מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

לחם האוהבים

מאת: שושנה שרירא

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: הוצאת אגודת הסופרים וחברת דביר; תשי"ז 1957

סוגה:

שפת מקור: עברית

פרק ראשון

כשראובן רימון, ריינינגר לשעבר, יוצא לעת ערב מבית-מלאכתו שבסימטה עירונית צרה, סימטה שבקצה האחד היא סמוכה למרכז העיר ההומה, לאולפני-תורה ולבתי עקד-ספרים ומצדה השני היא חומקת לסימטאות פרוצות ומעוקלות, היורדות ומתפתלות בלוויית דקלים בודדים לעבר העיר השכנה – הוא נוהג להלך לאטו ולהשתהות פה ושם. עתה אין שעתו דחוקה והוא מוכן ללכת אחרי רצונו שלו ולתת עיניו בעולם הסובב את ביתו ואת סדנתו. יש שהוא מתמהמה אצל הסנדלר מיוּדעו, המאחר שבת בסוכתו אף לאחר שמונה שעות עבודה, שכן הוא עובד, כפי שהוא רגיל לומר, “עבודת קבלנות אצל עצמו ומי יאמר לו מה יעשה”. שוהה ראובן קצת על מפתן הסוכה של מקובל זה ארוך-הזקן, לבן-הפנים ורם-הקומה. סוכה זו, הנשענת אל כותל בית בעליה, על שרפרפיה הערביים, על רצפת המלט המחוספסת שלה, מעשה ידי נכדו של הסנדלר, לאו דווקא לתפארת, היא בית-ועד לתלמידי-חכמים שבסביבה. ויש שראובן שוהה קימעה אצל הרוכלת בספרים ישנים, ספרי-יראים בלים, זו היושבת וסורגת פוזמק בחברת ידידתה מוכרת-הביצים, ומקוננת על בעלה אשר נסע לפני המלחמה לראות את אנשי בית-אביו בפולין ונשאר שם. כן יגש אל יחיא המאחר למכור פרחיו בסימטה המחשיכה והולכת, פרחים בפרוטה, שאין להם קונה אלא בערבי שבתות בלבד, וכל חינם בשעת בין-הערביים האפלולית אינו אלא בבשׂמם הענוג.

אולם אין היציאה מבית-המלאכה נעשית על רגל אחת. ראשית כל משתתקות המכונות בבית-המלאכה, והחדר האחורי המלא גבבא, גזרי עץ ושלטי-צבעונין פולט את הגניחות האחרונות של העץ המנוסר ואת דופק המכונות, ודלתו ננעלת. החדר הקדמי, העטור גזוזרת רחבת-ידיים, מתמלא צללים בירכתיו ורק מנורת-חשמל קטנה נדלקת על שולחן הסמוך לאדנו של חלון. אותה שעה סוקר ראובן את ביתו בגאון. מתבונן הוא בזחיחות-הדעת בשלטי הצבעונין המפארים את כתלי חדר-מגוריו, במדפים נושאי-הספרים, ברהיטים המעטים והבלים ומחליט בפעם המאה-ואחת, שאף-על-פי שביתו זה חביב עליו, ישכור לעצמו סוף סוף חדר-מגורים של ממש. שהרי הוא זכאי לכך. נושא הוא נפשו אל חדר נאה והדור, מובדל ומופרש מבית-מלאכתו ושאונו, ברחוב מכובד יותר בקרבת מקום, חדר שיהא מרוהט לתפארת, שהנאה לדור בו ולקבל בו פני אורחים ומיודעים.

כך הוא גומר אומר. והחלטה זו גמֵלה בלבו מדי ערב בערבו, בהחליפו את בגדי-העבודה שלו בבגדים נקיים ומגוהצים ובתתו עיניו באפלולית החדר החביב עליו, בספה הישנה המכוסה שעוונית שחורה, מרוטה, המבריקה בברק כלה לאור המנורה הקטנה. יודע הוא בלבו שחפץ בחדר אחר, צעיר יותר, הולם את גילו, חדיש ומרוהט כהלכה, הרחק מקול העץ המנוסר ומקול המכונות.

המקלחת הצוננת, שיש בה לא רק לרעננו, אלא להקרים עליו עור חדש של מי ששעתו פנויה לפניו ומלבושיו נאים, מרחיבה דעתו, והוא מוכן לבקש לו חדר אחר למשכן. ועדיין אינו חש ללכת מזה, אפילו לא ללגום ספל קפה בבית-הקפה שברחוב הסואן הסמוך, אלא משתהה קימעה אצל שכניו בסימטה, לדרוש בשלומם, לשאול למעשיהם, לא בבהילות שלאור היום וכלאחר-יד, כמי שהתשובה אינה כלל מעניינוֹ, אלא כמוכן להטות אוזן לדברים הנאמרים בנחת, בהרחבה שבישוב-הדעת ולדברים הנאמרים במגומגם, כשהידיים טרודות והמוח תפוש להגוּת ולהמצאות, שאולי אין לאיש חפץ בהן.

תחילה עושה ראובן דרכו אל הסנדלר המקובל בר-האוריין, המכנס סביבו לא רק תלמידי-חכמים שבסביבה, אלא אף עלובי-חיים שאין קורת-גג לראשם ומושיבם בסוכתו בקרן-זוית או תחת גרם המעלות. כאן גם בעלי “שררה לשעבר”, בעלי מוחין, בעלי תקיפות וגדוּלה בעיירות רחוקות, המרחיבים את הדיבור על “היו ימים ואנו ניהלנו עסקי העולם הזה, לפי השכל-הישר שנתן השם בלבנו, ואילו היום – היום נפלה תבל בידי צוררים ובידי קטני-מוח משל הגויים, היושבים בירכתי מזרח ומערב ועושים בענייני העולם כבתוך שלהם”.

כשנראה ראובן רימון בריחוק כמה צעדים מן הסוכה, מיד מקדמים פניו בשמחה: “הנה מר רימון הולך ובא, ישמע הוא וישפוט”, או “מר רימון, יזדרז נא ויבוא, איני מצליח להסביר לאטום-מוח זה מה היתה כוונת צ’רצ’יל בנאומו, והוא טוען ממש ההיפך. מין מוח הפוך יש לו ליהודי זה!”

וכבוד זה שנוהגים ברימון הצעיר אינו אלא על שום שמשכימים לפתחו אנשים רבים בעלי חשיבות, סופרים, מו"לים, עסקנים ואנשי ציבור, המבקשים להכין שלטים לימי בחירות, עטיפות לספרים, מודעות וכו'.

ויש שבאי-הסוכה פונים אליו בדברים: “הרי אתה אינך בעל-מלאכה הדיוט, אלא מעורב עם גדולי עולם, אמור נא, מה אומרים הללו, מה אומרים הללו אנשי-המעלה שלך על התמרון החדש במדבר? היצליח?”

הכוונה, כמובן, למדבר המערבי אשר באפריקה, כי הימים ימי מלחמת-העולם השניה. אותה שעה מחייך רימון חיוך מבויש ונבוך, ובת צחוק לו של ענווה וצניעות מהולה בקורת-רוח, על שהללו מצפים למוצא שפתיו. כיון שהוא נותן בסתרי לבו כבוד לפשוטי-עם אלה, שוקל הוא יפה בדעתו את דבריו. בלשונו, אשר למדה לדבר עם כל אדם כטעמו וכבינתו, ובפשטות הנמזגת מעיניו הדורשות טובו של הדובר עמו, הוא מעודד את הללו להשמיע דברים ומניח דעתו שלו לעצמו. כי יודע הוא בלבו, שזקנים אלה, בעלי הזקן והפיאות שהכסיפו זה-כבר, משתוקקים אך להשמיע דבריהם באזניו ולא לשמוע מה בפיו ובפי מיודעיו, ורק מפני הנימוס וטוב-הלב הם מזמינים אותו תחילה להשמיע חוות-דעתו.

וכיון שהוא ניצב נבוך, כקטן בפני גדולים ומצפה ביראת-הכבוד למוצא פיהם, אף-על-פי שיודע שהם חוזרים מדי יום ביומו על אותם “מערכי האסטרטגיה”, מיד הם מפליגים במעשיות מן הענין ושלא מן הענין, בסיפורי-מופתים ואף בפרטי קורותיהם וקורות בתי-אבותיהם. והוא, ראובן רימון, רוצה זה מכבר למוש ממקומו, אך לבו נוקפו ואינו מניח לו לגזול מהם “קהל” יחיד זה שיש להם, לשכניו. כי מדי דברם עמו הם מדמים כאילו הוא מעביר לאחר-מכן דבריהם ל“חלונות הגבוהים”, אל בית-הקפה שבמרכז העיר, שבני-אדם שם רושמים דברים שעולים על דעתם בעתונים והם מגיעים אל “מפקדות עליונות” ואל – מי יודע? אולי אפילו אל ממשלות שבעולם הגדול.

אשת הסנדלר הזקנה, זו בת הפ"ה, לבושה שמלתה ושביסה הצחים, יוצאת בפסיעות קטנות מפתח ביתה לעבר סוכת בעלה ובאה לזרזו במלאכתו שיסיימנה. היא עצמה כבר השלימה חלוקת הלחם שאפתה בשביל עניי השכונה מנדבות שנוטלת מעם עקרות-בית. הישישה מבינה לרוחו של רימון ואומרת:

“חדלו לבלבל מוחו של צעיר זה. גמר את מלאכתו, יצא ישתעשע מעט ויראה חיים. כל היום טרח ועבד, ועכשיו, משתם יום-עבודתו, אתם מבלבלים את דעתו בפוליטיקה. וכיצד ישא אשה? מכם לא תצמח לו כל טובה. אפילו בת אין לאיש מכם להשיאה לו”.

“חדלי מעסקי שדכנות שלך”, מייעץ לה אלופה הסנדלר, “ישא אשה לכשירצה, לכשיזמן לו הקדוש ברוך הוא”.

בינתיים הסיחו דעתם מן השיחה “הפוליטית” ונשתכח טעמה. וראובן רימון שמח שהישישה סיבבה את פני הדברים וכעת יזרמו באפיק אחר, ואולי יוכל אפילו להפטיר ברכת-שלום וללכת לדרכו. דבריה של הזקנה משרים עליו מבוכה שבמורת-רוח ומעלים סומק של ילדות בפניו שהוא מתבייש בו, משום שאינו יאה לצעיר בגילו, איש בוגר ומיושב בדעתו, שנדד זה מכבר מבית-אביו שבגולה ועומד ברשות עצמו. אף-על-פי כן הוא אסיר-תודה קצת לזקנה המופלגה ומודה לה בלבו שיודעת בתיתה בו עין אמהית, לחדור לצפוני לבו, במלה אחת ובמבט אחד של מאור פנים. דבריה של אשה זו בשמלתה הארוכה, התלויה על גופה הצמוק, כאילו מכריזים על בריות משופעות בבשר ובחמוקי-גו ובשׂמלות שכל עיקרן מצניעות ומערטלות, משתלשלות והולכות, מהדקות ומהדרות, מסתלסלות ונושרות, מבושמות ונוסכות ערפל לא-נודע.

טוב, סבור הוא, שהזקנה לא השגיחה בהרהוריו, שאלמלא כן היתה מסירה מעמו חסדה וחיבתה שהיא רוחשת לו כאילו היה בנה.

הפסקה שחלה גוררת שיחה לכיוון חדש, ורימון עצמו הוא הפעם הגורם לכך. כי הוא שואל לאחר-מכן: “נו, החשבון בסדר?”

ויודעים הנשאלים שאין במלה “חשבון” משום כוונה לרווחים ואף לא לחובות שהם נושים באחרים. כי הללו אין להם לא רכוש ולא רווחים קלים, מלבד שכר-מלאכתם שהם מקבלים. אין הם עושים חשבונם של אחרים, חשבון מליונרים וגדולי-הון שבעולם, כאבותיהם בגולה, המספרים בגבירים אדירים, כי אם חשבון עמם עם הבורא, חשבון קץ הימים וביאת-המשיח.

ותשובה באה מיד מפי הסנדלר הישיש: “בקרוב, לפסח, מוכרח לבוא לפסח, כל החישובים מעידים”.

וכיון שמדובר לא באחר, אלא במשיח בכבודו ובעצמו, מתרחבות עיניו של הסבל, שקנה לו מושב תחת המעלות, ואם כי הוא בן לעדות המזרח כבר מבין קצת לשון-גולה-אידית, אף אם אינו דובר בה, והוא שואל בעברית בנעימה מזרחית המפצלת הברות: “באמת יבוא לפסח?” ושורק שריקת-הילולה של ערביים. “ואז אני אגור בשדרות-רוטשילד, ותהיה לי חנות-רדיו ברחוב אלנבי. וכל היום אנגן. אנגן שכל הרחוב ישמע. מה איכפת לי. שישמעו! אני נהנה והכל נהנים, מעליש!”

מיד משתיקים אותו במבט-עין ומשתקעים בויכוח על חישובי-הקץ, טוענים, מחשבים ומתפלמסים. וכיון שעוסקים בחישובים נזכרים בחישוביו של ר' שלמה חברם, אומר-התהלים, ובמזלו שהאיר לו פנים. מעשה בר' שלמה שאמר פעם תהלים לרפאוּתו של “גביר” אמריקאי, וכאשר קם הלה מחליו העניק “לאומר-התהלים” מגרש עם צריף ברמת-גן. ועתה ר' שלמה הוא בעל נחלה ומגדל ירקות על אדמתו.

“רופא” הפרבר אף הוא קרב ובא. איש קטן-קומה שפניו מחוסרי התנוכים הם המשך זקנו המסולסל. אין בו בזקנו כדי להעיד על בעליו שהוא רוקח מיני רקח שונים, סממנים למורסות-עור וחבורות, תרופות בדוקות לכוויות וחטטים. פרנסתו, כביכול, מצויה לו בחנות הזעירה של מסגרות וזכוכית. ברם בין לקוח ללקוח הוא מכין תרופותיו שאין איש יודע ממה הן עשויות ומרפא בהן כל מיני פצעים ונגעים.

ה“רופא” גורס לשון אנשי-מדע בלבד. הוא נוטל בדל מלת לעז שנזדמנה לו ומרכיבה למלה עברית עד שמתקבלת הרכבה משונה, אשר חציה מוּכר וחציה אינו מובן אלא למקורביו בלבד, מלה שכולה אומרת חשיבות כגון “רנטגנגאוּלה”, שבני-שיחה שלו אינם מבינים אלא סופה בלבד, גאולה, ואינם מעיזים להקשות עליה, שכן ה“רופא” מדבר בודאי ברמזי רפואה הידועים לו לבדו. אולם מתוך אהבת רזים ורמזים חביבות עליהם מלותיו המסתוריות כגון “פניצו-להכעיס”, שכוונתו רפואה חדשה ופניצילין שמה, המרפאה “להכעיס” למחלה. לא כל שומעיו שמעו על פניצילין, ואין הם יודעים אם כוונתו לאיזה פיני גאון נסתר, או לפניקיה היא פניציה, כפי שמסביר נכדו של הסנדלר, “הבחור המלומד” היודע לשונות לועז ו“ארכיאולוגיה” פופולרית מעלונים לועזיים קטנים המגיעים מחוץ-לארץ. ואם תרצו, הרי הכוונה היא לפנינצו-פנינסולה, בלשון נכרים חצי-אי, משמע שכוונתו לתורכיה, להכעיס לה לתורכיה הנייטרלית. והוא אינו משים אל לבו כלל כי החטיא המטרה וכי הרופא אינו1 דן בפוליטיקה אלא ב“רפואה”, והולך ומפליג בפלפולי “פילולוגיה” לועזית שאין איש שת לבו אליהם.

כיון שנוסף בן-שיחה חדש מהין רימון להרתיע עצמו ולהסתלק בקידה קלה ובנענוע ראש בלבד, כדי שלא להטריד את המדבר ממחשבותיו ולא לבלבלו. רימון מסתלק בצעדים רכים בפסיעה מובלעת ומכוון עצמו אל יחיא, המוכר פרחיו על מדרכת הרחוב הצרה, ממול.

יפים פרחיו של יחיא, אולי היפים בעיר, אומר בלבו ראובן יום יום בגשתו אליו. אין איש יודע מאין באו, אם קנם במשיכה מגנים פרוצי גדר, או שאמת בפיו כי יש לו אחות בעיבורה של עיר ולה משתלת-פרחים, או שהוא רוכל ועושה מסחר בסחורה שהוא נוטל מאחרים. על-כל-פנים ברי לראובן שבעל טעם משובח הוא יחיא, המציג בכדי חרס ובפחים פרחים שקניהם ארוכים ועלי כותרת שלהם עדיין סגורים וכל יפיים שמור להם לעתיד לבוא. על שק שעל המדרכה מוטלות אצל יחיא גם שושנים בלי מים. כי מועטים הפחים שבידו. לכל שושנה גוון משלה ואין אחת דומה לחברתה, כי אוהב יחיא שלל צבעים. ועד שהשושנה המתעלפת בחום מעוררת רחמי עוברים ושבים היא מעוררת רחמיו של יחיא עצמו והוא רוצה שתלך לה לאגרטל המים שיעד לה גורלה, אפילו יקבל תמורתה פרוטות מועטות בלבד, אפילו חצי גרוש לאחת.

“קח חצי גרוש אחת! ברחוב אלנבי תשלם שלושה גרוש ואפילו חמישה גרוש, ובחנות עשרה גרוש”, קורא יחיא לעבר ראובן, “קח ובלבד שלא תבול. כואב הלב לראות”.

ויחיא משפיל עיניו אל השושנים המוטלות על השק, לכל אחת מהן עלה או שנים שכבר כמשו, אולם לבו של הפרח עדיין חי ורענן ומפיץ בשׂמוֹ אל הקרֵב להריח בו, ויחיא מהדק מעט את הפרח בין אצבעותיו, תולש את העלים הכמושים ואומר: “זו תיפתח, אם לא, תחזיר לי, אני אחראי”.

הבושם שייחדו פרחיו של יחיא למדרכה כאילו מבקש שיגאלוהו ויפיצוהו. וראובן, אף-על-פי שלא היה בדעתו להתעכב על יד יחיא, אלא לסור עוד לכמה פתחים שבסימטה ואחר-כך ללכת למסעדה טובה בעיר לסעוד לבו ולסור לבית-קפה מרכזי לגמוע קפה ולפטפט מעט, מוצא עצמו לפתע עמוס פרחים, שושנים דקות קנה, וסיפנים סגורים שייפתחו בבוא מועדם. ועוד מוסיף ראובן ובורר לו מפרח זה ומזה, משלם פרוטות, שואל לשלום ילדיו של יחיא ונפטר ממנו והולך לדרכו. אמנם עוד היה בדעתו לסור אל חנות-הספרים הבלים, שעולים אליה בכמה מדרגות ודלת זכוכית צבעונית לה, אבל הוא מתבייש להיכנס אל הזקנה בעלת החנות והפרחים בידיו. אותו רגע דווקא משתוקק ראובן לסור פנימה, לעלעל באחד הספרים הבלים ולקנות אחד מהם במחיר של שני שילינגים, פדיון-מה לזקנה, שבעלה נשאר בפולין, ולהשתהות בקרבתה, לשוחח מעט ולשמוע צחוקה הטוב, כאילו היתה רעותה הטובה של אמו, שם בגולה. כי אחר יום עבודה תאב ראובן לטעום מעט טעם בית-אמא, לנעֵר הדי ילדות רחוקים בלבו, לאטום אוזן לזמירות המזרח הנאקניות העולות מן המספרה הסמוכה, ולשאון הנערים והנערות הצרים על עגלת הפאַלאַפל הקטנה ולבסוף להסתלק מעמה כשבידו חוברת הנושאת שם מוזר, “שמן המור” או “פרדס חכמה”, וברכותיה הטובות של המוכרת מלוות אותו בדרכו. כך עומד ראובן חוכך בדעתו ואינו יודע אנה יפנה.

מן הסימטה ועד הרחוב המרכזי פסיעות מספר. הולך רימון ואינו יודע מה יעשה בפרחים. קנה הפרחים מחמת הנאה של רגע או משום שרצה לסייע בידי יחיא למכור רכולתו? וכעת מה יעשה בהם? היציג הצרור בחדרו שלו? עדיין אין לו חדר מכניס-פרחים. חדרו שלו הוא חדר-רווקים דל ועגום, וכשיגיע ריח הפרחים אל בעלת-ביתו לא תדע מה היה לשכנה שמילא ביתו בבשׂמי-עדן “כבחג השבועות”. אילו היה לו חדר הגון, העלה שוב כמיהתו הישנה, היה מציג בו פרחים להנאה ולנוי. אך כעת, כשעדיין אין לו חדר ראוי לשמו, מה יעשה באלה?

שמא ישלחם למישהי. למי? ליפה שהתגייסה לצבא, ודאי כבר הגיעה למצרים והיא אחות-רחמניה בבית-החולים שם. למרת יואלי, אשת הצייר ידידו, הנוהג להזמינו לפת-ערבית בערבי-שבתות? ואולי לחברתה של אמו מן הגולה, שאומרת שהוא כבן לה? ואולי לאסתר בת-עירו? זו החוזרת ומספרת לו תמיד שאין את נפשה להינשא לעלם המחזר אחריה, כי-כי-כי – מגמגמת היא – חביבים עליה בני-עיירתה, אלה המכירים חייה בבית-אבא, שם, אלה שדבק בהם משהו מניחוח ביתה; אלה בני-עיירתה השוקטים, רכי-הנפש, טובי-הלב וענוגי-הטעם. והיא נותנת עיניה בראובן בדברה.

ואולי ישלח הפרחים לניצה נצח, זו בעלת השׂער הזהוב-אדמדם והעיניים הבולטות, הנושאת תכשיטים כבדים. ניצה זו דרכה להיתלות בזרועו של אדם או להופיע במפתיע מאחרי גבו ולהפציר בקולה הצורם שיבקר בחדרה, “שאין בו מאומה מלבד כדי-קרמיקה ושטיחים ופרחים”, ועל הפרחים היא מפליגה דברים. לא, לה לא יביא את פרחיו.

ואולי? מתרעד ראובן, ולפתע הוא בטל ומבוטל בכל ישותו ואינו מהין אפילו להרהר בדבר, לשלוח פרחיו למקום היאה להם? ושמא בכל זאת ישלח ויגיעו ויבואו לשם ויתנו מבשׂמם כקטורת ולבונה?

עכשיו מרגיש ראובן שעליו לשלוח מיד פרחיו מעל פניו. כי לא יוכל לשאת עוד את זו החדוה הגדולה, הצהלה המשונה העולה מן הלב לעצם הרעיון, לשלוח את הפרחים אליה אל זו שלבו שולח פרחים בוקר צהריים וערב, פרחי שחר, חמה וירח בכל צבע ובכל גוון. הנה יצרף כרטיסו המודפס “ראובן רימון” ותו לא. שמו בלבד יספיק.

כשאין הוא מוצא את עטרה תלם בביתה הוא נוהג להשאיר כרטיסו. יודע שכרטיסיו מוטלים בזה אחר זה הסלה, כי עטרה טוענת שאין מנהג הארץ להשאיר כרטיסי-ביקור אלא פתקה בלבד וכי מנהג אירופי הוא שאבד עליו כלח. ובכל זאת יודע רימון בנפשו שטוב ללכת ולהשאיר כרטיס, מעין ישות כל-שהיא שלך, חלק מעצמך ולא פתקה מקרית וסתמית, ואפילו יוטל שיור-ישות זה, במחילת כבודו, הסלה. אילו התאספו הכרטיסים יחדיו, היה ראובן מהרהר, היו מספרים זה לזה קורותיהם, מה רגשות שונים ומשונים נשאו עמם, ומה להטו אצבעות שאחזו בהם ושלחום לגורלם, שרק בעליהם חרד עליו.

לא, אל עטרה לא ישלחם.

מה יהא על הפרחים? שואל עצמו ראובן. עדיין נתונים הם על זרועו ואפילו אינם עטופים כהלכה. אל עטרה בכל זאת לא ישלחם, ואך יצא לרחוב-ראשי מיד ישאלהו כל מודע, מה חג ומועד לו היום?

ויודע ראובן שלמקום שיאה להם לא ישלח הפרחים, וכי אינו שולחם אליה בהרהוריו מדי יום ביומו? ומה לו כי יקום היום וישלח פרחים של ממש?

יום אחד הביא לה שי שלוש חסידות עשויות איצטרובלים. חסידות שמקוריהן אדומים, גופן צבוע בלבן-אפור והן מגושמות במקצת, מעשה יד לא-אמונה, אבל ריח חורש עולה מהן, חורש ארנים. בודאי תשמח לריח היער, יער וחורש כה קסמו לה – חשב בלבו. כך אמרה בשובה מנאות הרים ויער. ואפילו טינה קלה היתה בלבו עליה: מדוע כה קסמו לה ההרים והחורש הדליל?

עטרה שמחה על החסידות שמחה יתירה, גדולה מדי, חשב ראובן. ומיד כמו נתערפלו עיניה כשחשה בריחו של חורש והיתה כחלוּמה. ועוד מעט והרחיקה מעליה את החסידות והפטירה חרש דברי תודה, כמו לא יכלה להרים קולה ואבדה לה נעימתו הצלולה.

“מה נאים האיצטרובלים!” אמרה ושכחה שדמות חסידות להן. ראובן ידע בלבו שהוא איצטרובלים לא הביא לה, אלא חסידות.

וזוכר הוא שאמרה: שאון איצטרובלים רבים נושרים ארצה באזני, כחשרה אחת, כאילו טלטלה יד אדם את העץ והללו נושרים, נושרים – –"

וידע ראובן שבדלי-זכרונות היא מעלה, קרעים של תמונה שלו אין חלק בה, על איש אשר טלטל בידו עץ אורן דק. ודאב לבו של ראובן ואפילו ניסה להציל משהו מפיה, כך-סתם להבין לריעה. אך מיד שאל עצמו: לשם מה? ואם ידע, מה טעם ימצא בדבר? לא חלק לו בקטעי זכרונות אלה, כי מעולם לא יצא לנאות-הרים וחורש, למקום צמיחתם של איצטרובלים. לא פעם חשב, לכשירחיב יצא אף הוא לנאות הרים וחורשות, אך דחה צאתו מיום ליום. תחילה, סבר, יש לפרוע את החובות. הן בפרוטות בכיסו הגיע ארצה, עול-ימים, באין קרוב ומודע. וכל אשר לו בעשר אצבעותיו השיג. ופנאי לא היה לו ולא מנוחת-הנפש לעזוב לפתע בית-מלאכתו ולצאת לפגרא ולנופש. ודאי שלא היה מהרהר באיצטרובלים לולא תעלומה זו שבפני עטרה, לולא נעימת קולה הטמירה למראה פריו של יער.

ולפתע ידע ראובן שלא יוכל עוד להלך בסימטה זו שלו בלא מטרה. מיד נתן עיניו סביבו, מצא נער-שליח, מסר לידיו הפרחים עם כרטיסו המודפס ושלחו למשורר האהוב עליו, שהיה רואהו יושב עם רעיו בקרן זוית של בית-קפה.

מיד פנה ראובן אל המסעדה לסעוד פת-ערבית ביחידות. משם הלך לבית-קפה הומה, חלף כמרחף משולחן אל שולחן, ישב פה ושם, עד שהסתלקו אחרוני היושבים, ואך בשעת לילה מאוחרת שׂירך רגליו בלוויית מודע המתגורר בשכנותו, אל ביתו. רחובות העיר שקטו זה-כבר, רחובות של מסחר נדמו. מבית-קפה דל ודלוח שבקרן סימטה עלו צלילי גיטרה. שם עוד הגישו בלילות הקיץ אבטיח קר, וראובן אכל מנתו בעליצות המשונה בה החזיק קודם פרחיו, שהשיבו עליו אותה צינה ורעננות. ובחצות בא אל חדרו האפל, לא העלה בו אור, בחשאי ומבלי שאון התקלח, ייבש גופו רק במקצת, עלה על משכבו רטוב, נרדם מיד וריח איצטרובלים באפו.

פרק שני

משמקדים ראובן רימון להתעורר משנתו לאחר תנומה של שעות מעטות, בשעה שבין עלות השחר לבין קימתו ממיטתו, עוד עיניו דבוקות ורואות כתמי אור משונים אך כל ישותו כבר ערה, הוא רואה בדמיונו מראות שחלפו. בשעה זו הוא אוהב להעלות לפניו פגישה ראשונה עם עטרה בעודנה ילדה כמעט, דקת גו, זקופת קומה, ומבע של כובד-ראש לפניה, ומהלכת ברגליה הדקות בצעד רחב מדי, כצועדת כמה דיוטות מעליך, כאילו בתוך בוסתן הפורח על גגך, מעל למציאותך שלך.

פעם אחת הוזמן למסיבה אצל בן-עירו ופגש שם את עטרה תלם, שארת-בשר רחוקה של בעל-הבית. טרודה היתה, סובבת מהלכת בחדר ומסייעת בתקרובת. מניעה ידיה הצרות, הדקות והארוכות שאינן רגילות בטרחה זו. היתה חגורה סינר מלמלה דק ומעומלן מעל לשמלת הקיץ הוורודה, המהודקת אל גופה המוארך. והיה ראובן רואה ומבחין שמגישה למסובים בלי מאור-פנים אלא מתוך תפנוק, מגישה ונרתעת וסובבת וחוזרת ויודעת שמאחרי גבה מלווים אותה מבטים תוהים. אבל אין עטרה מפנה עצמה ורואה את הנעשה מאחריה, אלא ממשיכה כמחליקה ונושאת הצלחות, לצורך ושלא לצורך, ובוררת למי תעתיר מחסדה, מקידתה רבת-החן שמסולקת עד מהרה כלא היתה. אותה שעה היה ראובן מסתכל בה, תוהה עליה ורואה בה מהרהורי לבו, כאילו נגלתה עליו זו שרצויה לו.

הקרואות מלוות את עטרה בעיניים חקרניות, כמתבוננות בבנין מופלא, תוהות על תנועותיה, אומדות אותן בזו אחר זו, ובוחנות אותה בעיניהן. הקרואים מתבוננים בה כמו הסכימו בינם לבין עצמם, שמרחוק כמוה כצל מרחף ומרמז, אולם משהיא קרבה נוטלת מציאותה וישותה את כל תשומת-הלב, והעין רוצה להקיף ולראות בבת אחת כל כולה מכף רגל ועד ראש, שלא לאבד אף ניע קל. ולפתע רואים אותה שהיא פשוטה מאד, צרה, רמת-קומה ועם זה מצומצמת וקצובה, ורגליה הדקות והארוכות כמו מבקשות להלך על הבהונות, כמחוללות. כך היו מרקדות לפנים את מחול הואַלס, על בהונות הרגליים. ונדמה שהחלל עצמו, המנחה אותה הנה ושמה נהנה ממנה בחשאי, מחבבה ומרקידה על גלים סמויים מן העין. גאיונה שכמותה, מהרהר ראובן, בשמלתה הפשוטה ללא קישוט, ללא עדיים. צווארה זקוף מעל לכתפי נער צרות ואין מידתו נראית. משקרבה אליו רואה הקיבוריות של ידיה הדקות ומבטו נופל על ורידים כחולים-ירוקים בתוך השקערורית המלבינה, השֵישית. וראובן רימון כאילו מרגיש בלבו, כי בכל זה יש מן ההזיה, ממה שמעבר להשגה ממשית שלו.

אולם משהיא צצה ועולה בקרבתו ומלחשת במורך ובביישנות “סליחה” והקול הססני ואפילו יבש למדי, ולא נפשי כלל ועם זה דומה כמלחש על אזנו שלו בלבד, מיד הוא מפנה עצמו לעומתה ויושב מולה, כי בשאר-דקותה היא עומדת בינו לבין שכנו כאינה תופשת מקום כלל, והיא סמוכה, פשוֹט זרועות וחתל שלוש כמותה, ועטר ידיך סביבה, והיא איננה עוד לכל ומצויה לך לבדך. ותוך כדי הרהורים אלה שלך אתה מקבל מידה כוסך שהיא מוזגת לתוכה מן היין ומציגה לפניך צלחת מלאה תופינים וכריכים, כאילו היתה עקרת-ביתך, המשמשת לפניך.

אולם אין עטרה מזכה אותו בבת-צחוק, רק ממלאה תפקידה וכבר שועה אל שכנו ופונה לו עורף, עד שהוא תמיה בלבו היכן היא שזה עתה היתה כאן, דמות נינוחה-ביתית מיוחדת לו בלבד, בד' אמותיו שלו, ולפתע – אין לו ולא כלום מלבד קישור של סינר על גב.

ונדמה לראובן שהוא גזול ושדוד, כאילו הונוהו לעיני כל. הנה רפרפה סביבו ומעליו בפרפורי-חן, שבתה לבו ולפתע, כדבר המשורר, “הכל נשא הרוח!” ועד מהרה כבר אינו גורע עין מעטרה כשהיא סובבת אצל אחרים, משל בעל קנאי השומר כל תנועות רעייתו. ומבטו משולהב ולא ידע.

לגבי עטרה כל אורח לאחר שקיבל את שלו, שוב הוא חשוב כאיננו. אף-על-פי כן יושב רימון ומקווה שתסוֹב ותשוב דווקא אליו ותשים בו עינה לטובה. וכיון שהוא כבר מוצא עצמו קשור עמה במעין ברית של חיבה, מיד חרד עליה ועוד מעט ונתפס להרהור ומשתעשע בדמיונות של ילדוּת, מבקש שיארע מה ותיבהל ותפשוט אותן זרועות בתחינה דווקא אליו שיהיה הוא מושיעה, ויהא מבטה שלה הקופא מתערפל ומתרכך ומשלח לעומתו הבהובי תודה ואפילו התפעלות.

יושב ראובן רימון באותה מסיבה ויודע שרואה הוא את עטרה ועדיין אינו רואה כלום – אלו העיניים הפקוחות “אלי מרחבי ערבות רחוקות”, ערבות דוממות בצהרי יום ומלוהטות בתשוקות סמויות, אותן ערבות שעליהן קרא בספרים שבודאי דומות לערבות הנגב שראה בעיניו; וריסי עיניה שמתחת לגבותיה המעוגלות והעבותות “מתנפנפות כיריעות אוהל ברוח מדבר”. מה קרה לו שנחה עליו רוח השיר? וזו שפתה התחתונה המשתרבבת כלשהו כלפי מטה וסנטרה החד המביע רוך וקשי כאחד. כל זה נראה ואינו נראה לראובן בשעה אחת, ודומה מתעוררים בו אפילו רחמים למראה שתי צלעות מעצמות גבה הבולטות והשקערורית שבין העצמות שבתחתית צווארה, “עור ועצמות”. אפשר שיש משהו מן הראוי לחמלה גם בחיוך שהיא מחייכת בינה לבינה ומסיחה דעתה ממעשה שעליה לעשות ומניחה לעקרת-הבית שתטרח בעצמה עם ראובן ותגיש לו מיני תרגימא, מעשי ידיה.

היושבים שרים, מקישים במזלגות ובסכינים ורימון המיטיב לשיר, כמעט ראש המזמרים. קומתו כאילו מתנשאה, מצחו מבהיק ועיניו החומות מתרחבות. אולם הוא פותח בזמר-יחיד רק לאחר שמעתירים עליו בקשות שישא קולו בשיר, ובלבו תקוה נסתרת שעטרה תטה אזנה, לפחות תשהה עליו מבטה. וכשהוא מזמר הוא מתיירא לשאת עיניו לעברה, פן יעתם קולו בגרונו. הוא שר שיר עממי בלשון יהודית, שהביא מבית-אבא, משם, ומתפלל בלבו ש“צברית” קלת-רגל זו תבין לריעו ותיהנה מתוגת גלות זו שבשירו, שעם זה היא מהולה בשמחת חיים חבויה. הוא משפיל עיניו ומזמר לעבר אותה מפת שולחן צחה הזרועה כתמי יין ופרחים ובלבו שמחה עזה וצהלת-חיבה שטרם ידע כמוה.

השומעים מוחאים לו כף והוא מתחייך, תחילה בעיניו ואחר-כך אף בפיו, ואך אז הוא מעז לשאת עיניו לעברה. עדיין שתי כפות ידיה הדקות דבוקות זו בזו, כנראה אף היא מחאה לו כף. וטוב לראובן אותה שעה ואך מיצר בלבו שאינו מפליא לנגן בכינור. אילו היה כנר, היה מתנשא עתה ממקומו, נוטל כינורו וקשתו בידיו ומשמיע נגינה מופלאה, כשכל העיניים נשואות אליו ואל כינורו והוא ניצב בתווך, “הוירטוּאוֹז” בלעז, רגלו הימנית שלוחה לפניו והשמאלית נטועה על מקומה, סנטרו דבוק לכלי והוא פורט צליליו ככל העולה על רוחו. וכשהוא מסיים נוטלת עטרה פרח מעם אגרטל שעל שולחן ומגישה לו: “קסמה לי מאד נגינתך, טול תשורתי!”

אולם ראובן רימון יודע, שאין לו לא ידיעה ולא יכולת בכל אלה ואין לו אלא קולו הנעים שאפילו אינו ערב, וכדי לבדח דעת עצמו ודעת אחרים הוא מספר דבר הלצה. איש גוץ היושב מעבר לשולחן משיב בהלצה, רימון מספר עוד אחת והרי הם כמתנצחים בשרשרת דברי הלצון, עד שקמים ראשוני הקמים ופורשים לביתם. בין האחרונים קם אף ראובן רימון, אולם עטרה עדיין כאן והוא מוצא לו שעת כושר נאה לקרוב אליה ולשאול אם יש מי שילווה אותה הביתה. שניהם ניצבים במסדרון הצר מרוחקים קצת מן האחרים, היא עדיין חגורה סינרה, ומשיבה במבוכה כלשהי בלי לתת בו עין: “רב תודות, אני נשארת כאן ללון הלילה”.

מיד הוא נחפז לפחות להציג עצמו: “אני בן-עירם של בני הבית”.

ועטרה אומרת: “ואני שארת-בשר של עקרת הבית”.

ולפתע היא אומרת: “מה מיטיב אתה לשיר”.

והוא מפטיר דברי תודה, וכבר מתאזר עוז ושואל, “אולי אפשר לראותך – – פעם?”

“באמת איני יודעת”, משיבה היא, והוא מצטמצם על עמדו כירא שעוד מעט יעליבוהו עלבון ללא מחילה ושואל במורך: “מדוע, מדוע לא?” וכבר הוציא גזר-דין על עצמו.

“בקרוב אסע מזה”, אומרת עטרה.

“מתי? השבוע?”

“לא, בעוד כמה שבועות”.

“ובכן אולי בכל זאת ניפגש, נאמר, מחרתיים?” מעיז רימון פנים כאילו בנפשו הדבר ומצטער שלא אמר מחר.

“מחרתיים? טוב”. היא מסכימה פתאום ובמפתיע כל-כך, שרימון נבוך ונרעש כאילו היה לו זה מפגש ראשון בחייו.

“היכן?” הוא שואל ונחפז לומר: “אולי אחכה לך בחוץ, לפני בית זה, ברחוב?” ואינו יודע בעצמו למה בחר בבית זה דווקא, אלא שירא הוא שמא תתחרט, וזו הצעה ראשונה ופשוטה ביותר שעלתה על דעתו. “מתי?”

“נאמר בשעה תשע בערב”, היא משיבה מהססת.

“יפה. להתראות!” והוא מברכה לשלום במאור-פנים, והיא אינה מעלה כלל על דעתה, מה שמחה צפונה בלבו.

וכל אותו הלילה הוא מהלך עמה בחלומו על חומה נישאה וצרה כרוחב הלבֵנה, מנחה אותה, כשלשניהם נשקפת הסכנה להידרדר תהומה מצד זה או מצד זה, והם עוברים על פני מרחבי-אחו המשתרעים משני עברי החומה ואינם חוששים לסכנה. ואין היא שואלת דבר ואין הוא שואל דבר, ובלבד שמהלכים יד ביד.

ולמחרת היה יום ואחריו עוד יום, ולעת ערב והיא לא באה. שעה ארוכה ציפה ראובן באפלה ולא באה. כאילו לא היתה לה מציאות כלל, אלא תחילתו והמשכו של חלום בהקיץ. “והרי הסכימה מיד לבוא”, טען רימון בינו לבין עצמו. משמע חזיון-שוא פרי תעתועי דמיונו.

לאחר ימים רבים שאל אותה מדוע לא באה אותו ערב, והשיבה שבאה למקום המיועד, אלא שהאפלה והעזובה שבסימטה הפילו עליה פחד, ונמלטה לתוך בית-קרוביה ונשתהתה שם. וראובן דווקא ישַר בעיניה, אמרה, וניאותה ברצון להיפגש עמו, מתוך סקרנות להכירו, כי לא היתה לה “חֶברָה” באותם הימים.

לימים רבים נעדרה מן העיר ולא ראה פניה. וכאשר חזרה, היתה כבת-שוֹעים גאיונה ובוטחת ועם זה רפיפות מעט שרויה עליה כלאחר אכזבה קשה, ומין ליצנות מרה בפיה ואינה מגלה סתומות שבנפשה. מספרת היא לו לראובן על עניינים שעסקה בהם, על אנשים שפגשה, והיא אסירת-תודה שיש מטה אוזן לדבריה. בחברת מיודעים פגש אותה שנית, ומיד הכירו זה את זה וצחקו מכל לב, כיאות לשניים שבגרו, על פגישתם הראשונה שלא נתקיימה.

הרהורים אלה מהרהר ראובן רימון במתינות כטועם טעם מיוחד, משתהה וחוזר על אותם הדברים עוד ועוד, חוזר אל ימי הראשית וכל הכרוך בפגישתו עם עטרה תלם, אם כי אינו מעלה את שמה על שפתיו. חשובה יותר אותה פרשה שלה שנותרה חתומה בפניו ואין לו חלק בה. והנה הוא מהלך לצד הנערה ומבקש לעודד, לנחם, ואינו יודע במה, מבקש להשיב החסר ואינו יודע כיצד, והרי הוא כמהלך על החומה הנישאה, לצדי האחו המוריק ומזהיב ומאדים בפרחי בר של אביב, יחידי על החומה, באין ידה בידו, לא כבאותו חלום.

פרשה שלה שאין לו חלק בה נודעה לו באקראי. לאחר שידע מה לה היה נוהג בה מנהג של ויתור ושל סליחה, גם בשעה שהיתה נרגזת ומעמידה פנים זועפות, גם כשהיתה משתתקת וקופאת בשלווה מדומה.

בינתיים מצלצל בחדר שעון-מעורר, בריה יחידה כביכול החרדה ליקיצתו. לאמיתו של דבר מתעורר ראובן תמיד מעצמו ונכנס ראשון לבית-מלאכתו, לפני כל פועל, והכוונת שעון-מעורר אינה אלא הרגל שבסדר יומו.

יצאו שעות מספר של עבודה וראובן כבר מבקש לפשוט סרבל שלו ולחוש לקראת עטרה תלם היוצאת בהפסקה של צהריים ממשרדה לסעוד את לבה, ורצון זה שלו מציק לו ואינו נותן לו מנוח. ומיד טוען בפני עצמו, שבין כך ובין כך צריך הוא לסור אל כמה לקוחות וזו שעה כשרה למצוא אותם במקומם ולקחת עמהם דברים. עדיין אין ראובן מודה כי אך למען עטרה טורח להחליף בגדיו באמצע היום, לפגוש אותה, לשוחח עמה, ולהילוות אליה, ויחדיו יהיו מהלכים באור השמש ונכנסים למסעדה ואוכלים אכילה חטופה כשהיא נחפזת לשוב לעבודתה. פעמים היא נענית להזמנתו וסועדת עמו במסעדה מזרחית מאכלים מזרחיים ולוגמת “מזג” אדום. אם השעה קצרה ילפתו פתם בטחינה ובחומוס בלבד ויסיימו בלפתן של תות. אכילתו שלו אינה לאמיתה אכילה לשמה, אלא כדי לשהות עמה שעה קלה, בעוד היא מזרזת עצמה כל הזמן לשוב אל עבודתה.

ויש ולבו מיצר בקרבו, שיודע שהיא שרויה במצוקת-נפש בעבודה שלה, אבל אינו מהין לגלות לה שיודע מה יחרה לה ומהלך לצדה בלא דברים ודואב עמה.

מהסימטאות עולה ריח צימוקים ושאר מיני פירות מיובשים שמוכרים שם על דוכנים פתוחים וריח קפה טרי שנטחן זה עתה. מעגלות-עץ ניצבות על אם הדרך עולה ריח פירות ובשר מטוגן על שפוד. סבלים על מדרכות לצד ערימות גדולות של אבטיחים וליד צינורות מזדקרים לעבר המדרכה וחוסמים את הדרך, קוראים: “רבקה, צפורה, חנה, חיה, ויקטוריה, הביטי הנה!” “מה השעה?” שואלים היושבים על המדרכות, מתבדחים להנאתם ומבקשים להיכנס בדברים עם הנערה הנאה. והוא ראובן רימון, מתרעם על הללו שמגיסים לבם בזו המהלכת לצדו.

ולפעמים, בימות הגשמים, כשהמים ממלאים את הכביש משני צדדיו עד שאין עטרה יכולה לעבור בו – ובטלני המדרכות מתלוצצים עליה ועל היסוסיה ומציעים להעבירה על גבם – באותה שעה נבוך ראובן בקרבו למראה משובתם וצהלתם ומתרעם על שמטריחים עליה ומקניטים אותה.

אילו היה רימון לבדו היה משתהה עמהם, שחביבים הם עליו, והיה משיח עמם ושואל על דא ועל הא. מוכר-הקפה התורכי מיודעו, החבוש מצנפת ובידו מגש בצורת פנס, עובר על פניו בדרכו ללקוחותיו, ויודע ראובן שנולדה לו בת ושמה אסתר ורוצה לברכו במזל-טוב לבבי כיאות, אלא שבגינה מסתפק במנוד-ראש ורק שואל: “מה שלום אסתר המלכה?” כדי שידע הלה שהוא שמח בשמחתו.

ביותר מצפה ראובן ליום שמזדמן ללוות את עטרה לביתה, אחר גמר עבודתה, שאז נכנס עמה בשיחה. והוא מספר לה: “בן-עירי הגיע הנה דרך רוסיה, היום אסור אליו, שמא אשמע דבר על בני-ביתי, שם – – –” ומדבר בעירו, אם כי יודע שאינה מוצאת טעם בדברים, אבל נעים לו להשיח עמה על עיר-מולדתו ועל בית-הוריו ואינו יכול לומר די משמתחיל בכך. והוא מוסיף ומספר והיא אינה אומרת דבר מלבד מלים של סתם: “באמת?” “אה”, “יפה”, “כבר סיפרת לי”.

אולם אין עכשיו חשיבות בעיניו לדבריה אלא למציאות שלה ולקיומה לצדו. רצונו לדבר ולספר באזניה על אבא ואמא ועל אח צעיר, שנותרו בגולה ואין איש יודע מה גורלם. רוצה ראובן לספר לה על ילדותו בעיירתו, על ראשית נעוריו ומעשיו שם בתנועת הנוער, על ביאליק שבא לעיירתו, וכיצד קיבלו פניו הוא וחבריו הנערים וכיצד הסבו עמו והקיפוהו בחיבה יתירה. רוצה לספר עמה בשיט בסירה וברחיצה בנהר רחב-ידיים שעדיין טעמם עמו, הרי אין כאן בארץ נהרות גדולים שאפשר לרחוץ בהם. יש רק נהר הירקון, ובמימיו מקננת מחלה, ונהר הירדן הרחוק, ונחלים חבויים במרחבי צפון ומזרח שאינו מגיע אליהם כלל, נהרות דן וארנון וכל אותם מים שהם מחוץ להישגו. סיפור זה על רחיצה בנהר מרעננו עד ששוב הוא כנער צעיר לימים, גמיש ברגליו, הטובלות במים מתוקים וקרים. כלום יודעת היא, עטרה, טעמם של מים מתוקים וקרים? היא שרוחצת כל ימיה במי ים מלוחים?

“יודעת, רחצה פעם בירדן ובנחלים של גליל”.

ובעיניו זו טבילה מקראית, כמעט דמיונית.

כיון שצלל רימון בתפארת ילדותו שוב אין למשותו ממנה, כי כמוה כבאר עמוקה, והוא תאב לגבב פרטים על פרטים, לספר עוד ועוד, על ילדים שהוא בן הי"ד הדריכם בתנועה וכעת כבר עלו ארצה ונושאים אליו עיניהם. על גויה פולנית שלמדה עמו במחלקה אחת וכעת באה הנה עם בעלה, קצין בצבא פולין ומיד הכירה אותו בפגשה בו ברחוב.

ויודע רימון שמטיל על עטרה שממון, ושומעת דבריו בעל כרחה, ובכל זאת הוא ממשיך לספר, כאילו שומה על עטרה, ורק עליה בלבד, לדעת ולשמוע כל שיש בפיו להשמיע, עד שתחוש טעמם של דברים, טעם עיירה שלו ופעילות שלו בגולה. כי מה יודעת היא על כגון דא?

כי בלבו בטוח ראובן שיש לה ענין בכך, אפילו אינה יודעת, שכן כשהוא שר שיר-עם משם, מיד מעלה בפניה הנאה טמירה והיא מבקשת: “עוד, עוד”, וכשהוא מראה לה העתק של נוף שבעיירה, בתים דלים ושחוחים, נותנת בו עיניה שעה ארוכה, כמבקשת לחדור פנימה לתוך תוכו של רחוב העיירה ונהנית הנאה של בת ישראל ממש. וראובן כבר אינו חש, ששניהם כה שונים ורחוקים זה מעולמו של זה, שהוא ילדותו בגולה והיא ילדותה בארץ, בעיר הזאת על החוף הזה, משפקחה עיניה לראשונה, כל ימי חייה; שהיא בת להורים שיושבים כאן עמה, והוריו שלו שם בחוץ-לארץ. הוא אינו קשיש ממנה בהרבה, ובכל זאת כאילו היה שייך למדור של הוריה, שאף הם ילדותם בגולה ויניקתם משם, וזכרונות שלו וזכרונות שלהם צד-דמיון יש בהם. ואילו היא, כל שהוא מספר לה משם כאילו קורא לפניה פרשיות מספר שאין לה ענין בו. והיא חשה להעבירו לנושא אחר, כמעט במורך שמא תעלוב בו, כיון שאינה יכולה ללכת אחריו אל משטחי זכרונות מילדות שלא מכאן.

פרק שלישי

אין ראובן רימון נוהג לערוך נסיעות אל מחוץ לעיר-מגוריו. יש והוא ניגש אל שכונת-הגנים הקרובה להתארח שם שבּת אחת בבית מיודעים וידידים מיום ו' אחר הצהרים ועד יום א' בבוקר, לשיר ולהתבדח כל השבת ולהנות עצמו ומארחיו. אולם לרגל עבודה שלו הוא נאלץ לפרקים ולהרחיק ולנסוע אפילו לבירה. נסיעה כזו היא כבר בבחינת מאורע לגבי דידו. ראשית, חייב להחליף כליל מערכת מלבושיו, לא כדרכו כל ימות השנה כשהוא יושב בעירו. כי בחודש סיון, בין שחם בין שעדיין האביב משתהה, הוא מסלק עניבתו ובגדו העליון ומהלך לבוש מכנסיים דקים וחולצה ששרווּליה קצרים ושני כיסים גדולים על חזהו. בחודש תשרי, בין שכבר קריר במקצת בין שעדיין חם כבעיצומו של קיץ ממש, לובש ראובן חליפה ועונד עם ערב, בצאתו הרחובה, עניבה. אולם נסיעה לבירה פירושה ללבוש בחודש תמוז החם בגדים או חליפה שהוא נוהג ללבוש בתשרי, כלומר שינוי גמור בסדר לבושו, שהרי לעת ערב קריר שם אפילו בקיץ, ובכלל הבירה מצריכה מלבושים רציניים והדורים יותר. ואם חליפה הרי גם כותונת אחרת וגם עניבה, כלומר שינוי גמור במהלך-החיים ולא נסיעה בעלמא. כי רימון אוהב חגיגיוּת אפילו בקטנות שבחיים.

האמת צריכה להיאמר, שלבירה עולה רימון לא רק לרגל עבודתו. משנקרה לשם מבקר במקומות שונים ונפגש עם מיוּדעים רבים. בעיקר מרובים מיוּדעיו בשכונות ובפרברים שיושבים בהם דלת-העם, חכמים נמקים בעניָם, ופשוטי-עם דלים ואניני-רוח מן הישוב הישן ומן הישוב החדש.

מיד כשראובן יוצא לדרכו לבירה, נחת עליו רוח חדשה. חיוורון שבפניו, שמצוי עמו תמיד, כאילו מתעצם מחמת יראת-הכבוד בפני מחוז-החפץ שלו. חרד הוא על הדרך העולה ירושלימה כאילו היה עולה-רגל. אולם לבו נתון ביחוד לעץ-הזית ולקליפת גזעו שכבר אינה חומה-אפורה-מאובקת אלא מבהיקה אדמדמה כמעשה-העץ של “בצלאל” שהיה מקבל בילדותו בגולה מנחה מארץ-ישראל. וכל שהוא מעשה עץ ויד, ואפילו מעשה מכונה בעץ, קרוב אל לבו ומובן לו יותר מכל חומר אחר. שכן הוא עצמו יודע לטבוע בו חותם רצונו, אם להניחו כמו שהוא וללטשו בלבד, ואם לחרוט בו כחפצו קו או מלה. ואף שהוא אוהב עץ בצמיחתו ובגידולו, אינו יכול שלא לראותו בדמיונו כרות גזע, בהיר ורענן וריחני, וניתן כחומר בידי העושה בו, הן לנוי והן לשימוש. נזכר הוא, שלראשונה ראה עץ זית בדמות גמל מבהיק שהובא אליו מנחה מארץ-ישראל, בעודנו ילד רך. קסת עשויה זכוכית לבנה היתה תקועה בדבשתו של הגמל ולמעלה עט מאותו העץ. מעולם לא השתמש לא בקסת ולא בעט. חבל ללכלך, אמרו הוריו, הרי זה מארץ הקודש. וכך, לפני שראה פריו של זית ראה גלגולו בדמות הגמל. הוא לא חיבב גמל זה שהיה ניצב על כוננית בבית, כמעשה אמנות לתפארה. ריחו של העץ היה חביב עליו יותר מדמות אותו גמל רובץ, שאילולא היה מארץ-ישראל ודאי היה מושלך זה-כבר יחד עם שאר צעצועי הילדים. אולי משום כך אינו נוטה לגלוף מעץ הזית דמויות מן החי, אלא קווים חרוטים בלבד שהוא נותן בהם צבע שחור.

