בידי היונים והגיעה השעה האחרונה לצידונים לצאת למלחמת־הגנה רצינית. בני קרת־חדשה קבלו עליהם את המלחמה. בקרבות ארוכים ועקשניים שמו גבול להתקדמותם של בני קיריני, וההילניזם לא עצר כוח להאחז בארץ שממערב למדבר טריפּוֹלי. בעזרתה של קרת־חדשה הצליחו גם המתיישבים הצידונים על הרי סיקיליה המערביים להתגונן בפני היונים ולהחזיק מעמד, ומתוך רצון וחפץ־לב התמסרו לגמרי בידי העיר העצומה קרובת־הגזע שלהם והיו לנתיניה.

השגים חשובים אלה, שחלו במאה השניה לקיומה של רומא ושהצילו בשביל הצידונים את החלק הדרומי־מערבי של הים התיכון, הם שנתנו בידי העיר, אשר השיגה אותם, את ההגמוניה הלאומית וגם עמדה פוליטית חדשה. מעתה לא היתה קרת־חדשה רק עיר מסחרית לבד; היא כבר שאפה לשרור על פני ארץ לוּב ועל חלק של הים התיכון, כי הכרחי היה לה הדבר. קרוב לודאי, שבמדה רבה הגיעה קרת־חדשה לנצחונות אלה בזכותה של שיטת החיילים השכירים, שקמה אז. ביון התחילו להשתמש באלה רק באמצע המאה הרביעית, בקירוב, לקיומה של העיר, ואילו אצל בני המזרח, וביחוד אצל הקאריים, היתה שיטה זו קיימת זמן רב קודם לכן, ואפשר כי הצידונים היו יוצריה. שיטת הגיוס מחוץ לארץ הפכה את המלחמה לספּקולציה כספית נאדרה, דבר שהיה מתאים באמת למהותם של הצידונים.

כנראה שאותם הנצחונות בחוץ־לארץ הם הם שהשפיעו השפעה חוזרת על בני קרת־חדשה לשנות את אפי התיישבותם באפריקה, משיטה של גמילות־חסד ושכירות־כסף, לשיטה של נכסים עצמיים וכיבושים. דומה הדבר, כי רק בשנת 450 בערך השתחררו סוחרי קרת־חדשה מתשלום מס הקרקע, אשר היו חייבים עד אז לשלם לילידי המקום. מתוך כך נתאפשר להם לסדר משק עצמי, ובקנה־מדה גדול. מאז ומקדם נתנו הצידונים את לבם לדבר להשתמש בכספיהם גם בבחינת בעלי־קרקעות ולנהל את מפעל החקלאות במשקים גדולים, בעבודתם של עבדים או פועלים שכירים. יהודים רבים היו עובדים בדרך זו בחקלאות, בבחינת שכירי־יום, אצל אדוני־המסחר שבצוֹר. עתה ניתנה אפשרות לבני קרת־חדשה לנצל ללא גבול את אדמת־לוּב העשירה על פי שיטה, הדומה לשיטת־המטעים הגדולה שבימינו. עבדים כבולים עיבדו את האדמה; אתה מוצא כמה אזרחים, שהיו להם עד עשרים אלף עבדים.

ולא זה בלבד. דומה הדבר שהחקלאות הונהגה בלוּב בזמן מוקדם מאוד, וקרוב לודאי שהתחילה עוד לפני ההתיישבות הצידונית, וכפי הנראה הגיעה לכאן ממצרים. והנה באה עתה קרת־חדשה, ובכוח הנשק הכניעה תחתיה את הכפרים החקלאיים אשר בסביבתה, והאכרים הלוּביים החפשיים הפכו להיות פלחים, אשר שילמו מס לאדוניהם בצורת רבע מיבול אדמתם והוטל עליהם עול־גיוס קבוע, שהיה מכוון ליצירת צבא מיוחד של קרת־חדשה. עם שבטי־הרועים הנודדים (νομάδες) אשר על הגבולות היו מלחמות תמידיות, אולם שורה של משמרות מבוצרות שמרה על השטח שהשלום היה שורה בו, וקימעה קימעה נדחקו אותם השבטים אל תוך המדבריות וההרים או שנאלצו להודות במרותה העליונה של קרת־חדשה, לשלם מסים ולספק אנשי־חיל. העיר הגדולה שלהם תֵוֶסטָה – היא טֵבֶּסָה אשר ליד המעיינות של מֵגֶ׳רדָה – נכבשה על־ידי בני קרת־חדשה בימי מלחמת־הפוּנים הראשונה. אלה הם “הערים והשבטים (Ἒθνη) של הנתינים”, הנזכרים בחוזים המדיניים של קרת־חדשה. המלה הראשונה מכוונת לכפרים הלוּביים המשועבדים, והשניה – לנודדים שנכנעו.

לזאת נוסף באחרונה שלטונה של קרת־חדשה על יתר הצידונים שבאפריקה, או כמי שנקראו: הצידונים שבלוּב. לסוג זה שייכים הישובים הקטנים שנתפשטו מתוך קרת־חדשה על פני כל החוף הצפוני האפריקני וחלק מן החוף הצפוני־מערבי; ישובים אלה ודאי שלא היו פחותי־ערך לגמרי, היות ורק על יד הים האטלאנטי לבד התיישבו בבת אחת שלושים אלף מתיישבים כאלה. לאותו סוג שייכים גם כל אותם הישובים הצידוניים העתיקים, המרובים מאוד ביחוד לאורך החוף שבגליל קונסטאנטינה שבימינו ובמחוז של תּוּניס, – כגון: היפּוֹ, שאחר כך הוסיפו לשמה גם: רגיוּס (בוֹנה), האדרוּמֶטוּם (סוּסה), לפּטיס הקטנה (דרומית מסוּסה), שהיא היתה העיר השניה של הצידונים באפריקה, תאפּסוּס (באותו אזור) ולפּטיס הגדולה (היא לֶבּדָה, מערבית לטריפּולי).

אין לדעת כיצד הגיעו הדברים לידי כך, שכל אותן הערים קבלו עליהן עול מרותה של קרת־חדשה: אם עשו זאת מרצונן, אולי כדי לחסות בצילה מפני התקפותיהם של בני קיריני ונומידיה 73, או שעשו זאת מתוך אונס והכרח; לעומת זה ברור הדבר, כי הערים הללו רשומות אפילו בתעודות רשמיות כנתינות של קרת־חדשה, כי עליהן היה להרוס את חומותיהן ולשלם מס לקרת־חדשה ולספק לה חיל־עזר. ואף על פי כן לא היו חייבות בגיוס קבוע ובתשלום מס־קרקע תמידי, כי אם הכניסו כמות ידועה באנשים ובכסף; למשל: לפּטיס הקטנה שילמה מדי שנה בשנה את הסכום העצום של 365 ככר כסף (תשעים אלף לירה). זולת זאת היה משפט אחד להם ולבני קרת־חדשה והיו יכולים להתחתן עמהם. היחידה היתה אוּטיקה שניצלה מגורל <דומה> ושמרה על חומותיה ועל עצמאותה; ובודאי לא הגיעה לידי כך בזכות כוחה כי רב היה, אלא מפני שבני קרת־חדשה התייחסו ביראת־כבוד אל מגיניה העתיקים. כי הצידונים רחשו בכלל יחס של יראת־כבוד לדברים כאלה, וזה מציין באופן בולט את תכונתם ומבדיל אותה מתכונת האדישות של היונים. ואפילו בקשרים חיצוניים מופיעות תמיד “קרת־חדשה ואוּטיקה” יחדיו בהחלטותיהן ובהבטחותיהן; אבל אין זה משנה, כמובן, את העובדה, שהעיר החדשה, הגדולה הרבה יותר, היתה למעשה בעלת ההגמוניה על אוטיקה.

בדרך זו היתה המושבה הצורית לעיר־הבירה של ממלכה עצומה באפריקה הצפונית, אשר השתרעה ממדבר טריפּולי עד לים האטלאנטי; אמנם בחלק המערבי (מארוֹקוֹ ואלג’יר) הסתפקה בישוב חלקי ושטחי בקצות החוף, אולם בחלק המזרחי, העשיר יותר, בגלילות קונסטאנטינה ותּוּניס שבימינו, פרשה מצודת שלטונה גם על הארץ הפנימית והרחיבה תמיד את גבולותיה לצד דרום. ונכונים ומציינים הם הדברים אשר אמר סופר קדמון אחד, כי בני קרת־חדשה, הצוריים – הפכו והיו ללוביים. הציוויליזציה הצידונית שלטה בלוּב – בדומה לשלטונה של התרבות היונית באסיה הקטנה ובסוריה אחרי מסעותיו של אלכסנדר הגדול, אם כי בפחות תקיפות. בחצרות השיכים של השבטים הנודדים היו מדברים וכותבים בשפת צידון, והשבטים בני־התרבות של ילידי הארץ ותושביה הנהיגו בלשונם את האלפאביתא הצורית. התבוללות צידונית גמורה לא היתה לרוחה של האומה ואף לא התאימה לפוליטיקה של קרת־חדשה.

התקופה שבה היתה קרת־חדשה לעיר־הבירה של לוּב אינה ניתנת להיקבע, וביחוד מפני שתמורה זו נתהותה בלי ספק קימעה קימעה. אותו סופר הנזכר למעלה קורא בשמו של חאנוֹ בבחינת ריפוֹרמאטוֹר של האומה. אם זהו אותו חאנוֹ שחי בימי המלחמה הראשונה כנגד רומא – כי אז אין לראות בו אלא משלים ומסיים של אותה שיטה חדשה, שביצועה נתקיים – כפי שיש לשער – במשך כל המאה הרביעית והחמישית לקיומה של רומא.

בד בבד עם פריחתה של קרת־חדשה היתה שקיעתן של הערים הגדולות בפיניקיה עצמה, של צידון וביחוד של צוֹר; פריחתה של זו נפסקה ובטלה במדה ידועה בשל זעזועים פנימיים, ובמדה ידועה מתוך לחץ מן החוץ, וביחוד מחמת המצור אשר שמו עליה שלמנאסר במאה הראשונה לקיומה של רומא, נבוּכדנאצר במאה השניה ואלכסנדר במאה החמישית. המשפחות האצילות ובעלי בתי־מסחר העתיקים בצור היגרו ברובם והתיישבו בעיר־הבת שלהן המובטחת והפורחת, והביאו הנה את האינטליגנציה שלהן, את הקפּיטאלים ואת המסורות שלהן. בזמן שהצידונים באו במגע־ומשא עם רומא כבר היתה קרת־חדשה בהחלט העיר הראשה של הכנענים, בדיוק כמו שרומא היתה הראשונה בקהילות הלאטיניות.

אולם בשלטונה על לוּב הגיעה לידי גילוי רק מחצית מכוחה של קרת־חדשה. לא פחות מבשטח זה התפתח בו בזמן גם שלטונה הימי והקולוניאלי התפתחות עצומה. – בספרד היתה הנקודה העיקרית של הצורים במושבה הצורית העתיקה־מאוד גאדס (קאדיץ); מלבד זו היתה להם שורה של מושבות־מסחר למערב ולמזרח של אותה עיר, ובפנים הארץ היה ברשותם השטח של מכרות־הכסף; ונמצא שהם תפסו בידם בערך את אנדלוּסיה וגראנאדה שבימינו, ולכל הפחות את חוּפם של החבלים האלה. את הארץ הפנימית לא השתדלו לכבוש מידי האומות אוהבות־המלחמה, ילידות המקום; כי הסתפקו באשר כבשו את המכרות ואת התחנות למסחר ולציד הדגים והקונכיות, וכל יגיעם היה להחזיק כאן מעמד בפני השבטים תושבי המקום. – כמו כן עלו בני קרת־חדשה כבר בסוף המאה השניה לקיומה של רומא והתיישבו באי סארדיניה, וגם אותה ניצלו כאשר ניצלו את לוּב. ולבסוף באה סיקיליה; אמנם המצר של מסאנה 74 של מסאנה והחצי המזרחי הגדול־יותר של האי נפלו עוד בזמן קדום בידי היונים, אולם בידי הצידונים, בסיועם של בני קרת־חדשה, נשארו האיים הקטנים־יותר אשר בסביבה, האֵגאטים, מֵליטה, גאוּלוֹס, קוֹסירה, שבהם היה ביחוד הישוב שבמאלטה עשיר ופורח; ומלבד אלו נשארו בידיהם החוף המערבי והצפוני של סיקיליה, אשר משם החזיקו את הקשרים עם אפריקה – ממוֹטיה, ואחר כך מליליבּיאון, ומפאנוֹרמוֹס וסוֹלוֹאיס החזיקו את הקשרים עם סארדיניה.

כל אותן ההתיישבויות היו חשובות מאוד כשהן לעצמן; אבל חשיבותן גדלה הרבה יותר – בה במדה שהן נעשו עמודי היסוד לשלטונם של בני קרת־חדשה בים.

נסיונו האחרון של פירוס היה לקומם שוב את הריסות הצי של סיראקוּס. ואחרי שנסיון זה נכשל, השתלט הצי של קרת־חדשה על פני כל ים התיכון המערבי, הוא יחידי ללא כל מתחרה. ונסיונותיה של קרת־חדשה לכבוש את סיראקוּס, את רגיוֹן ואת טארנט מוכיחים כמה רבה היתה יכלתה ולאן היו פניה מוּעדות. בד בבד עם הנסיונות האלה התפתחה השאיפה לרכז יותר ויותר בידיה לבדה את סחר־הים שבאותה סביבה, הן בשביל חוץ־לארץ והן בשביל נתיניה שלה. ולא היה זה מדרכה של קרת־חדשה להירתע מפני כל מעשה אלמות, אם רק היה בו כדי לקרב אל המטרה. בן־דורה של המלחמה הפּוּנית, אבי הגיאוגראפיה איראטוֹסתנס (275–194), מעיד על כך, כי כל ספן נכרי, אשר הפליג לסארדיניה או בדרך קאדיץ, אם גרם לו מזלו ליפּול בידי בני קרת־חדשה – היו משליכים אותו הימה. דבר זה מתאים לגמרי לעובדה, שלפי הסכם משנת 348 נתנה קרת־חדשה את החופש לאניות־המסחר הרומיות לשוט ולעגון בנמלים הספרדיים, הסארדיניים והלוּביים, ואילו לפי הסכם משנת 306 – סגרה לפניהן את כל הנמלים הללו, מלבד הנמל של קרת־חדשה עצמה.

המשטר המדיני של קרת־חדשה היה מעבר מן המשטר המוֹנארכי אל האריסטוקראטיה, או: משטר דמוקראטי הנוטה לצד האוֹליגארכיה; כך מציין אותו אריסטוֹ, אשר מת כחמשים שנה בערך לפני המלחמה הפּוּנית הראשונה, והוא קורא את המשטר בשני השמות הללו. הנהלת הענינים היתה מסורה תחילה בידי מועצת־הזקנים, אשר בדומה לגרוּזיה75 של ספארטה היתה מצורפת משני המלכים, שנבחרו על ידי האזרחים מדי שנה בשנתה, ועשרים ושמונה גרוּזיינים, שכפי הנדמה נבחרו גם הם בכל שנה ושנה בידי האזרחים. כשאנו מצרפים את כל המוֹמנטים הבודדים יחדיו אנו מוצאים, כי המשטר של קרת־חדשה הוא משטר של קאפּיטאליסטים, המובן והטבעי אצל עדת אזרחים שאין בה מעמד בינוני אמיד ושהיא מצורפת כולה משני מעמדות: מצד אחד – המון עירוני חסר כל רכוש, המשתכר רק כדי מחייתו, ומצד שני – סוחרים גדולים, בעלי־מטעים ופקידים־נוגשים מכובדים.

מוצא אתה בקרת־חדשה גם אותה שיטה, שהיא סימן מובהק וברור בהחלט לאוֹליגארכיה עירונית מושחתת; על פי שיטה זו היו משתדלים להעלות שוב אדונים שירדו מנכסיהם ולהחזיר עשרם ליושנו על חשבון הנתינים; לשם כך היו שולחים אותם לקהילות שהיו תלויות בה וממנים אותם שם לגבאי מסים וארנוניות ולמשגיחי עבודת כפיה. אריסטו מציין, שדבר זה היה הגורם הממשי לקיום הבדוק ומנוסה של המשטר אשר בקרת־חדשה. עד זמנו לא נתקיימה בקרת־חדשה שום מהפכה הראויה לשמה, לא מלמטה ולא מלמעלה. ההמון נשאר בלא כל מנהיגים בגלל היתרונות החמריים, שהאוליגארכיה השלטת יכלה להעניק לכל הנכבדים הדחוקים ורודפי־הכבוד, והללו הסתפקו בפירורים שנפלו לידיהם מעל שולחן האדונים, הן בצורת שוחד בשעת בחירות והן בצורות אחרות. אמנם אי־אפשר היה שלא תקום אופּוזיציה דימוקראטית במשטר כזה; אבל זו היתה כבר חדלת־אונים לגמרי בימי המלחמה הפּוּנית הראשונה. אחרי כן רואים אנו, כי גדלה השפעתה של האופּוזיציה הזאת במדה ידועה מתוך השפעת המפלות שנחלו, והשפעה זו גדלה במהירות יתרה הרבה משל השפעת המפלגה הרומאית; השפעה זו הביאה לידי כך, שאספות־העם התחילו מכריעות הכרעה אחרונה בשאלות פוליטיות וביטלו את שלטונה הכל־יכול של האוליגארכיה בקרת־חדשה. אחרי תוֹם מלחמתו של חניבעל הוחלט ונקבע, לפי הצעתו של חניבעל, כי שום חבר מחברי מועצת־המאה אינו יכול לשאת את המשרה שתי שנים רצופות. עם החלטה זו הונהגה הדמוקראטיה הגמורה, שלפי מצב הדברים רק היא היתה יכולה עוד להציל את קרת־חדשה, אם בכלל לא אחרו עדיין את המועד. בקרב האופּוזיציה הזאת היה שולט מעוף כביר של פּאטריוטיזם ושאיפת־תקונים; בכל זאת אין להעלים עין מכך, שהיא נשענה על יסוד רקוב ובלוי.

אזרחי קרת־חדשה, שיודעיהם מבין היונים דימו אותם לאלו של אלכסנדריה, היו בלתי־מנומסים ונעדרי־דיסקיפּלינה במדה כזו, שראויים היו בהחלט לאותה חולשה שבאה עליהם אחר כך. ולכן ודאי שיש מקום לשאלה: איזו ישועה היתה יכולה לבוא מן המהפכות, שנערים נהגו בהן, כמו בקרת־חדשה?

בשטח הפינאנסי תפסה קרת־חדשה מכל הבחינות את המקום הראשון בין המדינות של ימי הקדם. לפי עדותו של הראשון להיסטוריונים היוניים היה מצבה של עיר זו בימי מלחמת פּלוֹפּוֹנס טוב יותר ממצבן של כל המדינות היוניות, ואת הכנסותיה היו משוים להכנסותיו של המלך הגדול. פּוֹליבּיוֹס קורא אותה: העיר העשירה ביותר שבכל העולם. החקלאות בקרת־חדשה היתה תרבותית; וכמו אחר כך ברומא כן גם פה היו המצביאים והמדינאים רחוקים מלבוז לזה לעסוק בחקירה מדעית של החקלאות, וללמד אותה. עדות לכך היא התעודה האגרונומית של מאגון איש קרת־חדשה. החקלאים היוניים והרומיים המאוחרים חשבו בהחלט את התעודה הזאת כ“שולחן ערוך” יסודי של החקלאות הראציונלית. תעודה זו תורגמה ליונית; ולא זה בלבד, אלא שלפי פקודת הסינאט הרומאי עיבדו אותה גם בלאטינית והציעו אותה בדרך רשמית לכל בעלי־האחוזות האיטלקיים. אפייני הוא הקשר המהודק שבין החקלאות והקפּיטל במשק הצידוני הזה. הובא ככלל גדול של החקלאות הצידונית: אל ירכוש אדם קרקע יתר על מדת יכלתו לעבדה עיבוד אינטנסיווי.

בני קרת־חדשה הפיקו תועלת גם מעשרה של הארץ בסוסים ובבקר, בצאן ובעזים; לפי עדותו של פּוליבּיוֹס היתה לוב עשירה בדברים אלה – בגלל צורת המשק שלה, משק הרועים הנודדים – אולי יותר מכל הארצות אשר על פני האדמה. וכמו שבני קרת־חדשה היו מוריהם של הרומאים בענין הניצול התועלתי של האדמה, כך היו להם למופת גם בניצול הנתינים. באמצעותם של אלה זרמה לקרת־חדשה ההכנסה הקרקעית מן “הטוב שבחלקי אירופה” ושל חבל אפריקה הצפונית העשיר, שבחלק ממנו היתה הברכה שורה בשפע מופרז, כגון בביזאקיטיס ועל יד סירטיס הקטן. המסחר, שנחשב בקרת־חדשה מאז ומקדם למשלח־יד מכובד, ובתי־החרושת והנמלים שקמו והתפתחו על יסוד המסחר – אלה הביאו, לפי טבע הדברים עצמם, שנה שנה יבול של זהב לתושבי העיר. וכבר צוין למעלה, שבני קרת־חדשה הרחיבו יותר ויותר את המונופּוליזציה והגבירו אותה בלי הרף, ועל ידי כך הבינו לרכז יותר ויותר בנמל של קרת־חדשה את כל המסחר של ים־התיכון המערבי, לא רק מחוץ לארץ אלא גם מתוך הארץ, ואת כל מסחר־התיווך שבין המזרח ובין המערב.

המדע והאמנות – דומה הדבר כי גם בקרת־חדשה, כמו אחרי כן ברומא, לא הוזנחו, אם כי היו בעיקר פרי השפעה יונית. קיימת היתה ספרות צידונית חשובה, וכשנכבשה העיר מצאו בה ספריות בעלות־ערך ואוצרות עשירים של חפצי־אמנות, אשר ודאי לא נוצרו בקרת־חדשה, אלא הובאו לכאן מן ההיכלות שבסיקיליה. אולם גם הרוח עמדה כאן לשירותו של הקאפּיטל. מן הדברים שבספרות יש לציין בעיקר את הכתבים החקלאיים והגיאוגראפיים, כגון: חיבורו של מאגוֹן, שכבר נזכר למעלה, והדין־וחשבון של האדמיראל חאנוֹן בדבר מסעו באניה לאורך החוף המערבי של אפריקה, שהוצג בפומבי באחד מהיכלי קרת־חדשה ונמצא עוד בימינו בתרגום. אפילו הפצת מדעים מסויימים, ביחוד ידיעת הלשונות הנכריות, שבשטח זה ודאי שקרת־חדשה של התקופה ההיא יכלה לעמוד בשורה אחת בערך עם רומא שבימי הקיסרים, מעידה גם היא על הכיווּן המעשי בהחלט, שניתן לה להשכלה היונית בקרת־חדשה.

אם כי <אין> להשיג ידיעות בדבר כמות ההון, שנצטברה באותה לונדון של ימי־קדם, אבל לפחות אנו יכולים לקנות לנו במדה ידועה מושג ממקורות־ההכנסה הצבוריים על־פי זה, שקרת־חדשה נהלה את מלחמותיה לפי שיטה בזבזנית מאוד ואת משק־המדינה שלה ללא פיקוח וללא אמון – ובכל זאת הספיקו המסים שגבו מן הנתינים והכנסות־המכס למלא בשלמות את חסרונן של כל ההוצאות הצבוריות, ושום מס ישר לא נגבה מאזרחיה של קרת־חדשה. ולא זו אף זו: אחרי המלחמה הפּוּנית השניה, כשכוח המדינה היה הרוס כבר, היתה יכולה עוד לכסות את כל הוצאותיה השוטפות ולשלם לרומא מדי שנה בשנה תשלומי־שיעורים של 48.000 לירות – בלי שנזקקה לשם כך להטלת מסים, אלא להכניס במדה ידועה סדרים במשק הכספים שלה; וארבע־עשרה שנים אחרי חתימת השלום הביעה המדינה את רצונה לשלם בבת אחת את היתרה של שלושים וששת תשלומי־השיעורים השנתיים שהיו מגיעים עוד ממנה לרומא.

אולם יתרונו של משק־הכספים בקרת־חדשה מתבטא לא רק בסכום הכנסותיה בלבד; קרת־חדשה יוצאת מכלל יתר המדינות החשובות שבימי־הקדם גם בזה, שרק בה אנו מוצאים עיקרים כלכליים, המתאימים לתקופה מאוחרת ומתקדמת־יותר – הכונה היא להלואות־מדינה של חוץ־לארץ; ובשיטת המטבעות נזכרו, מלבד מטבעות של כסף וזהב, גם מטבעות של סמל וסימן אשר לפי החומר שלהם לא היה להם כל ערך – דבר שבצורה זו היה זר לימי־הקדם. ואכן לוא היתה המדינה רק ענין של ספּיקוּלציה לא היתה שום מדינה שבעולם יכולה לפתור את הפּרובלימה בדרך מזהירה יותר מזו של קרת־חדשה.

