מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בּן שגָלה

מאת: ברל כצנלסון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל; תש"ו, 1946

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

לפני שבוּעוֹת אחדים קיבּלתי מכתב קצר מניוּ-יוֹרק, כּתוּב עברית, וחתוּם: א. פרוּמקין. הוּא מוֹדיע לי על משלוֹח ספר-זכרוֹנוֹתיו – “בּאביב הסוֹציאַליזם היהוּדי”1 – שיצא עתה. שם-הכּוֹתב היה זכוּר לי יפה. בּנעוּרי הגיעוּ לידי תרגוּמיו הנאים מן הספרוּת העוֹלמית לאידיש, וחידת-האיש העסיקה אוֹתי. ולפני י“ח שנים פּגשתיו בּפילַדלפיה, בּמערכת עתוֹן יהוּדי, בּמסיבּתוֹ של הישיש יקר-הרוּח, משה קאץ, מחשוּבי האנַרכיסטים היהוּדים, מן המעטים אשר על סף הזקנה דבקוּ בּציוֹנוּת הסוֹציאליסטית בּחוֹם-נפש וברעננוּת-נעוּרים, וּמצאוּ את עצמם מחדש. אז כּבר ידעתי מה מוֹצאוֹ של א. פרוּמקין. בּּשאלוֹתיו אלי היה מן התמיהה: האוּמנם ארץ-ישׂראל שאני בּא ממנה היא שוֹנה מזו שהוא ידע? על שאלוֹתי לֵ”אוֹתם הימים" היה עוֹנה כּמתוֹך דמדוּמים.

משבּא הספר לידי קראתיו בּנשימה אחת. לא אוֹמַר שהספר ענה על השאלוֹת שהייתי שוֹאל את עצמי: מה היה לוֹ לבן-ירוּשלים זה, שעקר עצמו מתוֹך חוֹמוֹת “העיר העתיקה” והשריש את עצמו בּגיטוֹ של האנַרכיזם היהוּדי? וכן – מה היה טיבוֹ וּמה היה תפקידוֹ של זרם-זוית זה, האנַרכיזם של המהגרים היהוּדים בּתנוּעת הפּוֹעלים שלנוּ? בּעל הזכרוֹנוֹת לא ראה, כּנראה, בּזה את תפקידוֹ. הוּא לא בּיקש כּלל להסבּיר את דרך גלגוּליו הרוּחניים: מן החרדוּת הירוּשלמית– להשׂכּלה וּלחיבּת-ציוֹן, וּלהתלהבוּת לדיבּוּר עברי, וּמאלה – למחיקת העבר, לאדיקוּת בּכפירה, לדביקוּת בּאנַרכיזם. הוּא גם איננוּ מעמיק שאלה על גוֹרלה של התנוּעה, אשר אוֹתה שירת בּאמוּנה, מאז “נוֹלד מחדש” ועד ימיו האחרוֹנים. המניע לכתיבה היה לא הרצוֹן להרבּוֹת דיבּוּר על עצמוֹ, כּי אם הרצוֹן לספּר על בּני-אדם שאִתם חיה ואֹותם הֹוקיר, על תנוּעה שאוֹתה אהב ואוֹתה עבד. אך החוּט-של-חן וּצניעוּת המשוּך על כּתיבתוֹ, דרך הסיפּוּר הקוֹלח לתוּמוֹ, וההארוֹת המפוּזרוֹת לעתים בּיד רכּה ושלא בּמתכּוון – הצמידוּ אוֹתי אל הספר.

מבּין השיטין של המכתב הפּרטי דיבּר אלי רצוֹנוֹ של הכּוֹתב לבוֹא בּמגע עם הקוֹרא שבּארץ, לקשר כּלשהוּ את החוּט שניתק לפני 47 שנים, כּשהעלם הירוּשלמי ראה פּתאוֹם אוֹר גדוֹל מלוֹנדוֹן וּמניוּ-יוֹרק והתמכּר אליו ללא שיוּר.

ועוֹד אני מעיין בּדבר, מה הפּרשוֹת בּזכרוֹנוֹת אלה אשר יש בּהן ענין לקורא שלנוּ, ואם השעה נוֹחה להפנֹות את דעת הקוֹרא לענינים מעוֹלם שאף הוּא חלף, והנה – בּאה הטלגרמה מניוּ-יוֹרק, כי הסופר א. פרוּמקין הלך לעוֹלמוֹ.

עתה ראיתי בּמכתבוֹ משום בּקשת שכיב-מרע, המחייבת.

