רקע
יוסף אהרונוביץ
על הגמנסיה העברית
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: בנק הפועלים; 1941

החנוך הגמנסיאלי העברי בארץ-ישראל אינו קל ביותר. הוא צריך להיות מתאים לתנאי המקום: להכשיר את החניכים למלחמת הקיום בארץ. הוא צריך לתת להם הכנה, שיוכלו אחר כך לבקש השכלה אירופית, ועל הכל – להיות עברי לאומי. וכאן באה הערבוביה: כדי שהתלמידים יהיו מוכשרים ללחום את מלחמת קיומם בארץ-ישראל, צריכים הם לדעת את השפות המתהלכות בארץ – ערבית ותורכית, כדי שיוכלו, אחרי גמרם את חוק למודם בגמנסיה, לבקש השכלה אירופית, צריכים הם לדעת שפות אירופיות; וכדי שהחנוך יהיה עברי ולאומי, צריכה השפה העיקרית שלהם, שפת הלמוד והדבור, להיות עברית. והרי לכם רבוי שפות שאין דוגמתו בשום בית-ספר בעולם – מספרן מגיע לשש.

והוא הדין גם ביחס ללמודים: חנוך עברי לאומי אינו יכול להתפרנס מלמוד השפה בלבד, צריך להקצות בו מקום חשוב גם לספרות העברית העתיקה והחדשה, ולתולדות ישראל במובן הרחב של המלה הזאת, וכל אלה אי-אפשר לעשות על חשבון שאר הלמודים, כי אם נוסף עליהם.

הוסיפו עוד לזה כי ספרי למוד וחנוך בעברית אין לנו עוד אפילו בשביל בתי-הספר הנמוכים ומכל שכן – בשביל בית-ספר בינוני, ואז תקבלו תמונה כזו: לתלמיד שלנו יש פי-שנים עבודה – גם בלמוד השפות וגם בשאר הלמודים, מאשר לתמידי בתי-הספר של אומות העולם. את רוב תורתו מוכרח הוא לקבל כמעט בעל פה, או לתרגם משפות אחרות. ואחרי כל העמל הרב הזה אין, לא לפני ההורים, לא לפני המורים ולא לפני התלמידים, שום מגמה ברורה, שום נקודה מסוימה, שיוכלו לצינה ולהגיד: אליה אנו שואפים בעתיד.

“הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם” – אומרים המורים בשעה ששאלת העתיד של התלמידים עולה על הפרק. אין הגמנסיה דואגת לפרנסה, כי אם לחנוך לאומי – מדגישים הם תמיד. ואולם, ההורים – ודוקא מתוך השקפה לאומית, מתוך רצון להכשיר את בניהם שישארו בארץ – דורשים מאת המורים שיתאימו את הקדושה אל החולין, את החנוך הלאומי, שגם הם רוצים בו, לדרישות החיים הראליות. אמנם הסביבה והחיים, שבהם נמצאת הגמנסיה, עוד כה חדשים וכה זרים לה, עד שאין אפשרות לברר מתוכם שאיפות ראליות ברורות. אולם – השקפות ידועות אפשר גם עתה לצין – השקפות הנובעות מתוך סביבתם, תנאי חייהם ויחסם של הורי התלמידים לארץ-ישראל.

אמרתי: “ההורים דורשים מאת המורים שיתאימו את הקדושה אל החולין”, ובאמת יש גם בענין זה ערבוביה שלמה – יש זווגים שאינם עולים יפה ביותר. רוב התלמידים הם מחוץ-לארץ ומעוטם מן הארץ. ובין השקפות שני אלה על הגמנסיה העברית, זו של הורי חוץ-לארץ ושל הורי ארץ-ישראל, יש הבדל גדול. את הראשונים אפשר לחלק לשני מינים, אם כי הגבולים אינם מדויקים והאחד נכנס לפעמים לתוך גבולו של חברו:

א. ציונים, או סתם יהודים לאומיים עשירים, הרוצים בעיקר כי בניהם יקבלו את ראשית חנוכם בסביבה לאומית וברוח לאומי – דבר שאי-אפשר להשיגו בחוץ-לארץ – ולעת עתה אינם דואגים ביותר להשכלת בניהם ולהכשרתם לחיים בעתיד, בהיותם בטוחים, כי עשרם יפתח לפניהם גם את שערי ההשכלה וגם את שערי האושר.