אולם כשראובן נוסע לבירה בקיץ, יש ונדמה לו שהרים חררים וטרשים מגחכים לעומתו גיחוך יבש וחרב בחרבוני חמה, כאילו יודעים הם שאינו עולה ירושלימה כדי לפגוש שם איש זה או אחר בענייני עבודה שלו בלבד, אלא לראות שם ידידים ומיודעים שלו ושל עטרה, ולשוב ולספר לה כל המוצאות אותו שם ולהביא עמו ברכות שלוחות לה מאלמוני ומפלמונית. ומכיון שסודו זה גלוי וידוע לו ולעטרה הוא מתבייש בו מאד. בינו לבין עצמו עדיין אינו מודה בזאת, אולם משהוא קרב והולך לבירה ורואה בתים ראשונים של שכונותיה וכפר ערבי במורד הבקעה, כבר הוא מתכן לפניו תכנית מעשיו. תחילה ייכנס לבית-קפה בעיר החדשה שהכל נועדים בו, עטרת תפארת לבטלניה של העיר, וישוחח עם זה ועם הלה ויסובב פני הדברים שידובר בה. מאליה תתגלגל השיחה, וזה ישאל: “ומה שלום זו הנערה, עטרה?” ואולי יאמר הלה: “מה נשמע בתל-אביב, הראית את – –” והוא ישיב, לכתחילה תשובה קצרה, כדי להניח לבן-שיחו לדבר בה כמה רגעים. הוא עצמו יאמר מלים של סתם, כאילו עטרה כמוה כאחרות, מיודעה ותו לא. וכך ייתכן שיאריכו בדיבור עליה, והוא ייהנה בלבו שמדבר והוגה בה ממרחקים, מהרי ירושלים אל שפלה של חוף.

כיון שאי-אפשר להמשיך ולדבר בה כל הזמן, נפטר מאותו בית-קפה והולך לדרכו. יש שהוא נמשך להציץ הצצה חטופה אל הרחוב היהודי בעיר העתיקה, ושם הוא סר אל ידידו, מלמד דל של תינוקות. וכשבא אל הלה הוא שואלו: “מה נשמע, יש פרנסה?”

“יש ברוך השם”, משיב הלה, שמח בחלקו.

“מה שכרך?”

“העניים משלמים חמישה גרוש, האמידים עשרה”.

“וכמה תלמידים לך?”

“חמישה, כן ירבו”.

“ומזה אתה חי?”

“כן, השבח לשם”.

תמיה עליו רימון, שכמותו מסתפק במועט שבמועט, וממשיך בשיחה: “זה הבית שאתה דר בו נראה ישן, עתיק?”

“כן”.

“אולי מימי בית שני?” מבקש הוא להתלוצץ.

“אולי, מי יודע. אני לא יודע, אשאל את אבי”.

וראובן עובר מחצר אל חצר, משתהה בבית-כנסת צונן שאוירה כחולה-ירקרקת שרויה בו ויוצא שוב אל אור השמש שבחוץ וממצמץ בעיניו מרוב אורה. אחר הוא חוזר אל השכונות החדשות, נכנס לסעוד את לבו במסעדה ושוב פוגש במי שפוגש והדברים חוזרים ומתגלגלים אל עטרה; ומספרים בה ובציוריה שמציירת בשעות הפנאי, על חוף הירקון, עצים וסירות, ים וחוף. וחולפת עליו שעה, שאף כי שרוי בירושלים, לבו באוירה של עטרה על חוף ים מלוח, בחול ושמי-ים, שעה ירושלמית שיצאה מפשוטה, וראובן טועם בה טעם-לשבח מיוחד במינו.

ולפתע מזדרז ראובן לשוב הביתה, מאיץ ברגליו וחש אל תחנת “אגד” בהול מאד לשוב, מחפש נהג מכר שיכניסו בלי תור ואינו מוצא, ולבסוף הוא משיג מקום פנוי במונית וממהר הביתה, כאילו אסור לו לשהות שעה יתירה מחוץ לגבולות עירו שלו.

בלבו פנימה יודע ראובן יפה שכל חפזונו אינו אלא כדי לשוב אל עטרה ולמסור לה עוד הערב פריסות-השלום שהביא באמתחתו. וכבר רואה עצמו בא לעת-ערב אל ביתה ופורש לפניה דין-וחשבון מלא ורואה בת-צחוק שבפניה. אוהבת היא שמדברים בה, שומעת פרטי פרטים ושואלת: “מי אמר? מה אמר? ומה אמר אחרי-כן? ומי פגשת עוד? ומה אמר הלה?” והכוונה כאילו אומרת: “מה אמר עלי?”

ורימון מספר ומוסיף ומספר, עד שאוזל החומר הדל ואין בידו עוד מאומה.

לפעמים הוא חוזר הביתה מאוחר מדי ומסתפק למחרת היום בשיחה בטלפון אל משרדה. “יש לי משהו למסור לך”, אומר הוא אחר שנשמעת קריאת “הלו” שלה, רשמית במקצת ומאופקת אולם רבת ציפיה, ומיד – “אה, זה אתה!” – משהכירה קול רפה ואיסטניסי זה שלו, עוד לפני שאמר מי הוא. וכבר כאילו כל עניינה פג וקולה יבש ומרוקן. אולם לאחר שהוא אומר לה שחזר מנסיעה ומישהו מסר לה משהו, מיד גוברת סקרנותה, קולה ניעור ומתגוון כלשהו, וכבר מתגנדר ומצטלל מאד ומגלה כל מיני גונים עד כי אזנו של ראובן תאֵבה לשמוע עוד ועוד מברכת קולה.

“מי אמר? מה אמר?”

“עוד מעט אספר לך”, מבטיח ראובן, “מתי את יוצאת ממשרדך, אבוא לקחתך”. “אבל אמור לי מי אמר”, מבקש קולה המתהדר בזכּוּתו בלי שתאות עדיין שיבוא ויילווה אליה כצאתה ממשרדה.

אבל לשם כך מיהר ראובן לשוב הביתה ולא נשתהה בירושלים, כדי שעטרה תצפה לו בקוצר-רוח. על כן הוא שומר מכל משמר על הענין שעורר בה: “עוד מעט תשמעי, עוד מעט אבוא ואספר לך הכל”.

והיא מסכימה בשפה רפה. ואם כי אזניו שומעות יפה שה“כן” שלה רפה הוא, בכל-זאת הוא מבקש להשלות עצמו שהיא שמחה לקראתו ומדמה שנפשה יוצאת עתה לראותו. וראובן אץ לקראתה.

אך פגשה פנים אל פנים הוא אומר לה: “יודעת אַת אֶת מי פגשתי ועם מי דיברתי עליך?” ומיד היא משיבה בבת-צחוק, אם כי לבה רע עליה, כרגיל בצאתה ממשרדה: “אם פגשת את יורם דגני ודאי שלא אמר דבר. שטויות!”

“הוא ולא אחר, ואמר מה שאמר”, מתעקש ראובן, “ומעניין”, משתדל ראובן לעורר את סקרנותה, “שאמר לי דווקא משהו מפתיע מאד”.

“והוא?”

“שהכירך כשעוד היית ילדה קטנה, ושניכם מצאתם פעם אחת ציפור מתה וקברתם אותה בחול”. וראובן אינו מסתיר כלל קנאתו בילד ששיחק עמה בילדותה בחולות עיר זו.

“נכון, נכון”, היא נזכרת, “כשהיינו תינוקות. מעניין שזכר, ואני חשבתי שכבר שכח”.

“הוא אומר שאת פחדת להביט אל הציפור ונשאת אותה על גבי שני מקלוני עץ יחד עמו, כשאת מסיבּה עיניך ממנה”.

“נכון”.

“ועוד אמר שלא השתנית כלל. ממש אותה ילדה”.

“שטויות”. אינה נהנית הפעם מן הדברים, אם כי יש שמץ של קורת-רוח בקולה.

“הוא אומר שבאָפייך השתנית”, מוסיף רימון.

“מה פירוש?” שואלת היא בסקרנוּת.

וראובן מכביר דברים כדי להעסיקה בשיחה, וכל הנסיעה וכל הטרחה הכרוכה בה נראות לו כדאיות.

לפעמים עורך ראובן רימון טיול למושבה המחובבת על הציירים בלוויית הצייר מיודעו ורעייתו. הם יוצאים בשעת בוקר במכונית קטנה כדי שאפשר יהיה להחליק על פני הכביש בנחת “ולראות לא ראיה סתם, אלא לתפוש קוויהם של דברים, תנועותיהם של דברים ורשמם של דברים”, כדברי הצייר. רעיית הצייר, אשה מלאה כלשהו, תפוחת שפתיים ורחבת מצח, דומה שמסתכלת בכל באי-רצון גלוי והם שוקדים להשביע רצונה, שתצהיל פנים ולוּא לכהרף-עין. ואף על פי כן נעים לו לרימון לנסוע עמם. בחברתם הוא כאילו שוקע בעולם של השראה, טובע בעולמות עליונים של אמנות טהורה. בנסיעה כזו אינו כבתוך שלו, אינו יושב בהרחבה כמוהם, אלא על בדל מושב בלבד, מפנה רוב גופו כלפיהם, שעוּן בעיקר על רגליו כמפנה הדרך לפניהם ומניחם ללכת לפניו אפילו בישיבה, והוא ילך בעקבותיהם בענוה וברוח נמוכה. אוהב הוא לשמש לא רק תלמידי-חכמים אלא אף את “בעלי היצירה” וליהנות מזיו פניהם. ואם כי בדרך משוחחים שיחה של סתם, אבק רכילות ובדיחות קלות, בכל זאת הוא מטה אוזן ביראת-כבוד לדברים הנאמרים, כמי שמוכן לדלות פנינים אפילו משלולית מים זעירה.

וכשהם מגיעים אל המושבה, מהלכים הם ברחובותיה בין בתיה הישנים העומדים משני צדי הרחוב מרופטים, עזובים ואטומים, עד שהם יורדים במורד ומתגלים להם הרים וים ועד שמגיעים לשדרה שפריחת עציה סגולה כרקיע מקורה עביבים סגולים. ואז מתיישבת עליהם דעתם והם משתתקים שתיקה טובה ומהורהרת, ופני האשה מתבהרים אף הם, והצייר מתחיל לנענע נענועים בידו כרושם בחלל וכמפסל מראות ממראות שונים. והים מתגלה לאט לאט, כאילו אך ליודעי רמז, למרגישי-דבר. וכשרימון רואהו בעיניו הוא מוכרח לחפות על התרגשותו ולפתוח בדברים, לספר משהו “אולי לא כל-כך מעניין” כפי שהוא מסתייג בענוה יתירה, “אבל כדאי בכל זאת לספר”. והוא מספר, אף שהוא יודע ששיחתו מיותרת הפעם ואולי אפילו מכבידה, אולם אותה שעה הוא מוכרח לדבר, הוא ירא את השתיקה. כי שתיקתו מלאה, גדושה מדי והוא מתיירא מפני פורענות ההזיה והעלפון שבה, האוחזים בו מיד ואינם מרפים, כמו בשתיקתו במחיצתה של עטרה.

אולם עד מהרה מרגיש רימון שאין איש מטה אוזן לדבריו, ואם מטים אוזן אין עושים זאת בחמדה יתירה, וחושד הוא בהם שמפללים בלבם חרישית: “הלוואי שיפסיק!” וכמו לפקודה אילמת הוא משתתק ומהרהר באותם השנַים שדרו בטירת הגן שבמושבה וחרתו בצבע על חלון טירתם הצבעוני: “עד כי יפוח היום ונסו הצללים”. שם חיו, מתו ואינם והותירו רק ערוגות ועצים פורחים, שדרת ארנים וידית ברונזה ההולמת על הדלת בבוא אורח בצליל מתכת רם ומהדהד. הרהר בהם ובפסל שבגן והתיירא להתבונן בים, בזה הים שהיה ונשאר כמות שהוא. כך היה בימיהם של הללו, וכך נשאר עד היום הזה. והרי הוא כמלפף את הטירה שבגן ולוהט דברים ששומעת אזנו של פייטן בלבד. ורימון יודע שאיננו פייטן, ששומע הוא צלילים מתדפקים ואיננו מבין משמעותם, והם משרים עליו התעלות-הרוח, והיה משתוקק שיימצא מי שיפענחם ויתן בהם סימני מלים וצלילי שירה וקול. ונשאר ראובן רווי אותם צלילים שאין להם פתרון אלא פתרונו שלו בלבד, ופתרון זה הוא ללא מלים וללא תווים, ואם יש לדברים שם, הרי הוא משהו משמה של עטרה תלם.

וביני-ביני כבר לוגמים תה ושוב מדברים, והפעם אחוז ראובן רימון להיטות שבדיבור ומספר ומבדח ומשעשע. אולם בבית-הקפה כבר אין הדברים מכבידים כל-כך והצייר ורעייתו שמחים שיש מי שנוטל על עצמו עול שיחה ודברים.

פרק רביעי

בערב יום-הכיפורים נוהג ראובן ללבוש חליפתו השחורה, לחבוש כובעו השחור וללכת אצל עטרה, שמא רוצה היא ללכת לבית-הכנסת לשמוע תפילת כל-נדרי, ואינה מהינה ללכת שמה יחידה.

וכשהוא מופיע בביתה, הדור במלבושיו ופניו חיוורים מאד במסגרת השחור אשר לו, הוא רואה אותה כבר לבושה מלבושי-חג, מוכנה ללכת עמו ותמהה שאחר כל-כך לבוא. ושניהם נחפזים לבית-הכנסת כאילו היו זוג – רימון חושש להעלות מחשבה כזו על דעתו – והוא מוליך את רעייתו עמו. בכניסה לעזרת-הנשים הוא מבטיחה שיחכה לה למטה באותו המקום ממש עם תום התפילה ואף רגע מיותר לא תהא צריכה לחכות לו, ולאחר מכן הוא ממתין מעט כדי להיווכח שעלתה בשלום ונשארה שם.

משנכנס לבית-הכנסת, לבין הגברים המתפללים, עדיין הוא מדמה לראותה עולה במדרגות ברגליה הארוכות, עד שהיא מגיעה למעלה ועד שמוצאת לה מקום עמידה בין הנשים. אפשר שמציצה למטה וסוקרת מראהו של האולם, על מתפלליו ונברשותיו, ואולי בודקת ומוצאת אותו בין המתפללים ונותנת עיניה בו. אך מיד הוא מניס מחשבות-של-סתם ומאזין לתפילה. והוא מהרהר באנשים שיהיו אומרים “על חטא שחטאתי” ואינו יכול לזכור חטא שחטא הוא עצמו או מקרה שהרע לאיש. אמנם חטא אחד גדול הוא מוצא בעצמו, שלא מיהר להעלות את בני ביתו ארצה, והוא כאילו חייב באבדנם. “על חטא שחטאתי –” ממלמל ראובן, “על חטא שחטאתי, שהייתי סבור שמן הראוי לחכות עד שאסתדר ואתבסס ואוכל להביאם לבית-מגורים ולחיים של הנאה, כפי שהסכינו”.

והיא, עטרה, מה חטא חטאה, כלום תהא מקמצת אצבעותיה ומכה על חטא ביום-כיפורים זה? ואין רימון יכול לתאר לעצמו כיצד תהא עושה זאת. בודאי תישאר מתוחה וזקופה ועיניה בפניהן של הללו, המכות על-חטא מתוך שהייה ותהייה.

וכשראובן מהרהר בחטא ההונאה הוא מעלה על דעתו כל אותם בני-אדם שהוא בא עמם במשא-ומתן במלאכתו מדי יום-ביומו ואינו יכול למצוא אחד מהם שחטא לו או הביאו לידי חטא. אנשים טובים וישרים, פוסק רימון.

על חטא של הונאה חייבים בודאי אותם ספסרים גדולים המספסרים בבתים, באדמה, במשכנות-ישראל, בשוק-שחור, מהרהר רימון, והוא נזכר בבן-עירו הגברתן, זה הבנאי לשעבר שעשה עושר רב ממכירת שימורי-סרדינים מעופשים, ואשתו מתהדרת בעדייה וחוזרת במונית מן השוק וסליה מלאים עופות, פירות, ירקות, דגים, עוגות וכל מיני מעדנים לרוב. המכה הלה היום על-חטא? כמובן, אלא שלבו אינו נוקפו כלל. ומה אם הרעיל קיבותיהם של ישראל, גברים, נשים וטף, העיקר שידיו רב לו בעסק וידי זוגתו המכות היום על-חטא כבדות בזהב ובאבני-חן.

אלא שמיד נזכר רימון שיום-הכיפורים יום קדוש הוא ואין לקטרג על ישראל ומחשבות חולין מפוגלות אלה אינן הולמות לא אותו ולא בית-כנסת נאה זה המואר ברוב תפארה.

בין-כך-וכך מתכבדים קצינים יהודים אמריקאיים בפתיחת ארון-הקודש ומדיהם נראים למרחוק, כי יוצאי-דופן הם בכלל המתפללים. הנברשות הגדולות של בית-הכנסת מתנוצצות בזהרי בדולח, מתיזות סילוני אור, ותפארת ברקן מציפה לבבות רגשת-חג. וסלסולי קולו של החזן מתנשאים, מטפסים ועולים בלחן זכור משכבר הימים מבית-אבא אשר שם, אשר איננו שם, אשר היה, אשר – ואין ראובן רימון יכול עוד להתמיד ולהלך בדרכו של ניגון נשכח זה, שכולו חגיגיות של ילדות ובית-אבא.

ולפתע מדמה ראובן לראות שהכל בבית-הכנסת צהוב כטלית מצהיבה, שרק פסיה בשוליה שחורים, אלה החלונות הרמים והאפלים מאד, והיא עצמה זהובה, תרוגה, מכסה עין כל, כורכת ועוטפת גוף גדול-איברים של ענק מן הענקים, המתפלל אל בוראו ומכה על-חטא על לא עוול בכפו, על שחמסוהו, עינוהו, רצחוהו, והוא נקי וטהור ואין בו דופי.

קשים הרהורים כגון אלה לראובן, שלא בא אלא לשמוע תפילת כל-נדרי ולהתבשם מעט מבשׂמה של יהדות מסורתית, ואף על פי כן אינו יכול לשים מעצור להמיית-לבו שתוקפת עליו.

בתוך-כך הוא מציץ לעבר הפתח, שמא כבר ירדה עטרה מעזרת-נשים ומבקשת לצאת לשוח מעט. אולם כיון שאינו רואה אותה הוא מבין, שכנראה נתפשה לאוירה של בית-התפילה ואינה אצה לשאת רגליה מכאן. וככל שהוא תוהה יותר על נערה זו ומנהגיה כן מכיר בה ויודע שלא תצא לפני תום התפילה, אלא תהא יוצאת במתינות יחד עם כל היוצאים, ללא בהילות יתר, שקועה ומשוקעה במה שראתה ושמעה, מהורהרת ואינה פוצה פיה לומר דבר.

כי הרי שם למעלה, סובר רימון, ודאי מזילות הנשים דמעות, מוחות עיניהן. אולי יש אם-שכולה שבנה, מאנשי החטיבה העברית היוצאים לאירופה, נספה באניה שנוקשה בים. ואולי נפל הבן באיטליה, בקרבות או מחמת חוסר זהירות, ואולי בצפונה של אפריקה. והן עומדות ומבכות חיים שאבדו ואף חייהן שלהן, שהם עגומים וניטל טעמם. ואצבעות המתפללות בודאי מגששות על פני הסידורים ומצביעות זו לזו היכן עומד החזן בתפילתו.

הגיעה התפילה לסיומה וכבר ניצב ראובן לפני גרם המעלות ומחכה לה. מכיון שעדיין אינו מבחין בה בעטרה, שהיא יורדת, כי רבות היורדות לפניה, הרי הוא מעביר מבטו מאשה לאשה ופוסק לעצמו, להנאתו: “לא זו, לא זו, ודאי שלא זו, לא, לא, לא, לא –” וכך כאילו עד אין סוף, נשים לרוב, שאין אף אחת דומה לה לעטרה כלל. ומתגנב אל לבו שמץ ספק: ושמא כבר נסתלקה והלכה לה?

ולפתע מתגלה זו דמותה השליווה, יורדת ללא בת-צחוק, ללא מאור-פנים, ופוגשת אותו כאילו לא במתכוון אלא בהיסח-הדעת, והרי היא קרבה כזרה וכאילו עליו להחל היכרוּת שלו עמה מחדש, כי למראהו היא עושה רק אות-היכר קל כאומרת: “הרי אתה!” ותו לא.

והם יוצאים החוצה אל אפלת הרחוב היורד הימה, שבעלטתו דומה עדיין רוטטים רחשי שקיעה סתוית עמוקה ונכלמת, שטבילתה בים היתה טבועת חגיגיות ועגמימוּת של עונת שנה קצרה, סמויה ומתגלית ליודעי-חן בלבד.

כשיורדים שניהם לעבר הים הם רואים שולחנות וכסאות נערמים אצל בתי-קפה סגורים על מסגר, וכיון שהבעלים אינם, יש עוברים-ושבים שמסיבּים עליהם לפוש מעט. ומרובים המטיילים בדרך הטיילת הצרה, הדורים ומדושני הסעודה-המפסקת, אולם סומק של אכילה גסה כבר נעלם מפניהם וכמו נצרפו בטהרת יום-טוב והפנים כמו חוורו כלשהו כיאות ליום זה, וכבר הם כמעט כמעונים במקצת לקראת יום מחר. ואף כי פה ושם מגיסים עוברים-ושבים לבם ומזמינים ידידיהם לבוא לביתם למחרת היום “לטעום משהו” פן תחלש הנשמה, או אפילו לזלול זלילת יום-כיפור “להכעיס”, אף-על-פי-כן נתונה העיר כולה במורא ובהדרת-חג וצו שבתורה “וכיבסתם שמלותיכם וטהרתם” קיים ועומד מימי קדם, והכל נראים בעיני ראובן טהורים וצחים כבני-עליה.

וטהרה זו שרואה ראובן בכל העוברים-והשבים מחממת לבו, כמו היו אף צירופי הרהורים שבלבם צרופים ומזוככים, באשר כולם יהודים שהתקדשו לכבוד החג, בין שהם שומרי מסורת אבותיהם ובין שאינם שומרים מסורת.

ורוצה ראובן לומר משהו בענין זה לעטרה, המהלכת לצדו דמומה, אלא שאינו מוצא מלה הולמת שתהא מדברת בשבחו של חג בישראל, של מועד וצום; והוא פותח פיו ומפליג ומספר בעיירתו בגולה ובבני-ביתו שם ובערב יום-הכיפורים בביתו, שם, ומבקש מיד מחילתה, אלף אלפי פעמים, שמטרידה תמיד בזכרונותיו; וכיון שהיא אומרת: “משמע שנעימים לך זכרונות בית-אבא ואי אפשר לך בלעדיהם!” מיד הוא מתעודד; אף-על-פי שאמרה נעימים לו הזכרונות, ולאו דווקא לה, בכל זאת הוא ממשיך בשלו, כי גדולה תשוקתו לספר בבית-אבא בשעה זו.

כך הוא מספר ומספר ומרבה לנקוט לשון: “אצלנו – אצלנו היה מנהג” ו“אבי היה אומר” ו“אמי שלי –” ותוך כדי כך הוא נזכר שכבר חייב לומר ז"ל, שהרי נותר בלעדיהם על אדמות. כל אותו זמן מהלכת עטרה לצדו ואין לבה נתון לדבריו ואין היא נענית להם אף במשהו. ואז יורד צער על ראובן ואינו יכול לכבוש עוד תרעומת שבלבו: “מה לה שנוטה תמיד לבחורים שיושבים כאן עם הוריהם, או עלו ארצה עם הוריהם ואומרת תמיד: ‘אביו של זה’ או ‘אמו של הלה’, כאילו האחרים שבכאן, בלי הורים, כמוהם כבני-אשפתות”.

ויודע הוא שעטרה זו המהלכת לצדו, סופה בודאי שתינשא לבן-הורים שבכאן, שיש לו בית-אב ומשפחה מארחת אורחיה, ומוקפת מיודעים וידידים לרוב, כיאות לבני-טובים. משום כך נחפז ראובן ושומט משיחתו את ענין הוריו ומולדתו ומדבר דברים של מה-בכך.

וכבר הם מתרחקים מן הטיילת שעל חוף הים ופונים לעבר רחוב אלנבי וחנויותיו המוגפות. מועט האור בחלונות-הראווה ובתי-עסק עומדים כסומים ומבעד לזגוגית נראים כלים ורהיטים ניצבים בכניעה דמומה לאפס-מעשה. וראובן פותח ושואל שאלה אוילית: “היית שותה משהו?” כיוצא ידי חובת נימוס. “מוזר שדווקא הערב”, ממשיך הוא בשלו, “יש רצון להיכנס לאיזה מקום, משום שהכל מוגף, ולשתות אפילו כוס גזוז בלבד”, ועוד, “כוס בירה גם”. ואין “גם” זה מוצא חן בעיניו, שכן מקפיד הוא תמיד על לשון עברית צחה שבפיו, ומלה זו היא לשון פגומה.

כך הם מרבים לטייל אותו ערב והרגליים לאות כפל כפליים, משום שידוע לכל שאין לא אוטובוס, לא מונית ואפילו לא “שרות”, ועדיין חומו של קיץ בעיצומו, ומלחוּת של מי הים שמורה בעור ובעצמות ושזפון של קיץ עודנו בעינו.

מחלונות הדירות מנצנץ אור חגיגי ומרגיע, שעדיין נראה להם מוזר אחר ימי האפלה של מלחמה, אותה האפלה ממושכת כשרק נגוהות בודדים הבליחו פה ושם. עכשיו, שסוף-סוף בא השלום, מעלים אנשים אור בבתיהם באין מפריע, אף על פי שעדיין לא שוחררו כל הגייסות ואנשי-צבא במדיהם נראים פה ושם. ורימון חש בזה הרגע שהוא אוהב את זו העיר, עירו, וערב-יום-כיפורים שלה, ואת תושביה, שבאמת במועטים שבהם דבקה מאֵרת ימי מלחמה ומחסור ואיבדו עשתונותיהם ועשו מה שעשו, אלא שהרוב טובים וכשרים. ואותה שעה הוא אוהב את בני-הנעורים שעוברים על פניו, שאינו קשיש מהם הרבה, אלא כיון שהורתו בגלות הוא מרגיש עצמו בוגר וגדול מהם, אם כי היה עומד עדיין על סף של חיים ותוהה עליהם במלוא רואותיו. אולם על הכל חביבים עליו פרבריה של העיר, אותם פרברים שהכל מדברים בגנותם. הוא היושב בקצה תחומו של אחד הפרברים יודע מה נעמו יושביו בתום-לבם, ביושר דרכיהם ובעניווּת הליכותיהם. והוא מבקש לפרוס מחיבה זו אף לבת-לוויה שלו, ומספר עמה בפרברו ומבקש ממנה לסור לבית-מלאכתו ותראה במו עיניה רחובו ושלל דמויות אדם שחיים בו, ושהוא, ראובן, שרוי בקרבם ולעתים חש עצמו כאחד מהם, שותף לתלאות וששונות שלהם.

פרק חמישי

יום אחד היה ראובן רימון מהלך כאילו דבר סוד יצוק בכל ישותו, מגלה טפח בדברו ומסתיר טפח, מגמגם מעט ואף משפיל קולו ומרמז. ויותר שהוא מוסיף דברים גדלים סתרי דבריו, ואף בשתיקתו גדולים מסתורים שבדומיה. וכשהוא נפנה עם מי מידידיו לקרן-זוית, אף אז אינו אלא מרמז שנטל על עצמו עול, ועדיין אין איש יודע מה טיבו של עול זה, אך חשים שעול-היחיד הוא, עולו של אדם מישראל שקיבל על עצמו לעשות מעשה, אלא שעדיין אינו מגלה דבר.

אולם על אף טרדה זו שהוא טרוד בהיחבא, אץ ראובן אל עטרה לגלות אזנה על אותו מעשה שנטל על עצמו כדי שתשמע, תשפוט ותעריך כחפצה. כי לאמיתו של דבר כל טעמו של ענין הוא, שיוכל לבוא ולספר לפניה מה מעשה הוא עושה למען מעפיל, אחד יהודי עריק מצבא פולין שחנה בארץ, שיש להסתירו זמן-מה ונמצא הוא, ראובן רימון, טוב וכשר מלפני גדולים ממנו, להסתיר את הלה בביתו, ממש בחדרו.

וכשהוא בא לפני עטרה ומספר, הפעם בפה מלא, מה שהחליט לעשות, ולהסתיר את הלה ב“עלייתו” שלו, אף שאין לו עליה כלל, אבל הוא אומר כן לתפארת המליצה, הוא מגלה עוד טפח:

“לא בסתם עריק מדובר, המעפיל הוא אמן, רקדן שהיה ברוסיה ושם הפליא במחול על בימות נודעות, אמן הבלט, איש יוצר, איש בעל שאר-רוח”. ועיני ראובן מתלהטות ואותה בת-צחוק חתומה שלו בשפתיים קמוצות כמעט מפצעת ונגלית, בעוד עיניו מתבוננות בה, בעטרה, לראות מה רושם הדברים עליה מששמעה שמסכן עצמו ומציל נפש מישראל.

ופתאום שואלת עטרה שאלה משונה ובלתי צפויה: “ומדוע אותן גבירות כבודות שטיפלו בו אינן מארחות אותו אמן בבתיהן המרוּוחים, אלא מטילות עליך, שחדר אחד לך, להשכינו אצלך?” ובנעימה שבקולה נשמע יותר שמץ של ביטול מאשר הכרה והשתתפות בענין שלו.

“מבינה את”, מסביר רימון הנבוך, “כבר אירחוהו זמן-מה והן חוששות קצת ויש להחליף את המקום, ומלבד זאת –” וכבר הוא מגמגם, מדוכא מיחסה לדבר. מה יש להקשות קושיות? אמרו לו שעליו להסתיר מעפיל והוא מסתירו בביתו, מבלי לשאול שאלות רבות, כיון שהחליט שעליו לעשות מעשים של ממש, מעשים טובים, והרי מעשה טוב שנזדמן לפניו, ממין המעשים שאינם מזדמנים לו לאדם בכל יום. ואפילו קנה לו במעפיל זה ידיד, כך אמר אותו אמן בפירוש, שלא ישכח לו מעשהו עדי נצח.

“מתרעמת אני”, ממהרת עטרה לתקן המעוות, כמי שחש ומרגיש ששאלתו לא עלתה יפה, “שהכל מטילים עליך כל מיני חובות ומעמיסים עליך מעשים מבלי שיטריחו עצמם לעשות דבר, וכבר חייב אתה לעסוק בעסקי כולם. מתי כבר תעשה לעצמך ולביתך?” היא מדברת לפתע בלשון של “ידידתה הזקנה של אמך” שהיא קשישה ממך בשנים ורוחשת לך ידידות של אמת ודואגת לתכליתך שלך ותו לא.

לשמע מלים אלה שלה מתחמץ לבו של ראובן בקרבו, הוא ממש נרעש מחמת רוח סרה זו שבדבריה, מין “אובייקטיביות” צוננת ומרוחקת, זו שבמלים נדושות, בדאגה זו לגורלו, המרחיקה אותה עצמה, את עטרה, מעליו ת"ק פרסה וכמעידה ואומרת שחייהם, של שניהם, זורמים בערוצים נפרדים, לא-נוגעים, מקבילים בלבד. ולא שלא ידע זאת מאז ומתמיד, אלא כשנאמרים הדברים גלויים ומפורשים, הוא חש את כל הכאב שבהתעלמות זו ממנו ומגורלו ומרגשת-לב שהוא משקיע וחש בכל עת שבא לפניה. והוא סובר שדבריה יש בהם אפילו משום פגיעה חריפה, כמדקרות-חרב, הוא הביטוי, יותר משהיתה מטיחה בפניו דברי גנאי ולעג. כי דאגה רווּית “ידידות” זו מַתיקה אותו, את ראובן, ומטלטלתו אל מעבר לישותה היא, הרחק מילין רבים מעולמה שלה, אל עולמות של ריקוּת.

והיא ממשיכה ואומרת: “למה לך לבזבז ממונך על זרים? רכוש לך אמת קרקע מתחת לרגליך, בנה בית, ואז תמצא את היעודה לך, ובינתיים מוטב שתחסוך כדי לבנות ביתך לעתידך שלך”.

והדברים קשים לאזניו של ראובן רימון, יותר מדברי גנאי ורוגז. שכן מרגיש הוא שבאמת ובתמים נאמרים דבריה, ורוצה היא בכל לבה שייטב לו בימים יבואו, ויבנה ביתו. אבל הוא חש עצמו מיותם כפל כפליים, מבית-אב ומהארץ כאחד. ויתמות ארץ-ישראלית חדשה זו אינה נותנת לו מרגוע והוא מיצר עליה בלי מצרים.

וכשסובבים שניהם בשעת ערב מאוחרת בכיכר העיר וכבר נתרוקנו כל הספסלים החבויים בצל עצים וכבר חלפה שעת חצות, ואורות של כיכר כבו ונותרו פה ושם רק אורות בודדים בוקעים מבתים, הם יושבים על ספסל והוא מפנה עצמו כלשהו כלפיה ואומר וחוזר ואומר מה שכבר אמר פעמים רבות, רבות עד אין-ספור:

“לא אחת רציתי לומר לך, ואולי עוד אספר לך אי-פעם – לא עכשיו, אי-יום אומר לך משהו”, ואותו ביטוי “לא עכשיו” חוזר ובא תמיד, ולעולם אינו מגיע לאותו משהו, וברור לו שאין עטרה מעלה כלל על דעתה, מה הוא אותו משהו, ואיננו ממשיך בדברים הקרובים אל לבו, אלא מדבר ודן באחרים, במיודעיו, בסתם-אנשים והוא מיצר על זה או על זה שגורלם הרע להם בעסקי לב והוא, ידידם, אינו יכול לעשות למענם דבר, כדי שירווח להם. שכן מדובר בדברים שברגש, שאין עזרה מן החוץ עשויה להועיל בהם כלום. ועדיין הוא כואב כאבם של אחרים, אך כיון שאותה שעה הוא מהרהר אף בעצמו, בשלו, במה שלא נאמר לא ייאמר וצר לו שאינו יכול לפתוח בדברים הקרובים אל לבו שלו, נלאים לפתע דבריו על אחרים, מקפחים טעמם ועניינם והמלים יוצאות מפיו נדושות, יגעות ומיותרות. ואף-על-פי שהוא יודע שהן מיותרות יוצאים הדברים לאויר העולם למרות רצונו, והם חלושים וכל חיוּתם כמו ניטלה מהם בטרם בואם. וכדי להציל בדל חיים שבדבריו הוא עובר לעניינים שיש בהם סתם הליכת-רכיל, כדי שתהיה קשובה לדבריו, והוא מגלה טפח ומכסה טפחיים, ומגרה סקרנות שלה. אך לפתע הוא מבחין בה שנלאית אף מזה, ואינה מבקשת כלל לדעת סודם של רחוקים וזרים, ושוב אינה מבקשת לדעת מאום אלא לקום ממקומה וללכת לדרכה. אך יפה הלילה ואין ענן בשמי הכיכר והמזרקה, שאינה זורקת מימיה כלל, מעולפת חום, ובכל זאת כבר צונן הלילה קצת, לא צינת רוח אלא אותה צינה שמתלווית בדרך הטבע לאפלה שיורדת על העולם. וחבל לעטרה לקום, חבל לה ללכת ולהיכנס לפנימו של בית רחוק ודחוס ולשקוע בתרדמה. ולכן היא מוסיפה לשבת על מקומה, ולשמוע בלי דעת מה הוא אומר.

וראובן מרגיש בשוויון-נפש שלה, שאינה שומעת לדבריו, והוא חוזר להגות בעצמו ופולט כלפיה: “אין את מכירה אותי – וכי מה את יודעת עלי? – עוד אספר לך –” ועוד מרבה דברים ואולי דברים מן הלב, אלא שעטרה נשארת דמומה בשתיקתה. ומהרהרת שמן הראוי שיישמעו המלים באזני אחרת, קשובה, חובבת ואוהבת ממנה, והיא מתחננת בלבה: “שיחדל, שידוֹם, שידוֹם, שידוֹם מיד!”

אבל כיון שאינה משמיעה קול ואינה אומרת דבר, ומהרהרת במי שמהרהרת רק לא ברימון, שיושב לצדה, מרצינים פניו של זה ומנוחתו ניטלת ממנו. מאמצו לדבּר גובר והולך ואינו יכול עוד לידום. והוא חש שביניהם נמצא אי-מי שאינו רצוי לו, לראובן רימון שיהא בקרבתה, בינו לבינה, שאינו ראוי ואינו נאה לה, לעטרה זו, שכל מעייניו של ראובן בה. והוא יודע יפה במי זו מהרהרת, שחוזרת וקוראה בשמו ומעלה אותו בכל שיחה, חוקרת ושואלת ואפילו מבקשת שאף הוא, רימון, ידבר בו.

פעם אחת אפילו טרח למענה ואסף חבורה של מכירים והלה בתוכם, והלכו לבית-שעשועים בליל אָפוּל של מלחמה. כל אותו ערב השים עצמו כלא שועה אל עטרה, אלא מניח לה שתהא יושבת לצדו של הלה, ועיניה כמכוסות בדוק קל ואינן רואות את הסובב אותן אלא את היושב לצדה בלבד. והוא עצמו, כל מעייניו נתונים, כביכול, לאחרת, אף כי אין לו כל כוונה להוליכה שולל.

ולא חשה עטרה ולא הרגישה שהוא, ראובן, הטה לעברה כל אותו ערב את הכנר ההונגרי הקשיש, שינגן באזניה מנגינות הונגריות שוקקות מתיקות בלה. בגינת-הגג של בית-הקפה ברחוב ישן התפשט ריח פריחת תפוזים מעץ התפוז אשר בחצר הסמוכה, מתל-אביב של ימים עברו. המלצרים, עולים-חדשים, מדברים בלשון נכרית לזה הבושם הישראלי הפורח, המנגנים מנגנים מנגינות נכריות שאבד עליהן כלח על נהרות כחולים שאינם בזה ואביבים של שלגים מפשירים שלא נודעו כאן מעולם. ובאולם המואפל היתה אפלה-למחצה לוטה בגוון תכול, חלומי-כביכול, מתערפל באבק רטטי הזיה מעושים.

כל אותו ערב ואותו המקום אפשר שלא היה בהם דבר, לולא ראה ראובן שהלה המרקד עם עטרה, מנשק לה על לחיה. אותו רגע הרפּה רימון לגמרי מבת-זוגו שלו לריקוד, אלא שנתחלחל, הסמיק ומיד חזר ואחז בה. שואל היה עצמו, הייתכן שיהא אדם מהין סתם-כך לנשק לה, ולא יהא מסתפק במגע ידה בלבד, והרי הוא ראובן רימון די לו שהוא אוחז בידה והוא מכיר לה טובה שאינה נחפזת לתלשה ולהשיבה אל חיקה. כיצד אפשר שיהא אדם מקרב שפתיו אל לחיה כך-סתם ויהא נרגע מיד כאילו לא אירע דבר, לא כלום, דבר קל שבקלים.

ועוד ליווה את עטרה אותו ערב למכוניתו של הלה שהובילה לביתה וראובן נפרד מעליהם לאחר שסירב לנסוע עמהם להצעתם, כי הרגיש שהוא מיותר ואינו רצוי, כובד שבלבו מנת-חלקו הוא ואין לה חלק בו. וכשניתקה המכונית ממקומה היה לבו נוקפו והוא שול עצמו: “מדוע לא ישבתי עמם ולא הובלתיה לביתה ואפילו אם היתה מתרעמת עלי בלבה?” והיה בוש בינו לבין עצמו, שהיה בעיניו כאם הדואגת לגורל ילדה.

אותו לילה שוטט ראובן ברחובות העיר ולא נתן שינה לעיניו ואותו משקע כבד שבלבו לא נתן לו דמי והיה מצפה לעת בוקר שיטלפן אל משרדה וישמע קולה של עטרה, אף אם מפוכח ומאוכזב.

כל אותם דברים עולים בזכרונו של רימון בעוד הם יושבים בכיכר העיר, ואז הוא מהין ליטול ידה, ואף זאת ברגשת-לב יתירה, ולספר בבת-עירו, המסורה לו, באה לראותו ומייחלת למוצא פיו.

“וכי למה לא?” שואלת עטרה, “כלום אינה נושאת חן בעיניו?” שואלת היא שוב אותה שאלה שהיתה מכעיסה, לולא היתה כה מדאיבה.

“לא, אינה מוצאת-חן בעיניו. וחבל, בעצם, הרי היא בחורה טובה, נאה, אבל לו אין חפץ בה. יום אחד יספר לה, לעטרה, טעמו של דבר, בפעם אחרת – – –”

ועטרה המנחשת ויודעת יפה “טעם” זה מה טיבו, אינה דוחקת כלל שיספר. וכך נשארים כל אותם דברים “שמעיקרו של ענין” ידועים לשניהם אבל בלתי אמורים, בלי-נשמע-קולם ולכאורה כאילו לא היו מעולם.

פרק ששי

כבר אמרנו שימים רבים השתוקק ראובן רימון לחדר נאה משלו לדור בו להנאתו, חדר שכליו נאים ואיצטבאות ספרים בו ותמונות על הכתלים והוא מרחיב דעת בעליו. וכה הירבה רימון לדבר בחדר, עד כי לא האמין שיימצא לו, לא הרחק מבית-מלאכתו, ואף-על-פי-כן ברחוב נקי ונאה. בסופו של דבר אירע המאורע ונמצא לו החדר בקרבת-מקום, ברחוב צר וצנוע, אף הוא לא הרחק מגבולות העיר הערבית השכנה. זה היה חדר בבנין חדש, חדר מרובע שחלונות שלו שני ריבועים ולא אותם מלבנים ארוכים שהסכין להם עד כה. ועוד חלון צר ומוארך, גבוה מן הרצפה ומניח מקום להציג שם כוננית או ספה.

לאחר שנמצא לו החדר, קנה כלים חדשים לביתו, ספה, ארון לספריו, ארון לבגדיו, שולחן כתיבה גדול, ארון-משקאות מיוחד הטמון בכוננית הספרים וקרוי “באַר” בלעז, מלא בקבוקים נושאי כתובות צבעונין, לשמש תקרובת לאורחים. ופינה אמנותית ייחד לו, ובה ספרי-העתקים מיצירות אמנות ומקום של כבוד לציוריהם של ציירים יהודים, שכן עיירות יהודיות של אלה מדברות אל לבו של רימון, שאף כי עזב את עירו בעודו רך בשנים, עדיין שמורה היא בלבו. ועוד הציג באותה פינה אמנותית על מדף כלי-חפץ קטנים ונאים, אגרטל ובו מפרחיו האדומים והגדולים של יחיא, טובלים במים טהורים, ופירות טריים על מגש. ומעל לספתו תלה תמונה גדולה מעשי ידי ידידו הצייר, והיתה זו יקרה לו מכל, מכיון שזכה וקיבל ישר מידי יוצרו מעשה אמנות של ממש.

על הרצפה פרש שטיח תימני מלאכת-כפיים, שזור רצועות אפורות ואדומות-כהות לסירוגין, ווילאות-חורי תלה על החלונות והניח ספרים שהוא מבקש לעיין בהם מפעם לפעם על שולחנו. וזה היה ביתו, חדרו שלו, ללא שאון מכונות ויבבת העץ המנוסר.

ובעלת-ביתו, ישישה כבוּדה בעיניה, מנהג הנהיגה למן יום בואו הראשון, להשיח עמו לבה על בניה וכלותיה. ומדי חודש בחדשו היא באה ובלשון רוסית משובשת במקצת שהביאה בידה מארץ מוצאה, שופכת היא מרי-שיחה, נוטלת שכר החדר ואף מעלה קימעה השכר. וזה משפטה מדי חודש בחדשו. ולא עוד, אלא שמלחשת ומספרת לו בינה לבינו, שלמרות קשישותה משכימים שדכנים לפתחה, שכן בעלת נכסים היא. וכאשר משכים שכנה רימון קום ומאחר לשוב לביתו וימים רצופים אינה יכולה לבוא עמו בדברים, היא תוחבת פתק מתחת לדלת חדרו, או אפילו איגרת של ממש כתובה בלשון רוסית נמלצת שעדיין רימון נזקק לה במקצת מגירסת ילדותו ובלשון פרחית זו שלה שנשתיירה לה משנות נעוריה מלפני יובל שנים היא משיחה לפניו לבה בכתב.

איגרות נמלצות אלה כל אחת מהן היא מנת-צחוקו של ראובן לכמה וכמה ימים. באיגרותיה אלה, המלאות דברי תרעומת על שאר דייריה, שוכני ביתה הגדול היא פונה אל “המצפון האנושי” אל “רגש הצדק והיושר”, אל “העולם הנאור” אל “האינטליגנציה” ואפילו אל “המוסר האנושי”.

ולאחר שהניחה איגרתה מתחת לדלתו היא מהלכת כמה ימים דמומה כנותנת לו שהות לעכל דבריה ורעיונות שלה ואינה פוצה פה לומר דבר. ואם היא נוסעת בירחי החורף לטבריה, היא משגרת לו משם את איגרותיה ומתחננת לפניו בכל לשון של תחנון לשמור על דירתה מפני גנבים, לנעול כהלכה הדלת ולהגיף כל התריסים ואז תוכל לישב שם בשלווה ולבה יהיה סמוך ובטוח שאיש לא ילסטם ביתה.

כשבאים חברים לביקור אצל רימון מקבלת אותם בעלת ביתו במאור-פנים ובעין רכה, כמעט טרוטה, כמוכנה להזיל דמעה מרוב רגשת-לב למראה “בני-הנעורים של ימינו אלה!” והיא אומרת כמתחטאת כי בשל כך בפועל-ממש השכירה החדר בדירתה שלה לאיש צעיר, שתהא רואה לנגד עיניה בני נוער של היום, זה הנוער המתעתד לגדולות ועושה מעשיו במסתרים ומשליך נפשו מנגד. וכשהמורה החיננית בעלת העיניים העגולות, הפה הקט והגזרה הממולאה כלשהו, אביגיל, הנוטה חסד לראובן, סרה לבקרו, מעיפה בה בעלת-ביתו מבט ממושך, שאינו מקרב ואינו מרחק ואף-על-פי-כן יש בו שמץ של ביטול, שזו באה אל צעיר ואינה מחכה שיבוא הוא, כיאות, אצלה.

וכשראובן מצטנן ונופל למשכב מתקינה לו בעלת-ביתו תפוחי-אדמה, מגישה לפניו על מגש לחמניות מרוחות בחמאה ותה חם ומכניסה ארוחתו כשעל המגש פרושה מפית רקומה “עוד מן הימים הטובים ברוסיה” ומכריזה: “לא כדאי לשאת אשה”, כי מאד היא חוששת פן יכניס אשה לביתה. “לא כדאי, אפילו בימי מחלה אין רווק מת ברעב, אם יש מי שדואג לו להגיש לו מאכלו. ואותה נפש טובה ודואגת אינה טרדנית כאשה, אינה קובלת כאשה ואינה באה בטרוניות ובתביעות, אלא מסתפקת מפעם לפעם בשיחה שבענייני תרבות ורגש בלבד”.

והיא משאירה הכלים עם שיירי תפוחי-האדמה ופירורי הלחמניות כדי שידעו הללו, ידידיו, “האינטליגנציה הצעירה של ימינו”, שאין דיירה, “הרווק האינטליגנטי” עזוב לנפשו, ששרוי הוא בבית תרבותי וכי אשה רוסית ובעלת נפש רחבה ולב רחום ואימהי צופיה הליכות ביתו וחרדה על מאכלו ועל כל הצטרכותו. וכי בכלל יש אשה בבית, אשה נאורה, אשר בימי חרפה ידעה פרקי שירה נפלאים בעל-פה ואפילו לימדה לשונה אז לדבר מלים של צרפתית וגרמנית, ואפילו אנגלית כלשהו, מלבד הרוסית המופלאה השגורה בפיה. ועדיין זוכרת היא מאנגלית של אז, המקובלת היום כל-כך על רובו של עולם כמה מלים במין מבטא מוזר כגון “מוֹזֶר” ו“פוֹזֶר”, “מאַתֶר” ו“פאַתֶר” של היום, כלומר אמא ואבא, ועדיין שמור עמה משפט של צרפתית כגון “ס’איל ווּ פְלה” ו“מֶרסִי”. ועדיין אומרת היא “מרסי” זה שלה ברוב-חן לצורך השעה כדי להוסיף לוויית-נוי אירופית מעודנת למידברה ולבשם דבריה בריחה של תרבות מהודרת.

כשבעלת-הבית שומעת בדלת שני צלצולים, משמע שבא מי שהוא אצל דיירה. ויש שהיא חשה לפרוש אל חדריה, כי קשה לה לבוא בדברים עם הללו שלשון עברית רהוטה בפיהם, על כל פנים נראית לה רהוטה, והיא, לשון עברית שבפיה מספיקה לה לצרכי יום-יום בלבד ולא לשיחה “תרבותית נמלצת”. ואף כי שנים רבות היא יושבת בארץ, עדיין היא מנויה בספריה רוסית וקוראת רומנים אנגליים ואמריקניים שניתרגמו לרוסית וכל “חיים שברגש” וכל הגיגי לבה הם בלשון זו. כי הרי לשם כך משמרת לשונה מארץ מוצאה שיהיו משפטיה סדורים לה מראש, קצובים ומשומרים עמה משנים הרבה, מימים שכל מעייניה היו בפושקין ובלרמונטוב.

אולם גם כשרימון אינו שוכב אסור למיטתו ובעלת-הבית אינה מתבקשת לפתוח את הדלת, היא פורשת אל חדריה ומציצה משם באורח הבא מבעד לסדק הדלת שהיא משיירת, כלאחר-יד, כדי שקולות מדברים מחדרו של דיירה יגיעו אף אליה. אמנם בינה לבין עצמה אפילו לא תודה שהיא מטה אוזן למדובר, אלא שבעסקה במלאכתה, מלאכה קלה ודמומה, כגון רקימה או סריגה, וכשהיא חושבת מחשבותיה, יש והיא קולטת מבלי דעת שמץ דבר משם, לא מתוך סקרנות חס ושלום, אלא מתוך רצון לעמוד על הווייתם של החיים היום, חיי הדור הצעיר; ואף כי אזניה כבר כבדו במקצת ואינה קולטת דבר מלבד שברי-צחוק וקריאות, ממלאה היא את החסר כיד דמיונה הטובה עליה ומבקשת למצוא פשר לצחוק, לדברי הפליאה הרמים ולקריאות ההפתעה הנישאות ומגיעות אליה.

וכששומעת קריאה כגון: “מה אתה אומר?” או “האומנם?”, “באמת?” רוקם לה דמיונה מירקם ססגוני ואינה יודעת מרגוע עד למחרת היום ואז היא פונה אליו, אל דיירה, בדברים ערמומיים כשמגישה לו תה של שחרית: “מכרים משעשעים לך, מרבים לספר דברים, מהתלות ודברי בדיחות, מה? ואני הייתי סבורה שאינם מתווכחים אלא על פוליטיקה בלבד?”

“וכי למה על פוליטיקה בלבד?” משיב רימון כדרך יהודי בשאלה וכמעט וניצוד ברשת דבריה, “מדברים על דא ועל הא”.

“יודעת אני? בימי אני היו מדברים במאַזוּרקה, בד”ר גֶרצֶל המתייצב לפני קיסרים ושולטנים, בשיר של לרמונטוב או ברומן של טולסטוי. וכיום סחים בזמרת תימנית שהגיעה בשעה טובה ומוצלחת להוליבוד, באמריקנית שהחליטה לשבת על כסא המלכות באנגליה ובדומה לזה".

“לאו דווקא, לאו דווקא”, חולק רימון על דבריה, “משיחים בתערוכת תמונות, בקונצרט, בעליה על קרקע בנקודה חדשה, באידיאלים, במצב הישוב, באמרה קולעת וקצת גם הולכים רכיל – –”

וכיון שבדבריו האחרונים פגע רימון בנקודת התורפה, בזה הנושא המגרה כל-כך את בת-שיחו ואשר למענו הרחיבה את הדיבור על “בימַי” ו“בימים אלה”, היא מנסה לגררו עוד מעט למחוז חפצה ולעוררו לגלות לה שמץ מן המדובר.

“מה פירוש הולכים רכיל? – מה שייך לומר רכילות כשעוסקים ב’פסיכולוגיה' של איש או של אשה ומוציאים משפט על מעשה שעשו או לא עשו. הרי זה ‘ניתוח פסיכולוגי’ בדומה לכתביו של דוסטויבסקי. הקרא מר יצירות סופר גדול זה? לא, אין פירושו של דבר ‘לשון הרע’”.

“נכון, הרי למשל – –” מגמגם רימון.