בּ

מאוֹתה לוֹנדוֹן, אשר משם היוּ בּאוֹת חוֹברוֹת “המעוֹרר”, היוּ מגיעים גם ספרים וחוֹברוֹת ממיטב הספרוּת העוֹלמית החדשה, בּתרגוּם לאידיש מאת א. פרוּמקין. בּאוֹתם הימים עדיין היתה מלאכת-התרגוּם בּשפל המדרגה. הקוֹרא-המהגר בּלוֹנדוֹן וּבניוּ-יוֹרק היה נזוֹן בּרוֹמנים ארוּכּים, הניתנים חוֹברֹות חוֹברוֹת, כשעל שערן כּתוּב: “מוֹתח לעילא וּלעילא”. ואוֹתם המתרגמים כּשהיוּ בּוֹחרים למלאכתם את שקספּיר ואת טוֹלסטוֹי, היוּ מגישים אוֹתם לקוֹרא בּ“עיבּוּד חפשי וּבתיקוּנים”. והנה, פּתאוֹם, ללא מַניפֶסטים והבטחוֹת ותכניוֹת של “הוֹצאוֹת ספרים” – שפע מַתמיד של יצירוֹת אירוֹפּה הצעירה, המהפּכנית, האינדיבידוּאַליסטית, נתוּנוֹת בּידי יחיד. כּאן גם אִיבּסן וּמֶטֶרלינק ואוֹסקר וַילד. וגם קרוֹפּוֹטקין ורֶקליוּ וז’אן גראוּ, ורבּים אחרים. התרגוּם – תרבּוּתי, היצירה – נקיה. המתרגם לא היה אוֹמר על עצמוֹ ולא כּלוּם. אם זכרוֹני איננוּ מַטעה, הרי גם לא היה טוֹרח ללווֹת את תרגוּמיו בּדבר-הקדמה אוֹ המלצה משלוֹ, אוּלם הבּחירה, טיב התרגוּם, נקיוֹן ההֹוצאה, הנייר, הפוֹרמַט – העידוּ על פּרוֹגרמה תרבּוּתית, העידוּ על המתרגם שאיננוּ עוֹשׂה מלאכתוֹ כּשׂכיר, כּי אם עוֹבד מתוֹך אהבה, מתוֹך בּחירה, בּאמוּנה, בּטעם, בּשיטתיוּת. וּבמקוֹם לדבּר על הצוֹרך בּספרוּת, כּשם שרבּים עוֹשׂים, הוּא, יוֹשב ועוֹבד בּשתיקה. אוֹדה, הקוֹרא העברי שבּי היה מוֹקיר וּמתקנא כּאחד.

מיהוּ אדם זה, העוֹבד כּכה להשׂכּלה המהפּכנית והוּא שׂוֹחה בּמים אדירים של שׂפוֹת וספרוּיוֹת? הקרוֹב הוּא אם רחוֹק? לעתים הוֹפיעוֹּ גם תרגוּמי אגדה משלוֹ “מתוֹך התלמוּד והמדרשים” והעידו כּי בּן-בּית הוּא, ואף איננוּ חוֹשש להכניס דברים מסוּג זה לתוֹך קבצים “רדיקליים”. אך היש לוֹ גם מגע ליהדוּת של ההוֹוה? לא בּרור, כּי על עצמוֹ לא היה מדבּר.

ג

עתה, על סף היציאה מן העוֹלם, נתפנה א. פרוּמקין מעמל-יוֹמוֹ וּמן האַנוֹנימיוּת של עבוֹדתוֹ, וּבא לספּר על אנשים וגם על עצמוֹ. ואם כּי המחבּר נתכּוון מלכתחילה לספר על תעמלָנים, עסקנים, עוֹרכים ועתוֹנאים (היינוּ הך!), אשר אָרח לחברה אִתם, בּתנוּעה האנַרכיסטית בּאירוֹפּה וּבאמריקה, לא יכוֹל היה, כּנראה, שלא לפתוֹח בּפרק ששמוֹ: מוֹצאי.

והמוֹצא הוּא: ירוּשלים, העיר העתיקה, “החצר של הרדוּשקביצי”. האב – ר' ישׂראל דוֹב פרוּמקין, בּעל ה“חבצלת”. הסב, מצד האם, ר' ישׂראל בּ"ק, המדפּיס הראשוֹן בּירוּשלים.

האב – איתן מוֹשבוֹ בּירוּשלים. משׂכּיל וחבּ“די, אדוּק וּמוּחרם. איש מלחמוֹת: בּצעירוּתוֹ נלחם בּתקיפי ה”כּוֹללים“, נלחם את מלחמת ה”חסידים" בּ“פּרוּשים”, ולאחרוֹנה – את מלחמת “הישן” בּ“חדש”. הבּן – מטיבוֹ: איש שלוֹם ועבוֹדה שקטה, אלא שהוּא עוֹקר עצמוֹ מבּיתוֹ וּמסביבתוֹ, נוֹדד מארץ לארץ, מתרחק מעברוֹ ועמל להפיץ בּרבּים את בּשׂוֹרת המהפּכה העוֹלמית.

וּמרחק-הגיל בּין האב לבּן אינו אלא כ“ב שנים. בּמוּקדם אחז הבּן בּמלאכת האב: בּכתיבה. עוֹדנוּ נער בּר-מצוה נתעוֹרר בּוֹ היצר והתחיל לתרגם סיפּוּר מגרמנית. את התרגוּם היה מניח על שוּלחנוֹ של אבּא, שהיה עֹורך וּמתקן וּמוֹסר לדפוּס, בּלי לאמוֹר לוֹ דבר. אוּלם מלאכת התרגוּם לא הספּיקה לוֹ לנער הכּוֹתב. על שוּלחנוֹ של האב-העוֹרך היוּ מוּנחים עתוֹני-הגוֹלה ועוֹד בּאוֹתה שנה הוּא נעשה “קוֹרספּוֹנדנט” לעתוֹן חוּץ-לארץ ל”עברי אנכי" שבּבּרוֹד. מדוּע דוקא ל“עברי אנכי”? מפּני ש“המגיד” היה לוֹ כּבר בּירוּשלים כּתב משלוֹ, יהוּדי שהחזיק חנוּת-מכּוֹלת בּשכנוּתם של הפרוּמקינים, ר' דויד בּוֹימגרטן. בּחנוּתוֹ, בּשעה שלא היוּ קוֹנים, היה יוֹשב וּמחבּר את כּתבוֹתיו. היה כּוֹתב על הבּרך, כּשהיא “מרוּפּדת” בּקרש. א. פּרוּמקין מוֹסר, דרך אגב, שיחה אחת בּין העתוֹנאי הבּא בּימים לבין הנער, שכּדאי לחזוֹר עליה, כּי יש בּה משוּם עדוּת לסוּג-כּתיבה מאוֹתם הימים, ואוּלי לא מאוֹתם הימים בּלבד: “הייתי נוֹהג לרדת בּמרוּצה מבּיתנוּ שעל הגבעה לחנוּתוֹ של ר' דויד ולחטוֹף אתוֹ שׂיחה על מכתבוֹ בּ”המגיד" או לחקוֹר אצלוֹ על מה הוּא עוֹמד לכתוֹב השבוּע. – – פּעם שאִלתיו, אם כּבר כּתב השבוּע את מכתבוֹ, והשיב: “לא, המלים כּבר יש לי, אך מה לכתוֹב אינני יוֹדע עדיין”.

