מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

היכל התרבות העברית

מאת: יוסף אהרונוביץ

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: בנק הפועלים; 1941

סוגה:

שפת מקור: עברית

היו ימים בתולדות התחיה שלנו אשר המלה תרבות כשהיא לעצמה דיה היתה שתעורר וכוחים נלהבים במחננו. ואותם המעטים שעסקו בשאלה זו בספרות, לא השתדלו לברר, גם לא להם לעצמם, תרבות זו – מה טיבה. הם דברו על מרכז רוחני בארץ-ישראל שיפיץ אור והשכלה בכל הגולה כולה, על “תורה שבלב” העתידה לנחול את מקום התורה שבכתב וכו', אך “דברי הלכה לחוד, ולחוד שוטף לו זרם החיים”. שם, בגולה, התווכחו על תרבות ובארץ-ישראל עשו להם החיים את שלהם: מעט, מעט, בצעדים זחלניים, אמנם, התרחב הישוב העברי בערי ארץ-ישראל ובמושבותיה, והגלות החלה להניח את חותמה הקשה גם על מרכז-השאיפה היחיד. במקום גלות אחת התרכז פה קבוץ גלויות – כל אחד ושפת ארצו בפיו, כל אחד ותרבות מדינתו אתו. חנוך הדור הצעיר לא התרכז ביד אחת, כי אם בידים שונות, שעל-פי רוב גם מטרות שונות להן, ובמקום “תורה שבלב” זכינו להרבה תורות שבכתב הנופלות הרבה בערכן מהתורה הקודמת.

כך היה מצב הדברים עד עתה. ועתה מה? – עתה נשתנו פני הדברים לגמרי, הותרה הרצועה. בקונגרס הציוני השמיני תפשה שאלת התרבות בארץ-ישראל מקום חשוב מאד: נדבות נקבצו לטובתה, דרשות נדרשו לשבחה; ולא זו בלבד אלא שגם ההנהגה בעצמה מדברת לעתים קרובות על עבודה תרבותית בארץ-ישראל, ויש שהיא גם מנדבת לפעמים איזו פרוטות למוסד חנוכי זה, או אחר. אולם אם בתקופת הוכוחים נוצרה, לכל הפחות, ספרות חשובה, שכשהיא לעצמה כבר היה לה ערך גדול – הנה עכשיו, מכיוון שהתרבות כבר מותרת לכל הדעות, הרי לא נשאר ממילא מקום גם לספרות לטפל בשאלה זו.

ובארץ-ישראל העולם כמנהגו נוהג: חברת “כל-ישראל-חברים” הצרפתית מפיצה את הצרפתיות ה“מעשית” שלה, “עזרה” הגרמנית – את הגרמניות ה“פטריוטית” שלה, בתי-הספר של הישועים – את היהדות ה“אמתית”, והמרכז הרוחני משתחרר מעט מעט מכל השפעה עצמית וסופג אל קרבו כל מה שנותנים לו מן החוץ. והמצב הזה, אם ימשך עוד איזה שנים, עלול הנהו, בלי ספק להביא לידי כך, שהיהדות הארצישראלית תעבור במספר מתבולליה ומומריה אפילו את היהדות הגרמנית. “גוזמא!” יגידו האופטימיסטים שבנו – כן, גוזמא, אבל היא כדאית לתשומת לב, כי, אם גם נעזוב לעת עתה את ההשפעה המזיקה של בתי הספר אשר לחברות השונות, המכונות “יהודיות”, כביכול, ונשים את לבנו רק אל מספר הילדים העברים הלומדים בבתי-הספר של המיסיון הנוצרי בכל ערי ארץ-ישראל בלי יוצא מן הכלל, אז נבין שהגוזמא הזאת איננה כל כך רחוקה מהמציאות, ושאי-אפשר בכל אופן לעבור עליה בשתיקה.