ב. הורים הנאלצים לשלוח את בניהם לגמנסיה העברית, בהיותם נדחקים מתוך הגמנסיות הרוסיות בתוקף ההגבלות הנעשות ליהודים. גם אלה הם על-פי-רוב עשירים, הרואים את עתיד בניהם בעשרם, ונבדלים מהראשונים רק בסבה שגרמה להם לשלוח את בניהם הנה. כאמור אין לקבוע מסמרות: יש שהסבות משמשות בערבוביה. יש גם רבים שאינם עשירים כלל, וחנוך זה עולה להם בקרבנות גדולים, ואולם – קו אחד כולל מצין את ההורים של חוץ-לארץ: הגמנסיה בארץ-ישראל היא בשבילם, לכל הפחות בשביל חלק גדול מהם, רק “מקלט” לשנים אחדות, מקום חנוך, שיש לו ערך שלילי בזה שהוא עומד מחוץ לסביבתם ולמקום מגוריהם של התלמידים בעתיד, אבל חלף זה יש לו ערך חיובי גדול – הוא מחנך את התלמידים ברוח לאומי, ויותר אין דורשים ממנו. העתיד של הבנים האלה הוא בחוץ-לארץ.

כי זוהי, בקירוב, השקפתם של הורי חוץ-לארץ על הגמנסיה, כלומר – שאין הם תולים את עתיד בניהם בארץ-ישראל, אפשר להוכח מזה, שרוב “חצאי המשפחות” (על-פי-רוב נמצאת פה האם עם הילדים והאב מנהל את העסקים ברוסיה), שבאו הנה בשביל חנוך בניהם, “יושבות כמו על גחלים”, ומחכות בכליון עינים ליום המאושר, שבו יגמרו הילדים את חוק למודם ויוכלו לשוב לארץ מגוריהם – לרוסיה.

לא כן ההורים שבארץ-ישראל – הללו גרים בעצמם בארץ ורוצים כי בניהם לא רק שיגורו בארץ, כי אם גם ישתרשו ויתאזרחו בה. בשבילם הגמנסיה קשורה בסביבה ידועה ובצרכים קונקרטיים ידועים. הם – הורי ארץ-ישראל – בין שהם אמידים ובין שהם בעלי יכולת קטנה, רוצים להוציא מחנוך הגמנסיה תועלת ממשית בשביל בניהם, הן בנוגע לחייהם הפרטיים והן בנוגע לעניני הכלל. אם הילדים יצאו מהגמנסיה מזוינים בשפות ובידיעות המתאימות לתנאי המקום ויהיו לנתינים עותומניים – ככה חושבים ההורים – הרי יוכלו לתפוס מקום חשוב בכל מקצועות החיים שבארץ. המוכשרים ובעלי היכולת החמרית ילכו ללמוד בבית-ספר גבוה בקושטא, ואולי גם באירופה, את המקצועות שיבחרו להם וישובו אחר כך אל הארץ לעבוד ולחיות בה. ואלה שלא יוכלו, או לא ירצו להמשיך את למודיהם, גם כן יוכלו לתפוס משרות בבתי הפקידות השונים של הממשלה, או שיתפסו מקום בעולם המסחר והתעשיה שבארץ. הורי ארץ-ישראל אינם רוצים, איפוא, להסתפק בפרזות כלליות על דבר חנוך “גברדיה לאומית”, ש“תחדש את רוח העם, ותחולל נפלאות בתחיה העברית”, הם גם רוצים לדעת, כיצד תעשינה הנפלאות האלו, באיזה דרך נס יוכלו התלמידים להיות בכל ששת ימי המעשה אנשי הרוח, אם לא יתבלו את הרוח הזה בתבלין מעשיים, אם לא ינתן להם נשק ממשי שיוכלו לשמור בו על הרוח. ואם הורי ארץ-ישראל רואים, למשל, כי אפילו לשפה הגרמנית, שהיא נמצאת בתכנית במדרגה השניה בין השפות האירופיות הנלמדות בגמנסיה, מקדישים המורים יותר שעות למוד מאשר לשפה הערבית, שהיא צריכה להיות עיקרית אחרי השפה העברית, הרי שיש להם יסוד להתמרמר ולהרהר אחרי תכנית הלמודים.