נשוה־נא זה לזה את שלטונם של בני קרת־חדשה ושל הרומאים. שתיהן היו ערי חקלאות ומסחר, ורק זה בלבד. בשתיהן לא עמדו המדע והאמנות ברשות עצמם ותכליתן היתה מעשית בהחלט, אלא שבמובן זה הרחיקה קרת־חדשה ללכת מרומא. אולם בקרת־חדשה הכריעה כף המשק הממוני את כף המשק הקרקעי, בשעה שברומא היתה עוד בימים ההם יד המשק הקרקעי על העליונה. ועוד: החקלאים של קרת־חדשה היו כולם בעלי קרקעות מרובים ועבדים מרובים, ואילו ברומא של התקופה ההיא היו האזרחים ברובם הגדול מעבדים עדיין בידם את אדמתם. ברומא היו רוב האוכלוסים אמידים, כי על כן שמרנים היו, ואילו בקרת־חדשה היו האוכלוסים עניים ברובם, ואפשר היה להטותם גם לצד הכסף של העשירים וגם לקריאת־התיקונים של הדמוקראטים. בקרת־חדשה כבר היו שולטות הבזבזנות וההוללות, שהן סגולותיהן של ערי־המסחר הכבירות, ואילו ברומא שבאותם הימים הצליחו עדיין המשטרה ודרך־הארץ לשמור – לפחות: כלפי חוץ – על מנהגי־אבות של קפדנות וחסכנות. כששבו צירי קרת־חדשה מרומא סיפרו לחבריהם, כי יחסי הקרבה והאינטימיות של אדוני־המועצה הרומיים בינם לבין עצמם הם למעלה מכל השגה; מערכת אחת של כלי־שולחן עשויים כסף מספיקה לכל המועצה, ובכל בית שהזמינום לסעודת מצאו שוב אותם הכלים. לעג זה הוא מעניין ואפייני לתנאים של שני הצדדים.

המשטר בשתי הקהילות היה אריסטוקראטי. ברומא שלט הסינאט, ובדומה לו – משלו השופטים בקרת־חדשה, ובשתיהן משלו לפי שיטת־משטרה אחת. אותה תליוּת חמורה, שבה החזיקו השלטונות של קרת־חדשה את הפקיד הבודד, ופקודתם של אותם השלטונות שגזרה על האזרחים להימנע בהחלט מלמידת השפה היונית ולבוא בדברים עם יוני רק באמצעותו של מתורגמן רשמי – שתיהן נבעו מאותה רוח עצמה, ששררה בשיטת־הממשל הרומית. אבל לעומת זו הקשיות האכזרית וזו ההחלטיות המגיעה עד כדי גסות, שנשתקפו באפּיטרופּסות הממשלתית של קרת־חדשה – הרי שיטת הקנסות והנזיפה של רומא נוחה היא לגבן ונבונה. הסינאט הרומאי, אשר פתח את דלתותיו לפני המצטינים בחריצותם ואשר היה בא־כוח העם במיטב המובן של המושג הזה יכול היה גם להאמין לעם ולא היה חושש לפקידים. מה שאין כן הסנאט של קרת־חדשה, שהיה מבוסס על בקורת מתוך קנאה, שהממשלה ביקרה את ההנהלה, ושהיה בא־כוחן של המשפחות המיוחסות בלבד. העדר האמון, הן כלפי מעלה והן כלפי מטה, היה טבוע בעצם הוייתו, ולכן לא יכול היה לבטוח כי העם ילך אחריו בכל אשר יוליכנו וגם מוכרח היה לחשוש לאוּזוּרפּאציה מצד הפקידים. מכאן הליכתה האיתנה של הפוליטיקה הרומאית, אשר בשעת מפלה ואסון לא נרתעה אף צעד אחד, ואת שעת הכושר להצלחה ולנצחון לא הפסידה מתוך אדישות או רשלנות. ואילו בני קרת־חדשה עיפו ממלחמתם בשעה שמאמץ אחרון אולי היה מציל את הכל, ומתוך שכחה או קוצר־רוח הניחו להם לתפקידים הלאומיים הגדולים שלהם ליהרס באמצע בנינם, ואחרי שנים מועטות נאלצו להתחיל בו שוב מראשיתו.

אמצעי־העזר הצבאיים היו שונים מאוד ברומא ובקרת־חדשה, ובכל זאת בכמה בחינות לא היו כפות־המאזנים בלתי־מעוינות. גם בשעה שנכבשה קרת־חדשה מנה עוד מספר אזרחיה שבע מאות אלף נפש; מספר זה כלל גם את הנשים והטף, ומסתבר כי מקץ המאה החמישית היתה, לכל הפחות, בעלת מספר כזה. כי במאה החמישית היה ביכלתה להעמיד על רגליהם בשעת הדחק ארבעים אלף איש־צבא משוריינים־מאוד. בתנאים דומים שלחה כבר רומא לשדה הקרב בראשית המאה החמישית חיל־אזרחים במספר כזה. אחרי ההתרחבות הרבה של גבולות השלטון הרומאי במשך המאה החמישית ודאי שמספרם של הבוגרים נושאי־הנשק הוכפל לכל לפחות. אולם רומא עלתה על קרת־חדשה לא רק במספרם של נושאי־הנשק, אלא הרבה יותר מכן בכושר־הפעולה של חיל־האזרחים. אם כי ממשלת קרת־חדשה שמה גם היא לבה הרבה לחנך את אזרחיה לעבודת־הצבא, לא יכלה בכל זאת להעניק לבעל־המלאכה ולפועל־החרושת את גופו החזק של האכר, וכמו כן לא יכלה להתגבר על מורת־רוחו הטבעית של הצידוני לכל עצם פעולת המלחמה. במאה החמישית76 עוד נלחמה בקרב הצבאות הסיקיליים גם “פלוגה קדושה” בת אלפיים וחמש מאות בני קרת־חדשה, שהיו שומרי־ראשו של המצביא; ואילו במאה הששית77 לא נמצא כבר בצבאות קרת־חדשה – למשל: בצבא הספרדי – אף חייל פשוט אחד מבני קרת־חדשה, מלבד הקצינים. מה שאין כן באכרים הרומיים, שלא במחנות־הפקודים בלבד אלא גם בשדות־הקרב עמדו ומילאו את תפקידיהם.

דומה לכך היה המצב גם ביחס לקרובים ולשכנים של שתי הקהילות. הלאטינים סיפקו לרומאים עזר צבאי, שלא היה פחות בערכו מחיל־האזרחים שלהם, ואילו הצידונים הלוּביים לא היו מוכשרים למלחמה יותר מבני קרת־חדשה עצמה, וכמובן מאליו, היה רצונם למלחמה פחות עוד הרבה מרצונם הם; ועל־כן נעלמו גם הם מתוך הצבאות, ותחת זאת היו הערים, שהיו חייבות בספוק חיל־עזר, – פודות – כפי שיש לשער – את חובתן בכסף. באותו צבא ספרדי שנזכר פה, אשר מנה כולו חמשה־עשר אלף איש, לא היתה אלא פלוגה אחת בת 450 איש – וגם זו לא כולה אלא חלקה – מבני הצידונים הלוּביים.

הצבא המובחר של קרת־חדשה היה מורכב מנתינים לוּביים, אשר את הטירונים שלהם אפשר היה – בעזרת קצינים חרוצים – לפתח לצבא רגלי טוב, ואשר הפרשים שלהם – בבחינה ידועה אי־אפשר היה למצוא כמוהם. על אלה נוספו החיילים של עממי לוּב וספרד, שהיו משועבדים פחות או יותר, והקלעים המפורסמים של הבאלֵיאָרים, שכפי הנדמה היתה עמדתם בינונית, במקצת מעין חיל־עזר של בני־ברית ובמקצת מעין חיילים שכירים. ובשעת הדחק נוספו עליהם סוף סוף הגייסות שנתגיסו בחוץ־לארץ בשכר. לפי מספרו אפשר היה להעלות צבא כזה, בלי עמל מיוחד, למדרגה גבוהה של חוזק ועצמה, וגם מבחינת החריצות של קציניו, מבחינת הדעת בחכמת הנשק ומבחינת אומץ־הלב אפשר היה לסגלו לכך, שיוכל לעמוד במערכה עם הצבא הרומאי. אבל היו שני טעמים לרעת הצבא של קרת־חדשה. הואיל והיו מוכרחים לגייס חיילים שכירים חלף זמן ארוך־עד־כדי־סכנה עד שאלה עמדו מוכנים למלחמה, בשעה שחיל־האזרחים הקבוע של רומא היה מוכן ומזומן בכל רגע לצאת לקרב. אולם הטעם העיקרי הוא. שבעוד ש<את> צבאות קרת־חדשה לא היה מחבר ומהדק דבר, מלבד חוש־הכבוד של חיילים וחוש־הבצע של השכר והשלל, היו צבאותיה של רומא מאוחדים ומלוכדים בכל אותם העבותות, אשר קישרו אותם בכלל אל ארץ־מולדתם המשותפת. הקצין מן הטיפּוס הרגיל, שבצבא קרת־חדשה, הביט על חייליו השכירים, ואפילו על האכרים הלוּביים, בערך כמו על כדורי־תותחים באחת המלחמות שבימינו: וכאן המקור לאותם המעשים המבישים, כגון: בגידתו של המצביא חימילקוֹן, אשר בגד בחייליו הלוביים בשנת 396, בגידה שגררה אחריה התקוממות מסוכנת של הלובים, ומכאן אותו “האמון הפּוּני”, שנתפרסם למשל ולשנינה וגרם נזק לא מעט לבני קרת־חדשה. כל הצרות והאסונות, שצבאות פלחים ושכירים יכולים להביא על מדינה לוחמת נתנסתה בהם קרת־חדשה במלוא המדה, ולא פעם היתה צפויה לה סכנה גדולה מצד עבדיה השכירים יותר מאשר מצד אויביה.

הממשלה של קרת־חדשה לא יכלה להעלים עין מכל אותם הפגמים הטבועים בשיטת־צבא זו, ובכל אופן השתדלה להשלים אותם בכל הדרכים והאפשרויות. החזיקה קופות מלאות כסף ומחסנים מלאים נשק, כדי שאפשר יהיה לזיין בכל שעה חיילים שכירים חדשים. הקדישה תשומת־לב רבה לאותו חלק מן התחמושת, שבימי קדם מילא את מקומה של הארטילריה אשר בימינו; הכונה היא לנשק המכונות, שבו עלו בני קרת־חדשה ברגיל על הסיקלוֹנים, ולפילים – אחרי שאלה דחו ממערכת כלי המלחמה את רכבי־המלחמה הקדמונים־יותר. בקסרקטין של קרת־חדשה נמצאו אורוות בשביל שלוש מאות פילים.

מובן, שלא יכלה קרת־חדשה להעיז ולבצר את הערים שהיו תלויות בה, ולכן מוכרחה היתה להשלים עם העובדה, שמדי פעם בפעם שצבא האויב עלה על יבשת אפריקה כבש יחד עם השטח הפרזי גם את הערים והכפרים הסמוכים. זה היה בניגוד גמור למצבה של איטליה, שרוב הערים שנכנעו לרומא נשתמרו בהן חומותיהן, ושרשרת מבצרים רומיים הקיפה את כל הפְּלַג־אִי78. לעומת זאת הקדישה קרת־חדשה כל מה שאפשר ושצריך, בכסף ובאמנות, כדי לבצר את עיר־הבירה, ורבים היו המקרים, שהמדינה לא ניצלה אלא בתקפן של חומות קרת־חדשה; ולעומתה היתה רומא מובטחת כל כך גם במובן הפוליטי וגם במובן הצבאי, שלא טעמה מעולם טעם מצור ממש.

לבסוף יש לציין, כי מפעל־הביצור העיקרי של המדינה היה הצי הצבאי, שלו הקדישו תשומת־לב מרובה ביותר. בבנית האניות וגם בהנהגתן עלו בני קרת־חדשה על היונים. קרת־חדשה היתה הראשונה שבנתה אניות, שהתקינו להן יותר משלושה סיפוּני־משוט; אניות־המלחמה של קרת־חדשה, שבאותו זמן היו ברובן בנות חמשה סיפונים, היו כרגיל אניות־מפרש משובחות יותר מאניותיהן של היונים; השייטים, שהיו כולם עבדי־המדינה, אשר לא ידעו את האניה ואת השייט מילדותם, נתאמנו ונתאלפו במקצוע באופן מצויין; הקברניטים היו אמיצי לב אשר לא ידעו פחד. במובן זה עלתה קרת־חדשה בהחלט על הרומאים, אשר עם אניותיהם המעטות של בני־בריתם היונים ועם אניותיהם שלהם עצמם, המעטות עוד יותר, לא יכלו אפילו להיראות בלב ים בפני הצי, אשר שלט בימים ההם ללא כל התחרות על כל הים המערבי.

אם נסכם באחרונה את פרי ההקבלה בין האמצעים שהיו בידיהן של שתי המעצמות הגדולות ונמצא, כי נכון הוא בהחלט משפטו של יוני פקח ואובּייקטיווי, אשר אמר, כי בזמן שהתחילה המלחמה בין קרת־חדשה ורומא היו שתיהן בדרך כלל שוות בכוח. אולם אין אנחנו פטורים מלהוסיף, כי אמנם אספה קרת־חדשה ככל אשר מצאה ידה, בחומר וברוח, כדי ליצור לעצמה אמצעים מלאכותיים של התקפה והגנה, אבל לא היה בכוחם של אלה למלא במדה מספיקה את החסרונות היסודיים שלה: שלא היה לה צבא ארצי משלה וההתאחדות שלה לא היתה מבוססת על יסודות עצמיים ונכונים. כי את רומא אפשר היה להתקיף באופן רציני רק באיטליה, ואת קרת־חדשה רק בלוּב – מזה אין להעלים עין; וכך אין להעלים עין מזה, כי לא היה בכוחה של קרת־חדשה להשתמט זמן רב מהתקפה כזו. באותם הימים, ימי הילדות של חכמת השייט, לא היו עדיין הציים נכסים בני־קיימה של העמים; כי אפשר היה לבנותם רק במקומות שהיו מצויים עצים, ברזל ומים. ברור היה הדבר, וגם באפריקה עצמה חזר ונשנה הנסיון הזה כמה פעמים, שאפילו מעצמות־ים חזקות מאוד לא יכלו למנוע את אויביהן, החלשים מהן על פני הים, מלעלות על היבשה שבארצן. מאז הראה אגאתוֹקלס את הדרך לכך יכול היה גם גנראל רומאי למצוא אותה דרך. ובזמן שבאיטליה היתה כניסת צבא־הכיבוש משמשת כרגיל סימן להתחלת המלחמה, הרי בלוּב היתה במקרה כזה המלחמה מסתיימת כבר והתחיל המצור. ומדרכו של מצור, שאם אין מקרים מיוחדים מתרחשים, אפילו לב גבורים העשוי ללא חת יפול באחרונה.


פרק ששי: מלחמה על סיקיליה בין רומא לקרת־חדשה

במשך מאה שנים ומעלה החריבה המלחמה בין אדוני סיראקוּס לבני קרת־חדשה את אי סיקיליה היפה. משני הצדדים נלחמו בעזרת תעמולה פוליטית ובעזרת חיילות שכירים. מצד אחד היתה קרת־חדשה עומדת בקשרים עם האופוזיציה האריסטוקראטית־רפובליקאנית שבסיראקוס, ושליטי סיראקוס עמדו בקשרים עם המפלגה הלאומית בערים היוניות, אשר היו מעלות מסים לקרת־חדשה; ומהצד השני ניהלו טימוֹלֵיאון ואגאתוֹקלס את קרבותיהם על ידי חיילות שכירים, כאשר עשו זאת המצביאים של קרת־חדשה. וכמו ששני הצדדים נלחמו באמצעים שוים, כך היו שוים שניהם במלחמה ללא כבוד וללא נאמנות, אשר כמוה לא נודע בדברי ימי המערב. ידה של סיראקוס היתה על התחתונה. עוד בברית השלום שנחתמה בשנת 314 הסתפקה קרת־חדשה בשליש האי, ממערב להיראקליה־מינוֹאה וחימרה, ובפירוש הכירה בהגמוניה של סיראקוס על כל הערים המזרחיות. אולם גירושו של פירוֹס מסיקיליה ואיטליה (בשנת 275) השאיר את רובו המכריע של האי, וקודם כל את אקראגאס החשובה, בידי קרת־חדשה. בידם של בני סיראקוס לא נשאר כלום מלבד טאוּרוֹמֶניוֹן והחלק המזרחי־דרומי של האי. בעיר השניה במדרגת גדלה אשר על החוף המזרחי, היא מֵסאנה, תפסה מקום פלוגת חיילים נכרים והשתלטה על העיר. פלוגה משתלטת זו לא היתה נשמעת לא לסיראקוס ולא לקרת־חדשה; כובשי מסאנה אלה היו חיילים שכירים קמפּאניים. הבריות הפרועות הללו, אשר התפרצו והתפשטו ליד הסאבּלים, שהתיישבו בעיר קפּואה וסביבותיה, הפכו במאה הרביעית והחמישית את קמפּאניה לנקודת־גיוס כללית בשביל הנסיכים והערים שבקשו חיילים שכירים, כאשר היו אחרי כן אֵטוֹליה, אי הכרתים ולאקוֹניה. התרבות למחצה אשר נטעו בלבותיהם של בני קמפּאניה היונים הקמפּאניים, שפע־החיים הברברי אשר בקפוּאה וביתר ערי קמפּאניה, העדר־האוֹנים הפוליטי שלה, שבא לה על־ידי ההגמוניה של רומא, שלא היתה בכל זאת חמורה כל כך, עד כדי לשלול ממנה לגמרי את העמידה ברשות עצמה – כל אלה דחפו את הנוער הקמפאני מחנות מחנות אל תחת דגליהם של קציני־הגיוס. ומובן הדבר מאליו, כי מכירת־עצמם זו, שבאה מתוך קלות־דעת וחוסר־מצפון, גררה אחריה גם כאן כבכל מקום את ההתנכרות למולדת, ההסתגלות למעשי אלמות ובכלל למעשי־חיילים אשר לא ייעשו, ואת שויון־הנפש למעשי־בגידה. בני קמפּאניה הללו לא יכלו להבין: מדוע ולמה לא תקום פלוגת־חיילים כזו ותכבוש בעצמה את העיר שנמסרה בידה לשמירה, – כי סוף סוף הרי גם הסאמנים יסדו את שלטונם בקאפּואה עצמה בדרך לא מכובדת הרבה יותר, וכמוהם כן הלוּקאנים בכמה ערים יוניות. ובשום מקום לא היו התנאים הפוליטיים מעוררים במדה זו את החשק לעשות מעשים כאלה – כמו בסיקיליה. עוד הקצינים הקמפאניים שהגיעו לסיקיליה בימי מלחמת פּלוֹפּוֹנס, בנו להם בדרך כזו קן באנטלה79 ובאֶטנה.

בשנת 284 בקירוב השתקע גדוד קמפּאני, אשר קודם לכן עבד בצבאו של אגאתוֹקלס ואחרי מותו של זה (289) ניהל את מפעל־השודדים על חשבונו עצמו, במסאנה, שהיתה העיר השניה־במדרגה של סיקיליה היונית ושימשה מרכז למפלגה המתנגדת לסיראקוּס, באותו חלק של האי, שהיה עדיין תחת ממשלתם של היונים. תושבי העיר נהרגו או גורשו, הנשים והילדים והבתים נחלקו בין החיילים; אדוניה החדשים של העיר, המאמרטינים, או כפי שהם קראו לעצמם: “אנשי־מארס”, נעשו במהרה הכוח השלישי במדרגה על האי שאת חלקו הצפוני־מזרחי הכניעו תחתיהם באותם הזמנים הפרועים שאחרי מות אגאתוֹקלס. קרת־חדשה הביטה על המאורעות האלה במדה ידועה של שביעות־רצון; כי על ידי כך נוסף להם לבני סיראקוס, בשכנותם הקרובה ביותר, יריב חדש ועצום, תחת עיר של קרובי־גזע, שברגיל היתה בת־בריתם או גם נתינתם. בעזרתה של קרת־חדשה יכלו המאמרטינים לעמוד בפני פירוס, ואחרי שהמלך נסוג אחור לפני זמנו – חזר כל כוח השלטון לידיהם.

אין הדבר הולם את ההיסטוריה – לא להצדיק את פשע הבגידה, שבכוחו כבשו את השלטון, ולא לשכוח, כי האל הקנא הפוקד עוון אבות על שילשים ועל ריבּעים – אינו אלוהים של ההיסטוריה. מי שרואה עצמו זכאי לשפוט אחרים על חטאתם, יכול לחייב אותם בדין. אולם לסיקיליה היתה יכולה לבוא הישועה מכאן, באשר התחיל פה להתפתח כוח עצמי של האי, כוח חזק ולוחם, אשר היה כבר ביכלתו לשלוח אל המערכה שמונת אלפים איש. כוח זה הגיע קמעה קמעה לידי מצב, שיכול היה לקבל עליו בשעה המוצלחת להילחם בעוז ידו עם הזרים, הגיע עד כדי כך, שהיונים, אשר על אף מלחמותיהם התמידיות נגמלו והתרחקו יותר ויותר מן הנשק, לא יכלו עוד לעמוד בפניו.

ואף על פי כן אחרים היו פני הדברים בתחילתם. בני סיראקוס וחייליה נתנו עינם בקצין צעיר בן סיראקוס, הוא הירוֹן בן הירוֹקלס, ובשנת 275/4 נבחר בבחירות צבאיות לעמוד בראש הצבא, שעמד ביחסי־מריבה עם האזרחים. קצין זה היה חוטר מגזע־משפחתו של גֵלוֹן וגם עמד בקשרי־משפחה קרובים עם המלך פּירוֹס, ומלבד אלה השתתף במסעותיו של המלך והצטיין הרבה במלחמה. בהנהלתו הנבונה, תכונתו הנאצלת ושכלו המתון כבש עד מהרה את לבותיהם של אזרחי סיראקוס, שהיו רגילים לשלטון של עריצים שעשו מעשים אשר לא ייעשו, ואת לבותיהם של היונים אשר בסיקיליה בכלל. הוא השתחרר – אמנם בדרך בגידה והפרת־ברית – מן החיילים השכירים, שקשה היה לשלוט עליהם, חידש את חיל־המשמר האזרחי וניסה – תחילה בתואר של מצביא ואחר כך בתואר מלך – לקומם שוב את הכוח היוני, שהיה ירוד מאוד, – בעזרתם של חיילים אזרחיים ושל שכירים חדשים וגמישים יותר. יחסי־שלום היו קיימים אז בין סיראקוס ובין אנשי קרת־חדשה, אשר בהסכמתם של היונים גרשו את המלך פירוס מן האי. אויביהם הקרובים־ביותר של הסיראקוסיים היו המאמרטינים, קרוביהם של החיילים השכירים אשר זה מקרוב ביערה אותם סיראקוס מתוכה, רוצחיהם של בעלי־הבתים היוניים, מצמצמי גבולותיה של סיראקוס, כובשיהן ומבעיריהן של הרבה ערים יוניות קטנות־יותר. הירוֹן התקשר עם הרומאים, אשר באותו זמן דוקא שלחו את לגיונותיהם למלחמה בקמפּאנים שברגיון, בני־בריתם ובני־גזעם ובני־פשעם של המאמרטינים, ופנה והלך לעלות על מסאנה. הירוֹן נחל נצחון גדול, שבזכותו הכריזו אותו הסיקלוֹנים למלך עליהם (270); על ידי כך הצליח לסגור את המאמרטינים בתוך עירם, ואחרי שהמצור ארך שנים אחדות ראו המאמרטינים כי קרב קצם וכי אין ביכלתם ובכוחות עצמם להוסיף ולהחזיק מעמד בעיר כנגד הירוֹן. ברור היה, כי אין מקום לדבר על מסירת העיר בתנאים ידועים, וכי בסיראקוס צפון להם לקמפּאנים המסאניים אותו קרדום־התליינים, אשר הורד ברומא על צוארם של בני קמפּאניה מרגיון. מוצא־ההצלה היחידי היה בהסגרת העיר או לרומאים או לבני קרת־חדשה, ששניהם היו בודאי מעוניינים מאוד בכיבוש הנקודה החשובה הזאת, עד כדי להעלים עין מכל יתר החששות. אולם ספק היה הדבר, אם כדאי יותר להיכנע לאדוני אפריקה או לאדוני איטליה. אחרי היסוסים מרובים החליט סוף סוף הרוב של האזרחים הקמפּאניים להציע לפני הרומאים לכידת המבצר השליט על פני הים.