ובעלת-ביתו, המשתוקקת מאד לשמוע המשל שבפיו, כי הרי למענו טרחה ועמלה בכל עתרת דבריה, והיא יראה פן יימלט לפתע טרפה מרשתה, מיישרת גופה הצנום התשוש, מתוחה לשמוע דברים שבפיו. אך תוך כדי כך נזכר רימון שהוא משוחח עם בעלת-ביתו וכי עליו לבחור בשבילה צירוף מלים שיהלום תפיסתה ויתקבל על דעתה. ואפשר שהוא מתחרט על המשך שיחה זו, אך שוב אינו מוצא מוצא ואין לו מפלט: “למשל שוחחנו אתמול – –” “מה למשל שוחחתם אתמול, מעניין אותי לדעת על מה מדברים אנשים צעירים”, אומרת היא. “אינני סקרנית חס-ושלום לדעת צפונותיכם, אך למען האמת עלי לומר שיש לי ענין לדעת במה אתם משיחים”. אין לה חלילה כוונה להיכנס במגפיים לתוך נשמתו של מישהו.

“למשל, שוחחנו – –” מגמגם שוב רימון ומשתעל מחמת צינה שלקה בה ובקרבו מתגבר הרצון לדחות דבריו ולהסתלק מכל הענין ולמצוא לו תואנה או דברים אחרים ובלבד שלא לספר בדיוק, במה דנו אמש. אלא שכל הדברים נשכחו מלבו, ואינו זוכר מאומה מכל אותם דברים רבים שדיברו עליהם מיוּדעיו, מלבד אותו מעשה אחרון שאינו רוצה לספר בו.

“מה דיברנו? כן, על אותו פליט – –”

“איזה פליט?” נחפזת לשאול, תאֵבה שלא לאבד אפילו טיפה אחת.

“אישיות תרבותית ידועה בגולה”, מעלים ראובן יותר משמגלה, מצטער על שהוא מדבר באיש ולא בהכללה סתם. אבל כלהכעיס, אינו יכול להוציא מלבו לא את האיש ולא את המעשה.

“אה, אני מבינה, עסקן פעיל בחברה ובציבוריות”, מעודדת היא אותו בערמומיות נשיית מובהקת, מקווה שבהמשכם של דברים תגלה שמו וזהותו של הגיבור.

“כמובן”, עדיין מגמגם הוא מלים של סתם, אלא שהיא מאיצה בו ואין הוא יכול לעמוד בפניה ואומר: “הרי, למשל, נמלט בשעת מלחמה, מבוכה, ריצה ובהלה ואותה, את רעייתו, השאיר שם, קיווה שבאשה לא יגעו הגרמנים לרעה והוא ברח ונמלט לעבר רוסיה, הציל נפשו והגיע הנה. והרי תם ונשלם, חסל סדר אשה ובית, אין עוד מאומה. בא אדם לארץ חדשה לחיים חדשים, לאורח-חיים בלתי צפוי ועליו להתחיל מחדש, בין שרוצה ובין שאינו רוצה”.

“נו, בודאי”, מעודדת היא את ראובן, “החיים דורשים את שלהם”, פוסקת היא לו פסוקם הנדוש של הבריות.

“יוצא הלה ונכנס בחברה, בבית זה או זה, מתוודע אל אנשים, אל נשים וסופו שאחת נושאת-חן בעיניו והוא מקדשה בלא רעש בועד-הקהילה, והרי שוב בית ומשפחה. חולפים ימים – –” הוא ממשיך באי-רצון ומבקש בכל רגע להתם דבריו.

וכשרימון מגיע לפרק זה בסיפורו כבר נפשו סולדת בדברים, מחמת חוסר הטעם שבכך, שהרי אתמול נאמרו הדברים במקוטע, דרך אגב, כלאחר-יד, ועכשיו הוא בא לספר במעשה במכוּון ובהרחבה. והוא מכיר ויודע שלא נאה לחטט במעשים שבין אדם לנפשו ולהוקיע אותם לעין זרים.

“ובכן, מה בכך? נשא אחרת, המיר אשה באשה, מעשים בכל יום”, אין בעלת-הבית מרפה ממנו.

“חולפים ימים”, ממשיך רימון בלית-ברירה, במלים ספורות וחפוזות: “והאשה מחוץ-לארץ עולה ארצה”, ראובן חש שיש טעם-לפגם בשיחה והוא כועס על עצמו שהגיע לשיחה זו בעל כרחו.

“וכאן מתחיל הקונפליקט”, מסייעת היא בידו ומתבלת דבריה במיטב מלים של “תרבות” שטעמן לדעתה משובח ביותר, “משמע יש לו שתי נשים חוקיות, נשואות לו כדת וכדין ובכל זאת יותר מדי, מה? שתים ולא אחת? זו אומרת בעלי שלי! וזו אומרת בעלי שלי! הוא אשר אמרתי, קונפליקט”.

רימון מרגיש שיש בדבריה של זו משום חילול כאבם וצערם של בני-אדם והוא כשואל עצמו: מנַין לאשה “עדינה” זו כל-כך הרבה טמטום-רגש וקשיחות-לב – קבעה לה “קונפליקט” – ודעתה נחה עליה.

אך בעלת-ביתו שאינה יודעת, מה מחשבות מתרוצצות במוחו של דיירה, עדיין ממשיכה ברוב רעבתנות בשלה, כטורפת טרפה האלמוני:

“הרי שיא הטרגדיה, המשולש, המשולש הנצחי, והרע בדבר שהוא חוקי. ודאי יש דין יהודי האומר כך ודין אזרחי האומר אחרת והולכים אל רב ואל שופט – –”

וראובן רימון אינו יכול לשאת עוד גסות-לב זו וכבר לבו כאוב בהמשיכו: “ודומני שפוסקים שעליו לגרש את השתים – –” וכאבו של רימון עצור והוא בוש ברגשנותו היתירה, בשיתוף שהוא משתף עצמו בגורלם של זרים לו לחלוטין. כאילו היו עצמיו ובשרו. אולם היא בשלה:

“מעניין מאד, הרי זה פסק-דין סנסציוני, כמו שקוראים לזה היום. והאיש כבר חפשי לנפשו לשאת אשה שלישית. ואין תימה, הרי אנו חיים בעולם של גברים והם מחוקקי החוקים”.

ורימון אשר נפשו בחלה זה כבר בשיחה, מעביר כף ידו על פניו לרמז שהדברים הלאוהו והוא מבקש לחדול. אולם האשה, בעלת-ביתו, אינה מסיבה לבה אליו כלל וממשיכה בשלה:

“הייתי מטריחה עצמי לבית-משפט לשמוע משפט כגון זה. וכי מה סובר הוא, מר רימון, כלום אינו סקרן לשמוע טענת שלושת הצדדים?”

“לא”, משיב רימון באי-רצון. אינו סקרן ואינו רוצה לדעת. מסתפק הוא במה ששמע ויכול לשער המשכם של דברים. “והרי אין בזה כלל מן המשעשע, אלא דאבון-לב למראה אסונם של בני-אדם”.

“מר רימון!” קוראה האשה, “אסור לו לאדם צעיר בימינו להיות סנטימנטלי כל-כך. הרי אין דנים כאן ברומן של בני-נעורים תמימים, אלא בבני-אדם בוגרים, מפוכחים ולמודי נסיון-חיים – –”

ורימון חש ומרגיש שככל שהיא מכבירה דברים, הוא הולך ומתמלא חימה וכבר האשה היושבת לעומתו נשנאת עליו והוא מבקש להפסיק כל דין-ודברים עמה. אך כיון שאינו יודע לעלוב באדם, הוא נשאר יושב מדוכדך על מקומו ורק תקוה אחת לו, שיבוא מישהו ויחלצנו מצרה זו והיא תשוב אל חדריה שלה.

אך נכנס רימון אל חדרו החדש לדור בו, אמר לכנס בו ידידיו לכוס משקה. אבל שאל עצמו, לשמחה מה זו עושה? וביקש להתחמק מכל רעש וחגיגה. אולם משנתכנסו כמה מידידיו בחדרו, שתו, שוחחו והיטיבו לבם, היה רימון מלא תודה ולא ידע כיצד יגמול לו, לכל אחד מהם, על חסדו עמו. הפעם הראשונה בחייו היה מארח של ממש, בביתו, בצל קורתו. והיה פותח בקדחתנות חפיסות השוקולד, מקלף המנדרינות, מוזג משקאות וצוחק צחוק נבוך, משום שהוא בעל-השמחה והכל מרמזים לו שדירה צריכה לעקרת-בית צופיה הליכותיו. ואין כרימון נבוך לשמע דברים כגון אלה שנוגעים לנימה נסתרת שבלבו.

נמצא אחד שפתח אפילו בפזמון על כגון דא ורימון השיב בפזמון צרפתי שקלט בשהותו ימים מספר בפריז בדרכו ארצה, ונזכר מעשה, “אולי רוצים לשמוע – –?”

כשהיה בפריז לא היתה הפרוטה מצויה בכיסו, ובכל זאת הלך כמובן ל“פולי ברז’ר”, קנה כרטיס ומחיר הכרטיס והמלתחה רוששוהו כליל, ולא ידע שבהיכנסו פנימה עליו עוד להזמין משקה או מאכל. והיה מסב שם אל שולחן וחושש מאד מפני המלצר שיגש אליו לקבל הזמנתו. כך עברו עליו רגעי מורא ללא הנאה וללא נעימות כלשהי, עד שנתרחש לו נס והאיש אשר הסב לעומתו אל השולחן שאלו אם יאבה ללגום עמו משהו, והזמינו לכוס משקה. הוא שמח שמחה גדולה במחיצתו של הלה, שהניס המורא מלבו וחימם גוו במעט משקה, בצחוק לבבי ובשיחה צרפתית קלה שהיתה מפכה בנחת וברוב חן ושראובן לא הבין ממנה כמעט ולא כלום. מעט מן המעט הבין, מעט ניחש, צחק ונהנה והיה חם לו וטוב. וזכר כל זאת בזכות הפזמון שלמד שם – –

כל אותה מסיבת חנוכת-חדרו היתה נאה ונעימה, אלא שעטרה לא באה ולא סרה אל חדרו כי אם לאחר חדשים רבים, כאשר לקה בצינה ושכב במיטתו. היא ראתה את חדרו, ואמרה שהוא נאה למראה. ולא חשה ולא הרגישה שהוא, רימון, כאב העדרה ימים כה רבים, כמו התעלמה מעצם העובדה שרימון מצא לו בית לשבתו. ואף שכל קרן-זוית שבחדרו ידעה על העדרה, היתה היא יחידה שלא חלתה ולא הרגישה.

פרק שביעי

קלסתר פניו של רימון היה מעסיקו לא מעט. לא שהיה מרבה להתבונן באספקלריה, בדומה לטרזן, המשקיף וחוזר ומשקיף על עצמו ועל מראהו; אלא היה אוהב לדפדף באלבום של תצלומים שהיה שמור עמו, אף בתצלומים שלו מימי ילדותו וראשית נעוריו, תצלומי בני-משפחתו ועמיתיו, בדיוקן “אישיות” זו או זו ובתצלומי תנועת-נוער שלו בגולה.

הנאה כפולה היה נהנה מהתצלומים בהראותו אותם למי מידידיו והיה מספר בהם בשעת מעשה כל שהיה ואירע באותו מעמד, לפניו ולאחריו. שכן אגב-כך יכול להפליג ולספר בעיר-מולדתו, בחייו, בעסקנותו בראשית נעוריו, במרצים שהיו באים לעיירה והוא הצעיר היה מקבל את פניהם, היה מראה תמונות ידידי-נפש וחברי נעורים, וחברים וחברות של אחיו, ומזכיר מעשים שקרו להם, שם או כאן בארץ.

“הנה אני כאן בן ט”ו שנים", מראה הוא תצלומו של צעיר מסורבל קצת ושערו מבודר והוא עומד שעוּן על שולחן עגול ומאחריו יריעה מצוירת, שהיתה מצויה אז אצל צלמים, ומשמשת רקע ותפאורה, ומן הצד מעין עמוד יווני ועיגול ואגרטל פרחים.

ורימון נבוך ואומר: “אל תראוני כפי שאני היום, כי הרי הייתי מעודן, מפונק, ילד-טיפוחים”.

“וכאן, היושב באמצע, אני הוא”, תמונת צעירים חלוצים בגולה, כמעט ילדים כולם, שכמותם בארץ עדיין “צופים” הם, נושאים סיסמה, המדברת בציון וירושלים, על יריעת-בד תלויה על שני מוטות.

מראה פניו של ראובן היה מעסיקו לא מעט, אף-על-פי שלא היה מרבה דיבור בכך. וכי מה יאמר על עצמו? פנים כפני כל אדם, עור שחום קצת, עיניים חומות, גבינים דקים כגביני נערה, שפתיים חטובות יותר מן המידה. והמצח רם, חרוש ארבעה קמטים ארוכים, מתמשכים והולכים כלפי פאות השׂער אשר לרקות. גופו נראה גוץ כלשהו, משום רחבו, אף שאינו נמוך-קומה, כמו כבוש ומעוצב בתוך עצמו, מסתתר כלשהו מתחת למעטה בגדיו.

אולם יום אחד נתגלה לו לרימון, קלסתר פניו באורח מוזר. כי לא הוא אשר גילה פניו, אלא טרחו והביאום לפניו: “הרי שלך לפניך”.

מששמע שרוצים לציירו, לא נתן לכתחילה דעתו על הדברים, כסבור מן השפה ולחוץ נאמרו, ללא כל משמעות. אולם כאשר אמר לו ידידו הצייר שפניו “מעניינים לציור” היה תמיה מאד, כי מעודו לא אירע לו כדבר הזה. כל אותו היום היה מהלך בצעד חגיגי קל מן הרגיל, ובעברו על פני מראה במספרה, בבית-קפה ובסקרו פרצופו, נתפש לרוח עליצות משונה, כאילו גילה דיוקן חדש בעצמו וכאילו נטעו ראש חדש על כתפיו. בינו לבין עצמו בוש בחדוותו, ובכל זאת היה מתאווה לחלקה עם מישהו. ואולם בוא וספר לו לאדם כדברים האלה ויצחק לך: וכי מה אמרו לך? פנים מעניינים לציור, ומה יש בזה? אין בכך כלום. ואפילו ינודו לו: מסכן, ראשו סחרחר עליו, כנערה שלחשו על אזנה מחמאה של כלום.

ביחוד השתוקק לסור אל עטרה ולספר לה “סנסציה” זו שבאה על פניו שלו, של רימון. אותם פנים שלו מימים ימימה, שיזכו להצטייר על הבד, יזכו לחיי נצחים. כיצד יספר לה ובאיזו צורה ולשון, לא ידע. יבוא ויספר כך סתם כי אמרו לו שפניו יש בהם ענין לציור. ואפשר שתלעג לו. אף זו: הרי גם היא ציירת ומעולם לא אמרה לו כדברים האלה, כנראה לא נתנה בו עיניה נתינה של ממש.

כל אותו היום היה רימון נרגש, כאילו צמחו לו פנים חדשות, ובוש ברגשנותו. בדרך כלל אין הוא מסתכל במראה כדי לראות את פרצופו. אך אילו היתה לו נערה שחובבת אותו והוא חרד למשפטה, בודאי היה רואה קלסתר פניו משתקף מתוך מבט עיניה.

בגולה, שם בבית היו רגילים לומר: “אתה דומה לאמא” או “אתה דומה לאבא” או לדוד, לסבא. כאן אין איש מדקדק בפרצופך, שהרי אין מכירים אלא אותך בלבד, לא אב לא אם, אף לא שום אדם מבני-משפחתך. ויש לו איפוא לאדם פנים בפני עצמו שאין להם כל השתייכות שהיא לעץ משפחה עתיר פארות. כאן הרי אתה בבחינת אכסמפלר בפני עצמו, אתה אחד ואחד תישאר, אם לא תשא אשה ולא תוליד בנים.

ולפתע, הא לך, מדברים בפנים שלך, ולא עוד אלא שאומרים שמעניינים הם, לציור. וכבר אתה מצוּוה לשבת שעות רבות, ועין אמן בולשת בפניך ומוצאת בהם מה שמוצאת והיד מעלה על הבד מה שמעלה, וכך פעמים רבות. והרי אתה מצויר ופרצופך טבוע על הבד ומתנוסס על הקיר. אתה לחוד ופרצופך לחוד. משהו מחוצה לך ועם זה קרוב ומוּדע ודומה ומוּכּר ומשקף ארשת משפחה אחת ידועה לך, מכסה ומגלה תווי קלסתר פנים של אמא או אבא, סבא או דוד.

כך היה רימון הופך בענין זה בינו לבין נפשו ועדיין לא החליט אם לספר לעטרה אם לאו. “וכי מה בעצם יש לספר?” אף-על-פי-כן מן הראוי לסור אליה, לשוחח על דא ועל הא, ודרך אגב יזכור גם ענין פעוט זה ויראה מה תאמר, מה יהא רושם הדברים עליה.

וכאשר סר אליה לעת ערב, דיבר על כל מיני דברים שבעולם ורק לא על עיקרו של ענין. לבסוף הגניב דברים של מה-בכך והפליט כלאחר-יד ענין זה שהיה הוגה בו ברגשת-נפש.

“האומנם?” נתחייכה עטרה. “כך אמר הצייר הידוע? מעניין. אין שני ציירים מבקשים להם פרצוף אחד, כל אחד מתעורר לצייר פנים אחרות”.

ורימון זוכר שהוא מסב תמיד נחת-רוח לעטרה שמציגה לפני אנשים: “הציירת עטרה תלם”. וזו משיבה לו בקור-רוח, ולא עוד אלא שתמיהה על אותו צייר, שנתאווה לצייר את פרצופו.

רימון חש שהתלהבותו פגה ונכסף בנפשו למלה של ליבוב ומסירות והוא כמתנחם: לאחר מעשה, כשהתמונה תהיה תלויה על הקיר, מן ההכרח שתבחין אז בקלסתר פניו שלו, של ראובן, ותראה עצמותו הנשקפת מהם.

אולם כל זאת לעתיד לבוא, ולעת עתה חולין, “דבר של מה בכך”. בתוך כך נזכרת עטרה בפרצוף מעניין שראתה ברחוב וכבר היא מפליגה בדבריה אל מעבר לראובן, אל מעשים שאין לראובן חלק בהם. ולעת לילה הוא הולך מאצלה ואף שיור של רגשנות לא נותר לו ואינו יודע עוד אם ישב לפני הצייר ידידו שיציירו, אם לאו.

אמנם ידע שישב, משום שלא ירהיב להשיב ריקם פני ידידו הטוב, הצייר הידוע, אולם טעם של-מה כבר לא מצא בדבר. ואז החלו ימי “הישיבה” אשר לא סיפר עליהם לעטרה דבר. מוטב, סבר, להפתיעה בתמונה המוכנה, תראה ותשפוט. שעות אחדות נשתהה בכל פעם שבא להצטייר אל הצייר ידידו, וזה מרבה שיחה בשעת עבודה ואף אשת הצייר נכנסת לפעמים לגלגל דברים מעט.

והיו הימים ככל הימים, אם לא לחשוב את בואה של אשה צעירה, מרים, שארת-בשר שלהם, שנותרה לפליטה משם, נתגלגלה כמה גלגולים ולבסוף הגיעה ועלתה לארץ. זו הביאה עמה ישות בשלה של אשה, שאף שאין בה נוי מיוחד ועידון יופיים של דורות רבים, כמו שיש בעטרה זו, בכל זאת יש נעימות בהליכות שלה ובגינה נטרד רימון קצת במחשבותיו, כשהוא יושב לפני הצייר, ולאחר מכן הוא מתלווה אליה כדי להראות לה כל מה שיש לראות בעיר העברית, למלא חובה של מורה-דרך לעולה צעירה ולסייע בצעדי קליטה שלה.

ואפשר שלא היה מרבה כל-כך לילך עמה, אילולא היתה עטרה טרודה אותם ימים בקבלת פני אורח, צעיר גבה-קומה וצנום שעצמות גופו ממלאות כל בגדיו ומזדקרות מהם בולטות ומחודדות ופניו מחוטטים קצת ופיקתו בולטת, ומבטא לו מארץ זרה, אף-על-פי שהיו מגדלים אותו רוב ימיו בארץ. זה עתה חזר ממרחקים ובכיסו תעודת ד"ר, לשמחת הורים וקרובים היושבים בארץ, המתגאים בבנם המושלם, נוסף על גאוותם ביחוס-אבות שהביאו בידם ממושבותיהם בגולה.

עמו הסבּה עטרה בבית-קפה, כשנקרה שמה רימון עם חברו וכמעט שמחה לבואו והציגה את חברה לפניהם, אולם השיחה בצוותא לא עלתה יפה. בסופו של דבר קמו ונפרדו והלה הלך ללוותה, משלב זרועה בזרועו, והיא נהוגה והולכת ואינה חולצת כלל זרועה כמנהגה תמיד, אלא מפסעת בצד בן-לווייתה, ומנשאה עצמה מעט לעבר קומתו הרמה, ורגליה מבקשות להתאים קצב הליכתן לקצב שלו, ואינן יכולות, ומפגרות ונכשלות וכמעט מועדות והן עלובות למראה.

וכך רחוקה עטרה וטרודה עם הלה ואינה מתפנית אפילו לשעה קלה. לכן היתה עתה מרים, העולה-החדשה, משובבתו בעצם היותה נערה, בת-מינה של עטרה.

אותם ימים של שבת-לציור, ומרים ולא-היא, לא-עטרה, ממלאת חללו של יום, שהרי לא כדאי ולא רצוי לסור אליה, עד שיחזור הלה וישוב לביתו, אשר בעיר אחרת – אותם ימים נפשו של ראובן קנוטה עליו והוא כקופא לפני הצייר, אמנם מציית ונכנע לאיש ולאמנותו, אולם לבו בל עמו. מיראת-כבוד בפני היצירה אין הוא פונה אל הצייר בדברים ואינו מטרידו אף במשהו ממלאכת-הקודש. ושוב אין ראובן מהרהר בפניו שלו אלא בציור כשלעצמו שיש בו ממידת החסד, שהנה הוא הולך ומצטייר על הבד.

פרק שמיני

ולפתע בא אותו הדבר שידע ראובן שבוא יבוא ביום מן הימים, וערגה עלומה שבלבו, שהיתה נזונה מרעבה ומצמאונה בלבד, תהא משתלחת ונסחפת ונגרפת כאילו לא היתה מעולם. לפתע היה הדבר. עטרה נישאה, כאשר ניבא לו לבו לראובן, לעלם, שהורים שלו עלו לארץ עוד בתקופה של מאורעות תרפ"א, והיו מספרים כל ימיהם ביפו של אז ובדרך מפתח-תקוה ליפו וחזור, שהיתה כרוכה במעשי גבורה והרפתקות, בתחפושת של ערביים וברכיבה על סוסה ערבית. וכפי שניחש וידע ראובן מראש, היו הורי העלם מכניסים את עטרה לביתם ומסובבים אותה במשפחה גדולה, בנים ובני-בנים, מקרבים אותה במאור-פנים ופותחים לפניה לרווחה פתח-ביתם, שדלתו סובבה תמיד על צירה להקביל פני בני-עיר, בני-משפחה, מיודעים, בני מושבה וקיבוץ ועסקנים ציונים מן הגולה שיצאו כאן בדימוס והיו מסתפקים בזכרונות מאז, ובעתות אחר-הצהריים של שבת היו באים למשחק שחמט ולשיחה על פוליטיקה.

כשאמרה עטרה לראובן שהיא נישאת לאיש, לא נרעש לשמע דבריה, כי היו צפויים בדעתו, כי ידע שיתרחשו הדברים כך, ולא היה רואה פניה זה כמעט שנה תמימה, כי היתה טרודה תמיד ואין עתותיה בידה להוסיף ולראותו ולהתהלך עמו. וחוץ מזה דברים חשובים מתרחשים עמה שאינה יכולה לשוחח בהם, לא מבחינה “אישית” ולא מבחינה “ציבורית”, “כללית”, לפי ששפתיה חתומות בסודו-של-כלל ושל פרט, ועוד ועוד. ולא היתה כל תרעומת בלבו של ראובן עליה, שכן היה יודע שאין לבה אליו כלל, שהרי מי הוא ומה הוא שתהא נותנת עיניה בו? אף לא היה משלה את עצמו, שלפתע יתרחש נס מן הנסים ועטרה תתן עיניה, עיני גוף ועיני-רוח, בו ובכל אשר בו ותהיה רואה ללבו ומבקשת קרבתו, ולא תהא שועה עוד אל אחרים.

ולאחר שנישאה עטרה היה מהלך משמים ובלבו ציה וצחיחות משונה שלא ידע כמוה מעולם. ויבושת שברגש שבאה לו לפתע, היתה לו למגור, שיגוֹר מפני אטימות-שבלב פן תבואנו ותחלוש עליו כל הימים. והיה אוּכּל ואומר לעצמו שהיה חייב לגלות לבו לפניה, והיה מיצר מאד שכה הירבה לידום ושתק על כל הנעשה בחובו ודיבר דברים רבים בבני-אדם אחרים ובכל אשר להם, באחרים הרחוקים מלבו מרחק רב. ואף-על-פי שהיה מרגיע רוחו שכל האשם בו, שלא אמר דיוֹ, ידע בתוך תוכו שהיה מרמז הרבה ושעטרה הבינה לריעו וידעה כל שלא אמר כאילו אמר, והיתה אך מעמידה פנים שאינה מבינה, משום שלא היה לבה אליו ומעולם לא נתרגשו כל רגשות בלבה למראהו והיתה ידידה לו בלבד, חברה הנקרית עמו לחברה אחת ובשעת בדידותה משמש לה מלווה נאמן ומסור המחזירה בשלום לביתה. ומקבלת ממנו חסדים שהוא מעניק לה ביד רחבה, כמגיע לה, שכן נוי והדר שניתנו לה בשפע מיד הטבע הם לה כערובה שיהיו בני-אדם משפיעים עליה מחסדם ומחיבתם, שהרי הם נהנים ממראֶה לא פחות ממנה.

ולאחר שכמעט שנה תמימה היה מוקיר רגליו מביתה של עטרה, אף שהיתה מזמינתו לפעמים בשפה רפה שיבוא, שוב הרגיל עצמו, בתחילה במאוּנס, בכפיה-מעט לסור לביתה ואפילו לשוב ולהוליכה הנה ושמה, כי אישה טרוד בעניינים של תנועת-מרי, נעלם לכמה ימים וחוזר ובא, מתחפש במלבושים זרים עד כי אפילו בני-ביתו אינם מכירים אותו, וכשהוא חוזר הרי הוא עייף ויגע והמום כלאחר מעשה רב וכל מבוקשו המנוחה. ועטרה מניחה אותו בבית ויוצאת למקום שיוצאת, עם ראובן או עם מודע אחר, וחוזרת לבין מיודעיה וחבריה וחיה חייה שלה, כבעבר.

והימים ימי עוצר ולילות חבלה במחנות של שרונה הסמוכה, בגשרים של צפון הארץ, ובמחנות של שליטים נכרים וראובן אץ אותם ימים לביתה של עטרה להרגיע רוחה, והיא מתבוננת בברקים המשתלחים ממזרח, מעבר שרונה, ואומרת: “מי יודע אם רזי איננו שם”, עם שיודעת בבטחה.

כי כבר התרגלה עטרה לקרוא לאישה בשמו-של-מחתרת, כאילו לא היה שמו כלל יעקב רייזמן ורשום בתעודותיו כחוק, אלא יורם רזי, שם חדש, ארצישראלי, מצטלצל כעין “רזי לי רזי לי” מקראי עתיק ורענן כאחד.

אותם ימים היו קשים לראובן רימון, שהיה מהלך ומקטרג על עצמו ואומר בינו לבין עצמו, שהוא בטלן וכמו קשיש משנותיו, שממשיך במלאכתו שלו, בעוד הללו, רזי וחבריו, עושים מעשיהם כמצוּוה, מתארגנים, מתאמנים, ואפילו עושים להם תחפושת והם מסכנים חייהם למען הכלל, בעוד אשר הוא סובב הולך ברחובות של עיר בעתות של פנאי וכל שהוא עושה, שבתום יום עבודתו בא אצל זו ומרגיעה, זו שאינה יכולה להניח לנפשו את אביה הישיש ולילך למקום שהולך אישה ולעשות מעשה כמותו. והוא מחזק לבה של עטרה שלא תהא חוששת ומדאיבה רוחה ושלא יבולע לו לרזי.

רואה ראובן כל שעושים רזי וחבריו ושאר מיני חבורות על דעת עצמן מעשה של לחימה ממארב, והוא עצמו, ראובן, כאילו נשכח ממעש ושרוי בד' אמות של עצמו. ועדיין יש לו דין-ודברים עם עצמו מימי מלחמת העולם השניה, שלא היה בין מתנדבים של אז, משום שהיה חושש למפעלו שייהרס ומיצר על משפחתו שכלתה בגולה שהוא נותר לה נצר אחרון על פני הארץ.

יום אחד בא ראובן כמנהגו אל עטרה וביקש ממנה ברמז שתהא לוקחת דברים עם אישה, זה המכונה רזי, שיכניסו אף אותו, את ראובן רימון, בסבך של מעשה ומאבק ותעלומה, ולא יהא רק מטה אזנו לקול תחנת רדיו חשאית “תלם שמיר בועז” ומצפה למעשים של אחרים שיתרחשו לנגד עיניו ויקרבו ימיה של מדינה. עד מתי יהא מובל עם מחנות של קשישים, נשים וטף להזדהות אצל אנגלים וחוזר לביתו ויושב עצור בעוצר, ספון בביתו כבן-יחיד להורים, המבקשים לשמרו מכל רע, והוא מציית להם ונשמר לנפשו שלא יאונה לו כל פגע?

אמנם היתה לו נהרה נסתרה בחייו, פרשה שלא היה מדבר בה אלא מעט מן המעט. שהיו ימים, והם קרובים מאד, כשהיה מסתלק לעתות של לילה לחוף בדול ומופרש, אל עזובה של ים ועלטה, וחול רך ובתולי, במקום שמבצר עתיק והרוס-למחצה מתנשא בירכתיים ושבר-אניה תקוע בשרטון. שם היה נוטה שכמו לשאת על גבו זקן, אשה וילד, במי-ים רדודים אל חוף של ארץ-ישראל כשהוא חש, ששתי רגליים שמיטלטלות משני צידי גופו וידיים שמחזיקות בו לופתות אותו באימה וברטט, פן יטיל המשא משכמו המימה, נתונות לחסדו. וזה אינו חסד של סתם, אלא של רצון ושל חיבה, שהוא חש לכל אדם ובפרט ליהודי שעולה לארץ-ישראל בחירוף נפש.

ואורה זו בחייו היא מין משא שהוא נוטה לו שכם בממש, לא בדברים אלא במעשה, שלעתים קורס תחת נטל האדם הזר הנתון עליו ורגליו בוססות במים והוא מתאמץ שלא ימוט ולא יכשיל בריה זו הנותנת בו מבטחה, הרואה בו בודאי אדם שמעולם אחר, מארץ-ישראל, אדם שיש לו חוף מוצק משלו, להציב עליו רגלי בני-אדם, הנישאים זה ימים רבים על משברים של ים ורואים מים ושמים בלבד.

עדיין אין ראובן יכול לאסוף, לאגור ולאצור בחובו כל אותם רחשי-רחשי לב שהיה חש תחת משא-האדם הנישא על שכמו, רחשים שבמגע בין אדם לאדם, רגשים שבמגע של ממש בין יהודי ליהודי, רחשים של מגע בין גבר לאשה, הנישאת על שכמו, ונימי רחשים דקים שבין אדם למגע של ילד, הרכוב על שכמו, לופת בידיו צווארו וכמעט חונקו באחיזה שנאחז בו, מתוך שנותן בו אוֹמן שישמרנו מכל רע ויביאנו למקום מבטחים. נדמה לו לראובן, שאילו היתה שהות בידו יכול היה להעלות כל אותם רמצי שלהבת סמויה מן העין שהיתה מתלקחת בלבו בכל עת שנדרש לצאת למעשה כגון זה. ואם כי היו מתלוצצים כולם, הוא וחבריו, שיהיו יוצאים עוד פעם ל“ספורט של ים” ויהיו מתחרים ב“שיא של משלוחים” ומי “רבן אשר ישבור השיא”, – ידעו כולם כאחד שאין הדברים פשוטים כל-כך, וידע ראובן, שהוא מבין ורואה ללב “עולה בלתי ליגלי” הקרוי מעפיל, שהוא נושאו על שכמו, יותר מחברו עמי בן הארץ, הניצב על ידו, שכן ראובן בן-גולה הוא והוא מעביר תחושה גלותית זו שנושא בחובו מגופו שלו ומשלחה לגוף הנישא על גבו, כדי לחזק את הלה, ולעודדו ולהודיעו שנפש רואה לנפש, וש“אף אני בשעתי חדש וירוק ומגמגם בארץ וחרד ונושא עיניים תוהות אל חוף חדש-ישן, ידוע-בלתי-ידוע, חוף מקראי-פיוטי שלפתע נעשה מוחשי כל-כך לנגד העיניים, ממש ככל חוף אחר”.

אותה שלהבת שהיתה מתלקחת בלבו בכל עת שנדרש לבוא לעשות מעשה זה לא היתה קדחת סתם שתוקפת אדם כשיוצא לעשות מעשים שכרוכה בהם סכנת-נפשות, מחבוא, מסתרים, לחישה מפה לאוזן, התראות פנים אל פנים באפלה עם בני-אדם זרים, ומעשה הערמה על שלטונות ורשות. זו היתה להיטות של מי שמזמן עצמו לגדולות מאלה, לגדולות ונצורות שבנפשו פנימה למעשה-יצירה וכריתת-ברית בין אדם לאדמה, בין יהודים לאדמתם השבויה – טרשת-ארץ זנוחה ועזובה מאז נשתלחו יהודים מעליה, שמצפה להם בעריונה ובעירטולה, מאז ימי סנה-שלא-אוּכּל שיבואו ויגאלוה ויבעלוה וישיבו לה חיותה ועדנתה.

ולכן היה יוצא למעשה זה כלחגיגת-ברית יהודית, כלשמחה-של-מצוה המרחישה בלבו חדוה פרועה, חדוות גוף ונפש כאחד, ובאותה שעה היה מבקש בכל אונו ומאדו לעצור עליצות מתפרצת זו בחובו שלא תהיה מתלהטת בפראותה ומשתלחת ממנו ולחוץ ומסכנת את “הפעולה” כולה, שהיא פעולה שאינה “פעולה” של סתם.

והיה ראובן בשעת מעשה נותן עיניו בחבריו לראות אם התלהטות-יצרים זו שלו אחזה גם בהם ולא היה יודע לשפוט למראה-עיניים בלבד, שכן היו דמומים כולם, מכונסים כל אחד בשלו, מכונפים כלפי פנים, ואם פורש מי מהם כנף, פורשה ממנו ולפנים וירא להניע אבר פן יחבל במעשה הכלל. ולכן היה ראובן מדמה, שהכל חשים כמותו, אלא שאמרים שבנפש, האמורים ברגשת-הלב, אינם נסוטים מלבר או מלגו, אלא מצטנפים במעמקים שהאיש עצמו לא ישערם שמצויים בו, לכסות שם על סברי יצריו וריגושיו הכבולים ומפותלים יחדיו כעוּבּר בבטן אמו.

ל“משא” שמפרק ראובן על החוף אינו יכול לגלות לבו, שכן שומע אנחת-תודה או אנקת חן-חן כבושה, אם רוויה תודה מן הלב, אם חפוזה בבהלתה ואם אבלה מעט ביראתה ובמגורה הסמוי או שסתם אינה עולה על שפתיים ואינה נשמעת לפי שאין “משא-אדם” יכול לפצות פה ולדבר או ללחוש לחש של כלום, או שבכלל אין הלז מורגל במלים של הודיה אלא לבורא-העולם בלבד.

וכל שנושא ראובן בנפשו כשחוזר מ“פריקת” בני-אדם זו נשאר לו למשמרת, שינצרנה לעצמו, ואין לאיש חלק בה. ודווקא דברים אלה אין ראובן מגלה ומסיח לפני עטרה, כי הוא חושש ובוש מפניה שתצחק לו, ואינו בא ומדבר לפניה אלא בדברים קלי-ערך שממנו ולחוץ.

לרזי, שנזדמן פעם אחת העירה, ניסה ואמר למגינת-לבו מלים של-סתם, פשוקות, מלים מרוקנות ממשמעות, מחמת מבוכה ובושת-פנים וחשש להיראות מגוחך ונלעג:

“יודע אתה, כשהייתי עוסק באותם עיסוקים של עליה ב', עיסוקים קטנים של פריקה והבאת המטען, הייתי חושב מחשבות ממחשבות שונות, אלף מחשבות ואחת ואלפי הרהורים קטנים וזעירים וסובר שהענין איננו פשוט כל-כך, כלל וכלל לא, אפילו לא מבחינה נפשית גרידא”.

מיד נעשה רזי ענייני מאד ופסק: “חשוב פחות ועשה יותר, אין פנאי, אחא, לחשוב מחשבות. פעמים אני מגיע לכלל מסקנה ששכחתי לחשוב, שאין לי כלל פנאי להרהר ולהרגיש, כבר אינני מרגיש מאומה מלבד הרגשה אחת גדולה, שאני עייף עד מוות”.

“אבל עניינים כגון אלה אינם מעשה בלבד, מעורטל מכל רגש”.

“מובן שלא”, משיב רזי כלאחר-יד, “אבל האמינה לי, שלולא אני חוזר ובא אל עטרה ואל הבית, ביתנו, לא הייתי יודע שעדיין אני רשאי ומסוגל לשוב למשהו משלי, משל עצמי”.

אותו רגע רחש ראובן יראת-כבוד יתירה לרזי, שבמלים מועטות ופשוטות אומר הוא אמת פשוטה של הווה, לא של עבר ולא של עתיד, אלא של הווה כמות שהוא. ומיד בוש ונכלם בעולם רגשיו הענף והמסובך, המניחו תמיד ברגשת-לב יתירה שאינה נותנת לו להתמסר כל עצמו לטובת הכלל ולדרוש טובת עמו בלבד.

פרק תשיעי

משירוּ על בית-קפה שבצפון העיר, הניצב על גדה של נהר, ופגעו ביהודים, ומשפגעו במכוניות ראשונות על גבול שתי הערים, העברית עיר-מושבו של ראובן, והערבית השכנה, היה יודע ומרגיש שלא עוד ישב בחיבוק-ידיים וחזר והפציר בעטרה שתקח דברים עם רזי.

בליל כ"ט בנובמבר, המכונה ליל-המדינה, מאז ועד היום, ניצב ראובן יחד עם עטרה בכיכר-עיר הומה מאדם רב, כיכר שבחג פורים של ימים עברו היו מרקדים שם גם ערביים “דבקה”, והיו הכל מופנים לרמקול שיכריז ויאמר כמה אומות מאומות-מאוחדות הצביעו בעד מדינה של יהודים וכמה נגד, והוא חרד ועם זה כבר מנחש בלבו שמדינה של יהודים הנה קמה והוא זוכה לראותה בעיניו ממש, ועוד מעט והיא תהיה עקובה מדם, דמם של יהודים.

ולאחר שהכריז הרמקול ואמר באזני העומדים שיש מדינה של יהודים, היו ראובן ועטרה מהלכים בחוצות העיר ההומים, מנשקים לכל מיודעיהם ומתרוצצים ממקום למקום עד עלות השחר. ורזי איננו עמהם, כי בשעות כגון אלה אין הוא, כמובן, בביתו אצל רעייתו. והיו ראובן ועטרה מרקדים כל אותו הלילה בלעדיו, במעגליהם של שמחים ועולצים, שותים “לחיים” עם ישיש זר שלא ראוהו בעיניהם מעולם, אשר הפציר בהם ללגום מיינו, וראובן שואל עצמו, בעוד הוא לוגם “לחיים” ובאזניו תרועות ממשאיות העוברות על פניו: “תחי המדינה!” “תחי מדינת ישראל!” מה היו חשים הללו, יהודי הגולה, אילו זכו והיו מוזמנים הלילה לחוג חגה של מדינה. כמה היתה שמחתם גדולה וּודאי שלא היו מאמינים שזכו למה שזכו – ל“שהחיינו” כגון זה.

וראובן רימון מנסה אפילו לשתף בחגה של מדינה משפחה שלו שכלתה ונכחדה בגולה, לשתפה בזו הגדוּלה ובזו החדוה, אך לא ידע כיצד יחלוק לה ולשאר נכחדים את חלקם הראוי להם. שכן הרגיש שאף חלקם של הללו שכלו בשואה, כלומר חלקם במדינה, שמור להם, ואף-על-פי שנותרו שם, ונקברו באדמת זרים, מן הדין שותפים הם בהילולה זו לישראל.

וככל שהיה ראובן סובב אותו לילה במעגל של ריקוד-עם או ריקוד-חסידים או סתם תנועת-מחול של הילולה ושמחה, שמחזיקים בני-אדם זה ביד זה ומכרכרים ברגליהם ופוצים פה לשיר, היה בטוח בלבו וחש, שרבים כמוהו המזמרים בקול מעלים בקרבם נר-זכרון-שבלב לאלה שלא זכו לכך, בארץ ובגולה, שנכחדו או נפטרו על סף מדינה, ושהיו מלבים תקומה שלה בלבותיהם ובלב אחרים כל ימי חייהם, לוחמים מלחמה שלה ומלחמת לשון עברית שלה בקרב עדת יהודים, בערים ובעיירות, כל אותם שהיו טורחים ומקרבים ללבות בני-עמם אדמת טרשיה של ארץ-ישראל שתהיה אהובה עליהם, ויבקשו לגאול אותה בפרוטותיהם, בנפשם ובגופם ושיהיו נכספים לזמר מזמירותיה ולספר בתלאות חלוציה ובוניה, בדרום של ביל"ו ובצפון של תל-חי.

ויחד עם שמחה זו של ראובן, שהיה שלמה, היה מרגיש שהוא מבקש לקיים עתה מצוות הגנתה ומלחמתה של מדינה בגופו, והיה חש שמחה של קרבן נפש וגוף שמרגיש אדם אפילו אין לבו עשוי לבלי-חת. וכבר אצלו ילדות של גולה ונעורים ועלומים כאן בארץ משמשים בערבוביה. ונתגברה אותה מועקה שלא נתנה לו מנוח זה מכבר, שלא נתגייס לחטיבה-יהודית לוחמת ולא יצא עמה לאירופה ולא הגיע אל שארית-הפליטה, ואז היה נימוקו עמו, שאם יטוש מפעלו מובטח לו שירד זה לטמיון, והוא מפעל חלוצי בארץ ובלעדיו אין מי שיקיימו ויפעילו. עתה נימוק זה בטל בעיניו בששים וכבר הוא רוצה בכל מאדו לצאת למקום שיוצאים צעירים כמותו, להגן בגופו על בקיעים שבגבולות בריה חדשה זו, הקרויה מדינה-של-ישראל.

ותוהה ראובן אותו ליל-מדינה על עטרה, נותן בה מבט ורואה שהיתה בריה אחרת, שמרקדת בחוצות עם מיודעים ושאינם מיודעים, שמשלבת ידיים עם זרים במעגל גדול באולם של בית-קפה שפינוהו מרהיטיו, והכל מנשקים לה על לחייה ועל פיה והיא עושה כמוהם, והיא לוגמת לגימות גסות ממשקאות שונים ואפילו משלבת לרגע, בהפוגה שלה ממחול, זרועה בזרועו של ראובן, כמבקשת לפוש מעט בקרבתו והיא ממלמלת כמו בינה לבין עצמה: “מי יודע היכן רזי עכשיו!”

רזי! וראובן סובר, כי ממילא מובן שרעיה שלו חייבת לדאוג לגורלו, ולבקש לדעת מה מעשיו. אבל הלה הרי שפר עליו גורלו. הן עשה כל שהיה חייב אדם צעיר בישראל לעשות. היה קצין נכבד בחטיבה יהודית, וכעת עושה מעשיו במחתרת-של-מרי, וכבר טורח על מעשי-התגוננות לעתיד של ערים וישובים בארץ כולה ונכון לקראת מעשים גדולים מאלה. איש לא ידע מה מקצועו ומה מלאכה שלו, ואם היה לו אי-פעם משלח-יד משלו. שכן היה משחר נעוריו בעיצומם של מעשים, של כלל. בנעוריו היה מתעתד לעסוק בחקלאות ומשלים לימודיו בבית-ספר לחקלאות בארץ. אולם מעולם לא היה שום אדם יודע אל-נכון מה מעשיו. אמנם הוריו, כדרך הורים יהודים, רצו שיסע בנם לקליפורניה וישתלם שם בלימודים גבוהים של חקלאות ויהיה מין ד"ר לחקלאות. אבל רזי הורתו ולידתו בארץ והוא בורר לו דרך משלו, כחפץ-לבו. אפילו מתחננים לפניו בני ביתו שיפליג לאיטליה וילמד שם בבית אולפנא גבוה, איננו רוצה. שכבר הוא יודע ולמד כל מיני דברים מעצמו. יודע הוא לדבר לשונות מלשונות שונות, המהלכות בארץ, שקלט בבית, בחוץ ובגייסות נכרים וידיו רב לו בלשון ערבית מדוברת ואפילו בניבים של מצרים וסוריה, ערב ועיראק, ויודע להבדיל בין ערבי סורי לבין מצרי או עבר-ירדני וכדומה. אפילו עם דרוזים ארח לחברה, והסב עמהם בחתונות שלהם ובמשתיהם. אמנם עדיין לא גילו אזנו על סתרי דתם, ולא ייפלא, שמעולם לא עניינוהו סתרי תורה שלו ומסתרי דת של אחרים. כאשר נהרג אחיו של רזי במאורעות של שנת שלושים-ושש, לא הזיל דמעה ולא אמר “נרצח” או “נהרג”, אלא “נפל”. ללמדך שכבר היה מרגיל לשונו בלשון עם-וצבא ומלחמת-עם על ארצו ונוקט לשון של “חיילים נופלים על משמרתם” ולא לשון “יהודים נרצחים ממארב”.

לפעמים היה רזי חש שנותר לו אי-שם בגוו כדור מימים שהדריך חבריו ב“כלים”, ואחד טירון הצליף בו כדור. ורגיל היה להתלוצץ על הכדור ולומר “הברנש מעיד על עצמו כמאה עדים שעדיין הוא שמור עמדי למזכרת-נצח”. יש שאמרו שמשום כך ניכרת צליעה קלה ברגלו האחת שהוא גוררה קימעה, כמעט לא יוּכּר. ואם כי קומתו גוצה, מכריזות ואומרות עליו שתי כתפיו הרחבות שאיש “בטחון” הוא בימים של הווה ובימים יבואו.

רזי היה קשיש מעטרה בכמה שנים. והיא היתה רואה בו חשיבות וגדולה, שר-צבאה של מדינת-ישראל לעתיד לבוא, דמות אבנר בן נר, ובימים שלפני המדינה גדעון מן השופטים. מימים של צבא בריטי במלחמת העולם השניה סיגל לו רזי כמה ממנהגיהם של הללו, היה מעשן מקטרת וחומד לצון כשהוא משלב לדיבור עברי פתגמים של אנגלית או מתרגם מלים וביטויים של אנגלית ללשון עברית כיד הליצנות הטובה עליו.

הכל ניבאו לרזי גדולות, ואפילו לא שקד על ספסל הלימודים, ואיש לא ערב לבו כלל לשאול למעשיו ולסתריהם, כמו היו כולם בבחינת סוד מעללי תקומתה של מדינה.

ועם שהיתה עטרה יושבת משמימה ובודדה בביתה וחוששת שאפילו יוולד לה בן יראנו אביו אך לעתים מזומנות, ולא יחזה בגידולו מירח לירח ורק חבריו יהיו מוסרים לו מפעם לפעם פריסות-שלום בלבד וצרור “חכמות”, ומי יודע, מי יודע אם ישוב האב בשלום לביתו – בכל זאת נותנת עטרה עיניים של ביטול בידידה ראובן רימון, שעושה יומו בבית-מלאכתו, כאילו היו הימים ימים כתיקנם. ואף שראובן מתלהב תמיד ומגמגם ואומר שרוצה לעשות מעשה של ממש, עדיין ספון הוא בביתו ומהסס וחושש להתנכל לעצמו, להקריב נצר אחרון למשפחתו שנכחדה בגולה, שמא יכלה חלילה אף הוא ויעבור מן העולם.

פעמים אין ספור מדבר עמה ראובן בבן-עירו, חיים אדירי, שנספה בלב ים, באותה ספינה של אנשי החטיבה היהודית שנוקשה וירדה לתהום, ושואל שאלות משונות: “מה טעם היה למותו? האם היה הכרח בדבר לתקומת המדינה? והאם התחשב מי מעמי-הגויים בקרבנוֹ?” וממשיך ומדבר בכל אותם קרבנות של-סתם, של משגה ותאונות במחנות החטיבה באיטליה. ומתוך-כך הוא מספר בבנה של בת-עירו, רחה פישמן, שבן-יחיד שלה נפל בקרבות נגד “הציר” על אדמת אפריקה, ומתווכח עם עטרה ומדיין וטוען שלא היה כלל טעם בקרבן ולא צורך לבזבז כוחות צעירים של מדינה-לעתיד לבוא, הזקוקה לכל נפש ונפש בבוא שעתה שלה.

דבריו אלה של ראובן מַלאים את עטרה, שמעולם לא חישבה חשבונות הרבה והיא עצמה ודאי היתה מתגייסת בשעתה לא.ט.ס., חיל נשים בריטי במלחמת-העולם, לולא היתה מכלכלת במשכורתה שלה וסועדת אביה הישיש והתשוש, שלא הניח לה לעזבו לנפשו. היא עצמה לא הקשתה קושיות ולא שאלה מעולם שאלות הרבה, אלא סמכה על מי שסמכה, שקוראים צעירים להתנדב ולהתגייס והם חייבים להתנדב, לקום ולהתגייס וללחום במי שצריכים ללחום בו, על דעת גדולים של ישוב, שכן חייבים כל צעיר וצעירה ליטול חלק במלחמה בצר, ועל אחת כמה וכמה בצורר כהיטלר.

וביטול קל כלפי ראובן, שגוּנב לדבריה של עטרה, היה בו בגורם-צער לא-מעט ללבו, שהרי לאמיתו של דבר ביקש כל ימיו לעשות מעשה של הקרבה עצמית, מעשה חלוץ מן החלוצים, מעשה של יחיד, נחבא-אל-הכלים ועושה מעשהו הטוב בסתר, באין רואה וצופה בו, בלא שאון תופים ותרועות. כי כל ימיו אוהב ראובן מעשים צנועים של ל"ו צדיקים נסתרים, העושים מעשים פשוטים שלהם, גדולים ושלמים בפשטותם, ואין איש יודע מעלליהם ואין עולם יודע אותם ואת חייהם, שהם חיים למענו ומתים למענו ושחייהם במוּסר ובטהרה וחלקם שמור להם לעולם הבא. ואולם, לטעמו של ראובן עולם הבא אינו עולם של ממש, ועצם התגשמות של משאת-נפש, כבר יש בה זעיר-מה מענין גמול ושכר. ניצוץ אחד כי יבעיר אדם מישראל במעשה של יעוד בחכמת-הלב, בטהרת-הנפש ובמוסרו של אדם ועולם, ושיראה יחיד בכך עולם הבא שלו – זה הוא עולם הבא של ראובן, עולמו שלו. והיה מבקש שיהא ראוי וזכאי למצוא לו משאת-נפש.

ולכן היה מהלך ראובן רימון, אשר ביקש תיקון לעצמו כאילו היה איש חובק-ידיים, מין הולך בטל ברוחו, שכל מעייניו במלאכתו שלו בלבד. ולאמיתו של דבר היה תוהה ורואה מה יש בכוח כפיו לעשות, מעשה שלטים ואותיות-בעץ, לשמח עיני אדם קוראות ורואות, בדומה לצדיק נסתר העושה מעשה קטן שבשלמות לשמח בני-אדם מעונים וסובלים ממצוקת הגוף או הנפש. אולם רוב בני-האדם, ואפילו הנותנים עיניהם בראובן, ואפילו עטרה בכללם, אינם רואים בו שהוא מכוון לבו למעשה האחד לעשותו בכוונת-הלב והנפש ורואים בו עלם מרבה להג, מסתודד בשעות הפנאי עם יושבי-קרנות של בית-קפה ואין חשים ורואים בו חלוץ של מלאכת-יד אחת בארץ, מומחה יחיד במדינה, שאם הוא עוזב מלאכתו, הרי הוא מניח אחריו עזובה, תל-חרבות של מכונות מעלות חלודה ואומנות העלולה להישכח כליל ולהיכחד מן הארץ.

ואם כי ראובן מלמד עוזרו השוליה לעשות במלאכה כדי שיהיה מסייע בידו, עדיין אינו רואה ברכה במעשיו של הלה, ואינו יכול להניחו לבדו בבית-המלאכה אלא לקבלת לקוחות בלבד, שכן אין הלה מכוון לבו כהלכה למלאכת-כפיו, ולבו גס בה כאילו היה עוסק באריחי-עץ ולא במה שעתיד להיות אותיות שדרכן להאיר עיני בני-אדם מעל עתונים וספרים, בצורות מצורות שונות, אם דקות ואם עבות, אם משורבבות ואם תמות ואותיות של סת“ם, ויש להן גיווני נוי שונים משלהן. אין שוליה שלו עושה מלאכתו בנפש נלהבת, ומזג-קר זה שמביא עמו מדי בוקר בבוקרו עלם זה בן-הארץ, שרשו בחולין ואין הוא נושא בלבו, סבור ראובן, “חלום של גלות בתבנית של אות עברית” מודפסת לתפארה, בנוסח מסורתי, “סת”ם” ובסגנונות מסגנונות שונים.