המכתבים ל“עברי אנכי” היו נדפּסים בּפּסידוֹנים, שהיה בּוֹ רמז לאב ("בּן מוֹ׳׳ח׳׳ – בּן מוֹ׳׳ל “חבצלת”). אך מלאכת הכּתיבה והשליחה היתה בּהסתר מן האב. “אסוּר היה שאבּא ידע על הדבר”.

ד

היאָבקוּת הדוֹרוֹת אף היא התחילה בּהקדם. העבר המשׂכּילי של האב איננוּ מציל את הבּית ממלחמת “אבוֹת וּבנים”. האב אשר ידע רדיפוֹת קנאים, אשר היה קרבּן מַלשינוּת (עוֹד בּ-1877 נסגר בּית-הדפוּס של ה“חבצלת” עקב הלשנה) – הפסיק את מלחמתוֹ להשׂכּלה והשלים עם ה“קנאים”. לנער ניתן חינוּך מסָרתי חמוּר. הקפּידוּ לשמוֹר אוֹתוֹ ממוֹקשי האֶפּיקוֹרסוּת. בּארוֹן-הספרים של האב היוּ ספרי-קוֹדש, היוּ גם מלוֹנים וסיפּוּרי-מעשיוֹת כּשרים, אך לא היה שוּם ספר מספרי-השכּלה. וּכשנמצא פּעם בּידי הנער “טריף-פּסוּל” עלה הרוֹגז למעלה ראש. אוּלם השמירה לא הוֹעילה. “ההשכּלה” חדרה דרך כּמה צינוֹרוֹת. ראשית, כּרכי ה“חבצלת” עצמה מן השנים הקוֹדמוֹת, שעדיין שימשה צינוֹר להשכּלה ואיכסנה כּמה סוֹפרים-משׂכּילים ואפילוּ סוֹציאליסטים (אוֹ"ר). שנית, העתוֹנים העברים שהיוּ מוּנחים על שוּלחן העוֹרך והנער היה מפשפּש בּהם. שלישית, לא היה חסר בּעיר העתיקה, כּמוֹ בּכל קהילה יהוּדית, מוֹכר-ספרים אשר בּחנוּתוֹ אפשר היה לזוּן את הנפש הצמאה בּרוֹמַנים של שמ"ר וּבּלוֹשטיין. גם אלה – ודינזוֹן לא כּל שכּן – היוּ בּפוֹתחי אשנב החוּצה. אחר כּך בּאה לעזרתוֹ ספרייתוֹ הפּרטית של דויד ילין. וּבבּית עצמוֹ, אשר בּין בּאיו היוּ גם בּן-יהוּדה וגם אימבּר ואלﬠזר רוֹקח, אפשר היה להאזין לשׂיחוֹת אשר יצאוּ מגדר יראת-שמים. וּבא היוֹם ונוֹספה גם “השפּעת הרחוֹב”: ההתקנאוּת בּחברים, אשר להם מוּתר ללמוֹד בּ“אַליאנַס” אצל ניסים בְּכָר, אוֹ בּ“לֶמֶל” אצל אפרים כּהן

וכך היה בּית-הספר לציר המריבה והפּירוּד, כּאשר בּכמה בּתים בּירוּשלים.

האב לא התיר. והבּן לא ויתר. זמם הנער לברוֹח מן הבּית. תכנית הבּריחה נתגלתה בּטרם בּוּצעה. פּרצה “שערוּריה”, שהעמיקה את הפּרץ בּין הבּן והאב. נתערבוּ ידידים-מפשרים והשפּיעוּ על האב שירכּך לבּוֹ. וסוֹף סוֹף הוּתר לנער שיבקר בּ“למל”. שם למד ערבית מפּי דויד ילין. אלא שהאב הלך קדוֹרנית. אל הבּן לא דיבּר, והיוּ אוֹמרים עליו כּי אינוֹ ישן בּלילוֹת. גם לאחר שויתר לא נרגע לבּוֹ האבּהי: בּנו הבּכוֹר ניצב על דרך אשר “כּל בּאיה לא ישוּבוּן”.