היה זה רגע היסטורי בעל חשיבות עמוקה־ביותר בדברי ימי העולם – כשצירי המאמרטינים הופיעו בסינאט הרומאי. אמנם שום איש לא יכול להעלות אז על דעתו כל אותם הדברים, שהיו תלויים במעבר זה על פני זרוע־הים הצרה; אבל לכל אחד ואחד מאבות־העיר היועצים היה בודאי ברור וגלוי הדבר, שהחלטה זו – תהיה אשר תהיה – תגרור אחריה תוצאות, שהן אחרות וחשובות יותר מתוצאותיהן של כל החלטות הסינאט עד כה. אמנם אנשים בעלי חומר הדין והמשפט יכלו לשאול, כמובן, כיצד אפשר בכלל לדבר על כך, כיצד אפשר להעלות על הדעת – להפר את הברית עם הירוֹן; ולא זה בלבד: הנה רק עתה ענשו הרומאים באכזריות צודקת את הקמפּאנים מרגיון, ואיככה אפשר להתקשר עכשיו עם חבריהם שבסיקיליה, האשמים לא פחות מהם, בקשרי־ידידות מדיניים ולפטור אותם על ידי כך מן העונש שהם ראויים לו. מעשה־שערוריה זה לא זה בלבד שיש בו כדי לתת למתנגדים חומר למשל ולשנינה, אלא יש בו כדי להרגיז באופן רציני כל רוח נכונה. אולם גם המדינאי, שבשבילו אין המוסר הפוליטי פראזה בלבד, יכול היה לשאול שאלה שכנגד: כלום אפשר להשוות אלה לאלה; שם היה ענין עם אזרחים רומיים אשר חיללו את שבועת־הדגל ורצחו בצדיה את חברי הברית הרומאית, ואילו כאן יש ענין עם נכרים אשר פשעו כלפי נכרים, ואיש לא שׂם את הרומאים לשופטיהם של אלה או לגואלי־הדם של הללו. אילו עמדה רק שאלה זו לפני הרומאים: אם הסיראקוסיים או המאמרטינים ימשלו במסאנה, היתה רומא יכולה בכל אופן להסכים לאחד משניהם. רומא שאפה לכבוש את איטליה, כמו שקרת־חדשה שאפה לכבוש את סיקיליה; הלאה מזה – כמעט שלא הרחיקו לכת תכניותיהן של שתי המעצמות. ואכן בזה היה יסודו של דבר, שכל אחת מהן רצתה לראות ולהחזיק כוח־ביניים ליד גבולותיה; כזאת היתה טארנט בשביל קרת־חדשה וסיראקוס ומסאנה בשביל הרומאים; וכשהוברר שרצון זה אינו ניתן להתמלא, היתה כל מעצמה רוצה, שמקומות־הספר יהיו לה ולא לחברתה. כמעשה בני קרת־חדשה לפנים, בשעה שהערים רגיוֹן וטארנט עמדו להיכבש על־ידי הרומאים, שאז ניסו הם לכבוש ערים אלו לעצמם, ורק במקרה נכשל נסיונם זה, כך היתה עכשיו הזדמנות כזו לרומאים בסיקיליה, להכניס את העיר מסאנה תחת כנפי ההתאחדות שלהם. ואם לא יצליחו – הרי אין לחשוב כי העיר תישאר עצמאית או שתהיה שייכת לסיראקוס; במקרה זה ימסרו אותה בידים לצידונים. וכי היה בזה מן הצדק להזניח הזדמנות זו, שבודאי אינה עתידה לחזור בזמן קרוב, להשתלט על הגשר הטבעי שבין איטליה וסיקיליה ולהבטיח אותו לעצמם בעזרת חיל־מצב אמיץ, שיש יסוד נכון לבטוח בו? כלום היה בזה מן הצדק, בשעה שעם הויתור על מסאנה היתה רומא מקריבה גם את שלטונה על הרצועה האחרונה שבין הים המערבי והמזרחי ואת חופש־המסחר של איטליה?

אמנם רכישתה של מסאנה עוררה גם חששות מסוג אחר, מלבד אלה של פוליטיקה שברגש ובצדק. אחד מאלה החששות היה זה, כי הכיבוש יביא לידי מלחמה עם קרת־חדשה; אולם זה היה הקל שבחששות, שכּן לא היה בלב רומא פחד מפני מלחמה כזו, ואפילו אם היה חשש זה רציני מאוד. אולם חשוב מכן היה החשש, שמַעבר זה מעֵבר לים – יש בו משום סטיה מדרך הפוליטיקה שהלכה בה רומא עד כה, הפוליטיקה האיטלקית הצרופה, הפוליטיקה היבשתית. עם מעבר זה היו מסתלקים מאותה שיטה, שעל יסודה ובעזרתה העלו האבות את רומא לגדולה, – כדי לבחור בשיטה חדשה, שאת תוצאותיה אין איש יכול לחזות מראש.

אותו רגע היה אחד מן הרגעים, שבהם פוסק שיקול־הדעת של האדם ובמקומו באה האמונה במזל ובמזלה של המולדת, שרק היא יש בכוחה לתת אומץ בלב האדם לאחוז ביד הרומזת לו מתוך אפלת העתיד וללכת אחריה באשר תוליך, בלי לדעת אנה. זמן רב וברצינות דן הסינאט בהצעתם של הקונסולים, להוליך את הלגיונות לעזרתם של המאמרטינים, ולא בא לידי שום החלטה מכרעת. אולם האזרחים, שאליהם הועברה זכות ההחלטה בשאלה החמורה – בקרבם היתה חיה ההרגשה הרעננה של מעצמה גדולה, המיוסדת בכוחות עצמיים. כיבושה של איטליה נתן בלב הרומאים את האומץ לסלול מסילה פוליטית חדשה, מעין האומץ שניתן בלב המוֹקדוֹנים אחרי כיבושיה של יון ולפּרוּסים אחרי כיבושה של שלזיה. כלפי חוץ היה הנימוק לתמיכה שניתנה למאמרטינים בשלטוך החסות, אשר התיימרה רומא להעניק לכל האיטלקים כולם. האיטלקים אשר מעבר לים נתקבלו איפוא בברית ההתאחדות האיטלקית, ועל יסוד הצעת הקונסולים החליטו האזרחים לשלוח להם עזרה (בשנת 265).

הדבר היה תלוי בכך, כיצד יתייחסו אליו שני הכוחות הסיקיליים, שהתערבות הרומאים בעניני האי פגעה קודם כל בהם, ושבאופן נומינאלי היו שניהם קשורים עד כה עם רומא. להירוֹן היו יסודות מספיקים לענות על דרישת הרומאים, שדרשו ממנו להפסיק את פעולות־האיבה כנגד בני־בריתם החדשים אשר במסאנה, בדרך זו שענו במקרה דומה לזה הלוּקאנים והסאמנים, כשהרומאים כבשו את קאפּוּאה ואת תוּרי, כלומר: תשובתו תהיה הכרזת מלחמה; אולם אילו נשאר בודד במערכה, הרי היתה מלחמה כזו מעשה־שטות; והואיל וכלכל את מעשיו בפוליטיקה מתונה וזהירה, אפשר היה לצפות, כי ישמע למצות ההכרח – אם קרת־חדשה תשאר שלוה. ודומה היה, שאין הדבר מן הנמנעות.

משלחת רומאית הלכה כעת (שנת 265) לקרת־חדשה – שבע שנים אחרי נסיונו של הצי הצידוני לכבוש את טארנט – לדרוש הסברה על המאורעות האלה. פתאום קמו לתחיה טענות שכבר נשכחו למחצה, אם כי לא היו חסרות יסוד; בין יתר ההכנות למלחמה נראה הדבר, שאין זה מן המיותר למלא גם את המחסן הדיפּלומאטי נימוקי־מלחמה, ואכן כך היו הרומאים נוהגים: לשם הכרזות וגילויי־דעת בעתיד היו מעמידים פנים של צד נתקף. בכל אופן אפשר להגיד בצדק גמור את הדברים, כי ההכנות משני הצדדים – מצד זה כלפי טארנט ומצד זה כלפי מסאנה – שוות היו לגמרי, הן לפי הכונה והן לפי הנימוק המשפטי, וכי רק הנצחון המקרי הוא שהבדיל ביניהן.

קרת־חדשה נמנעה מבוא בריב גלוי. המשלחת הביאה לרומא את הכחשתו של האדמיראל, אשר עשה את הנסיון כלפי טארנט, יחד עם שבועות־השוא הנדרשות. מובן, שלא חסרו גם האשמות שכנגד מצד קרת־חדשה, אבל זו השמיעתן מתון מתון והתאפקה מהגיד בפני הצירים, כי כונתה של רומא לחדור לסיקיליה יכולה לשמש נימוק למלחמה. ובכל זאת שימשה זו לכך; כי כמו שרומא הביטה על הענינים האיטלקיים כן הביטה קרת־חדשה על הענינים הסיקיליים כעל ענינים פנימיים, שמעצמה עצמאית אינה יכולה להרשות לאחרים להתערב בהם, ומנוי וגמור היה אתה להתנהג בהתאם להשקפה זו. אלא שהפוליטיקה הצידונית הלכה בדרך שוקטת וחשאית יותר ולא בדרך האיום הגלוי במלחמה.

בינתיים עשתה רומא את כל ההכנות למשלוח העזרה למאמרטינים, וכבר הגיעו הדברים עד כדי כך, שברגיון הופיעו באביב 264 הצי, שהיה מורכב מאניות־המלחמה של נאפּוֹלי, טארנט, וֵלִיה ולוֹקרי, ומחנה־החלוץ של צבא־היבשה הרומאי בהנהגתו של הטריבּוּן הצבאי גאיוּס קלאוּדיוס, והנה פתאום הגיעה אליהם ממסאנה בשורה שלא פיללו לה, כי בני קרת־חדשה בהסכם עם המפלגה האַנטירומאית שבמסאנה – בבחינת כוח ניטראלי – הביאו שלום בין הירון והמאמרטינים; על־כן נתבטל המצור, ובנמל של מסאנה עוגן צי של קרת־חדשה ובמצודתה חונה חיל־מצב של קרת־חדשה, ושניהם עומדים תחת הנהגתו של האדמיראל חנוֹן. האזרחים המאמרטיניים, שהיו נתונים עכשיו להשפעתה של קרת־חדשה, הודיעו למפקדים הרומיים – מתוך החזקת טובה על עזרת־הברית שהחישו להם, – כי הם שמחים על כך שאינם זקוקים לה עוד. הקצין הנועז והמעפיל שנהג את מחנה־החלוץ הרומאי נכנס בכל־זאת עם חילו לים. הצי של קרת־חדשה הדף את האניות הרומיות, ואפילו שבה אחדות מהן; ובכל זאת החזיר האדמיראל של קרת־חדשה את האניות חזרה לידידים הטובים אשר מעבר למצר־הים, – הוא עשה זאת בהתאם להוראות החמורות, שלא לעורר שום סיבה וגורם להתפרצות של מעשי־איבה. דומה היה הדבר כמעט, שהרומאים המיטו על עצמם ליד מסאנה חרפה ללא כל תועלת, כחרפת בני קרת־חדשה ליד טארנט. אולם קלאוּדיוס לא ידע מורא ובנסיון שני הצליח לעלות על היבשה. בהגיעו ליבשה אסף תיכף לאספה את אזרחי העיר, ולפי בקשתו בא לאספה גם האדמיראל של קרת־חדשה, שעדיין היה מדמה בנפשו כי יוכל למנוע את הריב בגלוי. אולם בשעת האספה אסרו אותו הרומאים, וגם חנוֹן, וגם חיל־המצב הצידוני החלש שחנה במצודה ללא הנהגה היו נדכאים ונכאים ברוחם יותר מדאי, שיוכלו לפקד על החיילים ההם לסגת אחור, וחיל־המצב נשמע לפקודתו של המפקד השבוי לעזוב יחד עמו את העיר. באופן זה נשארה מצודת־הגשר של האי בידי הרומאים.

השלטונות של קרת־חדשה, שהיו מרוגזים בצדק על חולשתו וטפשותו של מפקדם, דנוהו למות והכריזו מלחמה על הרומאים. קודם כל היו מעוניינים לחזור ולכבוש את המקום שאבד מהם. צי חזק של קרת־חדשה, נהוג בידי חנוֹן בן חניבעל, נראה על פני גבעת מסאנה. בה בשעה שצי זה סגר את מצר־הים התחיל הצבא של קרת־חדשה, שעלה מתוך הצי אל היבשה, לצור על העיר מצד צפון. הירוֹן, שחיכה להתחלתם של בני קרת־חדשה כדי לפתוח גם הוא במלחמתו עם הרומאים, הוליך שוב כלפי מסאנה את חילו, שנסוג לפני זמן קצר לאחור, וקיבל על עצמו להתקיף את העיר מצד דרום.

אולם בינתיים הופיע ברגיון גם הקונסול הרומאי אפיוּס קלאוּדיוס קאוּדכּס בראש החיל העיקרי, ובאשוּן לילה אפל הצליח לעבור את הים, אם כי הצי של קרת־חדשה עגן שם. אומץ־הלב וההצלחה היו על צדם של הרומאים. המאוחדים לא היו מוכנים לכך, שתבוא עליהם התקפה של כל הצבא הרומאי, כי על כן לא היו מחנותיהם מלוכדים והם הוכּו בודדים בזה אחר זה על ידי הלגיונות הרומיים שיצאו את העיר, ועל ידי כך נתבטל גם המצור. במשך הקיץ שלט הצבא הרומאי בשדה המערכה, ואפילו עשה נסיון לעלות על סיראקוס. אולם כיון שנסיון זה נכשל, וגם הכרח היה לצבא הרומאי להסתלק מן המצור אשר שם על אֶכֶטלה80, אחרי סבלו בו כמה אבדות, אז שב אל מסאנה, השאיר בה חיל־מצב חזק וחזר לאיטליה.

ההשגים אשר הושגו במסע־המלחמה הראשון הזה של הרומאים מחוץ לאיטליה – לא התאימו, כנראה, לאשר פיללו וציפוּ במולדת, שכּן לא שב הקונסול ועטרת־נצחון על ראשו; אולם בכל זאת אי אפשר היה, שהופעתם העצומה של הרומאים בסיקיליה לא תעשה רושם גדול על היונים אשר באי. כעבור שנה עלו על האי בלי מעצור שני הקונסולים ואתם חיל כפול. האחד מן השנים, מארקוּס ואלריוּס מאכּסימוּס, שמאחרי הקרב הזה נקרא בשם "גבור מסאנה " (Messalla), נחל נצחון מזהיר על המאוחדים בני קרת־חדשה וסיראקוס. וכאשר לא העיז עוד הצבא הצידוני אחרי קרב זה לעמוד במערכה מול מערכת הרומאים; הערים עֲלֵסָה, קֶנטוֹריפה ובדרך כלל הערים היוניות הקטנות נפלו בידי הרומאים, ולא זה בלבד, אלא אף הירוֹן עצמו עזב את הצד של בני קרת־חדשה ועשה שלום וכרת ברית עם הרומאים (בשנת 263). הוא הלך בדרך של פוליטיקה נכונה: מאחר שנוכח כי חדירתם של הרומאים לאי סיקיליה מעשה מכוּון ורציני הוא, מיד התקשר עמהם, כל עוד לא עבר הזמן לקנות את השלום בלי קרבנות ובלי ויתורים על שטחי־אדמה.

מדינות־הביניים הסיקיליות, סיראקוס ומסאנה, לא יכלו לבצע פוליטיקה עצמית משלהן ולא היתה לפניהן דרך אלא לבחור בין הגמוניה של קרת־חדשה ובין הגמוניה של רומא, ובכרו בכל אופן את השניה על פני הראשונה, מפני שקרוב מאוד לודאי, כי הרומאים לא זממו עדיין לכבוש את האי בשביל עצמם, אלא רק למנוע את כיבושו על ידי קרת־חדשה, ובכל האופנים יכלו אותן הערים לצפּות מצד רומא להתנהגות שאפשר לסבלה יותר ולשמירה על חופש המסחר, ליחס רצוי יותר מאשר מצד המשטר של קרת־חדשה, שהיה מבוסס על שיטה של עריצות ומונופולין. מאז והלאה נשאר הירון בן־בריתם החשוב־ביותר, היציב־ביותר והמכובד־ביותר של הרומאים על פני האי.

עם כריתת ברית־שלום זו השיגו הרומאים את מטרתם הראשונה והקרובה ביותר. על ידי הברית הכפולה הזאת עם מסאנה וסיראקוס וההתאחזות האיתנה בכל החוף המזרחי הבטיחו הרומאים לעצמם את הורדת הצבא על האי והספקת המזון לצבא, שהיתה קשה עד עכשיו; והמלחמה המפוקפקת, שאי־אפשר היה עד עכשיו לחשוב ולדעת את תוצאותיה הפסידה חלק גדול מתכונת הסכנה שבה. מאז והלאה לא היו זקוקים למלחמה זו למאמצים גדולים מהללו שבמלחמת סאמניוּם ואטרוּריה; כעבור שנה (262) הספיקו שני הלגיונות שנשלחו אל האי להדוף, בהסכמת היונים הסיקיליים, בכל מקום את בני קרת־חדשה ולהחזיר אותם אל מבצריהם. המצביא הראשי של צבא קרת־חדשה, חניבעל בנו של גיסגוֹן, עבר אל אקראגאס יחד עם מבחר חיל־צבאו, כדי להגן עד טפת־דם אחרונה על עיר זו, שהיתה החשובה בכל ערי־היבשה של קרת־חדשה. לא יכלו הרומאים להרוס את העיר הבצורה, ולכן צרו עליה בשורות מבוצרות ובמחנה כפול. הכלואים בתוך המבצר, שמספרם היה כחמשים אלף איש, סבלו עד מהרה מחסור במצרכים ההכרחיים. כדי לפרק אותם עלה חנון, האדמיראל של קרת־חדשה, על היבשה ליד היראקליה, ועל ידי כך הפסיק את אפשרות ההספקה למחנה המצור של הרומאים. גדלה איפוא המצוקה בשני הצדדים, וסוף סוף החליטו לפתוח במלחמה, כדי לצאת מן הלחץ ומן המבוכה.

מלחמה זו הוכיחה, כי פרשי נוּמידיה עלו הרבה על הרומיים, כמו שחיל־הרגלי של הרומאים עלה על זה של הצידונים. חיל־הרגלים הכריע את כף המלחמה, אלא שאבדותיהם של הרומאים היו אף הן מרובות. ההשג של הנצחון יצא במדה ידועה בהפסדו, מפני שאחרי הקרב, בשעה של מבוכה ועייפות במחנה המנצחים, הצליח הצבא המנוצח והנצור להימלט מתוך העיר ולהגיע אל הצי. ואף על פי כן חשוב היה הנצחון. אקראגאס נפלה מתוך כך בידי הרומאים, ונמצא שכל האי כולו היה ברשותם, מלבד המבצרים שעל פני הים, שהמצביא של בני קרת־חדשה חמילקרת, שבא במקומו של חנון כמצביא ראשי, התבצר בהם עד למעלה ראש, ואי אפשר היה לגרשו לא בכוח ולא ברעב. מאז והלאה התבטא המשך המלחמה רק במקרים, שבני קרת־חדשה התפרצו מתוך מבצריהם ועלו על היבשה של החופים האיטלקיים.

ואכן ידעו הרומאים רק עכשיו את הקשיים הממשיים הכרוכים במלחמה. מספרים, כי לפני פרוץ פעולות־האיבה הזהירו הדיפלומאטים של קרת־חדשה את הרומאים, שלא יביאו לידי התגלות הריב, כי נגד רצונם לא יוכל שום איש רומאי אפילו לרחוץ את ידיו במי הים. אם נכון הספור הזה, היה לדברי האיום הזה יסוד אמת. הצי של קרת־חדשה שלט על פני הים שליטה גמורה ללא התחרות, ולא זה בלבד, שהכניע תחתיו את ערי־החוף הסיקיליות והספיק להן את כל צרכיהן, אלא שסכנה היתה צפויה ממנו גם לאיטליה, שיעלה את צבאו על פני היבשה שלה, ולכן הכרח היה להשאיר שם כבר בשנת 262 מחנה המנוהל בידי קונסול. אמנם לא הגיעו הדברים לידי התפרצות־גדודים גדולה, לשלול שלל; אולם ודאי הדבר, כי פלוגות קטנות מצבא קרת־חדשה עלו על יבשת חופים איטלקיים ושדדו ובזזו את בני הברית של רומא; וגרועה מכל יתר הצרות היתה זו, ששיתקו בהחלט את כל המסחר של רומא ובני־בריתה. הרומאים ראו, כי לא יעברו ימים רבים והערים קירה, אוֹסטיה, נאפּוֹלי, טארנט וסיראקוס ירדו אל פי תהום, בעוד שבני קרת־חדשה שהתפרנסו מכסף־הענשים שהטילו על הערים ומשוד־הים העשיר, יכלו להעלות במהרה ובנקל קרום על המכה של אָבדן ההכנסות מסיקיליה.

הרומאים נוכחו כעת על־פי הנסיון מה שנוכחו בשעתם דיוֹניסיוֹס, אגאתוֹקלס ופירוס על־פי נסיונותיהם הם, כי אמנם קל להדוף את בני קרת־חדשה משדה־הקרב, אבל קשה כמו כן לנצחם ולהכריעם כליל. הרומאים נוכחו לראות, כי העיקר החסר להם הוא הצי, והחליטו לבנות צי של עשרים אניות בנות שלושה סיפונים ומאה אניות בנות חמשה סיפונים. אולם לא קל כלל היה להוציא החלטה נמרצת זו לפעולות. אמנם התיאור הבא ממקורן של אסכולות־הדברנות, הרוצה לנטוע בנו את האמונה, כאילו הרומאים טבלו אז בפעם הראשונה את המשוט במים, אינו אלא מליצת ילדים. הצי המסחרי של רומא ודאי שהיה כבר באותו זמן בעל היקף ניכר וגם אניות־מלחמה לא חסרו בשום אופן. אבל היו אלו סירות־מלחמה ובנות שלושה סיפונים, כפי שהיו רגילים לבנות בזמן מוקדם יותר; אולם לא בנו עדיין באיטליה אניות בנות חמשה סיפונים, שלפי התורה החדשה של מלחמת־הים, שהיתה יוצאת בעיקר מקרת־חדשה, השתמשו במערכה רק בכגון אלו. וכמו שבימינו היתה מדינת־ים משתדלת, במקרה דומה לזה, לקחת לה לדוגמה אנית־מלחמה של אחרים, כך עשו גם הרומאים והורו להם לבנאי ספינותיהם לבנות כדוגמת אניה של קרת־חדשה שעלתה על שרטון.

אין ספק, כי אילמלי רצו הרומאים היו יכולים, בעזרת בני סיראקוס ומסאנה, למהר ולהגיע אל מטרתם; אולם מדינאיה של רומא היו נבונים וזהירים למדי, שירצו להגן על איטליה בעזרת צי לא־איטלקי. לעומת זאת הטילו חובות עצומות הרבה על בני־הברית, כן אשר לקציני האניות, שלוקחו ברובם מתוך הצי המסחרי של איטליה, וכן אשר למלחים, שגויסו במשך זמן רב אך ורק מקרב בני־הברית, כפי ששמם מעיד עליהם: socii navales. נוסף לזה השתמשו אחרי כן בעבדים, שסיפקו המדינה והמשפחות העשירות, ואחר כך גם במעמד העני שבקרב התושבים.

בתנאים אלה, ואם נביא בחשבון, כי המקצוע של בנין־האניות היה אז ירוד במובן היחסי, וכי המרץ וכוח־העבודה הרומאי זול היה, אפשר להבין את העובדה, כי הרומאים פתרו אותה בעיה אשר נבצרה מאת נפוליאון לפתרה: הם הפכו במשך שנה אחת כוח יבשתי לכוח ימי, ולמעשה הורידו הימה באביב 260 את הצי שלהם, בן מאה ועשרים אניות־מפרש.

אמנם <הוא> לא הגיע בשום אופן למדרגת הצי של קרת־חדשה, לא מבחינת הכמות ולא מבחינת כשרון הפעולה; והדבר הזה חשוב הוא ביחוד, מפני שתכסיסי־הים שבאותם הימים התבטאו בעיקר בתמרונים. אמנם ודאי הדבר, שגם רובי־קשת או חמושי־שריון נלחמו מעל פני הסיפון, גם מכונות־קלע פעלו מעליו את פעולתן; אולם המלחמה הרגילה, והיא היתה המכרעת באמת, היתה הטבעת האניות של האויב; ולתכלית זו התקינו לחלקי־החזית של האניות חרטומי־ברזל כבדים. האניות הלוחמות היו מקיפות אשה את חברתה, עד אשר האחת או השניה הצליחה לתת את הדחיפה, שברגיל היא הכריעה את הקרב. כי על כן באניה יונית רגילה, בת שלושה סיפונים, שמספר אנשיה הגיע עד מאתיים – היו רק עשרה מהם חיילים, ולעומתם היו מאה ושבעים אוחזי־משוט, 50–60 לכל סיפון. האניות בנות חמשה סיפונים הכילו שלוש מאות איש, וחלק החיילים שבהם – לפי אותו יחס.

רעיון מוצלח העלו הרומאים על דעתם: הואיל וקציני־האניות ואוחזי־המשוט אינם מאומנים כל צרכם, ולכן חסר להם בהכרח כשרון התמרונים, הרי שיש למלא חסרון זה בדרך אחרת: יש להטיל שוב תפקיד חשוב יותר במלחמת־הים על החיילים. הם העלו על החלק הקדמי של האניה גשר תלוי באויר, שאפשר היה לשלשלו גם לפנים וגם לשני הצדדים. לגשר זה היו מעקות־מגן מותקנים משני צדדיו, ולצד החזית היה מקום לשני אנשים. בשעה שאנית האויב התקרבה אל האניה הרומאית לנגוח אותה, או בשעה שאנית האויב עמדה לצדה של זו – אחרי שלא הצליחה לנגוח אותה – אז הוטל הגשר על פני סיפונה של אנית האויב ונתקע בה באמצעותו של חוד־ברזל, על ידי כך אי אפשר היה עוד להטביע את האניה הרומאית, ולא זה בלבד, אלא גם נתאפשר להם לחיילי־האניה הרומיים לעבור על פני הגשר אל הסיפון של אנית האויב ולהסתער עליה כמו במלחמת־יבשה. הרומאים לא יצרו חיל־ים מיוחד, כי אם לפי הצורך השתמשו בצבא־היבשה לשירות־אניה זה. והיו מקרים, שבמלחמת־ים גדולה נלחמו בכל אניה ואניה מאה ועשרים לגיונאים, אולם במקרה כזה היה נמצא על גדות האניה של הצי הרומאי גם צבא הנועד לעלות על היבשה.

