לוגו
הארבה בארץ ישראל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U
  • תקצ“ח – תרע”ו –

ואת הצפוני ארחיק מעליכם (יואל ב')


הדפסה מיוחדת מספרי זכרונות קדומים


יצא לאור ע"י

פנחס בן צבי גראייבסקי

``````````````````````````````````````

–דפוס צוקרמן–

 

תקצ“ח-תרע”ו.    🔗

אחת מן התלאות והמצוקות שסבלה ירושלם וכל ארץ ישראל כולה כפעם בפעם, היתה “מכת הארבה”.

הערה: ארבה מין שרץ העוף. בכתבי הקדש נזכרים עשרה מינים: ארבה, גיב, גזם, חגב, חנמל, חסיל, חרגל, ילק, סלעם, צרצל1.

יש מהם מותרים באכילה ויש אסורים. ומצות עשה (סי' קנ"ט פ' שמיני) לבדוק בסימני חגבים לידע הטהור מן הטמא, שנאמר: את זה תאכלו מכל העוף וגו' מכל שרץ וגו‘, סימני הטהורים הם: ההולך עך ארבע אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ, ומהם הארבה הסלעם החרגול והחגב למיניהם (ויקרא י“א כ”א–כ"ג), נמצאו ארבעה סימני כשרות: ארבע רגלים, ארבע כנפים, קרסולי (כרעים), וכנפיו חופין את רובו לנתר בהן. הכתיב אשר “לא” כרעים והקרי “לו”, לדרש שאפילו אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הזחל מותר (חולין ס"ד). הכלבו (סי' ק"א) מונה רק שלשה סימנים: כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים שחופות אורך גופו ורוב הקפו, ויש לו ב’ כרעים לנתר בהם.

בכל ארצות המזרח אוכלים את החגבים צלי ומבושל, בבוא הארבה בגבולם מציתים אש ועושים מדורות להעלות העשן והרבה יחנק ע“י העשן ויפול לארץ וילקטו ממנו חמרים חמרים. גם מיבשים את החגבים בחום השמש וטוחנים מהם קמח ומערבים בצוף דבש לטעום לחיך. היהודים הספרדים אוכלים החגבים הטהורים עפ”י סימני התורה, אך האשכנזים לא יאכלום מטעם מיאוס וגם מפני שאינם בקיאים בסימניהם. וכתב רש"י כל הסימנים הללו מצויין באותן שבמדינתנו אבל יש שראשן ארוך ויש שאין להם זנב וצריך שיהא שמו חגב ובדבר הזה אין אנו יודעין להבדיל ביניהם (אוצר דינים ומנהגים).

הארבה וכל מיניו השונים נזונים אך בצמחים. הוא לא יבוא על ארץ בחפצו ורצונו כי אם אל אשר ישאהו הרוח, ותמיד יבוא במספר עצום נורא מאוד עד אשר יכסה את עין הארץ ויבלע וישחית את כל עשב וירק הארץ ולא יעזוב את המקום עד אשר לא ישאיר כל צמח, הארבה יעופף על הארץ בגובה שלש מאות רגל לערך ויכסה את אור השמש בבואו כענן עב וכאשר יורד אל הארץ ימלא את כל האויר במספרו העצום, ואז יחל לבלע ולהשחית את צמחי האדמה בהמולה גדולה היוצאת מלעיסת הלחיים וקול ההמולה נשמע למרחוק מאוד, גם ילדיו הרכים אשר עוד לא התפתחו כנפיהם והם הנקראים בנגב אפריקה “עולי רגל” גם המה יעזרו להגדולים לכלות את עשב הארץ, אין בכח גם מחנה אנשי החיל לעצור בעד מרוצתו כאשר ישאהו הרוח, או כאשר לך ברגליו ממקום למקום.

פעמים רבות נסו וחפרו תעלות עמוקות לעצור בעד הליכתו אבל מהרה במשך איזה רגעים נתמלאה מהם התעלות והנשארו בחיים עברו על גופות אחיהם באין מונע והשחיתו את כל הצמחים מעבר לתעלות. כן לא הועילה התחבולה למלאות את התעלות מים וגם האש לא יעצור בעדו, כי במספרו הרב והעצום יכבה את האש והנשארים לא יבצר מהם לכלות ולבלות כל, כאלו לא נגרע מהם אחד.

