מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בּחַבלי אדם (על אליעזר יפּה, בּשלוֹשים למוֹתוֹ)

מאת: ברל כצנלסון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל-אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל; תש"ו, 1946

סוגה:

שפת מקור: עברית

בּאתי לא כּדי “ליצג” את מישהוּ, וגם לא כּדי לפרוֹע חוֹב של כּבוֹד. גם אילמלא הוּזמנתי לבוֹא הייתי בּא, מפּני הצוֹרך להשׂיח את לבּי, לשׂוֹחח עם חברים על אליעזר יפה.

כּשנעקר מתוֹכנוּ קרוֹב מבקשים אנוּ להשתיק את הכּאב ולסתוֹם בּמשהוּ את החלל. ואנוּ נאחזים בּמעשׂים, על פּי רוֹב בּמעשׂים מדוּמים. "מקימים “שֵם” לנעדר על בּית, על רחוֹב, על ישוּב. בּז’רגוֹן החדיש – “מַנציחים”, כביכוֹל. ויש ידידים וּמעריצים הדוֹרשים את כּבוֹד הנערץ ותוֹבעים “הַנצָחה”, כּאילוּ בּזה גוֹמלים חסד של אמת עם הנעדר. איני מוֹצא קוֹרת-רוּח בּצוּרוֹת-פּרידה אלה. אדרבּא, אני מוֹצא בהן עלבּוֹן. בּוֹש אני, שאוּמה בּעלת היסטוֹריה של אלפי שנים, אוּמה דהיה לה משה רבּנוּ וירמיהוּ ור' עקיבא הוֹפכת את ארץ-ישׂראל כּוּלה למצבת-זכּרוֹן לדוֹר אחרוֹן. מַזכּרת כּזאת אין בּה להעמיק את הזכּרוֹן. ואין בּה כּדי לקיים את הדמוּת.

ההוֹלכים מאתנוּ לא ישוּבוּ אלינוּ, אנחנוּ נלך אחריהם. וּמה שבּידינוּ, בּשׂר ודם, לעשׂוֹת בּאמת הוּא פּשוּט וּמוּעט: להעמיק את הזכר בּלבּנוּ וּלמסרוֹ לזוּלתנוּ בּמידה שניתן לנוּ למסוֹר. וזאת רוֹצה אני לעשׂוֹת, בּמידה שניתן לי. כּשאנוּ רוֹצים למסוֹר את סוֹד קסמוֹ של אדם יקר לנוּ, נוֹכחים אנוּ כּמה מוּעטים האמצעים שבּרשוּתנוּ.

אליעזר היה שוֹנה מרבּים. בּכמה בּחינוֹת היה שוֹנה מכּוּלנוּ. החברים הזוֹכרים את ימיו הראשוֹנים של אליעזר בּתוֹכנוּ ודאי יזכּרוּ כּי גם בּחיצוֹניוּתוֹ וּבהליכוֹתיו היה אחר ממה שהיינוּ אנחנוּ בּאוֹתם הימים.

התזכּרוּ כּצד היינוּ מהלכים, כּצד היינוּ לוֹבשים – הכּל זעק בּנוּ, סער, פּרץ. הבּשׂוֹרה שנשׂאנוּ בּלבּנוּ לא לבשה מחלצוֹת. היא יצאה בּטלאים, קרוּעים-בּלוּאים. קוֹלוֹתינוּ והליכוֹתינוּ לא נתבּרכוּ בּהרמוֹניה. פּרקנוּ מעלינוּ לבוּשים, פּרקנוּ נימוּסים, פּרקנוּ עוֹלמוֹת – ולא תמיד בּהבחנה מרוּבּה. פּרוּעים היינוּ בלבוּשנוּ – תערוֹבת של רוּסיה וערָב – פּרוּעוֹת שׂערוֹתינוּ, פּרוּעים בּעוֹלמנוּ הרוּחני, אשר הזהב הטוֹב והסִיגים דבקוּ בּוֹ ללא הפרדה. מה שוֹנה היה אליעזר מכּל זה.

זוֹכר אני את פּגישתי הראשוֹנה עם אליעזר בּימים שהיה חדש אתנוּ. מאוֹתן הפּגישוֹת הזכוּרוֹת יפה. התהלכנוּ על שׂפת הירדן, בּקרבת אוֹתה “ביצה” אשר לאחר שנים עתיד היה אליעזר לעסוֹק בּיבּוּשה, והתגלינוּ זה לזה. לא רבּים היינוּ אז בּארץ, וציפיּנוּ לאשר יבוֹאוּ. וּמבּין הבּאים – לא מעטים הכזיבוּ. אלא שתמיד הוֹספנו לחכּוֹת, למי שיבוֹא ולא יכזיב. ויש שבּא אדם וּמיד הכּרתּ בּוֹ: הנה נצטרף מישהוּ שיש עמוֹ תוֹספת של ממש. ידיעה זוֹ נתלַותה לפּגישה עם אליעזר עוֹד בּטרם אדע מה יהיוּ חלוֹמוֹתיו.

איזה בּחוּר היה זה? לבוּשוֹ נקי, לא מן הבּא בּיד אלא תפוּר לגזרתוֹ, מגוּלח למשעי, בּעל נימוּסים, שקט בהליכוֹתיו, קוֹלוֹ לא ירים. לא רגשן, לא מַרדן, לא “שאטר”1, לא “לב קרוּע”, חיצוֹניוּתוֹ לא היתה עמה שוּם “הכרזה”: לא מַחריב עוֹלמוֹת ולא בּוֹנה מגדלוֹת.

והבּחוּר החדש הזה כּבש במהרה לבבוֹת. בּלי גוּזמה אפשר לוֹמר: כּל לב. הוּא נתגלה כּכליל-כּשרוֹנוֹת, כּכליל-סגוּלוֹת. רבּים כּבר מנוּ את כּשרוֹנוֹתיו ואת סגוּלוֹתיו, ולא אחזוֹר. המפליא בּעיני הוּא לא רק ריבּוּי הכּשרוֹנוֹת והסגוּלוֹת אלא זיווּגם. נתאחדוּ בּוֹ צדדים שכּרגיל אינם מזדווגים. צירוּפי-תכוּנוֹת שלא ידענוּ כּמוֹתם.

