מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מי בראש?

מאת: יוסף אהרונוביץ

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: בנק הפועלים; 1941

סוגה:

שפת מקור: עברית

הקונגרס התשיעי ממשמש ובא ואתו באה גם השאלה: מי ילך לפנינו?

מיום מותו של הרצל לא פסקה עוד אצלנו השאלה הזאת. הרצל השאיר אחריו הסתדרות, מוסדות ציוניים, פרוגרמה, אמונה, מעט או הרבה, אך יורש רוחני שיוכל למלאת את מקומו – את זה לא יכול להשאיר, ומקומו נשאר ריק. כוחו של הרצל גדול היה, ולפיכך נמצאו מאמינים אפילו בדמיונותיו והלכו אחריו גם לאוגנדה – כוחם של המנהיגים, שבאו למלאות את מקומו, קטן הנהו, ולפיכך אין נוהים אחריהם. אין פלא, איפוא, אם יחד עם הופעת הקונסטיטוציה בתורכיה – כשהעבודה בארץ-ישראל נעשתה יותר אפשרית – קבלה השאלה הזאת צורה עוד יותר חריפה.

וצריך להודות כי מרכז הכובד של השאלה הוא עכשיו לא רק ב“מי ילך לפנינו”, אלא בעיקר: ב“לפני מי ללכת? ואיך ללכת?” – אלה הן שתי השאלות שלהן צריך להיות מוקדש חלק גדול מהקונגרס התשיעי, ועל ידיהן תפתר גם השאלה, שבה מתלבטים עכשיו כל-כך הרבה – “מי ילך לפנינו”?

לפני מי הולכים המנהיגים שלנו? – ואל תהא השאלה הזאת קלה בעיניכם. קל מאד להיות מפקד צבא בעת שיש לפניך מחנה מזוין ומחונך, המוכן לבוא באש ובמים אם רק תצא פקודה מפיך. מחנה כזה מנחיל תמיד כבוד להולך בראשו. אבל מה קשה, כמעט בלתי אפשרי, לעמוד בראש מחנה שהוא בלתי מחונך, בלתי מזוין וחסר משמעת, ואשר אין לו לא רצון להלחם ולא הכרה בצורך המלחמה. במצב כזה דרושה אישיות בעלת כשרון מיוחד, שההיסטוריה האנושית איננה כלל עשירה בשכמותה.

אצלנו, שמלחמתנו היא מלחמה בשלום, מלחמה של עבודה, של מרץ ורצון – על אחת כמה וכמה שאין המנהיג יכול לחולל נפלאות אם המחנה איננו נשמע לו. ולוא אפילו היה הרצל חי, הוא, שמסוגל היה לרכז סביבו את העם, והיה מוצא לפניו מומנט מוכשר כזה לעבודה, היה בודאי גם-כן מתנגש עם השאלה הארורה הזאת ולא בנקל היה יכול למצוא לה פתרון אף הוא. כי אם לאמונה היו לו הרבה חסידים, הנה למעשה – ללכת ממש ולעבוד בארץ-ישראל, לשנות את סדרי החיים ולנוד למקום חדש, בעת שהצורך הפרטי איננו כל כך גדול – חסידים כאלה לא היו נמצאים גם להרצל. אולם הרצל האמין שיוָצר כוח מושך גדול על-ידי צ’רטר, על-ידי התערבות של ממשלות אדירות, ועל-ידי קפיטלים לאומיים ענקיים, שיחוללו נפלאות. ואנחנו, שבצ’רטר מעולם לא האמנו, שלקפיטלים לאומיים ענקיים, כאלה שיוכלו לחולל נפלאות, גם כן לא קוינו, אנחנו שהתיצבנו עוד פעם, אחרי גלגולים רבים, באותו המקום שממנו יצאנו, כלומר: שרק העבודה של העם בכללו ושל הפרטים בפרטיותם יכולה לתת לנו את הארץ – אנחנו ודאי שצריכים אנו לשים לב בעיקר אל המחנה, לברר לנו את מהותו ולראות ולדעת אם יש לקוות שבסדרים הנוכחים השוררים בו ינחול הוא את נצחונו.