כי – כל כמה שנשלה את נפשנו בתקוה הידועה, שהתרבות המקומית נמוכה מצרכינו ואין לנו לחשוש להשפעתה, לא נוכל עם זה להעלים את עינינו מהשפעת בתי-הספר של המיסיון, העולים הרבה בתרבותם על תלמודי-התורה והישיבות שלנו. ואותו האב, שאיננו מצטין בלאומיותו ואינו רוצה גם לגדל את בנו בבתי-החנוך האלה ולעשותו ל“חכם”, או לסופר סת"ם, – לא נשאר לו, בהרבה מערי ארץ-ישראל, מקום חנוך אחר מלבד המיסיון.

בתי-הספר של המיסיון

וככה אנו רואים באמת, שאפילו בירושלים, זו העיר הקדושה שכל יהודי הגולה מטפלים בחנוך בניה, נמצאים בתי-ספר של ישועים שבהם מקבלים אך ורק ילדים עבריים ואין בהם כלל מחסור בתלמידים. וכדי שיהיה לנו איזה מושג על השפעת החנוך הזה, אביא בתור דוגמא רק בית-ספר אחד מאלה של “החברה האנגלית להפצת כתבי קודש”, ממנו נקיש על האחרים.

בבית-הספר הזה, שנועד בשביל בנות ישראל המקומיות, משתדלים, יותר מבשאר בתי-הספר של אותה החברה, להסתיר, למראית עין, את המגמה הדתית, ואפשר לכאורה לחשבו לבית-ספר עממי, שאינו נופל מבתי הספר של אומות העולם באירופה ושאנחנו כבר הורגלנו להשלים אותם ולחנך שם את ילדינו. יתר על כן: בביה“ס הזה מקדישים גם שתי שעות ביום לעברית ושעתים בשבוע לתנ”ך1. בנגוד לבתי ספר אחרים מאותו המין, אין בו פנסיון בשביל התלמידות, רק ארוחת צהרים ניתנת כאן לתלמידות, ואחרי הלמודים הן שבות לבתי הוריהן. בית-התבשיל, שבו מכינים את הארוחה, מתנהל בתכלית הכשרות.

הכל הולך, לכאורה, כשורה, ואפשר בשעת הדחק להשלים גם עם בתי-ספר אלה. אולם כל זה הוא רק – לכאורה, לא כן כשנחדור לפנימיותו של בית-הספר, כשנשים לב לכל אותן השיחות השגורות בפיות החניכות ולדברי המנהלת עצמה, שאיננה מצטיינת כלל בערמה הרגילה אצל בני מקצועה – אז נווכח עד כמה גדולה היא הביצה שבה שקועות בנותינו, ועד כמה קשה, כמעט בלתי-אפשרי, להצילן משם.

בחורף תרס“ט בקרתי, בין שאר בתי-הספר של המיסיון, את בית-הספר הנ”ל, ומצאתי שם מאה שלשים ושש ילדות ירושלמיות.

המנהלת הציעה לפני לבחון את התלמידות בעברית, פניתי אל תלמידה אחת, כבת ארבע עשרה, בשאלה מדוע היא איננה לומדת בבית-ספר עברי? ובתשובה קצרה, אך שגורה, כנראה, בפיה, מבלי שהצטרכה לחשוב הרבה, ענתה לי: “אצל היהודים לא טוב, המורות מביטות מגבוה אל התלמידות העניות, ופה המורות מתיחסות אלינו כאל אחיות, פה כל כך טוב שלא צריך יותר”. מובן, שהדברים האלה אינם מקוריים ביותר, כי אם פרי החנוך הנוצרי. והמורות, (חוץ מהמנהלת, שבאה זה לא כבר, והיא בת יהודי מומר) אשר גם הן חונכו באותו בית-הספר והתנצרו ונעשו למורות, יודעות איך לחנך ובמה למשוך את לב הפעוטות האלו. בשמחה תמימה ספרה לי המנהלת על למודי בית-הספר ומנהגיו, המתאימים לרוח החברה. “פעמים בשבוע – אומרת היא – מלמדים אצלנו את הברית החדשה ופעמים – את הברית הישנה. פעמים אחדות בשבוע מבקר אותנו כהן דתי ודורש לפני התלמידות, התפילות שמתפללים בבית הספר הן, כמובן, ברוח הנצרות”. על שאלתי, אם תוצאות החנוך פוריות וקולעות אל המטרה הרצויה – ענתה לי: “מספרים מדוּיקים על התוצאות איני יכולה לתת, כי חדשה הנני פה, אולם המטרה מובנה לאדוני, ואנחנו משתדלים להשיגה”. המנהל, יהודי מומר, שהיה באותו מעמד, לא היה, כנראה, שבע רצון מהתגלות לבה היתירה של המנהלת והשתדל לסתור הרבה בדבריה, אולם מאמין אנכי למנהלת התמימה הזו, גם מבלי שתגיד את זאת, כי מטרתה בודאי תושג.

