מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בן-עמי (מרדכי רבינוביטש)

מאת: משה גליקסון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

הועד להוצאת כתבי גליקסון, תל אביב; תש”א

סוגה:

שפת מקור: עברית

נשמה גדולה, מלאה אהבה וזעם וחמלה על כל גדותיה, שבעה רוגז וכעס ורחמים כל הימים, סופר מצוין, פובליציסטן בעל רגש סוער ובוער, ובלטריסטן מעולה, היודע לחדור לעמקי מצוקתם של ההמונים היהודים ולהעלות משם, אגב אהבה בלי מצרים, קוי אורה המשיבים את הנפש – כזה היה מרדכי רבינוביטש, בן-עמי בשמו הספרותי – כשמו זה כן הוא, בן נאמן לעמו, מעורה בכל נימי נפשו בקרקעו, מרגיש בצערם ובחרפתם של ההמונים, כאח כואב, העומד עמהם במחיצה אחת. לחיים של “האנשים הקטנים” מאחיו הקדיש את עטו במשך חמשים שנה.

“מלאים עצב ויגון הם החיים האלה, מורכבים מצרות וסגופים, אבל המלחמה הקשה על פת לחם, ההולכת ומתגברת מיום ליום, לא המיתה את נשמת העם; זו עודנה חיה ועודנה מוכשרת להתרומם עד כל מרום ונשגב. בתחתית הנשמה הזאת עוד תיקד אש האידאלים הלאומיים, עוד חיות התקוות הלאומיות – נחלתם הגדולה של הנביאים. וזה, רק זה בלבד, הוא קו-האור היחיד אשר יגלה לעינינו בחיי היהדות – אור רוחני, אידיאלי. החיים האלה הם ים של צרות, ים אין סוף ועטוף חשכה, אשר ממעל לו, גבוהה גבוהה, יתנוצצו בתוך עב הענן, זעיר פה זעיר שם, כוכבי אור קטנים”.

בדברים אלה של בן-עמי עצמו הוגדרה כמדומה כל מהותו העצמית, כל שורש נשמתו האישית והספרותית. אהבתו הרבה לעם, לנשמת העם, הטביעה את חותמה העמוק על כל שורה ושורה, שיצאה מתחת עטו. אהבת-ישראל, אהבה גדולה, עמוקה וטבעית, כזו של ר' לוי יצחק מברדיטשב – היתה האלף והתיו של עבודתו הספרותית.

“יתמלאו נא היהודים עצמם אהבה אמתית לעם ישראל וליהדות – ובזה דיינו”.

הדברים האלה שכתב בן-עמי לפני שלושים וארבע שנים בהקדמתו לקובץ ספוריו ברוסית, אומרים כמדומה יותר מאשר מי שהוא היה יכול לאמר בשעה ראשונה זו של אבל וכאב.

*

ומה היה גמולו חלף האהבה הגדולה והנאמנה הזאת? אחד-העם, ידידו הלבבי והנאמן של המנוח, ענה על שאלה נוגה זו לפני עשרים שנה, כשעמדו לחוג בחמשה עשר בשבט תרע"ב, את יובל שנת השלושים לעבודתו הספרותית של בן-עמי… “מי כמוני יודע, איך יצא הקהל הזה ידי חובתו לך במשך שלשים שנות עבודתך, איך דאג לך, שתוכל לעבוד עבודתך לעמך במנוחה והרחבת-הדעת, ועתה הנה יבוא לחוג אתך את חגך הספרותי… חלף כל חלבך ודמך, חלף כל חייך מנוער ועד זקנה, שהיו מוקדשים לו, לקהל הזה, מאהבתך שאהבת אותו ומחמלתך שחמלת עליו”…

עשרות שנים ישב ועבד בתוך עמו, במרכז העברי הקטן לספרות ולעבודה לאומית שבאודיסה. סוף-סוף עלתה לו, לאותו מרכז, מה שעלה לכמה מרכזים אחרים שבגולה: הוא התמוטט, נדלדל ובני החבורה עזבוהו אחד-אחד ונתפזרו לכל רוח. בן-עמי יצא לשוייץ, ישב שנים רבות בתוך עם זר “כאילן שנעקר משרשיו”. לעת זקנה ניתן לו לשוב ולהזדמן עם חבריו וידידיו האודיסאים לפונדק אחד, לזה שהיה משא נפשו כל הימים – לארץ ישראל.

