לזכר אמי, שלימדתני אהבת אבות
הקלף 🔗
מי שלא ראה כיצד נולדים העננים הלבנים יבוא השכם בבוקר ביום קיץ שכזה להרי הבּאקוֹן ויביט באדים, העולים לאט-לאט מבין צמרות יער הליבנה והאלון. מתרוממים כפקעות של פוך לבן מקרעי ציפיות ירוקות של כרים נפוחים.
בבוקר שכזה של חודש אוגוסט ירד משה פּיליץ מהגבעה הקירחה וצעד מזרחה, מול השמש. צללית המצודה של העיר וֶספּרֵים הצטיירה מנגד, על רקע השמיים התכולים-בהירים, על חומותיה ומגדליה. עלה לקראתו בשביל רועה צאן מזדקן בראש עדר כבשׂים. הרחלות נראו רזות יתר-על-המדה בלי פרוות הצמר שלהן. נגזזו לא מזמן. נעצר ההונגרי בצד הדרך, נשען על מקלו והסיר כובעו השחור רחב התיתורה:
— “בוקר טוב, אדון פיליץ הצעיר. מה מעשׂיך בשעה כה מוקדמת בהר-ירושלים?”
ענה מה שענה על ביקור קבר אביו. שאלות טיפשיות צצו במוחו לפעמים בבקרים בהירים כאלה, חידות שטרם הטרידו אותו, שנראו בעבר כמובנות מאליהן: מדוע נקראת הגבעה, שעליה בית-הקברות היהודי, דווקא בשם הר-ירושלים? לא ידע.
אביו בא לוספּרים לפני כעשׂרים שנה ומשה אז ילד קטן. הם השתקעו בעמק בּוּהִים, הוא עמק הבוֹהֶמִים-הַצֶ’כִים, שבו התיישבו היהודים, אשר באו ברובם ממוֹרַאביה ושׂפת דיבורם צ’כית. הם התגוררו על גדות נחל שֵד, זה שמו ההונגרי של הפלג הצלול והקר, העובר בדהירה לרגלי צוק המצודה. למלה “שֵד” אין כל פירוש בשפה ההונגרית. אולי העניקו לו היהודים שם עברי? השֵד זורם אמנם בעונה זו במהירות, אך מימיו מועטים. ראשיהן של אבני קרקעית מבצבצים על פניו ויוצרים מערבולות קטנות. כמה סירות-נייר ורפסודות-קש השיט על גבו כאשר היה ילד. הלא חלם על מרחקים, על נהרות רחבים ועל ים פתוח. לא ידע מעולם מה גורלם של מי הפלג: המגיעים הם לים או נעלמים אי-שם בביצות? איך אפשר לקרוא לפלג דליל שכזה “נחל שד”? לא ייאמן, כי הפלג יעשׂה מעשׂי שדים בעת הפשרת השלגים ויעלה על גדותיו ברעש גדול, ישטוף אז רחובות, ירטיב את קירות הבתים ויאיים על התושבים. ערוצו הצר והעקלקל עלול להיסתם בשברי ענפים ובאבני סחף. יהודי העמק היו רצים אז בגשם השוטף, בסערה, כדי לפרֵק את מחסומיו ולהחזיר את מימיו לאפיקם.
השד היה רק אחד ממכות עמק בוהים. המצודה מבִיטה מראש הצוק על יושבי הבקעה. צופה עליהם מחלונות הארמון. עינו של בעל הקרקעות, אדון האזור, הבישוף. הוא אשר הביא הֵנה את היהודים הראשונים, הוא אשר טיפח אותם ומגן עליהם תמורת מס מגן. הבישוף ופמליתו גרים בארמון המהודר. הם מצדדים ביהודים, בייחוד בסכסוכיהם עם האצולה ועם הבורגנים שבעיר. כך מבטיח לו הבישוף בעלי-ברית נאמנים, המשמשים גם שוט בידו מול המעמדות השאפתנים. אם תתנגד גילדה כלשהי לרצון הבישוף, יקבלו יהודים רשיון לעסק מתחרה. אם יסרב אציל כלשהו לשלם את המגיע לכנסייה הקדושה, ימצא במהרה כי אין קונה ליבולי שׂדותיו. הצוק מגונן על יהודי העמק ומאיים עליהם. מי-השופכין של העיר העילית זורמים במפל מצחין לבקעה. התושבים חפרו תעלות להוביל את הזוהמה הזאת אל זרמי השד במקום שם עברו כבר המים על-פני בתיהם. השתדלו לשמור על צחות המים לכביסת בגדיהם ליד גשר העץ. מי הביוב פרצו לעתים מדפנות התעלה ועד סיום ביצוע התיקון צפו שיירי מזון וצואה תחת הגשר. לאחרונה שוּפצו וחוזקו חומות המבצר. חצבו הבנאים בסלע, פירקו קטעי קיר עתיקים וגרמו למפולות אבן ואדמה. רק בעזרת האל לא נפגע איש, אבל לרכוש נגרם נזק כבד האסון עלול לפגוע בשוכני העמק בכל רגע. לכן אוסרות האמהות על זאטוטיהן להתקרב אל רגלי הצוק, לא-כל-שכן לטפס ולחדור אל המערות שבמורדותיו.
משה עבר בגשר העץ החורק. צעד ברחוב המאובק, נהנה ממראה העיר המעוררת. בלטו משכנות היהודים בגגות הרעפים האדומים לעומת כיסוי הקש המשחיר של בתי הגויים. משה גר עם אמו ואחיו במבנה קטן. אביו המנוח, ר' חננאל, זכה בדירה זו מידי פרנסי הקהילה. בני פּיליץ היו צריכים לנטוש את העיר לאחר פטירת האב. חדל ראש המשפחה לשרת בקודש, חייבים בני-ביתו לעזוב את בניין הקהילה וממילא את וספּרים. כבודו הגדול של הרב חננאל ז"ל עמד לאלמנה וליתומים: הפרנסים המשיכו ושילמו משׂכורת מלאה לאלמנה, כאילו עובדת הקהילה היא ולשכת הבישוף התעלמה מהרמיה. מותו של הבישוף היה מסַכן את עצם קיומה של המשפחה. לכן נעשׂו מאמצים מצד הפרנס אהרן וייס — סוחר תבואות מכובד — כדי לזַכות את משה במעמד חוקי וקבוע. סוף-סוף, בתום שנים של שתדלנות, הוזמנו הפרנס ומשה לארמון הבישוף אשר במרומי המצודה.
אהרן וייס לבש גלימת משי שחורה, נוצצת. כולו אומר כבוד, שיקול-דעת ועושר. משה הצעיר נטה להשמנה. כּרסו בלטה מעט מעל רגליו הקצרות והמוצקות. עיניים חומות, ערות ומרצדות הסתתרו בפניו הבשׂרניות. צווארון צח של כתונת פשתן בצבץ מתחת למקטורנו החום. מסגרת לבנה זו הדגישה את אודם לחייו שופעות הבריאות.
הם עברו בשוק הירקות, ההומה מרוב אדם באותה שעה. איכרים פרשׂו על הארץ ערימות בצל, שום ופאפריקה אדומה-חריפה. נשים ישבו בין סלי ביצים ותרנגולות קשורות רגליים. השניים פילסו דרכם ביניהם בנועם. בירכו את הכפריים ואת הגברות העירוניות בניב הונגרי כפרי או עירוני — כל אחד לפי טעמו.
צריח דק כסיכה התרומם מעל שער המצודה, זכר לשלטון התורכי. בימים הרחוקים ההם שימש המגדל את מואזין המסגד. עכשיו הוא נקרא “מגדל האש” על שום שממרפסתו העגולה מזהירים צופי האש את אזרחי העיר בראותם עשן של שׂריפה.
עברו בשער החומה ועלו ברחוב הצר, המרוצף באבני בזלת מרובעות. חלפו על-פני חזית ארמון הבישוף, כי טרם הגיע מועד הפגישה. חבורת נזירים צעדו בתהלוכה לכיווּן הקתדרלה ונרות דולקים בידיהם. הצטרפו אליהם בדרכם פרחי-כהונה, נערים בגלימות שחורות. חצר הגימנסיה שתקה בשממונה: חופשת הקיץ בעיצומה.
אהרן ומשה הגיעו לסוף הרחוב. הביטו מעבר החומה, החוסמת את הדרך, על העמק המשׂתרע לרגליהם. בתי היהודים לאורך פיתולי הפלג הם כה חלשים, כה זעירים. אילו גלש אחד הסלעים האדירים, היה מועך בניינים שלמים. גבעת ה“קַאלבַארִיָה” התרוממה מעבר לבקעה בעלייה מתונה. בפסגתה — צלב גדול ובשביל העולה אליו — עמודים כמספר התחנות בדרכו של ישו אל הצליבה — זכר לדרך הייסורים אל הגולגלתא שבירושלים.
— “אנו במלכודת — הפטיר אהרן. — מצד זה מאיימת עלינו מפולת סלעים ומנגד שׂנאת הנוצרים… בוא, נשוב לארמון, כי הגיעה השעה”.
הבישוף ישב על כס כהונתו. מחלצותיו הלבנות רקומות בחוטי זהב וכיפת משי לבנה על ראשו. לידו — תרֵיסר עוזריו הבכירים, ה“קאנוֹנִיקִים”, ידעני משפט הכנסייה. ישב לפניו, ליד שולחן נמוך, מזכירו וממלא-מקומו החילוני, הפְרֶפֶקְט קִישפַאלוּדִי:
— “הוד מעלתו הבישוף, המבקש לראותך הוא אהרן וייס, פרנס היהודים בעירך”.
— “ומי הצעיר לידו?” — שאל הבישוף.
— “זהו משה פּיליץ, בנו של הרב חננאל המנוח, אדוני”.
— “מה בפיכם, יהודים?”
הפרנס אהרן שטח טענות ותלונות עדתו בנוגע לסבל שסובלים בגין השופכין והמפולת. הוא ביקש מהבישוף רשות לעבור לדרומה של העיר, לקרבת שוק התבואות. שם נמצאים מגרשים ריקים בשפע והיהודים לא יפריעו לאיש.
— “דנו כבר בסוגיה — ענה הבישוף. — מצאנו שהדבר אפשרי ואף רצוי לפיתוח עירנו. נותרה שאלה יחידה: האם תשׂיגו את הסכמת בעלי המגרשים?”
— “כידוע לך, אדוני, המגרשים הם רכושה של משפחת הרוזנים לבית זִי’צי. ביקרתי ברשותך בטירת הרוזן ואני שׂמח, כי הוא נאות להשׂכיר לנו חלקות אחדות מאדמתו. הוא מוכן אפילו לבנות לנו בית-תפלה שם, אם תתן רשות לכך”.
— “הרשות ניתנת והישמרו לנפשותיכם!… ומה רצונו של בן הרב? הוא בא בודאי בקשר לבקשתו לזְכוּת ישיבה וסחר…”
משה הניד ראש לאות הסכמה. הבישוף ציווה על הפרֶפֶקט לקום. קִישפאלוּדי גלגל ופתח קלף וקרא את תוכנו:
— "נענים אנו בזה לתחנוניו הנכנעים של היהודי משה בן חננאל, בנו של כבוד הרב המנוח, אשר בא לעיר אֶפִיסקוֹפאלִית זו לפני עשׂרים שנה. אנו מעניקים ליהודי משה בן חננאל רשות לבנות בית מגוריו ולעסוק בסחר בעיר זו, ששמה וספּרים. רשאי יהיה לעסוק בעסקיו כל עוד יחיה בצניעות, ינהג בדרך-ארץ, ביראת שמיים, וישמע בקול הוד מעלתו הבישוף, הבעלים של חבר-ארץ זה ובקול פקידיו. והיה אם יתנהג בניגוד להוראותיהם, אזי יגורש בבושת פנים מן העיר, כל רכושו יוחרם וישוב לבעלות אדון האדמות.
נחתם לעדות בחותם הבישוף בחתימת-ידו של הפרפקט בעיר וספּרים, ביום 31 לחודש אוגוסט בשנת 1811".
הטקס תם. משה קיבל לידו את הקלף והודה לבישוף. כהן הדת הרים את ידו בכוונה לברכו בסימן הצלב, אך נרתע, כי נזכר שהמדובר ביהודי. לכן הושיט לו את אבן האודם הגדולה שבטבעת הזהב על אצבע ימינו. משה אחז ביד המושטת, קד קידה, אך לא נשק לאבן כדרך הנוצרים.
השניים ירדו בחפזון מהמצודה ומיהרו לביתו של הרב אריה פוּקס. יצא הרבי לקראתם והזמינם פנימה. תלמידי ישיבתו הצטופפו בחדרו לאורך הקירות, בין מדפים עמוסי ספרים.
— “הבישוף הסכים — נשם הפרנס לרווחה — נתן הסכמתו, שנעבור לאזור כיכר שוק התבואות, אם הרוזן זיצ’י יאות יאות להשׂכיר לנו את מגרשיו. עלינו לסיים כעת את העיסקה…”
— “אם ירצה השם — נאנח הרב — נתגבר גם על זאת… ומה אתך, משה? התוכל להישאר עמנו?”
— “רק על תנאי, ר' אריה, על תנאי — השיב משה — מותר לי לבנות בית, מותר לפתוח חנות, אם אנהג לפי רצונו של בעל המאה, שהוא בעל הדעה ובכל הסמכות… כך כתוב בקלף”.
“האם יקשה עליך לנהוג ביושר, בענווה וביראת שמיים, כפי שנדרש ממך?” — התערב הפרנס אהרן.
— “הבינו — קולו של משה רעד — לא מדובר בקלף בחוקים של אלוהים או של בני-אדם. כאן דובר בכללים, שבישוף זה או אחר יקבע לפי רצונו. אם אני ובני-ביתי לא נציית או שמא לא נהיה מסוגלים לציית, אזי יופקר פרי עמלנו בידם, נצטרך לנדוד ולחפשׂ מולדת חדשה… שהותנו הותרה פה רק על תנאי”…
הרהר הרבי בדברי הצעיר ופנה אל תלמידיו, אך למעשׂה השיב למשה:
— “כאשר נתן הקדוש-ברוך-הוא את עיר קודשנו ירושלים בידי אספסיינוס הצורר והגלה אותנו מאדמתנו, הוא רצה להשמיד את עמו הבוגדני. סובבוהו מלאכי השמיים והתחננו לפניו: — ‘אל נא באפך! הרי בניך הם אף-על-פי שפשעו. תן להם סיכוי! אל תגזול את תקוותם!’ נעתר אלוהים לבקשה ומאז חיים אנו על תנאי, כנדונים למוות המיועדים לגרדום, אך בלבנו שביב תקווה לזכּות בחנינה”.
משה יצא מבית הרב מהורהר ותוהה: למה נטל ממנו הבורא את היכולת לשׂמוח בלב שלם? הוא פנה אל ביתו ומחק מעל פניו את הקַדרוּת, כי רצה לשַׂמחַ את אמו בבשׂורה הטובה.
*
ביום הראשון לחודש ספטמבר השכּים משה לקראת חיים חדשים. לא יהיה עוד משרתם של אחרים, אלא יבנה בעצמו את עתידו, יבסס ויבטיח את בטחון משפחתו.
עננים כבדים האפילו בשמי הבוקר. השמיים הקודרים נגדו לחלוטין את מצב-רוחו המרומם. בכל-זאת נאלץ להתחשב באותות הגשם. לכן נעל מגפיים גבוהים קשוחי-עור, דחס בהם מכנסי צמר שחורים ולבש מעיל קצר בעל צווארון פרווה, חבש כובע רחב-תיתורה, המסתיר את הכיפה הקטנה שעל ראשו, אחז במקל טיולים ויצא לדרך.
שביל צר הוביל בין בתי עמק בּוּהִים לבין אפיק הפלג. הוא צעד מול כיווּן הזרם, בעלייה. תרמיל הבד, התלוי על כתפו השׂמאלית, התחכך במותניו והפיץ ריח ניחוח של אווז צלוי, צידה לדרך מתבשילי אמו. התכוון לתור את הכפרים במשך יומיים או שלושה ולחפשׂ אחרי סחורה, המבוקשת בעיר. ודאי ימצא משהו: אולי פרי, אולי עורות, מעשׂי קַדָרוּת או יין. יביא אותם לשוק, יפקוד פתחי בתים של אצילים ובורגנים ויציע מרכולתו… עד אשר יצבור ממון ויבנה ביתו, יפתח חנותו…
שורת הבתים היא דלילה יותר כּכל שמתרחקים מהעיר, המבנים נעשׂו דלים יותר, רעועים יותר, כאילו עייפו במסעם עד הלום. החצרות גדלו. אסמים התרוממו במרחבים שבין הבתים, כן גם גדרות לצאן וסככות לפרות. רוח פרצים קרירה נשבה מולו מהבקעה הצרה והביאה על כנפיה רעש גלגל העץ של טחנת מים. זו היתה הגדולה והאחרונה בין טחנות הקמח במעלה נחל השֵד. אבקת כסף של רסיסים ניתזה לרגלי מבנה העץ, אשר רכב בשתלטנות על הזרם הגועש.
נעצר משה לרגע ונזכר כיצד העריץ בילדותו את סייחי הבישוף. אבא, מנוחתו עדן, נזף בו: — אל תתנהג כמו גוי! לא נאה שילד יהודי יתבונן במלאכה פראית של אילוף סייחים!".
משה אהב עד שגעון את מראה המאבק בין הסוסון הצעיר אוהב החופש לבין רצונו הנחוש של האדם להניח אוכף על גבו, להכניעו. זמנים חדשים באו: לא את הסוסים בלבד רותם האדם לעגלתו, אלא גם את המים. מי הפלג מניעים את אבני הריחיים, מספּקים כוח לבעל הטחנה, משרתים את בני-האדם, הצוברים ממון.
השבילים משולים לפלגים. הם נשפכים לדרכים. הדרך זורמת לה ונושׂאת על גבה פרשים ומרכבות, עגלות משׂא ודואר. היא תתרחב כדרכי המלך הסלולות ותֵיעָצר במאגר, ששמו עיר. המשעול הצר הסתיים והצטרף לדרך-עפר רחבה. אורנים גלשו מהמורד הימני וביניהם צוקים לבנים. עצי אלון כיסו את ההר משׂמאל. בדרך — אדמה שחורה ובה עקבות מטושטשים של חישוקי עגלות, אשר עברו כאן תמול-שלשום. בלטו בעיני משה עקבותיו של סוס משתולל, שהסתובב וחזר כלעומת שבא. התבונן בסימנם וקרא בהם, כפי שלמד בילדותו במגרש הסייחים: סוס צעיר, בלתי מפורזל, התרחק בדהירה אל הבקעה.
ענן שחור כיסה לפתע את פיסת השמיים בין צמרות העצים. טיפות שמנות של גשם נטפו וציפורי היער נאלמו דום. משה הגביה את פרוות צווארונו, פן תירטב. התכנס בתוך עצמו והחיש את צעדיו.
יריה פילחה את מסך הגשם וההד החוזר הגביר את הרעש שבעתיים. הוא סטה מן הדרך וניסה להסתתר מאחורי גזע של אורן, ללא הצלחה. גופו השמנמן נותר גלוי לעיני הפרש, שדהר לקראתו. רזה היה הרוכב ופרוע-שׂיער. בימינו אקדח רחב-קנה מעלה עשן ובשׂמאלו גרזן נחושת דק, קליל וחד כתער. מושכות הסוס תלויות בזיז האוכף והוא מכוונו בדורבנות מגפיו.
— “אל תעיז לזוז — איים — לא תימלט מידי!”
השניים ניצבו עוינים וזרים כשני עולמות רחוקים. פני משה האדומים הביטו בזר בשלווה מהולת חשדות. הפרש הרזה ניער את תלתליו הרטובים מעל עיניו הגדולות והשקועות. לחייו השחירו מזיפי זקנו. בתנועה מהירה קרע את התרמיל מכתף קורבנו ופתחו.
— “זה כל מה שיש לך? — שאל בקורטוב של בוז — חבל היה לבזבז עליך אבק שׂריפה… איזה מין יהודי אתה?!”
עיני הפרש נפקחו לרווחה, מבטו ננעץ בצלי, שבצבץ מתוך מפית אדומה והוא נשם את הריח לעומק ריאותיו.
— “איזה מין שודד אתה — התחצף משה — עיניך יוצאות מחוריהן ובכל-זאת אינך תוקע שיניים בעוף…”
— “אמת. שודד אני — הזדקף האיש — אבל איני נבל צבוע. לא איש כמוני יגזול את צידתו של ההולך ביער. דע מול מי אתה עומד: שמי שׁוֹבְּרִי יוֹשְקוֹ…”
הצעיר קפא במקומו אחוז פחד. מעשׂיות אין ספור סופרו על הארכי-ליסטים שׁוֹבְּרִי. דמותו הצטיירה כאגדה. אמהות הפחידו את ילדיהן בהזכרת שמו, ומשה חשב לעתים, כי אינו קיים, אלא שייך לעולמם של הדרקונים ורוחות הרפאים. שׁוֹבְּרִי סימל את הפשע בעיני העשירים וייצג את הנקם-ושילם בדמיון האביונים.
— “ואם אכבד אותך בפת לחם ונתח אווז, התקבל אותם מידי?” — שאל משה.
— “בוא!” — ציווה השודד ורחב לפניו בצלע ההר התלול.
הטיפוס הִקשָה על היהודי. בקושי רב צעד בעקבות הסוס. אילו רצה, היה יכול להתחמק, אך סקרנותו דרבנה אותו להגיע לפיסגה. שוֹבְּרִי קשר את סוסו אל אחד הגזעים.
— “כאן ביתי. היכנס!” — הזיז הצידה ענף מוריק של שיח.
מערה חשוכה פערה את פיה. הקיש אבן צור בפלדה והצית אש בזרדים יבשים. להבות המדורה הרקידו צללים על קירות מפוייחים, כאילו אלפי נחשים מתפתלים ומנסים לברוח מפני האור המתגבר. ארגז עץ גס שימש שולחן ולידו חביות אחדות למושב.
— “שב — ציווה על אורחו — שב ונאכל!”
פרשׂ משה את המטפחת האדומה על השולחן ובמרכזה נתגלה האווז הצלוי, הריחני, בכל תפארתו. גם לחם שחור הוציא מהתרמיל והניחו על-יד הצלי. השודד התמקם בנחת נוכח הסעודה ושפשף ידיים מיובלות. שלף סכין ארוכה וחד ממגפו. הרים אותה בתנועה אטית, כעורך טקס נורא של עובדי אלילים, וקירב את הלהב אל פני משה:
— “זו סכין הנקמה שלי. השמעת עליה? — הצעיר הנהן בראשו לאות הסכמה. — שמעת ואינך רועד? אינך מזיז עפעף?”
— “אילו פחדתי — השיב בשלווה ומצמץ בעינים קטנות ושובבות — אילו רעדתי, הייתי מנסה לברוח…”
— “כולם רועדים מפני — קולו של שׁוֹבְּרִי רעם, אך נחלש לפתע, כמו נשברה כנף הנץ במעופו — לכן בודד אני פה בהרים”.
השניים שקעו בתאוות האכילה. הליסטים קרע בפראות את גפי העוף מגופו וטיפות שומן ניגרו מאצבעותיו. היהודי השתדל לשמור על נימוסי שולחן והתבונן באיש הרזה בפליאה מהולה ברחמים.
— “אתה מפורסם — הפר את השתיקה בתום הסעודה — חוטא בעיני החוק, גיבור בפי העם ואגדה לכּול. רבים מהיושבים למטה בכפרים מקנאים בך, באומץ לבך ובכוחך”.
שוברי חילץ את פקק הצפחת שבידו. לגם יין מכלי העץ המגולף והושיטו לאורח:
— “לקינוח. האווז רוצה לשׂחות”…
צחוקו הדהד בין כותלי המערה. נכנס היין היבש החריף — יוצא סוד — הרהר משה והחזיר את המשקה לבעליו. ההוא לגם לגימה ארוכה ומבטו המעורפל גילה דברים מופלאים מעבר לעשן המדורה שעה ארוכה ישבו בדממה. לפתע החלו לבקוע המלים מפיו בזרם הולך וגובר, כאילו רצו לצאת מזמן מעומק נשמתו. החוויות הצטופפו בקרבו כלַבּה בּלב הר געש וחיכו בלחץ ובלהט להזדמנות לפרוץ.
— “שמעת בודאי שקרים על-אודותי. אתה הראשון בין קורבנותי זה חודשים, שלא פגעתי בו, כי איני פוגע באביונים כמוני. ומלבד זאת יש לי חולשה כלפי יהודים עניים…”
לפתע אורוּ פניו. הקמטים החליקו מעט וחיוך דק וביישני הופיע בזווית פיו.
— “לפני שנים רבות, רבות עד כדי כך שלא ספרתי אותן, שדדתי בדרומו של האגם הגדול. השוטרים התחקו על עקבותי. גילו אותי. ברחתי על סוסתי הצעירה והם רדפו אחרי. שלג ירד, הדרכים כוסו בשלוליות קפואות. שעות על שעות נמשך המרדף. סוסתי עייפה ופרשים חדשים הצטרפו לשוטרים על סוסים רעננים. בערב חציתי כפר. הקור העז גירש את התושבים לבתיהם. ברחוב שלטו הכפור והחשכה. הייתי חייב להתחמק. בפיתול הדרך קפצתי מהאוכף הַישר לתוך חצר והסתתרתי בגדר החיה. סוסתי המשיכה בדהירה מטורפת ואנשי הרשות אחריה… — שׁוֹבְּרִי נשם עמוקות. — בבוקר יצאה בתו של בעל-הבית כדי לפנות את השלג. היא מצאה אותי מכווץ בתוך השׂיח, כחול ורועד. לא שאלה דבר, לא לשמי ולא לפשר הימצאותי שם. לקחה אותי לחדרה, שפשפה את רגלי וידי בשלג. בקיצור, החזירה לי את החום ואת החיים. היא היתה בתו של יהודי דלפון, יפהפיה וטובת לב. הסתירה אותי מפני נציגי החוק. סיכנה את חייה למעני. אהבתי אותה והיא אהבה אותי. אבל השוטרים לא ויתרו ואני הסתלקתי אל ההרים…”
השודד לגם שוב והושיט את הצפחת למשה:
— “אני שותה הרבה כדי לשכוח, לשכוח אותה ולשכוח את הורי… אני זוכר, כאילו קרה אתמול. גרנו בבית קטן ביער, שם מצא אבי את פרנסתו הדלה. עקר עצים עבור בעל החוזה וקיבל בתמורה את הענפים הדקים. מדי שבוע הוביל עצי הסקה בעגלתו לעיר. ערב אחד לא חזר מן העמק. דאגנו. הגיע בבוקר עייף ומיוזע, מושך אחריו את עגלתו בעזרתם של כמה אנשים טובים. אבא רתם עצמו במקום הסוס. למה? כי המלך ציווה להחרים את כל הסוסים לשירות הצבא. ‘כּכה זה — אמר אבי — המלכים נלחמים והעניים ישׂאו בעול’. עצי ההסקה נערמו ביער ולנו לא היה כסף לקנות מזון. אני הילד רציתי לעזור. שוטטתי בַּבקעה ופגשתי באחו סוס לבן יפה ומטופח. ניגשתי אליו, שׂיחקתי אתו והוא בא אחרי. אמרתי לאבי כיצד מצאתי לו את הסוס החדש. הוא שׂמח, רתם אותו וירד העירה. לא שב עוד. שוטרים באו אל ביתנו. המפקד הרביץ לאמא וצרח שאבא פושע, גנב סוס מאורוות המלך. מצאו את סימן הכתר, המקועקע בבשׂרו ולכן יתלו את אבא עד צאת נשמתו. רציתי לספר את האמת, אך אמא התחננה שאסתתר ביער. כאשר חזרתי כבר היה ביתנו שׂרוף לאֵפר. מצאתי את גופת אמי מגואלת בדם. קרעו את בגדיה, אנסו אותה בטרם דקרו אותה למוות. נשבעתי לנקום את דמם…”
— “מספרים עליך — אמר משה אחר הפסקה ארוכה — שרצחת את השוטר”.
— “רצחתי? — שׁוֹבִּרי צחק במרירות — נכון. ומה עשׂו הם לאבי? הוציאו אותו להורג. האין זה רצח? תלמד, יהודי, שיש משפט אחָד לעניים ומשפט אחֵר לעשירים. העני הוא שודד, העשיר הוא גובה מסים. האין הבישוף העשיר גובה מסים מיהודים מרודים כמוך, כי הרשה לכם לגור בעירו? ואם אני לוקח כסף מהעובר בשבילים שלי, יגידו שזה שוד וירדפו אותי על צוואר. לזה מה תגיד?”
— “אשתדל להתעשר — חייך היהודי — לכן אלך לכפרים ואחפשׂ סחורה, שאוּכל למכור בוספּרים”.
— “תתעשר יהודי שלי, ואשדוד אותך! — צחק שׁוֹבְּרִי — בינתיים שתֵה וסַפר מה תעשׂה, כאשר יהיה לך הרבה כסף”.
“לא אשתה עוד — התחמק משה — לפנַי דרך ארוכה”.
— “גשם בהר, בן-אדם! לא אתן לך לצאת. חושך, זאבים ודובים ביער. תישן במערתי ומחר תצא לדרך. אם תרצה, אוביל אותך למחנה צוענים חרשי-נחושת. אולי בסירים ובכדים תתחיל את העסקים שלך — פרשׂ פרוות של דוב בירכתי המערה — הצעתי מיטה גם לך. שכב, שתֵה וסַפר!”
משה השתטי על המצע הרך ושקע בפרווה העבה. היין צבע את מחשבותיו בצבעים עזים. סיפר בהתלהבות על תקווֹתיו הבלתי-מציאותיות: על אשה יפה ועשירה, על בית-מסחר פורח בבית קומות משלו, על ילדים חמודים, על חדרים מרוהטים בפאר, על שולחן מלא כל טוב וכלל לא חש איפה נגמרת התקווה ואיפה מתחיל החלום.
שני אחים 🔗
— “נרים כוס לחיי אחי!” — קרא משה.
קם מכסאו ומזג יין משובח לכוסות הבדולח. המורדות הדרומיים של ההר, הפונים לאגם, מניבים ענבים מתוקים מדבש. משה ביקש מהפונדקאי אַלטשטֶטֶר יין מתאים למאורע, כי יום גדול למשפחה — חג כפול. הוא עצמו לבוש הדר, נמוך ועגלגל, פתח פיו לברכה:
— “אשרינו שזכינו לכך: יואב נבחר לדיין. לא בכדי נדד בין חצרות רבנים גדולים וקנה לו חכמה בישיבות המפורסמות עכשיו יכול הוא להתמכר כל-כולו ללימודים. ילמַד וילַמֵד ודאגות הפרנסה ממנו והלאה”.
עיני משה התרוצצו בערנות מאחורי עדשות משקפיו. חייך והביט במסובים לשולחן החגיגי: לאה אשתו גבוהה ממנו ודקת גִזרה; אביה אהרן וייס הפרנס, סוחר תבואות עשיר; אחיו יואב הרזה ובת-זוגו דוֹבְּרִיש, שבאה ממוראביה. המשיך דבריו וכוס היין מורמת בימינו:
— “אשרינו שיכולנו להזמינכם אל ביתנו החדש. לאה עמדה לצדי לאורך כל הדרך בעצה ובהשגחה על הבנאים ושאר בעלי-המלאכה. הנה הסלון, שהיא חלמה עליו ובו רהיטים מגולפים מעץ מַהַגוֹנִי שחור. אני שׂמח להגיש לך, רעיתי היקרה, את ביתך החדש!”
חותנו, אהרן וייס, התרומם בכבדות:
— “יפה דרשת, משה, ויפה עשׂית מה שעשׂית. טרחת להניח יסודות: הקימות עסק מבטיח ולאחר-מכן בנית בית לתועלת ולהנאה. ואיזה בית! בית קומות ראשון בוספּרים! כל הבא לשוק התבואות יתפלא וישאל: מיהו הגביר, הגר בבית הגדול? היטבת לרכוש מגרש בפאתי כיכר, המיועדת להתפתח. אבל מי אני, שאלַמד הלכות סחר את משה פּיליץ? — חיכיתם ואספתם את הזהוּבים כדי לבנות בית עם חדרים הרבה. עכשיו תגלו לי: מי יגור בכל החדרים האלה? בניתם חדרי שינה נפרדים לכל ימות השבוע? הגיע אולי הזמן לדאוג לדורות הבאים וגם לאביכם הזקן, הרוצה כבר להרכיב נכד על ברכיו?…”
צחקו והרימו שוב כוס לחיי הנכדים שיבואו. קמו מהשולחן, השאירו את כלי החרסינה העדינים. כוסות הבדולח וסכו"ם הכסף. את השולחן פינתה המשרתת הכפרית בחולצה לבנה, שפרחים אדומים רקומים עליה. הגברים הצטודדו בפינת החדר ליד שולחן נמוך ושקעו בכורסות עור. הדליקו מקטרת ושזרו שיחה על ענייני היום. משה סיפר כיצד יביא מטען של תבלינים מזרחיים יקרים מאיטליה. חותנו הציע את קשריו עם בנקאי בבירה, אשר יהיה נכון לממן את העיסקה, שבה רב הסיכוי, אך אינה חסרת סיכונים. יואב הביט בהם כאילו ממרחקים. שני האנשים, המתדיינים בלהט, הצטיירו בעיניו כשׂחקנים על במת התיאטרון. גם הוא ביקר בהצגת הקומדיאנטים, אינו נמשך להבלים שכאלה, אבל השכנים הפצירו בו שיבוא ויתרום את דמי הכניסה לבניית מוביל מי-שתיה לעיר החדשה. הלך בחוסר רצון, אבל חייב להודות, כי נהנה. כאז כן עתה: שני הגברים ישבו מולו, החליפו דעות בקולי-קולות על בעיות מעניינות לכאורה, אך רחוקות מלבו. ישב יואב בּבית אחיו, כפי שישב בתיאטרון, בשקט, בצל, ושמע מה מעסיק את הנפשות, הפועלות בזירה המוארת. מחשבותיו נבדלו ממחשבותיהם. גם לבושו היה שונה. יואב חבש כיפת קטיפה עגולה, ששוליה ירדו עד שורשי אוזניו. לראשו של הפרנס כיפת משי שחורה וקטנה ואילו ראשו המגולח של משה היה גלוי לחלוטין. מול גלימתו הארוכה של הדיין בלטו חליפותיהם המהודרות של שני הסוחרים.
הנשים חזרו מסיורן במבוך הבית הגדול. לאה ודוֹבְרִיש — שני עולמות — חשב יואב. מותני בעלת-הבית נדחסו במחוך, דקים עד כדי היותם בלתי-מתקבלים על הדעת. קשה להאמין שבשמלת תחרה עדינה זו מסתתר גוף, המסוגל לשאת ולד בתוכו. שמלתה הכחולה-כהה של דּוֹבּרִיש כאילו כבדה עליה. הלכה כפופה מעט, כמו מגינה על בטנה, התופחת בהריונה.
כיכר שוק התבואות התעטפה בערפילי הערב. אורות בית-המרזח הבהבו מבעד צעיף לבן. כינורות הצוענים ניגנו וקולו של איכר שיכור הדהד ברחבה המאובקת. רוֹב היהודים גרו באזור זה. הַרחק מעיניו הצופיות של הבישוף. בית הקומותיים נבנה בפינת הדרך, המובילה לבירה. יואב ודוֹבּרִיש צעדו לאורך הבתים עד לשער חצר בית-הכנסת. חצו את החצר השוממה ויצאו מעברה השני לרחוב סַאבַּאדִי, שבו התגוררו בבית נמוך בעל חלונות קטנים ועץ אגס ענֵף בחצרו.
המשרתת לא כיבתה עדיין את האור בחדר הילדים. דניאל בן השבע שכב במיטה ועיניו פקוחות:
— “ערב טוב, אבא. איך היה אצל הדוד משה? האם יפה הוא ביתם הגדול?”
— “שאל אולי על הברכות, שזכה בהן אביך על מינויו לדיין!” — העירה דוֹבְּרִיש.
הילד הפנה לה עורף והסתובב כּשפניו אל הקיר. ליטפה בכל-זאת את ראשו ובירכה אותו ברכת ליל מנוחה. אחר-כך נשקה לקטנים בשנתם, לדוד ולמוֹריץ. כיבו את הנר ועברו לחדרם. לבו של יואב היה כבד עליו:
— “אני אובד עצות. מה נעשׂה בדניאל?”
— “אל תאבד את סבלנותך — אמרה דוֹבּרִיש — ובעיקר אל תאשים אותו, כי אינו שוכח את אמו זכרונה לברכה… אולי עוד נתיידד באחד הימים…”
— “אינו חדל מלהציק לך. קורא לך ‘הצ’כית’, מתנכל לבניך ומרביץ להם”.
— “כן. הוא מלגלג על ההונגרית העילגת שבפי. מתפאר שאמו נולדה פה, לא היתה זרה כמוני. דניאל קנאי מאוד. טען באזני, כי גם אתה מעדיף על פניו את הקטנים, מרשה להם הכול, כאילו רק הם בניך. אולי יירגע לאחר שאלד…”
יואב לא הצליח להירדם שעה ארוכה. הרגשתו לא היתה נוחה. היה צריך לשׂמוח למשׂרה המכובדת, על שמצא אשה מסורה תחת שׂרה שנפטרה, על שנולדו לו שלושה בנים יפים ודוֹבּרִיש הרה… בכל-זאת אין הכול כשורה. בעת הביקור בבית אחיו הובהר לו שוב, כי הדרכים נפרדו. משה הוא יהודי טוב, אבל מחשבותיו מרוכזות בבטחונו הכלכלי, כלומר בכסף. אשתו — כרטיס כניסה לעולם העסקים הגדולים. ביתו — מקום מפגש לעשירים. משה נשאר האח הטוב, הידיד הנאמן ובכל-זאת במשהו שונה. אילו היה אבא בחיים, לא היה שׂבע נחת מדרכו.
והנה דניאל. ילד נבון וחריף. שוקד על לימודיו, ממעט לשׂחק כדרכם של ילדים אחרים וצמא לשמוע דברי חכמים. בנו-בכורו מרגיש משום מה כנטע זר בבית. מכאיב מאוד, שהקשר עם אבא מהווה מגע יחיד בינו לבין המשפחה. כאילו כל האחרים נושׂאים באחריות על מות אמו. הוא לא יסלח לעולם שדוֹבְּרִיש תפסה את מקומה של שׂרה… אלוהים אדירים, מה יהיה על דניאל?
*
בית-ספר שימש לדניאל כביתו השני. ואולי הראשון. הוא היה מסתלק מהבית ומחפשׂ את קרבתו של ר' אליהו המורה, כל-אימת שאמו החורגת היניקה או טרחה בעבודות הבית.
— “ר' אליהו היה היקר באדם — נזכר במורו שנים רבות לאחר-מכן — כל עוד לא הרגזנו אותו. אהב לספר על עולמו המופלא של הקדוש-ברוך-הוא, על ציפוריו ופרחיו, היה מלא מעשׂיות כרימון ולא רק ממקורות התורה והאגדה, אלא גם מדברי ימי עמי תבל. נתערבבו בדמיונו הפורה שמשון הגיבור והרקולס והיו לענק שרירי אחד. המלמד שׂנא שלושה: את הכיעור, את השעמום ואת הטיפשות. הוא שׂשׂ להקריב הכול למען שלושה דברים: האמנות, החירות והכסף. אהבתו זו האחרונה, הכשילה אותו”…
חולשתו לממון היתה בעוכרי המורה האהוב. אמנם, אפשר להבין לרוחו: שׂכרו הדל לא הספיק לקיום משפחתו בלי עזרת הורי תלמידיו. הביא לו דרדק כלשהו גרוּשים ואליהו שחררו ממספר ימי לימוד. דניאל לא ניצל מעולם חולשה זו, כי אהב להרוות את צמאונו ממעיין האגדות והעדיף את בית-הספר על בית המשפחה. סלח למורו דברים רבים, עד אשר התעקש פעם אחת לגעת בנקודה הרגישה:
— “איך זה, ר' אליהו, שאתה דורש מתלמידיך משמעת ולימודים רק פעם בשנה, כאשר בא לבקר האדון שטיינר, נשׂיא ועד החינוך? בשאר ימות השנה לא מעניין אותך אם אנו יודעים או לא יודעים דבר — המורה הביט בו בתדהמה ודניאל המשיך: — אומרים, כי חשוב לך הכסף מהלימודים שלנו. אם כך, למה אתה נותן חינם שיעורי בית לבניו המפונקים של האדון שטיינר העשיר?”
— “ילד בן תשע, אדום שׂיער וחצוף! — ענה המלמד בקול חנוק. הביט סביבו בזהירות, פן ישמעו הסובבים בחצר את דבריו — איך תבין שלמען הפרנסה צריכים להתפשר? האפשרות האחרת: להיות ישר ולסבול חרפת רעב…”
אליהו ליטף את ראש הילד. הסתובב נשען על גזע עץ התות, שצמח בחצר בית-הספר, וניגב את עיניו בממחטה אדומה וגדולה:
— “לך, טיפשון, שׂחק עם הילדים. תבין כשתגדל!”
— “איני רוצה להבין! — סינן הילד בין שיניו והביט במורו בבוז וברחמים. — אגדל, אזכור ולא אבין”.
*
הדרך מרחוב סַאבַּאדִי אל המצודה נראתה לו כמיתר מתוח בין שני עולמות: בין אזור בית-הכנסת של היהודים לבין ארמון הבישוף והבניינים הצמודים אליו, הריהו עולמם של אדוני הארץ, הנוצרים. מדי בוקר עבר במסלול בין שני העולמות ונהנה ממראה התמונות שבדרך. הנה מר רַאפוֹך פותח את חנות כלי הברזל שלו. איכר מגושם בוחן באצבע גסה את להב החרמש, התלוי על הדלת. האדון רַאפוֹך, יהודי מזוקן, משדלו ומשבח סחורתו:
— “האמן לי, יַאנוֹש, אפילו המלך בכבודו ובעצמו קוצר בחרמש שכזה חציר לסוסו הלבן. והרי העדות: כתר מלכים מצוייר עליו. אם יבולך יעלה יפה תהיה עשיר כמלך בזכות הכלי הזה. שים שישה קרוֹיצֶר, קח אותו ותהיה בריא!”
מעבר לכביש — חנות הבדים של רוֹטהַאוּזֶר. ההונגרים מתקשים לבטא את שמו. ריח עמילן ונפטלין נודף מהדלת הפתוחה. עוברים כמאה צעדים בשטח בלתי-בנוי וקרבים לכיכר שוק הירקות. מסביב — בתים חדשים, שפרצו אל מחוץ לחומה.
כאן מתבסס המעמד החדש. אלה אינם בני האצולה, אך מורמים מהצמיתים ומשׂכירי-היום. פה גרים הבורגנים, המאמינים בכוחם ובעתידם.
צללי הרחוב הראשי הצר של המצודה אפפוּ את דניאל. קריר פה אפילו בימי האביב החמים. הנער לחץ אל גופו צרור ספרים מהודקים ברצועת-עור חומה וצרה. משפחות בודדות התגוררו כאן. אצילים שביניהם שירתו את המלך כמושלים, כשופטים או כקציני צבא. סמלי המשפחות, החצובות באבן, התנוססו מעל הכניסה לבתיהם. כרכרה עברה מדי פעם ברחוב, מצוחצחת בלכּה שחורה, על הדוכן מתמתח עגלון במדים כחולים עם כפתורי זהב, חובש מגבעת קשוחה ומקושטת בנוצת תרנגול העגלון מצליף בסוסים בשוט ארוך וחישוקי הגלגלים מתיזים זיקים מאבני הבזלת.
שני דגלים התבדרו ברוח בחזית הבארוק העליזה של ארמון הבישוף: נס בית המלוכה של הַאבַּסְבּוּרְג עם הנשר בעל שני הראשים ודגל צהוב-לבן עם המפתחות של פטרוס הקדוש, סמל האפיפיור. מבעד החלונות הרחבים של הארמון ניתן להבחין באושר ובפאר: מנורות בדולח כבדות תלויות מהתקרה המוזהבת.
דניאל הלך בדרך זו במשך שמונה שנות לימודיו, בכל ימי החול. מעטים מילדי היהודים הצליחו להתקבל ולהחזיק מעמד בגימנסיה הקודרת והמחמירה של הנזירים. ראש המנזר העדיף לכנות את בית-ספרו “אלמה מאטר” — אם אומנת. לדעתו אם הרחמים רכרוכיוּת סלחנית, אלא הרחקת החטא בעזרת משמעת ברזל וסגפנות. דניאל צמא לדעת עד כדי כך, שהסכים לוותר על תענוגות קטנים רבים. היה מוכן אפילו לא להעיר דבר, אם הפרופסור טעה בפתרון בעיה מתימטית כלשהי. אבל לא היה מוכן לוותר על חופש המחשבה. לכן נאלץ פַאטֶר אוֹטוֹקַאר להזמין את יואב הדיין לשׂיחה בחדר המורים:
— “אדוני סגן-הרב — בתואר זה כיבדו הגויים את הדיין — אני מעריך באמת ובתמים את כשרונו וחריצותו של בנך. בכל-זאת יש דברים, שלא אוכל לעבור עליהם בשתיקה. בשיעור לספרות ביקשתי מתלמידי לכתוב על גבורה טראגית או לחבר בלאדה. דניאל כתב בלאדה על גבורה טראגית והכתירה בשם ‘גרנאדה’. מבחינה טכנית הצליח במלאכתו מעל ומעבר לכל ציפייה… שׂפה נקיה, חרוזים ומשקל למופת, מבנה סיפורי מושלם. אבל התוכן והמסר — אסון! הייתכן לכנות את אִיסַאבֶּל הקתולית כשליחת השטן, שידיה מגואלות בדם? השיר משתדל לעורר אהדה למפַקד המַאוּרים, המתאבד בייאושו והוא מתגעגע לגן-עדן חושני של כופרים מוסלמים, שם יהיה גמולו אהבת בשרים כגמול על רצח הנוצרים. האם עד כדי כך אטום בנך בפני ערכי התרבות המערבית? אנא, דַבּר אל לבו, שישַנה את דרכו! הרי אנו רוצים בטובתו”…
יואב סיפר הכול לבנו ודניאל התאפק בקושי עד סיום דברי אביו. לבסוף התפרץ:
— “הם מלמדים אותי צביעות, אבא. הם רוצים שאתכחש לאמת על-מנת למצוא חן בעיניהם. והפיתוי: ציונים טובים בבית-הספר ולאחר-מכן התקדמות בחיים. רוצים שאזדהה עם המלכים הקתוליים המנצחים. ואני בצד המוכים של גרנאדה. איך אשבח את מבעירי המוקדים, שבהם נשׂרפו יהודים? הם מטיפים לענווה צייתנית לאביונים ממרפסת השיש של ארמון הבישוף. אבא, לא ייתכן שתרצה כי אהיה כמותם!”.
יואב הסתכל בעיניו הירוקות-היוקדות של בכורו. על פני הנער בצבצו חוטים דקיקים, רמז לחתימת זקן.
— “אני הולך ומזדקן — אמר בעייפות קשה מנשׂוא — אני מבין לרוחך, אך איני מצדיק את דרכך. או אולי ננסח כך: הייתי מצדיק דרכך אילו הייתי מסוגל להזדהות עם מחשבותיך… היינו הך… אלה הם החיים שלך, עשה בהם כהבנתך, אך דע: אתה בלבד תשׂא בתוצאות”.
דניאל זכה בציונים מצויינים בבחינות הבגרות בכל המקצועות, למעט מקצוע אחד, שבו נכשל. נתבקש להרצות במבחן בהיסטוריה על מלחמת הפּוּנים ברומי. דייק בתיאור האירועים, בציון תאריכים ומקומות, תהליכים כלכליים ופוליטיים. תשובותיו עוררו הסכמתם של חברי הועדה הבוחנת, כל עוד לא ניתח את אישיותו של חניבעל מלך קַרתַגוֹ, היא קרת חדשה של הפּוּנים:
— “חניבעל שתום-העין ומוכה הגורל חש כי סביב עירו-מולדתו מתהדקת טבעת הברזל של רומי. צי האויב שׂם מצור על נמלה ועמד לשבור את מטה לחמה של העיר. הקריאה המתמדת בסֶנַאט הרומי, כי ‘יש למחוק את קרתגו מעל פני האדמה’, לא השאירה מקום לתקווה או לפשרה. חניבעל יצא למלחמה, ניצל את כל משאבי מולדתו, כדי לשבור את המצור, עבר את מחסום האַלפִּים בדבקות גאונית במטרה, אך כשל בשערי רומי. מצביא גדול ולוחם אמיץ למען חירות עמו נוצח בכוח הברוטאלי של העריצות”.
תדהמה השתלטה על הבוחנים, פַּאטֶר אוֹטוֹקַאר ניגש אל תלמידו האהוב לאחר פרסום תוצאות הבחינה:
— “חרצת גורלך במו ידיך, דניאל. איך יכולת לתאר את הברברי כלוחם חירות ואת רומי, אֵם כל חוק וסדר, כעריצות ברוטאלית? למה עוללת זאת, דניאל?”
— “כי זאת האמת!” — פנה עורף בכעס ויצא את שער ה“אַלמָה מַאטֶר”.
הרפתקה בלוֹמבַּרדִיָה 🔗
דניאל שכב פרקדן בעשׂב הגבוה ושקע בו כבמיטת כלולות. שמש של אחרי-הצהרים הציצה מבּעד לצמרות העצים. חש בעיניים עצומות, שהיא רוכנת עליו ומצלה בגופה על פניו. פטמותיה האדומות נזדקרו כפרח הפרג וליטפו את לחיו. הן נגעו קלות בזקנו האדמדם והיא פרצה בצחוק מגרה. חפן בכפות ידיו הגדולות את שדיה הלבנים. היא השתחררה בגמישות ונשקה לו שוב ושוב.
— “דני שלי, טיפשון — לחשה באזניו — תודֶה ששיקרת, שרצית להרגיז אותי. הרי לא תסע מפה. וכי למה תעזוב אותי? מה רע לך אצלי? האם פגעו בך אי-פעם בני זִיצִ’י?”
— “לא, לא פגעתם בי. ההפך הוא הנכון: טיפחתם אותי, נתתם לי עבודה מכובדת. מי לא היה מתפאר בכך שהוא מורו-מחנכו של הרוזן זִיצִ’י הצעיר? ובכל-זאת…”
— “האם איני יפה? איני אוהבת אותך? — היא דגדגה את אפו בתלתליה הבהירים המסולסלים — טיפשון כפוי טובה! הבטחתי לך, שלעולם אהיה שלך ושלא תחסר דבר…”
— “אחיך סיים לימודיו ואת מתכוונת להחזיק אותי בביתך בכל-זאת — דניאל התקשה להתווכח אתה ובו-זמנית לנשקה ולחבקה — בסתיו תינשׂאי לנסיך פֶשְׁטֶטִיץ'”.
— “ומה בכך? — הרוזנת לִיבִיָה זִיצִ’י חתמה את פיו בנשיקה — כך עשׂו אבי ואמי: נישׂאו למען הייחוס והעושר. מאהבים ופילגשים היו ויהיו תמיד סוד אושרם של המיוחסים”.
— “אך לא של בני-תמותה כמוני, ובמיוחד לא של יהודים”.
היא הסתערה על גופו השׂעיר והוא שקע בלובן בשׂרה המוצק. שכבו שעה קלה זה בצד זו והאזינו לשירת זמיר תּועה, הקורא לבת-זוגו. דניאל פתח פיו ראשון:
— “איני מסוגל להתחלק אתך, ליביה, ואין לי זכות לדרוש ממך לוותר על מעמד ועושר. מה אוכל להציע לך? אהבה ללא פרנסה, חיי מנודים משני עולמות…”
— “לא אסכים שתלך — לחשה וקולה החד כאילו שרק — עוד לא נולד הגבר, אשר ימרה את פי. ואם תברח, דני קטן שלי, ידי תשׂיג אותך. היום אני אהובתך ומחר אנקום בך, אם תעז לברוח”.
נשקה לו בשובבות חייכנית. לבשה בחיפזון את שׂמלתה הקלילה הפרחונית, חיזקה רצועות סנדליה, ניערה את העשׂב משערותיה ונעלמה בדילוגים גמישים בין העצים.
דניאל היה מורגל להסתלקותה הפתאומית. הרוזנת נזהרה, פן תתן פתחון-פה למשרתים להאשימה ביחסים אסורים עם בן מעמד נחות ולא-כל-שכן עם המורה היהודי של אחיה. הוא התבונן בדמותה המתרחקת, ישב על הארץ כּשגבו אל גזע אלון. נותר לו זמן רב, עד שליביה תספיק לבוא אל הטירה. היתה שהות בידו להירגע ולסדר מחשבותיו, כיאה לקראת החלטה גורלית. ברור, שהגיע לסוף הדרך באחוזת הרוזן זִיצִ’י וכעת הוא ניצב על פרשת דרכים.
הצללים הארוכים של עצי החורש הזכירו לו את התלבטויותיו בערב שאחר פרסום ציוני בחינות הבגרות. אז, בשוטטו ביער, הובהר לו בראשונה, כי הממסד בגד בו, מוכה וסהרורי נדד בין העצים, הרחק מעיר. הגימנסיה נטעה בו שאיפה ליושר אינטלקטואלי, לכן התקשה לעכל שה“אַלמַה מַאטֶר” התנכלה לו בשעת מבחן, על שהעז לומר בגלוי את האמת שלו. היה שופך את לבו לפני אמו, אילו היתה בין החיים. לפני דוֹבְּרִיש לא רצה להתגלות בחולשתו. ואבא מתקשה להבדיל בין שני עובדי אלילים, בין חניבעל לבין סֶנֶקָה“. אם שני גויים רבים, בני, — רגיל אבא להגיד — אל תתערב, כי אין זה עסקך…” שם ביערות וֶספּרֵים החליט לשוב למקורות, כי התייאש ממוריו ומדרכי מחשבתם.
ישיבתו של ר' איציקל גְרַאן פרחה בימים ההם בעיירה מוֹר. דניאל צלל במעמקי הדעת בהדרכת רבו. נגלה לפניו עולם של אמונה והגיון, אור ומסתורין. הוא נהנה מכל רגע… עד אשר נתקל בחוֹמה של המסורת הבלתי-מתפשרת, הבלתי-ניתנת לשינוי אף-על-פי שאינה מובנה לו. שאל שאלות והתשובות לא סיפקו אותו. פקפוקיו גדלו בדומה לכדורי-שלג במורדות פסגות. רצה להבדיל בין עיקר לטפל ומאמציו עלו בתוהו.
— “אין האמונה ניתנת לחלוקה — הסביר ר' איציקל — היא כמגדל בנוי מרבבות אבנים. טול אבן קטנה מהמסד, והכול יתמוטט”.
— “הכמרים סיפרו לי — השיב דניאל — כי דתם מבוססת על משמעת האמונה, אמונה באמיתות שקבע אותן ממלא-מקומו של ישו על-פי השראה אלוהית. האפיפיור מנחיל סמכותו לפרש לארכיהגמונים, אלה לבישופים ולראשי המנזרים. סופּר, כי פרחי כהונה באחד המנזרים נדרשו לעשות מעשׂה מוזר: להשקות מדי בוקר ידית מטאטא שתוּלה בגינה. מי שסירב ואמר, כי עץ יבש לא יכה שורש — גורש כקטן-אמונה…”
דניאל עזב את הישיבה. לא רצה להגיע לרמת האמונה של הנזירים. עבד למחייתו אצל חוכרי אחוזה יהודים. חרש וקצר, עדר ובצר. פעם הוביל תבואה העירה ושם, בשוק, פגש בבן כיתתו הרוזן זִיצִ’י, אחיה של לִיבִיָה. הוא הזמינו לטירה למתן שיעורים לאחיו הצעיר.
עם שקיעה הגיע דניאל לחדרו שבבית המשרתים, בחצר הטירה. ארז את חפציו הדלים, ספרים אחדים, צרור זהובים שחסך משׂכרו, וחמק בלילה. פניו היו ללוֹמבַּרְדִיָה. שם קיווה למצוא תשובה לשאלות, שלא הניחו לו. האמין כי באיטליה מתמזג ישן בחדש. חורבות של בנייני פאר, של מקדשי אלילים ושברי פסלים הולידו שם יצירות יפהפיות של אמנות. קסם לו המיזוג המופלא של עבר ועתיד.
לוֹמבַרדִיָה חזרה לשלטון אוסטרי לאחר שבירת כוחו של נפוליאון. מאז נחשבה למחוז החופשי ביותר בכל המונארכיה. דניאל האמין, כי שם ימצא מזור למכאוביו.
מילאנו העיר קיבלה את פניו ברחובות רטובים מגשמי הסתיו. ראשית דרכו הובילה לטבורו של הכרך. השתאה נוכח הדוֹם, חלום שיש מדהים ביופיו. מגדליו הדקים הצביעו לשמיים כאלף אצבעות רזות של נזירים סַגפנים. האפלולית קראה לו פנימה. שבעתיים הרגיש את קטנותו לרגלי עמודי הענק. הקשתות נפגשו במרומים בזווית חדה, קרה, חותכת. פסים דקיקים של קרני אור חדרו בעד החלונות הצרים וביתרו כסכינים את החלל. לשנייה קפא על מקומו נוכח ההוד התמיר. צמרמורת אחזה בו. לחץ הכביד על ראשו, חדר אל מוחו, אל לבו, אל תוך עצמותיו. ברח מן הדוֹם.
מגדליו המגושמים וחומותיו הרחבות של קַאסטֶלוֹ סְפוֹרצָה נתגלו לפניו כהיפוכו-של-דבר. מול שליטתה של הכנסייה בנפש בלט כאן הכוח הבּרוּטַאלי של הצבא ושל הממון. אדוני הארץ ומשרתי השמיים הופיעו למראית עין כניגודים, אך למעשׂה הם השלימו איש את רעהו. משפחה סְפוֹרְצָה הבטיחה בכוח הזרוע את שעבּוּד העם לכנסייה. ואילו הכמורה עשׂתה כל שביכולתה על-מנת לחנוק כל יצר של מרד נגד הממסד. השליטים לבית סְפורצָה ובית האבּסבּוּרג גלגלו עיניהם לשמיים הרחומים, אשר הבטיחו לאביון חיי נצח בעולם הבא במחיר סבלנותו וסבלותיו עלי אדמות. המבצר סגור בפני בני-תמותה פשוטים, נעול על קסרקטיניו ומחסני הנשק. אין מאפשרים לאזרחי העיר לבקר בארמונות הגדושים אוצרות אמנות. אולם הדוֹם הקר פתוח לַכּול, להזכיר לך את קטנותך ואת אפסותך מול הכוחות הכבירים, הפועלים בחללה של העיר הזאת.
דניאל פגש בפֶּפֶּה במסעדה צנועה שבסימטה צרה בואך למבצר. ישב מול קערת ספַּאגֶטִי וכוס יין, הרהר ותהה: האם זו איטליה המופלאה, אשר חיפשׂ? הדלת נפתחה ונכנס פֶּפֶּה, רזה, גבוה, שַׂערו, השחור כפחם, רטוב מגשם פתאומי, ששטף את הרחוב. הוא ניער את טיפות המים מעל מקטורנו, המהודק לגופו. לבושו הזכיר סטודנט מאחת האוניברסיטאות. גילו קרֵב לשלושים. הביט סביבו בחשדנות ונגש אל שולחנו של דניאל.
— “אתה זר פה? — שאל באיטלקית ומאחר שלא קיבל תשובה, עבר לגרמנית — חדש אתה בעיר? מאין באת?”
— “מהונגריה”.
כל אחד משניהם הזדקק למישהו: דניאל השתוקק להחליף מלה עם יצור אנוש. פֶּפֶּה לא רצה לבלוט בבדידותו.
— “אני פליט ממדינת האפיפיור, מרומא. גם השוטרים האוסטרים לא יאהבו אותי. השמעת על הקַארבּוֹנַארִי? אין אנו שׂורפי פחמים, כפירוש המלה, אלא בני אגודה, הפועלת לשחרור איטליה מעול העריצים הזרים. אינך אוסטרי, לכן אדבר אתך גלויות”.
התבונן דניאל בפני איש-שׂיחו. יכול הוא להיות איטלקי על-פי אפו הנשרי, עיניו השחורות ומבטו החודר. ואולי בכל-זאת…
— “שמי פֶּפֶּה. ג’וּזֶפֶּה עַזקַארֶלִי” — הציג את עצמו.
— “שם מוזר” — תהה דניאל.
— “כן? — ברקו עיני דניאל — אולי פירושו ‘עז כאריאל’? גם אני מבני-ברית”.
השׂרידים האחרונים של חשדות נמוגו. איש רומא פתח לפני דניאל שערי עולם בלתי-מוּכּר. באיטליה זכו היהודים לשוויון אמיתי בעת הכיבוש הנפוליאוני. הקיסר סילק במחי-יד את זכויות-היתר והעניק אזרחות שווה לכול.
— “בכל-זאת קמה התנגדות לפולש. נפוליאון הביא שליטים נאורים, אבל שליטים צרפתים. אנו רוצים בשלטון נאור משלנו: רוצים ברפובליקה איטלקית אחת גדולה. האין זו שאיפה טבעית לכל עם, להיות אדון לגורלו?”
— “אני משער — הודה דניאל — שגם ההונגרים היו מעדיפים רפובליקה תחת המלוכה ההאבסבורגית. אבל לנו, ליהודים טוב שהקיסר יגן עלינו. את כל זכויותינו קיבלנו מידי הקיסר”.
— “איך יכול הקיסר לתת דבר שאינו שלו? — שיסע פֶּפֶּה את דבריו — הקיסר ומשרתיו גזלו את זכויותיכם ולאחר-מכן החזירון בחסדם כי רב, זעיר פה זעיר שם. ואתם אסירי תודה! משטרים כאלה מתמוטטים רק במהפכות עקובות מדם. ומקומם של היהודים הוא בין המהפכנים”.
דניאל חייך בסלחנות:
— “היהודים שלנו? התגרים ובחורי הישיבה? מי אנו שנמרוד? מי ירצה לשתף אותנו במרי? אם נרים ראש, יפקירונו אויבינו בידי הרשות”.
“קטן-אמונה אתה, ידידי — אמר בצער — או אולי טרם בשל הזמן שם בצפון…”
דניאל למד בהדרכת חברו את דרכי מילאנו ובעיקר את אוצרות האמנות שלה.
— “הבן את נשמת האיטלקי — הסביר פֶּפֶּה בחצר העמודים של ארמון בּרֶרָה והצביע על פסל ערום של גבר — האמן או לאו, זה דיוקנו של בּוֹנַּפַּארְטֶה, הכובש השׂנוא, מעשׂה אמנות ולכן נשאר על תלו. האוסטרים רצו לנפצו. אזרחי מילאנו לא הסכימו, הפגינו בהמוניהם. חסמו את הגישה לפסל בגופם… וניצחו”.
המלים זרמו מפי פֶּפֶּה כאשר עברו בין התמונות, ודניאל שתה דבריו בצמאון.
— “הנה שׂרטוטו של ליאונרדו דַּה וִינְצִ’י: ראש נערה”.
דניאל נעצר ליד הציור. נערה יפהפיה, בהירת שׂיער, חייכה אליו מהתמונה. תלתליה, אפה הסולד, שׂפתיה הדקות — כפני ליביה. באותו לילה נדדה שנתו. בחלום היא חיבקה אותו ונשקה לו עד כדי חנק. נרתע, התעורר בצעקה וזיעה קרה בצבצה על מצחו.
— “נתקפת במרה שחורה — אמר לו פֶּפֶּה למחרת, כי לא הצליח לעורר חיוך על פניו — בוא ואראה לך דבר, שלא כל אחד זוכה לראותו”
חצו את כיכר הדום ונעצרו כעבור דקות ספורות בסימטה, מול כנסייה קטנה.
— “כאן סַאן בֶּרנַארדִינוֹ דֶיאי מוֹרְטִי — קבע פֶּפֶּה — זאת אומרת: מקדש בֶרנַארְדִינוֹ הקדוש של המתים”.
בכנסייה אור קלוש וריח מתקתקת של טחב. אט-אט החל להבחין בקישוט הקירות: מאות גולגלות אדם ואלפי עצמות מתים מסומרות בצורות גיאומטריות. צלבים, כוכבים, עיגולים וקשתות. שׂרידי נזירים, שהלכו לעולמם ולא ניתן להם לנוח על משכּבם. בחילה אחזה בדניאל:
— “מה הדבר הנורא הזה1? קבר או כנסייה?”
— “גם זה וגם זו — השי פֶּפֶּה בבדיחוּת הדעת — זוהי איטליה… אם פקפקתי אי-פעם בערכי כיהודי או כאדם חופשי, באתי הנה כדי להתעודד. ראה, ידידי, כזאת התנהגותם של בני חושך. כך הם מטילים פחד על העם המאמין”.
יצאו לאוויר הצח. דניאל נשם עמוקות. בשבילו הסתיימו ימי מילאנו. חש כי עליו לחפש פתרונות במקום אחר.
*
— “באת לאיטליה למצוא את האמת בסינתיזה בין עבר להוֹוה, אישי הצעיר — אמר האדם הנמוך והסתכל בדניאל במבט עצוב-חולם — ואני אציע לך לחפשׂ את האמת בין שני עולמות עתיקים: בין יוון לישׂראל”.
האיש, כבן ארבעים, שילב זרוע בזרועו. כך צעדו תחת קשתות הבתים העתיקים. עברו בגשר האבן שעל הנחל ופנו לכיוון סמינר הרבנים אשר בפַדוֹבָה העיר. פרופ' שמואל דוד לוּצַאטוֹ דיבר עברית בעגה ספרדית. דניאל הבין כל מלה, אם כי בפיו היתה שגורה שׂפת עבר האשכנזית של ישיבת ר' איציקל.
— “רוח העולם מתבססת על שתי תרבויות. יוון נתנה לנו את אהבת האמנות, הסדר והיופי. ישׂראל העניקה לעולם את האמונה, את אהבת הזולת ואת החתירה לטוב”.
— “האם הכרח ששתי התרבויות תתמזגנה? האין די בפיתוח עצמי של אחת מהן?” — שאל הצעיר.
— “ראה את עץ הערמונים הפורח. האין פרחיו יפים? אולם הם יבּלו ללא תועלת, אם לא יקלטו אבקה של פרח אחר. רק בעקבות הפריה יבשיל הפרי. עץ חדש יצמח רק אז מן הזרע. כך חיים העמים. עם, אשר ישכון בדד, יגיע לשׂיא התפתחותו ויתנוון, אלא-אם-כן יקלוט השפעה מַפרה של תרבות אחרת. יוון לימדה לאנושות את המוסר השׂכלי המחושב. ישראל הביאה לעולם את מוסר הלב. להם המדע ולנו האמונה”.
— “נדמה לי כי אין לגשר בין השניים — פסק דניאל — כיצד יגורו בכפיפה אחת האמונה והמדע?”
— “הרי זה האתגר! כדאי לחיות למען פתרון הבעיה הזאת! אני מאמין שהבורא העניק לאדם את השׂכל הישר כדי שישתמש בו. הוא נתן לנו זכות הבחירה החופשית ולימד אותנו להבדיל בין טוב לרע. עלינו לחקור בשׂכל ובמדע את הסובב אותנו ולהגיע למסקנה בעצמנו, מה הנכון והצודק”.
— “ואם תגיע למסקנה, שהאמת אינה עולה בקנה אחד עם המסורת? מה תעשׂה אז, רבי?”
— “אינני רב — מחה לוּצַאטו נמרצות, — סירבתי לקבל עול רבנות ושמרתי זכותי ללַמד וללמוד בדרך שאבין לנכון… ומלבד זאת: איך תאמין בדברים בלתי-הגיוניים? הידע מחַזק את האמונה ואין לחשוש מפניו”.
דניאל נהנה במחיצתו של שד"ל (כפי שכינו תלמידיו את לוצאטו). הפנימיה, שבה התגורר, דמתה בצורתה למנזר: חדרי מגורים צרים ופשוטים, פרוזדורים ארוכים, חצר מרובעת. אולמות הלימוד נדפו ריח שמן שרוף, שבו מירקו את רצפת העץ, לבל תעלה אבק. הסמינריסטים לבשו חליפות שחורות בעלות צווארון לבן וקשוח. לולא הכיפה שעל ראשם, היית חושב שהם פרחי-כהונה קתולים. שקט שׂרר בכל פינות המוסד. מי שלמד — למד ללא קול. לא נראו גופים מתנועעים בקצב הניגון, לא נשמע הרעש המוּכּר של הישיבות.
ספר מוזר גילה באחת השבתות בידו של יהודי: סידור תפילה בתרגום איטלקי, פרי עטו של שד"ל.
— “הכיצד? — שאלוֹ — אתה, שומר השׂפה העברית ומחדשה, תקל על אחינו בני איטליה להתרחק? למה הסכמת לפרסם תרגום תפילות?”
— “הנוקשות היא איוולת. איך אדרוש מיהודי למלמל נוסח בלתי-מובן בשׂפה שאינו יודע? לזאת אקרא תפילה? אם יקרא את הפסוקים היפים בלשון מוכרת לו, אולי יתקרב לרוחם, אולי יתחשק לו ללמוד את שׂפת המקור, את שׂפתנו”.
— “אם אזכה לעסוק בהוראה — הרהר דניאל בקול רם — ארבה בלימודי העברית. טול מהיהודי את העברית, השׂפה היחידה שהיא באמת שלו, כאילו הפשטת אותו ערום והפקרת אותו לשמש ולכפור”.
בתום לימודיו רצה לקבל חיזוק ל“אני מאמין” שלו מפי מורו:
— “תלמידיך הם רובם-ככולם חסידי מהפכת שחרור העמים. האין מחובתנו כיהודים לעמוד לצדם של העמים, הרוצים להשתחרר מעולה של אוסטריה? הונגריה חולמת על מיגור עול שושלת ההאבסבורגים וכמוֹתה צפון איטליה. הקיסרות קשורה **בטבורה לכנסייה הקתולית ולא תְזַכֶּה את היהודים בשוויון-אמת”.**
— “התשחרר האמנציפציה את עמנו משעבוד? — השיב לוּצַאטוֹ בשאלה. — העבדות יושבת בתוכנו. העבדות היא הגולה וצורת החיים של הגולה. אם אתה מאמין בהשגחה העליונה ובבחירת ישׂראל על-ידי הבורא, אל תשלה את עצמך, שחוקה כלשהי תביא את הפתרון. אם נשוב אל עצמנו, אל שׂפתנו ואל אמונתנו-תרבותנו, נהיה אולי די חזקים לשוב לארץ-ישׂראל, אל עבודת האדמה ולהיחלץ מ’דוֹלצֶ’ה פַאר נִיֶינְטֶה', מהבטלה המתוקה”.
— “חלומות רחוקים, פרופסור!”
— “קרא להם חלומות. אני מכנה זאת בשם אמונה”.
— “ומה כאן ועכשיו? — התלהב דניאל — הקַארבּוֹנַארִי מתחזקים באיטליה. הטובים שבהונגרים דורשים חירות לעמם. השמעת כי ברון הונגרי קרא באסיפה הלאומית להעניק שוויון ליהודים?”