ואומר ראובן: “כיצד אני אומר לנפשי: קום שא רגליך ולך למקום שאתה צריך ללכת, למקום שלבך מושך אותך ללכת, לקיים מצוות גיוס, והנח שוליה זה שיוותר בהיכל קטן זה שלך, שבית-מלאכה שמו, והרי הוא הופכו לסדנה של סתם, שלא רוח בה ולא טעם ולא אמנות-לשמה, ולא חרדה למוצר המיוצר ויוצא מתחת לידיים עובדות, מלאכת-יד ללא הקפדה על שלמות של צורה, ללא שיור של חן מחינה וקסם מקסמה של יצירה”.

פרק עשירי

ובכל זאת משקמים למחרת ליל‑המדינה – אם כי למעשה כמעט לא ישנו, כי הכל חזרו עם שחר ונמו אך תנומה קלה, של שעה או שעתיים וכבר קמו ושתו ספל קפה ויצאו איש לעבודתו ולסדנתו – מבקש ראובן מיד לקיים בגופו מצוות הגנת המדינה, כשם שקיים מצוות עולי עליה ב' באותו משא על שכם, ביחוד לאחר שקרא בעתון של בוקר, שכבר נורה אוטובוס של יהודים בדרכו מנתניה לבירה וכבר נהרגו יהודים עוברי אורח, נשים וטף. אותו בוקר עלוב בית‑מלאכה שלו, פנה זיו מכונות של “המפעל” ואין עוד לב בעליהם אליהם.

ומשיוצא ראובן לרחוב ושומע בבוקר ראשון של הכרזת מדינה יהודים קטני‑מוחין‑ולב, שלא מבני פרבר שלו, אלא מרחוב מרכזי סואן, המלעיגים ואומרים: “מה שמחה זו לכם? סוברים אתם באמת, ברוב תמימותכם, כי מדינה של יהודים תקום לכם לנגד עיניכם? מה כל ההילולה? הרי יש כבר קרבנות ראשונים של יהודים חפים מפשע!” לשמע הדברים מתחמץ לבו של ראובן בקרבו, שאין אמונה בלבם של הללו, שקום תקום המדינה, ואפילו בקרוב מאד, ולא מפי אומות‑מאוחדות, כי אם מפי אומה אחת זו היושבת על אדמתה. ואינו יכול אפילו לפצות פה ולהשיב להם, להללו, קטני‑אמנה שכמותם, שזכה הדור, כדברי איש‑פרבר שלו, הסנדלר המקובל, אם לא לגאולה שלמה, הרי לפחות לאתחלתה של גאולה. ומרגיש ראובן שכאילו נהפך בן לילה מאיש‑דיבורים לאיש מעש, שכן הוא מרגיש במוחש שעליו לעשות מעשה של ממש, ולמחות מלבו דברי ספקנות אלה של עלובי‑נפש שעיניהם סומות ואינם רואים מעשי‑יצורה, שאם כי עדיין לא הגיעו לכלל מימוש בעליל הרי הם מצויים וקיימים בלבם של מאמינים.

מיד נושא ראובן רגליו אל עטרה, וכיון שמשחק לו מזלו ומוצא גם את רזי, אשר חזר לשהות קצרה לביתו, הוא פונה אליו בדברים מגומגמים ואומר: “עדיין אינני יכול לעזוב בית‑מלאכתי וללכת מזה, כלומר לצאת בערב לשמירה, נאמר, לגבולות העיר, לעמדות של תחום. איני זקוק להרבה שעות של שינה, אסתפק בשינה קלה אחר‑הצהריים או בערב, לפני צאתי, ובלילות, חשבתי, אוכל גם אני לעשות משהו, מה דעתך? אני יודע להחזיק ‘כלי’ ביד, עוד מימים של נעורי בגולה, למדנו לירות למטרה, מין ספורט היה לנו לקראת עלייתנו ארצה, מעין הכשרת‑לחימה, זקוק אני רק להדרכה בכלים חדשים ואני יודע מה? אולי בהטלת רימונים, ובמה שנחוץ היום, אבל יש לי מושג בעניינים אלה, ואני בטוח שאוכל לעשות משהו, כלומר, מועיל. עד עתה לא התרשלתי, כלומר, עשיתי רק מעט, ויותר מזה לא יכולתי, היו דברים בגו”.

וראובן משתתק לפתע נבוך, ומצפה בדומיה כלמוצא פיו של שליט ומפקד. ורזי שותק שתיקה כבדה כמו טוענת‑עוון, ואין רימון יודע עוונו של מי, שאיננו חש כל אוון בכפו, רק חרדה לפינה אחת של מפעל צנוע שבפרברה של עיר עברית. ודממה רבת‑משמעות זו של רזי היא לו כפסק‑דין מגבוה. לסוף מוציא רזי מקטרתו מפיו ואומר דברים משונים, כאילו היה רימון תינוק רך: “לילות החורף הגשומים והקרים בעמדות אינם ענין של מה‑בכך”. ואין רזי חש כמה הוא מתאכזר בדבריו לראובן, שכלל וכלל איננו קרוב כל‑כך אצל עצמו ואינו חס על גופו שלו, אלא על גופו של מפעל, והוא מתבייש לגלות שנתרחשו בנפשו התרחשויות, מאז ליל‑המדינה, שמקורן בגרעינים שניטעו באדמה פוריה עוד בלילות של העפלה ונשיאת אותם “משאות” אדם ומעפיל על שכמו. והוא נכלם, שצריך לגלות לבו לפני רזי, שממשיך לפתע ואומר בינתיים: “אבל אם אתה רוצה, ראובן, בבקשה”.

וראובן אסיר תודה לרזי שפתאום קרא לו בשמו הפרטי, כאילו היה נוטה לו חסד של “השורה”‑כולה, יתר מכן, חסד‑של‑מדינה ושל כל מערכת בטחון והגנה שלה במלה רכה אחת שאמר, “ראובן”.

אולם לפתע נהפכת הקערה על פיה. רזי, כאילו לא שמע ולא ידע שראובן מבקש להגיש שי לילותיו בלבד, ואומר: “אולי, נאמר, כדי להתחיל בדבר, תלך לנקודה שבקרבת עזה? ששם יושב בחור טוב אחד ואני אומר לו והוא נותן לך ‘ג’וב’? או אולי לגוש שבהרי חברון? ואולי אפילו לשיירות? אני אראה כבר משהו”.

וזו מהלומה כבדה שמטיח רזי בראובן ביודעין ובכוונה תחילה, וכל תשובה של סירוב כמוה כפחדנות, כמורא מפני סכנה מצויה. ובכל זאת נושא ראובן המהלומה בלא הרהור ורק אומר:

“עדיין איני יכול, עדיין שוליה שלי אינו עצמאי. שיירות עניין של יום הן, ומה יהיה על בית‑מלאכתי? הרי יחרב חס ושלום? והרי משום כך לא התגייסתי לצבא הבריטי ולחטיבה יהודית לוחמת. ולצאת כעת לנקודה של דרום או של מזרח איני יכול מאותו הטעם גופו. מבין אתה, רואה אני, אתה מבין, רואה אני בבית‑מלאכה שלי שיצרתי כאן בעשר אצבעותי, ללא פרוטה, ממש יש מאין, מין מעשה יצירה חלוצי, ואיני יכול להניח לפתע מפעל זה ולזנחו ככלי אין חפץ בו”.

“ואם תפרוץ מלחמה?” מקשה רזי במנוחת‑נפש, הקרויה כבר “כושר‑נפשי‑לפיקוד”, “ואם תפרוץ מלחמת מלכי ערב בישוב?” מתאכזר רזי כדרך איש‑מעשה על ראובן, שמקיים בידו ברגשת‑לב אומנות שהיא לגבי דידו אמנות ומעשה של חלוציות‑מעט שהוא מעשה‑רב בעיניו, יחיד ומיוחד במינו בארץ והוא מקיימו על פי דרכו שלו ונושאו בלבו.

“אז, אז”, מגמגם רימון, “הרי זה בדומה לפצצה הנופלת חס ושלום על בית‑מלאכתי ואני מניחו תל‑חרבות, ישמרנו השם, והולך עם לגיונות של ישוב לקרב. הרי זה ענין אחר לגמרי”.

ולא ברור כלל לרימון אם עמד רזי על טעמו ועל משמעותו של דבר, ואם הבין לריעו, שכן לא היו קרובים זה אצל זה, אלא מיודעים בלבד, בגין עטרה, ניצבים זה לשמאלה וזה לימינה והיא בתווך. אולם מיד ראה שהחליפו רזי ועטרה מבטים ביניהם, בדומה לשנים הנזכרים בדברים שכבר דשו בהם ופירטום לפרטים ואין עוד טעם להוסיף עליהם משהו, אפילו אם אין מבינים טעמו של דבר, ואם מבינים אפשר שאין מחשיבים הטעם; והיא, עטרה כמבקשת בקשה אילמת מרזי שייעתר לראובן וימלא חפצו, אפילו יש בכך אך משום התנדבות למחצה או לשליש ואפילו חולק רזי על דרכו של רימון ומבטלו קצת בלבו, ובלבד שלא יבזהו.

ורזי גורר מעט את רגלו האחת, אותה רגל שלקתה במום בשל מעשים שעשה ביום ובלילה למען מדינה, וכאילו היה במעשה גרירה זה מעין סמל ורמז דק מן הדק לעניינו של ראובן, מעין תגובה אילמת, ואולי לא נתכוון רזי כלל לרמז אלא סתם שׂירך רגליו לעבר החלון וסבר ראובן שמרמז ברגלו ונמצא לו סמל לכוונת‑לב עד שהיה מרגיש עצמו בתוך תוכו מבוטל, דל ועלוב. ורזי משקיף בעד החלון למטה, ונזכר במה שנזכר, ונרתע, מגיף מעט החלון ואומר שלא מן הענין: “השליח עוד איננו, אינני מבין מה קרה. על כל פנים עלי לצאת לדרך”.

וכאילו שכח רזי את רימון לגמרי ולא זכר תרומה דלה שביקש הלה לתרום למען הגנת הישוב, כאילו לא נתקבלה עולה שלו שמעלה מרצון. ועטרה תרעומת בלבה על רזי וסוקרת אותו במבטים רבי‑משמעות, עד שלפתע רואה ואומר: “טוב, נסדר אותך במשהו, יהיה בסדר, תקבל הודעה”.

ואמנם עשה רזי מה שעשה, או אמר למי שאמר, ובלילות של חורף, גשם וקרה היה ראובן יוצא לצפונה של עירו, סמוך לתחומו של כפר ערבי עוין ומקיים לשמחת לבו ובגופו ממש מצוות שמירה והגנה על כרך יהודי בן ק"ן אלף תושבים הנמים שנתם. היו הלילות טחובים, דמומים, וצליפות שבאו על הכרך בעיקר מדרום באו, מצד העיר הערבית השכנה, וכדורים אם הומטרו על פרבר שלו ניתכו, דווקא על פרבר בית‑מלאכה שלו ועל שכניו היושבים בבתיהם. והיה ראובן מגוחך בעיני עצמו, שהם, שכניו בקו של צליפה והוא, שיצא לעשות מעשה, שרוי בקו של דומיה וכל הימצאות שלו שם אינה מחייבת מעשה, אלא שכיבה או ישיבה דמומה, ואם דרוכה, וסיור של‑מה ברגליים בוססות בבוץ בחורשה דלילה שעל שפת נהר, והליכה בבוץ של חורף ברגליים כותשות וממעכות נרקיסי‑חורף זהובי‑גוון, שבשעות של יום באים קטנים לתלוש מהם בבוץ לנוי, לבוֹשׂם ולהנאה בביתם הם.

בנרקיסים טחובים של חורף וברקפות לבנות‑סגולות של קרה, המשלחות כלפי מעלה כותרת סגולה‑ורדרדה זלופת מי גשם, היתה מדברת מנוחה, הנערה ששהתה עמו בעמדה, שהיתה מבטיחה אותו תמיד: “לעת בוקר, כשנלך מזה, אקטוף לי נרקיסים בבוץ ורקפות סלעים זקופות, להביא לי אל חדרי שלי”. כאשר שומעים קול יריה אומרת מנוחה: “מה הם מפלחים שם? לב נרקיס נעוץ בבוץ? גיבורים אדירים שכמותם!”

מנוחה, מתנדבת כמותו, היא נערה גזוזת שער הדומה בלבוש נער שלה לברנש צעיר‑ימים, קולה ניחר והיא מגלגלת בלשונה ל' כבדה. שם משפחה אנגלי לה, מין גלגול משם משפחה יהודי‑ליטאי, לפי שמוצא משפחתה מליטא לפני שהיגרה לארצות הברית ועדיין אידיש ליטאית שגורה בפי מנוחה. ומנוחה כלל אינו שמה, אלא שם שנטלה לעצמה בארץ, שם עברי, שאם אינה משנה שם משפחה שלה לשם עברי, משנה שם פרי לאה ואפילו הוא מקראי, לשם עברי, מנוחה.

וכשחוזרים מליל עמדה, ואפילו היתה זו בית רגיל וחדר של דירה, מזמינה מנוחה לכוס‑תה של שחרית בחדרה אשר בעליית גג, מה שקורין בארץ קומת‑גג, מין דירה שהיא למעשה חדר‑כביסה שנהפך לחדר‑מגורים עם כוך לבישול ומקלחת. ומיד מנוחה מלגימה אורח שלה תה חם וחריף מהול בחלב ומאכילתו ביסקוויטים מקופסת הפח שעמה, ומפזמת מפיזומי כושים בלשון אנגלית כבדה, מהומהמת‑מערבית ורחוקה, הדומה לצניפת סוסי‑ערבה פראים. ואם נחה עליה הרוח, מהדרת בפיזומה ומזמרת משירי‑קודש שלהם במלים של מקרא ומדגימה קולה כקול התוף האפריקאי ומלעלעת בלשונה שירים של בריאת‑עולם, כביכול, בקול אלט נמוך כדרך זמרות של כושיים שמוציאות מגרונן קול כקול הגבר, והוא זהוב כעין הדבש הכבד הנמסך בסמיכות.

וראובן, שנערה זו זרה לרוחו בגינוני נער שלה, תוהה עליה שיוצאת לשמירה בלילות של צינת חורף וכפור, ובלילות של סגריר, ממש כגברים, ולעת בוקר הולכת לעבודתה בבית‑חרושת לסיגריות, כאילו נמה ונחה במיטתה כל הלילה, והיא רעננה ויציבה על רגליה ועושה שתי המלאכות כאילו הוא ענין של מה‑בכך. ואם כי אינו חש נעימות יתירה במחיצתה של זו ולא בחדרה המזכיר לו חדר של רווק, שמלבד רדיו אין בו מאומה משל נוי או נעימות, ורדיו אף הוא יש בו נעימות רק כשמנגן נגינה של טעם ואם דומם או סואן אינו אלא בבחינת מכונה סתם; בכל זאת מלא ראובן יראת כבוד למנוחה שאינה חסה על עצמה ומתייגעת בשמירה ממש כבחורים ועוד מבדחת דעתם בדברי לצון ובזמר‑של‑חשאין בעברית, באנגלית וביהודית. וכך היא אומרת: “אין בכך כלום, הכל יעבור ויהיה טוב. עוד נספר לנכדינו איך קטפנו נרקיסים בבוץ של עמדה, והחזקנו ביד אחת רקפת וסטן וחרדנו פן יצמית ברזל‑של‑כלי חמדת ריחם של פרחי בצה וסלע. יהיה, אחא, מה לספר לבני בנים! בחיי שיהיה מה לספר. איזה מין רומנטיקה! נדמה לי שבכל עת שאראה פרחי חורף פשוטים אלה שאין אדם מגדלם בגינתו, אלא הם פורחים להם להנאת הכל בכל בצה ובנקיקי כל סלע, אהיה נזכרת בלילות אלה, הגשומים, הטחובים וה’מצולפים' על משקל ‘מחורבנים’, אם אפשר להתבטא כך בעברית נקיה”.

ואם כי נפשו סולדת מלשונה של זו, שמבקשת להיות “צברית” לכל דבר ובעיקר בלשון “סלנג” שלה כביכול, ותמיד אינה אלא “מכייפת” ו“עושה כייפים” ועוד כיוצא בהם, בכל זאת הוא נהנה משיחת פרחים שלה, שיודעת להתבשם אף בלילות חורף אלה מבּשׂמם של פרחים דלים וזעירים, הפורחים בחורף שלפני הכרזת מדינה, בחורף של מארבים וקרבות בנקודות של ריחוק ובידוד ושל שיירות מתבוססות בדם בדרכן אל בירה ואל צפון, כאילו היה חורף של סתם לכל דבר, שאין בו שמירה בנשק ביד וישיבה בבתי‑ספָר של עיר שתושביה יצאוה והלכו לשבת בבתי‑ציבור ובבתי‑ספר. ולכן כשהוא פוגש שוב את מנוחה, אומר כמלת סיסמה: “נו, יש נרקיסים!” כלומר, “מה ‘המרגש’?” והיא המבינה לרמז, משיבה אף היא בלשון מתרמזת לרמזים: “יש ויש מלוא הבצה!” והוא אומר כמכוון דבריו כלפי עצמו: “ובכל זאת אני מבקש שכבר תיבש הבצה, ואפילו יעברו הנרקיסים מן הארץ, כי קר לי והטחב בעצמותי”.

“הרי אתה מדבר כתרח זקן ולא כבחור צעיר”, אומרת היא, “הנרקיסים והרקפות יבלו ויכלו מן הארץ, ואך יופיעו הסביונים הצהובים והכלניות וישלחונו ולנו רחק הרחק דרומה, ללקוט קונכיות ואלמוגים על חוף אילת. ראה תראה!”

וראובן מתענג לשמוע נערה זו כורכת יחד פרחים וצליפות וקונכיות ואלמוגים וחופים של נהר וים‑סוף, ומדברת בפלאים קטנים של טבע, פלאי פרחים וצדפים כאילו היו עיקרם של דברים. והוא שמח תמיד לקראת הנערה, המביאה עמה למקום של עמידה‑על‑משמר מישותם של אדמה ופריחה, ים וחול ושאון קונכיות ודכי‑גלים ומי‑נהר ובצה. וכבר הוא מחזיק לה טובה תמיד, אף כי אינה נאה בעיניו והוא מיצר על נוי‑נשים וחן‑נערה אשר נמנעו ממנה, וכמו לא ניחנה בהם מעולם, ואולי אפילו חן של ילדות נגרע ממנה.

פרק אחד‑עשר

באותם ימים של מלחמה‑לא‑מלחמה, של פגיעות ממארבים בפרברו של ראובן, של תכונה לקראת הבאות וציפיה ל“עצם הענין”, בימים של חרטה שנתחרטו אומות העולם שלא חפצו עוד במדינה של יהודים, ובני הישוב היו סוקרים דגלים כחולים‑לבנים קטנים של מדינה שנותרו בבית, ברוח נכאה, כמזכירי תפארת שאין לה מימוש; הימים, כאשר הרימו ראש ספקנים ובעלי מרה‑שחורה ואומרי “מה אמרתי לך, הרי אמרתי לך שלא יצא מענין המדינה דבר!” אותם ימים מרים של “האנגלים נגדנו”, “האנגלים עמנו”, “האנגלים עושים עצמם שהם עמהם”, “האנגלים מעמידים פנים שהם עמהם”, “הם עוזבים”, “הם יוצאים”, “הם אינם יוצאים” – בקיצור, ימים שלפני מלחמת הקוממיות, היה ראובן עדיין כחולם. אין לבו עם ספקנים ועם בעלי מרה‑שחורה האומרים “יטילונו הימה, אם יצאו האנגלים!” כי אם עם בעלי‑הבטחון והאמונה שבלב, יושבי פרברו. ותוהה הוא יותר מתמיד על עצמו ועל מעשיו ועל רגשים אלה אל עטרה שהיו לוהבים בקרבו, שבאותה שעה נמסים והולכים כלא‑הם, כלא‑עיקר. ואין בלבו אליה אלא חביבות וחיבוב, והנאה מנוי שבה, אבל לא חיבה שבין נפש לנפש. וכמו נתפוגג בחובו נועם‑שבלב, שהיה נוֹצרוֹ שנים רבות, נועם שבחביונים, מעולף בחמדה גנוזה, שבה רואה אדם כל עולמו. ולא משום שנישאה לאחר, שהרי הוסיף לחבבה בכל לבו אף לאחר שניתנה לרזי. אלא שיחד עם תחושה זו שעליו לעשות מעשה של ממש, לנטוש מיד בית‑מלאכתו ולצאת לבירה, קודם שיאחר מן המועד ולא יוכל עוד להגיע אליה, לצאת לגוש‑עציון לאיזור של עזה, או לנגב, ואולי לנהריים, לגליל‑מערבי, או לצפת, לכל מקום שצריכים להגן בגוף, על יהודים וללחום על גבולות של מדינה, – יחד עם זאת התחיל מרגיש שמשאת‑נפשו האמיתית, החבויה בלבו, שוב לא עטרה שמה, אלא היא נערה אחרת, שעדיין לא ראה בעיניים‑של‑בשר, אלא בעיניים של דימוי בלבד. נערה אחת שודאי מוּנה לו לפגשה בדרך מדרכי הארץ, במקום שייקלע לרגל משאת‑נפש שבמעשה למען המדינה, ויהיו שני הדברים חוברים זה אל זה, משאת‑נפש של הקרבה ומשאת‑נפש של מסירות שבלב, מה שאדם מקריב למען הכלל ותיקון שאדם זוכה לו, הוא תיקון נשמתו שבא ברגשת‑לב גדולה המתרחשת לו פעם אחת בחייו, אם במוקדם ואם במאוחר. ונדמה לראובן, שאף על פי שהוא עדיין צעיר לימים הרי בשל מאורעות שבדור זה כבר הגיעו לו ימים מאוחרים, כאילו בשלו ימיו בהקדם, כשם שבשלו ימי כל צעיר בישראל באותם הזמנים, והכל הבגירו והקשישו בן‑לילה. משום שהיוצאים למלחמה אינם יודעים אם יחזרו ואם יחיו ורוצים לזכות בבת‑אחת בכל‑חייהם, בכל‑התורה כולה על רגל‑אחת, ורואים בעין בהירה מן הרגיל שעדיין לא נתארע להם מאורע של ממש, במעשה וברגשת לב, ומצפים לזה הרגע שיקבלו חייהם משמעם המלא, בגוף ובנפש, ונוטים לכתוב שירים של משאת‑נפש ושל אהבה גדולה והם מחפשים אחר פתרון חייו של יחיד ואחר מסירות‑נפש לעניינו של כלל ולעניינה של אומה. ואפילו שאינם‑פייטנים מחברים שירים במכתבים לנערות שמצאו ושעדיין לא מצאו, ואף לנערה‑של‑דימוי, שטרם ראוה בעין. וגם ראובן משתוקק לחבר שיר לנערה‑תעלומה זו, שעדיין לא פגשה ואולי לא יפגשה לעולם ואינה קיימת אלא בחזיון‑רוח בלבד – שיר של הלל ושל ציפיה.

ומרגיש ראובן, אם כי עדיין אין איש מלבדו חש בזאת, שכבר נהפך לאיש אחר, ששוב אינו בטל‑בששים, לא בחובו ולא לחוץ, וכשם שאין עטרה הנערה שנועדה לו, כן אין עוד ראובן רימון אותו ראובן רימון שישב ושמר על סדנתו מכל משמר. ועתה הוא יוצא למערכה של ממש ויוצא אף לערוך גלות של חיפושים וגישושים אחר נפש קרובה שהיא משאת נפשו, שתהיה אף היא חובבת אותו בלב ונפש.

וכבר היה ראובן קרוב בתהיותיו להחלטה נחושה, אם כי עדיין לא היה יודע דרכו נכוחה. אולם לפי שעה היה שבוי וצמוד לפקודות ולהוראות מגבוה, ולא היה אדון לעצמו, אלא נתון לצו של פתקים והודעות ואינו יכול עוד להעמיד על דעת עצמו אלא בעניינים שבלב בלבד, אך לא העניינים שבמעשה. ואומרים לו אחרים ואומר לו רזי שהוא נחוץ ודרוש אף בעירו שלו ולאו דווקא באזורים אחרים שבארץ.

כיון שלא היה סר עוד לבתי‑קפה ולבתי מיודעים, כי ביום עסק במלאכתו, והיה ישן שינה חטופה של צהריים ושל ערב, ובלילה חובש כובע‑גרב לראשו ומלבושים ישנים ויוצא למקום ששולחים אותו, לא היה מספיק אלא להשיח למקוטעין עם שכניו, דרי פרברו. והיה תמיה על הללו שמהלכים לרגל עבודתם בסימטאות של פרבר כאילו לא צלפו עליהם מן העיר השכנה וכאילו לא היתה סכנת‑נפשות בעצם היציאה מן הבית והליכה מסימטה לרחוב ומשם לרחוב מרכזי. היו עוסקים כולם בעסקיהם ומשוחחים מעט מן המעט, ולא עוד כאותן שיחות שמקודם, שכן לא עת דיבורים ודיונים היא, כי אם עת מעשים. ואך מעט היו רוצים להציל מפיו ולדעת אם יודע:

“מה יש לנו, כלומר, בנשק ובתחמושת, ומה יש להם? ודאי שיש להם אלפי מונים? וחיל פרשי‑גמלים שיש לו לאיבן סעוד, שיהיו באים מן המדבר ומסתערים עלינו? ולגיון מאומן בידי האנגלים שיש להם, וחילות מצרים, לבנון, סוריה ועיראק? ומה, למשל, מר רימון, יש לנו? כמובן, בטחון ואמונה שבלב, אמונה באל שבשמים, וזה חשוב מכל!”

וכיון שהם שלמים ברוחם ובאמונתם, אינם שואלים שאלות הרבה ויוצאים איש לפעלו ולעיסוקיו ורק סחים מפעם לפעם בכדור שנתקע בתריס ובפצוע שנלקח מן הרחוב.

משהיה רימון נקלע לפרקים לתחנה‑המרכזית, היה עומד ונותן עיניו בנהגים שיוצאים באוטובוסים סדורים וערוכים בשיירות ההולכות אל הבירה, נהגים ותיקים של ימי מאורעות, והיה עומד כמקיפם בעיניו ודורש לפענח נפשותיהם של אלה שנתעלו ואינם חשים ואינם דואגים לגופם הם, אלא מיעים מדי יום ביומו יהודים ומזונות אל הבירה ומחזירים יהודים משם, כאילו אלה מעשים של מה‑בכך, מלאכת‑יום שאינה כרוכה בכל סכנה. וחובשי‑גרב צעירים, נערים ונערות, משתהים שם ומצפים לתורם לצאת ולהגן בגופם על שיירות. ניצבים הם על רציף לבושים מיני מדים משונים, לא מדים, אלא מין ערבוביה גדולה של מלבושים משרידי צבאות וגייסות שונים או סתם סוודרים ורדידים של אמא ושל אחות, או מיני אפודות המכונות באטל‑דרס שכבר נצבעו בצבעים שונים, בכחול ובירוק ובשחור ובאדום, שיהיו אזרחיים במראם. ומכנסיים שעליהם של צבאות פולניים ורוסיים, של אמריקאיים מאריגים משובחים ומשל איטלקים מרוטים ודהים וסתם מכנסי‑רכיבה שלא יכירם מקומם בשיירות של חירוף‑נפש אלא בטיולי‑רכיבה של ימי שלום ומנוחה.

וראובן שוהה ומתמהמה בתחנה‑המרכזית כאילו היה נוסע בשיירה, המצפה לתורו להיכנס לאחד האוטובוסים המשוריינים למחצה המוליכים חזרה לבירה מי שרוצים להיות שם בעתות סכנה ואותה שעה תר בעיניו אחר המגינים הנוסעים והנהגים, העושים כולם מעשה רב אחד ומשותף של קיום תחבורה בארץ‑ישראל בימים של סכנה, ואינם מרבים להג, ואינם מספרים ואינם אומרים דבר, אלא דוממים כולם דומיה אחת גדולה ופשוטה. הללו אינם שואלים שאלות, אינם מקשים קושיות, ואינם מגלים מלב אל לב רגשים שביראה שמרגיש כמובן כל אדם ואלפי פחדים זעירים מבצבצים מזוֹטה של נפש, ואפילו גיבור‑בגיבורים אפשר מורא בלבו גדול לאין שיעור והוא הוא המחזקו. אלא לפי שתוכו ושארו רוויים אהבת‑חיים גדולה, הולך הוא לקיים חיים וחיוּת של אחרים, של יהודים בבירה, ושל בני‑אדם מועטים נוסעים בשיירה, חוזרים לבני‑משפחותיהם, מבקשים להיות בעתות של סכנה יחד עם ילדיהם והקרובים להם, או אנשים העושים עצמם תגבורת לנצורים ולבדולים מישוב, בין שמצוּוים ללכת ובין שאינם מצוּוים ויוצאים בפקודת עצמם למקום של סכנה וחירוף‑נפש.

הללו, יודע ראובן, אינם שואלים: ללכת או לא ללכת? אינם טורחים לחשוב, אם יש לו לאדם אומנות משלו, חלוצית וחשובה, ואם יש לו מפעל של כלום משלו, אלא הולכים על‑פי צו שבלבם, בין אם נשלחים ובין אם יוצאים בשליחות עצמם.

ויודע ראובן, ובוש ונכלם, שבחוּבּו היה אומר תודה שמנעו רזי מלילך למקומות מרוחקים, שכן עדיין היה מיצר על מפעלו, ויודע שגם מעשים בעירו כרוכים כיום בסכנת‑נפשות ואף כרך יהודי גדול זקוק למגן מפני שכנו העוין, בפתח שעריו. ובכל זאת עדיין רואה ראובן בתחנה‑המרכזית במעשי‑השיירות ומדיין בינו לבין עצמו אם אין זה מן הראו שיהיה אפילו מפיר צו של רזי, רשות מפקדת שכמותו, ומטיל עצמו באין רואים לשיירה משיירות העולה לבירה, כדי לשוב ולרדת ממנה, ולשוב ולעלות ואפילו אם לא ישוב עוד מן הדרך. ואולי להגיע לבירה עתיקה ולהרגיש בשעה אחת שהגעת לגרעינו של עיקר, ללבו של סָפר‑הבירה ואתה מקיים בגופך גדול שבמעשים ונלחם על נפשה של עיר, שאותיות עבריות אלה שאתה מייצרן מעץ במו ידיך לא נוצרו אלא למענה ובתוך תוכה, בין חומותיה. כי מה טעם תהיה עושה באומנות שלך יש מאין, מגולם‑עץ, אם עירן של אותיות אלה שהן קוראות בשמה השכם והערב, היא ציון, נמקה בבדידותה במצורה, במחסורה, ברעבה.

ובינתיים יוצאות שיירות וחוזרות שיירות ועדיין ראובן בתחנה‑מרכזית, נשמע לצו של רזי, רשות מפקדת עליונה, שאינה מתירה לו לעזוב את עירו ולצאת למקומות‑ישוב אחרים. והוא רוצה לפחות לעשות שרוּת של‑מה לשמש את היוצאים ואין איש מבקש מידו דבר. ופנים רציניות ניבטות בו מכל עבר ואין איש תובע ממנו מאומה. ואם כי עודנו עייף מליל‑שימורים של שמירה, בכל זאת אינו יכול לגרוע עיניו מנערים “מגורבים” כובע‑גרב, העומדים וידיהם נתונות בכיסיהם ומדברים מלים מועטות של קיצורי‑הברות עבריים, וכבר מגדלים שפמיהם וזקניהם הבהירים ומתחת לגביניהם העבותים ניבטות עיניים מהורהרות מאד.

שוהה ראובן וחוזר אל בית‑מלאכתו אשר בפרבר העיר.

פרק שנים‑עשר

כהנה וכהנה היו הרהוריו של רימון בעתות של בינתיים, של הפסקה, של חשבון‑נפש. ובכל זאת עדיין לא “נחלץ”, כפי שאומרים בארץ בלשון שלטים, ללכת למקום שאינו מקום‑מגוריו, ועדיין חש בביטול‑מה שמבטלים אותו בלבם עטרה ורזי, כשזה מזדמן לעתים רחוקות עד מאד העירה, שלא הקדים ראובן ללכת לישובים בדולים בשעה שרזי ביקש לשלחו שמה. והיו מדברים עמו בלשון חתומה, מסויגת, שנועדה, כביכול, למביני‑סוד בלבד, למצויים אצל סבך עניינים ולא לבני‑תמותה פשוטי‑עם העוסקים בעניינים של מה‑בכך. היו משוחחים במעמדו בחצאי‑מלים ובחצאי‑משפטים וברמזים בלבד, כאילו הוא, ראובן, נכרי שנקלע לישובם ואין עניינם עניינו. ונוח לו שלא ידברו כלל במעמדו, אם הדברים עומדים ברומו של “מאבק הישוב” כפי ששגור בפיהם. אולם הללו, עטרה ורזי, דווקא סחים במה שסחים, כאילו לא היתה שעתם פנויה לדבר על כך בינם לבין עצמם. ורימון מזכה בלבו את עטרה שרואה כל כך מעט את רזי, שמוכרחה לדבר עמו בעניינים סמויים במעמדם של אורחים. וראובן מרגיש את עצמו בדול ומופרש ומופרד וכמעט מוקע, כאילו היה חשוד בגילוי‑סודות לזר ואויב. והוא נושם לרווחה כשרזי הולך לדרכו, אם כי עדיין לא הספיק לגלות לו שדברים מתרחשים בלבו פנימה, ומרגיש הוא שאינו עוד אותו איש שהיה, וכבר מוכן עוד מעט, כלומר מתחיל להיות מוכן, להפקיר אומנותו ובית‑מלאכתו וללכת, ממש כאשר אמר לו לפני ימים מספר, וללכת למקום שישלחוהו. ואם אחר המועד, ושם אין צריכים לו, הרי הוא מוכן לעשות כאן, כאילו לא היתה סדנתו שלו קיימת כלל, לסגור אותה על מסגר ולעשות כל מעשה שיוטל עליו.

אולם בינתיים ורזי כבר הסתלק ועטרה המומה ועגמומית דמומה בפניה, והן חיוורות‑מצהיבות קצת, ואינה מהדרת עוד בנוי שבמלבושים ובעדיים ונתונה ברישול של מלבושי‑בית, ואין רימון חש כלפיה אלא רחמים גדולים, כאילו חולה אנושה לנגד עיניו ולא נערה רפויה שגווה, ואפילו הוא דק, מכביד עליה ועל רגליה, והיא מבקשת להטילו אפרקדן על מצע שטוח ולכבוש ראשה בכר מן הכרים ולהזיל דמעה זעירה באין רואים.

ורימון מסתלק כמעט בחשאי מביתה, מניח לה וחוזר אל “מפעלו”, זה בית‑מלאכתו, שהיה גא בו מקודם כאשר לא היה גא מעולם בעצמו, אולם עתה נותן בו עין עגומה כאשר גואים בחובו רגשים אחרים ודנים דינו למעשים אחרים. וכבר הוא רואה מפעלו כנידון לכליה, ומכונות נידונות לחלודה. כי למי עוד חפץ באלה כאשר ילך? והרי שבע מלכויות ערב עולות על מדינה של ישראל לכלותה.

וממרפסת בית‑המלאכה למטה משתרע פרברו, ויושביו מקצתם מתרוננים שחשבונם אינו חסר והגאולה קרובה. אבל הסנדלר הישיש, בעל‑ביתו, נבוך. אמנם גאולה שבגשמיות כאילו קרובה, אולם גאולה שברוח, אינה נראית לעין, עדיין אין הדור זכאי, ומי שסבר שמלחמת גוג ומגוג כבר התחוללה טעה, ועדיין יש להתמיד ולחשב את הקץ, ואם כי קרובים פעמי משיח, עדיין הוא אסור באזיקים ולא נותקו מוסרותיו. מלחמת העולם השניה אמנם היתה מלחמה, אולם במה שנוגע לחישובי הקץ הרי יש להתחיל בהם מחדש. ואומר הוא מפה לאוזן לראובן רימון, שכנו הצעיר, שתקוה גדולה ובטחון בלבו שאף כי הגיע לזקנה מופלגת, יזכה לימות המשיח. והוא טורח ומאיץ בחבר‑רעיו ומחזקם ומאמץ רוחם שלא יתרפו וימשיכו איש במלאכתו ואיש במשלח‑ידו, והעיקר, איש איש בחישוביו ובצירופיו. פן יפול לבם בקרבם, שיש מהם קטני‑אמנה ומתייראים מפני מלחמה הצפויה לישוב

הישישה, רעייתו של הסנדלר, רואה ללב ראובן, אשר בית‑מלאכתו שוכן בצל קורתה, שבא עם בוקר יגע, אחר שלא עצם עין כל הלילה ומלבושו מעיד עליו שלא טרח אלא לטובת הכלל. כי יש שאינו מספיק להחליף מלבושיו מבעוד לילה וסר לבית‑מלאכתו לנהג השוליה בעצה טובה ואחרי‑כן פונה ללכת אל חדרו, לרחוץ גופו ולהחליף בגדיו. ויודעת היא שעוסק שכנה בעניינים חשובים ולא בעיסוקיו הרגילים בלבד. ולכן יש שהיא נכנסת בלאט לאותו חדר שהיה משמש לו מקודם חדר‑מגורים ועתה משרד לקבלת לקוחות ומציגה על מגש כוס תה ולחמניה ומתחמקת ויוצאת על בהונות רגליה.

משסר רימון לחדר ורואה לחמניה טריה וכוס תה, נזכר שלא סעד לבו ורגש חם מציפו ואינו צריך כלל לנחש מי נפש טובה שמגישה לפניו עם בוקר תקרובת זאת ויודע שזו אותה ישישה, המדמה בנפשה כאילו עושה בטרחה זו שבהגשת התה מעשה עזר וסיוע “לעוסקים במעשה אחר”, ליוצאים למקום של סיכון הנפש. ויש שמייחסת בדמיונה לשכנה אפילו מעשי‑גבורה ומעללים, משל – וכי מה היא יודעת? כשל חשמונאים ובר‑כוכבא, ששמעה עליהם מפי אלופה הסנדלר. נכדה היושב עמה בביתה, מהלך כהלום סוד ואינו מגלה דבר, כל שנים אחרונות השתייך למחנה מתבדל והיה נעלם לימים רבים, לשבועות וחוזר מזוהם, ממורטט, בגדיו בלויים, וישן שנת יממה תמימה. השנים, נכדה ושכנה, אינם מחליפים ביניהם דברים יתירים, כמשתייכים לשני קצוות ומדברים, אם מדברים, על פרצופם של דברים ולא על תוכם. אינם מתווכחים עוד כבעבר, כאילו חלפו ימים של ויכוחים ודיוני‑סרק וחיכוכים והגיעו ימים של דומיה ומעשים סדורים וקצובים. המשטרה אינה שואלת עוד לנכדה כמימים‑ימימה, כאילו נשכח הוא ונשכחו מעשיו ומעלליו ואם מקודם היה נעדר לפעמים מעבודתו מחמת “מחלה” כביכול, הרי בימים אל אינו הולך כלל לעבודה שלו ומהלך כחורש מזימות עליה, על העיר השכנה, שהיא כעצם בגרונו.

שנים צעירים אלה שבביתה של הישישה מקיימים בעיניה אף מצוות‑עת‑לעשות שלה ושל אלופה, והיא מבקשת לפצותם על לילות נדודיהם, כל זמן שעוד מצויים בשעות של אור בבית, ועדיין לא נשלחו למקום של מארב ואש. היו ימים ונכדה היה מהלך עליה אימים בסתרי‑מעשיו, ובכל פעם שהיתה שומעת פצצה שנתפוצצה ברחובה של עיר, מתחילה רוגשת וחרדה ואצה אל שכנה רימון. והלה מרגיעה מיד שבודאי לא אירע דבר לנכדה, שאמנם עוסק במעשים של חבלה, על דעת חבורתו ומנהיגיה, אולם ודאי יודע להישמר לנפשו וכבר רגיל באלה, אם כי יודע ראובן בלבו שאפשר אין כל יסוד לדברים‑של‑נחמה ושהלה דווקא ראש וראשון וזריז לאוץ למקום של פעולה, מתווה תכניות והולך בעצמו ומנחה חניכיו במעשי החבלה. ומיד מוצא לו ראובן אמתלה להסיח לבה מענין זה ולתרום ביד רחבה לאחת מקרנות מרובות של צדקה שמקבצת הישישה, כי אין בדברי תודה של סתם כדי להביע רחשי לבו לזקנה זו, המלגימה אותו תה חם לעתות הבוקר הקרים. והוא אומר לה: “את המשיכי בשלך, במעשים‑טובים שאת עושה לטובת הכלל. והניחי לאחרים שיעסקו בשלהם, ויחזרו בשלום הביתה”.

וכשבאה המורה הצעירה אביגיל לבית‑מלאכתו של ראובן לשאול עליו, שכן אינה רואה אותו עוד ואינה שומעת עליו דבר, כי נתרחק מעל כל מיודעיו וידידיו, משיבה הישישה במאור‑פנים: “טרוד, טרוד הוא ביום ובלילה, כמוהו ככל הצעירים בימינו”.

ובבוא ראובן לסדנתו, אומרת לו הישישה ששאלה עליו עלמה צעירה, וראובן אפילו אינו מסתקרן לדעת מי הבאה, שכן עטרה אינה נוהגת לבוא לראותו בביתו. ומששומע שבאה אחת הרגילה לבקר ולבוא והוא עצמו יודע בחביון לבו שעדיין לא באה נערה שיהיה הוא חובבה והיא חובבתו ויודעים שיעודים זה לזה מעולם, ולא כעטרה שהיה הוגה בה ונסתלפו רגשים והיו כלא היו, שוב אינו מטה אוזן לשמוע מפי הישישה מי היא הבאה. והוא נבוך ומתבייש לגלות לישישה מערכי‑לבו, שהוא סברתו נותנת שאם תבוא זו, היעודה, שצריכה לבוא, ודאי שתבוא במועד הנכון, ותמצאהו עומד ומצפה לה ומיד יהיה רואה אותה בעיניו ויודע שהיא היא והוא, ראובן, יחוש וידע לכתה ובואה מבלי אשר יודיעוהו דבר.

ונערה יעודה היא אחרת, לא אביגיל המורה ולא מנוחה של נרקיסים, ולא חנה בת עיירתו ואפילו לא עטרה, אלא אחת אחרת ומיוחדת שהוא בטוח שתבוא ותיקרה לו בדרכו, אבל אינו יודע עדיין המועד הנכון. אולם ברי לו שאינו צריך אלא להוסיף ולצפות לה או אפילו לבקש אותה במקום מן המקומות וסופו ימצאנה. ולא היה יודע אפילו מה שם יקרא לה, שרבים אחרים בוררים לעצמם מלכתחילה שם מחובב עליהם, והוא אינו יודע, לפי שכל שם שלה יהיה חביב וטוב בעיניו. אם יהיה שמה כשם אמו המנוחה, מלכה, מה טוב, שחמימות טובה וטהורה נוסך בו שם זה, חמימות של פמוטות‑שבת ושל תופיני חמאה גדולים וחמים. אולם ברי לו שגם כל שם אחר יהלום אותה נערה בלתי ידועה והוא יהיה אוהב את שמה ונוצרו בלבו כקמיע.

ועדיין אין ראובן יודע אם יבקש אותה נערה בעיר‑מגוריו, על סף פרברו שלו, במקום שבנות‑מזרח מהלכות בנחת וכל שטומנות בחובן בנוֹי ובחן, מפציע וצץ ומבצבץ מכל ישותן וחומר ועולה ומציף כל סביבותיהן.

ואולי ילך למקומות אחרים שודאי יזדמן אליהם בימים הקרובים, שכן מדברים ביציאת האנגלים מן הארץ, ומלחמה בוא תבוא ובודאי יתגייס לשרות מלא ויישלח למקומות‑ישוב אחרים ומרוחקים. ויהא הולך בלי לשאול כל שאלות, חייל בצבא של חיילים, ויפגוש מי שיפגוש ויראה מי שיראה, ולבו אמונה שעוד יפגוש בה, בנערה. ולפיכך מטה אזנו לדברי הישישה המספרת באביגיל אשר ביקרה בביתו ושאלה עליו, בהיסח הדעת, והוא כאומר בינו לבין עצמו: “לא זו!”

ובינתיים אפילו איננו יוצא אל מרפסת סדנתו הפתוחה כלפי פרבר מגוריו וסוכת הסנדלר, כי בפרבר מהלכות שמועות משמועות שונות ומגיעות ידיעות מידיעות שונות, ורימון אץ לעבוד וחושש שמא יבטלוהו רגע אחד ממלאכתו, כאילו היה רוצה להשלים כל הזמנות שהזמינו אצלו בחטף. בבהילות של שעת‑חירום, בקימוץ זמן ובגניבת רגעים מבין רגעים רוצה הוא להספיק, לסיים ולגמור ולחסל ולהגיף, כי הגיעה, מגיעה וקרבה השעה ללכת, הליכה מלאה, לדרך שאולי אין צעיר בישראל חוזר ממנה, ואף כל פי כן הולך.

וצליפות של העיר השכנה מתדפקות על בתיו וסימטאותיו של פרבר, ומועטים רוכלים המציגים רכולתם בסימטה ואפילו יחיא אינו מביא פרחיו לראווה על מדרכה של פרבר, שכן סיים בנרקיסים וברקפות ולא פתח בראווה של פרחי אביב וקיץ.

והכל מדברים בשער‑הגיא אשר בדרך לבירה, כמקום פורענות לאדם ולרכב. ובכל פעם שנופלים הנופלים וראובן שומע שם של נערה “שנקפד פתיל חייה”, כלשון המליצה הכתובה, מיד דוחה המחשבה הנכאה והרהור של יגון, שאולי זו שלו, נערה שלא תזכה לראות בקום המדינה והלכה ולא תהיה עוד, לא לו ולא לאחר. ולבו מיצר על כל נערה, שלו או של אחר, של עלם כמותו, בתם של אב‑ואם שנסעה בטנדר עם נערים ונערות בני‑גילה בדרך לעיר של אגם מים רב תפארת, שנוקשו ונורו ונפלו והיא נפצעה והיתה לבעלת‑מום לכל ימי ח0ייה, עם שהוא מיצר על שאר בני‑אדם שהיום חיים ומחר אינם, שנפגעו בדרך מאי‑פה לאי‑שם ועברו מן העולם.

והמקרים תוכפים והולכים ומתהדק המצור סביב גושי ישובים, ואין שליטי הארץ הזרים עושים מאומה לרווחתם ואינם מניחים אף להחיש להם עזרה ותגבורת באדם ובמזון ובתחמושת, והבירה נתונה במצור, עד כי עומדים להכריז על מדינה של יהודים בעירו שלו, של ראובן, בבית‑נכות לא הרחק מבית‑מלאכתו. והכל חרדים לגוש של ישובים בהרים, המגן בגופו על הבירה, ולנקודות פזורות במזרח ובדרום, הנאבקות כבר במלחמה בלתי‑מוכרזת, ומקצתם, מיעוטם של ישובים נעזבים, אם כי רובם ככולם יושבים איתנים. והלב דואב על ל"ה מובחרים שהלכו להחיש עזרה לגוש ולא הגיעו ונפלו כולם על חרבותיהם. ומתחיל ראובן לחסל על דעת עצמו עסקו ובית‑מלאכתו, כאומר: די, חסל! אני הולך!

לא יקבל עוד עבודות חדשות, לא יקבל לקוחות חדשים ואין גורלן של מכונות מטריד עוד לבו. יבוא על המכונה מה שיבוא, והרי אפשר שתנופץ לרסיסים מפצצה משמים בימים קרובים ביותר. מוטב תשבות ממלאכה והוא ילך לעשות מעשה בגופו, בשלמות ולא למחצה או לרביע.

ושוליה צעיר שלו אומר: “מה החפזון, מה? הרי עדיין לא גויסנו כולנו, המתן עד שיכריזו על גיוס מלא ותחילה יגייסו בודאי יוצאי‑צבא מאומנים ויודעי‑קרב. אל תיחפז. כבר יודיעו לך על גיוס ברדיו שלנו, בעברית צחה וברורה, דברים כפשוטם”. ובשעה שראובן עובד בקדחתנות, זה מרפה ידיו: “מה אתה ממהר כל‑כך, שיצאו קודם האנגלים, אם יצאו”.

אולם ראובן כבר רואה הבּאות ואין לבו למלאכתו. למי חפץ באלה, במכונות של עבודה, כשהגיעה שעתן של מכונות‑אבדון. אולי יזדרז ועוד יגיע באיזו דרך‑שהיא אל הבירה? רוצה הוא להיות דווקא שם, לעמוד עם זו במבחן אש שלה, לישב שם עם כל שנותרים במקומם ואינם אצים במורך‑לב אל השפלה. ובכל שעות יום ולילה נקוֹט ראובן בלבו שאחר מן המועד, התמהמה יותר מדי ולא זכה להיות שם. וכמזכיר עוון פוגע בו “הרופא” מיוצאי פולין, בכל עת שפוגשו ברחוב, ושואל: “פּאַני רימון”, כלומר מר רימון בלשון פולין, “מה גורל ירושלים?” כאילו כל דבר אחר אינו מעניינו, כי לבו חרד לבירה בלבד.

וזה אינו מסתפק בתשובה נדושה, שהכל דשים כן, ואומר: “שואל אני לירושלים”, כמבקש להטעים שחרדה מיוחדת במינה הוא חרד לא לבני‑אדם בלבד, אלא לעיר שהכל חייבים לא רק בכבודה כי‑אם גם בקיומה קיום יהודי.

“מדברים בבית שלישי”, אומר הלה, “ואני חרד חרדה לבית שלישי של ירושלים, פן, אל אפתח פה לשטן, פן יבולע לו”.

והוא מתבהל מנבואות שחורות של עצמו ונושא רגליו והולך לו. ואין ראובן מבין מה היה לו, שלמראה “הרופא” המסתלק, התחיל מהרהר בשבתאי צבי, דווקא בו ולא באחר, ועוד הוא ניצב ותוהה על הקשר שבין דברים שמקורם כנראה במשיחיות של שקר וגאולה, כביכול, שלא נתקיימה, וכבר נבלע שוב בסדנתו ובקדחת של עבודת גמר, להחיש ולגמור, להחיש ולסיים ולחתום השערים בחותמת של אסור‑בשימוש, כאילו מטעם רשות עליונה.

והוא הולך ובא וחוזר ובא וקונה בריחים של ממש ומנעולים ראויים לתכליתם, ונותן דעתו היכן יניח המפתחות אם אצל בעל‑ביתו, או בבית חבר, ואם ישאיר השוליה, ואם יסגור כליל על מסגר? ואם יבטח באחריות?

והפרידה הקרבה ובאה מעם מפעלו כמוה כאותו “מוות זעיר” שמדברים בו בספרים, פרידה מעל חפץ אהוב, מעל כלי, עמל‑כפיים שהפך משׂכית‑יקר, אבן‑חן שחינה גלוי לו לבדו והוא כחוזר ושונה ומתנסה בפרידה כמה ימים, מנסה והולך ואומר שלום לחפצים של סתם, שאינם סתם כלל, ומפנה ובורר ומשליך מה שמשליך, ואוגר וצורר מה שצורר, וגונז ומסתיר, ומחשיב חפץ ומיד מבטלו, ושוב נוטלו ומהדרו ומיד מטילו ממנו והלאה.

ושמכריזים בד' אייר על קום המדינה אין ראובן רימון בין המוזמנים לבית‑עקד‑האמנות לחתום שם על מגילת העצמאות, כי מי הוא שיזמינוהו שׁמה ויתכבדו בשמו ובחתימתו? ואפילו אינו בין הצובאים על אותו בנין כדי לחזות בבאים, אולם לבו של רימון גואה והוא ניצב דום ליד מקלט רדיו שלו, בביתו, שר “התקוה” עם השרים שם ועם ישראל, ומברך עצמו ועמו בברכת “שהחיינו” ואינו מתבייש כלל שמזיל אותה שעה דמעה של רגשת‑לב, של חדוה עצורה, שאין לו לא מלים לתארה ולא מושגים לתחמה בתחום מובן וברור של היש, וכולו רננה משונית הלומת דיצה ויראה חוברות יחד בציפיה ליום מחר, לבאות.

ומשתם הטקס המשודר ברדיו, עדין ניצב ראובן דום בבדידותו כרואה בהדר מלכות של אומתו שלו, ומצפה שזה הרדיו יזמנו מיד ויקראנו לשורות של לוחמים. שכן הוא, ראובן רימון, מוכן ומזומן ללכת וללחום לישראל נגד שבע מדינות ערב. והרי הוא עומד חגור בחגור מלא של כוונה‑מלאה לצאת למערכות ישראל ואין עוד מאומה שיעכבו, לא מעצור ולא סייג ולא מחסום של כלום בדרכו והוא מוכן ללכת, לא למחצה ולא לרביע, כי שוב אין ראובן איש שהיה חוזר ימים רבים לפינת‑מצער משלו, לתחום‑היחיד משלו, שכן בטלה זו ואיננה עוד.

הכריזו הכרזת מדינה, והיה ערב שבת קודש, ובדידות קשה ירדה על ראובן, ולא היה לו למי לומר שלום לפני לכתו. לא היה למי להבטיח ששוב ישוב, עוד ישוב בשלום לביתו. ואם לא ישוב, לצוות לביתו, ולו אין בית. לצוות לבית‑מלאכתו? מה יצווה לזה, ובלעדיו לא יכון?