ה

מבּית-ספר “למל” יצא הבּן מוּסמך להוֹראה ערבית, והוּזמן להוֹרוֹת ערבית בּבית-הספר החדש אשר נפתח בּיפוֹ על ידי ישׂראל בּלקינד. הקוֹרא של ימינוּ אינוֹ יכוֹל לשער איזה “רעש” קם אז מסביב לבית-הספר הזה, וכמה דיוֹ נשפּכה מסביבוֹ. ההתנגדוּת לבית-ספרוֹ של בּלקינד בּשעתוֹ היתה חריפה יוֹתר מן ההתנגדוּת לבית-החינוּך של העוֹבדים בּימינוּ. ראוּהוּ כּפרץ בּחינוּך הקיים, שהיה עדיין כּמעט בּבחינת “אחיד”. ראוּ בּו – בּמבשרוֹ של בּית-הספר הנקרא עתה “כּללי” – סכּנה ליהדוּת. והמתנגדים לא היוּ מסוּג “קוֹטלי-קנים” – כּל הישוּב הישן, וכל היסוֹדוֹת המתוֹנים והמסרתיים שבּישוּב החדש, וי. מ. פּינס בּראשם. בּחוֹברוֹת מיוּחדוֹת וּמעל עמוּדי ה“החבצלת” היתה נטוּשה המלחמה בּ“בני משה” וּבבית-הספר יציר-כּפּיהם ונוֹשא מגמתם. והנה, בּנוֹ של בּעל ה“חבצלת” עוֹמד לצאת לשם, להוֹרוֹת בּאוֹתוֹ בּית-ספר וּלהסתפּח על אוֹתה החבוּרה. האב התנגד, כּמוּבן, להליכת הבן ליפוֹ. ושוּב: הבּן לא ויתר.

המוֹרה הצעיר, בּן י“ז, לא האריך לשבת בּיפוֹ. הימים ימי התעוֹררוּת, ימי יִסוּד וַעד חוֹבבי-ציוֹן בּאוֹדיסה והקמת “הוַעד הפּוֹעל” של חוֹבבי-ציוֹן בּיפוֹ. הוּא נמשך אחרי קסמוֹ של טיוֹמקין (שאת לשֹונוֹ הרוּסית לא הבין), הוּשפּע מיהוֹשע בּרזלי, ה”עמוֹק, נרגש וּפעיל". נדמה היה “שמתחילים חיים חדשים, רחבים בּארץ”. האם לא מן הראוּי שהחוֹבב-ציוֹן הצעיר, יליד הארץ, היוֹדע ערבית, יסﬠ לקוּשטא, יסגל לוֹ את השׂפה התוּרכּית, ילמד משפּטים, ישוּב כּעוֹרך-דין מוּסמך ויהיה לעזר לישוּב? גם תמיכה כּספּית מוּבטחת לוֹ.

העלם נאחז בּדבר, לאלתר. הוּא בּא לירוּשלים, לא על מנת להימלך וּלבקש רשוּת, כי אם למען היפּרד. האב, אשר נפשוֹ מרה עליו, אינוֹ מסכּים לנסיעה וּמוֹנע את בּרכתוֹ. אך הבּן אינוֹ נסוֹג. הוּא נוֹסע בּלי בּרכּת אב, וגם בּלי “תִזכּרה” ( דרכּיה תוּרכּית), שאינה ניתנת בּלי הסכּמת האב.

יצא על מנת לחזור. יצא ולא חזר.

ו

עתה, לאחר ארבּעים וּשמוֹנה שנים, הוּא מספּר על הדברים בּרוּח שקטה, כּמעט אידילית. הוּא מדגיש כּפעם בּפעם את צער האב וּמרירוּתוֹ, אך אינוֹ אוֹמר מה המִשקע וּמה ההתרחקוּת אשר השתלטוּ בּלב הבּן. עתה, כּשהכּוֹתב – כּפי שהוּא מעיד על עצמוֹ – הגיע לידי “הערכה ושינוּי הערכה של ערכים מאז”, מתגבּרים בּלבּוֹ רגשוֹת-הקרבה לאב, משתנית גם ההערכה.

עתה מעסיק אוֹתוֹ לא הניגוּד, כּי אם המשוּתף שבּיניהם.

עתה הוּא חוֹשב “על ישרנוּתוֹ העקשנית והמסקנית, על חוּשוֹ העמוֹק לאמת וליוֹשר”. עתה רוֹאה הבּן את דרכּוֹ הוּא בּחיים כּ“מוּרשה׳׳, כּ”חלק מרוּחוֹ" של האב.

“לא תוֹפעה בּפני עצמה אני, לא שׂיח שצמח לבדוֹ על אדמה נבדלת, כּי אם ענף מאילן. כּל כּמה ששני עוֹלמוֹת-המחשבה, של אבּא ושלי, שוֹנים הם, אף על פּי כן חוּט דק, בּלתי-נראה, נמשך מהאחד למשנהוּ. הרוּחני הטוֹב והנאה שהיה ועוֹד ישנוֹ בּי (פּיזוּר המעתיק), החוש לצדק, ההרגשה אל דל ואל מדוּכּא, העמידה לימין האמת והנכוֹנוּת להקריב את הקַריֶרה ואת הרוָחה למען רעיוֹן – את זאת ירשתי מאבי. ממנוּ קיבּלתי גם את הסגוּלוֹת העיקריוֹת הדרוּשוֹת לעתוֹנַאי הראוּי לשמוֹ. תנאי ראשוֹן, סימן ראשוֹן לעתוֹנַאי מחוֹנן: חוֹם-נפש, היוֹת מעוּנין בּדבר. הכרחי שיהא נוֹגע בּוֹ, שיהא איכפּת לוֹ. הוּא מוּכרח תמיד לחפּוֹץ לשנוֹת, לתקן, להילָחם, לצאת נגד עוולוֹת. עתוֹנַאי כּזה, עתוֹנַאי אמיתי, היה אבי”. הכּוֹתב חוֹזר וּמזכּיר את מלחמתוֹ העתוֹנאית של האב בּמיסיוֹנרים התקיפים וּבקוֹנסוּל האמריקאי של אז. הוּא מזכּיר בּרגש גאוה, כּי בּעתוֹן ירוּשלמי של אז נדפּס המאמר “רפוּבּליקני ודֶספּוֹט”׳, שעליו נתבּע כּוֹתבוֹ לדין וגם נדוֹן ל-45 ימי מאסר.