— “הבל-הבלים, בני! — פסק שד”ל — הלהט שלך אינו תחליף לאמונה!"
אי-שקט השתלט על דניאל. גבר עליו חוסר-סבלנותו. הוא בילה יותר מדי זמן בין חומות פַאדוֹבָה, אגר יותר מדי מרץ. אירופה רתחה, מחתרות פרחו, סופרים ומשוֹררים פרשׂו כנפיים ושרו כציפורי-דרור בהנץ השחר. הוא ארז את חפציו, כי הרגיש שמקומו בבית, כיוון שימים גדולים קרֵבים.
אתגר לסוס מלחמה 🔗
קרני השמש של אחר-הצהרים הבליטו כל גרגיר אבק על החלונות הגדולים, הפונים לרחוב הראשי. שולית מלצרים צעיר ניגב בשקידה כל כתם מעל השמשה והשתדל לצחצח אותה בטרם יבואו האורחים הקבועים של בית-הקפה “עלית”, הגדול והיפה בעיר.
דניאל ישב לבדו ליד שולחן, שרגליו ברזל יצוק, עם פיתוחי עלה האַקַאנתוּס המפותל, כדוגמת כותרת יוונית עתיקה. זה עתה הגיע לוֶספרים, מלא רשמים וחוויות. ישב מול החלון והביט ברחוב, העוטף צללים מתארכים. ריצוף אבני הבזלת השמיע צלילים מוּכּרים לו מילדותו: סוסים משכו עגלות אחרונות משוק הירקות המתרוקן.
בית-הקפה רחב הידיים הוא מרכזה החברתי של העיר. כל המכבד עצמו ושואף למעמד — נמנה בין אורחיו הקבועים. מכאן, מפינת רחוב זו, מובילות הדרכים לכל מקום: למצודה ולבתי האצולה בה, בצד שני אל מנזר הנזירות עם הסמינר למורות, דרך שלישית — לשוק התבואות, אשר משם תפלגנה מרכבות בדרך המלך אל הבירה. אנשי העתיד התיישבו באזור זה. בין חצר היהודים לבין מצודת האצולה בנו ביתם האזרחים המתעשרים ובני האינטליגנציה, הכובשים את מקומם בחברה.
דניאל חלם בהקיץ על קידמה. יסללו אפילו מסילת-ברזל לעיר, יקימו בה מפעלי-חרושת ואוניברסיטה… צעקות רמות העירו אותו מהזיותיו.
— “אולי לא תלכלך את השמשה שצחצחתי! — זעק המלצר הצעיר ואחז בידו של נער יפה-תואר, אשר ניסה להדביק מודעה על החלון. — מי הסכים לכך?”
— “מי הסכים לכך? — המותקף חייך כמלגלג ופרשׂ ידיו — תַאלִיָה, אֵלת התיאטרון והקומדיאנטים נתנה לי רשות. היא שלחה אותי ואת להקתנו. בזה אני מתכבד להזמינך יחד עם אזרחי העיר הזאת לחזות במחזות, שכמותם טרם ראיתם במחיר פרוטות עלובות תיהנו מהתרוממות-הרוח. נַציג טראגדיות מפרי עטם של גדולי המחזאים בעולם והכול בשׂפתנו ההונגרית!”
הנער החווה קידה לפני שוּליַת המלצרים הנדהם, הניף את ימינו, כאילו מטאטא את הרצפה ובשׂמאלו הדביק בזריזות מפליאה כרזה מודפסת על החלון. דניאל נהנה מתושיית השׂחקן והזמינו אל שולחנו. הבחור הרזה גידל בלורית שופעת. שפם דק בצבץ מעל שׂפתו העליונה. צווארנו הלבן הפתוח ועיניו הירוקות חָברו יחדיו לדמות תוססת, חולנית ומהפכנית.
— “נמאסו עלי הלימודים — סיפר למארחו. — לא הסתגלתי למשמעת. על כן הצטרפתי לתיאטרון הנודד, אנו עוברים מעיר לעיר ומפיצים את האור שבאמנות הבמה”.
— “חיים סוערים, לא כן?”
— “גם מסעירים וגם מרעיבים. האזרחים הם קמצנים והאצילים אינם רוצים לשמוע על מחזות בהונגרית. הם רואים בשׂפתנו משהו ווּלגארי, בלתי-תרבותי. אבל יש גם אנשים טובים… — התבונן הצעיר בפניו של דניאל האדמוני ושאל בהיסוס — אתה יהודי?”
— “כן. אני יהודי. האם עובדה זו מפריעה לך? — העיר בטון נרגז —שמי דניאל פיליץ”.
— “לא ולא. גם לי שם זר: פֶּטרוֹבִיץ', ממוצא סלוֹבַקי. אבל כשׂחקן אני מופיע בשם הונגרי: שַאנדוֹר פֶטוֹפִי. אני מאמין כי במרחב שלנו, בין הרי הקַרפַאטִים, כולנו הונגרים. עלינו לדבר הונגרית, לחשוב הונגרית וללחום על חירותם ושוויונם של כל ההונגרים”.
— “אמן ואמן, אך למה שאלת על יהדותי?”
— “נזכרתי בחוויה קשורה דווקא במשפחה יהודית…”
— “סַפר!” — הפציר בו דניאל, משועשע מפטפוטי הצעיר, ודחף לפניו ספל קפה ריחני.
— "הגעתי בסתיו, בגשם שוטף, עם הלהקה לעיירה פַאלוֹטָה. עצרנו את קרון התיאטרון בכיכר. הדירקטור הודיע בצער, כי אין בכיסו אפילו פרוטה שחוקה לשלם לנו ועלינו לתלות בכל-זאת את המודעות. אם לא נצליח לגייס קהל למופע ניאלץ לרדת מקרשי הבמה ולחפשׂ פרנסה אחרת.
ירדתי בכבש הקרון ודשדשתי בבוץ אל בית-המרזח הקרוב. נרטבתי עד העצם. נכנסתי למסבאה וביקשתי רשות מבעל-הבית לקבוע את הכרזה. הפונדקאי עמד מאחורי הדלפק וניגב את האבק מעל הבקבוקים הירוקים. יהודי נחמד וחייכן. זקנו הארוך גלש, כשלג על שׂדה ירוק, על סינרו בצבע הדשא, אשר כיסה את חזהו ואת בטנו העגלגלה. שמו היה פליישמַן. הוא שאל על שמי, על מעשׂי ולא הסכים שאצא לגשם ולבוץ. התיידדנו…"
— “איך קרה הדבר? אתה כל כך צעיר וכל כך הונגרי. איך מצאת שׂפה משותפת עם יהודי זקן?”
— “בתחילה נראה הכול משונה גם לי. סיפרתי לו כיצד יצאתי לנדודי ופתאום הרגשתי, כי הוא מבין לרוחי. הרי כל יהודי הוא נווד מלידה. אולי העלבתי אותו כאשר אמרתי: ‘אתם, היהודים, באתם אלינו רזים והשמנתם. נשארתם זרים בכל-זאת ושאיפותינו הלאומיות זרות לכם’. הרצין פליישמַן הזקן: ‘אנו חייבים לזכור תמיד, כי עבדים היינו לפרעה במצרים. לכן נבין אולי את רצונכם להשתחרר, יותר מאשר אתם בעצמכם’. הוא שׂם יין ומזון לפני, כי הזכרתי לו את נדודי נעוריו ואת הרעב שפקד אותו… אכן, לא תמיד רעבתי”.
— ומתי סערו חייך?" — שאל דניאל.
— “פליישמַן הזקן סעד אותי במשך שהותנו בפַאלוֹטָה. בעצמו לא ביקר בהצגות, אבל שלח את בניו ובנותיו. פגשתי בבית-המרזח את בתו הַאנִי. בני פַאלוֹטָה קראו לה ‘הַאנִי היפה’… הו, יפהפיה משגעת! שׂערותיה הערמוניות היווּ מסגרת מלאכת-מחשבת לפנים עדינות בצבע השנהב. עיני פחם שחורות ושפתיים כאש. מה אגיד, התאהבתי בה. חיפשׂתי קרבתה, אבל היא התחמקה…”
— “האם הַאנִי היפה אהבה אותך?”
— “איני יודע. לילות לא עצמתי עין בגללה. ישבתי בפונדק אחרי כל הצגה, עד אשר סגרו את הדלתות. פטפטתי עם בני-הבית, עם השיכורים. כתבתי שירים על יין ואהבה…”
— “שירים? אתה משורר?”
— “חושבני שכן. שירי הראשון ראה אור בבירה. אי-מתי עוד תשמע על-אודותי!” — פֶטוֹפִי קם, אסף את גלילי המודעות ויצא לרחוב.
בית-הקפה נתמלא אט-אט באורחיו הקבועים. כאן — שולחן הפוליטיקאים, שם מנהלים משׂא-ומתן אנשי הכלכלה. רוח הקידמה בַּכּול.
רוֹטהאַוּזֶר הקשיש ניגש ראשון אל דניאל. סלסל את שׂפמו הלבן וחיבק את הצעיר:
— “ראו, ראו! דניאל פיליץ שב למולדת! שמענו גם שמענו עליך. ואני משתוקק לשמוע מפיך, מה נשמע בדרום? ומה תכניותיך?”
— “תודה, אני בסדר, בסדר גמור. איך העניינים אצלך? איך תפוקת השמן בבית-החרושת שלך עכשיו, שהכול היה לחוקי? — התלוצץ דניאל. — שבע שנים ייצרת שמן פשתן במחתרת בניגוד לחוק והשלטונות העלימו עין. סוף-סוף אוּשר בבית המחוקקים, כי ‘גם ליהודי מותר להקים בית-חרושת’… כעת יותר משובח השמן של רוֹטהַאוּזֶר?”
— “אתה צוחק. אחרים היו צריכים להמתין עד חתימת החוק. בוא, ידידי דניאל ותכיר את מר פִישֶר, אשר היה חייב לחכות למחוקק”. — רוֹטהאַוּזֶר בירך יהודי, שירד זה עתה מכרכרתו בחזית בית-הקפה.
פִישֶר, כבן ארבעים, החל לעסוק בתעשייה בבית-מלאכה צנוע לקרמיקה. לאחר-מכן השקיע כספו במפעל כלי חרסינה של מייסטֶר גרמני בכפר הֶרֶנְד שבמחוז.
— “צדקת — אמר פִישֶר וישב אל שולחנם. — קיבלתי גושפנקה מהמחוקק לשלוט בגלוי במפעלי, שבו השקעתי את מיטב כספי. כעת רשאי אני לכוונו כפי שאני מבין — טפח על כרסו בהנאה. — נחשו, מה השׂגתי לאחרונה?”
— “דגמי חרסינה חדשים מסין? — ניחש רוֹטהַאוּזֶר — הזמנה מהברון רוטשילד?”
— “לא. אבל זכיתי בתואר ‘סַפּק החצר’ של הוד מלכותו פֶרדִינַנְד, קיסר אוסטריה ומלך הונגריה. התחלה לא רעה. אקבל את הזמנות החצר כל צרכיה ואייצר את המתנות, שיגיש מלכנו לשליטי העולם”.
— “בּרַאבוֹ! כל הכבוד! נחוג זאת בהרמת כוסית! — רוטהאוזר הזמין משקה לשלושה ופנה שוב לדניאל — שמעתי שלמדת בפַאדוֹבָה והוסמכת כרב. איפה הכיפה? מה נותר מהזקן שלך? האם אניצי השׂיער הזעירים האדומים, המבצבצים על הסנטר ועל הלחי, ייקָראו בשם זקן?”
— “אני מצטער לאכזבכם — חייך פיליץ הצעיר. — לא בישיבה למדתי, אלא בסמינר לתיאולוגיה יהודית. לא גודל הכיפה קובע, אלא הידע המסתתר תחתיה. לא אורך הזקן חשוב, אלא עומק ההבנה. אין לי עדיין הסמכה לרבנות, כי לא רציתי בה בפַאדוֹבָה. אסע לפראנַקפוּרט, אלמד ואחליט אם אהיה רב מהסוג החדש, החופשי”.
*
ארבעה הסוסים נעצרו בבת-אחת. מרכבת הדואר נבלמה בפתאומיות ואפו של דניאל נשׂרט קלות בזיז החלון. בדרך הארוכה הזין את עיניו בנופים המטופחים של גרמניה בואך פראנקפוּרט ע"נ מַיִין. דמה האזור להונגריה המערבית על גבעותיה הרכות ועל הירק הרב שבה. שלכת הסתיו האדימה והרוח פרשׂה שטיח עלי זהב לרגלי המרכבה. הבתים אולי קצת יותר מטופחים מאשר באזור וספּרים, מסויידים יותר, גבוהים יותר, מעוררי כבוד. שפע המים בלט בכול, פלגים ונחלים זרמו בכל צעד ושעל. לא אחת נעצר העגלון על שׂפת נהר כלשהו וציפה למעבורת, שתעביר את רכבו לגדה שממול. הנהרות נשׂאו על זרמם סירות רחבות עמוסות תבואה, עצים, פחם וכל משׂא אחר.
האזרחים חיכו לבוא הדואר בכיכר, בין הכנסייה הגדולה לבין בניין העיריה בעל החזית המקושטת והגג המזדקר בשלוש זוויות חדות. ישבו מדושנים לפני מרתפי הבירה ולגמו כמויות דמיוניות מקנקני בדיל.
דניאל הביט בשעון שבחזית בית העיריה. המחוגים הצביעו על השעה ארבע בדיוק. באותה שנייה עצמה החל להלום שעון גדול שעל מגדל הדוֹם: ארבע פעימות של פעמון דק-דופן סימנו כי עברו ארבעה רבעי שעה ולאחר-מכן השמיע פעמון גדול את מספר השעות. בום-בום-בום-בום. חיוך קל האיר את פניו: דייקנות גרמנית. איפה נשמע דבר שכזה: בין שני שעונים ציבוריים יהיה תיאום מדוייק? לא יקרה דבר כזה בהונגריה ולא-כל-שכן באיטליה…
הוא פנה לכיווּן הנהר. עבר בין דוכנים של מוכרי ממתקים למיניהם: תפוחים מתוּבּלים בסוכר אדום ודובשניות בצורת לב, בובה או פרש. הכול צבעוני להפליא ובמרכז הדובשניות הגדולות — ראי נוצץ. ילדים עליזים התרוצצו ובידם שבשבות נייר בכל צבעי הקשת. הוא פנה ימינה ליד הגשר, חלף על-פני בתי האזרחים המכובדים, שחלונותיהם משקיפים על גלי המיין. הנה בית רוטשילד, שבו נזרע הממון, שהיה לעץ ענף, עד כדי להצל על דלפונים כה רבים. חיפשׂ את בית-הספר “פִילַאטרוֹפִין”, שפירושו “אהבת האדם”. מצא אותו ברחובות היהודים. בית-אולפנה זה נוסד כדי לטַּפּח ולחדש ערכים בישראל. דניאל בא לשמוע שם תורה מפי מיכאל קרִיצנַאך, הוגה הדעות.
— “באתי אליך, פרופסור, על-מנת ללמוֹד אמיתות ישנות כחדשות, קראתי בספרו של בַּאוּאֶר על שאלת היהודים. עיינתי בכתבי הויכוח של השמרנים והתעמקתי בדבריך על שאלת השאלות: האם מסוגלת האמונה היהודית שלנו להשתכלל ולהיטיב את דרכה? אבטיח לך, שלא אהיה עבד נרצע, אף לא שלך. אנא, קַבּל אותי בין תלמידיך, כי רוצה אני לדעת, להבין ולבחור דרך”.
— הזכרת את בַּאוּאֶר — נאנח קרִיצנַאך — הוא היה לקורבן חופש המחשבה. הגוי הנאור הזה העמיד דורות של תלמידים ופוּטר מהקתדרה שלו, כי ביקר את הכנסייה ‘יתר-על-המידה’. בַּאוּאֶר, איש עקרונות, חקר את רזי האמונה, ניתח באיזמל חד של הגיונו את הקפאון שבנצרות וביהדות. על כן קמה נגדו הזעקה הגדולה בכנסייה ובבתי-המדרש".
— “הקריאה בספרו הביאה אותי אליך. לדבריו, אנו מפתחים השקפת-עולם נכונה, אשר היתה צריכה לשכלל את ההלכה. אולם הממסד הרבני שלנו אינו מתייחס ברצינות להשׂגות אלה. אין אנו מתקדמים, אלא דוחים את הגשמת הרפורמה לעתיד הבלתי-נראה לעין. ההתפתחות הרוחנית עוברת-חולפת בצדי המעשׂה העכשווי מבלי להשפיע. הגורם להופעה מצערת זו הוא מנגנון ההגנה, שהשמרנות היהודית פיתחה לעצמה. הרי זה טירוף! אם בַּאוּאֶר צודק, אז אנו במלכוד! כיצד יוצאים מזה?”
— “אל תדרוש תשובה במקום, אישי הצעיר — חייך הפרופסור. — אין לומדים את כל התורה על רגל אחת… ברוך בואך לאולפנה של אגודת הרפורמה! בוא ולמד עמנו!”
*
העצים הצעירים בשׂדרות המוזיאון לא הספיקו להצל על היושבים במדרכות בתי-הקפה. דניאל פרשׂ גליון נייר על השולחן וביקש עט וקסת של דיו מהמלצר.
— פֶּשְט, 22 לחודש אוגוסט 1843.
לאחי הצעיר בֶּנוֹ — השלום והברכה,
אני מנצל את ההזדמנות לברכך, אחי היקר, ולאחל לך כל טוב לרגל קבלת ‘מכתב-חבר’ ממורנו הרב איציקל בישיבה דק“ק מוֹר. בן ח”י שנים אתה ובעת שקידתך בגימנסיה השׂגת תואר גם בין יודעי תורה. כל הכבוד!"
אני בדרכי לעיר הגדולה שבלב הערבה, סֶגֶד. אהיה שם רב הקהילה. לא ברור לי עדיין מי המליץ עלי ולמה עשׂה זאת. אני בא עכשיו מפגישה עם רבה הראשי של פֶּשְט, ר' עמנואל שְוַואבּ, אישיות דגולה, אם כי דעותינו אינן זהות בנוגע לרפורמה, כפי שאין זהוּת בין השקפותי להשקפותיך ולא-כל-שכן להשקפות אבינו האהוב. לדעת ר' שְׁוַואבּ, שתי סיבות לבחירתי. האחת חיובית בעיניו, השנייה שלילית. הסיבה החיובית — שיצא לי שם של נואם טוב. יהודי סֶגֶד בנו בית-כנסת מפואר וכתבו לרבה של פֶּשְט, כי רוצים לזכות בנואם, אשר יעלה בדרשותיו את רמת ההתכנסויות ברוח התקופה זה מצא חן בעיני שוַואב, אך לא נראה לו, שהרב של אַרַאד, אהרן חורין, אביר הרפורמה, המליץ עלי. התאמץ שלא לומר מלה רעה על עמיתו. שְוַואבּ הוא נאור בדרכו-שלו, בדומה למורי ורבי לוּצַאטוֹ, חדור אהבת ישראל אמיתית.
אני נוסע למקום כהונתי ברגשות מעורבים. עלי לבחון הפעם את התיאוריות שלי לאור המציאות. איני חולם על חיים שקטים. יהיו לי ודאי ידידים רבים ואויבים לא-מעטים, אך העיקר הוא האתגר. ידעת שאחיך מאז ומתמיד כסוס מלחמה בשׂדה-הקרב ונלחם גם ליד אבוס גדוש.
היה שלום ותבקר בהזדמנות הראשונה.
הוא ביקש מהמלצר נר ושעווה. קיפל את הגליון, טפטף דונג אדום וחתם בטבעת הזהב שעל אצבעו.
צל נפל על המכתב שעל השולחן. הרים מבטו והסתנוור: הנסיכה לִיבִיה לבית זִיצִ’י חייכה מולו חיוך קר ומריר. שׂערותיה הבלונדיות בצבצו מתחת שוליים רחבים של כובע קש שחור. חזה השופע הובלט על-ידי המחוך הצר שעל גופה. קיפּלה את השמשייה שבידה וכיוונה את חודה בתנועה מרושעת ללבו של הרב הצעיר:
— “אכן, מצאתיך, פחדן. ברחת ממני כגנב בלילה. לא שמעת בקולי. אל תשלה את עצמך, יהודי קטן שלי: לא שכחתי אותך. לִיבִיָה זִיצִ’י זוכרת הכול. זוכרת את הדשאים ביער וזוכרת גם את הבטחותיה. הבטחתי שתשלם על מעשׂיך… זאת אל תשכח! אנקום בך!”
דניאל לא השיב דבר. קם בנימוס ובלי לפצות פה ליווה במבטו את היפהפיה המתרחקת.
מול הזרם 🔗
דניאל צעד בצעדים מדודים במדרכה המרוצפת של הרחוב הרחב בין בתי קומות של עשירי העיר. שכמייתו השחורה התנופפה במשב רוח הערב כאשר עלה במדרגות השיש שרת לבוש הדר בירך אותו לשלום והושיט ידו לקבלת הצילינדר הנוצץ. שרת שני הכריז בעת כניסתו לטרקלין:
— “כבוד רב עיר, דניאל פיליץ!”
מבטי המוזמנים ננעצו בו. בעל-הבית, יוֹהַאן דוֹיטְש, גבוה, רזה ואלגנטי, לחץ את ידו בחמימות:
— אנו מאושרים שאתה מכבד את מסיבתנו בנוכחותך. זַ’אנֶט התגעגעה לך. הנה היא באה!"
בעלת-הבית היפה, עגלגלה וחייכנית, הושיטה ידה. דניאל הרכין ראשו ונדע קלות בשׂפתו ביד הענוגה.
— “לא התראינו מאז ערכת לנו את החופה, וחבל. לא הספקתי להודות לך על הדרשה הנפלאה. כל מלה — פנינה. צריך ללמד את נאומך לילדים בבית-הספר”.
— “אין להגזים, גברתי. אמרתי בכנות מה שאמרתי. דברי יצאו מהלב”.
— “כן, אני מאמינה לך איך אמרת? אהבו איש את רעותו. ראיתי זוגות — אמרת — שנישׂאו כדי להפיק תועלת חומרית. היחס ביניהם נהפך לרוב לקר ועויין. אתם אל תשתייכו לסוג זה! אהבו בכל לבכם! כך הצעת וכך קיימנו”.
— אם שמעתם בקולי, הרי זה שׂכרי. ומה ארצה עוד מלבד ידידותכם?… סַפרו, איך ביליתם בירח הדבש?"
— “שוטטנו בחופי הים האדריאטי — סיפר יוֹהַאן — וסיימנו סיורנו בונציה”.
— “הו, ונציה! — התלהבה זַ’אנֶט — חלום בהקיץ! הארמונות, הלַאגוּנָה… וה’דוֹלצֶ’ה פַאר נִיֶינְטֶה', הבטלה המתוקה… לשבת בגונדולה מתנדנדת, להביט סביבך ולא לעשׂות כלום”.
— “למדתי אצל היקר באדם, פרופ' לוּצַאטוֹ — נזכר הרב. — הוא שׂנא את הבטלה המתוקה. אבל הוא היה קשיש, חסר סבלנות וחסר עתיד. לפניך החיים, גברתי הצעירה, לך מותר ליהנות מבטלה”.
— “הכר-נא את אורחי — משך יוֹהַאן את דניאל בזרועו — אציג לפניך את השופט גיאוֹרְג ווֹבֶּר. כבוד השופט!”
גבר רחב-גרם, בעל סבר פנים חמור, ניצב מולם. שׂפמו השחור תלוי בקשת מתמשכת בשני צדי שׂפתיו הדקות. לבוש היה בגדים שחורים, מקושטים בפתיל-משי שזור כדרך מדי השׂרד של אצילים הונגרים. הושיט ימינו לקראת הרב והקיש בעקבי מגפיו:
— “נעים להכירך. כוהן קהילת ישראל בעירנו. שמעתי רבות עליך, על הידע הרב שרכשת ברחבי אירופה ועל כשרונותיך המעולים באמנות הרֶטוֹרִיקָה”.
— “כבוד גדול לי, אדוני השופט, ללחוץ ידך. שמך הולך לפניך כאיש החוק והצדק. בני קהילתי חשים בטחון בעירך. יודעים כי השופט הוא שופט צדק ומשפטו ללא משׂוא פנים”.
ווֹבֶּר שילב זרוע בזרועו של דניאל ולקחו לפינה שקטה. רצפת הפַּארקֶט הממוֹרקת חרקה תחת מגפיו. משרת מזג יין בגביעים.
— “פרוֹזִיט! — הרים השופט את כוסו — לחיים! ברוך בואך אלינו, הרֶווֶרֶנְד! אודה על האמת — אמר בצחקוק — שהופתענו לראותך בראשונה מהלך ברחובותינו. מכירים אנו יהודים רבים. ידענו גם את רבניהם — חכמים, מכובדים ומוזרים. ידענו כי כאלה הם: קשישים, לבושים קַפְטַאן, חובשים כובע שחור, מגודלי פאות וזקן. ואתה?! גלה לי, רֶווֶרֶנְד, איזה מין רב אתה? לא שׂמת לה, שאני קורא לך ‘רֶוֶורֶנְד’ ולא רב? הרי אתה כמו כומר יהודי”.
השופט הניע ראשו באי-אמון וחייך תוך מבוכה.
— “כבוד השופט — פתח דניאל בחיוך סלחני — סלח לי, אם הפרעתי שלוות העיר והבאתי רוח-פרצים עמי, על-כל-פנים, בנוגע למשפט הקדום לגבי רבנים, איש אינו מתפלא בסֶגֶד, שמר דוֹיטש ורבים כמוהו לבושים ככל הונגרי בן מעמדם, שהם גרים בבית ככל אזרח מכובד, מדברים גרמנית צחה והונגרית נכונה במבטא הנכון. הרי זה ברור, כי הם עשירים. אבל הרבנים אמורים להשתייך לעבר. הם מסמלים את ההפרדה, את השוני, מוזר בעיניך שאני רב ובכל-זאת ניתן לשוחח אתי בלשונך ועל נושׂאים המעניינים אותך. סלח לי, אדוני השופט, אם אני הורס את התדמית הנחשלת והשמרנית. בסופו-של-דבר אלוהי ישׂראל הוא גם אלוהי הנוצרים ומן הדין שנמצא שׂפה משותפת”.
השופט קימט את מצחו. גבותיו העבות התרוממו והתקרבו זו לזו.
— “נאמר שכּן, אם כי יישָאר בעינו הויכוח על משיחיותו של ישו הגואל. אשאלך, כשופט, על תופעה, שאיני מבין פירושה: למה מקיימים אתם היהודים בתי-משפט סודיים, שבהם דנים על-פי חוקים אחרים ולא לפי הקוֹדקס שלנו? האינכם סומכים על הצדק ההונגרי?”
— “יפה שאלת, כבוד השופט — הרב הרחיב את היריעה — כידוע גלינו מארצנו לפני אלף ושמונה מאות שנה והיינו לנוודים. נדדנו בארצות רבות, גם בארצות נחשלות, שאין בהן חוק ומשפט. נשׂאנו עמנו על גבנו גלילי תורה, ספרי החוקים שלנו. אלה היו הדברים הגשמיים, שהצלנו ממולדתנו ההרוסה. וראה זה פלא: הצלחנו לשמור על החוק והסדר שלנו, על אף הריב והמדון, הפוקד מטבע הדברים אביונים מרודים ללא בית”.
— “אבל — העיר השופט — כיצד ניתן לקיים חוק וסדר ללא שוטרים, בלי בתי-כלא? מה ייעשה לשפוּט, שאינו רוצה לקיים את הדין? מה יקרה אם יברח?”
— “קשה להאמין, אך זו האמת: תודעת האחריות הקולקטיבית היא הערובה היחידה לקיום חוק זה”.
— “אפשר לעזוב את העיר ואפילו לברוח מן הארץ. מי יסגור את הגבולות? איפה הצבא שלכם?”
— “אין לנו צבא, אין לנו משטרה, אין כלא. והגבולות פתוחים. מי שאינו מוכן לקבל את הדין יכול לעזוב את הארץ ואפילו את העם. אך איש אינו מסוגל לברוח ממצפונו”.
השופט נעץ מבט חודר ברב:
— “אכן, אתה מצדיק את השיפוט הנפרד. האם חשבת באמת, שהיהודים צריכים להווֹת מדינה בתוך המדינה?”
— “אין לי תשובה חד-משמעית, אדוני השופט. ודאי שיש מקום לשיפוט יהודי נפרד בענייני דת, בידי בקיאים בחוקי ישראל, הקובעים את היחסים בין אדם לאלוהיו. אולם בעניינים פליליים קובעים גם כיום חוקי המדינה ובתי-המשפט שלה. נשארת בעינה שאלת התביעה האזרחית בין בני הקהילה בינם לבין עצמם. הרשה לי להרים אצבע מאשימה בעניין זה, בכל הכבוד והצניעות. היהודים לא יוותרו על שיפוטם הפנימי, כל עוד אין שוויון מוחלט בין זכויות הנוצרים והיהודים בארץ זו”.
— “הו, הו, אדוני הרֶווֶרֶנְד! — השופט הרים אצבע שמנה ועליה טבעת כסף עם אבן אודם גדולה — כיצד להעניק זכויות ולא להטיל חובות שווֹת?”
— “אכן, הצדק והיושר עמך ואני מסכים: זכויות שווֹת וחובות שווֹת”.
— “גם שירות בצבא? התוכלו לעמוד בזה.”
— “ודאי, נשרת בצבא. וכי לא שירתו יהודים בצבא נפוליאון?”
— “ר' דניאל — הרהר ווֹבֶּר בקול רם — נדמה לי שאתה פיקח. כשרוני… אך מסוכן”.
— “כבוד השופט! היש סכנה בצדק האלוהי? הוא ברא את כולנו בצלמו, לכן זכות כולנו לשוויון. אלה דברי אלוהים חיים”.
— “אלה דברי מהפכנים ומערערי שלטון החוק. אדוננו ישו לימד, כי העולם נברא כדי שיהיו בו רועים ובני-צאן. האין זה חוק הטבע? וכי זה שוויון בעיניך?”
— “אמנם, צאן ובקר נבראו בידי האל, אך לא נוצרו בצלמו”.
— “אתה מסבך את העניינים, רבי… בוא נשתה עוד כוסית”.
— השניים הקישו כוסיות וניגשו אל קבוצה רעשנית, שהצטודדה ליד הפסנתר.
— “שמעתם את שירו החדש של פֶטוֹפִי? זה הלהיט בבירה — התלהב צעיר מוקף עלמות — אסף מוטיבים עממיים, מלביש אותם במלים יפות ויוצקָם בחרוזים”.
— “כאילו הזמין צמית מסריח אל הטרקלין — פלט השופט בבוז — והרי לך פֶטוֹפִי-פֶטרוֹבִיץ' הסלובקי. סמל ההונגריות הצרופה!”
הצעירים לא נכנעו.
— “האם אתה מפקפק גם בהונגריותו של מנהיג הליברלים קוֹשוּט, כי מוצאו סלובקי? אני מבטיחך, כבוד השופט, כי הוא נאמן למולדת יותר מהנסיכים ורוזנים רבים, שאבות-אבותיהם נשׂאו שם הונגרי טהור. הצעיר פנה אל עלמה נאה, שעמדה לידו — שבי-נא אל הפסנתר, אסתר, והשמיעי לנו משירי פֶטוֹפִי הנערץ!”
אסתר, אחותו הצעירה של בעלי-הבית, הסמיקה, ניסתה להתחמק, אך נעתרה לבסוף. דניאל התבונן בה. מבט עיניה השחורות והגדולות נתקל בעיני הרב הירוקות, הבוחנות אותה. הוא השווה אותה ללִיבִיָה זִיצִ’י, אולם אסתר היתה שונה, שונה מאוד. עור פניה השחום והרך נמתח על עצמות לחי בולטות במקצת. שערותיה השחורות המפוזרות גלשו על כתפי חולצת התחרה הבהירה. פניה מוארכות ועיניה שקדיות, כולה אומרת צניעות. הפסנתר נרעד ממגע אצבעותיה בקצב הצ’ארדאש. קולה פרץ ושטף את הטרקלין:
— “נכנסתי למטבח, רציתי להצית מקטרתי… — שיר תמים על בן איכרים ועל נערה כפרית, שהתאהבו ממבט ראשון — כבתה האש במקטרתי, אך לבי התלקח”…
היא סיימה שירתה והקהל מחה כף. דניאל ניגש לברכה:
— “אילו שמע אותך המשורר, היה מתמוגג מרוב אושר. דעי, שהיתה לי הזכות להכירו אישית. יד המקרה הפגישה אותנו בעירי, וֶספרים, הוא אז שׂחקן נודד”…
הוא תיאר את הפגישה בבית-הקפה ושׂיחתם נמשכה עד שעה מאוחרת, אסתר התענגה על סיפוריו הקולחים על הנופים ההרריים של עיר הולדתו, על אוצרות איטליה, על חכמי פראנקפורט. האורחים החלו להתפזר.
— “כבוד הרב — לחץ יוֹהאן את ידו בעת הפרידה — שׂמחנו לארח אותך ונשׂמח תמיד לבקרך. אני משוכנע שלא אשתי בלבד תסכים אתי, אלא גם אחותי אסתר”…
*
דירת הרב לא התאימה לדניאל הרווק. נותרו בה חדרים ללא שימוש. בשמחה אירח בה את אחיו בֶּנוֹ במשך חודשים אחדים. הצעיר בא ללמוד תורה אצל דניאל, בישיבתו של ר' איציקל לא בא על סיפוקו. בסֶגֶד לא מצא ישיבה, אלא בית-ספר מודרני, שבו השקיע אחיו דניאל את מיטב כוחותיו, את מירב מרצו.
— “אתה עובד יתר-על המידה! — הפציר בו — אתה מנסה לחדש ולשנות כל הזמן. לשם מה זה נחוץ?”
— “מגפת החידוש תדבק גם בך, אם תעבוד אתי. לא תסתפק בשיטות הוראה מיושנות. ראה, עלינו ללמד יותר מדי דברים ואין הזמן הדרוש לכך. חייבים ללַמד הונגרית וגרמנית ביתר יסודיות מאשר בבתי-הספר של הנוכרים. וכל כך למה? כי אצלנו שומעים מעט מאוד את השפות האלה, ואם הן נשמעות כי אז בצורה קלוקלת. לא נסתפק ברמת בתי-הספר האחרים גם בלימודי המתימטיקה, כי רוב בנינו נועדו למסחר. אם נרצה ללַמד כל זאת כהלכה, נקדיש פחות זמן לתורת היהדות. יש הממליצים לקמץ בשעות השׂפה העברית. אך אסור לנו לשגות בזה, פן נרחיק את ילדינו במו ידינו ממהות היהדות. האין כאן אתגר נפלא?”
— “אעזור לך — הסכים בֶּנוֹ — אלַמד ואדריך בהדרכתך. אבל נדמה לי שאתה מגזים בדאגתך. בנוסף על טיפולך בענייני בית-הספר, בית-הכנסת והקהילה, אתה עובד בלילות. מה אתה כותב, כאשר בני-האדם ישנים?”
— “אני חייב לבטא את מחשבותי, משהו מציק לי, עוד בטרם בואי לפראנקפורט פקפקתי בנכונות החינוך השמרני. אל תחשוב שאני מאשים את דרכי אבינו… אבל כיום אין זו הדרך. אם נמשיך בה, ניעלם מעל-פני האדמה. הצורות הקפואות של הפולחן הן בלתי-מובנות לאדם המודרני החושב. מחר-מחרתיים לא ישלים עם יהדותו, אלא אם נתאים את עצמנו לזמנים החדשים. הדת שלנו זקוקה לרענון”.
— “מי אינו נותן לדת היהודית להתפתח?” — תמה בֶּנוֹ.
— “התלמוד, אחי, התלמוד!”
בֶּנוֹ נרתע:
— “מה אתה שׂח? אתה מפקפק בקדושת התלמוד?”
— “קרא, אחי! קרא מה שכתבתי. קרא, שקול ורק אחר-כך תדון אותי”.
— “אקרא. — בֶּנוֹ הסכים והוסיף לאחר הפסקה קלה — הגד לי דניאל: אינך חושב, שהגיע הזמן להקים משפחה? קשה לראותך מסתובב לבדך בבית הגדול, בין חדרים ריקים. ודאי קשה לך לשׂאת לבדך בנטל חובותיך… אחינו מוֹריץ, צעיר ממך, עומד לפתוח בית-מלאכה משלו כפרוון ומדבר על נישׂואין. ולא רק מדבר!”
— “מה תגיד? מצא כבר מישהי?”
— “כן. יפהפיה, היפה במחוז, היא אינה בת עירנו”.
— “אולי תגלה, מי היא?”
— “ואם אגיד את שמה, האם תדע יותר? — שאל בֶּנוֹ בתנועת יד של ביטול — בת הפונדקאי בעיר פַאלוֹטָה, שמה הוא הַאנִי פליישְמַן”.
דניאל המופתע פרץ בצחוק רועם.
— “קטן עולמו של הקדוש-ברוך-הוא! קטן מאוד! — הוא סיפר לאחיו על היכרותו המקרית עם פֶטוֹפִי ואת מה ששמע מפיו — גם אני חשבתי על מישהי… אם תרצה בי. שמה אסתר דוֹיטש. התאהבתי בה, כנראה”…
בֶּנוֹ לא עצם עין כל הלילה. סיים לקרוא בכתב-היד של אחיו “התלמוד ושלמותה של דת משה”. חשך עולמו של בחור הישיבה. לבו נקרע בין דבקותו לגירסא דינקותא לבין הביקורת המפוקחת של האח.
— “עד כדי כך שׂונא אתה את האורתודוקסים?” — שאל בעת שתיית קפה של בוקר ותלה מבטו בדניאל.
— “לא, אחי היקר, איני שׂונא אותם כלל. אני מרחם עליהם ואני חרד לעתיד עמנו, אם נשתוק”.
— “אני חרד לעתידך, דניאל. בבקשה ממך, אל תפרסם את הספר!”
— “מדוע? מה פסול באמירת האמת? טרחתי ולמדתי ומי יאסור עלי למסור מסקנותי לאחרים?”
— “גדול אתה ממני בשנים ובדעת, דניאל, אך הפעם שמע בקולי. אל תפגע באבא! לבו יישבר, אם יקרא דבריך. הרי אתה רומס כל הקדוש בעיניו. אתה מסכן את עתידך, יפַטרו אתך ממשׂרתך!”
— “בעיר אַרַאַד מת בשׂיבה טובה הרב המכובד, אהרן חורין, חכם ומחדש הלכות. רצו להתנכל לו. בית-דין חרדי ציווה לשׂרוף את ספריו, לגזוז את זקנו ולנדות אותו. לא נסוג הרב חורין, לחם וניצח. כמוהו כמוני, אין לי זכות להיכנע. עלי לפרסם את ספרי ויהי מה”.
בֶּנוֹ שינה את תכסיסיו:
— “אמרת אמש, שאתה עשוי לשׂאת לאשה בת-טובים מהעיר הזאת. אתה אוהב אותה באמת? היד על הלב: אוהב?”
— “כן. אני אוהב אותה…”
— “אם אתה אוהב אותה, אל תפגע בה. ואם בכל-זאת תרצה להדפיס, פרסם את ספרך בעילום שם. הבטח לי!”
*
— “כתוב בספר ישעיהו: ‘קול אמר: קרא! ואמר: מה אקרא? כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה. יבש חציר, נבל ציץ, כי רוח אדוני נשבה בו. אכן, חציר העם, יבש חציר, נבל ציץ ודבר אלוהינו יקום לעולם!’… בזה תינחמו!”
הרב דניאל ניגב דמעות מעיניו. הקהל החל להתפזר מעל קברם הרענן של ז’אנֶט דוֹיטש ובנה, שנפטרו בעת הלידה. אסתר, שזה עתה נישׂאה לדניאל, תמכה באחיה שנתאלמן. ליוו אותו ולא ניסו לנחמו.
— “כבוד מפוקפק נפל בחלקי — נאנח דניאל בדרכו לביתם. — נשׂאתי נאום לנישׂואי גיסתך והיום ספדתי לה”.
בקרבת בית-הכנסת פגשו באחד ממתנגדיו הקנאים. עברו לידו והאיש ירק על הארץ.
— “שׂנאת חינם — אמרה אסתר ונעצרה מול כרזה טריה, מודבקת על שער בית-הכנסת — ראה, מה הם מסוגלים לעולל!”
אותיות קידוש לבנה בישׂרו את הרעה המתרגשת ובאה: שומרי אמוני ישראל דורשים חרם ונידוי על “השקץ המשוקץ, המעז להתכסות באיצטלת רב”, על שפרסם ספר מתועב על התלמוד בשם המזוייף של פלוני תיאוֹדוֹר בִּירגֶר. חותמי הכרוז מזהירים כל יהודי ירא שמיים, לבל יקרא בספר האסור ובל יתקרב אל מחברו, אשר הוציא עצמו בגין מעשׂיו מקהל ישׂראל. אסתר אחזה בהתרגשות בזרוע בעלה:
— “מה נעשׂה עכשיו?”
— “אלחם! — פסק בקולו העמוק והערב — אודה קבל עם ועדה, שאני כתבתי את החיבור. אגן על התיזה שלי מול כל אדם שפוי”.
— “אבל הם אינם שפויים, דניאל! איך תילחם בהגיון נגד משפט קדום ואמונה תפלה?”
— “רציתי בשעתו לחתום בשמי המלא, כי מי אני שאפחד ואסתתר? אם פרסמתי את ספרי בעילום שם, עשׂיתי זאת רק למענך ולמען אחיך. לא רציתי להפקירכם לחיצי השׂנאה, המכוּונים נגדי. אבל הם עלו על עקבותי והכריזו מלחמה. אם כך, אשיב מלחמה שערה… מה יהיה עליך ועל ילדנו-בכורנו, שאת נושׂאת ברחמך?”
— “אהיה לצדך לאורך כל הדרך, אם תחליט להילחם. אל תעלה על דעתך כניעה או חרטה!”
— “כדבריך — סיכם דניאל וחיבק אותה ברכות. — מה יעוללו לנו? גַלִילֵיאוֹ הגדול התכחש לתורתו מפחד המוקד, אך אין עוד מוקדים”.
*
בשנת 1846 נדמה היה כאילו מתבהרים השמיים מעל ראשם של יהודי הונגריה. דניאל הפגין את כושרו הרטורי בנאום מבריק, בעת תפילה בבית-הכנסת, לכבוד המלך פֶרדִינַנְד. כינה את השליט טוב-הלב ורפה-השכל כ“אבי האומה”, על שהואיל לבטל את מס הסובלנות, שהקיסרית מריה תרזיה הטילה על יהודי הממלכה.
— “שיבחת יתר-על-המידה את הוד מלכותו — העיר הגיס בצאתם משערי בית-הכנסת — איני משוכנע, שמגיעים לו שבחים כאלה”.
— “ביטל את המס, הוציא את העז מהדירה הקטנה, והיהודי שמח לרווחה — הצטרפה אסתר אל דעת אחיה. — ההַאבּסבּוּרגים הכניסו את העז, ההַאבּסבּוּרגים הוציאוה, יהי שם האבסבּורג מבורך!”
— “ייתכן שהצדק אתכם — נכנע דניאל. — בכל-זאת היטיב לעשות שהוציא את עז ההשפלה מביתנו. יודעי-דבר מספרים, כי המדינאים השמרנים שבחצרו מגיפים את תריסי חלונות הארמון, פן ישפיעו הרוחות הליברליים על הקיסר”.
— “סערה מתפשטת במונארכיה — העיר יוֹהַאן. — איש-עסקים כמוני חייב לנהוג בזהירות בימים אלה. מוטב שגם אתה תפקח עין, דניאל, עסקך אמנם בענייני הרוח, אבל גם לך נשקפה סכנה בזמנים בלתי-יציבים. דרך אגב, מזמן לא שמעתי על אחיך בֶּנוּ. מה מעשׂיו?”
— “הוא כתב לי מפַאדוֹבָה. מנסה להתדפק על שערי החכמה אצל מורי ורבי לוּצַאטוֹ. לא הצליח עדיין לפתור את בעית מימון לימודיו, אך יתגבר. גם בו פגעה רוח הזמנים: גילח את זקנו”.
— “מה תגיד? — השתומם יוהאן — ומה הוא כותב על ההתפתחויות הפוליטיות?”
— “רוח ליברלית נושבת בלוֹמבּרדיָה אפילו בבית-המדרש לרבנים. הממסד היהודי מפגין נאמנות למונארכיה. אך הצעירים הם בעד איטליה מאוחדת”.
— “איני מאמין — סבר גיסו — שישׂיגו זאת אי-פעם. ההַאבסבּוּרגים חזקים מדי. איך ינצחו אותם המורדים הקטנים? אפילו גַארִיבַּלדִי האמיץ ברח לאמריקה”.
— אל תהיה כה שליו, יוֹהַאן יקירי. לא מה שהיה הוא שיהיה, הליברלים יתחזקו גם באסיפה הלאומית ההונגרית, כפי שקורה בכל אירופה".
— “האם לכן אתה חסיד הליברליזציה גם בדת? אינך סבור, שאחדים עברו את גבולות המותר בהתנערותם מהמסורת? האם תצדיק את החידושים, שהנהיג הרב חוֹרִין המנוח בְּאַרַאד?”
— “ראה, יוֹהַאן, דורנו שונה מדור אבותינו, כי העולם הסובב אותנו השתנה. אם הרבנים יקימו חומת ימי-הביניים סביב עיקרי האמונה, לא יתקרב איש מסוּגנוּ ליהדות. הסוג הזה הולך וגדל, עלול לעזוב את יהדותו ולאבד את זהותו. ומה שנוגע לרב חוֹרִין זכרונו לברכה: מי אני שאשפוט אותו? אני מצדיק חלק רב מפסיקותיו, אך איני חסיד שוטה שלו. אני מצדד בהחלט בהיתר לנגן בשבת בבית-הכנסת. וכי לא לוּותה עבודת האלוהים בנגינה בבית-המקדש שבירושלים? האם עבודת האל היא עבודת פרך, שיש לאסרה בחג?”
— “ומה דעתך על הפסל, שציווה לפסול בצלמו ולהעמיד על קברו?”
— “גישתי בעניין הפסל היא דו-ערכית — השיב דניאל אחר הרהור-מה — כי כל יצירה יפה גורמת להתרוממות-הרוח ומקרבת את נפש האדם אל הבורא. אין בכך כל סכנה של עבודת אלילים. אך מאידך גיסא, הפסל מסמל בעיני רבים מאתנו את חילול הקודש. ואם יסלדו ממנו באי בית-העלמין, הפוקדים קברי יקיריהם, הרי מראה הפסל יפגע בנפשם. על כן לא אצווה להעמיד פסל על קברי”.
*
ווֹבֶּר השופט ישב מתוח בכורסה שבלשכתו, ישו הצלוב הרכין ראשו עטור זר הקוצים מעליו, על הקיר.
— “הזמנתיך, כבוד הרֶווֶרֶנְד, לשׂיחה חשובה ואולי גורלית. האמן לי, שאני עושׂה זאת רק בגלל הערכתי לגיסך ולבני-ביתו”.
— “במה מדובר, כבוד השופט?” — שאל דניאל.
— “אני מצטער להודיעך, כי בן קהילתך, היהודי שווייגֶר, פנה אל בית-המשפט וביקש שנקים ועדת חקירה ממלכתית בעניינך. הועדה מונתה וחייבת — קרא השופט מן הכתב — לחקור האם הספר על התלמוד, אשר נכתב כביכול בידי פלמוני תֶאוֹדוֹר בִּירְגֶר, אמנם חיבורו של דניאל פיליץ, המשמש רב ראשי בעיר סֶגֶד. על כן יבוא לעירנו רבה של העיר זֶנְטָה והוא ישביע את העדים לפי מנהג דת משה, כי הרב המקומי מעורב בפרשה ולכן פסול מלערוך את טקס ההשבעה”…
דניאל הופתע. לא העלה על דעתו גם בחלומותיו הרעים ביותר, ששווייגֶר יפנה אל שלטונות הגויים; הדוגלים בבדלנות מוחלטת יבקשו את עזרתו של הממשל הנוצרי נגד רבם!
— “אני מתקשה להבין — הגיב בשלווה ולא גילה את התרגשותו. — מה לשלטונות המדינה ולשאלה התיאולוגית של היהודים על הערכתם את התלמוד? בימי-הביניים הורו השלטונות לשׂרוף אותו. היום מוכנים לתת יד לאנשים, הרוצים לשׂרוף ספרי ביקורת והגות ואשר היו מוכנים להעלות את מחבריהם על המוקד?”
— “אדוני הרֶווֶרֶנְד, אל תעבור את גבול סמכויותיך! השלטונות אחראים לבער כל עבירה במדינה. לפי פקודת המלך משנת 1808 עובר עבירה כל הכותב בענייני דת בשם בדוי. המערער על שלטון הדת ומתמרד נגד מפרשיה המוסמכים — כאילו מרד בשלטון החוק”.
— “החוק המוזכר, אדוני השופט, מתייחס למערערים על עיקרי הדתות, המוכרות במדינה, כלומר הקתולית והפרוטֶסטַנטִית”.
— “טעות בידך — השמיע השופט אזהרה כמאיים — אתם משתוקקים לשוויון לפני החוק? ובכן, זכותך ליהנות משוויון זה כאן ועכשיו!”
הנקמה 🔗
סַלומון דוֹיטש לא התיישב על אף הפצרותיו של השופט. ניצב כסלע מול גיאוֹרְג ווֹבֶּר בלשכתו. פניו האדימו מכעס, זקנקנו הלבן הזדקר:
— “איני מבין אותך, אדוני השופט. חי נפשי שאיני מבין אותך! אני ראש קהילת היהודים בעיר הזאת. הוגשה תביעה נגד הרב שלנו, שהוא גם חתנִי, על-ידי יהודי ממורמר, שמרן וקטנוני. אתה מעיד על עצמך כעל ידיד משפחתי, ואתה שותק. אינך אומר מלה”.
— “ידידי סולומון היקר, אל-נא תכעס! — ניסה השופט לרַצות את הקשיש הרוטן — אין כל סיבה לדאגה. אין מדובר בתביעה כלל אלא בחקירה פשוטה ותמימה…”
— “פשוטה? תמימה? — פרץ ראש הקהל — מזמינים חמישה עדים בצו מלכותי, כולם מחבורתו של שווייגֶר. משביע אותם רב מהשמרנים ביותר ומעיר אחרת. מדוּע? האם הרב פיליץ כבר נפסל מלנהל טקס שבועה? הוא אינו מוסמך עוד? וכל זה נעשׂה בסתר, מאחורי גבה של הנהלת הקהילה ומבלי לשמוע דברי הרב פיליץ בעדות! אדוני הנכבד, הרי כך כתוב בקוֹדֶקס חוקי רומי: Audiatur et altera pars! — יישמע גם הצד שכנגד!”
— “נכונה הפיסקה לגבי משפט, אך כאמור אין זה משפט, אלא חקירה… אמרתי לך, שחתנך אינו נאשם ואף לא נחקר. חקירה ספרותית מתנהלת בסך-הכול. על הועדה הממלכתית לחקור אם דניאל פיליץ מסתתר מאחורי השם הבדוי, כן או לאו”.
— “דומני — המשיך דויטש בכעס עצור — שפקידי הוד מלכותו היו יכולים למצוא עיסוקים מועילים מזה. לא ידעת שליברלים ורפובליקנים אורבים בכל פינה לסדר הישן והטוב? ואתם עוסקים בתיאולוגיה יהודית ובתלמוד!”
— “התרשמתי, סלומון — הטעים השופט כממתיק סוד — כי יש קשר סמוי בין הדברים. לכן לא אוכל לעשׂות דבר, ידי כבולות. נרמז לי מגבוה, ממיניסטריון הפנים ומבית-המשפט העליון, כי עלי לבצע את החקירה בהקדם וללא משׂוא פנים… אני מצטער באמת, קשישי. יש כנראה דברים בגו, שאין אנו מבינים בהם… מי יודע, אולי יש קשר בין הספר הארור לבין המהפכנים? מה אתה רוצה ממני?! מה אני מבין בתלמוד? אבל הם רוצים שכך אעשׂה. הם, הממוּנים דורשים ממני שאוכיח את אשמת חתנך… לעזאזל כל הספרים!”
*
החקירה התנהלה במהירות מרבית. העדויות הושמעו ימים ספורים בלבד אחרי הקמת הועדה. יהודים חרדים העידו בשבועה לפני הרב השמרני ביותר של המחוז, כי דניאל פיליץ כתב את הספר. ראיות לא היו בידיהם ואמרו כי דברי כפירה כאלה יכול לכתוב אך ורק דניאל פיליץ המופקר. רובם אף לא דיברו גרמנית ספרותית, השׂפה שבה נכתב הספר. כולם נשבעו באלוהי ישׂראל, נוכח צלמו המוזהב של ישו הצלוב, כי המחבר הוא רבה של סֶגֶד. חזרו עשׂרות פעמים על שמו של “הפושע” ואש הוצתה בקהילות הונגריה.
אחדים פקפקו בסמכות בית-משפט של גויים לפסוק בפרשה. רב אחד שיגר מכתב נרגש לקהילה:
— “המחבר המופקר של כתב השׂיטנה הנ”ל ספג אל תוכו כל ארס אשכנז ורוצה להפיצו גם אצלנו. דעותיו נוגדות את הדת, לכן אינו ראוי לשׂאת בתואר רב והוא פסול מלשמש גם דרשן. על הקהילה לנהוג בתבונה ולהסיר את הגנתה מהפושע, כדי להשיב את אחדות העם ואת השלום למקומותינו"…
יהודי סֶגֶד השתוקקו לשלום בית. הויכוחים סערו לא רק בועד הקהילה, בחנויות ובבתי-הקפה. הופר שלום הבית גם במשפחות אחדות. הנשים צידדו בדרך כלל בעמדותיו של דניאל. הן הסכימו בכל לבן לדעותיו החדשניות בדבר מעמד האשה בחיי הציבור.
שווייגֶר דרש פיטורי פיליץ. על עצומתו חתמו שנים-עשר אדוקים, כמספר שבטי ישראל, בשם כל “החרדים לדבר-השם”.
דניאל היה מדוכדך. בגידתם של רבים וטובים גרמה לו עוגמת נפש.
— “איפה ידידַי? — שאל את יוֹהַאן, אשר ביקר אותם תכופות בימים קשים אלה. — אף זה, שעלה על כס רבנותו של אהרן חורין בּאַרַאד, משלם מס שפתיים. אמנם, הוא מאשר כי מותר לחקור ולבקר, אבל מה שאני עשׂיתי זה יותר מדי. אתה מבין? הנימוק היחיד נגדי: יותר מדי. איפה היושר?”
— “כדאי שתדע — ניסה גיסו לנחמו — כי רבה של פֶּשְט, הרב שוואבּ יצא להגנתך, הכריז כי כל ויכוח חייב להיות חופשי וכי זכותך לבטא את דעותיך. אלא מאי? מכתבו נעלם מתיקי ועדת החקירה. רמאים צדיקים גנבו אותו”.
— “זהו המצב. — דניאל נרגע מעט — כפי שאמרתי לא אחת: אין סימטריה במלחמה בין שמרנות לרפורמה. התדע למה? החדשנים הם אדישים ואילו השמרנים מונהגים בידי קנאים קיצוניים מיליטנטיים”.
*
עדות מכרעת הגיעה למזכירות בית-המשפט, כתובה בכתיבה תמה על גליון לבן בזו הלשון:
“קראתי בספר על התלמוד אשר הופיע כפרי עטו של פחדן, בעל החתימה המזוייפת תאוֹדוֹר בִּירְגֶר. השתוממתי, כיצד מעז המחבר לפגוע ביד גסה בתורת משה ובתורת הנביאים, אשר ניבאו את בואו של אדוננו ישו המשיח, כפי שהוא הופיע באמת עלי אדמות לפני אלף שמונה מאות ארבעים ושש שנים. הסקתּי מהקריאה בחומר, כי הסופר לוקה בשיפוט מוטעה. חכמתו המדומה בלבלה את מחשבותיו. אני קובע ללא כל ספק, שהחיבור נוגד את האמונה הדתית, פורק עול, שוגה בּמינות, מוביל את הקורא לסטית הנַאטוּרַלִיזם. על כן הספר מסוכן ומזיק לציבור. אני, קַארוֹלי קוֹמַארוֹמִי, כומר קתולי בכפר מַאישָה, מאשר עדותי בחתימת-ידי ביום ה-17 לירח יעקב הקדוש, הוא חודש יוני בשנת 1846”.
מכתבו של הכומר סתם את הגולל. הועדה המלכותית פסקה, כי סערת הרוחות, המתחוללת בגין פרשת פיליץ, מאיימת על שלום הציבור. על כן חייב דניאל לוותר על כס הרבנות, אולם, על-פי דרישת רבים, יורשה לכהן כדרשן.
— “הם לא יכניעו אותי — רטן. — דנו אותי ללא משפט, מבלי לשמוע גירסתי. עד כדי כך פוחדים מהאמת!”
— “אל תתרגש, יקירי, — ניסתה אסתר להרגיעו — הזמן ירפא הכול. ישכחו את הפרשה והחיים ישובו למסלולם”.
— “לא, הפעם אינך צודקת. — ליטף את שׂערותיה. — שום דבר לא יהיה כפי שהיה. הנפשות האומללות האלה איבדו את גן-העדן שלהם. עולמם נחרב. העירו אותם משנתם המתוקה והם לעולם לא יסלחו ליד החזקה, שעוררה אותם. אולם בסופו-של-דבר יודו, כי שחר הפציע…”
*
דניאל ניסה בכל-זאת לשוב למסלול. הוא הכין נאום מבריק להספיד את הנסיך יוֹזֶ’ף הַאבּסבּוּרג, ידידם ומגינם של יהודי הממלכה. דניאל דרש בפעם הראשונה בשׂפה ההונגרית.
— “אפילו בלייפציג הרחוקה כתבו עליך — נפנף סלומון דוֹיטש בעתון גרמני — קרא: ‘הנאום המלהיב הביא כבוד ליהודים בקרב שכניהם הנוצרים. תלמידי בית-הספר שרו שיר אֵבל מרגש, שהרב פיליץ חיבר לזכר הנסיך. היה זה יום גדול ליהודי סֶגֶד הודות למעשׂי הרב…’ ועוד מציינים לשבח את דבריך כדרשה ראשונה, שנישׂאה בבית-כנסת בהונגריה בשׂפת המקום”.
“אולי בגרמניה מעריכים את מעשַׂי — הגיב במרירות — ובעירי מוציאים אחי היהודים את דיבתי רעה… איני מסוגל עוד להמשיך כך. החלטנו לעקור לפֶשְט. אין אנו רוצים שבננו יגדל באווירה עכורה”.
*
אסתר היניקה את תּינוקה וִילִי בפינת החדר. דניאל רכן על השולחן וכתב באור הקלוש. רשם תרגום של תפילות באותיות גוֹתיוֹת דקות וגבוהות. בין תרגום לתרגום רשם גם חיבורים משלו, הגיגים מהרהורי לבו. גוּסטַאב הֶקֶנַאסְט, המו"ל הבכיר של בירת הונגריה, הזמין אצלו את כתב-היד בתקווה שימכור בהצלחה ספר תפילה יהודי בשׂפה הגרמנית, שׂפה מובנת לכול.
נשמעה דפיקה בדלת.
“לא יאומן! — קידם דניאל בשׂמחה את פני אורחו — בֶּנוֹ! מתי הגעת? מה שלומך?”
הצעיר נשק לגיסתו, הניף את אחיינו לגובה ולאחר שפג הגל הראשון של שׂמחת הפגישה, פתח בסיפורו:
— “אני גאה ומאושר שזכיתי להכיר את לוּצַאטוֹ הגדול. אך לצערי לא הצלחתי להבטיח את קיומי בפַאדוֹבָה. חשבתי לתומי שאוכל ללמוד בסמינר ובו-זמנית אעבוד למחיָתי במתן שיעורים פרטיים. מסתבר שמאז למדתּ אתּה שם הספיק האינסטיטוּטוֹ רַבּיניקוֹ להתמסד. כיום חייב כל תלמיד לגור ולאכול בפנימיה ומאין אקח אני מאתיים פלוֹרִינים זהב לשנה? הסתבכתי ולוּצַאטוֹ הוציא אותי מן הבוץ. השׂיג לי עזרה מקופת הקהילה לפרעון חובותי. נתן לי ארבעה נפוליאונים, מתן בסתר מידי נדבן אלמוני, כדי שאוכל לבוא הביתה. שלח עמי איגרת לרב עמנואל שְוַוַאב וביקשו שיהיה בעוזרי בגיוס כספים למען אוּכל לשוב אליו ללמוד”.
— “ברצון אלווה אותך לרב שוַואבּ. מסור לו את המכתב ואני אבקש עצתו בקשר לתרגומי תפילה, שעליהם אני עובד”…
— “אתה מתרגם תפילות לגרמנית? — תמה בֶּנוֹ והציץ בכתב-היד — אם זכרוני אינו מטעה, התנגדת בשעתו לתרגום הסידור לאיטלקית”.
— “אמת. מאז חלו שינויים רבים ובין היתר גם בנדון זה שיניתי דעתי. עיניך הרואות: מדירה מרוּוחת עברתי לחדר עלוב והייתי לאלמוני בעיר הגדולה. בקרוב אעבוד בעניינים שונים לגמרי, אעסוק בפוליטיקה. הליברלים הציעו לי עבודה, פגשתי אותו בימים אלה”… דניאל התכוון ליום סתיו קריר, כאשר ניגש בשעות אחר-הצהריים אל בית-ההוצאה של האדון הֶקֶנַאסְט בנסיון נואש להשׂיג מפרעה על חשבון הספר. עבר ליד בית-מרזח קטן. מישהו הושיט יד מהדלת ומשך אותו פנימה, ישר אל הדלפק. היד הארוכה והאצבעות הדקות היו של פֶטוֹפִי המשורר.
— “לא יאומן! מר פיליץ מוֶספּרֵים! שם כיבדת אותי בקפה ריחני, כאן אגמול לך בכוס יין אדום. נשתה לחיי הנצח של האמנים והוַאגַאבּוּנְדִים! אין מקובל אצלכם היהודים הוידוי ובכל-זאת אתוודה לפניך, ר' דניאל… — שָׁתה ודיבר, סיפר על נדודים, על רעב, על אהבות ואכזבות ועל המהפכה. שוב הרים כוסו — לחיי הונגריה החדשה, החופשית והגאה!”
השניים הריקו כוסות ועמם כל באי הפונדק. גם דניאל סיפר את הקורות אותו והיה מספר עוד ועוד, לולא השתתקו לפתע אורחי המסבאה. מבטיהם רוכזו בגבר, שנכנס מן הרחוב. עיניו התכולות קרנו בכוח היפנוטי. שׂערות ערמוניות מעל מצח גבוה ורחב, גבות עבות, שׂפה דקה וחדה עטורה בזקן ושׂפם. האיש ניגש בצעדים איטיים ובטוחים אל הדלפק. העומדים בתָּוֶוך פינו לו דרך בנימוס ובירכו אותו חרש בגלל הכבוד שרחשו לו. חיבק את המשורר וזה הציג לפניו את דניאל:
— “הכר, אדוני, את הרב, שפוּטר כנוֹן-קוֹנפוֹרמיסט, שמו דניאל פיליץ, שאיבד את פרנסתו למען הקידמה. הלך בדרכי לוּתֶר: ויתר על בטחון כלכלי ועל מעמד, אך נשאר נאמן לעקרונותיו — סיים לדקלם ופנה בקול רגוע לדניאל: — אין צורך להציג את לַאיוֹש קוֹשוּט, ראש וראשון להונגרים”.
קוֹשוּט הושיט יד, מגע אצבעותיו העביר זרם אל דניאל. זרם של תחושת בטחון, יציבות והחלטיות.
— “אשמח לשׂוחח אתך, מר פיליץ, על עתידנו, על גורל המולדת ובעיקר על העבודה הרבה, העומדת לפנינו, הבחירות בשער. נעמול למען נצחון מוחץ של הצדק ונשַנה את פני אסיפת הנבחרים”.
במרוצת השׂיחות, שבאו לאחר-מכן, הסתבר, כי קושוּט אמנם נואם מזהיר בהונגרית, אך הגרמנית, השגורה בפיו, אינה טובה די הצורך.
— “אתה, מר פיליץ, תשמש לי לפֶה בגרמנית — אמר לו — כפי שאהרן שימש פֶה לאחיו משה”.
דניאל ליווה כצל את דמותו של המנהיג במשך חודשים רבים. ביום 15 במרץ 1848 נכנע השליט פֶרדִינַנְד לרצון העם וביטל את הצנזורה. קוֹשוּט ציווה על עוזרו לפרסם מיד מנשר אל אזרחי בודפשט דוברי הגרמנית המהססים ולכבוש את לבם למען המהפכה:
— “קריאת החירות הדהדה בכל עוצמתה ברחבי אירופה. עמים התנערו. מלכוּת צרפת בת אלף וחמש מאות השנים התמוטטה… אנו עדים לימי זוהר של הונגריה. ימים אלה יירשמו בדפי דברי ימי עולם… אנו נפעמים נוכח שחרו של יום נשׂגב…”
דרש מהקורא להצטרף לשורות לוחמי השחרור ולא שכח לציין:
— “אין בן-חורין, המשתחרר מכבליו בלבד, אלא הפודה גם את זולתו מעבודתו. ישוחררו גם היהודים! שׂנאה דתית וחברתית משתוללת בעולם נגד בני העם הזה כאלפיים שנה… קוֹשוּט, חלוצי הקידמה והנוער ההונגרי הנפלא הכריזו על עקרון השוויון האזרחי. כל הונגריה שׂמחה, למעט היהודים, כי אין רוצים להכיר בזכויותיהם. תנו להם את המגיע: חירות, שוויון ושלוות הנפש!”
מלחמת השחרור לא איחרה לפרוץ. בֶּנוֹ עזב את הבירה.
— “בעתו מלחמה — אמר — עלי לשוב הביתה, אל המשפחה”.
וספּרים נסחפה בלהט המרי. בֶּנוֹ התנדב למשמר האזרחי, לצבא הרפובליקני החדש: — “אני מוכן — כתב במכתב הבקשה — להגן על מולדתי בשבת ובחגי ישׂראל, כי אני מאמין שהתפילה האהובה על אלוהינו היא אהבת המולדת”.
מועצת העיר סירבה להיענות לבקשת היהודים: — “מצאנו, כי אוכלוסיית עירנו חדורה רגשי דחייה כלפי היהודים. על כן נוכחותם בשורות הכוחות המזויינים עלולה לגרום להפרעות…”
השלטונות סירבו לגייסם, אך הקהילה תרמה ביד רחבה סכומים נכבדים והחייטים היהודים תפרו חינם אין-כסף את מדי המשמר הלאומי, ה“חדור רגשי דחייה” כלפיהם.
דניאל נָכח בבירה בעת נפילתה וברח מפני נקמת המלוכנים לעיר-שׂדה.
עברו שנים.
בערב זוהר של סוף קיץ ישב דניאל עייף מעבודת הבציר על ספסל גס בכרמו. התבונן במישור, למרגלות הגבעה. כתמים כחולים של מי האגם בצבצו בין קני-סוף ירוקים כהים, משבצות-משבצות צהובות של שלף אחרי קציר, פסים שחורים של חריש — תמונה צבעוני מרנינה. פעמונים צלצלו בצוואר הפרות, החוזרות מהמרעה. כל בהמה ידעה לאיזה משק, לאיזו רפת תגש ותבקש הגנה מצינת הלילה. דניאל הקשיש הצית מקטרת. שׂיבה זרקה בשׂערותיו ובזקנקנו, שהיו בעבר אדמונים. הרים כוסו והביט בשמש השוקעת, מבַּעד ליין הבהיר. נזכר בלוּצַאטוֹ, מורו הדגול, אשר האמין כי הגאולה תבוא, אם היהודים יעסקו בעבודת האדמה.
ענן אבק התרומם בשביל, העולה מהכפר. פרש קרב בדהירה ובידו מכתב, שהגיע מן העיר. דניאל שבר את חותם השעווה וקרא לאור השקיעה. יד רועדת כתבה בשורות בלתי-מסודרות:
"… זקנתי וימי ספורים. חייב אני להתוודות לפניך, אדוני הרב, בטרם אעזוב את עמק הבכא, כי הייתי בין אלה, שהביאו עליך את החורבן. מודה אני כּי מימי לא קראתי בספרך שכתבת על התלמוד. עדותי וביקורתי הן שקר מתועב. חטאתי בחולשתי, כי פעמיים בחיי לא אזרתי עוז. בראשונה התפתיתי ככומר צעיר, עליתי על משכבה של אשה יפהפיה וכך הפרתי שבועתי לישו. בפעם השנייה נכנעתי לפחד, שמא תגלה האשה את חרפתי וחטאי ברבים. לכן נעניתי לדרישתה והעדתי נגדך. ארורה תהיה לִיבִיָה זִיצִ’י!
אני עומד לפני שערי גיהנום ומקלל את האשה שאהבתי.
אני חותם ומבקש סליחתך.
קארוֹלי קוֹמַארוֹמִי, שהיה כומר קתולי בכפר מַאיְשָה".
יצאה אסתר, כפופה ומצומקת, מבניין מרתף היין. הניחה נר דולק על השולחן וערכה את הכלים לארוחת הערב. דניאל קרא לפניה את הכתוב.
— “לפיכך היא גרמה לכל הצרות. נקמה את נקמת גאוותה הפצועה”. — אמרה בקול חנוק.
— “היא רצתה לנקום — חייך ונשף עשן מלבין של טבק אל תוך הערב. — היא התכוונה לנקום, אך לא הצליחה… הביטי בשׂדות ותביני: היא שחררה אותנו מאשליות.”
ידיד נפש 🔗
חברו של דוִד פיליץ, אחי דניאל, מיהר בדרכו. גשם קיץ פתאומי שטף את מרצפות האבן. טיפות חמות וגדולות הרטיבו את שׂערותיו, זחלו על מצחו ונתמזגו בזיעתו. לילה בֶּרלִינִי מחניק של אמצע יוני עטף אותו כפרווה שחורה. להבות צהובות של פנסי גז הבהבו בקרבת גשר שעל נהר השְפְּרֵיי. נייר העטיפה של זר הפרחים נמעך בידו מרוב רטיבות. השליך את הנייר מעבר למעקה אל הזרם וניער את הטיפות מהורדים. הגיע לבית משפחת הֶסטֶרמַן. כתם צהוב של שעון כנסייה התנוסס מעל גגות הבתים והראה רבע לפני עשׂר. האורות כבו ברוב הדירות, רק ההֶסטֶרמַנִים חיכו לו בכליון עיניים.
– “אדון מַרקוּס – קיבלה פניו בחמימות בעלת-הבית. – סוף-סוף הגעת! חשבנו שקרה לכם משהו”.
– “הגעתי, גברתי. – מַרקוּס, סטודנט כבן שמונה-עשרה, דק-גו וגדול-עיניים, חייך. – ידידי דוִד שולח לך ורדים אלה, כאות תודה על שהיית לו בעלת-בית כה מסורה”.
