רקע
יוסף אהרונוביץ
לשאלת מלחמת המעמדות
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: בנק הפועלים; 1941

על סדר היום של פועלי ארץ-ישראל העמדה שאלת מלחמת המעמדות. לפי מצבם של העם העברי, של התנועה הציונית, של הישוב בארץ ושל העבודה והפועלים בה, הרי שאלה זו אקטואלית בשבילנו באותה מידה שהייתה אקטואלית שאלת “תיקון פגימת הלבנה”, אלמלי העמדנו אותה על סדר יומנו.

אך מכיוון שיש מי שהוא שמעמיד אותה, והרואה את עצמנו מחויב להעמידה, מוכרחים גם אנו להזקק לה ולהשתדל להציל את שארית העצמיות, שנשארה עוד לפליטה, בתנועת העבודה בארץ ושבלעדיה יהיה ערכה למטה מאפס.

דעה מתהלכת עתה בין חוגים שונים שתנועת העבודה בארץ איננה עוד זו שהיתה לפני חמש-עשרה – עשר שנים. היא התרחבה והסתעפה בהרבה, ולפיכך אין להסתפק עתה באותן ההנחות שהונחו ביסודה אז. במחננו נתווספו פועלים מכל הסוגים והכוונים. אפני הבנין של הישוב נשתנו. הולך ומתפתח אצלנו פרולטריון עירוני שלא בא כמעט אצלנו בחשבון אז. הזעזועים החברותיים הגדולים, שעברו על כל העמים בקשר עם מלחמת העולם, והמהפכות המדיניות והכלכליות שלאחריה שינו אף הם את הלך רוחם ודעותיהם של מחנות הפועלים שלנו. וכל השנויים הללו דורשים מאתנו במפגיע בקורת העיקרים והתאמתם למצב שנתהווה ושהולך ומתהווה. אנחנו איננו יכולים עוד “לגמגם” על חשבון הסוציאליזמוס – להיות סוציאליסטים, לעבוד עבודה בכוון סוציאליסטי ויחד עם זה להרתע מפני כל הגדרה מסוימת המזכירה באיזה אופן שהוא את המלה סוציאליזמוס, כמו שעושה זאת “הפועל הצעיר”. איננו יכולים עוד להמשיך את התנועה בלי יחס ברור ומנוסח לתנועת הפועלים בעולם ואיננו רשאים לטשטש את עיקר העיקרים של כל תנועת פועלים – את היסוד המעמדי.

כזה הוא, בקירוב, הלך הדעות במחנה אשר מחוץ למפלגתנו, שבשלו אנו באים לידי התנגשות בדעות ומלחמת מפלגות. וכעין זה אם כי בפחות ודאות, הוא גם הלך הדעות של חברים אחדים בפנים המפלגה, אשר בשלו הם באים לידי אדישות לעניני המפלגה ולהתרחקות מהם. ומובן מאליו, שאלה אשר אינם מודים בכל הלך הדעות הזה, החושבים אותו למוטעה ולמזיק לתנועתנו, הנם מכונים בפי מתנגדיהם בשם שמרנים, ימניים וכדומה. אגב: הכנוּי הזה הוא הוא הפוטר את בעלי “המחשבה המודרנית” מהצורך לדעת את תורת העבר הזה, להתעמק בה ולאמץ את כוח ההגיון שלהם בשביל להוכיח למתנגדיהם את צדקת דעותיהם – למה להם הוכחות, אם הכל מוכח מאליו ע“י ההבדל היסודי שבין הכנויים “מתקדמים” ו”שמרנים“, “שמאליים” ו”ימניים" וכו' וכו'.

והנה, בכדי לבחון אם יש לנו כאן עסק עם אותה הפרזיולוגיה השטחית, המתהלכת ברחוב היהודים זה כעשרים וחמש שנה, ושבה נלחמה תנועת העבודה בארץ-ישראל בכל כוח הכרתה, או שבאמת יש כאן חידוש יסודי – יסודי ולא חיצוני – שתנועתנו לא לקחה אותו בחשבון לפני שמונה עשרה שנים ולא ידעה על אודותיו, ושעליה על כן להתחשב בו עתה, – בכדי לבחון את כל זה עלינו לבדוק שוב אי-אלו מההנחות העיקריות שהונחו אז ביסוד תנועתנו. ואת הדבר הזה רוצה אני לנסות כאן, אך לא כשליח צבור, כי אם על דעת עצמי ועל אחריותי.