כאשר ינוחו על ארץ ישחיתו את עליו וענפיו מבלי השאיר כל, לבד הגזע. לפעמים יבאו גם בבתים דרך החלונות וישחיתו את כל כלי עץ אשר בהם. הנה כי כן רואים אנחנו כי הנביא יואל בתארו לנו המשחית הזה לא הגזים ולא הפריז על המדה כדרך מליצים ומשוררים, כי אם כצייר אמן הציג לפנינו מחזה הטבע בדברים כהויתן: “יום חושך ואפלה יום ענן וערפל… עם רב ועצום… כגן עדן הארץ לפניו ואחריו מדבר שממה… כקול מרכבות… כקול להב אש אכלה קש… בבתים יעלו בעד החלונים יבואו כגנב… שמש וירח קדרו” (יואל ב.) אבל עם כל כחו וגבורתו אין ביכלתו לעמוד בפני הרוח ולעוף אל המקום שירצה, כי אם ידא על כנפי הרוח נגד חפצו ורצונו. ואם יקרה רוח סועה וסער אשר יאחזו דרכו לא ישר כי אם יסובב בעגול אז ינער את הארבה ויכלהו עד תומו.

נוסע אחד יספר כי אחר סער כזה נשארו פגרי הארבה על מקומם במספר עצום מאוד, ועשו מהם תל ארבעה רגל גבהו וחמישים פרסאות ארכו. ואל זה כיון המליץ באמרו: כצל כנטותו נהלכתי ננערתי כארבה, ברכי כשלו מצום.– (“אוצר השמות”)

הרב ר' יהוסף שווארץ ז"ל בספרו הגרמני “Dos Heilige Land”מספר לנו:

האורחים המסוכנים האלה עוברים לפעמים במספר מיריאדים על פני הארץ, באופן שהם מכסים את שטח הארץ ומחריבים ברגעים מספר את כל ירק השדה.

בשנת תקצ“ח (1838) הייתי עד ראיה לתופעה מעציבה כזאת, ביום ב' בשבת, כ' כסלו, בשעה אחת אחה”צ, עברה פתאום שיירת ארבה מצד מערבית דרומית כלפי מזרח אל הר הזיתים. הארבה היו ירוקים וארוכים כאורך אצבע. במשך הזמן שעברה החבורה נפלו כ"כ הרבה מן השרצים הללו, עד שכסו את כל שטח הארץ. אולם לאשרנו כבר היה אז הזמן שלאחרי הקציר, והם לא יכלו איפוא לגרום שום נזק. הערבים צדו להם הרבה מהם ויאכלו לתיאבון; ואף יהודי המזרח אכלו אותם, שכן חושבים הם בבטחה כי מין ארבה זה הוא החגב המותר לאכילה לפי התורה, (ויקרא י“א כ”ב).