– “ממי הפרחים? – נכנסה לחדר הנערה מַטִילדָה וקירבה את הורדים אל פניה – ריח ניחוח להם. האם כדאי היה להטריח את עצמך בשעה כה מאוחרת ובגשם שכזה?”
– “מה לא אעשׂה כדי לשׂמח את העלמה מַטִילדָה? – נשק לידה של הבת. – רֵעי ומעריצך דוִד פִּילִיץ דורש בשלומך”.
– “הוא חסר לנו מאוד – התאנחה האם וקינחה את עיניהם. – בלעדיו כאילו ריק הבית מאדם. אהבתיו כאילו היה בני שלי”…
– “גם אני חִיבבתי אותו מאוד – הוסיפה הצעירה – על אף העובדה שהוא זלזל בי. קרא לי ‘ילדתי’, הרגיז אותי. ואיני תינוקת! אדאג לכך שישַנה יחסו אלי, כאשר ישוב מבּרֶסלַאוּ”.
– “את באמת ילדה – נזפה בה הגברת הֶסטֶרמַן. – אל תשכחי שמר פיליץ מבוגר ממך בעשׂר שנים, פער גדול לכל הדעות… הגד, מר מַרקוּס, מתי הוא אמור לשוב אלינו לברלין?”
– “זאת לא גילה לי. אני חושש שטרם החליט. את מכירה אותו, איזה טיפוס למדן. לא הסתפק בפרופסורים של ברלין ומי יודע מתי ישׂבע לימודים בברֶסלַאוּ?”
– “אני תוהה – העירה האשה – מה הוא מחפש שׁם ולא מצא כאן בברלין?”
– “ודאי שלא ייהנה מבילויים בפרובינציה – הביע מרקוס את דעתו. – לא ימצא ידידים רבים שם, אבל יפגוש ברבנים מלומדים לרוב. אומרים, כי אין מקום טוב בברֶסלַאו ללימוד רזי ספר הזוהר ומסתורין הקבלה ודוִד מאמין, שהרוצה להיות רב חייב להתעמק בכל אלה”.
*
מעונן ועצוב היה בוקרו של יום ראשון. מַרקוּס שׂירך דרכו בגני שֵינהַאוּזֶן, בין אילנות נוטפי טיפות כבדות. הנה הספסל, שעליו ישב בפעם הראשונה עם ידידו. מַרקוּס היה אז “ירוק” בפקולטה לפילוסופיה, חדש בעיר הגדולה. דוִד, סטודנט בּשנה השלישית, קיבלו תחת חסותו. שניהם, צמאי דעת, שאפו לעלות אי-מתי על כס הרבנות. שניהם ינקו את רוח ישראל סבא בבית משפחתם, בצלם של רבנים, בישיבות וחתרו לאופקים רחבים, לעולם הפתוח.
– “לשם מה באת הנה מהישיבה האינטימית החמה? – בחן דוִד את הצעיר. – אינך חושש מרוח-הפרצים, הנושבת באוניברסיטה?”
– “לא – השיב בהחלטיות לידידו החדש. – אני בוטח באמונתי. רצוני ללמוד על דעות של אחרים ולהתמודד אתן. וכי לא לשם כך הגעת גם אתה לברלין?”
– “רציתי להכיר – חייך דוד – את הפילוסופיה היוונית, את דרך מחשבת המזרח העתיק ואת מערכת ערכי הנצרות. כל זאת, על-מנת לחזק את עצמי באמונתי. תורת משה חייבת לעמוד בתפארתה גם בימים אלה, כאשר הכול פרוץ ופתוח. אכן, גם אני באתי להתמודד ולבחון את עצמי”.
כזה הוא דוד: בוחן ומתמודד…
משב רוח נשׂא ענן שחור. גשם שטף את העלווה. מַרקוּס זקף את צווארון מקטורנו ורץ, כל עוד נפשו בו, עד בית-הקפה שבפאתי הפארק. מלצר משועמם בירך אותו כמברך מכר ותיק:
– “יפה שבאת, מר מַרקוּס. חשבנו שכבר שכחת אותנו. כמה זמן לא ראינוך? חודש?”
– “נעדרתי שבועיים בלבד. נסעתי ושבתי”.
– “איפה חברך, האדון פּיליץ? גם הוא נסע?”
– “כן. ליוויתי אותו כברת דרך”…
קרעי עננים נראו בשמיים. השמש שלחה מבט חטוף לתוך בית-הקפה. צללי עלים התרוצצו על שולחן השיש, בין פירורי עוגה וספר ריק מקפה. מַרקוּס הבודד לא חש בשעות החולפות. דמיין שחברו יושב מולו, כפי שהיה יושב פעמים כה רבות ומרצה על הֶגֶל הנערץ:
– “הממסד התנכר לו אחר מותו. בכל פרוּסיָה רדפו את תלמידיו במשך שנים. יבוא יום והכול יכירו בגדולתו. אתה חייב ללמוד את תורתו! – כאילו שוב שמע אותו משבח את ‘שלמוּת העקרונות’ של הֶגֶל – רק מחשבה חופשית מסוגלת לבנות שלמות של עקרונות. השלמוּת היא אחדוּת והיא בלבד מובילה לתפיסת-עולם מוניסטית-יהודית. האמת היא שלמוּת אחת והשקר אינו אלא אמת חלקית, פגומה ומקוטעת, שאיננה חופפת את הישות בכללותה”.
שלושה נכנסו ברעש עליז ועוררו את מַרקוּס מהרהוריו. בני השלישיה הבוהמית: שטוּרְם, פרח-כהונה פרוֹטֶסטַנטי ושני יהודים סטודנטים לרפואה, שלוֹטמַן השמן ויֶגֶר המזוקן, צחקו. מרקוּס הסיק מהתנהגותם כי לגמו יין או בירה בכמות הגונה בטרם הגיעו לבית-הקפה.
– “לאן נעלמתם? – קרא שטוּרְם. – נאלצתי לוותר על הויכוח המסורתי של יום ראשון. איה הנאמנות?”
– “פיליץ נסע לברֶסלַאוּ. ליוויתי אותו עד למעברי האוֹדֶר – השיב מַרקוּס. – שטנו מעט על השפְּרֵיי, המשכנו בדרכי-עפר מוצלים עד לעיירה קוֹפֶּנִיק…”
– “מה הביא אתכם לחור הנידח ההוא?” – התפלא המזוקן.
– “התכוונו לבלות לילה במקום חמוד בשם שֵינאַייכֶן, אבל נקלענו בדרך לקוֹפֶּנִיק והוקסמנו ממראה מחצבות אבן-הסיד שבאזור: קירות לבנים בוהקים על רקע ירק שופע. צורות אגדיות נחצבו וצללים שחורים הצטיירו עליהם מבַּדי היער. ובלילה… הייתם צריכים לראות את משׂרפות הסיד: ארובות פולטות עשן, שאינו נראה בחשכה, אלא הזיקים והרשף. כאילו חגיגה של זיקוקין די נור…”
– “רומנטי מאוד – פלט שלוֹטמַן. – חבל שלא הייתי אתכם”.
– “שוטטנו בין משׂרפות הסיד – המשיך מַרקוּס בהתלהבות – ולפתע שמענו שירה. קרבנו למבנה והנה פועל זקן הוּצב שם לשמור על האש בלילה. ליווה בחלילו את קולה הצלול של נערה יפהפיה, אולי בתו, אולי נכדתו. פניה האדימו לאור להבות התנור, צמותיה זהרו כשיבולים בשלות. שרה להנאתה על יער על איילות ועל ציפורי-שיר, הפורחות באוויר”.
– “מה שמה? – התעניין יֶגֶר. – מה סיפרה לכם?”
– “לא שאלנו אותה, אפילו לא התקרבנו. הסתתרנו בין השיחים והאזַנו לזמר. חששנו שהחזיון יימוֹג, אם נתגלה”.
– “איך זה – הרהר שטוּרְם – שיהודי רגיש כל כך ליופי? לי היה נדמה שדתכם מחייבת קפדנות אכזרית. הֶגֶל לימד, כּי אמונתכם כאילו הוטלה עליכם מבחוץ ואתם משועבדים לאל אחד, מלאכותי, זר לטבע אנוש”.
– “אילו היה דוִד עמנו – ציין מַרקוּס – היה חוזר על הדברים שאמר לי שם, ביער קוּפֶנִיק. הבטנו בזיקים החיים, המתנוצצים בשמיים כהים והאזנו לשירה האלוהית. אז הוא פנה אלי וציטט את הֶגֶל: ‘מהות היהדות היא הבנת ההתבוננות’. עלינו, על היהודים, לראות ולשמוע את הנברא ביד אלוהים, כי כל היקום הוא יחידה אחת, גוף ונשמה, חומר ורוח. המוצא את סוד ההרמוניה בין מרכיביו יקרב את הגאולה”.
– “יפה דרשת, ידידי הצעיר – הנהן שטוּרְם. – תלמיד נאמן אתה לדוִד פִילִיץ. תקפתי בהֶגֶל ואתה עומד בפרץ ותורת הֶגֶל נשקך”.
– “ברִידֶנדוֹרְף זללנו פירות – המשיך מַרקוּס וקרץ בעיניו לשְלוֹטמַן השמן – נהנינו ממראֵהם של מבנים עתיקים… וממראֵהן של שתי בנות צעירות…”
– “אל תגיד – קנטר יֶגֶר – שדוִד שׂם עין לבת! לא כך הכרתיו!”
– “צדקת – חייך מַרקוּס. – אבל דוִד אינו בוחל ביופי הנשי ואפשר לומר שאפילו נהנה ממראֵהן של יפהפיות, אם כי לא יותר מזה”.
– “הוא כנזיר קתולי – הפטיר שטוּרְם – אינו כמונו, תלמידי לוּתֶר, שאין מתנזרים מאשה”.
*
מַרקוּס שקע בלימודים במשך החורף. האביב של 1846 הסעיר את רוחו. ברח בבוקר חמים וזוהר מהכרך לגני שֵינהַאוּזֶן, טבל בניחוח המשכּר של הפרחים וכתב לחברו:
דוִד יקירי,
לא הייתי מסוגל לכתוב לך זמן רב. אלוהים עדי, שלא היתה לי סבלנות. הדיבוק נכנס בי ואין בכוחי לגרשו. רוחי סוערת ואילו יכולתי, הייתי קורע עולם ומלואו לגזרים. אני כועס ורותח. לולא התביישתי, הייתי פורץ בבכי ואילו הזלתי דמעות, הן היו אדומות, כי לבי זב דם מרוב רחמים לגורל האנושות האומללה.
אולי תחייך: למה מתאבל בחור צעיר על תבל כולה? ייתכן שטיפשי מצדי ואין בכך תועלת, אבל איני משתחרר מהתחושה הנוראה, שהחברה האנושית הולכת לאבדון. העולם אינו משתחרר ממשפטיו הקדומים ונמק בכלוב, שבנה לעצמו במו ידיו. החברה נוחה מדי ורקובה מכדי לנפץ את אזיקיה. בשעת חסד מאירה התבונה מטרות נשׂגבות ואנו מגבילים בכל-זאת את עצמנו באלפי איסורי שמרנות ומסורת. מודעים למשׂימה והופכים אותה לבלתי-אפשרית.
כולי רעד בעת כתיבת שורות אלה. מחשבות רותחות-מבעבעות בתוכי, כלַבָּה במעמקי הר געש. אתה חסר לי מאוד, ידידי! בוא, שוב אלינו לברלין! אני זקוק לחבר, שיהיה עם מי לחלק את סבלי. למי אפנה כאן? ליֶגֶר המזוקן? ‘כל מפקפק וחסר אמונה – אמר לי – ימצא נחמה ומזור בתנ"ך’. שלוֹטְמַן השמן? ‘חפשׂ סעודת מלכים, – זו עצתו – כי היא מקור החיים הטובים. מטעמים וריקודים נותנים כוח להתגבר על המרה השחורה’. אולי שטוּרְם הנוצרי יהיה עוזרי? מוטב שאעמוד מול פסל שיש אילם ואתחמם בחום רוחו של האמן היוצר. האמנות בלבד מסוגלת להלהיב אותי כיום. מלבדה, שעמום ואדישות סובבים אותי מכל צד… רוחך הסוערת חסרה לי מאוד.
התרצה לשמוע במה אני עוסק? רציתי להתמסר ללימוד העברית, אבל דשדוש במלים יבשות מרחיק אותי מהבנת האדם, תכלית חייו ומטרת קיומו. אני מחפשׂ את האמת הכוללת ולא אחת מתייאש. מהפכנים בוגדנים מייאשים אותי, למשל זה אשר כתב: ‘לב רקוב ושׂכל רפה למהפכנים, הם מאמינים בנסים ומטיפים לרעיון, שאינו ניתן להגשמה’… או אחר, שהגדיר את המהפכה הצרפתית כאפיזודה עצובה בתולדות האנושות ותו לא.
חיפשׂתי את שלוות נפשי בספרות היפה. קראתי ב’רשימותיו של בּוֹז', הומוריסט אנגלי חדש ומבריק, המשׂרטט ביד אמונה רגעים מחיי היום-יום. חיפשׂתי משהו רציני מאותו מחבר עצמו ומצאתי את ‘סיפורי חג המולד’. מסתבר ששמו האמיתי צַ’ארלְס דִיקֶנס. הספר יפה לזקנים ולילדים. מתאים לקריאה בערבי חורף לחיזוק לבם של בנים ובנות, החוששים מרוחות רפאים ומנשמות המתים… אולי זקוקים בני-תמותה לרוחות נקמנים, כדי לעוררם מתרדמתם.
ספר אחר, שממנו נהניתי באמת, עסק בתיאור מצב היהודים בארצות השונות. צורתו רומן – יצירת מופת, המעידה על חכמת המחבר וידיעותיו הרבות בדרכי העולם. כמדומני, הסופר הוא יהודי אנגלי, בלתי מוּכּר בינתיים, שמו ד’יזרַאֶלי. יצירתו ‘קוֹנִינְגסְבִּי או הדור החדש’ ראתה אור בלונדון לפני שלוש שנים בלבד. חיפשׂתי משהו אחר מפרי עטו ומצאתי את ספרו האחרון ‘טַאנְקרֶד או מסע צלב חדש’. קצה נפשו של הגיבור בריקנות ויצא לחפשׂ את שורשי החיים (כמוך כמוני). איפה? בנופי הבשׂורה האלוהית, בסיני ובארץ ישראל… אתה חייב לקרוא בספרים אלה! איני מסוגל כעת להתמיד בלימוד מקצוע אחד. אני אדלג מנושׂא לנושׂא, מבלשנות לפילוסופיה, מספרות לגמרא. אספר לך יותר, כאשר תשוב אלינו לאחר שתשׁבע על שולחנם של גדולי תורת הנסתר.
דרוש בשלום אביך ר' יואב הדיין ונצל זמנך לתועלתך.
שלך,
מַרקוּס
את קורות השנים הסוערות תיאר לידידו דוִד מגלותו בלונדון:
בברלין התלבטתי: האם אהיה מסוגל לשרת כרב, כפי שרציתי בתחילה? האם עלי ללַמד או לדרוש דרָשות? להורות דעת או לצווֹת דרכי אמונה והתנהגות? פעמים רבות נרתעתי בדרכי ובסוף הגעתי למסקנה: זנחתי את התלמוד ואת הפוסקים והתמסרתי לבלשנות המזרח. הוסמכתי על בסיס מחקרי על-אודות תרגום ערבי לעיקרי האמונה של הרמב"ם. בציונים מצויינים הוסמכתי ללמד בתיכון. ודאי הייתי זוכה במשׂרה טובה, לולא היתה פרוּסִיָה כל כך נוצרית ואני כל כך יהודי. אבל לא אני ולא פרוּסִיָה איננו ניתנים לשינוי מהותי. על כן חשבתי על פרנסה עצמאית כלשהי… ואז בא אביב העמים של 1848. איפה אני ואיפה הלימודים? ברחתי מהעבר האפור ויצאתי לאור הלוהט של ההוֹוה. זרקתי את כתבי-היד המאובקים והחלפתי אותם בעִתונות התוססת.
האמן לי, כי פעלתי כמיטב יכולתי. כתבתי מאמרים בעתונות היומית, התרעתי, הלהבתי… עד אשר נחשבתי בקיץ 1848 כּ… רֵיאַקצִיוֹנֶר. התדע מדוע? התנגדתי להשתלטות הרחוב על עסקי המדינה. תקפתי בסאטירה ובסערה, כי המאבק הרעיוני חייב להתנהל בבית-הנבחרים. גורל המדינה יוכרע בין צירי העם הנבחרים ולא בצעקות ומהומות ההמון משולהב ברחוב. צדקתי: הרחוב שׂיחק את השלטון לידי המלוכה. אחרי אוקטובר העצוב של וִינָה באה אותה הפיכה עצמה לברלין שלי בנובמבר. נציגי העם גורשו בכידוני רובים מהיכל הדמוקראטיה. קולות המרי נדַמו ואני התעוררתי לפעולה המחודשת. פרסמתי מאמרים נגד הכניעה והתוצאה לפניך: אילצו אותי לברוח ללונדון הערפילית.
שׂמחתי לקרוא שביקרת בפַּאדוֹבָה, נהנית מזיו שמשה של לוֹמבַּרדִיָה ובעיקר מפגישתך עם לוּצַאטוֹ. על מה שׂוחחתם? מה תכניותיך לעתיד?
שׂיחק מזלי וזכיתי לעבודה מכובדת וּמשׂכּורת צנועה. אני מזכירו של ד"ר אַדלֶר, רבה הראשי של בריטניה. הוא שמרן, אך אינו מכריח את בני קהילתו להחמיר. מאחד את בעלי ההשקפות השונות בסבלנות ובסובלנות. הפקיד בידי את חינוך ילדיו ובכל-זאת נהנה אני מחופש מוחלט בהשקפותי.
לבסוף אני מודה לך על השיר ששלחת לי. כשרונותיך הפוֹאטיים מעוררים בי כבוד וקנאה. הזכרת לי את ימי נעורינו, את הנוף ואת הלבטים בגני שֵינהַאוּזֶן…
*
מַרקוּס מיהר לביתו, גדוש חוויות. הרגיש צורך לשפוך לבו במכתב לידיד נפשו, דוד.
לונדון, אוגוסט 1850
יקירי, ימים רבים דחיתי תשובתי לך ולא מחוסר נאמנות. הרהרתי רבות בלבטיך, אך אני בעצמי הייתי מדוכא ולא האמנתי שאוכל לעזור לך. על כן חיכיתי עד אשר אוכל לכתוב משהו מעודד על-אודותי.
סוף-סוף אני נושם לרווחה במטרופולין זה, אחרי שנים של לחם צר ומים לחץ. הוזמנתי אל ראש וראשון לאילי ההון בממלכת בריטניה, אל לַאיוֹנֶל לבית רוֹטשִילְד. עלי ללמד את בניו ולהדריכם במדעי היהדות. ודאי תתפלא, כיצד אני המהפכן מסוגל לשרת משרתם של מלכים. תקוותי שטרם איבדת את חוש הביקורת ועדיין לא נכנעת להכללות רדודות. אמת: לַאיוֹנֶל הוא עשיר, אך עושרו אינו מונע ממנו תרבות, הגינות והזדהות עם עמו הנרדף. כאשר דיבר אתי על עיסוקי בביתו, הבחנתי אצלו הבנה עמוקה וחכמה. אמרתי בגלוי מי אני ומהן השקפותי. הוא חייך: ‘ידעתי עליך הכול ואני מכבד את יושרך. גילית את עברך ואת דעותיך למרות הסכנה, כביכול, שלא תזכה במשׂרה, איני מעוניין שעבד נרצע יחנך את ילדי’… עליך לדעת, כי לַאיוֹנֶל הפגין גאווה יהודית קבל עולם. נבחר לפרלמנט כציר הסיטי ולא הורשה לתפוס מקומו בבית-הנבחרים, כי סירב להישבע אמונים בנוסח הנוצרי המקובל. אשתקד נבחר שנית וגם הפעם לא נשבע. רוֹטשילד דורש את שינוי נוסח השבועה בחוק, כדי שגם יהודי ירא שמיים יוכל לייצג את בוחריו בבית-המחוקקים.
אני עצמי סבלתי קשה לאחרונה ועד היום לא השתחררתי ממצב-רוח ירוד. לך אוכל לגלות הכול, אין אני צריך להתבייש לפניך בגלל חולשותי. מוטב שתכיר אותי גם במצב זה. נחם אותי בצר לי, נזוף בי אם מגיע לי ועודד אותי בנפול רוחי. חיצי קוּפִידון פגעו בלבי ולא נשׂאו מור משכּר, אלא רעל. שמע קורות אהבתי האומללה וכתוב לי דעתך.
ידוע לך שהתייחסתי בשוויון-נפש למין החלש עד כדי כך שרבים ראו בי נער, אשר טרם התבגר. עזבתי את ברלין וכאן בלונדון הכרתי בת למשפחה יהודית. הצעירה עוררה את הערצתי, בעיני נראתה כהתגשמות השלמות, אינטליגנטית, אמיצה, עדינת נפש. ידעת שאני ביקורתי בגישתי לכול, גם לבני-אדם. הפעם קהו חושי, לא שלטתי בעצמי, נשלטתי על-ידי רגשותי. חוויה חדשה של אושר בלבלה אותי.
הורי הנערה ביקשוני להדריכה בספרות. במרוצת השיעורים הובהר שהקליפה הנוצצת ונימוסיה הטעו אותי. תחת הציפוי לא נמצא תוכן. חסרו לה עומק המחשבה, השקפה בסיסית ואמיתות הרגש. בינוניות מחרידה באיצטלת היופי הנשי. עד היום איני מבין כיצד נכשלתי. איני מבין איך ייתכן שהיא המשיכה לרחף לנגד עיני כדמות נערצת, גם לאחר שגיליתי את טעותי המרה, התרגשתי כל-אימת שפגשתי בה. מאבק אכזר התיש את כוחותי: מאבק בין הרגש וההגיון. קרב זה, ככל קרב, השאיר אחריו אדמה חרוכה ופצעים עמוקים, הזבים דם עד היום. הסתרתי את רגשותי לפניה, אולם הסתבר (דווקא בעת שכבר החלטתי לנטוֹש אותה), שאהבתה התעוררה כלפי. מצפוני מייסר אותי על האכזבה, שגרמתי לה. האמן לי, דוד, איני רוצה לפגוע בה, אך לא אהרוס את עתידי.
הוקל עלי שחילקתי עמך את המעמסה. אתה, המכיר היטב נפשו של אדם, עוצה לי: האין עלי להינתק ממנה?
תיארת במכתבך את הבעיה שלך בצבעים עזים. לדעתי, אין היא כה חמורה, כפי שנראית בעיניך, גבר בעל רצון כמוך מסוגל לממש שאיפותיו, תהיינה אשר תהיינה. עשׂה כפי שתמיד הצעת לי: תחליט ותרכּז כל מרצך למען יישׂום החלטתך.
עזבת את ברלין, את הכרך התוסס ונסעת לברֶסלַאוּ. סעדת לבך על שולחנם של מקובלים. התעמקת בתורת הנסתר, אך גם רזי ספר הזוהר לא הביאו לך שלווה ורגיעה. מי כמוני יבין לרוחך הסוערת והמתלבטת. אמרתי להיות רב, כמוך, ונרתעתי. אני שומר את חירותי הרוחנית מכל משמר ואשמור אותה עד יומי האחרון. אכן, אני מבין להתלבטויותיך.
שאלת, מה דעתי על רצונך ללמוד רפואה. ‘איך אוכל – שאלת במכתבך – לשוב ולחבוש ספסל לימודים בגיל שלושים?’ עונג מפוקפק בגילך הוא לשבת מול מורים, המדגישים מטבע הדברים את עליונותָם. אך אם תרצה, אני משוכנע שתהיה רופא מעולה. אבל אנא, שקוֹל מחדש בטרם תחליט, שמא ישובו פקפוקיך וייפתחו מחדש הפצעים הישנים.
האם נחושה התנגדותך לכול? או שמא רק לפסיקות הפוסקים המקצועיים אינך מסכים? אם אתה מאמין בעומק לבך בישות האלוהית, במעמד הר סיני ובחמישה חומשי תורה – די בכך שתהיה רב. תורת משה היא קרקע פוריה, הכה בה שורשים, תפריח פרחי נחמה ותאסוף צאן מרעיתך בצל צמרת חכמתך. יהודים כה רבים זקוקים למורה-דרך כמוך!
אם בכל-זאת תגיע למסקנה אחרת, היה רופא. אסוף פרוטותיך, סע לפַאדוֹבָה ולמד מֶדִיצִינָה. המרפא אדם הוא מציל לא את גופו בלבד אלא גם את נפשו. אני בטוח שתהיה רופא מעולה בשירות האל ובשירות האדם הסובל.
ידידך לנצח
מַרקוּס
שתי חופות 🔗
לא מכרו יין באותו יום קיץ בשנת 1853 בבית-המרזח של פליישמן בפַאלוֹטָה. בכל-זאת נתמלאה המסבאה מפה לפה. הפונדקאי הזמין את שכניו, ידידיו ולקוחותיו לכלולות בתו הַאנִי עם בחיר לבה מוֹרִיץ פִּילִיץ הפרוון.
מי שלא מצא מקום באולם הצטודד בכיכר השוק. משרתים ומלצריות מזגו מהיינות הטובים ביותר, שנאגרו אי-פעם במרתפי האב המאושר. יינות ממורדות הר הבַאדַצ’וֹן, אשׁר שם הבשילו ענבי זהב בשמש הלוהטת. הגפנים העמיקו שורש בקרקע של לבּה כבויה וינקו טיפות בדולח, המחלחלות מקרקעית האגם. כוכבי השמיים נדלקו מעל בעת השקיעה. אלפי נרות דלקו בחלונות הבתים סביב הכיכר. השכנים האירו את חדריהם, הפונים אל בית פליישמן, סימן להשתתפותם בשמחת האב הקשיש.
דוִד פליישמַן האלמן עייף ממעמד החופה ומאורחים, התבודד בבוא הערב למנוחה קצרה עם אבי החתן, הדיין יואב. גם מחותנו הזדקק למנוחה. מחלת הקצרת התגברה בחום הלח של תחילת הקיץ והקשתה על נשימתו. בכל-זאת התאמץ והמשיך בשׂיחה:
– “אשרַי שזכיתי בשׂמחת כלולות לעת זיקנה. מי כמוך יודע, ר' דוִד, כי לזקן כמוני טוב לדעת, כי הבן מצא שידוך טוב. הַאנִי שלנו כה יפה, כה בריאה! ודאי תתברך בבנים רבים”.
– “שׂמחתך שׂמחתי, ר' יואב – פליישמן ליטף את זקנו הלבן. – אבל למה תֹאמר כך, כאילו מוֹרִיץ הוא הראשון מבניך, שנשׂא אשה? אם איני טועה, בכורך נשׂוי ואף בן נולד לו”.
– “איך אסביר לך? דניאל הוא בני הבכור ובנו הוא נכדי הראשון. אמת ויציב. אך איני בטוח, שהם מרגישים כך. זהו סיפור עצוב על בחור חריף, כשרוני, ממש עילוי, אשר יצא לתרבות רעה, אולי גם באשמתי. אמו נפטרה בעודו קטן ולא השׂכלתי להביאו לידי הבנה עם אשתי השנייה, עליה השלום. נבחר בסופו-של-דבר לרב בעיר סֶגֶד, אוי ואבוי לרב שכזה! מעין ‘רַבִּינֶר’, חצי יהודי, חצי גוי. לא הסתדר אפילו עם היהודים המופקרים שם. עזב או גורש מן העיר. איני יודע בדיוק… לא מספרים לי, מרחמים עלי… אולי מוטב כּך. לשווא ניסיתי להשפיע עליו שיתרחק מסכנות הפוליטיקה. לא הצלחתי. דניאל שלי גדל ושנים לאחר שעזב את ביתי הסתבך עם קוֹשוּט, עזר לו עד הסוף המר. המרד התמוטט, הוא ברח עם האשה ועם הילד ומסתתר עד היום הזה…”
– “אבל מהאחרים שׂבעת נחת. לא כן?” – ניחם אותו ר' דוִד.
– “יש לי עוד שניים מלבד מוֹרִיץ הטוב, החרוץ והנאמן. הם מבריקים, שני הדוקטורים”.
– “כיצד קרה, ר' יואב, שאף אחד מבניך אינו ממשיך בדרך אבותיו? הם בני יואב הדיין, נכדי הרב חננאל עליו השלום ואין ביניהם אפילו רב אחד!”
– “מלבד מוֹרִיץ רצו כולם ללמוד ולהיות רבנים. דניאל אפילו הוסמך בפרַאנקפוּרט. בעקבותיו הלך דוִד ויצק מים על-ידם של גדולי תורה וכן עשׂה הצעיר בהם, בֶּנוֹ. אבל שניהם שינו דעתם משום מה ונעשׂו רופאים. אני יכול רק לנחש את הסיבה: שמעו רבות על אבות-אבותינו, ששמותיהם מופיעים בקלף מגילת היוחסין שבביתנו. סביב כל ענף וכל עלה נרקמו אגדות אין-ספור. שניים מהם היו רופאים מפורסמים בארץ ספרד בימים הרחוקים ההם”.
– “מי היו השניים, ר' יואב?” – “אחד שֵשֶת בן יצחק איש בַּרצֶלוֹנָה, תלמיד חכם ואיש אשכולות, עלה לגדולה בחצר המלך אַלפוֹנְסוֹ כרופאו ואיש-אמונו. נשלח בשליחות אדונו אל מלך מרוקו, כיוון שדיבר בשׂפת ערב. בבקיאותו בלשונות יוון ורומי תרגם ספרים רבים עבור המלך. סוּפר על ד”ר שֵשֶת, כּי השליט חש פעם כאב בלבו, ובסבלו כי רב, התחנן לרופאו שיקל עליו בכל מחיר. תרופותיו ומרקחותיו של שֵשֶת לא הועילו, ‘דון אַלפוֹנְסוֹ אמר למלכו: – לא מצאתי פגם בגופך. דומני שמצפונך מייסר אותך עד כדי סיכון חייך. הלא עוול נעשׂה בממלכתך. אתה יודע על כך, מחריש ולכן סובל’. נדהם המלך והודה, כי נערה יהודיה נחטפה לטירתו של אחד מאביריו. הוא ציווה מיד לשחררה ולהחזירה לחיק משפחתה. אַלפוֹנְסוֹ העניש את החוטא כדין, הבריא וחי באושר שנים רבות… נינו של אותו ר' שֵשֶת, שמואל איש טַארַאגוֹטה, שירת כרופא בחצר המלך פֶּדְרוֹ. אולי האגדות הביאו את בֶּנוֹ ואת דוִד מהישיבה אל אולמות האוניברסיטה… נו, די בסיפורים! בוא, ר' דוִד, נתבונן בזוג הצעיר"…
שני הקשישים עברו לחדר רחב-ידיים, מלא חוגגים. גלגל-עץ ענקי תלוי ממרכזה של התקרה ועליו נרות דולקים סביב-סביב. ריח עשן, יין וזיעה עמד בחלל. תזמורת צוענים ניגנה בקצב מסחרר. הכנר הראשון משך קשתו בכוח ובעצבנות. בלוריתו כיסתה את עיניו השחורות. פניו האדומות של נגן הקלרנית, צועני נמוך ושמנמן, התנפחו ברוב מאמץ. איש הקונטראבאס רזה, גבוה, ידיו נעו באיטיות. דמויות מוזרות, בלתי-מציאותיות, כאילו קמו לתחיה מאגדות-עם. נגינתם הסוערת ספוגה בקורטוב של עצב. המנגינות המתוקות נמהלו בטיפת מרירוּת, מרירותו של הנווד, המתגעגע לחיי יציבות מתוקים.
מוֹרִיץ החתן לחש משהו לאוזני הכנר, שהחל לנגן צַ’ארְדַאש. האורחים נסוגו לאורך הקירות. החתן רקד עם הַאנִי היפה את ריקוד הכלה. כבד ונמוך רקע ברגליו לקצב המוסיקה והעלה אבק מרצפת העץ. היא קלה ורוחפת, נגעה-לא-נגעה בקרשים, עצמה למחצה את עיניה ונראתה יפה שבעתיים. הזוג קצר תשואות וחזר אל שולחן המשפחה. שכנים קרבו ובידם עוגת כלולות בנויה על-פי מסורת הכפריים מסוכר שרוף, חום ונוצץ דמתה העוגה לכתר זהב ועליו אבני חן של סוכריות צבעוניות “שתחיו חיי מלכים מתוקים כסוכר!”
בפינת האולם הגדול שקע בֶּנוּ בשׂיחה ערה עם אחיו. דוִד שב זה עתה לחופשת קיץ מאיטליה.
– “מה שלום לוּצַאטוֹ? המזדמן לך לבקר בשיעוריו? נותר לך פנאי לתורה?”
דוִד הגביה מבטו אל פנסי התקרה.
– “הלומד רפואה בל ישכח לרגע, כי הוא מטפל בברואי הקדוש-ברוך-הוא. כך מלמדים זאת באוניברסיטת פַאדוֹבָה. אני רוצה לחוש בחולה את האדם, שנברא בצלם אלוהים. לוּצַאטוֹ מבין לרוחי ומוכן להקדיש לי שעות יקרות לליבון בעיות שברוח ובאמונה, כל-אימת שאני מתפנה מהפקולטה. לכן איני מתבטל מתורה גם בשעות המנוחה שלי. עייפתי בניתוח גוויות או בלימודי פַרמַצֶאוּטִיקָה? אטבול ואתרענן בימה של תורה”.
– “גם אני השתדלתי לא להינתק מלימודי יהדות – אמר בֶּנוּ – אבל בוִינָה לא מצאתי מורה כלוּצַאטוֹ. בסיום לימודי, בטקס הענקת תואר הדוקטור, הרהרתי בגורלי-גורלך. שנינו רצינו בכתר רבנות ואני אוחז בדיפלומה לטינית… נשבעתי להמשיך ולטפח את העברית עד סוף ימי. אבותינו מצאו דרך לשלב מדע באמונה. מדוע לא נצליח גם אנחנו?”
– “כמעט שכחתי, כי לוּצַאטוֹ ביקש להודות לך על כתב-היד העתיק ששלחת לו, והיה רוצה לדעת איך השׂגת אותו?”
– “ספר לו את סיפורי המוזר: בליל חורף מושלג ישבתי בביתנו בוספּרים ושקעתי בלימודי. כבר נבטו ניצני הספק בלבי, אם ללכת בדרכי סבא חננאל, או בעקבות שֵשֶת הרופא. אור הנר העיר את החלון הפונה לרחוב ומישהו שהרגיש בו דפק בשמשה, בתחילה חשבתי שאני חולם. מי ישוטט בסופה בשעה כה מאוחרת? הדפיקות נתחזקו, פתחתי וראיתי לפני יהודי זקן עומד בשלג. בני-ביתנו ישנו כבר שנת ישרים. הכנסתי את הזר. הוא סיפר כי בא מכפרו של מורנו ורבנו איציקל גְרַאן. שאלתי אם שלום לרב ולבחורי הישיבה. הזר התחמק מלהשיב. לא גילה את שמו, הציג עצמו כמלמד, המחפשׂ פרנסה. ‘באמצע הלילה?’ – שאלתי. והוא בשלו: ‘אם אין לך הצעה בשבילי, אלך לדרכי’. הפצרתי בו שיישאר ללון, ילגום תה חם, אבל הוא לא רצה לשהות עוד. סירב לקבל ממני פלוֹרִינִים אחדים: ‘איני מקבץ נדבות!’. נבר באמתחתו והוציא ספר בלוי: ‘תן את הכסף וקח את הספר!’ שילמתי מחיר עלוב, שבלאו הכי התכוונתי לתת לו. דחף המלמד את המטבעות לכיסו ויצא אל תוך הסופה. מי יודע לאן הלך?! הסתכלתי אחריו מהחלון. רגליו הדקות דשדשו בשלג העמוק במעלה הרחוב. זקנו הדליל התנופף ברוח העזה. ליוויתיו במבטי, עד שנעלם בפיתולי הרחוב. רק אז בדקתי מה קניתי. מאות עמודי כתב-יד כרוכים בספר ובראשם הכותרת ‘חיזוק האמונה’. מי כמוני הזדקק אז לחיזוק האמונה, שתדריך אותי בדרך הנכונה? עד אור הבוקר קראתי בו”.
– “למה שלחת אותו ללוּצַאטוֹ?” – שאל דוִד.
– “באותו לילה החלטתי שאהיה רופא. חשבתי בלבי, כי לוּצַאטוֹ יעריך את האוצר וישמור אותו”.
– “אכן צדקת – הסכים דוִד. – הספר בידיים נאמנות”.
*
בשנה שלאחר נישׂואי מוֹרִיץ, בתחילת הסתיו, קיבל בֶּנוֹ מכתב מאיטליה:
… השוכן במרומים ינחם אותך על אובדן אביך היקר. אבידתך מכאיבה ביותר, אך בכל-זאת היא טבעית. אבידתי, אובדן בני הצעיר, אינה כדרך הטבע, על כן מכאיבה לי שבעתיים… אני שולח לך, כאות הערכתי לזכרו של הדיין יואב, שורות אחדות לאבן מצבתו.
אחבקך בכל אהבת לבי, ידידי, ואאחל כל טוב לך ולבני ביתך.
שלך בהערכה
שד"ל
דף צורף למכתב ועליו בכתב רש"י:
מצבת קבר הרב החסיד, הדיין המצטיין, אדוננו ורבנו ר' יואב בן ר' חננאל פִילִיץ זכר צדיק וקדוש לברכה.
הן פה נטמן צדיק נאמן
חסיד קדוש, בן לקדושים.
לקהלו אב, מורה ורב,
ושמו יואב ראש לשלישים.
כגבורתו כן ענוותו,
אהוד לאל, לאנשים.
תורת צדקוֹ, עסקוֹ, חשקוֹ,
יומו, לילו לאֵל מוּקדשים.
צדיק אבד לבני דורו
צאן מרעיתו צאן קדושים.
לראות הטוב עלה אל אֵל
אם גם נלקח – אורו יהל.
שנה חלפה מאז הלך לעולמו יואב הדיין. ארבעת בניו עמדו על קברו. ומי יעמוד על קברו של שד“ל? דוִד סיפר לאחיו, כי המורה הנערץ היה לקדוש מעונה, לאדם שבור. שכל אשה ובנים ולאחרונה קבר את בנו האהוב בעל השם המוזר פִילוֹסֶנוֹ, שתרגומו העברי הוא אוהב-גֵר. לוֹצַאטוֹ ביטא בשם בכורו את דרך חייו, דרכו של אוהב כל אדם, הבוחר בדרך האמת. הבן גדל לתפארת, בלמדנותו פרסם מחקרים לרוב ונפטר בתחילת דרכו, בן כ”ה שנים.
- “גורל אכזר – הרהר בֶּנוֹ – כי אב יגיד קדיש על קבר בנו. מוזרה ומפחידה הנבואה כביכול שסיפר לו שד”ל: הוקסם בילדותו מספר איוב ורשם פירושים משלו… עכשיו הוא בעצמו מתנסה בסבלי איוב"…
בֶּנוֹ ישב ליד שולחן הכתיבה בחדר הקבלה שלו. מעל ראשו – הדיפלומה במסגרת עץ כבדה. לימינו ארון זכוכית, שבו מסודרים מכשירי רפואה מבריקים, צנצנות של תרופות ומאזניים עדינים. בצד שמאל כרעו מדפי עץ תחת נטל הספרים בכריכת עור, ואותיות זהב מציינות את תוכנם: רפואה, טבע ובשוּרה העליונה מדעי היהדות. כתבי שד“ל על-יד התלמוד, יהודה הלוי, הרמב”ם לצד שפינוֹזה ומשה מנדלסון. ניגש לחלון והתבונן במי הארגמן של הערב. יש לרפא כל כך הרבה חולים, כל כך הרבה ספרים צריך עוד לקרוא וכל כך הרבה בערוּת יש לבער. אך הוא חופשי לעשות כל העולה על רוחו.
כך חש בודאי גם לוֹצַאטוֹ בנעוריו… עד שנשׂא אשה, הוליד ילדים ושקע בדאגות הפרנסה. ומה גמלו לו החיים? עצב, עוגמת נפש, אֵבֶל – שממה. הבשילה ההחלטה בלבו: יישאר חופשי כציפור.
אביו יואב נפטר בשׂיבה טובה. האם נהנה מהחיים? ספק רב. אשתו הראשונה מתה, נאבק עם בנו הסורר דניאל… צער גידול בנים. דוִד לא היה לרב כמצוות אביו, בן שלושים ושלוֹש ועדיין לא סיים לימודיו. מוֹרִיץ רצה ללמוד, אך הסתיר רצונו מאבא, עבד ועזר לכלכלת המשפחה. עתה נשׂוי ומטופל בילדים. אשתו הטובה תלד מדי שנה בשנה והוא ישקע בין פרווֹת וחובות, יעמול יומם ולילה למען הקיום.
– “תודה – אמר בלבו – לא אלך בדרכם. אשאר בודד, רווק וחופשי”…
*
עוזרו של הפונדקאי הצעיר קַארל אַלטשטֶטֶר התיז מים על האבק שלפני בית-המרזח. יום לוהט בחודש יולי 1857. בימים אלה פתח את פונדקו החדש. צר המקום לקארל בעסק המשפחתי בוספּרים. אחיו נשאר עם אבא, והוא חלם על עסק משלו, על בית משלו. תר אחרי מקום שיש בו עתיד ומצא סימני התעוררות בכפר לוֹבַאש. כרמים רבים ניטעו לאחרונה כאן. חלם על מרכז סחר ליין ופונדק גדול על אם-הדרך בין עיר המחוז לבין חופי האגם. בינתיים צנועים למדי העסקים בכפר הקטן והמאובק.
היום הזה הבטיח תזוזה: בֶּרנארד פוֹלִיצֶר, בעל בית-המסחר הכללי עורך חופה לבנו. אורחים רבים יבואו מעיר מולדתו וספּרים, כי משם מוצאה של הכלה, פַאנִי השמנמונת והחייכנית בת משה פִילִיץ. קַארְל הכיר אותה היטב מהבית בן הקומותיים המתרומם בכיכר שוק התבואות, מול פונדקו של אבא אַלטשטֶטֶר. איזה זוג מוזר! היא כולה אש, בעלת טמפרמנט ואהרן פוֹלִיצֶר, החתן? ענק, רחב כתפיים, שקט-שקט… ומטיל פחד על הגויים. הודות לו רוחשים כבוד ליהודים בלוֹבַאש. בֶּרנַארְד קנה מטען של עשׂרות עגלות שׂקי חיטה מהקציר האחרון. שׂכר בני איכרים, שיעלו את התבואה במדרגות התלולות לעליית הגג של אסמו. כל שׂק משקלו מאה קילוגרם וצריך לדעת איך לטפל בו. הבחורים התבטלו. הפציר בהם אהרן והם התחצפו: ‘אם אתה גיבור כל כך, תראה לנו, כיצד מובילים מהר!’ אהרן העמיס שׂק על כתפיו, עלה בריצה במדרגות העץ, העלה בן רגע שׂק שני ושלישי, עד שהתחננו שייצא מן השורה, הבטיחו לו לעבוד בקצב הדרוש. גבר כזה יעזוב את הכפר ויעבור העירה, לעבוד בחנותו של משה פִּילִיץ…
שלושה אורחים הקדימו לבוא, שלושה אחים, בני-דוֹד של הכלה: דניאל, דוִד ובֶנוֹ.
– “ברוכים הבאים אל כפרנו ואל פונדקי הצנוע!” – בירכם קַארְל.
– “ברוך הנמצא – השיב דניאל והוסיף – אתה בן אַלטשטֶטֶר, לפי שׂפמך הדק ופניך העגולות. לא כן? אם טוב יינך כמראה ביתך, מזוג לנו! נשטוף את אבק הדרכים מגרוננו”.
– “איני מכירך אישית, אדוני, אבל אני מניח לפי שני האחים פִילִיץ, אשר עמך, שאתה הוא דניאל הבכור ורבה של סֶגֶד”.
– “… לשעבר – תיקן דניאל את דבריו – כעת חקלאי אני כַפרִי כמוך”.
השלושה הצטודדו ליד השולחן.
– “את האשה לא הבאתי – הצטדק דניאל. – נשארה לשמור על המשק ועל הילדים. ומה אתכם, רווקים?”
– “אתחתן כשאתבסס מעט. אין אני זקן בן שלושים ושש – התבדח דוִד – אלא רופא צעיר בן שנה. אמצא קודם פרנסה, אחרי-כן אחפשׂ אשה”.
– “אל תאמין לו – הקניט אותו בֶּנוֹ – רופא הפלאים מחפשׂ פרנסה! כה רבים הבאים אל מרפאתו עד שאין מקום בחדר ההמתנה. עומדים ברחוב בשוּרה ארוכה ומחכים שעות על שעות בתקווה שדוִד יקבל אותם. ממרחקים באים, אפילו ממוראביה ומאוסטריה. שמו הולך לפניו כמאבחן מעולה, ממש רופא פלא”.
– “ומתי תתחתן אתה, בֶּנוֹ? – שאל הבכור – עשׂה חשבון-נפש ביום כלולות זה!”
– “החשבון שלי – ענה – שכל עוד יש אשה לאחרים, אסתפק בהן ולא אסתכן. אתה, דניאל, דגלת במהפכה ואני מגשים אותה: אשאר בן-חורין”.
בבית פוֹלִיצֶר הצטופפו אורחים רבים, ביניהם קרובי אם הכלה לאה המנוחה לבית וייס. אחי פַאנִי, דֹב פיליץ “עושׂה הסבון”, התהלך ביניהם לבוש בקפידה כנאה לתעשיין צעיר ומצליח. הוא שׂוחח עם אלמנה צעירה, יוֹהַאנָה וייס, לבושה שחורים. בעלה הפרקליט נפטר זה עתה ממילה קשה וממושכת.
מוֹרִיץ הפרוון הגיע ברגע האחרון:
– “סלחו לי שלא הצלחתי להקדים לבוא. הַאנִי חשה, שמתקרבת שעתה ללדת. קשה לעזוב אותה לבדה”.
הכוס התנפצה לרסיסים, כקליפת אגוז דקה, תחת רגלו של אהרן הענק. – “מזל טוב! מזל טוב!” – הריעו הכול.
בֶּנוֹ בירך את הזוג הצעיר ואת הקרובים. נתעכב, כלאחר-יד, אצל האלמנה. בירך אותה, נשק לידה בעדינות והחליף אתה מלות נימוס. הביט בכרסה התופחת:
– “אני משוכנע, יוֹהַאנָה, כי קשה לך לבדך. אם תזדקקי למישהו לשפוך לפניו את לבך או חס וחלילה תרגישי ברע, ביתי ומרפאתי פתוחים תמיד לפניך”.
הביטה בו במבט מלטף כבידיד טוב שמכבר: – “תודה, דוקטור. אבוא לראותך באחד הימים”.
בֶּנוֹ התערבב בקהל החוגגים והתבונן באשה הנהדרת. תחושת סיפוק של בר-מזל שטפה אותו.
– “מה חסר לי? – אמר בלבו – מה עוד אבקש? למדתי כל שרציתי. שם טוב לי ופראקטיקה מצויינת. אני נהנה מכבוד בין יהודים וגויים… שלי גם היפה בנשים. רק היא ואנוכי היודעים כי את ילדי היא נושׂאת ברחמה המבורך”.
רופא אביונים ורופא אמידים 🔗
העגלה המרופדת בקַש עלתה תוך חריקה ברחוב סַאבַּאדִי. משכוה זוג סוסים חומים רחבי-שת, אשר ציציות בהירות על קרסוליהם העבים, נכונים לדהור, אך העגלון עצר בעדם והאט את קצב הליכתם.
דֹב פִּילִיץ, המכוּנה “עושה הסבון” צעד ליד הרכב. פניו העידו על דאגה עמוקה. נכנסו לחצר היהודים ונעצרו לפני ביתו של השַמש.
– “אדון שפירא – דֹב דפק בדלת – פתח בבקשה את חדר החולים. קבל-נא את יחזקאל!”
השַמש, רזה וכפוף, יצא מביתו, כר ושמיכת צמר גסה בידו.
– “מה קרה לו? למה הבאתם אותו?” – שאל ופנה אל דלת חדר החולים.
שיעול כבד ומתמשך נשמע מאחורי החלונות המוגפים. הדלת נפתחה וצחנה לחה עלתה באפם.
– “חודשיים החזקנו אותו בביתנו – לחש דֹב באזני השַמש. – אשתי טיפלה בו בנאמנות, כי הוא פועל חרוץ ומבשל סבון מצטיין, אבל עובד נוסף חלה ואין לנו מקום אלא רק לאחד”.
שפירא, המנוסה במלאכתו, התגלגל לפני שנים רבות לעיר כפליט פרעות. אם אמנם דיבר את שׂפת הארץ, הרי קל לו עד היום ביידיש מאשר בהונגרית. תלמידי בית-הספר, המתרוצצים בחצר היהודים, מציקים לו בגלל לשונו המשובשת ומבטאו הזר. השַמש ידע על בוריים את חוקי חברה קדישא של וספּרים, שלפיהם מתחייבים חברי האגודה (שכל בעל בעמו יתגאה להשתייך אליה) להחזיק בביתם את העובד היהודי, אשר חלה, לטפל בו במשך חודש ימים ולשלם שׂכרו במלואו. אם יקרה שהחולה לא ישתקם מקץ שלושים יום, יקחו אותו לחדר החולים של ה“חברה” והשַמש יספק את כל צרכיו על חשבון חברי האגודה.
חדר החולים היה מלא, מיטה על-יד מיטה בצפיפות. תנור ברזל קטן חימם את החלל. הפעם עלתה הטמפרטורה מעל המידה הרגילה. הסובלים מחום גבוה הסירו את השׂמיכה מעל גופם הלוהט ושאבו בפה פעור את האוויר הדחוס.
– “קשה למצוא מקום – הצטדק השַמש. – עוברי-אורח רבים באו, יסלח לי האלוהים על הביטוי, רק כדי לחלות אצלנו… וזאת בגלל בן-דודך ד”ר פִילִיץ. לא, איני מתכוון לבֶּנוֹ, שהוא רופאם של עשירים. אני מדבר על אחיו דוִד, רופא העניים, המטפל בחולים שלי מאז ששב אלינו מאיטליה. ויתר אפילו על ההוֹנוֹרַר מטעם ה“חברה” ודואג למסכנים אלה בלי תמורה. מעדיף אותם על חולים, המשלמים בזהב בעד מגע ידו. על כך שקט, כל כך רגוע ויודע כל כך הרבה! האביונים מאמינים כִּי דוִד הוא אחד מל“ו הצדיקים, שבזכותם קיים הדור הזה. לכן באים הנה לחלות ואינם מוכנים לעזוב חדר מסריח זה ולעבור לבית-החולים הכללי, שעליו גאוותם של פרנסי העיר. האמן לי: כוח מַגִי בידי דוִד. כוחו אינו במדע הרפואה, שלמד אצל הגויים אלא ברזי הקבלה. תלמיד חכם הוא, הלומד בלילה וביום מקרין הילת צדיקים”.
– “אדון שפירא, אני מקווה, שאינך מאמין בסיפורי סבתא אלה! דוִד הוא רופא מצויין, אבל אינו רופא אליל. הוא איש-מדע מעולה”.
– הנה הוא בא" – הפסיקוֹ השַמש ופתח את הדלת לרופא. הדוקטור, רזה, חיוור מתמיד, התכרבל במעילו השחור. כתמים אדומים פרחו על פניו כורדים. עיניו קדחו.
– “איך הבריאות, דוִד? פניך אינם נראים טובים” – קיבל דֹב את פניו.
– “לא נורא – ענה הרופא – הצטננתי מעט. אבל אני חייב לבוא ויהי מה. אך מה אתה מחפשׂ בגיהנום זה עלי אדמות?”
– “הבאתי את יחזקאל, אחד מעובדי. הוא חלה ואין אנו יכולים עוד לטפל בו בביתנו. אנא, בדוק אותו!”
הדוקטור ניגש אליו, בדק את חום גופו, את הדופק והאזין לפעולת הריאות. שיעול מחריד בא בעקבות נשימה עמוקה וטיפת דם טרי הופיעה בזווית פיו.
בני-הדוד צעדו מהורהרים ברחוב.
– “אין בו ביחזקאל עוד רצון לחיות. הוא על סף המוות” – פסק דוִד.
– “אשתו הצעירה עזבה אותו” – הוסיף השני.
כנראה זו סיבת ההידרדרות. איבד את כוח ההתנגדות. כל תרופה לא תעזור"…
דמעות גשם קר ודק טפטפו מענן שחור, כאילו מבַכּה את הגוסס.
*
דוד השׂתרע על הספה וניסה להירדם. עייפות נוראה תקפה אותו והכבידה על אבריו כמעטה עופרת. חזהו עלה ושקע בקצב הולך וגובר. פניו האדימו וגרונו השתנק משיעול ארוך ומכאיב. לאחרונה רזה מאוד, תאבונו בגד בו. ניסה להירדם, לברוח מהסבל, אך לשווא. תמונות נשכחות צצו לפני עיני רוחו ורדפו אחת את רעותה במהירות מסחררת כאילו ציווה כוח עליון: מהרו! אין עוד פנאי!
הדלת הכבדה של חדר הקבלה נפתחה בחריקה. אשתו קרבה, נעמדה למראשותיו והביטה בו בכעס עצור:
– “מה אתך? אתה מתבטל שוב? רופא חולני! השמעתם דבר כזה? הוא מרפא אביונים, מציל עניים ממוות, אבל לעצמו אינו מסוגל לדאוג. מה יהיה אתך, דוִד? מה יהיה עלינו, על אשתך ועל בתך הקטנה?”
שערותיה הבהירות עוררו לפנים את תשׂומת-לבו. עכשיו הן דלילות ובלתי-סרוקות. פיה הצר נוטף מרירות, עיניה בולטות ובורקות מכעס. קווי פניה איבדו את יופים, כעת שולטות בהם הקשיחות והאכזריות. לא המתינה לתשובתו וטרקה את הדלת אחריה.
דוִד ניסה לצעוק, אולם לא הצליח להשמיע דבר מלבד שיעול מתמשך. הוא אהב בעבר את האשה הזאת, את יופיה היהיר, את גאוותה ואת רצונה העז לכבוש מקום בחברה הגבוהה. היא התמכרה לחלומות עושר ופאר. בשנים הראשונות של נישׂואיהם לא פסקה לדבר על הדרכים כיצד להתעשר. והוא לא נמשך מעולם לרווחים הקלים ולא לחוגים הנוצצים. העדיף חברתם של נבונים וחכמים מגינוני האמידים.
– “רופא ראוי לשמו הוא איש ישר – חזר ואמר – והישרים מעדיפים עני מעשיר. רופא טוב יעדיף מזור מִמָמון”.
הוא ויתר על שׂכרו כרופא אביונים והאשה התפרצה בזעם:
– “אחיך בֶּנוֹ פיקח ממך! נשארת שלומיאל המשפחה. נהפכת למוסד של מתן בסתר ואינך גבר, הלוקח את המגיע לו. אתה יודע כי מומחיותך כמאבחן שווה מיליונים. רכוש נדיר לך, סחורה מבוקשת, ואתה מבזבז אותה… אינך מסוגל לעשׂות ממנה כסף”.
הוא אימץ כל כוחותיו. ניסה לזעוק, שאינו רוצה לשמוע עוד. סתם אוזניו בשני אגרופיו… אבל היא כבר עזבה את החדר מזמן. ליחה סמיכה חנקה את גרונו, אישוניו התרחבו במאמץ להבחין בתווי הפנים של התמונה, התלויה מולו על הקיר, הדיוקן שאמן נווד צייר לו בצבעי שמן. הצייר בא מאוסטריה, מבוהל ומבולבל. אצבעותיו לא נשמעו לו ופחד אחזו, שמא לא יהיה מסוגל לצייר עוד לעולם. דוִד גילה את מקור הרעה. עסק לילה שלם בחיפושׂ תרופה בספרים עבי-כרס. החל לכתוש עשבים עם עלות השחר. הכין מרקחת בשמן זך. עברו שבעה ימי טיפול והאמן שלט שוב במכחולו. הוא טען, כי אפילו גברה יכולתו, ראייתו האמנותית העמיקה, הוא רואה צבעים מעבר לשטח, חש את העומק תחת הקליפה. סבר שאת הפלא חולל מגע ידו של הרופא. בלי פרוטה הגיע – במקום תשלום צייר את הפורטרט שעל הקיר.
קווי פניו השתנו מאז. מלא תקווה בטח בכוחו ובעתידו, בטרם התנסה בייסורי השחפת.
–– “מה יפה – הרהר – כי ניתן להנציח אדם בעודו צעיר ובריא”…
בבוקר מצאו את גופתו הקרה. בעיניו הכבויות הביט בתמונה, אשר דמתה לו כּפי שדומים חלומות למציאות.
בתום שנת האבל הקימו מצבה על קברו בהר-ירושלים. חרתו עליה את קינתו של שד"ל על תלמידו הנאמן:
דוִד חכמות קנה וביראת אֵל דבק.
בפַאדוֹבָה על דלתות תורה דפק.
צדיק עניו היה, רואיו עליו תמהו,
כי מדרכי דורו דרכי רוחו גבהו…
דניאל ומוֹרִיץ באו עם בניהם. בֶּנוֹ ניצח על טקס האזכרה. עניי העיר נאספו ליד המצבה. האלמנה נעדרה. היא עקרה מן העיר, חיפשׂה בעל אמיד. חזרה כעבור שנים, יפה ומגונדרת, כאשתו של מלווה בריבית, המכוּנה “שטינבֶּרגֶר הגנב”.
*
שני עשׂורים חלפו מאז פגישתם של דניאל והמשורר בבית-הקפה “עילית”. באותו מקום עצמו ערכו פרנסי העיר מסיבה לכבודו של ד"ר בֶּנוֹ פִּילִיץ לרגל מינויו כרופא ראשי לבית-החולים העירוני. מושל המחוז ישב בראש השולחן, משׂמאלו ראש העיר ומימינו חתן האירוע, גבר כבן ארבעים. חברי מועצת המחוז תפסו מקום על-יד השולחן הארוך ומולם אנשי הנהלת העיריה. כיסאות סודרו לאורך הקירות למוזמנים: סגל הרופאים, נאמני בית-החולים ופרנסי הקהילה היהודית. כבוד גדול נפל בחלקם של יהודי וספּרים: הפגנה פומבית ראשונה של מתן עמדת-מפתח ביד יהודי בעיר הזאת. מינויו של מנהל יהודי על הרופאים הנוצרים נראה כמעשׂה יוצא-דופן ומהפכני. מושל המחוז, הרוזן אֶסטֶרהַאזִי הקשיש, קם ממושבו ונשׂא דברו. האיש, הגבוה ממילא, התמתח, כדי לחַפות על סימני הזיקנה. רמז בימינו לקהל ושׂיחות החולין נדמו.
– “כבוד לי, שׂמחה כפולה ומכופלת לברך את האיש הצעיר, יליד עירנו המלומד, את ד”ר פִּילִיץ. מועצת המחוז והנהלת העיר ביחד נושׂאים באחריות לקיום בית-החולים. אנו מתגאים בו, כי הוא ראשון בתי-החולים הציבוריים בארצנו. כאשר זקן רופאי העיר החליט לסיים את תפקידו בניהול מוסד מפואר זה, מצאנו בד“ר פִּילִיץ את המועמד המתאים ביותר, אשר יבטיח את שמו הטוב של בית-החולים שלנו ומינינו אותו פה אחד. תבורך בתפקידך החדש ונתברך בשירותיך!”
התרומם בֶּנוֹ, תוך מחיאות כפיים, התיר כפתורי מקטורנו השחור, חידד קצה שׂפמו בין אצבע ובוהן ופתח:
– “הכבוד והעונג כולו שלי, מורי ורבותי. מאז נשבעתי שבועת הִיפוֹקרַאטֶס, חלמתי שיעלה בידי להחזיר לבני-האדם את מה שקיבלתי מאלוהים: בריאות, השׂכלה ואהבה. אני מאמין כי אוכל להגשים את חלומותי בעבודת בית-החולים. באי ההוֹספִיטַאל הרי הם “הוֹסְפֶס”, קרי אורחים. הם באים ללון בצל קורתנו, כי אין ידם משׂיגה לשלם לרופא ולאחות רחמניה בּעד טיפול בביתם. הריני חייב להבריאם, ללמדם כיצד למנוע מחלות ובעיקר עלי לעודדם באהבה. אני מודה על המינוי, המאפשר לי לשרת את הציבור… ועלי להוסיף עוד דבר פעוט: הפראקטיקה הפרטית מסַפקת לי את צרכַי הצנועים די והותר. אני רואה מה קטן מספר המיטות וכמה ארוך תור הממתינים למקום בבית-החולים, על כן אבקש לשלם את שׂכרי לקופת בית-החולים למען פיתוחו”.
מחיאות הכפיים וקריאות העידוד לא פסקו שעה ארוכה. ראש העיר לחץ ידו והכריז:
– “מועצת העיר תרשום את תודתה בפרוטוקול. אנו שׂמחים שאיש כמוך יעמוד בראש המוסד ההומניטרי הזה”.
בפעם הראשונה בתולדות העיר חיבק ונשק אזרחה הראשון ליהודי.
*
שולחן מיוחד נשמר ב“עילית” לבֶּנוֹ ולשני חבריו הטובים. שם נפגשו מדי שבוע ביום ראשון. שני האחרים הגיעו העירה לפנות ערב. מוֹרִיץ פִישֶר, החרושתן מהכפר הֶרֶנְד, החְשִיב עצמו כאיש כלכלה. האחרים ביניהם גם בֶּנוֹ, התייחסו אליו כאֶל אמן. השלישי בחבורה, פַּאוּל וַאידַה, ראש המנזר בעיירה זִירְץ, דבק בכנסייה, אך לבו נמשך למדע ולאמנויות. בֶּנוֹ אהב את הפגישות, כמנוחה והתרעננות אחרי שבוע מייגע. פִישֶר הבוגר ביניהם, התלהב כדרך הצעירים:
– “סוף-סוף מצאתי את הדרך הנכונה – וחיוך של מנצח על פניו – הפסקתי לייצר חיקויים, של פוֹרצֶלַן סִינִי ולא אעתיק עוד את כלי מֵיסֶן. חטפו את כל הכלים שייצרתי לאחרונה, הכול נמכר ביריד של פריס. שׂערותי הלבינו, עד שעליתי על דרך היצירה המקורית. הציורים לקוחים מטבע ארצנו: ורדים, ציפורנים, זמיר, יונה, אורנים. הציירים שלי, בני הכפר, מציצים מחלון המפעל ולפניהם עולם ומלואו. אין עוד מַאנדַארִינִים, פַּאגוֹדוֹות ודרקונים!”
–“מספרים כי גם בפרסים זכית” – ציין ראש המנזר.
– “נכון, אבל לא זה החשוב. העיקר שהיופי העדין של החרסינה ניצח והֶרֶנְד מופיע על המפה. שמו של כפר נידח נשמע בוִינה, בלונדון ובפריס”.
–“זכור כמה פעמים אמרתי לך – הגיב הנזיר – כי אין צורך ביופי של ארצות נכר. צא לשׂדה וקטוף את היופי שבפרחים. ואם עצל אתה להתכופף, בוא למנזר שלי. אראה לך את ההֶרבַּארִיוּם”.
– “אני מעיד על יופיו של האוסף – ציין בֶּנוֹ – אודה כי לאחר ביקורי בהֶרבַרִיוּם ועיון בספרי הבוֹטַנִיקָה שלך, התאהבתי בפרחי-הבר שלנו. לאחרונה אני מנצל כל שעה של פנאי, משוטט בשׂדות וביערות ומלקט צמחים”.
– “איני מסוגל להבין – נִענע וַאידַה בראשו באי-אמון – כיצד אתה מוצא זמן להתעמק בבוטניקה, ולא בתיאוריה בלבד, אלא גם בשׂדה. אתה מנהל בית-חולים, רופא ראשי של המחוז, בעל פראקטיקה פרטית ענפה, מזכיר של אגודת צדקה יהודית, פעיל בהנהלת בית-הספר של הקהילה, לומד וכותב בשׂפה העברית הקדושה… ועכשיו אוסף ומגדיר צמחים. מתי אתה מספיק?”
– “אתה פַּאוּל ידידי חייב לשמור על אוצרות המנזר, לדאוג לסדר יומם של הנזירים, לכלכלתם ולסדרי בית-הספר שליד המנזר. בזמנך הפנוי אתה מדפדף בַּבּרֶוויאריוּם הקדוש. פִישֶר מסור ומכור לחרסינה שלו, לעיצובה, לקישוטיה ולמכירתה. ברגעי הפנאי דואג לילדיו ולנכדיו. אמנם, אני עסוק, אבל איני דואג לכמרים או למשפחה. תפילתי – העיון בספרים, ומנוחתי – הבילוי בחיק הטבע. אני חייב, כרופא מחוזי, לבקר בכפרים מרוחקים. אני רגיל לרדת ממרכבתי, ללכת ברגל, כדי לחלץ עצמות ולהתקרב לפרחי השדה. בהזדמנויות אלה ליקטתי באקראי את הנדירים שבצמחַי. ומה אעשׂה בימי ראשון? משכּים עם שחר לסיור ביער כּשתרמיל על גבי ואוסף פרחים”.
– “אתה מתבודד כל יום ראשון?” – תמה פישר.
– “לאו דווקא, ידידי הצעיר. הפרקליט וייס מתלווה אלי בטיולים אלה”.
– “אוהו! בן-חסותך, הכוכב העולה באולם בית-המשפט? גם הוא מתעניין בבוטניקה?” – שאל וַאיְדַה.
– “אם אינו מתלהב מהצמחים, בודאי נהנה בחברת האפוטרופוס שלו – העיר החרושתן וטפח על שכמו של הרופא תוך קריצת עין. – דרך אגב, מזמן לא פגשתי באלמנה יוֹהַאנָה, אם ידידך. מה שלומה? האם עדיין יפה כבנעוריה?”
– “יפה מתמיד. הגיל אינו מורגש על פניה… אבל נפסיק לדבר ביפות בנשים, פן נעורר הרהורי כפירה אצל ראש המנזר”.
*
כבן שבעים, והוא חבר מועצת המחוז, הופתע בֶּנוֹ מפניית חבריו.
– “הוחלט להוציא לאור מוֹנוֹגרַאפִיָה על מחוז וספּרים – סיפר לפרקליט וייס – תמכתי בהצעה, כי מורגש מחסורו של ספר מדעי כולל על אזורנו. אך התפלאתי כאשר הפצירו בי, שאחבר מחקר על צמחיית המחוז. אני מפקפק ביכולתי כבוטניקאי. אני בסך-הכול חובב, אך לא מדען”.
השׂיחה התנהלה בחדר, שבו שמר על התיקים הגדולים ובהם צמחים מיובשים במאות ובאלפים.
– “אינך צודק, דוֹד בֶּנוֹ – הגיב הצעיר – ההצעה אינה מפתיעה אותי. עובדה שפרופ' בּוֹרְבַּאש, גדול המומחים בנדון, קרא פרח, שגילה בהרים שלנו, על שמך: הִייֶרַאצִיוּם פִּילִיצִיאַנוּס. אם חוקר דגול מבטא כך את הערכתו כלפיך, אין טעם שתצטנע. בוא, ניגש למלאכה!”
השניים עבדו במהירות מסחררת. הרופא הקשיש והמשפטן הצעיר בילו שעות יקרות ביערות ובאפיקי הנחלים. קדחת התגליות סחפה אותם אל הביצות ואל חופי האגם. המחקר יצא לאור ועורר תשׂומת-לב בחוגי מדעני הטבע במדינה.
*
מוֹרִיץ פִּילִיץ נפטר והַאנִי נותרה ללא משען. בֶּנוֹ דאג לאחייניו.
ג’וּלַא הבכוֹר ואחיו נתן עלו על הגל הגואה של פיתוח מסילות-הברזל ומצאו עבודה מחברת “רכבת הדרום”, אשר הפעילה עורק תחבורה ראשי בין הבירה לבין הים האַדריאטי. האחיין טוֹנִי למד משפטים. טִינִי נישׂאה לפקיד דואר וילדה בן.
חביבו של בֶּנוֹ היה ונשאר פּוֹל, שאהבת הרפואה דבקה בו. הדוֹד נשׂא בהוצאות לימודיו. אַרמִין נסע לעיר אחרת ולמד אגרונומיה. בביתה של האלמנה נשארו רק שמוּאֵל וגִיזֶלָה הצעירה.
בנֵי דניאל גדלו באחוזת אביהם. מלבד בֶּנוֹ, הַאנִי ושני ילדיה הצעירים חיה בוספּרים בימים אלא רק בת דוִד, רופא הפלאים המנוח מבני פִּילִיץ. היא נהנתה משפע בביתו של שטַיינבֶרגֶר “הגנב”. יהודי העיר הדיחו רגליהם מביתו בגין פרנסתו הבזויה. גם בֶּנוֹ נמנע מלפגוש את בני משפחתו.
פוֹל סיים לימודיו ושב הביתה. פתח מרפאה לקהל, אולם דאגתו ניתנה בראש-ובראשונה לטיפול בעיניו, ההולכות ונחלשות של דודו.
ד"ר בֶּנוֹ פִּילִיץ, עטור כבוד ועתיר נכסים, חש בשנתו השמונים וחמש חולשה רבּה. ידע, כי יום מותו קרב. אחיינו לא מש ממיטתו.
– “שמע, פּוֹלִי – פנה אליו הישיש – ייתכן שאינך הטוב באחיינים שלי, אבל אותך אני מכיר היטב, אני אוהב אותך ואני סומך עליך. קבל את צוואתי ואל תתרגש. יש לשׂאת את הדברים הבלתי-נעימים כגבר… חדר נעול נמצא ליד ההֶרבַּארִיוּם. אני מוסר לך כל שיש בו: את תמונות אבותינו, את דיוקנו של אחי דוִד, את מכשירי הרפואה העתיקים, את ארון הסתר לרעלים, שרק הוא ידע את סוד פתיחתו”…
נשמעה דפיקה בדלת. מישהו בא בריצה וביקש מד"ר פוֹל שיבוא מיד לאחד מחוליו.
– "איני יכול – סירב – אני מטפל בדודי החולה
– “דוקטור צעיר – התרעם בֶּנוֹ והתיישב במיטת חוליו – כך לימדוך להיות רופא? רופא טוב יגש למקום, שבו יכול הוא לעזור. שעתי הגיעה ואותי לא תושיע. קח את התיק ולך אל החולה, הזקוק לך!”
פּוֹל ציית. נשק ליד דודו והלך למלא חובתו בלי אומר. לא השׂכיל להגיד דבר, כי דמעות חנקו את גרונו.
בשובו מצא את גופתו הקרה של האיש, שהיה בעבר ד"ר בֶּנוֹ פִּילִיץ ולידו פתק, שעליו רשום ביד רועדת:
– “את אוסף הצמחים שלי תן למוזיאון ואת הוני חַלק שווה בשווה בין אחיך ואחיותיך, בני אחי המנוח הצנוע והחרוץ, מוֹרִיץ…”
אַיְילי הצפון 🔗
שמונה ילדים גדלו בביתו של מוֹרִיץ. שם התארח שנים אחדות בן אחותה של הַאנִי, תלמיד בגימנסיה שבמצודה, וברבות הימים איש אשכולות.