אלה הם, בקירוב, ההבדלים בהשקפות ההורים על הגמנסיה, שעוד לא באו אמנם לידי גלוי בצורה המתוארת, אבל ישנם כבר בחיים ופועלים, אולי שלא מדעת בעליהם, על כל מהלך הענינים בגמנסיה ומסבכים אותם בכל פעם יותר ויותר.

ואמנם, בסקירה שטחית אפשר היה לתת את הצדק לדרישת ההורים שבארץ-ישראל – להתאים את הגמנסיה אל המקום ולא להתחשב ביותר בתלמידים העומדים מחוץ למקום. אבל רק בסקירה שטחית אפשר להכריע את הכף לצד אלה. לא כן כשמתעמקים קצת בדבר: אז נוכחים תיכף שלא קל כלל להחליט החלטה כזאת מכמה וכמה טעמים, ביחוד לא קל הדבר לאלה שיסדוה והכניסו בה מושגים ורעיונות ידועים, העומדים, אם לא בנגוד למושגי ההורים שבארץ-ישראל, על-כל פנים במרחק ידוע מהם.

כי, ראשית, – ילדי חוץ-לארץ הם בגמנסיה הרוב, ובלעדיהם אין הגמנסיה יכולה להתקים. ומובן שיש רשות לאותו הרוב לדרוש, שלא יהפכו את הגמנסיה לבית-ספר מקומי ושלא ילעיטו את התלמידים בלמודים כאלה אשר בחוץ-לארץ אין להם כל צורך בהם.

שנית – אלמלי גם היו די תלמידים מפנים הארץ, גם אז אי-אפשר היה לסגור את הגמנסיה העברית, היחידה בכל העולם, בפני התלמידים הבאים מרוסיה, שכל בתי הספר סגורים שם בפניהם. אי-אפשר היה לעשות כדבר הזה, לא רק משום שאסור לנו להתחרות בשונאינו ולעשות הגבלות לאחינו כמוהם, אלא גם מפני שהנמוס היותר פשוט אוסר עלינו לעשות כזאת: לאסוף כסף מכל העולם העברי לטובת הגמנסיה העברית בארץ-ישראל ואחר כך לסגור את הדלת בפני ילדי אותם העברים עצמם. ומכיון שלא יסגרו בפניהם את הגמנסיה, הרי שצריך להתחשב גם בדרישותיהם.

שלישית – וזהו העיקר – מיסדי הגמנסיה והעומדים בראשה הכניסו בה מושגים שאינם ברורים אולי גם להם עצמם די צרכם, אלא שכל כוחם וקסמם של המושגים האלה הוא באמת באי-בהירותם, וכשיורידו אותם לשוק החיים – ינטל מהם תיכף כל קסמם. המיסדים חולמים על מחנה של גבורים, שיצאו מהבית הזה ויתפזרו בכל העולם העברי לטעת בו רוח של גבורה לאומית, של אומץ לב ומסירות נפש. הם רואים בגמנסיה כמעט את ה“מרכז הרוחני”, ובתלמידיה – את ההגשמה של “ואעשה אותך לגוי גדול”. בקצרה – הם רואים בגמנסיה לא רק “מקדש מעט”, כי אם גם “מקדש של מעלה”. ופה “באים אנשים מן השוק” ומבקשים שהגמנסיה תדאג גם לשאלת “מה נאכל”. ההבדל במושגים הוא איפוא, רב מאד.

