החלטות הועד המפקח על הטכניקום בחיפה בנוגע לשפת הלמודים במוסד זה, שגרמו ליציאתם בדימוס של אחד-העם, דר' שמריהו לוין וד"ר צ’לינוב, הפתיעו את טובי היהודים בארץ-ישראל, ואלה יוצאים עכשיו למחות נגדן ומתכוננים להלחם בהן ולא לתת לבעליהן להוציאן אל הפועל. ההחלטות האלו תעוררנה גם את מורי ארץ-ישראל לדרוש מחבריהם בגולה, לבל יהינו להציג את כף רגלם על מפתן המוסד הזה, כל עוד שהשפה העברית לא תקבל שם את ספוקה הגמור.
ואולם יש אנשים מעטים בארץ – וביניהם גם כותב הטורים האלו – שהחלטות אלה של הועד המפקח הכאיבו אמנם את לבם וחזקו בהם את ההכרה בצורך הגדול לבער את הרע מקרבנו, אבל בשום אופן לא הפתיעום: הם קבלו אותן כדבר המובן מאליו. ולא עוד אלא שבמדה ידועה הם גם רואים בהן אתחלתא דגאולה: המשחק בילדי ישראל בארץ-ישראל הגיע, סוף-סוף, עד קצה הגבול, ומי שעצם עד עתה את עיניו מנגעי החנוך שלנו ועמד ומחא כפים לחברת “עזרה” על מעשיה הטובים, יוכרח עכשיו לפקוח אותן ולראות מה שיש לראות, ולהבין מה שיש להבין, ואולי גם ללמוד מה שיש ללמוד.
ואת יחסם של אלה המעטים רוצה אני לבאר כאן במלים אחדות, אם כי לא בפעם הראשונה.
במשחק הפוליטי של הממשלות האדירות בתורכיה תופסות מקום חשוב מאד – בתור חלוצים – שלש חברות: הכנסיה הנוצרית לכתותיה, נזיריה והמיסיונרים שלה, “כל-ישראל-חברים” (“אליאנס”) הצרפתית ו“ערה” הגרמנית. ההבדל ביניהן הוא זה, שהכנסיה הנוצרית עושה את מעשיה במחשבה תחילה ובכונה ברורה מראש, ושתי החברות היהודיות נוצרו במחשבה תחילה לשם תכליות אחרות, ורק למעשה, ואולי גם שלא מדעת, נהפכו לבאי כוח הפוליטיקה של ארצותיהן במזרח. הצד השוה שבין שלשתן הוא, שכולן משתמשות בילדי ישראל למטרותיהן. אפשר, כמובן, למצוא חלול קודש בהשואה זו ביחס לחברות היהודיות, ובפרט כשזוכרים את המטרות שהציגה לה חברת-כל-ישראל-חברים בראשית הוסדה, ואת השאיפות הרצויות שנתגלו פה ושם בחברת “עזרה”. ואולם אני איני עוסק כאן בהיסטוריה, כי אם במעשים הגלויים לעין כל. והמעשים הגלוּיים, ביחוד זה האחרון של “עזרה”, אי-אפשר לנו לראות בהם דבר אחר חוץ ממעשי פרובוקציה לשאיפותינו בארץ, ואנו מחויבים להרים פעם את המסך הזה ולגול מעלינו את האשמה של הכנסת פוליטיקה זרה לתוך הארץ.
אם גרמניה נושאת את עיניה ליום שבו תשלוט השפה הגרמנית מסופיה שבבולגריה ועד בגדד שבתורכיה, הרי היא נשענת בהרבה על החלוץ שלה העובר לפני המחנה – חברת “עזרה”. אם צרפת רוצה לשלוט על התרבות, ועל מה שכרוך בה, בארץ-ישראל ובסוריה, הרי היא נשענת לא מעט על החלוץ היהודי שלה – “אליאנס איזראליט”. ואם אנגליה מבקשת ליהנות מהמשתה של הפוליטיקה המזרחית, הרי היא נשענת לא מעט על המיסיונרים שלה. היהודים בארץ-ישראל הם, איפוא, המחויבים להקריב את ילדיהם לקרבן על מזבח הפוליטיקה הזאת. ויהודי ארץ-ישראל פטריוטים הם, אמנם, לא פחות מיהודי גרמניה וצרפת, אלא שהבערות שלטת בהם שלטון רחב, והרגל הצפיה למתנותיהם של נדיבי חוץ-לארץ מפותח בהם במדה מרובה מקדמת דנא, ושתי אלו הסגולות המיוחדות, שחוננו בהן יהודי ארץ-ישראל, עשו אותם לבית קבול להשפעת כל מיני תרבויות.
