מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בַּלָּדָה שֶׁל מִרְיָם הַמַּגְדָּלִית וּבְנָהּ הַלָּבָן

מאת: אבות ישורון

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: הקיבוץ המאוחד; תשנ“ה 1995-תשס”א 2001

סוגה:

שפת מקור: עברית

"הִנֵּה אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: שְׂאוּ אֶת עֵינֵיכֶם וְהַבִּיטוּ

אֶל הַשָּׂדוֹת, כִּי כְבָר לְבָנִים הֵם לְקָצִיר".

(יוחנן ד', ל"ה)


יָרַד

בֶּגֶד

בִּדְמִימַעַל

מְעִיל

נָפַל

מֵהַקּוֹלָב

נָטַף

נֵטֶף

בְּלִיַּעַל

טִפָּה

מִדַּד

חָלַף.


בְּזָוִית אַחֶרֶת כַּלְבָּה גוּרְגּוּרָה.

נְכָאִים עַל מְשֻׂכֶּלֶת.

הֶגְיוֹנֶיהָ – כְּלַבְלָבֶיהָ.

רוֹאָתָם עַל רֹאשׁ הַשֶּׁלֶג.


יְשַׂחְשְׂחוּ בּוֹ בִּכְפַר.

יוֹפִיעַ בְּנַחוּם.

בְּבֵי־בַּנִי שֶׁל סְפָר.

לוֹ נְאוּם.


בְּזָוִית אַחֶרֶת מוֹנִיטִין כֶּסֶף.

כִּנֶּרֶת דַּיָּגיִם רָאוּהָ.

הִסְבִּירָה פָּנֶיהָ כְּלַפֵּי כְּנֶסֶת

וּמְעוֹנָם שֶׁל דַּיָּגִים קָרוּעַ.


יְקַטְרְגוּ בִּכְפר.

יְקַטְּרוּ בְּנַחוּם.

יַצְבִּיעוּ בְּחַלּוֹנֵי סְפָר.

וְהוּא רַחוּם.


אַהּ, רְעֵבָה גוּרְגּוּרָה.

כָּל דַּדֶּיהָ לְעֵין רוֹאֶיהָ.

סָמָא וָכֶמֶר קָפְצָה פִּיהָ.

בִּכְרֵסָהּ זָרְקָה שִׁנֶּיהָ.


אוֹי לָהּ מִכְּפַר.

וַי מִנַּחוּם.

וַי מֵרַחוּם

וַי מִתְּחוּם.


הָיוּ רַבִּים, שׁוֹנִים הָאֵיתָנִים.

הָאֵיתָנִים בְּלֵיל תַּנִּים.

שׁוֹנִים הָיוּ.


אָרְחָה לְחֻלְדֵי חֵשֶק וַתִּטְהַר

וַתְּהִי לָהֶם לְמַס עוֹבֶדֶת.

וּכְשֶעָלְתָה אֶל רֹאש הָהָר –

וַתַּהַר הַשִּפְלָה לָלֶדֶת.


אַךְ לֵדָתָהּ שֶׁלָּהּ הָיְתָה לָהּ לְמוֹפֵת

כִּי זֵכֶר־לְנַפְשׁוֹ לָהּ. נַעֲלֶה עַל כָּל עוֹכֵר…

וּכְשֶנֶעֱצַב הַזֵּכֶר עַד אוֹבֵד –

בִּקְשָׁה כִּי יִמְצָאֶנּוּ הָאַחֵר


אָז הִתְמַתַּח הָהָר

לְמַעְלָה מִשִּׁכְמוֹ

וְהוּא יָצָא לָחוּל

עַל גַּחֲלֵי תַחְתִּית

לִקְרַאת אִמּוֹ־טֻמְאָה –

נוֹצֶרֶת שֶׁל כַּרְמוֹ

אֲשֶׁר הָיָה שָׁתוּל

עַל נַחֲלֵי עָתִיד,

אֲשֶׁר אֶת שִׁכְחוֹנָהּ זוֹרַעַת

בְּשָׂדוֹת חוֹרְגִים לַבָּר…

הִנֵּה זִכְרֵךְ, אֶקְצוֹר־לָדַעַת,

לֹא זָרַעְתִּי!… – נְאוּם הָהָר.


– – – – – – – – – –


הָיוּ שׁוֹנִים הָאֵיתָנִים.

הָאֶתְנַנִּים בְּלֵיל תַּנִּים

שׁוֹנִים הָיוּ.


וְלֵדָתָהּ שֶׁלָּהּ הָיְתָה אֶתְנַן דָּמִים.

חֶסֶד קִבְּלַתָּה אִמָּהּ – אֵיךְ לֹא הֵבִינָה לַמּוֹפֵת!

וְזֵכֶר־לְנַפְשׁוֹ שֶׁלָּהּ הוּבָא אֶתְנָן תָּמִים.