אין ברצוני להעציב יותר מדי את רוח נושאי-התרבות שלנו בכל מקום שהם, והנני מוכן לחלק אתם את טפת הנחמה שמצאתי שם: המנהלת כבדה אותנו, לבסוף, (אותי ואת חברי שנלוה אלי) בשיר “התקוה”, שהילדות שרו והיא ניגנה על הפסנתר.

ואם נקח בחשבון שהטפח הזה, אשר יכולתי לגלות פה, הוא החלק המשובח ביותר בכל הביצה הגדולה, שבה נתונים מאות ילדינו אם נוסיף עוד לזה את מספר הקרבנות של הערים האחרות – אז נבין עד כמה בטוח הנהו המרכז הרוחני שלנו מהשפעה זרה, ואיפה היא התחנה, שאליה אנחנו יכולים להגיע בחנוך זה.

בתי-הספר של “אליאנס” ו“עזרה”

לא הרבה עולה בערכו החנוך של החברות העבריות השונות העובדות בארץ-ישראל. בכלל קשה להגדיר בדיוק את המטרה של כל אחת מהן, מפני שהיא כמעט לא ברורה להן עצמן, או יותר נכון: המטרה משתכחת אצלן, על-פי-רוב, מפני ההתחרות שישנה ביניהן ב“שוק” החנוך. אולם צד שוה אחד יש להן, שכל אחת עיניה נשואות לאותה הארץ שממנה יצאה והיא משתדלת למצוא חן בעיניה.

החברה הגדולה במספר בתי-הספר שלה בארץ-ישראל היא – “כל ישראל חברים” (אליאנס) הצרפתית. החברה הזאת איננה מיחסת לעצמה שום אידיאליות לאומית, והמטרה שהציגה לה היא לתת מין כלי זין, כביכול, בידי חניכיה, שיוכלו להלחם את מלחמת קיומם. כדי להשיג את המטרה הזאת – חושבת החברה – אין שום צורך בשפה העברית, בספרות העברית ובכל אותם הדברים שבן עם אחר צריך לדעתם. היא מקנה להם מעט צרפתית, מעט ידיעות שמושיות שטחיות, מעט מהספרות והתרבות הצרפתית – מובן, שהמעט הגרוע ביותר, ושולחת אותם לנפשם. והיהודי המזרחי, כשהוא סופג אל קרבו את מעט האירופיות המקולקלת, הרי הוא חושב את עצמו לאדם שלם בתכלית השלמות, ועיניו נשואות אל אותה הארץ שממנה ינקה נשמתו את המזון הרוחני שלה.

