לוגו
בן-עמי (מרדכי רבינוביטש)
מיקום ביצירה:
0%
משה גליקסון
שם היצירה...
mנחלת הכלל [?]
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשס״ד 2004
תוויות:

נשמה גדולה, מלאה אהבה וזעם וחמלה על כל גדותיה, שבעה רוגז וכעס ורחמים כל הימים, סופר מצוין, פובליציסטן בעל רגש סוער ובוער, ובלטריסטן מעולה, היודע לחדור לעמקי מצוקתם של ההמונים היהודים ולהעלות משם, אגב אהבה בלי מצרים, קוי אורה המשיבים את הנפש – כזה היה מרדכי רבינוביטש, בן-עמי בשמו הספרותי – כשמו זה כן הוא, בן נאמן לעמו, מעורה בכל נימי נפשו בקרקעו, מרגיש בצערם ובחרפתם של ההמונים, כאח כואב, העומד עמהם במחיצה אחת. לחיים של “האנשים הקטנים” מאחיו הקדיש את עטו במשך חמשים שנה.

“מלאים עצב ויגון הם החיים האלה, מורכבים מצרות וסגופים, אבל המלחמה הקשה על פת לחם, ההולכת ומתגברת מיום ליום, לא המיתה את נשמת העם; זו עודנה חיה ועודנה מוכשרת להתרומם עד כל מרום ונשגב. בתחתית הנשמה הזאת עוד תיקד אש האידאלים הלאומיים, עוד חיות התקוות הלאומיות – נחלתם הגדולה של הנביאים. וזה, רק זה בלבד, הוא קו-האור היחיד אשר יגלה לעינינו בחיי היהדות – אור רוחני, אידיאלי. החיים האלה הם ים של צרות, ים אין סוף ועטוף חשכה, אשר ממעל לו, גבוהה גבוהה, יתנוצצו בתוך עב הענן, זעיר פה זעיר שם, כוכבי אור קטנים”.

בדברים אלה של בן-עמי עצמו הוגדרה כמדומה כל מהותו העצמית, כל שורש נשמתו האישית והספרותית. אהבתו הרבה לעם, לנשמת העם, הטביעה את חותמה העמוק על כל שורה ושורה, שיצאה מתחת עטו. אהבת-ישראל, אהבה גדולה, עמוקה וטבעית, כזו של ר' לוי יצחק מברדיטשב – היתה האלף והתיו של עבודתו הספרותית.

“יתמלאו נא היהודים עצמם אהבה אמתית לעם ישראל וליהדות – ובזה דיינו”.

הדברים האלה שכתב בן-עמי לפני שלושים וארבע שנים בהקדמתו לקובץ ספוריו ברוסית, אומרים כמדומה יותר מאשר מי שהוא היה יכול לאמר בשעה ראשונה זו של אבל וכאב.

*

ומה היה גמולו חלף האהבה הגדולה והנאמנה הזאת? אחד-העם, ידידו הלבבי והנאמן של המנוח, ענה על שאלה נוגה זו לפני עשרים שנה, כשעמדו לחוג בחמשה עשר בשבט תרע"ב, את יובל שנת השלושים לעבודתו הספרותית של בן-עמי… “מי כמוני יודע, איך יצא הקהל הזה ידי חובתו לך במשך שלשים שנות עבודתך, איך דאג לך, שתוכל לעבוד עבודתך לעמך במנוחה והרחבת-הדעת, ועתה הנה יבוא לחוג אתך את חגך הספרותי… חלף כל חלבך ודמך, חלף כל חייך מנוער ועד זקנה, שהיו מוקדשים לו, לקהל הזה, מאהבתך שאהבת אותו ומחמלתך שחמלת עליו”…

עשרות שנים ישב ועבד בתוך עמו, במרכז העברי הקטן לספרות ולעבודה לאומית שבאודיסה. סוף-סוף עלתה לו, לאותו מרכז, מה שעלה לכמה מרכזים אחרים שבגולה: הוא התמוטט, נדלדל ובני החבורה עזבוהו אחד-אחד ונתפזרו לכל רוח. בן-עמי יצא לשוייץ, ישב שנים רבות בתוך עם זר “כאילן שנעקר משרשיו”. לעת זקנה ניתן לו לשוב ולהזדמן עם חבריו וידידיו האודיסאים לפונדק אחד, לזה שהיה משא נפשו כל הימים – לארץ ישראל.

אבל גם פה לא הונח לו מעצבו ומרגזו. כי מעודו ועד יום מותו חסר היה בן-עמי את הברכה הגדולה של שלות-חכמים, את מדת ההשלמה וה“רזיגנציה”. חלומותיו הגדולים מנוער לא מצאו בארץ את פתרונם; ואכזבותיו היו כאש עצורה בעצמותיו. כגודל אהבתו – גדול היה זעמו, כגודל חמלתו – גדולה היתה תוכחתו. וכוס היגונים, שעברה על הישוב מימי אב תרפ"ט ואילך, מלאה את נפשו עד עמקי מצולותיה.

וסוף סוף בא הלב ההומה והרותח הזה למנוחתו.

בתשעה באב מלאו לו שבעים ושש שנה.

תהא נפשו הסוערת צרורה בצרור החיים הנצחיים של האומה.

“הארץ”, 9.2.32