בימים האחרונים הוגשה קובלנה להסתדרויות הפועלים מצד פועלי חולדה שעל אדמת הקה“ק, כי שם התחילו להעסיק פועלים נכרים. אנחנו כבר לא פעם דברנו על אותו הסעיף האָפיני – “להעסיק פועלים עברים עד כמה שאפשר” – שנכנס לתוך הפרוגרמה הכתובה של “החברה להכשרת הישוב” ולתוך עבודת יום, יום של כל עסקנינו. תמיד נלחמנו בסעיף האופורטוניסטי הזה, מפני שידענו כי דיו סדק קטן כחודה של מחט בשביל שיתפתח אחר כך לפתח פתוח לכל אלה אשר בקולא ניחא להם. ובאמת, מי זה, למשל, יכול לחשוד באיזה עסקן ציוני – שכל כונתו, לכאורה, היא רק תחית עם ישראל בא”י – כי הוא לא ישתדל בכל כוחותיו להעסיק פועלים עברים? אולם למעשה קשה מאד למי שבא להוציא את הדבר לפועל, שלא יכשל באותם המעצורים המונחים על הדרך להגשמת הרעיון הזה.

נקח, למשל, פקיד שנשלח לעבוד עבודה ידועה בארץ-ישראל. הוא הרי בכל כוחותיו רוצה להראות שהוא איש מעשי ומצליח בעבודתו, שאינו מוציא ח"ו כסף מיותר. ובעמדו על העיקר המעשי שלו, הרי הוא נתקל בהרבה מקרים שבהם עולה לו העבודה הזרה יותר בזול מהעבודה העברית. וככה הולכת מעשיותו ונדחקת מעט מעט לתוך גבולה של ציוניותו, עד שזו האחרונה נדחית לגמרי. המטרה של העבודה נהפכת ממעשה ציוני, שהערכתו היא – התועלת הלאומית, לקבלנו מסחרית, שהערכתה הם – הרוחים, או יותר נכון – החסכון בהוצאות והמעטת הגרעון.

ככה אנחנו רגילים לשמוע תמיד מפי נותני העבודה, לא רק הפרטית אלא גם הצבורית, טענה אחת: אנחנו הלא צריכים שעבודתנו תשא פרי, ואם אין לנו עוד פועלים עברים, שהם מומחים לכל העבודות, ואנחנו מוכרחים ללמדם שעל כן עבודתם עולה יותר – הרי שיש לנו לא רק הרשות, אלא גם החובה – מפני שטובת ה“עסק” דורשת את זאת – לקחת פועלים זרים, היודעים כבר את העבודה ושעל כן היא עולה יותר בזול. והטוענים הללו אינם שומעים בעצמם מה שהם מוציאים מפיהם, אינם מרגישים כלל את הסתירה ההגיונית שבדבריהם. כי אם בדרך זו נלך, הרי נוכרח להודות שגם אכר עברי אין לנו עוד במציאות, ואנחנו רוצים רק עכשיו ליצור אותו, שלפיכך הוא עולה לנו בהרבה יותר עמל וכסף ממה שהיה עולה לאחרים. וכשם, שאף אחד מאתנו לא יגיע לידי אבסורד כזה ויגיד, שעד שיתמחו בני עמנו ויתכשרו לאכרות נאכר לע"ע אחרים, ככה אין יכולים להגיד את זה גם בנוגע לפועל, שנחיצותו לעבודה בארץ אינה פחות מורגשת והעדרו אינו פחות מזיק מאשר זה של האכר.

ודוקא מפני שלמעשיות המסחרית ישנם די טעמים להתנגד לפועל העברי, דוקא מפני שהחיים הם נגדנו – מחויבים אנחנו להיות תקיפים בפרינציפּים שלנו, בחינת “יהרג ואַל יעבור” – תחרב אותה העבודה שצריכה להעשות, אם בנו אין די כוח לעשותה בידינו אנו. בנינים בידי אחרים ובשביל אחרים בנינו למדי, את פירותיהם ה“מתוקים” של אותם הבנינים ג"כ אכלנו לשובע. עכשיו באנו לנסות את כוחותינו לברוא איזה דבר בשבילנו ועל ידינו – יש לנו כוח להוציא את הבריאה הזו לפועל במדה גדולה, או קטנה, מוטב, וָלא – יבראו להם אחרים לעצמם, ואנחנו נעמוד מרחוק ונישא בשרנו בשינינו מרוב כאב עצור על שפלותנו ואפיסת כוחותינו, אך נהיה על-כל-פנים פסיביים ולא נאבד את כוחותינו בעבודה סיזיפית שהריסתה מרובה מבניתה.

תר"ע.