גם בשנת הר“ה (1845) שבה לדאבוננו תופעה זו שנית, ביום ו' כ”ג שבט של השנה האמורה, בשעה 2 אחר הצהרים עבר צבא של ארבה על ארצנו, תעופת השיירה שארכה היה כשלשת רבעי שעה, היתה ממערבית־דרומית, למזרחית־דרומית. צבע הארבה היה הפעם חום אדום ולא היו גדולים ורבים2 כל כך כמו בפעם העברה, לעומת זה השיירה, ותבוא פעם שניה ושלישית, אבל במדה יותר קטנה, בסרוגין של שבועות מעטים, בגליל ובאל־גור ירדו ה“אורחים” ויחריבו את כל הפרי והתבואה במדה כזאת, שגרמה כמעט לרעב בארץ. בחודש אב של השנה הנ“ל באו משום כך ליפו וסביבותיה אלפים ורבבות ערבים רעבים ללחם מן המדבר הסורי שבן דמשק ואל יפו, ואתם נשיהם, ילדיהם ועדרי צאנם ובקרם, למען קנות להם צרכי אוכל, הרעבים נתנו את בהמותיהם ואת רכושם תמורת לחם, דעתם היתה לשהות בקרבתנו עד החורף הבא, וזה מלא את תושבי א”י דאגה רבה, כאשר נפגע הגליל לפני 18 שנה ממכת הארבה, פקד המושל אז, עבדאללה פשה שישב בעכו, שכל אחד מתושביו יביא מדה מסוימה של השרצים האלה כדי לגרום בזה להשמדתם, אבל נסיונם זה לא הצליח, לעומת זה הצליח בנסיון אחר: ישנה צפור הנקראת “אל סמרמק”3 שמפניה יפחד הארבה ביותר, וכאשר רק ישמע את קולה ימהר לברח, הפשה נסה איפוא להביא את הצפרים בדרך מרמה אל הארץ, ובאמצעי זה הצליח, לא עבר זמן רב, והארץ שוחררה לגמרי משיירת הארבה המחריבה כל, אך גם רוח דרומית ורוח דרומית־מזרחית מגרשים את הארבה".

בח' טבת תרכ“ה עלה הארבה ויכס את הארץ. ואם אמנם לא התעכב הרבה, ויהי רק כאורח נטה ללון ובטרם בקר ואיננו, אבל הטיל בצים על פני כל הארץ, ו”בקחת איש מלא פניו מעפר הארץ וראה כי מלאה ידו מבצי הארבה" ולא עברו ימים רבים וימלאו מלא רוחב ארצנו, והשחיתו כל ירק בעץ ובמזרע שדה.

בח' תמוז תרכ“ה עלה הארבה עוד הפעם ויאכל כל ירק וכל תבואת הקיץ: דורא, שומשמין, יטוטין, החריב כל הפרדסים וימלא כל החצרות והבתים, גם הפעם השתמשה הממשלה בכל האמצעים, להאבידו ולהעבירו מן הארץ, ופשטו העם לקטו והביאו עומר לגולגולת, שנים שלשה, ומי שאסף יותר מכר לאחרים, כנהוג, אבל היה כחול הים, ולא יכלו לאספהו וגבר היוקר ו”הושחרו פני העם כשולי קדירה".

ר' יעקב הלוי ספיר מוסיף ומספר: סוגרו כל החנויות נאספו כל היהודים ספרדים ואשכנזים ואמרו ספר תהלים, בקשות ותקיעות שופר, וגם ארבעה דגלים סבבו את העיר בארבעת פנותיה ואמרו כל ספר תהלים וקטורת ובקשות ותחינות עפ“י האר”י ז"ל וגם סבבו בעיר.

גם רעש “רעידת הארץ” היה אז עד כי לא יכלו ופחדו לישן בבתיהם ויצאו ללון על פני השדה".

בתמוז תרכ“ה, הודיע ר' בצלאל ברש”ח מבירות, בלבנון שנה שניה:

“הארבה עדין בגבול א”י וזרע אחד יוציא מאה, גם ארס ממית נמצא בם וזה נבחן בעכו כי החמורים אשר עליהם הביאו אוסף הארבה עפ“י פקודת הפחה כאשר נפל מעל החמור ציד הארבה מת החמור, ולכן צוה הפחה שיקברו בשדה ולא יביאו להעיר”.

