מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

[על חכמות דרכים - שער]

מאת: אבות ישורון

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: הקיבוץ המאוחד; תשנ“ה 1995-תשס”א 2001

סוגה:

שפת מקור: עברית

מִדַּבֶּשֶׁת אֶל דַּבֶּשֶׁת אֲסוּרִים

(מאצל דפים שיבואו)


שירי הראשון שנדפס הוא אהבת נעורים שלי בארץ ישראל. נושאו ארץ־ישראלי־ערבי, ושמו: “צום וצמאון”. צום – זה אני, צמאון – זו האדמה. צום – זה אלדין, צמאון – זו חלימה. אנו מקיימים פגישותינו, אני והשיר, בדרך ההדברות. נדברים אנו בנוגע למקום ולזמן של הפגישה: אם ברחוב ואם בבית. ואם בחדרי נפשות ואם בבית דין ואם בחדרי לבבות ואם בשוק.

יש ואני זועק לשיר והשיר כורז לי כרוז – השיר הזה.

אך תמיד תוקע לי הגמל צווארו, לראות מה אני כותב, כמו הדובה הגדולה מעל בית הבימה, אל חדר המדרגות האפל.

אבות ישורון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
יצירה בהפתעה
רקע

שלוש מדרגות

מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (פרוזה)

אחרי הגביר רבי זַנביל משוּלם, בניו, חתניו לוקחי בנותיו ושאר הנגידים, העומדים במזרחו של בית-הכנסת בגלונה, יבואו בשורה ראשונה, בתור אבות מרכּולת העיר וסחרה, “בעלי בתים” החשובים, והם ה“טוחנים הגדולים”.

“טוחנים גדולים” נקראים אלה האנשים בין שלושים וחמש ובין חמישים שנה בחייהם, שיש להם בטן רחבה מעט, זקן שעבר עליו מסרק וכובע של סַמט ביום השבת לראשם. דרכם לאסוף עשרים וחמש מידות חיטים, שהם קונים אותן ישר מן האיכרים חורשי האדמה, או מן “היהודים הקטנים”, כלומר, הסרסורים והממַצעים, וטוחנים אותן בריחים של מים, אשר לגביר דמתא. הקמח יוּשם בשקים, והשקים נטענים על עגלות, רתוּמות לסוּסים או לשוָרים, המובילים אותם לנפות רוסיה הדרומית. משם באים שוברות על כסף או גם מזוּמן ממש, אשר בהם קונים עוד פעם חיטים לטחינה. בהיכּפל הדבר הרבה פעמים בזה אחר זה, וכ“ה המידות, המידה היותר מעטה לטחינה, תהיינה למאות, הרי אותו האיש נחשב לטוחן גדול בעיר, כלומר, הוא כבר לוה כסף על חיטיו ועל קמחו אצל בעל-הריחים, והרי הוא נמנה על נגידי העיר ברב או במעט; דעתו בעניני הקהל נשמעת, כלומר, הוא עומד תמיד בדבר העיר על “צד” הגביר, וכשהוא שותה את החמין אצלו במוצאי-שבת הוא עושה זאת במין ידיעה עצמית ורגש של גאוה. טוחן גדול כזה עושה שידוכים נכבדים ונותן נדן כהוגן, - לוֹוה אחר-כך אצל הבנים אותו הנדן, כלומר, שׂם אותו במסחריו, לוֹוה ונותן, חותם שמו על שטרות סובבים והולכים מיד ליד; ואחרי שנות מספר של חיים כאלה, בהרחבה ובהרבה מצוֹק-הראש, תבוא פשיטת-הרגל, בראש וראשון לאותו הגביר בעצמו, שכבר הרויח אצל הטוחן כפלים מאלה, וחלק רב מזה גם לשאר אנשים. הרי מעט חילול-השם ואיזו בושה; הרי טענוֹת ו”דיני-תורה", תביעות, בוררים והשוָאות. – אחד מראשי הטוחנים ירד במעלה השנית של סוחרי העיר, כלומר, הוא נעשה לסוחר בתבואה… לא עליכם, קוֹראַי!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.