מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מלחמת המעמדות ומלחמת הקיום

מאת: יוסף אהרונוביץ

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: בנק הפועלים; 1941

סוגה:

שפת מקור: עברית

לשאלת תכסיסי הפועלים העברים בא"י

שאלת התכסיס של הפועלים ויחסם לנותני העבודה, שהפועלים נתקלים בה יום-יום ומוכרחים לתת עליה תשובה, קיבלה כבר בארצות הקפיטליסטיות את פתרונה הראוי לה. למרות נגוד האינטרסים, למרות המלחמה התמידית שיש בין הפועל ובעליו, הם בכל זאת אינם מתיחסים זה לזה בשנאה ובוז. הפועל בעל ההכרה איננו רואה בקפיטליסט את אויבו בזדון, כי אם את פרי זמנו ותוצאה מחויבה של המשטר השורר בו.

לא כן אצלנו, בני עם חכם ונבון. אצלנו תצוּיר מלחמה של העבודה ברכוש עוד בטרם ששניהם גם יחד הספיקו להתבסס בארץ, וממילא מקבלים תכסיסי המלחמה צורה מוזרה וחולנית. וככה רגילים אנחנו לראות בארץ-ישראל יחס של בוז מצד הפועלים אל נותני העבודה, מבלי לדעת על מה ולמה – ומהצד השני שמועה עוברת בכל שני וחמישי על בויקוט על הפועלים העברים. מובן שהדבר הזה מעורר בלב הפועל זוועה וגועל, אלא, שמאידך גיסא, גם אותו הכלל המקובל אצל רבים שהפועל הוא צדיק בכל דרכיו, אינו נכון. ומפני שהיחס המתוח הזה מפריע לכיבוש העבודה ולהתרבותו של הפועל העברי בארץ-ישראל, לכן עלינו לברר פעם את התכסיס הרצוי ולקבוע אותו הלכה למעשה – על כל פנים בשביל חברינו. עלינו לקבוע יחס אנושי-תרבותי בין הפועלים ונותני העבודה.

וכשאנו נגשים לברר את היחס הזה, עלינו קודם כל להבדיל בין מלחמת המעמדות ובין מלחמת הקיום הפשוטה, ולראות עד כמה יש מקום לכל אחת משתי אלה בחיינו הארצישראליים. והנה במה שנוגע למלחמת המעמדות – אחת היא, אם נודה שיש בכלל אצל העם העברי, בתנאי חייו המיוחדים, מעמדות, או נכפור בזה, ברור יהיה לנו, שפה בארץ-ישראל הדבור על מלחמה כזו בין היהודים הוא רק – פרזה ריקה. צחוק הוא לדבר על מלחמה כזו, או מעין זו, בשעה ששני “המעמדות” גם יחד מתגנבים אל הארץ דרך המבוא האחורני והממשלה הרשמית אינה יודעת עוד אף על מציאותו של אחד מהם. צחוק הוא לדבר על מלחמת מעמדות במקום שהכל תלוי על בלימה, בשעה שכל אלה הבורגנים, בני “המעמד השורר”, כביכול, אינם יכולים עוד להתקיים בלי תמיכה, ושאפילו העסקים היותר טובים רחוקים הם עוד מקיום בטוח. אבל לוּ גם נניח רגע שמלחמת המעמדות בארץ-ישראל אפשרית היא, אין זאת אומרת עדיין שהיא גם רצויה. הן איננו צריכים לשכוח כי האינטרסים שלנו – ליצור בארץ-ישראל מרכז עברי – ומלחמת המעמדות עומדים ביחס הפוך.

כל המכיר את ארץ-ישראל ואת מצב הדברים כמו שהוא כיום, כל מי שמטרתו העיקרית היא נגד עיניו תמיד ואינו חפץ להתפרנס רק מפרזות, יוכרח להודות שהתפתחות צעירה של איזו ארץ ומלחמת מעמדות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, מפני שהאחת ניזונה בהכרח על חשבון השניה. ואז אחת משתי אלו: או שיבחר בראשונה ויוותר לעת עתה על השניה לגמרי, או שיבחר בשניה, ואז אין לו פשוט מה לעשות שם מהצד המעשי, כי עוד בטרם תתפשט המלחמה, לא יהיה במי ובמה להלחם.

