רקע
יוסף אהרונוביץ
"זרים" במושבות
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: בנק הפועלים; 1941

בין כל החזיונות בלתי הנורמליים, שישנם בישובנו החדש, יש אחד אשר הסימפטומטיות שבו מעמידה בספק את כל הסכויים שלנו לשלטון עצמי – והוא:

היחס של אזרחי המושבות ל“זרים”, כלומר, למתישבים חדשים שאין להם רכוש במושבה. בכל המושבות שורר חוק ברברי כזה, שכל אלה שאין להם נחלות, נחשבים ל“זרים” ואין להם שום דעה בהנהגת המושבה. ואף-על-פי שלעתים מגיע כמעט מספר הזרים למספר האזרחים, נשארים הם בכל זאת מרוחקים מכל עניני המושבה, וכל אותה התועלת החמרית והרוחנית שהם מביאים – אינה נחשבת לכלום.

והחוק הזה, שהוא כל כך רגיל וטבעי בשבילנו היהודים בכל ארצות פזורנו, אינו טבעי כלל וכלל בארץ תקותנו, והוא מעורר בנו מחשבות מרות מאד בנוגע לעתידנו. שהרי אם עתה, כשהאכרים מרגישים את הצורך במהגרים חדשים – שבלעדיהם אין קיומם בטוח – הם מתיחסים אל ה“זרים” יחס משונה כזה, אפשר לשער איך היה זה אילו היה לנו כבר ישוב מבוסס עם איזה צל של שלטון עצמי. יהודי ארץ-ישראל היו אז נלחמים אולי באחיהם המהגרים לא פחות ממה שנלחמים בהם בכל הארצות.

ואמנם, הנגע הזה, כמו כל “נגעי הישוב”, יש לו כבר “עבר” והוא הספיק להכות שרשים עמוק, עמוק בלבות האכרים, ולא בנקל יעלה בידינו לעקרו משרשו. במשך זמן ארוך הורתה הפקידות של הברון הלכה למעשה, שאיש זר כי יבוא למושבה, אסור לתת לו מקום ללון בלי רשותה. החובבים והציונים למיניהם הרגילו במשך שנים רבות את האכרים לחשוב שהם הנם “בחירי האומה”, שכל העם העברי לא נברא אלא כדי לדאוג להם. משבע כי יבוא על איזו פרדסנים, וירעישו עולמות על זה שהם בסכנה, ופועלים עברים כי יבואו לאותם הפרדסנים לבקש עבודה, אין שום חובה מוסרית עליהם לקבלם. עזרה מדיצינית מחויבה האומה לתת לבחיריה, אולם פועל כשיחלה במושבה, אינו יכול להשתש בעזרה זו, כי “זר” הנהו. והדברים מגיעים לעתים לידי אבסורד כזה, שנער בן שש עשרה – שבע-עשרה שנים, היושב במושבה ומשגיח על נחלת אביו הגר בחוץ-לארץ – מחוה דעה בעניני המושבה, ואיש בא בשנים, שנתן את מיטב שנותיו וכוחותיו בעבדו במושבה – אינו יכול להתערב בהנהגתה ואין לו שום דעה בכל עניניה. עד כמה יחס כזה משפיע לרעה על ה“זרים” האלה, היושבים במושבה ועוזרים להתפתחותה – לא צריך כלל לבאר; די לנו לדעת שאחד התנאים הקשים ביותר בשביל השתקעותו של הפועל העברי במושבה הוא היחס הזה. אולם גם ההנהגה עצמה מוכרחה לסבול מזה הרבה. בכל אופן אין היא יכולה להתקדם במדה שזה היה אפשר לה, אלמלי שתפה את כל הכוחות הנמצאים במושבה, שביניהם ישנם בעלי מרץ שהיו יכולים להביא תועלת בהשתתפותם.

