(דברים בּאַזכּרה. תל-אביב, כּסליו תש"א)

פּגישתי האחרוֹנה עם דה-לימה היתה בּאביב 1939, אחרי שׂיחוֹת לוֹנדוֹן. אז כּבר נכּבשה צ’כוֹסלֹובקיה, ודה-לימה ראה את הצפוּי להוֹלנד. הוּא אמר אז: אני יוֹדע את גוֹרלי, אני אהיה בּקרבּנוֹת הראשוֹנים.

הוּא היה סבוּר כּי שמוֹ רשוּם בּמיוּחד בּרשימוֹת הגיסטפּוֹ, כּי ידוּעים להם קשריו בּעוֹלם המַהפּכני, ועם זאת היה מוּחלט אצלוֹ: לא יברח, ונשאר בּמקוֹמוֹ עד הרגע האחרוֹן. הוּא אחראי לענינים, הוּא לא יציל את נפשוֹ.

כּרגיל, דיבּרנוּ על הציוֹנוּת. סיפּרתי לוֹ מרשמי שׂיחוֹת לוֹנדוֹן. אך הפּעם דיבּרנוּ יוֹתר על נוֹשׂאים סוֹציאליסטיים, ועל המפעלים שהוּא טיפּל בּהם בּקרב תנוּעת הפּוֹעלים ההוֹלַנדית.

התענינתי בּמיוּחד בּמכוֹן לחקר סוֹציאלי, שהקים בּשנים האחרוֹנוֹת. זהוּ מוֹסד בּין-לאוּמי יחיד בּמינוֹ. נוֹסד בּכספּי בּיטוּח הפּוֹעלים, בּרוָחים של חסכוֹנם. המכוֹן התכּוון להציל את כּל החוֹמר הסוֹציאליסטי, הספרוּתי והאַרכיוֹני, המפוּזר בּארצוֹת שוֹנוֹת, בּאַרכיוֹנים פּרטיים, והנתוּן בּסכּנה, בּגלל השתלטוּת הנאציזם. התכנית היתה רחבה ועשירה: להציל הכּל וּלהביא למקוֹם-מבטחים, ואיזהוּ מקוֹם-מבטחים? הוה אוֹמר: הוֹלנד. המכוֹן עזר הרבּה למפלגוֹת ולאישים, אשר רכש מהם את גנזיהם.

בּמוֹסד הוּשקעוּ כּמה רבבוֹת לירוֹת, והוּא נעשׂה מרכּז בּין-לאוּמי לחקר תוֹלדוֹת הסוֹציאליזם. דה-לימה לא רק יזם אוֹתוֹ, אלא אף טיפּל בּכל פּרטי המוֹסד, בּגדוֹלוֹת וּבקטנוֹת, מדי שבוּע היה נוֹסע מהאג לאמשׂטרדם לישיבת הקוֹרטוֹריוֹן שבּוֹ היה הוּא הרוּח החיה. בּיקשתי לקשוֹר קשרים בּין המוֹסד הזה ובּין ארץ-ישׂראל, ושם סוּפּר לי מה עשׂה דה-לימה בּשבילוֹ.

הוּא סיפּר לי על השתתפוּתוּ בּפּעוּלה התרבּוּתית של תנוּעת הפּוֹעלים ההוֹלַנדית. מן הרוָחים של המוֹסד שהוּא עוֹמד בּראשוֹ מקדישים אמצעים לקוּרסים ולסמינַריוֹנים של פּוֹעלים ושל נוֹער עוֹבד. ישנם מַרצים קבוּעים, אך הוּא מטפּל לא רק בּצד הכּספּי של הדברים. את ימי חוּפשתוֹ הוּא מבלה שם, בּכּפר, בּחברת הפּוֹעלים-הלוֹמדים.