עכשיו נעבור אל המלחמה הכלכלית ונראה עד כמה ובאיזו מידה היא אפשרית אצלנו בארץ-ישראל. המלחמה הזאת, מכיון שהיא טבעית, שוב אינה נזקקת להסכמת השכל והעיון, וצריכה היא רק, מצד אחד, לאותם התנאים הטבעיים, שבלעדיהם לא יתואר נצחונה, ומהצד השני – לאותם התכסיסים המסיעים לנצחונה. ואוי לו לאותו הלוחם שאיננו מכיר את שדה המערכה שלו, או שאינו יודע היטב את תכסיס המלחמה – לוחם כזה בודאי ינוצח.

כדי לדעת עד כמה תנאי ארץ-ישראל מאפשרים את נצחונו של הפועל העברי במלחמתו הכלכלית, עלינו טרם כל לעמוד בכלל על מהותם ואיכותם של התנאים והתכסיסים האלו באיזו ארץ שתהיה. והנה אין כל ספק, שהתנאים העקריים הם: א) כוח העבודה – אם יש בכחו של הפועל להפסיק את כל המכונה הכלכלית של הבעלים בזה שיחדל לעבוד, והבעלים לא יוכלו למלאות את הכוח הזה באחר. ב) שהדרישות שהפועל מציג לא תעבורנה את גבול האפשרות. ג) שתכסיסי המלחמה יהיו פחות או יותר תרבותיים. אם שלשת אלה לו, אז בטוח הוא בנצחונו. אבל אם במקומו יכולים הבעלים להשיג אלפי פועלים אחרים, והשובת אינו יכול, מפני איזו סיבות, להשפיע על הפועלים האלו שלא יעבדו; או אם יציג דרישות כאלה, שעל פי החשבון המתקבל צריכים הבעלים להפסיד, ואז בודאי יבכרו את הפסקת העבודה על מלוּי הדרישות; או אם הפועל ישתמש בתכסיסים כאלה, שיניעו את הממשלה לשים קץ לכל המלחמה – אז בודאי הפועל ינוצח.

כל הדברים האלה הם כל כך אלמנטריים וכל כך ידועים לכל, שמיותר היה לחזור עליהם, לוּלא אותו החזיון, המצחיק והמכאיב כאחד, שהפרוליטריון שלנו למרות זה שהתעסק בהלכה זו יותר מכל הפועלים שבעולם ולמרות מה שמלא את כל המפלגות הפרוליטריות, הנה, במה שנוגע להתנהגותו בחיים, לא למד ולא כלום ולא שכח ולא כלום.

ואם ניקח את התנאים הנ“ל ונחפוץ להתאימם למלחמתנו הכלכלית פה, נמצא שלא בכל מקום הם מתאימים למלחמה. אם נקח את המקצוע הכי חשוב המעסיק אלפי ידים עובדות – את עבודת האדמה, נראה, שכל עמלנו להשתמש בשביתות כדי להיטיב את מצבנו יעלה בתוהו, פשוט מפני שחסרים אנו את התנאי העיקרי – כוח העבודה. על כל אחד מאתנו ישנם אלפי פועלים זרים, שצרכיהם קטנים, והשפעתנו עליהם היא לעת עתה בלתי אפשרית. ולוּ גם היתה אפשרית, הרי אין היא רצוּיה לנו, מפני שהדבר הזה איננו מתאים למטרתנו העיקרית. מלבד זה הנה, בהרבה מהעבודות הפשוטות במקצוע זה, עולות לעת עתה הדרישות המינימליות של הפועל העברי – לוּ הציג אותן ועמד עליהן – על גבול האפשרות. וכל זמן שהתנאים הנ”ל לא ישתנו, אי אפשר, כמובן, לדבר על מלחמה של שביתות במושבות.

המקצוע השני הוא – העבודה בבתי החרושת, אשר אם נחפוץ למנות אותם באצבעות יד אחת, ישאר לנו עוד מספר מסוּים של אצבעות בלתי ספורות. בתי החרושת שאפשר לדבר עליהם הם לעת עתה שלשה: בית החרושת של ש. ושותפיו ביפו וסניפו בפתח-תקוה, היקב בראשון-לציון עם הסניף ברחובות ובית הבד והמסבנה של “עתיד” בחיפה ובלוד. בשלשת המקומות האלה עובדים רק יהודים. באחד מפני סבה דתית ובשנים הנשארים מפני סיבה “היסטורית”: בעת שהתחילו בתי החרושת האלו לעבוד, צריכים היו, על-פי-רוב, לפועלים מקצועיים, שבין הערבים לא נמצאו כאלו, והוכרחו לקבל יהודים. עכשיו, אם גם מתעורר לפעמים הרצון להכניס איזה פועלים ערבים, קשה כבר לפרוץ את גבול המסורה – מפני דעת הקהל.

