לוגו
על המשלחת
מיקום ביצירה:
0%
יוסף אהרונוביץ
שם היצירה...
mנחלת הכלל [?]
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשס״ד 2004
תוויות:

בשעה שאני כותב את הדברים האלה שוהים עוד בארץ אחרוני השליחים של המשלחת, שבאה הנה מטעם ההנהלה הציונית. המשלחת הזאת איננה שייכת לאותו סוג המשלחות, שתפקידן הוא לחקור את המצב, ללמוד, לאסוף חומר ולבררו ולהוציא, על יסוד הברור, מסקנות ידועות. אילו כזה היה תפקידה, כי אז היתה צריכה להיות מורכבה ממומחים במקצועות שונים וגם זמן שהייתה בארץ היה נמשך הרבה יותר. אך תפקיד המשלחת הזאת היה אחר לגמרי: לה היו מסקנות ברורות מראש, שהסיקה אותן עוד בשבתה בלונדון ושכאן היה עליה רק להגשים בפועל את התיקונים היוצאים מתוך המסקנות שלה.

ואת התפקיד הזה מילאה באמונה, אם כי לא עלה בידה “לתקן” הכל בבת אחת ובשלמות הדרושה.

מה הן מסקנותיה העיקריות?

א. להסתדרות הציונית אין אמצעים ואין לה גם תקווה לאמצעים בעתיד, לפחות בעתיד הקרוב. ולפיכך צריך להנהיג חיסכון ולהקטין את ההוצאות בארץ-ישראל עד המינימום.

ב. ההסתדרות הציונית רשאית לעסוק ולהשקיע כסף רק באותם הדברים, שהכנסותיהם מכסות את הוצאותיהם. החינוך, המשפט וכל שאר הדברים מסוג זה, שיש בהם משום הוצאה ואין בהם משום הכנסה, צריכים לעבור לגמרי לרשותם של מוסדות אחרים, ואין ההסתדרות הציונית רשאית לטפל בהם.

ג. החקלאות, שבה עוסקת עד עתה ההסתדרות הציונית בצורת קבוצות חקלאיות קואופרטיביות, איננה מכניסה עדין רווחים, כי אם, להיפך, נותנת הפסדים, וצריך, על-כן, לוותר עליה.

ד. ההגירה לארץ דורשת הכנה מוקדמת מרובה, ומאחר שלהסתדרות הציונית אין עתה אמצעים להכנה ולעבודה – מוכרחים תיכף להפסיקה.

ה. קרקעות אסור עתה לקנות: ראשית – משום שאין לנו אמצעים לכך, ושנית – משום שמחירי הקרקע גבוהים מאד. אם בכל זאת יעשה, או כבר נעשה, איזה מעשה בשטח זה – על אחריות עושיו נעשה, ואין ההנהגה אחראית לו.

בהתאם ל“תיקונים” הנ"ל, צריכות המחלקות הקיימות בוועד-הצירים להתקטן, ומהן – להבטל לגמרי.

אלה הן, בקירוב, המסקנות שהביאה איתה המשלחת ושעל יסודן ניגשה כאן מהיום הראשון לבואה “לתקן” את מצבנו בארץ. ואם לא בכל הצליחה, הרי האשמה לא בה, אלא באותם ה“מפריעים” שפגשה כאן על דרכה, אשר התעקשו משום מה ואינם רוצים לקבל את “התיקונים החשובים” המוצעים לפניהם.

מלבד התפקיד שאמור הוטל על המשלחת להשיג כאן גם דברים חיוביים שונים – בצורת הבטחות על הנייר – הצריכים לשמש בסיס לתעמולה הכספית באמריקה. תפקיד אחרון זה לא הצליח, לדאבון לב כולנו, ועוברים עליו בשתיקה, וצר מאד, כי דווקא בו מתגלה יותר מאשר בתפקידים אחרים, כל חוסר הבסיס של המשלחת ושל שולחיה גם יחד. קנית קרקעות, עבודה חקלאית, העליה, החינוך, צרכי היישוב הממשיים לשם התרבותנו והתבצרותנו בארץ – כל אלה אינם מספיקים בעיני מנהיגי הציונות לשמש בסיס לתעמולה בתוך העם. ולעומת זה, הבטחות על הנייר הן הן בעיניהם היסוד הנאמן לקנות בו את לב העם ולהלהיבו להתנדבות – ככה מאמינים העומדים בראש ההסתדרות הציונית, ובמגמה כזו הם עובדים את עבודתם.