הוּא מספּר על מלחמת האב בּגביר הירוּשלמי הידוּע, וַלירוֹ, שעשק את גיסתוֹ בּעניני ירוּשה. ה“חבצלת”, כּמוּבן, לא נשׂאה את עצמה והיתה נתמכת על ידי מֶצֶנַטים חשוּבים בּלוֹנדוֹן וּבפּריס, והם שבּיקשוּ להשפּיע על רי׳׳ד פרוּמקין שיחדל ממלחמתוֹ ואף איימוּ בּהפסקת התמיכה, אך הוּא, הﬠתוֹנַאי הדל, לא נכנע. הבּן מספּר גם על היחסים בּין “חבצלת” וּבין “הפּקידוּת” של הבּרוֹן: בּשנוֹת תרמ׳׳ח-תרמ“ט עמדה “חבצלת” בּמלחמה עם הפּקידוּת. אליהו שייד הציע לבּעל ה”חבצלת" כּמה אלפי פרנקים למען יחדל ממלחמה. פרוּמקין דחה. הבּן מתאר תמוּנה, כשבּא אחד הידידים, היוֹדע את הדוֹחק החמרי של בּית פרוּמקין, וטוֹען: כּיצד אדם מתאכזר למשפּחתוֹ? “והאב, היוֹשב בּחדר-העבוֹדה הקטן, מַראֶה על החדר הגדוֹל שממוּל ואוֹמר: רוֹאה אתה את החדר הזה? ואם יתן לי מלוֹא החדר הזה כּסף וזהב, אעשׂה בּניגוּד למַצפּוּני?” אכן, ארבּעים וּשמוֹנה שנים ללא גשר מַפרידוֹת בּין הפּרידה מאז וּבין כּתיבת הדברים האלה. ערב היציאה מן העוֹלם תקפוּהוּ געגוּעים על בּית אבּא.

ז

לקוּשטא יצא העלם בּן הי“ח כּחוֹבב-ציוֹן נלהב. אילוּ היה חפצוֹ מתקיים בּידוֹ – היה זוֹכה אוּלי להיוֹת הראשוֹן הלוֹמד משפּטים מתוֹך מגמה ציוֹנית-מעשׂית (שתים-עשׂרה שנה לאחר כּך, כּשהרצל בּיקר בּרוּסיה, בּשנת 1903, עדיין חזר אחרי צעירים מחוֹננים שילכוּ לקוּשטא וילמדוּ שם, למען התכּוֹנן לתפקידים מדיניים וּמשפּטיים2. אוּלם חפצוֹ של א. פרוּמקין לא נתקיים בּידוֹ. הוּא בּא לקוּשטא בּלי פּרוּטה. השוֹחד בּשעת יציאה וּבשעת כּניסה – בּגלל חוֹסר ה”תזכּרה" – אכל כּל מה שחסך. הסטיפּנדיה החדשית, שהוּבטחה לוֹ מטעם חוֹבבי-ציוֹן, לא נתקבּלה אפילוּ פּעם אחת. חלוֹם האוּניברסיטה בּטל. בּמקוֹם האוּניברסיטה – דאגת פּרנסה וּ“שׂדה פּעוּלה רחב” למען העברית וחיבּת-ציוֹן. בּקוּשטא מתלקטת חבוּרת צעירים משׂכּילים. מתגלגל לשם יוֹסף זיו3, אשר לפי עדוּתוֹ של א. פרוּמקין לאחר כּמה שנים, “היתה לוֹ השפּעה מַגנטית וּמשכנעת על כּל מי שבּא אתוֹ בּמגע”. נוֹסדה אגוּדה “דוֹרשי לשוֹן ציוֹן”. הוּקם בּית-ספר שלימדוּ בּוֹ “עברית בּעברית”, בּעקבוֹת בּתי-הספר שבּארץ (א. פרוּמקין, שהוֹרה בּוֹ, אוֹמר כּי בּחוּץ-לארץ היה זה בּית-ספר ראשוֹן בּמינוֹ).

בּקוּשטא הוּא עוֹסק גם בּעתוֹנאוּת ממש. מריץ מכתבים בּקביעוּת לעתוֹנים העבריים: “המליץ”, “הפּסגה”, “חבצלת”. א. ר. מלאכי טרח ורשם את “כּתביו העברײם” של א. פרוּמקין4 וּמנה שם ארבּעים מכתבים מימי קוּשטא (1891 - 1892). ועניניהם: סבלוֹת הפּליטים המתרכּזים בּקוּשטא, בּיקוֹרת על העֵדה שאינה מטפּלת בּפּליטים אוֹ בּשׂוֹרה על ה“התעוֹררוֹת” בּעֵדה למען הפּליטים, עניני חיבּת-ציוֹן, ידיעוֹת על בּיקוּרים של טיוֹמקין אוֹ של בּינשטוֹק, בּיקוֹרת על חוֹבבי-ציוֹן שאינם משתדלים “לפקוֹח עיני הבּרוֹן הירש על מעשׂי פּקידיו”, עניני בּית-הספר וחברת “דוֹרשי לשוֹן ציוֹן”, הצגת המחזה "זרוּבּבל׳׳ של ליליֶנבּלוּם (“יש בּדעת וַעד החברה ליסד חברת מחזים (!) עבריים פּה, לעוֹרר את העם לשוּב לשׂפתוֹ, להראוֹת לוֹ כּי השׂפה חיה בּפי מדבּריה”), עניני הארץ. כּרגיל, לא האריכה האגוּדה ימים. בּית-הספר נסגר מחוֹסר אמצעים אחרי תשעה חדשי קיוּם. הגזירוֹת של תוּרכּיה נגד העליה והשפל שבּא לאחר “תקוּפת טיוֹמקין” ודאי עשׂוּ אף הם את שלהם. כּמה מן החברים הפּעילים של האגוּדה מתפּזרים למרכּזי ההגירה הגדוֹלים, וּכשהם נפגשים שם, הרי הם מוֹצאים זה את זה – בּמחנוֹת חדשים.