בשלשת בתי החרושת האלה אך למותר הוא לחדש הלכה שמותר לפועלים לדרוש תנאים יותר נאותים ולהשתמש בשביתות, אם לא יספקו את דרישותיהם. ההלכה הזאת התקיימה למעשה, עוד בטרם שטפלו הועידות הפרולטריות בחוץ-לארץ במלחמת המעמדות בארץ-ישראל; שביתות היו בראשון-לציון עוד לפני “מתן תורה”. ואף פעם לא הרעישו עליהן עולמות, מפני שאף פעם לא השתמשו בבריקדות, ואף פעם לא עשוּ שביתה באופן כזה, אשר ששה אנשים יכריחו את החמשים הנשארים להשתעבד להם למרות רצונם. כמו כן לא יגיד שום איש, שאסור לפועלים לאחוז באמצעים הנחוצים כדי להיטיב את מצבם בבית-החרושת השני, או השלישי. אותו בית החרושת של ש. למשל, שעסקיו הם כל כך טובים, כפי שמפרסמים הבעלים בעצמם, ושיכול להוציא על צרכי אדמיניסטרציה עשרות אלפים פרנקים לשנה, מחוּיב לתת על-כל-פנים לחם לשובע לפועליו המזיעים 10 שעות ביום עד אפיסת הכוחות ויוצרים את העסקים הטובים האלו; וכשאני לעצמי הנני יכול רק להצטער על שפועלי ש. אינם מאורגנים ומשום זה אינם יכולים לשמור על עניניהם. והוא הדין גם ב“עתיד”.

ואם נביא בחשבון את אלפי הפרנקים, ההולכים גם עכשיו לאיבוד ביקב על עניני פקידות שונים, בעת שהפועלים חולים בכל מיני מחלות מהאויר הרע של היקב ומהחיים האי-נורמליים – אז בודאי נגיד, כי חטא גדול הוא מצד בעלי היקב שאינם שמים לב להיטיב את מצב הפועלים, וחטא עוד יותר גדול הוא מצד הפועלים, שאינם שמים לב בעצמם למצבם ואינם דורשים הנחות. אנחנו הפועלים, שמצבנו בכלל הוא תמיד בלתי נורמלי, צריכים ומחויבים בכל עת לבקש הקלה, ואם רק דרישותינו תהיינה צודקות, אם רק לא תעבורנה את גדר האפשרות, נוכל להיות בטוחים שכל איש תרבותי יושיט לנו את ידו לעזרה במלחמה כזו.

מובן, שכל זה איננו אומר עוד שמוכרחים להשתמש בשביתות דוקא בשעה שאפשר בלעדיהן. השביתות יכולות לשמש רק כאמצעי קיצוני, ועלינו להתרחק ממנו עד כמה שאפשר. בתור אמצעי קודם להן, הנני מוצא לנכון – ועד מתווך תמידי, שיבחר מן הפועלים ונותני העבודה, וכל סכסוך שיפול בין שני הצדדים, יבוא אליו בראשונה והוא יתווך. ורק אחרי שאי אפשר יהיה לגמור בדרך שלום, ישתמשו גם בשביתות, כשהתנאים יתאימו לזה.

היוצא מכל דברינו הוא:

  1. מלחמת המעמדות אפשרית רק בארץ מפותחת ובחברה נורמלית, שלמעמדותיה ישנה צורה פחות או יותר מסוימת וקבועה – אבל בארץ-ישראל ובישוב העברי שבה, במקום שהכל עדיין כה רופף וכה בלתי בטוח, וביחוד בשעה שלכל יסודות החברה יש מטרה אחת ואינטרסים אחדים – אין מקום לדבר על מעמדות ומלחמה ביניהם.

  2. במלחמתנו הכלכלית, היא מלחמת הקיוּם, עלינו להתחשב בתנאי ארץ-ישראל: בעבודת האדמה – שההתחרות הגדולה של הערבים שוללת מאתנו את האפשרות להשתמש באמצעים רדיקליים – ביחס אליה, כדי להיטיב את מצבנו – עלינו להסתפק בפליאטיבים (כגון: יסוד מוסדות משותפים וכו' וכו'). אבל באותם המקצועות שישנם התנאים הנאותים לזה, עלינו מוטלת החובה להגן על עניני הפועלים ולהקל את מצבם, בראשונה, על-ידי אמצעים יותר נוחים, ואם אלה אינם מועילים, אז להשתמש גם באמצעי הקיצוני, כלומר בשביתות.