באופן זה יצרו להם הרומאים צי, שהיה יכול לעמוד בשורה אחת עם הצי של קרת־חדשה. אלה שהפכו את מעשה בנין־הצי הרומאי לאגדת־פלאים אינם אלא טועים, ויתר על כן: הם מחטיאים את מטרתם. כדי להעריץ – צריך להבין. בנין הצי של הרומאים לא היה, לאמיתו של דבר, אלא מפעל לאומי עצום ונהדר, אשר נוצר מתוך הבנת ההכרחי והאפשרי, בעזרת כוח־המצאה גאוני, מתוך מרץ רב בשטח ההחלטה וההגשמה גם יחד; ובזכות זו ניצלה המולדת ממצב, שהיה גרוע מכפי שנדמה היה בתחילה.

בהתחלה לא האירה בכל זאת ההצלחה פניה לרומאים. האדמיראל הרומאי, הקונסול גנֵיאוּס קוֹרנֶליוּס סקיפּיוֹ, שהפליג בשנת 260 לצד מסאנה עם שבע־עשרה אניות־המפרש שהיו מוכנות כבר, חשב, שיוכל לכבוש בדרכו, במחי־יד אחד, את ליפּארה. אולם פלוגה אחת מן הצי של קרת־חדשה, שהיתה חונה ליד פאנוֹרמוֹס, סגרה את הנמל, שבו התכוננו האניות הרומיות להשליך את עגניהן, ולקחה בשבי את כל הפלוגה המשוטטת והקונסול בראשה, בלא כל מלחמה. ובכל זאת לא הטיל מאורע זה כל אימה על הצי הראשי, וכאשר נגמרו הכנותיו הפליג גם הוא כלפי מסאנה. בדרך שיוטו לאורך החוף האיטלקי פגש בפלוגת־ריגול חלשה של קרת־חדשה, ולאשרו של הצי הצליח לגרום לה הפסד עצום הרבה יותר מן ההפסד הראשון של הרומאים; עלתה איפוא בידי הצי להגיע בהצלחה ובנצחון אל הנמל של מסאנה, ושם לקח בידו הקונסול השני, גאיוּס דוּאיליוּס, את הפיקוד, במקום חברו הקונסול השבוי.

ליד לשון־היבשה של מילֵי, שמצפון־מערב למסאנה, נתקל הצי של קרת־חדשה, שהגיע הנה מפאנורמוס בהנהלתו של חניבעל, בצי הרומאי, שעמד כאן בפעם הראשונה במבחן גדול. בני קרת־חדשה בראותם את האניות הרומיות, רעות־השייט והבטלניות, כראות ביזת־ים קלה, השתערו עליהן בשורה בלתי־מלוכדת. אבל ההמצאה החדשה של גשר־הכּדוּם הוכיחה בשלמות את ערכה הרב. האניות הרומיות רכסו־קרסו את אניות האויב והתנפלו עליהן, בהתקרבן אליהן כל אחת ואחת לחוד. אי אפשר היה לעמוד בפני האניות הרומיות לא מצד החזית ולא משני הצדדים בלי שהגשר המסוכן יוטל על פני הסיפון של האויב. כשנסתיים הקרב נתגלו תוצאותיו: כחמשים אניות של קרת־חדשה, שהן מחצית הצי כמעט, הוטבעו או נשבו בידי הרומאים, וביניהן היתה גם אנית־האדמיראל של חניבעל, אשר לפנים היתה אניתו של המלך פּירוֹס.

ההשג החמרי גדול היה, אבל גדול הימנו היה הרושם המוסרי. לפתע פתאום נעשתה רומא למעצמה ימית, והיתה היכולת בידה להביא במרץ לקיצה את המלחמה, אשר נדמה היה כי תמשך עד אין קץ ותביא כליון למסחר האיטלקי.

שני דרכים היו לה לרומא להביא קץ כזה. אפשר היה להתקיף את בני קרת־חדשה על פני האיים האיטלקיים ולהוציא מידיהם בזה אחר זה את מבצרי־החוף אשר בסיקיליה ובסארדיניה. תכנית זו אולי אפשר היה לבצע על־ידי פעולות מחושבות ומתוקנות ומצורפות היטב, הן ביבשה והן בים. אילו ביצעו הרומאים את התכנית הזאת, אפשר היה לכרות ברית־שלום עם קרת־חדשה על יסוד הסתלקותה מן האיים האלה, ואילמלי נכשל נסיון זה או שלא היה מספיק, אפשר היה להעביר את המערכה השניה של המלחמה לאפריקה עצמה. והדרך השניה: אפשר היה להזניח לעת־עתה את האיים ולפנות מלכתחילה עם כל הכוחות לצד אפריקה; ולא לפי הדוגמה של אגאתוֹקלס, אשר בדרך הרפתקנים שרף את האניות מאחריו ותלה הכל במזל הנצחון של מחנה הלוחם מלחמה נואשה, כי אם באופן שצי חזק יגן על הקשר והחיבור שבין צבא הכיבוש שבאפריקה ובין איטליה; בדרך זו אפשר היה לצפות לברית־שלום מתונה, כאשר יופתע האויב אחרי מפלותיו הראשונות, או הרומאים יאזרו את כל כוחותיהם אם ירצו בכך, ויכריחו את האויב לכניעה גמורה.

תחילה בררו בדרך הראשונה. שנה אחת אחרי הקרב ליד מילֵי (259) התקיף הקונסול לוּקיוס סקיפּיוֹ את הנמל אלֶריה אשר באי קוֹרסיקה (נמצאה עדיין המצבה של אותו מצביא, המזכירה פעולה זו), והפך את קוֹרסיקה לתחנת־ים כלפי סארדיניה. הוא עשה נסיון לכבוש את החוף הצפוני של אי זה, את אוֹלביה, אולם נסיון זה לא הצליח, מפני שחסר לו לצי חיל־כיבוש יבשתי. אמנם ניסה שוב ביתר הצלחה אותו נסיון כעבור שנה (258), ובזז את הכפרים הפרזיים שעל החוף; אולם לידי כיבוש בן־קיימא מצד הרומאים לא הגיעו הדברים. כמו כן לא התקדמו גם בסיקיליה. חמילקַרת ניהל את המלחמה במרץ ובכשרון, והשתמש לא רק בנשק אשר בים וביבשה, אלא גם בכוח התעמולה הפוליטית. מדי שנה בשנה הופקעו מרשות הרומאים אחדות מערי־היבשה הקטנות והמרובות לאין מספר, והכרח היה להקדיש טורח ויגיעה לחזור ולהוציאן מידי הצידונים. במבצרי־החוף השתלטו בני קרת־חדשה שליטה גמורה שאין לערער עליה, וביחוד בפּאנוֹרמוֹס, מרכז המפקדה הראשית שלהם, ובמרכז־הנשק החדש שלהם דרֵפַּנה, ששמה העביר חמילקרת את תושבי אֵריכּס, כי ההגנה הימית היתה כאן קלה יותר. גם ההתנגשות הגדולה השניה על פני הים, ליד הכּף הטינדארי (בשנת 257), ששני הצדדים מייחסים לעצמם את הנצחון בה, לא שינתה את פני הדברים. ובאופן זה לא זזה המלחמה מן הנקודה שקפאה בה. יתכן, שמקור האשמה היה בזה, שההצבאה הראשית של החיילות הרומיים מחולקת היתה לשני חלקים והתחלפה לעתים קרובות, ועל כן קשה היה באופן בלתי רגיל לנהל ניהול כולל ומרוכז שורה של פעולות קטנות יותר. ואפשר כי אשמים היו התנאים האסטראטגיים הכלליים, שלפי מצבו של מדע־המלחמה בימים ההם, – ודאי שהיו רעים מאוד בשביל הצד התוקף בדרך כלל, וביחוד בשביל הרומאים, שעמדו עוד בראשית הדרך של אמנות־המלחמה המדעית. בינתיים סבל המסחר האיטלקי לא פחות מאשר לפני יסוד הצי, אף כי כבר פסק השוד בחופים האיטלקיים.

כשעיפו הרומאים למהלך הפעולות ללא תוצאות ונפשם קצרה לעמוד במלחמה בלי קץ, החליט הסינאט לשנות את השיטה ולהתקיף את קרת־חדשה באפריקה. באביב של שנת 256 הפליג צי בן 330 אניות־מערכה אל עבר החוף של לוּב. ליד שפך הנהר חימֵרה, על חופה הדרומי של סיקיליה, עלה על גדות האניה צבא־הכיבוש היבשתי. צבא זה הכיל ארבעה לגיונות בהנהגתם של שני הקונסולים, מארקוּס אטיליוּס רגוּלוּס ולוּקיוס מאנליוּס ווֹלסו, ששניהם היו גנראלים מנוסים. האדמיראל של קרת־חדשה הניח להם לחיילות של האויב לרדת באניה; אולם רחוק יותר בדרך לאפריקה מצאו הרומאים את צי האויב על מרוֹם האֶקנוֹמוֹס, מסודר ועומד מוכן לקרב, להגן על המולדת מפני חדירת האויב. לא קל למצוא במלחמות־ים מחנות גדולים יותר מאלה שעמדו בקרב זה מערכה מול מערכה. הצי הרומאי בן שלוש מאות ושלושים אניות־המפרש הכיל לכל הפחות מאה אלף חיילים־מלחים, מלבד חיל־הכיבוש היבשתי, שמספרו גם הוא היה כארבעים אלף איש־צבא. 350 האניות של קרת־חדשה הכילו גם הם לפחות אותו מספר. נמצא, כי שלוש מאות אלף איש בקירוב נתגיסו אותו יום, כדי להכריע בין שני העמים העצומים הללו.

הצידונים עמדו במערכה פשוטה שנתפשטה למרחוק, והאגף השמאלי שלה נשען אל החוף הסיקילי. הרומאים התייצבו בצורת משולש: בראש עמדו אניות־האדמיראל של שני הקונסולים; סמוך להן, בקו אלכסוני מצד שמאל ומצד ימין, עמדו פלוגות־הים הראשונה והשניה; ולבסוף עמדה הפלוגה השלישית בקו שסגר את המשולש, ואתה האניות הקשורות בחבל־משיכה, שנבנו לצרכי הטראנספּורט של הפרשים. הרומאים תקפו איפוא את השונא כשהם מהודקים ומלוכדים יחד. בנחת יותר הלכה אחרי המחנה ההוא גם פלוגה רביעית, שנועדה למילואים. ההתקפה שנעשתה בדמות יתד הבקיעה בלי עמל את החזית של בני קרת־חדשה, הואיל והמרכז של הללו, שנתקף קודם כל, נסוג אחור בכונה, והקרב התפרד לשלוש נקודות־התנגשות נבדלות. בשעה שהאדמיראלים יחד עם שתי הפלוגות שלשני צדדיהם רדפו אחרי צבא המרכז של קרת־חדשה, עד אשר היתה חרב איש באחיו, השתער האגף השמאלי של בני קרת־חדשה, שהוצב על יד החוף, בשטף עז על הפלוגה הרומאית השלישית; פלוגה זו, שהיתה קשורה לאניות־המשיכה, לא יכלה ללכת בעקבות שתי חברותיה הראשונות, ומתוך התקפה קשה ומכרעת נלחצה לצד החוף. באותה שעה הקיף האגף הימני של קרת־חדשה את פלוגת־המילואים הרומאית בלב ים והשתער עליה מאחור.

הראשונה שבין שלוש ההתנגשויות ההן הגיעה מהר לקיצה: אניות קרת־חדשה אשר בהתנגשות המרכזית, שהיו באופן גלוי ובולט חלשות יותר משתי הפלוגות הרומיות הנלחמות בהן, פנו עורף וברחו. בינתיים היו שתי הפלוגות הרומיות הנותרות נתונות במצב קשה כלפי האויב שעלה וגבר עליהן; אלא שבשעה ששני הצדדים התקרבו אלה לאלה ונלחמו מקרוב הפיקו הרומאים תועלת מגשרי־הכּדוּם הנוראים, ובעזרתם הצליחו להחזיק מעמד, עד אשר הספיקו שני האדמיראלים להגיע אליהם עם אניותיהם. על ידי כך באה הרוחה לפלוגת־המילואים הרומאית, ואניות קרת־חדשה של האגף הימני נסוגו אחור מפני הכוח המכריע שכנגדם. עכשיו, אחרי שגם קרב זה הוכרע לטובת הרומאים, התנפלו כל האניות הרומיות, שהיו עוד כשרות למלחמה, על מאַסֵף האגף השמאלי של קרת־חדשה, אשר המשיך בעקשנות את נצחונותיו; ובאופן זה אפפוהו וכיתרוהו וכמעט לקחו בשבי את כל אניותיו. יתר האבדות היו שוות בקירוב. מן הצי הרומאי הוטבעו עשרים וארבע אניות־מפרש ומן הצי של קרת־חדשה הוטבעו שלושים אניות וששים וארבע לוקחו בשבי.

הצי של קרת־חדשה, לא הסתלק בכל זאת מלהגן על אפריקה אם כי נזקיו היו גדולים. לתכלית זו חזר והפליג למפרץ של קרת־חדשה, שציפה כי הרומאים יעלו שם על היבשה, והתכונן לערוך שם קרב שני. אולם הרומאים לא עלו על היבשה בצד המערבי של הפּלגאי, המסייע להתהוותו של המפרץ, אלא עלו בצד המזרחי, במקום שלשון־הים של קלוּפֵּיאה היה להם לנמל מרווח, הנותן חסות גמורה כמעט מפני הרוחות, והעיר, שהיתה יושבת סמוך מאוד לים על גבעה, שבצבצה ועלתה בדמות תריס מתוך המישור, היתה להם למגן מצוין מאוד על הנמל. ללא כל מעצור מצד האויב יצאו חילות הרומאים מתוך אניותיהם והתבצרו על הגבעה. במשך זמן קצר כוננו מחנה־ים מבוצר, וחיל־היבשה יכול היה להתחיל כבר בפעולותיו. החיילות הרומיים חדרו־עברו את הארץ ומילאו ידיהם שוד וביזה. עד עשרים אלף עבדים הספיקו להוציא ולהוביל לרומא.

על פי מקרי־הגורל המצויינים־ביותר הצליחה התכנית הנועזה עם הנסיון הראשון ובלי קרבנות כבדים, ונדמה היה כי עוד מעט והגיעו אל המטרה. מה גדול היה בטחונם של הרומאים – יש לראות מתוך ההחלטה של הסינאט, אשר החליט להחזיר לאיטליה את החלק המכריע של הצי ואת מחצית הצבא. מארקוּס רגוּלוּס נשאר לבדו באפריקה עם 40 אניות, 15,000 חיילים רגליים וחמש מאות פרשים. ודומה הדבר, שהבטחון לא היה מופרז בכל זאת. הצבא של קרת־חדשה, אשר מתוך רוח נכאה לא העיז להילחם במישור, נחל את המפלה האמיתית בהתנגשויות שבתוך היערות, ששם לא היה יכול להשתמש בשנים הטובים־ביותר שבכוחות־הנשק שלו – בפרשים ובפילים. הערים נכנעו בהמוניהן, הנוּמידים התקוממו ושטפו־עלו על פני הארץ הפרזית למרחקיה. יכול היה רגוּלוּס לצפות, שאת מסע־המלחמה הקרוב יפתח במצור שישים על עיר־היבשה, ולתכלית זו הקים את מחנה־החורף שלו במקום סמוך מאוד לעיר־הבירה, הוא תוּנֶס.

רוחה של קרת־חדשה נדכאה כליל, והיא בקשה לכרות ברית־שלום. אולם הקונסול התנה תנאים חמורים: לא זה בלבד שקרת־חדשה תסתלק מסיקיליה וסארדיניה, אלא שגם תסכים לברית בלתי־שוה עם רומא, שלפיה תתחייב קרת־חדשה לוותר על צי־מלחמה עצמאי משלה ולהספיק אניות לרומא לצרכי מלחמותיה. תנאים אלה העמידו את קרת־חדשה בתנאים שוים ובשורה אחת עם נאפּוֹלי וטארנט, וכמובן שאי אפשר היה לה להסכים להם כל עוד עמדו צבא של קרת־חדשה בשדה וצי של קרת־חדשה על פני הים, וכל עוד העיר הראשה על תלה בנויה. בקרת־חדשה באה לידי גילוי התעוררות כבירה, כזו שהיתה שכיחה אצל העמים המזרחיים, ואפילו הירודים שבהם, והיתה מלהיבה אותם בשעה שאסונות איומים־ביותר התרגשו לבוא עליהם. אותו מרץ הבא מכוח הכרח עצום שאין דוגמתו דחף את בני קרת־חדשה לידי מאמצים כאלה, שקשה היה לייחסם לחנוונים. חמילקרת, אשר ניהל בסיקיליה בהצלחה כה רבה את המלחמה הקטנה עם הרומאים, הופיע בלוּב בראש החלק המובחר של החיילות הסיקיליים, אשר שימש גרעין מצוין לחיל־האניות אשר גוּיס ואוּרגן מחדש. בזכות הקשרים והכספים של בני קרת־חדשה נספחו אליהם שיירות שיירות של הפרשים הנוּמידיים המצויינים, וכן חיילים שכירים יוניים, ובתוכם גם המפקד המהולל כּסאנטהיפּוֹס מספּארטה, שכשרונו הארגוּני ותבונתו האסטראטגית הביאו תועלת רבה לאדוני־הצבא החדשים שלו. ובכן, איפוא, בו בזמן שבני קרת־חדשה הכינו את כל הכנותיהם במשך החורף עמד המצביא הרומאי ליד תוּניס באפס מעשה. יתכן, שהוא לא הרגיש כלל בסערה המתחוללת ומתרגשת לבוא על ראשו, ויתכן שרגש־הכבוד החיילי אסר עליו לעשות את אשר חייב היה לעשות לפי חומר המצב. במקום וותור על תכנית־המצור, שלא היה אפילו בכוחו לנסות את ביצועה, והתבצרות במצודתה של קלוּפּיאה, נשאר הוא על עמדו עם קומץ־אנשים קטן, לפני חומות עיר הבירה של האויב, ואף לא הספיק להבטיח לעצמו קו־נסיגה אל מחנה־האניות. וכן איחר גם לרכוש לו חיל־פרשים טוב וקל, – דבר שהיה חסר לו קודם כל ושקל היה להשיגו מתוך משא־ומתן עם השבטים המרדניים אשר בקרב הנוּמידים. בזדון, העמיד, איפוא, את עצמו ואת צבאו באותו מצב, שבו נמצא בשעתו אגאתוֹקלס במסע ההרפתקנים הנואש שלו.

בהגיע האביב של שנת 255 נשתנו כבר פני הדברים באופן כזה, שבני קרת־חדשה היו הראשונים שיצאו אל המערכה והם שהציעו לפני הרומאים לצאת למלחמה. מעשה זה מובן הוא וטבעי, כי הם היו מעוניינים לכלות את צבאו של רגוּלוּס קודם שיספיקו הרומאים לשלוח חיל־עזר מאיטליה. מאותו טעם עצמו היו הרומאים צריכים להשתדל לדחות את הקרב. אבל הם בטחו בכוחם, שאין לנצחו על שדה־הקרב הגלוי, ולכן קיבלו מיד את הצעת־המלחמה, אם כי כוחותיהם מועטים היו לפי היחס. אמנם חיל־הרגלים שוה היה בקירוב במספרו בשני הצדדים, אולם נוסף להם לבני קרת־חדשה כוח בעל ערך מכריע בפרשים, ארבעת אלפים, ובפילים, מאה במספרם. הם קיבלו את הצעת־המלחמה, אם כי שטח־הקרב לא היה לטובתם, שכּן בני קרת־חדשה תקעו את מחניהם על פני מישור רחב־ידים, וכנראה: לא רחוק מתוּניס. כּסאנטהיפּוֹס, שאותו יום היה הוא המפקד של צבא קרת־חדשה, שילח קודם כל את פרשיו מול מחנה הפרשים של האויב, אשר כרגיל היה ניצב בשני האגפים של חזית־המלחמה. הפלוגות המועטות של הרוכבים הרומיים נפוצו כהרף־עין לכל רוח מפני המוני־הפרשים של האויב, וגם חיל־הרגלים הרומאי ראה פתאום והנה הוא מוקף פרשים שעלו עליו ותקפוהו מסביב.

הלגיונות, שלא נבהלו על ידי כך, יצאו להתקפה על החזית של האויב. ואם כי לפני חזית זו הוצבה שורה של פילים, כדי לסוכך עליה, ואלה אמנם עצרו את האגף הימני של הצבא הרומאי ואת מרכזו מלהתקרב אל החזית – בכל זאת הצליח האגף השמאלי של הרומאים, לפחות, לחמוק ולעבור על פני הפילים, תקף את חיל־הרגלים של החיילים השכירים אשר באגף הימני של האויב והכריע אותם לגמרי. אולם דוקא נצחון זה ניתק את שורותיהם של הרומאים. אמנם המחנה הראשי אשר הותקף מלפנים בכוח הפילים, ומשני הצדדים ובעורף בכוח הפרשים, נצב במערכה בצורת מרובע והגן על עצמו בגבורה גדולה; אולם סוף סוף הובקעו שורות ההמונים המלוכדים ונשמדו. האגף השמאלי בעל־הנצחון נתקל במרכז של צבא קרת־חדשה, שהיה עדיין רענן בכוחותיו, וחיל־הרגלים הלוּבי הכין גם למענו גורל ביש כזה. מחמת תכונתו של שטח־הקרב ויתרונם הכמותי של פרשי האויב נהרגו או לוקחו בשבי כל אלה שעמדו במערכת ההמון הרומאי. רק אלפיים איש מתוכם, ויש לשער, כי אלה היו בעיקר החיילים והפרשים הקלים שלאשרם נתפזרו ונפוצו מיד בראשית הקרב, הצליחו, בשעה שהלגיונות הרומיים הוכרעו והושמדו, להגיע בדוחק עד קלוּפּיאה. בין השבויים המעטים היה גם הקונסול עצמו, אשר מת אחרי כן בקרת־חדשה. בני משפחתו חשבו, כי בני קרת־חדשה נהגו בו לא לפי נימוסי־המלחמה, ולכן נקמו את נקמתו משנים אצילים שבויים מקרב בני קרת־חדשה. הנקמה היתה מרגיזה כל כך, עד שעוררה אפילו את רחמנותם של העבדים, ועל יסוד הודעתם, לא נתנו הטריבּונים לבצע את מעשה־הנבלה.

כשהגיעה הבשורה הרעה לרומא היתה, כמובן, הדאגה הראשונה: להציל את חיילי־האניות הכלואים בקלוּפּיאה. מיד הפליג אליהם צי רומאי בן 350 אניות־מפרש, וליד הכּף החֶרמֵאי נחל נצחון יפה על הצי של קרת־חדשה, שהפסיד 114 אניות. הצי הגיע לקלוּפּיאה בשעה הדרושה ממש, כשאפשר היה עוד לשחרר ממצוקתם את השרידים המבוצרים של הצבא המוּכּה. אילו נשלחה עזרה לו לפני בוא האסון היתה יכולה להפוך את המפלה לנצחון, ויתכן מאוד כי היה שם קץ למלחמות הצידוניות. אולם דעת הרומאים נטרפה עד כדי כך, שאם כי נחלו נצחון בקרב מוצלח לפני שערי קלוּפּיאה הושיבו את כל חייליהם באניות וחזרו לביתם ופינו מרצונם עצמם את הנקודה החשובה וקלת־ההגנה, אשר הבטיחה להם את האפשרות של התאחזות ביבשת אפריקה, ואת בני־בריתם הרבים אשר באפריקה הפקירו לנקמתם של בני קרת־חדשה. הללו לא החמיצו את שעת־הכושר למלא את קופותיהם הריקות ולהבליט באופן מוחשי כלפי הנתינים את תוצאות בגידתם. הטילו קנס יוצא מן הכלל בסך אלף ככרי כסף (244.000 לירות) ועשרים אלף בקר, והוקיעו את השיכים של כל הקהילות המורדות על העץ. העריכו את מספרם של אלה לשלושת אלפים איש, וגם משערים, שהשתוללותם הפרועה והמתועבת הזאת של פקידי קרת־חדשה היתה הגורם העיקרי לאותה מהפכה, שפרצה באפריקה כעבור שנים אחדות. וסוף סוף,– כאילו רצה הגורל למלא עכשיו את סאת אסונם של הרומאים, כאשר מילא תחילה את סאת אשרם, – קרה אסון לצי הרומאי: בדרך חזרתו מצאתו סערה כבדה והורידה אלי תהום שלושת רבעי האניות הרומיות על אנשיהן, ורק שמונים מהן הגיעו אל הנמל (יולי 255). הקברניטים אמנם צפו ונבאו מראש דבר בוא האסון, אולם האדמיראלים הרומיים, אדמיראלים שעלו לתפקידם “מיניה וביה”, הם הם שנתנו בכל זאת את הפקודה להפלגה.