הר“י בריל, בלבנון שנת תרכ”ו העיר:

“הבאים מארץ אלגיר הנה, מספרים (כי גם שם עלה הארבה) כי על כנפי הארבה נמצאו אותיות עבריות, ואני זוכר שותא דינוקא דאבא ודאמא כי כן אמרו לי גם הם, גם בשנה העברה בהיות הארבה בירושלים הודיעונו משם כי ראו אותיות עבריות עליהם, על איזה מהם ראו אות ח' ועל איזה מהם אות ב' ואחינו בני המערבים הנמצאו שמה המה אוכלים את הארבה אשר עליו אות הח' ושקץ הוא להם אשר עליו אות הב' ומי יתן כי ימצא אחד אשר אינו מאמין לכל דבר, ויתבונן היטב על אלה האותיות העומדים בנס (כי לפי הגדה המוניית נכתבו האותיות על הארבה מיום עלותו על מצרים, לזכרון הנס!) כי קרוב לוודאי אשר הדברים האלה לקחו בני ישראל מפי הערביים, ולא קבלה היא בידם; כי כן יספר בן עמאר על מחמד (מחוקק הישמעאלים), כי עיניו ראו (ולא זר– ) כדברים האלה כתובים על כנפי הארבה: אנחנו הננו החיל העצום אשר לה‘, אנחנו מולידים תשעה ותשעים בצים על כן רב מספרנו, ואם היינו מולידים מאה בצים (עוד אחת!) היינו משחיתים את כל הארץ. ויהי כי קרא הנביא (מחמד) הדברים האלה התחלחל עד מאד (פן יולידו עוד ביצה אחת ויחרב העולם!) ויתפלל אל ה’ אנא שמע תפלה! הרוג גדוליהם והאבד תולדותיהם וסגור פיהם למען ישאר מחיה למושלהמנים, ויענהו גבריאל שמעתי תפלתך, ותפלתך עשתה מחצה (כי לא יולידו רק תשעה ותשעים ביצים) כדברים העלה יספר בן עמאר, וקרוב לודאי שאחינו העתיקו ממנו מלים וקדוש יאמר להם, – כי למה לא נמצא כתוב בתורה את אלה מהם תאכלו, את הארבה אשר עליו הח' ואשר עליו הב' לא יאכל שקץ הוא לכם”?!

הערה: עיין “זבחי שלמים” להרב אברהם אקאווא (ליווארנא), “קונטרס אחרון” להרב חיד“א ז”ל: “שבות יכין ובועז” ח"א.

הרב ר' משה טולידאנו בספרו “מלאכת הקדש” פ' שמיני מאריך בזה ואומר להודות שממנהג לאכול אותו חגב, מה שהמערבים אוכלים, “יסודתו בהררי קדש”. – –

בראשית הקיץ תרל"ז עלה ארבה כבד מאד על ירושלם ועל כל ארץ ישראל כולה, ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ, ותוצאותיו: “יוקר ורעבון”, מיסורי ארץ ישראל הידועים.–

כסלו תרל"ט: “מכה רעה נוספה על תלאות בני ציון” ביום השבת נראה הארבה בעירנו, החיל הגדול הזה, כסה את פני השמים, ימים אחדים לפני זה בחברון ויתר ערי המחוז.

החבצלת בשנת תרמ“ה בדברה על ה”ארבה בציפרין קפריסין, אומרת:

"הבריטים בהאחזם בהאי ציפערין, בשלום ומישור קיו כי כל אויב לא יפגעם בדרך הזה ולא יהי' כל מפריע להם בכל מעשיהם, אבל אם כי נמלאו תקותם בנוגע לאויבי אדם, מצאו אויבים אחרים חזקים ועזי נפש אשר כל כח הבריטים וחכמתם במלחמה לא עמדו להם לגרשם כלה מן הארץ. האויב הזה הוא הארבה; אין ארץ תונה תמיד תחת עול מכת הארבה כהאי ציפערין, אשר הארבה פרה4 ורבה בה מאד ולא יסור ממנה תמיד.

הארבה מטיל בצים ובמשך חמש שנים יעלה מספר הארבה אשר יצא מביצי זוג ארבה אחד, זכר ונקבה לחמשה וששים אלף. ממשלת תוגרמה עמלה רבות מאד להסיר הנגע הזה מקרב הארץ ולא הצליחה. ובהכבש הארץ לפני הבריטים בשנת 1879 פקדה ממשלת בריטניא לאסוף ביצי הארבה ולהשליכם הימה, ויאספו כארבעים אלף קילא. ובכל זאת בשנת 1881 עלה הארבה ויכס את כל הארץ באורח לא נראה כמוהו בשנים החולפות ויאבד את כל זרע השדות, אז החלה הממשלה להלחם באויב הזה בכח גדול. כאלפים איש עסקו תמיד במלאכה הזאת ובמכונות אשר הביאו מבריטניא, ואשר נעשו שמה אך למטרה הזאת, האבידו בשנה ההיא יותר ממאה וחמשה וששים מיליון ביצים, וקטנים ממין הארבה, בכל זאת גם בשנה הזאת האבידו יותר מששים מליון, ועוד לא כלה עבר מן הארץ.