אוֹדה, שמעתי בּענין, אך גםֹ בּקנאה, מדוּע זכוּ פּוֹעלי הוֹלנד למה שלא זכינוּ אנחנוּ? ידעתי כּי אינוֹ יכוֹל לבוֹא לארץ, ולא רק מחמת הניגוּדים, שעליהם דיבּרוּ הנוֹאמים, הוּא אמר לי כּי אַקלים הארץ קשה לוֹ, הוּא שלח את בּנוֹ לארץ, וגם זה נאלץ לחזוֹר, כּי לא יכוֹל להתאַקלם.

אך מדוּע גוֹרלוֹ של דה-לימה בּציוֹנוּת כּזה? אין זוֹ שאלה אישית בּלבד. לא היה זה מחוֹסר הערכה לדה-לימה בּציוֹנוּת. חברַי, אנשי ההסתדרוּת, בּהם חברי ההנהלה הציוֹנית, כּשהיוּ מבקרים בּהוֹלנד, ראוּ צוֹרך לנסוֹע בּמיוּחד להאג, כּדי לסוּר אל דה-לימה, והוּא היה שׂמח לתשׂוּמת-לב זוֹ. לא היה בּזה משוּם בּקשת “רוַח” ותוֹצאוֹת מעשׂיוֹת. ואף על פּי שיוֹמוֹ של השליח תמיד קצר וּזמנוֹ דוֹחק, בּיקשנוּ להיפּגש אתוֹ. לא כּל כּך קל להגדיר את המניעים הנפשיים לכך, אבל הנוֹאם הקוֹדם אמר בּזה מלה הוֹלמת, היה רצוֹן לנחמוֹ, ורגש זה היה קיים אצל האנשים שהתוַכּחוּ אתוֹ, שהוֹקירוּ את כּנוּתוֹ, את שלמוּתוֹ. היה רצוֹן לספּר לוֹ על הנעשׂה אצלנוּ, לוֹמר לוֹ כּי הראִיה החריפה שלוֹ, הרוֹאה בּכּל אך כּשלוֹנוֹת, היא מוּטעית. הלכנוּ אליו לא כּדי להתנַצח, אלא להקל מעליו את משׂא הבּדידוּת.

בּאתי הנה להבּיע את הוֹקרתי האישית. לא נמניתי על חבריו ותלמידיו, ואוּלם גם בּשעת הספּד חייב אדם לוֹמר מה שהוּא חוֹשב וּמרגיש, ואיני סבוּר כּי בּערב שהוּקדש לאַזכּרה יש לעסוֹק בּויכּוּח היסטוֹרי וּמדיני. אין חלקי עם הסבוּרים כּי הנפטרים תמיד צוֹדקים והחיים הם תמיד אשמים. והרבּה ויכּוּחים ציוֹניים חמוּרים, יוֹתר ממה שהיה בּהם משוּם ניגוּד אינטרסים וּמגמוֹת היה בּהם משוּם אי-הבנה וחוֹסר-כּשרוֹן להידָבר. דוּגמה לכך היא פּרשת-המחלוֹקת בּרנדייס, שבּאמריקה היה הוּא ידידם ויוֹעצם של הפּוֹעלים, וּבציוֹנוּת דגלוּ בּוֹ דוקא יריבי-הפּוֹעלים, ורק לאחר זמן חלפה אי-ההבנה ונקבּעוּ יחסי ידידוּת נאמנה בּין בּרנדייס וּבין ההסתדרוּת.

י. ל. פּרץ מספּר על שני חסידים זקנים, אחד בֶּלזי והשני קוֹצקי, שכּל ימי חייהם המשיכוּ בּמריבה על ערכּה של בֶּלז וערכּה של קוֹצק, אלא שהמריבה קירבה אוֹתם. וּמשהזקינוּ, אף על פּי שכּל אחד מהם מחזיק בּדעוֹתיו וּמוּכן להתנגח עליהן, הרי הם יוֹדעים שהם שוֹנים מהשאר וּקרוֹבים זה לזה.