מה הוא המחנה שלנו? קבוצה של אנשים – הכל אחת, אם גדולה, או קטנה, המאמינים (והנני לוקח לדוגמה את המאמין השלם, כי יש גם מאמינים לשליש ולרבע) שבלי ארץ-ישראל אין תקומה לעם העברי, ושבכדי להשיגה הם שוקלים שקל בכל שנה, משתתפים באספות ושולחים צירים אל הקונגרס. עד כאן החובה, מכאן ואילך מתחילה הרשות: אוספים כסף בשביל מוסדות ציוניים, מפיצים ספרות ציונית, לומדים ומלמדים עברית – כל אלה הן העבודות שבחובה ושברשות של כל ציוני, אשר, אם הוא מקים את כולן בדיוק ויוצא עוד לטיול לארץ-ישראל לאיזו שבועות, הרי הוא הציוני היותר משובח. אמנם יש שהציונים, ביחוד הצעירים, מתעסקים גם ב“עבודת ההווה”, כמו, למשל, בהגנה עצמית וכו', ובאותה העבודה, שהיא לכאורה, רק טפל לגבי העיקר, נהוג, שאם יצוו על המשתתף בה לחרף את נפשו, הריהו מחויב להשמע, באופן אחר אין לו מקום שם. אולם העבודה העיקרית, הציונית, איננה דורשת “קרבנות”.

המחנה שלנו נתחנך על “מן”, על הבטחות של שני עולמות בעד פרוטות אחדות, ולעולמות האלה הוא יושב ומצפה, פעם באמונה ופעם בלי אמונה, אך תמיד בלי התאמצות יתירה לעבודה ובלי דרישות מיוחדות מצד ההסתדרות הציונית, וכמו במחנה, כך הוא גם בפרוגרמה שלנו ביחס לשאלה – איך ללכת?

כל הטענות שלנו סובבות תמיד על ציר אחד: התמרמרות על ההנהגה, שאיננה מקימת בפועל את ההחלטה שנתקבלה בקונגרס השביעי, ושהתחזקה בקונגרס השמיני, בדבר העבודה בארץ-ישראל. אולם אנחנו שוכחים דבר אחד: שהחלטה זו אינה אלא כעין הוספה לעיקר, כלומר לאותה הפרוגרמה, שניתנה בקונגרס הראשון בבזל ושבעיקרה לא נשתנתה עד עתה בכלום.

התמרמרות על ההנהגה יכולה להיות רק מהצד המוסרי, אבל מהצד המשפטי הרי יכולה ההנהגה להראותנו שלא זזה אף בשערה אחת מכל מה שכתוב בפרוגרמה הבזילאית. ולהיפך, היא עוד עשתה, בנוגע לדרישותינו, לפנים משורת הדין, היא, למשל, יסדה “חברה להכשרת הישוב”, שאפילו הקונגרס היותר מעשי לא דרש זאת ממנה. אך בעיקר היא נשארה נאמנה להפרוגרמה הכתובה, כמו שכולנו נשארנו נאמנים לה ולא דרשנו שישנוה. שום איש מאתנו לא יוכל להכחיש את הד"ר נורדוי, אם הוא אומר גם עכשיו, שהוא איננו מכיר מושבות בארץ-ישראל, כי אם רק מושבה אחת וזאת היא פלשתינה, ואמיגרנט אחד – העם העברי. לפרזה היפה הזו יש על מה לסמוך, ונורדוי יכול להגיד: ניתי ספר ונחזה מי נאמן יותר לפרוגרמה, אנחנו או הוא. ומה, איפוא, אתה רוצים מהמנהיגים, הם הנם לפי רוח הפרוגרמה, הפרוגרמה היא לפי רוחם והמחנה – לפי רוח שניהם. ואנחנו, אם לעבוד אנו רוצים, הרי אנו צריכים למהפכה בכל, גם במחנה, גם בפרוגרמה וגם בהנהגה, ורק אז נוכל להיות בטוחים שככל אשר יגדל המרץ של המנהיג, כן נתקרב יותר אל מטרתנו.

לשלשה דברים אנו צריכים, איפוא: למחנה, לפרוגרמה ולמנהיג.