אהבת-האדמה שלוֹ לא היתה מן המין השכיח. לא היתה צבוּעה בּצבע החקלאוּת הפּרימיטיבית, מבּית-מדרשה של העמממיוּת הרוּסית, עם פּוּלחן ה“מוּז’יק”2 אוֹ ה“פּלח”. הוּא צירף אליה כּשרוֹנוֹת טכניים, אמוּנה בּמדע ואהבת “ההמצאה”.

היוּ בּינינוּ אנשי-חלוֹמוֹת, והם קצרי-יד וּמהלכים בּעוֹלם לא להם. היוּ אנשי-מעשׂה, והם לוֹעגים לחלוֹמוֹת. אליעזר היה צירוּף מוּצלח של איש-הרוּח העוֹשׂה עצמוֹ שליח המעשׂה, המבקש לעשׂוֹת כּל חלוֹם שלוֹ מעשׂה.

איש-תכניוֹת היה. היוּ בּינינוּ בּעלי-תכניוֹת, אך אצלוֹ נצטרף לכך כּשרוֹן-אִרגוּן, יקר-המציאוּת בּקרבּנוּ מאז ועד היוֹם.

רך ועדין בּמַגעוֹ עם הבּריוֹת, ועם זאת תקיף בּהחלטוֹתיו. לבוּשוֹ ענוָה, ועם זאת הרי הוּא בּוֹטח בּעצמוֹ, בּקטנוֹת וּבגדוֹלוֹת, וּמַשרה מבּטחוֹנוֹ על סביבתוֹ. וּבבטחוֹנוֹ בּעצמוֹ אין שמץ של אוֹתה גסוּת-רוּח המצוּיה אצל תקיפים.

אינדיבידוּאַליסט קיצוֹני, והוּא משמש את הרבּים, וּמתיצב בּראש הרבּים. דוֹגל בּצדקת “היחיד” ותוֹבע משמעת ציבּוּרית תקיפה, ויוֹדע להטיל אוֹתה, קוֹבע עקרוֹנוֹת וּכללים כּחוֹק בּל יעבוֹר, והוּא גם משבּר אוֹתם בּחליפוֹת-רוּחוֹ.

וגם בעוֹלמוֹ הרוּחני היה שוֹנה מאתנוּ. הדמוּיוֹת הגדוֹלוֹת של העליה השניה, עם כּל מקוֹריוּתן האישית ושרשיוּתן היהוּדית, עברוּ כּמעט כּוּלן – בּמַהדוּרה שוֹ אוֹ אחרת – את כּבשן התרבּוּת הרוּסית. לא תשוֹער דמוּתוֹ הרוּחנית של יוֹסף אהרוֹנוֹביץ מבּלעדי השפּעת הפּוּבּליציסטיקה הרדיקלית הרוּסית. אי אפשר להעלוֹת על הדעת את הוֹפעתוֹ של י. ח. בּרנר כּמוֹת שנתגלה אילמלא “הספרוּת הגדוֹלה” של רוּסיה. וגם א.ד. גוֹרדוֹן, אשר כּל כּך הקפּיד שלא להלָכד בּאיזוֹ רשת זרה שהיא, לא היה יכוֹל להיוֹת מה שהיה אילמלא אוֹתוֹ עוֹלם רוּחני רוּסי, שמתוֹכוֹ הכּיר את עצמוֹ וחשב על עמוֹ. אך כּשאני שוֹאל את עצמי: מה היתה יניקתוֹ הרוּחנית של אליעזר, נוֹסף על מוֹרשת בּית-אבּא? – אינני יוֹדע לענוֹת. לא הלכתי לחפּשׂ בּספרים, ואיני מדבּר אלא על יסוֹד התרשמוּתי מאז. אם זכרוֹני אינוֹ מַטעני, הרי לא הרגשתי אצלוֹ מעוֹלם שימוּש בּציטטה לוֹעזית אוֹ בּמוּנחי-לוֹעז. אף על פּי שיצא מרוּסיה עלם מבוּגר לא היה ניכּר בּוֹ שהתרבּוּת הרוּסית תוֹפסת מקוֹם כּלשהוּ בעוֹלמוֹ הרוּחני. היסוֹד האמריקאי ודאי היה ניכּר בּוֹ, כּי היה מצוּי אצל ספרי-מדע וספרי-עֵזר אמריקאיים, אך אינני יכוֹל להיזכר אם גילה יחס כּלשהוּ לספרוּת ולשירה של אמריקה.

יתר על כּן: כּשאני מבקש להכּיר מה היוּ מקוֹרוֹת היניקה העבריים שלוֹ אינני מוֹצא אף דבר זה פּשוּט כּל כּך. לא אוּכל לוֹמר שהספרוּת העברית החדשה תפסה אצלוֹ אוֹתוֹ מקוֹם שתפסה בּחייהם של אחרים מאנשי העליה השניה. לא היתה לי הרגשה שאוֹתוֹ הטריד והעסיק מה שהעסיק אוֹתנוּ אצל בּרנר, למשּל, אוֹ בּספרוּת הצעירה בּכלל. וגם לא היה רוֹשם שאחד-העם אוֹ בּיאליק הם בּמחנכיו ובּמדריכיו.

תאמרוּ – וּבכן, ספרוּת תוֹרנית? אף על פּי שוַדאי למד בּנעוּריו הרבּה תוֹרה, לא ראיתי בּוֹ את “היהוּדי התלמוּדי”, כּאשר ראיתי, למשל, בּאהרוֹנוֹביץ וּבבּרנר. ידעתי שבּבית-אביו נשם אויר של חסידוּת ואפילוּ של קבּלה, ואין לי ספק שמתחת ל“נגלה” הפּשטני והרציוֹנליסטי שלוֹ היה מחלחל גם איזה “נסתר”, משרשם של מקוּבּלים וּמשיחיים. ואף על פּי כן ראיתיו כּאדם אשר עלה מן התנ“ך. העברית המקראית שבּפי עטוֹ לא היתה אצלוֹ לבוּש חיצוֹני ולא מַניֶרה ספרוּתית. היא גם לא היתה חיקוּי ללשוֹן המליצים. לא היתה זוֹ לשּוֹן שאדם מסַגל לעצמוֹ. היא חיתה בּוֹ. ולא בּלשּוֹן המקרא בּלבד דבק – לשוֹן עברית לא היתה בּעיניו אלא לשוֹן מקראית – אלא בּתוֹכן שאליו היא צמוּדה, בּרוּח המחיה את לשון המקרא. התנ”ך היה היסוֹד המכריע בּעוֹלמוֹ הרוּחני. אש-התמיד שלחשה בּוֹ הוּדלקה משלהבת-התנ"ך.

