הועד האודיסאי הוא היחידי בין מוסדותינו הציוניים הנענה תמיד לכל מפעל בארץ-ישראל, הן תרבותי והן צבורי. שיטתו זו, להשתתף בכל מעשה, מביאה אותו אמנם לפעמים לידי כך שהוא מפזר את אמצעיו המצומצמים גם על ענינים שערכם מוטל בספק, ואם נגד תמיכות כאלו צריך להלחם, הנה אי-אפשר לבלי להביע לו תודה על אותם המפעלים, שהם הם תמצית עבודתנו הישובית ושרק הודות לתמיכתו יש להם היכולת להתפתח.

אחד המעשים החשובים האלה הוא, בלי ספק, העזרה שהקציב בעת האחרונה לאגודת “השומר” בארץ-ישראל.

לעניני השמירה בארץ-ישראל, כמו לכל עניני הישוב, יש שני צדדים: אחד פרטי, הנוגע רק לאכרים, ואחד כללי, הנוגע לכולנו. הצד הפרטי הוא שהשומר הנכרי אינו שומר כראוי את רכושו של האכר. לפעמים הוא גונב במעשה, ולפעמים – ב“שב ואל תעשה”, כלומר – בזה שאינו מפריע את האחרים לגנוב. ענין זה נוגע לרכושנו הלאומי רק במובן המפשט, אך במובן הממשי נוגע זה רק לאכר, כי את רכושו הפרטי הוא מביא בסכנה ורק עליו לדאוג לזה. ואולם – יש צד שני הנוגע ישר לנו בתור כלל, ולו מחויבים אנו כולנו לדאוג.

שומרי המושבות הערבים נוהגים שררה במושבה. אם ועד המושבה יגע קצת “בכבודם” של השומרים האלה, בטוח הנהו שהמושבה תסבול מזה, ועד שלא יתרפס לפניהם ולא יפיסם, לא יוסר הפחד מעל פני תושבי המושבה מהסכנה הצפויה להם. וגם בימי שלום ושלוה קורים במושבות מקרים של גנבות, שכדי להחזיר אותן לבעליהן יש צורך לפיס קודם את השומרים בכסף, שרק אז תמצא הגנבה “מאליה”. מנהג שררה זה שהשומרים הערבים נוהגים במושבות העבריות, אינם נוהגים אצל אחרים – אצל בעלי הרכוש הערבים.

וכמה עלבון לאומי יש בזה, שמושבה בת מאות נפשות נתונה כולה בידי שומרים נכרים אחדים, העושים ברכושה כאדם העושה בתוך שלו. ומעליב עוד יותר הוא, שבמקרים של התנפלויות על המושבה, עומדים השומרים האלה מן הצד, כאילו לא להם נוגע הדבר, וזהו באופן הטוב ביותר, ואולם יש שגם הם עצמם משתתפים בהתנפלות, או, מה שגרוע יותר – גורמים להתנפלות. וכל המצב המשונה הזה אפשרי הוא רק משום שהם מתחשבים ביהודים כב“ולד אל מות”, כבפחדנים וחסרי כל כשרון עבודה והגנה. מכאן ההתנפלויות ומכאן אותו היחס של בוז ששכנינו מראים לנו. אם הם העובדים והשומרים לראשינו – מה עוד נשאר לנו?

ואם האכרים שלנו לא עמדו על העלבון הזה, הנה באו צעירים מלאי גאוה לאומית ובקרבנות אדם החלו לסלול את הדרך לשומר העברי. התקופה הקצרה של שלש שנים הביאה כבר לקברות מספר צעירים מלאי עלומים, אך הקרבנות לא לשוא היו: כבודנו הורם בעיני שכנינו, והעיקר – בעיני עצמנו. האכרים שלנו כבר מתחילים להודות בערך של השמירה העברית ובנזק הפרטי וההשפלה הלאומית שמביאה השמירה הנכרית.

תרע"א.