*
סקַאלסְטוּגַאן היא האחרונה בין תחנות ההחלפה לסוסי מרכבת הדואר לפני חציית הגבול לנורבגיה. דבר נדיר הוא שיֵרד נוסע ויישָאר פה, באכסניה המבודדת, המשרתת סביבה דלת אוכלוסין. גם הפונדקאי השתומם כאשר גבר זר יצא מהקרון נושׂא תרמיל, שׂמיכה מגולגלת ותיק עור. לפי לבושו ניתן לקבוע, כי בא ממרחקים. שׂערותיו השחורות סורקו לצדדים ושביל באמצע. שׂפם שופע ומחודד העיד על מנהגי ארץ אחרת. הפליא האורח שבעתיים את בעל-הבית בשבדית הרהוטה, שבה הסתתר צליל זר כלשהו.
– “האוּכל ללון כאן ולהצטייד לימים אחדים?” – שאל.
– “אני לשירותך, אדוני – השיב הפונדקאי והוסיף – אם תואיל בטובך לרשום את הפרטים שלך בספר האורחים”.
בעל האכסניה ליווה במבט סקרני את היד הכותבת:
– “ד”ר אִיגנַאץ הַאלַאס, מורה בית-ספר תיכון בעיר פֶהֵרווַאר בממלכת הונגריה".
מרכבת הדואר המשיכה בדרכה לעבר נורבגיה. הפרופסור הניח את חפציו על הדרגש בחדר האורחים ונענה מתוך נימוס להזמנת בעל-הבית לספל קפה.
– “מה מביא אותך, אדוני, מהדרום הרחוק אל ארצנו ההררית? ומאין לך ידיעת הלשון השבדית?”
הַאלַאס חייך. אותן שאלות עצמן נשאל בכל עת ובכל מקום. כך שאלוהו לפני שנתיים בעת ביקורו הראשון באזורים אלה. אז עבר בדרכו את ארץ הרוסים, את וַארשָה, את פֶטרוֹגרַאד ואת הֶלסִינקִי עד בואו לשבדיה.
– “למדתי את לשונכם באוניברסיטה במולדתי – הסביר אולי בפעם האלף – ובאתי על-מנת להשלים את ידיעותי בּשׂפת הלאפִּים הנוודים”.
– “בחרת בעונה הנכונה – אמר הפונדקאי – שבט נוודים התמקם בסביבה עם עדריו ואשת אחד העשירים מהשבט מבקרת כעת אצלנו, היא תּקח קמח מהמחסן שלהם שבקרבת מקום. אפגיש אותך עמה ברצון. מפליא אותי, מה עניינך בשׂפתם של פראים אלה?”
– “אני מחפשׂ – הסביר הפרופסור – את מקורות לשוננו ההונגרית, המבודדת בין הסלַאבים והגרמנים, הסובבים אותנו. רק כאן, בצפון, מצאנו אחיות לשׂפתנו והלַאפית אחת מהן”.
– “אתה מבין את הקשקוש שלהם?” – השתומם השבדי.
– “למדתי לאפית, על כן אבין אותם. אמנם, ההונגרית אינה קרובה לשׂפתם במידה רבה, כי השתיים נפרדו לפני אלפי שנים וכיום מעט הדמיון ביניהן”.
צללי האורנים התארכו בשעה המאוחרת, אולם הלילה עבר בעיצומו של הקיץ הארקטי מבלי שיֶחשַך. הבלשן נח על משכבו והרהר, כיצד הובילה דרכו עד הלום בפעם השנייה. המניע לכל מעשׂיו הוא חלומו של אבא, מלמד נודד, שהפיץ אורה בכפרים הקטנים של מחוז וספּרים. אבא נטע בו את הצמאון לדעת. הוא חלם שבנו בכורו ילמד ויכבוש מקום של כבוד בין אנשי המדע והרוח. על כן חסך המלמד פרוטותיו ונדד מכפר לכפר, כדי להבטיח חינוך לבן. אמא הסכימה אתו בכול, מלבד אהבתו את חיי הנוודים. היא שלחה אותו אל אחותה הַאנִי, שילמד בגימנסיה המפורסמת של וספּרים. הדודה ובעלה מוֹרִיץ הפרוון קיבלוהו באהבה לביתם המרוּוח ברחוב סַאבַּאדִי. אבל כאשר נולדה הילדה גִיזֶלָה, השמינית במספר הבין אִיגנַאץ כי נוכחותו מכבידה. על אף הפצרותיהם עקר לבירה וניסה בכוחות עצמו לסיים לימודיו בתיכון. אז טעם לראשונה טעם של רעב בחייו. חזר לפרובינציה, שם לימד, למד והגיע לבגרות.
הלשונות ריתקו אותו במיוחד, הדמיון והשוני שביניהן. מקורה של מלה, שינויי הצורה וכללי הדקדוק עוררו את דמיונו לניחוש תהליכים היסטוריים, דרכי עמים בנדודיהם. בגיל שמונה-עשׂרה נתקבל לפקולטה למדעי הרוח, כּשהוא יודע על-בוריין חמש שׂפות חיות ובקיא בשלוש הקלאסיות: בעברית, ביוונית ובלטינית. זכה בדיפלומה “סוּמַה קוֹם לַאוּדֶה”, קרי בהצטיינות מרבית, כאשר הישׂגיו בולטים בחקר מקורות השׂפה ההונגרית. לימד בתיכון בעיר פֶהֵרווַאר ואת כל חסכונותיו השקיע במסע לימודי לארץ הלאפּים. בסוף חופשת הקיץ תם מסעו ובסתיו הוזמן להרצות באקדמיה המלכותית בבוּדַפֶשְט. פרסומיו זיכו אותו בברכת המוסד המדעי הראשון-במעלה במדינה ובהקצבה נדיבה, אשר אפשרה לו להפליג למסע שני זה.
הַאלַאס התמתח פרקדן על הדרגש וחלם בהקיץ: – “אהיה הסמכות העליונה בלשון הלַאפּים ולא אשקוט עד שאתמנה חבר באקדמיה”…
עיניו נעצמו. תנומה קלה ירדה עליו למרות האור הבוהק. התעורר לנביחת כלבים. השמש שוטטה ברקיע הדרום וחיממה שׂדות לחים. ראה מהחלון אשה מוצקה, כבת ארבעים, מתקרבת ועמה גבר צעיר. משׂא כבד נשאו על גבם, כנראה שׂקי קמח. חולצות ומכנסי עור העידו, כי לַאפים הם. כלבי רועים התרוצצו בין רגליהם.
– “הגברת כרִיסטִינָה – הציג הפונדקאי את האשה – וזה משרתה יוּנַאס. ישובו עוד היום למחנה הקיץ של שבטם”.
– “תסכימי שאצטרף אליכם? – שאל הפרופסור לאחר גינוני הברכה המסורתיים. – אני מעוניין להכיר את אורח-חייכם, את עבודתכם, את לשונכם”.
–“כבוד יהיה לנו לארח אותך – כרִיסטִינָה כפפה שתי ברכיה לאות ברכה ושוב נזדקפה בגמישות מפליאה – בעלי ישׂמח לבואך ותגור בסוכתנו”.
בעל האכסניה מסר להַאלַאס את המוצרים שהזמין אצלו וניצל את ההזדמנות להזהירו בין ארבע עיניים:
– “הלחם, החמאה ושימורי הבשׂר יספיקו לך לימים ספורים בלבד. איך תחזיק מעמד שם מבלי להזדקק למאכלים המגעילים של פראים אלה?”
– “אל דאגה! – חייך החוקר – היוצא להרפתקה שכזאת חייב לטעום כל מאכל. אם לאו, לא יצליח לעולם להכיר עם זר, שׂפתו ועולמו”…
בדק את המטען ולא מצא את בקבוק הכוהל, שהזמין עבור תנור הבישול הנייד שלו.
– "צר לי – הצטדק בעל הפונדק – אך שלטונות הארץ אוסרים עלינו מכירת כל סוג של אלכוהול, שמא ישתכרו הלַאפים ויגרמו צרות
– “אולי מוטב כך – השלים הַאלַאס והושיט ידו לפרידה – כך אסתגל יותר מהר אל המזון שלהם”.
השיירה פנתה צפונה. עברו בצל עצי אורן ואשוח. השביל הסתיים בגובה רב, על שׂפתו של אגם. חצו את המים בסירת משוטים. הדרך בגדה השנייה נעשׂתה קשה יותר בגלל הביצות. עמוד בודד ציין את הגבול בין שתי הארצות. מחנה הקיץ של הלאפּים השׂתרע מעברו השני, על אדמת נורבגיה. סוכותיהם נבנו על מורדות הר, שפסגתו מכוסה בשלג נצחי. רק חזקים וקשוחים מצליחים להגיע הנה. אין דרכים או שבילים, אלא נתיבות כמעט בלתי-עבירות. יש לחצות ערוצים, צוקים, ביצות ופלגי הרים בואך אל סוכות העץ. אין אדמה הניתנת לעיבוד, על כן אין אוכלוסייה קבועה באזורים אלה. המרעה הדל מסוגל להזין רק את עדרי איילי הצפון.
– “מדוע קבעתם מגוריכם במקום כל כך רחוק?” – שאל הפרופסור את כּרִיסטִינָה.
– “יוּנַאס יגיד לך, אדוני – ענתה האשה – הוא מיטיב לספר ממני”.
השיירה האיטה קצב הליכתה ויוּנאַס הצביע על הבקתות:
– “אנו מקימים את סוכותינו במקומות הפראיים ביותר, כי אַיילי הצפון חיים בנוף כזה. שבדים לא תמצא במקומותינו. אגדה עתיקה אומרת, כי אבי השבדים ואבי הלאפים היו אחים. השמיים רגשו באחד הימים, סערה גדולה השתוללה, שכמותה לא ראה אדם. ברקים הצליפו ביער, רוח קרעה את מעטה השלגים ושיסתה אותו בעדרים. השבדי רעד והסתתר תחת כלונס-עץ. האל ריחם עליו וברא מהכלונס בית להגנתו של הפחדן. הלאפּי נשאר איתן ברוחו. עמד כצוק סלע בסערה המשתוללת, עד אשר עייפה הרוח. מאז אנו לנים בסוכות וסולדים מכל בית, שהוא כלוב לשפן השבדי”.
כרִיסטִינָה הזמינה את האורח לבקתה הגדולה, שבה התגוררה עם בעלה, ילדיה ועם יוּנַאס משרתה. בעל האשה, הוא בעל העדר, הקביל את פני הפרופסור לפני הפתח הנמוך והצר. גבר מוצק, כבן שבעים, ששׂפם עלוב וזקנקן דליל קישטו את פניו השחומים. רעיתו השנייה, כרִיסטִינָה, העניקה לו שלושה פעוטים, על אף גילו המופלג. היה שתקן ואיטי, בניגוד גמור לערנותה הפטפטנית של זוגתו.
האשה הסיטה את וילון העור, המשמש כמחיצה. הַאלַאס נכנס או יותר נכון הזדחל פנימה על ארבע, כה נמוך היה הפתח. במרכז החלל בערה אש פתוחה. שלד הקירות והתקרה נבנו מעמודי עץ אורן כפופים. הקירות וכיפת הגג כוסו בכבול שחור. פתח עגול מעל שימש חלון וארובה כאחד, בכל-זאת מילא עשן סמיך את החלל העליון וצרב את עיני העומדים בבקתה. לכן קרס הפרופסור והתיישב על הזרדים הפזורים. גם המארחים התיישבו בנימוס מול אורחם המכובד.
קארֶל, בעל-הבית הזקן, ציווה על יוּנַאס שיחליף את הקדרה, התלויה מעל האש, בקומקום לקפה. המשרת עשׂה כמצוותו והתמקם בישיבה מזרחית בצדו של האורח, סימן שנכון לשרתו. כרִיסטִינָה ניגשה לערימת חפצים שליד הקיר, מעבר לאש. נברה בין חבילות, קופסאות והוציאה ספל חרסינה וכף כסף.
– “כלים אלה שמורים עמי עבור מבקרים רצויים”. – הגישה אוצרותיה להַאלַאס בהכנעה.
לבני המקום מזגו קפה בקערות עץ. הקפה השחור החריף הולבן בקורטוב של נוזל סמיך כשמנת.
– “חלב שלנו – התגאה יוּנַאס – הוא חלב טרי של איֶילֶת-הצפון”.
קַארֶל שבר בגרזנו רסיסים קטנים מקוֹנוּס סוכר וחילק אותם בין המסובים. הלאפּים החזיקו את הסוכר בין שיניהם ושאבו אל פּיהם את המשקה החום ברעש אדיר. הידיעה על בואו של הזר התפשטה במהירות ואנשי השבט נכנסו לבקתה אחד-אחד. רק מלווי העדר נותרו במרעה. הלאפּים שתקו והביטו בו. הפרופסור הבין את הרמז. שלף בקבוק יי"ש מתוך חפציו. חלץ את הפקק והגישו לזקן.
– “טַאקֶר!” – הודה קַארֶל בשבדית ולגם לגימה ארוכה. קרץ בעיניו לאות כי נהנה מאיכות המשקה והעביר את הבקבוק ליושב על-ידו.
– “קוּצִ’ייֶן אַלטְייֶס!” – הודוּ הצעירים בלאפּית, שתו וקרצו בעיניהם הצרות.
אחרי הלגימה הוציאו מקטרות עץ, בעלות קנה ארוך וראש כגודל אצבעון. הַאלַאס העביר לקשיש שׂקית של טבק חריף. כולם מילאו את ה“אצבעון” ועשן המקטרות התערבב בעשן המדורה. תם טקס קבלת הפנים וכריתת הברית עם האורח.
לילה קר מנשׂוא ירד על המחנה. מצע הזרדים לא נעם לצלעות הפרופסור. כלבו של בעל-הבית התגנב פנימה לפנות בוקר ובחר ברגל האורח כמקום משכב. רק גופו החם של הכלב אפשר להַאלַאס להירדם.
העדרים גלשו לפני הצהרים מההרים, שעטתם הרעידה את המחנה. הגברים יצאו לקראתם. זאת שעתם היפה של הלאפּים. דהירת מאות האיילים נשמעה מרחוק כרעם עמום. יער קרניים מלכותיות הופיע מעל כיפת גבעה חשׂופה: כתרים חומים מסועפים, מעוררי כבוד. כלבי הרועים לא נתנו לברוח אף לאייל אחד ודחקו אותם אל בין הגדרות לחליבה ראשונה. השער נסגר והבּהמות נרגעו מעט. אחָדות השׂתרעו על הקרקע והעלו גרה, אחֵרות הרימו ראשָן וצפו סביבן בערנות והיו אשר רקעו ברגליהן בעצבנות. שני בחורים ונערה שרירית לכדו את החולבות. קלעו פלצור סביב צוואר האיילה, שבחרו בה. נאבקו קשות עד שהצליחו להלביש לה ראשייה עשׂויה חבלים ולקשור אותה לעץ. מאבק מרתק התנהל עם הנקבות המגושמות. החיות הבלתי-ניתנות לאילוף ניסו להתחמק ולברוח כּשהפלצור על צווארן, אך הלוכדים כרכו את החבל סביב מותניהן והצליחו בסופו-של-דבר במשׂימתם.
תור החליבה הגיע. נשות המשפחה פשטו על הבהמות הקשורות ובידיהן כד חליבה מגולף מקליפת עץ. החזיקו בכלי ביד שמאל ובימינן משכו נמרצות בעטין הנקבה. חלב סמיך השתחרר בזליפה דלה, לא יותר ממחצית הכוס לבהמה.
– “מה מספר האיילים בעדרך?” – שאל הפרופסור את קַארֶל.
– “הרבה, הרבה! – חייך הזקן – איני יודע כמה”.
הַאלַאס לא ויתר. הפציר בו, ביקש לדעת את מספרם. אך הלַאפִּי הקשיש התחמק:
– “מה טעם למנות אותם? יש לשמור שלא ילכו לאיבוד, שזאב לא יטרוף אותם, שלא יתרסקו בנופלם מהמצוק. אבל מה תועלת בכך, אם אזכור את מספרם? האם יהיו לי יותר איילים, אם אדע כמה הם?”
הפרופסור פקפק בכנותו של קַארֶל. הרי הוא ידע הכול על כל אייל ואיילה: את גילם, את תולדות חייהם, את צאצאיהם, רק את מספרם אינו זוכר. לפתע נזכר במנהגן של יהודיות זקנות. הן מנו את אורחיהן ביידיש: “נישט איינס, נישט צוויי…” – כלומר: “לא אחד, לא שניים”… כי המספר המפורש חושׂף את נפשו של אדם לעין הרע. לכן רשם ביומנו: – “אין הלַאפים מגלים מניין האיילים בעדרם. מפחדים, כנראה מתוך אמונה תפלה, כי ציון המספר ימיט אסון על המקנה”…
אלפי זבובי-בקר ומיליוני יתושים הגיעו עם העדר. הזבובים החצופים הטילו ביצים תחת עור האיילים, והיתושים מצצו דמם במיוחד מבעד למעטה העדין של הקרניים. הרועים עצמם נראו אדישים נוכח העקיצות וחייכו למראה הפרופסור, הלוחם מלחמה אבודה ביתושים. מוצצי הדם חדרו אל תוך אוזניו, התגנבו לנחירי אפו ועקצו אותו בכל מקום גלוי של גופו. אדום, נפוח ומעוצבן עצם את עיניו והתרכז במחשבה אחת – הקאריירה.
– “ד”ר הַאלַאס – אמר בלבו – אתה חייב להחזיק מעמד. אנשים פשוטים אלה מסוגלים לשׂאת בסבל בשלווה אלוהית. האמן, שעל אף העקיצות תישאר בחיים. תחזיק מעמד ותקצור את יבולך בבית. עוד תהיה פרופסור האוניברסיטה, עוד תתמנה חבר באקדמיה!"
המחזה המרתק של לכידה וחליבה נתחדש בשעות אחרי-הצהרים. העדר שב לחליבה מן ההרים כדי לעבור לאחר-מכן את הלילה תחת כיפת השמים מול עיניהם הצופיות של הרועים. החולבים ריכזו את פרי עמלם לקראת ערב. חילקו למשפחות את אשר חלבו באותו יום, על-פי צורכיהן: לשתייה, לקפה ולעשיית גבינה. החמאה נחשבה למעדן וניתנה רק לילדים. ראו מותרות גם בלחם, שאפו במיוחד לזאטוטים. אין רואים לחם מסוג זה בהונגריה. דומה הוא למצות הפסח של יהודים. שכבה דקה של בצק זורקים על האש והיא נאפית בין רגע. חד-גוֹניות אפיינה את מזונם של המבוגרים: דייסת קמח מבושלת בחלב איילות. אכלו אותה בכף עץ מתוך קערת עץ. לבסוף ניקו את הכלי באצבע כפופה וקינחו אותו בלקיקה.
– “ליקקו את קערותיהם למשעי – כתב ביומנו – אין משּׂיגים אצלנו מידה כזו של נקיון בשטיפת כלים אפילו במסעדות המפוארות ביותר… מעולם לא ראיתי לַאפִּי שוטף כליו אחרי האוכל… זכותו הבלעדית של יוּנַאס, המשמש גם טבח המשפחה, לטעום את הדייסה בעת בישול. הלאפּי לא יחזיר את כף העץ אל הקדרה מבלי שילקק ממנה בקפדנות כל פירור של מזון”…
בשׂר כמעט שלא אכלו. אם טרף זאב אייל והרועים הספיקו לגרשו בטרם כילה את קרבנו, אז גם הלַאפִים טעמו בשׂר.
האלאס הכּיר את אחותו האלמנה של קארֶל בימים הראשונים לשהותו עם השבט. יונאס, אלוף הסיפּוּרים, תיאר את מות בעלה:
– “האיש ירד לעמק באחד הימים. ניגש לכפר נורבגי כדי לקנות מצרכים ושמע שירה בוקעת מאחד הבתים. הדבר סיקרן אותו, נכנס. בעל-הבית השׂיא את בתו וערך הילולה. אבי הכלה הזמין את האורח הבלתי-קרוא אל השולחן. האכילו כל טוב והשקה אותו ביי”ש משובח. לא כל המסובים נמנו עם האנשים הטובים באמת. היו שם איכרים, שהאיילים עשׂו שמות ביבולם. אלה שׂנאו את הלַאפִים, כאילו באשמתם קרו הדברים וזממו לנקום בו. הכו אותו, בעטו בו, פצעוהו וזרקו אותו מן הבית. הפצוע ניסה להגיע למחנה, אבל מעד ונפל לערוץ. שם מצאו אותו למחרת היום בלי רוח חיים".
הפרופסור רשם את הסיפור ביומנו והוסיף:
– “האיבה בין היוגב והרועה נמשכת מאז ימי קין והבל”.
הַאלַאס העדף לכתוב את רשימותיו הרחק ממגורי הלַאפִּים. קשתה עליו נוכחותם של כרִיסטִינָה הפטפטנית, יוּנַאס השופע סיפורים ולא-כל-שכן עשׂרות הילדים, שהתרוצצו סביבו. החיפושׂים אחר מקום התבודדות הביאו אותו לגילוי נופים מרהיבים, לערוצים רומנטיים בפינות-חמד של היער. באחת ההזדמנויות נתקל בקבוצת בקתות בנויות בסגנון הלַאפִּים. איש לא גר במקום. עשׂב ואזוב העידו, כי לפני שנים נעזבו המבנים. יוּנַאס הודה שהמחנה הריק שימש בעבר מקום מגורים למשפחה לעת קיץ.
– “מדוע לא שבתם לגור בבקתות אלה? – שאל הַאלַאס – מדוע בניתם חדשות?”
המשרת התחמק מלהשיב ישירות. אין זה נאה, שלַאפִּי נוצרי יגלה את שׂרידי אמונתו הפַגַאנית. לכן בחר בהסבר עקיף וסיפר את האגדה:
– “לפני שנים רבות חי שבט רועים לַאפִּי, אשר הקים מדי קיץ את גדרות החליבה בקרבת פלג. הם בנו את בקתותיהם על-יד הגדרות, בקרבת המרעה ומי הפלג המתוקים. הביאו את העדר כל קיץ למקום זה עד אשר באחת השנים פרצה מגיפה קטלנית. כל איילה שנייה התנפחה, נפלה ומתה בשׂדה. איש לא ידע את סיבת האסון. ביום בהיר הופיע “סֵייבּוֹ” (הוא גמד אגדי שבאמונת עובדי האלילים) וביקש חלב מאחד הרועים. הרועה טוב הלב כיבד את הגמד בחלב ואף הביא לו דייסה מלוא הקערה. הסֵייבּוֹ הודה לאיש והזמינו לבקר בביתו. הלַאפִּי הלך בעקבותיו מתוך סקרנות עד בואם לביצה הגדולה. והנה האדמה הלחה פערה את פיה ונפער חור גדול. אמר הסֵייבּוֹ: ‘עלה על כתפי ואשׂא אותך לביתי’… הרועה פחד פחד מוות, אך הגמד החביב הרגיע אותו והבטיח שלא יאונה לו כל רע. כך רכב על היצור הננסי. הסֵייבּוֹ החזק הוריד אותו דרך החור הגדול. למטה נכנסו לבקתה של הסֵייבּוֹ, שדמתה לסוכת לַאפִּים. הגמד הגיש יי”ש לאורחו. הרועה רצה ללגום ולפתע טפטף נוזל מסריח מהתקרה אל תוך כוסו. – ‘מאין הדבר המגעיל הזה?’ – שאל הלַאפִּי – ‘מהעדר שלכם – ענה הסֵייבּוֹ – אשר מעל דירתי והאיילים שלכם משתינים אל תוך מזוני’. התבייש מאוד האורח והצטדק. יצא אל פני השטח וסיפר הכול לבני-ביתו. עוד באותו יום עצמו פירקו את הגדרות ועברו למקום אחר".
חלפו ימים. השמש שקעה למספר שעות תחת קו האופק. עת הפרידה קָרבה. גבוּל השלגים גלש אט-אט במורד ואיימו על המחנה. הפרופסור חישב את הימים, העומדים לרשותו כדי להגיע הביתה עד פתיחת שנת הלימודים. יוּנַאס התנדב להשיטו דרומה על פני האגם.
– “ברך אותי – אמר בטרם נפרדו על שׂפת המים – ברך אותי, כי אשׂא אשה לפני חג המולד”.
– “ומי המאושרת? – שאל הפרופסור – האם פגשתי בה?”
– “ודאי. היא הנערה החסונה, הלוכדת איילות לחליבה… אני כבר בן עשׂרים וחמש, הגיע הזמן שאקים משפחה”…
האלאס בירך אותו ושׂירך דרכו לבדו אל תחנת מרכבות הדואר. הרהר בגורלו-שלו: בן שלושים, רודף יוקרה וקובר נעוריו בספרים. בודד מתרוצץ במרחקים ושומע את האמת בנוף פראי זה מאדם פשוט כּיוּנַאס. כן, הגיע הזמן להקים משפחה. אכן, יבקש את ידה.
הכיר את מַרגַרֶטָה בנעוריו, בוספּרים, כאשר התגורר אצל הדוֹד מוֹרִיץ. היא קרובת משפחתו של הדוֹד, בת לדֹב פִילִיץ, “עושׂה הסבון”. ייתכן שאביה יתנגד לַנישׂואים ולא יתן את בתו לרודף חלומות. אבל היא נמשכת אליו ומוכנה לשמוע ימים ולילות את סיפוריו על זוהר הצפון, על איילים ויצורים אגדיים כמו הסֵייבּוֹ, כי נמאסו עליה הדיבורים בביתה על-אודות ממון ובורסה.
*
אִיגנַאץ הַאלַאס נשׂא את אהובת לבו לאשה והיא ילדה לו בת. הוא פרסם את מחקריו, לימד, נהנה מחיים שקטים, אף נתבשׂר כי האקדמיה העניקה לו חברות של כבוד. הפרופסור נתבקש לצאת למסע נוסף, כדי להשלים את מחקריו בניב לַאפִּי באזור הצפוני ביותר של נורבגיה.
הוא הגיע באנית חופים קטנה, שהחליקה בקיץ 1891 בפיורד השקט של טְרוֹמְסוֹ. העיר קיבלה את פניו במימיה החלקים כראי ובזוהר שמשה. הפעם התאכסן בסמינר המורים הלַאפִּים. המנהל הפגיש אותו עם תלמידיו והראה לו את ספריית המוסד:
– “סיפרת לי, פרופ' הַאלַאס, שאתה אוסף יצירות ספרותיות של הלַאפִּים. מי כמוך יודע, מה קטן העם הזה ומה דלה ספרותו שבכתובים. הכינותי לך מתנה נדירה. ערכה הספרותי אולי מועט, אך היא בהחלט מיוחדת במינה”.
המנהל פרשׂ לפני אורחו גליונות נייר עבים, גסים. עליהם תמונות צבעוניות ושורות לא כל כך ישרות של דפוס פרימיטיבי.
– “בַּאקֶר נקרא הדרשן הנודד, ספק כהן דת, ספר מיסיונר. הוא החליט להפיץ פרקי תהילים בין שבטי הלַאפִּים ולדחוק את זמרתם הפַּגַאנית. תרגם את התהילים ללשונם, הדפיס אותם בפרוטותיו האחרונות על דפים צבעוניים שובי-עיניים ויצא אליהם. בַּאקֶר לימד את השירים בבקתות ומכר את הדפים במחיר מגוחך. מדי חורף היה שב העירה ותמורת “רווחיו” הדפיס דפים חדשים, כדי להפיצם בקיץ. בסתיו אחד לא חזר עוד, עקבותיו נעלמו”.
– “אשמור את האוצר ואמסור אותו לספריית האקדמיה שלנו – הודה החוקר. – אני מעוניין בכל-זאת להכיר את השירים ואת האגדות, שהדרשן בַּאקֶר סלד מהם. נוכחתי כי הלַאפִּים מסתירים את סיפוריהם העתיקים, מתכחשים להם, פן יאשימו אותם בעבודת אלילים”.
– “צא לעיר רוֹגְנַאן – הציע המנהל – כמה מילין מכאן ושאל שם על בתו של נִיל אַנְטֶרֶס. היא תהיה לך לתועלת”.
קוצר הקיץ הצפוני המריץ את הַאלַאס לפעולה מהירה. הגיע לרוֹגְנַאן והשתומם להיווכח, כי כל העיר מכירה את משפחת אַנְטֶרֶס הלַאפִּית. האב נאלץ להשתקע כאן, כי זאבים טרפו את עדרו, שברו את מטה לחמו. כל בני רוֹגְנַאן ידעו על בתו יוצאת-הדופן, על אֵלזַה בִּרִיגִיטַה.
הפרופסור נחרד למראה הנערה: רזה, גיבנת ובמקום זוג רגליים אספה תחת שׂמלתה שני גושי בשׂר קצרים ומעוּותים. ישבה בכורסתה כל היום, מבלי שתוכל לזוז ממנה בכוחות עצמה. אולם כושר כביר של ביטוי השתלב אצלה בזכרון נדיר. תכונותיה הכתירו אותה למלכת המסַפּרות של האזור הצפוני. אֵלזַה בְרִיגִיטָה משכה אליה בני שבטים רחוקים ביותר. עשׂרות ישבו לרגליה והשתכרו מקסמי אגדותיה. סיפרה על ענקים ומפלצות, תיארה בנאמנות את חיי הסֵייבּוֹ, המתגורר בעומק האדמה. אֵלזַה בְרִיגִיטָה הֶחייתה בלשונה את היצורים מימי קדם, אבות-אבותיהם של הסוסים, הזאבים ואיילי הצפון. דיברה על דובים מפחידים, הדורשים קורבנותיהם ולימדה כיצד מרפאים פצע וחולי על-פי המסורת הטובה והבדוקה.
אִיגנַאץ ישב בביתו של נִילְס אַנטֶרֶס ומילא מחברות עבות ברשימותיו. הוא הוקסם מאישיותה של אֶלזָה בְרִיגִיטָה ורשם מפיה בנאמנות:
– “משכּכים כאבים על-ידי שריפת אזוב מיובש על עורו של החולה… כאב שיניים מרפאים בתקיעת מסמר בחניכיים… נגד מיחושי ראש רצוי להחזיק צפרדע ביד… הרוצה להקל על צירי היולדת יאכיל אותה באבקה כתושה של עור הנחש”…
הפרופסור התאהב בעולם אגדות הצפון. בלב כבד נפרד מאֶלזָה ברִיגִיטָה כפי שצמא נפרד ממעיין שופע בעת שובו אל השממה.
הַאלַאס לימד שוב דקדוק וספרות בעירו, אך כותלי בית-הספר היו צרים עליו. בערבי החורף הארוכים, כמו להינפש במרחבי הדמיון, סיפר לבתו הקטנה מאגדות הלַאפִּים.
בשלהי 1893 הגיע אל הפסגה: נתמנה ראש הקתדרה לבלשנות הפִינוֹ-אוּגַארִית באוניברסיטה. אך רוחו לא הסתפקה באוויר פסגות זה. נפשו ברחה מהאולמות המעופשים אל האנשים הפשוטים, אל ידידיו משבטי הצפון.
– “אסור לסגוד למדע בלבד – אמר. – מעבר לעובדות היבשות וההגיון הצרוף מסתתרים עולמות מפתיעים של יופי, משוחררים מכבלי המציאות”…
בשעות הקטנות של הלילה, כאשר בני-ביתו נמו שנתם, הסתגר בחדר עבודתו, הִתיר את רסן דמיונו ורשם חיבוריו באותיות עגולות כפנינים: אגדות קסומות על אבות קדומים של איילי הצפון ושל רועיהם האמיצים…
כתמים אפלים 🔗
בבית הארוך ביותר בכפר גרה משפחת מִינְצֶר. איש לא זכר מתי ואיך הגיעה המשפּחה הנה. ברור שהיו תושבי המקום גם בימי הקיסרית מַרִיָה תֶּרֶזִיָה, אשר לא חיבבה את היהודים. בכל-זאת נהנו בני מִינצֶר מחסותה בזכות שירותם המיוחד לבית המלוכה. מִינצֶר, הסַפּק המלכותי של סוסים אצילים, ידע היכן וכיצד ניתן לרכוש את הלִיפִיצַאנֶרִים הלבנים, דקי-הגֵו וקלי-הרגליים. רק סוסים מזן זה אימנו בבית-הספר הספרדי לרכיבה בוִינה. ההוּסַארִים של משמר המלכה רכבו רק על לִיפִיצַאנֶרִים, המפורסמים בעמידתם הגאה.
בימי הקיסרית השתדלו היהודים להקים משפחה במוקדם ככל האפשר. חששו שצַו כלשהו יאסור עליהם לשׂאת אשה, כפי שנהוג היה במושבות הכתר של מוֹרַאבִיָה ושְלֵזְיָה. לכן נשׂא מִינצֶר נערה בת-טובים, שטרם מלאו לה י"ג שנים. ידע הסוחר, כי המדובר בילדונת ונהג בה בהתאם לגילה. פעם שב לביתו לפתע, מבלי שהיה סיפק בידו להודיע מראש. חזר מערבות רוסיה, מביקור בחוות הסוסים של הצַאר, והנה אשתו, בעלת-הבית, משחקת בחצר. היא מכינה עוגות חול במקום שתאפה עוגות אמיתיות במטבחה…
סיפור ישן-נושן זה קידם את פני האגרונום הצעיר אַרמִין פִּילִיץ בבואו לכפר. איכר זקן סיפר את המעשׂייה, כאשר הזר שאל על ביתו של סרסור הסוסים המלכותי. אַרמִין ניהל חווה באזור ושאף להשביח את עדר הסוסים בהצלבה בזן הלִיפִיצַאנֶר האציל. נֶלִי, בתו של הסוחר, פתחה לו את הדלת. לא זכור לאיש אם הצליח האגרונום לרכוש סוס הרבעה או לאו, אבל ידוע לכול כּי אהבה התלקחה ביניהם ממבט ראשון. אַרמִין חזר וביקר לעתים תכופות בבית מִינצֶר ולבסוף ביקש את ידה של הבת. החופה איחרה להיערך עד אשר החתן הסב את מקצועו.
נֶלִי לא הצטיינה ביופיה, אך הופעתה האצילה עוררה כבוד. אַרמִין היה נמוך ממנה. כתפיו צרות, עיניו קורנות פיקחות. כחסיד מושבע של תרבות יוון ורומי הרבה לקרוא ביצירות הקלאסיקנים בלשונם באותה מידה, כפי שנֶלִי התענגה על ספרות המערב בת-זמנם.
– “אני חושש שאין מקומך באחוזה כפרית – אמר לה. – שם לא תיהני מתיאטרון ומקונצרט. אני כשלעצמי מסוגל אמנם להסתפק בכל מקום נידח ביצירות הקלאסיות שבספרייתי”.
– “אוותר – השיבה נֶלִי – אסתפק בספרים ובכתבי-עת, כי לי ברור שאגרונום לא יגור בעיר”.
– “בחרתי במקצועי, כי אהבתי את הטבע, הנוף, הצומח והחי. אם אהיה רופא וטרינרי, לא תיאלצי לוותר על העיר ולי יישארו השׂדות”…
אַרמִין הודיע על החלטתו לדוֹד בֶּנוֹ:
– “אלמד רפואה וטרינרית בבודפשט. עשׂית רבות למעני, נתת בידי מקצוע שאהבתי. הפעם אלמד בכוחות עצמי בלבד”.
– “איך תצליח בלי עזרה?”
– “חסכתי משהו בעבודתי. בבירה אתן שיעורי-עזר ובקיץ שוב אצא להתפרנס מאגרונומיה באחת החווֹת. שקלתי את צעדי, החלטתי ואשׂא באחריות על כך”.
*
אַרמִין ונֶלִי חנכו את דירתם החדשה ברחוב סַאבַּאדִי. הזוג הצעיר שׂכר בית בקרבת מגוריה של אמא הַאנִי. ריהטו את החדרים בטעם ובצניעות ואת הקירות קישטו בצפחות מגולפות מעץ, שאַרמִין אספן בכפרים ובחווֹת. אמנים עממיים ייצרו את הכלים לשימושם של רועים, ציידים ועובדי אדמה, כדי לשׂאת בהם יין. אהב ארמִין את הצפחות, כפי שאהב את אנשי השׂדה ביושרם, בעמלם ובחוש האמנותי הטבעי, שבו נתברכו.
האורחים נהנו ממראה האוסף ושמעו הסברים וסיפורים, הקשורים בפריטים, מפי בעל-הבית. צפחת עץ ישנה ומשחירה בלטה בקטע מרכזי של קיר הסלון. יד אמונה גילפה עליה סוס מתרומם על רגליו האחוריות ובאוכפו – פרש מניף גרזן.
– “קיבלתִי אותה ביערות הבַּקוֹן – סיפר. – הוזמנתי לרפא סוס רכיבה ואמנם מצאתיו במצב קשה, נפוח וגוסס. מיד קראתי לעזרת בעליו. הפלנו את הסוס, קשרנו ארבע רגליו וניקרתי חלל בטנו, כדי לשחרר את הגזים. הבהמה הזקנה ניצלה. השתוממתי, לשם מה מחזיק אותו אדונו הישיש. ישבנו על כוס יין וחיכינו עד שהסוס יתאושש. בינתיים שאלתי לפשר הדבר: ‘לשם מה נחוץ לעני מרוד כמוך שבר-כלי, שלא יצלח עוד לעבודה?’ פניו המקומטים של הזקן העידו כאילו מלאו לו כבר מאה שנה. ראשו קירח, אך שׂפמו הלבן מלא ובריא. הוא מצמץ בעיניו, מזג עוד כוס ופתח בחיוך מר: ‘אין לי פרוטה, אדון דוקטור, אין בידי לשלם בעד עמלך. אבל קודם שתרגז שמע את סיפורי, אחר-כך תקח ממני מה שתרצה ואתן מבוקשך ברצון. הסוס הזקן, אשר ריפאת, היה בעבר יפה כחלום ומהיר כחץ. הציל את חיי לא אחת, כי שודד דרכים הייתי. אל תתפלא, הייתי בנעורי חזק ושודד… אנשי העמק, פקידי הבישוף והסוחרים היהודים רעדו מפני. מי שעבד אצל האדונים אז, הוציא את נשמתו בפרך, מי שרצה לחיות, מי שאהב יין ונשים, נאלץ לשדוד. אהבתי גם נשים וגם יין טוב, מאז עברו שנים רבות, הבישוף מחל על עווֹנותי והעסיק אותי כשומר יער. זכרתי לסוסי האהוב את חסד נעוריו. התסלח לי, דוקטור? מה אתן לך?’. סיפורו של הליסטים הקשיש נשמע כאמת. צפחת זו עוררה את תשׂומת-לבי. היא עמדה על שידה מקושטת בציורי פרח הצבעוני. הזקן נרתע לרגע, אך הסכים לתת לי אותה בהיותו איש כבוד, המקיים את אשר מבטיח. ליטף את הכלי באהבה, הפך אותו והצביע על ראשי-התיבות המשולבים: S ו-:J ‘דע לך, אדון צעיר, שאת לבי אתה לוקח… צפחת זו השתייכה לגדול השודדים, לאביר שביניהם, לשׁוֹבּרִי יוֹשְקוֹ המהולל. קיבלתיה מידיד, שודד, אשר הכיר בכבודו ובעצמו את הגיבור’”.
הדלת נפתחה. האורחים פינו דרך לישישה היפה, להַאנִי, אמו של אַרמִין.
– “באתי לשׂמוח בשׂמחתכם – שׂערותיה נוצצו בלובן ככלי כסף עתיק – בואו ואחבקכם!” הושיטה ידיה לזוג והם ליווה אל כורסה מרופדת.
– “זאת הבאתי לך, נֶלִי” – הגישה לה קופסת מתכת רקועה.
כלתה פתחה בזהירות. עגילי זהב משובצים ביהלומים חייכו אליה מתוך הריפוד הכחול.
– “ידעת, אמא, שאיני להוטה אחרי תכשיטים. אבל הפעם אני שׂמחה בכל לבי, כי ממך קיבלתי אותם. עגילים אלה בודאי עתיקים מאוד”…
– “צדקת, בתי. איני יודעת גילם, אך ברור שהם נמצאים ברשות אבות בית פּיליץ זה מאות בשנים. שֵשֶת הרופא קיבלם מוזִיר של שׂולטן מרוקו, כך סיפר לי אבא יואב ביום נישׂואי. – הקשישה הרימה עגיל. חמישה גדילי זהב צמודים ניטלטלו – את רואה את הגדילים ואת יהלום התכלת?”
– “כאילו אצבעות צמודות של כף-יד”… – תהתה נֶלִי.
– “אמת, אבא יואב אמר, כי זו יד מברכת והאבן הכחולה היא עין ההשגחה. אלה עגילי הברכה והקללה. הם מלווים אותנו בדרך המקוללת של נדודינו והם מברכים אותנו בצאצאים”.
– “קשה לך בודאי להיפרד ממזכרת יקרה זו”.
– “אלה דרכי העולם, דור הולך ודור בא… היהלומים הקטנים המשובצים בעדי, נושׂאים בחובם רסיסים בלתי-נראים, רסיסי נשמתם של אבות ואמהות מדורי-דורות. ענדי היום עגילים אלה למעני!”
נלי ענדה את העגילים וניגשה להראותם לאחיותיה, אשר הצטודדו בפינת הסלון עם אורחים אחדים. אחותה שׂרה שׂוחחה עם הגיס נתן. הם התיידדו לאחרונה ומצאו תמיד נושׂא משותף לשׂיחה, לאו דווקא על עסקי נתן בחברת הרכבות, אלא על חיי התרבות בבירה ועל תחביבו: הציור. האחות אַרַאנְקָה נראתה נהנית מחברתו של גבר גבה-קומה, שאותו טרם הכירה נֶלִי.
– “ידידי הטוב הֶנרִיק גוֹלְדמַן – הציג נתן את הזר – אצלי הוא נחשב כבן-משפחה”.
– “אני מברך אותך, גברת פִילִיץ – הֶנרִיק נשק ליד נֶלִי – ואני שׂמח להכיר בהזדמנות זו עוד משפחה יפה, את בית מִינצֶר”.
– “מאין הידידות שלך עם בני פִילִיץ, מר גוֹלדמַן?” – שאלה.
– “אני עובד שנים רבות עם נתן ועם אחיו ג’יוּלַא בחברת הרכבות הדרומית”…
– " הֶנרִיק גולדמן הוא הדירקטור שלנו – הוסיף נתן – אחד ממנהלי החברה".
– “אין טוב מידידות בין שותפים לעבודה – העירה נֶלי בנחת. מזווית עיניה ראתה כיצד מביטה אַראַנְקָה בבן-שיחה – תודה על הברכות. אראה אותך תמיד ברצון בביתנו”.
שתי בנות מִינצֶר נישׂאו לאחר זמן קצר: שׂרה לנתן פִילִיץ ואַרַאנְקָה הצעירה לדירקטור חברת הרכבות הֶנרִיק גוֹלדמַן.
*
היערות המוריקים בהרי בּוּדָה נראו רעננים מתמיד באביב זה. הפונדק העתיק טבל בירק ובחזיתו בקעו מים צחים מפיו של חזיר-בר יצוק בברוֹנזה.
נתן ידע כי השקט והשלווה ייעלמו במהרה. רבים יפריעו לו בעבודתו, כי רבים המטיילים ביום ראשון אביבי שכזה. הקדים, כדי לתפוס את הרגיעה, את הצללים הארוכים של הבוקר ואת הגוון הירוק-כהה של העלים. ישב מול כַּן הציור והעלה כתמים על הבד המתוח, כתמים של ירוק-עמוק-כחלחל מהולי בשחור של צללים. התקשה למצוא את הגוון המתאים לשמיים הבהירים. עננים לבנים קטנטנים הופיעו בשמי התכלת ודהרו מזרחה ברוח, כעדר כבשׂים צחורות מבוהלות. אחז בעצבנות במכחולו והחל לפזר עננים ברקיע שעל הבד. צייר בקצב הולך וגובר, אחוז פחד מפני הנקודות השחורות שלפני עיניו.
ראייתו טושטשה לא אחת בחודשים האחרונים על-ידי הנקודות הכהות הארורות. חשב בתחילה כי הן סימן לעייפות יתרה בגלל העבודה המאומצת במשׂרד, או נגרמו אולי בתאונת הרכבת. הוא ישב בקרון בעת ההתנגשות ועורפו נחבט בחוזקה בקיר התא. ההפרעות הלכו ורבו. החליט להיבדק אצל הדוֹד בֶּנוֹ בוספּרים, חשש כי הפגיעה בעינו דומה לזו של הדוֹד עצמו. הפחד ממשהו תורשתי הציק לו.
– “תבלול מתפתח אצלי ולך אין דבר דומה – אמר לו הישיש. – איני מסוגל עוד לבצע בדיקה יסודית, נסה אצל פּוֹלִי”…
פּוֹל גמגם משהו, שאינו יודע ואינו בטוח. על כן החליט לגשת אל בן-דוֹדוֹ, אִיגנַאץ, בנו של דניאל פִילִיץ הרב, שהוא גם חקלאי. ביתו המפואר של הרופא נמצא בשׂדרות אַנדרַאשִי היוקרתית של הבירה. מדרגות שיש הובילו לחדר ההמתנה בבית הרופא. אחות רחמניה קיבלה את פניו בלבוש לבן, נעולה נעליים לבנות ועל שביסה המעומלן צלב אדום. היא הרגיזה אותו בהתנהגותה, כאילו תפקידה היחיד הוא להרחיק טרדנים. נתן איבד סבלנותו:
– “תודיעי לדוקטור, כי נתן פִּילִיץ מבקש לראותו!”
– “רצונך לומר אולי, שאתה מבקש את הדוקטור פִּילִיץ?!” – הסתכלה בו בחשדנות.
– "אמת. אני נתן פִּילִּיץ, המזכיר הכללי של חברת הרכבות הדרומית, מבקש לראות את הרופא אִיגנַאץ פִּילִיץ.
– " פִּילִיץ, שם נדיר – השתוממה האחות – ובכל-זאת זהה לך ולדוקטור?"
– “אנו בני-דוֹד. ועכשיו עשׂי כמצוותי!”
היא נסוגה תוך הצטדקות. הרופא הופיע מיד בדלת והזמינו למרפאה:
– “הו, נתן, מדוע לא אמרת מיד לקֶרבֶּרוּס שלי, מי אתה? היא חושבת שאצלי זה עולם האמת והחולים הם הנשמות התועות, הרוצות להתגנב לגן-העדן…”
הרופא בדק אותו באופן יסודי, הרחיב את אישוניו בטיפות אַטרוֹפִין והתבונן ארוכות.
– “דבר לא מצאתי וזה מדאיג אותי. אני חושש מפגיעה בעצב הראייה… אולי ניווּן”…
– “מה עלי לעשׂות?”
– “אני מצטער, יקירי. המדע לא מצא עדיין מרפא לצרה זו”.
הוא לא נפרד מהרופא, לא הודה לו, וכי על מה יש להודות! על חוסר התקווה? הוא ממהר מאז, מאותו יום. מיהר לקרוא, לראות, לצייר, שמא יאחר. מאז הוא יוצא כל יום ראשון אל חיק הטבע. מזין עיניו הנחלשות בצבעים ובצורות. מנסה לצייר בגוונים עזים ביותר, חזקים, עמוקים ומחרידים.
כל מטיילי-יום-ראשון מכירים אותו ביערות אלה. פוגשים בו מדי שבוע בכובעו רחב התיתורה, בצווארון לבן וכתמי צבע שמן על חלוקו האפור. איש לא יעלה על דעתו שהדמות הרומנטית של הצייר מסווה פקיד, הנובר בספרים בימי חול. היה בורח מביתו בכל יום פנוי. לא מצא שלווה מאז פטירת אשתו-אהובתו הראשונה. שׂרה ילדה לו את מיכאל והלכה לעולמה, עזבה אותו ואת היתום בן הארבע. אַרמִין אחיו לקח אליו את מיכאל הקטן. ונתן חִיפש אם חדשה לבנו. נשׂא לאשה את הֶדווִיג האדמונית והסוערת. אבל הבן לא השלים עם אשתו החדשה. נולדה להם בת והוא קיווה, שהאחות הקטנה תביא להשלמה במשפּחה. אבל טעה טעות מרה. התינוקת הרחיקה את מיכאל לא מהֶדווִיג בלבד, אלא גם מאביו. הבן התעקש לשוב לאַרמִין בוספּרים. הבית בבירה נהיה לגיהנום עלי אדמות.
הנוף כוסה בכתמים אפלים הולכים וגדלים. נתן צייר בקדחתנות. רצה להספיק קו ועוד קו, כתם ועוד כתם צבעוני, עד אשר הצבעים נתערבבו בעיניו. הרעב הציק לו.
ראש הארד של חזיר-הבר פלט סילוני מים צוננים. הסיר מגבעתו והקילוח הקר זרם על עורפו ומשם על פניו. התנגב בשולי חלוקו המוכתם והתיישב ליד שולחן, המכוסה במפה משובצת. הזמין נקניקיות ובירה גדולה, תוססת, קרה. עצם עיניו, שתה בצמאון, בלגימות ארוכות ושׂפמו טבל בקצף הלבן. נגס בלחמניה ובנקניקיה מבלי לפקוח עין. שיכורים שרו ליד השולחן הקרוב על פֶרֶג אדום ועל שושן צהוב. נתן דמיין את הריחות ורצה לתאר את הצבעים, אך רק כתמים מבולבלים הופיעו בעיני רוחו. פחד פחד-מוות וזיעה קרה בצבצה על רקותיו. פקח עיניים. הפעם הכול היה כשורה: גג רעפים אדום כדם, נוצה ירוקה-חומה של פסיון בכובעו של צייד, חולצה לבנה וסינר ירוק של המלצר… ולפתע שוב הנקודות הארורות על קירו הלבן של הפונדק… אסף את כליו בחפזון, עלה למרכבה, שהמתינה לנוסעים בחזית הבניין וציווה על העגלון להסיעו העירה. לאן יסע? לא, לא הביתה. אינו רוצה לשמוע את בכיה של הקטנה ואינו רוצה לריב עם אשתו. מוטב להיוועץ באחיו הבכור, בג’יוּלַא.
– “קח אותי לתחנת הרכבת הדרומית!” – אמר לעגלון.
ג’יוּלַא עלה לגדולה בחברת הרכבות. התחיל כפקיד בתחנה של עיר-שׂדה. היה למנהלה ומשם הוזמן לבירה כדי שיעמוד בראש הטרמינל החשוב ביותר של החברה. בבניין התחנה קיבל דירת ייצוג מרשימה.
– “למי עלי להודות שזכיתי בביקורך, אחי? איזו רוח הביאה אותך לביתי?” – שאל ג’יוּלַא.
– “הצרות הביאו אותי אליך – נתן גילה לאחיו את סודם של הכתמים האפלים, ההולכים ומתגברים עליו. – אני פוחד מהעיוורון ואני פוחד מהאשה. הֶדווִיג מוציאה אותי מדעתי בטרדנותה ובצעקותיה. את בני איני פוגש עוד ואיני רוצה לאבד גם את בתי. אתגרש? לא! אין לי כוח לאבד הכול, את האור, את הצבעים ואת המשפחה… יותר מדי…”
– “הזהרתיך, נתן – ג’יוּלַה הניח ידו על כתף אחיו – אבל התאהבת. נדלקת מאודם שׂערותיה. הערצת את טִיצִיאַנוֹ. נסעת במיוחד לוִינָה כדי לראות במוזיאון את תלתליה של שושנה האדמונית הרוחצת בבריכה. דמייַנת אז, שהֶדווִיג היא יצירתו של טִיצִיאַנוֹ”…
– “טעיתי. בסדר, טעיתי! אז מה? עכשיו עלי למות? אולי אקבץ נדבות בשער הטרמינל?… אבקש לצאת לגמלאות מוקדמות, כי עיני בוגדות בי. ומה הלאה?”
ג’יוּלַא ניגש לארון הזכוכית, הוציא בקבוק יי"ש שזיפים, כוסיות ומזג לשניהם. הרהר מעט ופתח בקול רגוע:
– “ברח מהכרך ושוב למחוז ילדותנו, לוספּרים. שם אתה מכיר כל שביל, כל אבן. שם בנך מיכאל, אחינו אַרמִין, פוֹלִי, טוֹנִי. אם יהיו צרות עם הֶדווִיג, תהיה לך משענת. סע, קנה בית בוספּרים. הזדרז, כל עוד לא חשכו עיניך!”
נתן לא סיים לעולם את תמונת “פונדק חזיר-הבר”. הכתמים האפלים רבו, המסך ירד על עיניו.
*
הסתיר את עיניו הכבויות מאחורי משקפיים כהים. גישש דרכו בעזרת מקל טיולים ובכל-זאת צעד בטוחות ברחובות וספּרים. שוב הרגיש צורך, בשעה מוקדמת של אחרי-הצהרים, לברוח מהבית. הֶדווִיג התפרצה והוא התגעגע לשלווה. היא אולי צודקת. נתן היה בעבר כוכב עולה בשמי חברת הרכבות. כאשר נישׂאו, לא היה כוכב כבוי, כמו היום. היא השתוקקה לבירה התוססת ונאלצת להסתפק בעיר שׂדה רדומה, בלי חיי פאר ונשפים נוצצים. מתפרצת וזועמת על כל שטות. אינה עוצרת לשונה, גם אם הדברים אירעו בגלל מוּמוֹ. מאז שאינו מסוגל לצייר, מרבה נתן לגלף פסלוני עץ באולרו החד. ייתכן שאין כל ערך אמנותי לפרשים, לקבצנים, לצוענים ולחיות-הבר שהוא מפַסל, אבל הוא נהנה מתחושת הצורות, הנולדות תחת אצבעותיו. השבבים מתפזרים והֶדווִיג כועסת. הפעם שתה קפה שחור אחרי ארוחת הצהריים. דחף את המאפרה מהשולחן. לא נגרם כל נזק. אולם השטיח התלכלך והיא השתוללה בצעקות היסטריות.
נתן הלך ברחוב המנומנם וחש עצמו ככלב מוכה.
– “עלי להתרגל למצב – הרהר בלבו – אבל זה קשה…”
תמיד נאחז בריח כלשהו, כאשר מגיע לגבול יכולתו לסבול. חוזר על כנפי הריח לזכרונות העבר המתוק. הפעם הזדמן לאפו ניחוח פרחי עץ האַקַאצִיָה. נשם את הריח המתוק מדבש במלוא ריאותיו. לבו אמר לו, כי אין זה ניחוח האַקַאצִיָה הלבנה, לא בדיוק. שוב נשם את הריח המשגע, כדי להיווכח שאכן צדק. שיח של אַקַאצִיָה צהובה פרח באחת הגינות, זו אשר קרויה בפי העם “גשמי זהב”. היכן התבשׂם בריח זה? אינו זוכר שׂיח כזה בבודפשט. ריח ניחוח זה הרגיש לפני שנים רבות… נזכר ביוֹזֶפִין, שליטפה את ראשו תחת שׂיחי “גשמי זהב”.
אז תמה שנת האבל על מות אשתו הראשונה. מיכאל שהה אצל אַרמִין אחיו, ואחותו הצעירה גִיזֶלָה הזמינה אותו לביתה שבכפר הקטן בּוֹדַאיק.
– “בוא לנוח אצלנו. – כתבה – שכח את רעש העיר, את הבדידות ואת מתח העבודה. יש מקום בביתנו לשישה ילדים, גם אתה תמצא כאן מקלט”…
גִיזֶלָה נישׂאת לסוחר זִיגמוּנד אַדלֶר, גבר יפה תואר, שקט, מסור ואולי “יבש” במקצת לפי טעמו של נתן. כל-אימת שפגש בַזוג, חש אי-נוחות, כי ידע שהם שוּדכו. אין בכך דופי, אלה דרכי העולם מאז. אך לדעתו ברחה גיזלה לנישואין אלה במוקדם מדי, כי לא רצתה עוד להכביד על אמא הַאנִי.
חנות המכולת של אַדלֶר היתה ברחוב הראשי. צלצול פעמון נחושת הודיע על בואו של האורח. הנפט, הדג המעושן והבצל היבש הדיפו לקראתו ריחות בית-מסחר כפרי. הילדים פרצו מהחדרים לראותו. אִילוֹנְקָה ובְּלַנְקָה הגדולות הושיטו יד ללחיצה והקטנים את הלחי לנשיקה. מַגְדָה, הפעוטה שבהם, הסתתרה מאחורי שׂמלתה של יוֹזֶפִין, האומנת הגרמניה ממַגדֶבּוּרְג, שעזרה לגִיזֶלָה בטיפול בילדים. היא לא שמעה הונגרית והקטנים נאלצו לדבר עמה גרמנית, ללמוד לשון זרה.
בשעת ארוחת הערב גלגל נתן שׂיחה ערה עם גיסו, אך מבטו תר אחרי עיניה הכחולות של יוֹזֶפִין, ששמרה שהקטנים ינהגו בהתאם לנימוסי השולחן הטובים. למחרת טייל עם הילדים ועם האומנת על שׂפתו של האגם הקטן. “גשמי זהב” הפיצו ניחוח משכר. בערבים, כאשר הקטנים שכבוּ כבר לישון, חזר עם יוֹזֶפִין אל השיחים. היא הבינה לרוחו ולבדידותו, כּי היתה בודדת ונוכריה בארץ זרה. לא דרשה ממנו דבר, לא נאמנות, לא הבטחות ולא שקרים. נתן למד תחת השׂיחים הקוצניים מהי אהבה ללא תנאי, אהבה גופנית שלמה, טהורה, עם כל הלב.
בגמר החופשה נפרדו. יוֹזֶפִין שבה למולדתה. כעת היא בודאי בעלת-בית מכובדת ואם לילדים. אולי גם היא מתגעגעת לריח המשכר של “גשמי זהב”…
ניחוח אחר עורר אותו מזכרונותיו: ריח קפה קלוי מהול בריח אבקת סוכר בווַאניל הגיע למדרכה מחלונות בית-הקפה “עלית”. נתן גישש דרכו אל שולחנו הקבוע, שלף מכיסו סיגר שחור ודק. מלצר אדיב ניגש והצית לו:
– “אדון נתן, אולי תרצה עוגה לקפה שלך? יש לנו שְטְרוּדֶל דובדבנים היום, תאווה לחיך”.
– “שיהיה!” – הסכים ופלט טבעות עשן כחולות.
צעדים זריזים נשמעו בכניסה, פסיעות מהירות של גוף כבד ומגע-לא-מגע של מקל טיולים קל. העיוור הפנה את פניו אל המתקרב, כי הכיר את צעדיו:
– “טוֹנִי אחי, מה הביא אות לבית-הקפה בשעה מוקדמת כל כך?”
– “יצאתי להתאוורר – השיב אחיו, גבוה, רחב כתפיים והחליק בידו את שׂערותיו הערמוניות הקצרצרות. – כמה זמן יכול אני לשכב לבד בבית? חזרתי מבית-המשפט, סידרתי את התיקים ואפילו נחתי על הספה אחרי הארוחה. אבל הבית ריק ועצוב”.
– לי דווקא עצוב, כי אינו ריק… לי אין מנוּחה ולך יש יותר מדי!"
– ניסיתי להיות לבד, נתן יקירי. עד שאתה משתחרר מהצבא, אין לך צורך באשה. בחיל הפרשים סחטו ממני את המיץ, שׂרפו לי את כל המרץ באימונים, בדהירות, בהסתערויות. השתחררתי והתחלתי ללמוד. בין המשפט הרוֹמִי וההונגרי למדתי בעל-פה פסקי-דין ולא התפניתי לנשים. הייתי לעורך-דין ושלט הנחושת על דלתי אמר כבר משהו לאזרחי העיר הזאת. אז בניתי את בית הקיט שלי…"
– “אני זוכר את הוילה על שׂפת הבַאלַאטוֹן”… – הפסיקו נתן.
– “נשׂאתי אשׁה ובגלל בית הקיט ההוא גירשתי אותה”. – פני טוֹנִי קדרו.
– “בגלל בית הקיט? איני מבין”, – תהה נתן ופקח את עיניו לרווחה, כאילו הוא רואה את היושב מולו.
– “לא סיפרתי על כּך לשום איש. אמרתי שהתגרשנו בגלל אי-התאמה ואין אנו אוהבים עוד. – הרכין ראשו הכבד והמשיך בקול נמוך – שקר! אנו אוהבים עד היום. היא נישׂאה לאחר, אשה מכובדת. אני גרוש, אמיד ומכובד. אנו מתראים כידידים ותיקים, שהתגרשו כאילו תוך הסכמה הדדית. איזו הסכמה?! מצאתי אותה בבית הקיט עם פרחח, עם ‘אפס’ אחד! לא יכלה להסביר לי למה שכבה אתו. ‘נכשלתי – אמרה – מעשׂה שטות עשׂיתי’… אבל אני טוֹנִי פִילִיץ, איש של כבוד וקנאי מטופש, דרשתי גט. היא נישׂאה למהנדס מכובד, אשה מכובדת… ושנינו אומללים”.
נתן היה עד לתופעה נדירה, לולא היה עיוור: הגבר המגודל בעל הקול הרועם, ניגב באגרופו את דמעותיו.
– “עזוב את הזכרונות, טוֹנִי. מה שהיה היה ולא ישוב עוד. הגיעה שעת התה אצל אַרמִין. בוא, ניגש אליהם”.
הם עלו במעלה רחוב סַאבַּאדִי. לוח סגלגל הכריז על שער הכניסה: “הרופא הוטרינרי העירוני”. נֶלִי הכינה את העוגות והספלים, כי בשעה זו רגילים לבוא האחים, שהתפנו מעבודתם. מיכאל יצא מחדרו, שבו התכונן לבחינות וחיבק את אביו.
– “מה מתרחש כאן? – שאל נתן את בנו – קרה משהו? אני חש בשקט הזה, כאילו משהו אינו כשורה”.
– “איני יודע בדיוק, אבא – ענה מיכאל – גם לי נראה הדבר מוזר ואני מודאג. הדוור הביא מברק, הדוֹד אַרמִין לחש משהו לדודה נֶלִי ויצא מהבית בחפזון”.
נֶלִי התעלמה – שלא כדרכה – מבואם של הגיסים, יצאה לרחוב ועיניה תרות אחרי בעלה. חזרה עם אַרמִין והתרגשות על פניהם.
חברתה של גִיזֶלָה שלחה טלגרמה מוִינָה – סיפר אַרמִין. – שתיהן היו בדרכן לקַרלסְבַאד ואחותנו חשה ברע. התקף כיס המרה, כנראה. הן חוזרות לבודפשט. פוֹלִי יצא כבר לתחנה ויסע באקספרס לבירה".
לגמו את התה בלי אומר ולבם כבד.
עקרה ברוכת-ילדים 🔗
ד"ר פּול פִּילִיץ ירד כסהרורי ממדרגות בית-החולים הקטן. שעת הצהריים התקרבה והוא לא עצם עין כל הלילה. אמש הביא את אחותו וראה את הניתוח מתחילתו עד סופו. היא הגיעה במצב אנוש, חום גופה עלה וכאבי תופת תקפו אותה. אבני כיס המרה ייסרוה. האמינה כי מי קַארלְסְבַּאד ירפאו אותה. מדי קיץ נסעה לשם וחזרה כאילו יותר בריאה. זִיגמוּנד החנווני הכפרי לא חסך כסף כדי שלא תסבול. הפעם נתברר, כי הכרח להרחיק את האבנים הטרדניות.
הדלקת המוגלתית גרמה נזקים בלתי-משוערים. זיהום התפשט בכל גופה. פוֹל נשאר ליד מיטתה אחרי הניתוח וליווה אותה עד הסוף.
משפחות-משפחות טיילו בשׂדרה. בהתקרב שעת הצהרים החלו לנוע בכיווּן הגן העירוני הגדול, כדי לסעוד את לבם באחת המסעדות הטובות בשולי הפארק. ודאי חשבו שליל הילולה עבר על האיש השמנמן, הנמוך, המשׂרך דרכו בצעדי מתנדנדים ובלתי-יציבים, אך הוא לא חש במבטים. הגיע לסוף הרחוב ופנה לשדרת אַנדרַאשִי הרחבה. צליל עמוק של פעמונים הכריז על צהרי היום. חצה את הכביש והמשיך במדרכה ממול, בצל ערמוני-הבר. הטיילת כוסתה במרבד לבן של עלי כותרת, אשר נשרו מאשכולות התפרחת. גופו הכבד השאיר עקבות של פרחים מעוכים, שנרצחו שנית לאחר מות הנשירה.
גִיזֶלָה העליזה והטובה נפטרה. דווקא היא, אמם של שישה. זִיגמוּנְד, בעלה התמהוני, יבוא לבירה לאחר שלא הספיק להיפרד ממנה. לא ישאל עוד לעצתה, מה לעשׂות עם הילדים… דווקא גִיזֶלָה הלכה לעולמה. אילו מת הוא, פוֹל, איש לא היה בוכה אחריו… אולי לא בדיוק כך, כי יש אחים ויש חולים, היודעים להעריך את שירותיו. גם ידידי-אמת יצטערו, כאשר יסתלק. אבל אין לו אשה ואין ילדים. יקברו אותו ורופא אחר יבוא במקומו…
כל-אימת שבא לבודפשט, התארח אצל אִיגנַאץ, בן הדוֹד דניאל. אִיגנַאץ הוא רופא מצויין, איש משׂכיל, אבל סנוב במקצת. אין זה פלא, שהוא מעריך את עצמו כל כך. סוף-סוף הוסמך בסוֹרְבּוֹן של פריס, התמחה אצל טובי הפרופסורים בוִינָה בחדרי יולדות ובקליניקה לריפוי עיניים. שואלים, מה בין שני תחומי התמחויותיו? אִיגנַאץ משיב בחיוך: “רופא חייב לראות את הנולד!”
צלצל בדלת הדירה. המשרתת ליוותה אותו ישר אל חדר-האוכל, שם ישבה המשפחה, מוכנה לארוחת הצהרים. הילדים תלו בו מבט סקרני-תוהה: מה קרה לדוֹד פוֹלִי? מדוע הוא קודר כל כך? הרי הלצותיו טעמו תמיד אפילו מהממתקים שהביא, והפעם היה זה דוֹד פוֹלִי שונה. אִיגנַאץ פינה לו כיסא לידו ושאל בחרדה לשלום גִיזֶלָה. פוֹל הרכין ראשו כתשובה. בעלת-הבית התייפחה חרישית.
– "המסכנה, הסתלקה כה צעירה! – דמעות חנקו את גרונה.
משרת הגיש את הארוחה. פניו הרצינו והשתדל להימנע מלהקים רעש בצעדיו. פוֹל הביט בחלל הריק, ניסה לטעום מהמזון, אך לא הצליח לבלוע דבר. הילדים ניגשו אליו בתום הסעודה. הבכור לחץ ידו ונשך שׂפתיו, כדי להתגבר על התרגשותו. גבר בן עשׂר. השני גמגם משהו ופרץ בבכי רם, כאשר הדוֹד נשק למצחו. האומנת ליוותה אותם לחדרם והמבוגרים עברו לסלון. לגמו קפה מספלי חרסינה קטנים והאזינו לתקתוקו של שעון-קיר בארגז עץ גבוה. צלחת הנחושת של המטוטלת הקרינה את השתקפות השמש כנקודת-אש זעירה, נעה בקשת על הטפטים. אִיגנַאץ הפר את השתיקה המעיקה:
– “המבוגרים יתגברו. אבל מה יהיה על היתומים? איך יצליח אביהם לדאוג לשישה הקטנים בכפר נידח?”
השאלה הטרידה גם את פּוֹל: מה יהיה על היתומים?
*
את גופתה של גיזלה הטמינו בקרבת קבר אביה מוֹרִיץ. המשפחה התאספה בתום הטקס בבית האם הזקנה, שעמה גר ד"ר פוֹל הרווק.
– “ברוך דיין אמת – חזרה ואמרה הַאנִי – אבל במה חטא זִיגמוּנד? מה יעשׂו הילדים בלי אם? אילו הייתי צעירה, הייתי לוקחת אותם אלי. אך זקנתי ועייפתי מאוד”…
– “אל דאגה אמא – נשמע קולו השקט, דווּי הכאב של אַרמִין. – אנו נדאג להם. אם זִיגמוּנְד יסכים, ניקח את הילדים אלינו. יש מקום די והותר בביתנו. אנו גרים ברחוב שלך, כמה צעדים ממך ותראי אותם יום-יום. לנו לא נתן הגורל ילדים, נעניק להם את כל אהבתנו ודבר לא יחסר להם”.
זִיגמוּנְד אַדלֶר ישב המום ומסוגר בעצמו. לא עיכל עדיין שאשתו אינה עוד:
– “מה אתם מדברים?! הילדים יבואו אתי לבּוֹדַאיק ונמשיך לחיות כמקודם”.
לפתע נזכר שאי-אפשר להמשיך כפי שהיה. גיזלה נפטרה והקטנים זקוקים לאהבת אשה. הסתיר פניו בכפות ידיו, כתפיו רעדו, פוֹל חיבק אותו.
– “נחשוב כולנו ביחד ובהגיון – המלים החמות כאילו ליטפו אותו – אִילוֹנְקָה ובְלַנקָה תחזורנה בסתיו אלינו להמשיך לימודיהן בתיכון. רצוי שהאחיות הקטנות תישארנה אִתן. נֶלִי תאמץ אותן כאֵם עד אשר יגלידו פצעיהן. ואני מציע שהבנים לַאסלוֹ ואַנטוֹן יגורו עמנו בבית זה. אדאג ללימודיהם וסבתא תעניק להם את החום ואת האהבה הנשית”…
האלמן לא הרים את ראשו. כתפיו רעדו מעוצמת ההתרגשות. חש כגלמוד ומנוצח. גיסיו האהובים שודדים ממנו את היקר מכול, את שׂרידי משפחתו, את ילדיו. מדברים בהגיון וההגיון הקר צורב. הבנות והבנים זקוקים לבית-ספר ובבּוֹדַאיק אין תיכון, אין אפילו בית-ספר עממי. גִיזֶלָה דאגה לכל צורכי הבית: למזון, לחינוך הילדים, לבגדים. היא נתנה את ההוראות למבשלת ולאומנת. והוא שלט בחנות, דאג לפרנסה. היא פינקה אותו. זִיגמוּנְד מבין בעסקים, אבל ענייני משק הבית הם ממנו והלאה… כן, הוא זקוק בדחיפות לאשה חדשה, שתשתלט על העניינים ותהיה אם לילדיו.
הוא נרתע מהמחשבה: היום קבר את אשתו וכבר חושב על אחרת תחתיה?! רגשי האשמה שברו את הקליפה הדקה של שליטתו העצמית ופרץ בבכי, ביללות. ריחם על היתומים ועל עצמו. ידע שלא ימרוד במוסכמות, לא ישׂא אשה עד תום שנת האבל… עבר את גיל החמישים. מי תרצה להינשׂא לו, לאב של שישה ילדים בכפר נידח, עם חנות מכולת קטנה? עולמו התמוטט. ראה בעיני רוחו את גיסיו הטובים כזאבים, הטורפים את בשׂרו ודמו, את ילדיו.