הצריך היה גוֹרלוֹ של דה-לימה להיוֹת בּציוֹנוּת כּזה? מר סימוֹן אמר כּי הציוֹנוּת הרשמית דחפה אוֹתוֹ. איני יכוֹל לקבּל זאת כּהסבּרה ממַצה. נראה לי שאָפיוֹ של דה-לימה הוּא שקבע גוֹרלוֹ.

האם כּל אחד מאתנוּ תלוּיה פּעילוּתוֹ בּהסכּמה אוֹ בּאי-הסכּמה של “ההנהלה”? סוֹף סוֹף יש בּציוֹנוּת שטחי-פּעוּלה לא מעטים. השׂדה פּתוּח ורחב דיוֹ בּשביל אנשים בּעלי כּוֹח-יצירה.

אנחנוּ דנים עתה על דברים שהיוּ לפני עשׂרים שנה, מאז עברוּ עלינוּ לא עשׂרים שנה, אלא דוֹרוֹת. כּדאי לברר עתה מה היה אז, אך לא על ידי כּך שכּל אחד יוֹכיח בּמה צדק הוּא וּבמה אָשמוּ המחוּלקים אתוֹ. האם לא מוּטב שכּל אחד מאתנוּ יבקש עתה להבין בּמה שגה הוּא וּבמה צדק עמיתוֹ?

כּי בּינתיים לא עמדוּ החיים, וכמה שאלוֹת ישנוֹת נפתרוּ, וכּמה חדשוֹת וחמוּרוֹת צצוּ.

בּדה-לימה היתה הרבּה תקיפוּת, חריפוּת-מחשבה והכּרת צדקת עצמוֹ, היה בּוֹ יסוֹד הירוֹאי, מסוּג הגיבּוֹרים הצפוֹניים שהכּרנוּ אוֹתם אצל אִיבּסן, בּפעוּלתוֹ הציוֹנית היה בּוֹ מבּית-שמאי, מה שאין כּך בּפעוּלתוֹ בּתנוּעת הפּוֹעלים.

הרבּה אוֹפי עוֹשׂה, והרבּה גרם גוֹרלנוּ היהוּדי האוּמלל, שבּין הציוֹנים לא היתה פּשוּט לשוֹן משוּתפת. לשוֹן לא בּהַשאָלה, אלא לשוֹן ממש, לא לשוֹן עברית אחת, ולא יניקה מספרוּת משוּתפת, ובהיפּגש ה“שבטים” היוּ זרים זה לזה. זוֹכרני את הימים כּשהקרן הקיימת היתה עדיין מוֹסד קטן עם מוּשׂגים פּעוּטים, עם פּרוּטוֹת וּבוּלים וּשתים-שלוֹש “חַווֹת”. בּארץ היה קוֹמץ אנשים שחשב את מחשבת הקרן הקיימת, כּאידיאה, כמנוֹף לציוֹנוּת. רוֹב מנהיגי הציוֹנים לא היתה להם שוּם מחשבה על מדיניוּת קרקעית. הם ראוּ בּקרן הקיימת את אחת הקוּפּוֹת של ההסתדרוּת הציוֹנית. וּכשהגיעה החוֹברת “ארץ-ישׂראל” מהאג וּבה מאמרוֹ של דה-לימה ידעתי כּי נוֹסף אדם הוֹגה את רעיוֹנוֹת הקרן הקיימת. כּמה בּיקשנוּ אז אנשים שנוּכל להידבר אתם. אך משנפגשנוּ – והנה מחיצוֹת. תארוּ לכם ראשית את הגרמנית של דה-לימה ואת הגרמנית שלי, ולא זוֹ בּלבד: עוֹלם אחר, נימוּסים אחרים. יחסים אחרים, זרוּת.

והרבּה היוּ אכזבוֹת בּין אחים לתנוּעה, בּין אנשים שבּאוּ מן החוּץ וּמצאוּ את ארץ-ישׂראל הדלה, המלוּכלכת, ואנשיה לא לפי טעמם, ולא היה מי שיגַשר.