1. הסוציאליזמוס המטריאליסטי, המיוסד על תורת המעמדות ומלחמתם עם כל היותו ברור וגלוי עינים גם ביחס למטרה וגם ביחס לאמצעים, הנהו לא יותר ראלי מאותו הסוציאליזמוס התולה את עיניו בשמים. שניהם מנסים להפוך את האדם מיוצר ליצור ומאדון לעבד. אך הנסיון לא הצליח ולא יצליח. כל היגיעה הרבה, שיגעו מלומדים שונים, לקבוע את החוקים השולטים בתולדות פעולותיה של האנושות ולהכניסם לתוך מסגרת של מדע, הועילה, אמנם, להכניס הרבה טמטום ומכניות לתוך המחשבה בלתי-האמצעית של האדם, אבל לא הצליחה בשום אופן לבלום את התפרצות הרצון החפשי שלו, הבא מזמן לזמן והופך את הקערה על פיה ועושה את הקבוע לארעי ואת החוקי למקרי. כמה חוקים ממין זה נתבטלו בפרוץ המלחמה העולמית, וכמה מהם נתבדו עוד יותר עם הופעת הבולשביזמוס ברוסיה. אחת מעשרות הדוגמאות לכך היא זו: הסוציאליזמוס המדעי, שגילה את חוקי הפרוצס של התרכזות הקפיטל והשלטון בידי המעוט, ראה ב“אין מוצא” זה את המוצא:

כשיגיע הרע למרום פסגתו, כשההמונים ילחצו לבלי יכולת לשאת עוד, אז יתפרצו נגד לוחציהם ויביאו את הגאולה לאנושות. והנה לא היה, כמדומה, בהיסטוריה האנושית רע יותר גדול מזה שהביאה אתה מלחמת העמים האחרונה. וההזדמנות להתפרצות ההמונים היתה אף היא, כמדומה, במידה שלא יכלו לראות כמותה אפילו בדמיון: מצד אחד עמד הקומץ השליט, שלרגל המצב המיוחד לקח בידו את השלטון לא רק על החומר וכלי התוצרת ופירותיה, אלא גם על החופש של האדם, על דעותיו, על יחסיו המשפחתיים ועל חייו, ומהצד השני עמדו מליוני בני אדם, על-פי-רוב מהשדרות הכי מדוכאות במובן הסוציאלי, כשהם מזוינים מכף רגלם עד קדקדם בכל מיני נשק ומלאים מרירות עד כדי טרוף הדעת. לכאורה, הרי – ההזדמנות. ובאמת היו רבים שהאמינו כי עם גמר המלחמה תבוא המהפכה הסוציאלית, שהיא מוכרחה לבוא.

אך מה ראינו בפועל? דוקא באותן הארצות שבאו בחשבון בשביל מהפכה סוציאלית, לפי המבנה הכלכלי שלהן, דוקא בהן התגלתה בתוך ההמונים הרחבים שאיפה כבירה למנוחה ולהשבת הסדר לקדמותו. והתנועה הסוציאליסטית ירדה בהן עשר מעלות אחורנית, למרות הנסיונות הקלושים למהפכה שנעשו פה ושם. ועוד ראינו כי ברוסיה, שלפי המבנה הכלכלי שלה לא היתה מוכשרה עוד בשום אופן (על פי החוקים שקבע הסוציאליזמוס המדעי) למהפכה סוציאלית, דוקא ברוּסיה זו התפרצה המהפכה בכל נוראותיה, וכל החוקים שנחקקו a priori לא הועילו כאן. גורמים היסטוריים, תרבותיים, פסיכולוגיים, וכו', שלא באו בחשבון כלל, או שבאו בחשבון במדה מועטה מאד, פעלו כאן את פעולתם בניגוד לגורמים הכלכליים, אשר נועדו להיות המחוקקים העיקריים בפרוצס של המהפכה. המהפכה ברוסיה לא הצליחה, ומנקודת השקפתנו לא יכלה להצליח, לא משום שהתנאים הכלכליים לא הוכשרו אלא משום שהלבבות עדיין לא הוכשרו לכך. אבל עצם התופעה של המהפכה בארץ זו, בלתי המוכשרת לה מבחינה מדעית, דיה לשמש אבן בוחן לאמת המדעית שיש בכל ההנחות ממין זה.