וּבאוֹר התנ“ך הוּאַר גם אוֹצר מוּשׂגיו הסוֹציאליים. אינני יוֹדע אם בּזמן מן הזמנים הגדיר את עצמוֹ כּ”סוֹציאליסט". יוֹדע אני זמנים שבּהם עמד בּקשרי-פּוּלמוּס עם דעוֹת סוֹציאליסטיוֹת, התוַכּח כּאשר יתוכּח לא אדם חיצוֹני, מבטל-סתם, אלא כּאדם אשר הדבר נוֹגע לנפשוֹ. מי שרוֹאה לתוֹכם של דברים ולא לקליפּתם, מי שהבחנתוֹ בּערכים סוֹציאליסטיים איננה תלוּיה בטרמינוֹלוֹגיה וּבחליפוֹתיה, יכוֹל היה להכּיר מיד שלפניו לא אחד מן הרבּים “השוֹללים את החברה הקפיּטליסטית”, כּי אם אדם המנוּגד לה בכל הוָיתוֹ. רבּים “השוֹללים” היוֹדעים “להסתדר” עם משטר-הבּצע וּלהשלים בּין השקפוֹתיהם “השׂמאליוֹת” לבין חייהם הבּוּרגניים. אליעזר לא היה לגבּי החיים הסוֹציאליים אדם של “שתי רשוּיוֹת”. ניגוּדוֹ לחברה הקיימת לא היה דבר-הלכה אוֹ דבר-שׂפתים. יותר מלכמה אחרים היתה לוֹ אפשרוּת “להסתדר” בּכל מקוֹם, אך שלילתוֹ היתה אקטיבית, מחייבת. וציוֹנוּתוֹ, שהיתה ציוֹנית-ראשוֹנית, “כּללית”, כּללה את מוּשׂגיו הסוֹציאליים, את ערך העבוֹדה וערך האדם העוֹבד, וערך האשה בעבוֹדה וּבחברה. לא אוּכל לוֹמר בודאוּת, אך היה לי הרוֹשם, כּי אמריקה זוֹ, שנטעה בּוֹ כּמה מוּשׂגים רציוֹנַליים-טכניים, היא גם האצילה עליו מהלֶך-הרוּחוֹת הבּיקרתי אנַרכיסטי שהיה רוֹוח בּאוֹתם הימים בּחוּגים מסוּימים של אינטליגנציה וּפוֹעלים.

בּעוֹלם העשׂיה היה אליעזר איש-תנוּפה, ולא רק מעֵז וּבבעל-יכוֹלת, כּי אם גם חַדשן. היה שייך מטיבוֹ למשפּחת מתקני-עוֹלם, אשר לא בּאוּ לעוֹלם לשבת בּמנוּחה, כּי אם לשנוֹת וּלתקן. מידוֹת שוֹנוֹת בּמתקני-עוֹלם, הצד השוה שבּהם שכּוּלם מנוּגדים להוֹוה ונוֹשׂאים נפשם לשינוּיוֹ וּלתיקוּנוֹ היסוֹדי. יש בּהם בּמתקני-עוֹלם שהם יצוּרים – ואם גם כּבּירים – נטוּלי-שרשים, המסתוֹבבים כּ“גלגל לפני סוּפה”, העוֹלם נראה להם מפוּלש, והם צוֹעדים בּוֹ לקראת חזוֹנם ללא שיקוּלים יתירים וּמעצוֹרי נפש, ולא חשוּב להם מה יִגָרף וּמה יסתחף. ויש מתקני-עוֹלם שצמחוּ מתוֹך קרקע

רוּחנית דשנה, ושרשיהם העמיקוּ בּמוֹרשה תרבּוּתית, וציפּייתם לעתיד מזוּוגת עם תחוּשה היסטוֹרית. אליעזר היה נמנה עם סוּג זה של מתקנים, הנוֹשׂאים בּלבּם אוּטוֹפּיה של עוֹלם-עתיד, אשר איננוּ מתחיל מנייר חלק, כּי אם ארוּג בּמַסכת-הדוֹרוֹת.

פּרשת העשׂיה של אליעזר בּקרבּנוּ מתחילה מן “ההסתדרוּת החקלאית בּגליל”. כּבר נזדמן לי לספּר בּחייו של אליעזר כּי הוּא שעשׂה את “וַעד פּוֹעלי הגליל” שלנוּ – גוּף רוֹפף, חסר כּל חישוּקים ארגוּניים, דל-מַעשׂ, מסתפּק בּחיפּוּשׂ עבוֹדה לחברים, בּמשׂא-וּמתן עם אכּרים וּמנהלים, וּבכינוּסים לעת-מצוֹא – ל“הסתדרוּת”, עם כּל הכּרוּך בּה, עם מסים ועם משׂרד, עם “פּקידוּת” ועם מַתן פּקוּדוֹת. אליעזר, האינדיבידוּאליסט השלם, האנַרכיסט בּהשקפוֹתיו, היה למעשׂה הראשוֹן אשר הביא לציבּוּר פּוֹעלי ארץ-ישׂראל את יסוֹד-האִרגוּן והמרוּת ההסתדרוּתית. אנחנוּ, שקדמנוּ לוֹ, היינוּ נוֹטים – אם מתוֹך אָפינוּ והלָך-רוּחנוּ ואם מתוֹך חוֹסר כּשרוֹן אִרגוּני – להניח שהדברים יסתדרוּ מתוֹך הסכּמה חברית ומַאמַצים רוּחניים בּלבד. הוּא הראשוֹן שבּינינוּ שחוֹנַן בּכשרוֹן אִרגוּני גדוֹל. הוּא עשׂה את ההסתדרוּת החקלאית לגוּף משקי, המוּכן לקבּל על עצמוֹ – לפני היוֹת “סוֹלל-בּוֹנה” – הנהלת עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּביצוּען. קשה לתאר עתה איזה מפעל גרנדיוֹזי ונוֹעז היה בּאוֹתם הימים מעשׂה יִבּוּש הבּיצה בּכנרת! ושוּם שביתה לא התנהלה בּאוֹתם הימים בּמרץ אִרגוּני וּבתקיפוּת אישית כּשביתת סג’רה! ואחר כּך בּאוּ מפעל אחרי מפעל: “גן הירק”; הכשרה חקלאית לפוֹעלוֹת בּמקוה-ישׂראל; ספרי-לימוּד חקלאיים; “השׂדה”; מוֹשב-העוֹבדים; “תנוּבה”. בּכל המעשׂים האלה שיקע אליעזר מחזוֹנוֹ וּמיזמתוֹ וּמיכלתוֹ. הוּא זכה להיוֹת הפּוֹתח בּמפעלים בּני-קיימא, החיים את חייהם העצמיים גם לאחר שאביהם-מחוֹללם פּרש לוֹ. פּרישה זוֹ, שהיתה מלַוָה את כּל עשׂייתוֹ – היתה לוֹ לגוֹרל.