אחרי נצחונות עצומים כאלה יכלו בני קרת־חדשה לפתוח שוב בהתקפה, שנפסקה במשך זמן ארוך. חזדרובעל, בנו של חנוֹן, עלה על היבשה בליליביאון וחיל צבא רב עמו, וביחוד היו רבים ועצומים הפילים, 140 במספר, שעל ידם יכול היה לעמוד במערכה מול הרומאים. הקרב האחרון הוכיח, כי אפשר במדה ידועה למלא את חסרונו של חיל־רגלים טוב בפילים ובפרשים. גם הרומאים נגשו מחדש למלחמה בסיקיליה, כי השמדת חיל־הכיבוש היבשתי – כמו שמוכיח דבר זה, שפינו מרצונם את קלוּפּיאה, – גרמה לכך שידה של אותה מפלגה שבסינאט, אשר לא רצתה מלכתחילה במלחמה האפריקנית והסתפקה בהכנעת האיים קמעה קמעה תחת שלטון רומא, היתה על העליונה. אלא שגם לשם כך נחוץ היה צי; והיות שנחרב אותו צי אשר בעזרתו נחלו נצחון ליד מילי, ליד אֶקנוֹמוֹס ועל הכף החרמאי, בנו הרומאים צי חדש. בבת אחת הניחו את המסד למאתים ועשרים אניות־מלחמה חדשות; מעולם לא נגשו לבנות בבת אחת אניות במספר רב כל־כך; ובמשך זמן קצר אשר לא יאמן, במשך שלושה חדשים, עמדו כל האניות כולן מוכנות להפלגה.

באביב של שנת 254 עמד הצי הרומאי, שמנה שלוש מאות אניות שברובן היו חדשות, על יד החוף הצפוני של סיקיליה. הרומאים התקיפו התקפה מוצלחת מצד הים וכבשו את העיר החשובה ביותר אשר בסיקיליה של קרת־חדשה, היא העיר פּאנוֹרמוֹס, וכן נפלו בידי הרומאים המקומות הקטנים סוֹלוּס, קֵפאלֶדיוֹן וטינדאריס, ובאופן זה לא נשארה בידי קרת־חדשה לכל אורך החוף הצפוני של האי אלא העיר תֶּרמֵי בלבד. פּאנוֹרמוֹס היתה מאז והלאה אחת מתחנותיהם הראשיות של הרומאים על האי. מלחמת־היבשה היתה בכל זאת משותקת כאן. שתי המחנות עמדו זו מול זו לפני ליליביאוֹן, והמצביאים הרומיים לא ניסו להכריח את האויב לצאת לקרב מכריע, באשר לא ידעו כיצד לעמוד בפני מחנה הפילים.

בשנה הבאה, 253, ראו הקונסולים לנכון יותר: תחת לבקש את התועלת הודאית בסיקיליה לשלוח משלחת־צבא לאפריקה, לא כדי לעלות על היבשה, אלא כדי לשדוד ולבוז את הערים אשר על פני החוף. את זממם זה הצליחו לבצע ללא מעצור; אולם אחרי אשר עלו על שרטון במקומות הקשים של מימי סירטיס הקטן, שלא היו ידועים לחובלים שלהם, ובעמל רב הצליחו להנצל משם, התרגשה ובאה על הצי סערה בין סיקיליה ובין איטליה, אשר גרמה לאבדת 150 אניות. גם הפעם הוכרחו החובלים לציית לפקודתם של הקונסולים להפליג בדרך ישרה מפאנורמוס, על פני הים הגלוי, אל אוֹסטיה, ולא הועילו לא גלויי דעתם ולא הפצרותיהם שהפצירו לבחור בדרך שלאורך החוף

עתה אחזה רוח־דכאון את אבות העיר. הם החליטו להפחית את צי־המלחמה עד לששים אניות־מפרש, ולצמצם את מלחמת־הים רק בהגנת החוף ובליווּי הטראנספּורט. לאשרם ניתן דוקא עכשיו מפנה מוצלח יותר למלחמת־היבשה המשותקת בסיקיליה. בשנת 252 כבשו הרומאים את תּרמי, זו הנקודה האחרונה בחוף הצפוני שהיתה עדיין בידי בני קרת־חדשה, ואת האי החשוב ליפּארה, וכעבור שנה נלחם הקונסול לוּקיוּס קֵקיליוס מֵטֶלוס על־יד חומותיה של פּאנוֹרמוֹס ונחל נצחון מזהיר על צבא הפילים (בקיץ 251). החיות הוצגו למלחמה בלי זהירות מספיקה והן הוכרעו על ידי חיילות קלים של הרומאים, שהוצבו בתוך חפירות העיר; חלק מן החיות נפל אל תוך החפירות וחלק מהן שבו אחור והתפרצו ועלו על אנשיהן עצמם, אשר ברחו במבוכה רבה ופראית ויחד עם הפילים נדחקו־נמלטו אל החוף, להמלט אל האניות הצידוניות. מאה ועשרים פילים לוקחו בשבי, והצבא של קרת־חדשה, שכל תקפו היה נשען על כוחן של החיות, נאלץ כעת להתכנס שוב אל תוך מבצריו. אחרי שגם אֶריכּס נפל בשנת 249 בידי הרומאים לא נשארו על כל האי ברשותה של קרת־חדשה אלא דרֶפּאנה וליליבּיאוֹן בלבד.

קרת־חדשה הציעה בפעם השניה לכרות ברית־שלום; אולם נצחונו של מטלוּס ואפיסת־כוחותיו של האויב גרמו שידה של המפלגה התקיפה־יותר אשר בסנאט היתה על העליונה. הצעת השלום נדחתה והוחלט להתקיף ברצינות את שתי הערים הסיקיליות, ולשלח שוב לשם כך צי בן מאתים אניות על פני הים. המצור אשר שמו הרומאים על ליליביאון, מצור גדול ומתוקן שערכה רומא זו הפעם הראשונה ובכלל אחד ממפעלי־המצור העקשניים־ביותר הידועים בדברי ימי העולם, נפתח על־ידי הרומאים בנצחון חשוב: הצי שלהם הצליח לעגן בנמל העיר ולצור על העיר מצד הים. ואף על פי כן לא יכלו הצרים לסגור לגמרי את הים בפני האויב. על אף השיקועים והסורגים אשר התקינו הרומאים בים והמשמר הקפדני־ביותר הצליחו שייטים נועזים ובקיאים בשרטוני־הים ובדרכי־האניות, לקיים קשר קבוע בין הנצורים אשר בעיר ובין הצי של קרת־חדשה העוגן בנמלה של דרפּאנה. ואחרי זמן מה עלתה אפילו בידי פלוגת־ים של קרת־חדשה, בת חמשים אניות־מפרש, לחדור אל תוך הנמל של ליליבּיאון, להכניס אל העיר המון צרכי־מחיה ועשרת אלפים איש־צבא ולחזור למקומה בלא כל התנגשות.

גם הצלחתו של חיל הצרים מצד היבשה לא היתה גדולה הרבה יותר. פתחו בהתקפה מתוקנת; העמידו את המכונות ובמשך זמן קצר הרסו מקלעיהן ששה ממגדלי החומה, ונדמה היה כי הבקעת־החומה קרובה לבוא. אולם מצביאם החרוץ של בני קרת־חדשה, חימילקוֹן, עמד בפני התקפה זו, בצוותו לבנות חומה שניה מאחורי בקיע זה. הוא גם הצליח להכשיל בשעה המתאימה את נסיונם של הרומאים, לבוא בקשרי־הסכמה עם חיל־המצב אשר במצור. הנצורים ניסו להתפרץ מתוך החומה ולהתנפל על האויב; הנסיון הראשון שלהם נכשל, אבל בפעם שניה עלתה בידיהם לתקוף בליל סערה את הרומאים ולהעלות באש את שורת־המכונות שלהם.

אחרי מאורע זה הסתלקו הרומאים מהכנותיהם לתקוף את העיר והסתפקו במצור אשר שמו על החומה מצד הים ומצד היבשה. מובן מאליו, כי הסיכויים לנצחון בדרך זו היו רחוקים מאוד, כל זמן שלא היה ביכלתם לסכּוֹר לגמרי את הדרך בפני אניות האויב, שלא תוכלנה לגשת. וגם חיל־הצרים אשר ביבשה לא היה מצבו קל הרבה יותר ממצבם של הנצורים אשר בעיר; הפרשים החזקים והנועזים של קרת־חדשה היו לוכדים לעתים קרובות את ההספקה שהוּבלה לחיל־הצרים, וגם המגפות, השכיחות מאוד בסביבות המזיקות הללו, התחילו להפיל בו חללים מרובים עד כדי עשרה למאה. ואף על פי כן היה כיבושה של ליליבּיאוֹן חשוב כל כך, שכדאי היה להמתין ולעבוד מתוך סבלנות בעבודה המייגעת, אשר בכל זאת מובטחת היתה לה התוצאה הרצויה במשך הזמן. אולם הקונסול החדש, פּוּבליוּס קלאוּדיוּס, ראה את התפקיד להחזיק את ליליבאון במצור כקל יותר מדאי. ישר בעיניו יותר לחזור ולשנות את תכנית הפעולות ולהשתער פתאום באניות המרובות שלו, שנתמלאו שייטים חדשים, על הצי של קרת־חדשה השוהה בנמל הקרוב של דרפאנה. בחשכת הלילה הפליג עם כל פלוגת־המצור שבים, שלקחה אתה על גדות האניות מתנדבים מתוך הלגיונות, ערך אותה בסדר טוב: את האגף הימני סמוך ליבשה ואת האגף השמאלי בלב־ים, וכך הגיע בהצלחה עם הנץ החמה עד לנמל של דרפּאנה. כאן פיקד האדמיראל הצידוני אטארבאס. אם כי הופתע מאוד לא נתבלבלה דעתו ולא נתן לכלוא את עצמו בתוך הנמל. בשעה שהאניות הרומיות נכנסו אל תחום הנמל שמצד היבשה, הנפתח לצד דרום בצורת מגל, הוציא הוא את אניותיו מתוך הנמל מצד הים שהיה חפשי עדיין, והתיצב במערכה מחוץ לתחום הנמל. לפני האדמיראל הרומאי לא היתה דרך אחרת, אלא למהר ככל האפשר ולהחזיר מתוך הנמל את האניות הקדמיות ולהתייצב גם הוא לקרב מחוץ לנמל. אלא שבגלל תנועת־נסיגה זו הפסיד את חופש־הבחירה להצבת חיל אניותיו, ונאלץ להיענות לקרב במקום רע בשבילו. החזית נדחקה סמוך מאוד אל החוף, עד כדי כך שלא נשארה אפשרות לאניותיו להנסג בשעת הדחק, וגם אי אפשר היה להן לשוט מאחורי החזית כדי להגיש עזרה זו לזו.

קרב זה אבוד היה עוד טרם הוּחל, ולא זה בלבד, אלא שהצי הרומאי היה מוּקף כולו ולכוּד בפח, ועוד מעט ונפל כולו בידי האויב. אמנם הקונסול עצמו נמלט מן הפח, באשר ברח ראשונה מתוכו; אולם תשעים ושלוש אניות רומיות, שהן למעלה משלושת רבעים של צי־המצור, עם בחירי הלגיונות הרומיים שעל גדות האניות, נפלו בידיהם של הצידונים. זה היה הנצחון הגדול הראשון והיחיד, שבני קרת־חדשה נחלו על הרומאים במלחמת הים. אחרי מאורע זה נשתחררה ליליביאון למעשה מצד הים. אמנם שרידי הצי הרומאי שבו למקומם הקודם, לצור על העיר, אולם בכל זאת היו עתה חלשים הרבה יותר מדי שיוכלו לסכּור את הנמל, שמעולם לא הצליחו לסכרו כליל. יתר על כן: הם עצמם יכלו לעמוד בפני התקפותיהן של אניות האויב רק בעזרתו של חיל היבשה.

המעשה הפזיז האחד של קצין חסר־נסיון וקל־דעת עד כדי פשע איבד את כל אשר הוּשג בעמל רב במשך אותה מלחמת־מבצר ארוכה ומפרכת. ואשר נותר עוד, אחרי מעשהו הזדוני של זה, באניות־המלחמה של הרומאים ירד לאבדון זמן קצר אחרי כן בשל מעשה־סכלוּת של חברו, הקונסול השני, לוּקיוּס יוּניוּס פּוּלוּס. הציעו לו לזה, שההספקה הנועדת לצבא ליליביאון תוטען באניות בנמל סיראקוס, ושצי־הובלה זה יפליג לאורך החוף הדרומי של האי בלוית הצי הרומאי השני בעל 120 אניות־מלחמה. מה שגיאה עשה הקונסול? – לא ריכז את כל אניותיו יחדיו, אלא שלח תחילה את הטראנספורט הראשון לבדו, בלי כל לויה, ורק אחר כך ליוה את הטראנספורט השני. ידיעה על כך הגיעה לסגן־המפקד של צבא קרת־חדשה, קארתלוֹן, אשר עגן בנמל ליליביאון עם מאה אניות מובחרות וצר על הצי הרומאי. הוא פנה מיד אל עבר החוף הדרומי של האי, ניתק את שתי הפלוגות הרומיות אשה מרעותה, בחדרו אל בינוֹתן, והכריח אותן לבקש מחסה ומסתור בשני נמלים־לשעת־הדחק, אשר ליד החופים השוממים: גֵלה וקאמארינה. התקפותיהם של בני קרת־חדשה נהדפו אחור על ידי הרומאים מתוך גבורה; כמובן, בעזרת משמרות־הקלע החופיות, שהותקנו כאן מזמן רב, בכל מקום אשר על שפת־הים. אולם באשר לא יכלו הרומאים לקוות לכך, שיאחדו שוב את פלוגותיהם וימשיכו את מסעם, לכן אפשר היה לו לקארתאלון להניח להם לכוחות־הטבע, שהם ישלימו את פעלו. הסערה הגדולה שבאה ראשונה הביאה כליה גמורה על שני הציים הרומיים גם יחד, שנמצאו במקומות רעי־המעגן; ואילו האדמיראל הצידוני ניצל ממנה על נקלה, כי אניותיו היו בלב ים והיו קלות־מטען וטובות־הנהגה. הרומאים הצליחו בכל זאת להציל את הרוב המכריע של המלחים והמטען (שנת 249).

הסינאט הרומאי היה אובד עצות. המלחמה נמשכה כבר זו השנה השש־עשרה, ומן המטרה היו רחוקים כנראה בשנת השש־עשרה יותר מבשנה הראשונה. ארבעה ציים גדולים אבדו במלחמה זו, ושלושה מהם הכילו גם צבאות רומיים על גדות האניות. צבא־יבשה רביעי, מובחר, הושמד על־ידי האויב בלוּב. כל אלה מלבד הקרבנות הרבים לאין ספורות שהוקרבו בשעת ההתנגשויות הקטנות על פני הים, בשעת הקרבות בסיקיליה, וביחוד בשעת מלחמות־המשמרות והמגפות. מה רב היה מספר נפשות בני אדם שנטרפו באותה מלחמה יש ללמוד מתוך העובדה, שרשימת האזרחים פחתה רק במשך השנים 252–247 לבד בארבעים אלף גולגולת בקירוב, כלומר: החלק הששי של המספר הכולל. לחשבון זה יש להוסיף עוד את אבדותיהם של בני־הברית, אשר כל כבדה של מלחמת־הים וכמוה כן מלחמת־היבשה פגעו בהם לכל הפחות במדה שוה עם הרומאים. את הנזקים הכספיים לא נוכל אפילו לתאר לעצמנו. אבל ברור הדבר, כי גם הנזק הישר, באניות ובחמרים, והנזק העקיפי, שבא מתוך שיתוק המסחר, עצומים וכבירים היו שניהם. אבל הרע בכל הרעות האלה היה כי נשחתו כל האמצעים, שבעזרתם אמרו לסיים את המלחמה. נעשה נסיון לעלות על היבשה באפריקה בכוחות חדשים ובכל מרוצת־הנצחון – והוא נכשל לגמרי. נעשה נסיון להשתער על כל עיר ועיר בסיקילה, בזו אחר זו; ואמנם נכבשו המקומות הקלים, אבל שתי מצודות־הים העצומות – ליליביאוֹן ודרפּאנה – היו בצורות עוד יותר משהיו קודם, ללא כל יכולת של כיבוש. מה אפשר היה לעשות עוד?

ואכן היה במדה ידועה מקום לדכאון. אבות־העיר נואשו וידיהם רפו. הנה הניחו את מהלך הענינים בידי הגורל, יהיה אשר יהיה, והן ידעו כי מלחמה שתמשך הרבה ללא מטרה ותכלה, מזיקה לאיטליה יותר מן ההתאמצות הקיצונית של האיש האחרון והמטבע האחרונה. אכן ידעו והבינו זאת היטב, אבל לא היה העוז בלבם ולא היתה בלבם האמונה לא בעם ולא במזלם, עד כדי לדרוש קרבנות נוספים לקרבנות הישנים שנתבזבזו ללא כל תועלת. הם ביטלו את הצי. לכל היותר תמכו בחטפנות הימית, ורבי־החובלים שהיו מוכנים לפתוח במלחמות־שודדים על חשבונם ועל אחריותם שלהם קיבלו לרשותם לתכלית זו את אניות־המלחמה של המדינה. במלחמת־היבשה המשיכו באופן רשמי, כי לא היתה אפשרות אחרת; אולם הסתפקו רק בפיקוח על המבצרים הסיקיליים, ובהחזקת המקומות הכבוּשים בכוחות מצומצמים; ובכל זאת היו דרושים לשם כך צבא רב מאוד וסידורים יקרים עד מאוד, מאחר שחסרה עזרת הצי.

אם לא עכשיו אימתי הגיעה השעה, שבה יכלה קרת־חדשה לדכא ולהכניע את יריבה העצום? כי גם אצלה היתה מורגשת אפיסת הכוחות – זהו דבר המובן מאליו, ובכל זאת, לפי מצב הענינים, אי אפשר הדבר שמצבם הכספי של הצידונים יהיה ירוּד כל כך, שלא יכלו להמשיך מתוך מרץ והתקפה במלחמה, שסוף סוף לא עלתה להם בעיקר אלא בכסף לבד. אולם ממשלתה של קרת־חדשה לא היתה בעלת־מרץ, כי אם חלשה ורשלנית דוקא, – אלא אם כן ראתה לפניה נצחון קל ובטוח או שנדחפה בכוחו של הכרח קיצוני. היא היתה שמחה בכך, שאימת הצי הרומאי לא היתה עליה. ובאופן טפשי הזניחה גם את הצי שלה, וכדוגמת האויב התחילה גם היא להצטמצם במסגרת מלחמה קטנה בים וביבשה, בתוך סיקיליה ומסביב לה.

כך עברו שנות מלחמה ללא כל פעולה (248–243), שנים שאין כמוהן לחוסר־תהילה בדברי ימי רומא של אותה המאה, ואין בהן כל מעשה־תהילה גם לעם קרת־חדשה. אולם בכל זאת היה איש אחד בעם זה, אשר מחשבותיו ופעולותיו שונות היו משל עמו. חמילקרת, המכונה: בָּרָק או: בַּרקָא, לאמור: הבּרק, קצין צעיר אשר לגדולות נוצר, נטל בידו בשנת 247 את הפיקוד הראשי בסיקיליה. מחנה־הצבא שלו היה חסר חיל־רגלים בן־סמך ורגיל במלחמה, כאשר היה חסר אותו כל הצבא של קרת־חדשה. והממשלה, שאולי יכלה ליצור חיל זה, ובכל אופן חייבת היתה לנסות בכך, הסתפקה בזה שהביטה וראתה את מפלותיה, ולכל היותר היתה מצוה להוקיע על העץ את המפקדים המוכּים. חמילקרת גמר אומר בלבו לקחת את הדבר בידיו הוא. אמנם ידע ידוֹע, כי בלב החיילים השכירים שלו אין יחס לקרת־חדשה יותר מלרומא, וכי אין לצפות שממשלתו תספיק לו חיילים רשוּמים, צידוניים או לוּביים, כי אם במקרה הטוב ביותר תתן לו רשות, שבכוחות עצמו ובעזרת אנשיו יציל את המולדת, בתנאי שהדבר לא יעלה לממשלה בשום כסף. אולם הוא ידע גם את עצמו וגם את אנשיו. חייליו השכירים לא היו מעוניינים, כמובן, בקרת־חדשה כלל; אולם יש בכוחו של מצביא אמיתי לנטוע בלב החיילים את הרגשת אישיותו במקום הרגשת המולדת, ומצביא כזה היה הגנראל הצעיר.

אחרי שהרגיל את חייליו, במלחמת־המשמרות שבדרפּאנה ובליליביאוֹן, להביט ישר בעיניו של הלגיונאי, תקע את מקומו ומקום אנשי מחנהו על ההר אֵירקטה (Monte Pellegrino הסמוך לפאלרמו), שבדומה למבצר הוא נשקף על פני כל השטח שמסביב. את אנשיו הושיב פה עם נשיהם וילדיהם כדרך ישיבת־בית, והם בזזו את ארץ המישור; בו בזמן היו שודדי־הים הצידוניים שודדים ובוזזים את החוף האיטלקי עד קימה. באופן זה פרנס בשפע את אנשיו, בלי אשר בקש כסף מאת בני קרת־חדשה; ומתוך שעמד בקשרים עם דרפּאנה מצד הים הטיל על פאנוֹרמוֹס החשובה, המצויה בקרבה יתרה, את אימת הכיבוש הפתאומי. ולא זה בלבד, שהרומאים לא יכלו לגרשו מצוּר־מושבתו, אלא אף זאת: אחרי שהמלחמה ליד אירקטה נמשכה זמן מה יצר לו חמילקרת עמדה שניה דומה לראשונה גם על האֶריכס. הר זה, שבמחצית גבהו היתה בנויה עליו עיר, שנקראה גם היא בשם זה, ועל שיאו היה בנוי היכלה של אפרוֹדיטה, היה עד כה בידיהם של הרומאים, ומכאן התקיפו את דרפּאנה. חמילקרת כבש מידיהם את העיר ושם מצור על המקדש, בו בזמן שהרומאים מצדם סגרו עליו מצד העמק. על המשמר האבוד של ההיכל העמידו הרומאים חיילים קלטיים, שבגדו ועברו ממחנה הצבא של קרת־חדשה, כנופית שודדים מגונה, שבמשך המצור הזה בזזה וגזלה מן ההיכל ועשתה כל מיני מעשי־תעתועים, ואלה הגינו על שיא־הכּף מתוך אומץ־רוח של יאוש. אולם גם חמילקרת לא נתן אותם לדחוק את רגליו מן העיר והשאיר לעצמו תמיד דרך פתוחה על פני הים, שבה יוכל להתקשר עם הצי ועם חיל־המצב של דרפּאנה.

נראה הדבר, שהמלחמה הסיקילית נפנתה יותר ויותר בכיוון בלתי רצוי בשביל הרומאים. המדינה הרומאית איבדה במלחמה זו את כספה ואת חייליה, והמצביאים הרומיים הפסידו את כבודם. ברור היה הדבר, כי שום גנראל רומאי אינו מגיע לקרסוליו של אותו חמילקרת, ואפשר היה לראות מראש, כי במשך זמן קצר יוכלו גם חייליה השכירים של קרת־חדשה להתייצב במערכה מול לגיונות רומא. יותר ויותר גילו שודדי־הים של חמילקרת את מעשי־חוצפתם על פני החוף האיטלקי, והגיעו הדברים לידי כך, שהיה הכרח בדבר לשלוח פּרֵטוֹר כנגד פלוגה משוטטת מצבא קרת־חדשה, שעלתה שם על היבשה. אפשר היה לראות, כי רק שנים מעטות תעבורנה וחמילקרת יפעל מתוך ארץ סיקיליה בעזרת הצי שלו את אשר פעל בנו אחרי זמן בדרך היבשה מתוך ארץ ספרד.

אולם הסינאט הרומאי הוסיף לשמור על העדר־פעולה שלו; המפלגה של מוּגי־הלב רכשה בו את הרוב. אז קמו אנשים מספר, נבוני־דבר ונדיבי־לבב, והחליטו להציל את הסינאט – גם בלי החלטה של הממשלה, ולשים קץ למלחמה הסיקילית האומללה. מסעי־שודדים שהצליחו, אם כי לא רוממו את רוחה של האומה, עוררו בכל זאת את התקוה ואת המרץ בחוגים מצומצמים. הנה כבר התחברו שודדי־הים לגדודים; שרפו כליל את העיר היפּוֹ אשר על החוף האפריקני וערכו מלחמת־ים מוצלחת מול בני קרת־חדשה לפני פאנוֹרמוֹס. בעזרת השקעות פרטיות נתכונן צי־מלחמה על ידי הרומאים העשירים ובעלי הרגש המולדתי; דברים כאלה קרו באתונא, אולם אף פעם לא קרו בצורה נהדרה כזו. גרעין לצי זה שימשו האניות שנבנו למען השירות של שודדי־הים והמלחים שנתאמנו בהן, ובכלל בנו את הצי הזה במסירות ובדיקנות יתרה הרבה מאשר נעשה עד כה באניות שנבנו מטעם המדינה. עובדה זו, שבשנת העשרים ושלוש למלחמה כבדה קמו מספר אזרחים והגישו מנדבת־לבם שי למדינה: מאתים אניות־מלחמה עם שירות של ששים אלף מלחים – עובדה זו אולי יחידה היא ואין דומה לה בדברי ימי העולם.