אולם יש אשר ההתחרות בשוק המסחר בילדי בני-ישראל מעבירה את החברה על דעתה ומכריחה אותה להכניס לבתי הספר שלה גם קצת עברית. במקרים כאלה אין בית-הספר של “כל-ישראל-חברים” גרוע מבית הספר של הישועים, שאותו הזכרתי למעלה – אשר כדי “לעורר בלבות ההורים אמון” הוא מכניס גם קצת עברית, שערכה הוא כמו ערך כל דבר הנעשה לשם גנבת דעת. אמנם, מאין רצון ויכולת להלחם בחנוך המשחת הזה, התפתחה אצל אחדים מהציונים שלנו פילוסופיה חדשה, פילוסופיה האומרת שאין התבוללות שכיחה בתוך עם העומד מחוץ למקום; ומפני שחניכי “כל ישראל חברים” בארץ-ישראל אינם נמצאים בסביבה של העם הצרפתי, לא יוכל החנוך הצרפתי להביאם לידי התבוללות. ומבחינת ההגדרה הבלשנית של המלה “התבוללות” אולי צודקת ההנחה הזאת, אולם מי שרואה את ההתבוללות לא רק בהתערבותם של התלמידים בעם אחר, כי אם, בעיקר, בזה שלא ישארו בנים נאמנים לעמם – זה אינו יכול להשתעשע כלל בהנחות כאלה. כי זה ברור לנו: חניכי “כל ישראל חברים” לא ישארו בא"י ולא יהיו נושאי דגל עמם, גם אם לא יתבוללו בצרפתים.

השניה במספר בתי-הספר שלה והראשונה, לדעת הרבה ציונים, במעלה, היא חברת “עזרה” הגרמנית. שלא כראשונה, מיחסת החברה הזאת לעצמה גם מגמות אידיאליות-לאומיות, ומטרתה עוד יותר סתומה לפני הקהל ממטרת הראשונה.

אפשר לדון עליה רק על-פי אותם הסימנים המתגלים לפנינו בבתי-הספר שלה בארץ-ישראל. והסימנים הללו שנים הם: גרמניות ודתיות. גרמניות זו מה היא? – מכיוון שהחברה היא גרמנית ובתי-הספר שלה בארץ-ישראל קיימים בחסות הממשלה הגרמנית, הרי מוכרחה השפה הגרמנית לתפוס בבתי-הספר הללו את המקום החשוב ביותר. אך אפשר עוד להבין את “כל ישראל חברים” בשפה הצרפתית שלה, שסוף-סוף תופסת היא מקום חשוב מאד גם במסחר וגם בחוגי האינטליגנציה המקומית. אבל השפה הזאת, שמעבר למושבה הגרמנית אין שומעים את שמעה, לאיזו מטרה היא נלמדת פה? לשם ידיעת שפה זרה? – אם באמת רק לשם זה צריכה היא הלא, ראשית, להיות טפל לגבי העיקר, כמו שנוהגים בנדון זה גם בבתי-הספר של אומות העולם; ושנית: רגילים תמיד במקרים כאלה לבחור בשפה, שאפשר להשתמש בה גם בחיים, והבוחרים הם, על-פי-רוב, התלמידים עצמם. אולם די לדעת שהשפה הגרמנית נלמדת גם בבית-ספר נמוך לבנות, על פי המצב התרבותי בארץ-ישראל בכלל ועל-פי מצבן החברתי של רוב הבנות האלו, לעולם לא תגענה לידי מדרגת השכלה כזו, שתזקקנה לשפות זרות – די לנו, הנני אומר, בעובדה הזאת כדי להווכח עד כמה העבודה הזאת נעשית לשמה, כלומר לשם הפטריוטיות הגרמנית. ומבחינה זו נופלת החברה הזאת בערכה מ“כל ישראל חברים”, מאחר שהיא מתכסה בטלית שכולה תכלת ורבים הם הנוהים אחריה ומאמינים בה.

והשפעת המגמה הזו בולטת למדי לכל מי שמתבונן במאות התלמידים של בית-הספר “למל”, אשר רובם ככולם מדברים ביניהם ז’רגון מקולקל, “דייטש בלע”ז", למרות מה שהמורה הראשי של אותו בית הספר הוא עברי לאומי, לכל הדעות. רק במקום שאין מגמה זרה יכול מורה טוב להשפיע השפעה טובה, אולם במקום שזו ישנה, יכול המורה הטוב ביותר רק להתמרמר, ולבסוף, או להתפטר או להשתעבד, אך לא להשפיע. כך הוא בבתי-הספר של “כל ישראל חברים”, שחובבי-ציון הצליחו להדחק שמה עם מורים עברים, וכך הוא גם בבתי-הספר של “עזרה”.

