מכּל קצוי הארץ בּאוּ אליך חבריך, זייד. ראשוֹני הראשוֹנים וּצעירי הצעירים. יוֹם יוֹם אנוּ קוֹלטים חצים ויוֹם יוֹם אנוּ מאבּדים אבידוֹת. וּכבר אין בּנו כּוֹח לכאוֹב את מכאוֹבנוּ. וּבכל זאת חרדנוּ כּוּלנוּ לפּרידה ממך. הלא אתה היית אחד היחידים המגַשרים, גשר חי היית בּין ראשוֹני הראשוֹנים לבין צעירי הצעירים. ועוֹד בּימים האחרוֹנים לחייך זכית לראוֹת את הנוֹער שאתה קראת לוֹ לבוֹא ולהיוֹת לקבוּצת רוֹעים בּהרי שיך־אַבּריק, עוֹלה להתישבוּת על האדמה הסמוּכה, אשר אתה תבעת שנים רבּוֹת את השלמת גאוּלתה בּשמירה, בּעבוֹדה עברית.
שלוֹשים וארבּע שנים עמדת תחת מטר כּדוּרים; מאז קיבּלת את המכּוֹת הראשוֹנוֹת בּכרמי זכרוֹן־יעקב אשר שמרת. אפשר היה כּבר להאמין כּי הכּדוּרים אין להם שליטה עליך, וכי עוֹד נזכּה לראוֹתך זקן־שוֹמרי־היערוֹת של הקרן הקימת, מגַדל דוֹרוֹת לחיי גבוּרה וצדק. לא זכית, לא זכתה צפּוֹרה, לא זכוּ בּניך וגם אנחנוּ לא זכינוּ לראוֹת את המשך חייך. למראשוֹתיך עוֹמדים זקני חבריך וּצעירי חבריך, וּמאחריהם עוֹמד כּלל העוֹבדים בּארץ, וּתנוּעתנוּ החלוּצית בּגוֹלה. יקרת לנוּ, כּי על כּן יוֹתר משידעת למוּת ידעת לחיוֹת. היית בּחייך, בּכל חייך, לסמל הגבוּרה, אך לא רק לסמל של גבוּרה, כּי אם גם של צדק, של מַצפּוּן, של אחריוּת. ההיפך הגמוּר מן הגבוּרה המזוּיפת. ידעת כּל ימיך, כּמוֹ שיוֹדעים רק מעטים, לחיוֹת חיי חלוּץ, חיי חבר, חיי אָב לבניו, חיי משפּחה. ידעת להקים בּית בּישׂראל, בּית זייד, שיהיה תמיד מקלט לנוֹדדים וּמרכּז לאנשים אוֹהבים, מַעריצים ולוֹמדים מדרכיך.
ידעת, זייד, ימים מרים. היוּ ימים שההסתדרוּת נדרשה להגן עליך ועל זכוּת יצירתך מפּני חברים. היוּ ימים וחבריך הקרוֹבים נדרשוּ להגן עליך, על זכוּתך למקוֹם שמירתך. אך קצרה יד חבריך להגן עליך מפּני הכּדוּר האחרוֹן. וּבלילה אכזרי, בּליל גבעת־עדה, נעקר גם האֶרז הזה מיערוֹת הקרן הקימת, מיערוֹת החלוּציוּת המלבלבים.
הרחוֹקים שמעוּ עליך כּאיש הגבוּרה הטהוֹרה. אנחנוּ ידענוּך גם כּאיש התנוּעה. זכוּרים הימים הראשוֹנים בּעוֹד היינוּ קוֹמץ קטן, וקוֹמץ זה עדיין לא הכּיר את עצמוֹ ואת חבריו. עוֹד לא היתה לנוּ לשוֹן אחת, עוֹד לא התגבּרנוּ על פּירוּדי הילדוּת. אך למרוֹת המחיצוֹת היוּ אנשים, אשר בּדבּרם היוּ הכּל מטים אוֹזן לשמוֹע לדבריהם. אלכּסנדר זייד לא היה מן הנוֹאמים, כּבד־לשוֹן היה, את מחשבוֹתיו היה מבּיע בּגמגוּם. אך כּאשר קם לוֹמר את דברוֹ ידענוּ: כּאן מקוֹר, כּאן נוֹבע מַעין חי. כּאן אדם שוֹאב ממעמקיו.
וּבבוֹא שעת האיחוּד היה זייד, כּמוֹ שהוּא, בּדמוּתוֹ וּבחייו, ממסַמלי תוֹכן האיחוּד. מסביב לוֹ וּלדוֹמיו התלכּדה ההסתדרוּת. אלה הם שגוֹרמים לה להיוֹת מה שהיא בּחיי הפּרט וּבחיי העם, וכאלה מַקנים לה את האֵמוּן הגדוֹל. לאחדוּת משפּחת העוֹבדים אנוּ זקוּקים עתה, כּשהכּל מסביבנוּ נסער, יוֹתר מאשר בּכל זמן שהוּא. ואת נחלת זייד נשמוֹר. את הפּינה הזאת נקדש. הבּית אשר בּנה זייד יהיה יקר לכוּלנוּ. וּבלכתנוּ מפּה נביא אתנוּ לכל אשר נבוֹא את הקשר לאדם ולמקוֹם.
תמוּז תרצ"ח.