הקונסול גאיוּס לוּטאטיוּס קאטוּלוּס, שבחלקו נפל הכבוד להוליך צי זה אל תוך הים הסיקילי, כמעט שלא מצא שם כל יריב. האניות המעטות של קרת־חדשה, שבעזרתן ערך המילקרת את מסעי־השוד שלו, נמלטו ונעלמו מפני הכוח העצום מהן. בלי התנגדות כמעט כבשו הרומאים את הנמלים של ליליביאון ודרפּאנה, ובמרץ רב פתחו במצור אשר שמו על הערים האלו מצד הים והיבשה כאחת. קרת־חדשה הופתעה הפתעה גמורה. אפילו שני המבצרים, שלא היו מצויידים די צרכם, נתונים היו בסכנה גדולה. אמנם הכינו שם במולדת צי חדש, ואף עשו זאת מתוך מהירות מרובה, אבל בכל זאת הגיעה בינתים השנה לקיצה ובסיקיליה לא נראו אניות־מפרש של קרת־חדשה. סוף סוף הופיעו באביב שנת 241 במרחק מחוף דרפּאנה האניות שהוכנו בחטיפה, אבל אלה היו בכל זאת רק אניות־הובלה, ולא אניות־מלחמה מוכנות לקרב. הצידונים קיווּ, כי יוכלו לעלות באין מפריע על היבשה, לפרוק מעל האניות את הצידה אשר הביאו אתן ולהעלות על גדות האניות את החיילים הדרושים למלחמת־ים. אולם האניות הרומיות סגרו לפניהם את הדרך והכריחו אותם (10 במארס 241) לצאת למערכה ליד האי הקטן אֵגוּזה (פאוויניאנוֹ), כי הצידונים אמרו להפליג לדרפּאנה מן האי הקדוש, הנקרא כעת: מאריטימה.

בדבר תוצאות הקרב לא יכול להיות ספק אף רגע. הצי הרומאי היה בנוי היטב ושירות־אנשיו טוב היה; נוסף לזה היה מונהג באופן מצוין בידי הפרטוֹר החרוץ פּוּבּליוּס ואלריוּס פאלטוֹ, כי הקונסול קאטוּלוּס היה עוד כלוא בתוך מטתו מחמת הפצע אשר נפצע על יד דרפּאנה. מיד הכריע את אניות האויב, שמטענן היה כבד, ושירות־המלחים היה רע ודל. חמשים אניות של קרת־חדשה הוטבעו בים ועם שבעים אניות שבויות נכנסו המנצחים אל תוך הנמל של ליליבּאוֹן. התאמצותם האחרונה הגדולה של אוהבי־המולדת הרומיים נשאה פרי; היא הביאה את הנצחון, ואתו יחד – גם את השלום.

בני קרת־חדשה הוקיעו קודם כל על העץ את האדמיראל האומלל, אולם זה לא שינה אף במשהו את המצב. אחרי כן שלחו למצביא הסיקילי יפּוּי־כוח בלתי־מוגבל לכרות ברית־שלום. חמילקרת, אשר ראה והנה מפעל־הגבורים שלו אשר ארך שבע שנים ירד לאבדון בגלל שגיאות של אחרים, קיבל עליו בגודל־לבב את גזירת ההכרח, בלי לוותר מתוך כך לא על כבוד־החיילים שלו ולא על עמו ולא על תכניותיו. מובן, שאי אפשר היה להחזיק מעמד בסיקיליה, מאז השתלטו הרומאים על פני הים; וגם אי אפשר היה לצפות, כי ממשלת קרת־חדשה עוד תעשה אפילו נסיון קל לנצח את הצי הרומאי, – מאחר שניסתה לסדר הלואות־מדינה במצרים כדי למלא את קופתה הריקה – והנסיון לא הצליח. הוא ויתר איפוא על האי. לעומת זאת הוכרה בפירוש העצמאות והשלמות של מדינת קרת־חדשה ושטח־ארצה, וזה נעשה בצורה המקובלת: רומא התחיבה כלפי קרת־חדשה וזו כלפי רומא, כי כל אחת מהן לא תחתום הסכמים נבדלים עם התאגדות־הברית של הצד השני, לאמור: עם הקהילות הנתינות והמשועבדות של שני הצדדים, ולא תתגרה אתן מלחמה, לא תעשה בתחומיהן שום מעשי־שלטון ולא תארגן בהם גיוסים. ואשר לתנאי־הלואי – מובן היה מאליו, כי על קרת־חדשה להחזיר ללא דמי פדיון את השבויים הרומיים וכי עליה לשלם קנס־מלחמה. אולם דרישתו של קאטוּלוּס, שחמילקרת יסגיר בידו את הנשק ואת הבורחים הרומיים, נדחתה בתוקף על ידי המצביא הצידוני, ואף הצליח בדבר. קאטוּלוּס ויתר על דרישתו השניה והרשה לבני קרת־חדשה לצאת כבני־חורין מסיקיליה תמורת דמי־פדיון מועטים של 18 דינרים (580 מא”י) לגולגולת.

אם בני קרת־חדשה לא ראו כרצוי להם להמשיך את המלחמה, הרי שהיה להם יסוד להיות מרוצים מן התנאים האלה. מצד שני יתכן, כי נטיתו של המצביא הרומאי לפשרה ולויתורים נבעה מכמה טעמים: מתוך התשוקה הטבעית להביא למולדת יחד עם הנצחון גם את השלום; מתוך שנזכר ברגוּלוּס ובמהלך המלחמה שהיה מלא חליפות ותמורות; מתוך שיקול־דעת, כי התלהבות פּאטריוֹטית כזו, שהביאה הפעם את הנצחון, אינה נעשית לא על פי ציווי ולא בפעם שנית; ואולי עזרה לכך גם אישיותו של חמילקרת. ברור וידוע רק זה, שברומא לא היו מרוצים מהנוסח של ברית השלום, ואספת העם סרבה בתחילה לאשר אותו, – אין ספק שהיתה כאן השפעתם של אוהבי־המולדת, אשר ביצעו את ציוד־האניות האחרון. מה היה הנימוק לסירוב אין אנו יודעים; יתכן שהמתנגדים דחו את השלום רק כדי ללחוץ על האויב ולהוציא ממנו עוד ויתורים; ויתכן שהם נזכרו ברגוּלוּס, שדרש מקרת־חדשה שתוותר על עצמאותה הפוליטית, והם היו מוכנים להמשיך את המלחמה עד שיגיעו למטרה זו, כלומר: שלא היו מעוניינים כל כך בשלום, אלא בהכנעה בעיקר. אין, איפוא, בידינו להכריע מה משנים אלה נכון. אם הסירוב היה במובן הראשון – כי אז יש לשער שהיה משגה. לגבי הזכיה בסיקיליה היה כל ויתור אחר כאין ואפס, ולגבי תקיפותו וכשרון־המצאתו של חמילקרת היה בזה משום העזה גדולה יותר מדאי, לתלות את הזכיה העיקרית במטרות טפלות. מה שאין כן במקרה השני: אם המפלגה שהתנגדה לשלום גמרה בדעתה, שרק השמדתה הגמורה של קרת־חדשה במובן הפוליטי היא הקץ היחידי למלחמה זו, היכול להניח את דעתה של הקהילה הרומאית, כי אז גילתה נימוס פוליטי והרגשת הבּאוֹת. אולם שאלה אחרת היא לגמרי, אם גם כוחותיה של רומא הספיקו לכך, שיחדשו את מסעו של רגוּלוּס וירדפו אחרי האויב כל כך, עד שיצליחו לשבור לא רק את לבו, כי אם גם את חומותיה של עיר־הצידונים העצומה. שאלה זו – אין איש אשר ימלאנו לבו כעת לענות עליה, בכיוון זה או בכיוון אחר.

סוף סוף מסרו את פתרון הענין החשוב לידי ועדה, שעליה היה להחליט במקום הנדון, בסיקיליה. ועדה זו אישרה את נוסח השלום בקוים העיקריים שלו, אלא שהעלו את הסכום של הוצאות־המלחמה שעל קרת־חדשה לשלם, עד 3200 ככרי כסף (790,000 לירות), ושליש הסכום היתה צריכה לשלם מיד, והיתר – בעשרה תשלומים שנתיים. בחוזה־השלום המוחלט נכתבה לא רק ההסתלקות מסיקיליה אלא גם מן האיים שבין איטליה וסיקיליה, אולם אין לראות בזה אלא שינוי נוסח. כי הרי מובן הדבר מאליו, שאם קרת־חדשה מוסרת את סיקיליה לא יכלה להשאיר בידה את אי ליפּארה, שהיה כבוש מזמן כבר על ידי הצי הרומאי. ואם תרצה לומר, כי מתוך כונה לסארדיניה ולקוֹרסיקה הכניסו במכוון לתוך החוזה הגדרה דו־משמעית, הרי זה חשד לא הוגן וקשה לשערו.

וכך בא סוף סוף הקץ למריבות. המצביא הבלתי־מנוצח של אומה מנוצחת ירד מן ההרים המוּגנים על ידו זמן רב ומסר לאדונים החדשים של האי את המבצרים, אשר שלטו בהם הצידונים ארבע מאות שנה לכל הפחות, בלי הפסקה, ואשר אל חומותיהם נופצו כל השתערויותיהם של היונים, בלי אשר השיגו מאומה. במערב השתלט השלום (שנת 241).

נתעכב נא עוד רגע על יד המלחמה, אשר הרחיבה את גבולה של רומא עד מעבר לקו־הים, המקיף את הפּלגאי. אותה מלחמה היא אחת המלחמות הארוכות ביותר והכבדות ביותר שהרומאים נלחמו מימיהם. החיילים, אשר נחלו את הנצחון בקרב המכריע שבמלחמה זו – חלק גדול מהם לא בא עדיין לעולם בשעת התחלתה. ובכל־זאת, על אף הרגעים הנהדרים שאין דוגמתם שבמלחמה זו, קשה למצוא עוד מלחמה אחת, שהרומאים ניהלוה באופן כה רע ובחוסר־בטחון כזה, הן במובן הצבאי והן במובן הפוליטי. וכמעט שאי אפשר היה שהדבר יעשה באופן אחר. מלחמה זו חלה בזמן של שידוד המערכות הפוליטיות, בשעת מעבר מן הפוליטיקה האיטלקית, שלא היתה מספיקה עוד, אל הפוליטיקה של מעצמה גדולה, שעוד לא בשלה. הסינאט הרומאי והצבא הרומאי היו מאורגנים באופן מצוין – לצרכי פוליטיקה איטלקית בלבד. המלחמות שהולידה פוליטיקה זו היו מלחמות יבשתיות גרידא, והן נתבססו תמיד על עיר־הבירה, השוכנת בטבורו של הפלגאי, בבחינת בסיס אחרון לפעולות, ואחריו – על שרשרת־המבצרים הרומאית. התפקידים היו תכסיסיים בעיקר ולא אסטראטגיים. תמרונים ותהלוכות־הצבא – חשיבותם היתה שניה במדרגה, ובשורה הראשונה עמדו הקרבות. מלחמת־המבצרים היתה עוד בחיתוליה. הים ומלחמת־הים כמעט שלא באו בחשבון. והדבר מובן, ביחוד אם אין מעלימים מן העין את העובדה, כי בקרבות ההם, ששלטה בהם החרב השלופה, הכריעה בעיקר מלחמת־הידים – כי היתה ביכלתה של ישיבת־מועצה לנצח על הפעולות הללו, ומי שהיה ראש־העיריה יכול היה לפקד את המחנות. אולם בבת אחת נשתנו כל הדברים האלה. שדה־הקרב התפשט למרחקים שאין העין יכולה עוד להקיפם, בשטחים בלתי־ידועים שבחלק אחר מחלקי העולם ומעבר לימים רחוקים. דרך האויב עבר על פני כל גל ומכל נמל אפשר היה לצפות לבואו. על הרומאים נטל עכשיו לנסות פעם ראשונה להילחם מלחמת־מצור על מקומות יבשה, וביחוד על מבצרי החוף, צורת־מלחמה שהכשילה אף את היונים, אבות תכסיסי־המלחמה. אי אפשר היה עוד להסתפק בחיל־יבשה ובחיל־המגן האזרחי. היה צורך ליצור צי וגם – מה שהיה קשה יותר – להשתמש בו. היה צורך למצוא את הנקודות האמיתיות להתקפה ולהגנה, לאחד את ההמונים ולכון את מעשיהם, לחשב ולתכן את המהלכים והמסעות לזמנים ארוכים ולשטחים רחוקים ולהתאים כל אלה התאם הדדי. לולא נעשו הדברים הללו, קל היה לאויב, אף אם היה חלש יותר מבחינה תכסיסית, לנצח את יריבו החזק ממנו. וכי יש פלא בדבר, שמוסרות־המשמעת של משטר כזה נשמטו מידיהם של ישיבות־מועצה וראש־העיריה המפקד?

ברור וגלוי הדבר, כי בראשית המלחמה לא ידעו הרומאים את אשר החלו לעשות. רק במשך המלחמה נדחקו ונתגלו בזה אחר זה חסרונותיה של השיטה הרומאית: העדר כוח ימי, חוסר הנהגה צבאית תקיפה, קוצר־ידם של המצביאים, העדר־כשרונם הגמור של האדמיראלים. במקצת נתמלאו חסרונות אלה בעזרת המרץ והמזל; כך נתמלא, למשל, חסרון הצי. אולם גם יצירה ענקית זו היתה רק מעשה רב לשעת־הדחק וכזה נשארה תמיד. נוצר צי רומאי, אולם באמת היה זה שייך לאומה רק לפי שמו, ולמעשה התייחסה זו אליו יחס של אם חורגת: השירות באניות מזולזל היה לעומת השירות המכובד־מאוד בלגיונות, קציני־הים היו ברובם יונים איטלקיים, והמלחים לא היו אלא נתינים, או גם עבדים וערב־רב. האכר האיטלקי ירא היה את מי־הים, וכך נשאר תמיד; אחד משלושת המעשים, שקאטון התחרט עליהם, היה זה, שהפליג פעם בספינה, במקום שיכול היה ללכת ברגל. ויחס זה היה במדה ידועה טבעי, הואיל והספינות היו סירות־משוט, ושירות־המשוטים אי אפשר כמעט לאצול עליו רוח אצילות. אולם אפשר היה לכל הפחות ליצור לגיונות־ים עצמיים. ואפשר היה להשתדל כי יאורגן חבר קציני־ים רומיים. צריך היה להשתמש בכוח המניע של האומה ולהשתדל לבנות קמעה קמעה כוח ימי, שיהא חשוב לא רק במספרו, אלא גם בכשרון ובזריזות של שיוט, ושוד־הים שהתפתח הרבה במשך שנות המלחמה הרבות הן היה התחלה חשובה לכך. אולם שום דבר דומה לזה לא נעשה על ידי הממשלה. ואף־על־פי־כן – הצי הרומאי, עם כל הדרו הכבד, היה היצירה הגאונית ביותר של אותה מלחמה, והיא שהכריעה את כף ההצלחה לטובת רומא גם בראשית המלחמה וגם בסופה.

עוד קשה הרבה מזה היה להתגבר על אותם החסרונות, שאי אפשר היה להכחידם בלי להכניס תיקונים בחוקה. העובדה, שהסינאט קפץ משיטה אחת של דרכי־מלחמה לשיטה שניה, הכל לפי מצבן של המפלגות היריבות אשר בתוכו, ושגה שגיאות אשר לא תֵאָמֵנָה, כגון: עזיבת קלוּפּיאה והחזרת הצי כמה פעמים; העובדה, שהמצביא של שנה פלונית שם מצור על ערים סיקיליות, ויורשו בשנה שבאה אחריה לא הכריח את הערים ההן להיכנע, אלא עסק בשדידת החוף האפריקני או מצא לנכון לפניו לערוך קרב־ים; והעובדה, שבכלל היתה ההצבאה הראשית מתחלפת, מטעמים חוקיים, מדי שנה בשנה ועברה לידים אחרות – כל הענינים האלה אי אפשר היה לתקן בלי לעורר שאלות של חוקה, שפתרונן קשה היה יותר מבנית צי, אבל ודאי שאי אפשר היה להביאן לידי התאמה עם דרישותיה של מלחמה כזו. אולם קודם כל לא ידע איש למצוא את ידיו ואת רגליו בשיטה החדשה של דרכי המלחמה, לא הסינאט ולא המצביאים. מסעו של רגוּלוּס מוכיח, כמה היו הרומאים לכודים ברשת הרעיון, כי הנצחון הוא תמיד על צדו של זה, שידו בתכסיסים היא על העליונה. קשה למצוא עוד מצביא כמוהו, שהגורל הטיל בחיקו את הנצחון. הוא עמד בשנת 256 בדיוק באותו מקום, ששם עמד חמשים שנה אחרי כן סקיפּיוֹן, אלא שכנגדו לא עמד חניבעל ולא היה עליו להילחם עם צבא אויב בעל נסיון. אולם הסנאט הסיג אחור את חצי המחנה, כאשר נוכח כי מבחינה תכסיסית ידם של הרומאים על העליונה. ומאחר שסמך מתוך עיורון על עליונותו זו נשאר המצביא עומד על עמדו, ולכן נוצח מבחינה אסטראטגית, ונענה לצאת למערכה במקום שדרשו ממנו, ועל כן נוצח גם במובן התכסיסי. ועוד יתרה היא הפליאה שבהתנהגות זאת, מפני שרגוּלוּס כשהוא לעצמו היה מצביא חרוץ ובעל נסיון. אולם שיטת־המלחמה הכפרית הגסה, שבה נכבשו אטרוריה וסאמניום, היא שהיתה הגורם למפלה בעמק תוּנס. אותו כלל, הנכון מאוד במקומו, כי כל אזרח אמיתי וישר יכול להגיע למעלת גנראל, הפך לטעות. בשיטת־המלחמה החדשה אפשר היה להשתמש רק במצביאים בני אסכולה צבאית ובעלי מעוף צבאי, ומובן שלא לכל ראש־אזרחים היו מעלות אלו. אבל גרוע עוד הרבה מזה היה הדבר, שהפיקוד הראשי של הצי נחשב רק כסניף למפקדה הראשית של חיל־היבשה, וכל ראש־עיר, יהיה אשר יהיה, ראה את עצמו מוכשר למלא תפקיד לא רק של גנראל, אלא גם של אדמיראל. המפלות הקשות ביותר, שנחלו הרומאים באותה מלחמה, לא מן הסערות באו, ולא כל שכן מן האויב, אלא מחוסר־התבונה החוצפני של האדמיראלים האזרחיים שלהם.

רומא נחלה סוף סוף נצחון; אולם ברית־השלום נתנה לה הרבה פחות ממה שדרשה קודם, ואפילו ממה שהוצע לתת לה; ברית־השלום עוררה ברומא גם התנגדות חריפה מאוד; שתי עובדות אלו מוכיחות, כמה מן החצאיות ומן השטחיות היה גם באותו נצחון וגם באותו שלום. ואם בכל־זאת נצחה רומא, הרי בא אמנם הנצחון גם בחסדם של האלים וגם בכוח מרצם של אזרחיה; אולם יותר משניהם הביאו לה הנצחון שגיאותיו של האויב, אשר עלו ורבו מאוד אף על חסרונותיה של הנהגת־המלחמה הרומאית.


פרק שביעי: התפשטותה של איטליה עד לגבולותיה הטבעיים

ההתאחדות האיטלקית, כפי צורתה שקיבלה אחרי המשברים של המאה החמישית81, או: מדינת איטליה, איחדה תחת שלטונה העליון של רומא את הקהילות העירוניות והכפריות מן האַפֵּנין ועד לים היוֹני. אולם עוד קודם שהמאה החמישית הגיעה לקיצה כבר נפרצו ונתרחבו הגבולות האלה לשני צדיהם, וגם מעבר לאפּנין וגם מעבר לים נוסדו קהילות איטלקיות, שהיו שייכות להתאחדות. מצד צפון השמידה הרפּובּליקה עוד בשנת 283 את הסֵנוֹנים הקֶלטיים, מתוך נקמה בעד חטאים ישנים וגם חדשים; ומצד דרום דחקו את רגליהם של הצידונים מעל האי הסיקילי במלחמה שנמשכה משנת 264 עד 241. מצד צפון היתה שייכת להתאחדות שהתנהלה על־ידי רומא, מלבד מושבת־האזרחים סֵנה, גם העיר הלאטינית ארימינוּם, ומצד דרום היתה שייכת אליה קהילת המאמרטינים במסאנה. והואיל ושתיהן מקורן הלאומי איטלקי הוא, לכן היה לשתיהן חלק בכל הזכויות והחובות המשותפות להתאחדות האיטלקית.

התפשטויות אלו נסבּו בעיקר מתוך מאורעות של לחץ הרגע ולא מתוך חשבון פוליטי מקיף; אולם מובן וטבעי הדבר, כי עכשיו לפחות, אחרי הנצחונות הגדולים שנחלה על קרת־חדשה, סללה לה הממשלה הרומאית דרך לאידיאה פוליטית חדשה ורחבה יותר, – אידיאה, שגם בלאו הכי נרמזה בבהירות מספיקה על ידי תכונתו הטבעית של חצי האי. גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה צבאית היה זה מוצדק בהחלט, להעביר את הגבול הצפוני מן האפּנין הנמוך, שקל לעבור אותו, אל החומה הכבירה המבדילה בין צפונה של אירופה ודרומה, לאמור: הרי האלפּים, ולאחד על ידי כך עם השלטון על איטליה גם את השלטון על הימים והאיים של הפלגאי, במערבו ובמזרחו. עם גירושם של הצידונים מסיקיליה בּוּצע כבר החלק הקשה ביותר של תכנית זו; ואחר כך נזדמנו ונתאחדו כמה מסיבות, שהקלו על הממשלה הרומאית להשלים ולבצע את אשר החלה.

בים המערבי, שהיה חשוב לאיטליה הרבה יותר מן הים האדריאטי, עברה העמדה החשובה ביותר, היא האי הגדול סיקיליה הפורה ורב־הנמלים, ברובה, לפי חוזה השלום עם קרת־חדשה, לרשותם של הרומאים. הם רק הצטערו על כך, שכיבוש האי היפה הזה לא הספיק בכל זאת להפוך את הים המערבי לים פנימי של איטליה – כל עוד שסארדיניה נשארה ברשותה של קרת־חדשה. והנה מיד אחרי חתימת השלום נפתח פתאום פתח־תקוה חדש להוציא מידיה של קרת־חדשה גם את האי השני הזה של ים התיכון.

מיד אחרי כריתת ברית־השלום עם רומא התקוממו באפריקה בפני הצידונים גם החיילים השכירים וגם הנתינים בכוחות מאוחדים. במרידה מסוכנת זו אשמה היתה בעיקר הממשלה של קרת־חדשה. בשנות־המלחמה האחרונות לא היתה ידו של חמילקרת משגת עוד לשלם לחייליו השכירים את משכורתם, כאשר עשה קודם, מכיסו הפרטי. לשוא ביקש שישלחו לו כספים מן המולדת. התשובה היתה, כי הוא יכול לשלוח את אנשי־האניות לאפריקה רק לשם קבלת השכר. הוא נשמע להוראה; אולם היות והוא ידע את אנשיו שלח אותם מתוך זהירות בפלוגות קטנות, כדי שיוכלו לשלם להם או להסביר להם פלוגות פלוגות, והוא עצמו הסיר משרת המפקד מעל שכמו. אולם כל הזהירות הזאת נכשלה לא רק מפני שהקופה היתה ריקה, אלא בעטיה של הנהלת־הענינים הכנופייתית וסכלותה של הפקידות. הם חיכו, עד אשר נמצא שוב כל הצבא בלוּב, ואז ניסו להפחית מן המשכורת המובטחה. כמובן שקמה התמרמרות בקרב החיילות, והתנהגותם ההססנית והפחדנית של השלטונות רמזה להם למתמרמרים, מה עליהם להעיז ולעשות. רובם היו ילידי המחוזות שקרת־חדשה שלטה בהם או שהיו משועבדות לה. הם ידעו את מצב־הרוחות שנתעורר בכל אותם המחוזות לרגל הטבח, שנערך לפי פקודת הממשלה אחרי מסעו של רגוּלוּס ולרגל לחץ־המסים הנורא שלחץ אותם. הם גם ידעו את ממשלתם, אשר מימיה לא שמרה הבטחותיה ולא ידעה סליחה מעולם. הם ידעו מה צפוי להם אם ישובו למקומותיהם ובידם המשכורת, שהוציאו מידי הממשלה בכוח ההתקוממות. זה זמן רב אשר כרו בקרת־חדשה את בור מכרה־הדלק, והנה עכשיו הזמינו בעצמם את האנשים אשר לא היתה לפניהם דרך אחרת אלא להצית אותו. כאש מתלקחת הקיפה הרווֹלוציה מצודה אחרי מצודה, כפר אחרי כפר. נשי לוב פרקו והביאו את תכשיטיהן, כדי לשלם לחיילים השכירים את שכרם. רבים מאזרחיה של קרת־חדשה, ובתוכם אחדים מן הקצינים המצויינים ביותר של הצבא הסיקילי, נפלו קרבן על מזבח ההתמרמרות של ההמון. לא ארכה השעה ועיר־הבירה היתה כבר נתונה במצור משני עבריה, והצבא של קרת־חדשה אשר יצא מן העיר למלחמה הוּכה כליל בגלל תהפוכותיו של מפקדו הלא־יצלח.