גם א. פרוּמקין נוֹדד מקוּשטא. שוֹהה כּשנה בּלוֹנדוֹן, הוֹלך לניוּ-יוֹרק, וחוֹזר לקוּשטא.

בּלוֹנדוןֹ וּבניוּ-יוֹרק עוֹדנוּ רוֹאה את עצמוֹ חוֹבב-ציוֹן. מה אחיזה מצא שם לחיבּת-ציוֹן שלוֹ, איננוּ מספּר. וּמה אחיזה יכוֹל היה למצוֹא שם בּאוֹתם הימים? לאחר שההתﬠוֹררוֹת של ימי טיוֹמקין נסתיימה בּתבוּסה קשה, בּאוּ לחיבּת-ציוֹן ימי שפלוּת-ידים ודכדוּך-רוּח. החוֹבב-ציוֹן הצעיר, הנוֹדד בּבירוֹת-עוֹלם וּמתבּוֹנן על סביבוֹ, מתרחש בּוֹ בּינתיִם משהוּ, המציף קמעה קמעה את עמוּדי עוֹלמוֹ הרוּחני. ויוֹם אחד הוּא רוֹאה את סוּכּתוֹ הדלה נוֹפלת, וארמוֹן כּלוּל בּהדרוֹ פּתוּח לפניו. וכך הוּא מספּר לנוּ בּזכרוֹנוֹתיו על מאוֹרע זה: “בּשנוֹת 1895–1893 בּא בּחיי הצעירים מַהפּך עצוּם. המפנה היה כּל כּך עמוֹק וכל כּך יסוֹדי, שיכוֹל אני לראוֹת אוֹתה תקוּפה קצרה כּלידה שניה. כּן, בּאוֹתם הימים כּאילוּ נוֹלדתי מחדש. כּל מה שנתנוּ לי שנוֹתי הקוֹדמוֹת, יהדוּת מסרתית, הרגשוֹת לאוּמיוֹת, שאיפה לקריֶרה – הכּל גז. כּאילוּ נמחק וּפינה מקוֹם למחשבוֹת חדשוֹת, להרגשוֹת חדשוֹת, נשתלתי בּסביבה חדשה, בּחוּג חדש, וּמשם השקפתי על העוֹלם והתחלתי רוֹאה הכּל אחרת ודן אחרת. וּביוֹם יפה אחד, בּשנת 1895, הרגשתי בּי משיכה, תשוּקה לוֹהטת, להתמסר להפצת האידיאוֹת האנַרכיסטיוֹת”.

ח

ציוּר קצר זה, שנכתב לאחר כּמה עשרוֹת שנים, הוּא מוּעט המחזיק את המרוּבּה. יש בּוֹ משוּם ציוּן ל“מעבר יבּוּק” זה של עלם עברי מעוֹלם אל עוֹלם. המוּנח השכיח “משבּר” איננוּ חל על קפיצה זוֹ. אין הכּוֹתב כּוֹרע בּהיאַבקוּת בּין אמוּנה לכפירה. אין זכר לכך שהוּא נאבק על עברוֹ הרוּחני. לא מפּני שחשך עליו עוֹלמוֹ, עוֹלם חיבּת-ציוֹן וּתקוּמה לאוּמית, הוּא יוֹצא לנוּד בּנתיבוֹת חדשוֹת; כּי אם מפּני שהאיר לוֹ זהרוֹ של עוֹלם חדש, ניטל אוֹרוֹ וּממשוּתוֹ של אידיאַל נעוּריו. אתמוֹל עוֹד היה עוֹלם עוֹמד על תלוֹ והיוֹם עוֹף התעוֹפף כּמַשב-רוּח. אתמוֹל עוֹד היה עם ישׂראל חטיבה מיוּחדת בּעוֹלם, ממשוּת חיה, שעברוֹ לא מת ועתידוֹ צפוּן לוֹ, והיוֹם איננוּ אלא משהוּ נטוּל-שחר, סרח-עוֹדף מעוֹלם אשר עבר, ועתידוֹ ותקנתוֹ – להִמוֹג כּליל בּאוֹר השמש העוֹלה של אנוֹשוּת חדשה. אתמוֹל עוֹד היתה פּיסת-אדמה זוֹ, ששמה ארץ-ישׂראל, נוֹשא לכמיהה, לאהבה, לפעוּלה, לאמוּנה בּעתיד. היוֹם אינה אלא פּרוֹבינציה עלוּבה של מדינה נחשלת, קן של ריאקציה ואמוּנוֹת תפלוֹת, נוֹשׂא להזיוֹת נפסדוֹת שאין בּהן אלא כּדי לעכּב את מסע-הקִדמה. אתמוֹל עוד היתה הלשוֹן העברית – מכוֹרה רוּחנית, אהבת-נעוּרים, והיוֹם ניתן לה ספר-כּריתוּת. “הכּל גז, כּאילוּ נמחק”.