נניח שהיוּ הצעוֹת טוֹבוֹת, אך צריך גם להבין לאנשים הפּשוּטים, שהם הם יצטרכוּ להגשימן. והבנה זוֹ חסרה. אין זוֹ אשמה. זהוּ אסוֹן. אסוֹנה של הציוֹנוּת, פּרי הפּיזוּר, הציביליזציוֹת המוּבדלוֹת שבּהן אנוּ שרוּיים, המרחקים שבּין יהוּדי המזרח והמערב, שבּין יהוּדי אמריקה ואירוֹפּה, שבּין ארץ-ישׂראל וגרמניה, הבדלי השבטים היהוּדיים גרמוּ לפירוּדים יוֹתר עמוּקים מאשר כּל ניגוּדי האינטרסים.

אחרי המלחמה העוֹלמית, כּשנפגשוּ ציוֹנים מכּל העוֹלם, היתה התהוֹם הזאת קשה בּיוֹתר. תחילה היוּ גם העסקנים וגם הפּוֹעלים “היחפים” בּעיקרם משבט אחד, מיהוּדי רוּסיה. מנהיג ציוֹני שבּא לפני המלחמה מרוּסיה והיה רחוֹק מאד מהשקפוֹת סוֹציאליסטיוֹת יכוֹל היה לבוֹא לאסיפת פּוֹעלים וּלהקשיב להם, מתוֹך הכּרה שלפניו הצבא המַגשים ועליו להתבּוֹנן לחייהם ולדעת אוֹתם. יכוֹל היה לרדת למַרתפוֹ של פּוֹעל ולחקוֹר אוֹתוֹ על כּל הענינים השנוּיים בּמחלוֹקת.

אנשי בּיל"וּ לא עמדוּ, כּידוּע, על מרוֹם החריצוּת המשקית וספק אם התישבוּתם היתה בּגדר מפעל קוֹלוֹניזטוֹרי “בּריא”, אך היה נס וּבא-כּוֹח, הציוּנוּת אז בּארץ, יחיאל מיכל פּינס, הבין להם. הוּא היה תלמיד-חכם, ואוֹרתוֹדוֹכּס, ושמרני בּהשקפוֹתיו הסוֹציאליוֹת, אך ידע למצוֹא לשוֹן משוּתפת עם חיסין הרפּוּבּליקני. חיסין, עליו השלוֹם, בּא לארץ, כּפי שסיפּר לי, בּחוּלצה אדוּמה דוקא, ולפני עלייתוֹ התוַכּח עם אוּסישקין על המשטר המדיני העתיד בּארץ-ישׂראל. אוּסישקין, כּמוּבן, היה בּעד מוֹנַרכיה וחיסין, בּעד רפּוּבּליקה.

נגד הבּילוּ“יים אז התנהלה תעמוּלה לא פּחוֹת מאשר נגד הפּוֹעלים עכשיו. היוּ חוֹבבי-ציוֹן שראוּ את הבּילוּ”יים בּעין רעה בּגלל עניני דת וּבגלל נימוּסים, והויכּוּח על “הוֹן פּרטי” ו“הוֹן לאוּמי” התנהל עוֹד לפני ששים שנים בּרוּסיה. אך קרה נס וההבנה הנפשית בּין פּינס לבין הבּילוּ“יים הצילה את מפעלם. וכן היה גם לפני המלחמה, שנמצאה לשוֹן משוּתפת בּין רוּפין וחלוּצי העליה השניה. היתה מגמה של מאמצים משוּתפים, של חיפּוּשׂ פּתרוֹנוֹת יחד, של לימוּד זה מזה. לא דָגלוּ בּ”קיצוּץ ראשים".

אחר המלחמה הוֹפיעוּ כּוֹחוֹת חדשים, אשר לכאוֹרה לא היוּ ניגוּדים בּיניהם לבין הפּוֹעלים, אך הזרוּת השבטית קיפּחה את אפשרוּת השיתוּף.

