הדברים הבאים להלן דורשים הקדמה קצרה. יש חושבים כי כל זמן שלא נצחנו עוד לגמרי את מתנגדנו – את חברת “עזרה” – הרינו מצוּוים ועומדים להעלים עין מהנגעים אשר בפנים, בתוך מחננו אנו, משום שכל מלחמה פנימית עלולה להחליש את כוחנו ולחזק את ידי מתנגדנו. בדעה זו יש הרבה מן האמת, אבל רק עד גבול ידוע. יש לפעמים נגעים פנימיים כאלה, שבהעלימך עין מהם, ולוא רק לזמן קצר, אתה מסיע להתפתחות מתנגד פנימי, שהוא מסוכן לא פחות מהמתנגד שמבחוץ. על נגע ממין זה רוצה אני להעיר כאן, מבלי להתחשב כלל ב“מה שיאמרו מתנגדינו”.
הנהלת בית-המדרש למורים העברי, זה שזכינו בו אחרי מלחמה קשה עם “עזרה”, פרסמה בימים האחרונים תקנות שעל-פיהן יתקבלו התלמידים לתוך המוסד הזה. אחת מן התקנות האלה אומרת, שעל התלמידים להביא “תעודת הנהגה טובה על-פי חוקי-המוסר והמסורת הישראלית מצד בני-סמך” (רב, ראש-העדה, מנהל בית –ספר וכיוצא בזה).
והנה תקנה כזאת – אין לה מקום בשום בית-ספר דתי ובשום ישיבה. כי הרי על-פי המושגים העברים, פתוחים שערי התשובה לפני כל מי שרוצה לשוב, ואין שואלין לעברו של האיש ואין בודקין במעשיו של אתמול. במקרים רגילים הרי כל יהודי הוא בחזקת כשרות כל עוד שלא נתפס לדבר עבירה בפרהסיה: רשאי הוא לבוא לבית-התפלה ולהצטרף למנין, לשמוע דברי תורה, ואפילו להתעסק בלמודים תיאולוגיים; ואין דורשים ממנו תעודות “מצד בני-סמך” על התנהגותו בעניני דת בעבר, כל זמן שאינו מעמיד את עצמו לבחירה, או להתמנות לאיזו כהונה דתית. ואלמלי אפילו נועד בית-מדרש זה להיות למוסד תיאולוגי, אף אז לא היה מקום לתקנה זו. אפשר, לכל היותר, לסדר משטרה דתית בפנים המוסד, שתשגיח שהתלמידים ידקדקו במצוות, בקלה כבחמורה, אבל מה למוסד ולעבר של התלמידים?
זהו מה שאומרים: “מצוה שהחזיקו בה כותים מדקדקין בה יותר מישראל”.
ונודה על האמת: תקנה זו אינה עלולה לקרב את לבנו למוסד זה יותר מאשר למוסדות “עזרה”.
אנחנו נלחמנו ב“עזרה” לא רק מפני זה שהיא ממעטת לתת בבתי ספרה למודים עברים, כי אם, בעיקר, מפני שהיא עושה את הלמודים העברים תבלין לאיזו מטרות אחרות ומפתחת על-ידי זה בלב תלמידיה יחס של קלות-ראש אליהם. וכשנלחמנו בבית-המדרש למורים של “עזרה” על זה שמכריחים שם את התלמידים לבוא ביום קבוע ובשעה קבועה לבית התפילה, לא היתה מלחמתנו מכוונת לעצם התפילה, כי אם לתפילה שבאה מתוך אונס, ועל-ידי אנשים שבעצמם אינם דתיים כל עיקר. תפילה כזו חשבנו לתיפלה ודתיות כזו – לצביעות. כי יהיה יחסנו אל הדת בכלל, ואל הדת בבתי הספר בפרט, איזה שיהיה, בזמננו לא יבוא שום איש להלחם בדת, במקום שהיא נובעת מתוך אמונה ובאה למלאות תביעות שבלב. נלחמים בדת רק בשעה שהיא דת לשם עסק, לשם פוליטיקה, לשם רקלמה.
והנה באה ההנהלה של בתי הספר החדשים בירושלים והתחילה להתחרות ב“עזרה” וללכת בדרכיה, כדי למצוא חן בעיני הקהל. מפרסמת היא מודעות צעקניות על בתי ספר דתיים לאומיים, ואינה מתחשבת כלל בזה שרובם של המורים אינם יכולים, ואינם רשאים, להכריז על דתיות של בית-ספרם, אם אינם רוצים לעורר אי אמון בלב הקהל ובלב התלמידים גם ביחס לאותם הדברים הטובים שבאמת ישנם בהם. אם המורה, שהכרנו אותו אתמול שלשום כבלתי דתי, יבוא אל המחלקה וישא פתאום עיניו השמימה ויטיף לתלמידים לדתיות, יש רשות לתלמידים לחשוב גם את הלאומיות של המורה לצבועה.
“מדבר שקר תרחק” – על זה מצווה כל אדם מן השוק, ומכל שכן מורה ומחנך בעדתו.
ואנו שואלים את מרכז המורים: ההשתתף הוא ביצירת התקנות הנ"ל? והיכול הוא להיות אחראי להן?
תרע"ד.