כי אמתיות מדעיות בנות קימא הולכות ופוחתות גם במדעי הטבע, במדה שרוח האדם מצליחה בחתירתה לגלות את צפונותיו, ואינשטיין אחד – אם ההיפותיזה שלו תעמוד בפני החקירה האמפירית – עלול להרוס בנינים מדעיים שעמל של דורות הושקע בהם. אלא שיש בכל זאת תחומים שאין לערבבם. בשעה שלטבע אין גורמים אחרים, רצוניים, והוא כולו משועבד לאותו הגורם הנעלם, העומד עליו מששת ימי בראשית ומצוה אותו למלאות את תפקידו על-פי חוקים קבועים – ועל החוקר רק לגלות את החוקים האלה – הנה לאדם יש, מלבד הגורם הנעלם, גם גורמים פנימיים, רציניים, המשחררים אותו במדה כזו, כד כדי לעשותו שותף לטבע. מטעם זה, כשאיזמל המדע בא לנתח את רוח האדם, הוא קהה עד מאד.

כשם שבתופעות פיזיולוגיות ידועות אין להשען על ההרגשה הפנימית בלבד, ככה, להפך, אין להשען בתופעות הרוח על החקירה המדעית ולקבוע על-פי החוקים שגילתה זו את הלך-רוחו של האדם. והאדם, עם כל היותו “חיה חברתית”, איננו רק הנפעל של החברה כי אם גם, ובעיקר, הפועל שלה, הוא היוצר אותה והוא השולט בה שלטון רב. אם נקביל את תפקידו בחברה לעומת תפקידו בטבע, נמצא שבטבע יכולים האינשטיינים, לכל היותר, לגלות מה שכבר יש, אבל אין הם יכולים בשום אופן לשנות את פני הטבע. וכאן יכול איזה מחמד, נפוליון, או איזה לנין, לשנות את פני כל החברה כולה. באים, אמנם, אחר-כך המפרשים ומגלים את ההכרח ההיסטורי, הדוחף את המחמדים, הנפוליונים והלנינים לעשות את אשר הם עושים, אך הפתגם הציני של פרידריך הגדול: “אני אכבוש את שלזיה – וההיסטוריונים ימצאו אחרי כן את הסיבה לכך” – פתגם זה הוא המציין את הערך של כל הפרושים האלה.

בזה, כמובן, לא אמור שאין לתורת החברה ולמדעי הרוח כל ערך. בתור ממַינים, מסדרים, ומסכמים את הגלויים האינטואטיביים של הגאון, ודאי שיש להם ערך גדול. אך האסון הוא שכהניהם שוכחים את תפקידם בתור משרתי האינטואיציה ורוצים להיות אדונים לה, ולטשטש אותה. הם שוכחים כי: בשעה אחת של הארה אלהית נתן ישעיהו הנביא לסוציאליזמוס של כל הדורות הרבה יותר ממה שנתנו כל גדולי המדע הסוציאלי בכל דור ודור. בשעה אחת של הסתכלות ושל חיי רוח אינטנסיביים גילה דוסטויבסקי במסתרי הנפש של האדם הרבה יותר ממה שמעלים בחקירתם כהני המדע הפסיכולוגי, וברגע אחד של “התערותא דלעילא”, גילה האר"י, או רבי נחמן מברצלב, גילויים דתיים גדולים לאין ערוך ממה שמסוגלים לגלות כל מלומדי התיאולוגיה למיניהם. הם שוכחים את כל זה ולובשים איצטלא של מדע ומדמים ליצור “ספרי לימוד” לסוציאליזם, למוסר, לדת, לפסיכולוגיה, לאהבה, לספרות, לשירה, לאמנות וכו'. וכך נהיה זה שהכללים החיצוניים הולכים ונעשים לעיקר ושאיפת האדם, הכשרון והנטיה הפנימית – לטפל.

מי שרוצה, על כן, להכניס את השאיפה האנושית הכי-נעלה מימות דור ודור, את השאיפה לשויון גמור של בני האדם, לתוך מסגרת של חוקים אוביקטיביים, העומדים מחוץ לשאיפתו ולרצונו של האדם – הלזה כאילו עוקר את העץ משרשיו, תולה אותו באויר ומאמין, בכל זאת, שהעץ יגדל ויפרח גם שם. אנחנו איננו גורסים את הסוציאליזם המיכני הזה; איננו מאמינים לא במוסריותו ולא בריאליותו.