*
אִילוֹנקָה אַדלֶר עמדה לסיים את השנה האחרונה ללימודיה בסמינר למורות. הנערה השקטה והצייתנית הסתגלה בקלות לאווירת המנזר. צעדה בראש מורכן בשביל בין הברושים. מַאטֶר צֶ’רְנִי, אם המנזר, התבוננה בה מחלון חדר המורים.
– “נערה נפלאה! – העירה לפַאטֶר אֶנגֶלהַארְט, מבלי להפנות ראשה אליו – תהיה מורה מצויינת”.
– “נכון – אמר הנזיר. היה הגבר היחידי במנזר האחיות, כי רק גבר רשאי לנהל את המיסה היומית – חבל שהיא יהודיה”…
– “כיצד תגיד דבר כזה? – התרעמה ראש המנזר – אל תיכשל בשׂנאת יהודים!”
– “חלילה, מַאטֶר צֶ’רנִי – הצטדק. – התכוונתי לומר כי לולא היתה יהודיה, ודאי היתה מצטרפת למסדרך”.
האווירה המסתורית של המנזר, הפרוזדורים המהדהדים, הקשתות הגותיות של אולמות הלימוד וריח הקטורה עוררו באִילוֹנקָה געגועים לשלווה, ולהשלמה עם הסבל. היא הבינה כי התא המשפחתי התפורר. ההגיון אמר גם לה, כי אין דרך אחרת והילדים צריכים לעבור לוספּרים. אבל מדוע הפקירו את אבא! נכון, הגיסים רוצים לעזור לו. אבל הוא גאה, המתעקש לעמוד על רגליו. השפיע עליו חבר נעורים, שימכור את החנות, יסע לבירה ויעבוד שם בבנק. מאז הרגישה אִילוֹנקָה את יתמותה שבעתיים.
נֶלִי ובעלה עשׂו הכול כדי שהבנות תמצאנה בית חם. האֵם העקרה הקדישה את כל אהבת לבה לבנות. אַרמִין לא חסך מרץ וזמן וישב אתן שעות ארוכות להדריכן בשיעוריהן. אִילוֹנקָה ראתה הכול בעינים פקוחות: כולם רוצים בטובת בני אַדלֶר ובטובת האב, ובכל-זאת קורה משהו נורא.
חלום מפחיד פקד אותה לעתים מזומנות. היא שטה בסירה עם הוריה באגם הקטן של בּוֹדַאיק. סערה קמה לפתע, הסירה נוטה הצדה ואמא נופלת למים, אבא מזנק להצילה והגלים הגדולים מרחיקים אותו במהירות. סירות קטנות באות מהחוף ובכל אחת דוֹד אחר: הדוֹד אַרמִין, פוֹלִי, נתן וטוֹנִי… כל הסירות רודפות את אבא. הדוֹדים קוראים לו, אך הוא רוצה להציל את אמא מבין הגלים… לשווא. אבא שׂוחה-בורח אחוז פחד מפני רודפיו ונבלע במערבולת… אִילוֹנקָה התעוררה בצעקה חנוקה אחרי החלום, כולה זיעה. שכבה פרקדן וחשבה. כיצד נאה לסיים את החלום. הפתרון היחיד, אשר נראה לה, הוּא לקפוץ לאגם הסוער, להתאחד עם זכרה של אמא ועם אבא, אשר נעלם מן האופק. לא רצתה להיאחז בסירות הדוֹדים הטובים, אפילו קרים המים והרוח צולפת.
התלמידות היהודיות המועטות לא חוייבו להשתתף בשיעורי הדת הקתולית, אך הנזירות ראו בעין יפה אם נשארו בכיתה והקשיבו. אִילוֹנקָה נשארה, כי רצתה למצוא חן בעיני פַאטֶר אֶנגֶלהַארְט, מורה הדת ויועצה של אֵם המנזר. הנזיר סיפר בקולו הערב על הנוצרי, שמת על הצלב כדי לכַפֵר על חטאי בני-תמותה.
– “עלינו לקבל את הייסורים ברוח נוצרית, בענווה, כאדוננו ישו המשיח. כי ייסורינו באים מידי שמיים והם גמול מועט על חטאינו, שחטאנו ביודעין ובלו יודעין נגד הזולת ונגד צווי אלוהים”.
אִילוֹנקָה ישבה בשורה אחרונה. צלב תלוי היה מנגד, מעל הלוח. דמותו של הנוצרי, מגולפת בשנהב צהבהב, התפתלה בייסוריה על הצלב השחור. ראשו שמוט הצדה, כתר קוצים זהובים פצע את מצחו, פניו מביעות סבל אין-סופי ושלווה אלהית.
– “אנו אוהבים את הגואל – המשיך הכומר – כי במותו הושיע אותנו”.
בתום השיעור קרא לה:
– “אַדלֶר! אני רואה אותך בשיעורי, אם כּי אינך חייבת להשתתף. קראתי בתווי פניך את האמונה ותהיתי, מדוע לא תבואי אלינו, אל אורה של האמת, האהבה והרחמים? האם חשבת על כך?”
אִילוֹנקָה עמדה נדהמת נוכח השאלה הישירה, שממנה חששה כי תבוא באחד הימים.
– " פַאטֶר אֶנגֶלהַארְט – השיבה תוך היסוס – חשבתי על כך פעמים רבות. שלוות המנזר היא כמזור לפצעים, ומי מאתנו אינו פצוע? אבל החומות גבוהות ומנתקות את העולם השליו שכאן מהעולם האמיתי הסובב, הסוער והגועש. כל עולמי-שלי הוא שם, מעבר לחומות. כאן מלמדים את סיפורו של השומרוני הטוב. בעולם האכזר מהעבר השני חסרים שומרונים טובים. אני מכירה שם אומללים רבים, הזקוקים לעזרה ולרחמים".
האב אֶנגֶלהַארְט הביט בה בצער. היא ראתה רק עכשיו, כי עיניו אפורות וקרות כפלדה. הוא ליטף את פני הנערה. היא נרתעה. צמרמורת עברה בגופה למגע ידו הלחה, כאילו נגעה בה לטאה. כבזק הבריקה במוחה המלה: גבר! גם הוא גבר ובגדי הנזיר אינם אלא אחיזת עיניים. פחד אחז בה ויצאה בחפזון מהחצר.
– “מה הריצה? – פערה עיניה הגדולות אחותה בְּלַנְקָה, שחיכתה לה בשער המנזר – אחותי השלווה ממהרת?”
– “כלום לא קרה. שׂוחחתי עם פַּאטֶר אֶנגֶלהַארְט ולא רציתי לעכב אותך, לכן מיהרתי”.
– “דווקא היום אין לי זמן. אני רוצה להחליף בגדים, עד שיגיע אֶלמֵר” – אמרה בלנקה.
– “באמת, בלַנקָה! לא חשבת שקצת מוקדם בגילך להתעסק עם בחורים?”
– "למה? אולי הוא אינו לרוחך? – שאלה בשמץ של שחצנות – אסתגר כמוך? לא ארקוד? לא אבלה? אמנם, אני תלמידה של נזירות, אבל איני מתכוונת להתנזר מתענוגות החיים… ובכלל: מה דעתך על אֶלְמֵר?
– “אין מה לומר – הרהרה אִילוֹנקָה – משפחת אַלטשטֶטֶר היא משפחה מהוגנת, אבל…”
– “אבל לא די מיוחסת? זאת רצית להגיד? – התפרצה אחותה – משום שאביו פונדקאי בן פונדקאים, המשרת איכרים שיכורים?”
– “ראי בלַנקָה, בּני משפחת פִּילִיץ הם כולם אינטלקטואלים: רופאים, עורכי-דין”…
– “ידעתי, שכך תחשבי! ומה היה סבא שלך? פרוון! ואשתו? בת פונדקאי. ואבא שלנו? חנווני כפרי. עכשיו תגידי שלדוֹד אַרמִין שתי דיפלומות והוא למד בכוחות עצמו… אני יודעת! ומה עשה אֶלמֵר? גמר תיכון, שירת בפרשים, למד בכוחות עצמו רפואה וטרינרית. ראי שאין פסול באבא החנווני שלי ואין פסול באבא הפונדקאי שלו!”
בלַנקָה השתתקה ונעצרה מללכת. סובבה אליה את פני אחותה בשתי ידיה. פקחה לרווחה את עיניה השחורות מול אִילוֹנקָה, עד אשר שתיהן פרצו בצחוק. בדרך זו היתה מסיימת מְריבות עמה מאז ומתמיד.
– “הגידי את האמת – ביקשה לפייסה – היד על הלב, מה דעתך עליו? ואל תספרי על אבא שלו. מה דעתך עליו? נכון שהוא חתיך?”
– “נכון. גזרתו דקה, שערותיו בהירות, עיניו כחולות. בכל-זאת בקשי ממנו שיקצץ משהו משׂפמו… כדי שלא ידגדג”. – אִילוֹנקָה חייכה בביישנות, אחותה צחקה בקול רם.
*
הבית החדש של אַרמִין פִילִיץ, מול תחנת הרכבת, ברחוב הורדים, המה לקראת החתונה הכפולה של שתי הבנות.
אֶלמֵר, בנו של קַארְל אַלטשטֶטֶר, בעל הפונדק, נמנה זה שנים עם באי הבית. ידידות התפתחה בינו לבין אַרמִין בדרך הטבע, כמו בין שני יהודים בעלי אותו מקצוע בעיר. בתחילה שׂיחק “הדוֹד אֶלמֵר” עם מַגְדָּה, הבת הקטנה, אבל במהרה התברר, כי הסיבה העיקרית לביקוריו היא בלַנקָה היפה והחטובה. הוא הוצב בשירות המדינה בכפר מרוחק. שם עבד והמתין לכלתו, שתסיים את לימודיה, כאשר אֶלמֵר ביקש את ידה, לא הרגישה אִילוֹנקָה הבוגרת בנוח:
– “את תעזבי את הבית בשעה טובה ואני הבוגרת, בת עשׂרים ושלוש, אשאר”…
– “אין זה סוף העולם – חיבקה אותה אחותה – תמצאי את בן-זוגך. דעי שאין איש מאשים אותך, שדחית את הזיווּגים, שהציעו לך עד עכשיו”.
– “חיכיתי לאביר חלומותי – העירה אִילוֹנקָה במרירות. – לאביר חלומותי, שמעולם לא חלמתי עליו. לאמיתו-של-דבר, נוח להיות רווקה. לא חסר לי גבר. אבל איזה מין בחורה נשארת בבית, כאשר אחותה הצעירה מובלת לחופה? ודאי מכוערת, בלתי-נסבלת, משעממת. איך שלא יהיה, היא מקשה על הוריה. מה תגיד דוֹדה נֶלִי, אם ישאלו אותה בחברה?”
– "היא תאמר את האמת, שאת מתוקה ויפה ממני, טובת לב ובת-שׂיחה מרתקת, מורה בחסד, אוהבת בני-אדם והכול אוהבים אותך. אני נוקשה לפעמים, אומרים עלי אולי בצדק, שאפילו שתלטנית… איני מתחנפת ואיני רוצה לנחם אותך, אבל זו האמת.
– “אני חושבת בכל-זאת – אמרה אִילוֹנקָה אחרי הרהור-מה – שאתחתן עם לַאנְג האלמן”.
– “את אוהבת אותו?”
– “אהבה? איני יודעת בדיוק מהי. אני מחבבת אותו. אדם נחמד, מחונן בהומור טוב ובעל משׂרה מכובדת בשירות הדואר. העיקר, שבתו זקוקה לאהבת אם. מי כמוני מבינה לגורלה”…
בלַנקָה הופתעה:
– “חשבי פעמיים, אִילוֹנקָה! אל תינשׂאי מתוך רחמים. אל תרחמי על האלמן ועל היתומה ואל תתחשבי במה שתגיד דוֹדה נֶלִי לחברותיה. חשבי הפעם על עצמך, כי מדובר בחייך!”
– “חשבתי על הכול, יקירתי, אני בטוחה בעצמי. אביא תועלת ולא אכביד על שום איש”.
שני זוגות ישבו בראש שולחן סעודת הכלולות. המוזמנים הזינו את עיניהם בשתי הכלות הזוהרות. איש לא הבחין מי מבין השתיים בוכה תוך אושר ומי מתוך עצב וחרדה.
דמדומים אדומים 🔗
בתחילה השתתקו הפעמונים.
הפעמון הגדול הורד יחד עם שני הפעמונים הקטנים ממגדל הקתדרלה שבמצודה. החבלים התנדנדו מיותמים. חלל ריק נשקף מהחלונות. גם מגדל כנסיית הנזירות התרוקן. אפילו “פעמון נשמה” קטן לא נותר בעיר. ענבלו הדק לא ילַווה עוד בצליל מתיפֵחַ את הנפטר בדרכו האחרונה. הסירו מחומות הגימנסיה את המְצילה הקטנה, אשר הזכירה מדי בוקר לתלמידים רשלניים, כי קרבה ובאה שעת פתיחת שערי ה“אַלְמַה מַאטֶר”.
אזרחי העיר ליווּ בעצב את קרונות המשׂא אל תחנת הרכבת. לשווא קושטו הסוסים בסרטים צבעוניים, לשווא הונפו דגלים בתהלוכה. המסע עבר לפני ביתה של נֶלִי. היא הצטרפה מתוך סקרנות לאנשים, המצטופפים ליד הפסים. רכבת משׂא ארוכה המתינה על המסילה. פעמונים מכל הסוגים הונחו בקרונותיה הפתוחים. כלי נחושת קטנים נערמו בקרונות הסגורים, תרומות התושבים: מכתשי מטבח, דוודים כבדים ואפילו כפתורים.
ראש העיר ניצב על במה וספד לפעמונים.
– “כל עוד לא יבואו הרוצחים השפלים על עונשם, לא יצלצלו הפעמונים בעירנו – דקלם בקול רועם – נשותינו לא תכתושנה קפה במכתשי נחושת, עד אשר יביאו חיילינו האמיצים את הנצחון… לכן קרא מלכנו האהוב ועל כּן הקרבנו כל חפצי ארד ונחושת למען יציקת קני תותח… הפעמונים קראו לתפילה ובגלגולם החדש יביאו את השלום!”
תזמורת מכבי-האש פתחה בנגינת שיר לכת. “מַארְש רַאדֶצקִי” מתאים להזדמנויות כאלה, כי הלחן העליז מעורר חיוך. אולם הפעם איש לא חייך. עובדי המסילה שחררו את הבלמים, הקטר נשף בכבדות, זרועות הפלדה השחורות חרקו והניעו את גלגלי הענק.
נֶלִי ניגבה דמעות מעיניה. התעצבה כל-אימת ששמעה נגינת כלי נשיפה. סלדה מצלילי חצוצרות, רעדה מנקישת נעליים ממוסמרות של גדודי חיילים על אבני הריצוף הדרכם לתחנה. נרעדה ממראֵהם של קרונות מקושטים, עמוסי בחורים, הנוסעים לחזית ושירה בפיהם. הפרחים התקועים בכובעיהם הזכירו לה את הרומאים העתיקים, שעיטרו בזרים את הבהמות בטרם העלון קורבן לאליליהם.
– “הטירוף הזה מטריד אותי – אמרה לאַרמִין, שחזר מעבודתו ועייפות ניכרה בפניו – הם מצליחים לטמטם את העם הזה, שחשבתיו לנבון. מובילים אותו למוות והוא מריע”.
– “היזהרי נֶלִי – הרצין בעלה – אמנם, אני מסכים אתך, אך אל תביעי דעתך ברבים. אפילו לא באוזני הבנות”.
– “דווקא הקטנות מדאיגות אותי… בּלַנְקָה חרדה ככל אם צעירה, שבעלה מגוייס. אִילוֹנְקָה בהריון והאיש שלה בחזית. ומה עושׂות הצעירות? אֶלִיזַבֶט מתפארת לפני חברותיה באחיה לַאסְלוֹ, חניך קורס קציני תותחנים. ומַגְדָה מציקה לאַנְטוֹן שיסתלק מהלימודים ויתגייס בטרם עת: ‘תוכיח שאתה גבר!’. האם בחור בן שש-עשרה ילך לצבא?!”
ישבו בחדר מוארך, שממנו נפתחות דלתות הסלון וחדרי השינה. בכיו של ג’וֹרְג' התינוק נשמע מחדרה של בלַנקָה.
– “רציתי לדבר אתך על טוֹנִי. נדהמתי לשמוע רכילות מוזרה בעיר. שמועות פשטו לרגל עלייתו בדרגה, כאילו גיסי היקר התנצר”.
– “הירגעי – צחק אַרמִין – גם רכילות זו תעבור מן העולם. גם לי קשה להאמין, שהוד מלכותו יעלה את היהודי ד”ר טוֹנִי פּיליץ לדרגת אלוף ושופט בית-המשפט הצבאי העליון. לולא הכרתי את אחי העיקש והגאה, גם אני הייתי חושד"…
תם איסוף הנחושת. השלטונות הכריזו על מבצע חדש: “זהב תמורת ברזל”. אַרמין ונֶלִי קיבלו תמורת טבעות הנישואין טבעות ברזל כמזכרת ואות הוקרה. עגילים, סיכות וצמידים הוקרבו למען המאמץ המלחמתי.
– “קשה להיפרד מהתכשיטים – נאנחה נֶלִי – כל פריט קשור לאירוע כלשהו או לאחד מיקירינו. הרי זה כאילו ויתרתי על חלק מחיי”.
– “רק את עגילי הברכה אל תתני להם!” – הזהיר אותה בעלה.
– “לא חשבתי לרגע להיפרד מהם. אילו נתתי אותם לזר, הרי זה כאילו ניתקתי את שרשרת הדורות. לא אפר את הבטחתי לאמך המנוחה”…
*
אלמַר חזר בדצמבר 1915 לחופשת מולדת קצרה. בלַנְקָה והבן נשארו אצל נֶלִי ואַרמִין. וכי מה יעשו לבדם בכפר הנידח?
– “טוב לראותך, סגן – דוֹד פוֹל הושיט יד שמנה וניער את השלג מנעליו – באתי לראותך על אף הכפור. מה שלום החולים שלך, כלומר, איך בריאותם של סוסי הצבא?”
– “לא השתנית, פוֹל! – הוטרינר הביט בחיבה ברופא העגלגל. – אינך מזדקן לעולם. אבל אתה נראה עייף מן הרגיל. האם כל כך רבה העבודה בבית-החולים?”
– “אני מנהל עכשיו את המחלקה הכירורגית. כידוע לך, בעת מלחמה נפצעים אנשים ואנו הכירורגים עוסקים בשיפוץ גופם המרוסק”…
– ”האם מביאים פצועים עד כאן מן החזית? לא יאוּמן!" – התערבה בשיחה אֶליזַבֶּט הצעירה.
פוֹל ליטף את שׂערה השחור. הדליק טבק ריחני במקטרתו.
- "באו אלינו מהחזית שלך, אֶלמֶר – התבונן בטבעות העשן המתרוממות – נפגעי כדורי דוּם-דוּם, עצמות מרוסקות, כולם מסֶרבִּיָה.
– “חשבתי – אמר אֶלמֶר – שאתם מאמינים להודעות הדובר הצבאי, כאילו טוהרה סֶרבִּיָה כולה מאז הכיבוש ושהכול רגוע בדרום”.
– “יודעים יותר מהכתוב בעתון – העירה נֶלִי. – קוראים גם בין השורות”.
– “מי הם היורים? מה זה דוּם-דוּם? – שאלה מַגדָה, הצעירה באחיות. – סַפּר, דוֹד אֶלמֵר!”
– “סיפורים מפחידים אינם בשביל ילדות קטנות, – התלוצץ אֶלמֵר. – אבל אם תרצי לדעת בכל-זאת, אספר. היורים הם לוחמים סרבים בלתי-סדירים. אצלנו הם נקראים בנדיטים”…
– “הם אנשים רעים! – סברה מַגדָה – פחדנים, היורים בגיבורים כל מיני דוּם-דוּם… מה זה בעצם?”
– “לכל כדור עופרת יש חוֹד, החודר לבשר הקורבן – פוֹל הוציא את המקטרת מפיו והסביר בנחת. – החוֹד מצופה פלדה. הסרבים האלה מנסרים את החלק הקדמי ועל-ידי כך מאבד הקלע את שיווּי-משקלו במעופו, נתקל בבשׂר, בעצמות ובוחש בהם, כאילו התבלבל. העופרת הערומה באה במגע עם הרקמות ומרעילה אותן. הקורבן סובל מפצעים נוראים”.
– “מה עושׂים למנוּולים ההם? – הקשתה אֶלִיזַבֶט – סוגרים אותם במחנות שבויים?”
– ”רובם אינם נופלים בשבי – השיב אֶלמֵר – או שמצליחים לברוח או שהורגים אותם בקרב. גם אם נופלים לידי כוחותינו, אינם מגיעים למחנה שבויים, כי אינם לובשי מדים".
– “הם פושעים – פסקה מַגדָה. – מי שמסתתר ויורה בחיילים שלנו הוא באמת בנדיט!”.
– ”כך חשבתי גם אני – דוק של עצב הופיע במבטו של אֶלמַר – עד אשר נוכחתי בחקירה. איני זוכר את שמו של הנחקר. גם שם הכפר, שבו נתפס, נשכח מלבי. זה קרה בעמק, דרומית לבֶלגרַד. ירה על שיירת אספקה. אותר, נפגע ונפל מהעץ, שממנו צלף. ידו של הצעיר נשברה, דם שתת מפצעו, הובא לבית-דין-שׂדה מאולתר, שבראשו סֶגֶן גרמני. הבחור ידע מה צפוי לו, אבל לא ניכר בו הפחד. השופט שאל אותו כלאחר-יד, אם מודה באשמת התמרדות. השיב בגרמנית צחה, בקול רגוע ובטוח: אם אשמה היא התקוממותו של עם נגד כובשו, אזי הוא מודה. אוסטריה הגדולה לא יכלה לעם הסֶרבִי הקטן, עד שבאו הגרמנים לעזרתה ועד שהבולגרים התקיפו ממזרח. הצבא הסֶרבי נכנע, אך לא העם. מסתבר, שהבחור אינו בנדיט, לא פושע ולא שודד דרכים, אלא סטודנט למשפטים. כך אמר בערך: ‘אותי תרצחו. אבל עשׂרות ומאות יבואו למלא את מקומי וללחום את מלחמת חירותנו. קראתם לי פושע, כי איני לובש מדים. אבל אני בארצי ואתם פלשתם למולדתי, גזלתם ארץ לא לכם. אם כן, מי השודד?’. שמעתי כעבור שעה קלה את אש כיתת היורם מעומק היער"…
חדשות מדאיגות הגיעו מהחזית המזרחית. הפרשים הקוזאקים של הצַאר מסתערים. הכול רועדים מפני הרוסים, האונסים נשים, השודדים והרוצחים בשטחי כיבושם. הפחד הגביר את ההתנגדות. בעלה של אִילוֹנקָה השתתף בהתקפת-הנגד הנואשת. אחרי הקרב הובא לבית-חולים, שבו החלים מפגיעת לחץ האוויר. פגז נחת בקרבתו, ואיבד את הכרתו. כאשר התעורר, לא דיבר ולא היה מסוגל לצעוד אפילו צעד אחד. אילונקָה בכתה. הרופאים עודדו אותה. ואכן, בעלה לַאנְג החל אט-אט לדבר. לימדוהו ללכת מחדש, כמו שמלמדים תינוק לצעוד.
שנה לאחר כיבוש סֶרבִּיָה הגיע תורה של רומניה.
– “החטיבה שלנו צורפה לאוגדה גרמנית – כתב אֶלמַר הביתה – חצינו בקלות את הגבול ההררי, עזבנו את הונגריה וירדנו דרומה. לולא המלחמה והמרחק, הייתי נהנה מהנוף. הקור העז פג מאז עברנו במיצרי הקַרפַאטִים בין הפסגות המושלגות. האוויר התחמם בהדרגה כּכל שהתקרבנו לשפלה הווַאלַכִית. צבא האויב בורח והאיכרים מקדמים את פנינו בסבר פנים יפות. הם ידידותיים, בניגוד לסרּבִּים. האצולה ברחה ופשוטי העם מתמוגגים מהמראה, כיצד אוספים הגרמנים מהארמונות כל הניתן להזיז: רהיטים, שטיחים, אוצרות אמנות. מעמיסים את השלל על הרכבות ושולחים הביתה… בוּקַרשְׂט מזכירה לי בהרבה מובנים את הבירה שלנו… את יכולה להתגאות, אשתי היקרה, בבעלך ולספר לחברותיך, כי היה לי הכבוד לשבת על כס המלוכה הרומני. מקומו של המלך פנוי, כי הסתלק מפני צבאות בולגריה. קצינים בולגרים, גרמנים ומשלנו עמדו בשורה ארוכה כדי ליהנות מהחוויה. טעמנו, לפי התור, איזו הרגשה נעימה היא לשבת במקומו של מלך… המשכנו את המסע וכעת אנו חונים על גבול בולגריה. אין לך סיבה לדאגה, כל עוד כך וכאן תימשך המלחמה שלי. הלוואי וגורלם של יקירינו בחזית הרוסית היה כגורלי”…
אכן, שמו של אחיו הצעיר הופיע ברשימת הנופלים בחזית המזרחית באביב 1917. חברו לנשק בא לחופשה וסיפר לאֵם השַׁכּוּלה את קורות הקרב:
– “יצאנו לסיור שגרתי בשטח שלפני החפירות, בין הקווים שלנו ושל הרוסים, בשעה מוקדמת, בשחר ערפילי. הראוּת גרועה, השמש העולה הקשתה על התצפית לכיווּן האויב. סֶגֶן אַלטשטֶטֶר פקד על הפטרול, רגוע כתמיד. שתינו בטרם יציאה מהנוזל השחור, הנקרא תחליף-קפה. המפקד אמר, כי התקפת-הנגד של הקוזאקים נשברה, החזית שלהם מתמוטטת וזה יהיה כנראה סיורנו האחרון. הוא צדק לגבי עצמו: בשבילו היה זה הפטרול האחרון. דשדשנו בבוץ חלקלק, בשורה עורפית. הוא בראש ואנו אחריו. מספר אחד של הכיתה, איכר מבוגר ומגושם, צעד בעקבותיו. החייל החליק, נקע קרסולו ופלט צעקה של כאב. השתטחנו בבוץ, כי חששנו מהאויב, הקרוב כל כך. המפקד ניגש אליו וטיפל ברגלו. יריה אחת ויחידה פילחה את האוויר. סגן אַלטשטֶטֶר נפל בלי להשמיע הגה, אף לא אנחה”…
החייל שבא לחופשה, הושיט לאֵם צרור קטן אטוף בממחטה. היא פתחה בחרדה. פנקס השירות של בנה נתגלה ולידו סידור תפילה קטן. שני הספרונים נוקבו במרכזם וכתם של דם קרוש נראה סביב החור, דם בנה.
*
צבא הצַאר התפורר, אבל המהפכה באה באיחור ולא מנעה את מפלת מעצמות המרכז. המונארכיה האוסטרית-הונגרית התפרקה באוקטובר. החיילים חגגו את סיום הקרבות בחוצות בודפשט.
– “כאילו לא הפסידו במלחמה – ציין ד”ר אֶריק, בנה של דוֹדה טִינִי. – כולם מחייכים ושרים, תוקעים פרח בקנה-הרובה ושוכחים את החברים לנשק, אשר נפלו על לא-כלום"…
אֶריק בא לדירת משפחת לַאנְג בבוּדָה לביקור כדי לחדש קשרי משפחה, שנותקו ושובשו במלחמה הארוכה ולפגוש בני דוֹד. גם הפעם מצא אחד במקום: אַנטוֹן, אחיה הצעיר של אִילוֹנְקָה, חייל ותיק, למוד קרבות ורק בן שמונה-עשרה.
– “אודה על האמת – פיו הבשׂרני התרחב בחיוך שובב. – קשתה עלי הפרידה… איני מצטער על חברי ההוּסַארים ועל קציני גדודי המפואר. טוב שיכולנו סוף-סוף להיפטר מהטמטום הקיסרי והמלכותי. אני מצטער על היצור הנבון היחיד בגדוד: על סוסי. הוא הבין תמיד, מה קורה. הסרן הוביל אותנו להסתערות וצרח: ‘קדימה’. בהמתי הפיקחית סובבה את אוזניה, כדי לאתר את מקור הצעקה. הסוס הבחין שהמפקד נשאר בעורף ומגרש משם את פרשיו בגידופים. הסוס החליט להצטרף לפיקוד, דהר אחורה ונצמד כצל לסוסו של הקצין האמיץ. הוא היה חכם באמת (כוונתי לסוס), לכן קראתי לו אַרִיסְטוֹ… אתגעגע לו, לעזאזל!… הלכתי ברגל, שבועות צעדתי מאיטליה עד וספּרים. סוס לא היה לי, אבל הכינים התרבו עלי עד כדי כך, שאילו אימן אותן קצין מוכשר, היו מסוגלות לשׂאת אותי. שבוע ימים ישבתי באמבטיה, עד שהטבעתי אותן”…
אִילוֹנקָה הגישה קפה ועוגה חומה ויבשה, מרוחה בריבת שזיפים:
– “יצר לי שאין מעדנים טעמים יותר. אין להשׂיג חומרים לאפיית טוֹרְט של ממש”.
– “אל תצטדקי – אמר אֶרִיק – יש לך עבודה חשובה מאפיית עוגות: לדאוג לבעלך ולילדים”.
– “ועוד דבר פעוט – חיוך עייף ריחף על פניה. חוטים לבנים השתזרו בשׂערותיה – אני גם מורה. צריכים להתפרנס ממשהו”.
– ”אני מבין – פנה הדוקטור ללַאנְג שישב בכורסה, לבוש פיג’מה ונעול נעלי בית. – אני מבין שיצאת לפנסיה מוקדמת מחמת הנכות. איך מסתדרים עם המשׂכּורת?"
– “איך? – לַאנְג השיב במרירות – מי אמר שמסתדרים? הכסף מאבד את ערכו, אני מקבל הרבה נייר, שאינו שווה כלום”.
– “אם כן – פנה אֶרִיק שוב אל אִילוֹנְקָה – יש פנאי לגבר שלך להרגיז אותך”…
– “ניחשת – קטע לַאנְג את דבריו – אבל לא את הכול ניחשת. פנאי לי למכביר, אבל אני מעסיק את עצמי. ואם הטרדתי בכל-זאת את הקדושה המעוּנה שלי, אבקש סליחה ומחילה”.
משך אליו את אשתו ונשק לה. היא ניגבה את מקום הנשיקה ספק בצחוק, ספק ברוגז:
– בקש אלף סליחות וחוזר להרגיז אותי. בעלי היקר מפתח עכשיו המצאות משוגעות. ומתי? באמצע הלילה. פתאום מתיישב במיטה, מדליק אור והופך את הבית. כאשר הוא מתעייף, משאיר לי לאסוף את פיסות-הנייר ואת שברי-העץ… לגביכם נגמרה המלחמה, אבל לא לגבַּי. הסלון נראה כשׂדה קרב"…
פעמון הדלת צלצל. סֶגֶן ראשון בחיל הרגלים, דוֹרִי, בְנוֹ של ג’יוּלָא פּיליץ, נכנס לחדר:
– ”לא ידעתי שאקָלע לכנס ותיקי הלוחמים. באתי לשאול לשלומכם ואני פוגש בנֵי-דוֹדי, גיבורי החיל".
– “ברוך בואך! – חיבק אותו אֶריק – מתי תפשוט את מדיך?”
– “אתחפּש לאזרח מחר-מחרתיים – השיב דוֹרִי בעליצות. – אשוב לעבודת המחקר במפעל הנורות ואי-אפשר להסתובב במעבדה כּאשר חרב על המותן. ומה אתך אֶריק? תתחיל בפראקטיקה פרטית?”
– “ראשית עלי לשוב הביתה. אמא זקוקה לי. שָׂכרה עבורי חדר למרפאה במרכז העיר, אבל אשתדל להשׂיג מינוי לרופא מחוזי. טוב אם יש משׂכורת קבועה ואינך תלוי רק בחולים”.
*
מיכאל הגיע מהחזית האִיטַלקִית הַישֵר לוספּרים וניסה לעודד את נתן אביו, שעליו השתלטה לאחרונה מרה שחורה. הפליא את הבן, כמה מעורה נתן העיוור בעניינים.
– “אני חרד מהקומוניסטים – אמר למיכאל – תוהו-ובוהו כלכלי יעזור להם להשתלט על המדינה. היום רפובליקה, מחר בולשביזם, מחרתיים טרור. אין זה חשוב מי רוצח את מי. הדם נשאר דם וחיי כל אדם קדושים, אפילו של אדם שאני חולק על דעתו”.
– אם אינך חש, אבא, שאנו עומדים לפני שינויים מכריעים? דברים גדולים מתרחשים ומי שלא ישתלב בתהליכים החדשים יאחר את הרכבת".
– “הרכבות דורסות את הפזיזים – הזהירוֹ נתן – זכור מה קרה לדוֹדי דניאל: אדם מבריק, כשרוני, התעסק בפוליטיקה, הסתבך ונאלץ להסתתר. לכן אני אומר לך, שבנֵי פִילִיץ צריכים להיזהר. אַל תעסוק בפוליטיקה! דאג לעצמך!”
– “אולי בעבר היה כך – סתר מיכאל את דעת אביו. – אבל ראה את ויקטוֹר פוּליצֶר. אביו מתנגד, אמו ממש אומללה, אך הוא כולו מסור לעניין הפוליטי”.
– ”אל תשמע בקולו, אני מזהיר אותך! הוא בחור צעיר, חזר מהשבי הרוסי ובמקום שילמד או יעבוד, מבלבל מוחם של אחרים".
–“הוא למד שם, אבא, יותר ממה שלומדים באוניברסיטאות. ויקטוֹר הוא בוגר בית-הספר הגבוה של החיים. הוא ראה את מפלת הצבא שלנו וישב במחנה שבויים עד התמוטטות מלכוּת הצַאר. למד יותר מכולנו: לנתח אירועים של העבר ושל ההוֹוה וגם לחוש לאן נושבת הרוח”.
– היזהר מפני ויקטוֹר – הזהיר האב. – הוא הטיף למהפכה בקפה “עלית”, סילקו אותו, אך מתעקש להדאיג את הוריו ולשגע צעירים. אל תתקרב אליו!"
מיכאל הלך בכל-זאת לשמוע תורה מפי ויקטוֹר. גירשו את ה“אַגִיטַאטוֹר” בבושת-פנים מ“עלית”, מקום שם הטריד מנוחתם של הנכבדים וסיכן את שמה הטוב של האכסניה הסולידית. מצא מקלט בכיכר שוק התבואות, בבית-המרזח של אַלטשטֶטֶר.
הפונדקאי, אחיו של אֶלמֵר, השתעמם. מאחורי הדלפק. זמנים קשים עברו על המסבאה. האיכרים לא ביקרו בשוק התבואה, כי נתערער אמונם בכסף. מאחר שלא באו לשוק, לא נכנסו לפונדק. עוד טוב שוִיקטוֹר גילה את המקום ועשׂה אותו למרכז פעלתנותו.
המהפכן היה נושׂא לשׂיחות בעיר. רעיונות מַארְקס ולֶנִין דבקו בו במחנה השבויים. ידידיו המהפכנים לא ציידו אותו בנשק, אלא בספרים. שָתלו רעיונות במוחו, כדי שיהיה מסוגל להצית את אש המרי במולדתו. מיכאל מצא בפונדק בודדים, אשר ישבו על שולחנו של וִיקטוֹר והאזינו לדבריו:
– “העם חייב להגן על חירותו בכל מחיר. לכן אין למסור את השלטון המהפכני לידי מדינאים בורגנים. מי שאינו מאמין בסוציאליזם המהפכני ימכור את החופש לבעלי הרכוש במוקדם או במאוחר. האם תאמינו שהבישוף, השוכן במרומי המצודה, יוותר על כוחו ועל אדמות הכנסייה? בעלי האחוזה, התעשׂיינים והכמורה חברו יחדיו נגד מעמד הפועלים, נגד החירות והקידמה”.
– “אל תגיד, חבר פוֹלִיצֶר, שגם נשׂיא הפרלמנט הגְרַאף קַארוֹלי, בוגד בנו!” – צעק מישהו.
–“מיהו נשׂיא הונגריה? – שאל ויקטוֹר – גרַאף קראולי? כן! גרַאף! ברוסיה עמד בראש השלטון המהפכני אזרח מכובד בשם קֶרֶנסְקִי. לא מהפכן אמיתי, לא קומוניסט. על כן עמד למכור את עמו לעשירים ולאימפריאליסטים. אז החליט לֶנִין להכשיל את המזימה והפרולטריון אחז בהגה המדינה”.
קהלו של ויקטוֹר התבטא במספר פועלים, שבאו ללגום כוס יין אחרי יום עבודה, סטודנטים משולהבים וחיילים עייפים, שחזרו מן החזית ולא מצאו עבודה לפרנס את משפחתם.
– “אתה מאמין באמת ובתמים במהפכה? – שאל מיכאל בצאתם מהפונדק. קיבל תשובה חיובית והמשיך להקשות – מה תעשׂה המהפכה הזאת ליהודים?”
ויקטוֹר חייך. בלוריתו הפרוּעה כיסתה את מצחו, פניו בערו באש ההתלהבות, עיניו נוצצו.
– “אינך יודע, מה שאתה שׂח. – שחצנות ובטחון עצמי מופרז צלצלו בקולו. – מה אתה יודע על המהפכה? האינטליגנציה הנוצרית קשורה בטבורה למימסד: לצבא, לאצולה ולכנסייה, וההמונים אינם בשלים עדיין לניהול ענייניהם. על כן בחרו הבולשביקים ביהודים כה רבים לבצע את המשׂימה בהונגריה. אנשי העתיד הם יהודים: בֶּלַא קוּן, האחים סָמוּאֶלִי, וִילְמוֹש בֶּהְם ועוד. רק הקומוניזם מסוגל לפתור את בעית היהודים בחברה ללא מעמדות, ללא דת”.
שעתו של וִיקטוֹר הגיעה. השלטון נפל כפרי בשל לידי המפלגה. מועצת הפועלים והחיילים הניפה דגלים אדומים על בנייני הציבור בעיר. וִיקטוֹר וחבר ידידיו התארחו שוב ב“עלית”. הלהיבו את פשוטי העם בהפגנות ובאסיפות המוניו. הכמרים והאצילים הסתגרו בבתיהם.
בביתו של אַרמִין פִּילִיץ נפגשו האחים מדי יום ביומו ודנו באירועים. טוֹנִי, שופט בית-המשפט הצבאי העליון, יצא לחופשה, כדי לא להיות מעורב בעניינים עדינים ומסוכנים. פוֹל המשיך בעבודתו הרגילה בבית-החולים. נתן העיוור התנחם בעובדה, שבנו מיכאל נמצא בחווה מרוחקת מסערות המהפכה, מנהל משק חקלאי גדול ובכך הגשים את חלום נעוריו.
כאמור, הגיעה שעתו של וִיקטוֹר, שהכיר אישית את ראשי המשטר החדש מימי השבי הרוסי. הוא נתמנה לקוֹמיסַר לענייני חינוך בסוֹביֶיט המקומי. האמין באמונה שלמה בצדקת הדרך והלהיב את העם להגשים את עקרונותיה. הוא קרא לאסיפת מורים רבתי בחצר מנזר הנזירות. כל המורים הופיעו בכנס: מבתי-הספר היסודיים, המקצועיים והתיכוניים, כולל הנזירים מהגימנסיה והנזירות מסמינר המורות. דגלים אדומים התנוססו על הבמה והסיסמה: “זכותו של כל אדם ללמוד! חובת המורה ללמד את כולם!”
–“חברים, מורים! – פתח את נאומו הקוֹמיסַר. – זכינו בשחרור העם מכבלי העריצות. הצבא האדום והמפלגה הקומוניסטית עשׂו זאת. אך לא די בכך. תנאי ראשון לשמירת החופש הוא דיכוי אכזרי של סרטן הבוּרוּת, האוכל כל חלקה טובה בעמנו. חובתכם לפתוח את שערי בתי-הספר לפני כל אחד ללא הבדל מעמד, מין, דת, לאום ולתת לכולם את הידע הדרוש… – את הדגש בנאומו שׂם על צורך הריסת המחיצות בין רשתות החינוך וסיים –…לא ילַמדו עוד כמרים ורבנים בבתי-הספר שלנו. יחליט בחודש זה, מי שרוצה ללַמד בחודש הבא, מה יקר לו: אדרת הכמורה או תעודת ההוראה? נזירים ונזירות, הרוצים להמשיך ללַמֵד יעזבו את מסדרם! – רחש של תדהמה עבר בקהל – וכעת נעבור כולנו בסערה משחררת בכיתות בתי-הספר ונסיר את סמלי ההפרדה והשעבוד של האתמול!”
הקהל החל לנוע כנחש ענק. וִיקטוֹר ומספר בחורים לובשי מעילי-עור פרצו לאחת הכיתות. הוא עלה במגפיים על כסא המורה, הוריד את הצלב מהקיר. המלווים הריעו לו. וִיקטוֹר הניח את צלמו של ישו על שולחן המורה וחיוך רחב על פניו. נזיר לבוש גלימה שחורה נדחק בין השומרים, חטף את הצלב מהשולחן ונשק לו.
– “ארורים תהיו, מחללי הקודש!” – צעק.
אגרופו של גברתן נחת בעורפו והנזיר כרע תחתיו.
המשטר הסובייטי לא האריך ימים בהונגריה. גדודים זרים פלשו מכל עבר. הצבא הישן התארגן מחדש ובראשו גנרלים ותיקים. האדמירל הוֹרטִי קיבץ את ה“לבנים” והובילם רכוב על סוסו הלבן בתהלוכת נצחון בחוצות בודפשט.
וִיקטוֹר ניסה לארגן את המשמרות האדומים להגנת העיר, אך נכשל.
– “האניה טובעת – קבע במרירות – העכברים בורחים. עכשיו יאשימו את היהודים, כאילו אנו חוללנו את המהפכה”…
הלבנים לא העמידו אותו לדין. הם קשרו את ידיו הכבולות לאוכפו של סוס דוהר. ויקטוֹר רץ אחריו עד גבול יכולתו, עד שנפל ונגרר על אבני הבזלת של הרחוב. דמו הניגר צבע את המרצפות בגוון הדגלים המובסים, שהניף ברמה בחייו הקצרים.
הגופה והגורל 🔗
רוח סתיו ניערה בחוזקה את צמרות העצים. תנור החרס הגדול פלט חום נעים. התריסים המוגפים והוילונות הכבדים יצרו אשליה של בטחון. משפחת אַרמִין פִּילִיץ ישבה לארוחת ערב לאורה הכתום של מנורת הנפט. בלַנְקָה הושיבה את ג’וֹרְג', בנה הקטן, על כיסא גבוה בינה לבין אחותה מַגְדָה. אֶלִיזבֶט הביאה מהמטבח קערת תפוחי-אדמה קלויים, סעודת מלכים בזמנים כאלה שלאחר מלחמה. נקישות ברזל נשמעו לפתע, כאילו מישהו מטפל בסורג השער הנעול. הרעש גבר והנשים עצרו נשימתן.
– “גש לראות, אַרמִין – ביקשה נֶלִי את בעלה – אין לדעת בימים אלה של תוהו-ובוהו”.
אַרמִין הוציא את אקדחו ממגרת ארון הלילה ופתח את הדלת לוֶרַאנְדָה. הבנות נרעדו.
– “אל תתרגשו, אולי זו רק הרוח”… – לא הספיק לצאת וכבר שמע צעדים על המדרגות. חייל משׂופם עמד בדלת, מוזנח ובלתי-מגולח. הקיש בעקביו והצדיע:
–“אדוני הדוקטור, פְתח בבקשה את השער, סגן אַדלֶר אינו מסוגל להיכנס. לכן טיפסתי מעל הגדר… ברשותך, אדוני”.
אַרמִין הזדרז לפתוח. לַאסלוֹ נשען על עמוד הבטון רועד מקור ועיניו בוערות. שָרַתו עזר לו לעלות במדרגות המועטות, לפשוט את סגינו הכבד והושיבו. האחיות ניגשו לחבקו ולנשק את פניו מגודלות הזקן. ג’וֹרְג' בכה למראה הזר, אמו הצליחה אך בקושי להשתיקו.
– “אתה קודח, לַאסְלוֹ! – לחשה נֶלִי בהתרגשות ופנתה אל בעלה – למען השם, עשׂה משהו!”
– “תנו לי לשתות ולאכול – אמר לנשים – אני אדאג לעוזרו. גם הוא רעב. – בוא אתי למטבח, חייל!”
הלכו יחד ואַרמִין מזג לו כוס יין:
– “ספר, מה קרה?”
– “לחמנו בביצות איסוֹנצוֹ, בחזית האיטלקית. יתושים שרצו בלילה והוא לא סבל את הכילה מעל מיטתו. הרגיש תחתיה, כאילו נחנק. אז באה המַלַרִיָה. התגבר איכשהו, כל עוד היה סדר נמצאו רופאים ותרופות. אולם החזית התפוררה, הרופאים והכִינִין נעלמו. החם התיש את כוחו… ביקש שאלווה אותו הביתה ואחר-כך אוכל לשוב לכפר שלי”.
סופי, הטבחית השמנה, הניחה לפניו צלחת תפוחי-אדמה חמים:
– “אכול! אתה בודאי רעב מאוד. יש גם לחם שחור ועוד יין. אל תתבייש… ואתה, אדון, דאג לשלומו של האדון הצעיר. אני אציע מיטה לחייל”.
הושיבו את לַאסלוֹ קרוב לאש, בכל-זאת רעד וביקש שיעטפו אותו בשמיכות. בקושי הוציא הגה מפיו וכמעט שלא בלע דבר. אחז בבולבוס החם באצבעותיו הדקות, חיבק אותו כאוצר נדיר. מבטו תהה במרחקים. ראה את כולם מבעד ערפל הקדחת, בדק אותם אחד-אחד ולחש בקול חלש:
– “אנטוֹן? איפה אחי?”
– “הוא בסדר, – בלַנְקָה אחזה בידו – חזר בין הראשונים בריא ושלם ונסע לבודפשט לבקר אצל לַאנְג המחלים”.
חום גופו גבר. זיעה ניגרה ממצחו. פניו, פני נער, הצהיבו כפֶּרְגַמֶנט עתיק. חודשים נמשכוּ עד אשר שב לאיתנו. דוֹד פוֹל בא מדי יום ביומו וליווה אותו בתרופות ובמלות עידוד. האביב הפיץ ריחות משכרים, הוא ישב בכיסא נוח בגינת הפרחים והשמש הוסיפה כל יום צבעים חדשים לפסיפס עלי הכותרת.
הדוֹד נתן גישש דרכו אל הכיסא הנוח, שבו התחמם לַאסלוֹ:
– “אני משער שהשמיים כחולים-בהירים וענני נוצות בורחים צפונה מפני הרוח. הקדחת פגה ואתה מתחזק. אבל אין די בבריאות, כדי שתוכל לבקר בטכניון. עליך לזכור כל מה שלמדת בימי השלום והספקת לשכוח בחזית”.
במלים אלו נפתחו בדרך כלל משׂחקי התחרות בין שני אשפי המִספָרים. נתן אהב להשתעשע עם אחיינו, כאשר הצעיר עוד חבש את ספסלי הגימנסיה. הציג בעיה חשבונית ולַאסְלוֹ פתר אותה בעל-פה, מן הזכרון. הבעיות היו מסובכות יותר במרוצת השנים, את מקום החשבון תפסה האלגברה. שעות ארוכות “התחַשבנו”, עד שנֶלי העירה: –“השעה מאוחרת, גיסי היקר. תן לילד לנוח ואל תספק עילה לאשתך לכעוס, כי שוב אחרת לארוחה”.
לַאסלוֹ החל ללמוד בסתיו הנדסה בטכניון של בודפשט, בגדה הימנית של הדַנוּבָה. מול הפקולטה, בחוף המזרחי, בבית-הנבחרים “המטוהר” מכל השפעה שמאלנית, אושר חוק “נוּמֶרוּס קלַאוּזוֹס”, גולת-הכותרת של המדיניות האנטישמית. היה זה חוק הפליה ראשון באירופה שלאחר המלחמה. חוק “המניין המוגבל” איפשר רק ליהודים מועטים ללמוד במוסדות ההשׂכלה העל-תיכוניים. המפלה בשׂדה הקרב, פירוק המונארכיה ואובדן שטחי מחיה, כשלון הנסיון לחדש את פני החברה ההונגרית – כל אלה יחדיו הולידו את החוק. המשבר הכלכלי יצר מחסור במשׂרות, בעמדות כּוח. בתחרות הקשה נשחקו החלשים, הבלתי-כשרוניים והפנו את זעמם נגד “מקור כל רע”: היהודי.
החוק החדש ניפץ את אשלית שוויון היהודים, אשליה שבה האמינו בכל לבם.
*
אַרנוֹלד, אחיו של וִיקטוֹר, חלל המהפכה, נמנה בין קורבנות החוק. בקשתו להתקבל לפקולטה המדיצינית נדחתה, על אף ציוניו המצויינים בבחינות הבגרות. גרמניה הויימארית קיבלה ברצון את פליטי הנוּמֶרוּס קלַאוּזוּס, אך אַרְנוֹלְד התגעגע למולדתו. אביו לא שקט, ולבסוף, בתום שנתיים של גולה, נפתחו לפניו שערי האוניברסיטה של פֶץ', בדרומה של הונגריה. מספרם של הסטודנטים היהודים הצטמק. המעטים הרבו לבקר ב“מֶנזָה”, היא מסעדת הסטודנטים שבמרתף בית הקהילה, בקרבת בית-הכנסת הגדול. אַרְנוֹלְד ניגש למקום זה, כדי לשלם מראש דמי ארוחות הצהריים. לא כאילו הזדקק למזון הזול והפשוט של המֶנזָה, אלא על-מנת למצוא חברים.
– “בחור חדש ולגמרי לא מכוער – ציינה סטודנטית קטנה בקול גדול, כאשר התקרב אל שולחנה – אם יגלה לנו את שמו ויבקש יפה, נסכים שישב עמנו”.
אַרְנוֹלְד התבונן בה: ספק מלאה, ספק שברירית, קומה נמוכה, זרועות דקות. שׂערות מקורזלות שאטניות הקיפו פנים עגולות.
– “שמי הוא אַרְנוֹלְד – ניצב דום כמצדיע למפקד – לפקודתך! סטודנט השנה כמעט-שלישית לרפואה. מותר לשבת?”
– “אם כן, אינך אלי”ף – ביטאה הסטודנטית את הערכתה ופנתה אל חבריה. – הצטופפו ופַנו לו מקום! שֵב ונשמע מה אתה בעצם. נכשלת בבחינה או חסר לך סֶמֶסטֶר? מה פירוש כמעט-שלישית?"
– “אם נכשלתי? לאו דווקא – חייך אַרנוֹלְד. – סיימתי שנה שנייה בציונים מצויינים. אגלה את סודי, אם תזדהו גם אתם”…
– “דִיתִי פִּילִיץ שמי – פתחה הסטודנטית – ומתחילה שנה שנייה במדיצינה”.
– “ואני חזרתי לאחר שנתיים של לימודים מגרמניה – אמר. – נתקבלתי סוף-סוף באוניברסיטה הזאת וכוונתי להמשיך פה ברשותכם האדיבה”.
– “נרשה לך – הגיב סטודנט ממושקף – אך השאלה היא: אם הֵם ירשו לך”.
– “מי יעכב בעדי, אם אני כבר כאן?”
–“הם – הרצין הממושקף – המכנים עצמם ‘המתעוררים’, הלאומנים למיניהם, הגזענים”.
–“מה מסוגלים לעשׂות לי? – שאל החדש – היכולים הם לשלול את זכותי לדעת?”
– “לא ישללו ממך את הידע, אבל יעשׂו הכול כדי לשלול ממך את התעודה – הממושקף הביט בתקרה בהרהורים – לי עשׂו זאת כאשר הגיע זמן הענקת תואר הדוקטור. חסמו בפני את הגישה לאולם הטקס”.
– “מַקס לא הסתגל עדיין להונגריה החדשה – הסבירה דִיתִי. – עבר הנה מאוניברסיטת וִינָה ואינו משלים עם מחזוריות האלימות השנתית בקמפוס שלנו. הוא אינו מודה גם בהבדלים שבין ארגוני הסטודנטים”.
– “וכי יש הבדל ביניהם? – התרעם הממושקף – אתם אומרם כי רק אגודת ‘טוּרוּל’ היא אנטישימית באמת. ייתכן שהם מהווים ראש חץ, אבל כולם עושים יד אחת, כאשר מתחילים במכות. ומה עושׂים אתם כשמרביצים? מתקפלים! מסתגרים בבית!”
– “…ומחכים עד יעבור זעם – העיר בחור אֶלֶגַנטִי, מסורק בהקפדה. – בסופו-של-דבר ההשתוללות תימָאֵס עליהם, יירגעו ויחזרו ללימודים. בוִינָה עשׂיתם אחרת?”
– “בהחלט. – רטן מַקס – בוינה התארגנו הסטודנטים היהודים באיגודים לוחמים”…
– “ציונים? – שאל המסורק – יהודים שוֹבִינִיסטִים? אצלנו כמעט שלא תמצא כאלה”.
– “פעלנו יחד – התלהב מַקס – ציונים וסוציאליסטים. הבריונים לא העזו להרים ראש… אילו היה לכם דם!”…
מַקס הממושקף החל לספר מעלילות וִינָה הצעירים קמו אחד-אחד מהשולחן.
–“בוא – הזמינה דִיתִי את אַרנוֹלְד – אם הוא מתחיל בסיפורים שלו, לא יגמור לעולם”.
– “האם היטבתי לשמוע – שאל בצאתם לרחוב – ששמך הוא דִיתִי פִּילִיץ?”
– “שמי אֶדית פִּילִיץ, אבל ידידי קוראים לי דִיתִי”.
– “בעירי, בוֶספּרֵים חיים רבים, ששמם פִּילִיץ”.
– “אבי מתגורר שם”…
– “איך ייתכן שלא נפגשנו?” – התפלא אַרנוֹלְד.
– “התחנכתי בפנימייה – הסבירה דִיתִי – וכאשר ביקרתי אצל אבא, כמעט שלא יצאתי מהבית”.
הם חצו את הכיכר שלפני בית-הכנסת. העצים עמדו בשלכת אדמדמה.
– “אני מתבוננת בעצים הנהדרים” – הרהרה בקול רם.
– “ואני מתגעגע לאבי העיוור. בנעוריו צייר, התלהב מצבעי הסתיו. הנציח אותם בבדים עזי-צבעים. הייתי רוצה לתאר לו את מראה השׂדרות האלה במלים”.
*
הפְלַאטַנִים פיתחו ניצנים לאט. עלים צעירים נפרשׂו בירוק-בהיר. שלגי ההרים הפשירו ופלגי מים דקיקים זרמו בחריצים בין אבני הריצוף.
דִיתִי ואַרנוֹלְד שוב הלכו ברחוב ושאפו את ריח האביב במלוא ריאותיהם. מצאו את כולם במסעדת הסטודנטים, מצטופפים סביב כרזה גדולה. בחור רזה הסביר בקול רם:
– “זו ההתחלה. הרקטור הודיע על עליית שׂכר הלימוד וארגון ‘טוּרוּל’ מכריזה שביתה”.
– “אז מה? – הגיבה סטודנטית לפילוסופיה – מה זה מעניין אותנו? ישבתו להם! למה אתה מנפח את העניין?”
– “אל תִיתַמְמִי – רגז הרזה – גם את יודעת! מתחילים בשׂכר לימוד ובתחתית הכרוז נוגעים בעיקר: מספר היהודים גדול בקמפוס ועבר את המותר על-פי החוק… ואַת יודעת בדיוק למה זה יוביל”.
– “אתה, מישקוֹלְצִי, רואה תמיד שחורות – התעקשה הסטודנטית – אתם הציונים פחדנים, מפחדים ממכות. כל הרעש אינו רציני. הם אינם רציניים!”
– “את טועה בהחלט – מישקוֹלצִי עמד על דעתו – התסריט ידוע: כולם יתמכו בארגון ‘טוּרוּל’ בגלל הנושׂא האנטישמי. גובה שׂכר הלימוד אינוֹ מדאיג את העשירים, אבל גם הם חוששים מתחרות יהודים במקצועות החופשיים. לבסוף יישמע בחוצות שוב הפזמון הידוע: אֶדגֵר-בֶרגֵר-שוֹסבֶּרגֶר, כל יהודי בן-בליעל'… אחר כל זה תבואנה המכות. הדיקנים יסגרו את הפקולטות עד יעבור זעם. הלימודים יתחדשו כעבור חודש, והכול ישכחו שהמהומה פרצה בגלל שׂכר הלימוד. כולם ישלמו, כמו ילדים טובים”.
– “נניח שמישקוֹלצִי והציונים שלו צודקים – סברה דִיתִי. – אם כן, מה לעשׂות?”
– “את יודעת – ענה מִישקוֹלצִי – אני אפתור בסופו-של-דבר את הבעיה שלי ואהגר לפלשתינה. אבל רוצה אני בינתיים לשמור על בטחוני ועל כבודי”.
אחדים צחקו, מִישקוֹלצִי הרצין:
– “אם לא תעזו לצאת לרחוב, הם ירדפו אחריכם לביתכם. ובכלל בריחה אינה מוסיפה כבוד”.
– “אם כּן, מה תציע? – חזרה דִיתִי על שאלתה – איך נגיב על המכות? בנאומים?”
– “לא ולא – ענה – אלא ב’עין תחת עין', מכה בעד כל מכה”.
– “תראו אותו! – צִחקקה הפילוסופית – גיבור גדול! יהודה המכבי! כמה דיביזיות יש לך? באיזה נשק תילחם?”
– “הדיביזיות שלנו ניזונות מהייאוש. והנשק? הם יבואו באגרוֹפָנים. אם נצטייד באותו נשק עצמו, יעצרו אותנו השוטרים. לכן מצאתי תחבולה”.
מִישקוֹלצִי שלף מכיסו כפפות עור והניפן קלות. פגעו בצלחת חרס והיא נשברה לרסיסים. כדורי פלדה של מיסב כדורי הוסתרו בכל אחת מעשׂר אצבעות הכסיות.
– “נשק-לא-נשק קל להכנה, אינו בולט. מתפטרים ממנו במהירות ובכל-זאת יעיל מאוד”.
– “כלי של מחתרת – אמר אַרנוֹלְד לדִיתִי בעת צאתם מהבניין – מה דעתך?”
– “נניח שהציונים צודקים מהבחינה ההיסטורית-פילוסופית. כל זה יפה בתיאוריה, אך אנו חיים במציאות. בני פִּילִיץ לא נולדו למחתרת, לא לפוליטיקה ובודאי לא לאלימות. כך לימדו אותי במשפחה. דוֹד אחד ויחידי של אבא הסתבך בפוליטיקה ואיבד את משׂרתו. אם תהיינה מהומות, מוטב לשבת בבית”.
אַרנוֹלד לא נכנע. הופיע להרצאה, כבכל יום. ביום פרוץ השביתה ישב במקומו. כמה סטודנטים מהימין התמקמו בשורות האחרונות. האַסִיסטֶנטִים של הפרופסור הסתדרו בשורה הראשונה, חייכו בהנאה למראה האולם הריק כמעט. פתק מקופל נחת על שולחנו של אַרנוֹלד. פתח וקרא בתדהמה:
– “יהודי מזוהם, הסתלק או נסלק אותך! לך לפלשׂתינה!”
בקושי גבר על הרגשותיו ועל כעסו. הכניס את הפתק לכיסו והמשיך לשבת. חש בעורפו מבטים עוינים.
פרופ' טוֹט נכנס בצעדים מהירים ונעמד מאחורי שולחן המרצים. חבש באופן הפגנתי כובע שחור ועליו סמל מוזהב, דמוי העוף הטורף האגדי ‘טוּרוּל’. טוֹט שימש נשׂיא כבוד לארגון הגזעני, הנושׁא שם זה. רשע היה האיש הנמוך. הגביה גבותיו העבות, ליטף את שׂפמו המאפיר:
– “יפה שבאתם, מר פוֹלִיצֶר, מר שפִּיצֶר ומר שלֶזינגֶר. אבטל בכל-זאת את השיעור בגלל חוסר קווֹרוּם… שמות החסרים לא יירשמו, כמובן”.
הפרופסור יצא בחפזון ואנשי פמליתו מיהרו בעקבותיו. רבים מחברי ארגונו עמדו בפרוזדור והריעו לו. שלושת היהודים עברו בין המקללים והמעליבים אותם. פניהם הלבינו כסיד.
– “לא היתה זאת חוויה נעימה – סיפר לדִיתִי למחרת היום במֶנזָה. – בכל-זאת אגש לטקס מתן הדיפלוֹמה. אני רוצה לראות את מַקס ביומו הגדול”.
– “הישאר בבית. – הציעה דִיתִי. – אל תוסיף שמן למדורה!”
– “החלטתי שאלך, ואפילו התכוננתי – חייך ושלף כסיות עור מכיסו. – אני מוכן בכל רגע ללטף את המנוּולים”…
מקס לבש חליפה שחורה לכבוד המאורע. האמין שהפעם יצליח לזכות בתואר המיוחל. ארבעה רופאים עמדו לזכות בדיפלומה ושלושה מהם יהודים. הקנאה תגביר, לפי כל הסיכויים, את הזעם.
מִישקוֹלצִי וחבריו התארגנו להגנה, הוא והציונים המועטים שבין הסטודנטים. הרוב המכריע הסתייג מכל פעולה. לדעתם, כל הופעה מאורגנת תסעיר את הרוחות ותעורר תגובות אנטישמיות.
– “מה יש עוד לעורר? – לגלג מִישקוֹלְצי – אינכם מסתפקים בשׂנאתם? רצונכם שגם יבוזו לכם?”
זוג שוטרים משועמם ניצב בכניסה לקמפוס. מַקס ומלוויו עברו בשער הקשתות של הפקולטה לרפואה. סטודנטים בודדים עלו במדרגות הרחבות לקומה השנייה. אולַם הטקסים התמלא כבר מפה לפה. כולם חבשו כובע של ארגוני הסטודנטים ובכך הדגישו מטרם בואם. ברוּר, הם לא באו לברך, אלא לקלל.
– “מוזר – העיר אַרנוֹלְד – כולם זרים. אין פרצוף מוּכר אחד, איני רואה אף אחד מתלמידי הפקולטה. מתכננים מהומה וחוששים שהפרופסורים יזהו אותם”.
– “טעות בידך, ידידי – אמר מִישקוֹלְצִי. – הם אינם חוששים, כי למדו ממוריהם את שׂנאת ישראל”.
– אם כּן, מדוע אינם פה?" – הקשה אַרנולְד.
– “כי אינם מעיזים להסתכל ישר בעינינו, – פסק – כי הם פחדנים”.
מַקס פילֵס דרכו עד השורה הראשונה. שם המתינו הדוקטוֹרַנְטים, נרגשים, חיוורים, נפחדים. שָרַת הופיע כמחצית השעה אחרי המועד שנקבע:
–“כבוד הדיקן ביקש למסור, כי סטודנטים מורדים חסמו את דלת לשכתו והוא אינו יכול להגיע. לכן דחה את טקס הענקת התואר עד להודעה חדשה”.
– “הנבזה! – סינן מַקס בין שיניו – אינו מסוגל לצאת בדלת, שבה עבר השרת”.
קבוצת היהודים צעדה בין טורי צעירים זועפים.
– “מִישקוֹלְצי צודק – חשב אַרנוֹלד – הם פחדנים. מאיימים. עושׂים רושם אך אין להם אומץ ואינם מעיזים להתחיל”.
הפחד, שהסתתר אי-שם בעומק לבו, נעלם לחלוטין. צעד בבטחון בין האגרופים המונפים ומטר הקללות. חש בהתרוממות-רוח, בבטחון ובכוח הודות לקומץ גברים מלוכדים המעיזים. לפתע הבזיקה במוחו מחשבה מוזרה: כיצד עמד כוחו של הנביא דניאל בגוב האריות? איך לא רעד והוא שרוי לבדו, לגמרי לבדו?… הגיעו לגרם המדרגות, היורדות אל שער היציאה. איש “טוּרוּל” ענק זינק לקראת מַקס וסטר על פניו תוך צריחה: – “יהודי מזוהם! איך העזת לבוא?”
משקפיו של מַקס התנפצו לרסיסים על השיש. עינו התכסתה בדם זורם מהפצע, שנפער במצחו. בימינו ניגב את הדם ובשׂמאלו הנחית מכּת אגרוף הרסנית על פני התוקף. קולו של שבר עצם הלסת הדהד בדממה שבעקבות התדהמה. הענק קרס והתגלגל במורד המדרגות. איש לא ניגש לעזור לו. נרתעו, פינו דרך והיהודים יצאו את הבניין.
– “פעם ניצחתי באליפות האיגרוּף בוִינָה”… לחש מַקס כּמצטדק.
*
בהתחדש הלימודים נפתחו אולמות הניתוח במכון הפַתולוגי. גופתו של גבר רזה הונחה על שולחן הפח. אַרנוֹלְד ניסר את הצלעות ופתח את חלל החזה. ריח צחנה פשט באוויר והוא נאלץ להפנות ראשו הצדה. פרופ' טוֹט עמד מאחוריו.
– “פּוֹלִיצֶר, פּוֹלִיצֶר! – קולו איים – שוב לבשת את כסיות הגומי הארורות. אמרתי כבר מאה פעמים ואחזור בפעם המאה ואחת: פַתולוג חייב לחוש באצבעות כל שינוי ברקמות הנפטר. במו ידו וללא כל מחיצה!”
– “אני מצטער, פרופסור, אבל לפנינו מקרה שחפת פתוחה ופעילה. חשבתי לנכון לנקוט באמצעי זהירות”…
– “אם אתה מפחד מחיידקים, מר פוֹליצֶר, למה לך להיות רופא? ואם לא תסיר מיד את הכפפות, אדאג שלעולם לא תהיה רופא”.
הסימנים הראשונים הופיעו בקיץ. שנתו נדדה, הזיע ללא כל סיבה מתקבלת על הדעת. השתעל וחומו עלה. אביו המודאג הביא אותו לבדיקה לפרופסור בבירה.
– “זו שחפת מִילִיַארִית, – קבע בצער – הנגרמת מזיהום ישִיר והיא מתפשטת במהירות באמצעות מחזור הדם. יש לצפות להתקף נרחב, בריאות ובאברים אחרים. אין לדעת איפה ומתי תוסיף המחלה להופיע”.
– “מה הסיכויים, פרופסור?” – רעד קולו של האב.
– “מר פוֹלִיצֶר היקר – השפיל הרופא עיניו. – קשה להעריך את סיכויי ההישׂרדות אפילו בעשׂירית האחוז”.
– “מה עלינו לעשׂות?”
– “נתפלל, אדוני, נתפלל לנס!”
ביום ההלוויה רשמה דִיתִי ביומנה:
– “נרצח אדם ללא עווֹן בכפיו ואיש לא הועמד לדין. איפה הצדק?”
קוֹרטֶז ומַאלִינְצֶ’ה 🔗
צעדיו של המהנדס לַאסלו אַדלֶר טרם התייצבו בצאתו את הנמל. הנסיעה במשך שבועות באוקיינוס לימדה את שרירי רגליו להסתגל לסיפון המתנדנד עד כדי כך, שסירב להאמין, כי הקרקע מוצקה. שיט מהנה למדי, אך ארוך במקצת. הפליג מאמסטרדם ביום אביב ערפילי והגיע לוְרַאקרוּז בשרב מחניק.
וָאן גְרוֹט, נציג חברת “שֶל” ההולנדית, קיבל את פניו:
– “תצטרך ללמוד ספרדית. רבים מעובדינו המקומיים, ובמיוחד בדרום, אשר שם תעבוד, מדברים רק שׂפה זו”.
– “לא יקשה עלי ביותר – השיב לַאסלו – כי התחלתי ללמוד ספרדית כשנודע לי כי אסע למקסיקו. גם התאמנתי ותרגלתי את הדיבור בהפלגה הארוכה”.
מכונית “פורְד” של החברה המתינה להם ברחבה המאובקת. סַבּל מרופט ומזיע הכניס את מזוודתו של המהנדס בתא המטען והושיט ידו לקבל דמי עמלו.
– “ודאי אין בידך מטבּע מקסיקני – וַאן גרוֹט פתח ארנקו – אני אשלם”.
צעקה עליזה נשמעה מתוך חבורת נוסעים, שזה עתה יצאה מהנמל.
– “אִנחֶנייֶירוֹ אַדלֶר! המהנדס אַדלֶר! האם הכול כשורה? – גבר גבוה ושחום בחליפה לבנה מיהר אליו לחבקו – אכן, חיכו לך”.
לַאסלוֹ דיבר ספרדית רצוצה, ובשעת הדחק השתמש במלים לטיניות, שזכר מהלימודים בגימנסיה.
– “הכירו בבקשה: סֶניוֹר גוֹנזַאלֶס, מורי בלשון ספרד בעת המסע ומיסטר וַאן גרוֹט, איש חברת הנפט, שבשירוּתה אעבוד”.
גוֹנזַאלֶס איחל לו כל טוב ושאל על שם מלונו בטרם נפרדו.
– “מחר יום ראשון – אמר ללַסלוֹ – לא תעבוד בלאו הכי. אקחך לסיור, כּדי שתכיר את ארצך החדשה”.
המכונית יצאה בדרכה לבירה והשאירה אחריה ענן אבק לבן.
–“ברנש חביב הוא גוֹנזַאלֶס זה – המהנדס ניגב זיעה מהולה באבק ממצחו. פניו אולי קדרו במקצת – הוא הקל עלי את סבל הבדידות. שיעשע אותי, לימד לי את השׂפה המדוברת פה ונתן לי לחוש את אהבתו העזה לכל מה שאומרת לו המלה: מקסיקו”.
– “הם אנשים נוחים – וַאן גרוֹט צפר צפירה ארוכה כדי לגרש עדר כבשׂים מן הכביש – נעים לחיות ביניהם, אך צריך להבין למזגם. מוכנים לתת לך הכול, לחלק אתך פת-לחמם האחרונה. אבל אם תפגע בגאוותם, ירצחוך נפש”…
– “ואהבת המולדת הנלהבת? – שאל אַדלֶר בסקרנות – האם היא כנה לדעתך?”
–“ראה, מר אַדלֶר: בהם לא פגע התסכול של מלחמת אירופה. הם חיים עד היום לאורן של מהפכות לאומיות-תרבותיות מלהיבות. בעיניהם יש עוד טעם למוות. לא אחת עולה על דעתי שאנו, בני הקוֹנטיננט הישיש, מטיילים פה בגן ילדים. האמן לי, שאני נהנה מכך”.
מקסיקו העיר האירה להם פנים בעת ערב בשלל פַנֶסיה. המהנדס שכב פרקדן על מיטתו במלון ועצם את עיניו. חש כאילו הגלים מטלטלים אותו. הרגשה מוזרה אפפה אותו. עולם אחר, זר ומפחיד. לא הספיק להרהר ושקע בתרדמה עמוקה.
גוֹנְזַאלֶס הופיע בבוקר, נאמן להבטחתו.