אבל גם פה לא הונח לו מעצבו ומרגזו. כי מעודו ועד יום מותו חסר היה בן-עמי את הברכה הגדולה של שלות-חכמים, את מדת ההשלמה וה“רזיגנציה”. חלומותיו הגדולים מנוער לא מצאו בארץ את פתרונם; ואכזבותיו היו כאש עצורה בעצמותיו. כגודל אהבתו – גדול היה זעמו, כגודל חמלתו – גדולה היתה תוכחתו. וכוס היגונים, שעברה על הישוב מימי אב תרפ"ט ואילך, מלאה את נפשו עד עמקי מצולותיה.

וסוף סוף בא הלב ההומה והרותח הזה למנוחתו.

בתשעה באב מלאו לו שבעים ושש שנה.

תהא נפשו הסוערת צרורה בצרור החיים הנצחיים של האומה.

“הארץ”, 9.2.32


משה גליקסון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של משה גליקסון
רקע
משה גליקסון

יצירותיו הנקראות ביותר של משה גליקסון

  1. אחד העם: חייו ופועלו (מאמרים ומסות)
  2. הרמב"ם (מאמרים ומסות)
  3. א' דרויאנוב (עיון)
  4. מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (מאמרים ומסות)
  5. פרופסור דוד שור (מאמרים ומסות)

לכל יצירות משה גליקסון בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות משה גליקסון

יצירה בהפתעה
רקע

יְהוּדָה-לֵיבּ קַנְטוֹר

מאת דוד פרישמן (מאמרים ומסות)

מאמר שני

„היום"

(31 ינואר 1886–31 ינואר 1911)

האם עלי לכתוב מלמעלה בשני חצאי לבנה ובאותיות פּטיט גם את המלה הקטנה „זכרונות”? רק לא זכרונות! נפשי סולדת עלי מפּני מלה זו. אפשר יפה היא לאנשים שהגיעו לגבורות, לישישים היושבים לפני התנור החם במסבת דור שִׁלֵּשִׁים וְרִבֵּעִים. אבל אני הרי אני מרגיש בי סוף-סוף רק את ה „המשך יבוא” של אותו הנער הצעיר, אשר כתב אז ה „אותיות פורחות” שלו ואת יתר הדברים התוססים והרותחים והמטֹרפים שבאותו „היום”. תאמרו: כבר עשרים וחמש שנה? לא יער ולא דֻבּים! רק זה אתמול היה הדבר. הן הכל עוד חי ורענן וירוק כל-כך בזכרוני… הנני נוסע רק זה עתה בפעם הראשונה לפּטרבּורג, למקום „היום”. הנני רואה רק זה עתה בפעם הראשונה את יהודה-ליב קַנטוֹר, אותו החי והרענן והפורח תמיד עם כח-הענקים אשר בשריריו, אותו האיש אשר יצר את היצירה היותר גדולה שבספרותנו הַמּוֹדֶרנית. הנני כותב רק זה עתה את הפיליטון הראשון. הנני מדַבֵּר רק זה עתה אותם הדברים על אותה אימתא דצבורא הנופלת עלי לרגלי הגליון הראשון של העתון היומי הראשון נגדה-נא לכל הקהל הנפלא אשר לנו, והנני מתחזק פתאום וכותב אותם הדברים: „מדוע זה תפול אימתה ופחד עלי ומדוע זה לא אפיל אני את חתיתי ואת פחדי עליהם? הלא אני היושב בקתדרה בראש והם הם השומעים את לִקחי! אני הנני בעל הלשון והם בעלי האזנים! האִם באשר הם הרבים ואני היחיד, לכן אירא?… אבל האִולת הקשורה בלב רבים” – „האם מפניה אזחל? האם משום שהיא של רבים? אוי, יודע אני את הקהל הקדוש היטב, יודע אני את תכונתו ויודע אני עד כמה כח משפטו מגיע!” – – האם לא רק זה אתמול היה הדבר?

ובכל-זאת – עשרים וחמש שנה. פה ושם על-גבי רַקּוֹתי כבר נראית איזו שערה שאינה שחורה עוד כל-כך. האחד וגם השני וגם השלישי, אשר ישבתי עמם אז בכנופיה אחת, כבר ישֵׁנים את שנתם הגדולה. אחרים כבר הזקינו, עיפו ויגֵעוּ. קַנטוֹר בעצמו, זה אשר מִיָדוֹ לנו כל אשר יש לנו כיום הזה בספרותנו, יָרד מעל הבמה והתחבא אל הכלים. הוי, איזו חלום נפלא הם החיים!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.