אוֹדה, יוֹתר מדעוֹתיו וּממעשׂיו של אליעזר מרתק אוֹתי גוֹרלוֹ האישי. ראה זה גוֹרל אדם: מכּל מה שיסד וּבנה לא שׂרד בּידוֹ מאוּם. הוּא לא החזיק בּדברים. הוּא לא עשׂה אוֹתם אחוּזת-נחלה לעצמוֹ. יש בּני-אדם דלי-רוּח, אשר בעשׂוֹתם דבר-מה אוֹ בּהצטרפם לדבר-מה הרי הם מחזיקים בּקרנוֹת המפעל לבל ישָמט, חלילה, מידם. אליעזר היה בּן סוּג אחר. הוּא היה משמיט מידיו כּל מה שיצר. אני מעֵז לחשוֹב, כּי בּסוֹפוֹ של חשבּוֹן כּל מה שעשׂה והקים לא היה מניח את דעתוֹ, וּלפיכך היה מַרפּה מיצירי רוּחוֹ. אוֹתוֹ “פּטריוֹטיזם” של בּני-אדם הרוֹאים את פּעלם הציבּוּרי כּאחוּזת-נחלתם, וּלפיכך הם שוֹמרים לוֹ הערכה יתירה בּכל המצבים והתמוּרוֹת – היה זר לוֹ.

בּאמריקה רוֹוחת האִמרה כּי “שוּם דבר אינוֹ מצליח כּמוֹ ההצלחה”. ואִמרה זוֹ כּבשה לא את אמריקה בּלבד. כּל העוֹלם כּוּלוֹ נעשׂה “אמריקאי”. אנחנוּ חיים, כּמדוּמני, בּתקוּפה של פּוּלחן “ההצלחה”. מה יתרוֹן לאדם בּכל עמלוֹ ובכל חיי רוּחוֹ, אם הוּא “לא יצלח”? בּמוּבן זה רבּים גם אצלנוּ חניכי-אמריקה, בּין שהם עצמם “מצליחים”, בּין שהם מתפּעלים מן “המצליחים”. מבּחינה זוֹ לא היה אליעזר יפה “אמריקאי” כּלל וכלל. הוּא היה מהאנשים הבּוֹעטים בּהצלחה, אשר איזה “משהוּ” חשוּב להם לאין-ערוֹך מכּל הצלחה. “משהוּ” זה אפשר הוּא בּלתי-נתפס לאחרים, בּלתי-נחשב בּעיניהם.

לא היה בּשעתוֹ אדם “מצליח בּכל דרכיו”, מקוּבּל ונערץ מאליעזר בּקרבּנוּ. אך הוּא לא ראה זאת כּ“רכוּש” שצריך לשמוֹר עליו. הוּא היה בּן-חוֹרין לגבּי המפעלים שעמד בּראשם, לגבּי העֶמדה הציבּוּרית אשר תפס, גם לגבּי מה שאמר תחילה. הוּא דחה מעליו דברים אשר אחרים להוּטים אחריהם ונאחזם בּהם בּצפּרנַיִם. וּבאוֹתוֹ זמן כּלתה נפשוֹ לדברים אשר בּהם לא היה יכוֹל להגיע למה שהגיע בּעוֹלם-המעשׂה.

אפשר כּל הצלחוֹתיו המעשׂיוֹת לא היוּ שקוּלוֹת בּעיניו כּנגד החלוֹם לכתוֹב שיר בּר-קיימא אוֹ דרמה אוֹ סיפּוּר. היתה בּקרבּוֹ היאָבקוּת בּין דברים שניתן לוֹ לעשׂוֹת בּהם בּרוֹב כּוֹח וּלהגיע בּהם לגדוֹלוֹת, לבין ניגוּנים שהיוּ מרחפים בנפשוֹ, אך לא הצטרפוּ לשירה שלמה. היאָבקוּת זוֹ ליותה אוֹתוֹ כל הימים.