והוא אץ אל עטרה ומצאה שכובה ופניה סחופי מכאוב, ואביה אומר שאינה בקו הבריאות, והוא חוזר לביתו, אל הרדיו, ומטה אוזן, שמא יצוונו דבר? ואמנם הרדיו מודיע שיגויסו תחילה כל “יוצאי‑צבא”. ורימון בוש משנזכר שכלל אינו יוצא‑צבא, שלא הלך במלחמת העולם עם מתנדבים. והוא יושב ברגשת‑פנים יתירה ומנסה להבין לנפשו של אותו רימון מלפני שנים מספר ותוהה עליו כעל זר. מין בריה משונה היה, שחס על עצמו שהוא נצר אחרון לבית‑אב יהודי שנכחד. על מה היה חס? על נפשו שלו או על נפש בית‑אביו? להציב נפש? מה פירושו של דבר? נפש לבית רימון שעבר מן העולם ונותר לו נצר אחרון בישראל, ראובן שמו. ונמצא – הוא חייב לתת לתקומתה של מדינה נפש מבית‑אביו שתהיה משתפת עצמה בדמיה בתקומתה של מדינת ישראל.

ויודע ראובן, שלפני שעות לא מרובות, לעת לילה של אמש, עוד היה יושב אצל אותו מקלט רדיו שלו ברוח נכאה ובדמעות בעיניים, כאשר הודיעו שכפר‑עציון עולה באש וכי איש מבני המקום לא נותר בחיים. ומדמה שאש מלחכת אוכלת כל שנותר לו לראובן בינו לבין עצמו ומותירה כל שנותר לו בינו לבין עמו בלבד. ורואה “בית עובדיה” אשר בכפר‑עציון עולה בלהבה וחמדת הר זו שנוֹי של אבן וצורים לה, כתובעת ומזכירה לו שאחר מן המועד והיה חייב להיות שם.

והיום כבר הוא מוריד דמעות של שמחה, שמחת‑מדינה, ואין עוד בלבו תחום לעצמו, לא מאומה. דמעות צער ודמעות חדוה, אלו ואלו טהורות הן, שבוכה אדם פעם אחת או פעמיים בחייו. וראובן מימיו לא בכה, אלא משאפסה תקוה ונודע לו שלא נותר איש מבני‑ביתו בגולה והוברר לו שיחיד הוא בעולם לביתו ולמשפחתו.

אולם שעה קצרה בלבד היה שרוי בסגוֹר עצמו. מיד הודיעוהו שעליו להתייצב עם עלות השחר במחנה‑יונה.

פרק שלושה‑עשר

עם עלות השחר בבוקר ראשון של מדינה של ממש, מיד אחר רדת פצצות ראשונות על עירו, אץ ראובן אל מחנהו, חייל בין חיילים. לא עוד פתקים ומשמרת‑לילה של חשאין, כי אם שרוּת מלא וסדיר. בית‑מלאכתו סגור על מסגר וחדרו הנאה נתון לפיקוחה של בעלת‑ביתו, לאחר ששילם לה מראש שכר כמה חדשים והרגיעה שלא יאונה לה כל רע, כי יהיה מגן עליה בקו האש. והיא שואלת: “היש כבר תותחי מגן נגד מטוסים, להגן על העיר?” כי שמועה שמעה שכבר יש.

והוא היודע שעדיין אין, אומר: “בודאי שיש!”

“ומדוע אין שומעים אותם משיבים באש ומגרשים את מטוסי מצרים?” אינה מרפה.

ישישה, בעלת בית שאצל בית‑מלאכתו, לא היתה שואלת שאלות כגון אלה, ושמה באל עליון מבטחה. וזו, מששמעה רעם ראשון של הרעשה עם עלות השחר נזדרזה ונזדעקה:

“מר רימון, מר רימון, אמנם צדק הרדיו ואנוכי לא האמנתי, מדינות ערב עברו את גבולות הארץ. מהר למטה! מהר!”

ראובן הספיק ליטול מעל מגש במסדרון את טיפות הואַלריאַן אשר לה, כי סבר שבודאי תהא זקוקה להן למטה.

והיתה חגיגיות בלבו של ראובן, אשר לא ידע כמוה מעולם, ללא כל שיור של חולין. במו אזניו שמע רדיו מכריז ומודיע על מדינות ערב אשר עברו הגבולין ועולות על מדינת ישראל. והוא, רימון, נתגייס לצבא של ישראל, לאחר שהנכרים עזבו הארץ, והוא זכה ונמנה עם לוחמיה של מדינה, שלם עם לבו ועם מעשיו, עושה כמצוּוה עליו, ולא לביתו ולמפעלו בלבד.

אי נפש אדם, נערה, אשר יגלה לה רחשי‑רחשים ורגשי‑רגשים שבלבו של מגויס לחילה הראשון של מדינת ישראל?

“תאמרו שאני סנטימנטלי?” אומר ראובן כמעט בקול רם, “אין בכך כלום. מוטב, אמנם סנטימנטלי אני, רגשן שברגשנים, תולעת‑אדם רפת‑רוח שבאו לה ימים של שלמוּת, תכלית השלמוּת, של חירוף‑נפש ואין בלתו”.

מי שלא ראה את ראובן אותו בוקר לא ראה יהודי במדינתו. כלובש שיראין‑של חג, כעוטה כתונת‑פסים‑של‑יחשׂ, אילן יהודי רב‑פארות שמתרווח ושולח שריגיו על סביבותיו, להודיע – שלו האדמה עד עולם.

ואם כי רימון היה יושב אותו בוקר ראשון של מחנה כמעט באדמה של ממש, כלומר בחפירה פתוחה, משום שעל מחנה‑התייצבות זה, “קלט” בלשון אותם ימים, הוטלו עד מהרה פצצות של מטוסי מצרים, היה שרוי במקלט זה ופניו זורחות, תאמינו או לא תאמינו. כאילו גילה בחובו התלהבות של חסידים, שקורים אכסטזה בלעז, שאינה יראה דבר אלא מתחממת בחומה שלה, וזוכה להתעלות‑הרוח ואינו חושש עוד מפני צר ואויב ומהרס. ולא שלא היה ירא ראובן לנפשו והיה כמתגרה במוות, כלל וכלל לא. מעולם לא היה תאב חיים יותר, מעולם לא היה מרגיש עצמו חי בכל רמ"ח אברו כבשעה זו. שאם כי הוא שרוי בין כתלי אדמה, משול הוא כשתיל מוצנע באדמה למען יעלה ויצמח, ואינו יצור מזה‑מורך שכל דמיו קרושים מפחד.

אמנם במוות היה מהרהר לא אחת וכאשר ידע כבר שהולך למקומות שאולי לא ישוב מהם, אפילו חס קצת על עצמו ועל חייו, שכן החיים לא הראו לו עד עתה פנים שוחקות ועדיין לא העניקו לו מה שראוי לו לאדם מן החיבה והחובבות לאשה ולילד ולבית משל עצמו ולא לבית‑אבא בלבד. ונימה קלה של קינה כמו גוּנבה לדבריו: “ראה מה הספקת בחייך, כמעט ולא כלום!”

אולם כיון שהיה לחייל בין חיילים, שכל יומו ולילו לשרות, וכבר יודע את אשר לפניו, הרי הוא יושב בחפירה ופניו זורחות, עד כי אפילו ותיקים שבלוחמים, אותם שמכונים “יוצאי‑צבא” ממלחמת העולם השניה, מהלכים במחנה כבתוך שלהם וכינויים מכינויים שונים בפיהם לכל חפץ ולכל פעולה, אנגלית‑למחצה ועברית‑למחצה, ומעמידים פני מבינות ואומרים: “הוא בחור טוב, הוא לא אוכל זכוכית!” ואפילו מפזמים “מרי מריליין” בסגנון מרלין‑דיטריך‑סבתא, “ומשוויצים” כהלכה, חיילים לכל דבר, נותנים בראובן עיני תמהון ספקניות, כאומרים: “ראו נא טירון זה הנהנה מחייו כאילו בא ל’פנטזיה'. עוד יטעם טעם! עוד יטעם טעם קרב של ממש וידע! זה לא צחוק, אחא, זו היא מלחמה!”

יש אומרים נוסח אחר: “עוד מעט וישפשפו אותך כהלכה, ותדע מה העניינים!”

אולם ראובן בשלו ויודע שסוף סוף הונח לו מכל ספקות, חששות והרהורים, שאחרון הוא לביתו ולמשפחתו, ושעדיין אין לו בן משלו, להמשיך “שושלתו”. וכי עתה כבר לא חשוב כלל וכלל מה גורל מינה לו מי שמינה, גורל ליחיד מישראל. היום דרכו של כל צעיר מישראל סלולה לפניו. מגייסים אותו בצו מגבוה, בפקודת הממשלה‑הזמנית לישראל מיד שובת ממלאכה שאינה מלאכת‑חירום, ויוצא למקום שנשלח, והוא מספר בין מספרים, כתובת צבאית אחת מרבות ותו לא.

והימים נוקפים ועוברים, ימי הפצצות על ישובים וערים. בימים ספורים שניתנו לו לחסל ענייניו, והם ימים של בקשת קרבה לבני‑אדם, לרעים ולמיודעים, אפשר היה הולך אצל עטרה לברכה לשלום, לראות אם שלווה ברוחה בימים של הפצצות בלתי פוסקות כמעט. אולם אין לבו של ראובן לשיחות וללהג ולהסברה, שהנה הוא, ראובן, נהפך לאיש אחר ואינו עוד אותו שהיה, ברגש ובחוש ובמעשה. ודאי לא תאמין ותחייך חיוך שבאהדה ותחשוב שקדחת של רבים אחזה בו, ובתוקף המלחמה מרגיש אדם כאילו הוא אחר ולמעשה מתרחש בו מה שמתרחש לכל, לכל העוברים מחיים של שלום ומנוחה לחיי מלחמה והפצצה.

ומכאן אותה תעלומה שכרכו בו לפתע, שהכל סיפרו בו שחדל להיראות ברבים אפילו בשעות ובימים קצרים של חופשה, כל אותם ימים של מלחמת‑הקוממיות. ואף לא בימי הפוגה ולאחר מכן. והיו שואלים הנותרים בעיר: “מה אירע לו לראובן רימון, שכאילו נבלע באדמה ואיננו?”

“ודאי נתגייס לצבא”.

והיה השואל אומר בדאגה: “מקווה אני ששלום לו. אין שומעים עליו מאומה, כאילו אירע לו מה, או אירע מה לבית‑מלאכתו”.

ואיש לא ידע להשיב דבר. כי בבת אחת ניתק רימון מעל חוגו ומיודעיו, כמו עבר לפסי מסילה אחרת, שאין דרכה עוברת בין תלמים ידועים משכבר הימים, אלא בין טרשים וסלעים אשר גילה אותם ומקומם זה מקרוב ודבק בהם.

אם היה ראובן מזדמן העירה, היה הולך למסור פריסות‑שלום מחבריו בפלוגה לבני‑משפחותיהם או נכנס לאולם מאולמים לראות סרט שיבדר דעתו, או שוהה שהות קצרה בחדר הנאה שלו, שלא בפרבר, לנוח בו מעולם‑של‑מחנה. לבית‑המלאכה לא היה סר כלל, חשש לתת עיניו במכונות בטלות ממעשה, שלא לעגֵם לבו: “לשם מה סבל סתם, שלא לצורך ושלא להועיל?” היה שואל עצמו. “מוטב שלא לראות את הנעשה שם, כלומר הבלתי‑נעשה שם”.

אמנם לפרבר התגעגע ולפני שובו למחנה היה סר שמה, לסימטה בלבד, לראות אם שלום לשכניו. ישישים נשארו במקומם, צעירים ובני גיל‑העמידה גויסו, מי לצה"ל ומי למשמר‑אזרחי. ודיוטה שניה של בית ממול חציה חרבה: “נפגע”, אומרת בעלת חנות הספרים הבלים, “כסבורים היו המצרים שגילו מטרה צבאית, כמו שקוראים לזה היום. והיושבים שם, אם ותינוקה, ניצלו בנס, לפי שאצו וירדו לדיוטה ראשונה”.

נכדה של הישישה בעלת‑ביתו גויס, השוליה גויס ואפילו הסבל שהיה מתגורר תחת גרם המעלות גויס. כולם הלכו. ועד שאתה משוחח עם אחד וכבר מזדעקת האזעקה והכל אצים למצוא להם מפלט ומשיחים “בפרימוּס” המטיל מבקבוקיו על אויב וצר. וכבר יורה מפעם לפעם תותח‑מגן ומספרים במטוס של אויב שהופל.

כל אותה הילה של תעלומה שהיו עטרה וכל מיודעיו של ראובן מקיפים אותו, כאילו נעלם ואיננו, אף שידוע שכנראה עודנו בין החיים, לא היה לה שחר. אמת שחדל להתרעות עם מיודעיו משכבר הימים וכמו נותק עמם הקשר, להודיעך שנהפך לאיש אחר ואין לו עוד חפץ בתמונה שמציירים להם הללו מדמותו שלו. ואפילו היה מזדמן לרחובה של עיר, לשהות קצרה בלבד, והיה פוגש מי שפוגש, הרי היו הימים ימי אזעקות ופצצות ועד שאדם פותח בשיחה ברחוב ושואל כמנהג: “מה נשמע? ומה שלומכם?” ועד שהנשאל משיב “תודה” כמקובל ורוצה לפתוח ולומר דבר ונזכר שתחילה חייב לשאול את השואל: “ואצלך, מה?” וזה שוב יודה בתורו שלו וירצה לספר מה, וכבר מזדעקת האזעקה בקולי קולות והכל נמלטים לכל עבר למקלטים. וכיון שמצעדו שלרימון מתון עתה יותר ואינו בהול, כיאות לאיש‑צבא לובש מדים שאינו רץ למקום של מסתור כאפרוח מבוהל, כבר נשמט איש‑שיחו מידיו והסתלק לחדר‑מדרגות זה או זה ונתעלם מן העין ואיננו יודע איהו ואף אינו בהול לחפש אחריו. וראובן עצמו נכנס למקום שנכנס ומבלה שעה ארוכה במקלט עם אנשים זרים, חבורה שלמה, מעין חטיבה של שכני בית, גברים, נשים וילדים, יושבים על ספסלים או קרשים סמוכים על כלונסאות עץ או ארגזים, ונותנים בו עיניים משונות, שהוא כביכול חייל‑של‑עט‑נובע ולא חייל של שדה‑קטל.

אזעקה אחת רואה ראובן ביושבים אשה מסבירת‑פנים, המזמינה אותו במדברה המזרחי‑העברי הנאה לשבת על ארגז ולנוח ורואה שילדים בהירי‑שער קוראים לה: “אמא, שבי על ידי”, ושומע ששמה גברת רבינוביץ ונשואה ליהודי מפולין והיא ספרדיה. ואומר ראובן בלבו: “מה יפה אמם של ילדים אלה, שפניה הוד וכל גווה הדר והיא נוי לביתו של אדם, להסב עמו אל שולחנו”.

והיא אומרת: “אדוני, בבקשה לשבת, יש מקום מספיק”.

ומכיר בה מיד ראובן שנימוסים שלה טובים משל אחרות שאינן בקיאות במידה זו של הכנסת‑אורחים. ומיד שולפת מחריטה בקבוק מים צוננים ומוזגת בכוס של בקליט משקה ומקריבה אף לראובן ואומרת: “שב בבקשה, היום יום חם מאד”. ועיניה גדולות, יפות במאורן ובסברן הקורן והכל מסובים בשקט סביבה, שלווים ונרגעים כאילו נתכנסו לישיבה של הנאה.

“ויקטוריה”, שואלת שכנתה, “אולי הבאת עמך גם לימון?”

“כמובן”, משיבה מרת רבינוביץ, היא ויקטוריה, “יש לי לימון וגם סכין, בבקשה”.

ורימון מסיק שבודאי מוצא משפחתה של זו מעיראק, שכן כל יוצאות עיראק שמן משום‑מה ויקטוריה או ויקטורין.

ולפתע ניתן אות‑הארגעה והכל מסתלקים, וּויקטוריה בכללם, איש לדרכו, ורימון חוזר אל מחנהו ואל חבריו, שרבים מהם צעירים ממנו בשנים וכמו מסתופפים בצל כנפיו.

פרק ארבעה‑עשר

אמנם פעם אחת נקרה ראובן העירה וידע שעה של קורת‑רוח יתירה שהיה עתיד לספר בה כל ימיו. ואותה שעה עצמה ולאחריה היה מבקש להסיח בזה עם עטרה, כי לא נותר לו אדם קרוב ממנה, אולם משום‑מה הוקיר רגליו מביתה, כמו היתה מפריעתו בדרכו אל האחרת, כמזכירה עוון לכתו אחריה. ולא שהיתה עטרה כאבן‑נגף בדרכו אל זו הנערה, שהוא מצוּוה בטרם יולד לפגשה, אלא מסיחה דעתו מן העיקר, מן הגדול והמיוחד ומטה לבו לקטנות, לחיבובים קלושים, סרי נוי, לחיבה‑מעט אשר מאֵין לה לבות‑האדם המטפחים אותה בשנַים להאדירה ולהגעישה ולעשותה עיקר‑עיקרים, הרי היא קמלה ומכמישה וסופה מדכדכת.

היה זה בימי הפוגה ראשונה, בכ' בתמוז ראשון של מדינה – מצעד ראשון של חיל בעיר מגוריו, שלא שיתפו בו את ראובן כלל, שבו צעדו צעירים – זקנים ממנו במעש ובמעללים. יחד עם כמה מחבריו נקלע רימון בטנדר צבאי העירה, והיו מבקשים לעבור רחוב‑ראשי, והנה קהל המונים צובא ברחובות העיר לחזות במצעד ראשון של צה"ל, מצעד ראשון של מדינה, שלא היה כמוהו לפניו ולא יהיה כמוהו לאחריו.

כיון שנשתהו, קפץ ראובן מן הטנדר וניצב בין נשים, ילדים וקשישים דחוקים על מדרכה וחוזים בצועדים. באותו מצעד היו מהלכים שועלי‑שמשון, הם עצמם, הם ולא אחרים, ולא טירונים שעתידים לצעוד בכל המצעדים שלהבא, אלא נערים‑קשישים, מגודלי זקן פרא או חתימת‑זקן בהירה ומסולסלת ושפם עבות. וידיים לאוֹת שלהם שמוטות לשני צדי הגוף, יגעות מאד. והרגליים כבדות מהליכה ומקרב ומאימת‑חדלון מתמידה שמחלחלת באדם בקטל, שרואה שנקטלים והולכים בני אדם על סביבותיו והוא עצמו קוטל באין‑ישע, בעל‑כרחו, שחפץ חיים הוא וחפץ בחיי חבריו וביתו בעורף. ובצדן של פלוגות בחורים מהלכות נערות במצעד, חמושות מכף רגל ועד ראש. וצעדי ההולכים לא כצעדי הטירון המלמד רגליו ימים רבים להלך בקצב, כי אם צעד לאֶה מלמטה ופנים מיוגעות של אין‑שינה ואין מרגוע מלמעלה, וזיעה ניגרת מתחת לחגור הכבד, ואין מבדיל עוד בין זיעה של צמרמורת‑מורא לבין זיעת‑אפיים ממשא כבד על שכם, משא חבר או עמית, או זיעה של פריקת‑מתח בזו השלווה המשונה, באין שקיקות של רעמים ושאון והמולה וגניחה ורחש מגוּלה. ובין צועדים מתנהג המלקוח כמו בצעד מתון, כספינה החגה על מים רוגעים, טנק‑של‑מצרים שנשבה בידי ההולכים‑הצועדים וצבעו מגולף מתקלף ודפנותיו ממועכים וכרעיו מפויחים, וכולו גדול‑גוף וכבד תנועה ומעלה שאון מחריש אזניים כשמגלגל גלגליו על אספלט של כביש, וממעך האספלט ומניח אחריו חספוסים של כובד וכולו התגלמות של חוסר אונים ונביבות של צר ומתקיף בשער ושל אזלת‑יד, והוא מובל כחיה טורפנית כפותה בשרשרת.

וצועדות פרדות יגעות, מהלכות אף הן ברגל כבדה, ללמדך שנתנסו בכל אשר נתנסו בני‑אדם, אבל בלי‑דעת, בלי‑טעם, בעמל וביזע בלבד, ובמורא מוות בלבד, ובתלות של מסירות לאדם ולידו הרותמת והנוהגת בהן, להלך בשבילי ההרים, בטרשים, בחרולים ובקוצים ולהביא המשא, והפצוע, והתחמושת ואגידי‑החבישה למקום שצריכים להם, ולהביא האלונקה ואשר בה למקום מבטחים, או למקום של מנוחת עולם.

ומהלכים במצעד חמורים נושאי תרמילי התחמושת והעזרה‑הראשונה, וראשם שמוט וכבוש בקרקע ומסתפקים בניע‑ניע תכוף שמעיד עליהם שמכירים בערכו של רגע ובמבטיהם של הצופים בהם, אולם אין לבם לדברי‑שבח ולקילוסין, שחמורים בני חמורים הם, ויודעים הם להגיע לפינות שאין כלי‑רכב מגיעים שמה. והליכה חרישית זו שלהם שדרדורה קלוש‑קלוש, מכבר יצאו לה מוניטין. והולכים אדם ובהמה ברחובה של עיר בצעד של טירון ביום ראשון לגיוס, מהלכים כחפצם וכחפץ לבם ובשיור כוחם שדיו להליכה של סתם ולא של רגל שלוחה בגאון וטופפת על כביש בהדר.

עדיין לא שוֹררו אז שירי פאר לשועלי‑שמשון ולא סלסלו סלסולי נאקת שועלים בפזמורים. עדיין לא מחא איש כף למצעד ולא הטיל איש פרחים על הולכים בסך ולא היה עוד שלל דגלי חטיבות מגוּונים על מוטות של מתכת ומכוניות ג’יפ הדורות בלבנונית מסנוורת, של מפקדים וראשי‑צבא. ולא נראו עוד אנשי‑הצבא רמי הקומה מנצחים על תזמורת של צבא ומשחקים ועושים להטי‑פלאות בשרביטיהם כדרך הנכרים, כי אם חיילים גוצים, נערים שטרם גדלו וטרם התמתחו למלוא קומתם ונערות גוצות שעדיין לא נתפרקו מסירבולה של ילדות וצמות להן דקות. ובהמת‑בית נרפה וקשת‑עורף שנשתעבדה ללוחם לשאת משאו וכבדו, למדה להלך לצדו ללא צניפה וללא נאקה סרבנית ותובעת.

וניצב רימון על עמדו וסובר שרואה כל אלה הצועדים, כחוזרים זה שעה קלה מקרב שניטש אי‑שם וטרם רחצו, ועדיין פניהם מפוחמות ומלוהטות ואחוזות ירקוּת של מסווה העלים והירק וצבעי הירוק והחום אשר נמשחו בהם פניהם ובגדיהם להסוותם. ולידיהם גון האדמה השחומה‑שחורה ועורן מבוקע פה ופה בקיע של מעשה ותנועה וזיעה, כאדמת נגב שלהם.

וכל אותה עת שעומד וצופה בהולכים היה ראובן יודע בלבו שלעולם לא ישכח מצעד ראשון זה, של מדינה, ואפילו יהלכו ביום מן הימים בחוצות העיר טורי‑צבא הדורים למראה במדים ובתחמושת, בחגור ובהדר‑תפארת של אדם ופלדה, חילות ים ואויר במיטב הלובן המתבהק ושאר גוני מדים של חיילות שונים וטורי שריון וטנקים ותותחים ומרגמות וכל כלי‑נשק, באויר וביבשה, אפילו יהיו מהלכים בגאון ולקול צלילי התזמורות ברחובות זו העיר, לא ידמו ולא ישוו לזה המצעד הלאֶה, היגע של לוחמים‑של‑ממש, לוחמים בגופם, שמעולם לא היו טירונים, כי למן יום ראשון של צבא היו לחיילי זירה ולמן טיולי‑נערות בהרים ובגאיות, סיורי הדרכה וידיעת‑הארץ באישון לילה, כשכובעי טמבל לראשיהם, היו לחיילי זירת‑הקטל, וגידלו זקנם, לא לנוי ולתפארת, אלא לפי שלא יכלו להיפנות ולגלחו, והיו חסרים מים אפילו לשבור צמאם.

ואין הצועדים מתבוננים בצופים בהם, פניהם ועיניהם קדימה, והולכים כמצוּוה, אף שראויים לתת מנוחה לגופם בכל זאת הולכים בסך, לפי שראויה העיר שנתנסתה ביום ובלילה בהפצצות שתהיה צופה במלקוח שנלקח מאויב, בחיילים לוחמים, ויראה ילד רכוב על כתפו של סבא ויתחזק לב הניצבים מזה ומזה בבטחון שלם שקרוב הנצחון לבוא.

לא תכיל היריעה מספר כל אשר ראה, הבין והרגיש ראובן לנוכח המראה אשר ראה. אילו היה משיח לפני מי, נפש קרובה שתהא חובבת דבריו והרהוריו משום חיבה שרוחשת לו ומשתפת עצמה בהגיגיו, בודאי היה מוסיף כהנה וכהנה מכל שיש בלבו למראה ההולכים ולמראה העומדים. אולם באיננה היה בודד לנפשו, אץ עם תום המצעד למסור פריסות‑שלום מחבריו לבני‑משפחה ולהבטיח ש“הכל בסדר”, “לא לדאוג”, “הכל בריאים ושלמים” ו“שמחים” וליטול חבילות של מיני‑מתיקה בשביל פלוני, סיגריות בשביל אחר, מיני תרגימה לאחד ומעט דמי‑כיס לרבים אחרים ולשוב אל מחנהו.

ולעת לילה עדיין היה משתהה עמו המצעד שצעד ועדיין לא שכח לוחמים צעירים לימים ומיוגעים עד כלות‑הנפש ועדיין שמים פעמיהם ללכת לפני קהל ועדה וישישים, הגוררים רגליהם בקושי על מדרכה של עיר לחזות במראה ולהוריד דמעה שברפיון ושבשמחה למראה “גיבוריו של ישראל”, כיד לשונם הטובה.

ועוד ימים רבים ושנים היה ראובן רגיל לומר שהיתה זו שעת כושר יחידה לחזות גיבורים של ישראל, שלא לתפארת המליצה בלבד, חיילים‑קרביים של ממש, מאצל חזיתות וספר מהלכים בראש חוצות, נוגים ודוממים ואינם שועים לא לתרועה ולא לתשואה, כי כובד של עופרת יצוק בגוום, וזכר חבריהם שאינם טמון בלבם. וידי הנערות נושאות הסטן כבדות ואין אורת‑בת‑צחוק בפניהן, כי חזרו מאצל פגזים ומצור, משלט ועמדה ומטעני חבלה וחבישה.

בפלוגתו שלו מתבייש ראובן לגלות רחשי לבו, ומספר במלים מקוטעות, במשפטים מרוסקים, בדברים מפוררים, כגון:

“היה, נו – – איך לומר – – משהו, שאינני יכול להסביר ולתאר”.

ורימון היה מבויש ונבוך ברגישות יתירה שאחזה בו, כאילו לא היה הוא עצמו חייל בין חיילים.

והיה ראובן אומר לבן פלוגתו, מבאי‑קפריסין, שגויס מיד עם עלותו לישראל, ועדיין לא היה שומע עברית, ורימון מתרגם לו כל דבר‑פקודה ללשון אידיש:

“היה משהו מעין עלייס‑נשומה” (כלומר עליית נשמה), ומבטא ראובן מלים אלה בהברה אשכנזית כדרך שהיה אומר יהודי דתי בגולה בת' רפה.

“רוצה אני לומר”, ממשיך ראובן ואומר להלה, "שהרגשנו כולנו שלא מעשה של לחימה והתגוננות בלבד אנו עושים, “נישט קיין קלייניקייט”, אומר הוא באידיש, “לא ענין של מה‑בכך, סתם הגנה על נפש ורכוש שלא יבואו ויטילונו הימה, אלא ממסירות‑נפש של כלל ופרט למדינה וארץ מבלי לשאול שאלות הרבה, בבטחון בלב שאיש לא יוכל לנו”.

ומשתתק רימון, ומוסיף: “קשה לי להביע. אילו נקרית ביום מן הימים אל פרבר מגורי בעיר, אל בין היהודים שם, הללו היו מסבירים לך שבטחון זה שלהם כאילו נמזג בלב רבים והמונים שיוצאים לשדה‑קטל בשׂוּמים ממנו ומבורכים בו, שמקורו יהודי טהור וישן נושן ועתיק כאדמה זו”.

ומיד ראובן נכלם ב“ציונות” כביכול שמטיף, כמו מרצה בפני חברו, העולה‑החדש, הירוק, שחושש תמיד ושואל:

“ומה יהיה בקרב, איך אבין לשון הפקודות? ירא אני, שכאשר תבוא הפקודה לסגת, לא אבין ואחשוב שה’צַבּרֶה' פוקד עלינו להתקדם, או להישאר במקום, או אפילו להסתער, ואטיל עצמי לתוך האש, אין פייער אריין!”

וראובן מבטיחו שיהיה מושכו 0וגוררו תמיד אחריו ולא ירפה ממנו, ממש על שכמו ישאנו. והקפריסאי טוען שוב:

“איני רוצה לפתוח פה לשטן, אולם עלול לקרות עמך המקרה, ואתה, נניח, נפצע קשה, ואני נותר לבדי, באין ישע”.

ומיד מוסיף ואומר: “איני יודע מדוע, איני יכול לתפוס מלים מספר אלה של פקודה בלשון‑קודש? אינני מטומטם חס‑ושלום ויודע אפילו פולנית ומעט עברית. אולם כאשר פונים אלי בעברית של הברה ספרדית או במיני קיצורי הברות הנהוגים פה אצלכם, וכן מיני מילים שנתעמלנו ונתקשו ואבדו רכותן ופריכותן והפכו בריות מגודלות ונוקשות ובלתי מובנות, אינני מבין מאומה. שידברו מאַמע‑לשוֹן, וההם, השחורים‑של‑אויב המרגלים אחרינו לא יבינו, כאילו היא שפת‑סתרים!”

אין ראובן יכול לשנות פני הדברים, כי אם לסייע בידו לתפוס כמה מלים חשובות של פקודה ולשננן עמו ולהבטיחו שיהיה מתרגם לו תמיד כל הנאמר והמוסבר ויהיה מלמדו עברית‑של‑ישראל מדוברת ופשוטה.

“נערה היתה עמנו”, מספר הקפריסאי, “ולמדה לדבר עברית, כאילו היתה צַבּרֶה ותמיד היתה אומרת לי: ‘שמעון, אתה דבק בלשון בית‑אביך ולא תלמד עברית לעולם. אינך חפץ ואינך מניח למלים שתחדורנה לתוך מוחך, כאילו היית בוגד בכך בגירסת ינקותך’. ואמנם אמת הדבר, שהיה אבי אידישאי‑בונדאי נלהב והיה שולח אותנו, הילדים, לבית‑ספר של אידיש ומשנן לנו שזו לשוננו היהודית ואין אחרת, ולנו לשון של שלום‑עליכם ופרץ, ופרץ הירשביין ואופטושו, שמעת עליהם?”

“שמעת0י”, משיב ראובן, “וגם קראתי”.

“זה הוא זה”, למד סוף סוף הקפריסאי “ביטוי” אחד בעברית. “זה הוא זה. תפסתי ביטוי זה שנשמע כצרפתית באזני, דומה ‘לזוּאַזו’ מלשון צפרים, למדתי משהו בנעורי, אמי ידעה מעט צרפתית ופריטה על פסנתר”.

קשה לדבר עם נער זה שבילה כל שנות עלומיו ובחרותו עם פרטיזנים ביערות ונתנסה במיני תלאות, שלא באו על רימון מעולם. וכשהיה פותח ואומר מה, היה הלה רגיל להשיב לו:

“אתה מדבר כילד, דוּ רדסט ווי אַ קינד”, אף שראובן גדול ממנו בשנים ובוותק בארץ.

יום אחד גילה הקפריסאי לראובן, שמתעתד ללכת ליפו ולבור לו בית נטוש, מוכן למגורים, לו ולמשפחתו שתהיה לו ביום מן הימים, אחר תום המלחמה, כי “אחרת יתפשו את הכל, ולנו, ללוחמים, לא יישאר דבר. אנעל הדלת על שבעה בריחים”, אומר שמעון, “ואלך בכל שעה של חופש לראות את ארמוני”.

“רוצה אני”, היה אומר, “בחדרים גדולים כמו בגולה, ולא כמו כאן בארץ, חדרונים זעירים, ומרפסת גדולה פונה לעבר הים ומלאה שמש, כן שמש, עדיין אני משתוקק לשמש חמה, לאחר שנים של טחב ולחות וכפור שם ביערות. ותנור חם וגדול במטבח”.

“איזה תנור חם וגדול? כאן בארץ אין דברים כאלה”, אומר ראובן.

“תנור ענקי, כמו שם אצלנו, שרודים בו לחם ושמסובים אצל קירו המחומם בלילות חורף”.

“אצלנו כאן זה לא כך”, אומר רימון בלשון המדוברת. “אצלנו המטבח הוא חדרון קטן עם כיור ומדפים וארונות קטנים ותו לא. ואתה תקנה לך פרימוס ופתיליה והרי מטבח לכל דבר”.

“ורוצה אני רהיטים כבדים וכהים כמו בסלון שלנו, עם ריפוד של קטיפה אדומה או ירוקה וקישוטי גדילים, שמגיפים הווילאות הכבדים כדי שלא ידהה צבעם”.

“סגנון של ערביים”, מטיח לעומתו ראובן.

“ובאמת שמעתי שמצאו שלנו בבתיהם דברים לרוב ולוקחים מכל הבא ליד. ואף אני”, אומר שמעון, “רוצה ליטול חלקי, דבר של מה‑בכך”, מסביר הוא באידיש עסיסית שלו, “נאמר, פסנתר‑כנף גדול שתהיה אשתי‑לעתיד פורטת עליו כמו אמי”.

“הלא תבוש!” שיסעו רימון, “אני לא הייתי לוקח דבר משלל האויב”.

“מה אתה איסטניס כל‑כך? לקחו שם בגולה מכל אשר היה לנו, בעגלות באו איכרים לגזול כסתות וכרים ומכל טוב היהודים. ולי אסור לקחת משל אלה? כזה הוא העולם”.

“לא כזה. ולא כאן”.

“גם משלכם, הותיקים בארץ, נוטלים ונוטלים, ותיקים וצברים, מסלקים שטיחים וכורסות”.

“ייתכן שנוטלים, אבל לא לעצמם, אלא בשביל מוסדות ציבור”.

“לא נכון. לעצמם ולבתיהם”.

רימון אינו רוצה להוסיף ולהתווכח, כי יודע מה שיודע ואינו חפץ להודות במה שיודע ומבקש לעבור לענין אחר. ובוש בענין זה, בבושתם של אחרים שעיוולו.

פרק חמישה-עשר

רימון היה מחבב את הקפריסאי, כפי שהיה מכנהו, שהוא בן ארץ מוצאו ומדבר אידיש של בית-אבא. מאחר שנתנסה בימי נעוריו במַתלאות מלחמת עולם שניה ושואה ובגטו, לפני שנספח לחבר של פרטיזנים, צפון ימים מרובים בעליית-גג של גוי מידידי בית-אביו, שכוב בערימת חציר, והגויה מביאה לו מאכלו שלוש פעמים ביום, היה דיבורו כזקן ורגיל, שהכל גלוי וידוע לפניו. עם חבריו נועז לצאת אל הגבול ההונגרי, אולם לפתע, בלי דעת על מה ולמה, נמלך בדעתו ושב מדרכו, בעוד אשר כל חבריו המשיכו בדרכם ונתפשו והומתו. מכיון שנותר שמעון בין החיים בדרך-נס היה מרגיש עצמו מאז מואהב-ויחיד של ההשגחה-העליונה, המנחה אותו בדרכו לטוב לו. ואמנם זו היתה שומרת עליו מכל רע על אדמת נכרים וזרים. אולם כאן, על אדמת ישראל, עדיין לא בחנה לדעת אם תטה לו חסד ועדיין אינו יודע אם לא סרה מלחבבו ומלגונן עליו, ולכן הוא מתיירא מאד מפני פעולה של ממש, מפני מבחן, חרד מפני חזית, ומכאן פחדו מפני לשון-הפקודה הבלתי מובנת. ולכל אדם שפוגש הוא מקדים מיד שאלה: “אתה ‘צברה’?” כמו אחרת לא ידע לקבוע עמדתו כלפיו ולא ידע כיצד לפתוח עמו בשיחה. על ראובן רימון, בן פלוגתו, שמח שמחה יתירה, שאף הוא בן פולין ומדבר אידית-פולנית מובהקת ואפילו זוכר עדיין שרידי לשון פולין, שאמנם ידעה וכבר שכחה ברובה ועדיין יכול לדבר בה מעט, כשם שנשתיירה אף לשון רוסית בפיו מגירסא דינקותא, לפי שהיו יהודי פולין שליד גבול רוסיה, בשטחים שעברו מיד אל יד והיו רוב הימים בידי רוסיה, מדברים רוסית, ביחוד בני תרבות שבהם.

מובן שהיה רימון רוצה להציל מפיו פרטים על עירו שבגולה ויהודיה, אולם הלה, שהיה צעיר לימים בימי המלחמה, כמעט ילד, אינו יודע דבר אלא על עירו הוא ואך הקורות והמוצאות אותו עצמו.

ואף על פי ששונים זה מזה לחלוטין, נוטים השנים חסד איש לרעהו, ומסייעים זה בידי זה, כאילו היה ותיק מאמץ לו “ירוק” ו“ירוק” מאמץ ותיק, ורימון מלמדו מלים עבריות בכל עת מצוא, מתקן לשונו המשובשת ומעודדו לדבר עברית. והקפריסאי שמעון משתדל לשמשו ככל האפשר בשרותים קלים, ואפילו רוצה לוותר משלו ולהחליפו בשרות-מה כדי שיקבל חופשה ויגש העירה. כי טוען שמעון: “לי אין טעם בחופשה, אין לי אל מי ללכת. אין לי כאן איש”.

ומי יש לי? שואל ראובן בינו לבין עצמו. אולם שותק כי בוש בבדידותו הותיקה-הישראלית-המקומית.

ופעם אחרת קובל שמעון:

“מי לי פה ומה לי פה, לא מכר ולא מודע, רק אנשי מחנה שהיו עמי באי, וכבר נתפזרו לכל עבר, בערים נטושות. שמעתי שיש מהם יושבים ברמלה. האם רחוקה עיר זו מכאן?”

אולם אינו הולך לרמלה ואינו יוצא לבקש את אנשי מחנהו באי. ומשמזדמן שמעון לכפר נטוש ורואה מסגד עזוב, מתבונן בו ואומר: “זה ארמון מגורים שאבור לי!” וכשמעירים לו: “הרי זה בית תפילה של מוסלמים, אסור להתגורר במקום קדוש”, משיב: “מילא, אז לא פידלתי”.

או שרואה שמעון בכפר נטוש בית-קפה עזוב שתוכו עטור תמונות-קיר, מין “פרסקוֹת” דלות מראה שצבעיהן מזרחיים-מתוקים-רברבניים, מתארים נופים של ים והרים, בצבעי ורוד וסגול ושאר צבעים רוגשניים, אומר:

“יופי, אני רוצה בית כזה בשבילי. זה האולם הגדול יהיה הסלון ושם הקיטון הקטן מטבח”.

ואומרים לו חיילים: “שוטה, הרי זה בית-קפה-ערבי לשעבר, האינך רואה, הנה נשאר כתם דהה וסיד שחוק על הקיר, כאן התנוססה מקודם תמונת המופתי”.

משיב שמעון: “אז מה יש? אז לא פידלתי”.

כי שמעון כל מעייניו בבית-מגורים, בית שאפשר לאגור בו חפצים, רהיטים וכלים, לסגור על מנעול ובריח ולקרוא לו: ביתי שלי.

“יש לך בית משלך בעיר?” שואל הוא את ראובן.

“יש לי חדר”.

“חדר בלבד! ואתה ותיק בארץ? מה עשית כל הימים והשנים? אכלת תפוזים? ועדיין לא רכשת לך אַמַת קרקע ובית מגורים לעצמך? אילו הייתי אני תושב ותיק בארץ, כבר היתה לי נחלה או חוילה, או לפחות דירה מרוּוחה בבית-מידות, במרכז העיר”.

כי שמעון מחבב את מרכז העיר ההומה, את הרחוב הסואן, ועדיף מכל בעיניו רחוב אלנבי של העיר תל-אביב.

“רחוב אלנבי עליז ושמח, תקליטים מנוגנים בבתי-מסחר לפטפונים ורדיו, בתי-הקולנוע מוקפים אדם רב, דוכני הפאלאפל מהבילים. בקרן רחוב מנגן מי בכינור או במנדולינה ומקבץ נדבות, ובסוף הרחוב בתי-קפה וים. חבל”, מיצר שמעון, “שאיני יכול להשיג שם משהו ‘נטוש’, כי ‘פרקטי’ הוא, כלומר מעשי, להשיג משהו דווקא שם. שדירה שיש לו לאדם ברחוב ראשי כגון זה, היום היא דירה ומחר אתה פותח בה בית-עסק משלך”.

צעירים שבפלוגה, בני גילו של שמעון, שהם בני-הארץ, צוחקים למעשיותו של זה וקוראים לו “גנרל אלנבי”.

אימונים מדריכים את שמעון מנוחה, שהוא בקי ויודע ומבקש תמיד לדעת: “לאן ישלחו אותנו? ללטרון? צריך להיוודע!”

וראובן, יש שהוא קצר-רוח לגבי אדם זה שפגש בדרכו אחרון, שאף הוא ככל אותם שקדמו לו הוא מין אפיזודה חולפת, ואין לו בו לא ידיד ולא מודע, אלא סתם בריה טורדנית.

ולבסוף אומר לו ראובן בתשובה:

“לאשר נישלח נלך. וכי מה תועלת, אם נדע מראש, הרי בין כך ובין כך אין לשנות דבר. מלחמה, אחא, היא מלחמה”.

“מה משמע אין לשנות?” טוען שמעון, “אנו לא כך הורגלנו”.

“כאן בארץ אין הדבר כן. למקום ששולחים אותך לשם אתה הולך ואינך פוצה פה לומר דבר”.

“אתם בטלנים!” אומר שמעון, “הרי בין יהודים אנו”.

“דווקא משום כך”, מטעים רימון.

וכשיוצאים לבסוף למקום שיוצאים, אין שמעון פוצה פה והולך. ואז אומר רק מילים מועטות: “איש לא ידאג לנו ואפילו אמא אין שתזיל דמעה. מכתבים לא נקבל שנינו ועל הקבר לא תתייפח אשה. גלמודים אנו כים, שאין גלמוד ממנו. ואם נפול לשבי מזוהם של ערביים, נוכל לפלות כינים זה אצל זה”.

על מוות לא היה שמעון מדבר, כי עדיין בטח בהשגחה והיה סבור שאם ראובן עמו, הרי שניהם בטוחים שיינצלו ממוות.

למקצוע לא נזקק שמעון. לשם מה? הרי בדור שלנו, או שאדם הוא ילד, או פרטיזן, או פליט או חייל או חלל. ואימתי יעסוק אדם במקצוע? "יש מקצוע במאה הכ' “, אומר שמעון, “ישיבה במחנה. שאוכלים שם מן המוכן ואין עושים מאומה”. מקצועות שלמד שמעון בצה”ל היו לצחצח נעלים, לצחצח נשק ולקלף תפוחי-אדמה. אולם מקצוע אחרון זה ידע משכבר הימים, עוד מן הגולה.

אהובים מכל היו על שמעון החלזונים, שיושבים איש איש בקונכיה משלו. היה נוטלם מעל שיח שהיו דבוקים אליו ומצפה שיוציאו ראשם וזנבם מקונכיה ויהלכו לאטם במתינות ובישוב-הדעת וביתם נישא עמהם. “בהם אני מקנא”, היה אומר, “שיש להם בית משלהם תמיד, בית ההולך וגדל עמם. והם מהלכים במתינות ובנחת וכשרוצים להסתתר, מתחבאים בתוך הצדף ומעמידים פני ישנים ופני מתים”.

“חלזון”, היה ראובן אומר, “הרי זה עלוב נפש שאתה עלול לדרוס אותו ברגלך בכל רגע”. אולם שמעון בשלו: “על עלה ישב החלזון ולא על אם הדרך, מכונס בביתו. כזה אני אוהב, שיש לו ליצור-חי פינה משלו, ולא שק חול במשלט”.

ומשום דבר לא היה שמעון נפגע בנפשו יותר מאשר בשאלו מי מבני-הארץ: “מבין אידיש?” והלה משיב: “מה פתאום?”

“שמעת תשובה?” היה פונה בתרעומת לראובן.

“מה אתה רוצה ממנו? מנין ידע אידיש?”

“אפילו גוי שהסתירני בעליית-גג שלו היטיב לדעת אידיש מאלה?”

ראובן היה מצטער על שיח זה, שהיה שח חברו-לפלוגה שמעון, והיה טוען בינו לבין עצמו: “היאך תעשה מכל אלה עם אחד, ‘ישראל’ אחת!”

שצריכה להיות מדינת-ישראל אחת ואחידה ומאוחדת, היה בטוח לבלי פקפוק. אולם שמעון זה שיושב סמוך לו, ונמרוד יליד-הארץ ששכוב אותה שעה על ערסלו וקורא רומן-בלשי מתורגם לעברית שקנה ברחוב בפרוטתיים, חוברת עלובה וממורטטת, אינם נדברים זה עם זה אלא בתנועות ידיים בלבד. אבל נמרוד, בצלוח עליו הרוח, יודע לדקלם את “העורב” לאדגר אֶלן פו ולנגן באוּקָרִינה קנטטה לבאַך, ושמעון לא שמע על אלה מעודו. וראובן מלמד עליו זכות: “פשוט לא היתה לנער שהות לעסוק באלה, ביערות פולין הקפואים”.

וכאשר רואה ראובן שני אלה, זה לעומת זה, כאילו רואה ישראל מזה וישראל מזה, והוא בתווך, סמוך לזה וסמוך לזה, מבין לרוחו של זה ומבין לרוחו של זה, והוא דור-כלאיים, דור ביניים, דור שהגיע ארצה בעלומיו ולא בשחר ילדותו. ויש וראובן מתלוצץ ואומר שקיימים שני דור-ישראלי: מי ששר בילדותו “סלינו על כתפינו” דור של ישראל ראשונה, ומי שלא שר בילדותו “סלינו על כתפינו”, דור של ישראל שניה, דור של גולה-למחצה. ויש שעולה ארצה בבחרותו ולשון זרה בפיו ועובר שבעה מדורי התאקלמות, עד שנולדים לו בארץ בנים והם שרים “סלינו על כתפינו”, ואז הוא תושב ותיק בארץ.

וכיון שראובן לא זכה עדיין לצאת בערב חג-הביכורים ולחזות בבנו או בבתו, עטורים פרחים ושרים בכל עוז: “סלינו על כתפינו, ראשינו עטורים, מקצות הארץ באנו, הבאנו ביכורים”, ששרו ילדים עוד בשנת תרפ"ה, מרגיש עצמו חב לזו הארץ, ועדיין הוא כמי שלא היכּה שרשים ולא בא בברית עם זו האדמה, ביכוריה ופריה.

לשמעון – קשה לו להסביר דברים כגון אלה, וקשה להסבירם אף לנמרוד. כי כל אחד מהם בבחינת מחנה בפני עצמו, משל שני תחומים בדוּלים ומותווים כהלכה ואינם מזדהים זה עם זה אלא בשעת סכנת-נפשות, שמצילים זה את נפשו של זה וגוררים זה את זה ומסייעים זה בידי זה ומוכנים להקריב נפשותם זה תחת זה, באשר שני יהודים הם הלוחמים למען ישראל ובאשר שני בני-אדם הם וחייבים זה בחיי זה.

אולם בעתות של פנאי קצרות וחטופות, בעתות של הפסקה קלה בין מעשה למעשה, כבר פרושים זה מזה, אחד מפזם שיר-עם פולני נדוש ושני מזמר “בערבות הנגב” נדוש כבר אף הוא. וכששמעון רוצה לעשות נחת-רוח לנמרוד מזמר או מפזם “התקוה” – ומרעימו שבעתיים, שכן אין נמרוד סבור שרשאי אדם וחייל לצחצח נעליים ולפזם המנון מקודש ושלא בעמידת דום. ולא ניחא לו שהוא עצמו שכוב, באותה שעה, ומיד נותן מבטים גנובים ובוטים בשמעון, והלה אינו יודע מה רעה עשה לו לצברה שמתרעם עליו שהוא מפזם שיר עברי.

“מה יש, אסור לי?” הוא אומר, “התקוה שייכת לו לבדו, לו ולא לי? כלום אינני יהודי בישראל ממש כמוהו? ראו נא גם ראו, יש לו מונופול על התקוה!”

וראובן משתדל להסביר לשמעון, שאין נמרוד מתרעם על שמפזם שיר עברי, אלא על שאינו נוהג בו כבוד ודרך-ארץ כבהמנון ומפזמו בשעת מלאכה ולא בעמידת דום וכי אין נוהגים בהמנון מנהג של שיר-עם או פזמון של סתם.

ואז גוברת חמתו של שמעון והוא אומר על נמרוד:

“אַנטיסמיט, זה הוא מה שהוא”.

“מה אתה סח?” קורא ראובן.

“ראה נא את זקנו הבלונדי ואת שפמו הבלונדי המזדקר ועיניו המזרות חימה. לקחתי ממנו את ההמנון שלו, שלו ולא שלי!”

ויש ושמעון אפילו מרחיק לכת ואומר על נמרוד: “מין אַנטיסמיט שלא הייתי רוצה להיפגש עמו בשדה-הקטל. הוא ושכמותו יניחוני באשר אני, פצוע וזב דם, ולא יגררוני למקום מבטחים, באשר יהודי גלותי אני ולא משלהם”.

“מה אתה מדבר? נמרוד הוא נער טוב, טוב-לב ויהודי טוב. ובשדה-הקרב יהיה מוכן למסור נפשו עליך, כשם שעושים כל חבריו שמקריבים עצמם למען הציל את חברי פלוגתם”.

“כן”, טוען שמעון, “למען הציל את חבריו בני-הארץ, אולם לא למען יהודי כמוני, מן הגולה”.

ואז גובר כעסו של ראובן והוא אומר שאם ישמע עוד פעם מפיו דברי בלע כאלה על נמרוד ועל חבריו, דברים שאין להם שחר, כי הוא ראובן, יודע ומכיר לבו, מסירותו ונאמנותו של נער כנמרוד, יפסיק כל קשריו עמו, עם שמעון, ויניחנו לנפשו, שגרוע הוא מגוי, הממלא פיו דברי נאצה על יהודים.

ואז רואה שמעון שגדש את הסאה ואומר: ייתכן שהוא טועה, אולם כזה הוא הרושם. וכבר ישתדל ללמוד לזמר “בערבות הנגב” אם זה מותר לו, ואם אין זה פוגע ומעליב אותן ערבות רחבות ידיים שעדיין לא ראה בעיניו, שיהא הוא, עולה מן הגולה, מפזם עליהן בשעת מלאכת צחצוח נעלים ומירוק הנשק.

אולם עד מהרה לומד שמעון לפזם לא רק “בערבות הנגב” אלא אף “באַב אֶל-ואד”, כמובן, ללא מילים, כי אם המנגינה בלבד, משובצת פה ופה מלה אחת או שתים והשאר מין המהום הדומה למלים עבריות, כדרך שעושים ילדים קטנים. ומעיף שמעון מבט בנמרוד ובאילן ובדני, אם שומעים הללו שהוא כבר זמירות חדשות בפיו, והולך ומתאקלם ביניהם. וכשיוצאים למקום שיוצאים, אל יריות ופגזים, משתדל שמעון שיהא סמוך דווקא אל נמרוד, בלי דעת, שכן בוטח בו יותר מאשר בראובן ובכל בן דור-כלאיים אחר, שיש בלבו של שמעון אמונה משונית בנמרוד והוא נותן בו מבטחו כבגיבור-חיל, וכמו נאמנו עליו דברי ראובן, שיהא נמרוד מסוכך עליו, על יהודי מגלות, בכל פגע.

ותלות זו שנתלה שמעון בנמרוד, שתחילה היתה בלתי מובנת לראובן, שהנה צופה שמעון בנמרוד ומחקה כל תנועה שלו והולך בעקבותיו ונושא אליו עיניו כאל רבו ומדריכו, תלות שנדמתה לו טורדנית ומשונית למראית-עין, הלכה ונתחוורה לו משהלך שמעון ונשתעבד לקסמו של זה הנער, בן-הארץ, שמצעדו גמיש וקומתו זקופה ומדלג בנעל כבדה ומסומרה כנער-רועים של נכרים.

ולא ששמעון רצה חלילה שיהיה נמרוד כופר נפשו בקרב או בשעת סכנה. שלא היה שמעון מבקש כלל להעמידו בנסיון כגון זה. אלא שכבר היה מרגיש בו, שלא יהא מניחו במקומו בלא ישע אלא גוררו על שכמו כל עוד כח במתניו, כדברי ראובן.

ולעולם לא אמר נמרוד שוב “ספחת” זה הבחור המהלך בעקבותיו, כי אם אמר לו בכמה מלים של גרמנית שלמד מפי סבתא, שאין להתיירא, הערבי הוא פחדן גדול וינוס מנוסת רכי-לב, אם יתגלה מארבו.