הסימן השני של בתי-הספר האלה הוא הדתיות. שום איש משכיל בזמננו, היודע פרק בתולדות האמונות, לא ימצא לנחוץ להכנס בוכוחים בעיניני דת, או להלחם בה. כי הדת מתפרנסת מהאמונה שבלב, ואמונה זו – אין צורך לעקרה בכוונה אם היא ישנה, ואין אפשרות לנטוע אותה אם היא איננה. והילכך יכולים אנו להתיחס בסבלנות וברגשי כבוד למאמין האמתי, שאינו יודע ואינו חפץ לדעת שום חשבונות. אולם בבוז הננו מוכרחים להתיחס לדת כזו, שאיננה יונקת מהאמונה שבלב ורק בשקר ובצביעות יסודה. ודתיות מהמין האחרון היא זו של בית-הספר למורים בירושלים. התלמידים, שזה כבר עברו את גבול הילדות ואינם סובלים כשמרמים אותם, יודעים, שמוריהם-מחנכיהם חפשים מכל דת ואמונה, והמורים מצדם יודעים גם כן שתלמידיהם חפשים הם בדעותיהם, ואם אחרי כל אלה שומעים התלמידים מפי מוריהם דרשות דתיות, הרי זה חטא.

והשפעת הדתיות המזויפת הזאת כבר נשמעת בפיות המורים הצעירים שיצאו מבית-הספר הזה: יכול אנכי – אומר מורה צעיר – להתיחס לדת בשלילה גמורה, אולם את הילדים הנני מוכרח לחנך חנוך דתי. אכן, זה הוא “בית היוצר לנשמת האומה” המתחדשת, שלו מוחאים כפים כל שואפי התחיה שלנו.

עבודת החנוך של חובבי-ציון

עובר אנכי בשתיקה על בית-הספר היהודי-אנגלי של “אגודת אחים” (אולינה-די-רוטשילד), שגם שם משמש מורה עברי מצוּין, ושגם ערכו של אותו בית-הספר איננו עולה על ערך שאר בתי-הספר אשר עליהם דברתי למעלה. עובר אנכי עליו בשתיקה, ושם את פני לאותם שואפי התחיה, שכל עבודתם, כל מעשיהם, היו מכוונים תמיד למטרה אחת ברורה – לתחית עם ישראל בארץ-ישראל. אך האם יש לנו בין שואפי התחיה אף חברה אחת, אף קבוצה קטנה אחת, ששמה לה למטרה את חנוך הדור הצעיר בארץ-ישראל ושאפשר יהיה לדבר על השפעתה? לא ולא. כמו בכל מעשיהם, כן גם בעניני החנוך, נשארו הציונים שלנו – “עניי המזרח”, העומדים לפני כל נדיב, לפני כל חברה פילנטרופית, בראש מורד ארצה, ורוצים לעורר רחמים בלבות הנדיבים האלה שהם יעשו, ושיעשו דוקא בהתאמה לשאיפת התחיה, אף-על-פי שהשאיפה הזאת מתנגדת מן הקצה אל הקצה לפרוגרמה המתבוללת שלהם.

בושה לגלות, אולם עובדה היא שבתחיה התרבותית, במזרח בכלל ובארץ-ישראל בפרט, מתעסקות כל אותן החברות, המתנגדות להתרכזות היהודים במקום אחד, המתנגדות לתחיתם הלאומית; הציונים עומדים מרחוק, שמחים ומוחאים כף על שזכו כי מלאכתם תעשה על ידי אחרים, ומשתעשעים בהנחות מגוחכות, כי זאת היא המלאכה שאליה הם נושאים את נפשם.