לפנינו עומד קודם כל האדם בכל שעור קומתו, שלמרות היותו קצר ימים ושבע רוגז וכבול לחוקי הברזל של הטבע, הנהו, בכל זאת, בן חורין במדה מרובה במלחמתו להשגת מאוייו. החיים והמות לא ניתנו בידו, אך תוכן החיים וצורתו בידו הם, והוא המתכנן והצר אותם. המצע לתקון סדרי החברה הוא, איפוא, לפי גירסתנו, בעיקר רצונו של האדם, בהכרתו המוסרית ובמידת יכלתו הפנימית. בצרופם של אלו מתגלית לפנינו הדרך לבנין חברה חדשה, ואנו שואפים לעלות עליה. בצרופי הסוציאליזם המטריאליסטי אנו רואים רק את הדרך לשנאה, למלחמה באמצעות הנשק של המתנגד ולהריסה ואנו סוטים מן הדרך הזו והלאה. אילו יכולנו לעמוד על השטח הכלכלי והמדיני, שעליו עומד הרוב הסוציאליסטי באירופה ובאמריקה, ואילו יכולנו להשתתף במלחמתנו בסדר הקיים, היינו אז עומדים בהתנגדות גמורה גם לנקודת המוצא שלו, וגם לדרך שבה הוא הולך ולאמצעים שבהם הוא משתמש.

2. אך אנחנו – לאמור, העם העברי ובתוכו גם פועליו, – מיום שנעקרנו מעל אדמתנו איננו עומדים על שטח מדיני וכלכלי אחד עם שאר העמים, כי אם תלויים באוויר. מסכמי התקופות משתדלים אמנם לתת צורה וסדר קבוע לתפקידים שמלאנו בכל תקופה ותקופה בתרבות העולם גם בהיותנו גולים מארץ לארץ. אך מעשה זה הוא פרי ההשתדלות להצדיק את קיומנו בעיני עצמנו ובעיני אחרים. האמת היא שבתור עם מילאנו בגולה בתקופות מסויימות אך ורק את התפקיד של המחזר על הפתחים, אשר בשעה שהדרכים משובשות הנהו היחידי המסוגל להעביר ידיעות ממרחקים וליצור קשרים. ואולם הדרכים חדלו כבר מזמן רב להיות משובשות ותפקידנו נעשה למיותר. עתה איננו ממלאים, בתור עם, כל תפקיד מיוחד, כי אם ניזונים מהשיורים של תוצרת אחרים.

לנו לעצמנו בתור עם אין מעמדות כלכליים מיוחדים גם לפי גירסת אלה, הרואים את החלוקה למעמדות כאמת האחרונה של המדע החברותי. יש לנו יחידים שהם לורדים אנגלים, יחידים שהם יועצי סתרים גרמניים, או בנקירים אמריקניים, צרפתיים, הולנדיים, בלגיים וכו' ויש לנו המון בית ישראל למיליוניו בכל העולם, שהם פבריקנטים קטנים, סוחרים וחנונים פעוטים, בעלי מלאכה, פדלרים, בעלי פרופסיות חפשיות מחוסרי משרות ופועלים שאין להם מקום עבודה. אלה המעטים, הנמצאים בתוך “הרבבה העליונה”, שנואים ובזויים בעיני חבריהם לשלטון על יהדותם ושאר המון בית ישראל – מספר מעמדיו כמספר פרנסותיו. בין “הרבבה העליונה” היהודית ובין המון בית ישראל אין כל יחסים, לא כלכליים (אם לא לחשוב את הפילנטרופיה), לא מדיניים (אם לא לחשוב את השתדלנות) ולא תרבותיים (אם לא לחשוב את הטמפל ואת “עבודת האלהים” המהוללה). לדבר על מעמדות מסוימים בעם ישראל הוא, איפוא, לא פחות אבסורדי מאשר לדבר על עם ישראל כעל עם השולט בעולם – מה שעושים האנטישמיים.

ואמנם, כשבאו בזמנם “פועלי ציון” להכשיר את ציונותם בעיני חבריהם המרכסיסטים, הוכרחו להאחז בהנחה, שהיהודים, לרגל היותם ממלאים בכלכלת העולם תפקיד של מתווכים, הנם מעכבים בעד פרוצס הפרוליטריזציה ומביאים נזק לארגון וחיזוק המעמד, והלכך עלינו להתרכז בטריטוריה מיוחדת, בכדי “לנרמל” את התפתחות המעמדות אצלנו. אלא שגורל ההנחה הזאת היה כגורל כל ההנחות ממין זה, שהן נובעות ממקורות הפלפול ולא מתוך הכרה פנימית ומציאות מוחשית – היא סותרת מנה ובה: באותה שעה שהכריזו על העדר מעמדות בעם העברי ועל הצורך בטריטוריה מיוחדת בכדי לפתחם, הכריזו גם על מלחמת מעמדות כעל הדרך לפתוחם, והרסו את היסוד שהקימו ושהיה רעוע למדי גם בלאו הכי.