בח' סיון תרנ"ח – כסה הארבה את פני עירנו וסביבותיה, השחית את גני הירק ויסב נזק רב, בהמושבות לא הסב כל נזק, ביריחו לא השאיר הארבה כלום.

בח' תמוז תרנ"ח עלה עוד הפעם ויעש שמות בהכפרים הסמוכים לירושלם; השחית את כל גני הירק ושדי שומשמין ודורא, וגם עצי פרי רבים.

בחדש תמוז תרנ"ט – עלה הארבה ויכס את פני הארץ את כל נאות דשא גני הירק והכרמים, שם הגפנים לשמה ותאנים לקצפה; נגד עינינו אוכל נכרת ואומלל יצהר, ויגדל הפחד גם על זרע הקיץ (דורא ושומשמין) ויהי גם הוא לברות למלחמות לבוא אשר להארבה.


והאחרון הכביד:

הארבה בשנת תרע"ה.

שם גפני לשמה ותאנתי לקצפה חשף

חשפה והשליך הלבינו שריגיה.

ביום ו' ניסן תרע"ה עלה ארבה כבד ויכס את עין הארץ, החטה והשעורה כבר הקשו ולא היה יכול עוד לכלותם, אבל לעומת זה השחית את כל עשב וירק השדה ואת כל עצי הפרי שהתחילו ללבלב ולהנץ5; את כרמי הגפן והזית הפרדסים, ואפילו את עצי האקליפטוס.

החיל הגדול הזה, היה עצום מאד, עד כי חשך השמש בצהרים.

הרבנים גזרו תענית וקראו את הקהל לתפלות וסליחות בכל בתי כנסיות למען יוסר הנגע הזה שהביא שואה וכליון בכנפיו. בתי הת“ת ובתי הספר העברים בירושלם שלחו את תלמידיהם הבוגרים למושבות יהודה ולכפרים לעזר לאכרים בהכחדת ביצי הארבה. מספר הנוסעים הגיע לכדי יותר מאלף איש, וחוץ מבתי הת”ת ובתי הספר העברים, הכי“ח ו”בצלאל" נסעו גם רבים מבני הישיבות למושבות היהודיות, וביחוד ל“פתח תקוה” למען היות לעזר לאכרינו במלחמת ההשמדה נגד הארבה.


בקשר עם זה כדאי להביא כאן פרטי תרופת זקן הרופאים בא“י ד”ר מזיא למכת הארבה, המצאתו עלולה להמית כהרף עין את הזוחלים והגדינים של הארבה-הצעיר מבלי השתמש בסמים חריפים כמו הזרניק וכיוצא בו, הגורמים נזק לצמחים.

תרופתו של הד“ר מזיא נוסדה על העובדה המדעית החיונית כי החרוקים נושמים על ידי נקבוביות קטנות (Stigmattes) הנמצאות בגופם וכי הם מתים מיד ע”י חנק בהסתם הנקבים הללו. ולפי הד“ר מזיא אפשר להשתמש בנוזל דבקי, כעין קולן של כורכים שעושים אותו ניגר ע”י תערובת מים במדה ידועה, בכדי שיוכלו להשתמש במזלף גנים פשוט, ובלבד שלא יאבד את דבקותו. טוב יותר לעשות חליטה של קמח במעט מים רותחים, מעורבת היטב ולהוסיף מעט מעט מים קרים, בערך חמישים ליטר לרוטל אחד של קמח. ולמען שמור על קיומו של הנוזל הדבקי, טוב להוסיף מעט חמצת ברק Acid bor. או חתיכת אבן כחולה ׁCup. Sulf.)).