חובבי-ציון, זו החברה היחידה שהיתה תמיד ערה לעניני ארץ-ישראל, גם הם לא עשו בעניני החנוך בארץ-ישראל – מלבד בית-הספר לבנות ביפו – אף דבר אחד ממשי, שלם וחפשי מכל השפעה זרה. הם תמיד השתדלו להדחק, כאורחים בלתי קרואים, למקומות שאינם רצויים שם. להדחק עם מורה עברי לאיזה בית-ספר של “כל-ישראל-חברים” – זה הוא האידיאל הגדול ביותר שלהם, ואינם מרגישים כלל שהם מקריבים בעבודתם זו קרבנות לעבודה זרה. ואם באלה שאינם מבקשים מהם תמיכה כך, באלה שפושטים את ידיהם – על אחת כמה וכמה. כל מי שרוצה ליסד איזה מוסד חנוכי, צריך רק לפנות ישר לועד האודיסאי, וכבר בטוח הוא שיקבל את תמיכתו. לוא לא היו חובבי-ציון מפזרים את אמצעיהם לתמיכות קטנות והיו מקימים על-כל-פנים בית-ספר עממי אחד, שיהיה שייך כולו להם, היתה בודאי השפעתו של אותו בית-הספר בארץ הרבה יותר ניכרת מעשרים פטיציות ל“אליאנס” וממאה מורים עברים, שיכנסו לבתי ספר של זו על-ידי שתדלנות ויהיו שם “האופן החמישי בעגלה” שמכיוון שאין צורך בו, אי-אפשר גם להפיק ממנו תועלת…

ובה בשעה שמאודיסה, מברלין, מלונדון, מפרנקפורט ומשאר תפוצות הגולה מעניקים שפע כל כך רב של תרבות לארץ-ישראל, נמצאת בארץ עצמה, הסתדרות של מורים עברים, רובם מסורים לרעיון החנוך ובעלי רצון גדול לפעולות – והשפעתם על החנוך בארץ-ישראל (חוץ מאשר בתוך כתלי בית-הספר, וגם זה רק במקומות ידועים) – היא למטה מאפס. לא רק בתי הספר של החברות השונות, שעדות הסתדרות המורים פסולה לגביהם, כי אם גם חבריה המורים, המשמשים בבתי-ספר שונים, אינם מתחשבים בה ומתיחסים על-פי-רוב אל ההנהלה שלה באדישות ולפעמים גם בבטול גמור. ואין כל פלא בדבר. הסתדרות של מורים בארץ-ישראל, שאין ביכלתה להקים בתי-ספר, למנות ולפטר מורים, להביע דעה שתהיה נשמעת על מוסד חנוכי זה או אחר, אם יש או אין צורך בו, הסתדרות שכל כוחה הוא רק בעצות טובות, או, לכל היותר, בשתדלנות אצל הועד האודיסאי, שלא תמיד היא מועילה – הסתדרות כזו איננה יכולה לרכוש לה אבטוריטה וכל קיומה מוכרח להיות תלוי בנס, או יותר נכון, ברצון עקשני של חברים אחדים, המחזיקים בה בכל כוחותיהם, למרות פגימותיה הרבות.

יודעת היא, הסתדרות המורים, היטב, כי עיקר כל העיקרים בעבודת החנוך בארץ-ישראל עכשיו הוא: יסוד בתי ספר עממיים. כי “כל זמן שאלה עומדים במדרגה שפלה, צריכה עבודת החנוך להתרכז בעיקרה בפנה זו” – אולם דא עקא, שאלה היושבים בפנים ויודעים מה שצריך לעשות, להם יש רק ידיעה בלי יכולת, ואלה שיש להם היכולת, יושבים בכל קצוי הארץ ורואים חלום באספמיה, ולפיכך אין מעשיהם על-פי-רוב קולעים אל המטרה. מה מועילה לו, למשל, למרכז המורים, השתדלותו אצל הועד האודיסאי על-דבר יסוד בית-ספר במקום זה או אחר, אם הלז יכול לפטור אותו בתשובה קצרה: אין אמצעים…