מחנה כיצד? ההסתדרות הציונית עומדת על עיקר אחד חיובי, האומר, כי קיום העם העברי בתור עם ותחיתו הרוחנית והגשמית יכולים להיות אך ורק כשירכוש לו את ארץ-ישראל. כשמהפכים את המטבע לצדה השני, הרי יוצא שבלי ארץ-ישראל אין תקומה לעם העברי. אולם ההכרה הזאת עוד לא חדרה לכל השדרות של העם בשלמותה. יש כאלה שמאמינים כי, אמנם, יוטב המצב של היהודים כשירכשו להם את ארץ-ישראל, אבל הם אינם שוללים את קיומם גם בלעדיה, וישנם כאלה שאינם מאמינים כל עיקר אפילו בהטבה. הצד השוה שבהם, שכאלו כן אלו אינם נוטים לעלות לארץ-ישראל כל זמן שלא יראו בפועל איזו תוצאות ממשיות, אף-על-פי שלתמוך באחרים, לשם צדקה, לא היו מסרבים, כמו שלא יסרבו לנדב לענינים אחרים של צדקה. נשארו, איפוא, סתם נודדים המוכרחים לנוד, בין לארץ-ישראל ובין לארץ אחרת, אולם אצל אלה, השאלה הפרטית קודמת לכל.

מי, איפוא, מחויב להיות הראשון לעלות לארץ-ישראל, להשקיע בה את רכושו, או את כוח שריריו ולהראות את הדרך לאחרים? ביחס לזה יכולה להיות רק דעה אחת – הציונים. ולהלכה ודאי שמודים בזה כולם, אך לא כן למעשה. מאות תכניות על עסקים בארץ-ישראל נוצרות על-ידי הציונים בשביל להציען לאחרים, אבל הם עצמם משקיעים את רכושם בכל העסקים שבעולם, אך לא בארץ-ישראל. וכל זמן שהמושג הזה לא ישתנה מן הקצה אל הקצה, כל זמן שההסתדרות הציונית לא תוכל להטיל חובה על חבריה שיעלו לארץ-ישראל, לא יועיל לנו אם גם יהיה לנו מנהיג כנפוליון.

מנהיג בעל מרץ יכול להשתמש היטב בכוחות הניתנים לו וליצור על יסודם כוחות חדשים, אולם במקום שאין כוחות כלל, שם גם כוחו איננו שוה כלום. כי יש מאין לא ייצר. אמנם אם ננהיג בהסתדרות הציונית גזירה כזו, שחבר יכול להיות רק זה המקבל עליו לעלות לארץ-ישראל, כשידרשו זאת ממנו, נאבד אולי על-ידי זה איזו חברים (כשאני לעצמי הנני מאמין, להפך, שנרכוש לנו על-ידי זה יותר חברים, כי הכוחות היותר טובים ימצאו ענין אצלנו ויסופחו אלינו), אבל אלה שישארו, וכאלה יהיו הרוב הגדול, יגדל בהרבה כוחם וערכם.

הפרוגרמה כיצד?

כל זמן שהפרוגרמה הבזילאית תשאר באותה הצורה שהיא קימת עכשיו, נהיה תמיד מוכרחים לנשוך שפתינו ולשתוק. המנהיג היותר מסור לעבודה, כשילך לעבוד על-פי הפרוגרמה הנוכחית, לא יוכל להתרחק ממנה הרבה. אנחנו צריכים, איפוא, לשנות אותה ולהתאימה לאותו העיקר שעליו אנחנו עומדים עתה. אנחנו צריכים להגיד גלוי ומפורש בפרוגרמה שלנו, כי הציוניות שואפת ליצור ישוב יהודי גדול בארץ-ישראל ברשות הממשלה העותומנית ותחת חסותה. בפרוגרמה שלנו אינם צריכים להיות שום תנאים קודמים למעשה ושום רמזים דיפלומטיים, אשר לנו אינם נותנים כלום והם רק מעוררים חשד אצל אדוני הארץ ביחס אלינו.

ורק כששני הדברים האלה יהיו לנו ­– מחנה מאורגן בעל משמעות, העומד מוכן לא רק לתת שקל, כי אם לבוא ממש באש ובמים בשביל השגת מטרתנו, ופרוגרמה ברורה ומפורשת, המתאימה להשקפתנו על הציוניות – רק אז תבוא השאלה בדבר מנהיג חרוץ ומסור שיוכל להשתמש בכוחות האלה ולנצל אותם.

תרס"ט.

יוסף אהרונוביץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף אהרונוביץ
רקע
יוסף אהרונוביץ

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף אהרונוביץ

  1. שאלת הפועלים בארץ-ישראל (מאמרים ומסות)
  2. מכתב לאליעזר שוחט (מכתבים)
  3. פורצי גדר (מאמרים ומסות)
  4. על הדגל (מאמרים ומסות)
  5. "זרים" במושבות (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יוסף אהרונוביץ בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף אהרונוביץ

יצירה בהפתעה
רקע

דברים כהויתן

מאת מרדכי דוד ברנדשטטר (פרוזה)

א.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.