וידע נמרוד שאמר מה שאמר, מלים של סתם, אולם בתמימותו הרבה לא ידע כיצד יחזק אחרת לב פרטיזן שבפרטיזנים וזה עוד מעט-קט והוכיח לו, לנמרוד, אומץ-לבו ועוזו, אף שהיה מעמיד פני ירא וחושש לנפשו, וגילה שנהירים לו כל דרכי גיחה ממארב והסתערות של פתע ומעשי-חבלה. רצה הנער נמרוד להראות מבינוּת וידיעה בדרכי הערביים, שהוא בן-הארץ חייב להכירם כהלכה, שכאילו גדל ביניהם אף כי למעשה לא פגש אלא מועטים שבהם שהיו מוכרים ירקות מארגזו של חמור טעון, ואוספים זבל ברחובות העיר, או עוברים עם שיירה של גמלים או מתפרעים מעבר לתחומי עיר-מגוריו, והוא קורא על כך בעתון, כי עדיין הוא אז ילד.

“אתה מבין, הערביים הם מין אנשים – –” והוא מסביר דרכיהם מפי השמועה ומבדיל בין מצרים וירדנים וסורים ועיראקים ואפילו סעודים ותימנים, וכל אשר יודע למד בספר של גיאוגרפיה בבית-הספר.

ושמעון מקשיב רב קשב, מששומע על מֶכָּה ומדינה, שתים ערים קדושות, ועל בגדד ודמשק, וראובן מגחך לעצמו למראה הנער המתרברב בידיעות שלו, האומר שהצטלם פעם אחת תחת עץ חרוב עם ערביים עוברי-אורח בטיול שערכו לכפר-עציון והוא מכיר ויודע דרכיהם ואפילו סר לאוהלים של בדווים במדבר.

ואוזן כרויה זו שמצא נמרוד הנער אצל שמעון הבחור, אף שמדברים בתנועות יותר מאשר במלים, לא היה מוצא נואם ברוּך-כשרון בשום קהל ובשום עדה. כמו נפתח לפני שמעון עולם חדש, עולם מזרחי של אלף-לילה-ולילה, שהרי לא למד גיאוגרפיה בארץ בבית-ספר עברי מתוך ספר של טֶמֶס “גיאוגרפיה של ארץ-ישראל ושכנותיה” ולא נצטווה בכיתה ה' של בית-ספר יסודי לכתוב חיבור על הנושא “נסיעתי למכה ולמדינה”, כמו שנצטווה נמרוד.

ואז גילה ראובן, ששמעון מעדיף לשמוע כל הדברים הללו מאשר להשיח בעיירה שלו ובגולה. כי היה צעיר מכדי לקלוט מנועם של חיי עיירה ובית, והיה מבקש לנשות כל אותה אימה וכל אותן תלאות ולשמוע מפי נמרוד על מעשי גבורה של שומרים בארץ. פעם אחת מצא ראובן את שניהם יושבים זה אצל זה על הקרקע ומספרים בתל-חי, ונמרוד מלמד את שמעון פרק בחלוציות, מספר בקדחת וביתושים ומלמדו פרשה של ציונות. כיצד היו מדברים ביניהם השנַים קשה לדעת, שהיו מסתייעים בכל מיני מלים שבעולם ובכל מיני תנועות, ודומה ששמעון למד יותר עברית מפי נמרוד, מאשר מפי ראובן המלמדו לקח בלשון, שכן היה מקשיב לנמרוד יתר קשב והיה מתאמץ לקלוט כל מלה חדשה שיוצאת מפיו.

ולפתע כאילו הוצא ראובן ממעגל של אלו השנים והיה מחוצה לו, יחיד ובודד ויודע כבר כל שיספר זה וכל שיספר זה דברים ידועים לו, ושוב הוא יחיד ובודד לנפשו, בין ישראל זו לבין ישראל זו והוא ניצב בתווך, עדיין צעיר-לימים, אבל קשיש מאלה ומסוּבּל בגלות ובישראליות כאחת ואינו מוצא לו טפח אדמה להציג עליו רגלו, מלבד משלט שנשלח שמה לשבת בו, מול רמה חולשת של אויב, שבו מציג רגליו הכבדות ומוצא נוחם, שזכה להיות לוחם בין לוחמים לישראל.

פרק ששה-עשר

כל אותם ימים של קרבות והפוגה ושחרורן של ערים, יפו, חיפה, צפת, פריצת הדרך לבירה בפעולה של נחשון וסלילת כביש-הגבורה וימים קשים מלפני י"ט באייר שנפלה ירושלים העתיקה, כל אותם ימים לא שמעו על ראובן דבר, לא ריעיו ולא מיודעיו ואפילו לא עטרה. כאילו נעלם ראובן רימון ואיננו. אפילו לא היה סר לחדרו הנאה לשעות מספר של חופשה. ממש נמוג כלא היה. אפילו נזדמן מי מבני-פלוגתו לעיר, לא שלח בידו פריסת-שלום לאיש, כי סבר שאין טעם בדבר, שמא יגלה לבו, שהיה תולה מפלה של ירושלים עתיקה בשהיות יתירות שלו, ושל הרבים, ויצחקו לו. ודי לו בעגמתו ובאבל-יחיד שערך לעיר בלבו, וכאילו אָשַם לה הוא והרבים שהתמהמהו במעשה.

שמע על ראובן רק אותו מלמד-תינוקות עני בירושלים, שלאחר פריצת הדרך לבירה שלח לו ראובן חבילת מזון וסיגריות, שיחייה נפשו ונפשות בני-ביתו.

עד יום ראשון של עצמאות במדינה שהוחג ברוב שמחה וריקודים בחוצות עירו לא בא ראובן כלל לראות מקום-מגוריו בעיניו שלו. ומכאן סיפורים שונים שהיו מספרים בו ותעלומה אשר הליטה כל המוצאות אותו. יש שאמרו שהבקיע עם מבקיעים דרך לבירה. יש ששכחו חשבון הזמנים ואמרו שנשבה עם יהודי-העיר העתיקה בבירה והובל לשבי ירדן, כי היה בפלוגת המחץ שהצליחה לפרוץ דרכה לבירה העתיקה. ואם כי ידעו המספרים שמבחינת סדר הזמנים לא ייתכן הדבר, כי כבר היתה חסומה הדרך לבירה בשעה שנתגייס ראובן, וכי נתגייס לשרוּת רק עם קום צה“ל, ולא היה כלל בפלוגה של פלמ”ח שפרצה שם הדרך, בכל זאת נשבע המספר שראה שמו ברשימת הצלב-האדום שפירסם שמות השבויים בירדן, ודווקא בקרב שבויים של העיר העתיקה.

אחרים הגדילו בגוזמה-אין-שחר, שהלך עם שבויי גוש-עציון למחנה-שבויים בירדן, כי כתב מי שכתב במכתב משם, שהוא יושב עמו. אחדים העידו, כמעט נשבעו, שראוהו בישוב-ספר שבדרום, שנאבק עם מצרים, וסופו שנעזב, והיושבים בו הצליחו להתחמק ולהימלט משם ולא לפּוֹל בשבי. והוא, ראובן, בא שמה עם תגבורת של חי"ש ונפגע בהלם והיה שרוי בבית-חולים ושכח זהות שלו, כי שאון הפגזים נשתהה באזניו. ועוד הוסיף המסַפר ואמר ששמע זאת מפי רופא צבאי, שאמר כי אין איש שואל לראובן וכי אין לו קרוב, ונשכח מלב, והוא מכירו לפי קלסתר פניו בלבד.

אחרים סיפרו שבא ראובן עם תגבורת חי"ש ליד-מרדכי ויש ששמעו עליו שיושב בנגבה הנצורה, ויש שסיפרו שנפצע בחזית לטרון הקשה ורבת הדמים. אמר חבר שלו אחר: “לא נכון, שמעתי, שראובן היה בשיירה פורצת ליחיעם ונפצע”.

משום-מה ייחסו לו לראובן לפתע מעללים ממעללים שונים, כאילו ראו בו מאז שסופו להיות פורץ ולוחם ובן-חיל ומשתף עצמו בכל עלילות הגבורה של קוממיות בבת אחת.

בידוע שהבריות דרכם להגזים. ביחוד מגזימים יושבי ערים שמפיצים שמועות לפנים משמועות, לפי שיורדים ברצוף למקלט ויושבים שם שעות ארוכות ומבלים בשיחות של סתם והולכים-רכיל, והכל כמובן מעניינא דיומא וממעשים של קרבות ופריצת דרך.

ואמר מי שאמר, שלא היה תמיה כלל אילו שמע שראובן הגיע לאילת, שהוא איש בעל טעמים משלו ויהיה רוצה אולי להגיע ראשון לים-סוף ישראלי, וללקוט אלמוג או קונכיה שמעידים עדיין על משה רבנו ומעשיו בים-סוף, או שיהיה רוצה לראות שם מכרות נחושת של שלמה. הכל אפשר. שהרי באה על האיש רוח אחרת ועזב כל אשר לו והלך בהחלטה נחושה לעשות למען ישראל.

לא אחת ביקשה עטרה את רזי, שימצא היכן מקומו של ראובן כדי שתדע היכן הוא משרת ומה שלומו ותוכל לשגר לו חבילה של מיני-מתיקה, ואם נפצע חלילה, שמה הוא זקוק לסעד, כי הרי “אין לו נפש קרובה בארץ”.

אולם רזי, משנעשה מפקד בצה"ל, אם כי לא שר-צבא-של-ישראל, עליון מעל-עליון, כפי שניבאו לו, שוב לא היה לו פנאי לעסוק בקטנות, שכן סבר, אפשר יישלח לרודוס, ואולי יהיה ממונה על פעולה בנגב הרחוק, ונעדר רוב הימים מביתו ורק שולח מכונית להביא את עטרה למסיבה או לחגיגה באי-שם, מסיבת חג או מועד ותו לא. הנה מתמנה רזי לזירת קרב אחת והנה לאחרת, ומתרוצץ במה שקורים “קומַנד-קאַר” ממקום למקום, טרוד במבצעים, זו המלה המחודשת, ונוחם גדול אוכלו בלבו פנימה, שלא היטיב לשמור על עטרה, שלא תארע לה תקלה בפרי בטן בערב המדינה, בימים של צליפות על העיר, ושלא תהיה מוטלת ימים רבים חולה על משכבה. כי היתה עטרה מהלכת בימים של צליפות ברחובות עירה, אצה לעבודתה, או לתחנה שבה מכינים הכריכים לאנשי השורה, וברקי צליפות מעל לראשה ברחוב של תחום גבול בעיר השכנה, ובבהלת-פתע קרה לה מה שקרה. והיו שניהם רואים בו, בילד שלא נולד, קרבן של מלחמה, קרבנם.

עוד בימי צליפה שקדמו למדינה היה ראובן שומע ניקושי הצולפים מן העיר השכנה, על פרברו, ומתרה בעטרה שלא תהא מהלכת שם לרגל צרכי המגן שעוסקת בהם. ורזי מתרה בשניהם ואומר שחייבים אזרחים להיות זהירים יותר מחיילים. שנשקפת להם סכנה גדולה יותר. וכיון שהיו הפרברים בטווח הכדורים, שהגיעו אפילו למרכזה של העיר העברית וננעצו בתריסי בתיה, היה אומר לעטרה שתסלק ידיה ממעשה הכריכים ללוחמים ותניח המעשה לאחרות, שאינן במצב שלה. אולם עטרה, לא לבד שלא פסקה מזאת אלא שעוד היתה הולכת ומטריחה עצמה להעבירם למקום ריכוזם ומשלוחם לעמדות וחוזרת ובאה ומהלכת בכל מקום ומקום, ברחובות של ספר וגבול עם העיר השכנה. משום כך מצאה ראובן שבא לראותה לאחרונה, בקום המדינה, שוכבת במיטתה, אכולת נוחם וצער. משרווח לה מעט, החלה יורדת למקלט, חיוורת פנים וחולנית למראה. ובימים אלה כמו נשכח ראובן מלבה כליל.

משחזרה לאיתנה, החלה מהרהרת בראובן שנעלם ואיננו ואין שומעים עליו דבר. וראובן לא ידע, אם יש לו דורש. אולם דומה עליו כאילו ניתק עצמו מעל כל עברו, והיה מבקש להחל בחיים חדשים במדינה חדשה, ששוב לא יהיה מתחכך בצדם של דברים ודרכים, אלא מהלך בשתי רגליו על אם-הדרך, דרכו שלו. וברגעים מועטים שהיה רשאי להרהר בו בעצמו, היה מבקש עדיין לעשות מעשה בדרכו הצנועה, שאין היא דרכם של אחרים; מלבד מעשה המלחמה שעוסקים בו הוא וכל הסובבים אותו, ביקש למצוא תיקון לעצמו ולחייו שיהיה בהם משום מופת ושלמות בזעיר אנפין ויהיה לפחות נשכר ויוצא ידי טעמו הוא.

היה שוהה בשנות המלחמה במקומות שונים, לאו דווקא אותם שהזכירו הדוברים בו, אלא זירות ועורף ומחנות-של-צבא ונקודות ומשלטים שונים, ולימים כאשר שהה בעמק יזרעאל, היה נותן עיניו באדמה מבוקעה, בהרים דוממים בירכתיים, מחשב דרכו מראשיתה, ואומר למי שאומר: “כאן נדרש כל אחד לחשב דרכו מראשיתה, שמא טעה, שמא אכלוהו החיים וחיו אותו במקום שהוא יחיה אותם. ושמא הנחהו גורלו בשבילים לא לו?”

מנוחה שנזדמנה שמה במדים של חיילת אמרה לו: “אתה עודך מתפלסף? זוכר ימים שישבנו שם בתפקיד? בשדה הנרקיסים שעל חוף הנהר, ורגלינו בוססו בבוץ? זוכר?”

פגש אותה בנשף של חיילים והיתה רוקדת עמו ומפזמת מנגינת-כושים הילולנית, פיזום חוטמני-חושני ושרויה עמו כאילו היה כלל גופה הסומא מגשש דרכו אליו, אל גופו שלו ומזרימה בכל ישותו תחושת בשרים כבדה, מתרווחת ומתפשטת עד שממלאה פרקי אצבעותיו, האוחזות בידה האחת, ויד שנתונה על מתניה כתופחת מבּשׂמוֹ של שאֵר מתלבה בלהבת גלמודיותו, וירא את ערירותו החרבה.

סכסופון נתייבב בנהי כיסופים בדויים-מן-הלב, ולא מלב אל לב, כי אם מפה ללחי, מחזה אל חזה, ומתניים וגזרה כולה טומנים ערגת-גו לופתת בערוות פיתוליה-פיתוייה. אולם גדול של צריף ריקודים היה שרוי באפלה-למחצה כי האפלה בחוץ ומסכים מאפילים על כניסה. ושמעון, אשר קנה לו שם גיבור בגיבורים, פרטיזן לשעבר, שההשגחה-העליונה נוטה לו חסד אף על אדמת ישראל, מחולל עם חיילת גוצה ממושב של חקלאים ותיקים, ישובה לו על זרועו ומניפה כמעט בחלל האויר. ומפעם לפעם סוחפה, כמטלטלה מעל קרקע ומנשאה אל על, כאילו היתה עולה כפורחת, והוא כגבעול לעלי כותרתה ולתלתלי פשתן שלה.

נמרוד מרקד בקצב מחושב ואלס של “עץ הרימון נתן ריחו” בקצב כמונה “אחת, שתים, שלוש, אחת שתים, שלוש”, ובידיו אחות-רחמניה קטנה שהגיעה מפולין דרך צרפת ארצה וקוראים לה גינה, ודאי גיטל לשעבר, חושב ראובן. קטנה ודקת גו היא וכולה אובדת ונעלמת בזרועות פשׂוּקות ומרוּוחות של נמרוד, שמניח לרוחות שפיים להלך בינו לבין בת-זוגו, כאילו היה מטלטלה בערסל-ידיו והערסל עשוי רשת-כברה, פתוח ומגולה לעיני כל. ואין השנים שוהים כלל זה אצל זה ומחוללים: “אחת, שתים, שלוש, אחת, שתים, שלוש”, ונמרוד מונה ומהרהר באורית בת-כיתתו, בבית-הספר, שברקדה עמו בבואו לחופשה, מכניסה לקצב זה של אחת, שתים, שלוש, מיני קצבים משונים המטפחים על פניו עד שמיטלטל עמה יחדיו כארבה זה הנישא ברוח קדים והוא חשרה אחת גדולה של נפנוף כנפיים ורודות, נרקמות על שמים כיריעת חוּפּה ורודה על אפיריון של תכלת. ואורית משלחת בו הקצב הנאות, הרצוי, בנימים של מגעי אחיזה זערורים-זעירים, באים ונעלמים בחטף.

ועוד מעט ומנוחה, נערה-נער, כבר אינה מפזמת זמר של כושים וקשובה ומטה גווה לגוו של ראובן, מזמררת תפילה של תחינה ועבדות חרופה כשפחת קדמונים השוטחת חמודותיה למרגלות שועים. וראובן צוררה ככונפה וכונסה אל בין בתרי שאֵרו. ועם שיודע בלבו שאין זו הנערה נערתו, שעדיין עתיד לפגוש, ביום מן הימים, ויעתיר עליה כל המיית-נפשו, מתרצה למנוחה נערה-נער, באשר שניהם בני-אנוש הם, עלם ועלמה, ומכפר בעתרת לטף על עתרת ליבוב שבלב, שאין בידו לתת לה.

ומשמושכת אותו מנוחה אל מחוץ לאולם-של-צריף, להאפלה סומאה ואדמה בקועה וחרורה מתחת לרגליהם, שחורה משחור, ויושבים על קרקע נוקשה מחרבוני קיץ, ומנוחה מעטרת במו זרועותיה ראשו, אינו מנשק לה, שכן לא זו הנערה נערתו. ויושבים שפופים ומפותלים זה אצל זה, כארוגים יחדיו, ראש אל מותן, ומטוענים זה מברכת זו, ואחוזים פליאת אדם על אדם, אדם על חוה, וטורדים בהמיית-גוום מדווי בדידות יתומה הרת יאוש ואכזבה. וזבול שבלב, דביר קינונן של תעלומות-אהב הלוּמות כיסופים, כאטום וחתום ונס בפני עירטולו של שאֵר אדם.

ומנוחה נוטלת מלוא לוגמיה מנחת-יחום ויודעת שאין לבו אליה.

פרק שבעה-עשר

יום אחד נזדמן ראובן החייל לחיפה העיר וראה שם נשים וילדים, בני ישוב של עמק-הירדן שנעזב, ונקודתם עלתה באש, והיה שואל על אחד, נחום נר, בנו של ר' שלמה “אומר התהלים” שהיה מזדמן לפעמים לפרברו והיה גא תמיד בנקודתו ובבננות שלו ובעתיקות שמצאו בה, שיש לה כבר בית-נכות קטן משלה, והיה מתברך בכל בנייניה ומשקה. והיתה זו רק אמתלה לשאול עליו, ובאמת רצה לראות את כולם, את חבריו ולא אותו בלבד. והוא כמובן לא היה, ונשתהה ראובן קצת בין הילדים ושמע לשיחם והיה רואה עצמו אחד מהם, כאילו נקודתו שלו נעזבה, והיתה למשיסה, אם כי קיימו בה התושבים מעשה “אדמה חרוכה” כשגור בפי הבריות, ביטוי שאול ממעשי רוסיה במלחמתה עם הגרמנים שאז העלו התושבים עצמם כל אשר להם באש, לפני צאתם. והיו בני נקודה עזובה יושבים ולבם דואב שאוכלים מתנובתם של אחרים ולא משלהם ומיותמים ממשקם. שכל גאוותם עליו, וכמוהם כפליטים של ספר, אף כי לא פליטי-חרב סתם, אלא מפוני מלחמה קשה ועקשנית ויודעים להחזיק בשלח ואמנם החזיקו בו עד שאפס סיכוי ועזבו מקומם.

וביפו נכנס ראובן אצל שרידי עציון הגוש, נשים וילדים, כי הגברים נפלו או הלכו בשבי, והיה ראובן מבקש לעשות למענם כל שבידי אדם לעשותו, בידי יחיד, שלבו מתמלא ודואב ורואה ילדים ללא אב ואשה ללא אישה, יתומים ואלמנות, ורוצה לרתום עצמו בעבודה מפרכת ולעשות במו ידיו לרווחתם של אלה. וחפץ רימון להקים גדוד של עמלים, שיהיו מקריבים כל אונם, ממלאים מחסורם של שרידי הגוש, ומפללים עמם לפלא-אב.

אולם לעצמה של מציאות לא היו לו לרימון אלא שתי ידיו והיה כפוף לשרות כמו שהיה כפוף מקודם ל“שורה”. ולא לו להקים גדודים וחטיבות של מתנדבים מנדיבות-לבם, ויש עליו ממונים, להמציאו לשדה-הקטל או למשמר-של-כיבוש ולכל תפקיד אחר של ימי קרבות.

באלה היה מסַפר בפגישות עם מפונים ועם מיודעים, אולם במעשי הקרבות והלחימה לא היה מספר, ואפילו לאחר מכן. סלדה נפשו מדברי רהב, הרפתקאות, ומעללי-מלל של רבים ממגויסים ומשרתים כמוהו בצבא של ישראל. כל המוצאות אותו, בשריון ובג’יפ, במשאית נושאת חיילים, במשלט ובעמדה של ישוב, בישובים של ערבים ובערבה ובהר היה רגיל לפטור כדרכו של מקרא שאומר: “הלא הם כתובים בספר דברי-הימים”, ולהניח לרושמי רשומות מעשים ומעללים שהיו בשדה קטל ובישובים. היה סובר, שלא עת סיפורים היא, ומוטב להניח מעשים שהיו לו או שהיה מדמה שמתארעים לו לסיפור לנכדים שיהיו, או לא יהיו לו, ביום מן הימים, אם יאיר לו מזלו ויוותר בחיים.

ולכן נודע אך מעט על מעשי ראובן רימון במלחמת הקוממיות לישראל. ולא היה קובל על דיפלומטיה של ישראל ומשיא עצות, כדרך תושבי פרברו, לראשים ולראשי-שרים, למפקדים ולראשי-צבא, ולא תובע להדביר סיני וגולן, מואב ושעיר, ולא עזה או שכם, אלא מניח אסטרטגיה של לחימה לרזי וחבריו, שתפארתם עוד ממעשי “השורה” ויש ממונים עליהם לקבוע גבולות למדינה ותחומים לצבא לחדור לתוכם או לעמוד מלכת. ואם שמע מבין אנשי-צבא מתרעמים ואומרים: יכולנו להגיע עד תעלת ים-סוף של מצרים בדרום ועד דמשק בצפון, אבל ‘הזקנים’ לא נתנו", היה ראובן משיב: “ודאי יודעים את אשר עושים, היושבים ראשונים במעלה”. “גבולות כגון אלה לא יכּוֹנו”, מתמרמרים רבים, “היאך אתה מגן לאורך-ימים על גבול כגון זה שהוא פרוץ ומפותל ועד ירדן לא יגיע”.

משיב רימון:

“עוד חזון למועד ולא עלינו המלאכה לגמור”.

שכן הוא עצמו כבר עולץ במדינה כמות שהיא, אפילו צורה משונה לה, ובלבד שתהא בירתה בירה של ישראל, ירושלים שמה, ויהיו לה גלילים של צפון, נגב של דרום, עד בואכה אילת ועמקים של יזרעאל וירדן וכנרת וסדום של ים-המלח ומצדה.

ובלבו חולם כל חייל וגם ראובן על שביתת-נשק, שיהא חוזר לביתו, אל בית של שמש, ולמלאכתו, שכבר רואה בעין שעבודה של שלום לא פחות גדולה מעבודה של לחימה, שכובשת ועדיין אינה מבצרת. וככל שהיה ראובן בודד ונשכח יותר, האמין יותר בפנימו של לב שהמלחמה תתם והוא, בנודו על פני הארץ, יפגוש אותה, את נערתו שלו, שכבר עלתה או תהא עולה ארצה או נולדה בכאן, תבוא מאי אשר תבוא. ואולי עצה בפיה כיצד יעשה הוא חלקו, לא בלחימה בלבד, אלא במעשה רב של ממש, בימים של שלום ועמל. שכן כל שעה שהיה מכלה לבטלה, היה רואָה אבודה ללא-כפרה, אפילו היא אחת בשרשרת של שעות בטלה מאונס, כמארב או צפיה במצפה, או עמידה על המשמר, או משמר-של-שבויים, או שהייה בספר מותקף והפוגה של קרב, או בידור שמבדרים עצמם אנשי-צבא, כדי שתהא דעתם מזדחחת עליהם וכשרים יותר למאמץ של לחימה.

משהלבישו את רימון בצבא אפודה-של-חאקי אמריקאית הנושאת על בטנתה כתובת זעירה חבויה בלשון אנגלית “לגיבורינו בישראל”, היה בוש ונכלם, לפי שאינו רואה בגופו גיבור אלא אחד ישראלי, בחור הממלא חובתו אם מעט ואם הרבה, כפי הצורך וכפי כל חייל בחיל, ומה הוא ומי הוא שיהיו יהודים של תפוצות משגרים לו מעבר-לים “אפודות-זרי-דפנה” כגון אלה?

“גיבור של ישראל”, נתלוצצו הוא וחבריו, שלדעתם היו גיבורים טמונים כבר באדמה או שטרם נטמנו ואבדו שרידיהם או לא נודע גורלם. היו ל"ה גיבורים שלא לבשו אפודות של גבורה, וגבורתם שׂלמה לגופם.

בושה זו שנתבוששו ראובן וחבריו, לא באה להם על שום שלא ישבו רוב ימי המלחמה בין מוקשים ופגזים, על משלטים ממוּקשים ובדרכי-מארב, אלא עם שהיו בכל אלה לא ראו כל גבורה בעין, אלא מפי השמועה שמעו על מעשים הנעשים במרחקים שלא בטווח שלהם. שכן הם עצמם, אף שהיו ניזונים לפרקים בצמצום, ונמים כמה שנמים, פעמים מעט מן המעט, הרי היו חיים מעין חיי יום-יום, במין משטר צבא ומלחמה שכבר נקבע וקיבל צביון של קבע, ויראה שהיו יראים הפכה קבע ולחם-חוקם, ןלא היו מהרהרים במעשי גבורה אלא עושים כצו לבם וישרם, היום כשעודם בחיים ומחר כשנותנים נפשם תחת נפש חבריהם, ללא צל של נטילת גדולה לעצמם וללא חלומות על זרי-דפנה שמוּרים לעתיד לבוא. איש מהם לא היה רוצה למות, ואפילו מות-גיבורים, כי חפצים היו לחיות ויהי-מה, אבל לא בכופרו של שעל אדמה אחד ויחיד שיישמט מידי ישראל, אלא דווקא על אותו שעל של אדמה ישראלית ממש. ומועטים שדומה רצו לחיות ויהי-מה, אף במחיר השעל הלזה, הרי היו מעט מן המעט, ודווקא הם בבוא זמנם הגבירו מעלליהם ממעללי חבריהם, שבושו בעצמם ובחרפת ויתורם, וככל שחלשה עליהם דעתם והיו חפצי-חיים יותר, האדירו מעשיהם עד כי ריפדו אדמתם, שרצו לזנחה, בגופם והיו מערבבים תלמים בדמם ובלשדם, לקיים בריתם עם זה השעל הזנוח, כביכול, שיוותר במדינה ויהיה אחד עם עפרה.

לכן לא היו גיבורים בישראל של מחנות-צבא, של פלוגות וחטיבות, אלא חיילים וחיילות, וגם ראובן מכללם, שאינם ששים לקרב, שמנחמים נפשם שיגיעו “כלים” מכלים שונים מחוץ-לארץ, ומטוסים ותותחים, ומעשה-הלחימה לא יארך ולא יישפך עוד דם משלנו ומשלהם, ותתם מלחמה מן הארץ.

פרק שמונה-עשר

כל מי שניסה להציל מפי ראובן רימון על המוצאות אותו בימים של מלחמת-הקוממיות, העלה חרס בידיו. ואף הוא עצמו היה רואה אותם חדשים ספורים של מלחמה, עם הפוגה ראשונה ושניה ושביתת-נשק, כהגירה שמהגרות ציפרי-נוד מארצות של קור לארצות של חום, שמהגרים בני-אדם בארצם הם מעולם השלום אשר להם לעולם של אש ולהט שבהרס, וחיים בזכות כדורים שמחטיאים מטרתם, פגזים שוטים, הלם שלא הלם, חורבה מֶטה שלא נתמוטטה, מוקש שלא נתפוצץ ופצצה שנתפוצצה ולא על ראשך שלך.

אילו נשאל רימון על מעשים נפרדים או פעולות נפרדות, לא היה זוכר אלא היכן נפצע יאיר והיכן נפל תדי, מתי נתערערה עליה דעתה של קציעה והיה הכרח להעבירה עוד באותו לילה למקומו של רופא, כלומר אצל רופא-של-קיבוץ שהחזיקה במרפאה עד למחרת היום ונתן לה זריקה להרגיע עצביה ולהרדימה. כי קציעה ראתה את חברה מובא חלל באלונקה.

ראובן היה יודע וזוכר ויכוח בנקודת-ספר, אם יש להוציא את הילדים אם לאו. והכריעו הטוענים לאו, כי למען הילדים ילחמו הכל כאריות, אולם באין הילדים “יתרופף המתח”. במקום אחר היה זוכר אותה אשה קשישה שבנה, מנגן מופלא בכינור, נפל בשיירה לבן-שמן. והיא באה להשקות לוחמים בתה-מתוק, כי אמרה שמוזגת תה ללוחמים כאילו היתה משקה בנה שלה.

עוד במקום אחד זכר צלף צעיר, שהיה צולף ופוגע ואומר:

“זה בעד אבא! ואף זה בעד אבא!” אביו הרופא נהרג בשיירה מירושלים להר-הצופים.

רימון היה זוכר שעות כבדות ללא תחמושת וכדור אחרון לאיש, ויראה סתומה מפני שבי של ערביים, שאינו שבי כלל אלא חדלון בעינויים. ואימת שבי זה מסמרת שערות ראשו עוד מימים של מאורעות, שעדיין היה ירא את מורא הקריאה “עליהוּם!” שבה מסתערים ערביים על ישובים בוטחים.

היה זוכר צמא וזוהמה ולחי מעלה זיפי שׂער וגוף שותת פלגי זיעה וחגור כבד, ואבישי אומר: “זה הוא זה!” כאילו לא עמד כלל לנפוח נשמתו וללכת לעולמו. כך היה רימון זוכר קטעי דברים, למעשה גורלות של בני-אדם, פצועים, חללים, או שכולים או יתומים, זוכר אבדן מנין הימים, שהימים אינם עוד שלו אלא מנין של יממות טרופות-נים וחושים ערים, וגוף תאב לשכב אפרקדן בשעה שהגזרה היא לעמוד הכן, והיה זוכר השלָכת כל אשר לך מאחרי גווך, כי “בין כך ובין כך לא תשוב”, ויציאה דמומה בחבורה דלה וברגל קלה כשתוכך חלל מרוקן שאין בו מקום למאומה מלבד הפחד, הפחד הגדול שמא תעבור מיש ללא-יש, פחד של “לא עליך המלאכה לגמור”, כלומר “בלעדיך”.

אילו היה ראובן בחור מאותם ימים ראשונים של ישיבה בטלה בבית-קפה ובית-מלאכה ודברי ליצנות וידידים ומיודעים לרוב, אפשר היה יודע לספר עניינים סדורים ופרשיות רצופות שאירעו לו ושלקח חלק בהן, מעשה של הקרבה והישארות בחיים אך בדרך-נס. ואם היה מפרט במעשה, היו אומרים השומעים: “כבר שמענו מעשים כגון אלה במלחמת-השחרור, לאלפים, כמעט לרבבות”. אמת! אבל הרי בו, בראובן, היה המעשה! שכן יצא לפעולה שהרתיעה אחרים וסוכך על מי שסוכך וחבש פצוע בקרעי כותנתו וגררו מרחק רב עד שכמעט אפסו כוחותיו, והתחנן בדמעות לפני יאיר, שלא ימות לפני בואם לתחנה של חבישה, והלה נפח נשמתו על גבו של ראובן.

ואולי לא היה מספר ראובן בהרבה מדברים אלה, בשל מקרה אחרון שאירע לו לעצמו שנפצע בהיסח-הדעת, לפתע, לא בקרב, אלא בשגגת טירון. ומשהובא לבית-חולים אמרה לו אחות רחמנית ש“פרצה שביתת-נשק”. ועדיין לא שוחרר אף לאחר-מכן והוסיף לרפא פצעו. ובושה גדולה היה בוש בפצע שפגע בו כדור של ישראלים, שכמעט גרם לו למוּת מאבדן דם רב.

מי שלא ידע המעשה לא ידע, והיה סובר שנפצע ראובן בשדה-קטל והיה מוטל יחד עם פצועים אחרים, אלא שהכל משמחלימים מתחילים לספר במעשה שאירע להם, ואילו ראובן שותק ומרגיל עצמו שלא לספר במעשיו, שמא יצוף ויעלה מאליו מעשה הפציעה שלו. ומאז היה שותק הרבה וכך משכיח אף מלבו שלו מעשה אחרון של פליטת כדור ישראלי. פצע זה של שגגה “הוציאו מכלל פעולה” בנקודה נצורה והיה מוטל תחילה במין מקלט של מלט תת-אדמתי שהיו יורדים שמה תושבים ומגינים כאחד וקרוי בפי כמה מהם בונקר. וכן משכיבים בו פצועים ורופא מקומי מטפל בהם. פצע זה שלו, של ראובן, היה מזכיר לו מעשיות באנשים שהיו פוצעים עצמם במתכוון כדי להימלט משדה-קטל ולבלות ימים של מלחמה במיטה של בית-חולים בחסותן של אחיות-רחמניות טובות יד ומאירות פנים.

וכל אחות חדשה שהיתה מופיעה לפניו, היה מתיירא שמא תשאלנו כיצד אירע לו הדבר ונפצע? וכבר היה קרוב לבדות במצוקת-לבו איזה מעשה של היפצעוּת בשדה-הקטל ובלבד שייפטר מפחדה של שאלה סתמית: “כיצד נפצעת?”

וכיון שהיה מתמהמה להשיב ונבוך, חשבו לו זאת לעניוות יתירה, שנפשו סולדת מקילוסין שעלול סיפורו לסחוט מפי השומעים ונמנע מלפאר עצמו ומעללי גבורתו. כי הרי חייל הוא ונפצע בקרב, חייל-קרבי הוא, שהובא מאצל קרבות ופשיטות.

ראובן סבר שמוכרח להמציא איזה נוסח שאין בו תפארת של גבורת-יתר ואף לא בושת-פנים ויפטור עצמו במלים מספר שאינן אומרות הרבה, אינן מהללות ואינן מתייהרות ואינן מתקשטות בנוצות של גבורה ואינן מלבינות פנים כפצע-של-שגגה. אלא שכל נוסח-שהוא של פציעה נראה לו יהיר, כאילו נטל אדם לעצמו אברות לא לו והמריא לשחקי מרומים של נפילים וגיבורים. ונפשו של ראובן סולדת ממסע-נפילים שאין לו חלק בו אלא בדימוי בלבד.

אולם עד מהרה הבין רימון, בשכבו על ערש בית-החולים, שלא הוא איש ויספר נוסח מנסחים וכי הוא לא ידע להשיב אלא תשובה של אמת: “בשגגה נפצע, בשגגה. לא בשדה-קטל ולא בקרב, בשגגת כדור שנפלט מרובהו של טירון”. ומוסיף ראובן לידום ולא נודעו הקורות אותו בחדשים ספורים אלה.

משהחלים ויצא מבית-החולים עדיין לא שוחרר, ואולם לשרות צבאי כבר לא חזר. לא נזדרז לפתוח את בית מלאכתו, בין כך ובין כך, סבר, המכונות חלודות ולקוחות כבר התרגלו שראובן איננו.

עדיין היה לו מעט כסף שחסך והיה רוצה שתהיינה מעט עתותיו בידו, זה לראשונה בחייו, ולא יחלים בבית-הבראה של צבא, אלא בקרב אזרחים, באחד מבתי-הבראה של משקים, קיבוצים וישובים של הר, שחזרו ופתחום לאחר שביתת-הנשק.

לא יצאו ימים מרובים וכבר ישב רימון במקום שישב, נותן עיניו בהרים ובים רחוק, מחלים בין שאר מחלימים ומבריא כדרך מבריאים ואין איש יודע על פצעו ואין שואלים אותו אלא: “כמה זמן אתה בארץ? והיכן אתה עובד?”

וראובן משיב או שאינו משיב, לפי הרצון. או שמשתמט מתשובה ואומר: "במדינה הירוקה הנני חדשים מספר בלבד, כלומר שנה ומשהו ועובד אני בשרות הוד מלכותו ‘דוד השני’ ", כלשון הבדוּחה של אותם ימים. ומיד רואים בו שבחור ליצן הוא, יודע זמר ובדיחה, וכיון שפצעו כבר נשכח מגופו הרי הוא מטייל, עולה בהרים ויורד לגאיות, משחק ומפסיד בשולחן של פינגפונג שבחורשה הדלילה, משוטט להנאתו במשק, ומבוכת בדידותו גדולה שבעתיים משהיתה מקודם, שהרי כבמפתיע באו עליו ימים של כמעט-שלום, של חובת מלאכה, של חדר-מגורים, וכבר חייב באורח-חיים אחר, אלא שאינו יודע מהו. והנה נמלט ברוב יראתו מישן שבעבר לבית-ציבור זה המתקרא, בית-הבראה, שדרים בו בני-אדם בצוותא, כמעט כמו בחיל, אוכלים בבית-אוכל משותף, ויושבים שנים ושלושה בחדר אחד. וככה פטור ראובן, למשך עשרה ימים, מלהתחיל מחדש בחיי עברו ומלשוב אל פרברו ואל עבודתו ואל מיודעיו משכבר הימים.

פרק תשעה-עשר

ואז אירע לראובן רימון מה שלא אירע לו מעודו. היא, הנערה, נערתו באה והופיעה. ולא שידע להשיב דבר, מנין לו שזו הנערה, ולא אחרת, ושזו היעודה לו בחפץ-לבו. אלא משראה לראשונה שקומתה כמעט גוצה, שערה בהיר ומקורזל כשל נער רך, גווה, עם דקות שבו, אבריו מרוחקים ומקורבים זה אצל זה במערכת אחת של נוי וטעם, וחמדה סמויה של מלאוּת מעט ללא סירבּוּל שרויה בעגליליות קלה המצויה בכתף, בירך, במותן ובקיבורת זרוע; וגון עור של רגליה, הנתונות בסנדלים פעורים, בהיר להכמיר רחמים כעל גלאי שיפה לו מסתור מעט וכיסוי פן תיפגם צחותו שגלויה יותר מדי לעין השמש; משראה, אור לבו. צחות של עור כגון זה היה מדמה ראובן בילדות רחוקה בפיות-של-אגדות שמרקדות לעת לילה ועין השמש לא תשזפן, שבעתות היום צוללות לאגם של מים ושרויות שם במחבוא, ורק עינו של ירח, הלוּמת אור תכלכל, יפה להן ללא דופי.

לאורה של שמש בוקר היתה צחותה של הנערה, שזרועות שלה ניבטות רובן מעורטלות משרוול קצר של חולצה הדומה למקטורן ומגלה רמז של מליאות הגו, כבוהק של חלב טרי. ועורף של ראשה, שמעליו מתנשא שערה המדובלל נתון בסיכה גדולה של נחושת ותלוי כזנב הסוס, חבוי וחוסה בלבנוּניתו בצל פאות שער דקיקות שאינן נשמעות לסיכה ומסתלסלות כחפצן ומשוות מחבוא של נוי ולובן וזהיבות בהירה, שחציה שאֵר וחציה שׂער וכל כולה אור וצל וחלקות רעננה של איילה או טלה רך.

מיד ראה שאינה בת-מערב ואף לא בת מזרח, שטעמה משובח משלהן ואיננה מגבבת סרטים של נוי-זרא, וקישורים על ראשה, כדרך בנות המזרח וצבעים של מלבושיה ערוכים בטוב-טעם ועיניים אפורות שלה מושפלות במבוכת-לב ביישנית. ואף על פי כן אינה בת-מערב, שהילוכה כבד כל-שהוא כשל בנות-מזרח, שאמהות שלהן מהלכות כל ימיהן בכרס כבדה מעיבור ומכבידה על רגליהן, והילוך שלהן נשען על כל אַמַת הרגל ולא על בהונות בלבד, ומורישות לבנותיהן הרכות-בשנים הילוך זה של אשה ולדנית, שהיתה מסורבלת מעט אף בימי עלומיה, וסירבולה נחשב לה לנוי ולחמדת-נשים.

ונעימת קול שבדברי הנערה לא כשל בת-המערב, שבנגינתה צל של ספרד ומזרח, ומעט מלים עבריות שבפיה לא כחטובות חיטוב של אבן אלא כצרופות מעשה-צורף דקיק ומסובך, מורכב בהברותיו המשתלבות יחדיו במעין רקמה סבוכה.

ולא שכל אותה עת שהיה ראובן מתבונן בה היתה הנערה חובקת ידיים. לא אורחת היתה בבית-ההבראה, אלא עובדת המהלכת עם מטאטא ביד ומכבדת החדרים הקטנים אשר נועדו לשנת המבריאים, ואכסדרות גדולות של מה שקרוי “בית הלורדים”, שהוא טוב וגדול שבבתים, שוטפת הרצפות בסמרטוט נתון על מַטה, שטובלת אותו במים של דלי, וכיון שעוסקת במלאכה, עיניה מושפלות ואינה נושאת אותן על איש.

מי אמר ללבו של ראובן שזו שלו היא, לא ידע. איש לא אמר, ואפילו הוא עצמו לא אמר. דומה, מיד ידע שהיו נשמותיהם מתגלגלות מדור לדור ואינן מרפות זו מזו. מנין לו שכך הוא, לא ידע. וכי מה חשיבות בדבר – אם אדם חושב מחשבות חפוזות או שאינו חושב כלל, אלא מתרגשים עליו ריגושים זעירים לרוב, המטפחים רעיונות של שטות במוח, ולו לא איכפת כלל. שכן לפתע נתפטר ראובן ממחשבות ומחיטוטים ומכל שהיה מטריד מוחו עד לאותו יום. נתרוקנו הגיגים ונשתבשו ונשתלהבו מאוויים ראשונים של בראשית ברא השם בריה, אדם שמה, הנמקה בבדידות ברוכה לכאורה שמגן-עדן, ברוכה ואינה מבורכת כלל, כי גלמוד האדם וכוסף לעצם מעצמיו, מצלעו שלו, שתהא חביבה עליו מעצמו, יותר מעצמו, ויהא רואה בה בשר מבשרו ומעשה יצירה של עצמו.

כך היה ראובן יושב ויוצר יש מאין, נערה בצלמו כדמותו. אין בינו לבינה דמיון כל-שהוא למראה-עיניים, אלא לעיני-רוח בלבד. ומעשה בראשית זה לא אירע לו מעודו, שמעולם לא הטריחה עצמה הוויה של טבע, בלוּמה במעשה-יוצר, להרהיב עיניו בתפארת חוה שכל חינה הוא שמשום-מה היא קרובה אצלו מאד, כמנבכי עצמו, אף-על-פי שנותן בה עיניו לראשונה בחייו.

בוא וספר לנערה זרה, שהיא אינה של עצמה כלל, אלא של מי שלא ראתה מעודה, וכי כבר הוא שותף לה בהווייתה הנפרדת, בזכות חיבה שהוגה לה מכל ישותו.

מובן שלא הרהיב רימון לפתוח בשיחה עם הנערה לשאלה מאין היא ואי-מזה באה. ורק שמעה מחליפה מלים מספר עם חברתה, בת-המשק, שהנערה מדברת עמה כביכול עברית, אולם עברית שבפיה מגומגמת ומשובשת. משמע בת עליה אחרונה היא, חשב, חדשה בארץ, שכן נערות צעירות מרגילות לשונן לגלגל עברית על נקלה וזו עדיין בולעת הברות או מסננת אותן מבין שיניה שלא לצורך ומסתייעת יותר מן המידה בגרונה.

ועד מהרה ורימון כבר מקבץ פרטים על פרטים, שהנערה בדל של “קיבוץ גלויות”, בת-מעברה מעיר החוף הסמוכה. מבריאה שפתחה עמה בשיחה בחדר, בעוד זו מכבדת הרצפה, סיפרה ששאלה את הנערה מאין היא באה, והשיבה: “מצרפת”.

אולם בהמשכם של דברים נתברר שבת צפון-אפריקה היא, ממרוקו, אבל שהתה חדשים אחדים במחנה-עולים סמוך למרסייל ומציגה עצמה בת צרפת, מתהדרת במוצאה מארץ מערבית, ומדברת בלשון צרפת.

רימון, שהיה שופט למראה עיניו, לא ראה בה כלל שמתהדרת, שהיא כביכול בת ארץ של מערב, ארץ של תרבות. אלא שאולי בושה במעברה שדרה בה ובמוצאה, שכאילו נחוּת הוא בעיני הבריות, ואינה מגלה שמקורה מצפון-אפריקה, אלא אומרת מארץ נאורה, צרפת.

שם הנערה, אומרת המבריאה השרועה בכסא-מרגוע לצדו של ראובן בחורשה הדלילה, רגינה.

ואם כי לא היה בשם שום מיוחד להסב נחת-רוח לראובן, שרגינה ודאי רבקה שמה, היה מסלסל בסלסולי לשון רומית שלמד בנעוריו, שרגינה, משמע מלכה, ומלכה שם אמו המנוחה.

ובינתיים רגינה הנערה סובבת-עוברת מחדר אל חדר שבבית, מטאטאה ומכבדת, מסיימת בפרוזדורים גדולים וארוכים, במרפסות רחבות-ידיים, הנשקפות אל היושבים שרועים בכורסותיהם, עוברת הנה ושוב בשביל של חצץ, על פני היושבים, ועדיין אין ראובן אומר לה דבר למטוב ועד רע. כי “נסתם כל חזון”, ואינו יודע מה אומרים לאחת כזאת שנקרית בדרכו של אדם, אחר שובו כמו מארץ-רפאים של חדלון-פתע, כאשר סוּגר כל אשר לו, ולבו בכלל, על מסגר, ואיש וביתו כלא היו ולא נותרו אלא צו וציוּת ועיניים שאינן יודעות להירדם בעמדה, בשעה שאחרים ישנים בעמדה בכל שעת כושר, וגוף כמיה למנוחה. וכה נתרגל ראובן לצו של אחרים, שכבר אינו יודע מה צו יצווה לעצמו.

ומהרהר רימון במוצאה של זו, בצפון-אפריקה, ובארץ-מוצאה, מרוקו, שעולים משם יהודים רבים ויותר מבקשים לעלות, ובודאי באה ממין עיר ששמה קזבלנקה, ויותר מכן אינו יודע בגיאוגרפיה של מרוקו. והיכן מרקש? לא, כנראה אלג’יר, ואולי? אין לו מושג. יודע הוא שיש עיר אלג’יר וארץ ששמה אלג’יר. ויש שם לוב שעדיין זוכר מימי קרבות של מלחמת העולם. מרוקו, משמע מושבה צרפתית ומהומות של מוסלמים ופגיעות ברכוש ובחנויות של יהודים, יהודים מרודים מטופלים בילדים הרבה וגרענת וגזזת, ו“סלקציה” של עליה, ורופאים בודקים, ומפרנסים, ראשי-משפחות נבדקים לפעמים בבדיקת-עין בלבד, שרואים אם האיש אונים לו אם לאו. ורפויי-גו נידחים ותשושים נשארים.

אולם כיון שמושבה צרפתית היא, משמע שהנערה יודעת לשון צרפת, אם מעט ואם ידיעה של ממש. הוא עצמו שהה אך ימים מספר בצרפת, בעלותו ארצה, יודע מלים מספר, מבין מעט ומפזם כמה ממזמורי צרפת, ואם ינסה להיכנס בשיחה עם הנערה, יגלגל מעט עברית מובנת ומעט צרפתית, ואולי ישוחחו תחילה על ארצות מוצאם השונות וינסה לדובבה שתפתח פיה ותאמר לו משהו, לא חשוב מה, כדי שתתקשר שיחה ביניהם.

ועם שיודע שרחוקה הנערה ממנו מרחק רב, ואפילו לשון של ממש אין ביניהם, אינו ירא מפני “קיבוץ-גלויות” זה, המהלך על שתים רגליים מטופחות ונאות, כביכול נציגה של עדות מעדות שונות, היושבות במעברות ובישו בים שבארץ. ואף כי בן פולין הוא, ותיק כביכול בארץ, אינו מרגיש בנותן-טעם לזרות כבמעמדו של שמעון, הפרטיזן לשעבר, שרגשות כמהים דרכם לגמא כל זרות שבמוצא ולפסוח עליה. ועם שיודע שבני עדות שונות הם, טורד מעליו הרהור על שוני שבאורח-חיים ובמנהגים ואינו שואף אלא קרבתה של זו, שקרובה לו בשל עצמה ולא רחוקה בשל עדתה וארץ-מוצאה.

ולפתע מתבהל רימון מהכרעה זו שלו, שזו נערתו ולא אחרת. מי הוא ומה הוא ראובן רימון, צעיר בישראל, שישא נפשו להתגבר על הדורים ואבני-נגף שבמיזוג גלויות וכבר יהיה רואה בנערה זרה זו לחלוטין, שרואה אותה פעם ראשונה בחייו, אם לילדיו?

כלום לא נטל לעצמו גדולה יתירה, שמבקש לקיים בגופו דבר שהרבים מתייראים מפניו ורואים בו הזיה נדונה לתבוסה מלכתחילה. ובכלל, מה החפזון, הרי עדיין אינה יודעת על קיומו ועל ערגתו, וכבר כוֹנסה ומשיאה לעצמו ובונה לשניהם בית בישראל.

ואם כי היה משקיף על עצמו בחימה מסותרת, היה לבו מתרונן מבלי-משים כבמשאת-נפש סמויה, שראשיתה ברגשת-לב חדשה לו, שניצניה בשלים כמו כבר נשאו פרי, והמשכה גאוות-לב יתירה, שהנה יהא הוא מופת לרבים, ותשוקה עזה בלבו להיות אב וראשון למיזוג של גלויות, בבנים ובני-בנים.

ואם כי יודע רימון שבודאי מתגוררת משפחתה במעברה ממעברות ותהא רואה בו גוף זר ויהא יוצא-דופן תמיד, עדיין ניצבת דמות הנערה עצמה לנגד עיניו ואין מוראו של אורח-חיים זר, הקבוע רבות בשנים, מניסו מד' אמות של זו.

אילו אמר מי לראובן שרואה בנערה יותר מעלמה-אשה שנועדה לו בצו לבו, היה משיב תשובה שבתרעומת. תהא לה הנערה ממוצא סיני או הודי, אחת היא לו. שרואה בה היא עצמה ולא דף מדרכון. עם זה אותה עת לבו מתרעש בקרבו על שבמקרה נמצאה לו זו והיא אינה בת עדתו ולא בת ארץ-מוצאו, פולין, אלא נערה מדרום וממזרח, מים-תיכון, שניבה רך מתנגן ומסתלסל בנאקה כזמר-עם של אספמים וכאחת מנערות של ציור משל בוטיצ’לי, ששמור עמו בהעתק, המרקדות ריקוד של אביב על שפתו של ים ועולות מצדפי-ענק ומושלכות אל החוף, ללא מוצא, ללא משפחה וללא דת או מסורת.

ולפתע היה ראובן כתופש עצמו בכף: שמשתוקק שתהא עולה רגינה מצדף של ים, ללא עדה, ללא משפחה וללא מסורת של דורות, נערה של סתם, שאינה באה משום ארץ. והיה רואה עצמו, כחוטא לה ביראו את הסובבים אותה ובפחדו מפני מנהגים שאינם מנהגיו, וחגים שנחגים שלא כדרך בית-אביו, ומושגים אחרים ונסיונות ילדות אחרים ואורח-חיים אחר.

ואף שהיה רואה בה שאירופית יותר מבנות פרבר שלו ממזרח, ומנהגיה שלה, כשמסתכל במעשיה ובתנועותיה, אחרים משלהן, אף על-פי-כן יודע שאינה בת-מערב לכל דבר.

ובכל זאת אינו פורש בלבו מזו, ויודע שאינו “גיבור לאומי” שמבקש למזג גלויות, אלא ברנש שלבו יוצא אל זו, רגינה שמה.

פרק עשרים

אולם משמנסה ראובן למחרת היום, בבוא הנערה לעבודתה, לפתוח עמה בשיחה, מיד מתרעשת ומתבהלת, כמבקשת להניח המטאטא, המטה, הסחבה והדלי ולהימלט על נפשה. כנראה אינה רגילה בשיחה עם גבר זר, ואולי אינה מבינה לשונו, סובר רימון. וכששואלה רימון אם אפשר להיפגש עמה אחר תום עבודתה, מגמגמת בעברית משובשת וברוב מורך:

“יש לי בעל, אני נשואה, הוא משרת בחיל-הים. אני רואה אותו פעם בחודש, כשיש לי חופש והוא חוזר מן הים. הוא איננו מרשה, איננו מרשה!”

אין טבעת נישואין על אצבעה, ורימון יודע ששקר היא דוברת. רכה היא בשנים וחוששת מפני כל זר. ואין בהלתה מעוּשׂה, שכן חרדה היא לנפשה, ובעוד היא עומדת על עמדה, מתבוננת לצדדין ברוב מורא, אם אין איש רואה אותה בקלקלתה, חוששת שמא יראנה איש מבני-המקום משוחחת עם מבריא, ויבולע לה. ומיד מבקשת סליחתו, בנועם-חן ובמלה חטופה של “מרסי”, “מרסי”, כלומר חן-חן על תשומת-לבו, ומסתלקת לחדר מן החדרים להמשיך בעבודתה.

מה בהלה ומורא הטיל ראובן על רגינה בפנותו אליה בדברים, איננו יודע, שכן לא היה עושה דבר אלא נותן בה עיניים חובבות ומנסה לדובב לשונו בצרפתית רסוקה ומשובשת במלים עבריות. בודאי לא הבינה לריעו.