מי שאמר שאליעזר היה “מפלגה בּפני עצמוֹ” יפה אמר. גם בּימים שהיה נראה כּלפּי חוּץ כּנוֹשׂא דגל המפלגה – היה לאמיתוֹ של דבר שוֹנה בּיחסוֹ למפלגה משאר חבריו. “מפלגה בפני עצמוֹ” – כּזה היה בּאָפיוֹ, כּזה היה בּגילוּייו מראשית הצטרפוּתוֹ למפלגה ועד פּרישתוֹ מחיי המפלגה. בּאוֹתה שׂיחת-התוַדעוּת ראשוֹנה, מיד לעלייתוֹ, סיפּר לי כּי כּבר נכנס ל“הפּוֹעל הצעיר”, וּמיד הסבּיר את נימוּקוֹ: “מיוֹם שעמדתי על דעתי הייתי ציוֹני מאּוּרגן, בּאמריקה הייתי חבר להסתדרוּת הציונית הכּללית, כּאן בּארץ אין הסתדרוּת ציוֹנית מחוּץ ל”הפּוֹעל הצעיר“, לפיכך נכנסתי לתוֹכוֹ”. זוֹכר אני יפה את רוֹשם הדברים אז עלי. ספק אם איזה חבר אחר מחשוּבי “הפּוֹעל הצעיר” היה כּכה מנמק את השתייכוּתוֹ המפלגתית, מתוֹך הכּרת חוֹבה להיוֹת “ציוֹני מאוּרגן”. ההכּרה כּי ישנם ערכים מיוּחדים אשר למענם נוֹסד ויוּחד “הפּוֹעל הצעיר” לא היתה אז הכּרתוֹ. מאידך, בּימי שביתת סג’רה, כּשאליעזר ניהל את המלחמה למען “עבוֹדה עברית שלמה” בּסערת-עוֹז וּבתקיפוּת מוּפלגת, לא ראה צוֹרך ליטוֹל עצה ממפלגתוֹ, וּדבריו וחוֹזריו – בּשם המרכּז החקלאי – היוּ מתפּרסמים דוקא בּ“האחדוּת” של “פּוֹעלי-ציוֹן”. מי שיוֹדע עד מה היוּ אז חברי מפלגוֹת מקפּידים על נאמנוּת לעתוֹנים שלהם, ויוֹתר מכּן על זרות לעתוֹנים לא-שלהם – יבין איזה שיעוּר של חוֹסר התחשבוּת בּמידוֹת המקוּבּלוֹת התיר לעצמוֹ אליעזר. וגם בּימי האיחוּד בּין “הפּוֹעל הצעיר” ו“אַחדוּת-העבוֹדה” נהג אליעזר על פּי דרכּוֹ הוּא. היה תוֹבע את האיחוּד מחבריו, אלא שהיה מוֹסיף: “לכם ולא לי”. כּלוֹמר, לוֹ לעצמוֹ די בּביטוּל הקיוּם הנפרד שנעשׂה בּעיניו בּלתי-מוּצדק, אך אין לוֹ צוֹרך להיוֹת שוּתף גם למחרת האיחוּד, הוּא נשאר “מפלגה בּפני עצמוֹ”. ואני מעֵז לוֹמר, כּי גם מכתב הצטרפוּתוֹ ל“העוֹבד הציוֹני” – אַחד האַקטים הדרמתיים המרוּבּים בּהליכוֹתיו של אליעזר – היה בּיטוּי של “מרי אזרחי” ולא של הזדהוּת מפלגתית. אכן, היה זה אחד הפּרדוֹכּסים הרבּים של גוֹרל-חיים, שאדם זה היה נראה זמן-מה כּאיש המפלגה בּה"א הידיעה, הוּא אשר גישתוֹ לכּלל ולפּרט היתה לא של איש-מפלגה, וגם שׂדוֹת-הפּעוּלה הטבעיים שלוֹ היוּ בּמקוֹמוֹת אחרים לגמרי.

וּכשאני מדבּר על גוֹרלוֹ האישי של אליעזר מתכּוון אני גם לכך: בּין כּל אנשי העליה השניה לא היה כּאליעזר אדם שנוֹעד מטבע סגוּלוֹתיו להיוֹת ארדיכל של מפעל הפּוֹעלים בּארץ, של מפעל-הפּוֹעלים כּוּלוֹ, של המשק ההסתדרוּתי. ולא נתקיים בּוֹ. ולא, חלילה, שמישהוּ דחק את רגליו. אדרבּא, כּוּלנוּ חפצנוּ בּוֹ. אלא שמשהוּ מנע אוֹתוֹ.

גם כּשאני מדבּר אחרי מיטתוֹ של חבר, אינני רוֹצה להקריב את חוּמרת-האמת לשם קלוּת-השמיעה. בּתקוּפוֹת חשוּבוֹת בּחיי הארץ נקטנוּ עמדוֹת מנוּגדוֹת. והעמדוֹת הללוּ נגעוּ בּנקוּדוֹת חיוּניוֹת. קו הפּגישוֹת בּיני לבין אליעזר היה נפסק לעתים. היוּ פּגישוֹת תכוּפוֹת ועבוֹדה משוּתפת, היוּ הפסקוֹת ממוּשכוֹת. הקו התחיל בּאוֹתה פּגישה על שׂפת הירדן ונסתיים לפני כּשנה עם חליפת-מכתבים בּינינוּ על עבוֹדתוֹ בּחקר לשוֹן התנ"ך ועם בּיקוּרוֹ האחרוֹן אצלי, שראיתיו כּביקוּר של פּרידה, והוּא כּוּלוֹ מלא רוֹך. הוּא בּא מתוֹך אהבה, מתוֹך רצוֹן להיפּגש, מתוֹך רצוֹן לוֹמר מלים חבריוֹת, וּלסדר ענין יקר לוֹ. והיה בּהוֹפעתוֹ הבּלתי-צפוּיה, כּכשפּניו מאירוֹת וּלשוֹנוֹ מגמגמת, מִשֶל מוּכּה-אלוֹהים וּמשל נזיר-אלוֹהים כּאחד.

בּבוֹאי לוֹמר משהוּ על העמדוֹת המנוּגדוֹת שהיוּ לנוּ, יש לי צוֹרך להדגיש את היסוֹד הטרגי שבּניגוּדים הללוּ. יסוֹד טרגי – בּמוּבן של חוֹסר יכוֹלת להמנע ממנוּ. לא בּיקשנוּ, חלילה, את הניגוּדים, ודאי הכאיבוּ לוֹ כּשם שהכאיבוּ לי, אך לא היה בּכוֹחנו למנוֹע אוֹתם. ודוקא הכּרת המשוּתף הרב שבּמאוַיינוּ ובכוָנוֹתינוּ היא שעשׂתה את הניגוּדים בּינינוּ כּאוּבים בּיוֹתר.