פעולת הנוזל הדבקי הזה על הארבה הצעיר, היא ממש מפתיעה; כל טפה וטפה נופלת עליהם, ממיתה אותם מיד כהרף עין. ואם יתנו מן הדבק הזה לתוך כלים רחבים צפים. או יותר טוב קרשים ארוכים במסגרת פסי עץ מסביב ממולאים בנוזל הנז'. ואחרי האסף ארבה רב מוריקים את הקרש לתוך החפירות, וחוזר חלילה, ויעמידו את אלה במקומות שנמצא הארבה, יקפצו הזוחלים לתוך הכלים, משום שריח הקמח הנודף מן הדבק הזה מושך אותם,– ושם ימותו. ביחוד טוב השמוש בנוזל הדבקי בכרמי ענבים ובמשתלות, מסביב להרכבות ויתר המקומות הצפופים שאי אפשר לעשות שם תעלות וחפירות ולהעמיד פועלים רבים.

אכרים בפתח תקוה ומושבות אחרות השתמשו בשנת הארבה ההיא בתרופה זו, והנסיונות עלו יפה.

שיירות גדולות של הארבה כסו את עין השמים ואחרי שירדו והחריבו שדות פורחים, עשו כלה בכל חלקה טובה התרוממו שוב בהמון ויעברו למקום אחר העשיר בצמחים.

פעמים אחדות בא הארבה במשך שבועות מעטים, ויחריב את כל הצומח על הארץ. כעננים גדולים עברו השרצים האלה באויר בהשמיעם תוך כדי תעופתם זמזום הבא על ידי קשקוש הכנפים.

הארבה שפשט בגבולות א"י בשנות המלחמה העולמית, שייך אל אחד ממני הארבה היותר גדולים; כנפיו מפותחות ובהן עף למרחקים גדולים, שרירי גפיו שמאחוריו מוצקים וחזקים ביותר, ועל־ידם היה מקפץ קפיצות גדולות ומהירות מצומח לצומח, ויביא אתו כליון וחרבן. כאשר ירדה חבורת ארבה ממרומי האויר ארצה, כסתה את השדה בגובה של כמה סנטימטרים ואך עבר זמן קצר, ועל אותו מקום לא נשאר שום זכר או סמן לירק או לצמח.

בתחילה עמדו תושבי הארץ נדהמים מבלי לדעת מה לעשות נגד ה“אורחים” בלתי הקרואים: טרם כאשר החלו להבין את גודל הסכנה הנשקפת לארץ על ידי שרצים זעירים אלה, התחילו במרץ להשמידם ולהכחידם.

ביחוד לא אבו בראשונה הערבים לעמוד נגד סכנה זו. הם הכו בפחים, טפטפו, צלצלו, רעשו, געשו,– ובזה אמרו להפחיד את הארבה. במשך הימים התחילה גם הממשלה התורקית להתענין בנגע ותכריח את תושבי ארץ־ישראל להכחידו. לפי פקודה רשמית מיוחדת היה על כל אחד מן התושבים, מבן חמש־עשרה עד ששים שנה לאסוף כל אחד עשרים קילו מביצי הארבה במשך עשרה ימים מיום פרסום ההודעה (כ"ד ניסן), הפקודה הזאת אסרה לקנות את מכסת ביצי הארבה מאנשים פרטיים, כי כל אחד ואחד מחויב היה לאסף בעצמו את כמות הביצים האמורה ולהביאה לממשלה. מי שלא היתה לו היכולת לאסוף את ביצי הארבה כפי שהושת עליו, צריך היה לשלם תמורתן לירה תורקית אחת.

כאמור, הופיעו במשך שבועות אחדים פעמים רבות מחנות מחנות של הארבה שבא מצד צפונית־מערבית ופניו מועדות כלפי דרום.