  3. תכסיסי הפועלים בארץ-ישראל, גם בעת מלחמה וגם בעת שלום, דורשים תשומת לב מיוחדת מצדנו, כי כל התכסיסים הבלתי רצוּיים מפריעים בעת מלחמה בעד הנצחון, ובעת שלום הם מביאים לידי מלחמה על לא דבר. כל אותם התכסיסים, שהלכו בהם הפועלים עד עכשיו במלחמותיהם המדומות ויחסיהם התדיריים אל תושבי המקום, מזיקים להתפתחות הפועל העברי בארץ-ישראל ועושים כל השפעה מצדו לבלתי אפשרית.

תרס"ח

יוסף אהרונוביץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף אהרונוביץ
רקע
יוסף אהרונוביץ

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף אהרונוביץ

  1. שאלת הפועלים בארץ-ישראל (מאמרים ומסות)
  2. מכתב לאליעזר שוחט (מכתבים)
  3. פורצי גדר (מאמרים ומסות)
  4. על הדגל (מאמרים ומסות)
  5. "זרים" במושבות (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יוסף אהרונוביץ בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף אהרונוביץ

יצירה בהפתעה
רקע

וַרשה

מאת אברהם לוינסון (מאמרים ומסות)

עיר ואם בישראל. עיר ששיכנה בתוכה שלוש מאות וחמישים אלף יהודים, הקיבוץ הגדול ביותר של יהודי-אירופה, מרכז היצירה והתרבות היהוּדית בגולה; אֵם שאספה תחת כנפיה הנאמנות רבבות-יהודים שוחרי-דעת ומבקשי-מעמד, פרחי כהוּנה ציבורית, פליטי-עיירות ספוגי-יזמה, צועני-תרבות ברוכי–כשרון.

עיר בעלת יחוּס עצמי. לא היה לה מברכת השפע הכלכלי של לבוּב העתיקה, מזוהר הרבנוּת של קראַקוי, מחריפוּתה של וילנה, בירת הגר“א, מהלמדנות והצדקות של לובלין, קריית המהרש”א, המהר"ם, החוזה הלובליני. ורשה לא קנתה לה שם ברבנים מופלגים, בראשי-קהילה ופרנסים מפורסמים, בספרי-דפוס או ערכי-אמנות עתיקים. בוורשה אין למחצוא אף בנין עתיק אחד הקשור בזכרונות עברנו ההיסטורי; בבית-העלמין שלה אין מצבות גאונים ואדירי-פרשנים ופוסקים, כמו בכל כרכי-פולין העתיקים. ואף-ע-פי–כן קיבלה היהדוּת הפולנית את מרוּתה, את שלטונה הרוחני, את משפט בכורתה הפוליטי. ורשה היהוּדית נתגברה- מתוך חבלי-מיזוג רבים – על ניגוּדים מחוזיים, על הבדלים פסיכולוגיים-תרבוּתיים, עדתיים וכיתתיים ואיחתה קרעי-יהדות לשלימות מדינית, סוציאלית ותרבותית.

היתה לה, לוורשה היהודית, דמות משלה, דפוסי-חיים ומחשבה משלה. ראשי מתבולליה – עם כל אמונתם העקשנית והתמימה באמנציפציה – היו, נדמה לי, יותר כנים לנפשם מאשר מתבוללי-המערב. הם נלחמו בסערת זעם לאידיאלים שלהם, לא נמנעו אפילו לשם הצלת שלטונם להתקשר עם מנהיגי “ההמונים החשוכים”, אולם משהתחילה שקיעת-שמשם ידעו לפרוש הצדה. כשנפלה מצודתם – הקהילה הוורשאית שנכבשה על-ידי הלאומיים, נסתלקו מההגה הפוליטי ונסתפקוּ באסימילציה חברתית בלבש. ה“פולנים בני דת משה” לא התמכרו אף פעם לשמד באותה מידה המונית, כמו בברלין, וינה ובודפשט. ההתבוללות הוורשאית היתה גם היחידה שביקשה לגשור גשר לרעיון הלאומי בצורת ה“ניאוֹ-אסימילציה”.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.