על הציונות עובר עתה משבר קשה – מימרה זו נישאת עתה כל על השפתיים, ופירוש ניתן לה: אין אמצעים לבנין הארץ. ואלמלי היה פירוש זה נכון, אלמלי היתה סיבת המשבר באמת רק חוסר האמצעים, אפשר שלא כדאי היה להרעיש עליו עולמות. כי משבר כספי הוא דבר עובר, ואם אין לנו עתה אמצעים גדולים לעבודה גדולה, נסתפק זמן-מה בעבודה קטנה, עד שיבואו האמצעים הגדולים – תקוותנו לא תאבד על-ידי משבר עובר של איזו חדשים. אולם נאמנים עלי דברי חברי המשלחת, כי אין אמצעים עתה ולא יהיו גם בעתיד הקרוב, לאמור – שהמשבר הזה איננו משבר עובר. אלא, שהם רואים אותו בחוסר אמצעים כספיים, והאמת היא שחוסר אמצעים זה הינהו תולדה מחוסר הרבה דברים עיקריים, קודמים לאמצעי הכסף. בהנהגה הציונית חסרים אנשים בעלי אמונה, בעלי מעוף, חסרים בה: הצווי המוחלט, האישיות – היחידה או הקולקטיבית – שיש בכוחה לחייב, לגזור גזירה ולבטלה.

הציונות הרשמית לא היתה מעולם בעיני הרוב הגדול של נושאיה הרשמיים אלה מעין משאת-נפש לעתיד רחוק, מעין “והיה באחרית הימים”, שאינה מחייבת את מי שהוא לשנות את מה שהוא מהמטבע שטבע לעצמו בחייו בהווה. להיות חבר בהסתדרות הציונית היה יותר קל מאשר להיות חבר אפילו בלשכת “בני ברית”. ההסתדרות הציונית לא דרשה מעולם קרבנות, לא קראה להתנדבות, לא הטילה חובות גדולים על חבריה, ואם היה מי שפרץ את הגבול הרגיל ורצה להגשים את משאת-נפשו בחייו, הרי נחשב לדוחק את הקץ, ועשה מה שעשה על דעת עצמו, ואל-פי-רוב – למרות רצון המנהיגים.

התנועה הציונית היא אולי היחידה בין כל התנועות החברתיות והמדיניות הידועות בזמננו, שאיננה מטילה כל מצוות חובה על חבריה (מלבד השקל), והמשתדלת גם, במקרים רבים, לקרר את ההתלהבות, כשזו מתגלה באיזו פינה שהיא. במשך עשרות שנים עמדו הציונים והטיפו אמונה לקטני האמונה, והשתדלו לנטוע בלבם את ההכרה בצורך הגאולה ואת הרצון להיגאל, ואולם הם עצמם, בעלי ההכרה ובעלי הרצון, לא העלו על דעתם, שעליהם להיות הראשונים לעשות את המעשה שאותו הם דורשים מאחרים, כי על-כן חסרים היו הם עצמם את האמונה בדברי עצמם. בעלי היכולת שבתוך ההסתדרות ראו את עולמם בחייהם בזה, שזכו להיות ל“חברים נכבדים”, הבינונים אף הם מצאו את סיפוקם בתפקידים שנתנו להם לפי כבודם – כאלה כן אלה רחוקים היו מהרעיון להסיע את עצמם לארץ ולהשקיע בה את כוחותיהם. ורק מחוסרי האמצעים, אלה שאין להם מה להפסיד בשום מקום, ושלרבים מהם נהייתה הציוניות לא למשאת-נפש לעתיד-לבוא בלבד, אלא לתעודת-חייהם הם, הללו אמנם גילו תמיד את רצונם להשקיע את עצמם בתוך בנין הארץ, אך רצונם זה לא נתמך מעולם ביכולת הקולקטיבית של ההסתדרות.

כזה היה מצב תנועתנו תמיד. אך, כשהתנאים הפוליטיים בארץ היו קשים, אפשר היה להשתמש בהם בתור אמתלה ל“שב ואל תעשה”. ארץ-ישראל לא היתה אז מטבע עוברת לסוחר, לחשש מפני התחרות של אחרים לא היה מקום, ואפשר היה, על כן, להשתעשע בדמיונות הבל של “אלפים שנה חכינו – נחכה עוד”. העם ברובו הגדול ממילא לא דרש מהציונות כלום, ולא היה כל צורך להצטדק לפניו. ואותם המעטים, שדרשו עבודה תכופה בכל התנאים, הללו רצויים היו גם למתנגדיהם בתור תבלין נותני טעם, כי הם הכניסו לתוך התנועה תסיסה, חומר לויכוחים ולא נתנו לה להיקפא. במונח “משבר” לא היו משתמשים אז אלא לעתים רחוקות, כשנגלו חילוקי דעות בין המנהיגים בשל איזו “הלכה רופפת”.

