מחשבה יפה עלתה בעת האחרונה על לבם של אחדים מצעירי יפו: ליצור בית-עם – בית כללי שישמש כעין מרכז תרבותי בשביל כל שדרות העם. ערך מוסד כזה, אם גדול הנהו בכל מקום, הרי יגדל שבעתים פה, ביפו, מקום המקלט של מאות אנשים שנעקרו מסביבתם ובסביבה המקומית עוד טרם נקלטו.

חוסר סביבה – זו היא מועקה הנוספת על כל המון העקות שמרגיש כל חדש בבואו הנה. רבוּי הגונים של האנשים מארצות וערים שונות, הזרים זה לזה במצבם החברתי והתרבותי, גרם לכך, שגם הרבה מאלה הגרים כבר פה זה מזמן, עוד לא הספיקו ליצור להם איזו סביבה והם נשארים בבדידותם, המציקה להם לעתים עוד יותר ממצבם הכלכלי. חוסר מקום כללי ממעט גם את דמות העבודה התרבותית הנעשית לפעמים על-ידי מישהו: קריאות, נשפים, הצגת חזיונות, אספות וכו' – על דרך כל אלה עומד תמיד המכשול היותר גדול: חוסר מקום.

יכולנו, איפוא, לקוות, שאם רק תתעורר איזו איניציאטיבה ליצור מוסד כזה, יתנו בודאי כולם את ידיהם לו וישתדלו להקימו. אך לא כך הדבר. ברומא אין קתולים – אומר הפתגם, וביפו, עיר העסקנים מקדמת דנא, חסרים עסקנים שיטפלו בעבודה זו ויגשימוה בחיים. מצד הקהל עצמו היתה אמנם איזו התעוררות, התאספו ובחרו הועד שיתעסק בזה; הועד מצדו החל לקרוא לאספות קטנות של “בחירי האומה”, אך הללו, מכיון שכל הארץ מלאה כבודם ומזמינים אותם בכל מקום, הרי הם מתעיפים מרוב “התעסקות” ואינם באים לשום אספה. וכדאי היה, כמדומני, לשים פעם קץ לאותו המנהג, שבכל דבר קטן, או גדול, שמים אנו תיכף את מבטחנו ב“גדולים” ושוכחים את השדרות הרחבות של העם המעונינות בזה הרבה יותר מהגדולים, ושעל כן הן גם מסוגלות ליצור איזה דבר יותר מאשר “בחירי האומה”.

תר"ע.