הוּ א היה בּעיני אחת התקווֹת הגדוֹלוֹת של תנוּעתנוּ: איש כּלל הפּוֹעלים הנתוּן בּכל מה שעוֹשׂה לא לעצמוֹ וּלביתוֹ כּי אם לחשבּוֹן כּלל-האוּמה, לחשבּוֹן האדם העוֹבד, לשאלוֹת היסוֹד של החקלאוּת וּבנין משק מפרנס; הרוֹאה את שאלוֹת חיינוּ לא מבּעד משקפים של איזה חוּג צר; הרוֹאה את החקלאוּת לא בּעיני “עראבּאנג’י”3 שיוֹדע לדפּוֹק בּסוּסים בּחזקה, כּי אם בּעיני חקלאי-משכּיל הנעזר בּספר וּבמכוֹנה; הניגש בּבטחה לפעוּלוֹת אשר אדם אחר מתוֹכנוּ לא יעֵז להתחיל בהן; בּוֹנה ההסתדרוּת החקלאית אשר אדם אחר מתוֹבנוּ לא יעֵז להתחיל בּהן; בּוֹנה ההסתדרוּת החקלאית בּרוֹחב-דעת וּבכשרוֹן-מעשׂה. והרגשת הניגוּד הראשוֹנה בּינינוּ צצה דוקא מסביב להסתדרוּת. לפי שראיתי בּוֹ את עמוּד התיכוֹן של ההסתדרוּת – היה כּל כּך קשה לקבּל את התרחקוּתוֹ הבּלתי-צפוּיה מפּעוּלה הסתדרוּתית. אם כּי כּוּלנוּ היינוּ אז “אמנים חפשיים”, אשר עתים פּעלנוּ ועתים פּרשנוּ. אך פּרישתוֹ הוּא פּגעה בּאהבת ההסתדרוּת שבּי ושכּמוֹתי. ודאי שׂבע קצת תלאוֹת בּימי פּעוּלתוֹ רבּת-המרץ בּהנהלת “עבוֹדוֹת הבּיצה”, ודאי נלאָה לשׂאת את טוֹרח-הציבּוּר, ודאי נתקל בּצדדים בּלתי-מלבּבים של אוֹתוֹ ציבּוּר עזוּב וּמשוּלח שלמענוֹ טרח – והפנה את פּניו אל מה שראה כּעידית של הציבּוּר, אל המפלגה. הוּא פּרש מבּלי להשמיע קוֹל, כּמי שפּוֹרש לתוּמוֹ, אך אנוּ, קנאֵי “הכּלליוּת”, חשנוּ בּהסתלקוּתוֹ מפּעוּלוֹת ההסתדרוּת החקלאית איזה מפנה בּרוּחוֹ – מפנה שהוּא לא הוֹדה בּוֹ.

והנגוּד השני שבּינינוּ היה מסביב לגדוּד העברי, שהוּא היה שוֹלל אוֹתוֹ בּתכלית השלילה. והניגוּד השלישי היה בּשאלת בּיטוּל המפלגוֹת ואיחוּד כּלל הפּוֹעלים, עם הקמת “אחדוּת-העבוֹדה”. והניגוּד הרביעי היה מסביב להקמת “ניר”. אינני מוֹנה בּין הניגוּדים את ענין המוֹשבים, כּי גם לפני כן וגם אחרי כן ראיתי את המוֹשב כּאחת הצוּרוֹת החוּקיוֹת “בּיצירת ישוּב עוֹבד”, ואליעזר היה לוֹ הטקט הנפשי שלא להציג את המוֹשב כּניגוּד לקבוּצה, וגם לא הכניס לענין זה את המרירוּת שהיתה מפעפּעת אצל אחרים. ואיני מוֹנה בּין הניגוּדים את ענין “המשבּיר” – “תנוּבה”. היוּחברים, ואני הייתי בּיניהם, שבּיקשוּ לראוֹת את הצרכּנוּת והיצרנוּת מאוּחדדוֹת במפעל אחד, ורצוּ לראוֹת בּ“המשבּיר” את המפעל הכּוֹלל את שניהם, וחששוּ מפּני כּל הפרדה. והיוּ חברים, ואליעזר בּראשם, שסברוּ כּי אין הגנה על היצרן אלא בּהפרדה. בּמקוֹם “המחלקה לתוֹצרת” על יד “המשבּיר” הוּקמה אז “תנוּבה”. בּהישׂגיה העצוּמים של “תנוּבה”, אשר גייסה כּוֹח-תנוּפה כּבּיר של אנשי-המשקים, רוֹאה אני את נצחוֹנוֹ הגדוֹל של אליעזר. ואני מציין בּרצוֹן, כּי כּמה מן החששוֹת שהיוּ לי אז מחמת ההפרדה – נתפּזרוּ.

ארבּעת הויכּוּחים שמניתי – ההסתדרוּת והמפלגוֹת; הגדוּד; האיחוּד; “ניר” – נגעוּ בּנקוּדוֹת-גוֹרל של תנוּעת-הפּוֹעלים. לא לי להוֹציא משפּט על פּלוּגתוֹתינוּ. אך לא אסתיר כּי מרחק השנים לא שינה את יחסי לעיקרם של הדברים. אני סבוּר עתה, לא פּחוֹת מאז, כּי בּענין הגדוּד צדקוּ מצַדדיו. וּבענין “ניר”, סבוּר אני, כּי האיחוּר בּהקמתוֹ והקיצוּץ בּתכנוֹ – עלה לנוּ בּיוֹקר. ואיני צריך לוֹמר, כּי עד היוֹם מצטער אני על שלא הוּשׂג האיחוּד השלם, בּאוֹתם הימים, בּעוֹד התנוּעה באביבה.

וכיון שאני מציין את חילוּקי-הדעוֹת, רוֹצה אני לציין גם את הגילוּי האישי שבּהם. אינני זוֹכר שוּם בּר-פּלוּגתא, שיעוֹרר בּי אהדה כּל כּך. אם היה זה סוֹד החן האישי, שאין לוֹ הגדרה, כּשם שאין הגדרה לקסם – ואליעזר בּלי ספק הוּצק בּוֹ חן – אוֹ היה בּזה מיסוֹד אָפיוֹ שהשפּיע כּכה עלי? לעתחם אני חוֹשב, שלא רק משוּם כּך, אלא משוּם שבּעצם העמידה המנוּגדת הייתי מוֹדה כּי יש מידת-צדק עם פּליגי. וּמידת-הצדק היתה בּזה, שבּחששוֹתיו היה משהוּ גרעיני שראוּי היה לחשוֹש לוֹ, וכן בּהתנהגוּתוֹ היתה תחוּשת משהוּ שלילי שראוּי להתנגד לוֹ. כּך בּענין הגדוּד, וכך בּענין האיחוּד, וכך בּענין “ניר”. יכוֹלתי לחשוֹב שאמצעי-המניעה שלוֹ אינם אמצעים, שיש דרכים יעילוֹת יוֹתר, שלי נראית פּרוֹגנוֹזה אחרת. אבל אם כּי הגעתי למסקנוֹת מעשׂיוֹת שוֹנוֹת בּהחלט משלוֹ, הייתי שוּתף אתוֹ לעצם החרדה לאוֹתם הערכים אשר להם חרד.