מובן שבשביל חלומות המיסדים, תלמידי חוץ-לארץ הם החומר היותר טוב והיותר נוח: הם פה הרוב, ועל-פי מצבם אין להם כל דרישות ראליות מהגמנסיה, והמורים יכולים לחלום על חשבונם כאות נפשם. ובכוח הרוב הזה יוצאים מנהלי הגמנסיה להלחם בהורי ארץ-ישראל, להלחם – לפי מבטאם – “בשאיפת ההורים לקרב את הגמנסיה אל השוק”.

כדוגמה למלחמה הזאת, שבין ההשקפה הראלית של הורי ארץ-ישראל ובין זו המפשטת של העומדים בראש הגמנסיה, תשמש לנו עוד עובדה אחת: בגמנסיה הונהג, בראשית הוסדה, החנוך המעורב מטעם מעשי – לא היתה תקוה להשיג אמצעים בשביל שתי גמנסיות, ולפיכך אחדו את הבנים והבנות יחד. למעשה קים הטעם הזה גם עכשיו ואין צריך כלל לבקש טעמים אחרים. ואולם – העובדה הזאת של חנוך מעורב בגמנסיה החלה מעט מעט לקבל צורה של אידיאל נאצל במוחות המיסדים: על-ידי החנוך הזה נורה לכל העולם את דרכי המוסר והצניעות, את דרכי השחרור של האשה. והנה באים הורי ארץ-ישראל ואומרים: משאירים אנחנו לכם את השאלה הפדגוגית על חנוך מעורב שתפתרו אותה לפי ראות עיניכם. אבל מה חטאו בנותינו שעליהן לאבד את כוחותיהן ואת זמנן על למוד כל כך הרבה שפות, שלאחדות מהן לא תזקקנה לעולם ולא תקבלנה מהן כלום. הלא מוטב היה ללמדן מלאכות-בית הנצרות לכל אשה. ודי שתשמע דעה כזאת מפי ההורים – והמורים יתקוממו כולם להציל את כבוד האמנסיפציה: האיך, רקחות וטבחות רוצים אתם שהגמנסיה תחנך לכם? מי זה אומר שדוקא האשה צריכה לתפור כפתורים ולא הגבר? אם נחליט ללמד מלאכות-בית, אז צריך יהיה ללמד את כל התלמידים בלי הבדל מין. והנה, מבלי לנגוע בשאלת האמנסיפציה, אם היא נפתרת על ידי זה שהגבר יתפור כפתורים וכו', צריך להודות בדבר אחד: חבל על כוחות הבנות ההולכים לאבוד בלמוד שפות, שבודאי לא תשתמשנה בהן, וחבל עוד יותר שהמורים, בנטיה קיצונית כזו, לא יוכלו לחנך לנו בנות חלוצות ואמהות חלוצות בשביל ארץ-ישראל.


על הגמנסיה עברו שנים אחדות של התפעלות, של הצטלמות, הכרזות וצעקנות, כנהוג בכל דבר חדש בארץ-ישראל. זו הצעקנות היתירה אינה יפה ביותר במובן האסתטי והנפש היפה סולדת בה; ואולם, למעשה היא לא הזיקה, ואולי גם הועילה בזה שמשכה את התענינות הקהל אל הגמנסיה, אף-על-פי שכאמור, לא כל אחד יכול להסכים לדרכים כאלה. גם הילדים היו עוד קטנים, כל הענין היה עוד ספק רציני, וההורים יכלו להגיד על הילדים והמורים יחד: “ישחקו להם עד שיגדלו”. ואולם, עכשיו הענין הוא רציני ביותר: התלמידים גדלו והוריהם החלו לדאוג לעתידם. נולדו שאלות של ראליות וקלסיות, של רבוי השפות, חנוך בשביל הארץ, חנוך בשביל חוץ-לארץ, חנוך הבנות, וכו' – שאלות, שכל אחת מהן דורשת התעמקות והתאמצות גדולה בשביל למצוא לה פתרון.

תרע"א.

המלצות קוראים
תגיות