הפקוח העקרי מסרה אז הממשלה בידי האגרונום מר א. אהרונזון, אך עם החיל הגדול הזה אי אפשר היה ללחום כי רב ועצום היה מאד. ואחרי שנשמעה בירושלם השמועה הנוראה כי “אדמת המושבות” מלאות ביצי הארבה, פנו בני ציון היקרים אל הפחה כי ינתן להם למלאות את חובתם אל המושבות. הפחה נעתר לבקשתם ונתן להם שלש פעמים רכבת מיוחדה, שבכל אחת נסעו יותר מחמש מאות איש עד תחנת לוד, שרק עד שם הלכה הרכבת ומשם הלכו רגלי לרחובות, ראשון לציון, ודי חנין ופתח תקוה, ועליהם נלוו גם רבים מתושבי יפו ויעבדו בהשמדת הזחל (הוא הארבה הקטן שכבר נבקע מהביצה) ע"י חפירות ואמצעים שונים. עבודתם הועילה הרבה, אבל להשמידו כליל אי אפשר היה, כי רבו מאד, ממש כחול הים ואין מספר.

שאר בני ירושלם עברו באדמת הפלחים שבסביבות העיר ומשקל הביצים שנאספו עלו לאלָפים קילוגרם, ומשום שאי אפשר היה לכלות את כל הבצים, פשט הזחל בכל העיר ויבוא גם להבתים עד כי נורא היה המראה, וכל הפעולה והעבודה לא הועילה אף לחלק אחד ממאה ממנו והזחל הקטן הזה זחל על גבי העצים ויאכל את אשר השאירו אבותיו, וכל דבר לא הועיל להבריחו, עד אשר באה עונת חליפתו למעופף שאז עף למקום לא נודע איה.

ואחרי שכבר חשבנו כי נפטרנו מהמכה האיומה הזאת שעשתה כל כך שמות בישובנו ועקבותי' לא נראו עוד, הנה בא ארבה חדש.

ובראשון לחשון תרע"ו עברו מחנות של ארבה על שמי ירושלם. אבל הארבה לא ירד ארצה ויעש את דרכו הלאה אבל אחרי כן באו מחנות רבות של ארבה חדש וירדו ארצה ויכסו שוב את העצים והאלנות.

הארבה החדש הזה היה גדול וצבעו אדום–כהה.

בי“ג–י”ד טבת תרע"ו נראו שוב בשמי ירושלם מחנות מחנות של ארבה חדש.

מין הארבה הזה היה אחר מזה שהיה מקדם: צבעו אדום־כהה ונוטה לשחור וגופו גדול יותר מהראשון.

אנשים רבים מתושבי עירנו נשלחו לסביבות ירושלם להשמידו.

ביום י' אדר פרסמו עתוני ירושלם הפקודה התלגרפית מאת הפחה מדחת ביי, לפקידות הממשלה ביפו לאמר:

“אם חלילה וחס יגיע ארבה לסביבות יפו נחוץ איפוא לתת את ההוראות הדרושות למרכז הוליה ולהודיע את כל הפרטים בנוגע לטיב הארבה, מינו וגדלו, והמקום שהופיע בו, ולשלח כמות מסוימה ממנו עטוף בצמר־גפן או בתוך צלוחית ממולאת בספירט, וכל מי שראה ארבה באיזה מקום שהוא בפנים הקצ’א עליו להודיע תיכף למגליש הבלדיה (העיריה) ביפו”.

וחסל!

חסל סדור הארבה כהליכתו, ככל משפטו והשחתתו, ולא נוסיף לראותו, ויקוים בנו דבר ה' אשר היה אל יואל בן פתואל החוזה:

ואת הצפוני ארחיק מעליכם

ושלום על ישראל ועל ארץ ישראל!



  1. צ"ל צלצל (הערת פב"י)  ↩

  2. במקור המודפס: “רכים” (פב"י)  ↩

  3. לבד הצפור הזאת ישנם עוד מיני תולעים המשחיתים את זרע הארבה. בשנת תרל“ט הודיע העתון ”התקוה“ מאזמיר: ”ארבה גדול יכסה את השמים סביבות אזמיר ואגפיה, אך לעומת הרעה הזאת, ברא ה' בריאה חדשה לחלץ את עם הארץ ממנה ורבבות תולעים ישרצו מן הארץ אשר ישחיתו את זרע הארבה אשר ישליך ארצה".–  ↩

  4. במקור המודפס: “פרח” (הערת פב"י)  ↩

  5. במקור המוספס: “ולהנף” (הערת פב"י)  ↩