אָמְנָם זֹאת פַּעַם הִיא עַצְמָהּ מוּבֵאת: –


עַרְפִלָּה

צְחַרְחֹרֶת

סִיד

מַדְלַחַת

וְטָרֹף

מַבְהֶקֶת

הִתְעַרְבֵּל

מַלְאָךְ

חֲזִיז

וֶהֱקִיצָהּ: –

חֲלוֹם: –

מֵינֶקֶת: –


צְעִיר עִזִּים, בְּנִי אֲסוֹנוֹ לָבָן, עוֹלֶה מֵחִבּוּקֵי הָרַיִם.

הַאִם זֵכֶר מִנַּפְשִׁי עוֹלֶה בִּי כְּמַתָּת?

כְּעַרְפִלָּה צְחַרְחֹרֶת יְרַקֵּד פֹּה בְּמֹאזְנַיִם

גְּדִי לָבָן – חַטָּאת!


רוֹבֵץ הַגְּדִי בְּקַיִץ, מְבִבְּשׂרֶת שֶׁלָּבוֹא…

עָזוּי בְּלִי חֵטְא! – וְאֵיךְ יִפְגַּע בּוֹ חֵץ וְלֹא יַחֲטִיאֶנּוּ?

וְאֵיךְ תַּחְתֹּר הָאֳנִיָּה

אֲשֶׁר תָּרְנָהּ אֵינֶנּוּ?


תֹּרֶן כְּלִיל לָבָן, הוֹרֵנִי אָן מִפְרַשׂ כַּפַּי אוֹעִידָה!

תֹּרֶן כְּלִיל הַלֹּבֶן הוּא: בֶּן־אֲסוֹנִי – הַגְּדִי…

כִּי שֶׁמָּא־שֶׁמָּא זֶה אוֹתְךָ הַיּוֹם אוֹלִידָה –

וְזֵכֶר־לְנַפְשׁוֹ בִּקַּשְׁתִּי אָז בִּכְדִי!


מִשּׁוּם מָה עִם בּוֹאֲךָ אָחוּשָׁה בְּעָתָה,

יֹאחֲזוּנִי רַחֲמִים כְּשֶׁלֶם לְרוּחִי…

אֶחֱזֶה לִי: בָּא אַתָּה –

וְלֹא הֻגַּד לִי לָמָּה אָנֹכִי.


אֵי־מִי עַל שֶׁכֶם נִקּוּדִים יִרְכֹּב –

אֵי־מָה עַל שֶׁלָּזוֹ שֶׁלִּקְרָאתְךָ צוֹעֶדֶת?

וּמִדֵּי צַעַד, מִדֵּי צַעַד עִם סֻבֳּלִי אֶכֹּף:

“בָּרוּךְ־אַתָּה” – נְאוּם נוֹדֶדֶת –


"בָּרוּךְ־אַתָּה, אֵלֶיךָ רִתַּקְתַּנִי.

עִמִּי הָיִיתָ כְּאֶחָד לְשֶׁכֶם נִגּוּדִים:

עִמִּי, טְרֵפַת הַחֵץ, מֵאַשְׁפָּתְךָ חִטְּאַנִי,

הַסּוֹעֶדֶת אֶת לִבְּךָ בְּלֶחֶם נִקּוּדִים."


רַק אֲרוּרָה אֲנִי כִּי לְסֻבְּכִי אַשְׁכִּים

וַאֲרוּרָה הַחֶרֶב בִּנְדָנָהּ מַשְׁחֶרֶת…

אוּלַי גּוּפִי מֵהַמְּעָרָה אֶשְׁלֹף־אָקִים –

אוּלַי אָשׁוּב לִהְיוֹת אַחֶרֶת?…


וַאֲנִי תָּמִיד אַחֶרֶת, מִסֻּבְּכִי מַצְחֶרֶת

כְּשׁוֹקֵק שׁוֹקַיִם הָעוֹרֵג לַבָּר…

וְתָמִיד – אַחֶרֶת: יַצְאָנִית שׁוֹחֶרֶת

אֵיךְ לָצֵאת, אֵיךְ לַחֲרֹג מִמְּעִי עַצְמִי כְּמוֹ עֻבָּר!


שָׂאֵהוּ לִי, הַמִּסְתַּתֵּר מִתַּחַת לְלִבִּי,

סְעָדֵהוּ לִי – וְאַל יִתַּם הַכֹּל לִשְׁקֹעַ!

כִּי אֵיךְ אֵלֵךְ מִמְּךָ – וּמְאוּמָה אֵין עִמִּי,

וְעוֹד אֶת שִׁכְחוֹנִי אֶזְכֹּרָה.


הֵן כַּחֲבשׁ חֶרְמוֹן כִּפַּת הַנֵּצַח –

שִׁכְחוֹנִי לָעַד אִתִּי:

וְאֵיךְ, כַּשֶּׁלֶג בַּמִּישׁוֹר אָנֵץ? – אַךְ

אֵם אֲנִי וְלֹא נוֹלַדְתִּי.