– “לא כתייר תראה את העיר. אלא בעינַי-שלי, המאוהב בה. נסעתי הרבה בעולם ולא מצאתי דומה לביתי… – הגיעו בדרכם לכיכר קוֹנסטיטוּסיוֹן – אני יודע שאתה יהודי ובכל-זאת הבאתיך לקתדרלה. בלי קתדרלות לא תבין לעולם את מקסיקו. המדינה אינה דתית עוד, מאז המהפכה הגדולה. אבל העם הוא מאמין, שלא כדרך הקתולי ברומא או בבודפשט. הסגנון הוא מיוחד במינו: המקסיקני מאמין בכל הנסים הטובים, כי רק נסים מסוגלים לשפר את מצבו. אין זו קתדרלה בִיזַנטִית רחבה וכבדה, גם לא כנסייה גוֹתִית, השואפת למרומים. אולי תגיד שהיא מצועצעת כאשה קרֵיאוֹלית, מלאת בשׂר וחושנית, קתדרלה מפוארת ומוזהבת, שעניים מרודים מזדחלים אל שעריה, כדי לחלום בתוך רחמה על עתיד טוב יותר. זוהי מקסיקו שלי”.
פנו לרחוב צדדי ונעצרו בה:
– “איני רוצה לשעמם אותך, ידידי, אבל בלי מבט חטוף במוזיאון זה לא תבין אותנו לעולם”.
חלפו במהירות על-פני האולמות, עד אשר גוֹנזַאלֶס נעמד מול אבן עגולה בדמות אבן-ריחיים גדולה ומגולפת:
– “האבן נמצאה בכיכר המרכזית. לפני מספר שנים הביאוה הנה, כדי שכל ילד יראה וילמד אותה – הוא הצביע על לבו של המעגל, על פני אנוש מעוּותות, אכזריות. – הנה לפניך מעגלי התקופות ובמרכזם שמש ההוֹוה, שבו חיו אבותינו האַצטֶקים לפני שאבותינו הספרדים הגיע לחופי מקסיקו”.
– “איך? – הפסיק אותו המהנדס – אמרת שאבותיך ספרדים ולפני כן דיברת על אבותיך האַצטֶקִים?”
– “כן, אמרתי ואני עומד על כך. הקשב ותבין את כוונתי. בלוח האַצטֶקים הקדומים, אשר הכירו היטב את מסלול גרמי השמיים, מהווֹת 52 שנים עידן ל’שמש' אחת. כאשר מחזור שמש התקרב לסיומו, חישבו הכוהנים את המועד והקריבו קורבנות אדם, על-מנת להישׂרד. האלים קיבלו את המנחה, נטו חסד והחל עידן חדש. אחר שמש הנמר באה שמש הרוחות, שמש הגשמים ושמש המים, כפי שאתה רואה את סמליהן סביב שמש ההוֹוה”.
– “למה קורבנות אדם?” – שאל אַדלֶר.
– “כי האלים, ואפילו הרחמנים שבּהם, הם צמאי דם. או נגיד ביותר עדינות: דורשים שעבדיהם יוותרו על היקר להם ביותר. וכי לא ציווה אלוהיכם לאברהם לעקוד את בּנו?”
– “עזוב את האגדות והסיפורים! – התנער המהנדס – חזור למציאות!”
–“מסכים. נשוב למציאות. האין האדם המודרני מקריב קורבנות אדם כדי להישׂרד בעידן חדש? מה היתה המלחמה הרצחנית אצלכם? והמהפכות? האין הן הקרבת קורבנות אדם על מזבח עידנים חדשים?”
– “עדיין לא הסברת, מיהם אבותיך: ספרדים או אינדיאנים?”
גוֹנזַאלֵס לא השיב. אחז בזרוע אורחו ויצאו לרחוב. הובילוֹ בקרבת מקום לחצרו של בית-ספר. לַאסלוֹ עצר את נשימתו נוכח ציורי-הקיר עזי הצבע, אשר קישטו את הקירות. שלוש הקומות של הבניין עוטרו בעמודים ובקשתות, מעין מסגרת לפרסקוֹת. גוֹנזַאלֶס ניגש עמו אל ציור, המתאר זוג ערום.
– “ספרדים כובשים בנו את החצר הזאת. את התמונות צייר אוֹרוֹסְקוֹ, אחד מאמנינו הדגולים. אלה הן חוויות מקסיקו… הגבר המזדקן ובהיר העור הוא קוֹרטֶז הכובש, הנועז והאכזר. ימינו אוחזת בידה של אינדיאנית ושמאלו מגוננת עליה. בת-זוגו היא מַאלִינְצָ’ה. שני הגזעים העלו קורבנות אדם בעת הכיבוש, בשחרו של עידן חדש. הדם והסבל ריצו את האלים הזועמים. אנחנו המקסיקנים חיים בזכותם, בזכות הקוֹרטֶזים והמַאליִנצ’וֹת. הוא בנזונה, היא בגדה בעמה ומכרה את גופה לכובש. אבל זהו זה. איש אינו יכול לבחור את הוריו”.
הם סובבו מעט במסדרונות ולאחר-מכן המשיכו בדרכם.
– “תיאטראות כגון אלה רואים באירופה” – אַדלֶר הצביע על מבנה שיש מפואר, שכניסתו והרחבה שלפניה שקועות מתחת פני הרחוב.
– “יש בבניין זה משהו סמלי – אמר המקסיקני – אחד הנשׂיאים שלנו ציווה לבנות אותו, כדי להידָמות לאירופה היפה, הטובה, התרבותית. אבל אדמתנו אינה סובלת פלישה. אגם תת-קרקעי משׂתרע תחת הבירה, אגם אינדיאני, שאינו מוכן לשׂאת על גבו שיש של אירופה והבניין שוקע”…
המהנדס הצעיר הוקסם מהשׂדרות הרחבות של “פָאסֵיאוֹ דֶה לָה רֶפוֹרְמָה”. בתי-פאר, עצים, גינות ופסלים, כמו באירופה במיטבה. אדם אינטליגנטי נהג במכונית מהודרת ומתגאה באבותיו הפראים ובכובשיהם האכזרים. עם מוזר. כור ההיתוך הצליח לאחות גזעים שונים מעולמות נפרדים. לַאסלוֹ חשב על עצמו, על גורלו של יהודי הונגרי ספוג בתרבות מולדתו ולוחם את מלחמתה בחזית ממש. דור חמישי בארצו ואין לו מולדת אחרת. בכל-זאת נאלץ לעזוב את ביתו ולחפשׂ פרנסה, אולי עתיד, בשׂדות זרים… כי הוא נושׂא אות קלון של זהות יהודית. אינדיאנים פרימיטיביים ואבירים ספרדים יצרו אומה אחת. ההונגרים אינם שונים ממנו בתרבותם, בשׂפתם ולא-כל-שכן בצבע עורם, ובכל-זאת אינם מכירים בו כהונגרי לכל דבר. היטיב לעשות שהסתלק משם. אם יוליד פעם בן, ימנע ממנו את הסבל. בנו לא יהיה עוד מנודה! ישׂא אולי בנפשו את סימני יהדותו, אך לא יסבול בגופו. בנו שטרם נולד לא יקריב קורבן דמים של ברית עם גורל אכזר…
– “הגענו – קרא גוֹנזָאלֶס – נבקר בפינת-חמד בראש הגבעה ובארמון, שמשנה למלך ספרד בנה אותו. יש בו משהו מיוחד בשבילך”…
צעדו בשבילים מוצלים, בין ערוגות מטופחות. ורדים לבנים ואדומים פרחו בגינה, ובין עמודי האכסדרה נראתה הבירה כמשׂתרעת על כף-היד. מכוניות התרוצצו ברחובותיה, אך הרעש לא הגיע הנה, כי הבית מורם מעל-פני השטח, אכסניה לשליטים.
– “האיש הזה מוּכּר לך? – שאל גונזָאלֶס. – האם הוא דומה למלכך משכבר הימים?”
גבר גבַה קומה הביט עליהם מציור בצבעי שמן. לחייו מכוסות זקן לחָיַים בהיר, עטוף אדרת ארגמן. כתר זהב ושרביט לידו ועל צווארו אות מסדר גיזת הזהב.
– “ודאי שאני מזהה אותו! הוא אחיו של הקיסר פרַנְץ יוֹזֶף שבצבאו שֵרַתּי. הוא מַקסִימִילִיאן לבית הַאבְסבוּרְג, שאותו רצחתם…”
– “אל תגיד זאת! – מחה המקסיקני. – הוא הוצא להורג כדין. תבין שאין העם הזה סובל עריצים, מלכים, ועל אחת-כמה-וכמה לא את הזרים”.
לעת ערב חזרו השניים אל העיר העתיקה, לכיכר גַארִיבַּאלְדִי, שמראהָ היה שלא כמו הפארק על הגבעה. המקום היה הומה אדם, ספוג אבק, רעש וריחות. רוכלים ופרוצות הצטודדו לרגלי הפנסים. חבורות-חבורות המתינו הנגנים על כתמי דשא עלובים: כובע סוֹמְבּרֶרוֹ כבד ורחב-שוליים, רקום בחוטי כסף וזהב, גלימה שחורה קצרה, מכנסיים מהודקים עם פס כסף, היורד בצד הרגל, חגורת עור רחבה, אבזם מגושם ובנרתיק האקדח הנצחי. הם תקעו בחצוצרה, פרטו על גיטרה סתם, ללא סדר ומגמה. מערבולת של קטעי מנגינה וריחות חריפים פרצה אל הכיכר מדלתות בתי-האוכל, גבר בודד הגיע, הסתובב בין להקות המוזיקנטים, שאל, התמקח, תקע כף עם רַכּז חבורה והסתלק אתם.
– “עמדו על המקח – הסביר גוֹנזָאלֵס – ועכשיו יוצאים לאי-שם, ינגנו סֶרֵנַאדָה תחת חלונה של עלמה, כדי לכבוש את לבה… ודאי תרצה לטעום מזון, משקה ושירה גם יחד”.
נכנסו למסבאה דחוסה בבני-אדם ורוויה עשן. בקושי נמצא להם שולחן פנוי.
– “שתה עמי סאנגֶרייה – ציווה על אורחו ומזג לו מהנוזל האדום – צבעו כצבע הדם ומחַיה אפילו את המת. סאלוד! לחיים!”
– הם שאבו אל קרבם את המשקה בלגימה אחת. עיני אַדלֶר דמעו, גוֹנזַאלֶס צחק:
– “שתה עכשיו כוסית טֶקִילָה ולא תרגיש שהיא חריפה”.
תזמורת ניגשה אל שולחנם והמקסיקני הזמין שיר: זֶמֶר על איכר גוסס, המדבר אל אלוהיו כדַבֵּר עובד אלילים אל פסל, או אדם אל חברו. אין דרישות בפי האיכּר הזקן, אין הוא מתלונן על שהרופא מאחר לבוא אל מיטת חוליו. הוא מבקש רק דבר אחד: יִיזָרְעוּ הזרעים, שהכין בעוד מועד לעונה, ייזרעו בתלם ויניבו יבולם. אסור שהחיים ייפסקו לאחר המוות.
– “אני מקנא במקסיקנים – חשב לַאסְלוֹ בלבו ולגם לגימה יתרה מהטֶקִילָה – אני מקנא בשורשיהם שבקרקע. אין הם כמוני, עקור פה, כפי שהייתי זָר שם”…
*
– “עיניך הרואות – הציג וַאן גרוֹט את הנוף הירוק – לא כל מקסיקו חול וקְַקְטוּס. רבה הלחות ביערות-העד של פוּאֶרטוֹ מֶקסִיקוֹ. עליך להישמר מנחשים, מיתושי קדחת וממהפכנים”.
הם שׂוחחו על מרפסת צריף המגורים במחנה מחפשׂי נפט, שהוקם בסתר היער.
– “הבאתי מגפי-עור גבוהים נגד נחשים. – ענה אַדלֶר – אתגבר על היתושים בעזרת כילה, אם כי לא סבלתי את כלוב הרשת בנעורי. למדתי על בשׂרי קדחת מהי ולא אסתכן עוד. אבל מה עלי לעשׂות נגד מהפכנים? מה הם מחפשׂים ביער-העד? ובכלל, על איזו מהפכה אתה מדבר?”
– “הטכנאי פַאנְצ’וֹ יסביר לך, כאשר תצאו לאתַר החיפושׂים”.
פַאנְצ’וֹ התייצב השכם בבוקר בצריף"
– “אתה מוכן, אִינְחֶנִיֶירוֹ?”
– “כן – נשמע קולו של לַאסלוֹ – העמס את הציוד על גב הפרדה, ונזוז”.
השיירה הקטנה טיפסה בשביל, במעלה הרי סיֶירָה מַאדְרָה. ככל שהתרחקו מהבסיס, נעשׂתה הצמחייה סבוכה יותר. ענפים, שׂריגים ושורשי אויר הקשו על המעבר ולבסוף נחסם הכול. הקבוצה נעצרה בקצה שביל ללא מוצא. הראשונים נאבקו בצמחייה החונקת, הניפו סכיני “מַאצֶ’אטֶה”, קיצצו בצמחייה ופרצו בג’וּנגֶל מנהרה צרה בגובה קומת אדם. בעמל הגיעו לקרחת שביער, כיסחו משטח בעשׂב הגבוה ואַדלֶר ערך את מדידותיו הראשונות על אדמת מקסיקו. בטרם ירדה החשכה התכוננה החבורה לשוב למחנה.
– “זרקו את הנשק!” – קרא מישהו מתוך צמרת סבוכה של אילן ויריות פילחו את האוויר מכל עבר. השומרים צייתו בלי היסוס.
– “שודדים?” – שאל המהנדס.
– “לא – השיב פַאנצ’וֹ. – מהפכנים”.
– “לכל הרוחות! – רתח לַאסלוֹ – מאז שהגעתי לארץ הזאת אני שומע דיבורים בשבחי המהפכה. אתם בונים מהפכה, שרים מהפכה ומציירים מהפכה. מה עוד רוצים אנשים אלה? הרי המהפכה כבר ניצחה!”
– “לא תבין זאת, סֶניור אִינחֶנייֶרוֹ – ניסה פַאנצ’וֹ להבהיר את המצב. – אבל דווקא המהפכה ממרידה את האנשים האלה. הם מתגעגעים לימים, שבהם סגדו כולם לכנסייה. חוזרים בתשובה והכמורה קתולית מסייעת להם, כי היא מבַכּה את שלטונה האבוד”.
תעלומה: מאין וכיצד צצו המורדים סביבם? מחפשׂי הנפט נִשבו בידי כנופית גברים מלוכלכים ובלתי-מגולחים, מזויינים מקדקוד עד כף-רגל.
– “שבויים אתם בידי עבדי ישו המשִיח – פנה אליהם המנהיג בפַאתוֹס – במצוות האל יצאנו למסע צלב ולא נרפה עד הנצחון. יודעים אנו מי אתם. נלַווה אתכם למחנה ושם תארחו אותנו, כי אנו עייפים ורעבים”.
הם פָרקו מנשקם את השומרים. מורדים אחדים צעדו בראש. האחרים היווּ מאסף ומשני הצדדים סגר עליהם היער, המתעורר לחיי לילה של טורפים. הופעתם של המורדים לא עוררה התרגשות יתרה במחנה.
– “לפי הוראות החברה עלינו להיכנע ולתת את מבוקשם – הסביר פַאנצ’וֹ. – הנסיון מלמד, כּי כל התנגדות מולידה תגובה קטלנית וחברת “שֶל” מעדיפה מחפשׂי נפט חיים מאשר גיבורים מתים”.
טבח המחנה הגיש סעודה ראויה לשמה לאורחים ולעובדים. המפקד הצטרף אל שולחן המהנדס והטכנאים, לאחר שהספיק להתרחץ ולהתגלח. שׂערותיו הבורקות ועיניו השחורות שיווּ לפניו כוח סוּגֶססטִיבִי. גבר נעים הליכות, אך החלטי. על צווארו – שרשרת זהב וצלב שנהב. בחגורתו – אקדח גרמני כבד. כנוצרי טוב בירך על המזון. שׂיחה שקטה, תרבותית, נרקמה בינו לבין מארחיו מאונס, אך לפתע נפסקה.
אחד המורדים נכנס בבהלה ולחש משהו באוזני מפקדו, ששלף אקדחו ופתח פיו בקול חד וקר:
– “רבותי! עלינו להפסיק את הסעודה, לצערי. כוחות הדיכוי של הממשלה מתקרבים, עדיפים במספרם ואנו לא נסכן את עתיד המהפכה הנוצרית. על כן החלטתי לסגת. אני מבין – חיוך שובב הופיע בזווית פיו – שכולכם משתוקקים להרים תרומה לתנועת השחרור האמיתית, אשר תגאל את מקסיקו האהובה שלנו מהאַנטִי-כּרִיסטוּס ומהקוֹמוּנִיזְם”.
הקיש בנשקו על לוח השולחן. מורדים מזויינים נכנסו לחדר, הסתדרו לאורך הקיר ודרכו את רוביהם.
– “שׂימו את הארנקים, השעונים והטבעות על השולחן. תודה!”
המפקד אסף את השלל במהירות ובצאתו הספיק לקרוע שרשרת זהב מצווארו של פַאנצ’וֹ הנדהם. הכנופיה נעלמה בחשכת היער, אבל אנשי המשלחת לא עצמו עין עד אור הבוקר, כי נאלצו לארח יחידה מצבא הממשלה, שפקדה אותם בטרם יצאה למרדף אחרי אויביה.
פגישתו של לַאסלוֹ עם המהפכה נשמרה בזכרונו כאֶפיזוֹדָה משעשעת. עבודתו היום-יומית כילתה את כל מרצו. עייף ומיוזע חזר מעובי היער ולא נותר לו כוח לעיסוקים אחרים. התגעגע לבית בעתות מנוחה: לנופים המוּכּרים, לדוֹד פוֹל, לאח אַנטוֹן ולאחיות. את דבקותו ביקיריו הבּיע בריבוי מכתבים. בבדידותו תיאר את הנוף ואת חוויותיו. התשובות למכתביו הקלו מעט על תחושת הניכור.
אנטון כתב כפי שנהג לדַבֵּר, בסגנון ליצני:
– “אין אני שׂשׂ להיענות להזמנתך האדיבה ולהתגלגל למרחקים, לג’וּנגל, אֶל בין חיות-טרף ואינדיאנים צמאי דם. איני נהנה ביותר מהקאה בים סוער. גם השׁפה תקשה עלי, כי אני מדבר כידוע לך שבע לשונות, אבל כולן בהונגרית עסיסית. אם אבוא, אולי אשמש לך פארטנר למשׂחקי השח ואספר בדיחות. איזו תועלת תצמח ממני?… עכשיו ברצינות: פוטרתי ממשׂרתי בתעשיית העץ. המשבר הכלכּלי פגע גם בחברה זו. רק עבודות זמניות השׂגתי – שבוע פה, שבוע שם. אין יערות רבים בארצנו ומומחיותי ביערנות מבוקשת פה כמו פינוי שלגים בסהרה. אצלכם יערות הרבה, משמע עצים רבים. ואם לא אמצע תעסוקה מיד, אהיה לפחות בטוח שכלבים מיואשים לא ירטיבו את מגפי בגלל מחסור בגזע מתאים לצורכיהם… לכן שלח, אחי היקר, ויזה ואבוא בלב כבד”…
בן-דודתו, אֶריק הרופא, שלח במכתבו תצלום: הוא עם אשתו הצעירה בירח דבש בוֶנֶצִיָה. הוא תיאר בפרטי-פרטים את מאבקו למען נישׂואים אלה. לָאסלוֹ היה אמנם בסוד הדברים בטרם עזב את וספּרים. אבל שורות אֶריק הבהירו לו צדדים סתומים בפרשה.
כאשר הודיע אֶריק לאמו האלמנה, כי ברצונו לשׂאת את אהובת לבו היפה, נדהמה, הדוֹדה טִינִי. הוא הופתע מתגובתה. למה תתנגד? מדובר בנערה אינטליגנטית ועשירה, בת למשפחה מכובדת בעיר קיט שעל שׂפת אגם הבַּאלַאטוֹן. אביה הוא בעל כרמים ושׂדות.. הדודה טיני חיבקה את בנה ועיניה דומעות: – “לא תוכל לשאת אותה, בני, כי היא בשׂר מבשׂרך”…
אֶריק התנער מחיבוק זרועות אמו, כמוכה ברק:
– “איך ייתכן שלא ידעתי? למה הסתרתם זאת אתם, בני פִּילִיץ, האוהבים, העוזרים איש לרעהו? כיצד לא קיימתם קשרי משפחה עם קרובים?”
טִינִי הנרעשת לא היתה מסוגלת להסביר דבר. אשה טובת לב, אך כבדת לשון. אולי מכות הגורל גרמו לכך: התאלמנה, גידלה לבדה את בנה והסתגרה בתוך עצמה, המעיטה בדיבור.
לַאסלוֹ עזב את וֶספּרֵים ולא ידע מה סוד קרבת הדם ומה סיבת הסודיות. אבל ידע בבירור, כִּי אֶרִיק לא יוותר. הוא לחם, עד אשר נכנעו שתי המשפחות. סוף-סוף נערכה החופה בשעה טובה, ואֶריק הבהיר נסתרות במכתבו:
– “…זכור לך כיצד נודע לי באיחור רב על קרבת הדם בינינו. התאהבתי בטרם ידעתי, כּי הורינו הם בני-דוֹד ולשנינו רב-סבא אחד, הדיין יואב. אמי התביישה לגלות דופי בשבט פִּילִיץ המפואר והטילה את המשׂימה על אחיה פוֹל”.
לַאסלוֹ דמיין בעת הקריאה, שהדוֹד השמנמן, המתקרח, מוציא מפיו את מקטרתו ומסיר את משקפיו, כדי לראות ביתר בירור את פני אחיינו. פניו העגולות של דוֹד פוֹל הסמיקו, בודאי תוך מבוכה, כאשר נאלץ לגולל פרשה מבישה בתולדות בית פִּילִיץ:
– “קשה היה לשׂאת את האסון, שפקד את הורינו במות עליהם דוד. הרופא הגדול נפטר בשחפת, שבה נדבק מחולָיו. הוא נפל כחייל על משמרתו. אשתו השׂנואה עזרה לא במעט לקרבו אל עברי פי קבר. אכן, בתו ונכדתו אינן אשמות. אבל האלמנה, שעמה נותרה היתומה, נישׂאה לאדם מפוקפק. עובדה זו הרגיזה את אבינו ועוד יותר ממנו התכעס הדוֹד בֶּנוֹ. הם ניתקו כל קשר עם אלמנת דוד. איש מאתנו לא דרך על סף ביתה. הבת נישׂאה ליהודי מעיירה בסביבה והקשר נשכח כליל. אין איש מעוניין לפתוח פצעים שנגלדו”…
כך הסביר בוַדאי הדוֹד פּוֹל את הפרשה. ההסבר לא סיפק את אֶריק. רצה עוד לדעת, מדוע כה עזה התנגדות משפחת אהובתו. פּוֹל המשיך:
– “הדוֹד בֶּנוֹ לא סלח כאמור, לאלמנה על חטאיה. כאשר כתב את צוואתו, ציווה את כל רכושו לבני אחיו מוֹרִיץ. צאצאי דוד לא הוזכרו כלל. בת-דוֹדי דוִד נישׂאה אמנם לאיש עשיר, בכל-זאת כאב להם שבֶּנוֹ זנח ונישל אותם. זאת לא ישכחו לנו!”
– “…איימו עלי בסכנה שבקרבת הדם – המשיך אֶריק במכתבו. – עמדתי על שלי בעקשנות: אנו אוהבים וכל השאר אינו מעניין אותנו. אם ישלימו, אם לאו, את החלטתנו לא נשַנה. לבסוף נסגר המעגל, אחרי חמש-עשרה שנה של איבה השלימו ביניהם ואנו זוג מאושר”.
*
רגלי המהנדס אַדלֶר דשדשו שוב בעפר הרחבה שלפני נמל וֶרַאקְרוּז. שנים עברו מאז בואו וכאן לא השתנה דבר. אותו אבק, אותה המולה רעשנית, אותם סבלים מרופטים.
אוניה לבנה קרבה אל המֵזח. נוסעים החלו לרדת בכֶּבש. באו מאירופה הרחוקה: תושבים חוזרים שׂמחים, תיירים סקרנים ומהגרים חוששים מפני העתיד. לַאסלו עמד על המזח שעה קלה לאחר שנפסק זרם היורדים ואָחיו טרם הופיע.
– “מה קרה לו? – שאל את נציג חברת הספנות – הרי הוא ברשימת הנוסעים!”
הפקיד ניגש למשטרת הנמל וחזר בפנים קודרות:
– “אדוני המהנדס, אחיך לא יורשה לדרוך על אדמת מקסיקו. שלטונות הבריאות מעכּבים בעד כניסתו למדינה”.
– “הייתכן? הוא בריא כשור! בידו ויזה חוקית. אערער על האיסור!”
במשטרת הנמל דחו אותו בקש. שלטונות ההגירה הפנו אותו אל נציג משׂרד הבריאות ושם נמסרה לו ההחלטה הכתובה:
– “מר אַנטוֹן אַדְלֶר, אזרח הונגרי, מנוּע מלהכנס למקסיקו, כי נמצא נגוע במחלת עיניים מידבקת בטרַאכוֹמָה”.
– “הרשו לי לדבר אתו! – זעק לָאסלוֹ – אביא פרופסור שיבדוק אותו, אעשׂה כל שתבקשו, רק על תחזירו אותו!”
– “אל תתרגש, אדונִי – פנה אליו פקיד לבוש חליפה לבנה. – אתם הזרים, ובמיוחד אנשי חברות הנפט, כולכם עשירים. אני מבין שאין הדולרים חסרים לך, אך מוטב שתדע, כי יש חוק במקסיקו. לא נמכור את בריאות העם בעבור נזיד עדשים”.
– “תנו לפחות לראותו אותו!”
– “אחיך בבידוד מוחלט בספינה – פני הפקיד החמירו – לא תוכל לגשת אליו. אף הפרופסור המלומד, שאתה מתכוון לשׂכּור, לא יראה אותו. אל תשכח, אדוני, אתה אורחנו ועליך לכבד את חוקי המדינה הזאת”.
וַאן גרוֹט הגיע לוְרַאקרוּז, ניסה הכול, אך ללא הצלחה. עלה בידי לָאסלוֹ להבריח מכתב אל אַנטוֹן תמורת שוחד, שבו התחלקו שוטר ומלח. התשובה לא איחרה לבוא:
– “אמת, שרוח הים גרמה לדלקת בעיני, אבל הדלקת עברה לחלוטין. הם טוענים בעקשנות, שאני חולה גרענת. שוטרים ביקרו אצלי בתא הבידוד פעמים רבות והשווּ את פני לתצלום שבידם, לתמונתו של נוכל בינלאומי מבוקש. מצאו כנראה דמיון כלשהו והמחלה היא תירוץ בלבד. אל תתאמץ, כי לא תצליח. ואל תתעצב בגללי! חבל שלא אפגוש אותך, אבל איני מצטער על שובי לאירופה. מוטב להיות בַּבית בטלן מחוסר עבודה מאשר שכאן יחשדו בי כעבריין נמלט. טוב לי במולדתי על אף כל הצרות… שם לפחות אבין את המקללים אותי ואוכל להשיב להם… אל תדאג לי והיה שלום, אחי!”…
בטרם סערה 🔗
טיפות ענקיות של גשם קיצי שטפו את האבק מגגות הבתים. הן טפטפו על סוכך-הבד הירוק של הוֶרַאנְדָה והבריקו את עלי הורדים שבגינה. שביב-אור יצא מבין העננים הכבדים כחיוך על פניו של אדם בוכה.
– “חדלי מלהתייפח – נֶלִי ליטפה את ראשה של מַגדָה ולחצה אותה אל שדיה הקמלים. – אין זה סוף העולם. עוד נתראה”.
מַגדָה, הצעירה בבנותיה, לא היתה עוד ילדה. בנה בן הארבע נמנם במיטה הרחבה של סבא וסבתא.
– “איני רוצה לנסוע – קולה של מַגדָה רעד. – איני רוצה לחיות בעולם זר”.
– “התביישי! – גערה בה נֶלִי – לבנך לַאלִי יש יותר תבונה. הוא שׂמח לשינוי, כאילו מבין יותר ממך, כי כאן אין לנו עתיד”.
– “אני מבינה – עיניה האדימו מרוב בכי – מבינה ולא מרגישה. אני יודעת כי פה אין עוד למה לצפות. פֶּטֶר עבד שעות על שעות והתקיימנו אך בקושי. ניסינו הכול. ולְמה הגענו?”
–“שמחי שבעלך מעז להתחיל מחדש. – הגשם פסק. הקרע התרחב בעננים וקרני חמה ייבשו את שבילי החצץ בגינה. – ראי, שוב זורחת השמש, קשת הופיעה בענן. חייבים להאמין בעתיד טוב יותר. האמיני למענו!”
פנים עגולות של הילד הציצו בין כנפי דלת הפרוזדור. עיניים פיקחיות חייכו מבעל לעדשות העבות של משקפיו. לַאלִי דילג על קצות אצבעותיו וחיבק את צוואר אמו.
– “לא הערתי את סבא – התפאר בלחש. – הוא שוכב על הספה הירוקה ונוחר”.
נֶלי הרכיבה את הנכד על ברכיה ושאלה:
– “מה תרצה שיהיה לך בברזיל ולא היה לך בבודפשט?”
– “הכול היה לי, מה שרציתי, עד שארזו אותם בארגז הגדול. אבל שם רחוק-רחוק, אחרי שנרד מהאוניה, ארצה שיהיה לי תוכי גדול, ירוק, אדום וצהוב”.
– “למה לך תוכי?” – חייכה נֶלִי ונשקה ללחיו המלאה.
–“אני רוצה תוכי ירוק, אדום וצהוב, כי אבא ואמא יעבדו הרבה, לא יהיה להם פּנאי ואז אוּכל לשׂוחח עם התוכי שלי”.
פשפש הברזל חרק. נלי קמה לראות, מי נכנס לחצר.
– “אֶרִיק! הקדמת לבוא היום. מה קרה?”
– “שום דבר מיוחד – ענה ועלה במדרגות הוֶרַאנְדה – לא התחשק לי לנוח אחרי-הצהרים ויצאתי מהבית במוקדם מהרגיל”.
מאז מות אשתו הצעירה ביקר את הקבר מדי יום ביומו והניח עליו פרחים טריים. הדרך לבית-העלמין החדש הובילה בקרבת בית אַרְמִין, לכן סר כל יום לדרוש בשלומם, ואפילו לרגע קט.
– “ידעתי, שהיום לא נשׂחק בקלפים והקדמתי בטרם יגיעו כל האורחים. רציתי להיפרד ממַגדָה בשקט, בלי המולה. ובכן החלטתם לנסוע?”
– “אל תגרום לה לבכות שוב! – הזהירה נֶלִי. – קשה לה. היא קשורה כל כך לארץ, לתרבות ההונגרית”…
– “ובעיקר אליכם! – הוסיפה מַגדָה – ואתה, אֶרִיק, היית רוצה לעזוב? היית משאיר פה את אמך?”
– “ודאי שלא – עיניו נראו כהות מתמיד. – לכן איני נוסע. אבל אם אסתכל בלַאלי ואם אחשוב על וֶרָה בתי, אני מתחיל לפקפק. מה מצפה להם פה?”
השתתק. פניו נתעוותו לפתע וקם להיפרד.
– “אל תלך – ביקשה מַגדָה – בעלי יגיע ברכבת של חמש. לא תגיד שלום לו?”
– “אשתדל לשוב. ואם לא אצליח, דרשי בשלומו בשמי והגידי, שאני מאחל לו אושר, עושר ומזל”.
– “מה קרה לאֶריק? – שאלה מַגדָה בדאגה. – מה השינוי הפתאומי? לאן הוא ממהר?”
– “אסון, – מלמלה נֶלי – אסון… רוחו של הגבר המבריק הזה נשברה כאשר אשתו נפטרה. הרי ידעת מה עזה היתה אהבתם”
– “מדוע אינו מתחתן?”
– “אֶרִיק היה תמיד מופנם – נאנחה נֶלי. – נפשו נפתחה פעם אחת בלבד, כפרח אציל ונדיר. הפרח נסגר שוב עם הסתלקות אשתו. הוא רוצה להיות אב ואם לוֶרָה, כפי שטִינִי שימשה לו אם ואב”.
– “יש משהו מפחיד במבטו” – העירה מַגדָה.
– “נו, לך אוכל לספר, כי שם בברזיל לא תגלי לאיש. יש לאֶריק שלנו אבנים בכליות והציקו לו כנראה גם הפעם”…
– “מה הסוד בזה? אבני כליות? אין בזה בושה”.
– “לא בכך הסוד. אלא שהוא מזריק לעצמו מוֹרפִיוּם, כדי לשַכֵּך את כאביו. פּוֹל מנסה לשכנע אותו להסכּים לניתוח. אם לא ישתכנע בקרוב, אני חרדה, שלעולם לא ישתחרר מהסם”.
אַרמִין נמנם בחדר השֵינה על הספה הירוקה שלרגלי המיטה הזוגית. שמע את רעש האורחים, העולים לוֶרַאנדָה ופקח עיניים. התיישב והרכיב משקפיו. הרים מהשטיח ספר עב-כרס, שבו קרא בטרם נרדם. במשך שנים עיין בקלסיקנים הלטינים הנערצים. חזר לעת זיקנה למקורות והחליף את שירי הפַּגַאנִים בתנ"ך. הניח את הספר על האצטבה בטרם יצא אל האורחים.
– “ברוך בואכם! – קרה בשׂמחה וחיבק את אחיינו מיכאל – טוב לראותכם אצלנו. אִירֶנָה, פניך טובות, והנה שׂרִי הקטנה! לאן את צומחת? בסתיו תלמדי כבר בתיכון? לא יאומן”.
צמות עבות וארוכות לשַׂרִי. לַאלי אוהב למשוך בהן, כאילו במושכות:
– “דיוֹ, דיוֹ, סוסתי!”
היא דהרה לפניו בחצר, צהלה, לפעמים נעצרה ובעטה. הילד צחק מרוב שׂמחה. נֶלִי התבוננה בשׂרִי ופנתה אל מיכאל:
– “כאילו אמך המנוחה לפני”.
– “כן, דוֹדה נֶלִי – הוא ליווה במבט אוהב את בתו – גם היא בת כפר, רוכבת, מכירה כל צמח, אוהבת את השׂדות”.
– “כמו אמך, שׂרה ז”ל, אחותי הקטנה – עיני נֶלִי נעצמו ומחשבותיה הפליגו בעבר. – אני מסתכלת בבתך ורואה לפני את אמך רצה לקראת אבינו. זה היה בבוקר שטוף שמש, אך קריר. צינה צבטה את פנינו. אבא רתם זוג סוסים לעגלת איכרים. הוא עסק בסחר סוסים ותבואות, אבל בנפשו נשאר יוגב. סבא קנה שטח של ביצה בפרוטות, כי איש לא רצה בו. אבינו עודנו נער, חפר תעלות ניקוז כמו ידיו וייבש את הביצה. כאשר נולדתי, היתה כּבר במקום הביצה אדמה טובה ודשֵנה. באותו יום זוהר הסכים אבא להסיע אותנו לשׂדה. עזרנו בזריעת תפוחי-אדמה. בני איכרים פתחו גומות במעדר, אמך ואני זרקנו פקעות אחדות לכל גומה. הזדרזנו, פן נעכב את הבאים בעקבותינו לכיסוי הזרעים. עייפות ומאושרות סיימנו את העבודה וחיכינו לאבא שיהדק במעגילה את הרגבים מעל הזרעים. סיים, הרים אותנו, ישבנו על-ידו על מושב המעגילה. גער בסוסים: דיוֹ, סנוּנית! דיוֹ, ברבוּר! בשמות יפים קרא להם"…
מיכאל איבד את אמו כשהיה בן ארבע. רק לפי הסיפורים זכר אותה.
– “גם סבתא שלי עבדה בשׂדה?”
–“לא. אמנו חיכתה בבית – נֶלִי חייכה. – היא נראתה עייפה יותר מאבא. אשה דקת-גו ועל כתפיה דאגות משק הבית. אבא קרא לנו אחרי ארוחת הערב מהספרים. אמא נחה על הספה, רצתה להישאר אתנו עד שנשכּב לישון. אבל עיניה נעצמו ונרדמה לפנינו”.
– “הגידי את האמת, דוֹדה – שאל מיכאל. – אינך מתגעגעת לחיי הכפר?”
– “ודאי! איך לא אתגעגע למחוז ילדותי, לריח הזבל והשחת! אבל תחושת הבטחון חסרה לי יותר מכול, וגם האופטימיות שאפפה אותנו. אבא ואמא האמינו בנפש ההונגרית האצילה. הם ראו בארץ הזאת מולדת אמיתית. סבא הצטרף למשמר הלאומי של קוֹשוּט ב-1848 – עיני נלי אורו בגאווה. – גייסו אותו על אף היותו יהודי, כי ידעו שאפשר לסמוך עליו. נלחם בצד המורדים נגד העריצות. אבא הטיף לפטריוטיות הונגרית… הקימו מזבח למולדת בלבנו… וכעת אני חרדה”.
– “מדוע תפחדי?”
– “אני חוששת שיהרסו את המזבח ביד גסה, שכל הקדוש בעינינו יחולל. מַגדָה מהגרת, כי אין לה עתיד פה.. והמזבח מתפורר”.
*
הרכבת המהירה קרבה לתחנה. הקטר הענק צפר צפירה אדירה. אדים זינקו בסילון לבן אל שמי התכלת. האדמה רעדה מכּוֹבד גופה של חַיַת הברזל. הצפירה הקפיצה על רגליהם את בני-המשפחה, אשר באו מהכפר להיפרד ממַגדָה ומבני-ביתה.
– “עלינו לנצל כל שנייה – אמרה בלַנְקָה, אשת הוֶטֶרִינַר. – אל תצעקו, בבקשה, ואל תדברו בבת-אחת. כל אחד מאתנו ייפרד מהם לחוד”.
היא השמינה מאז הלידה השנייה, אך נותרה יפה ונמרצת. עיניה החומות הביעו רצון עז. קולה היה כקול מפקד, הרגיל לחלק פקודות. סמכותה מובנת מאליה. החבורה הסתדרה לאורך המסילה: אֶלמֵר, הבנים ג’ורְג' ומִיקִי. אורחי הקיץ באו אף הם: אֶלִיזַבֶט, אחותה של בלַנקָה, עם בנה הפעוט ובת האחות הבוגרת אֶוָה לַאנְג. בלמי הקטר פיזרו גיצים. נחש הפלדה המגושם נעצר. הם רצו לאורך הקרונות וחיפשׂו את השלט, המראה כי המטרה הסופית של הקרון היא העיר גֶנוֹאָה.
ראשיהם של פֶטֶר, מַגדָה והבן הופיעו בחלון. דמעות בעיניהם ואף-על-פי-כן מחייכים. בלַנקָה התרוממה על קצות אצבעותיה והושיטה צרור עטוף במגבת-מטבח צבעונית:
– “צידה לדרך, עוגת פרג, שכה אהבתם תמיד בנופש אצלנו. אל תשכחו אותנו!”
–“הלב מלא וקשה למצוא מלים – הצטדקה אֶליזַבֶט והרימה את בנה הקטן. – הבט, טוֹמי, לַאלִי הנוסע למרחקים. זרוק לו נשיקה!”
לילד השחרחר מתולתל השׂיער טרם מלאו שנתיים. לא הבין במה מדובר. רעש הקטר הטיל פחד עליו והוא פרץ בבכי מר.
ג’וֹרְג' היה ה“משפחתי” בין הצעירים. הוא הכיר את כל בני פִילִיץ, כי התגורר במשך שמונה שנות לימודיו התיכוניים אצל הדוד אַרמִין בוספּרים. שם סיים לימודי בגרות והספיק מאז ללמוד שנה בפקולטה למשפטים.
– “אתה בכלל לא מתרגש – העירה אֶוָה, נערה דקה, בת גילו – הם עוזבים ועיניך יבשות”.
– “למה אבכה? מעשׂה נבון הוא לעזוב עכשיו. ואם יעבור זעם, יוכלו לשוב”.
–“ומה אתה אומר, מִיקִי?” – שאלה אֶוָה את בן-דודתו הצעיר.
– “אני מסכים אתם, שעוזבים – השיב – אבל איני מבין למה נוסעים לברזיל? האם כדי להאריך את דרכי הנדודים?”
– “מכירים אותך, אחי היקר – לגלג ג’וֹרג'. – היית רוצה שכולם יסעו לפלשׂתינה. יופי! אבל איך? אנגליה אינה מסכימה”.
מִיקִי רצה לענות, כי אהב את הויכוח, אבל לא הספיק. מנהל התחנה הניף דגל ירוק והקרונות החלו לנוע בעצלתיים. עשן שחור, מחניק, ירד על הבוכים והמנפנפים לשלום.
בראש הרכבת נשף קטר קטן ובלוּי וגרר באיטיות קרונות בודדים במסילה. הם נסעו לכפר מתחנת הצומת. אֶלמֵר התעטף בשתיקה. בלַנקָה התייפחה:
– “נסעו ומי יודע מתי נראה אותם שוב”.
אֶליזַבֶט, אשה קטנה, שנראתה מבוגרת מגילה, חיבקה את בנה הישן.
– “הם נסעו, ומה יהיה עלינו? – לחשה בעצב. – נישׂאתי לליאוֹ וחשבתי כי בקוֹמַארְנוֹ, בארץ אחרת, יהיה טוב יותר. אמנם, הצ’כים אינם מפלים לרעה את היהודים, אבל המשבר בענף העצים פוגע בכל הסוחרים, ביהודים ובסלובקים כאחד”.
– “לדוֹד לֵיאוֹ בעיה חמורה מזו – העיר מִיקִי. – היא בעית הזהות. אשתקד, כאשר ביקרנו אצלכם, הלכתי לטייל אתו בגן המצודה. עמדנו מול פסלו של סטֶפַאנִיק, הגיבור הסלובקי. לֵיאוֹ לחש באוזני: ‘אשׂמח אם ההונגרים ישובו וינתצו אותו!’. אמרתי לו כי אינו מכיר את ההונגרים. הם ישברו קודם את עצמותיו-שלו”.
אֶלמֵר סגר את דלת התא בעצבנות, כּדי שאיש מהעומדים במעברים לא ישמע מלה:
– “שמור לשונך, מִיקִי! למד אחת ולתמיד לא להשמיע דעותיך הפוליטיות במקום ציבורי. אתה מסכן את עצמך ואת כולנו. אל תשכח שאני פקיד ממשלתי ודיבורים שכאלה עלולים לשבור את מטה לחמנו”.
– “אתה צודק, אבא – הסכים הבן – אבל מותר לי להגיד את האמת בינינו לבין עצמנו וטוב שגם אֶלִיזַבֶט תשמע, כי בנפשה הדבר, אמרתי לבעלה, כי הוא שוגה, בהצביעו בעד הרשימה ההונגרית בבחירות. יש בצ’כוסלובקיה מפלגה יהודית. הלוואי והיתה כזאת אצלנו! הייתי מוכן ללחום למענה. כאן נותר לנו רק תפקיד שלילי: להתנגד לנאצים. לא חשוב במי בוחרים, רק לא במועמד הנאציונל-סוציאליסטי”.
– “למד, בני – חייכה אמו – ואל תעסוק בפוליטיקה!”
– “מִיקִי אינו מסוגל להבין את לֵיאוֹ – אמרה אֶלִיזַבֶט בתרעומת. – לֵיאוֹ הוא יהודי מאמין. בעיניו היהדות היא דת, אך הוא בעצמו הונגרי, בז לסלובקים, השולטים בעיר, שתושביה התחנכו על שירי פֶּטוֹפִי. הוא סובל מדיכוי ההונגריוּת ומשתוקק לשחרור. מקווה בכל לבו, שהשלטון הזר יעבור מהעולם ונשוב למולדת, לאמא-הונגריה”.
– “טעות מרה הוא טועה. אלה אשליות! – מִיקִי פנה אל הוריו כמתחנן – אני יודע כי לפעמים אתם צוחקים לי. אבל אל תגידו שיש שחר לגעגועי לֵיאוֹ לשחרורו בידי ההונגרים ואילו געגועי שלי לחיים חופשיים בארץ-ישראל הם מקסם שווא!”
– “אתה מפחיד אותי, בן – אמר הדוקטור בחרדה – אתה מזכיר לי את התועמלנים הבולשביקים, שכה נזהרתי מפניהם”.
–“עזוב אותו, אבא – ג’וֹרְג' משך אליו את אחיו – הסבר לי: במה מציאותית מדינה יהודית שאינה קיימת כלל, משחרור קוֹמַארְנוֹ בידי ההונגרים, ההולכים ומתחזקים בזירה הבינלאומית?”
– “לתנועות המהפכניות הגיון משלהן – ניסה מִיקִי להגן על עמדתו – ההונגרים אולי ישתלטו על קוֹמַארְנוֹ בעזרת היטלר. אבל לי ברור כשמש, כּי לא יחלצוּ את לֵיאוֹ מצרותיו ולא את שאר היהודים… צדקת שאין עדיין מדינה יהודית בפלשׂתינה, אבל היא תקום אם היהודים ירצו לבנות אותה. אולי לא בדור שלנו, אך אי-פעם תהיה למציאות ותשחרר אותנו מתלות בעמים אחרים. אתם מדברים בשם המציאות וצוחקים לי, לרודף חלומות. בסדר! המציאות היא, שאבא סוגר את דלת התא, פן ישמעו את שׂיחתנו. המציאות היא, שהמשפחה מפוזרת על-פני כל היבשות: אחות של אבא בדרום-אפריקה, דוֹד לַאסלוֹ מחפשׂ נפט במקסיקו, מַגדָה מהגרת לברזיל, פִּילִיץ אחד באנגליה, שני בארגנטינה… זוהי המציאות של משפחה אוהבת ומלוכדת. תודה! אני רוצה להאמין בחלום שלי, כי הוא יפה יותר”.
הרכבת נבלמה בטלטול עז בתחנה הקטנה של מַארְצַאלִי. הבלמים חרקו, פגושי הקרונות הצטלצלו ואדים עייפים פרצו מדוּד הקטר.
*
הטבחית הגישה ארוחת ערב במרפסת רחבת-ידיים. אֶלִיזַבֶט השכיבה את בנה. ערב קריר ירד וגירש אותם אל תוך הדירה. התכנסו בחדר עבודתו של אֶלמֵר והשׂיחה נסובה על הדור הצעיר.
– “מתי תתחיל להתכונן לבחינתך במשפט הרומי? – שאלה בלַנְקָה את ג’וֹרְג'. – הזמן חולף ואסור לך להיכשל”.
– “עלי להלחין קודם יצירה ולאחר-מכן לכתוב פַּארטִיטוּרָה לתזמורת קמרית – ענה הבן המבוגר באי-נחת מופגנת – המשפט הרומי לא יברח”.
– “שכחת את ההסכם שלנו – הביט בו אביו. – הסכמנו שתלמד ניצוח וקומפוזיציה בבודפשט ותמורת זאת תגמור חוק לימודיך במשפטים. ייתכן שאתה עושׂה חיל בענייני המוסיקה, אבל נכשלת בדיני רומי”.
– “כי אני אוהב את המוסיקה, אבא – ג’וֹרְג' סיפר בקול עמוק ומתנגן – המנגינות פורחות מהראש, לכן אני חייב לרשום אותן מיד. ספר החוקים הרומי קיים אלפי שנים, הוא יחכה לי”.
המתח גבר והחבילה עמדה להתפרק.
– “בואי, אֶוָה, לחדר שלי – הציע מִיקִי – אראה לך את הספרים החדשים”…
בית נמוך עמד בקצה הגינה, לרוחבו של המגרש ובו מוסך מרכבות, אורווה ושלושה חדרים בודדים. החדר הקיצוני שימש מקלט למִיקִי. ריהוטו – מיטת נחושת מבריקה, שולחן פשוט, כיסאות וארון ספרים. אֶוָה ומִיקִי התבודדו לעתים קרובות בחדר זה לשׂיחות ארוכות אל תוך הלילה. ההבדל בגיל ניכר ביניהם: היא למדה כלכלה באוניברסיטה והוא סיים עתה את השישית בתיכון. בכל-זאת מצאו תמיד נושׂאים לשׂיחה.
– “הגידי – שאל הבחור – את מרוצה מהלימודים? את מעוניינת באמת בכלכלה?”
– “לא, משעמם לי – השיבה בחיוך מר. – אבל מה אעשׂה? אין לי עניין מיוחד בשום מקצוע. ג’וֹרְג' נלחם על המוסיקה שלו. אותי שכחו המוּזוֹת. אבא הציע כלכלה, אמא הסכימה, נתקבּלתי לפקולטה. אז מה יש עוד לעשׂות? להיכנע… נראה אותך בעוד שנתיים! מה תעשׂה אחרי הבגרות?”
מיקי התאנח:
– “הייתי רוצה להיות רופא וטרינרי, כמו אבא או הדוֹד אַרמִין. אבל זה לא ילך”.
– “לא ניסית בכלל וכבר מוותר?”
– “חשבתי לעזור לחיות, שאינן מסוגלות להסביר מה כואב להן ואינן יכולות לבקש עזרה”.
– “נפש רומנטית! – צחקה אֶוָה – אתה מת לבוסס בזבל, להתגלגל בעגלה בלילות חורף לחווֹת נידחות. כל זאת מתוך רחמנות לתרנגולות בטרם צולים אותן. אמור לי, המהפכן, למה תוותר מראש?”
– “אבא והדוֹד אַרמִין עורכים לי שטיפת-מוח. הם ממליצים שאהיה רופא, כי חייו של וטרינר קשים וגם לא כל כך מכובדים. בכל-זאת הייתי עומד על דעתי, אבל כבר מזמן אין אף יהודי אחד בפקולטה. חוק ‘נוּמֶרוּס קְלַאוּזוּס’ היה מאפשר, אבל הסטודנטים הגזענים הציקו והרביצו, עד אשר היהודי האחרון עזב לפני שנים. חוק לחוד ומציאות לחוד”.
– “אם כן, מה תעשׂה? תהיה רופא?”
– “אני רוצה לעבוד בחקלאות, לחיות עם חברי לתנועה ולהגר לפלשׂתינה. אני אומר זאת השכם והערב, אבל הורי מתעלמים מדברי”.
– “ובכן, תהיה רופא או לאו? ענה!”
– “לא. אולם אם אבא יתעקש, אגיש בקשה להתקבל. ידחו אותי ואז אהיה חופשי לעשׂות כרצוני, מבלי לפגוע בו. מה דעתך? האם גם הורינו נאלצו לעשות דברים שלא רצו? האם גם הם דוכאו בידי אבותיהם?”
– “ודאי – פני אֶוָה ביטאו עצב – והם לא למדו לקח. הנכנעים היו למכניעים. הנה אמא. היא אינה אוהבת את אבא, אבל נישׂאה לו, כי התביישה להישאר בתולה זקנה. אבא אינו אדם רע, אבל שונה מאמא בהרבה. היתה מתאימה לו בת-זוג עליזה, בעלת מרץ. אמא היא שקטה מדי ונכנעת. היא נולדה להיות קורבן. הוא משתולל לפעמים. הכניעה המתמדת שלה משגעת אותו. היא כולה אהבה נוצרית. הוא חריף, תוסס, כל-כולו יהודי, יהודי מוזר. לקח אותי לבית-הכנסת. הרעש, החילוניות שבקדושה עוררו בי בחילה. תיארתי לי שבית האלוהים הוא שקט, מעורר כבוד. אבל מצאתי תוהו-ובוהו, צעקות ויללות. גברים דנים בעסקים, נשים מאופרות מפטפטות. החזן ממלמל טקסט בלתי-מובן במהירות מסחררת בשׂפה בלתי-מובנת ומתה. אלוהים בעצמו שכח כבר עברית”…
– “צר לי עליך אֶוָה – מִיקִי הנמיך קולו – כי אינך מבינה מה זה להיות יהודי”.
– “וכיצד אבין? – כעסה – לפני שנתיים או שלוש ליוויתי את אבא לאחרונה אל בית-הכנסת בערב יום הכיפורים. התעטף בטלית כרוצה לכפר על כל חטאיו. שבנו הביתה, התרגז על אמא בגלל שטות, אפילו איני זוכרת למה. השתולל, צרח, העליב אותה. היא בכתה, כפי שלא ראיתי אותה בוכה מעולם. כל המרירות שאגרתי פרצה מתוכי. רציתי לנקום בו ובצדקנותו המזוייפת. אספתי מזון ומשקה, הסתגרתי בחדרי, אכלתי ושתיתי ביום הכיפורים. כתבתי, כתבתי וכתבתי”.
– “מה כתבת?” – שאל מִיקִי, ספק נדהם, ספק משועשע.
– “איני זוכרת, עד כדי כך רגזתי. אולי מכתבים לאלוהים שאיננו או מסה על הצביעות. היה אתי בקבוק יין, גמרתי לשתות עד לטיפה האחרונה. השתכרתי בפעם הראשונה בחיי ונרדמתי”.
– “איך סובלת דוֹדה אִילוֹנְקָה מצב שכזה? איך אפשר כך לחיות?” – השתומם הנער.
– “הרי אמרתי. היא אימצה לעצמה את הכניעה הנוצרית”.
– “את מאמינה – פקפק מִיקִי – שהיא מוצאת סיפוק בסגפנות?”
אֶוָה קרצה בעיניה וחיוך קל הופיע על שׂפתותיה:
– “נדמה לי שיש לה רומן סודי עם מנהל בית-הספר, שבו היא מלמדת. איני בטוחה אם זה ‘על אמת’ או אַפלטונִי. יהיה אשר יהיה, אני מאחלת לה בכל לבי שתיהנה טיפה מהחיים המחורבנים האלה.”
– “אני חושב – אמר מִיקִי – כי דור הורינו הוא אבוד”.
– “מה זאת אומרת? איני יורדת לסוף דעתך – עיניה נפקחו לרווחה. – מה פירוש שהם אבודים?”
– “הם שׂרידים של עולם שוקע. מאמינים בדברים, שמזמן חדלו להתקיים. איפה העולם היפה שלהם? שמעת, כיצד מזכירים את ימי פרַנְץ יוֹזֶף? מכנים את תקופתו ‘זמני השלום היפים’. נוסטלגיה עקרה. התרפקות על העבר, הנראה יפה מבעד ערפל השנים. חולמים על ליברליזם, על שפע ובינתיים הכול מידלדל סביבם, הכול נעשה אכזרי יותר”
– “אבל הצעירים יותר – שיסעה אֶוָה את דבריו – הסופרים והאמנים חושבים אחרת”.
– “הבטלנים, הממלאים את בתי-הקפה? עטופי עשן סיגריות מתווכחים עד אור הבוקר, מנותקים מהמציאות, חולמים בהקיץ, חלשלושים ומבולבלים. הם כואבים את כאב העולם, אך אינם מסוגלים לעשׂות מאוּמה. בטלנים ואימפוטנטים”.
– “נניח שהניתוח שלך נכון – אמרה בשמץ של זלזול, בסדר! אם כּן, מה תעשׂה? תסתלק מהעולם הזה, כי אינו מוצא חן בעיניך?”
מיקי השתלהב. עיניו בערו, פניו הסמיקו. לא חש כלל בנעימת הלעג שבדבריה.
– “איש אינו מסוגל להתמודד לבדו עם הסערה הממַשמשת ובאה. הרגשה מוזרה השתלטה עלי: משהו נורא עומד להתרחש. מעין תחושה חיָתית, כפי שצפרדע חשה בגשם המתקרב”.
– “…והיא מקרקרת” – צחקה אֶוָה.
– “נכון – הרצין – אני מקרקר וזועק. צוחקים לי, אומרים שאני רואה שחורות, כי סיוטים רודפים אותי”.
– אתה מגזים באמת – אמרה בקול פייסני. – ממה אתה חרד כל כך?"
– “משגע אותי שאינכם רואים מה מתרחש סביבנו. נוח לכם לדחוף ראשכם בחול, כמעשׂה בת-היענה, ולא לראות דבר. כל הנשמות האבודות מחפשׂות פתרון. נערים בלי עתיד ורעבים בלי הוֹוה מגששים באפלה, מושיטים יד איש לרעהו. תנועות מתגבּשות במחתרת. חפרפרות נוגסות בפקעות ואתם מריחים את הפרחים”.
– “דַבּר ברורות! – רגזה – מה תעשׂה?”
– “הסערות שתבואנה חזקות מהפרט. האינדיבידואליסט יישחק. לכן מתארגנים הצעירים, מחפשׂים מסגרות ומנהיגים. יש הנשבע על סטאלין, אחרים מעריצים את מוּסוליני ואת היטלר. מי שרוצה לחיות חייב להצטרף למחנה כלשהו. חייבים להשתייך”…
– “אז מה? אהיה קומוניסטית? או נאצית?”
– “אנחנו חלשים וחייבים להשתייך למישהו – מִיקִי המשיך, כאילו אינו שומע את דבריה. – פעם, כילד, רציתי בכל לבי להשתייך להונגרים. רציתי להיות חייל, קצין. יותר מאוחר האמנתי, כי מקומי עם הפרולטריון. כיום אני יודע, כי אין לי שותפים כאן. אנו נושׂאים על גבנו מטען כבד של צרות. נוכל לפרוק אותן רק בארץ-ישראל”.
– “איך תעמוד בשינוי? – הביטה בו בצער – עולם זר, שׂפה בלתי-מובנת, אקלים קשה, תנאים פרימיטיביים… איך תתגבר?”
– “לא אהיה לבדי, אֶוָה! – זיו של אושר האיר את פניו – רבים כמוני רוצים לבנות עולם חדש, שבו אין הבדלים ומחיצות”.
– “אוּטוֹפִּיָה! חלומות! – גערה בו – אין ארץ כזאת, אין חברה כזאת!”
– “יש ניצנים. – מיקי השתלהב – דיברתי עם אחד, שבא משם, מהקיבוץ… את יודעת, מה יפה במהפכה הזאת? יוצרים דבר חדש, מבלי להרוס. לא נכריח אחרים להשתנות לפי טעמנו. אנו בעצמנו נשתנה. לא נבנה על הריסות, אלא על קרקע בתולה”.
בחזרה לבּוֹדַאיק 🔗
המדורה דעכה במחנה הקיץ. גחלים לוחשות האדימו והחשיכו לחלופין. עיניו של יצחק יקדו. דיבר בקול עצוּר, שלא להעיר את הישנים באוהלים:
– “נפרק את המחנה, אסע הביתה, אגיד שלום להורי ואצטרף לפלוגת הכשרה בעיר”.
– “לא נראית לי הכשרה עירונית – פקפק מִיקִי – סיימת סמינר מורים ותעבוד עבודה שחורה. לשם מה? הייתי מבין, אילו יצאתם לעבודה בשׂדה. ארץ-ישראל זקוקה לחקלאים. מה לנו בעיר?”
– “אין עבודות חורף בחקלאות. האם נתפזר וכל אחד מאתנו ישב בביתו עד האביב? – יצחק שכנע במבטו החודר ובקולו העמוק. – בפלוגה העירונית נלמד עברית, נעבוד עבודה גופנית ונטעם חיי קומונה. אתה, מה תעשׂה?”
מִיקִי נאנח:
– “איני יודע. הייתי רוצה להצטרף אליכם. בסופו-של-דבר אגיע לארץ, לקיבוץ. אבל בינתיים קשה לפגוע באבא ובאמא. הם רוצים בכל מאודם שאהיה רופא. אני מכריז שאהיה חקלאי בארץ-ישׂראל והם בשלהם: ‘קודם תהיה דוקטור. כל רופא מסוגל לזרוע תפוחי-אדמה, אבל איכר אינו יודע לרפא’. דורשים שאסיים לימודי ורק לאחר-מכן אבחר דרך חיים ככל שארצה”.
– “הם רוצים. הם דורשים… אבל מה תעשׂה אתה?”
– “הגשתי בקשה להתקבל בפקולטה – מִיקִי השפיל מבט וחיטט בעזרת ענף יבש באפר המדורה. – בלאו הכי לא אתקבל ואז אהיה חופשי מכל התחייבות”.
– “איזו התחייבות? כי הם חינכו אותך? הם קיימו אותך? – יצחק צחק במרירת – את החום ואת האהבה, שקיבלת מהוריך, תשיב לילדיך. הילדים הולכים בדרכם ולא בעקבות אבא ואמא”.
– “אתה מדבר על ילדים. לך יש חבֵרה ולי אין אפילו חבר קרוב. ידיד-אמת אין לי, רק התנועה: חברים רבים, ולא רֵע אחד. – נזכר בחבֶרתו בהירת השׂער של יצחק – מדוע לא הבאת את יוֹלִי שלך למחנה?”
– “חלתה בדלקת ריאות ויש לה חום גבוה. המסכנה הפסידה חוויה – הרים ראשו והסתכל באגם הגדול לרגלי הגבעה. הירח המלא צייר שביל כסוף על-פני הגלים. – יוֹלִי לא זכתה לראות את הבַאלַאטוֹן… אבל נדבר עליך. מה תעשׂה אם תתקבל בכל-זאת לאוניברסיטה? האם תעזוב את התנועה?”
– “לא אבגוד, אמצא מוצא. אבל תבין: איני מסגל לפגוע בהורי!”
יצחק קם. מִיקִי נשאר בישיבה מזרחית ולא הרים ראש, כאשר חברו פנה אליו:
- “אני מרחם עליך, כי תבזבז את נעוריך. לכל דור חיים משלו. מדוע לא תגיד לזקן שלך, שהוא כבר חי את חייו ואתה תחיה את חייך? מדוע אין לך אומץ?”
מִיקִי שכב שעה ארוכה באוהלו ועיניו פקוחות. דברי יצחק הצטלצלו באזניו: “… אין לך אומץ! אין לך אומץ!”
השכם בבוקר העירו אותו בבהלה: “שוטרים שואלים עליך!”
הוא נחפז לאוהל המפקדה, שהוקם בפסגת הגבעה, בין שני תרנים. על אחד התנוסס דגל הונגרי ועל השני דגל ציוני תכלת-לבן. קצין במדים הירוקים של הז’נדרמריה המתין לו.
– “בוא, ניכנס לאוהל!” – ציווה על הצעיר.
תיקים נערמו על השולחן המאולתר מלוחות עץ: חשבונות, רשימת משתתפי המחנה, תכניות של פעולות.
– “במה אוכל לעזור לך, אדוני המפקח?” – שאל.
– “הראה את רשיון המחנה! – הורה בתוקף. – ראש הכפר טוען, כי רימית אותו. איפה הרשיון?”
הבחור הגיש לו גליון מודפס במכונת כתיבה ועליו שתי חותמות סגולות: של מועצת הכפר שבתחומו קם המחנה ושל מפקד הז’נדרמריה במקום. הקצין התבונן, השתומם וקרא ברוגז לסמל:
– “זו חתימת ידך. אתה בעצמך חתמת על הרשיון הזה. אז למה תקשקש, כי הם פה ללא רשות?”
– “אבל – גמגם הסֵרגֵ’נט – אישרתי מחנה לצופים הונגרים ולא ליהודים!”
– “רמאים! – רעם קולו של המפקח – איך העזתם לכתוב שהמחנה שייך להסתדרות צופי הונגריה?”
– “אדוני! – גם מִיקִי הרים קול – אל תעליב אותי! כתבתי בפירוש ה.צ.ה., ראשי-תיבות של הסתדרות ציוני הונגריה. עובדה, שציינתי את מספר רשיון שׂר הפנים לפעולת ארגוננו”.
– “ואני חשבתי – הודה הסמל – שאלה ראשי-תיבות של הסתדרות צופי הונגריה והמספר הוא מספרו של השבט”…
– “אם כך – הקצין קם ללכת – הייתם הפעם בסדר. אבל היזהר, אדוני הצעיר. היזהר להבא, כי שׂמנו עין עליך!”
מיקי נוכח במהרה. כי הקצין דיבר אמת.
הוא נתקבל לאוניברסיטה, למרות ציפיותיו, והגיע לעיר פַּץ'. חיפש חדר להשׂכיר ולפנות ערב מצא מקום מתאים אצל מורה בדימוס. בבוקר דפק בעל-הבית בדלת ובידו מכתב: – “הדוור הביא לך. מעניין, כיצד ידעו את כתובתך?”
על המעטפה צויינו רק שמו ושם העיר, שיש בה כשישים אלף תושבים. צמרמורת אחזה בו.
–“כל הכבוד לשירתי הדואר!” – הודה בחיוך מאולץ וסגר את הדלת.
בדק את המעטפה בקפדנות. גזר אותה סביב-סביב, הדליק פנס והביט דרך גב המעטפה בכיווּן האור. ברור: המכתב נפתח. כתמי צל גילו את הדבק הגס, שבו סגרו שנית את המעטפה. חבר תמהוני שלח שורות ברכה של מה-בכך מהתנועה בבודפשט. אין ספק: המשטרה בעקבותיו.
באותו יום עצמו החל משׂחק החתול והעכבר בין הבולשת לבינו.
*
משטרת הבירה הזדקקה כנראה להישג כלשהו. שוטרים פשטו על פלוגות ההכשרה בבודפשט. הדירות ודייריהן נרשמו כחוק במרשם התושבים. עתון מפלגת השלטון כתב בכל-זאת באותיות קידוש לבנה:
– “קשר ציוני נתגלה. מטרתו להקים מדינה יהודית קומוניסטית בלב הונגריה.. תאי המחתרת הופתעו”…
בתדהמה קרא את שמה של יוֹלי בין העצורים. הסתגר בחדרו, התרכז ושקל בדעתו מה לעשׂות. ודאי הוקפאה הפעילות הציונית. הכול יתרחקו ממועדוני התנועה ועורכי-דין יטפלו בשחרור העצורים. ישב לשולחנו ורשם על מעטפה באותיות גדולות ובולטות את כתובות המוֹען והנמען. היה זה מכתב אל מזכיר ההסתדרות הציונית בבירה:
אדוני הנכבד,
בהתרגשות קראתי בעתון את ההאשמות הנפשעות נגד הציונות בכלל ונגד החלוצים במיוחד. אני משתומם, כיצד אין השלטונות מבינים, כי עקרונות תנועתנו נוגדים את האידיאלים הקומוניסטיים. הרי אנו מחפשים פתרון לבעית היהודים ומתנגדים להתבוללות האדומה. הציונות היא המחסום היחיד בימים אלה בפני התפשטות המהפכנות האדומה בקרב הנוער היהודי המיואש בארץ הזאת.
אנא, הבהירו את האמת לאנשי הרשות, ירפּו-נא מהחלוצים הישרים ובל יפריעו לעבודתנו! אני מבטיחך, שאמשיך בעבודה הציונית להצלת הנוער מציפורני הייאוש"…
התוצאה לא איחרה לבוא. צעיר יהודי, שנעצר לחקירה בגל המעצרים, שבה בעקבות האירועים בבירה, סיפר לו:
– “הבלשים שאלו על קשרי עם חוגים שׂמאלניים. רצו לדעת אם אני מכיר ציונים. השבתי שאתה בין ידידי. הבלש נראה מאוכזב ואמר שאתה בסדר, כי אתה ציוני נאציונליסט”.
מִיקִי המשיך לפעול בתנועה, לאחר ששוכנע כי לא יסכן את הבאים במגע עמו. באין מועדון ניצל את חדר האוכל של הסטודנטים להתכנסויות. שם כתב מכתביו אל חברי התאים, המתארגנים באזור. כדרכו תקתק איגרות באחד מימי האביב במֶנְזָה בשעות אחר-הצהריים, בשעת סִיֶיסטָה של האזרחים ההגונים. צעיר זר, רזה ומשׂופם פתח את הדלת.
– “שלום! – בירך בעברית, כדרך חבר תנועה, והמשיך בהונגרית. – התרשה לי להיכנס? לאיזו תנועה אתה שייך?”
– “איך ידעת – הופתע מִיקִי – שאני ציוני?”
– “הכותב בעת שכל אדם נורמלי נם הוא או משוגע או ציוני”…
הזרות נמוגה בצחוקם.
– “שמי אריה – הרזה הניח מזוודה קטנטנה על הרצפה והתיישב על-ידו. – אני חבר ‘הנוער הציוני’ ואני בדרכי לארץ-ישׂראל”.
– “סתם ככה? – השתומם מִיקִי – עם מזוודה פיצפונת אחת?”
– “איני יודע עדיין איך, אבל אני מאמין שאצליח – וגולל את סיפורו. – עמדו לגייס אותי לצבא ברומניה. לא רציתי לבזבז את זמני החלטתי לעלות. חציתי בלילה את הגבול להונגריה, הסתתרתי בבודפשט מפני העין הרעה של הבולשת. הרווחתי כמה פרוטות לכרטיס, שהספיק עד כאן. התעזור לי להגיע ליוגוסלאביה?”
– “קודם תלון אצלי, תאכל אתי ונשיג כסף מהציונים המועטים, שעמנו פה. אבל איך תעבור את הגבול? הרי אין לך אפילו דרכון”.
– “אעבור בלי דרכון. גם יהושע בן נון חצה את הירדן ללא דרכון בידו – צחק. – אמצא לי דרך כלשהי”.
מִיקִי הסתיר את אורחו מעיני בעל-הבית, לבל יסתבכו בצרות. חניכי התנועה הוקסמו מביקורו של חבר ממרחקים. שמעו בצמאון את סיפוריו ואספו כל פרוטה מדמי-הכיס שלהם למען רכישת הכרטיס המיוחל. אריה עזב את העיר וחברי הקן חיפשׂו בעתונים ידיעה, שאולי פורסם על מישהו, שנתפס בגבול. המכתב הראשון הגיע ממנו מלוב:
– “קַבּלו את תודתי באיחור. ודאי יעניין אתכם, כיצד אני מתקרב לארץ-ישׂראל. ובכן, הצלחתי לשכנע את שומרי הגבול היוגוסלאבי, שאני רומני, הבורח מהמשטרה ההונגרית ומבקש מקלט מדיני. הם הביאוני לזַאגְרֶבּ. משם התקדמתי בכוחות עצמי עד לחוף הים האַדרִיאַטִי. דייג הבריח אותִי בסירתו לאיטליה. כנער סיפון של אניה איטלקית הגעתי ללוּב. כעת אני גר באוהלו של בדואי במדבר המערבי ומשתזף. אני מתכוון לנדוד אתו כערבי חירש-אילם למצרים ומשם ארצה-ישראל”.
מיקי נשׂא עמו לבירה את מכתבו של אריה, הנווד החולם. רצה להראות את האיגרת לחברים ובעיקר ליצחק. במשׂרדי התנועה שבשׂדרות אַנדרַאשִי התאספו הבוגרים וביניהם יוֹלִי. שׂערותיה הבהירות נוצצו כמשי. בעיניה החומות – דוק של עצב.
– “טוב לראותֵך – פנה אליה – איפה החיוך שלך?”
– “למה אחייך? – השיבה בשאלה – היש סיבה? ההכשרה נסגרה ואיני רואה מוצא. החברים מתפזרים, כל אחד לדרכו. מתי ואיך נעלה? חלוצים ותיקים ממתינים שנים על שנים לויזה. עד מתי נוכל עוד לחכות?”