עכשיו, כשראו ברומא, כי האויב השנוא והמטיל עדיין אימה נתון בסכנה גדולה יותר מאותה סכנה שהביאו עליו המלחמות הרומיות – עכשיו התחילו מתחרטים יותר ויותר על ברית־השלום שנחתמה בשנת 241; אותה ברית־שלום, שאמנם בשעתה לא היתה פזיזה, אולם עכשיו נראתה בעיני כל כמעשה־פזיזות; ברומא התחילו לשכוח, עד כמה היו כוחות המדינה שלה מדולדלים אותו זמן וכמה חזקה היתה אז קרת־חדשה. אמנם מתוך בושה אי אפשר היה לרומא להתקשר בגלוי עם המורדים של קרת־חדשה, ואף הרשו לבני קרת־חדשה – כדבר יוצא מן הכלל – לערוך באיטליה גיוּס לשם המלחמה הזאת ואסרו על הספנים האיטלקיים כל מגע־ומשא עם בני לוּב. ובכל זאת יש מקום לספק, אם ממשלת רומא עשתה את כל הפעולות הידידותיות האלה בלב נכון: וראיה לדבר, שכּן נתקיים בכל זאת משא־ומתן בין המורדים האפריקניים ובין הספנים הרומיים; וכשקברניטים איטלקיים אחדים נתפסו ונאסרו על ידי חמילקרת, אשר מחמת הסכנה הקיצונית שב והתייצב בראש הצבא של קרת־חדשה, השתדל הסנאט בפני ממשלת קרת־חדשה והשפיע שתשחרר אותם.

אף המורדים בעצמם חשבו, כפי הנראה לנו, את הרומאים לבעלי־בריתם הטבעיים. חילות המצב שבסארדיניה, אשר בדומה ליתר הצבא של קרת־הדשה עברו גם הם אל המתקוממים, הציעו לרומאים (בשנת 239 בקירוב) שיבואו ויכבשו את האי; כי ראו שאין ביכלתם להגן עליו מפני ההתקפות הבאות מצד פנים, מצד תושבי ההרים שאין לנצחם. הצעות דומות לאלו באו אפילו מן הקהילה אוּטיקה, אשר גם היא הצטרפה למרידה, ועכשיו לחץ אותה חמילקרת בכוח הנשק שלו לחץ קשה ביותר. את ההצעה האחרונה דחו ברומא. ודאי שעיקר הטעם לכך היה, מפני שהצעה זו היתה מוציאתם מחוץ לגבולותיה הטבעיים של איטליה, ואם כן היו צריכים להרחיק יותר מכפי שהממשלה הרומאית היתה מוכנה אז ללכת. לעומת זאת הסכימה רומא להצעתם של מורדי סארדיניה, וקיבלה מידיהם את החלק בסארדיניה שהיה שייך לקרת־חדשה (שנת 238). כאן יש מקום לגנות את הרומאים, גנאי שמשקלו כבד יותר מזה של המעשה במאמרטינים, על שהאזרחים הנכבדים ועטורי־הנצחון הללו לא בחלה נפשם בקשרי־אחוה עם ערב־רב זה של חיילים שכירים המוכרים את עצמם ולא נמנעו מלחלק עמם את השלל, ולא יכלו להתגבר על יצרם הרע ולבכר את מצות הצדק והכבוד על פני התועלת הזמנית.

אותה שעה שהרומאים ירשו את סארדיניה הגיעה מצוקתם של בני קרת־חדשה עד למדרגה הגבוהה ביותר, ולכן שתקו לעת־עתה למראה מעשה־האלמות הזה. אולם אחרי אשר חמילקרת העביר בכוח גאוניותו את הסכנה מעל ראש ארצו, מאורע אשר לא צפו אותו הרומאים מראש וקרוב לודאי שגם לא ציפו לו, וקרת־חדשה שבאפריקה היתה שוב בת־חורין לגמרי (237), באו מהרה לרומא צירים של קרת־חדשה ודרשו להחזיר לה את סארדיניה. אולם הרומאים לא היו נוטים כלל להוציא שוב מתחת ידם את השלל. הם ענו בכל מיני טענות קלושות, שבכל אופן לא היה להן ענין לכאן, בדבר כל מיני עַוְלות שכאילו בני קרת־חדשה עוֹללו לנוסעים־סוחרים רומיים, ומיהרו להכריז מלחמה. הכלל, כי בשדה הפוליטיקה רשאי כל אדם לעשות מה שיש ביכלתו, נתגלה כאן בכל חוצפנותו העירומה.

התמרמרותם הצודקת של בני קרת־חדשה ציותה עליהם להשיב מלחמה. אילו היה קאטוּלוס עומד על תנאי ההסתלקות מסארדיניה חמש שנים לפני כן – קרוב לודאי כי המלחמה היתה נמשכת הלאה. אולם עכשיו, בשעה ששני האיים אבודים היו, לוּב היתה מלאה תסיסה ומרד, והמדינה נחלשה באופן יסודי מאוד מחמת המלחמה במשך עשרים וארבע שנים עם רומא ומחמת מלחמת־האזרחים האיוּמה במשך חמש שנים, – עכשיו מוכרחים היו בני קרת־חדשה להתפשר. ורק אחרי הפצרות רבות ואחר שהצידונים קבלו עליהם לשלם לרומא סך 1200 ככרי כסף (292,000 לירות), על אשר גרמו במזיד להוצאות של ציוד למלחמה, רק אז הסתלקו הרומאים בלי רצון מן המלחמה.

באופן זה רכשה לה רומא את סארדיניה בלי מלחמה כמעט. אליה צרפו גם את אי קורסיקה, המושבה האטרוסקית הישנה, אשר אולי עמדו בה חילי־מצב רומיים בודדים, שנשארו עוד מימי המלחמה האחרונה. בכל זאת הצטמצמו הרומאים בסארדיניה, וביחוד בקורסיקה הפראית, כאשר עשו כן גם הצידונים בשעתם, וקבעו את מושבם רק על פני החוף. עם הילידים אשר בפנים האי ניהלו מלחמות תמידיות, או נכון יותר: ניהלו שם ציד־אנשים ממש; שילחו בהם כלבים ואת הסחורה השבויה הובילו לשוק־העבדים, אבל לא פעלו שם פעוּלת־הכנעה רצינית. שכּן לא כבשו את האיים האלו לשם עצמם, אלא לשם בטחון לאיטליה. מאחר שבידיה היו כבר שלושת האיים הגדולים הללו (סיקיליה, סארדיניה, קוֹרסיקה) – זכאית היתה ההתאחדות האיטלקית לקרוא מעכשיו את הים הטירני – הים שלה.

כיבוש האיים אשר בים המערבי האיטלקי הוליד סתירה במשטר־המדינה הרומאי; אמנם לפי כל הסימנים נדמה, כי סתירה זו נולדה רק מתוך גורמים תכליתיים בלבד ורק באקראי כמעט, אבל עובדה זו אינה מפחיתה מחשיבותה העמוקה־ביותר של סתירה זו לגבי הימים הבאים. הכונה היא לניגוד שבין צורת־השלטון שביבשה ובין זו שמעבר לים, ואם תרצה לומר בנוסח ההגדרות שהיו שכיחות בזמן מאוחר יותר: הניגוד שבין איטליה ובין הפרוֹוינציות. עד אז לא היה להם לשני הפקידים העליונים של הקהילה, לקונסולים, גליל מוגבל לפי החוק, כי אם מצודת שלטונם היתה פרושה על כל שטח השלטון הרומאי. אולם יחד עם זה הרי מובן מאליו, כי למעשה חילקו ביניהם את המשרה לפי השטחים, וכמו כן מובן מאליו, שבכל מחוז ומחוז שבגלילם היו הם קשורים בהחלטות הנוגעות באותו מחוז. לפי זה, למשל, היה השיפוט הנוגע לאזרחים רומיים מסור בכל המקומות בידי הפרטוֹר בלבד, ובקהילות הלאטיניות וביתר הקהילות האוטונומיות – צריך היה לשמור על ההסכמים הקיימים.

ארבעת הקַסדוֹרים שהיו קבועים על פני ארץ איטליה משנת 267 ואילך לא צימצמו את שלטונם של הקוֹנסולים, ובכל אופן לא באופן פורמלי, הואיל וגם באיטליה כמו ברומא חשבו אותם רק כפקידים עוזרים, התלויים בקונסולים. צורת־שלטון זו הונהגה בתחילה, כפי הנדמה, גם בשטחים שנכבשו מידי קרת־חדשה, ובמשך שנים אחדות משלו בסיקיליה ובסארדיניה קסדוֹרים, שהפיקוח העליון על ידם היה בידי הקונסולים. אולם כנראה, שלא עברו ימים מרובים ונוכחו בדבר, שמבחינה מעשית יש הכרח למנות שלטונות עליונים מיוחדים לארצות שמעבר לים. לכל אחד מהשטחים החדשים שמעבר לים נתמנה קונסול־לואי מיוחד, לסיקיליה לחוד ולסארדיניה יחד עם קורסיקה. לפי המדרגה ולפי התואר היה הוא נמוך מן הקונסול ושוה לפרטוֹר, אבל בתוך הגליל שלו היה הוא גם מצביא עליון, גם פקיד עליון וגם שופט עליון, – בדומה לעמדתו של הקונסול לפנים, קודם שנוצרה משרת הפרטוֹר. רק ההנהלה הממשית של עניני הכספים, אשר גם בארץ־המכוֹרה הוצאה מידיהם של הקונסולים, הוצאה גם מידיהם של אלה הפקידים העליונים החדשים; לשם כך נתמנה על־ידם קסדוֹר אחד או אחדים, אשר בכל המובנים היו כפופים למושלים והיו כעוזרים להם בשטח השיפוט והפיקוד, אבל עניני הקופה היו מסורים להנהלתם, ואחרי עזבם את משמרתם חייבים היו למסור דין־וחשבון על הענינים האלה לפני הסנאט.

השנוי הזה בשלטון העליון הבדיל באופן ממשי את המושבות הרומיות שמעבר לים מאלו שביבשת. אותם העיקרים, שלפיהם ארגנה רומא את הארצות הכפופות לה באיטליה, הועברו ברובם גם למושבות שמחוץ לאיטליה. אולם יחד עם שויון־זכויות ממשי זה נקבע הבדל רב־תוצאות בין הקהילות האיטלקיות מצד אחד ובין הקהילות שמעבר לים מצד שני. לפי ההסכמים שהיו קיימים בין רומא ובין הערים האיטלקיות היו הללו חייבות לספק כמוּת ידועה של חיילים לצבא ולצי של הרומאים; ואילו הקהילות שמעבר לים, שבכלל לא חתמו הרומאים על כל הסכמים עמהם שהיו מקשרים ומחיבים, פטורות היו מחובה זו, אלא שלעומת זאת איבדו בני הקהילות האלו את זכות השימוש בנשק, והם נקראו לצבא להגן על מולדתם שלהם לפי פקודת גיוס של הפרטוֹר הרומאי. הממשלה הרומאית שלחה בקביעות חיילות איטלקיים אל האיים, בכמוּת שקבעה היא עצמה. בשכר זה קיבלה רומא מעשר מן היבול שבשדות סיקיליה וחמשה למאה משויין של הסחורות, שהוכנסו והוצאו דרך הנמלים של סיקיליה.

לתושבי האיים לא היו תשלומי־מס אלה חדשים כלל. התרומות שקיבלו הרפובליקה של קרת־חדשה והמלך הגדול של פרס היו דומות בעיקרן לאותו תשלום־המעשר. גם ביון היה נוהג מאז ומקדם מס כזה, לפי המנהג במזרח, בכל מקום ששלטה שלטון־עריצים או אפילו רק שלטון עליון סתם. בני סיקיליה שילמו כבר מזמן מעשר כזה – או לסיראקוס או לקרת־חדשה, וגם מכסי־הנמלים נגבו זה כבר לא לטובת קופתם הם. ואלה הם דברי ציצרוֹן: “אנחנו לקחנו, איפוא, את הקהילות הסיקיליות תחת מרותנו ותחת חסותנו, והן נשארו באותן הזכויות שלפיהן חיו עד עכשיו, והן נכנעות לקהילה הרומאית – בה במדה שהיו נכנעות קודם לכן למושליהן שלהן”.

מן הראוי הוא שלא לשכוח את הדברים האלה; אולם המשכת מעשי עָוֶל פירושה גם היא: עשיית מעשי עָוֶל. דבר זה, שהרומאים הסתלקו מן העיקר והכלל שבמשטר הרומאי, שהיה בו גם מן החכמה וגם מן הנדיבות, אשר על פיו היו הנתינים חייבים לספק רק עזרה במלחמה, ובשום אופן לא פיצויים כספיים במקומה, – דבר זה היה בעל חשיבות רבה וגורלית לא לגבי הנתינים, שרק החליפו את אדוניהם באדונים אחרים, אלא דוקא לגבי אדוניהם החדשים. כלפי חומר הדבר הזה בטלות כל ההקלות בשעת ההערכה ובצורת הגביה וכן כל ההנחות במקרים בודדים יוצאים מן הכלל.


*

שערי האלפּים, הנהר העצום בגדלו, אשר שטח־השייט שבו משתרע על חמישים פרסאות גרמניות, המישור הגדול־ביותר והפוֹרה ביותר אשר באירופה הציוויליזציונית של הימים ההם – אלה נשארו גם מכאן ולהבא בידי האויבים־מלידה של השם האיטלקי. אויבים אלה, אשר אמנם נחלשו וגם נדכאו, ובכל זאת היו משועבדים רק כלפי חוץ ולמעשה היו שכנים בלתי־נוחים כלל, אשר היו שקועים בפראות שלהם, ומתוך היותם נפוצים בשכבות דקות על פני שטחים רחבים מאוד המשיכו את צורת הכלכלה שלהם, הבנויה על המרעה ועל השוד. אפשר היה לחזות מראש, כי הרומאים ימהרו לכבוש את השטחים האלה; וביחוד מאחר שהקלטים התחילו שוכחים לאט לאט את מפלותיהם במסעות־המלחמה של שנות 283 ו־282 והתחילו להתעורר שוב; ולא זו אף זו – מה שעורר חשש־יתר: הקלטים שמעבר לאלפּים התחילו שוב מראים את פניהם מעבר האלפּים מזה.

ואכן חידשו הבּוֹיים את המלחמה עוד בשנת 238, ושליטיהם אַטיס וגאלאטאס קראו לבני עבר־האַלפּים – ודאי על דעת עצמם, בלי יפוי־כוח מטעם קהילת־הגליל שלהם, לעשות עמהם יד אחת. הללו נענו לקריאה בהמוניהם, ובשנת 236 חנה לפני שערי ארימינוּם מחנה של קלטים, אשר כמוהו לא נראה באיטליה זה עידן ועידנים. הרומאים, שהיו חלשים בשעה זו לנסות אליהם מלחמה, חתמו על הסכם לשביתת־נשק, וכדי למצוא רווח בזמן נתנו את הקלטים לשלוח את שליחיהם לרומא, ואלה העיזו לבוא לסנאט ולדרוש, שהרומאים יסתלקו מארימינוּם. דומה היה, כאילו נתחדשו עליהם ימיו של ברֶנוּס. אולם מקרה אשר קרה בינתים ואיש לא ציפה לו שם קץ למלחמה קודם שהתחילה. הבּוֹיים לא היו מרוצים בבני־בריתם, שלא קראוּם לבוא לעזרתם, ובודאי חששו לארצם שלהם, ומתוך כך באו לידי מריבות עם בני עבר־האלפּים. הגיעו הדברים לידי קרב גלוי בין שני מחנות הקלטים, ואחרי אשר נרצחו שני מנהיגי הבויים בידי אנשיהם הם – חזרו בני עבר האלפּים כלעומת שבאו.

על ידי כך ניתנו הבּוֹיים בידיהם של הרומאים, ואלה יכלו לעשות בהם כרצונם: לגרשם כאשר גרשו את הסנוֹנים, ולכל הפחות – להדפם עד אל הפּוֹ. אולם בכל זאת איפשרו להם לכרות ברית־שלום (בשנת 236), תמורת הסתלקות משטחים אחדים שלהם. דבר זה קרה, כנראה, באשר חיכו אז להתפרצות של מלחמה חדשה עם קרת־חדשה. אולם אחרי התבטלותה של אפשרות זו בגלל הויתור על סארדיניה, הרי שהפוליטיקה הנכונה דרשה מאת הממשלה הרומאית לכבוש את כל הארץ המשתרעת עד לאלפּים במהירות ובשלמות האפשריות. לכן צדקו לגמרי הקלטים, אשר חששו תמיד למעשה כיבוש זה מצד הרומאים; ואף על פי כן לא מיהרו הרומאים לעשות זאת. מאחר שכך, באו הקלטים ופתחו במלחמה. יתכן, שהם עשו זאת מחמת חשש שנתעורר בקרבם בראותם את הרומאים מחלקים (בשנת 232) את האדמות אשר על החוף המזרחי, אם כי חלוקה זו לא היתה מכוונת לכתחילה כנגדם; ויתכן, שהם הבינו כי אין להימנע ממלחמה עם רומא בענין שלטון על לוֹמבארדיה; וגם יתכן, וזה אולי קרוב לודאי יותר מכל, עיפה נפשו של עם־הקלטים, נעדר־הסבלנות, לישיבת המנוחה וחשקה נפשו בהכנות למסע־צבא חדש.

מלבד הקֵנוֹמאנים, אשר הלכו עם הוֵנֵטים והודיעו על ידידותם לרומאים, התאחדו למלחמה זו כל הקלטים האיטלקיים, ואליהם נצטרפו בהמוניהם הקלטים אשר בעמק־רוֹנה העליון, או המהגרים82 של אלה בעיקר, בהנהגתם של קוֹנקוֹליטאנוּס ואנרוֹסטוּס. אלה המנהיגים של הצבא הקלטי עלו לקראת האפּנין (בשנת 225) עם מחנה של חמשים אלף איש רגלי ועשרים אלף רוכבי סוסים או רכבי־מלחמה. ברומא לא חיכו לכך שההתקפה תבוא מצד זה ולא התכוננו כאן להגנה; לא פיללו הרומאים כלל, כי הקלטים יעזבו את המבצרים הרומיים אשר על החוף המזרחי וגם את ההגנה על קרוביהם שלהם, ויעיזו לעלות ישר על עיר הבירה. עוד לא עבר זמן רב מאז, שגדוד־קלטים דומה לזה הציף בדרך זו את יון.

הסכנה היתה רצינית, ועוד חשבו אותה רצינית יותר משהיתה באמת. בקרב ההמונים ברומא נפוצה האמונה, כי הפעם אי אפשר למנוע את חורבנה של רומא וכי גזר־דינו של הגורל הוא, שאדמת רומא תהיה לאדמת גליה, והדברים הגיעו עד כדי כך, שהממשלה עצמה לא ראתה את הדבר למטה מכבודה, להשביע את אמונת־ההבל הגסה הזאת באמצעותה של אמונת־הבל גסה מזו וכדי לקיים את גזירת־הגורל פקדה לקבור חיים איש גאלי ואשה גאלית בשוקה של רומא.

בו בזמן נעשו הכנות רציניות יותר. שתי המחנות הקוֹנסוּליות, שכל אחת מהן מנתה 25,000 איש רגלי ואלף ומאה פרשים, עמדו אז – אחת בסארדיניה, בהנהגתו של גאיוּס אטיליוּס רגוּלוּס, והשנית ליד ארימינוּם, בהנהגתו של לוּקיוּס אֵמיליוּס פּאפּוּס. שניהם קיבלו פקודה ללכת במהירות האפשרית אל אטרוריה, שהיתה ראשונה לסכנה. מצד שני היו הקלטים מוכרחים להשאיר בארצם חיל־מצב, כדי להתגונן מפני הקנוֹמאנים והונטים, שהיו בני־בריתה של רומא. עתה ניתנה פקודה גם לחיל־הגיוס של האוּמבּרים, לרדת מן ההרים שלהם ולחדור אל תוך העמק של הבּוֹיים, כדי להביא לאויב כל נזק שיהא באפשרותם להביא – על אדמתו הוא עצמו. על חילות־ההגנה של האטרוּסקים והסאבינים הוטל לקבוע את מחניהם על פני האפּנין, כדי לעצור ככל האפשר את התקדמות האויב, עד אשר יספיקו לבוא הצבאות הרגילים. ברומא עצמה התכונן חיל־מילוּאים בן חמשים אלף איש. בכל רחבי איטליה כולה, אשר ראתה הפעם את רומא כחלוץ ומנהיג אמיתי במלחמה, נערכו רשימות של כל הגברים הכשרים לשירות המלחמה ונאספו צרכי־מחיה וחמרי־מלחמה.

אולם כדי לעשות כל הדברים האלה היה דרוש זמן. פעם אחת נתנו הרומאים להפתיע את עצמם, ולהציל את אטרוריה היה לפחות מאוחר. הקלטים מצאו את האפּנין בלתי־מוגן כמעט, ובלי התנגשות שדדו ובזזו את העמקים הפורים של החבל הטוסקי, אשר זמן רב לא ראה ולא ידע פני אויב. וכבר עמדו ליד קלוּסיוּם, דרך שלושה ימים מרומא, והנה יצא פתאום לקראת האגף שלהם הצבא שבא מארימינוּם בהנהגתו של הקונסול פּאפּוס, בשעה שחיל־ההגנה האטרוסקי, שכאשר עברו הגאלים את האפּנין התרכז מאחורי גבו של האויב, הלך בעקבותיהם. ערב אחד, כששני המחנות תקעו את אהליהם והציתו את אש המחנה, קם פתאום ממקומו חיל־הרגלים של הקלטים וחזר אל עבר הכביש המוליך לפֵסוּלֵה83. הפרשים כבשו במשך אותו לילה את משמרות־החלוּץ, ולמחרת הבוקר המשיכו את דרכם בעקבות המחנה הראשי. חיל־ההגנה האטרוסקי, שחנה סמוך מאוד למחנה האויב, בראותו ברורות ובטוחות את נסיגתו של האויב, טעה וחשב, כי זוהי ראשית מנוּסתו של הגדוד, והתחיל לרדוף אחריו במהירות מרובה. לכך ציפו הגאלים. חיל־הרגלים שלהם מסודר היה ונפוּש, ובמקום אשר היטיב לבחור לו למערכת־הקרב קיבל את פניהם של חיילי־המגן הרומיים, אשר הגיעו הנה מיוגעים ומפורדים אחרי מסע־החפזון שלהם. המלחמה היתה קשה ונפלו בה ששת אלפים איש, וגם הנשארים מחיל־המגן, אשר מצאו להם בשעת הדחק מפלט על אחת הגבעות, היו אבוּדים, אילולא קרה נס והמחנה הקונסולי הגיע בשעה הדרושה. עובדה זו השפיעה על הגאלים שיחזרו אל מולדתם. תכניתם המוצלחת: לעכב את התלכדותם של שני המחנות הרומיים ולהשמיד את החלש שבהם – הצליחה רק למחצה. עכשיו ראו לנכון ביותר לפניהם, להביא קודם כל את השלל הרב למקום בטוח. כדי שהמסע יהא נוח יותר עזבו את מקום חנייתם בסביבת קְיוּזִי84 והלכו אל החוף אשר בעמק; וכאשר מצאו כאן את הדרך סגורה לפניהם – דבר אשר לא פיללו לו כלל – המשיכו את מסעם לאורך החוף85. היו אלה לגיונות סארדיניים, אשר עלו על היבשה ליד פּיסֵה; והואיל וכבר איחרו את השעה לסגור בפני האויב את הדרך אל האַפּנין – הפנו מיד את מסעם אל דרך־החוף שבו הלכו הגאלים, והלכו לקראתם. על יד טֵלאמוּן (ליד שפך הנהר אוֹמבּרוֹנֶה) פגשו את האויב.

בשעה שחיל־הרגלים הרומאי הלך בחזית מלוכדת והתקדם בדרכו על פני הכביש הגדול, הלך קדימה, מן הצד, מחנה הרוכבים בהנהגתו של הקונסול גאיוּס אטיליוּס רגוּלוּס עצמו. הכונה היתה להשתער על האגף של הגאלים ולהודיע על בואו בהקדם האפשרי לצבא הרומאי השני שבהנהגתו של פּאפּוס. התפתח קרב־פרשים עצום, שבו נפלו חללים רבים מגבורי הצבא הרומאי, וביניהם גם רגולוס עצמו. אולם לא לשוא הקריב הוא את נפשו: המטרה שלו הוּשגה. לפאפּוס נודע דבר הקרב והוא הבין פשר דבר; במהירות ערך את הצבא לקרב, ומשני הצדדים השתערו עכשיו לגיונות רומיים על צבא הקלטים. הללו קיבלו את פני המלחמה הכפולה באומץ־רוח; בני עבר־האַלפּים והאינסוּבּרים התייצבו מול חילו של פּאפּוס, והטאוּריסקים האַלפּיים והבּוֹיים – מול חיל־הרגלים הסארדיני. מלבד קרב זה ובלי קשר עמו נמשך הלאה קרב־הפרשים אשר באגף.

לפי מספרם היו הכוחות שוים בערך, ומצבם הנואש של הגאלים כפה עליהם מלחמת־מגן, שעמדו בה מתוך קשיות־עורף. אולם בני עבר־האלפּים, שהיו רגילים להילחם פנים אל פנים, נסוגו מפני יריותיהם של המורים הרומיים; וגם במלחמה פנים אל פנים גברו כלי־הזין של הרומאים, שהיו עשויים פלדה טובה־יותר, וידם של הגאלים היתה על התחתונה. ולבסוף הכריעה את הקרב של אותו יום התקפת־האגף של הפרשים הרומיים עליזי־הנצחון. הרוכבים הגאלים ברחו על נפשם; לחיל־הרגלים שלהם, שנדחק בין הים מצד אחד ובין שלוש המחנות הרומיות מצד שני, לא היה כל מנוס. עשרת אלפים קלטים, עם מלכם קוֹנקוֹליטאנוּס בראשם, לוּקחו בשבי; ארבעים אלף מהם מתו על שדה הקטל; אַנֵרוֹ[אֶ]סטוּס ובני־סיעתו שמו בידם קץ לחייהם, כי כן היה מנהגם של הקלטים.

