מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד

מאת: יהודה ליב גורדון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: דביר; תשי"ג

סוגה:

שפת מקור: עברית

דּוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְנַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִים

אֵין שָׁלוֹם אֵין יֶשַׁע לְיוֹצְאִים, לְבָאִים;

כָּל זוֹחֵל עָפָר, כָּל חֹמֶט כָּל כֹּחַ,

יְשׁוּפֵנִי עָקֵב, יַעֲשְׁקֵנִי כֹּחַ.


לְזָר יַחְשְׁבוּנִי, בֵּין אַחִים אֵין לִי נַחֲלָה;

מְנָת1 כּוֹסִי חֶרְפָּה וָבוּז וּמַכָּה נַחֲלָה.

כְּאִלּוּ דָּמִי מַיִם וּבְשָׂרִי נָחוּשׁ,

כְּאִלּוּ חֶרְפָּה לֹא נַרְגִּישׁ וּכְאֵב לֹא נָחוּשׁ.


אֹמְרִים אָמוֹר לִי: "אַמֵּץ לִבְּךָ, יַחֵל

הָאֵל דִּבֵּר וּדְבָרוֹ לֹא יַחֵל".

זֶה אַלְפֵי שָׁנָה בֶּאֱמוּנָתִי אַחֲרִישׁ,

וּבְכָל חַיַּי אֶשְׂבַּע אַךְ עָמָל אַךְ רִישׁ.


“גּוֹי אֹבֵד!” יֹאמְרוּ לִי מְנַאֲצֵי הַמֹּרִים;

“עַם קָדוֹשׁ אָתָּה” יְנַחֲמוּנִי הַמּוֹרִים.

מַה-בֶּצַע אִם אַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ וְחֹל

וַאֲנִי מִרְמָס לַכֹּל כָּעָפָר וָחוֹל.


הָהּ, מוֹסְרוֹתַי חֲזָקוֹת. הַחֲבָלִים עָבִים,

לֹא יִנָּתְקוּ לוּ גַם שִׁמְשׁוֹן בָּם אָחַז;

שָׁמַי בִּמְלֹא עֵינַי הִתְקַדְּרוּ עָבִים

וּבַר אֱנָשׁ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא לֹא אָחַז.


  1. הקמץ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

יהודה ליב גורדון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה ליב גורדון
יצירה בהפתעה
רקע

שאלת הפועלים בארץ-ישראל

מאת יוסף אהרונוביץ (מאמרים ומסות)

במשך השנים האחרונות נוכחנו, אנחנו הציונים, לדעת, כי יש שאלת-פועלים בארץ ישראל. בכוונה אני מדגיש את המלים האלו, כדי להבדיל בין השאלה המיוחדת הזאת ובין שאלת הפועלים בכלל, כלומר שאלת הרכוש והעבודה. וצריך אני להקדים ולאמור שאין כוונתי לתת כאן תשובה על שאלת הפועלים בארץ ישראל, מפני שאין תשובות על שאלות כאלה ניתנות בנשימה אחת ו“במאמר אחד”. במאמרי זה רוצה אני רק לעמוד על גופה של השאלה ועל עיקר מהותה ומלוך כך אפשר שנתקרב במקצת גם לפתרונה.

אמרתי כי יש בארץ-ישראל שאלת פועלים על-פי הטרמינולוגיה המקובלת בספרות הציונית. ואולם לפי דעתי ראויה היא שאלה זו שתקרא “שאלת קיום הישוב”. חובבי-ציון הראשונים חלמו על איכר פשוט בארץ- ישראל, העובד את אדמתו בידיו ממש, חי חיים פשוטים, מסתפק במועט ומחנך גם את בניו להיות אכרים כמוהו. הרצל חלם על אכר בן תרבות, המשתמש לעבודתו בכל הסיועים הטכניים על-פי המלה האחרונה של המדע ומחולל נפלאות – וכאלה כן זה, כלומר גם חובבי-ציון וגם הרצל, היו מאושרים, כי על כן חיו בעולם הדמיון. חובבי-ציון זכרו תמיד את העבר בן אלפים השנים, ולפיכך היתה סבלנותם מרובה והם חיכו ליום שיבוא, אף אם יתמהמה, ותקותם תקוים. הרצל לא היה סבלן ולא רצה לחכות הרבה עד שיקוים חזון לבו. אבל בהיותו משורר מטבעו, יצר לו אילוזיה של “מדינת יהודים”, הנבראת במשך עשרים שנה. חובבי-ציון והרצל היו מעוררי התחיה, הם עשו את שלהם והלכו – אשריהם. ואולם אנחנו, הבונים הפשוטים, שאין בנו לא מסבלנותם של הראשונים ולא מדמיונו של האחרון – אנחנו הננו חייבים לראות את אמת המציאות כמו שהיא. ואמת המציאות אומרת:

בן עם שבמשך אלפים שנה היה כולו עירוני; בן עם, שבמשך כל ימי גלותו הארוכים לא היה יוצר, אלא שימש סרסור לאחרים שיצרו – בן עם כזה אינו יכול להעשות פתאום לכפרי ולחיות חיי איכר. “סבל הירושה” של מאות דורות אינו בטל במהרה. בן עם כזה אפשר שייעשה מסוחר בבד לסוחר בגפנים, או בתפוחי-זהב; הוא יכול לעזוב את העיר וליצור לו חיים עירוניים בכפר, אך לשכוח לגמרי את העיר ואת סדר חייה אינו יכול.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.