הציוּר האמוּר יש בּוֹ משוּם עדוּת וּמשוּם דוּגמה. מה שאירע לוֹ אירע לא לוֹ בּלבד. ודאי יש צירוּף-קוים מיוּחד בּבּיאוֹגרפיה של א. פרוּמקין המעוֹרר בּנוּ נימים מיוּחדוֹת. אין אנו יכוֹלים לשכּוֹח שעריסתוֹ עמדה בּתוֹככי ירוּשלים (אגב, היש מוֹנה את ילדי ירוּשלים שרחקוּ ממנה והתנכּרוּ לה, עד כּדי איבה, ולא רק בּימים רחוֹקים כּי אם גם בּימינוּ?), אין אנחנוּ מסיחים דעתנוּ מן החוּליה שבּשלשלת, אך האם יוֹרדים אנחנוּ לעוּמקוֹ של עצם החזיוֹן: כּוֹח השכחה והבּריחה והמחיקה בּעוֹלם היהוּדי 5? התפּרקוּת מוּחלטת מ “סבל הירוּשה” ללא שריד – תוֹפעה מצוּיה היא אצלנוּ, ולא בּת דוֹר אחד. התפּרקוּת שאינה מתיגעת ואינה רוֹצה להבחין בּין אמוּנוֹת תפלוֹת לבין עיקרי-עיקרים, בּין סדרי-חיים שהחלידוּ לבין יקוֹד-גאוּלה, בּין סחי-הדלוּת לבין ערכי-נפש. וגם “הרגשוֹת לאוּמיוֹת” וּ“שאיפה לקריֶרה” – בּמחי אחד! יום אחד “הכּל גז, כּאילוּ נמחק”.

כּשאתה קוֹרא בּספרי הזכרוֹנוֹת של אנשים שעמדוּ פּעם בּשתי רגליהם בּפנים, ועתה הם מספּרים על ימי “התפּכּחוּתם” ויציאתם, ואתה מבקש להכּיר את המכניסמוּס הנפשי שהכריע, אין אתה יכוֹל לעתים שלא לשאוֹל: האוּמנם כּל מה שהיה להם “מקוֹר חיים, משׂא-נפש ואמוּנה” כּלא היה? האוּמנם היתה נפשם של הכּוֹתבים כּל כּך שטוּחה מלכתחילה או הִשטיחה בּקרב הימים? ואפשר לא היתה כּאן חוָיה אינדיבידוּאַלית עמוּקה אלא גל שוֹטף? כּדבר בּיאליק: נשׂא הרוּח, סחף האוֹר?

א. פרוּמקין רוֹאה צוֹרך להסבּיר לעצמוֹ כּיצד בּא בּחייו המַהפּך הזה, אלא שבּבוֹאוֹ להמחיש את הדברים מתקבּל גם אצלוֹ סיפּוּר-מעשׂה חיצוֹני בּיוֹתר, שכיח בּיוֹתר: חברים שנַים מקוּשטא, שנזדמנוּ אתוֹ בּניוּ-יוֹרק, ושאחד מהם נעשה שם בּינתים אנַרכיסט ואחד סוֹציאַל-דמוֹקרט, שניהם בּיקשוּ וטרחוֹּ “לרכּוֹש” אוֹתוֹ. כּל אחד היה מוֹשך אוֹתוֹ למיטינגים שלוֹ, מביא לוֹ ספרוּת-תעמוּלה שלוֹ. תחילה נראוּ לוֹ יוֹתר הסוֹציאל-דמוֹקרטים, וּמﬠשׂיהם של האנַרכיסטים – בּפרט מעשׂי הטרוֹר המשוּנים שלהם בּאוֹתם הימים בּצרפת – דחוּ אוֹתוֹ, אלא בּסוֹפוֹ של דבר הכריעה ההשפּעה הספרוּתית. ספרוּתם של הסוֹציאל-דמוֹקרטים היתה בּשבילוֹ “מעוּטת-חוֹם, נטוּלת לחלוּחיוּת”, והספרוּת האנַרכיסטית היא שכּבשה את לבּוֹ. ולאו דוקא יצירוֹתיהם של אבוֹת התוֹרוֹת האנַרכיסטיוֹת. אפילוּ מאמריו של ש. יאנוֹבסקי, שתכנם איננוּ זכוּר לוֹ עתה, זכוּר רָשמם: הוּא היה קוֹרא אוֹתם בּ“חשק קדחתני”, “היה בּוֹלע כּל מלה”, וכל מלה “העמיקה לחדוֹר ללב”.

זהוּ כּל מה שבּעל-הזכרוֹנוֹת יכוֹל לסחוֹט מזכרוֹנוֹ על גוֹרמי “לידתוֹ השניה”. לא מאוֹרﬠוֹת-חיים, לא השתלשלוּת פּנימית, כי אם קוּנטרסים.

אכן, כּוֹחם של אוֹתם הקוּנטרסים היה עצוּם. בּמה? ודאי לא בּערכּם הספרוּתי אוֹ האינטלקטוּאַלי, כּי אם בּבּשוֹרה אשר הביאוּ, בּבּשוֹרה המשיחית.

בּשׂוֹרת עוֹלם חדש, עוֹלם ללא ניצוּל, ללא כּבלים, ללא בּערוּת, ללא שלטוֹן אדם בּאדם. עוֹלם שכּוּלוֹ תיקוּן.

ועוֹלם זה, חלוֹם כּל הדוֹרוֹת, לא לימים רחוֹקים הוּא. הוּא עוֹמד לקוּם מיד, בּמהרה בּימינוּ, ולא קמעה קמעה אלא בּבת אחת, על מַשוּאוֹת העוֹלם הישן, שאין בּוֹ מתוֹם, ושאיננוּ ראוּי שיתקיים אפילוּ שעה אחת. כּיצד אוֹמרים בּאי-כּוֹח האנַרכיסטים הצרפתיים בּאחד הויכּוחים בּ-1889: “הדרך (המוּצעת) ארוּכּה מדי. אין לנוּ פּנאי. עלינוּ לעבֹוד בּמהירוּת. המהפּכה דוֹפקת בּדלת”.