ה“בונד”, שדגל אף הוא בסוציאליזם יהודי מיוחד, לא מצא כלל לנחוץ לנוע בעיונו לארצות בלתי נושבות ולחפש טריטוריות מיוחדות לפעולתו – הוא מצא את המעמדות היהודיים מוכנים ומזומנים לפניו בתחום המושב והתחיל תיכף בפעולות מלחמה אינטנסיבית נגד הפבריקנט הקטן ובעל המלאכה והחנוני הפעוט, ומה שלא הספיק להרוס מצבנו האוביקטיבי המיוחד בין העמים, הספיק הוא להרוס ב“רצונו הטוב”. הפרוצס הרגיל של הפרוליטריזציה היהודית בתחום המושב היה כזה: את מקום בעל-המלאכה היהודי לקח הגוי – והראשון “התפרלטר”, נדד למרחקים ונהפך למחזר על הפתחים בגליציה או לפדלר באמריקה.

שניהם – גם פועלי ציון וגם הבוּנד – חטאו לעם העברי: האחד בעיונו והשני במעשיו, ושניהם לא עצרו כוח ליצור תורה סוציאליסטית יהודית.

כי סוציאליסט יהודי, המכיר באיזו מידה שהיא במצבו המיוחד בתור בן לעם היהודי, איננו יכול בשום אופן להאחז בסוציאליזם המקובל, התולה את כל התקלות במשטר החברתי. תהיה דעתו על השאלה הזאת איזו שתהיה מבחינה פילוסופית כללית – גלוי וברור לפניו שתקלות העם היהודי לא במשטר החברתי יסודן ולא בשנויו תתוקנה. וסוציאליסט יהודי ציוני, אשר נגעי עמו נוגעים באמת ללבו יותר מכל שאר הנגעים שבעולם, הרואה את ההכרח בריכוז כל כוחות העם לשם עבודת התחיה הלאומית, ואת הקושי הרב שבעבודה זו, בשעה שכל העולם כולו נלחם בה – זה אינו יכול לעשות שקר בנפשו ולעבוד בעת ובעונה אחת גם לשם תחית העם לכל שדרותיו וגם לשם דיפרנציאציה, ופרוד ושנאה ומלחמת מעמדות בתוך העם. שני דברים סותרים כאלה בנושא אחד יכולים למצוא להם מקום רק בפלפול – אך בחיים אין להם מקום.

רק אותו יהודי שהשתחרר מהרגשת לאומיותו, שחי את חייו, המאמין שהוא חי את חייו מחוץ למציאות עמו, רק יהודי כזה, כשהוא נאחז בסוציאליזם המקובל – הוא מובן לנו, אף-על-פי שהוא זר לרוחנו. כל שאר הסוציאליסטים היהודיים למיניהם, הדוגלים בשם לאומיותם, או גם בשם ציוניותם, ויחד עם זה הם כורכים את לאומיותם ואת ציוניותם בסוציאליזם שאול מאחרים – הנם גם זרים לרוחנו וגם בלתי מובנים.

3. אנו באים לארץ-ישראל לא לשם פרוליטריזציה ולא לשם החשת ההתגשמות של הצדק בעולם, כי אם לשם תחיה לאומית, שהיא בשבילנו כיום מטרה כשלעצמה. כל התנועה הציונית והבטוי המוחשי שלה – העליה לארץ-ישראל, מענינים אותנו רק מבחינה זו, מבחינת התחיה הלאומית של העם העברי. אנחנו מכירים בגורמיה הסוביקטיביים של התנועה הזאת, שהם מרובים לאין ערוך מגורמיה האוביקטיביים, שעל כן כה קשה לה לההפך לתנועת עם והיא עדין זקוקה לנושא מיוחד. יש אמנם כוח דוחף אוביקטיבי המכריח את היהודי לנדוד מארץ אחת לשניה, אך בכדי שנודד זה יהפך למתישב, דרוש אחד משני התנאים: או שהארץ שמתישבים בה תפתח לפניו תיכף את אוצרות זהבה, או שהוא עצמו יהיה מחונן בפרספקטיבה היסטורית וברצון חזק במידה כזו, שיסכים להקריב את חיי ההווה שלו בשביל העתיד. התנאי הראשון איננו בארץ-ישראל: היא מסוגלת לשעשע בתקוות לעתיד את כל מי שירצה להקריב את חלבו ודמו עליה, אבל אינה מסוגלת להענות למבקשי עושר וחיים נוחים בהווה. התנאי השני איננו לעת עתה אלא נחלת יחידים, המצטרפים אמנם להרבה אלפים שהם בצרופם מסוגלים לגרור אחריהם גם אחרים ולהאציל עליהם מרוחם, אבל אלה אינם עוד – העם.