ומפני מה משקרת לו? אולי מצוּווֹת כל העובדות כאן למנוע עצמן מדברים עם אורחים-מבריאים? ואם אמת היא, שיש איסור כגון זה, חורה הדבר לראובן, שישראל-שניה אסורה במגע על ישראל-ראשונה, אסורה בשיחה, בפגישה ובריעות. מה איסור הוטל עליה? שכן היתה הנערה כמתלבטת במורא שנפל עליה במעמדו.

וכשמשוחחים מבריאים ביניהם על מנהגי המקום, מתברר לראובן שאמנם נאסר איסור חמור על העובדות במקום, הבאות ממעברה בעיר החוף הסמוכה, לקשור דברים, להיפגש ולהתרעות עם מבריאים, משום מעשה שהיה במבריאים שלושה, מבני ישראל-ראשונה, שהתנכלו לנערה אחת עובדת ממעברה, שהיתה קלה בעיניהם, שמוצאה נחות כביכול.

היו הדברים מצערים את ראובן צער רב, שיושב במדינתו ובארצו שלו אחר מלחמת שחרור ורואה יהודים חלוקים לשנַים, לותיקים ולעולים-חדשים, אשר באו זה מקרוב, בעיקר מארצות של מזרח, או שמוצא אבותיהם מארצות של מזרח. בעיר מותרת הפגישה ביניהם, ואילו בכפר, במשק, אסורה באיסור חמור, ואינו חוק על גבי הנייר, אלא מותנה מראש בעונש שהנערה תקפח עבודתה אם תתרעה עם מבריא, שעל פי הרוב הוא מישראל-ראשונה. וחוק זה שבעל פה חמור הוא מאד ואין לעבור עליו.

ולכן בודה הנערה מלבה, שנשואה ובעלה אוסר עליה פגישה עם זרים. ולא היה פונה עוד בדברים אל הנערה, אלא מתבונן בה מרחוק, סוקר ורואה שלא טעה בנבואת-לבו, שכן נאה זו בעיניו וכבר יקרה ללבו. אולם דור שהם חיים בו, דור ראשון לגאולה, לא זכה, כדברי הסנדלר המקובל הישיש, לגאולת היחיד, הפרט, אלא לגאולה של מדינה בלבד. והיה רימון שואל עצמו אם כדאיים אנשים אלה, המחוקקים חוקי התנכרות בין יהודים ליהודים, בין ישראל לישראל, ואלה המבזים בלבם נערה בשל ארץ-מוצאה ופוגעים בה – אם ראויים להיות דור ראשון לגאולת עם וארץ? ונדמה לו, לראובן, שזה מכבר לא נשא כך עלבונם של רבים טובים וישרים הסובלים בגין דלי-נפש ופוחחים.

ולא היה אומר לה דבר ולא היתה אומרת לו דבר, אלא משעוברת לרגל עבודה שלה על פני שביל החצץ, משתדל ראובן שיֵשב בכסא-מרגוע שעל מדשאה סמוכה ויברכה לשלום. והיא משיבה לו ברכת שלום בשפה רפה ובמנוד-ראש קל ואינה שועה אליו כלל. אולם משתמה עבודתה וחוזרת בלבוש משלה ולא עוד בסרבל לבן, שלובשת על מלבושה, ורואה ראובן שאין איש סביבם, קם על רגליו ואומר:

“סלחי לי, אינני יודע אם תביני מה שאומר לך בעברית, קשה לי לדבר צרפתית, כי אני יודע מלים מספר בלבד. אבל, איני יודע כיצד להסביר, אינני מסוגם של אלה שאת מתייראה מפניהם”.

“אתה חייל?” שואלת.

“הייתי, כמובן, במלחמה. וכי מי לא היה?”

“ומה מעשיך?” שואלת בענייניות יתרה, כחוקרת בבית-דין.

“אני, אנכי, פועל אני, כלומר פועל בבית-מלאכתי, שלי”.

ופתאום, ושלא מן הענין, כרוצה להפסיק את השיחה במחי-יד וכמו ראתה בצרת-לבו, אומרת שבערב מציגים במשק סרט קולנוע, סינימַה, על המדשאה המרכזית, והיא תבוא לשם. ובורחת והולכת בצעד פזיז.

ואמנם התפשטה השמועה שבערב הצגת-קולנוע במשק והכל מוזמנים, אפילו פלוגת חיילים החונה בקרבת-מקום, וכל המזדמן לקיבוץ מוזמן ליטול כסא מתקפל ושמיכה לכסות בה הרגליים בשעת הצורך, ולבוא לחזות בסרט.

בבוא השעה הטיל ראובן על שכמו כסא ובא למדשאה מרכזית. ורגינה באה עם חברתה. ישבה החברה ביניהם ולא פצו פה לומר דבר. ולפתע חמקו והלכו השתים לפני הגמר, כמעט בחשאי ובמלמול קל של בקשת-סליחה חלושה, ולא היו עוד.

כשבא ראובן לחדר-האוכל לאחר מכן, ראה שמתקינים תקליטים לפטפון לריקוד-הערב, כי מנהג הוא במקום שצעירים מבני חברי המשק, בעיקר מיוצאי בלגיה וצרפת, באים לחדר-אוכל-של-מבריאים ומשתתפים בערב-ריקוד משותף. והנה ראה שאף רגינה וחברתה באו. לא היה רימון צריך לתת בה עיניו הרבה, כדי לראות שאינה שועה אליו כלל. יוצאת רגינה במחול עם כל מי שמזמין אותה לרקוד עמו ועושה כן בפנים של חשיבות כמי שעוסקת במלאכת-מחשבת, ונישאת לקול צלילים בידי מי שנישאת, ובלבד שמרקדת, כיאות לבנות-גילה.

ולא ידע ראובן אם ללכת מזה או להישאר ולנסות רגליו בריקוד, שכן לא רקד מאז נפצע פצע של שגגה בידי טירון. ואף לפני כן רקד אך פעמים מועטות בלבד. והיה חושש שמא כבר אין רגליו נשמעות לו כמקודם, ואולי נתחדשו ריקודים שאינו יודע. אולם בינתיים החלו מנגנים ריקוד טנגו מוכר. והיה מדמה בלבו שרגינה נותנת בו מבט קל, כמבקשת שיתמהמה ויישאר. ועדיין היה עומד נבוך בקרן-זוית כשפתחו זוגות ראשונים בריקוד ולא היה יודע אם מותר להזמין בת ישראל-שניה לריקוד, אם לאו. ועוד חשב שמוטב שיניח לה לרקוד תחילה עם אחר.

בינתיים כבר הוזמנה רגינה לריקוד, וראובן התחרט על שלא הקדים להזמינה, שכן ריקוד שני אולי יהיה חדיש ולא ידוע לו, בעוד אשר זה הוא יודע ומיטיב לרקוד מכל שאר ריקודים. לשם נסיון פנה והזמין מבריאה לריקוד. משהיה משתהה עם בת-זוגו-לריקוד בקרבתה של רגינה, היה רואה שנותנת בו מבט זעף, כאילו תרעומת בעיניה עליו שהזמין אחרת, דווקא מבריאה, כלומר מבנות “חוג” שלו.

משתם הריקוד ובא ריקוד שני של פוקסטרוט-איטי, החביב עליו, פנה ונחפז והתאזר עוז לגשת אל רגינה ולהזמינה למחול שכן ראה שאם אסורה עליה הפגישה והשיחה עם מבריאים, הרי מותר לה הריקוד, ופטורה המרקדת מעונש של פיטורין מעבודה.

אולם רגינה הפטירה לעומתו, שכבר הבטיחה הריקוד לאחר. כדי שלא לשוב בלא כלום הזמין למחול את חברתה. ורגינה היתה מרקדת עם מבריא, עורך-דין כרסתן שהיה חובקה במלוא זרועו ומטילה מקרן-זוית אל קרן-זוית בתנופה מהירה שאינה הולמת כלל קצב של מנגינה. מובן שהרגישה עצמה שלא-בנוח וניחמה כנראה לא מעט שלא ניאותה לראובן, והיתה מתבוננת בחברתה המרקדת עמו בבת-צחוק ובחמלה משונה על עצמה.

סבר ראובן ששעת-כושר נאותה היא לשוחח עליה עם חברתה. אולם זו כמו מילאה פיה שתיקה. רבים מדברים שדיבר לא הבינה, אחרים הבינה והמשיכה שלא מן הענין או שהיתה מתחמקת מלומר דבר. ובינתיים תם הריקוד, וכבר עברו שני ריקודים שיכול לרקוד, ועדיין לא רקד עם רגינה.

אך החזיר ראובן בת-זוגו למקומה, והיה סובר שמיד תציץ ותופיע אצלה רגינה, והנה ראה עד מהרה שטעות בידו. רגינה נעלמה ואיננה.

“היכן חברתך, רגינה?” שאל חברה שלה.

“מנין לך ששמה רגינה?” שאלה זו בערמומיות.

“כך אמרה למבריאה אחת בחדרה”.

“ואתה חקרת ודרשת לשמה?”

“לא חקרתי ולא דרשתי, רק שמעתי במקרה”.

“יודע אתה, אינך נוהג בה כהלכה, והיא נערה טובה, תמה וישרה”.

“ואף אני בחור ישר ואין כל כוונות רעות בלבי”.

“ואף על פי כן בחור אתה, ותיק בארץ, ולא מבני מקומנו”.

“אף אני מארץ-מוצא אחרת, באתי הנה מפולין, עלם צעיר לימים. ואם אינני ממקומותיכם אין פירושו שאינני אדם ישר”.

“אמת ונכון. אבל רגינה נערה שאינה יוצאת עם בחורים”.

“אבל היא מרקדת עם בחורים”.

“זה ענין אחר, הרי אנו כבר מודרניות בישראל”.

“ולמה מיאנה לרקוד עמי, ועכשיו נסתלקה לגמרי?”

“מפני שרואה שיש כוונות בלבך, ולא כבחורים אחרים, שרק מזמינים לרקוד ואינם נותנים דעתם עליה”.

“זה כל חטאי, שאני נותן דעתי עליה? אמנם כן. אולם מכיון שמואסת בי, כבר איני נותן”.

“לא שמואסת. דווקא אומרת שאתה עושה רושם טוב ואפילו בחור נעים. אבל אחותה אינה מרשה לה להיפגש עם בחורים. ופה אסור להיפגש עם מבריאים”.

“אני יודע. ותודתי לך על המחמאה. אבל הרי אחותה אינה מכירה אותי ומנַין לה שאינני הגון וכוונותי אינן טובות”.

"האחות הבכירה אמרה ‘כל הבחורים’, ולא אמרה איזה ‘כן’ ואיזה ‘לא’ ".

ולפתע חזרה רגינה לאולם, חולצה ארגמנית החליפה בחולצה לבנה, ולפני שקרבה אליהם, אם כי היתה מכוונת פעמיה לעברם, ראתה שחברה שלה משוחחת עם ראובן ומיד פנתה מהם, ומכיון שנשתהתה בפינה אחרת, הוזמנה למחול חדש, מחול-הסמבה.

שמח ראובן שהוזמנה למחול על ידי אחר, כיון שלא ידע הריקוד וגם חשש, אחר ששמע דברי רעותה, לשוב ולהזמינה למחול, פן תסרב לו. מדוע אצה להחליף חולצה שלה, לא הבין, שכן היתה ארגמנית יפה אף היא, אלא ודאי סוברת שלבנה הולמת אותה יותר.

ובעוד ראובן עומד ואיננו רוקד כלל ונותן עיניו בחולצה לבנה של רגינה, הנישאת במחול בזרועו של אחד, וכבר אומר שאך מקסם-שוא היה זה, כל אותה פגישה עם הנערה רגינה, וכל אותו דימוי שהיה מדמה שזו ולא אחרת נערתו היעודה לו, ואין הוא אלא כמין כפיה שכופה עליה והיא אינה רוצה בו כלל, בעוד אשר נערה שלו תכיר בו מיד שכל לבו נתון לה, והיא לבה נתון לו ואינם משחקים במשחק של התחמקות ואמתלאות ו“סליקים”. בודאי רואה בו בן-אדונים מפונק וזר שגורלו שפר עליו והקדים לבוא ארצה ונמנה עם בני עלית, עם ישראל-ראשונה ותיקה, והיא “מוריקה בירקותה” הנחותה ועוסקת במלאכת-כפיים “שחורה”.

נערה, נערה שלו, הרהר, תהיה מכירה בו מיד שיעוּד לה ולא תעבור מריקוד לריקוד לידי אחרים, שאינם נותנים כלל דעתם עליה, אלא מיד חובקים גזרתה, באשר נערה היא, וטובה להם אחרת כמותה.

כך היה ראובן עומד בירכתי אולם ולא היה יודע כמה ריקודים ורוקדים חלפו על פניו. כשהכריז מי שהכריז על ריקוד אחרון, התאזר עוז ואץ והזמין את רגינה וכבר היה סובר, שודאי תסרב כמקודם ותאמר שכבר הוזמנה על ידי אחר.

בלי דעת כיצד אירע הדבר, כבר היה חובק גזרתה בידו האחת ונוטל בכף ידו השניה אצבעות ידה, והיא מניחה כף יד על כתפו ושניהם רוקדים מה שקוראים ואַלס-אנגלי, מתון ומרוּוח, ואלס של ליל-מנוחה המנוגן קודם שמסיימים ערב-של-ריקוד.

לולא נטל גזרתה בזרוע זהירה והיה מחזיק בה אף בידו השניה ולולא היה מרגיש שאם-כי פניה קרות, מאומצות, ישות זו שלה, שבסמוך אליו, קרבה אליו כחוסה בו, כמבקשת מסתור לצדו וכבר אינה אותה בריה מבוהלת כציפור בורחת מנץ, היה גומר אומר בלבו שאין זו הנערה נערתו כלל, אלא סתם נערה נאה ותו לא.

היו מרקדים במתינות, בלי אומר, שכן יודע ראובן שאסורה השיחה, ואם אומר מה משיבה “הן” או “לאו” ואינה מוסיפה הברה אחת ואפילו אינה מצטחקת. אולם בחוש ששי היה יודע, כשהיה מרקד עמה, שמבקשת להיות תואמת לו בצעד ובניע ובקצב, ואף-על-פי שגזרה שלה יש לה עצמאות משלה, מפקירה עצמה וגווה שיהיה הוא מנהלה כחפצו ומנחה אותה על פני האולם. וכיון שאינה מתבוננת בו, מגיע ונוגע שלא במתכוון שׂער ראשה בסנטרו, שקומה שלו גבוהה משלה, ולפני סיומה של מנגינה אפילו מקרבת עצמה אליו וחוזרת וזוקפת כתפיה ומתרחקת ריחוק שבפרידה.

וכבר תמה המנגינה ורגינה מודה ב“מרסי” חטוף ומשפילה עיניה, והוא מודה לה בתודה של עברית, והיא נמלטת אל חברתה וכבר שתיהן נעלמות מן העין.

אולם הפעם לא נותר ראובן בודד וגלמוד כבעבר. בדידות זו שלו פגה וכלא היתה. כל העת היה חש בסנטרו מגע שערה של הנערה, בהיר ומקורזל. וזרועותיו שלו כאילו לא איבדו עדיין היקף גזרתה וכמו שומרות על זו הצורה, אף שכבר חובקות חלל ריק. ועדיין מצויה ישותה של הנערה בידיו, אף שכבר שמוטות זרועות שלו כלפי מטה, כמרוקנות מכל.

פרק עשרים ואחד

וכך מידי ערב בערבו. באים לחדר-האוכל, יום אחד ויום שני, ומנגנים תקליטים, וראובן מרקד עם רגינה, פעם או פעמיים, שיותר מזה אינו מספיק ואינו רוצה. ולפי הדיוק, לא שאינו רוצה, אלא שאינו יכול. והיא אינה מסבירה לו פנים, אלא מרצינה פניה כממלאה חובתה ואינה אומרת מאומה, כי אם מה שאומר גווה ומה שאומרות כפות ידיה, אשר על כתפו או בידו, ואצבעות ידה, שנבוכות מאד וצוננות. ומזכירה לו בזה גיבוֹרה של ספר-אבירים מימי הביניים, שמקדירה פניה לאוהבה האביר ומעמידה פנים קשוחות וכמו לבה נוקשה, לב-אבן, והוא מצוּוה להמס לבה במעשי-גבורה ובמעללים, בקטורת ובמנחות, שתעתיר לו מחסדיה.

כך נוהגת עמו רגינה, שמתחמקת ורוקדת עם כל מי שרוקדת, רק לא עמו. ומשיוצאת עמו במחול, מתנכרת לו, משל היו בני משפחות עוינות בעיר איטלקית של ימי-הביניים. ואינה רוצה שיחשוב שעושה לו חסד, שמרכין עצמו לעומתה ומוליכה במחול, וקידה זו שקד לפניה בהזמינו אותה למחול, רואה כמו היה קד למעברה שלה כולה, שכן אינה רוצה להיות יוצאת דופן, “לכלוכית” שנלקחה אחר כבוד.

אולם משמזמינה רימון, פעם אחת או פעמיים והיא נאותה, שוב חש בה שקרובה לו מכל שהוקיר מעודו. ומדמה שהוא, אף הוא, קרוב לה ושמתחמקת מקרבה זו למרות רצונה, ושמסתלקת עם תום ריקוד מאצל זרועו נבוכה, כהלוּמת רצון להישאר. ופעם אחת הוא מנסה להשהותה לצדו במגע קל במרפקה, שתרקוד עמו שנית, ברציפות, משיחל מיד התקליט הבא, והיא עומדת, מתמהמהת-משתהה על מקומה, בלי-דעת מה היא עושה, אך לפתע מתאוששת ומעיפה מבט סביבה, כחוששת שיראה מי ויבחין במבוכת-לבה, שמבקשת קרבתו של זה, וממהרת לבקש מחילתו בשפה רפה ובורחת מן האולם וכל שאונו וחומקת לעבר בניינים של משק.

למה צריכה היא לברוח מן האולם, כשבורחת ממנו, ועדיין הערב בראשיתו, אין ראובן מבין. שאם אינה רוצה בו, מוטב, תרקוד עם אחר? אולם רגינה זו, נערה משונה היא, שאולי אינה רוצה בזה הרגע לרקוד עם אחר ולא עמו, ומעדיפה להסתלק מכאן, ואולי מתייראה מנהייה זו שנוהה אחריו?

ושואל ראובן חברתה היכן היא והלזו משיבה:

“אולי חשה בראשה, שמסתחרר לה הראש מן הואלס של וינה שאינה רגילה בו”.

וגם ראובן פורש ויוצא, שאינו בא אלא בגינה. ואם רגינה איננה, מה לו ולריקודים.

והוא יוצא החוצה ומהלך לאטו בעלטה של כפר, על פני בניינים של בית-הבראה, עד שבא למנזר עתיק שהפך בית-עקד לעתיקות ובית-תרבות ועובר על פניו ועל פני שקמה זקנה ושפופה, שלרגליה, מתחת למעטה חול דק, טמונה רצפת פסיפס יהודית עתיקה, בכל שלל גוניה. והולך הלאה אל בניינים של משק, אמברים, ממגורות, מוסכים ומתבנים. ושם דומיית-ישנים, ומוארים אך חלונות מועטים בצריפים. ומצריף אחד של נוער עולה קול חליל וזמרת נערים. וזולת זאת סתם לילה, אפילו ללא רחישת נחש או צויחת אוחַ, רק אורות כבים והולכים של עיר על מורד הר מרוחק, אורות בודדים של ישובים קטנים שבגיא, ואפילו קול-המשאבה של מטעי הדרים שבשפלה כאן אינו נואק ועולה, פה שורה דומיה של הרי-צפון סמוכים לים ולראש-נקרה, דומיה חתומת-אגדה.

ורימון, עם שחש עצמו זר וחדש בזה הנוף, פתאום יודע שאיננו חושב עוד כל מאומה, אינו חושב על מעשה-רב ולא על יעוד-של-אדם ולא על עבודה שלו ולא על שום דבר שבעולם. אלא מהרהר בנערה רכה בלבד, רגינה שמה, וחפץ בכל לבו, כשמשוטט והולך במשק, לפגוש אותה, אף כי יודע שלא יפגשנה ובודאי נמה זה כבר שנתה בבית מן הבתים או בצריף שבכאן.

אולם אין רימון יודע איזה צריף, ואינו מבקש לדעת, ומשוטט להנאתו, שיטוּט של יחיד, והשטח דל וצר ועוד מעט וכבר עברוֹ לארכו ולרחבו וחייב לשוב לבית-הבראה. והוא משמאיל ויורד לכביש המוליך מן הנקודה ולחוץ, והמורד כמו תלוי ועומד. ויודע ראובן ששם ודאי שלא יפגשנה, שאין דרכה של עלמה כמוה להלך בשעות מאוחרות של ערב בכביש ביחידות, ורק בחבורה גדולה של מטיילים ומטיילות, ובכל זאת הולך, כי מוצא הנאה רבה בשיטוט זה בלעדיה-וכמו-עמה, שמהרהר בה וכאילו מצויה על ידו ומעלה לפניו תארה, תואר פניה וגווה, וכל שמסועף עמה, ומעלה פגישה ראשונה ושניה עמה, וערב-ריקוד ראשון ושני וסתם ריקוד עמה, וכיצד באה אצלו לרקוד עמו וכיצד הולכת ממנו, וכיצד רוקדת עמו ומפנה ראשה ממנו. כל אותם אלף-אלפי דברים שהוגים בהם אנשים כשמאן-דהוא מתחבב עליהם, ואשר לגבי דידם כל הכרוך בו מלא ענין וטעם. ומהרהרים עוד בכל שצפוי ממנו ובכל שעלול להתרחש ועדיין לא התרחש, ובכל שהיה ושצריך להיות ובמה שלא היה וכאילו היה. ובכל שהיה יכול לקרות בפגישה ראשונה ושניה, כששני בני-אדם אינם מבני חוגים ועולמות שונים, אלא מבני אותו החוג ממש, ולא מישראל זו ומישראל זו, שכן ישראל חצויה לשנים ואין יודע לשם מה ולמה.

וראובן מרגיש קרוב שילוֹן לא רק על מצב משונה זה שהוא נתון בו, אלא על כלל אותה גלות משונית שחלוקה לתפוצות ולארצות מארצות שונות, למערב ומזרח ומזרח-של-מערב ומערב-של-מזרח ולצפון-של-דרום ולמערב-רחוק שהוא חצי-כדור-ארץ שני ומזרח-רחוק. שנפוצים יהודים והולכים לכל פינות עולם ועד לירכתי ירכתיים ולומדים דרכי ארצות ולשונות-נכר ומסגלים לעצמם ארחות-חיים שונים והיגויי-לשון שונים ויוצרים מיני מסורת שונים, ואף שמתפללים בלשון-קודש אחת, בכל זאת שונים זה מזה בנוסח ואפילו בחזות פניהם ובמראיהם ובדרכי ביטוי שבפיהם, והרי הם עולמות בפני עצמם.

מרי זה בכל חומרתו גאה בלבו לראשונה בחייו. עד עתה לא היה מטריד עצמו בבעיה של יהודים שעלו זה מקרוב אלא במידה שכל אדם בישראל מטריד עצמו בכך, שקורא בעתון על מעברות וישובים-חדשים ועל מורים בודדים ומתלמדים-של-מכללות המתנדבים להוראה במעברות וללימוד לשון עברית שם ועל אולפנים ונשים שהולכות שמה ללמד בנות מעברות דרכי מירוק, בישול וטיפול בתינוקות שתהיינה צופיות משק-ביתן באורח “היגייני-כיאות-למדינה-נאורה”.

יותר מזה לא ידע, לא יותר מכל יהודי אחר בישראל. ולפתע ירדה עליו חשרה משונה של “בעיות” טבעיות שונות, מלה חביבה על עסקנים וטרדנים. בשנים אחרונות היה מתעב בלבו המלה “בעיה”, שזכתה להלך בראש כל הרצאה, כנס וּויכוח והיא מושלת בכיפה, שמביאים אותה לצורך ושלא לצורך והיא ממלאה כל חפצו של הדובר, ואם כי אינה מדייקת לומר מה חפץ יש לה להורות, בכל זאת סותמת בקיעים במשפט המדובר, ומעידה על דובר שבן-תרבות הוא, שכן עוסק בבעיות ואינו בשר-ודם פשוט, האוכל ושותה ואינו מקשה קושיות.

עתה ראה ראובן שיש ענין שמלה זו “בעיה”, הולמת אותו כמעט להפליא וזה ענין שלו ושל רגינה, כמוהו כבעיה בין עדות ובין שני מיני ישראל ושני מיני “חוגים”, עיר ומעברה, במדינה. בעיה, משמע זקוקה לפתרון. ואם כי לגבי דידו אינה בעיה כלל, שכבר פתר אותה בלבו לזכות, הנה בעיני רגינה בעיה קשה, שמתמרדת וחומקת מפניה ויראה אותה, כאילו היה הוא, ראובן, בן אומה אחרת ושלא מבני ברית, יהודי כמוה.

מעולם, עוד מימי נעוריו, לא היה מעלה על דעתו, שיהיה נתקל בענין של נערה שאינה גויה, אלא נערה יהודית, ובכל זאת אינה נותנת אמון בדבריו ורואה בו כמעט נכרי שאסור בדיבור ובפגישה.

וכיון שידע שבא למקום הבראה לימים מספר, לזמן שבא מבריא, כלומר לעשרה ימים בלבד, וחייב לשוב לעירו ולעבודתו, היה מיצר שיסע מכאן בלא כלום ויהיה חייב, למגינת לבו, לשכוח נערה זו, כל כולה וכל אשר עוללה ללבו, שהעניקה לו רגשת-לב שלא ידעה מעודו, ויהא חייב להמשיך שוב בחיים של חלל ריק, עזוב לנפשו וגלמוד כמקודם, אפילו שיושב בפרבר טוב שלו.

ולא היה רימון יודע מה בלב הנערה עליו. למראית עין כאילו בחלה בו, אם כי ברקדה עמו סיפרה עמו באין-אומר דברים אחרים. ושמא מדמה בנפשו דברים? האפשר לגשת אל נערה כגון זו ולשאול אותה אם חפצה בו – משום שנוסע מזה בעוד ימים מספר ואין בידו להתמהמה והוא יודע במעמקי לבו שהיא היא הנערה היעודה לו?

כך מדברים בימינו אל נערה, למשל, בדומה לעטרה. אולם רגינה היא אחרת, שדורה מתמהמה, כפי שאומרים עליו בעתונים מפגר כמה מאות שנים מאחרי דור שלו. וחייבים לנהוג בה כבנערות מזמנים עברו שמחלים פניהן, ומתחלים מרוב צער לנגד עיניהן, ומתייסרים באהבה שאוהבים אותן ימים ארוכים עד שמצוקת-לבו של האוהב נוגעת ללב האהובה, והיא, המתנכרת, בחפצה מסבירה לו פנים ובחפצה משלחת אותו בבושת-פנים מעל פניה, והוא יוצא למערכה של עזוז וגבורה ונופל מתבוסס בדמו. 0 ואז אוכל הנוחם לב הנערה והיא מכלה שארית ימיה במנזר.

האומנם כזו היא רגינה הנערה?

פרק עשרים ושנים

בערב המחרת ערכו “קוּמזיץ” של מבריאים עם פלוגת-צבא החונה בנקודה, והמנצח מדריך-של-תרבות, כלומר מתלמד ממכללת הבירה, המשתכר כאן מחייתו בעתות של פגרא. קדמו לכך הכנות קדחתניות, לחישות מפה לאוזן, הסתודדות רבת רזים, וירידה במכונית של מבריא לעיר החוף הסמוכה כדי לקנות לחם, מליחים, מלפפונים כבושים, אולי נקניקים אם מצויים, ומשקאות חריפים, כקוניאק וארק.

לעת לילה, קרוב לחצות, התכנסו בחדרו של מדריך שבצריף המשק, שרובים ושלל “שבריות” ערביות ושאר מיני תחמושת מקשטים כתליו שמעורטלים מטיח. היו ישובים על הרצפה, על שקים בחליצת נעליים ובגרביים בלבד. ובאמצע הוצב פינג’ן הקפה המסורתי. קפה עם האַלה הכין חייל יוצא-תימן שהיה עושה מלאכתו בכובד-ראש. והכל שרים שירו של פינג’ן, זמר שאינו פוסק לא מפי אדם ולא מפי רדיו.

כשמוכן הקפה מזמרים זמר-עם של אירלנד, אנגליה, אמריקה, ספרד, איטליה ואף משירי פלמ"ח. כל מי שיש לו בתרמילו או בכיסו כומתה משונה, רקומה או שאינה רקומה, שנותרה עמו מימים של מלחמה או לא-מלחמה, שולפה מכיסו וחובשה ליתר נוי, לשם “אכזוטיקה” בלעז.

ובינתיים צמודה שורת, או נכון יותר “מעגל” היושבים, עלמים ועלמות, והכל דחוקים לאחדים, למעגל אחד נע בקצב של קול, בניע של דחיסות גוף בגוף, ריבה ובחור, אשה וגבר שנסתדרו כך מעצמם. ולאחר שתמו שירים של אירופה ואמריקה, פותח חייל מעיראק בשירי מזרח ומחרה-מחזיק אחריו נער מתימן בפיזומי שבזי ובמעשיות-שחוק מזרחיות מתובלות בעריות. ואוכלים כריכים מחוממים ושותים משקה, מי שלוגם קוניאק ומי שלוגם ארק, ופותחים בהלצות של מערב ומזרח ומשל ישראל, כל אחד לפי מוצאו, אם ממערב אם ממזרח ואם מארץ-ישראל, מי שנדד וישב בארץ רחוקה וחזר לישראל, ואחדים מקרוב באו שהם חיילים בצבא ישראל, ומוּתרים במגע, מספרים מעשיותיהם בערבית ומתרגמים חבריהם לעברית.

ואף ראובן בא לשבת עם היושבים ותר בעיניו אחר רגינה, הנערה, אם כי יודע שלא תהיה כאן ולא תוזמן הנה, שהיא רק עובדת במקום, לא חברת המשק, לא מבריאה ולא חיילת, אלא מין בריה בפני עצמה, האסורה במגע. כי רגינה חפשית לנפשה ואף על פי כן כפופה להוראות של המעסיקים אותה.

ועדיין יושב ראובן עם המסובים, ולבו בל עמו. ואפילו שנהנה מזמרתו של חייל תימני עול-ימים המפזם שירי-כלולות יהודיים וערביים, בלחן מזרחי מובהק, הריהו סובל כמעט זרוּת בלתי נעימה ובלתי ערבה לאזנו, שאינה עשויה לקלוט נוי של מזרח, ואומר עם גמר הזמר: “יפה מאד” ומוחא-כף משום חינו של הבחור החייל שחן לו עם הזמר ובלי הזמר. וראובן יושב דחוק מזה ומזה, שמתרפק עליו גו מזה ומזה, שתים נערות שאין לו עמהן דבר, והוא מרגיש הרגשה, שרומנטיקה-מזרחית מעושה זו, שאינה סביב מדורה של חיילים-קרביים ממש, במדבר או בערבה, כמו שהיו מדליקים מדורה על אם-הדרך, דרכה של פלוגה בימי מלחמת-הקוממיות ולפניה, כמוה כחזיון מבוים ללא במאי. וכבר משתוקק רימון ללכת מזה ובשעת כושר ראשונה הוא קם ויוצא למרפסת ונועל נעליו ועולה משדה-חרולים העוטר את הצריף ומגיע למסילה ומשרך רגליו על פני המשק, אסמיו, רפתיו סדנותיו ואף על פני שורת בתי-מגורים חדישים שנבנו זה מקרוב, דירה לחבר דירה לחבר, לותיקים שבהם, “עם-קומקום-חשמלי-ורדיו”. ועד מהרה הוא מגיע אל גבעה שכאילו תהום פעורה לרגליה, ורואה שם עמדה חבויה מכוסה סככת-פח וגשר עץ רעוע מוליך אליה. ופונה רימון והולך מזה ונתקל בציבורי גרוטאות גדולים מפוזרים בחורשה דלילה, משל לכך נועדה מראשית נטיעתה, ופונה משם זהיר כחושש לדרוך על נחש נם, ושם פעמיו לעבר בתי-ההבראה. ועוד מעט וראובן אומר להיכנס לבית הגדול אשר בו חדר-מגוריו יחד עם שני שכניו, פועל מבית-החרושת “וולקן” שבחיפה, עולה-חדש ש“חדישותו” כבר בת כמה שנים, אלא שעדיין מדבר אידיש עסיסית, ושני חבר “אגד”, ליצן ורחב גרם. וכבר נותן דעתו לחלוץ נעליו, שלא לעוררם משנתם, והנה צל בסמוך לאילן של בית ודמות נערה – רגינה.

ומיד מלחשת בצרפתית בלולה במלים עבריות מועטות, עד שהוא נאלץ לזכור כל גירסת ילדותו בלשון זו ולקחו בשהותו הקצרה בצרפת, בעת עלותו ארצה, כדי להבין פשר דבריה:

עכשיו שעה מאוחרת, הכל נמים, אף מזכיר-של-בית-הבראה הלך מזה, והיא מצפה לו לראובן שעה ארוכה, שכן התמהמה כל-כך, ומבקשת לומר לו שיניח לה, ולא יבקש להיפגש עמה.

“מדוע?” שואל רימון.

משום שהוא שייך לצד האחד והיא לצד שני.

“כולם ישראל”.

אמת, ובכל זאת לא כך בדיוק, שהוא ותיק והיא חדשה, עולה. והוא אשכנזי והיא לא-אשכנזיה. אמנם אינה עדנית ובאה ממערב. ואף-על-פי-כן אינה אשכנזית של מערב, אלא בת עדה אחרת.

“יש מזרח-של-מערב”, אומר רימון, “יש ספרדים של ברלין ואפילו מושל הבירה בימי מלחמה ושגריר שלה בימי שלום בחוץ לארץ ספרדי מזרחי של מערב הוא”.

אמנם כן, ייתכן, אבל נמלכה באחותה הבכירה, גננת בגן-ילדים בישוב של עולים חדשים, שבבקעה למטה, הבאה עם בוקר לכפר וחוזרת לעת צהריים למעברה של עיר. וזו אמרה לה, לאחות הקטנה, שתיזהר ותישמר מפניו, ואפילו הוא אדם הגון ו“מסיה” בן-תרבות ואין כל כוונות של זדון בלבו. ולכן לא שכבה לישון והיתה עומדת ומצפה לו, כדי לומר לו דברה באין רעותה עמה ובאין איש.

היה ראובן תמיה שבחרה לה שעה משונה ושתהא ממתנת לו כאן יחידה, שלא בלוויית רעותה ומעתירה-מתחננת לפניו שיניח לה.

והיה עומד לפניה אובד-עצות ואינו יודע מה ישיב לה, שתאמין לו שמכבדה, ושנתחבבה עליו בראיה ראשונה, ושהוא אדם כמוה ואין היא נחותה ממנו ושניהם יהודים.

וכיון שהרהר בבקשתה המשונה, לא ידע מה לומר ורק היה מצטער בלבו שנותרו לו ימים מספר לשבת כאן, ועוד מעט יקום ויסע מזה והכל יהיה כלא היה, יפוג כמקסם-שוא, כי שוב אין לב הנערה אליו, וכל שהיה מדמה בלבו שמצא נערתו שלו, אפילו שאינה מבני עדתו, ובת גלות אחרת, טעות פשוטה, חלום שאין לו שחר.

וכיון שעדיין לא מצא מלים בפיו להשיב לה, אמר אך זאת: “בעוד שני ימים אסע מזה”, ולא אמר יומיים, כדי שתיטיב להבין, “כיון שחופשתי האחת והיחידה שנטלתי לעצמי, פעם ראשונה בחיי, הולכת וקרבה לקצה”, והיה כמסנן דבריו מבין שיניו. “קרוב לודאי שלא אשוב עוד לסביבה זו ולא לעיר-של-חוף ששם מעברה שלך משוכנת. שלשם איני מזדמן כלל. עוד שני ערבים נותרו לנו, שהרי כל היום את טרודה בעבודתך, ולאורו של יום איני רשאי אפילו להיפגש עמך”.

כיון שרגינה לא אמרה דבר, המשיך ואמר:

“אילו פגשתי אחות-בכירה שלך, היתה אולי רואה בי שאדם הגון אני, ממש כמוכן אתן. ואם אסע מזה בקרוב אפילו שם-משפחה שלך איני יודע, אלא השם רגינה, שמך. ואם ארצה לכתוב לך באיגרת מה שאני כה מתקשה לומר בעל-פה, לא אדע כיצד לכתוב אליך, בצרפתית משובשת שלא ידעתיה מעודי, ומה ארשום על המעטפה, ‘לכבוד רגינה’ ותו לא? מי יעביר לידיך מכתב כגון זה?”

אותו רגע נפעמה רגינה:

“אתה רוצה לכתוב אלי מכתבים?” הפעם היתה צרפתית שבפיה בלולה במשהו מעין לשון גרונית, אפשר ערבית, חשב רימון, כאילו שכחה לשהות קלה שמבקשת להיראות לפניו כעלמה שמוצאה מצרפת המעטירה.

תדהמה גדולה זו של הנערה, נתנה שהות קלה בידו להיווכח שהצליח במקצת לפזר חששות וחשדות כבדים שתולה הנערה במנהגו עמה. כי פתאום אמרה: “מוטב שתכתוב אלי מכתב עברי, אחותי יודעת לקרוא עברית, היא תתרגם לי, היא גננת, משכילה. היא למדה בקורס כזה שקוראים ‘מזורז’, לגננות, עולות-חדשות. באמת היא משכילה מאד”.

“והרי אחותך הבכירה אינה מתירה לך להיפגש עמי?”

“אבל לא אמרה שאסור לקבל מכתבים ממך”, מסבירה היא כילדה הששה לכל תשורה, “אף אחד עוד לא כתב אלי מכתבים, בחיי! לא שם, במרוקו, ולא במרסייל, וכאן בודאי שלא”. ומיד שוכחת את צרפת, ארץ מוצאה כביכול, ומדברת במרוקו.

“ומה יאמרו הוריך?” שואל רימון.

“אין לי הורים, אין לי, אחות שלי ואני גדלנו בבית סבתא זקנה, ישישה. היא לא עלתה ארצה, אמרה שאין לה כוח לבוא לארץ חדשה, ל’ארץ הצבי' בלשון סבא שלי. ואתה, מה שם שלך?”

“ראובן רימון”.

“רימון אני יודעת. סבא שלי היה מספר ברימונים. יש לכם, לאביך, בוסתן של רימונים, למה-שאתה נקרא רימון?”

“גם לי אין לא אב ולא אם”, אומר ראובן, “ומעולם לא היה לנו בוסתן של רימונים. זה הוא שמי, הישראלי, כאן בארץ. מקודם היה לנו שם אחר. אף את בודאי תשני שמך רגינה לשם עברי, רבקה או מלכה?”

“רבקה, נכון, מלכה, לא”, והיא תוהה עליו, “למה מלכה? זה דווקא יפה, אבל למה מלכה?” ומוסיפה כטועמת טעם השם “מלכה בת עזרא מכלוף”.

“ושם ראשון שלי ראובן”, אומר רימון.

“אה, אני יודעת, מעשרת השבטים, סבא היה מספר לנו”.

“לא מעשרת השבטים. אני סתם ראובן אני, קודם היה שמו ראובן ריינינגר, שם בחוץ-לארץ.”

אבל הנערה כלא-שומעת.

“ואת הסמבטיון ראית בעיניך? סבא היה מספר בסמבטיון?” ולפתע כנזכרת בדבריו: “שם ראשון משונה לך, לא כמו צרפתי, ולא כמו גרמני, פגשנו כאלה במרסייל, אבל שמם לא היה ראובן אלא אוטו ופריץ, מכס או קרל ועוד שמות כאלה. ואתה בן איזה חוץ לארץ אתה? לא מצרפת?”

“אני מארץ פולין”.

“ואני חשבתי קודם שאתה ‘צבר’ שנולד פה בארץ, שיש לך פנים שחומים”, מצטעצעת רגינה בצרפתית משובחה כביכול שקלטה בארץ של מעבר, “ראיתי בני הארץ במרסייל. היינו יוצאות, אחותי ואני, אל מחוץ למחנה ומרחיקות מעט ואף אלינו היו באים ואני לא דיברתי עמם מעולם. אחותי דיברה. אני לא יודעת מספיק עברית. אבל אחותי מלמדת אותי קצת, כשיש לה פנאי, כשאני באה פעם בחודש הביתה. לא תמיד יש לה זמן ולא תמיד יש לי זמן”.

ולפתע מחליט ראובן מה שמחליט ומצניח עצמו על הדשא אף כי מתיירא מפני תגובה שלה, אולם מיד רואה בה שאף היא צונחת ויושבת על הדשא, בריחוק מעט ממנו.

והיא ממשיכה לשאול:

“אתה לא כמו צרפתי ובכל זאת מבין קצת צרפתית?”

“אני יודע מעט מאד, כמה מלים בלבד. שהיתי כמה ימים בפריז בדרך עלייתי ארצה ושם קלטתי מעט. ובילדותי לימדתני אמי מעט צרפתית, שבעצמה לא ידעה אלא מעט”.

“יפה, אמא שלך ידעה צרפתית? יופי. וקצת יותר קל לדבר אתך מאשר עם אחרים”.

ונשתתקו שניהם.

וכדי להפר שתיקה מכבידה זו פתחה רגינה ואמרה:

“עכשיו אמור לי, מדוע אתה רוצה לכתוב אלי מכתבים? אינני משכילה כמו אחותי ואני”, גמגמה בבושת-פנים, “עושה פה מלאכה בזויה, אני מנקה ושוטפת רצפות, אני כאן כמו משרתת”.

ולא הניחה לו להשיב דבר ואמרה:

“אמנם ברוך-השם, אני עובדת לא בבית פרטי, אצל גברת אחת, אלא, כמו שאומרים כאן, ב’מוסד'. לאחותי יש מקצוע יפה יותר, אבל בכל יום בוכה: אין מים בכפר, הילדים באים לגן רעבים, אבא אכל הכל, אמא שכחה לתת לילד לחם. אין רהיטים בגן ולא מספיק כלים ואוכל בשביל לתת לילדים אוכל בגן. הסוכנות לא דואגת מספיק. בכפר אין הרבה עבודה. אין מים הרבה ימים, אמא לא רוחצת את הילדים, הילדים מלוכלכים. עשתה אחות שלי גינה יפה עם הילדים על יד הגן, באו והעבירו את הגן לצריפון אחר והגינה נהרסת, כי הבית ניתן למתיישב חדש והוא לא יטפל בה. וצריך להתחיל הכל מחדש, ואחותי אפילו תופרת בעצמה ורוקמת וילונות לחלונות בגן, שיהיה יותר יפה בשביל הילדים בגן”.

נשתתקה, ומיד המשיכה:

“בכל פעם שאני באה הביתה, למעברה, לשבת-קודש אחותי בוכה. יש לה צרות, צרות הרבה. לא צרות שלה, צרות של הגן. צרות של הילדים. הילדים באו לגן לא אכלו כלום, בבית קנו רדיו. והיא נותנת להם לאכול בגן, ארוחה חמה, אבל לא תמיד יש קקאו לתת לילדים. קשה לה, בחיי קשה לה, לאחותי הגדולה. והיא טובה, יש לה נפש טובה, טובה מאד, לא רק אלי היא טובה, שאני אחותה הקטנה, אבל טובה לכל אחד, אפילו לשכנות במעברה ואפילו לאנשים שהיא לא מכירה ורואה בפעם הראשונה בעיניים שלה. אבל כבר היא עצבנית ועייפה תמיד, והיא דווקא צעירה בת עשרים-ואחת, ואין לה זמן הרבה ללמד אותי עברית יפה כמו שהיא יודעת, רק מלמדת כמה מלים, מלה פה, מלה שם”.

וראובן עדיין תוהה עליה שפתחה פתאום סגור פיה לספר בעצמה ובאחותה, כאילו פערה סכר וכמו זה מכבר לא פתחה ודיברה כלבבה עם איש.

ולפתע הוא שואל, שלא מן הענין:

“את, רגינה, אף פעם אינך באה לתל-אביב? תבואי פעם ואני אראה לך כל מה שיש שם לראות. הרבה דברים!”

“מה יש שם?”

“יש שם גן-חיות ומוזיאון ו’הבימה' – – ו – –” ולא ידע ראובן מה עוד יש שם.

היא לא העזה לשאול, מלים אלה מה פירושן, רק אמרה:

“גן-חיות יופי יש במרסייל, עם מזרקות גדולות גדולות”.

“תבואי לתל-אביב, מלכה?”

“אתה כבר קורא לי מלכה, ואני בכלל לא מלכה”. אולם מיד מזחיחה רגינה פניה ושמחה ואומרת: “אספר לאחותי שאתה קורא לי בעברית מלכה. מחר אקום בבוקר ואגיד פה לכל החברות שקוראים לי מלכה. אני אגיד: שמי לא רגינה, שמי מלכה! וכולן תצחקנה נורא. מה אמרת? לבוא לתל-אביב? אף פעם לא הייתי שם. הייתי רק בחיפה. לשם אנחנו נוסעות, אחותי ואני, לקנות בגדים ונעלים, שם חנויות יותר יפות. מה יש בעיר שלנו? אין חנויות גדולות יש רק פנסיונים ‘גרטה’ זאת ו’גרטה' ההיא ושפת הים. אחותי קונה לפעמים בחיפה ספר. רוצה להיות מורה ולא רק גננת. רוצה להיות יותר גדולה ויותר חשובה ואולי לא בכפר כל-כך מסכין, רוצה בעיר גדולה”.

“למה בעיר? למה לא בכפר?” שואל רימון מופתע.

“כבר אין לה כוח לסבול ולבכות, ואפילו עיניים שלה אדומות, שקיבלה מחלת-עיניים מן הילדים הקטנים שמחטטים בעיניים החולות ונוגעים בידיים שלה במחלה שלהם. תמיד יש לה עכשו עיניים אדומות ממחלה ודווקא עיניים שלה יפות, כל-כך יפות!”

“כמו שלך?” מעז רימון לשאול.

“לא כמו הצבע שלי, כמו שאומרים אפור. שלה מצבע חום, יופי!”

פתאום קמה ממקומה בבת אחת:

“אם אתה רוצה, אתה יכול לכתוב לי מכתב. ואני שמי רגינה מכלוף, ותשלח למקום הזה ולא למעברה בעיר, שם יכול המכתב ללכת לאיבוד. אבל חכה רגע”.

והשתהתה רגע כנמלכת בדעתה:

“כאן אולי לא ימסרו לי המכתב? מי אני שיכתבו לי מכתבים? חכה רגע. אולי אתה כותב אל אחותי קלר מכלוף בשביל רגינה, כפר-בארות, זה הכפר שלה, גן-ילדים”.

ושוב השתהתה כנמלכת ושינתה דעתה:

“אולי ילך שם לאיבוד? הילדים ימצאו המכתב ויקרעו. לא, יותר טוב תכתוב רגינה מכלוף, לא מלכה, לא מכירים פה מלכה מכלוף. תכתוב לזה הקיבוץ, מה שקוראים משק, ועוד שיהיה על המעטפה: עובדת בבית-ההבראה. אז כבר ידעו. אני אשאל את המזכיר אם יש מכתב בשבילי. הוא בן-אדם טוב, הוא יתן לי אם יהיה בשבילי. אגיד זה בא מאחותי, שהיא לפעמים כותבת לי מכתב, כשיש הרבה זמן עד שאני חוזרת הביתה. היא כותבת אלי בצרפתית”, אמרה בגאון מתייהר.

גם רימון קם מיד ממקומו, אז הושיטה לו ידה ברוב חשיבות:

“בוֹן נוּאי”, כלומר “ליל-מנוחה”, ואמרה הדברים ברכּוּת שלא היתה לדבריה כל העת. וכמעט בחשאי אמרה כבינה לבין עצמה:

“שמישהו ירצה לכתוב אלי מכתב וזה לא אחותי! תמיד מזמינים אותי לקולנוע, ללכת לבלות, אבל אף פעם לא רוצים לכתוב אלי מכתב!”

ולפתע עמדה על בהונות רגליה, עד שפיה הגיע בקושי אל סנטרו ובמגע קל של שפתיה נשקה לו בסנטרו:

“זה בעד שאתה רוצה לכתוב לי מכתב, לנערה לא משכילה כמו אני”. וברחה.

פרק עשרים ושלושה

ולמחרת היום, כבר שרוע אחד ראובן רימון בכסא-מרגוע וספר על ברכיו, לאחר שאכל פת-שחרית דשנה. ואחת רגינה מכלוף, לבושה חלוקה הלבן, זה סרבל עבודה שלה מעל לחולצה ולשמלנית, ובידה מטה וסחבה ולרגליה דלי מלא מים, מכבדת החדרים. ומברכים זה את זה לשלום ואינם אומרים דבר.

אין ראובן יוצא עם המטיילים לסיור במשק, כי אם נשאר במקומו, יושב על פני רחבת-אבן מרכזית, החולשת על שבילים-של-מעבר מזה ומזה, מחדר-אוכל אל חדרי-שינה, וכסאות-מרגוע סביבו, ריקים מאדם, ומתקין עצמו לחזות ברגינה, בלכתה ובשובה. שהולכת היא מחדרים אל חדר-אוכל ומחדר-אוכל אל חדרים, ועושה מלאכתה. ומברכים זה את זה לשלום בשפה רפה ואך בניד-ראש קל ובצל-צלו של חיוך. ופני רגינה מעלות סומק, ושערה המקורזל, העשוי בקפידה יתירה, כי השכימה קום כדי לשוות לעצמה יתר נוי, זוהר בזהרה של קרן שמש שמפזזת ושלוחה לעומתה. ועל צווארה מחרוזת דקה בגון האלמוג האדום שעונדת אחר תום עבודתה, אבל היום עונדת אף לעבודה שלה. והמחרוזת מסותרת למחצה בלסוטה שלה הצמודה לגופה ומבצבצת אך מעט-מן-המעט מסרבלה ומתגלה ביותר על ערפה, ששערו מופשל כלפי מעלה ומגלה זה העורף הבהיר המבהיק בצינת הבוקר השקופה.

אולם משעוברת רגינה פעם שניה על פני מדשאה מרכזית, לרגל עבודה שלה או שלא לרגל עבודה שלה, כבר אינה נושאת עיניה לעברו ומתרעמת בלבה על רימון שישוב כאן ואינו מוצא לו פינת-מרגוע אחרת, שכן נתברך המקום במראות-נוף מרהיבי-עין ומושבי-מרגוע ערוכים לעומתם ודווקא המדשאה המרכזית עטורה בתים ואין רואים ממנה מאומה מנוף של הרים או מנוף של ים רחוק.

ולא ידעה ולא חשה רגינה שהיו עיני ראובן אותה שעה כאטומות וחתומות, שאינן רואות מנגדן מאומה ואינן חפצות לראות מאום, אלא מבקשות להעלות לפניהן בעצימה דמותה שלה ועיניים אפורות שלה, ושׂער שלה המתנשא מעל לעורף פרוף בסיכה גדולה הרוכסת אותו בכל עוז, והוא מופשל מעט כלפי מעלה וגוהר כלפי מטה, וכלל תבנית שלה הגוצה מעט ואף על פי כן חיננית להפליא בחלוקה קצובה של מידותיה. רגליה מוארכות משהו ודקות, אף שאינן ארוכות כלל, בעיקר ארוכים שוקיים שלה, ועם שגווה מלא קצת, מתניה צרות וכתפיה, שאולי צרות אף הן, אפילו כן ממולאות כלשהו, וכל גווה סדור וערוך ותואֵם, כנוֹי התואם בפסלון אלילה של עתיקים וקדמונים הערוך לתפארה, מערכת גוף הדורה מאין כמוה. ורואה ידיים של זו העובדות קשה, ורכות הן למראה ואצבעותיהן דקות ולא ארוכות כלל כמתכנפות יחדיו ברוב חן. ודימה אותה בעיניים אפורות שלה לעגור המהלך בשופי ובנחת ובעודן של עוף מיוחס. ראובן ראה פעם אחת עגור שציצת זהב לו בראשו, אולי דוכיפת-זהב של שיר-של-משורר? וציצתו זוהרת בשמש וכל העגורים האחרים שאין להם ציצת-זהב מהלכים חולין על סביבותיהם ואינם מהינים לשאת עין למלכת ציצת הזהב המופלאה. וכציצה זו היא בעיניו ציצת שער זהובה של רגינה.

דלת של מטבח נפתחת וטבח יוצא לשחק מעט עם מבריאים אל שולחן הפינגפונג לקול צלילי תקליטים מרמקול הקבוע על עץ שבחורשה. אולם נערות המכבדות חדרי-מרגוע אינן באות לשחק. וראובן, אף שמשחק, משחקו עלוב, ומתחיל מתגעגע אל פרברו ויושביו ואל חדרו ואל בית-מלאכתו ושואל עצמו: מי לו פה ומה לו פה, שמבזבז כאן ימיו ושם מכונות שלו התחילו מעלות חלודה עוד מלפני המלחמה. בפרברו שלו עובדים אנשים בזיעת-עפיים, והוא, כבר בריא-אולם בגופו, מכלה כאן יומו לריק? כמובן, רגינה כאן. וכבר משמעות למקום ולכל מעשה קל שעושה כאן, אפילו משחק בפינגפונג עם הטבח המקדיח תבשיליו. אולם עוד מעט ויחדל כל זה. עוד ערב אחד של יום וערב של מחר, ומחרתיים בבוקר ישא רגליו מזה, ישוב למקומו, וחסל – ענין רגינה.