אך מלבד הסבות האמורות הגורמות לחזיון זה, פועל לא מעט בכל השאלה הזאת חוסר ההבנה. ובולט זה ביחוד בתקנות שתקנו בנדון באחת המושבות, הנחשבת, על-פי איזה משפט קדום, לדמוקרטית. לפני שנה תקנו במושבה הזאת תקנה, שכל איש חדש, שגר במושבה שלש שנים, משתתף מכאן ואילך בהוצאותיה ונחשב לאזרח, בתנאי אם יש לו באותו המקום נכסי דלא ניידי, או לכל הפחות, אשה. המתקנים חשבו, איפוא, שבתקנתם זו צעדו צעד קדימה (בהשואה לחבריהם בשאר המושבות) והקלו על הזרים את התאזרחותם. אולם אם ננתח את התקנה הזאת היטב, נמצא שהיא כולה חסרת היגון גם ביחס ל“זרים” וגם ביחס למתקנים עצמם. כי אם נעמיד את כל הזכויות על התנאי של “רכוש”, הלא אין צורך לחכות שלש שנים, שהרי בעל רכוש מקבל את זכויותיו גם עתה מן השעה הראשונה, ואם כן יוצא, שהתקנה הזאת, הבאה להקל, מחמירה עוד יותר. כמו כן מביא התנאי הזה לידי אותו החזיון שכבר הזכרתיו, כי נער שאין לו עוד שום הבנה בחיים, יכול – כשיש לו רכוש במושבה – לחוות דעה ולהכריע את הכף לצד ידוע, מפני שבתקנה לא נקבע כלל הגיל הדרוש למען יוכל להחשב לאזרח. וכמה מצחיקה היא ההגבלה “אם יש לו אשה”. וכי אפשר להעלות על הדעת שהחברה תענוש את האיש, שלא רצה, או לא יכול לשאת אשה? ואם בכל זאת חשבו את התקנה הזאת לפרוגרסיבית, לא רק המתקנים, כי אם גם אלה שקבלוה, הרי זה מראה שלא מתוך רוע לב עשו זאת, אלא, פשוט, מפני מעוט התעמקות בכל הענין הזה.

בכל ארץ קונסטיטוציונית דורשים מאת הזר שלשה תנאים עיקריים, שעל פיהם רוכש הוא את הזכויות האזרחיות: א) שיגור מספר ידוע של שנים באותה הארץ, ב) גיל של בגרות, ג) שישתתף בהוצאות הצבוריות של המדינה על-ידי מסים שונים וכו'. רכוש ואשה אין דורשים בשום ארץ, כי גם זה, שהוא חסר כל אלה, נחשב לאדם, ויש לו רשות לחוות את דעתו, שאינה נופלת כלל בערכה מדעתם של הנשואים ובעלי הרכוש.

אם האכרים במושבות שלנו חפצים, איפוא, גם הם לעמוד על עיקרים חוקיים, מתוך התחשבות בתנאי המקום, כמובן – לא לשלול בכונה מאנשים את הזכויות שהם ראוּיים להן בצדק – צריכים הם לבוא לידי מסקנא כזו:

כל איש בגיל הבגרות, הבא לאיזו מושבה ומשתקע בה, צריך כעבור שנה להשתתף בהוצאותיה ולהחשב כאזרח גמור עם כל הזכויות. מספיקה שנה אחת, ואפילו פחות מזה, כדי שהזר יכיר את כל עניני המושבה. מובן שההוצאות צריכות להיות מחולקות לפי ערך צרכיו, הכנסותיו והוצאותיו של כל אחד ואחד, ולא בערך שוה לכולם.

ומכיון שהיחס הזה ל“זרים” הוא, סוף-סוף, נוגע בעיקרו לפועלים, שהם רוב הזרים, רוצים אנו להעיר את האכרים שיהיו יותר עקביים ונאמנים לדעותיהם. הם, שהפרזה “מלחמת המעמדות” שגורה תמיד בפיהם בבואם להלחם לפני דעת הקהל בפועלים, צריכים להזהר על כל פנים שהם עצמם לא ייצרו את המלחמה הזאת. כי, אם עוד לא די ברור להם המושג של “מלחמת המעמדות”, ידעו נא ששלילת הזכויות היותר אלמנטריות מאת הפועלים, היא היא מלחמת המעמדות בצורתה היותר גסה, שלא הפועלים יוצרים אותה, כי אם הם עצמם. וידעו נא גם זה, שהיהודי, אשר ותר בכל הארצות על זכויותיו, לא ותר מעולם על זכויותיו בארץ אבותיו. וכשם שיש רשות לאיזה יהודי הגר בורשה, או במקום אחר, לחוות דעה במושבה מפני שיש לו שם רכוז, ככה יש רשות לפועל, המשקיע בה את כל כוחותיו, לחוות דעה באותם הענינים שבשבילם הוא בא אל הארץ וחי בה.

תר"ע.

המלצות קוראים
תגיות