העליה לארץ-ישראל במידה שהיא באמת עליה לשם תחית העם, היא אפוא, רק עלית חלוצים בעלי הכרה היודעים מה שאין הארץ יכולה לתת להם עתה ומה שהם מחפשים בה לעתיד. והחלוצים האלה אינם תבלין לתנועה הציונית, אינם אמצעי תעמולה כי אם הם הנם התנועה: אתם – הכל, בלעדיהם – אין כלום. הם אינם שליחים של איזה מחנה העומד מאחוריהם, כי אם צריכים הם עצמם להקים וגם לחנך את המחנה, ועד שזה יוקם – הם הינם המחנה. מה שיבנה על ידיהם – אם על-ידי אלה שחיים אתנו כיום, או על-ידי אלה שיקומו אחרינו – יהיה בנוי, ומה שלא יבנה על ידיהם, לא יקום ולא יהיה. מצב העם וטבע הארץ שוללים כל אפשרות אחרת לבד אפשרות זו, ושום הגיון שבעולם לא יוכל לסתור את ההנחה הזאת.

וזו גם תפיסתנו על מהות התחיה עצמה: ראשיתה וגם תכליתה העליונה הן – פיתוח עובד עברי החי על עבודת עצמו ולא על ניצול זולתו, ובנין ישוב עברי עובד, היוצר ערכי חיים ומכניס לתרבות העולם את חלקו במידה שוה עם שאר העמים. בו, בישוב העברי העובד, אנו רואים את כוחנו הפוליטי והכלכלי בעתיד ואת תחית התרבות הלאומית בכל גילוייה – מחוצה לו אנו רואים את עצמנו גם בעתיד שקועים בביצת הגלות, ללא תוחלת וללא תכלה.

מי שאמר אצלנו – “דת העבודה”, יפה כיוון, אף-על-פי שמושג כזה זר בהחלט לרוחו של הפועל באירופה. שם היחס לעבודה מוכרח להיות הפוך: רק בני נסיכים ורוזנים, שאבות אבותיהם מדורי דורות אכלו הרבה, וחטאו הרבה, והגיעו מתוך רוב הוללות, שעמום ובטלה לידי התנוונות גופנית ורוחנית – רק מתוך אלה קמים ללפעמים מהללים ומעריצים של העבודה. ואולם בני בניהם של הפועלים, שאבות אבותיהם מדורי דורות נמקו ברעב, נחנקו בלי אויר וטעמו את טעם העבדות בכל נוולה וכעורה – הללו חושבים את העבודה לקללה. אך אנחנו איננו לא בני-נסיכים ורוזנים ואף לא בני פרוליטרים שהתיגעו בעבודה. בנים הננו לעם פרוליטרי, שהשלך מחוץ למחנה ושנשללה ממנו הזכות לעבודה. לא פועלים מחפשים כאן מקום לעבודה, כי אם עם שלם מחפש את מקום עבודתו בעולם.

בשדה הפעולה שלנו יש אבני נגף, שהושמו על כל מדרך כף רגל גם בידי הטבע וגם בידי האדם, ואין לשער את מידת ההתאמצות הדרושה בכדי להרחיקן; אך התאמצות זו יכולה להתבטא רק בעבודת בנין ולא בעבודת הריסה, רק בעבודת שלום ולא בעבודת מלחמה. הנושא היחידי למלחמה בשבילנו הוא סבל הירושה של הדורות, ללא חיי אויר וללא עבודה, וסבל המחשבות והמושגים שקבלנו מאחרים, בלי בחינה אם הקרקע שלנו מסוגל לקלטם.

מה תהיה צורת החברה שלנו בעתיד?

