השאלה בדבר הסתדרות כללית בארץ-ישראל, המעסיקה זה כבר את מוחותיהם של עסקני הישוב, החלה, סוף-סוף, לעבור מהלכה למעשה. הצעד הראשון, שנעשה בנדון זה, היה מכתב-החוזר ששלחה המועצה הפלשתינאית לכל מושבות ארץ-ישראל ועריה בקריאה שישתדלו להגדיל ולשכלל את המועצה הקימת בהשתתפות בה על-ידי באי-כוחן. מועצה משוכללת זאת – ככה חושבים האיניציאטורים – היא שתהיה ההתחלה, אשר ממנה תתפתח אחר כך הסתדרות כללית.

מאליו מובן שגם בעלי ההצעה אינם ערבים להצלחת הנסיון הזה, וחושבים אותו רק לאחד האמצעים אשר בו צריך להתחיל. אולם אם בכלל עלול נסיון בלתי מוצלח לרפות לפעמים את ידי העוסקים בו ולדחות את המעשה לזמן אחר – הנה הנסיון הזה, מפני שפעם אחת כבר לא הצליח, עלול, – אם לא יצליח גם הפעם – לבטל את המעשה לגמרי. ומכיון שהשאלה היא רצינית מאד, צריכים אנחנו להתיחס אליה בכובד ראש ובזהירות יתירה, לפני שנגש לעשות איזה צעד ממשי.

והשקפה מוטעה אחת, יסודית, מתבלטת אצל עסקני הישוב, אשר ממנה תוצאות להרבה נסיונות בלתי מוצלחים בעבר וגם בעתיד. השקפתם היא, בקירוב, כזו: הישוב בצורתו ובכמותו הנוכחית, בלי מיליונים והמונים מן החוץ, הרי אין לו שום ערך, מפני שאין לו זכות קיום. ובכן צריכים אנחנו, תושבי ארץ-ישראל, לאמץ את כל כוחותינו כדי למשוך הנה את הקפיטלים וההמונים מן החוץ; וכל שאר השאלות תפתרנה על-ידי זה מאליהן.

מההשקפה הזאת יוצא, שכל איש אינטילגנטי, הבא לארץ-ישראל בתור עסקן צבורי ושהוא בעל משרה באיזה מוסד ציוני וכו', אינו משתדל להשפיע איזו השפעה פה, בארץ, כי כל כוחותיו, כל עסקנותו, מכוונים כלפי חוץ, והשנוּי שבא בו על-ידי חלוף המקום הוא רק בזה, שבהיותו שם היתה השפעתו אולי נכרת באיזו מעשים, ופה היא מתבטאה רק ברפורטים, במכתבים, בפרטיכלים ובקולות-קוראים, שעל-פי רוב אינם מושכים כלל את תשומת לבם של אלו, אשר אליהם הם מכוונים.

מההשקפה המוטעה הזאת יוצא, שהמועצה הפלשתינאית, אשר ישבה שתי שנים על המדוכה והשמיעה את עצותיה לציונים, לחובבי-ציון ולכל המוסדות השונים בחוץ-לארץ – מבלי להתחשב כלל עד כמה אלה נשמעים לה – לא השתדלה להכיר את זה ש“מתחת לחטמה”. כי מתוך התאמצותה היתירה להיות לכוח אוטוריטטי כלפי יהודי חוץ-לארץ, מה שלא עלה בידה, לא הספיקה לרכוש לה אוטוריטטיות כלפי פנים, דבר שבעבודה אנרגית המכוונת למטרה ודאי שהיה עולה בידה.

ומההשקפה הזאת יוצא, שכשנגשו לטפל בשאלה החשובה ביותר – שאלת הסתדרות של יהודי ארץ-ישראל, שבלעדיה לא יתואר קיומנו בארץ, התחילו עוד פעם במועצה של באי כוח, בחשבם, בתמימותם, שאם ישבו במועצה הזאת עוד כמה עסקנים מצד האורתודוכסים, ואולי גם איזה ספרדי, או תימני, אז יזדעזעו כל בני הגולה מהאוטוריטט הזה, בראותם בו דעת הקהל של שדרות העם הארצישראלי – והמונים ינהרו לארץ-ישראל מכל העברים.

ואחרי כל אלה – האם יש להתפלא שלאחר שנים רבות של עסקנות בארץ-ישראל עומדים עסקנינו לפני האלמנט העירוני, רוב מנינו של הישוב העברי, כחדשים שרק אתמול באו ואינם יודעים איך לגשת אליו ולארגנו? האם יש להתפלא על זה, שהמועצה במכתב החוזר שלה פונה לקהלות העבריות בבקשה שתשלחנה באי-כוח למועצה, מבלי לחשוב שקהלות בארץ-ישראל אינן כלל במציאות וישנם רק כוללים ומוסדות, עדות וכתות, אשר התאחדותם והסתדרותם בינם לבין עצמם הוא התנאי הראשון ובלעדיו אין לבאי-הכוח שלהם שום ערך ריאלי?

כל עבודתנו עד כה היתה מכוונה רק למשיכת צנור השפע מן הגלות הנה, ומכל מה שיש בפנים הארץ העלמנו את עינינו. עכשיו, כשבא רגע חשוב זה¹, שהכוח הפנימי היה יכול לחולל נפלאות, מצאנו את עצמנו חלשים, בלתי מסודרים ובלתי מוכנים לאותו התפקיד החשוב, שהחיים דורשים מאתנו למלאותו.