עתה נשתנו פני הדברים תכלית שינוי. התנאים הפוליטיים החדשים עשו את ארץ-ישראל לסחורה מקובלת בשוק, והם הם החותכים את גזר דינה של הציוניות: או לגשת לבנין הארץ בכל המהירות, המרץ והכוח האפשריים, או לכרוך גם את תנועתנו זו האחרונה בגוילי שאר התנועות המשיחיות שקמו לו לישראל במשך ימי גלותו. העם אף הוא, בחלקו הגדול, העמד בתנאים כאלה, שהוא מוכרח לחפש בציונות לא רק פתרון אטי ל“חיי העולם” שלו, כי אם גם פתרון דחוף ל“חיי השעה” שלו, כי על חייו אלה נגזרה כליה ואין מפלט ואין מנוס ממנה בשום מקום אחר. וכאן הנה נגלה המשבר: כאן נגלה, שעשרות שנים עסקנו בחינוך העם ולא חינכנו לא את עצמנו ולא את האחרים, או – ביתר דיוק – לא חינכנו אחרים משום שלא חינכנו את עצמנו. כי הרי גם עתה עומדים מאות ואלפים בעלי יכולת חמרית גדולה ומטיפים לאחרים שיעשו ובעצמם אינם זעים ואינם נעים.

ואם באים עתה מנהיגים ומוציאים מהמצב שלנו מסקנות, כי על ההסתדרות הציונית להסתלק מהעבודה החקלאית של הקבוצות, מעבודת החינוך ומעלית החלוצים – לאמור: להמית את שארית הפליטה של נשמת הציוניות, ולדכא עד לעפר את האלפים האחדים שחינכו את עצמם להקרבה עצמית – ומהצד השני הם מאמינים, כי על-ידי חוזים והבטחות על הנייר יצליחו לעורר את העם להתנדבות – האם יש מקום להתווכח אתם?

ארץ-ישראל לא תבנה על ידינו בלי התנדבות גדולה של העם, ואפילו אם כל הנוטבלים שבאמריקה יתנו לנו את ידם ויסכימו להפריש חלק מהונם ולהשקיעו בעסקרים בארץ-ישראל. ונשאלת השאלה: המוכשר עמנו במצבו המוסרי כיום להתנדבות גדולה? ואמנם בכדי לענות על השאלה הזאת תשובה ברורה, לחיוב או לשלילה, חסרים אנו הוכחות ישרות לכך. ואף-על-פי-כן נוטה הדעה לחיוב. כי עמנו, גם במצבו המוסרי הירוד, אינו נופל במוסריותו בשום אופן מהעם הפולני, ואם זה האחרון הראה התנדבות כה גדולה בשביל שחרורו, אפשר, על-כן, להאמין שגם עמנו מסוגל לכך. ואם נקח עוד בחשבון, כי בכל תנועות השחרור, לרבות גם באלה של עמים השונאים אותנו, נתנו אנחנו אחוז של לוחמים אקטיביים גדול יותר ממה שנתנו אפילו העמים המשתחררים עצמם, הרי תהיה לנו הרשות להניח, כי אכן אפשר לעורר אצלנו התנדבות לשם בנין הארץ. אלא שבני אדם מתנדבים לא לשם דברים מפשטים, לא לשם קומבינציות פוליטיות, כי אם לשם תוכן ברור שהם מחפשים בחיים לעצמם ולבאים אחריהם.

שאלו את פי פועלי ארץ-ישראל: לשם מה הם סובלים ושומרים על עמדותיהם, ויגידו לכם, שלא לשם מולדת סתם בלי דמות ובלי דמיון הם נלחמים, כי אם לשם מולדת מסוימת לפי שהיא מצטירת במחשבתם הם. פועלים התגוללו לילות וימים בחפירות ההגנה של דגניה ב' ונהרגו בתל-חי לא לשם המקומות האלה כמו שהם – אלא לשם אותו התוכן שהם הכניסו במקומות אלו ובצורת עבודה זו.

אך הציונות הרשמית אינה נותנת תוכן לדוגליה. התוכן היחידי המקובל בתוכה: תחית השפה העברית והערכין הלאומיים, אף תוכן אלמנטרי זה לא היכה בה שרשים, ומנהיגיה מוכנים בכל רגע, לשם חסכון, לותר גם עליו ולהוציאו מרשותם. לשם מה, איפוא, יתנדב בעל-הבית היהודי? לשם עסק? אבל מי זה אינו יודע שבמקומות אחרים אפשר לעת עתה לעשות עסקים מוצלחים יותר מאשר בארץ-ישראל? שאלת הרדיפות והנדידה היהודית הרי לא תפתר על-ידי ארץ-ישראל אלא באופן חלקי. ממשלה אדירה, שיש בה בכדי להטביע את חותמה על מהלך הפוליטיקה העולמית, בודאי שארץ-ישראל לא תהיה, ואם לרחמים ולנדבות, הרי יש עתה בתוך העם צרכים וענינים מובנים לנדבנים הרבה יותר מאשר עניני הציוניות. ובלי תוכן מוסרי עמוק, בלי רעיון אנושי גדול, אין מעוררים התנדבות של עם. חשבונות של רווחים והפסדים ותכניות מיוסדים על מספרים אינם מספיקים לכך. וכל עוד שלראשי המדברים בציוניות לא יהיה תוכן ברור והם לא ידעו למה הם נתבעים ומה הם תובעים מאחרים, נהיה תמיד נדונים לעמוד על-יד השוקת השבורה, בלי כשרון לפעול ובלי יכולת להפעיל אחרים.

תרפ"א