יש מי שרואה את מרום פסגת האידיאל בצורת חברה עובדת על יסודות שתופיים, ויש, להפך, מי שרואה את האידיאל בעבודה על יסודות אינדיבידואליים. אנחנו איננו מקבלים עלינו את התפקיד לקדם את פני החיים בהנחות מסוימות למפרע ולהכריע איזו מהצורות היא הנכונה ביותר. לנו חשוב בעיקר התוכן: חברה עובדת בלי מנצלים ומנוצלים. הצורות, במידה ובמקום שאינן מתנות את התוכן, הרי הן רק דבר שבטעם, ובנידון דידן אין הצורה מַתנה את התוכן.

מהאמור יש להסיק כי הסוציאליזם העברי, הקשור בתחית עם ישראל בארץ-ישראל ויונק רק ממקור זה ולא ממקורות זרים, עדייןן אין לו לא דמות ולא שם; יש לו נקודת מוצא ונקודת שאיפה, אך הדרך שבין שתי הנקודות תסומן בעבודה של דורות. להכשיר סוציאליזם כזה בעיני הסוציאליזם המקובל באירופה קשה בודאי ועוד יותר קשה לצרפו אליו ולכנותו בשמו. אך, אם הסוציאליזם מכיל בתכנו שאיפה לצדק ולשויון, בנגוד לגזל והחמס הקיימים עתה בחברה, הרי הנושא האמתי של תוכן זה בטהרתו הנהו החלוץ העברי בארץ-ישראל, ולו רק משום טעם זה, שאינו מקדש את האמצעים לשם המטרה, כי אם משתמש באמצעים כאלה, שהם עצמם כבר מכילים בתוכם חלק גדול מהמטרה.

לא בקולות וברקים ירדו דעות אלו לעולמנו, לא כצווי מפלגתי רשמי הופיעו. הן הובעו על-ידי אישים שונים של המפלגה, בזמנים שונים ובצורות שונות, במשך שמונה עשרה שנים, ועדין לא הגיעו לגמר בישולן ולבטוין השלם, אך הצלחתן היתה מרובה מכפי שאפשר היה לחזות מראש: עוד בראשית הופעתן, בהיותן עוד פרי-בוסר, החלו להקלט במוחות ובלבבות של צבור הפועלים בארץ ולהיות לו למורה דרך במעשיו. הגיעו הדברים לידי כך שציבור מאורגן שלם, פועלי-ציון בארץ-ישראל, מצא את עצמו במשך הזמן כה מושפע מדעות אלו, וכה רחוק במעשיו ממקור הדעות הישן שממנו ינק באופן ישר, עד שמצא לנחוץ לשנות גם את שמו הרשמי ולכנות את עצמו בשם “אחדות העבודה”. ואולם עם שנוי השם בא גם שנוי לרעה: במהדורתם החדשה שכחו פועלי-ציון את כל מה שהוכרחו לפלוט במהדורה הישנה והחלו שוב לינוק ממקור הדעות הישן שממנו התרחקו. עתה עומדים תלמידים מאתמול אלה ומונים אותנו בקפאון: “הא כיצד, הכל נשתנה מן הקצה אל הקצה – ואתם עדיין עומדים קפואים על הדעות הישנות שלכם, מבלי לזוז מהן?”

ועומדים אף אנו תמהים ושואלים: איזה יסוד נשתנה בחיינו הגורר אחריו גם שנוי יסודי בדעות?

ידענו, אמנם, שהיתה בינתים מלחמה בעולם, אשר בה נהרגו, היו לבעלי מום ויצאו מדעתם כשתי עשרות מליונים בני אדם ושבה דוכא רוח האדם עד לעפר. ידענו שקמה אחר כך ברוסיה מלחמה בולשביסטית, הממשיכה את מעשי ההרס של ימי המלחמה בלי הרף ובלי קץ ומבערת אחרי כל מה שנשאר עוד לפליטה מהמלחמה. ידענו גם שהולכת עתה ומתחוללת באירופה מהפכה שחורה, אם אפשר להתבטא כך, של יונקרים ופשיסטים מכל המינים והלאומים, המאימים לחדש עלינו את ימי הבינים בכל מוראם; ועל כולם – ידענו שעמנו הירוד והמדולדל ירד עתה ונתדלדל בחומר וברוח הרבה יותר ממה שהיה לפני המלחמה. כל זה גלוי וידוע גם לנו.