*


אָז הִתְקַפְּצוּ וּבָאוּ הַסּוֹדוֹת לִשְׁמֹעַ,

בְּעוֹד לַיְלָה בְּסוֹדֵי שָׂדוֹת,

אֵיךְ אֶת נְזִיר הַשִּׁבֳּלִים הֵינִיקָה עַד לִשְׂבֹּעַ –

עַד כֶּחָלָב הִלְבִּינוּ הַסּוֹדוֹת…


וְהִתְכַּוְּצוּ וּבָאוּ הַשָּׂדוֹת גַּם הֵם

וַיְעָרְמוּ אֶת חִטֵּיהֶם כַּבֶּטֶן שֶׁלָּזוֹ,

וְאָז רָאוּ כֻּלָּם כִּי הִיא הָאֵם

וְנִתְקַדְּשׁוּ כֻּלָּם מִבֶּטֶן זוֹ.


וְאַהֲבָה צְחַרְחֹרֶת, מִבְּשָׂרָהּ מַבְהֶקֶת,

אֶת רַחְמָה הִיא מְכַלְכֶּלֶת – עַד לֹא יֵאָמֵן…

וּכְשֶׁנָּפְלָה דְלֵקָה עָלְתָה הִיא… וְחַיִּים שׁוֹבֶקֶת

לְכָל אֵם־לְעִצָּבוֹן. אָמֵן.


אדר תרצז

אבות ישורון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אבות ישורון
יצירה בהפתעה
רקע

על-מה לבש מטה-השושנים את חוחיו?

מאת מקס נורדאו / דוד פרישמן (פרוזה)

א

הן יפה מטה-השושנים אשר בגן, לולא החוחים הרעים, אשר פעמים רבות דקרו אותך עד זוב דם, בּשַלְחֵךָ יד לקטוף לך ציץ! “הוי למטה-השושנים הרע הזה!” קראת אז, ויש אשר לקחְתְּ מקל ספרדי והִכֵּית בו על המטה. אל נא תאמרי כזאת, מַקְסָה, לוּ יָדַעַתְּ על מה כֻסה מטה-השושנים חוחים מראשו ועד רגלו, כי אז ראית והבינות אשר לא רע הוא, כי אם טוב מאד.

העוד תזכרי את זְמִירַת-הלילה ואת שיריה בלילות האביב, בעוד הירח הגיה את אורו הבהיר והשושנים נתנו את ריחן ובערוגת הדשא נוצצו התולעים הלוהטים? יש אשר כמו קינה גדולה היתה השירה ויש אשר היתה כמתיפחת, עד כי לִבֵּךְ בקרבֵּךְ דָאַב עלַיךְ ואַת שָאַלְתּ אותנו: “מה זה היה לזמירת-הלילה הקטנה, כי ככה עצֵבות שירותיה?”

הבה ואגידה לך עתה את פשר הדבר, כי הנה אֹרךְ הערב היום והמועד אשר לפנינו גדול.

הָיֹה היתה פעם זמירת-ללילה, הלא היא האֵם-הזקנה אשר לכל זמירות-הלילה בארץ, וביניהן גם זמירות-הלילה אשר לנו. מארץ חמה אשר בארצות אפריקה באה, כי חם לה שם עד מאד, והיא באה לבקש לה מעון פה, במקום אשר יֵקַר לה מעט ואשר יהיה לה מעט צל. אז חִפְּשָׂה בין עצי היער ובנאות הדשא ובגנים הגדולים, אשר מאחרי הבתים, ותבקש לה עץ או שׂיח, אשר שם תוכל לבנות את קִנָהּ. כל העצים אשר מסביב האירו אליה פניהם ויהיו נכונים לתת לה ענף או נצר, וידברו על לבה, ויאמרו לה, כי רק טוב יהיה לה עמהם. כל עץ ועץ אִוָּה אותה לשכנה לו, כי מדי עוּפָהּ שוררה את שיריה העליזים, עד כי השתאו כלם לקולה היפה וחרש רָעֲשׁוּ עמה גם הם ולא עָיְפוּ משמוע לה.

וזמירת-הלילה בקשה הרבה ובקשה בכל-לב, רגע רבצה על העץ האחד ורגע על משנהו, פה מצאה כזאת ופה כזאת אשר לא מצא חן בעיניה, ובאחרונה בחרה לה את מטה-השושנים. המטה הזה לא היה גבוה מִדַי ולא שפל מִדַי, לא קֵרֵחַ ולא כְבַד-עפאים, וגם גָּרֵי-בַיִת אחרים לא היו לו זולתי זבובי-זהב אחדים טהורים ומחרישים, ואף גם היה המטה לבוש עֲדִי שושנים עד להפליא ועטוף כלו ריח מתוק. בימים ההם וחוחים לא היו לו עוד. גזעו היה חָלָק כלו, אשר יָכֹל יָכלְתְּ למַשֵׁש אותו ביָדֵךְ הֵנָה והלום ולא תִשָׂרֵטִי.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.