רקע
משה גליקסון
שמואל-ליב גורדון (של"ג)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הועד להוצאת כתבי גליקסון, תל אביב; תש”א

שוב הלך מאתנו אחד המעולים שבדור השני לתחיה, אדם שבע עמל ויצירה, אם כי לא שבע ימים, אחד מבני-העליה המעטים, אשר כל ימיהם הם – כהונה בקודש לעמם ולאוצרות רוחו ותרבותו, אחד השומרים הנאמנים במקדש האומה, החבוי משאון השוק, שאינם הולכים לכאורה בגדולות ופיהם לא ימלל ראמות, אבל הם שוקדים כל ימיהם על עבודת הקודש הצנועה, לבם – אש תמיד, מקור חמימות ואורה וברכה לעבודת הרוח של האומה.

שמואל ליב גורדון היה טפוס נאה של מורה נאמן, של תלמיד חכם יהודי במשמע המסרתי, האינטימי-העמוק – תלמיד חכם העוסק כל ימיו בתורה, מרביץ תורה ברבים וזורע את ברכתה סביבו לתומו, בלי לבקש גדולה ובלי להחזיק טובה לעצמו. הוא היה איש האשכולות, סופר ומשורר, מורה פדגוג אמן, פרשן מובהק ומאיר נתיבותיה של תורה לרבים. ובכל אלה עשה את עבודתו לתומו, באמונה, בפשטנות חמימה ובשקדנות היוצאת מגדר הרגיל. עשרות שנים עמד במערכה, עשרות שנים עבד את עבודתו לספרות העברית, לבית-הספר העברי, לאוצרות הרוח העברי מימים מקדם. אבל הוא לא היה יושב אוהל ולא סגר את עצמו בד' אמות של תורה, אם כי היה רחוק מאוד ממדתם של עסקני צבור, שמלאכתם בכך, המרבים שאון וממעטים יצירה. איש רעים היה מטבעו, ידיד נאמן, מעורב בדעת עם חבריו לתורה ולעבודת הספרות או ההוראה, איש חי, ער לכל דבר צבורי-לאומי, ביחוד לעסקי תרבות ורוח, חביב על הבריות ונאמן עליהם, בעל דעות ומדות קבועות ומוצקות, מחמיר על עצמו ועם זה ותרן וסלחן ונכנס לפנים משורת הדין עם אחרים, אדם השופע תמיד אור וחמימות וטוב לבב ואהבת-נפש לידידים ולחברים, איש עממי, “דימוקרט” לא על פי פרוגרמה אלא לפי עצם טבעו, עד למוח עצמותיו.

בשעתו, לפני עשרות שנים, היה שמואל ליב גורדון אחד המשוררים המובהקים והחשובים שבדור. הבאלאדות שלו היו חביבות בשעתן על הקהל העברי בנעימתן החדשה, בסגנונן האנושי הפשוט והמלבב, בהרגשה האנושית-היהודית החמה, שהיתה מפעמת בהן. ועם זה היה בהן מן החדוש של מגמת התחיה: שיריו של שמואל ליב גורדון היו הראשונים בתקופות האחרונות, שנכתבו בהברה הספרדית. מבקרי הספרות בימים ההם העמידו אותו בשורה הראשונה של משוררי ישראל החדשים וראו בו את ממשיכה הטבעי של שירת י. ל. גורדון, אבל עיקר גדולתו של של“ג היה בחנוך העברי החדש. הוא היה אחד מאבותיו של החנוך העברי המודרני, ממסוללי דרכו ומאירי נתיבותיו. הוא היה מן המורים הראשונים בבית-הספר העברי החדש בארץ-ישראל, אחד ממחוללי המהפכה הרוחנית הגדולה של בית-ספר עברי שלם, אשר אחד-העם התיחס אליו בשעתו בפקפוקים ואשר מידו לנו עוד הבטחון והאמונה בתחיה לאומית שלמה. גורדון עשה רבות וגדולות ליצירת ספרי-למוד בעברית בשביל בית-הספר החדש. ומתוך עבודה זו לספוק צרכיו של בית-הספר הזה, אגב טרחה ומאמצים לפתוח לפני תלמיד בית-הספר הזה ולסגל לו את אוצרות הרוח העתיקים שלנו – זכה ליצירתו הגדולה, שתנחיל לו מקום-כבוד בספרותנו העברית בכלל ובספרות הפרשנית בפרט. פירושו הגדול של ש. ל. גורדון על התנ”ך – מפעל ענקי, שעדיין לא העריכוהו כראוי ושלפי היקפו ואיכותו ראוי היה לו שיעשה על ידי חבורה שלימה של חכמים וחוקרים – הוא מעיקרו פרי עבודתו החנוכית של המחבר. הפירוש על התורה ובמדת-מה אף זה שעל הנביאים ראשונים טבוע עוד באופיו של פירוש לשם חנוך, של פרשנות פופולרית-מסבירה לצרכי התלמיד. אבל לאט לאט נכנס גורדון לכל עומקן של ההלכות והחקירות המסועפות והמגוונות של מדע המקרא, ושקדנותו העצומה, ידיעתו בלשונות, נטיות טבעיות של למדן ומעיין מעמיק, ועל-כולן חוש אינטואיטיבי מצוין של יהודי תלמיד-חכם ובעל הרגשה לאומית-ראשונית עמדו לו ליצור אחת היצירות הגדולות והחשובות ביותר שבספרות הפרשנית, ועיקר: יצירה עברית מקורית, שאינה נגררת אחרי הפרשנים משלה ואינה הולכת בדרכיהם הכבושות, אלא היא מאירה את הדברים באור פנימי, מתוך הרחבת הדעת והרגשה של יורש טבעי לנחלת-קדומים, העומד בשתי רגליו על קרקע המסורת, וזו חיה בלבו ובנפשו חיי חירות, שאין עמה לא שעבוד סמוי ולא איבה סמויה ובעיטה שבפריקת-עול. שלשים כרכים יצאו עד עכשיו מפירושו של גורדון על התנ"ך. הרוב הגדול והמכריע של העבודה העצומה, שהמנוח תכן לעצמו, נעשה. הפירושים והמבואות המקיפים לחמשה חומשי תורה, לנביאים ראשונים ואחרונים, לתהלים, משלי, איוב, שיר-השירים יצאו בדפוס, את פירושו ומבואותיו לשאר ארבע המגלות סיים המנוח, חוץ מן המבוא למגילת אסתר, שלא בא עוד לידי גמר. – ועוד המחבר השקדן ורב המרץ עוסק בספר דניאל, נושא את נפשו לסיים גם את עזרא ונחמיה ולשוב ולעבד את פירושו לחמשת חומשי תורה – והנה נשמט עט הסופרים המבורך מידו. –

של"ג היה חולה בשנים האחרונות מחלת-לב קשה, טרדנית ונושאת סכנה – מחלת הסתיידות עורקי הלב. אבל שקדנותו הגדולה ואהבת התורה והעבודה, שלא ידעה גבול וליאות, לא נכנעו מפני המחלה האכזרית ותככיה. כמה פעמים נפל למטה, נחלש וסבל, ומדי פעם בפעם היה מתעודד שוב וחוזר לעבודה. – – –

זכרו של שמואל ליב גורדון הסופר, המחנך והחוקר יעמוד לימים רבים; זכרו של האדם היקר, החבר הטוב ובכל הנפש, לא ישכח לעולם מלב ידידיו, חבריו ומכריו הרבים.

„הארץ“, כ' כסלו תרצ”ד, 20.11.33.


המלצות קוראים
תגיות