הנצחון היה שלם, והרומאים גמרו אומר, כי כדי למנוע להבא אפשרות של הישנות התנפלויות כאלו עליהם להשתלט לגמרי על הקלטים מעבר מזה (מצד דרום) של האלפּים. כעבור שנה (בשנת 224) נכנעו הבּוֹיים וגם הלינגוֹנים בלא כל התנגדות, וכעבור עוד שנה (223) גם האנארים. באופן זה היתה כל ארץ־המישור עד לנהר הפּוֹ בידיהם של הרומאים. אולם בשכר כיבוש החוף הצפוני היה על הרומאים לשלם בקרבות רציניים יותר. גאיוּס פלאמיניוּס עבר בשנת 223 את הנהר בגליל האנארי שנכבש זה מקרוב. אולם בשעה שעבר אותו, ויותר מזה בשעה שתקע את מחנהו בעבר השני של הנהר, נחל מפלות כבדות מאוד, והנהר שמאחוריו העמיד אותו במצב מסוכן במדה כזו, שנאלץ לבוא במו"מ עם השונא בדבר חופש הנסיגה לאחור, והאינסוּברים – רוח שטות נכנסה בהם והסכימו להצעה. אבל כאשר אך נמלט מן הפּח והנה חזר ובא מגליל הקנומאנים, ויחד עם אלה חדר פעם שניה מצד צפון אל גלילם של האינסוּבּרים. בשעה מאוחרת יותר מדי הגיעו לידי הבנת מצב הדברים. הם הוציאו מהיכל האלילה שלהם את אותות־הזהב של המלחמה, אלה “שלא היו נתונים לטלטול” – כך היה שמם – ועם כל הגייסות שלהם, שהגיעו עד חמשים אלף איש, התייצבו במערכה מול הרומאים. מצבם של הרומאים מסוכן היה. מאחורי גבם היה נהר (אולי היה זה האוֹיוֹ),86 מן המולדת היו מנותקים, כי שטח האויב הפריד ביניהם, וגם אשר ליכולת לעמוד בשער המלחמה וגם אשר לאפשרות הנסיגה היו צפויים לחסדה של הידידות המפוקפקת של הקנוֹמאנים. אולם דרך אחרת לא היתה לפניהם. את הגאלים אשר נלחמו בקרב השורות של הרומאים הסיעו אל החוף השמאלי של הנהר. על החוף הימיני, נוכח מערכת האינסוּבּרים, העמידו את הלגיונות וניתקו את הגשרים, למען היות בטוחים לפחות, שבני־הברית המסופקים לא יתנפלו עליהם מאחור.

אמנם הנהר גדר בפניהם, בלי ספק, את הדרך לחזור, וכדי לשוב למולדת הכרח היה להם לעבור את הצבא של האויב. אולם בכוחם של הנשק הרומאי והמשמעת הרומאית, שעלו על אלה של האויב, נחלו הרומאים נצחון בקרב וצבאם פרץ לו דרך; ושוב ניתנה הזדמנות לחכמת־התכסיסים של הרומאים לתקן את שגיאותיהם האסטראטגיות. הנצחון הזה היה מפעלם של החיילים והקצינים, ולא של המפקדים, אשר חגגו את חג־נצחונם רק בזכות החסד של העם, בניגוד להחלטתו הצודקת של הסינאט. האינסוּבּרים חפצו מאוד לעשות שלום, אולם רומא דרשה מהם להיכנע כניעה גמורה, ועד כדי כך לא הגיעו הללו עדיין. הם ניסו להחזיק מעמד בעזרתם של קרובי־הגזע שלהם אשר בצפון, שגיסו מתוכם שלושים אלף חיילים שכירים, ויחד עם חיל־ההגנה העצמי שלהם קיבלו שוב כעבור שנה (היא שנת 222), את פניהם של שתי המחנות הקונסוליות, שחדרו מתוך הגליל הקנומאני אל תוך ארצם.

נתקימו עוד קרבות קשים־אחדים; בשעת נסיון של האינסוּברים לתקוף את המבצר הרומאי קלאסטידיוּם (קאסטֶגיוֹ, למטה מפּאוויה) אשר על חופו הימיני של נהר פּו נפל המלך הגאלי וירדוּמארוּס חלל בידי הקונסול מארקוס מארקלוּס. אולם אחרי קרב, אשר הקלטים נחלו בו כבר נצחון למחצה ובסופו הוכרע בכל זאת לטובת הרומאים, לכד הקונסול גניאוֹס סקיפּיוֹ את מדיולאנוּם (מילאנוֹ), עיר־הבירה של האינסוּברים, וכיבושה של עיר זו ושל העיר קוֹמוּם שם קץ להתגוננותם הנגדית.

מעכשיו היו הקלטים האיטלקיים מנוצחים לגמרי, וכשם שלפני כן ידעו הרומאים, במלחמת הפיראטים, להוכיח ליונים את ההבדל בין השלטון הרומאי על פני הים לבין השלטון היוני, כן הוכיחו גם עכשיו באופן מזהיר, כי רומא יודעת לשמור ולהגן על שערי איטליה בפני גזל־האדמה – שמירה אחרת מאשר שמרה מוקדון על שערי יון, וכי מול האויב הלאומי עומדת איטליה כולה מאוחדת ומלוכדת, בלי שים לב למריבות הפנימיות, בדיוק כמו שיון הופיעה מפולגת ומפורדת גם כלפי חוץ.

הרומאים השיגו איפוא את גבול האַלפּים, שכן כל שטח־המישור כולו אשר ליד נהר הפּוֹ היה – חלקו משועבד לרומאים וחלקו, כגון הסביבה הקֵנוֹמאנית והוֵנֵטית, היה מיושב בני־ברית שהיו תלויים ברומא. בכל זאת דרוש היה עוד זמן כדי להסיק את המסקנות המתאימות מנצחון זה ולטבוע את הרומיוּת בכל השטח הזה. האמצעים לכך לא היו דומים בכל מקום. בסביבה הצפונית־מערבית ההררית שבאיטליה ובמחוזות הרחוקים־יותר שבין האלפים ובין הפּוֹ – הניחו להם לגמרי לתושבים הקודמים. המלחמות־כביכול שנתקימו הרבה מאוד, ביחוד עם הליגורים (בפעם הראשונה – בשנת 238), היו כפי הנראה בעיקר לשם ציד עבדים; ואם כי הכפרים והעמקים נכנעו רבות לפני הרומאים, בכל זאת לא היה השלטון הרומאי כאן אלא כמעט דבר של שם בלבד. ואף המשלחת הצבאית לאיסטריה87 (בשנת 221) דומה שכל עיקר כונתה לא היה אלא להשמיד את פינת־המחמק של הפּיראטים האדריאטיים, ולכונן קשר יבשתי לארכו של החוף, בין מקומות־הכיבוש האיטלקיים ובין המקומות שנרכשו מעבר הנהר השני.

אולם הקלטים שמושבם היה בגלילות אשר מדרום לנהר פּוֹ נידונו לכליון ללא כל הצלה. הואיל והקשר בקרב האומה הקלטית היה רפה מאוד לא באו מחוזות־הקלטים הצפוניים לעזרת קרוביהם האיטלקיים, אלא אם כן שילמו להם בכסף מלא. והרומאים ראו בהם לא רק את אויביהם הלאומיים, אלא ראו אותם גם כאוחזים שלא כדין בנחלה הטבעית שלהם. אחרי חלוקת הקרקעות הרחבה בשנת 232 היה כבר כל השטח שבין פיקנוּם וארימינוּם מלא מתיישבים רומיים, אשר התאחזו כאן בכפרים ובחוות, ללא כל קשר וארגון קהילתי ביניהם. בדרך זו המשיכו הרומאים ללכת, וכלל לא קשה היה להגלות ולכלות אוכלוסיה ברברית־למחצה כאוכלוסיה הקלטית, שעסקה בחקלאות רק בדרך אגב ולא היו לה ערים מוקפות חומה.

הכביש הצפוני הגדול, אשר עוד שמונים שנה לפני כן כבר הוליך כנראה בדרך אוֹטריקוֹלי עד נארני, ולפני זמן לא רב (בשנת 240) הוארך עד למבצר סֶפּוֹלטיוּם שנתכונן מחדש, זכה עכשיו (220) לשינוי השם ונקרא: הכביש הפלאמיני, כי עתה הוליך מפאנוּם (פאנוֹ) עד ארימינום, דרך רצועת פוּרלוֹ אשר על החוף ולארכו של החוף, על פני חות־השוק החדשה פוֹרוּם פלאמיני (סמוך לפּוֹליניוֹ). זו היתה הדרך־המלאכותית הראשונה, אשר עברה על פני האפנין וחיברה את שני הימים האיטלקיים. העבודה נעשתה בהתמדה גדולה, כדי שהשטח הפורה שנכבש זה מקרוב יתמלא נקודות־ישוב רומיות. הנה יסדו הרומאים – כדי לסוכך על המעבר על פני הפּוֹ – את המבצר החזק פּלאצֶנטיה (פיאצנזה) על החוף הימני של הנהר, וסמוך לו נבנתה קרֵמוֹנה על החוף השמאלי; הלאה מזה, על השטח שכבשו מאת הבּוֹיים, התקדמו הרבה בבנין החומה של מוּטינה (מוֹדֵנה). והנה כבר הכינו חלוקות־אדמה נוספות והתכוננו להמשיך את סלילת הדרך – ופתאום ארע אותו מאורע, אשר הכריח את הרומאים להפסיק את מעשי הניצול של נצחונותיהם.


  1. עיר שנוסדה ע"י היונים בקצה מזרחית־דרומית של איטליה; בלאטינית: הידרוּנטוּם.  ↩

  2. גבעה בצפונית־מערבית של אפירוס הבולטת אל תוך הים היוֹני.  ↩

  3. כך במקור – הערת פב"י.  ↩

  4. בני לאקוֹניה, הנוף שבדרומו־מזרחו של הפּלוֹפּוֹנס.  ↩

  5. זבס – הוא זיאוּס העליון באֵלי־השמים אשר ליונים; הסטיה אלהּ יונית של אֵש האָח והקרבנות; וסטה – אלה רומית של אש־האח (כוהנותיה נקראות וסטאלינות).  ↩

  6. אליל רומאי עתיק, השומר על הגנים והפרחים, ונחשב לאל האביב ותקופות השנה בכלל.  ↩

  7. משקה האלים אצל היונים.  ↩

  8. ספר התורה של מאמיני זוֹרוֹאַסתר. נכון יותר: אֲוֶסטה.  ↩

  9. פידיאס – פַּסל באתונא, מת במאסר לפני שנת 431 לפה“ס; אריסטופאנס – גדול משוררי־הקומדיה ביון, 450–385 לפה”ס.  ↩

  10. קיימת במקור הפניה להערת שוליים, אך תוכנה חסר – הערת פב"י.  ↩

  11. עוף ממשפחת הנקרים.  ↩

  12. Grapnel, Enterhaken.  ↩

  13. חוף של משפחת ענקים אוכלי־אדם.  ↩

  14. כתובת זו שעל גבי אחת המצבות, אם כי היא מתקופה מאוחרת הרבה יותר, איננה בלתי־ראויה להעתיקה כאן. אלה הם דברי פי האבן, המדבר אלינו:

    "קצרים הם אֲמָרַי, הַהֵלֶך: עמוד רגע וקרָאֵם.

    המצבה הגרועה תכסה על פני אשה יפה;

    בשם קלאוּדיה קראוּה הוריה;

    באהבה מיוחדת אהבה את אישה.

    שני בנים ילדה; אחד השאירה

    עלי אדמות, שני בחיק האדמה צפנה,

    מִדבָּרָה היה נאוה ואצילות הליכותיה.

    צופיה היתה הליכות ביתה וטָותה את טויָה.

    תמו דברי, לך־לך".  ↩

  15. קוֵסטורים, הפקידים העליונים שהיו ממונים תחילה על דיני נפשות, ואחרי כן על עניני הכספים.  ↩

  16. ראשי המשטרה ברומא.  ↩

  17. עיר בלאטיום, בקרבת אריציה, אולם בדיוק אין מקומה ידוע.  ↩

  18. בני טוּסקוּלום, עיר לאטינית לדרומה של רומא.  ↩

  19. על שם קאטילינה. 108–62 לפה"ס, שקשר קשר נגד הרפובליקה; שם גנאי לפוחזים מופקרים.  ↩

  20. מחוקק מתקדם של אתונא; 600 שנה בערך לפה"ס.  ↩

  21. משורר יוני ידוע, כ־600 שנה לפה"ס.  ↩

  22. שמה הקדמון של העיר מסאנה (מסינה).  ↩

  23. פינדארוס – משורר יוני, חי 522–443 לפני סה"נ. שירי המלחמה שלו נקבצו בארבעה ספרים, המתארים ארבעה נצחונות יוניים, שאחד מהם הוא הנצחון הפיתי.  ↩

  24. הכונה לאנשי סיראקוס, שמתיישביה היו בני קורינת הדורית.  ↩

  25. עיר חשובה באטרוריה העתיקה.  ↩

  26. עיר ע״נ הטיבר באיטליה העתיקה, בקמפאניה, והיא קאסטל־גויניליאו שבימינו.  ↩

  27. Pleraque Gallia duas res industriosissime porsequitur: rem militarem et argute loqui. (Cato orig. I, II, fr. 2 Jordan.)  ↩

  28. רק בזמן האחרון נקבעה מסקנה בבית־מדרשם של חוקרי־לשון מובהקים, כי הקרבה שבין הקלטים והאיטלקים היא קרובה יותר אפילו מזו שבין האיטלקים והיונים. לפי זה יוצא, כי אותו הענף של אילן־היחש הגדול אשר לאנושות, אשר ממנו יצאו עמי אירופה הדרומית והמערבית בני הגזע האינדוגרמני, הסתעף קודם כל ליונים ולאיטלקים־קלטים, ורק בתקופה מאוחרת הרבה הסתעפו האחרונים לאיטלקים לחוד ולקלטים לחוד. מבחינה גיאוגראפית מתקבלת מאוד על הדעת מסקנה זו, ואולי יתכן להביא לידי התאמה עם מסקנה זו את העובדות הידועות לנו מן ההיסטוריה, הואיל ואותה ציוויליזציה, שהיתה נחשבת עד כה כיונית־איטלקית, יתכן מאוד שהיתה יונית־קלטית־איטלקית, כי סוף סוף הרי אין אנו יודעים כלום בדבר מדרגת־התרבות הקדומה־ביותר של הקלטים. אף־על־פי־כן נדמה לי, כי המחקר הלשוני עדיין לא הרחיק להגיע כל כך, שמותר יהיה להכניס את מסקנותיו למחיצת ההיסטוריה של העמים העתיקים ביותר. (זו הערת מומסן ולא הערת המתרגם – פב"י.)  ↩

  29. הפלגאי האיברי, או: פלגאי הפירנאים, שגדלו 590 אלף קמ"מ והוא מקיף את ספרד ופורטוגל. (פְּלַג אִי – הערת פב"י.)  ↩

  30. היסטוריון רומאי שנתפרסם ב“דברי ימי רומא” שלו. חי 59 לפה״ס – 17 לסה"נ.  ↩

  31. עיר בצרפת, ע"נ שֶר.  ↩

  32. שבט קלטי שבא מגאליה שמעבר לאלפים והתישב באיטליה ובבוהמיה ובסביבת בוֹרדוֹ הצרפתית.  ↩

  33. היא בולוניה שבימינו, Bologna.  ↩

  34. הוא השם הרומאי של הנהר פּוֹ.  ↩

  35. “בני זיאוס”; לפי האגדה היונית: קאסטוֹר ופּוֹלוּכּס, תאומים בלתי־נפרדים ילידי לידה אהובת זיאוס.  ↩

  36. נהרות בסביבת הווזוף, המשתפכים אל הים הטירני; טיפרנוס הוא השם העתיק של בּיפרנוֹ.  ↩

  37. עיר בדרום הגליל רומא׳ בימינו: קוֹרי.  ↩

  38. הוא שמו העתיק של הנהר גאריליאנוֹ, הנשפך אל מפרץ גאאטֶה.  ↩

  39. השם הלאטיני של הבצות הפוֹנטיניות, שבין הים וההרים הוולסקיים, מדרום־מזרח לרומא.  ↩

  40. בני פריוורנום, עיר ווֹלסקית עתיקה בקרבת העיר פּיפּרנוֹ שבימינו, בגליל רומא.  ↩

  41. היא ארגיריפּה, עיר שנתקיימה בימי קדם במחוז אפּוליה.  ↩

  42. בני המחוז לוקאניה שנתקיים בימי קדם בדרומה של איטליה.  ↩

  43. ערים במחוז קאסרטה שבגליל קמפאניה.  ↩

  44. בני העיר לורנטוּם, דרומית מרומא.  ↩

  45. מפלגת אצילים שהיתה קיימת בימי הרפובליקה הרומאית, והיפוכה – מפלגת הפּוֹפּוּלאיים = בני־העם.  ↩

  46. שבט יוני אמיץ, שיסד את הליגה האטולית, שהשתלטה על יון.  ↩

  47. (במקור: ליטוראל האדריאטית – הערת פב"י.)  ↩

  48. נהר לא רחוק מרומא.  ↩

  49. הדרך בין רומא לארימינום שנבנתה ע״י קאיוס פלאמיניוס בש׳ 220 לפה"ס.  ↩

  50. (התרגום צריך להיות: “על־ידי מרכבות המלחמה הגאליות” – הערת פב"י.)  ↩

  51. (התרגום צריך להיות: “לסגת” – הערת פב"י.)  ↩

  52. פְּלַג–אִי – הערת פב"י.  ↩

  53. שם עתיק לדרדנלים, – רצועת־הים שבין הים האגיאי וים השיש.  ↩

  54. הסן – מדינה קטנה ביותר שבמדינות גרמניה, ופרוסיה – הגדולה שבהן (הדברים נכתבו לפני 1866, שנת התאחדות המדינות הגרמניות לממלכה אתת).  ↩

  55. מצביאו של אלכסנדר, שהיה מושל מוקדון בשנות העדרו ואחרי מותו של אלכסנדר.  ↩

  56. על חוף הים היוֹני, בקאלאמבריה, ליד העמוד שנשתמר מהיכל גבור לאקיניה; בימינו: כף קוֹלוֹנה.  ↩

  57. עיין להלן עמ' 234. (ההפניה היא לפיסקה השניה של פרק שש, בהמשך הספר – הערת פב"י.)  ↩

  58. עיר אחיאית שנתקימה בימי קדם בקלאבריה שבאיטליה.  ↩

  59. מקומה ליד אנגלונה שבימינו, ואין להחליפה בעיר הידועה גם כן בשם זה, השוכנת בסביבת קוסֶנצה.  ↩

  60. מגדולי הנואמים ביון, שהגין על חופש אתונא כלפי פיליפוס ממוקדון; (383–322 לפה"ס).  ↩

  61. סיקלונים (Σϊκελοί) תושביה הקדומים של סיקיליה, ונקראו כך על שם האי.  ↩

  62. אֵלת־השאול במיתולוגיה היונית.  ↩

  63. במקור בגרמנית Schützen, ויש לתרגם “קשתים” – הערת פב"י.  ↩

  64. אחת הדרכים העיקריות על־פני האלפים, שסלל נפוליאון בשנים 1800–1806 ברצועת־סימפלון, המחברת את איטליה עם מערבה של שויץ.  ↩

  65. עיר הראשה של מחוז פּרוּגיה בגליל אומבריה שבאיטליה.  ↩

  66. סופר רומאי פורה מאד, 27–116 לפה“ס. חבורו העיקרי בן 41 כרך: ”קדמוניות השלטון האנושי והאלוהי", מלא ידיעות בכל שטחי המדע הרומאי (“אנציקלופדיה”).  ↩

  67. צ“ל: שהאיטלקים קיבלו מן היונים את המנהג לקשט את קברותיהם. – הערת פב”י.  ↩

  68. אלילת־המלחמה במיתולוגיה העתיקה.  ↩

  69. אפולון שבדלפוי, שבהיכלו היתה הכוהנת המדברת בחזון (פיתיה) עונה בשמו לשואלים.  ↩

  70. כידון ארוך של הלגיונות הרומיים ויחידה צבאית, חלק השלושים מלגיון.  ↩

  71. ניקה – אלילת הנצחון במיתולוגיה היונית, ונמסיס – אֵלה קַנָּאָה ונוקמת הצדק.  ↩

  72. שבט קדום שנתקיים בלוב.  ↩

  73. “ ונוּמיה” במקור המודפס, צ“ל: ונומידיה – הערת פב”י.  ↩

  74. “הכביש של מסאנה” במקור המודפס, צ“ל: המצר של מסאנה – הערת פב”י.  ↩

  75. Gerusia – היה שמה של מועצת הזקנים בספארטה, שהיתה מונה 28 חברים.  ↩

  76. הכונה היא לחשבון יסודה של רומא.  ↩

  77. הכונה היא לחשבון יסודה של רומא.  ↩

  78. “הפלגאי” במקור המודפס, צ“ל: פְּלַג־אִי – הערת פב”י.  ↩

  79. “ באֶנֶלה”במקור המודפס, צ“ל: אנטלה, Entella – הערת פב”י.  ↩

  80. על הגבול של גלילות סיראקוס וקרת־חדשה.  ↩

  81. הכונה לחשבון יסודה של רומא, והיינו, סמוך לשנת 250 לפני הספירה.  ↩

  82. במקור בגרמנית: “Reislaeufer”, כלומר “שכירי חרב” – הערת פב"י.  ↩

  83. עיר אטרוסקית עתיקה מזרחית לפלורנץ. בימינו: פיאֶסולֶה.  ↩

  84. “ ציוּסי” במקור המודפס, צ“ל: קְיוּזִי – הערת פב”י.  ↩

  85. התרגום משובש. עפ“י המקור הגרמני צ”ל: “… והלכו אל מישור החוף. כאן מצאו את הדרך סגורה לפניהם, דבר אשר לא פיללו לו כלל. היו אלה…” – הערת פב"י.  ↩

  86. “האוֹגליו” במקור המודפס,ֹ צ“ל: אוֹיוֹ – הערת פב”י.  ↩

  87. חצי־אי בצפונו של הים האדריאטי.  ↩

תאודור מומסן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
1 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של תאודור מומסן (מחבר)
רקע
תאודור מומסן

יצירותיו הנקראות ביותר של תאודור מומסן

  1. חפצים אישיים (מחזות)

לכל יצירות תאודור מומסן בסוגה עיון

לכל יצירות תאודור מומסן

עוד מיצירותיו של דוד קלעי (מתרגם)
יצירה בהפתעה
רקע

עזרה בצרות

מאת משה ליב לילינבלום (מאמרים ומסות)


זה איזה שנים, אשר טובי הסופרים התחילו להביט על הספרות גם אצלנו, לא כעל כלי שעשועים, אך כעל לחם העם. הספרות בפני עצמה צעדה לפנים, ותחת חקירות הפורחות באויר ושירים שאין יסודם אלא בדמיון וכבוד אנשים פרטים או חגים ידועים הננו פוגשים עתה מאמרים ושירים הנוגעים בחיי ישראל בארצנו. אבל, לדאבון לב, החיים נשארו בתבניתם הקדומה והספרות לא הועילה להם כלום. עוד עם ישראל מתמוגג בעניו ולחצו, והגלגל החוזר בעולם, העניות, עודנו סובב על אפניו כבתחלה, ולא עוד אלא שהעניים מתרבים משנה לשנה.

אבל מדוע לא הועילה הספרות לישראל? אחרי כל התשובות על השאלה הזאת, שעל כלן יש לשאול: הא גופא קשיא, עלינו למצוא תשובה חדשה, שאי אפשר לשאול עוד עליה את השאלה האחרונה. אם נאמר, למשל, כי הספרות לא הועילה, מפני שאין לה קוראים, עוד נשאל: הא גופא קשיא, מפני מה אין קוראים לספרות העברית? אם נאמר, שעל כן אין קוראים, מפני שאין לבני ישראל עסק אלא עם תורתם ומסחרם ולא עם האויר המקיף אותם, נשאל עוד הפעם: הא גופא קשיא, וכן הלאה. אבל התשובה הנכונה, לדעתי, היא – כי על כן לא הועילה הספרות לישראל, מפני שלא היא היתה בעוכריו תחלה, אבל דבר יותר חזק ממנה, והיא רק עזרה לרעה, ועל כן חלש כחה לרפא את אשר הרס תקיף ממנה, ואך אז, כאשר תופיע סבה חזקה לרפא את מחץ ישראל, תוכל גם היא לעזור על ידה לטובה, כאשר עזרה לפנים לרעה.

אברר את דברי. לא הספרות הישנה, כמו ספרי ההלכות, המוסר והקבלה, הביאו את בני ישראל למצבם הנורא, אבל כח עושקים בימי הבינים. הכח הזה שלל מאת בני ישראל האפשרות להתפרנס שלא מן האויר, לכונן על סלע רגלם בארץ מגוריהם ולחיות כאחד האדם, ואך אחרי שנטלו החיים האנושיים מישראל, כסה עב הענן גם את ספרותו ויוסף להקדיר עליהם תבל ומלואה בספרים ושיטות שונים. הכח הזה היה חזק מאד בשעתו; התוכל הספרות, שאין כחה אלא בפה, לרפא מכת הכח ההוא, בשעה שהרפואה הזאת דורשת כח חדש, אשר יהיה לאל ידו לתקן את אשר עות הכח ההולך לפניו?

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.