ואמנם מבינים הם בעלי מכתב החוזר, ש“הסתדרות כללית אינה יכולה להוצר בפעם אחת. נחוצה הכנה רבה, הכשרת הדעה והרגש”; מכירים הם, כנראה, בטעותם שטעו עד עכשיו, בהעלימם את עיניהם מעבודת הכנה זו. אולם כשהם באים לתקן את הטעות, אינם מוצאים להם דרך אחרת אלא לחדש שוב את המועצה, ולא עוד אלא שגם עתה חוזרים הם על הפזמון הישן, שתפקידה העיקרי של המועצה הוא: להשפיע על יהודי חוץ-לארץ, אשר בלי רכושם אין כל צורך בעבודתנו. ומבחינה זו הנה צדק ה' ב“י באמרו, ש”הישוב הישן עומד איתן, חזק, ואין גם שום צורך לערערו". כי, אם באמת נעמוד על השקפתם של עסקנינו, אז נוכרח להודות כי בני הישוב הישן עושים בנדון זה נפלאות. מכתבי השנוררות שלהם וכל התחבולות הכשרות ובלתי כשרות, שהם משתמשים בהן, משפיעים על החוץ הרבה יותר מעשר “מועצות יפואיות”.

לוּ השכילו עסקנינו, כי אז היו מבינים שדוקא מפני שאין לנו תקוה להבנות בלי אמצעים חמריים ורוחניים מן החוץ, דוקא מפני זה צריכה כל עבודתינו להיות מרוכזה רק בפנים, ואין כל ספק שישוב מסודר של מאה אלף איש, המכיר את תפקידו בתור חלוץ העם, היודע להגן על עניניו המדיניים, הכלכליים והרוחניים – יכול להיות לכוח מושך הרבה יותר מאלפי מכתבים ורפורטים.

לוּ התעמקו, היו מבינים גם זאת, שבה בשעה שעינינו נשואות לעזרה הבאה מן החוץ, מנוצלים הקפיטלים העבריים הנמצאים פה בארץ על-ידי מוסדות לא עבריים, או על-ידי סתם תקיפים, מבלי להביא שום תועלת לישוב העברי. ולנצל אותם לתועלתנו הכללית היינו יכולים גם אנחנו – לו סדרנו היטב את ההמון העברי, המתנגד ברובו למעשי התקיפים לא פחות מאתנו.

היוצא מכל זה הוא:

1. אם עסקנינו באו באמת לידי אותה התעוררות, שהם רוצים לראותה בין יהודי הגולה, צריכים הם על-כל-פנים עכשיו לבוא לידי אותה המסקנה האלמנטרית, והיא: שעבודתנו הישובית נחלקת לשני חלקים: עבודת חוץ, כלומר משיכת כוחות חמריים ורוחניים מן החוץ, ועבודה פנימית, כלומר: סדור הכוחות האלה בפנים הארץ. הראשונה היא כולה לא בידינו, כי אם בידי ציוני חוץ-לארץ (אם הם לא יבינו את ערך הרגע ולא יעשו מה שמוטל עליהם לעשות, לא נוכל אנחנו להועיל לזה כלום), והשניה בידינו היא, וכל האחריות לה – עלינו. אם אנחנו גם הפעם נחבק ידים, או, מה שעוד יותר גרוע, נעבוד לא לשם התכלית הרצויה, יהיה חטאנו עוד יותר גדול מחטאם של ציוני חוץ-לארץ.

2. השפעתנו כלפי חוץ צריכה ויכולה לבוא מאליה, גם בלי כונה קודמת, על-ידי סדור כל הכוחות הנמצאים בארץ לעבודה פוליטית, כלכלית ורוחנית – עבודה שתהיה מכוונה בעיקרה לחזוק הישוב הקים ולהבראתו, ושתעשה אותו לכוח פוליטי, שיתחשבו בו כבדבר שלם ולא כבאברים מדולדלים.

3. כדי ליצור כוח מאורגן כזה, אי-אפשר להתחיל במועצה של באי-כוח, כי באי-כוח יכולים להיות, כשיש ארגונים הבוחרים בהם, מה שלא יתכן בארץ-ישראל, שאין בה קהלות מאורגנות, ואפילו אלה היושבים במועצה בתור רשמיים, כמו באי-כוח הועד האודיסאי, הבנק וכו', אף הם עושים על דעת עצמם, ולא על דעת המוסדות שלהם, שלא נתנו להם זכות לזה, ושעל כן אין להם שום ערך ריאלי. להתחיל צריך, איפוא, מלמטה למעלה, כלומר לסדר ולאחד את ההמונים וליצור מהם הסתדרות כללית – שרק אז אפשר יהיה לתת ערך לבאי כוחם; והמרכז שיבחר על ידיהם – קראו אותו מועצה, או אכסקוטיבה – הוא שיהיה בא-כוח דעת הקהל של יהודי ארץ-ישראל.

מובן, שהרבה יותר קל יהיה לעסקנינו ליצור מועצה שתתפרסם תיכף בכל העולם, מאשר הסתדרות ממשית. אולם כדאי יותר להוציא מרץ וזמן על דבר ממשי, שבודאי יביא תועלת, מאשר ליצור מוסד שיגדיל עוד יותר את האדישות להסתדרות בין יהודי ארץ-ישראל. עכשיו ישנה איזו התעוררות בין כל השדרות של יהודי ארץ-ישראל, כולם מכירים, שצריך לעשות איזה דבר, וברגע המוכשר הזה עלינו להשתמש.

תרס"ט.