ואם לב כל יהודי נאמן יחרד לשמע השם מיסיון, והעולם העברי כבר ברור לו גם מה רב הנזק שהכניס החנוך האליאנסי לארץ-ישראל, הנה היחס לחברת “עזרה” אחר הוא לגמרי. חברה זו הערימה יותר מאליאנס, וערמתה עמדה לה להיות נחשבת למחנכת רצויה. בארצה נפגשה פנים אל פנים עם חברה יהודית אחרת – ההסתדרות הציונית, שאף היא מכונת את פניה לארץ-ישראל ואף היא מכניסה לתכנית עבודתה שם את עבודת החנוך, אלא שלה יש מגמה לאומית. השפה העברית היא אצלה עיקר העיקרים בעבודתה התרבותית. ואלמלי נתקלה “עזרה” לא רק בשאיפה, כי אם גם בעבודה, אלמלי היתה ההסתדרות הציונית מיסדת בתי-ספר בארץ-ישראל – היתה “עזרה” מוכרחה, או לגלות את קלפיה ולהלחם בציוניות בגלוי – כמו שעשתה אליאנס, – או להסתלק, או שהיתה אולי מחקה את מעשי הציונים ובאה מעט מעט מתוך מעשים שלא לשמם למעשים לשמם. ואולם הנגע אשר בביתנו הרי ידוע לנו. ראשית הכל ותכלית הכל של ההסתדרות הציונית הוא להשפיע על אחרים שהם יעשו: על יק“א ועל קפיטליסטים פילנטרופיים שונים – שהם ייצרו ישוב קרקעי, ועל חברות פילנטרופיות – שהן תיצורנה חנוך עברי בארץ-ישראל. ומכיון ש”עזרה" ידעה בערמתה לתפוס את לב הציונים ולתת בבתי-ספרה מעט עברית, ולו גם במדה זעומה ובצורה מעליבה, החלו הציונים תיכף לגמור עליה את ההלל, להכריז בכל העולם העברי על עבריותה, ולהושיט לה את ידם לעבודה משותפת. והגיע הדבר לידי כך, שטובי הכוחות שלנו הוקדשו לעבודה תחת דגלה של “עזרה” ובשבילה, בלי כל תנאים של שותפות.
ובאותה שעת שמחה ברחובותינו על עבריותה של “עזרה”, נחנקו עשרות נשמות צעירות בבית-המדרש למורים של זו ללא תורה, ללא חנוך וללא חיים.
צעירים אלה באו צמאים לדבר ה', רבים מהם הביאו אתם אוצרות רוחניים מן החוץ, חפצו להגדיל אותם ולהיות ראויים לשאת את דגל החנוך העברי בארץ-ישראל, ומצאו משמעת גרמנית בצורה אסיאטית גסה, למודים בגרמנית ללא צורך וללא תועלת בשביל התפקיד שהם שואפים למלאות בעתיד, והחנקת היהודי שבאדם והאדם שביהודי.
הם באו להסיר מעליהם את כבלי העבדות, ורותקו בכבלי עבדות יותר כבדים. ולא פראים היו אלה, ולא השפה הזרה הפחידתם: הפחות שבהם היה יותר תרבותי ממפיץ התרבות של “עזרה” בארץ-ישראל, ובקי בספרות העמים ובחכמותיהם יותר ממנו: חוסר הפרינציפיוניות, העבדות הבזוּיה ושירת ה“מה יפית” לרוח זרה ולעם זר, הפחידום. גם אלה שהיו מזוינים בידיעת שפה זרה וספרות זרה – וכאלה הם רוב התלמידים הבאים מן החוץ – הסכימו בכל לבם ללמוד עוד שפה, איזו שיגזרו עליהם, אך ללמוד אותה בתור שפה, ולא בתור שפת למודים למדעים, ללמוד אותה בתור שפה נוספת, ולא בתור שפה עיקרית, הדוחקת את רגלי העברית. כי אלמלי שאפו לשפת למודים זרה ולרוח עם זר, הרי יכלו להשיג את זה בארצות יותר תרבותיות, מפי מורים יותר תרבותיים ובצורה יותר תרבותית.