הבּשׂוֹרה ניתנה: עוֹלם של חירוּת מוּחלטת, של שויוֹן מוּחלט, של תבוּנה פּוֹתרת הכּל, של אהבה מקיפה הכּל. אדם מחדש יִוָלד. למענה יש גם לתת הכּל. – “כּי אוֹרוּ עיני, כּי טעמתי מעט דבש הזה”. מה לא יתן עלם יהוּדי שוֹחר-טוֹב בּמחיר “הדבש הטעוּם?”


אייר ת"ש.


  1. א. פרוּמקין, “אין פרילינג פוּן אידישן סאָציאַליזם, זכרוֹנוֹת פוּן אַ זשוּרנאליסט”, ארוֹיסגﬠגﬠבּﬠן פוּן א. פרוּמקין יוּבּיליי קאָמיּטﬠ, ניוּ–יאָרק, 1940.  ↩

  2. בּפגישתוֹ בּפּטרבּוּרג עם הסטוּדנט הקיוֹבי, בֶּני פרידלנד, חברוֹ של פּינחס דשבסקי.  ↩

  3. יוֹסף זיו ̶ מַטיף מַשׂכּיל בּראשית ימי הציוֹנוּת. איש–לפּידוֹת, סוֹער וּמסעיר. בּרוּסיה היוּ לוֹ מעריצים רבּים והיוּ מסיתים בּוֹ כּבאישיוּת אגדית. נמלט מפּני הרָשוּת הצארית. בּאמריקה דעך כּוֹכבוֹ.  ↩

  4. “רמה”, טבת–אדר תרצ"ט.  ↩

  5. בּמקוֹם אחד, בּבוֹאוֹ לחַדש בּזכרוֹנוֹ איזוֹ דמוּת מימי עברוֹ, כּוֹתב א. פרוּמקין: “בּמשך שנים יצא לגמרי מראשי, היה מוּנח חבוי בּאיזה תא של מוֹחי, בּין כּל כּך הרבּה דמוּיוֹת של עוֹלמי הישן מאז, שכּהוּ וניטשטשוּ”.  ↩

ברל כצנלסון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ברל כצנלסון
רקע
ברל כצנלסון

יצירותיו הנקראות ביותר של ברל כצנלסון

  1. אל הרצל (מאמרים ומסות)
  2. מיכה יוֹסף בּרדיצ'בסקי (מאמרים ומסות)
  3. לתנועת החלוץ (מכתבים)
  4. קַרל נֶטֶר (מאמרים ומסות)
  5. שאלה (מאמרים ומסות)

לכל יצירות ברל כצנלסון בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות ברל כצנלסון

יצירה בהפתעה
רקע

דניאל אבראמוביץ' חוואלסון

מאת שמואל ליב ציטרון (עיון)

א.

יוסף (כך נקרא שמו בישראל) חוואָלסוֹן נולד בשנת 1819 בוילנה. אביו היה למדן גדול, וכל היום ישב בבית-המדרש על התורה ועל העבודה. אמו חוואָלֶס (מזה שם משפחתו חוואָלסון) היתה מטליאה שקים ובמשכורתה הדלה פרנסה בצמצום גדול את אישה ואת ארבעת ילדיהם הקטנים, ויוסף הוא הבכור. כל היום היה יוסף יושב ולומד בּחדר, ומתחלת הערב עד חצות לילה היה אביו משנן לו את לקחו בביתו. עוד בּילדותו כבר נכרו בו כשרונותיו המצוינים, ויהודי-וילנה נהרו מעברים לראות את נער-הפלאות הלומד “אלפס” עם כל המפרשים. אֲבל ימי אביו כבר חוצצו. ארבע שנים חלה את מחלת השחפת וימת.

אז שלחה אותו אמו האלמנה אל ישיבת הגאון המפורסם ר' ישראל גינזבּורג, שנודע בּרבּים בשם “ר' ישראל הזאַרֶצי”. ר' ישראל זה היה מחותנו של אחי הגר"א ונתפרסם בין הלומדים בּתור אחד מעמודי התורה והיראה. חוואָלסון היה צעיר-התלמידים בּישיבה, שלמדו בה רק בּחורים ואברכים. לאחר שהרגיש ר' ישראל בּחואלסון כי ברכה בו, הבדיל אותו מיתר תלמידיו ויחברהו אל בנו העילוי ולמד את שניהם יחד בּמעונו. בּאותה עת כבר עזר חוואָלסאן למורו הגדול לעבּד עם הרבּה תקונים והוספות את הספר “חיי-אדם” לר' אברהם דאַנציג, אשר הוציא אותו ר' ישראל גינזבּורג מחדש עם הקדמה שלו בּשנת 1836.

אבל חוואָלסון לא הסתפק בּלמודי הישיבה בלבד, ובעת שהיו הכל ישֵנים, היה הוגה בתחלה “בספר העיקרים” ואחרי כן ב“מורה נבוכים”, שהשיג אותם בעיר. כשהיו לו שתי פרוטות בכיסו, היה קונה לו נר של חֵלב וקורא לאורו כל הלילה בספרי ימי-הבּינים הנזכרים. לפנות בּוקר היה חוזר אל התלמוד והפוסקים. ר' ישראל היה מוצא אותו תמיד כשהוא יושב לפני הגמרא, ולא עלה על דעתו, כי תלמידו החביב גזל שֵנָה מעיניו כל הלילה והגה בספרים מסוכנים, לפי דעתו, לבני-הנעורים.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.