תרע"א


  1. על שאלתי למה מלמדים את השפה העברית, ענתה לי המנהלת (מה שאמנם ידעתי בלעדיה) בתמימות הראויה לתהלה: “זהו אמצעי לעורר על ידיו בלבות ההורים אמון בנו”.  ↩

יוסף אהרונוביץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף אהרונוביץ
רקע
יוסף אהרונוביץ

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף אהרונוביץ

  1. שאלת הפועלים בארץ-ישראל (מאמרים ומסות)
  2. מכתב לאליעזר שוחט (מכתבים)
  3. "זרים" במושבות (מאמרים ומסות)
  4. פורצי גדר (מאמרים ומסות)
  5. על הדגל (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יוסף אהרונוביץ בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף אהרונוביץ

יצירה בהפתעה
רקע

זוּג מסַפּר

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

גדול הוא חדר המרתף ומלא מיטות.

בפינה על יד התנור, על ארגז ברזל, ישנה פרידה, הסוחרת בעטרן של זפת.

המטפחת, אשר חבשה לראשה, נראתה לאור הלבנה כמסגרת אדומה כהה לחוטמה הארוך והחד, המשמיע פעם בפעם קול שריקה חדה. והכסת אשר עליה נוע תנוע, כי מתנשׂא ונופל חזה הזקנה.

בערב שבה פרידה מן השוק וַתספּר כי נוסעת היא ביום המחרת אל היריד בעיר הסמוכה, ועל כן תמהר היום לעלות על משכבה. וַתּבקש מאת שכנותיה לתת לה לישון במנוחה, כי עליה להעיר שחר. אך מאז עלתה על משכבה נדדה שנתה, כשהתפשרה עם בעל-העגלה נמלט מפיה בחופזה, שתקח אתה אך את החבית הקטנה, ועתה עולה על לבה, כי נחוץ לה לקחת את החבית הגדולה. וַתּתמרמר על עצמה, על קלות דעתה, על “השׂיער הארוך והשׂכל הקצר אשר לנשים”. “למה לו לדעת איזו חבית אקח, את הגדולה או את הקטנה? עתה לא יתנני עוד לקחת את הגדולה”. כאשר נרדמה החל לפעמה חלום, כי מתקוטטת היא עם בעל-העגלה והוא אוחז בחביתה, וזורק אותה מעל העגלה, והחבית מתפוצצת והעטרן של זפת נשפך…

הפינה השניה שייכת ליוסי שואב-המים. אשתו עם שני ילדים ישנים במיטה אחת, הוא עם בנו הגדול, הלומד בחדר – בשניה. גם משתי המיטות הללו מתנשׂאות פעם בפעם אנחות תוגה ודאגה, גם הם עלו על משכבם בנפש לא שקטה. הבן הלומד בחדר בכה הרבה בכי, המלמד רוצה לגרשו מן החדר, כי עוד לא שילמו לו בעד החודש שעבר. הבת הבכירה שבה היום אל רשות הוריה, כי אבּדה את מקומה “מקומה”. משרתת היתה הנערה, ולפתע פתאום מתה בעלת-הבית, ולא יכלה להיוָתר בבית האלמן. ונושה היא בו איזה זהובים, והוא אומר, שאשתו לא הגידה לו מאומה, והוא עצמו אינו מתערב בעסקי נשים, ואינו יודע כלום.

לוּ הביאה את משׂכוּרתה, כי אז אפשר היה לסלק להמלמד, ועתה יוסי קרח מכאן וקרח מכאן, וגם התקוטטו בערב: אשת יוסי יועצת להזמין את האלמן לדין-תורה, הבת מבכרת את הערכאות:

נחוץ אך להגיש בקשה אל שופט-השלום או אל שׂר-המשטרה – ויוסי מתיירא להתגרות בבעל-הבית, רבים הם עתה שואבי-המים והוא חי אך על חזקתו, ואם יכעיס את בעלי-הבתים, גרש יגרשוהו בחרפה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.