ועוֹד אציין: היוּ אישים אשר קשרַי אתם היוּ עמוּקים יוֹתר מאשר עם אליעזר, ואף על פּי כן לא נמנעה ההתרחקוּת האישית המכאיבה בּגלל חילוּקי-הדעוֹת. פּחוֹת מכּן עם אליעזר. בּעצם ימי המתיחוּת של “ההתנדבוּת”, כּשהוֹצאתי את הקוֹבץ “בּעבוֹדה”, הזמנתי את אליעזר להשתתף בּוֹ והוּא המציא לי את תכניתוֹ להכשרת פּוֹעלוֹת בּחקלאוּת. וקוֹדם לכן, בּימים שהקים את “גן הירק” מטעם “הפּוֹעל הצעיר” – ואני ושכּמוֹתי התרעמנוּ על שאדם כּאליעזר מיסד בּימה לגידוּל ירקוֹת מטעם מפלגה דוקא – הזמינני להשתתף, ונעניתי לוֹ. וכן היה בּשעת הקמת “השׂדה” – גם כּן מטעם “הפּוֹעל הצעיר” – בּעצם ימי הרתיחה שבּין “אחדוּת-העבוֹדה” ו“הפּוֹעל הצעיר”. הוּא ראה אז צוֹרך ללווֹת את רשימוֹתי בּדברי הערכה. אני מציין את הדברים, אף על פּי שאני יוֹדע שהצד האישי המלבּב שבּהם לא שינה מעצם עוּבדת הפּלוּגתא, שאת לעַנתה אכלנוּ כּוּלנוּ. קדמוֹנינוּ היוּ בּקיאים בּעניני מַחלוֹקת, הם ידעוּ לא רק על “מחלוֹקת לשם שמים”, ו“שלא לשם שמים”. הם ידעוּ גם להבחין בּין מחלוֹקת “לערבּוּבוֹ של עוֹלם” לבין מחלוֹקת “לתיקוּנוֹ של עוֹלם”. וּכבר אמר ר' מאיר: “קשה היא המחלוֹקת, אפילוּ מחלוֹקת שהיא **לישוּבוֹ של עוֹלם”.**

בּין הדמוּיוֹת הבּוֹלטוֹת של העליה השניה היה אליעזר מן האהוּבים בּיוֹתר. אפשר גרמוּ לכך מידוֹת טוֹבוֹת ומעשׂים טוֹבים. אך אינני סבוּר, שבּני-אדם נאהבים בּגלל מעשׂיהם הטוֹבים. “קסם” הוּא המוֹליד את אהבתנוּ, המוֹשך אוֹתנוּ “בּחַבלי-אדם”, “בּעבוֹתוֹת אהבה” כּלשוֹן הנביא. ועל אליעזר היה נסוּך קסם בּכל אשר פּנה. גם אם לא קיבּלת את דעתוֹ לא היית פּטוּר מקסמוֹ. שם-המשפּחה “יפה”, הרוֹוח אצל יהוּדים, הלם אוֹתוֹ בּיוֹתר. כּי היה יפה-אדם. כּל העוֹלם יוֹדע שיש מוּשׂג אנגלי: ג’נטלמן. העוֹלם ודאי איננוּ יוֹדע ג’נטלמן יהוּדי מהוּ. ואפשר שגם אנחנוּ איננוּ יוֹדעים, כּי אנוּ רוֹאים את עצמנוּ בּעיני זרים. העוֹלם מכּיר אוֹתנוּ לפי קריקטוּרוֹת אנחנוּ רוֹאים את השׂכל היהוּדי כּשׂכל עקמוּמי, אנחנוּ מכּירים דמוּיוֹת נפתלוֹת של יהוּדים. ונשכּח מאתנוּ שיש יוֹפי יהוּדי, יוֹפי בּיוֹלוֹגי ויוֹפי רוּחני. אליעזר יפה היה אַחד הנציגים של יוֹפי זה.

היה מי שאמר, כּי אליעזר היה “יהוּדי חדש”, כּי “בּמשך אלפים שנה לא היה יהוּדי כּזה”. אינני נוֹטה לקבּל אמירוֹת אלה, אפילוּ כּשהן מתיחסוֹת לילדי ארץ-ישׂראל, ל“צבּרים”, ועל אחת כּמה וכמה לגבּי אנשים, אשר אילמלא מוֹרשתם “הגלוּתית” לא היו מה שהם. אנשינוּ לא נוֹלדוּ כּקצף על פּני מים, בּלי אב ואם. אפשר יש סגוּלוֹת נאוֹת, בּיוֹלוֹגיוֹת ונפשיוֹת, אשר אך פּה הן מוֹצאוֹת לעצמן שׂדה-גידוּל. אך אילמלא היוּ טבוּעוֹת בּנוּ מדוֹרי-דוֹרוֹת, לא היוּ יכוֹלוֹת להיגָלוֹת כּאשר נגלוּ. אילמלא היה קיים בּנוּ בּדוֹרוֹת השעבּוּד והשמדוֹת החוּש של “כּל ישׂראל ערבים זה בּזה” – כּלוּם היו נמצאים לנוּ האנשים המקיימים צוּרוֹת חיים של שיתוּף ואחריוּת הדדית? ואפילוּ סגוּלוֹת של טכנאים וּמַמציאים וּמתקנים, כּלוּם לא היוּ פּוֹרצוֹת אצלנוּ, גם בּד' אַמוֹת המצוּמצמוֹת של חיי “התחוּם”? הכּרתי משהוּ את אביו של אליעזר, שארשת פּניו אמרה אצילוּת יהוּדית. הכּרנוּ את הדסה4 . והרי שלישיה זוֹ אינה הזדמנוּת שבּמקרה. כּאן גזע קדוּמים, כּאן מוֹרשה רוּחנית עשירה.

