בארץ-ישראל מתחילים להראות פנים חדשות, מאלה שחכינו להם כל כך הרבה שנים. מעטים הם עדין הבאים, אבל גם זו לטובה. “בחודש זה שלחנו לכם מאה ועשרה צעירים, ואנו מקוים כי בחדשים הבאים ילך המספר ויגדל” – ככה כותבים לנו חברינו משם. ואנחנו מקבלים את האורחים היקרים האלה בהתרגשות גדולה ורוצים לראות בהם את ההתחלה של אותו הדבר שכל כך הרבינו להגות בו בשנים האחרונות. אמנם, בלכת החבר הממונה לכך לפגוש את שלשים–ארבעים הבאים, נטפלים אליו בדרך חמשים, ששים יוצאים, העומדים להפליג באותה האניה עצמה שהביאה את החדשים. ויש גם שהיוצאים – יוצאים שלא מתוך הכרח, או שיוצאים בעזרת המוסדות הרשמיים שלנו – מה שצובט את הלב עד לידי כאב.
אמנם: עבודת ההכנה של שתי השנים האחרונות לא הספיקה עדין להכין עבודה אפילו בשביל מאה הבאים הראשונים, וסדור העליה הקטנה הזאת שם, והסדורים הזמניים בעבודה פה עולים בעמל אין קץ ובהתאמצות יוצאת מגדר הרגיל. גם הלבבות לא כולם פתוחים לקראת האורחים האלה, והמסתדרים לא כולם נשארים בסדורם לאורך ימים – ואפילו בגבולות של “סידור זמני”, ואף-על-פי-כן גדולה היא השמחה במעוננו ביום בוא איזו עשרות בחורים ובחורות צעירים.
והעולים החדשים רובם מגליציה הם באים; צעירים בשנים, בריאים בגופם, מוכשרים בעבודת החקלאות – והם מדברים יפה עברית ומסוגלים להכניס הרבה חיים ורעננות לתוך מחנה העובדים שהזדקן מרוב סבל. יש לציין בשמחה את ההכרה שהגיעו אליה חברינו בגולה, כי למען עלות לארץ-ישראל צריך להתכונן מראש בידיעת העבודה ובידיעת השפה – דבר העשוי להציל גם אותם וגם אותנו מהרבה פגעים, הצפויים לעולה החדש שבא בלי כל הכנה. ואולם יש חלק אחד מעבודת ההכנה שעדיין לא שמו אליו לב כלל, לצערנו, והוא: ידיעת המציאות שלנו והחתחתים שבדרכי העבודה כאן.
אחרי עבודה קשה, עלבונות ויסורים של שנים, בא הפועל העברי בארץ-ישראל לידי הכרה, שדרכי הישוב אשר בהן הלכנו עד כה: קפיטל פרטי ועבודה שכירה, לא תביאנה לנו לא את גאולת העם ולא את גאולת הארץ. בכדי להגיע לאותן התוצאות, שהציוניות, על פי עצם מהותה מתכונת להן, צריך לשלול בהחלט את הדרכים הישנות ולאחוז רק בדרך היחידה: עבודה לאומית, באמצעי הלאום ועל קרקע הלאום. מובן, שדרך חדשה זו אף היא איננה סוגה בשושנים. רבים מחברי הקבוצות – מביאים אותם, לעתים, גלויי הכאב של חפוש דרכים עד לידי יאוש. בתנאי החקלאות הנוכחים שלנו הרי רבים מהעובדים על קרקע הלאום רואים את עצמם כסמוכים על שולחן הלאום, ודבר זה גורם להם ענויי נפש לא פחות מאשר השירות אצל בעל הקפיטל הפרטי. ואולם נושאים הם בדומיה את סבל המציאות המנוולת ומתחממים לאור השאיפה מהתקוה לשנות את המציאות הזאת ולסלול דרכים חדשות. ובמדה שהסוללים האלה יתרבו בארץ, סוללי דרך מתוך הכרה, באותה המידה נתקרב יותר לפתרון. ואולם אם הללו יורדים מעל האניה, והדרך, הדרך “בהא הידיעה”, כבר ברורה לפניהם, ברורה עד כדי לבעוט בעבודה אחרת מחוץ לאותה דרך, כי “לא לשם כך באו הנה”, הרי הם נמצאים חסרים עיקר העיקרים שבהכנה – ההכנה להיות חלוצים וסוללי דרך לעם.
ישימו נא חברינו בחוץ-לארץ לב לדברים האלה. גם כיום אפשר להכניס עוד אלפי אנשים לארץ בלי להביא לידי שום קטסטרופה, אם העולים יהיו מוכנים לכל עבודה, ולא רק לעבודה בקבוצות. ואפשר, להיפך, להביא לידי קטסטרופה גם על ידי הכנסת מאה אנשים, אם אלה לא יהיו מוכנים למה שהיו מוכנים חבריהם שקדמום.
תר"פ
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.