רקע
יוסף אהרונוביץ
על ההגזמה והפומביות
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: בנק הפועלים; 1941

כל תנועה צבורית, הבאה להרוס ערכין ישנים ולהכניס חדשים במקומם, דורשת עבודת הכנה מרובה – למען הכשיר את הצבור שיהיה מסוגל להפרד מהישן ולספוג לתוכו את החדש. למטרה זו משתדלים המחדשים להוכיח ולחזור ולהוכיח את הרע שיש בישן ולהכניס לתוך הלבבות את ההכרה בצורך החדש ובתועלתו. ואם אתם רואים אנשים שהם שואפים לאיזו מטרה צבורית, ועוד בטרם שהספיקו להכיר את מהותה כבר החלו לסגת אחור, סימן שלא ההכרה בצורך הדבר הניעתם לשאיפה זו, כי אם התועלת התכופה שקוו לקבל ממנה, “לא ההגדה – כפתגם ההמון – כי אם הלביבות לקחו את לבם”.

ואשמים בזה על-פי-רוב לא המנוּהלים, כי אם המנהלים – מחוללי התנועה. הללו, אם במקום ללכת בדרך קצרה ולפתח מעט מעט את ההכרה בלב ההמון, בוחרים להם בדרך קצרה ומתחילים להבטיח הבטחות ולהגזים “לשם שמים”, למעו ימשך ההמון יותר מהר אחרי התנועה – סופם להביא את התנועה לידי ירידה כזו, שממנה אין תקומה לעולם.

ודוקו – ותמצאו בתנועתנו הציונית מעין זה. מיום שיצאה לאויר העולם, הולכת אחריה ההפרזה ומלוה אותה על כל צעד ושעל. אם בארץ-ישראל חולם מי לקנות חלקת אדמה באיזה מקום, והנה, עוד לפני שהספיק להתראות עם המוכר ולדבר על טיב הקניה ועל המחיר, יכול הוא לקרוא כבר בכל העתונים הציוניים כי במקום פלוני ואלמוני נקנה מספר כזה וכזה של דונמים אדמה. ואם הקניה לא תבוא לידי גמר – אין בכך כלום. להכחיש את הידיעה אי-אפשר, “כי זה יכול להזיק, ח”ו, לתנועה". אם בא יהודי מאיזו עיר, או ארץ, וחושב, או אינו חושב, לקנות קרקע בארץ-ישראל ולהתישב עליה, מתחילים תיכף להכריז כי אנשי העיר ב. או אנשי העיר א. קנו… דונמים אדמה ומתישבים בארץ-ישראל. ומי ימנה ויספור את כל ההגזמות על-דבר הרוחים שכל עסק בארץ-ישראל מכניס ויכניס.

כנראה, שבשביל להיות ציוני לא דיה עוד ההכרה בלבד שאי-אפשר לעם לחיות בלי ארץ, בלי שפה, בלי בטחון החיים והרכוש ושצריך לשוב למולדת כדי ליצור את כל אלה, אלא שמוכרחים גם להבטיח, כי בצבים ובכרכרות יובילו לארץ-ישראל וששם תוציא הארץ גלוסקאות וכו'.

כדי לעורר את העם שישוב לארצו, לא די, כנראה, להראות לו על מצבו הנורא בגלות ולבאר לו את האפשרות של חיים עצמיים בארצנו, אלא שצריך גם להגזים ולספר לו בכל יום על כבושים ונצחונות חדשנים שלא היו ולא נבראו.

ואלמלי אפשר היה לאסוף את הידיעות, שבאו בכל העתונים הציוניים לארצותיהם, על-דבר קרקעות שנקנו ועל יהודים שהתישבו בארץ-ישראל, והיינו מצרפים את כל אלה לסך-הכל אחד – היה בודאי יוצא שכל אדמת ארץ-ישראל נמצאת כבר בידינו ושעליה יושבים כבר מיליוני יהודים; ואם אחרי כל ההכרזות אין לנו בארץ-ישראל אלא חלק קטן מאד של אנשים ואדמה – האין זה סימן שהארץ היא “ארץ אוכלת יושביה”?

מכאן, מגוזמאות אלו, בא אותו היאוש התוקף כל יהודי בבואו אל הארץ, ובהוכחו כי העתונים רמו אותו וכי בשביל להשתקע בארץ-ישראל ולהרגיש אותה כמולדת צריך קודם לכאוב ולסבול עליה. ומכאן גם הצעקה: “יהודים עליך!”, שבה מאימים שונאינו הפנימיים והחיצוניים על הממשלה התורכית. אם אין ראיה לדבריהם במעשינו, הרי יש להם זכר בעתונותנו.

ובאותה הדרך, שבחרה לה העתונות בחוץ-לארץ בתעמולה שלה, הולכים גם עסקנינו בפנים הארץ במעשיהם. כבר הדגשנו לא פעם ואין צורך לחזור על זה, כי אלמלי גם רצינו להסתיר את מעשינו מעיני עם הארץ, לא היינו יכולים לעשות כזאת, משום שהם כבר גלויים ועומדים ומשום שתנועה לאומית בכלל אינה יכולה להשאר הרבה זמן בסוד. ולהפך – אנחנו גם מחויבים להדגיש בכל פעם את צדקת דרישותינו ואת יושר דרכינו, למען שלא יבואו שונאינו מבפנים ומבחוץ ויעקמו עלינו את הכתובים. ואולם, הנחה זו אינה מחיבת אותנו כלל להשתמש בפרזות ריקות ובפומביות שלא לצורך, העלולה רק להזיק ותו לא.

דוגמאות של מיני פומביות שלא לצורך אפשר היה להביא הרבה, ואולם כאן רציתי רק להעיר על האחרונה שבהן – על החגיגה לכבוד חנוכת הבתים בלוד.

על לבו של פרופ' שץ עלה רעיון יפה: לבנות על אדמת הקה"ק שבלוד מושב לתימנים, ששם הם יתעסקו בעבודת “בצלאל”. הרעיון מקסים, ובהתגשמותו – הרבה ברכה לישובנו. אך אמצעים להוציאו לפועל אין עוד, ולעת עתה בנו רק ששה בתים. בחנוכה מצא הפרופסור לנחוץ לחוג את חג “חנוכת הבתים”, וכנהוג בארץ-ישראל, שהזמן, על-פי-רוב, אינו עולה בה ביוקר, נהר אל החגיגה הזאת המון רב מהמושבות, מיפו ומירושלים. ואי-אפשר שהרואה מן החוץ לא ישאל – מה קבץ את כל המחנה הזה למקום אחד? מה הוא הנצחון שנחלו החוגגים האלה, שלכבודו עושים הם כל כך הרבה פומביות? ואם לנו נתן “חג הנצחון” הזה רק ששה בתים קטנים, הרי הוא נותן למתנגדינו חומר לכתבי פלסתר להרבה זמן.

וגם כאן באים ואומרים לנו: אנחנו צריכים לחגיגות אלו למען חזק את עצמנו לבל תפול עלינו רוחנו. ואולם כל ההתנפחות הזאת וכל החגיגות האלו, הואיל והן כל כך תדירות וצעקניות, ניטל מהן כל ערכן והן חדלו להשפיע לגמרי.

נחדל, איפוא, מן הצלצול בפעמונים שהוא מחריש רק את האזנים.

תרע"א.

המלצות קוראים
תגיות