– “קראתי בעתון את שמך, כאשר נאסרתם. את שמו של יצחק לא ראיתי”.
– “החבר שלי עזב את הפלוגה לפני כן. נשבר לו… לא היה מסוגל לשׂאת”.
– “דווקא יצחק? האידיאליסט? – השתומם מִיקִי – המשוכנע המשכנע?”
– “כן, יצחק שלי… מסתבר כי רב המרחק בין החלומות והמציאות. הוא הטיף לעבודה פיסית והוִיכוּח עם מתנגדיו הסב לו נחת. נהנה מההגנה על עמדתו ולא מהעבודה בזיעת אפיו. קרא בספרים מלהיבים, כי החלוצים רוקדים בתום יום עמל בארץ-ישׂראל. יצחק לא העלה על דעתו, כּי לאנשים עייפים עד מוות אין כוח לריקודים. עבד כפועל פשוט באתר בנייה ולא מצא כל עניין בעבודתו. בערב התפנה לקרוא, אבל עיניו נעצמו מעייפות”.
– “ואת?”
– “אני רגילה לעבודה. עבדתי שנים בסלון לתפירה, ידעתי שלמען פרנסה יש להתמודד עם חד-גוֹניות, עם שעמום וגם עם כאב-גב. אתה אל תבוז לו, כי אפילו לא ניסית עוד לעבוד!”
– “הכול נגמר ביניכם?” – תקווה קלושה הסתתרה בשאלתו.
– “עדיין לא. שנינו מקווים עוד להיפגש, אם כי דרכינו נפרדו. הוא מלמד בכפר ואני מחכה לנס. אולי תיפתח שוב ההכשרה. אולי נצליח לעלות בעלייה בלתי-לגאלית”.
מיקי רצה לשמוע מפיה את פרשת הפשיטה של השוטרים.
–“דפקו בדלת לפנות בוקר. שמונה בנות גרנו בקומונה. לבחורים היתה דירה במקום אחר, בל ירננו השכנים על חיי המוסר שלנו. באנו לדירת הבנים לבשל ולאכול. הם ביקרו אצלנו בערבים בחוגי לימוד ובאסיפות. כל ערב נותרנו לבדנו לפני סגירת שערי הבתים בשעה עשׂר. השוטרים ציפו למצוא אצלנו גבר בכל מיטה. התפרצו ונדהמו מהסדר, מהנקיון ומהעובדה שלא מצאו עקבות של אוֹרגִיָה. האנשים הפשוטים האלה היו בטוחים כי דירה, שבה לנות שמונה נערות, חייבת להיות בית-בושת. בתחילה נהגו בנו בהתאם לציפיותיהם. החברה הבוגרת מכולנו פתחה את פיה והעמידה אותם על מקומם. המפקד ריסן את שוטריו. הם ערכו חיפושׂ מדוקדק. ומה חיפשׂו? נשק וחומר תעמולה קומוניסטי. כלום לא מצאו, כמובן, אבל הפכו הכול. לקחו אותנו עם שחר לתחנת המשטרה הקרובה. תאר לך את הבושה: ללכת ברחוב תחת משמר כבד של שוטרים. השכנים הביטו בנו מהחלונות ושׂמחו לאיד”.
– “פחדתן?”
– “לאו דווקא. הבנות התייחסו לכל העניין כמו לבידור, לשינוי מפתיע. אם נעפיל לארץ-ישׂראל, נהיה בעיני האנגלים ממילא פושעים. לכן לא יזיק שנלמד בית-סוהר מהו. חקרו אותנו במשך כל היום, רצו להוכיח שאנו קומוניסטים. לשווא הסברנו, כי אנו ציונים. ‘ציוניסטים – קומוניסטים, היינו הך’ – אמר החוקר. ואם אין אנו קומוניסטים, מדוע חיים בקומונה? לך ותסביר להם מה זה קיבוץ!… סבלנו מקור הלילה. הצטופפנו בתא ככבשׂים ושרנו. למחרת היום יצאנו לחופשי. אבל קודם הכריחו אותנו להתחייב בכתב שלא נשוב עוד להכשרה. פיזרו את כל הפלוגות, סגרו את הדירות. אין לאן לחזור”.
– “ומה עכשיו? תעזבי את התנועה?” – שאל בחרדה.
– “איני חושבת כך. פיזור ההכשרות אינו משנה את מצב היהודים ומכל-מקום לא לטובה. בעית הקיום הולכת ומחריפה. עלינו לעלות ויהי מה”.
– “הבריטים חסמו את השער. האם תמתיני עשׂר שנים לסֶרטִיפִיקַאט? – שאל כבוחן אותה – או שמא תסכימי אתי שיש לחפשׂ פרצות ולהסתנן לפלשָתינה גם נגד רצונם?”
– “אצטרף לכל נסיון, כי אין אלטרנאטיבה. – הפעם היא שאלה אותו – מה תעשׂה אתה? תבזבז את זמנך?”
– “את צודקת. האוניברסיטה היא בשבילי בזבוז זמן. אבל אני בדרך הנכונה: איני לומד כלל, אלא מארגן קנים חדשים לתנועה”.
– “לשם כך אתה מבזבז את כספי אביך? – דבריה היו מלאי האשמה ובוז. – מדוע לא תדבר אתם גלויות?”
– “אכשל בבחינות ואז אודיע להם, כי אני עוזב. זו אולי חולשה מצדי, אבל אילו סירבתי ללמוד בגלוי, הייתי פוגע בהם קשות”.
*
מיקי לא שב לביתו באביב. הוריו קראו את מכתבו בתדהמה:
…שוב נכשלתי בבחינות. הוברר לי סופית, כי אין זו דרכי. אסע לבודפשט. הואיל ופלוגות ההכשרה פוזרו, אשׂכור חדר עם חברים מהתנועה. נתקיים מעבודת כפיים, בערבים נלמד עברית ונעבוד עם נוער בקן התנועה. מטרתי היא לחפשׂ דרך, כיצד לעלות ארצה… סלחו לי, אם גרמתי לכם צער, אבל תודו, כי מעולם לא הסתרתי לפניכם שזה רצוני. לי אל תדאגו. הובטחה לי עבודה אצל קבלן בניין. אהיה סַבּל לְבֵנִים, כי אני רוצה לבחון את עצמי אם אעמוד בעבודה הקשה, המצפה לי בארץ-ישׂראל…
בלַנקָה בכתה. פני אֶלמֵר התקשו:
– “תני לו ללכת בדרכו. לא יחזיק מעמד ועוד ישוב על ארבע”…
מִיקִי בלט כיהודי יחידי בין פועלי האתר. הבנאים פגשו בקבלנים ובמהנדסים יהודים, אך לא ידעו איך להתייחס לפועל מסוגו. ‘אדון צעיר’ קראו לו ומיששו באצבעות את אריג המכנסיים הישנים, שלבש לעבודה. טענו, כי חבל על החומר היקר… הפועלים מן השורה אהדו אותו, לא כן מנהל-העבודה, שניסה לשבור את רוחו.
– “קח את האלונקה – הצביע על משטח עץ עם ידיות – ותוביל לבֵנים עם יַאנוֹש אל מקימי הקירות”.
יַאנוֹש הותיק והמנוסה צעד בראש. הידיות האחוריות של האלונקה נסדקו, צבטו את כפות-ידיו עד זוב דם. מִיקִי נשך שׂפתיו ושתק.
– “אולי ככה זה גם בארץ – הרהר – גם שם אפגוש מנהלי-עבודה ופועלים ותיקים ואצטרך לפלס את דרכי בעצמי. אם אכנע עכשיו, אנשור”…
שעת הפסקת הצהריים הגיעה. התיישבו בצל אלון ופתחו צרורותיהם. מִיקִי החזיק באצבעותיו הרועדות את ארוחתו הדלה: שתי פרוסות לחם שחור וביניהן נקניק מבשׂר סוסים. קופת הקומונה לא אפשרה מזון יקר מזה.
– “דם מטפטף מהיד שלך – העירה פועלת מגושמת – תשתין על הפצע! לך הצדה ותעשׂה כפי שאמרתי, כי השתן מחטא ומקריש את הדם”.
*
דיירי הקומונה בילו את הערב במועדון בשׂדרות אַנדראַשִי. מעבר לכביש ניצב בניין קודר, שעליו הניפו הנאצים-ההונגרים את דגלם, את נס צלב-החץ. הם קראו למצודתם “בית הנאמנות”, נאמנות לדם ולגזע.
– “הביטי בדגל ובשומר הסף-בחולצה הירוקה – הצביע מִיקִי בכיווּן הבית כשעבר בשׂדרה עם יוֹלִי – זו אזהרה. עלינו לפעול, כי הזמן פועל לרעתנו”.
– “מה תעשׂה – הקניטה אותו – תעצור את מהלך ההיסטוריה? תכריע את האימפריה הבריטית? תרצה מאוד-מאוד, בכל כוחך, וחלום העלייה יתגשם?”
– “לא אשב עוד בחיבוק ידיים – אמר באיפוק, אך בהחלטיות. – ההסתדרות הציונית מחפשׂת אמנם דרכים לעלייה בלתי-לגאלית, אבל היא שוגה. האדונים ההם שלחו משפטן מכובד לבוקרשט וחיפשו אונית נוסעים מהוגנת, שתסיע מעפילים לחופי הארץ. וכי איזו חברת ספנות תסכן את שמה ואת רכושה בפעולה פיראטית כביכול נגד בריטניה הגדולה?”
– “אולי נבנה צי משלנו?” – לגלגה עליו.
– “בבקשה, נסי להיות רצינית – הרים קולו לרגע, ושוב המשיך בלחש, לבל ישמעו העוברים בשׂדרה. אפשר לגנוב גבולות רק עם מבריחים. אלה אינם נוסעים בדרך כלל במכוניות פאר באוטוסטראדה. פרנסי הציונות אוסרים עלינו כל התקשרות עם קוֹנפינוֹ הבולגרי, השולח אוניות חלודות לים הפתוח. אומרים שאין לו מצפון, הצפיפות רבה בספינותיו, אין בּהן תנאים סניטריים, אין סירות הצלה, אין די חגורות הצלה. אבל הוא אינו מתבּטל ואינו חולם בהקיץ על העפלה דֶה לוּקְס. קוֹנפינוֹ משיט אניות והמעפילים מגיעים ארצה”.
– “יופי לך! ולי נותרו שתי שאלות. ראשית: מי ישלם לקוֹנפינוֹ שלך? הוא אינו פילאנתרוֹפּ, אלא איש-עסקים. ושנית: האם יישארו עוד בוגרים בתנועה, עד שתפליג אונית חלומותיך?”
– “נממן הכול בעצמנו. לפי תכניותַי ישלם כפליים מי שיש לו כסף, ועל חשבונו נעלה חבר מחוּסר אמצעים. ועד אשר נעלה, נשוב לפלוגות ההכשרה”.
– “שכחת שעצרו אותנו? הפלוגות פוזרו והמשטרה אוסרת להקימן מחדש. ההסתדרות הציונית לא תתן גיבוי לחידושן ולא תסכן את מעמדה החוקי”.
מִיקִי משך אותה לספסל בשׂדרה. הניח ידו על כתפה ופרש את תכניותיו:
– “בכפר בּוֹדַאיק, שבו נולדה אמי, חי קרוב רחוק שלי, שמעולם לא פגשתיו. הוא בעל אחוזה. אשכנע אותו לקבל לחוותו קבוצת פועלים משלנו לעבודה עונתית כלשהי”.
– “מעולם לא אורגנה אצלנו הכשרה חקלאית בחורף – פסקה יוֹלִי – ובעיר לא נצליח להתחמק מהמשטרה”.
– “אני בן כפר – חייך מִיקִי – תאמיני לי שיש עבודות חקלאיות גם בחורף: מפרקים את ערימות הזבל ומפזרים בשׂדות, עודרים שתילי מטע צעיר, חורשים את שלף הפלחה, מטפלים בצאן, בבקר ובחזירים, הופכים את אדמת הכרם. מעמד מיוחד נועד לקבוצות הפועלים העונתיים על-פי החוק. בראשם עומד קבלן, המקבל את שׂכרם במרוכז, מעט כסף ומצרכים למטבחָם המשותף. גרים בדירה אחת, שבעל האחוזה מעמיד לרשותם. החוזה נחתם באישור נוטריון ונושׂא חותמת המשטרה. לא תהיה זו הכשרה בלתי-חוקית, אלא פלוגת עבודה מוכרת על-פי חוק”.
– “ומי יהיה הקבלן? – הקשתה יוֹלִי. – מי יסכים להסתכן?”
– “אני בעצמי” – צחק.
– “מאין תקח אנשים?”
– "נגייס מהתנועה עשׂרה בחורים לעבודה בשׂדה ושתי בנות, שתדאגנה למשק הבית. התהיי מוכנה לבוא אתי לבוֹדַאיק?
– “מדוע לא? חייכה – נמאסה עלי הציפייה, כאשר איני יודעת למה אני מחכה”.
תכניותיו של מִיקִי עוררו התנגדות עזה במוסדות הציוניים. הרוב בתנועת “הנוער הציוני” שוכנע, כי יש לחתור לעלייה בכל מחיר ובתקופת ההמתנה יש לחדש את חיי הצוותא בכפר.
בעל האחוזה חשש מתגובת השלטונות, אם ייוודע שקבוצת יהודים באה לאחוזתו. לכן גרם לעיכּובים ודחה את חתימת החוזה מיום ליום. חגי הסתיו חלפו וטרם חתם, אם כי הסכים כבר עקרונית. מִיקִי החליט לפעול. הזמין על דעת עצמו לבירה את המועמדים מערי-השׂדה.
– “אתה משוגע! – רגזה יוֹלִי. – הבחורים נטשו מקומות-עבודה, הפסיקו לימודים, עקרו מבתיהם, ישנים על רצפת המועדון ולך אין עדיין חוזה ביד”.
–“אם לא נעז, לא נזכה” – השיב.
–“זהו חוסר-אחריות מצדך! על סמך מה אתה בטוח כל כך בעצמך?” – כעסה, והוא חייך.
– "התכונני, יוֹלִי שלי. הוא יחתום עוד הערב. מחר נארוז ומחרתיים ניסע לבוֹדַאיק.
מִיקִי השׂיג את בעל האחוזה בדירתו שבבירה. הוא עמד לצאת להצגת האופרה והמתין, לבוש בחליפה שחורה, לאשתו המתאפרת.
– “לא נוכל לחכות עוד – תקפוֹ מִיקִי – הבחורים ישנים על רצפת המועדון, עזבו ביתם ולנו אין במה להאכילם. אנו חייבים לנסוע ומוכנים להסתכן. מפני מה תחשוש אתה? מה יש לך להפסיד? עשׂה מצווה וחתום!”
הצעיר ידע כי זמנו של האיש דוחק. אשתו תצא מחדר האיפור והמונית ממתינה להם ברחוב. פרשׂ את גליון החוזה על השולחן והגיש לו עט נובע לחתימה.
כעבור יומיים ירדה קבוצה מוזרה בתחנת הרכבת של בּוֹדַאיק. הצעירים לבשו בגדי נוער עירוני, המתאימים לטיול סתווי בחיק הטבע. טיפסו עם חפציהם על העגלות ויצאו לחווה מרוחקת שמעבר לכפר. עברו ליד חנות מכולת בבית ישן, אשר בו שירת בעבר את לקוחותיו זיגמוּנְד אַדלֶר, סבו של מִיקִי. בקצה הכפר אגם קט ועל שׂפתו פרחו שיחי האקציה הצהובה, הנקראים פה “גשמי זהב”.
מקומות המגורים, השקועים באדמה, אשר ציפו להם בחווה – ספק בית, ספק מרתף. במדרגות ירדו לחדרון, שממנו נפתחו שני חדרים גדולים: ימינה – של הבנים ובו דרגשים, שרגליהם תקועות ברצפת החימר, ומשׂמאל – המטבח, המשמש גם חדר אוכל ובו שתי מיטות לחבֵרות. התארגנו בעליצות ובמהירות, כמו השתחררו מלחצי העיר, מחוסר בטחון וציפיות. באו לבקרם עובדי החווה, משפחות הפועלים והאגרונום הממונה וייס. כולם עזרו בלב שלם ובסקרנות ללא גבול.
יוֹלִי העירונית לא התמצאה בסודות משק הבית, בלי ברז למים, בלי גז וחשמל. חברתה שׂרה, המבוגרת ממנה בשנים, באה מאזור כפרי והוכיחה בקיאות בעניינים אלה. היא לשה בצק לעוגת שמרים ויוֹלִי הרתיחה קקאו, ערכה את השולחן.
אחרי חצות נחרדו מדפיקות נמרצות בדלת. סמל ושני זַ’נדַרמִים ביקשו לדעת מי הם הדיירים החדשים במרתף הפועלים העונתיים.
– “אנו בסיור לילי שגרתי – הסביר הסמל – ושמענו כי זרים הגיעו לחווה”.
– “היכנסו, בבקשה – אמרה שׂרה, שהספיקה ללבוש חלוק. פתחה את הדלת לרווחה – שבו, תנוחו, שתו קקאו חם וטעמו מהעוגה שלנו”.
ניב בני הכפר, השגור בפיה, כבש את לב השוטרים. גם הבחורים קמו ונכנסו למטבח.
– “מי אתם בעצם? – שאל הסמל – בכפר מספרים, כי להקת שׂחקנים נוודים הגיעה. אחרים אומרים, כי באו פליטים יהודים מרומניה”.
– “אין אנו קומדיאנטים – צחק מִיקִי – וגם לא פליטים, אלא קבוצת פועלים. באנו לעבוד לפי חוזה שלנו עם בעל האחוזה”.
הגיש את גליון החוזה לנציגי החוק. הסמל התבונן בחותמות, קרא פעם ופעמיים. לבסוף שאל:
–“איך זה, שאתם גם יהודים וגם פועלים חקלאים? משהו כאן אינו כשורה”…
ישבו במטבח, לגמו קקאו מהביל ומִיקִי הסביר, כי החליטו לשנות מקצוע ולהיות לעובדי-אדמה בעקבות החוק החדש, החוסם מקורות פרנסה רבים בפני היהודים.
– “נהיה עם נורמלי כמוכם ההונגרים – אמר – לא עוד סוחרים ודוקטורים רבים ומעט פועלים משלנו. נרחיב את הבסיס. ואם החלטנו לשנות את המצב, נגשים את השינוי בגופנו”.
*
מִיקִי “הקבלן” הובהל לכפר. האגרונום הזעיק אותו מחלקת היער הצעיר, אשר שם עָדר עם חבריו:
– “טלפנו מהמשטרה. עליך להתייצב מיד בתחנת הזַ’נדַרמים עם מסמכי הפלוגה ועם התעודות האישיות של כל אחד. הזדרז ושמור לשונך!”
הסמל בירך אותו בפתח התחנה כמברך מכר ותיק. זה שעות אחדות ציפה לו בחוסר סבלנות הבּלש, שליח מיוחד ממטה המחוז, שתפקידו לחקור את תעלומת הפועלים היהודים. בדיבור איטי פתח:
– “אתה ידוע לנו כציוני”…
החוקר המתין, התבונן בצעיר, שעמד מולו איתן והסתכל לו ישר בעיניים.
– "אין כל חטא בציונות – המשיך הבלש – אך בכל-זאת עברת על התקנות, כי הבאת לכפר זה ‘הכשרה’ "… הדגיש הדגשה יתרה את המלה העברית “הכשרה”.
– “אם יודע אדוני את פירוש המלה, הרי הוא צודק. אנו מכשירים עצמנו לעבודה חקלאית. האם אוסר החוק על יהודי לעבוד את האדמה? – מִיקִי שלף מכיסו את החוזה והניחו על השולחן – הנה ההסכם, שאושר ונחתם כדִין”.
– “אל תתחכם, בחור – איים הבלש – אתה קולט בדיוק, לאן אני חותר. המתכוננים אתם להגר לפלשׂתינה?”
– “נהגר לכל מקום אפשרי. ארצות רבות זקוקות לחקלאים”.
– “זאת אומרת זו הכשרה בלתי-חוקית!”
מִיקִי דלה ממעמקי כיס מעילו העתק מכתב בצירוף תלוש קבלה על משלוח מכתב רשום בדואר. האיגרת נשלחה מבוֹדַאיק אל שגרירות צרפת בבודפשט. הבלש קרא בקול רם:
– “אנו, קבוצת פועלים חקלאים יהודים, מבקשים לדעת אם יש אמת בפרסומי העתונות, כי ממשלת הרפובליקה הצרפתית מאפשרת הגירת עובדי-אדמה למַדִגַסקַאר”…
הבּלש נענע ראשו בחוסר אמון:
– “אתם בני-טובים ובכל-זאת, האם תרצו לעבוד בזבל? לדשדש בבוץ?”
כאן התערב סמל הזַ’נדַרמִים: – “הם מתכוונים לכך ברצינות, אדוני המפקח. מה תרצה שיעשׂו? החוקים החדשים מגבילים אותם ובעצמם מודים במבנה הבלתי-טבעי של החברה היהודית”…
מִיקִי ויתר על כל הסבר נוסף. הסמל למד יפה את השיעור, שלימדוהו ליד כּוס קקאו ועוגת שמרים. הוא תיאר בנאמנות את הפירמידה ההפוכה, שאותה משתדלים הבחורים להעמיד על בסיס רחב ובטוח.
– “היה שלום! – נפרד הבלש מהנחקר – עלי להודות שכל המסמכים כשרים, כולל מכתבכם בעניין מדגסקאר. אני מאחל לכם הצלחה בעבודתכם. – קם והושיט יד, כמעט בלבביות – היה שלום! אני משוכנע אמנם, שאתם מקיימים ‘הכשרה’ ציונית… וכי מה הייתם יכולים לעשׂות? – המפקח קרץ בעיניו והוסיף בלחש: – שיישאר בינינו”.
המהגרים 🔗
החום והלחות לא נתנו לה להירדם. קולו של שיכור עלה מן הרחוב. שירה אפריקנית קצבית חדרה לחדר בעד החלון הפתוח, זמרתו של כושי שתוי, שלא מצא דרכו לאחר חינגה של מוצאי-שבת.
השעון צלצל ארבע פעמים. עוד מעט יעלה השחר והיא עדיין מתייפחת. מַגדָה הסתירה פניה בכרית והחניקה את בכיה, פן תעורר את פֶּטֶר, הישן על-ידה בנשימה קצובה של אדם עייף. הוא עובד קשה מדי מאז בואם לברזיל ותמיד עייף. היא חוסכת, מסתפקת במועט ואינה מתאוננת. הצרה היא, שאין עם מי לדבר. לַאלִי עוד קטן ואינו מבין את בעיותיה. מוטב שלא יבין מהי בדידות, מה זה להיזרק מבית חם, ממשפחה אוהבת, אל ארץ זרה, לוהטת ובכל-זאת קרה.
פֶּטֶר החל לעבוד ביום הראשון אחרי בואם. בן-דודו הותיק בעיר מעסיק אותו במפעלו. פֶּטֶר עובד מעל ומעבר ליכולתו ושׂכרו זעום. ביקש העלאה, השוואה למשׂכורת הפועלים הבלתי-מקצועיים, העובדים תחת ידו, אך מעסיקו צעק עליו:
– “הצלתי אתכם משם ואינך מרוצה? עם הפורטוגלית העלובה שלך אל תשׂיג עבודה. מוטב שתשתוק!”
מגדָה קצה ויצאה למטבח על קצות אצבעותיה. הדליקה אור וחיפשׂה בארון את המכתבים, שהגיעו מהבית. קראה בהם שוב ושוב ודמיינה, שהכותבים יושבים אצלה, אוחזים בידה.
דוֹד פּוֹל הקשיש רשם אותיות מעוגלות ורכות על נייר צהבהב:
– כתבתם, כי בני-האדם שם, מעבר לאוקיינוס, שונים מאלה שהכרתם כאן. טעות אופטית. האנשים דומים בכל מקום באשר הם בני-אדם. הפְּרוֹפּוֹרְצְיוֹת אולי שונות במקצת באוכלוסייה של ארץ הגירה לעומת ארץ אירופית מיושבת. פליטים התאספו מכל קצווֹת תבל ונאלצים ללחום מלחמת קיום אכזרית. לכן הם ערמומיים יותר, ונוטים להסתיר את פרצופם האמיתי. הם מקווים שכך יתבססו ביתר מהירות, יכבשו עמדות-כוח כתחליף לעברם האבוד. אני מציע שלא תנהגו ככבשׂים תמימות בין שועלים. אל תגלו לזר את צפונות לבכם, פן ינצלו חולשות אנוש, הטבועות בכם. איני מעלה על דעתי שתדמו לרמאים, הרי אין זו דרככם. אושר ונחת אינם נקנים בכזב. צריך לסבול ולעבוד הרבה על-מנת להתבסס. מי שעובד כמוכם עבודת כפיים בל יצפה להתעשרות. הבטיחו חינוך נאה לבנכם ורווחת-מה לעצמכם לעת זיקנה… אם לא תבוא סערת מלחמה לעולמנו האומלל ותכלה באש את פירות עמלנו…
החזירה בזהירות את המכתב למעטפה ולקחה אחר, איגרתה של דוֹדה נֶלִי:
כתבת שלַאלִי מתלהב מההיסטוריה הברזילית. זה טוב בעיני, כי מי יודע, אם לא שם ימצא מולדת, בסופו-של-דבר. כואב הלב לכתוב דברים אלה ולא להרגיש חרטה. אבי וסבי חינכו אותי לאהוב את הארץ הזאת כמולדתי היחידה. הקימו בלבי מזבח להונגריה והוא נהרס עכשיו. אנו חרדים מפני הבאות. חוקים דְרַקוֹנִים עלולים לסכן את מעמדנו. התנאים משתנים מיום ליום. רק דבר אחד נשאר יציב: הכל רואים בנו, ביהודים, את הגורם לצרותיהם.
אנו צופים לעתיד בדאגה ומבקשים מהאלוהים, שנעבור את התקופה הקשה הזאת בשלום. הם עלולים להצר את התפתחותנו, להגביל שטחי פעולותינו, ואנו נסתפק במועט. איני מאמינה שיפגעו בעצם קיומנו הפיסי. המבוגרים שבינינו הרי עבדו ביושר כל ימי חייהם והצעירים יהיו מוכנים לכל עבודה מועילה ואף לעבודה גופנית. אני מאמינה שהטירוף האנטישמי ייפּסק אי-מתי… חמורה מכול היא תחושת ההשפלה. אחי נפל במלחמת-העולם בהגנת המולדת, אבותי שירתו את מַרִיָה תֶרֶזָה, לחמו עם קוֹשוּט, ואני נחשבת בכל-זאת לזרה. השתרשה הדעה, כי היהודי אינו הונגרי ואפילו אינו אזרח הגון. תדמיתנו מצטיירת כהורסי הגזע המַדֱיַארִי, כמרעילי בארות, כתוקעי סכין בגב האומה. אני מנסה לשכנע את עצמי שהרעיונות הגרמניים שייכים לעם האכזר ההוא. לשווא. האומה ההונגרית אימצה לצערי אל לבה את הסיסמאות הטֶאוּטוֹנִיוֹת ומוכנה גם היא לכל מעשׂה שפל. אנו הזקנים נוכל אולי להתקיים מחסכונותינו, אבל לנוער היהודי אין פה תקומה.
אף אחד מהמשפחה לא נפגע עדיין ישירות, אבל כולם חרדים מפני הבאות. אֶרִיק מפחד שיוציאו אותו לגימלאות בטרם עת ממשׂרתו כרופא מחוזי. הוא בעל אמצעים ואין סכנה לפרנסתו ובכל-זאת חושש מחיי בטלה מאונס. בתו מיואשת, כי לא תוכל להמשיך בלימודים. גיסך אֶלמֵר יצטרך לעזוב את עבודתו בשירות הממשלה. בינתיים הוא רשאי לעסוק בפראקטיקה הוֶטֶרִינַרִית הפרטית שלו. עוד טוב שג’וֹרְג' הספיק לסיים לימודיו כמנצח וקיבל אשרת כניסה לברזיל. שמרו עליו, כאשר יגיע! אחיו מתכונן לעלות לארץ-ישראל. אני חוששת לגורלו שם בין פורעים, בארץ מדברית צחיחה. הלוואי והיה מחליט לנסוע גם הוא אליכם. לפחות היה יחד עם בני-משפחה…
אַרמִין שלי השתתף בימים אלה בפגישת מחזור. שנים רבות עברו מאז בחינת הבגרות שלו. חבריו לכיתה הם נחמדים ונמנעים מלדבר אתו על שאלת היהודים. מרגיז אותי, כיצד עוקפים הגויים הטובים את הנושׂא הרגיש. אם הוא עולה בכל-זאת על הפרק, אז טוענים הם, כי זה שגעון חולף. איש אינו מבין, כי ‘שגעון חולף’ זה הורס משפחות, עוקר בני-אדם ממולדתם, מפורר רקמות חברתיות. יהודי שאינו מוכיח את אזרחותו ההונגרית יגורש, ייזרק לגבול הפולני. הגויים מצדיקים את הגזירות כאילו אי-אפשר לפתור בעיות הונגריה, אלא על חשבון היהודים. את מכירה אותי ואת יודעת את להיטותי לקרוא בעתונים. הכול עניין אותי: ספרות, תיאטרון, מוסיקה. והיום? אני מציצה רק בעמוד של הפוליטיקה, כדי לדעת מה ‘מבשלים’ עבורנו. השאר אינו מעניין אותי, אלא כואב, כואב לי מאוד. פיטרו לאחרונה שלושים ושמונה זמרים, נגנים ומנצחים יהודים מהאופרה. אני כותבת שורות אלה ובוכה…
מַגדָה קראה בקושי את המלה האחרונה. טיפת דמעה של נֶלי טשטשה את הכתב, רחצה את הדיו.
אני שולחת מדי שבוע לוִינה חבילות קטנות ובהן כמויות זעירות של מזון: חמאה, אורז, אגוזים אחדים, קקאו. קיבלנו כתובות מהקהילה. אחינו המסכנים שם רעבים בעיקר לשמנים, לקלוריות. הדואר מעביר את הצרורות כדוגמאות מסחריות ללא ערך, לכן אין משלמים בעדם מכס. הכמות היא אפסית, אבל גם המעט הזה חשוב. איני מאמינה שהחבילונת תציל אותם מרעב, אבל בודאי נעים להם לדעת, כי לא נשכחו מלב אחיהם. אנו מקבלים מכתבים מוִינָה, המוכיחים שהנרדפים שואבים עידוד מהפעולה המוגבלת שביכולתנו… אלוהים ישמור אתכם ואתם שִמרו על ג’וֹרְג'…
מַגדָה השכימה קום עייפה. בכל-זאת יצאה המשפחה, כמתוכנן, לבלות את יום המנוחה של יום ראשון בחיק הטבע. לַאלִי זקוק להתרוצצות על הדשאים ופֶטֶר מתגעגע לאוויר הצח. מזג-האוויר היטיב אתם בגני אִיפִירַאנְגָה, לא חם מדי ולא קר מדי.
הבן אחז בידי הוריו והוביל אותם לפסל ענקי: זוג סוסים ועשׂרות גברים ונשים רתומים לסירה. פנים החלטיות ואכזריות, שרירי רגליים תפוחים במאמץ המשיכה. הילד הסביר:
– “הם היו נושׂאי הדגל. המורָה לימדה אותנו, כי הם הרחיבו את גבולות המולדת. רכבו על סוסים וחתרו בסירות על-פני נהרות, כדי להקים מבצרים בלב היבשה. המבצרים היו לכפרים ולערים”. לַאלִי הביט בהערצה בדמויות האבן.
– “האם סיפרו לך – שאל אביו – גם שהם יצאו כדי ללכוד אינדיאנים, שיעבדו בפרך במטעים שלהם?”
הבן תהה. לא הבין בדיוק את פירוש הדברים.
– “רוץ, שׂחק עם הילדים! – שלחה אותו מַגדָה ופנתה אל בעלה – אל תגיד לו דברים כאלה”…
– “אבל זאת האמת – התעקש פֶּטֶר – הגיבורים היו שודדים ורוצחים”.
– “אתה מדבר, כאילו כובשי המולדת ההונגרית לא היו נוודים פראיים, הורסי ביתם של אחרים. אני מתחננת, תן לילד להתאקלם. אם נגזר עלינו להישאר זרים, נותרו לנו לפחות זכרונות העבר ונוכל להתרפק עליהם. אל תגזול ממנו את גיבורי ילדותו ואת מולדתו החדשה!”
*
בחודש מאי 1939 החליקה האניה “קוֹנטֶה גרַאנְדֶה” אל תוך מפרצה של העיר סַנטוֹס. ג’וֹרג' הביט מהסיפון בירק הטרופי הכהה של צמחיית הגבעות. פרק חדש החל בחייו. דודתו מַגדָה, בעלה והילד המתינו לו בנמל.
– “כלל לא השתנו פניכם – אמר להם באוטובוס, העולה מחוף הים אל סַן פאוּלוֹ העיר – רק זה הקטן גדל”.
פֶטֶר שתק.
– “אל תאמין למראה עיניך – העירה מַגדָה בעצב – אנו עוד מתגעגעים הביתה. איני מוצאת את מקומי פה. אנו זרים”.
ג’וֹרְג' הביט בה בעיניו השחורות הגדולות:
– “את זוכרת הונגריה אחרת. ייתכן שכאן אהיה זר. שם הפכו אותי לזר ולשׂנוּא… כנראה אינכם תופסים עדיין, שהייתם בני-מזל, כי נחלצתם מאירופה בעוד מועד”.
*
שמש תחילת הקיץ ליטפה את המים, הזורמים תחת הגשר.
– "הנה הדנובה האפורה – מִיקִי נעצר במחצית הדרך בין שתי הגדות. השניים נשענו על מעקה הברזל. – עוד אגדה שמתנפצת. זו אינה ‘הדנובה הכחולה’ ".
– "היא יפה בכל-זאת – חייכה יולִי וחיבקה אותו – והחיים יפים. השמש זורחת ואנו בחופשה לקראת העלייה.
לולא התביישו, היו עוברים את הגשר בדילוגים כמנהג הילדים. לא נותרו עקבות למחסום הגבול, שהפריד בין הונגריה וצ’כוסלובקיה. היטלר הגיש את העיר קוֹמַארְנוֹ להונגרים כמתנה. בכביש החוף פנו שׂמאלה. בתים נבנו רק בצד הצפוני של הרחוב. הצד שכנגד שימש בימים עברו מעגן לאוניות ומזח לסחורות. הזוג ירד מהכביש במדרגות אחדות אל חצר נמוכה. שׂיחים פרחו בגינה, מטפס ירוק כיסה את קיר ביתם של לֵיאוֹ ואליזבט.
– “איזו הפתעה! – בעלת-הבית יצאה לקראתם. חיוכה לא הסתיר את קמטי הדאגה שעל פניה – אני כה שׂמחה שבאתם. חבל שלא ידענו מראש ולא התכונַנוּ”.
– “לא הספקנו להודיע הל הביקור, – הצטדק מִיקִי – שהוא יהיה קצר לדאבוני. הרכבת שלנו תצא בעוד שעתיים לבודפשט. קראו לנו פתאום מבּוֹדַאיק. עלינו להגיע לבירה ובימים הקרובים נעלה ארצה. הכירי את יוֹלִי, חברתי ואשתי העתידה”.
– “שמעתי עליך רבות וטובות – הושיטה לה יד, בחנה אותה מקדקוד עד כף-רגל ולבסוף חיבקה אותה – ברוך בואך למשפחה!”
דירה מסודרת בקפדנות. הרהיטים, התמונות וכלי הקריסטל בוִיטרִינה העידו על ימים טובים יותר. נראה כי שנים עברו מאז השיפוץ והצביעה האחרונים.
– “טוב לראות זוג צעיר ואופטימי בימינו – נאנחה והגישה קפה לאורחיה. – חבל שלא תספיקו לפגוש את לֵיאוֹ, גם טוֹמִי לא ישוב מבית-הספר עד צאתכם… את יכולה להצטער, יוֹלִי, שלא תכירי אותו. בן שבע בסך-הכול, כותב וקורא הונגרית, סלובקית, גרמנית ועברית. אינו מדבר עברית, למד רק לקרוא את התפילות… כשרוני, ממש עילוי. פינקנו אותו אולי יותר מדי, בן יחיד… ואל תחשבי שאני מגזימה ככל אם. לפעמים לא נעים לי… אני פוגשת באשה זרה בעיר, נוקבת בשמי ומיד מעלה את השאלה: ‘איפה בנך העילוי?’ הנשים משתפכות בדבריהן ואני מתביישת”…
– “מה שלומו הדוֹד לֵיאוֹ? – התעניין מִיקִי – האם הוטב מצב העסקים, מאז שחזרו ההונגרים?”
– “אל תשאל! – השיבה בייאוש – הכול מִידרדר. העברנו את מחסן העצים לגדה הדרומית, לקוֹמַארום ההונגרית עוד בימי הצ’כים. נאלצנו לרשום את העסק על שמו של נוצרי, אזרח הונגרי. לֵיאוֹ לא זכה משום מה ברשיון ישיבה בצד ההוא. שילמנו ביד רחבה ל’שותף' והוא לא עשׂה מאומה, מלבד הענקת חתימתו על המסמכים. בא השחרור וחזרנו לחיק המולדת. איזה חיק? מאורת נחשים! ה’שותף' סירב להשיב את רכושנו ומאיים שילשין אם לא נשתוק. יעיד שעברנו עבירות כלכליות ואז יגרשו אותנו, כפי שמגרשים את הבלתי-רצויים”…
מִיקִי שתק. נזכר בויכוחים על נאמנותו של לֵיאו להונגריה. דודתו קראה במחשבותיו:
– “אתם צעירים ונוסעים לפלשׂתינה. אבל אנחנו, בגילנו? בעלי עבר את גיל החמישים וטוֹמִי עוד קטן. איך היינו עומדים בתלאות הדרך? הרי הגבול סגור והעלייה הבלתי-לגאלית מסוכנת. ואם נגיע, איך נתחיל בחיים חדשים?”
הצעירים חצו שוב את הגשר ושקעו בהרהורים. נצמדו איש לרעוּתו. מִיקִי הפר את השתיקה:
– “איני זוכר, מי כתב כי בכל פרידה מסתתר המוות”.
– “אם זה נכון – הוסיפה יוֹלִי – אז כל הפלגה, כל התחלה נושׂאת בחובה חיים חדשים. היא כמו לידה”.
*
קור עז ירד על הבירה בלילה האחרון של ינואר 1940. הרכבת המהירה עמדה לצאת עשׂר דקות לפני חצות. בית-הנתיבות המזרחי קושט בדגלי הונגריה וגרמניה הנאצית. גנרלים הצטודדו על אחד הרציפים והמתינו למשלחת צבאית רמת-דרג מה“רייך”. דגלים אדומים כדם ובמרכזם צלב-קרס שחור. התמונה השרתה דכאון בלב קומץ העולים ובני-משפחותיהם.
אֶלמֶר הביט בדגלים המאיימים, חיבק את מִיקִי לשלום ולחש באוזנו: – סע לשלום, בן! הצדק אולי בכל-זאת עמך"…
הקטר הענקי נשף בכבדות. שריקה הדהדה בטֶרמִינַל המפוייח והגלגלים נעו בחריקה. חברי “הנוער הציוני” ניצבו בשורה ארוכה לאורך המסילה, נערים ונערות בצל צלב-הקרס. שירתם עלתה כמו נאבקת במציאות הקודרת: – “…עוד לא אבדה תקוותנו”…
המסע מהכפור של בודפשט עד השמש של וארנה ארך יומיים. סוכנו של קוֹנפִינוֹ שיכן את המעפילים במלון ישן ומוזנח. הבאים הניחו את מטענם בחדר הדל, פשטו את המעילים ודהרו אל החוף לבושים בחולצה בלבד. רק מי שגדל בארץ ללא ים יבין להתרגשותם. נעצרו בקצה הרחוב נפעמים ונושמים בכבדות, נוכח הוד הים השחור, הכהה והזועף. גליו נשׂאו קצף לבן אל חולות הזהב של החוף.
– “כל ימי חיי חלמתי על הים – התוודה מִיקִי – אילו נולדתי על חופיו, הייתי ודאי מלח”.
– “יש משהו מרתק במים אלה – הוסיפה יוֹלִי – אני ניצבת מולם ושואלת את עצמי: מה מאחורי האופק? עתידנו? האם יאכזב אותנו?”
– “כן. הים עלול לאכזב – אמר ראובן, צעיר שעלה הַישר מספסל הלימודים. – אבל אני מאמין שנצליח”.
2שכּמוצא יחיד לעצמם ראו את העלייה הבלתּי-לגאלית. היו אלה יהודים מהונגריה, אוסטריה וצ’כוסלובקיה. הציונים שביניהם היווּ מיעוט קטן: בית“רים מליטא ושישה מ”הנוער הציוני" מהונגריה. אליהם הצטרפו בזמן מאוחר יותר חלוצים מבולגריה. נציגו האישי של בעל הספינה הגיע מסוֹפִיָה כעבור שבוע ימים, הוא מר דַוִידוֹף, יהודי רזה, דובר גרמנית:
– “מר קוֹנפִינוֹ מבקש להודיע, כי האוניה ‘רוּדנִיצַ’אר’ תשוב בימים אלה מחופי פלשׂתינה, אך היא לא תפליג עוד. השלטונות הבוּלגריים אסרו את צאתה מחדש, כי לא יסכנו ספינת ברזל מול הארמדה הבריטית. – רחש של ייאוש עבר בקהל ודַוִידוֹף הגביר קולו: – הירגעו! לא נפקיר אתכם. רכשנו ספינת עץ, שהועלתה כבר על המבדוק היבש לשיפוצים. תמתינו לגמר העבודה ותעלו”.
לאחר ש’רוּדנִיצַ’אר' הטילה עוגן, יצאו לנמל. ניתן להבחין מבעד הפתחים שבסיפון של אונית הפחם השחורה, כי דרגשים דמויי אצטבאות נבנו בבטנה עבור הנוסעים. צחנה של קיא ריחפה באוויר. קל לדמיין את החושך ואת הצפיפות, ששׂררו שם בעת המסע. איש לא דיבר, איש לא התלונן. ראובן, הצעיר שבחבורה, גילה ראשון את הספינה, המיועדת להסיע אותם: קליפת אגוז נתמכה בכלונסאות על החול. פועלים קרצפו את האזוב מדפנותיה וכך נתגַלו כתמי הרקבון. הסדקים והחורים כוסו בטלאֵי פח.
– “נשמור סוד, לא נספר דבר – קבע מִיקִי – פן יֵירָתְעוּ הפחדנים”.
– “נכון מאוד – הסכים ראובן. – שׂוחחתי בקהילה הספרדית עם בן המקום, מועמד לעלייה עמנו. סיפר על קבוצה גדולה של מחוסרי אזרחות, שהשלטונות דורשים את סילוקם בספינתנו. מועמדים אלה נאחזים בכול, כדי להכשיל את ההפלגה, בל יעמיסו אותם בכוח וכל רכושם יישאר פה. דַוִידוֹף נדרש לקחת אותם תמורת רשיון ההפלגה. אם ידעו את מצב הספינה, יעשׂו צרות”.
התיקונים הושלמו ודַוִידוֹף הודיע, כי הספינה תורד למים, תחליף שֵם ודגל, על-מנת לאפשר את ההפלגה. מאז פרוץ המלחמה לבשו כל אוניות צי הסוחר שׂמלה חדשה. צבעו את צבעי הדגל בצדי גופן כדי לאפשר זיהויין ממרחקים – אמצעי זהירות על-מנת למנוע פגיעה בטעות. הדפנות נצבעו בכחול-לבן-אדום ובמרכז השׂדה הלבן נכתב באותיות שחורות: “רֶפוּבלִיקָה דֶל פַרַגְוַאי”.
– “אם היא פַרַגְוַאִית – נדהם ראובן הגימנזיסט, נפלה טעות בשם נמל-האם!”
הכתובת הישנה כבר נמחקה מהירכתיים. תחתיה נרשם שם חדש: “לִיבֶּרטַאד” והנמל “מוֹנטֶוִוידֵאוֹ”.
– “סלח לי – פנה מִיקִי לימאי האחראי לעבודות – אם הספינה הזאת אמורה לשוט תחת דגל פַרַגְוַאי, יש לרשום אַסוּנְסִיוֹן ולא מוֹנטֶוִוידֵיאו. אני סבור, שטעות בידכם”.
– “אין כל טעות – המלח הושיט פתק. – כאן כתוב בפירוש מוֹנְטֶוִוידֵיאוֹ”.
– “ייתכן שהוא צודק – סבר ראובן. – אניות הונגריות שטות בים ונמל-האם שלהם פִיוּמֶה שבאיטליה. לאַסוּנְסִיוֹן נמל על נהר ולא בים. אולי נרשמות אוניות פַרַגְוַאי בנמל האוּרוּגוַאיִי של מוֹנטֵוִוידֵיאוֹ”.
תאריך ההפלגה נדחה מיום ליום. תמיד נמצא תירוץ אחר: מזג-אוויר גרוע, זרמי הים. את האמת סיפרו במשטרת הנמל: אין רשיון הפלגה עד אשר ישולם שוחד הגון. זמן רב ארך המיקוח על גובה השלמונים.
אות ההפלגה ניתן באמצע חודש יוני. הנוסעים באו אל מזח צדדי בחצות הלילה, על-מנת לא לעורר תשׂומת-לב בעיר. כל אחד הורשה לשׂאת תרמיל גב אחד בלבד. נאסר להדליק אורות. האספקה והנוסעים הועלו בעת ובעונה אחת. לחם, צנימים, גבינות וקופסות סרדינים נערמו על הדרגשים שבבטן האניה.
בבית-המלון הקטן התגוררו עשׂרות מעפילים, רובם פליטים הכול נדחקו וצעקו. איש לא היה מסוגל להשתלט. “לִיבֶּרטַאד” הקטנה, קלטה נוסעים במספר בלתי מתקבל על הדעת.
הכבלים הותרו בטרם הפציע השחר. קרני-שמש ראשונות האירו תבליט דמותו של פֶרדִינַאנְד, צַאר כל הבולגרים, המביט על הים הפתוח מקצה שובר-הגלים.
התלת-תורנית נבנתה לפני שישים שנה. הקפיטן ידע לספר כי היא שימשה להובלת מטען מוברח לאורך החופים, אך זה עשׂר שנים לא העזו להוציאה מהנמל. בכוח מנוע-עזר קטן התקדמה באיטיות דרומה.
קוֹנפִנוֹ מינה ועדה לניהול חיי האוניה: עסקן ציוני מכובד, סוחר הגון ותעשׂין. אנשים טובים, אך ללא יכולת להשתלט על התוהו-ובוהו, שנוצר על הסיפון. חברי התנועות משלוש ארצות התכנסו לטכס עצה. בחרו בועד משלהם: בשׂשׂון מבולגריה, בוַנְיָה מלִיטָא ובמִיקִי מהקבוצה ההונגרית. ראשית ערכו מפקד. הסתבר כּי לכעשׂרים נוסעים אין מקום לינה, אם אפילו כולם יסתפקו במקום ברוחב של ארבעים סנטימטר לאיש על הדרגש. סוכם שהחלוצים הצעירים ישמרו בלילות וביום ימצאו מקום כלשהו להניח ראשם.
הסערה גברה. רוח מערבית עזה סחפה את הספינה ללב ים. מחלת הים השתלטה כמעט על הכול. מים חדרו לתחתית “ליברטאד”, כדרך כל כלי-שיט בנוי מעץ, ונשאבו במנוע קטן. הלילה ירד וציר המנוע נשבר. הצעירים התגייסו מיד לשאיבת המים במשאבת-היד הרזרבית. גלים גבוהים הרטיבו את הסיפון ואת השוכבים שם. הים נרגע מעט לפנות בוקר. חלוצים אחדים המשיכו לשאוב את המים, האחרים עברו בין המעפילים המבוהלים, על-מנת להרגיעם, כי אין נשקפת סכנה לחייהם. רב-החובל קרא לחברי הועדים להתייעצות.
– “ההתמרמרות גוברת – אמר – אלמנטים בלתי-אחראיים מפיצים שמועות, כאילו ספינתנו עומדת לטבוע. המכונאי טוען, כי ציר המשאבה חוּבּל בזדון. הפליטים, שהועלו בכוח, דורשים ממני שאשוב לוַארְנָה”.
– “רבותי! – שׂשׂון השתלט על המצב במהירות ובתקיפות – אין מה לדבר על שיבה! אנשינו אחראים לסדר, הם נמצאים בכל הפינות. אנו מבטיחים שלא יפרוץ כאן כל מרד”.
מִיקִי עמד ליד שולחנו של הקברניט ומבטו התעכב על גליון מודפס.
– “ראו! – קרא לשׂשׂון ולוַאנְיָה – מסמכי ‘ליִבֶרְטַאד’ הונפקו בקונסוליה של אורוגואי. שֶמתם לב? אורוגואי ולא פרגואי, כפי שמופיע על דפנות הספינה!”
שׂשׂון ניגש לקפיטן:
– “איך העזת להפליג כך? אנו מניפים דגל לא נכון!”
– “מה זה חשוב?! – הגיב הימאי הכחוש, שמעולם לא עזב את תחומי הים השחור – אורוגואי, פרגואי, היינו הך!”
שני הדגלים הופיעו בספר לוֹידְס בּאותו עמוד עצמו, זה ליד זה. כאן מקור הטעות. אמצעים בהולים ננקטו: דגל פרגואי הורד מהתורן. נשים תפרו פסים כחולים ושמש צהובה על סדין לבן. בחורים חסונים הורדו בפיגומים בשני צדי האוניה וצבעו את הדגל הנכון על-גבי קודמו.
רב-החובל הודיע כּי אינו מוכן להמשיך בלי משאבה תקינה. לכן יעגון בבוּרְגַאס, הדרומי בנמלי בולגריה. “לִיבֶּרטַאד” התקרבה לנמל. סירת משמר החופים יצאה לקראתה וציוותה עליה להטיל עוגן הרחק מהמזח. בקשת הקפיטן בדבר שיפוץ המשאבה נפלה על אזניים ערלות. שלטונות הנמל דרשו, שהפליטים יפליגו בלי שהות.
המעפילים-בעל-כורחם לא ויתרו ונאחזו בכל שביב של תקווה כדי להישאר. שוב הפיצו שמועות, כי האניה טובעת. נשים נתקפו היסטריה. “מכובדים” הסיתו את העניים באמרם, כּי שטים לקראת מוות בטוח. קבוצות-קבוצות של בלתי-מרוצים הצטודדו על הסיפון ופרצו בצעקות קצובות בבולגרית, כדי שיבינו אותן על החוף:
– “נִיֶמַה ווֹדַה! נִיֶמַה חְלֶאבַּה! – אין לנו מים! אין לנו לחם!”
החלוצים השתדלו להרגיע את הנרעשים, אך ללא הועיל. חשכה ירדה על הנמל. גוש כהה גדול קרב ל“לִיבֶרטַאד”. רעש המנוע של ספינת מלחמה הלך וגבר. הצעקות נדמו. ספינת תותחים של הצי הבולגרי נצמדה אל דפנות “לִיבֶרטַאד”. על גשר הפיקוד של אונית הקרב נדלקו האורות. קברניטה דיבר בּקול רועם ונרגש:
– פקדו עלי לגרור את ספינתכם אל מחוץ למים הטריטוריאליים. אנא, אל תתנגדו"…
– “לא רוצים למות!” – זעק אחד הנוסעים.
מקהלה עלובה ומייללת ענתה אחריו: “כאן נישאר!”
הצעקות השתתקו-נבלעו בחריקת ברזל. אונית הקרב כיוונה שני תותחיה כשתי אצבעות מאיימות מול ספינת המעפילים הרעועה. קולו של הקברניט הדהד:
– “אני חייל, המציית לפקודות. אלוהים עדי, כי איני רוצה באובדנכם. אני נשבע בחיי אשתי ובחיי ילדי, כי לא רציתי בזאת. אבל אני חייל ואין לי מנוס. אם תתנגדו, איאלץ לצווֹת על תותחני שיפתחו באש… – פחד החניק את הגרונות. רעש עמום של מנועים בקע מבטן ספינת התותחים. – הפחם שלרשותי יספיק להפלגה של שמונה שעות. אגרור אתכם דרומה עד כלוֹת מחצית כמות הדלק ומשם… אלוהים יהיה בעזרכם”…
מלח חיל הים זרק חבל לחרטום “לִיבֶרטַאד”, שנכרך כפלצור סביב מוט קשירה.
– “רוצים לנתק את החבל!” – זעק שׂשׂון.
גרזן הבזיק בידו של בחור מגושם. אולם התגברו עליו, בטרם הנחית אותו. הגבר הצעיר פרץ בבכי של זעם, אך החבל נמתח בחריקה ושתי הספינות גלשו אל הים הפתוח.
*
“לִיבֶרְטַאד” שטה במימיו הרגועים של מיצר בּוֹסְפוֹרוּס. זוג מבצרים שומר על המעבר הצר. מימין מוריקה אירופה ומשׂמאל מצהיבה אסיה הצחיחה.
– “אנו נמצאים בגבול שני עולמות – אמר מִיקִי ליוֹלִי, התשושה מפִגעי המסע. – אירופה הישנה, הפורחת והמושחתת מול אסיה הקשה והאכזרית. נזדקק לכוח רב, כדי לבנות חיים חדשים על סלעים כאלה”.
אורות איסטמבול השתקפו במי המפרץ כמחרוזת פנינים. סירת משמר חסמה את דרכם מלהיכנס לנמל. קצין תורכי עלה וביקש לבדוק את מסמכי האניה.
– “אזדקק לשהות-מה בנמל – פנה הקפיטן – על-מנת שנצטייד במי שתייה ונתקן את המשאבה”.
התורכי הפסיק לעיין בניירות והביט בקברניט בלעג:
– “האומנם האמנת ברצינות, שאסתכן במתן רשות שהייה לפליטים? האם העלית על דעתך שאתפתה לשקרים? אם אסכים לעגינה, לעולם לא תעזבו את תורכיה. לאן תפליגו? כאן כתוב שפניכם לנמל-האם: למוֹנטֶוִוידֵיאוֹ. אתה חושב, שאני לגמרי מטומטם? האם קליפת אגוז רקובה זו תחצה את האוקיינוס האטלנטי? תסתפקו במי שתייה ותפליגו עם שחר!”
סירת משטרת החופים לוותה אותם לאורכו של ים השיש ובמיצר הדַרְדַנֶלִים. רפסודה עמוסה הופיעה מאי-שם ונצמדה אל דפנותיה של “ליברטאד”. הנוסעים הריעו. שְׂשון הסביר:
– “עלינו להתארגן לקליטת משלוח מזון מיהודי איסטמבול. כל-אימת שעוברים מעפילים, אין הם שואלים שאלות, אלא משגרים כיכרות לחם, חריצי גבינה וחביות דג מלוח”.
הים האֶגֵיאִי הקסים אותם בתכלת יופיו ובחום שמשו. המנוע השתתק כעבור ימים ספורים ולא פעל עוד. המפרשׂים הבלויים הועלו על שלושת התרנים. הדרימו בין האיים כל עוד נשבה הרוח. כאשר נעצרה הרוח והאוויר הכבד שיתק את מהלך הספינה, נתמלא הלב דאגה, שמא לא יגיעו לעולם אל היעד. ימים ארוכים ציפו לרוח הטובה. שלוש מאות ושמונים נוסעים דחוסים וצפופים החלו להכיר איש את רעהו. וַאניָה עלה על עקבותיו של גבר מוזר וגלמוד. איש לא הכירו ואף אחד לא הצליח לדובבו. החליטו לפקוח עין עליו ולמסור אותו בארץ לידי הבריטים, כי אולי שלחו אותו הנאצים לפלשׂתינה לצורכי ריגול.
נערה צנומה, כבת שש-עשרה והרה, היא מחוסרת אזרחות. הבולגרים גירשו אותה ליוון והיוונים החזירוה. גורשה שוב לגבול התורכי והתורכים התנכלו לה. היא לנה בארץ ההפקר בין שני הגבולות, תחת כיפת השמיים. רחמנים בני רחמנים זרקו לה פירורי מזון, שמעולם לא שברו את רעבונה. שומרי גבול של שתי מדינות התאכזרו לה, אנסו אותה, חזרו ואנסוה. לא ידע ילדו של מי היא תלד.
ענק אדמוני שמר על הנערה ודאג לה. רק באוניה הכיר אותה, לאחר שהשוטרים העלו אותו לסיפון. באזיקים הובא מן הכלא, הסירו את כבליו על כבש הספינה. על חזהו ציור קעקע: פגיון נעוץ בלב זב דם. הוא נידון למאסר עולם, כי דקר למוות את מאהב נערתו.
עורך-דין קשיש לימד אנגלית את בתו. הם ימשיכו מארץ-ישראל לאוסטרליה בהזדמנות הראשונה. הזקן הבריח את כספו מצ’כוסלובקיה לשם בעוד מועד.
פסנתרן וִינָאִי צעיר, אשר נזרק ממועדון לילה, שבו ניגן, התיידד אם אלמנה ולה ילד קטן.
– “איני ציוני – אמר האיש. – אבל אם אמצא פסנתר, אמצא מולדת”.
גבר בהיר שׂיער, נחבא אל הכלים, נשׂא עמו מזוודת עץ קטנה לכל מקום. הכול חשבו כי הוא שומר בה תכשיטים. פעם נשמטה מידו, נפתחה ונקניק יבש מגולגל נתגלה בה.
– “הבטחתי לאמא – גמגם מבוייש – שאשמור זאת כמנת ברזל. אם אהיה מחוסר-עבודה בארץ ישׂראל, לא ארעב”…
שמעו את החדשות העצובות והמפחידות במַקלט היחיד שבּאוניה, בתא הקברניט. איטליה הצטרפה למלחמה ופריס נפלה לידי הנאצים.
בשבוע השישי של הפלגתם צומצמו מנות המזון. שתי פרוסות צנימים, קובית סוכר וכוס מים ליום. איש לא התאונן. קרבו לחוף זכרון-יעקב והרוח שקטה. מים הסתננו מבעד לקרשים הרקובים. קופסאות ונעליים צפו בין הדרגשים על-פני הנוזלים העכורים. “לִיבֶּרטַאד” המתינה בחוסר-אונים לגורלה. הגאולה באה בדמות סירת משמר החופים הבריטי. נאסרו.
החיים החדשים החלו במחנה העצורים של עתלית: שֶבי במולדת החדשה, עונש על חטא שלא רצו למות.
בריחות 🔗
המתח עלה בין השלושה מאז נאלצו לנטוש את ביתם המרוּוח ולהצטופף בחדר קטן אחד. אֶוָה הרגישה את המחנק שבעתיים. המריבות גברו בין הוריה. נכון יותר: לַאנְג רגז לעתים קרובות ואִילוֹנְקָה בכתה.
הם סולקו מביתם בין הראשונים. קצין נאצי חשק בוילה ונישל אותם. האב ישב מול החלון, שנפתח לחצר-אִוורור צרה ומזוהמת, מוזנחת כבאר עזובה, ולא לבוסתן האפרסקים, גאוותו ומקום עמלו בימיו היפים.
אֶוָה סיימה לימודי כלכלה כאשר עוד ניתן ליהודי ללמוד. אחד הפרופסורים ניגש לברכה בגמר הטקס להענקת תואר הדוקטור:
– “ברכתי, ד”ר לַאנְג! אני יודע שאין לך סיכוי לקבל משׂרה בגלל החוקים החדשים, אבל אם תתנצרי, אוכל להשׂיג לך עבודה ובשׂכר טוב".
לא השיבה, השאירה דלת פתוחה. אז לא ענדו עדיין כוכב צהוב, אז ניתן עוד לנסוע. והיא נסעה לוספּרים. קיוותה למצוא תשובה לשאלותיה הנוקבות באווירה הרגועה של בית פִּילִיץ. ארמִין ונֶלִי עזבו כבר את ביתם ברחוב הורדים. הדירה נראתה גדולה מדי בעיניהם עבור זוג מזדקן. שיפצו את הבניין הישן של אמא הַאנִי בקרבת חצר היהודים. אֶרִיק גר בשכנות וטוב רופא קרוב, תרתי משמע.
אֶוָה התבוננה בפניה של דוֹדה נֶלִי: עיניה החכמות נוצצו בין ערוצי הזיקנה. שׂערותיה נידלדלו והלבינו. אולי רזתה, אך נשארה זקופה, גאה. כל-אימת שעמדה לשׂוחח עם דודה נֶלִי על משהו רציני, היתה לה ההרגשה, שמולה יצור עליון, המבין את מחשבותיה מבלי שתגיד לה בקול רם.
– “מה מציק לך?” – שאלה הדודה, כאשר באה אל ביתה.
– “רציתי לשמוע מפיך, אם אני צודקת כשאני מסרבת להתנצר. – סיפרה על הצעתו של הפרופסור והוסיפה – את יודעת שאיני יהודיה דתיה, אבל איני מוכנה לקבל על עצמי עולה של דת אחרת תוך שקר, למען יתרון חומרי. המותר לי לבחור באבטלה ולא להמיר דת, שאיני מאמינה בה?”
נֶלִי לטפה את פניה הצעירות, את עורה החלק והחיוור.
– “אני שׂמחה שכך את חושבת. היי שלמה תמיד עם עצמך, מוטב לסבול מלחיות בשקר”.
אַרמִין חזר מבית-הכנסת, מתפילת ערב שבת. מעולם לא הצטיין באדיקותו. החשיב את היושר ואת ההגינות כמצווֹת הגדולות ביותר. נֶלִי הדליקה נרות בפמוט כסף עתיק. לא הקפידה על השעה הנכונה, אך אהבה את האווירה, שהשרו נרות השבת. אַרמִין לא ידע מה שׂוחחו הנשים, אבל במעשׂיו כאילו המשיך בדיון באותה סוגיה עצמה: שׂם כפות-ידיו על ראש נכדתו ובירך אותה בלחש.
שנים חלפו מאז. הקשר עם ערי-השדה נותק בסערת הימים. מכשירי הטלפון של היהודים הוחרמו, מכתבים לא הגיעו. שמועות פשטו על ריכוז בגטאות, על גירוש למזרח. אֶוָה נזכרה בברכתו של הדוֹד אַרמִין באותו ערב שקט, שליו ורחוק. הוא הצטייר בעיניה כפטריארך, נציג פוּריטַנִי של אבות קדומים. ידו המברכת הקרינה בטחון ושייכות. כאילו מאה שנים עברו מאז.
הגרזן הנאצי ביתר את המשפחה הגדולה. מי יודע, מה קרה לדוֹדה בלַנְקָה? בשׂורות איוב הגיעו מקוֹמַארנוֹ, שהיתה שוב לקוֹמַארוֹם בשלטון ההונגרי. אֶלִיזַבֶּט טלפנה בטרם נותק הקשר, ובכתה בשפופרת, כי לֵיאוֹ נעלם. נאצים הונגרים חטפו אותו בשבת, בצאתו מבית-הכנסת, ומאז אין יודעים עליו. אִילוֹנקָה נזכרה בגיסה:
– “הנבזים לקחו דווקא אותו, את האיש ששׂמח כל כך לשובם של ההונגרים לעירו. הצעתי לאחותי שתבוא אלינו עם טוֹמי והיא סירבה. אמרה שאינה רוצה לעזוב, כי איך ימצא אותה לֵיאוֹ, אם ישוב?”
שוב הגיע הערב. העוצר נכנס לתוקפו. ישבו ללא מעשׂ בדירה הצפופה. מחשבות משונות בשלו בלבה של אֶוָה באווירה הדחוסה והמנוכרת.
– "מצב בלתי-נסבל, שנשב בין ארבעה קירות ולא נפעל לשינוי מצבנו. איך ייתכן שלא איכפת לכם העתיד? הם רוצים שכך ננהג! רוצים שלא נתרגש ממה שעוללו לנו,.
– “מה את מציעה? – שאל אביה – נפיץ כרוזים נגד המשטר? כּדי שיגרשו אותנו? זהו השינוי, שתרצי להשׂיג?”
– “ואת אמא, מה את אומרת?” – אֶוָה פנתה אל האשה השפופה, שנראתה זקנה מגילה בגלל לובן שׂערותיה.
– “התפללי והאל יעזור לנו” – השיבה.
– “איזה אל? – זעפה הבת – זה שאיננו? שהנו מוכן להסגיר את היהודים לתלייניהם, כאילו לשם כך בחר בהם מכל העמים?”
– “יש אלוהים – אמרה אִילוֹנקָה בקול חלוש והססני – והוא אחד, אף-על-פי שקוראים לו בשמות שונים”.
– “לא נכון. אלוהי ישראל, אל צבאות, הוא פחדן וּותרן. ואילו האל הרחום של ישו הנוצרי, שציווה על המוכים להגיש לנוגשיהם את הלחי השנייה, הוא בעצמו אכזר ונקמן. הוא אינו אל כלל, אלא אליל! אֶוָה הפסיקה לרגע ושוב פתחה פיה: – עלינו להתנצר”.
– “התבלבלת לגמרי – נדהמה האם. – נדהמה האם. – אני אומרת כי השניים הם אחד: האלוהים הטוב והרחום, הסולח והאוהב. אנו חייבים לאהוב אותו ולהאמין בו. זו הדרך היחידה להישׂרד. רק הוא יתן תקווה וכוח. אינך מאמינה בו ורוצה להתנצר? לדעתי שתי הדתות הן היינו הך”.
– “אבל לא לדעתי.” – רגז לַאנְג – נולדתי יהודי ואמות יהודי. איני גיבור ואין לי חשק למות. אבל השמד לא יציל אותי, רק אתבזה. חוקי הגזע פיזרו את אשליות המומרים. אם כן, לשם מה להתבזות?"
– “המים הקדושים – הסכימה הבת – שהכומר יתיז עלינו, לא ישַנו דבר. תישאר יהודי כפי שהיית ואמא תמשיך להאמין באלוהי ישראל ובאל הנוצרים, תנהג כמו הבתולה הקדושה ותשׂא בלבה את צרות העולם כולו. גם אני אמשיך כפי שהייתי, אפיקורסית. ייתכן שיגרשו אותנו, אולי ירצחו אותנו. אבל אם אשאר בחיים, הודות למזל ולא בגלל ההשגחה האלוהית, אז אסע לארץ רחוקה, אשר שם לא ידע איש כי הייתי יהודיה אי-פעם. אבחר לי בעל גזעי, בלונדי, בעל עיניים כחולות והנכדים שלי ישתחררו מקללת מוצאם! הרי זאת קללה: איש אינו בוחר את אבותיו, בכל-זאת ייענש בייסורים ויעלה על המוקד, אם הם היו יהודים”.
פַּאטֶר בֶּנֶדִיקְט פקד את חדרם פעמיים בשבוע. הכניסה נאסרה על הנוצרים לבניינים, המסומנים בכוכב צהוב לאות כי דייריהם יהודים. רק שליחי השלטון וכוהני דת נוצרים באו בשעריהם. הכנסייה הקדושה צדה נשמות בצל הגרדום. אדום לחיים היה הגבר השמן. נקניקי שומן השתפלו מצווארונו הקשוח וכיסו למחצה את הפס הלבן שבצווארון. גלימתו השחורה הוכתמה בכתמי שומן, זכר לסעודות בבתי תלמידיו היהודים. פיו נטף מליצות, שמן זית זך.
הכומר התאמץ להסביר במלים פשוטות את מהותו של השילוש הקדוש. את האחד שהוא שלושה והשלושה שהם אחד. לַאנְג ניסה להבין ושאל שאלות קשות. קושיותיו בלבלו את שליח הגואל, שלא נתברך בכושר חשיבה ביקורתית כדוגמת בעל-הבית. אֶוָה דחפה את ברך אביה תחת השולחן, עד שנאות להשתתק. אִילוֹנְקָה זכרה הכול מסמינר הנזירות. גם הפעם הצטיינה וידעה את השיעור עוד בטרם שמעה את ההסבר מפי פַּאטֶר בֶּנֶדִיקְט. זכרה גם את ידו המלטפת של האב אֶנגֶלהַארְט, אשר רצה בשעתו להטבילה לנצרות. בכל-זאת הרגיזו אותה ידיו השמנות של בֶנֶדִיקְט, הנצמדות לזרועה של אֶוָה, עולות ומגששו תחת שרווּל חולצתה עד אשר בּתה נאלצה להתרחק ולחמוק ממנו.
– “אינך מרגישה צורך נפשי להתוודוֹת, בתי?” – שאל הכומר את הצעירה.
– “לא חטאתי” – השיבה.
– “לא טוב! – נענע בֶּנֶדִיקְט בראשו – בטחון מוגזם וגאווה יתרה מוליכים את הנשמה לשערי גיהנום”.
– “טובה גאווה מתאוות בשׂרים ומצביעוּת” – פסקה אֶוָה בכעס.
הפַּאטֶר שאל על עקרונות האמונה הנוצרית, מעין בחינה, בטרם טבילה. לַאנְג ישב בקצה השולחן וחלם בהקיץ: הרהר בבית אבא, בית יהודי חרדי, בחגים ובמנהגים. ניסה להיזכר בנוסח נשכח של תפילה. העבר נדמה לו למציאות וההווה כחלום בלהות. בייאוש השיב לשאלות הכומר:
– “אל תשאל אותי כי זקנתי ומוחי אינו קולט דברים חדשים. שאל את הגברות, הן יודעות הכול ותענינה גם בשמי… אני סומך עליהן”.
*
הרוסים נעצרו אי-שם במזרח. השלטון בבירה עבר לידי פלוגות הטרור של ארגון צלב-החץ. ההבדל בין יהודי ומומר נמחק סופית. גם הנשים היהודיות גוייסו לעבודת כפייה.
– “על חייבות הגיוס להתייצב בבגדים חמים ומזון לשלושה ימים” – נאמר בצו.
הן הובלו בטורים ארוכים לבית-חרושת עזוב, שבו ייצרו בעבר רעפים. קלגסים נאצים וזַ’נדַרמִים שלטו במחנה. אלפי נשים התגוללו על הרצפה בצפיפות ובלכלוך, מוכות וחרדות לגורלן. אימתן גברה כל פעם שקרבו אליהן לובשי החולצות הירוקות. הם קבעו את קורבנותיהם ללא אבחנה. האומללות צעדו בסך ונעלמו מאחורי הגבעה. צרור ירי נשמע כעבור זמן-מה ולא שבו עוד.
כולן הוצאו לכביש לפנות בוקר. טורים-טורים צעדו מערבה, כאילו יחידה צבאית. רעם עמום של תותחים נשמע מהמזרח.
– “השחרור קרֵב” – אמרה אֶוָה לצועדת לידה.
– “השחרור מתקרב – ירקה הנערה – ואנו מתרחקים”.
הן לא הכירו זו את זו מקודם. עליזה, צעירה מאֶוָה בשנים אחדות, לא הספיקה עדיין ליהנות מהחיים. שנותיה עברו עליה בחרדה. את פחדה הסתירה מאחורי מסכה של ניבול-פה, קללות ויריקות.
– “הביטי באבן – הצביעה אֶוָה על עמוד לבן ועליו ציון המרחק – הלכנו היום כבר שלושים וחמישה קילומטר. צעדה נאה!”