הזמן תיקן הרבּה, קירב אנשים, הסיר קצת אי-הבנוֹת, אך יש פּצעים שלא העלוּ ארוּכה.

היהדוּת הרוּסית נדחתה. ציוֹני אמריקה לא רחשוּ אֵמוּן לציוֹני גרמניה, לאחר הצהרת בּלפוּר אי אפשר היה בּכלל שיהוּדי ארצוֹת נכבּשוֹת יעמדוּ בּראש. בּעד כּל זה שילמנו בּיוֹקר. הקרבּנוֹת היוּ לא מעטים. סבלה גם התנוּעה.

ובין הקרבּנוֹת האישיים היה גם דה-לימה, אשר לא רבּים היוּ לנוּ כּמוֹתוֹ.

דה-לימה הביא אתוֹ סגוּלוֹת חשוּבוֹת, אך גם יחס של אי-אֵמוּןוריחוּק ליהוּדים אחרים. אי-היכוֹלת להידָבר עלתה לציוֹנוּת. בּמחיר יקר מאד, ועל המחיר הזה כּוּלנוּ בּוֹכים.

אצלנוּ נוֹטים להטיל כל מיני ניגוּדים, של דוֹרוֹת, ארצוֹת וגָלוּיוֹת, על חשבּוֹן “המפלגוֹת”. סבוּרני כּי אין עוֹשׂים בּזה טוֹבה לציוֹנוּת ולא צדק לבעיוֹתיה.

שׂיחה אָפיינית היתה לי עם דה-לימה בּענין החלוּקה. שללתי את החלוּקה, אך עשׂיתי כּל מה שיכוֹלתי כּדי למנוֹע את הקוֹנגרס מקרע, לפי הנוּסח השגוּר “ניהלתי מדיניוּת פּשרנית”. לא האמנתי בּמַעשׂיוּתה של החלוּקה וחשבתי כּי חוֹבתנוּ לשמוֹר על שלימוּת ההסתדרוּת הציוֹנית, ואז אוּלי נגיע לזמנים יוֹתר טוֹבים. עֶמדתי זאת זכתה לפרסוּם ונדוֹנה בּרוֹתחים בּחוּגים מסוּימים של “השוֹללים”, שראוּ בּה העדפת “המפלגה” על “הציוֹנוּת”. דה-לימה פּתח ואמר שלאמיתוֹ של דבר אסוּר לוֹ לדבּר אתי בּגלל “בּגידתי” בּענין החלוּקה, ורק לאחר הקדמה זוֹ נכנסנוּ בּשׂיחה גלוּית-לב. עתה מוּתר לספּר, כּי דה-לימה ראה בּאַהדה את ההעפּלה, וּביקש לסַמל בּמעשׂה את יחסוֹ האישי לענין, וכן אמר לי כּי אין הוּא אחראי למה שעוֹשׂים בּארץ “תלמידיו”. יאוּשוֹ, מרירוּתוֹ לא דחפוּהוּ מעוֹלם לרביזיוֹניזם. על תנוּעת העבוֹדה בּארץ הבּיט בּאהדה עמוּקה, למרוֹת חילוּקי-הדעוֹת. לא יֵיטיב עם זכרוֹ מי שיבקש לקיים “לנצח” את הויכּוּח מלפני עשׂרים שנה. דוֹר דוֹר וּויכּוּחיו.

מצבנוּ עתה בּעוֹלם וּבארץ מציג אוֹתנוּ בּפני שאלוֹת חדשוֹת, אשר לא שיערוּן המתוַכּחים אז.

וּבינתים בּאים פּזוּרי-השבטים לארץ, רוֹאים זה את זה מקרוֹב, נמצאים בּמגע אישי, מדבּרים לשוֹן אחת – עברית. ואוּלי יֵקל לנוּ עכשיו לשמוֹע זה את זה וּלהבין זה לזה.