אך מה כל זה מלמדנו לגבי אותה השאלה שבה אנו דנים כאן? האם גילתה לנו המלחמה את היסודות הכלכליים הבריאים של עמנו ואת מעמדותיו המסוימים? האם נתגלו במשך הזמן הזה גורמים אוביקטיביים מוצקים לתחיתנו הלאומית? או האם התחילה ארץ-ישראל לגלות את אוצרות זהבה, והקפיטל והעבודה התחילו נוהרים אליה באופן טבעי, לשם עסק ותועלת הפרט ובלי מפריעים?

על השאלות האלו אפשר לענות רק בשלילה. המלחמה הבליטה עוד יותר את חוסר היסוד ואת הקבצנות שלנו, את הפריחה באויר ללא מגמה מסוימת. המצב המיוחד של עמנו בשנים האחרונות גילה בפרט ובציבור היהודי כשרון הסתגלות יוצא מן הכלל לכל מיני מצבים, אך לא נהפך, עם כל מוראו, אף במקצת לכוח דוחף לתחיה לאומית. בארצנו נתווספו לנו עתה מפריעים חדשים, שלא באו בחשבון לפני המלחמה, שלא יכלו לבוא אז בחשבון. באחת – לנו ברור עתה יותר מאשר לפני המלחמה, כי בכדי להשיג את מטרתנו זקוקים אנו לרצון לאומי מחושל ולהתאמצות ענקית, שאין לשער כלל את מידתה.

אמנם, העליה לארץ-ישראל היא עתה גדולה בכמותה משהיתה לפני המלחמה, אבל אל נשכח כי עליה זו מתבססת לא על היסוד הכלכלי הקיים בארץ, כי אם על כספי חוץ ועל אותו היסוד שהיא עצמה תיצור בכספים אלה. והיסודות הכלכליים, שהעליה יכולה להקים בארץ זו, מוגבלים בשתי אפשרויות: או היסוד של “לכו והתפרנסו זה מזה”, של מספר חנויות כמספר הקונים ומספר בתי-אוכל כמספר האוכלים וכו' – היסוד האוירי שהורגלנו בו בגלות ושהאידיאולוגים של עם-החנונים מטיפים לו גם כאן, באין להם פרספקיבה למוצא אחר; או יסוד כלכלי בריא של עבודת אדמה, הנותן אפשרות אחר כך להתפתחות נורמלית של עיר והנועד להשיב את עמנו לתחיה. בהתגבר בנו הרצון למהר ברבוי אוכלוסינו, אנו בעצמנו מעלימים עין לרגע מהמטרה העיקרית, תומכים בעליה גדולה ומגדילים, מדעת, את היסוד העירוני האוירי. אלה המרבים להשתמש בעובדה של ריכוז המונים גדול בעיר, עושים את עצמם כלא יודעים, שאין זה רכוז המונים הבא באופן טבעי, על-ידי ההתפתחות הטבעית של ענפי הכלכלה המושכת אליה המונים, כי אם ריכוז מלאכותי, הנעשה במחשבה תחלה ועל-ידי רצון של מרכזים שיש להם מטרה מסוימת. אנו רוצים בעליה, ומתוך שאין לנו אמצעים לבסס את העליה על יסודות רצויים לנו, הרי אנו מטים אותה העירה ויוצרים בשבילה יסודות כלכליים זמניים. אנחנו יוצרים בהלה של בנין על-ידי קרדיטי חוץ מכל המינים, שבין נותני הקרדיט נמצא גם הפועל. אנחנו תומכים בכל צל של איזו חרושת – בין שיש לה יסוד כלכלי ובין שאין לה – במידה שהיא יכולה לשמש מקום קליטה למעט, או הרבה עולים. אנו ממציאים מן החוץ תקציבים מיוחדים: לעליה, לעבודה, לקרדיט על מנת לגבות ושלא לגבות אותו וכו' וכו', והכל כדי ליצור איזו מסכת שעליה ירקם ויתפתח ישוב עברי. ההוצאות שלנו בכל הענפים גדולות מההכנסות, ואנו צועקים הידד לקראת כל יצירה קטנה וזוקפים את ההפסדים על חשבון הכבוש. כולנו, בלי יוצא מן הכלל, מתפרנסים ממקור אחד, ממקור חוץ, ובפגר התקציב הציוני – ובאה הארץ עד משבר. כל עבודתנו נמצאת עדיין במצב של תוהו ובוהו, וכמה אמנות דרושה בכדי ליצור בתוך התוהו ובוהו הזה סוציולוגיה של מלחמת מעמדות.

תרפ"ג

המלצות קוראים
תגיות