– זו צעדה זו? זאת ריצה מטורפת – הגיבה עליזה – בני-זונה אלה אינם נותנים לנשום. יגרשו אותנו גם בחושך".
בלילה נחו בשׂדה הפתוח. גשם הרטיב הכול בטיפות דקות וצפופות. ניסו להירדם, אבל הז’נדרמים ירו מדי פעם.
– “יורים כדי להפחיד אותנו” – אמרה אֶוָה.
– “לא. יורים כדי להרוג את הבורחות” – הצעירה הפגינה בקיאות.
– “מי יברח? לאן יברחו?”
– “יש המשלים את עצמם, מאמינים עוד בנסים. אינם יודעים כי בגיהנום המחורבן הזה גוועו כל הנפלאות, הכול טבע בחרא”.
שמי המזרח האדימו לפנות בוקר. בטרם שחר. רעש תותחי שׂדה התמזג בירי כלי ההגנה האווירית ובקולן של התפוצצויות אדירות. בודפשט בערה. משׂאיות עמוסות דהרו מערבה.
– “בורחים – שׂמחה אֶוָה – ראי, עליזה, ושׂמחי!”
– “למה אשׂמח? שהם תופסים את רוחב כל הכביש במכוניות ובטנקים ואנו מדשדשות בבוץ התעלה?”
– “אולי כדאי לנשור – הציעה אֶוָה – עוד מעט יגיעו הרוסים”.
– “ייתכן שאת מבוגרת ממני – הביטה בה בבוז – אבל אין לך שׂכל בגרוש. איפה העיניים שלך? כל השוכבות בצד הדרך עם חור אדום במצח, כולן היו פיקחיות כמוך. האמינו כי הרוסים יגיעו. אבל כדורו של כל בן-זונה נאצי הוא יותר מהיר. הרוסים מתמזמזים עם הקטיושות שלהם. יש להם טקטיקה ואסטרטגיה. להם יש זמן ואנו מתות!”
בלילה ההוא לא נתנו להן לישון. צעדו גם בשעות החשכה. הכביש המה כלי-רכב ופלוגות חיילים. הבירה הופצצה כל הלילה, זרקורי ההגנה ציירו קווים פנטסטיים על הרקיע השחור. פגזים התפוצצו כזיקוקין-די-נור, מטוס בוער צלל ומשך אחריו זנב אש ככוכב שביט מבשׂר רעות. הפיצוצים, הצעקות, דהירת הסוסים והאורות הצבעוניים יצרו תמונה מלהיבה.
– “כמו בקולנוע! – אֶוָה התרגשה מהחויה. – הייתי מנציחה זאת במצלמה בטרם אמות”.
– “תספיקי לראות עוד הרבה זוועות עד שתמותי!” – עליזה ציננה את התלהבותה.
רגליה של אֶוָה החלו לתפוח, כל צעד צרב, נעליה לחצו עד לשגעון.
– “אצא מהשורה, לא אוכל עוד ללכת” – אמרה.
– “כנראה נמאסו עלים החיים. הביטי: גוויות נערמות בשטח”.
– “בעצם, אסור לי למות. – רצון הקיום שב לאֶוָה – מי ידאג להורי הזקנים, אם אמות?”
– “אם את רוצה לחיות – יעצה הצעירה – נסי לעלות על עגלת החולים. אעזור לך”.
הקודחות והפצועות נזרקו על עגלת איכרים רתומה לזוג סוסים.
– “אין מקום! אין מקום!” – זעקו המסכנות כאשר ראו אותה צולעת לקראתן.
החולות הצטופפו, שכבו אשה על רעותה והיושבות בצדדים נאחזו בכל דבר אפשרי בעשׂר צפורניהן עד זוב דם, פן תיפולנה ותידרסנה. הייאוש חיזק את ידיהן. היא עברה תחת הרתמות וטיפסה על היצול. בת הכרך לא העזה מעולם להתקרב לבהמה כלשהי. הפעם אזרה עוז והתמקמה בין שני הסוסים.
– “רדי מיד!” – ציווה החייל העגלון וכיוון את הרובה לראשה.
לא ענתה. נאחזה בשארית כוחותיה. החייל חייך והניח נשקו.
אֶוָה נצמדה במשך שעות אל יצול העגלה. הגיעו לבית-חולים של שׂדה. רופא יהודי-למחצה בדק אותה. סרט לבן על שרווּלו העיד על היותו בן-תערובת:
– “אין לך מה לעשׂות פה. הסתלקי מהר ככל האפשר. מחר יבואו אנשי צלב-החץ לביקורת ואם ימצאו אותך, זה יהיה הסוף”!
גם עליזה התגנבה למחנה החולים. השתכנעה שהגיעה השעה להסתלק בטרם יגיעו לגבול גרמניה. לפני המעשׂה ישנו בערמת שחת. בבוקר רחצו את פניהן, הסתרקו וחיפשׂו בתרמילים לבוש מתקבל על הדעת, כדי להֵרָאוֹת כנשים מן היישוב. מצאו אצל עליזה זוג מגפי לבד רכים ונוחים. אֶוָה לא צלעה בהם וצעדה בעליצות מופגנת אל השער. משלוח חדש של יהודים זרם פנימה, מוכים ועייפים.
– “עכשיו חייכי! – לחשה אֶוָה וניגשה הישר לזקיף – לא מצאנו את החבֵרה שלנו. חשבו אותה ליהודיה ולקחו אותה מקוֹמַארוֹם. שיערנו שהתגלגלה הנה, אבל טעינו. וייתכן שהגיעה כבר הביתה בינתיים. בכל-אופן, תודה שנתתם לנו להיכנס”.
הזקיף חייך, הצדיע והבנות יצאו בצעדים בטוחים אל הכביש הראשי. אופנוען, חייל צעיר, נעצר לידן:
– “לאן, יפהפיות?”
“אנחנו מקוֹמַארוֹם – צחקקה אֶוָה – יצאנו לטייל ולא תיארנו לנו איזה תוהו-ובוהו בדרכים: שיירות צבא, חיילים, יהודים… אולי תסיע אותנו העירה? אנו רוצות לגדה שנייה של הדנובה”.
הן עלו לתוך סירת האופנוע. החייל הוריד אותן מעבר לגשר, בחלק העיר, אשר השתייך אי-מתי לצ’כוסלובקיה. הנערות פנו שׂמאלה. אֶוָה הציצה מהכביש אל תוך חצר בית דודתה. זרים יצאו מהשער. אין מגן-דוד צהוב על הקיר, אין זה עוד ביתם של יהודים. אֶלִיזַבֶּט וטוֹמִי הקטן אינם.
מלבד שתי הבורחות לא היו עוד יהודים בעיר.
*
האוויר לא נע בערב הקיצי המחניק. אבק רבץ ברחוב.
אֶלמֵר העיף מבט על תצלום נכדתו היחידה. היא חייכה אליו בעיניה הגדולות. תינוקת שגדלה בודאי מאז שצילמו אותה שם בארץ-ישׂראל. היא מטיילת בשׂדות רחוקים מהטירוף הזה.
קשה היה לו להניע את זרועו. מחלה מכאיבה תקפה את שריריו לפני שנים אחדות והיא מציקה יותר ויותר. לכן ביקש מבְלַנקָה לכבות את האור ולפתוח חלון. צו ההאפלה הכריח אותם לשהות במחנק כל עוד דלק החשמל. פעמון השער צלצל, בלַנקָה הציצה לרחוב.
– “מושל המחוז ומנהל בית-החולים –לחשה. – מה הם רוצים פה בלילה?”
לבשה חלוק והכניסה את האורחים הבלתי-צפויים. אֶלמֵר המתין להם בסלון והציע כוסית ליקר.
– “אין פנאי ואל תדליק אור! – אמר המושל בחפזון – באנו ברגל, כדי שלא ירגישו בנו. עשו כמצוותנו ואל תשאלו שאלות. מוטב שלא תדעו יותר ממה שאני אומר לכם”.
ד"ר שוּסטֶק, מנהל בית-החולים של מַארצַאלִי, תלש פתק מוכן מראש מפנקס המרשמים שלו:
– “קח בבקשה את האישור, כי אתה חייב לנסוע מיד ולהתאשפז בבודפשט בגלל מחלתך. כתבתי גם זאת שאינך מסוגל לנסוע ברכבת, ושאשתך חייבת ללווֹתך ולהגיש טיפול צמוד. תאריך לא רשמתי. אם יעכבו אתכם בדרך, תגידו שנתתי את הפתק לפני שבועיים, כאשר ניתן עוד ליהודים לנסוע. אבל אז לא השׂגתם מכונית”.
– “מדוע לא כתבת תאריך? – שאל הוטרינר בתדהמה, כאדם שאינו רגיל לתחבולות. – מדוע אינך כותב את האמת?”
– “אם יֵדעו כי היום נתתי את האישור, יאשימו אותי בהפרת חוק” – אמר ולא פירש.
– “נהג המונית הקבוע שלך יגיע תוך שעה – קולו של המושל רעד מרוב חרדה – בידו של הנהג רוֹזַ’א הפקדתי רשיון הסעה. רשאי להסיע הלילה חולה ומטפלת לבירה בהתאם לאישור רפואי. כאן כתוב התאריך 23 לחודש יוני 1944. אם תיתפסו חס וחלילה, אומר שהתכוונתי לחולה אחר”.
– “איני מבין במה מדובר – השתומם הוטרינר – למה אתם עושׂים זאת? נשתדל לא לסבך אתכם… אבל אין זה הוגן מצדנו לסכן את רוֹזַ’א”.
– “אל תדאג, אַלמֵר. סיפרתי לו הכול והוא מוכן ללכת למענך באש ובמים. אם יש צורך, יסכן את חייו למענך. סיפר לי איך עזרת לו, כאשר כשולית מכונאי, חלם על עצמאות. סיפר כיצד הלווית לו כסף לרכוש את המכונית ולא ביקשת ערבות, אלא רק הבטחה שיסיע אותך על חשבון החוב. החוב, שהוא חייב לך, שווה יותר מכסף”.
– “איך להודות לכם? – בלַנקָה לא מצאה מלים בפיה. – אתם ידידים נאמנים. אבל אולי בכל-זאת ניסע רק מחר וניתן לאֶלמֵר לנוח לפני המסע?”
– “לא בא בחשבון, בלַנקָה יקירתי – המושל אחז בשתי ידיה – אין לשהות עוד לרגע. אין זה עוד משׂחק ילדים! אינכם נוסעים לפיקניק”…
– “איך נודה לכם?” – שאלה שוב.
– “אל תתמהמהו. סעו מיד ולא יאונה לכם כל רע – הרופא נשק לידה וחיבק את בעלה. – סעו לשלום והיו בריאים!”
– “הלוואי שניפגש בריאים ושלמים אחרי המלחמה – נפרד מהם המושל. חיבק אותו ונשק לה – שמרי עליו, הוא ראוי לזה”.
הם חמקו מהכפר במכונית קטנה באורות כבויים, כגנבים בלילה, ולא הביטו לאחור.
ביום, שאֶלמֵר אושפז בבית-חולים בבודפשט, גורשו כל יהודי מארצַאלִי. כעבור ימים ספורים פוּנה הוטרינר, על אף מחלתו הקשה, יחד עם היהודים החולים. המחתרת הציונית סיפקה כתב חסות מזוייף להוריו של מִיקִי, כאילו היה להם דרכון שווייצי.
אֶלמֵר לא זכה לחוג את שחרור העיר. הוא נפטר בחדר דל בבית מוגן של “הצלב האדום”. בלַנקָה לא חזרה למַארצַאלִי. היא חצתה את הגבול לרומניה במשׂאית של מבריח, בדרכה לארץ-ישׂראל.
רק המתים משתחררים 🔗
הַאלְגַאטוֹ הזקן ייצג בעיניה את ההונגריות בהתגשמותה. שַרִי ראתה אותו סביב הבית מאז שזכרה את עצמה. גבר רחב-כתפיים, שפמו הלבן המחודד משוח בשעווה. לחייו האדומות חייכו לקראתה מדי בוקר, עת בירך אותה:
– “גברת צעירה, שַרִי נשמתי, אולי תרצי להתלווֹת אלי לסיור בשׂדות התבואה? התרצי שאאכף את סוסך?”
הזקן שימש ראש לעגלונים, משגיח על הפועלים ועוזר ראשי לאביה מיכאל פִּילִיץ, מנהל האחוזה. הפעם הפשיל הַאלְגַאטוֹ את שרווּליו וניצח על העמסת החפצים לעגלה:
– “רתמתי ארבעה סוסים, את המהירים שבאורווה, כדי שנגיע במועד לעיירה”.
התייצבות היהודים במרכז האזורי נקבעה ליום חמישי בשבוע. רק שלושה ימים עמדו לרשותה של אִירֶנָה לאריזת הציוד הנחוץ ביותר. השלטונות לא הרשו לקחת אלא בגדים, שמיכות, גם קמח, שומן ושימורים, שיספיקו להזנת המשפחה הגדולה במשך חודש ימים. מלבדה, בעלה והבת היחידה, גרו עמם זוג הוריה ואחותה הרווקה דוֹרָה.
– “אנו נראים כצוענים נוודים – התלוצץ מִיכאל וטיפס למרומי העגלה. – החזיקו בחבילות, לבל נאבד אותן בדרך! איפה שרִי?”
היא יצאה מדלת הבית הגדול. צמותיה הארוכות השתחררו וניטלטלו בעת ריצתה. שַרִי חיבקה בזרועותיה ארון קטן, או קופסה גדולה, וּבה דלתות ומגירות.
– “אני כבר באה – קראה. – לקחתי את הארון הסודי שלי”.
– “איזה ארון? מה הסודות? – שאלה דּוֹרָה – הרי אסור לקחת אתנו רהיטים”.
– “זאת רק קופסה – הסבירה האם – לא יתנגדו לזה. אני מבינה ששַרִי אינה רוצה להיפרד ממתנתו של דוֹד פוֹל המנוח”.
הַאלגַאטוֹ הצליף בסוסים. שני חלונות פתוחים של הבית נפערו מבעד ענן האבק כחלל עיניים של גולגולת המוות.
– “לעולם לא אפרד מארון הסודות שלי – אמרה שַרִי לדודתה – כי הוא יזכיר לי את ביקורי האחרון בחדר העתיקות של דוֹד פוֹל. הוא הראה לי שם דברים נפלאים: כלים ישנים, מלבושים וקופסאות. שם ראיתי את תמונתו של דָוִד הרופא, עושׂה הפלאות. פוֹל סיפר עליו נסים ונתן לי למשמרת את ארונו הקטן. בעבר שמר בגירות אלה את הרעלים המסוכנים. ד”ר דָוִד נפטר ולקח עמו את סוד פתיחתן, כי אין מנעול לארון, כולו בנוי עץ קשה, בלי ברזל, ובכל-זאת ננעל. ימים ארוכים חיפשתי את פתרון התעלומה, הנעתי כל זוז. לבסוף הצלחתי לפתוח. היה ריק וכעת אני שומרת בו את יומני".
שיכנו אותם בבית גדול, שעליו צבעו מגן-דוד צהוב, סימן שמיועד ליהודים בלבד. דיירים נוספים הובאו תוך ימים אחדים. שבע משפחות הצטופפו בחדרים. יחסי שכנים הוגנים, אפילו לבביים, התפתחו ביניהם, על אף הצפיפות. שרי חוייבה לצאת לעבודת השדה, ככל הצעירים היהודים, אך לא הפריע לה הדבר ועמדה במאמץ בכבוד. בשבוע השלישי אזל מלאי המזון, מבלי שיוכלו למלא את החסר. השעות, המותרות ליהודים, הגבילו אותם לבוא לשוק כאשר הכול ריק מסחורה. הארוחות נידלדלו מים ליום, וטרדה חדשה נוספה: החקירות.
חיילים גרמנים פשטו מדי יום על העיירה, ריכזו את היהודים במרכז, ערכו חיפוש בכליהם, על גופם ואף בתוך גופן של הנשים. חיפשׂו תכשיטים וזהב, שאלו על מקום-סתר לרכושם. באותו זמן עצמו הכריז המתופף בחוצות:
– “כל אזרח, שיודיע מרצונו על הימצאות רכוש יהודי, יזכה בחנינה, אפילו פיתו אותו והסתיר דברי ערך בניגוד לחוק, אך מי שייתפס בעבירה זאת ייענש בכל חומרת הדין. מוטב להתייצב כעת, כי היהודים כבר מסרו את שמות האנשים, שלהם נתנו כסף וזהב. ראו הזהרנוכם!”
שַרִי ביקשה מאיכר קשיש, שישמור עבורה דבר אחד בלבד, את ארון הסודות. עמדה בכיכר והמתינה לסיום החקירה. מישהו משך בשרווּלה. זה היה מסתיר הארון הקטן, אשר דחף לידה לחם ונקניק קשורים במטפחת ולחש לאוזנה:
– “הגרמנים מפיצים שמועה, שהיהודים הלשינו על שומרי רכושם. כך רוצים הם להערים. גם לכם ישקרו באותה צורה. סַפרי לכולם כי לא גילינו דבר ולא נגלה לעולם. אל תאמינו לרמאים האלה!”
חייל קרב והזקן המשיך בדרכו.
הקץ בא על היהודים, המרוכזים בעיירה, בימים הראשונים לחודש יוני 1944 הוסעו לעיר הגדולה, לבית-החרושת ללבנים.
דלתות קרון המשׂא נסגרו מאחוריהם. כעבור שבוע, בתום מסע מייגע, נפתחו הדלתות מול רציף הפריקה של המחנה. מגרש מסדרים נתגלה לעינים. יצורים קירחים עמדו והמתינו, לבושים בבגדי פסים.
– “הקירחים האלה, לובשי הפיג’מה, שטוחי החזה, מי הם גברים או נשים?” – שַרִי שאלה את הוריה ואת שותפיה לקרון. איש לא ידע להשיב.
תחילה הפרידו בין נשים לגברים. היא נצמדה לאמה. יחד עברו לפני קצין אֶס-אֶס מהודר, מצוחצח. ההוא הביט באדישות בחולפות לפניו. לא השמיע הגה. אצבעות ידו, הלבושה כסיה, רמזו קלות וכיוונו אשה-אשה לגורלה: מי ימינה ומי שׂמאלה, סבתא ודוֹרָה צעדו לפניהן והוא שלח אותן שׂמאלה. כן רמז גם לאמה ואת הבת כיוון בתנועת יד קלילה לצד ימין. שַרִי דבקה בכל-זאת באִירֵנָה והלכה אחריה.
– “ציוויתי שתפני ימינה!” – צעק הגרמני בכעס.
– “אני רוצה ללַווֹת את אמי” – ענתה בגרמנית רהוטה.
– “אין זה משנה – ריכך הקצין קולו – היא מבוגרת, לכן תזכה בעבודה קלה יותר. ובין כה וכה תיפגשו אחרי שתתקלחו”…
אסירה ותיקה בכותונת פסים ליוותה את הצעירות למרחץ. תוך הליכה סיננה בין שיניה:
– “יצאת מדעתך? מזל, שלא רצח אותך במקום. את יודעת עם מי התווכחת? זה ד”ר מֶנגֶלֶה האיום, ראית את הכפפות שעל ידיו? אומרים שתפרו אותן מעורם של יהודים".
טרם התאוששה ממכת הפרידה הפתאומית, שוב הוכתה בהלם. חיילי אֶס-אֶס קיבלו את פניהן בסַאוּנָה, באולם רחב-ידים: – להתפשט! להתפשט!
הקריאות הדהדו בין קירות הבטון החשׂוף של בית-המרחץ. רגלי הבנות כמו הכו שורש ברצפה הקרה. לא זזו. כיצד תראינה את מערומיהן לגברים אלה?
הגרמנים החלו לחבוט בהן. הצליפו בשוט, קרעו את הבגדים מעליהן, פצעו את בשׂרן. הבנות פשטו את השמלות ואת הלבנים בבהלה. ניסו תחילה לכסות את גופן הרועד בכפות-ידיהן. אולם אדישות גברה אט-אט על הבושה. ריקנות ואפסות התגנבו ללבן. נשברו. אסירים ותיקים נכנסו בריצה, אספו את הבגדים ואת הנעליים. אחריהם באו הסַפּרים. עקרו-תלשו את שׂערות ראשן במספריים קהים. תלתלי זהב גלשו מכתפיים לבנות. צמותיה השחורות של שַרִי נשרו לרגליה. היא לא שמעה כלל את צריחת החיילים ואת צווחת הבנות. בלי שׂערות ראשה ובלי בגדים לגופה, כאילו איבדה את הסממנים החיצוניים האחרונים של אישיותה. חשׂופה לכול נאטמה בשריון כבד, נכונה לפגיעות הבאות.
הן גורשו למקלחות והמזלפים נפתחו מעל הראשים הקירחים. הזרימה על פניהן הזכירה, כי זה יומיים לא טעמו טיפת מים. הצמאון בקע מאחורי כל מחשבה ושטף אותן. הן עצמו את עיניהן והפנו פיותיהן כלפי מעלה, כאילו מסוגלות לבלוע את כל הקילוח עד תומו. פתאום פסקו המים הקרים מלזרום ואדים מבשׂרי מים רותחים פרצו מהברזים. ניסו לברוח מהכוויות ולא היה לאן. טיפות רותחות ניתזו מכל עבר.
הברזים התרוקנו. ערומות כביום היוולדן יצאו לרחבה הפתוחה ולא התביישו עוד. אסירים מעובדי המחנה זרקו סמרטוט לכל אחת, סמרטוט שהיה בעבר שׂמלה. גם נעלי עץ קיבלו. הכול ללא בחירה, ללא התאמה. זרועות ארוכות תלויות היו משרווּלים קצרים. אשה שמנה לא הצליחה לרַכּס את חולצתה ושדיה תלויים לפניה. בכל-זאת לא צחק איש. כולן בשׂמלה יחידה, בלי לבנים, בלי חזיה, בלי תחתונים, כמעט ערומות ונדמה כאילו לא איכפת להן.
שׂמלת נשף מקטיפה כחולה נפלה בחלקה של שַרִי. ארוכה, מגוחכת, בעלת מחשׂוף עמוק. בטרם גמרה ללובשה, נדחפה אל שורת שולחנות. גרמנים במדים רשמו את הפרטים של כל אחת בדייקנות. שוב דחפו אותה קדימה. חייל אֶס-אֶס אחז בזרועה ולחץ מעין חותמת בבשׂרה. מחטים ארוכות פצעו אותה והיא התמוטטה. זהות חדשה – ספָרוֹת מקועקעות בעורה.
יצור מגולח ורזה התייפח על-ידה:
– “מה יהיה עלינו, שרי?”
הנערה הדקה, עטופה במעין כותונת לילה, גלגלה עיניים אדומות ונצמדה אליה. רק קולה גילה את זהות של חבֵרה מספסל הלימודים של הגימנסיה, אַגִי. אז גברה ההכרה בשַרִי, כי אסור לוותר. יש גם חלשים ממנה, הזקוקים לעזרתה. אסירה מתושבי המחנה הפרידה ביניהן:
– “עמדו בשורה! כאן אסור לבכות! אל תשכחו, אתן באוֹשְוִויץ”.
– “אוֹשוִויץ? – שאלה אַגִי – מה זה?”
– “עוד תלמדי זאת, ילדה, עוד תלמדי”… – השיבה ונעלמה.
היום החשיך. זרקורים נדלקו סביבן והן צעדו בין חיילים וכלבי-דם חשׂופי שיניים. האפֵלה גברה, אור הזרקורים סנוור את עיניהן, אך תמרות עשן שחון הצטיירו מעבר לשורת הפנסים.
צליפות הגרמנים אילצו אותן לרוץ. כמעט דרסו אשה את רעותה. אַגִי כשלה, שַרִי חיבקה את כתפיה ושמרה את צעדיה. דחסו אותן לתוך צריף חשוך וארוך. דרכו על גופות רובצים, בוכים ומייללים.
– “אני רוצה לשכב – התייפחה אַגִי – רק לא עוד מכות!”
הן התקבצו באחת הפינות ועברו את הלילה בתנומה רדודה, נים-לא-נים. שקעו לעתים בחלומות מקוטעים של זוועות וסיוטים. עם שחר הזעיקו אותן בצעקות. העמידו אותן, אולי אלף או אלף חמש מאות נפש, במגרש המפקדים, לספירה. המתינו, רעדו שם במשך שעות לין-ספור ולא ידעו לְמה הן מחכות. אשה אלמונית, שמנה, קירחה כמו כולן, התעלפה ונפלה. שַרִי ניגשה לעזור. מישהו מאחוריה צלף בה בשוט.
– “שובי למקומך! אין זה עניינך! – אשה צעירה בחולצה לבנה כשלג אמרה זאת והשוט בידה. – כאן אסור לחלות, אסור להתעלף ואסור להתערב! שובי למקומך!”
לאשה בלבן טרם מלאו אולי שלושים שנה. פניה היפות להפליא הביעו אכזריות חיָתית. התהלכה בצעדים גמישים בין השורות והשוט בידה. בעקבותיה שתי בריוניות, עושוֹת דברה. היא דיברה בקול חד ושורק כנחש.
– “קוראים לי רִיטָה – עיניה השחורות ברקו – לעולם אל תשכחו מה שרִיטָה אומרת לכן. אני פה ה’קַאפוֹ' ומה שאני מצווה זה קדוש! אינכן פה במחנה נופש, כי כל הראויים למנוחה עזבו כבר את אוֹשוִויץ דרך הארובות הללו”…
הושיטה יד בכיווּן הארובות פולטות העשן והמשיכה לנאום:
– “אל תייללו אחרי אמא ואבא, כי הם אינם עוד. חנקו אותם בגז בּמקלחות, שם נשאר הסבון יבש והמגבות אינן נרטבות לעולם. אין אצלנו חולות, כי המִתחַלה עוזבת את המחנה ונמוגה בעשן. אל תסתמו את האף, הריחו וזכרו: כולכן תסריחו בסופו-של-דבר, כעשן המשׂרפות”.
ריח חריף של בשׂר חרוך הכביד על הנשימה. עמדו להקיא ורק הפחד מנע זאת.
– “אתן נמצאות במחנה החדש של בִירקֶנַאוּ מספר שלוש ב' – המשיכה ריטה בתדריך – את המקום הזה תמצאו לפי הארובות הבולטות ולפי השטח הנרחב, שממנו עולה העשן. כי כאן משמידים יותר יהודים מאשר מסוגלות לשׂרוף המשׂרפות המשוכללות ביותר. על כן חפרו בורות, הניחו עליהם רשת ברזל ושם שׂורפים את הגופות. מפזרים את האפר בשׂדות. זבל טוב, זבל יהודי משובח!”
צחקה בגסות וצלפה בראשונה, שעמדה מולה:
– “הפחדתי אותך, מותק? את הלכת עוד לקונצרט, שתית קפה עם קצפת, זללת עוגות קרם בבּוּלבַאר הגדול בבודפשט, כשאני כבר הוצאתי את נשמתי פה? כאן לא היה כלום, רק בוץ, ביצה וקור. לא רצפה ולא גג. ישנתי בשלוליות, תחת כיפת השמיים וחפרתי את יסודות הצריפים האלה בעשׂר ציפורני. בנינו עבורכן מחנה דֶה לוּקְס. אתן טיילתן על שׂפת הדנובה ואולי אפילו הזלתן דמעות תנין, כי שמעתן שמועות על לקיחת יהודים למחנות. התייפחתן ואמרתן: מה אפשר כבר לעשׂות?! ולא עשׂיתן כלום למעני! אני בניתי לכן מחנה ואתן תשלמו לי. לעולם לא תשכחו זאת, מנוּולות!”
רִיטָה התייפתה באכזריותה ובכעסה. פניה הסמיקו ובזווית פיה הופיע קצף לבן מבשׂר רעות.
המִפקד, ככל המִפקדים במחנה, ארך כשלוש שעות. מנו את הנוכחות וגירשו אותן חזרה לצריף. את הבנות, שטרם מלאו להן 14 שנה, לקחו למקום אחר. – “תזכינה לטיפול טוב יותר, טיפול מיוחד” – אמרו הגרמנים.
רִיטָה גיחכה: – “חבל להאכיל אותן. יקבלו טיפול יסודי ומהיר”…
לארוחת בוקר הובא נוזל בלתי-מוגדר, מעין מרק עכור, חום-אפור-שחור ומסריח. ריחו גרם להקאה. הרעב הציק, אך הן לא טעמו מהזוהמה הזאת.
– “הם רוצים שנתפגר – הסבירה בפשטות יוּלִישקָה, נערה כפרית שהנאצים גילו, כי בעורקיה זורם גם דם יהודי – הם רוצים להרעיב אותנו עד מוות. לא ניכנע. נאכל חרא, אבל נישאר בחיים!”
עצמה את עיניה, סתמה את האף ביד אחת ובשנייה הרימה את הכף. אכלה בפנים מעוּותות ומגוחכות. הבנות צחקו. עיוותו פנים וטעמו מן המרק. לא הספיקו לסיים ושוב הובהלו לחצר. מסדר זריקות חיסון. דחפו אותן ובגסות תקעו בגופן את מחט המזרק, ללא כל חיטוי. שַרִי נזכרה בחיסון עדרי החזירים בחווה, שאבא שלה ניהל. הצווחות, שנשמעו שם, היו דומות לצווחות כאן. אבל הטיפול בחזירים היה אנושי יותר.
שוב מִפקד, שוב ספירה, שוב הפרדה של חולים והרחקת גופות המתים מהצריף. מוזגים לארוחת ערב נוזל מצחין ושמו קפה. הטרטורים, הפחד, הצמאון, הרעב והזוהמה השפיעו קשות. היו אשר איבדו את שיוו-משקלן הנפשי והגיעו לגבול הטירוף. סימני הריון נתגלו אצל אחדות. הווסת נפסקה לכולן. זו “המחלה”, שמפניה חיסנו אותן. רצון החיים נחלש ופרפר במעמקי הנפש.
רִיטָה גילתה אשה הרה ומסרה אותה לגסטאפו.
– “היא לא תלד – אמרה ביהירות – היא לא תילקח לעבודה, היא תצא לחופשי… דרך הארובה. אבל הביטו בי: ילדתי פה, באוֹשוִויץ. שני בנים זכרים ילדתי לדוקטור מֶנגֶלֶה, כי הוא בחר בי ורק בי. נתתי לו את התינוקות, שלא יגדלו כיהודים מסריחים. הם יהיו קצינים מצוחצחים, קצינים של האֶס-אֶס”.
רִיטָה היפה לא ידעה, או לא רצתה לדעת, ששני עולליה שימשו שפני נסיון אנושיים לניסוייו הבלתי-אנושיים של אביהם. גם זאת לא ניחשה, כי ביום שחרור המחנה יתלו שארית האסירים במו ידיהם את רִיטָה היפה.
במחנה בִירקֶנאי לא היו ברזים. האסירים הוחזקו על גבול ההתייבשות כדי שכל מחשבותיהם יתרכזו סביב נושׂא המים. הגרמנים נהנו מצמאונם וגם רִיטָה הסדיסטית התענגה בסבלם. לא אחת חזרה על נאומה האהוב בעת שדליי הקפה של ארוחת הערב עמדו לפני שורת האסירות:
– “התעלסתן על סדיני משי, תחת שמיכות פוך, זונות! לגמתּן שמפניה! לנו כאן לא נתנו טיפת מים. עכשיו יש לכן הכול: צריפים, בגדים ואפילו קפה. אז לא חשבתן על הסבל שלנו, נבלות! גם הקפה המחורבן הזה הוא יותר מדי טוב בשבילכן!”
בעטה בדלי בכל כוחה. הנוזל השחור נשפך, זרם לאבק ויצר בוץ סמיך. עיני הבּחורות יצאו מחוריהן וכך הלכו לשכב ולחלום חלום בלהות בפה פעור ויבש, לשון מחוספסת וגרון ניחר.
רִיטָה הודיעה, כי הגרמנים זקוקים לעובדות מקצועיות בענף המתכת לתעשייה הצבאית.
– “כדאי ללכת? – שאלו אותה – לאן יקחו את המתנדבות? שם יותר טוב?”
– “לכן לא מגיע טוב ממה שיש פה! – צרחה הקַאפוֹ – הגרמנים זקוקים לפועלים לעבודה ולא לגברות לבילויים”.
– “אולי יהיה יותר מדי קשה – חשבה אַגִי – מה דעתך, שַרִי?”
– “לא נלקק דבש” – השיבה חברתה. – אבל אם ירצו שנעבוד, יתנו לנו לפחות לשתות".
– “מה אתן מקשקשות? – יוּלִישקָה הצטרפה למידיינות. היא קשרה מטפחת לראשה כדי להסתיר את קרקפתה הקירחה. עצמות הלסת בלטו בלחייה ושיווּ לפניה מעין אופי מונגולי – אתן סתם מקשקשות. למה אתן מחכות פה? שנגיע למשׂרפות? בואו, ננסה משהו חדש!”
– “אולי שוב משקרים – היססה אַגִי – אולי ישלחו את המתנדבות ישר לכבשנים”.
– “אם לא תעזי – אמרה יוּלִישקָה – לא תזכי לעולם בשום דבר טוב”.
– “השינוי הוא אתגר. בואו נתנדב” – פסקה שַרִי.
הן יצאו מן השורה, מוכנות להרפתקה. זו היתה פגישתן האחרונה עם מֶנגֶלֶה. הביטו בו בפחד מהול בהערצה. הרופא הכול-יכול סקר את הנשים, העוברות לפניו, במבט חודר.
הדוקטור מִיין חמש מאות נשים מבּין המתנדבות. הבנות משכו את תשׂומת-לב השומרים ברעש ובמהומה ובינתיים עברו אחדות, שכבר נפסלו, אל קבוצת הנבחרות. חיילי האֶס-אֶס הכניסו את המיועדות לעבודה אל תוך מבנה המקלחות “היבשות” וסגרו עליהן את הדלת. הברזים נותרו יבשים. חפיסות סבון עשׂויות אבן מונחות בסבוניות.
– “זה סופנו – רעדה אַגִי – ואיני נזכרת אף בתפילה אחת… אם כך, למה לקחתן את מַארִיקָה? חששתן שבגלל ההריון ישלחו אותה לגז? עכשיו היא תמות עמנו כאן”.
– “אל תדברי שטויות! – נזפה בה יוּלִישקָה – הגרמנים רשעים, אבל אינם אידיוטים. אילו רצו להרעיל, היו קודם מפשיטים אותנו. הם לא יגעו בבגד ספוג בגז. הירגעי, מַרִיקָה תחיה ותלד”.
בתא השכן לא פסק עבודת ההרג גם בשעות הלילה. מדֵי פעם נשמעה טריקה של שער כבד, הגז פרץ בשריקה. הבכי נשמע מעבר לקיר, יללות ואחרי-כן בא השקט הגדול… ושוב טריקת השער וגרירת גופות על הרצפה.
אור הבוקר סִנוור את עיני היוצאות מן המקלחת. רוח קרה הביאה ריח בשׂר חרוך מהמשרפות הפתוחות. אַגִי הקיאה. שַרִי ויוּלִישקָה אחזו בה, פן תיפול.
– “כדאי להסתלק מפה, אפילו רק כדי לברוח מהריח” – עודדה אותה שַרִי.
– “שלא יהיה גרוע מזה!” – איחלה יוּלִשקָה ועלתה ראשונה לקרון המשׂא.
– “שוב נוסעים ברכבת – שַרִי חשה בצמרמורת. – כאשר יצאנו מהונגריה, היינו יחד, כל המשפחה וקיווינו לטוב”.
– “איני רוצה לנסוע שוב!” – אַגִי נצמדה לאדמת הרציף.
– “טיפשה! – צעקה יוּלִישקָה – את רוצה ללכת ברגל? תני יד ועלי!”
המשמר התחלף: אנשי האֶס-אֶס, שגולגולת-המוות על כובעם, שבו למחנה. יחידת מילואים של ה“וֶרמַאכְט” ליוותה את הרכבת. קשישים אלה דמו לבעלי-מלאכה שלווים. כלל לא עשׂו רושם כּחיילים צמאי דם. שקשוק גלגלי הברזל על המסילה עורר זכרונות. כל בת שקעה בעברה. אַגִי נזכרה בנסיעת חופשה קיצית לים עם הוריה. יוּלִישקָה עצמה עינים והרגישה את קשיחות ספסלי המחלקה השלישית בעת נסיעתה הראשונה לעיר. היא ילדה קטנה ואבא לוקח אותה ליריד גדול. חנויות נוצצות בעיר, מכוניות רבות ודוכני תגרים. שַרִי הציצה מבעד לסורגי הברזל שבחלון. ענני כבשׂים חלפו בשמיים. כאילו היא שוב בדרכה מהחווה לוספּרים, לדוֹד אַרמִין. כל ביקור היה מלוּוה בהרגשת חג. הקפִידה לקלוע את צמותיה, ללבוש את חולצת המלחים היפה עם חצאית הקפלים. נעלי הלכּה הבריקו, לבל תמצא דוֹדה נֶלִי רבב בהן. הבית ברחוב הוְרָדים, הגינה עם שבילי החצץ… פשפש הברזל חורק, נפתח וסבא נתן העיוור צועד בבטחון כשמקלו בידו. הרוח סגרה את הדלת מאחוריו ברעש גדול… שַרִי פקחה עיניים. דלת הקרון נפתחה בקול מחריד. חייל זקן הכניס ראשו… אין זה סבא, שנפטר מזמן… החייל דחף כד מים לתוך הקרון והכריז:
– “שתו, שתו מהר!”
– "בבקשה, איפה אנחנו? – שאלה שַרִי בנימוס.
– “בבְרֶסלַאו” – ענה וסגר את הדלת.
ובכן עזבו את פולין הכבושה ונוסעים מערבה. תנועת הרכבות נעשׂתה צפופה ומדי פעם נעצרו במסילה צדדית לשעות ארוכות. רעמי הפצצות נשמעו יותר ויותר. נסעו יומיים מבלי שאיש יפתח את הדלת, בלי מזון ובלי משקה. הצמאון והציפייה מרטו את העצבים. סוף-סוף בלמה הרכבת בתחנת לִיפשְטַאדְט. יודע-דבר אמרו, כּי זוהי עיר באזור הרוּר. עשן עלה גם כאן, עשן של פחם מארובות בתי-החרושת.
–“אנו שוב בידי האֶס-אֶס – לחשה שַרִי. – הנה המפקד החדש, ה’הַאוּפְטְשַארפִירֶר', לבוש מדי אֶס-אֶס, אבל לו פרצוף, של איכר ולא של נאצי”.
– “בהמה גסה – פלטה יוּלִישְקָה – חמור גרם!”
המפקד ערך מסדר, כדי להכירן פנים אל פנים. עייפוֹת וצמאוֹת עמדו לפניו, אך השתדלו להֵיראות רעננוֹת ובריאוֹת. צעקה חדה פילחה את שקט המתוח. מַארִיקָה כרעה ללדת, נפלה והתפתלה בכאבים. שַרִי הסתכנה וניגשה אליה, בינתיים בחנה את תגובת המפַקד: האם יגיב בסגנון אוֹשוִויץ ויכה אותה? ההַאוּפְּטְשַאר צעק, אבל לא עליה:
– “שווֶסטֶר שוּלְטֶה איפה את?”
אשה גדולה, בלונדית וחמורת-סבר פילסה לה דרך בין האסירות. לבושה היתה חלוק לבן עם סמל" הצלב האדום". התייצבה דום ולא הביטה ביולדת: – “המפַקד, לפקודתך!”
– “מה את עומדת פה? אין לך עיניים בראש? – רטן – קחי אותה מיד למרפאה! האסירות תעזורנה לך”.
יוּלִישקָה מיהרה להרים את מַארִיקָה והעירה לשַרִי:
– “המפקד נראה לי כבן-אדם. מוזר, מוזר”…
מַארִיקָה ילדה בן זכר בריא במרפאת המחנה. את הוְלַד לקחה האחות שוּלְטֶה לטיפולה הבלעדי.
– “הקרבתי אותו על מזבח המדע. רשמתי דו”ח על התנהגותו מדי שעה, כל עוד החזיק מעמד ללא מזון"…
כאשר פרטי “המחקר” של האחות שוּלְטֶה נודעו להַאוּפְּטְשַאר, הוא נהיה כבר אדם אחר. נשלח לקורס מיוחד בבוּכֶנווַאלְד וחזר משם כנאצי מושלם, אכזר ושפל.
האסירות עבדו במפעל תחמושת, סמוך למחנה הצריפים, בשתי משמרות שווֹת בנות 12 שעות כל אחת. עבדו שבעה ימים בשבוע בחריטת תרמילי פגזים, בהרכבת רימונים ובמילוי אבק-שריפה לכדורים. הנוזל השחור, המכוּנה קפה, ניתן פעמיים ביממה ובבישולו עסקה ה“קַאפֶה-טַאנְטֶה”, לאמור “דוֹדה קָפֶה” בפי האסירות. שַרִי התלבטה, אם להתנדב לתפקיד זה. הקשיים: עבודת לילה קבועה, הכוללת חיטוב עצים לבישול. היתרון: “דוֹדה קָפֶה” עושׂה מלאכתה מחוץ לשער הפנימי של המחנה וקיימת אפשרות לקשור קשרים עם העולם החיצוני, אף ללקט מידע כלשהו על המתרחש בחזיתות. שקלה, החליטה והתנדבה.
ימי הסתיו באו ונעים היה להתחמם ליד מדורת הקפה. החגים חלפו תוך עבודה. ביום הכיפורים ביקשו מהמפקד לדחות את ארוחת הצהרים עד צאת הכוכבים במוצאי החג. הרוח שקטה בליל החג. בת אחת שרה בקול צלול “כל נדרי”. השאר ישבו מכונסות בתוך עצמן. השומרים הטו אוזן. חיילים יצאו מהקנטינה וחדלו מלפטפט. המנגינה שבתה את לבם של השובים.
– “שיר יפה ועצוב – ציין אלכס הזקיף בשער – מדוע לא השמעתן אותו מקודם?”
– “חג לנו היום – הסבירה שַרִי – וזו תפילה מיוחדת ליום זה”.
בליל “כל נדרי” וביום הכיפורים נמשכה העבודה במפעל כסדרה. הבנות התייצבו במוצאי החג במגרש המסדרים כרגיל והמתינו לבוא המפקד.
– “יהודיות מטומטמות! – צחק ההַאוּפְּטְשַאר – חיכיתן עם הזלילה בגלל אמונתכן המטופשת? אם כך, תמשיכו לחכות עד מחר בבוקר!”
רעבות וצמאות חזרו לצריפיהן. הדלתות נסגרו ובחוץ צחקו החיילים. הרוח הביאה מהקנטינה את צלילי שירתם העליזה וניחוח הנקניק הצלוי. שַרִי יצאה באותו לילה כדי לבשל קפה לארוחת הבוקר. אלכס פתח לפני את השער ולחש לה:
– “אני מתבייש ואני מעריץ את עמידתכן”.
שַרִי קיבלה על עצמה את עול חיטוב העצים וסחיבת דליי המים למען ההנאה מאשלית החופש, השהות מעבר לשער מחנה המגורים. המקום, שבו בישלה את הקפה, הוקף בגדר אחרת ומעברה השני – מחנה גברים, שבויי מלחמה. כּאן ניתן לאסוף שברי מידע על הנעשׂה בעולם. אלכס שמר לה תמיד מלה טובה, כאשר עברה בשער. אט-אט העז לספר על נסיגתו של צבא ה“רייך” ועל השחרור הקרב ובא. ההפצצות התרבו, והוא הרשה לעצמו יותר. הגניב לידיה מדי פעם פירות וירקות טריים, והיא חילקה את השלל בין חברותיה. יותר מאשר המזון שׂימחו אותה קרעי העתון, שהצליחה להבריח למחנה על אף האיסור המוחלט על הכנסת כל אות מודפסת.
– “מי שאינו יודע על הנעשׂה מעבר לגדר התיל – סברה אַגִי – לא ימצא עוד טעם בחיים. לולא ידעתי שהשחרור קרב, הייתי מתה”.
ויוּלִישְקָה בשֶלה:
– “אַנַאלְפַאבֵיתִים נשארים בחיים, אם יש להם מה לזלול. פרופסורים גוֹועים ברעב, על אף ידיעותיהם הרבות על הנעשׂה, אם אין להם מה לאכול”…
העתונים כּתובים היו ברוח נאצית. אות אחרת לא הודפסה זה שנים. בכל-זאת אפשר היה לקרוא מקצת מן האמת בין השורות.
– “החייל הגרמני מנצח תמיד – אמר אלכס ודחף פיסת עתון לידה של שַרִי – בקיץ שעבר הסבנו אבידות חמורות לבעלות-הברית בנוֹרמַנדִיָה. אחר-כך ניצחנו באזור פריס. עכשיו מביאים חדשות מעודדות על עליונות גרמנית במעברי הריין”.
ההפצצות גברו. החיילים רצו למקלט, האסירות נשארו בבית-החרושת, רגועות ואדישות. הן ניצלו כל רגע של אזעקה למנוחה בין המכונות השובתות. הימרו בין חיים למוות.
רעם התותחים התקרב לאזור לִיפּשטַאדְט לקראת חג הפסח שנת 1945. מכונות המפעל ייצרו תחמושת כל עוד זרם חומר-הגלם, אך רבו והלכו הקלקולים ומספר השומרים פחת. אלכס סיפר על הכנות להעברת האסירות למחנה אחר:
– “בקרוב נצא מפה וייתכן שנגיע בדרכנו לקרבת האמריקנים, המתקדמים באזור. הם קרובים מאוד. הגידי לבנות שישׂימו עין עלי וכאשר אתֵן סימן, כולכן רוצו אחרי”.
“יציאת מצרים” של אסירות לִפשטַאדְט החלה בליל סֵדֶר פּסח בצעדה מפרכת. עגלה רתומה לזוג סוסים נשׂאה את ציודם של הגרמנים. התארגנו ללינת לילה באסם, בקצהו של כפר. החיילים הזעיקו אותן לפנות בוקר.
– “החוצה! האויב בא!” – צעק ההַאוּפּטְשַארפִירֶר.
– “אולי נִימָלֵט –קיוותה אַגִי – איפה אלכס?”
הידיד נעלם. בגד? לא. המפקד שלח אותו ליער עם עגלת המטען. ריכזו את הבנוֹת בקצה החורשה וסביבן ניצבו חיילי המשמר. השחילו סרטי כדורים במַקלעים וכיוונו את הקנים מולן.
– “לשבת! – פקד המפקד – אם תוציאו הגה, נירה בכן”.
מכוניות טרטרו באפלולית הבוקר. אורות עמומים נעו בערפל. משׂאיות כבדות של צבא ארצות-הברית עברו בּכביש. האדמה רעדה תחת גלגליהן והרעידה את הנשים, השפופות בשׂדה. השיירה התרחקה ועמה תקוות השחרור.
– “איינס – צוויי! – ציווה ההַאוּפּטְשַאר – לקום! לנוע!”
המסע המהיר התיש את כוחן. ירדו מדרך המלך לשבילי עפר. המפקד מכר את הסוסים בכפר ורתם במקומם לעגלה בנות חסונות יחסית. שתיים נפלו בדרך והמתות הוחלפו בחדשות.
פגזים התפוצצו סביבם. נשק ומדים זרוקים כיסו את השטח. הגרמנים אילצו את הבחורות לנוס מפני מציליהן. ביום החמישי של המסע, בחול-המועד פסח, שוב הקיפו אותן במכונות יריה, כי חששו מקרבת האמריקנים. שעה או שעתיים המתינו בשׂדה ודבר לא קרה. מספר שומריהן הלך ופחת. אחד-אחד נעלמו בין עצי החורש, כאילו לעשׂות צורכיהם, ולא חזרו עוד. אלכס עלה לרכס הגבעה ומקל ארוך בידו. לפתע שלף סדין לבן מתרמילו, הניף דגל לבן מאולתר וצעק: – “אחרי! רוצו אחרי!”
עדר הנשים קם כגוף אחד וזרם בעקבותיו. השומרים המועטים לא ניסו לעצור בעדן. הם זרקו את נשקם וברחו ליער.
נס הכוכבים והפסים התנוסס על מגדל הכנסייה של העיירה קַאוּנִיץ. בכיכר פגשו במשחררים. מבלי לרצות פרצו בבכי.
– “למה תבכי? – שאלה יוּלִישקָה את שַרִי ועיניה לחות – הִיטלֶר קַאפוּט, אוֹשוִויץ נגמרה. אנא, אל תבכי!”
– “אוֹשוִויץ קיימת – השיבה – היא נגמרה רק לגבּי המתים. אנו נישׂא את אוֹשוִויץ בלבנו עד יומנו האחרון…”
תמרות עשן 🔗
זגוגיות החלונות רעדו מהבוקר. כלי-רכב של חטיבת שריון האֶס-אֶס דהרו ברחובות וֶספּרֵים. שיירה אין-סופית חצתה את העיר בבואה מן הצפון ובדרכה אל חופי האגם.
הלימודים בגימנסיה שבמצודה פסקו ביום זה, ב-19 לחודש מארס 1944. הנזירים הסתגרו במנזרם וכיתות הלימוד היו לקסרקטין חיל המצב הגרמני.
אַרמִין פִּילִיץ עמד בחלון וליווה במבט בוהה את השריון השועט. הוא שקע במחזה המחריד ולא חש בכניסתם של אשתו ואחיינו. נרעד קלות, כמתעורר משינה עמוקה, כאשר שמע את דברי אֶרִיק:
– וֶרָה שלי לא הגיעה – דמעות עמדו בעיניו. – צלצלה הבוקר מבודפשט. החליטה לבוא הביתה ברכבת, לאור מה שראתה. חיכיתי לה בתחנה ולא הגיעה".
– “אולי לא הספיקה לארוז – ניחמה אותו נֶלי. – אולי איחרה את הרכבת”.
– “לא. גרוע מזה. – הרופא החסון כמעט שבכה – פגשתי נוסעים, שראו אותה בטרמינל. פרחחים נאצים עצרו אותה על הרציף… אשמתי. למה שלחתי אותה מהבית? למה?”
הוא רצה לזַכּוֹת את בתו בהשׂכלה גבוהה, אך החוקים החדשים מנעו ממנה להמשיך בלימודיה. התאהבה במורה צעיר מבית-הספר היהודי בעיר. אֶרִיק לא השלים עם המחשבה שבתו בת התשע-עשׂרה תינשׂא למורה פשוט, לכן שלח אותה לבודפשט לקורס רנטגנאים, כדי שבינתיים תתרחק מאהובה.
– “יהירותי הביאה עלי את האסון – זעק. – למה התעקשתי?”
– “קורה לפעמים – ניסתה נֶלִי להרגיעו – שאנו המבוגרים חושבים כּי יודעים אנו מה רצוי לצעירים”.
– “גם אתך נהגנו כך – הוסיף אַרמִין – התנגדנו לנישׂוּאיך. הרבה סבלת, עד שלמדנו, כי שגינו”.
– “אין מה לעשׂות, אלא להמתין ולקווֹת שתשתחרר ותגיע הבית”. – נֶלִי חיבקה אותו וחשה ברעדה, העוברת בגופו מפאת המחסור במורפיום.
אֶרִיק קם בחפזון, כבמקרים כאלה, ומיהר לביתו.
המשׂאיות דהרו בחוצות כל הלילה. אזרחי העיר הצטודדו על המדרכות והבִיטו בפליאה בּסימני הכוח האדיר. היהודים הגיפו חלונות בתיהם, המשפחות הסתגרו בתוך עצמן, אכולות ייאוש.
זוגות חיילים, גרמני והונגרי, איתרו בבוקר את חנויות היהודים והדביקו סרטי נייר על כל דלת וחלון-ראווה, עליהם מודפס בשתי שׂפות: “יוּדֶה – זִ’ידוֹ” אזהרה לקונה האַרִי, בל יעז להיכנס.
אַרמִין יצא לקראת הצהריים. עלה ברחוב סַאבַדִי, פנה שׂמאלה, עבר בחצר היהודים ויצא מעבר לבית-הכנסת אל כיכר שוק התבואות. משוריינים גרמניים חנו במרכז, סביבם חיילים ופרחחים סקרנים. מעל קירות בתי-העסק זעק אות הקלון: “יהודי”. גם על דלת בית-מרזח אַלטשטֶטֶר וגם על החנות, שהיתה של משה פִּילִיץ. באחד מחדרי בית הקומות ההוא נשמר בכבוד מאז מאה עשרים ושלוש שנים הקלף, שעליו נרשמה זכותם של בני פִּילִיץ לגור ולהתפרנס ביושר בעיר הזאת.
– “במשך מאה שנים – אמר לנֶלִי בשובו הביתה – השלֵינו את עצמנו, שאנו כאן בזכות ולא בחסד. כנראה הגיעה שעת האמת”.
העירו אותו מנוחת אחרי-הצהרים. הזעיקו את ראשי הקהילה לאולם הישיבות. הגזבר ישב בראש השולחן, המכוסה בלבד ירוק:
– “רבותי! חזרתי לפני שעה קלה ממשׂרדו של מַאיוֹר סִימְס, המפקד הגרמני החדש של העיר. החל מהיום הטיל על יהודי וספּרים היטל מלחמה בסך שלושת אלפים פֶּנְגוֹ מדי יום ביומו, על-מנת לכלכל את חיל המצב שלו. הוא מסר את הפקודה והבהיר, כי עלי להביא ולמסור אישית את הסך הנקוב כל יום בשעה המדוייקת. אנו, חברי ועד הקהילה, אחראים בגופנו לקיום הפקודה”.
רחש עבר בשורות המשתתפים.
– “ואם לא נצליח לגייס את הסכום? – שאל מישהו – מה יעשׂו לנו?”
– “מוטב שלא נחשוב על כך, – ענה הגזבר – אלא נבחר ועדה מצומצמת, אשר תחלק את הנטל בהתאם ליכולת ותבצע את המשׂימה. אז אולי לא יאונה לנו כל רע”…
הועדה התכנסה והמאיור קיבל את הסכום כולו באותו יום עצמו.
חייל גרמני דפק בשער ביתו של אַרמִין השכם בבוקר וליווה אותו למצודה. המלווה נהג ללא דופי, אך לא השיב לשאלותיו, כנראה בהתאם לפקודות שקיבל. אַרמִין הובל ברחוב הראשי, הוכנס לבניין הגימנסיה ונדחף לתוך אחת הכיתות, שבה למד לפני עשׂרות בשנים. ריח שמן שׂרוף נדף מלוחות הרצפה והעלה זכרונות מעשׂי קונדס וחרדות שלפני הבחינות. נכבדי היהודים ישבו על הספסלים כתלמידים נבוכים.
– “מעולם לא נעצרתי – התאנח עורך-דין קשיש. – אילו היו הימים כתיקונם, הייתי מרעיש עולמות. אבל עכשיו?”
– “אין מה לעשׂות. אנו חלשים וכל הסובב אותנו הוא נגדנו – העיר שני – לו רק ידעתי מדוע עצרו אותי? מה רוצים ממני?”
חייל הכניס דלי מים וספל פח והודיע כי אם מישהו יצטרך לשירותים, ידפוק בדלת ויובילו אותו לבית-השימוש.
– “אולי יואיל האדון להגיד לנו – פנה אליו עורך-הדין בגרמנית – לשם אנו פה?”
– “אין זה ענייני – השיב החייל. – אני ממלא פקודות”.
– “ככה זה – העיר אַרמִין באירוניה. – כולם אנשים טובים, ממושמעים ורק מצייתים לפקודות הממונים עליהם”.
את הלילה בילו בכיתה. מי ששכב על ספסל, נרדם שם. אחרים ישנו על הרצפה המשומנת. עייפים, שבורים, בלתי-מגולחים, התעוררו בבוקר. בגדיהם הדיפו ריח רע שלאחר שינה. לפתע נפתחה הדלת וסמל צרח פנימה:
– “קומו, יהודים! עמדו דום! מַאיוֹר סִימְס, האסירים לפקודתך!”
מפקד המקום השמן והנמוך הרכיב משקפי צביטה על אפו. מדיו הדורים, מגפיו מצוחצחים.
– “סלחו לי על האֵיחור – פנה בלבביות מעושׂה אל המושפלים. – רציתי להדגים לפניכם, מה יצפה לכם, אם לא תשלמו בדייקנות מרבית את ההיטל הנדרש. לאחר שהמצב ברור, הסתלקו מפה בריצה קלה! איינס – צוויי, איינס – צוויי!”
את קצב הריצה הכתיב במכות מקל על מגפיו. הנכבדים החלו לרוץ-לדלג כמכושפים. ברחו מהכיתה כל עוד נפשם בהם.
– “טירוף – סיפר אַרמִין את קורות היממה לאשתו המודאגת. – עד כמה מסוגל אדם מושפל להשפיל את עצמו עוד יותר. הנאצים האלה מומחים בהסרת צלם אלוהים מכל יצור אנושי”.
מבול של פקודות ירד על ראשם בשבוע הראשון של הכיבוש.
זוג טכנאים דפקו בדלת ובירכו בנימוס.
– “באנו, מר פִּילִיץ, בעניין הטלפון אמר המבוגר. ראה שאַרמִין אינו מבין במה מדובר. – שלחו אותנו לפרק את המכשיר, כי אסור לכם להשתמש בו”…
הוא גמגם בביישנות, נראה בעליל שלא הרגיש בנוח. הצעיר לבש חולצה ירוקה של נאצי הונגרי, עדות שהתאים עצמו לרוח הזמן. שלף מברג והסיר בזריזות את קופסת העץ מהקיר: מכשיר ישן בעל מיקרופון דמוי מַשפך ואוזניה תלויה על וו.
– “הטלפון שלי הוא מבין הראשונים בעיר – ציין בצער. – מילא, אפשר לחיות גם בלי טלפון”…
העתונים הצטמקו בגלל המחסור בנייר ומפחד הצנזורה. החלטות הממשלה בענייני היהודים הובלטו באותיות קידוש לבנה, כאילו אין בעיה חשובה מזו להונגריה הלוחמת. הכיבוש הגרמני, האבידות בחזית הרוסית לא העסיקו את העתונות, אלא היהודים. זו השאלה, שיש לפתור במהירות ובכל מחיר.
נצטוו לשׂאת כוכב צהוב על בגדיהם, למען ייבדלו מהמחנה. עונש חמור צפוי למפר הפקודה. סוֹפִי, המבשלת הישישה, האחרונה שנותרה מהמשרתות, הפכה במגרות וחיפשה בין הסמרטוטים בד מתאים לאות הקלון. אַרמִין צייר מגני-דוִד ונֶלִי גזרה אותם.
למחרת פורסם איסור העסקת עובדים נוצרים בשירותי הבית על-ידי יהודים.
– “מה יהיה עלי? – הדמעות והטענות פרצו מסוֹפִי – מה אעשׂה עכשיו לעת זיקנה? הרי אני חלק מהמשפחה הזאת! הקרובים שלי מתו כבר כולם. אין לי מקום מחוץ לבית הזה, אין לי לאן ללכת”.
– “אני יודעת – גם נֶלִי – בכתה. – אין אנו רוצים שתלכי מאתנו, אבל החוק הוא חוק, אפילו הוא חוק מרושע”.
– “אל תתמהמהי! – הזהיר אותה הוֶטרינר – אם ימצאו אותך אצלנו, יעשׂו צרות. ניתֵן לך די כסף להסתדר ולהתקיים. אספי את כל חפציך וסעי הרחק מאתנו, לבל תראי אותנו בקלוננו”.
בצהרי היום השלישי לחודש אפריל טעמה בודפשט את הטעם המר של הפצצה קטלנית. קודם הגיחו האנגלים. מפציצי ארצות-הברית פעלו בלילה לאחר-מכן. יותר מאלף נפשות נהרגו. העתון הפיץ את ארס השׂנאה:
– מזימה שׂטנית של היהדות הבינלאומית! היהודים נוהגים כמנהגם: החליטו באסיפה חשאית, שקיימו במוֹסקבָה, כי יעשׂו הכול למען נצחון הקומוניזם, יפעלו ללא מעצורים ולא יירתעו משום אמצעי"…
בהמשך הסביר העתון, כי את המפציצים רכשו יהודי אמריקה, טייסים יהודים הטיסו אותם והטילו את הפצצות לפי סימני אור מן הקרקע, שיהודי הונגריה אותתו להם. שלושה ימים נמשכה ההסתה ובסופה הכריזה הממשלה על כוונותיה לרכז את כל היהודים בגיטאות על-מנת לגרשם מהארץ.
– “הממשלה מתחייבת – אמר הדובר – לטהר את המולדת מהיהודים בזמן הקצר ביותר”. מוח שטני תכנן וכיוון את האירועים ולא נתן לקורבנות להתאושש. מהלומה רדפה מהלומה.
– “אנו נוהגים כילדים – אמר אֶרִיק, שבילה לאחרונה שעות ארוכות אצל אַרמִין – כילדים קטנים, הסופגים תכופות מכות, וכאשר אין מהלומות, משתוממים ומצפים למכה הבאה. הנה, מה פרסמו היום: אסור לנו לנסוע ברכבת ובכל רכב ממונע אחר”.
– “ימי הפסח קרבים – ניסה אַרמִין להתלוצץ. – ברגל יצאנו ממצרים. אולי כך נימלט גם ממצרים חדשה זו”.
ב-21 באפריל נצטוו לסגור על מנעול ובריח כל חנות יהודית, וכל יהודי מעובדי הצווארון הלבן פוטר. ששה-עשׂר מיהודי העיר נאסרו ונלקחו למחנה ריכוז. השלטונות ראו עוד צורך לנמק ופרסמו בשבועון המקומי: “…הופרדו מהקהל בגלל אהדתם למדינה עוינת והפגנת סלידתם מהאידיאלים הלאומיים ההונגריים”.
אֶרִיק קרא ורתח:
– “אם אלה הנימוקים, אז לא נותר לנו זמן רב. מחד גיסא מצהירים השכם והערב, שהגזע ההונגרי אינו סובל יהודים, ומאידך גיסא רוצים שנזדהה עם החזון הלאומי שלהם. היטלר מצהיר בגלוי, שישמיד אותנו ואלה דורשים מאתנו להזדהות אתו”…
איסור הִימצאוּת יהודים ברחוב בין תשע בערב לשש בבוקר הקדים בימים ספורים את סימון גבולות “אזורי מגורי היהודים”, שנקרא בפי כול “הגֶיטו”.
– “טוב שביתנו וביתו של אֶרִיק נכללו בגֶיטוֹ – התנחמה נֶלִי. – לפחות לא נצטרך לעבור. למי יש כוח וחשק להחליף דירה?”
– “הזדקנתי באמת – סבר אַרמִין – כי דבר לא איכפת לי כבר. לנו טוב, שנישאר בבית. אבל גם לאחרים יהיה קל לעבור, כי רק מעט מטען יכולים להביא עמם”.
מושל המחוז בא בעצמו לפקח על הבנייה של חומות הגֶיטוֹ. הכניסה לבית פִילִיץ נחסמה. מעברים נפרצו מהחצר הפנימית אל חצר היהודים. הכניסה הרחבה מרחוב סַאבַּאדִי אל רחבת בית-הכנסת צומצמה עד כדי שער צר ובצדו הוקמה חומה.
סגן-אלוף טוֹט, מפקד הז’נדרמים, שיגר את קלגסי בּאחד ביוני, הוא יומו השני של חג השבועות, לפשוט על בתי קורבנותיהם. עקרו אותם ממקומם במכות אכזריות, ביסודיות ובמהירות, עד שלא הספיקו לקחת אתם גם את המותר. כשבע מאות נפש הצטופפו בבנינים המועטים, שהוקצו לגֶיטוֹ. בית-הכנסת המפואר היה בן-לילה למקלט לנרדפים. ספסלי העץ הכבדים הוצאו לחצר; מיטות ודרגשים הונחו במקומם. זוגות-זוגות של מיטות הביאו מהבתים הטובים. המצעים סודרו, הכיסויים יושרו, כי איש לא רצה עדיין לוותר על כבודו העצמי.
שלושים ושניים איש הצטופפו בשלושת חדרי בית פִּילִיץ. נֶלי בת השבעים כאילו נעשׂתה צעירה. הסתובבה במרץ בין “אורחיה”, השתדלה להנעים את חייהם, לעודדם בנפול רוחם. לאַרמִין מלאו שבעים ושבע שנים. את רוב שעותיו בילה בישיבות ועד הקהילה ובחיפושׂ דרכים להקלת סבלם של העקורים.
גזירת החלונות הונחתה על דיירי הגֶיטוֹ: – “המציץ לרחוב, או המקיים מגע כלשהו עם הסביבה מחלון ביתו, יועמד לדין. חייבים לסייד אות לאטום בצבע שמן את השמשות התחתונות. מותר לאוורֵר רק על-ידי פתיחת חלון עליון”…
הגֶיטוֹ עמד על תלו במשך ארבעה שבועות. במשך ארבעה שבועות טולטלו תושביו בין פקודות לגזירות.
ביום 29 לחודש יוני הובילו אותם בשיירה עלובה ברחובות העיר אל תחנת הרכבת. רגלה של נֶלִי נקעה ימים ספורים לפני הגירוש, כאשר עברה בחדר בין הישנים על הרצפה ונפלה. קשתה עליה ההליכה בשריון הגבס על רגלה. אֶריק הרופא ואַרמִין תמכו בה במעלה הרחוב. קרבו לתחנת הרכבת. נֶלִי נעצרה לרגע ופנתה לעבר ביתה הישן ברחוב הורדים. דיירים חדשים עמדו בפשפש, נופפו לשלום ביד רפה וניגבוּ דמעותיהם בממחטות לבנות.
– “אלה מתעצבים – אמרה נֱלִי. – במרכז העיר שׂמחו וצהלו”.
– “צחקו הנבזים – הוסיף אֶרִיק – ואפילו צעקו: ‘יהודים החוצה! יהודים לעבודה!’. הם בעצמם אינם מאמינים, כי לעבודה לוקחים אותנו”.
– “אותנו לא. – אַרמִין נִיגב זיעה ממצחו – נֶלִי ואני זקנים. נסתפק בפת לחם ובמזרן לשכב עליו שם, באזור המגורים, המיועד ליהודים. אבל אתה צעיר, אותך יקחו לעבודה ואולי יזדקקו לך כרופא”.
– “לא. – הדוקטור נענע ראשו לשלילה והביט בקרונות המשׂא, שעליהם מעלים הז’נדרמים את היהודים – הם לקחו את וֶרָה שלי, הם רצחו אותה. אותי הם לא”…
קטע את משפטו, כי קלגס דחף את נֶלִי בקת הרובה. אֶרִיק החזיק בגופה התמיר, בל תיפול ועזר לה לעלות. כשבעים נפשות ניסו להתמקם איכשהו בקרון הבהמות. תלו תרמיליהם על התקרה, פרשׂו מעילים ושׂמיכות על הרצפה. לזוג המבוגר פינו מקום באחת הפינות על-יד הקיר.
– “שבו כאן, שיהיה נוח – הושיב אותם אֶרִיק. – אני אלך לעזור לאחרים”.
הוא פנה אל הצד המרוחק של הקרון. דלת הברזל נדחפה מבחוץ. סגירת הפין נשמעה במנעול. אֶרִיק התרומם על קצה אצבעותיו והסתכל בעד החלון. בין מוטות הסורג נמתח תיל דקרני. העיר היתה שלווה. שמש קיצית האירה את הגגות האדונים המתרחקים. המצודה הטילה צל כבד על בתי עמק בּוּהִים. רעש הגלגלים על המסילה מילא את חלל הקרון. האנשים לא דיברו. הביט בהם וראה בעיניהם את הפחד הנוראה ואת זרע הטירוף.
שני דליים עמדו בפתח הנעול: באחד מי שתיה, השני עבור הצואה והשתן.
– “מעשׂה שׂטני – מלמל לעצמו – אין די בסבלנו. הם משפילים אותנו עד עפר. רוצים לעקור את הבושה: גברים הגונים יורידו מכנסיהם, נשים נשׂואות תגלינה ערוותן”.
חיפשׂ מקום וישב על הרצפה. השקיע ימינו בכיס המעיל והוציא תצלומים אחדים. התבונן ארוכות בתמונת אשתו המתה ובתו היפה. אחר-כך דחף כמוסה זעירה בין שיניו וניפץ אותה. רעש הגלגלים גבר על נחירת גסיסתו. האנשים זזו הצדה ופינו מקום, כדי שישכב בנוח. לא העלו על דעתם שלא יתעורר משנתו לעולם.
הרכבת נסעה יומם ולילה. נעצרה לפעמים במסילה צדדית והמתינה לרכבת נגדית שתעבור. שהו מעט בגבול הפולני. דלת הקרון נפתחה לשעה קלה. דלי המים יבש מזמן, השני עלה גדותיו ותוכנו המצחין נשפך על הרצפה, שעליה ישבו ושכבו המגורשים. ראשי שני ז’נדרמים הונגרים הציצו פנימה. הפעם דיברו בנימוס: – “מי שיש לו אפודה חמה, שעון או כל חפץ שימושי, יתן לנו ונודה לו על כך”…
– “ולמה ניתן לכם?” – שאל ילד תמים, שלא הבין עדיין, כי אין עוד שאלות.
– “עוד מעט תעזבו את המולדת – ענה ההונגרי – ושם לא תזדקקו לשום דבר”.
הדלת נחסמה שוב. הצעירים חילקו מים ליושבים. אַרמִין הרים ראשו בקושי כדי להרווֹת צמאונו.
– “חולשה נוראה משתלטת עלי – לחש לאשתו – היית יכולה לתת להם את הבגדים שלי. לא אזדקק להם עוד”.
– “שוטה זקן שכמותך! – גערה בו – עוד נגיע למקום החדש ונראה במה מדובר”…
– “לא, יקירתי – נאנח אַרמִין – אני לא אראה. כנראה לשווא הבטחנו לעצמנו, כי יחד נסתלק מהעולם הזה. סלחי לי, שאקדים אותך”.
מעיין הדמעות יבש בעיניה. חלמה בהקיץ וחיה בדמיונה מחדש את השנים מאז נפגשו לראשונה בחנותו של אבא והיא הושיטה לו פרח. ראשו של הנפטר נדפק ברצפת הקרון בטלטול הנסיעה, כחפץ דומם. נֶלִי לא התייפחה, משכה אליה את הגופה בכל כוחה. הביטה בעיניו הקטנות מבט אחרון וסגרה את השמורות באצבעותיה הארוכות. הרימה ראשו בחיקה ושמרה עליו כפסל חצוב בסלע, בלי תנועה, בלי מלה, בלי דמעה.
הקטר נעצר במקום שבו נגמרו כל הפסים. המסילה האחרונה נחסמה. ירדו אל הרציף. אֶרִיק ואַרמִין נותרו על רצפת הקרון.
חיילי אֶס-אֶס חמושים שמרו על גדרי תיל. בתים אפורים, צריפי עץ שחורים והמונים בכותונת-פסים.
– “איפה אנחנו?” – שאלה נֶלִי אדם קירח, לבוש במדים המוזרים.
– “זו אוֹשוִויץ – האיש הושיט ידו בכיווּן ארובות עשנות. – כאן שׂורפים יהודים”.
נֶלִי הביטה בעשן השחור המִיתמר, נעצרה לשנייה ונזדקפה: – “אם זה נכון, איפה אלוהים?”
עשן האשליות של עולם נשׂרף האפיל שמיים אפורים והיא צעדה עם האחרים אל הכבשנים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.