נוֹהגים אצלנוּ לפרסם ליקוּטי דברים משל אישים יקרים לנוּ בּשם “משנתוֹ של פּלוֹני”. ספק אם רסיסי המחשבה וההגוּת של טוֹבי דוֹרנוּ מצדיקים את השם “משנה”. אפשר עוֹד תתחבּר בּזמן מן הזמנים משנת ארץ-ישׂראל. אפשר תהא זוֹ משנה מקוּבּצת של עלוּמי-שם. עדיין לא הגענוּ לכך. אך האם אי אפשר לנוּ להוֹקיר את אנשינוּ אלא אם כּן אנוּ מיחסים להם “משניוֹת”? האם לא די שהם הנחילוּ לנוּ את אישיוּתם ואת דמוּתם? הן עצם היוֹתם מַעמיק בּנוּ את רגש-הכּבוֹד, מגבּיר את אמוּנתנוּ, נוֹסך בּנוּ בּטחוֹן. האין זוֹ זכוּת גדוֹלה?

רעיוֹן מוֹשב-העוֹבדים היה צפוּן בּתוֹך ההוָיה הארץ-ישׂראלית ואליעזר יפה חשׂף אוֹתוֹ ונתן לוֹ בּיטוּי רעיוֹני וּתנוּפת-עשׂיה. אוּלם אליעזר נתן למוֹשב – ולתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה – לא רק זאת, כּי אם גם את דמוּתוֹ. דמוּת מחנכת ומלבּבת. עם כּל מה שהוּשׂג בּחיי המוֹשבים מאז ועד היוֹם – דמוּת זוֹ לא נשארה מאחרי המוֹשב, עוֹד היא הוֹלכת לפניו.

הדוֹר שלנוּ אין לוֹ הנחמה של תגמוּל אישי. אין לוֹ אוֹתן הנחמוֹת שהיוּ לכמה דוֹרוֹת קוֹדמים. אין לנוּ נחמה אלא אחת: שחיי היחיד צרוּרים בּצרוֹר חייה של האוּמה. שבּכל שברוֹננוּ וּתבוּסוֹתינוּ עלתה בּחלקנוּ הזכוּת הגדוֹלה להיות מניחי לבֵנים לבנין המוֹלדת העברית וּלשַקע את עצמנוּ עד תוֹם בּבּנין. ונחמה זוֹ היא שישנה לנוּ בּאבלנוּ על אליעזר.

תשרי תש"ג.


  1. בּן–חיל.  ↩

  2. אכּר.  ↩

  3. בּעל–עגלה.  ↩

  4. [אחוֹתוֹ של אליעזר יפה]  ↩

ברל כצנלסון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ברל כצנלסון
רקע
ברל כצנלסון

יצירותיו הנקראות ביותר של ברל כצנלסון

  1. אל הרצל (מאמרים ומסות)
  2. מיכה יוֹסף בּרדיצ'בסקי (מאמרים ומסות)
  3. לתנועת החלוץ (מכתבים)
  4. קַרל נֶטֶר (מאמרים ומסות)
  5. שאלה (מאמרים ומסות)

לכל יצירות ברל כצנלסון בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות ברל כצנלסון

יצירה בהפתעה
רקע

מְנוֹרַת הַמָּאוֹר הַחַיָּה

מאת אביגדור המאירי (פרוזה)

אנסה הפעם לפשוט את ספריותי ולמסור את הדברים כמו שהם.

לא כמו שהובאו בעתונים. לא. העתונים – שקרו, כזבו סרסו את הענין וזיפוהו.

בבור-המערכה היה הדבר. בשנה השנית למלחמה. בחורף.

באותו הזמן התחילה כבר החיה בצורת אדם לעשות את תפקידה: לרצוח ולהתעלל ביסורי בשר ודם לא מתוך אונס, לא מתוך מצות מלחמה, אלא לשמה: לשם הרציחה עצמה, לשם “שכרון הסכין”.

“לשם העונג והגבורה, לראות ביסורי זולתנו” – על פי ניטצשה.

ולא מתוך פילוסופיה אני מעיר את זה, לא מתוך ספרות, אלא מתוך ביאור; כדי לבאר דבר מה: משום מה התהלך האוברליטיננט אֶריך שטוּבניה מרוגש ונרעד כל הזמן, למצוא בינינו איזה חוטא, איזה חטא אומלל ולתת לו איזה עונש יוצא מן הכלל?

זה חדשים אחדים, ששקט שורר בין שתי המערכות. השלג מכסה את כל הנוף בעובי של שני מטרים ואי אפשר לזוז ממקומנו.

ובשעת-שעמום כזו – מבקש לו האוברליטיננט אֶריך שטוּבניה ענין. –

ואין לך ענין מענין יותר – מן הצער של חברו, המתכוץ מכאב.

אומרים: זה ענין סלאבי. לאו דוקא. זה גם ענין מאדיארי. ובקצין שטוּבניה היה תערובת של שניהם יחד. אך חוששני שזה ענין אנושי וכללי.

איך שיהיה, הפקודה האחרונה, שיצאה מאת הגינרל-ליטיננט האדון פון-גרוילכן, סייעה לו לאוברליטיננט שטוּבניה בדבר. פקודה זו יצאה כנגד הבורחים אל מערכת האויב. ופקודה זו אומרת:

“כל התופש בוגד כזה בשעת בריחה, עליו לפגוע בו בלי כל משפט, בעונש שהוא רוצה ובצורה שהוא רוצה בה, חוץ מעונש מות, הזקוק למשפט צבאי”.

פקודה זו באה לו כמציאה בשביל האוברליטיננט אֶריך שטובניה.

– “בצורה שהוא רוצה בה”…

וכמה וכמה צורות ברא לנו השטן המחוכם.

– “כל התופש בוגד כזה” –

ומה לך נקל מזה? – בבקשה: בכל יום ויום אפשר לתפוש בוגד כזה – אם רוצים.

והאדון האוברליטיננט רצה ומצא.

מצא – את הפראיטר חיים יוסף דוד.

חיים יוסף דוד – זה בכלל שם נחמד. יש כאן מקום להתעללות.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.