כאנשים המתעתדים להיות מורים עממיים בארץ-ישראל, ראו את עצמם מחויבים לדעת את הספרות העברית על בוריה, מבלי לשאול כלל אם עולה היא, או יורדת במעלה ביחס לספרות אחרת. וכשנוכחו שבבית-המדרש למורים העברים בירושלים דוחקת העבדות היהודית הגרמנית את רגלי הספרות העברית, ושילר הגרמני – את ביאליק העברי, ראו בזה עבדות והתקוממו נגד זה. ונמצאו אנשים מעטים שהבינו לרוחם, הושיטו להם את ידם ועזרו להם במלחמתם. אך גם הם וגם עוזריהם היו לשחוק בעיני הקהל שלנו. עסוק היה אז העולם העברי בחבור שירי תהלה ל“עזרה” ולבאי כוחה בארץ-ישראל, ובמלחמתם של אלה לא ראה יותר מאשר חוסר נמוס וחוסר הבנה. וגם עתה, בעת ש“עזרה” העמידה את הצלם בהיכל באופן גלוּי, עדין נמצאים אצלנו אנשים תמימים העולים על הבמה לשיר לה שירי תהלה: “ראו מה פעלה “עזרה” בבית-המדרש למורים שלה: המורים הצעירים, היותר טובים בארץ-ישראל, הם מחניכיה”.
יחסנו הוא, איפוא, ברור: יחד עם כל העולם העברי שבפנים הארץ ומחוצה לה אנו מוחים נגד העול הגדול שעשה לנו הועד המפקח על הטכניקום, בהעמידו צלם בהיכל ובהכניסו פוליטיקה של ממשלה זרה לתוך ארצנו, פוליטיקה המפריעה לשאיפתנו בארץ, שהיא – יצירת ישוב עברי לאומי. יד ביד נלך עם כל אלה שילחמו במעשה מחפיר ומזיק זה ונשתדל להפריע בעדו בכל האמצעים.
ואולם, אם אחרים רואים אולי רק במעשה בולט זה את האסון וילחמו רק בו, הנה אנחנו רואים במעשה זה טבעת אחת, ולא האחרונה, בשלשלת הגדולה של עבודת “עזרה” המזיקה בארץ-ישראל, ובכל מאמצעי כוחותינו נשתדל להסיר את אבן הנגף הזאת ששמה “עזרה” מעל דרכנו פה. בכל העולם הננו נרדפים ונחנקים, רק פנה אחת יש בעולם, שבה אנו מקוים לשאוף מעט רוח חפשי. מרובים הם המכשולים החיצוניים בפנה זו, והרבה כוחות, מרץ ומסירות נפש דרושים לנו בשביל להרחיק אותם. אל נא יעיזו, איפוא “מיטיבינו” המתבוללים לשים מכשולים פנימיים על דרכנו. יש להם שדה פעולה רחב בשביל עבדות והתבוללות בארצות מגוריהם, ואל נא ירדפו אחרינו עד הנה. יש כבר אצלנו אנשים היודעים למסור את חייהם בעד שעל אדמה ובעד הצלת כבוד האומה, ובמקום שאלה חיים, פועלים ומתים על קדוש השם, אל-נא יעיזו לדרוך אנשים, המוכרים את הבכורה העברית בעבור הזמנה לסעודה מכובדה.
ולא במחאות נצא כאן ידי חובתנו. עבודה רבה ונמרצה דרושה כאן קודם כל. השכם והערב צריך לדבר על לב יהודי ארץ-ישראל ולפתח בהם הכרה ברורה במהותה של עבודת “עזרה” בארץ-ישראל. אנחנו צריכים להביא את יהודי ארץ-ישראל ואת חברינו בגולה לידי כך, שאף רגל אחד התלמידים לא תדרוך על מפתן בתי-הספר של החברה הזאת, וצריכים אנו גם – וזהו העיקר, – להשריש עמוק, עמוק בלבות חברינו הציונים את הדעה, כי רק דרך אחת בטוחה יש להסתדרות הציונית בכל פעולות הישוב – דרך העבודה העצמית. אם ממנה יראו וכן יעשו האחרים – מה טוב, ולא – נסתפק במפעלים שניצור בעצמנו, ולוא גם מעטים, אבל שלמים, ובטוחים ומתאימים לשאיפתנו. המורים הטובים צריכים להורות בבתי-ספר שלנו ולהקדיש את כוחותיהם לנו, ולא לאחרים. בית-מדרש למורים עברים בארץ-ישראל צריך להוסד על-ידי ההסתדרות הציונית ולא על-ידי חברה מתבוללת. אנשים כאחד-העם וד"ר לוין צריכים להקדיש את עבודתם לנו. ובתי ספר עממיים בארץ-ישראל צריכים להיות שלנו ולא של מתבוללים, ואפילו אם אלה נותנים לנו קצת עברית. אם בדרך זו נלך, לא יחדלו עוד, אמנם, מתבוללים מן הארץ, אבל המורים שלנו והתלמידים שלנו, אלה המבקשים מפלט לרוחם, לא אצלם יבקשוהו, כי אם אצלנו.
תרע"ד.