ואפילו ישגר לה איגרת, מה טעם יכתוב לה דברים היוצאים מן הלב? ודאי שלא תראה ללבו. ואפילו ירהיב-עוז ויכתוב לה שהוא אוהבה אהבה עזה ויודע אל-נכון שהיא היא היעודה לו, לא תשעה כלל לדבריו ולא תבין לריעו ועד מהרה וכל כולו יישכח מלבה, כלא היה כאן כלל.

יכול לשוב לעיר-מגוריו ולשגר לה מלה אחת בלבד: “בואי”.

והיא לא תשית לבה לקריאה שלו ולא תבוא כלל, שאין באים למקומו של זר משום שנפגשו עמו באקראי, והוא בן עדה אחרת ובן ארץ-מוצא אחרת, והוא מעורה בארץ ועברית רהוטה בפיו, עברית של ותיקים, ואפילו הוא חולם חלומות של ילדות, שדווקא נערה זו יעודה לו.

הוגה ראובן ברגינה שאינה דומה לנערות-פרברו ממזרח וממערב, שמזרח ומערב משמשים בה בערבוביה, כבחלומו של פייטן, כאילו היא נצר שנסתעף מכל גלויות, מספרד וצרפת, מעם שפניה ופרנקיה, ככתוב בספרי-ההיסטוריה, מעם לוב ומעם מערות של אפריקה, ונבחרה אחת ברה ותמה ונאה ואין בה דופי לעלות ארצה ישראל. והנה היא באה למקום שבאה ונקרית בדרכו של אחד ראובן רימון, צעיר רווק אשר מוצאו מפולין, שריד ביתו אשר נכחד שם, מפולין שעל גבולה של רוסיה, כדי שיהא חובבה בכל לבו למן רגע אחד ראשון שנתן בה עיניו ולא איכפת לו כלל שאין הם מבינים זה לשון זו ושאין בינו לבין רעותו זו שפה אחת אלא לשון שיהיה הוא מלמדה, לשון עברית צחה שתלמד מפיו ותהא מדברת עמו במשפטים צחים ונאים שבפיה.

אולם כלום תסביר זאת לנערה קטנה זו, חשדנית ומבוהלת, הרואה ב“ישראל-ראשונה” מחנה עוין של ותיקים-מדושני-עונג, מעין אצולה שה“פלבס” כביכול, אסור עליה במגע, וכמו משולה בעיני עצמה ללכלוכית שפגשה את נסיכה ומעלימה עצמה ממנו, שלא ימצאנה לעולם.

ואף כי ידע רימון, שאין דרך לפניו לסלק זה החיץ החוצץ, שמקימים אנשים אפילו בקיבוצים, מקום שבני-אדם שווים שם לכל דבר, וכן אינו יודע כיצד יסלק המחיצה בעירו שלו, בכל זאת מבקש לו משעול של מה; עם שלבו אומר לו, שלא תאבה לבוא לעירו ולפרברו ולא יראנה עוד לעולם.

וכך הוא יושב כל אותו יום ומצפה לערב שיתם יום עבודתה ויתם יום-מרגוע שלו ואולי יהיה ערב-של-ריקוד. בליל שבת באה זמרת מן העיר ונזדמנו הכל לחדר-האוכל ואף רגינה באה עם רעותה. והוא לא העז אפילו לקרב אליהן. ובמוצאי-שבת היו רקודים ומה יהיה הערב? שואל הוא את עצמו. אולי ערב משחקים? מכיון שרימון מאס זה מכבר בתכניות שבכאן, שמכינים לו לאדם מדי ערב בערבו שמא ישתעמם חלילה, היה מחכה בלי חמדה לכל תכנית שמעסיקה את רגינה ואינה יכולה להתפנות אליו אפילו לשהות קלה. ובכל זאת משיודע שאף לתכנית של מה באים בני המשק ובני המקום והעובדים, סובר: מוטב, תהא תכנית ובלבד שרגינה תבוא.

היה יושב ומצפה שיבואו בני-המקום לחזות בתכנית בחדר-האוכל ויראה שוב נערה זו, הדורה בתומתה לאחר שפושטת בגדי-עבודתה, שבושה בהם מאד, ולובשת בגדים של נופש.

ורגינה באה, והיא דמומה, חתומה ואינה פוצה פה, אפילו אינה משוחחת עם רעותה, משפילה עיניה ומשקרב שוב ומזמינה לצאת עמו במחול, נענית מסמיקה ונעתרת לו, אבל כאילו מעשהו למורת-רוח לה. ומשמזמין אחרת, עוברת על פניו בריקודה כמתנכרת, כאילו אינה רואה אותו כלל, ולא היתה לה שיחת ליל-אמש עמו. וכשרוקד עמה משפילה עיניה וכשהוא מנסה לומר מה, אינה משיבה דבר. וכשאומר:

“איני מבקש, אלא לראותך בלבד, מרחוק”, משיבה ב“מרסי” רפה.

וכשהוא אומר: “את נאה מאד בעיני”, משיבה שוב ב“מרסי” רפה.

ושוב אומר לה: “עוד מעט ואסע ולא אראך עוד”, ומלטף באצבעותיו ידה הנתונה בידו, והיא כאינה חשה ואינה מרגישה.

“האם לא אראך עוד לעולם?” שואל ניגף-אכזבה.

וזו אינה משיבה דבר כאינה שומעת ומרקדת כמו בובת-חרסינה אטומת אוזן ושתומת-עין ולבסוף משיחה פתאום: “אל תכתוב לי מכתב, גם זה לא צריך, לא כדאי. אני אוסרת עליך, אוסרת בהחלט. אסור. אחותי תתרעם עלי. אינני נערה כזאת כפי שאתה חושב”.

וטוב שתמה המנגינה, כי היה מבקש אותו רגע להרפות מהנערה, ולרחוק מזה ככל הרחוק. ומודה לה על ריקודה עמו ופורש מיד והולך מן האולם ואינו רוצה עוד לראות איש.

ומיד ראובן מגוחך בעיני עצמו על רגשת-לב משונה זו, שתקפה עליו ושהיתה כבר לזרא לנערה. והוא יוצא אל החצר ויורד במדרגות-האבן לעבר הכביש ומהלך במורדו ברוב בדידותו, וטובה לו הבדידות עשרת מונים מקרבתה של הנערה. ומבקש להשיח לבו ביחידותו באין רואים.

ושואל ראובן שאלה לעצמו, כיצד יסביר לזו, שמחנהו שלו ומחנה שלה אינם עוינים ואינם שונים והם עדה ישראלית אחת, יהודים שבאו מארצות מוצא שונות. ושאמו שלו היתה מברכת בערב-שבת על הנרות ואמה שלה היתה מברכת בערב-שבת על הנרות, ואבא שלו קידש על היין ואבא שלה קידש על היין, אלא שבארצות שונות ורחוקות זו מזו, לא באשמתו שלו ולא באשמתה שלה. רק משום שהלכו אבותיהם ופנו לכיוונים שונים והתפצלו דרכיהם לעברים, והפליגו לארצות רחוקות, עד שנתרחקו אלה מעל אלה ת"ק פרסה, אולם לא חדלו להיות יהודים ואפילו אם דיברו בלשון נכרים, הרי נשאו עיניים לציון, מעבר מזה ומעבר מזה.

ומיד החליט החלטה וחזר ועלה בכביש ואמר לשוב אל חדרו ולא לצאת ממנו עוד אלא לשם נסיעה הביתה. אולם משהחל לעלות בכביש ראה שדמות נערה יוצאת מפתחו של אולם ומתרחקת ופונה ללכת לעבר המשק, כחוזרת אל חדרה. מיד האיץ צעדיו, שמא היא רגינה, שפרשה אף היא בעטיו מאולם המחולות. ואמנם היא.

כאילו ציפתה לראותו, לא נתבהלה ולא נשתוממה כלל.

“אתה, אדוני”.

“אמנם כן”.

“חשבתי שכבר הלכת לחדרך לנוח”, כזבה.

“אינני עייף. נעלבתי מדבריך והלכתי”.

“אם אני מעליבה, אין הריקודים עצמם שווים שיישארו למענם וירקדו עם אחרת?”

“שווים, אך לא בעיני”.

“כלום אין אתה רוקד ברצון?”

“ברצון רב עם מי שאני רוצה לרקוד”.

“וסתם ריקוד לשם ריקוד?”

“לא, איני מוצא בריקוד-לשם-ריקוד כל טעם”.

“ובאת לרקוד למעני?”

“כמעט שכן”.

“ומדוע כמעט?”

“שלא הייתי בטוח שתבואי”.

“ולולא באתי?”

“לפחות לא הייתי נעלב כל-כך”.

“לא היה בדעתי להעליב”.

“חדלי מזה. אמרי לי דבר אחר, עני על שאלתי: כלום איני יהודי כמוך? ישראל כמוך? את ואני יהודים בישראל. מובן? את במעברה ואני אפילו ישבתי פעם באוהל של בד ישן ובלה והייתי ישן על קרשים מוצבים על ארגזים של תפוזים ופחי-נפט וסועד על שולחן של ארגז”.

ולפי ששתקה, ראה שנערה רכה-בשנים זו אפילו אינה מבינה מה הוא סח. והוא סובר אפשר לשונו מורכבת יותר מדי ואולי באמת בא לקראתה במפתיע ולא שיקרה לו, ומשיצאה מן האולם נמשכה בלי-דעת לבקש אחריו ועדיין המומה ומשתהה. רגע דמתה כאילו הבינה משהו שברוב יאושו מנסה להסביר לה, הבינה שהוא, ראובן רימון, ישר-לב וטוהר-נפש והיה מבקשה בכל בטרם ימצאנה. ומשמצאה לא יוותר בקלות-לב. כי כל ימיו היה מטהר לבו וגוו לקראתה, שנתכוון להיות טהור-גו כמוה, ויהיו ראויים זה לזה.

ועדיין היתה רגינה כמשתהה ואינה משיבה דבר, לא בעברית משובשת ולא בצרפתית דלה, ולא בלשון-אם שלה, שלא היה מבין כלל, אלא תולה בו עיניה בשתיקה, כשוקלת דבריו בלבה, אם ברים ונכוחים הם וכמו מתגברת על כל חששות וחשדות שניטעו בנפשה ימים ראשונים של שבתה בישראל, כשהיתה משקיפה מבדון-של-מעברה לעבר בתים וחוילות, ומדמה שגברות היושבות בהם מעבידות רעותיה בכל עבודה קשה. ומבריאים מבתים אלה ממש שרועים כל היום בכסאות-מרגוע, אינם עושים מאומה, כך כל ימיהם, ובני-אדם היושבים בבתים אלה נוהגים כל היום במכוניות משלהם להנאתם, והם יושבי משרדים ונושאי תיקים.

“אני”, אומר ראובן, “עובד קשה. אמרתי לך, יש לי בית-מלאכה, אני פועל כמוך”.

“אצל מי אתה עובד?” שואלת שוב כאילו לא קיבלה עוד תשובה על כך.

“אצל עצמי. אבל עובד עבודה מפרכת הרבה שעות”.

“אצל עצמך? יש לך עסק משלך?” מתפעלת רגינה.

“אמנם כן”, רואה רימון שלא תיאר דברים כהלכה.

“יש לך בית-חרושת עם פועלים ופועלות?”

“לא, בית-מלאכה קטן ורק פועל אחד מלבדי, שוליה”.

“זה הכל?” אומרת רגינה מאוכזבת, “אולי אתה צריך פועלת? יש לי חברות מחפשות עבודה, רוצות לעבוד בתל-אביב, אומרות שהולכות לדור בבית-צעירות שבעיר”.

“לא. אין לי צורך בפועלות. די לי בפועל אחד ואני עצמי עושה את עיקר העבודה”.

“לא חשוב”, אומרת כמנחמת אותו, “בכל זאת אתה עושה רושם טוב, אפילו שאתה עצמך גם כן פועל ויש לך רק עסק קטן כמו של סנדלר שעובד עם שוליה”.

פניו של ראובן מתבהרות מחמת צחוק שאוחזו והוא עוצר אותו.

ורגינה מוסיפה פתאום:

“חשבתי שותיקים בארץ אינם פועלים, רק פועלים-במפלגות-של-פועלים, אבל לא באמת פועלים בכביש ופועלים במעדר, או שהם עובדים בקיבוץ אבל לא עודרים ומסקלים אדמה או חופרים בורות”.

וראובן חושש שוב שסר חינו בעיניה. ופתאום מוסיפה:

“אני שמחה, שאתה רק פועל כמוני ולא עשיר גדול. זה עושה לי עונג רב. אחרת היית נראה יותר חשוד. אבל אני לא רוצה להיות פועלת. אני רוצה לשבת בבית. לסרוג, לבשל, לכבס ולהשגיח על הילדים, כמו אמא שלי, פעם כשהייתי קטנה, אצלנו בבית. אצלנו נערה אינה עובדת, אפילו לא נערה בשנותי. אבל כאן אני ואחותי יתומות, אפילו בלי סבתא ואין איש שיגיד לנו לא לעבוד. אבל בבית אצלנו נערה משלנו מתחתנת ולא עובדת לפני החתונה ולא עובדת כמו פה, אחרי החתונה”.

“אבל טוב שאת עובדת”, אומר לה רימון “ואינך תלויה באחרים ומשתכרת את לחמך”.

אולם רגינה כבר אינה מטה אוזן לדבריו ומדברת שלא מן הענין:

“יש פה בקיבוץ אחת מבוגרת, ממרוקו, מכרה שלנו, היא חברת המשק והיא מצאה לי עבודה פה, היא יותר זמן בארץ ממני. אמרה שרוצה לראות אותך. אני אמרתי לה שהזמנת אותי שש פעמים לרקוד, וזה הרבה, ומדבר אלי ושואל אותי על ביתי ורוצה לכתוב לי מכתב וקורא לי מלכה, והיא אמרה שמסכימה לראות אותך. היא חכמה, אומרת שיודעת חכמת-הפרצוף. אומרת שרק תסתכל בך, תיכף תגיד אם אתה איש טוב או איש רע”.

וכיון שהגיעה לעיקר דבריה נפטרה בברכת-שלום והלכה לדרכה. וכבר נתרחקה.

פרק עשרים וארבעה

אותה חברת משק בת-מרוקו, דוברת עברית, ופניה עזות ומלוהטות, וכולה כבת ספרד הלומת-יצר, ושמלה צרה שלגופה כעושה מלאכה כפולה, מכסה על כל שראוי לכיסוי ומגלה, מחמת שצרה מדי, כל תו סמוי וכל חימוק הראוי להתבלט לעין. וכל כולה כגלובוס, כדור של ארצות שונות שנצבעו בצבעים שונים כדי להבדיל ביניהן. ולכל ארץ כלכל אבר משל זו, דמות משלה וקווים משלה, וביניהן מיני גלאי של ימים ואוקינוסים. והכל בכללותו כעין כדור המתגלגל על שני קטבים של ראש ורגל ותקוע על יתד של רגל נעולה נעל שטוחה ושחורה, כעין הכן השחור.

ובת-צחוק שלה, אין קורנת ממנה, שאינה מפסיקה לחייך, כאילו אינה יכולה כלל להחמיר פניה, ומטה ראשה הצדה מעט, כמתקשה להחזיקו על כנו, הוא צווארה. ופנים ערות וחמימות שלה, עזותן מבצבצת לעין כמתגרה בכל דורש אליה, אולם עד מהרה נמוגה התגרות ושופע טוב-לב מתרווח ורחמומי, המתפשט והולך על סביבותיו.

עמדה אשה זו לרדת למחרת בבוקר העירה, לבקר אצל קרוביה ושני סלים כבדים עמה, מטוב משקה, תרנגולות לבנות וביצים, לשמח לבב שארי-בשרה שבעיר. כיון שנזדמן ראובן אצל האוטובוס, בהזמנתה של רגינה, היה עומד ומסייע בידי האשה, לאחר שהוצג לפניה, להכניס סליה לאוטובוס.

מובן שמודה לו בחן-חן, רך להפליא לאשה גדולת ממדים זו, שרכות של קולה כמפחיתה סירבולה, והוא בבחינת נוי מיוחד לאשה כגון זו. ומיד מתבוננת בו כהלכה, כאילו עמד לפניה לשם כך בלבד, ונותנת בו עיניים סוקרניות כאילו הוא בר-בטנה העולה לתורה לבר-מצוה ועליו גאוותה, ואומרת מבלי להתמהמה כלל:

“אני ותיקה, חברת הקיבוץ. כבר אני פה הרבה זמן. אני לא עובדת כאן מהחוץ, אני חברת המשק, נשואה לאחד מפה ‘צבר’ ממשפחה מעיראק. אני מכירה הרבה אנשים. אפילו משפחה של בעלי לא כל-כך מבסוּטה ממני, אין דבר, מעלייש. וגם משפחה שלך לא תהיה מבסוּטה מרגינה, אפילו שיש לה שערות כמו בלונדינ-י-י-ות”.

ומבטאה ב' של בלונדיניות בגודש חמדה, ליתר הדגשה וטעם.

“אין לי משפחה” אומר רימון וסומק עולה בפניו.

“יתום? מַסכין” זה לא טוב. אבל טוב בשביל הילדה, רגינה. שאין חמות שעושה-לה-המוות. ואתה באמת רוצה להתחתן עמה או סתם מבלבל לה המוח, שאתה שכנזי וחושב מי יודע מה על עצמך?"

כך היא שואלת בעוד היא עומדת לפני האוטובוס ומקומה שמור לה בפנים, שהציגה סל קטן נוסף על אחד המושבים, והנהג עדיין איננו ועוד האוטובוס משתהה במקום.

נתן ראובן עיניו סביב, אם אין איש שומע דבריה הנאמרים בקול בוש ונכלם, והיא שואלת מה ששואלת, כמבקשת לרדת לסוף כוונתו, ושאלה שלה גורמת מבוכת-נפש, שהרי לא דוּבּר עוד דבר בינו לבין רגינה. ולא ידע רימון מה ישיב לה, ועם זה חשש שמא תפרש היסוסי תשובתו שלא כהלכה, כאילו חוזר בו או משתמט ומתחמק מתשובה:

“עדיין לא הצעתי לה דבר… טרם דובר בינינו… אבל אילו ידעתי שגם אני מוצא-חן בעיניה, היינו…” ומכאן לא ידע כיצד יסיים דבריו.

וזו לא איכפת לה שמשפט שלו משתהה ומסתיים ללא גמר. והיא כממשיכה בהרהורי לבה:

“בחיי, יפה שקטנה אחת כזאת כבר מצאה אחד בחור כמוך, ותיק ואשכנזי, כנראה בחור טוב, שגר בעיר”.

“וכי לא טוב לך בכפר?”

“לי טוב מאד, בחיי, יש לי הכל, מה חסר? אבל אני לא רגילה לחיות באחד קיבוץ, שאצלנו לא היו דברים כאלה. לא אצל אבי ולא אצל אמי”.

“ויש לך ילדים?” משיח הוא לשם שיחה בלבד.

“ברוך השם שנים, בלי עין הרע, כן ירבו. אני עוד צעירה, רק בת עשרים וכמה. לא יודעת בדיוק. ובעל שלי צעיר גם כן עשרים ועוד כמה שנים, אולי, לא יודעת”.

“ואת מכירה את רגינה מכאן?”

לא, מן העיר, מן המעברה, ששם יש לי משפחה שלי, על ידה ועל יד אחות שלה. ואני באתי לשם ואמרתי: יש עבודה אצלי פה במשק, יש בית-הבראה כמו סנטוריון ולקחתי הקטנה רגינה שאחות שלה נתנה לי להשגיח והכל, והיא באה פה לנקות ולסדר הכל".

“ואחותה?” שאל שאלה של סתם ואף על פי כן לא סתם.

“אחות שלה? אתה לא מכיר? נכון, לא מכיר. שכחתי, לא מכיר. אתה רק מפה מכיר את רגינה והיא שם בכפר למטה, ובמעברה. היא בחורה טובה, האחות שלה, משכילה כזאת כמו נערה שלכם של סימינר, לא, סינימר, גננת”.

“ורגינה?” שאל נפעם שוב שאלה כמו של סתם, כיון שראה שמשאלות אלה נמצא נשכר, שמשיבה דבר.

“זאת הקטנה, נח-מ-דה, לא? והיא עובדת יפה וכולם אומרים טוב, טובה, ברוך השם, ויש לה ההן הידיים כמו של אחת קוסמת. והיא יודעת לסרוג הסוודרים וגם מדברת קצת פרנסאֶ כמו בחורה משכילה. והיא יפה, יופי! יופי של בחורה! אתה יודע, באמת? אה? והיא אחת שקטה מאד כמו… כמו…” ולא נמצאה לה המלה, “כמו חמסין שאין לו רוח ורדיו אומר שרב… ולא הולכת עם בחורים, ואין לה חבר”, הגיעה לקץ הדברים כמנצחת.

בינתיים קרב ובא הנהג ונכון לשבת על מקומו באוטובוס. כיון שרואים אותו, קמה המיה קלה, והכל מזדרזים לשבת באוטובוס. ופתאום מרחיקה האשה את ראובן מעליה בתנופת יד קלה כאומרת: “ואתה, לך!” כי קרבה רגינה ובאה לומר לה שלום, לפני צאתה לדרך. ורגינה לבושה כרגיל סרבל של עבודה, כמדי בוקר בבקרו וכאשר לבשה אז כשעברה על פני מדשאה מרכזית והיתה מבקשת לזמנו לפגישה עם מיודעתה לפני צאתו של אוטובוס לדרך. והיתה מגמגמת מתוך בושה ומנסה להסביר משהו, עד שמבין ואומר: טוב, יבוא למטה אל הכביש, לפני אוטובוס של שעה-עשר, היוצא לדרכו העירה. והיא מודה לו והולכת וחוזרת אל עבודתה, לאחר שמבטיחה לו לשוב לאחר מכן.

מיד מתרחקות שתיהן וממתיקות סוד ומלחשות זו אל אזנה של זו. וקשישה אומרת מה שאומרת בחשיבות רצינה וללא-מאור-פנים. ופתאום כמו נמוגה בת-צחוק גדולה שלה, המתרחבת על סביבותיה, ואיננה. ופני רגינה קודרות ואינן נסבות עוד לעברו.

ומיד זו יושבת באוטובוס ומברכת אותו לשלום בניע-ראש קל ובתנועת שפתיים מלאות, נפשׂקות אך מעט. והאוטובוס יוצא לדרכו ורגינה פורשת והולכת מבלי לתת בו עין, כאילו לא היה עומד שם כלל על עמדו. ואין עוד מי לשאול פשר דבר, ועומד רימון על מקומו נדהם ותמה ותוהה ואינו מבין, מה אמר לה לזו, שפתאום הפכה הקערה על פיה, ושמא, מי יודע, דווקא מנהג ומסורת היא, שאין שועים ואין נותנים עין באיש קרוב ללב?

עומד רימון אובד-עצות, מופתע ושואל עצמו: “מה אמרתי שלא נתקבל על דעתה של זו?”

ואץ בעקבות רגינה, אך היא כבר נעלמה ואיננה. ולו לא נותר אלא יום אחד בלבד להשתהות בזה, כלומר ערב ובוקר-של-נסיעה בלבד.

מהלך ראובן על פני שבילים מרכזיים ומצוּדדים ויושב על מדשאה, אבל רגינה איננה ואינה עוברת כלל ממקום למקום לרגל עבודה שלה, משל מרחפת באויר כשצריכה לעבור, ואולי הולכת בעקיפין, שלא להיפגש עמו. ואולי אינה עובדת כלל וחזרה למשק.

בינתיים נוסעים אנשים לטיולים לקיבוצים שבסביבה, לישובים של עולים, לחזות במערות ובעתיקות, לבקר בישובים בכפרים של ערביים שבסביבה ולרחוץ במעיינות, ורק ראובן אינו רוצה לזוז ממקומו. ואומר שכבר ראה ו“אינו מעוניין”. חרד הוא להפסיד יום אחרון שלו כאן. רוצה הוא לומר דבר לפני שילך מזה ואינו יודע כיצד לומר ולא לפגוע, לא להעליב, שיהיו הדברים נאמרים כשורה וכמקובל, אם לא אצלו, לפחות אצלה ואצל רעותיה.

ומיד קרב אצלו שכנו לחדר, משרידי שואה, ויושב ופותח בסיפור ארוך על המוצאות אותו, שנמלט לרוסיה, הגיע ארצה וכמה גבולות הבריח וכמה תלאות באו עליו, ברכבות ובדרכים, ביערות ובגרנות, ומאריך ככל האפשר ואומר מפעם לפעם “קיצורו של דבר”, כאילו היה בדעתו לקצר, ולא כן, אלא מאריך והולך. וראובן שותק כשומע. וכיון שהמספר רואה שאין דעתו לסיפורו, רוצה לבדר דעתו בעניינים שבינו לבינה ואומר:

“רואה אתה זוג זה, שם, אינם נשואים. שהוא נשוא לאחרת והיא נשואה לאחר”.

והוא כעוטה נצחון. אולם גם דברים אלה אינם מבדרים דעתו של רימון, שמפטיר:

“האומנם? ובכן, מה בכך?”

“היא, בכלל, כזאת, אתה יודע, עושה רושם”.

“אמנם כן”, משיב רימון בשיעמום.

“והוא, כנראה תופש-מקום”.

“האומנם?”

“אני חושב רופא גדול, מין פרופיסור-לניתוחים. והיא ממשרד-החוץ, כזאת, שמקבלת אורחים מחוץ-לארץ ומדברת עמם אנגלית שוטפת, במבטא הנכון”.

“האומנם?” שואל ראובן בלי חמדה, כיוצא ידי חובה.

“ואלה שם מרחוק, זה שבחרו בו ‘מוכתר’ של בית-ההבראה וההיא, הצעירה, פקידה בועד-הפועל, שמתקתקת במכונה. והוא, אני חושב, נהג שמרוויח הרבה כסף”.

“אה”, מגיב רימון כדי לצאת ידי חובת הגבה.

“שמעתי שהשמן משולחן שלנו עורך-דין ויש לו המשפט הגדול, זה של הוצאת לעז שכותבים עליו בעתונים והוא כזה מבריק, אתה יודע, ‘דרייקוֹפ’, כמו שאומרים באידיש”.

“באמת?” משתתף רימון בשיחה.

“ולא עושה את זה רק בעד כסף, אלא מטעמים של מוסר ובשביל כמו שאומרים ‘לטהר את האוירה’ וכמו שדורשים בליל-שבת בבית-תשבי”.

“אז הוא שומר על המוסר הלאומי שלנו?”

“מסתבר מאליו שכן”.

“לא סתם רו0דף ממון ושש לבצעו, אלא אדם בעל יעוד?”

“זה קצת ‘צפוף’ בשבילי שאתה מדבר עברית. אבל משהו בהחלט כזה. המדינה צעירה ועומדת-על-נפשה כמו שאומרים. ואני-לך-אגיד שדווקא צריכים אנשים כאלה, שלא רק מתנדבים במלחמה אלא גם ב’צנע', שלא קונים בשוק-שחור ויש להם מצפון-לאומי, ולא משיגים דולרים בשביל שוקולדה חפשית, שראיתי גברת ממלון בטבריה שמקבלת דולרים מתיירים קונה בדולר שוקולדה-בשביל-תיירים, לעצמה ולילדיה, שהרופא אמר שמוכרחים לאכול בכל יום שוקולדה”.

משהיו הדברים לזרא לרימון, קם ממקומו ואמר שמוכרח ללכת קצת לחדר לנוח, “כאן חם מדי”.

“לך, לך”, אומר שכנו, “ועוד מעט אבוא גם אני ונפטפט קצת במיטות. אם תראה שם את ה’בעל-עגלה', את זה שר-התחבורה, תאמר לו שהקלפים על המדף שלו, מעל למיטה”.

וראובן נפטר והולך, ואמנם נשתכח בינתיים מדעתו מה שאירע עם בוקר וכבר לא היה מהרהר בדבר, אלא מבקש להיפטר מטרחו של זה בכל דרך.

ומיד נקרית לפניו אשה, המבקשת בקול תחנונים:

“סליחה, אולי תעזור לי לסגור את המזוודה, כל-כך קשה לי”. ויודע ראובן שאין הכוונה לסגור המזוודה בלבד אלא להביאה אל רחבה הסמוכה לחדר-האוכל, שמיד אחר-הצהריים יצא מכאן אוטובוס העירה וזו כבר השלימה הבראתה ונוסעת מזה. והולך עמה וסוגר מזוודתה ונוטלה בידו והיא מודה ברוב התלהבות:

“כל-כך יפה מצדך!” והולכת עמו בשביל המוליך מבתי-הבראה לחדר-אוכל. וכשהולך טעון מטענה של זו, דווקא אז פוגש ברגינה, החוזרת ממקום למקום, לרגל עבודה שלה, ומשתהה רגע, והאשה הזרה משתהה עמהם, ואי אפשר לומר דבר, ומתחייך וממשיך בדרכו, וכמובן אינו אומר שום דבר, וכי מה אפשר לומר במעמדה של זו, בעלת המזוודה. ורגינה משהה בה מבט ממושך, כמבקשת להיזכר מתי חיזר אחרי זו והיא לא ראתה דבר? ואם נושא מזוודה שלה, משמע נוטה לה חסד. ואפילו כשמתרחקת מפנה ראשה ומודדת אותה במבט וכמעט מרעימה פניה.

כך פגש ראובן את רגינה ולא פגשה. הציג המזוודה ושוב האשה מודה לו ברוב התלהבות: “רב תודות, רב תודות, אתה באמת ג’נטלמן אמיתי בהחלט”.

והוא יודע מה שיודע ואומר:

“אין בכך כלום, בבקשה, ואני מודה לך על מחמאתך” ו“כל אחד היה עושה כמוני, אין בכך שום טרחה יתירה”, ורוצה להסתלק ולהדביק את רגינה, וזו, בעלת-המזוודה, ממשיכה ואומרת: “אולי אתה יודע מתי יוצא האוטובוס לבירה, מעיר-החוף הסמוכה?”

והוא משיב: “אין לי מושג”, ורוצה עדיין להדביק את רגינה. וכבר קרוב להתייאש, כיון שזו מעכבת בו ואינה מניחה לו ללכת, ופונה אליו בשאלות משאלות שונות כאילו לא הספיקה מאומה בעשרה ימים שישבה כאן ומבקשת כעת לדעת כל שיש לדעת עליו. מאין הוא, ולאן פניו מועדות, ומה מעשיו ומה שמו ואולי הוא יודע אם יש עבודה בעירו לעובדת סוציאלית, שכן זה הוא מקצועה".

והוא משיב שאיננו יודע, שבכל ימי המלחמה לא שהה בעירו ועדיין לא חזר אליה, חזרה של ממש ונפצע קצת ו – –

ויודע ראובן שאמר אמירה של שטות.

“נפצע! בשדה הקרב!” והיא פוקחת לעומתו זוג עיניים תמהות ומעריצות.

וראובן מקלל את יומו שפתח לדבר בעצמו עם זו, שכן עכשיו כבר לא תרפה ממנו עד שעת-הצהריים, כי עתותיה בידה ומזוודתה כבר ארוזה וניצבת על מקומה.

“או – – אינני אוהב לדבר על עניינים אלה. עבר עלי מה שעבר על כל הבחורים בני גילי, מה יש כאן לומר!”

“כמובן, כמובן”, משדלת אותו העובדת הסוציאלית, “עבר מה שעבר ויהיו בודאי מקרים רבים שיהיה צורך לטפל בהם. אבל אתם כולכם צנועים וענווים כל-כך. לא אירע כלום ולא עשינו כלום. כאילו לא הייתם במלחמה-לחיים-ולמוות. וגם אתה אחד טיפוס כזה. אני כבר רואה. חבל שלא הכרנו קודם. לא תמיד יש הזדמנות להיפגש עם אנשים שעבר עליהם כל-כך הרבה. בעלי לשעבר, אני גרושה ויש לי בת, גם הוא היה במלחמה, אבל הוא לוחם ותיק, ממלחמת העולם, מה שקוראים ‘יוצא-צבא’, אבל זה לא כל-כך מעניין לשמוע מה שהיה לו בהולנד, מפני שהיה רק בתפקיד במחנה. וזה לא אותו הדבר, אני אמרתי לו. הוא היה איזה מין מדריך בבית-ספר להדרכה או לקליעה במלחמה שלנו, אינני יודעת בדיוק, על כל פנים הדריך משהו. וכבר לא גידל כאן עכברים לבנים כמו בהולנד, כאן זה ענין אחר לגמרי. שם היה משעמם נורא. אבל הוא לא בן-הארץ כמוך, צבר, הוא ממינכן וזה ענין אחר. כבר החינוך שלו לא מכאן. ודווקא היה לו קינדרשטוּבּה כמו שקוראים לזה אצלנו. והוא התחתן עכשו עם בחורה מבלגיה, עולה חדשה, ממח”ל, או מגח“ל, אני בעצמי לא יודעת בדיוק. וזה בלי התחשבות בבת שלו ובי. דווקא אני לא נתתי לו גט הרבה זמן, אבל עכשיו כבר יש ילד בדרך ואני יודעת שעוד מעט יקבלו ילד. וזה בהחלט בלי התחשבות בבת שלו ובי”.

וכך היתה ממשיכה ומדברת, עד שרימון מבקש סליחה שמוכרח לעלות לפני פת-צהריים לחדרו וקורא: “להתראות, להתראות”.

והיא נותנת בידו סימן-היכר שהיא גיסה של המלחין הידוע והזמר רן רנאל.

והוא נמלט: “אה, אותו מפורסם מן הרדיו? להתראות, להתראות!”

והיא: “תודה רבה, תודה רבה!”

והוא: בבקשה, בבקשה! תודה לך!"

והיא: “בבקשה רבה, בבקשה רבה!”

ורימון הולך לדרכו.

פרק עשרים וחמישה

“הגדולה, האשה ממרוקו”, אומרת רגינה משפוגשה באקראי בערב אחרון ומדברים כמתלחשים, כשהיא מבקשת להיפרד מעליו ולהסתלק והוא מעכבה ואומר: “מחר בבוקר אני נוסע מכאן” – “הגדולה, האשה ממרוקו, אומרת שאתה משקר, לא פועל”.

ומתרחקים שניהם תוך כדי שיחה לצדי שבילים של כביש, המוליך מן הנקודה ולחוץ.

“אני עצמי עובד קשה”, מתגונן ראובן, “כמוני כפועל. אבל אין לי בעל-בית או קבלן המתעמר בי”.

“ההיא אומרת שאתה סתם אומר שאתה פועל ורוצה שאני אבוא לעיר שלך ואהיה משרתת שלך. ואסור להיות משרתת אצל איש שאין לו אשה ואפילו לא אבא ולא אמא ולא שום דבר”.

והיו דבריה לראובן כמהלומות-גורל ולא ידע מפני מה יסתיר פניו תחילה, אם שסונטת בו שאין לו בית-אבא, ואם שטוענת שמשקר לה והוא רוצה שתשרת לפניו בעירו שלו.

“איזו משרתת?” מלמל לבסוף.

סבר ראובן שראוי לו שיפנה ממנה וילך לו לדרכו. אך מכיון שידע שערב אחרון הוא לו כאן, וכן משום שבאורח-מה מחוּור לו שיש בלבה חיבה אליו, אפילו חיבה גדולה כל-שהוא, אלא שעדיין מדברים כל אחד בלשון שלו ואינם מבינים איש לרעהו, נשאר במקומו ולא ביקש לסיים וללוותה בדרך שובה למשק.

בלבו ניחם עצמו ראובן שכאשר תשב נערה זו עוד מעט בארץ, אולי תלמד דרכי בני-אדם כאן, שאינם רעים וחטאים כולם, ואולי יסביר לה מי שיסביר, שדרכיו שלו, של ראובן, אין בהן דופי. ולכשתרצה, רואה הוא עצמו, שני מחנות, שלו ושלה, של יהודים ממזרח וממערב, ששני הפכים הם: שהוא ממזרח-אירופה והרי מזרח, והיא, כביכול, ממערב. ומנסים לדבר זה עם זו ומחפשים מלים תואמות אחדות ויודע שאינן נמצאות להם. ובכל זאת אינו פוסק מלהאמין שרגינה זו קרובה לו יותר מבנות שנקרו לו בדרכו מיום שעמד על דעתו, ויקרה לו מכל יקר, אלא שאין לשון דלה זו שבפיו מספיקה די הצורך כדי לאמת דבריו לנגד עיניה.

ומשיושבים שניהם על סלע גדול, מרוחקים מעט זה מזה, אצל הדרך המוליכה מן הישוב במורד תלול למטה, שותקים, אובדי-עצות, באשר חשים בקרבה זה לזה, אלא שאין לשון שבפה יכולה ליישר הדורים של מנהג ומסורת והרגלים ואמונות-תפלות וחשדנותן של נשים ספונות בבתיהן, שכמו אך עתה הסירו הרעלה מעל פניהן ועדיין כהמומות מאור רב.

“אני אדם פשוט”, פותח ראובן ברוב יאושו, כעושה נסיון אחרון לדבר על עצמו לפני רגינה, “עובד אני עבודת יומי. בימי המלחמה שרתי בצבא, נפצעתי והחלמתי לגמרי. עתה אני עומד לחזור לבית-מלאכתי. אני אוהב את עבודתי, יש לי חדר נאה ומסודר. אני – – בודד אני. אין לי משפחה, לא הורים לא אח ולא אחות ואף לא שארי-בשר בארץ. כל המשפחה נשארה שם בחוץ-לארץ, ואת יודעת מה שאירע שם ליהודים, שכבר כולם אינם”.

ונשתתק לשהות קלה, שבכל פעם שהיו מדברים בשואה או שהיה מדבר במשפחתו, היתה תוקפת עליו המיית-נפש חונקת בגרונו ומצרידה קולו.

“יש לי רק מכרים וידידים והרבה חברים”, המשיך, “אבל אינני הולך לראותם או לבקר אצלם, זה ימים רבים. כל אחד כבר יש לו עניינים משלו והוא טרוד בענייניו שלו”.

וראובן מדבר במתינות, בורר מלים פשוטות כדי שתיטיב להבין, ואינן פשוטות כלל, כי הרגל לו לדבר בלשון צחה ואינו רוצה להשיח לבו דווקא לרגינה בלשון נלעגת ויהא כפוגם בלשונו ובטעמה הטוב של רגשת-הלב ששרויים בה שניהם.

“תמיד רציתי… וביחוד לאחר שמשפחתי הושמדה… השתוקקתי, שיהיו לי בית ואשה וילדים. אבל כל אחת, או שאני לא אהבתי אותה או שהיא לא אהבה אותי. ככה-זה-תמיד”.

ורגינה עדיין שותקת ורק מנענעת בראשה כמסכימה להערה פילוסופית אחרונה שלו, שהבינה כהלכה למה ראובן מתכוון.

“מחר אני חוזר לביתי ולא אזדמן עוד לסביבות אלה. אינני מרבה לסייר בארץ. אין לי פנאי ואינני יכול להניח עבודתי. ולרגל עבודה שלי אני מזדמן לבירה בלבד. רק בימי המלחמה נדדתי על פני הארץ והייתי במקומות שונים. לא חשוב היכן. אילו עלה בידי ואילו היה קיום לבית-מלאכתי בירושלים, הייתי מתיישב שם. אמנם נאמני הבירה אומרים עליה היום, שאין זו העיר שהיתה מקודם, כאילו סרה תפארתה מקדם באין העיר העתיקה דבוקה לה ועוד שבויה בידי זרים, ועדיין מתדיינים אם תהיה בינלאומית ואם ישראלית ואם מי יודע מה. יש מאוהביה שאפילו יצאוה, שכואב לבם לראותה מפוצלת ומצומצמת ד' על ד' ובחירי-ישובים שבנפתה, בדרך בית-לחם וחברון, בתוּרים ממנה ואינם בידי ישראל”.

כך ממשיך רימון ומדבר בעניינים של כלל, הרגעה לעצמו ולה לרגינה, כדי להסיח הדעת מעיקר ענין שניהם.

“אבל אני אומר”, מוסיף רימון, “הבירה היא בירה, תהיה כאשר תהיה. אבל בית-מלאכתי שלי, קיומו בשפלה, בכרך גדול של שפלה, כרך כפול היום ושם רוב לקוחותי ומקור לחמי”.

ושוב שותק. אולם רואה לו הכרח להמשיך, שהרי ערב אחרון הוא לו. “אין טענה בלבי עליך. ברי לי שלא טעיתי טעות-שבלב, אלא טעות-שבזמן בלבד. עוד לא הגיעה עתי או עתך. ייתכן שאין אני ראוי, או שאין את ראויה, לחצות ולעבור תחומים ומחיצות שבין עדות ולפשט מושגים. מי אנו, אנשים פשוטים, שנתיימר להיות ממזגי עדות וגלויות בישראל. מי אני שאהלוך בגדולות ואתיימר להעמיד צאצאים לשתי גלויות ארוכות וקשות בישראל. עלובים היינו אילו סברנו שאנחנו השנים זכאים לכגון דא”, היה ראובן ממשיך, בטוח שאינה מבינה דבר, ואף-על-פי-כן מוסיף ומדבר את אשר בלבו.

“סלחי לי על כל אותה טרחה ועגמת-נפש שגרמתי לך שלא בכוונה רעה, אלא בתום לבי”.

ומיד קם על רגליו ואמר:

“אלווך בחזרה אל המשק ותשובי למקומך ולמנוחתך. והיי לי שלום”.

אף היא עומדת ממקומה וחוזרים בדומיה. אולם במקום שתנחנו בחזרה לעבר בתים אחרונים של המשק, עוקפת על המשק סחור-סחור, ומוליכה אותו לעבר מישור רחב-ידיים, כשדה שנקצר, ומעבר לו חורשה דלילה ובפתחה ערימות חציר סדורות, כמו למושב-רעים. מהלכת רגינה אין-אומר ומפזמת מין מנגינה של עברית, שלחן שלה בלבד ידוע לה והמלים משובשות ורק צליל שלהן נשמר בה.

ומושיבה עצמה ואותו לצדה, על ערימה של חציר ועוצמת עיניה ומניחה שתי ידיה בידיו הפתוחות, קעורות כלפי מעלה כקעריות. והיא מעבירה כפות ידיה על פני ידיו כיריעות מרחפות, נוגעות ואינן נוגעות, עבור וחלוף וחזור. וכבר כף יד אחת שלו פרושה ושטוחה ושניה מאהילה מלמעלה וחולפת אף היא ועוברת על פני כף שלה, נוגעת ואינה נוגעת. וחוזר גלגל של ידיים. כך נע כדורו של עולם, נד וחג בחלל בתנועה שאינה נתפשת כלל. ומגששות כפות ידיים חובבות דרכן זו אל זו ומוצאות ואינן מוצאות, חולפות עוברות, שוב נוגעות ונעלמות ומרחפות, בתנועה לאין-סוף. אין כפות ידיים מגיעות זו אצל זו, שחולפות וחומקות כנדונות לסחרחורת נצח.

פוקחת רגינה עיניה באורו של סהר ונוטלת ידיה מאצלו. ומסתכלת בו ומפענחת מה שמפענחת, בו, במחנהו, בעליה שלו ואינה מבקשת כל פתרונים, רק רואה אניה של שניהם בזמנים שונים, שמפליגה ממרסייל ומביאה אותם ארצה. אלא שלו כבר הכל נהיר וברור, ולה עדיין הכל תעלומה שפתרונה ממנה והלאה.

ועוד ראובן מצפה וחושש שתקום בכל רגע ממקומה ותלך לה. והוא מיצר בלבו וירא זה הרגע הנעלם. ועדיין היא ישובה אצלו, כמעט בסמוך אליו, ופתאום אומרת:

“אתפלל לאלהים שיתן לי אות אם אתה האיש שיעד לי”.

“ואני איני זקוק לאותות. את, כיון שבאת, הרי את האות”, אומר הוא.

אפשר הבינה, אפשר לא הבינה. ופתאום נתבהל מעצמו ואמר:

“בואי ונשוב, רעותך ודאי תחפש אחריך”.

כיון שעמדו שניהם על רגליהם, נתנשאה הנערה על בהונות, אימצה את ראובן אל לבה, עד שהיה חש בכל גופו ובכל עצמוּתו שצמוד אליה. ומשהרכין והגיע פניו אל פניה, היו מנשקים זה לזה בשפתותיהם, לא נשיקה שבנשימה טרופה שעוצרת נשימה והלומת-שכחה ועקב-כך מרוקנת מכל מה ששני בני-אדם רוצים לאמור זה לזה בגופם, אלא גלויה ומלאה, ככל שיש לאל ידו של מוחש לומר. והיו מנשקים זה לזה כדרך שאדם לוגם ואינו מרפה, כיוון שיונק חיוניותם וחיבתם של שנים שכבר אינה חיבה חצויה ובתוּרה. וכבר אינם יודעים ואינם רוצים לדעת זה על זה דבר, כי מבקשים להגיע זה אל זה. ובמירווח שבין שפתיים נפשקות קימעה, בוהה אותו חלל שאף הנאהבים באדם לא יעברוהו לעולם, שהוא קיים להבדיל בין נפש לנפש, כל אחת וקיומה לעצמה, אף שקרובות זו אצל זו ונושמות זו את זו ומשתוקקות זו לזו, שחופפות זו לזו.

וכשהרפה ממנה או שהרפתה היא ממנו, והרחיבה עשר אצבעותיה על כתפיו כמגששות באֵלם לעבור רווח זה שבין אדם לאדם, ידעו שעברו זה אל זה לא ברוב דברים, כי אם במגע שבחיבה בלבד.

ועוד רגינה מגששת דרכה אליו כסומא, כי עיניה עצומות, וכל שרואה בידיה רואה, שאינה רואה את ראובן, אלא חשה בו בעשר אצבעות ידיה הפרושות להנחותה דרך. רגע הן נכנפות במבוכה ביישנית ובמורך של מי שמגששת לראשונה דרכה אל האיש. ומרגישה בו בתום-לב שבו, שעדיין לא נמר בו טעם פלאות שבילדות, שמוצאו אמונה, והמשכו אמונה ויתרו על אדמות סמוי ובדול מכל שהוא התפכחות ואכזבה ואפס-רגש והסגת-גבול.

וככל שרגינה מבקשת לסגל עצמה לעצמותו שלו, של זה, ראובן רימון, שהורתו ולידתו בארץ של צפון, והיא הורתה ולידתה בארץ של דרום ומזרח, יודעת בחוש של נערה-אשה, שאין לה דרך להבינו ולחושו אלא דרך סומים זו שתהא מכירה כל הוויה ארצית שלו, ואולי תהיה עושה כך דרכה אל הוויה שלו שבנפש, כדי שתבין ותדע אם אמנם לבו אליה. שנערה פשוטה היא ואינה משכילה, אולם כבר מרגישה שנפשו קשורה בנפשה, כי טובה בעיניו כמות שהיא.

אותה שעה היו מרצדים בפניו של רימון רצי אור וצל, שכבר ישובים זה אצל זה על חציר וכפות ידיהם מפענחות תעלומת הוויה ממשית-גשמית זו שלהם, שכולה קרוּם קוֹרם תחושות ומאוויים ועינוגים אף מיחושים וצירים שבלידת אחווה שבחיבה זו, שמשותפת לשניהם ושייכת לשניהם. ונולדת זו התלות, תלות שבגוף שתלויים זה בזה, והתפרחות זו שבגו שמתבשם בבשׂמו של בשר, שרחשושי חיבה מטיפים ממנו מור, ואינו מור שבשובע, כי אם מור שבתפרחת ראשונה, רעננה, ענוגת-ניצנים.

כך לא היתה נערה מגפפת את ראובן מעולם.

ולא היתה אחרת חרדה כמוה לכל רטט וניע משלו ולכל שאומר בשרו שלו. והיתה רגינה צרה-לשה בידה חלום של נוי, חלום בשר-ונפש, לא עוד ערטילאי, אלא מוחשי ומוצק והווה, ולא תימצא לו עוד דרך להימוג ולהיעלם כלעומת שבא, כלא היתה לו עדיין הוויה משלו על פני האדמה.

והנערה, שזו לה פגישה ראשונה עם הוויה מוחשית של אדם אחר, גבר, דומה רוצה לטבוע בזכרונה, בזכרון ידיה ואצבעותיה, מופעה גשמית אחת של איש כלבבה, שלולא נקרה לה על דרכה, אל-נכון היתה תוהה ותועה כל ימיה באין-דרך ובאין-איש, במרי-חיים, ובציות-שכול שמצייתת לסתם אדם ומשוכלת רוב ימיה מנפש עמיתה שלה, שנועד לה מראשית ברייתה.

כמו כך תוהה אדם על גופו שלו בראשית היבראו, וכך תוהה על גוף עמיתו. וכיון שמוצא דרכו אליו יודע שזה חוֹבר לו תחת השמש, אפילו אם מלים שבפה אינן כדאיות, אף מתנכלות לחלצם זה מזה להפריד ביניהם.

כל ימיו היה ראובן צופה ביודעין או ברגש שבלב, שכך יארע לו ביום מן הימים. ורק לא ידע אימתי. ועתה כמעט אמר נואש, ביחוד בימים של מלחמה, משהיה משער שאולי לא ישוב כלל וסוף-פסוק ומצבה על קבר, קטנה, צבאית, בקרב המון רב של מצבות צבאיות קטנות. וכבר לא היה מבקש לעצמו מאומה, כאילו נבצרה ממנו, והכל חלום ודימוי בלבד.

עכשיו, משיושב אצל הנערה, נערתו, איננו מבקש עוד לעצמו מאומה, אפילו יקום מחר בבוקר, וילך מזה לדרכו שלו, ולביתו שלו לפרבר מגוריו והיא תשאר כאן, ועדיין כחתומה ומסוגרת בפניו, ורק מרמזים שבגישושים נרמז, וכבר יודע בנפשו ויודע נפשה, שכרתו ברית אמונים ביניהם, משלהם, שפירושיה גלויים להם בלבד ולא לשום איש זולתם.

ונפרדו אותו ערב לשלום והלכו איש לדרכו. ולמחרת היום רגינה כלא היתה בנמצא, והוא נטל מזוודתו ועצמותו וירד מן ה“נקודה” לאוטובוס, בלי שתברכנו ברכת-הדרך, שכאילו ברכה שלה כבר נאמרה אמש, וכל שידוע לו עליה הוא שמה בלבד שיהיה כותב לה איגרת בעברית פשוטה שבפשוטה או בלשון-צרפת משובשת.

ובכל זאת ירד באוטובוס לעבר שפלת החוף המום ומטורד בנפשו פנימה, ופניו כלפי חוץ כמכוסים דוק של נמנום ונים של כיסופין ורוך, משל מבקש להשביע שפיים של הר וים, שלא יפצו פה לספר במקסם תעלומתה של שעת חצות עלומה.

ואתה לך בקש מקסם זה שאפילו נעל-זכוכית של לכלוכית לא הניח בידיך, אלא נהמת-לב בלבד וזכר מאור שבערגה ושבלטף ודמי דמדומי-אוֹמן נעלמים, מפציעים, משתלחים אליו לקרבו ולכונסו אליה.

וכמו אין ראובן חש שחוזר למקומו, קרב והולך בכביש של חוף וכבר מוצא עצמו בפרברו שלו, פרבר של בית-מלאכתו, שהוא מגיע אליו בשעה של אחר-הצהריים וכבר הכל מוכנים לשבות ממלאכתם ולסעוד סעודה מאוחרת, פת-צהריים של עובדי-יום, ומה שקרוי יומית. הסבל שתחת גרם המעלות, משוחרר מצבא, סועד לבו בפלפלים ירוקים ממולאים באורז ומתובלים כהלכה בתבלים ומזמין את ראובן לסעוד עמו ולטעום מציר מפולפל ודביק זה, מעשה ידיו להתפאר.

והסנדלר הזקן עדיין איננו מסיט שרפרפו מתחתיו, כי עוד לא סיים מלאכתו כעובדי-יום. הלה משתהה בסוכתו ומצפה לרעיו שיתכנסו אצלו לשוחח עמו בענייני-דיומא. אלא שנושא עיניו ורואה לפתע את ראובן ומקבלו ב“ברוך הבא!” גדול, כמקביל פני גיבור החוזר משדה-הקטל וזר דפנה לראשו ומזדרז ומקדים לפתוח בשיחה, שמא יקדמנו אחר, וכבר צולל לתוכם של ענייני-היום:

“הוא אשר אמרתי, צנע-שמנע מלשון שמעו נא אלי והטו לבכם לאמרי פי. העיקר שחוזרים בשלום ובלא עין-הרע, בפנים טובות ומאירות. וגם נכדי שלי עומד לחזור. הוא אשר אמרתי ולא שמעו אלי ולא שתו לבם, מר רימון, כלל וכלל לא אסון שמועטים מאכלים של בשר היום ומתוך כך לא ייכשלו גויים שבקרבנו בעירוב בשר בחלב”.

אולם ראובן קצרה רוחו ואינו יכול לשהות הפעם אצל זה ולהטות אוזן קשובה לדבריו וחושש שעוד מעט יתכנסו האחרים ולא יוכל עוד להימלט ויבקשוהו לספר את המוצאות אותו, ויהא “ברוך הבא” אחד גדול ממשנהו, על כן ממהר לפרוש ולהתחמק, ממלמל שהוא עייף ומוכרח להיכנס לבית-המלאכה ולסור אל חדרו ומבטיח שבוא יבוא ועוד יספר כל הקורות אותו “דבר דבור על אופניו”, כמו שאומרים כאן בסוכה זו.

פרק עשרים ושש

כל המעלה על דעתו שחזר ראובן לביתו וישב מיד לכתוב איגרת לרגינה אינו אלא טועה, במחילת כבודו. למחרת היום עדיין היה רימון המום מטובו של ליל-אמש והיה שרוי ברוב עדנתו של ערב-חסד. לא ביקש לראות איש ממיודעיו, מכריו וידידיו, הרחוקים מרחק רב ממעשה שאירע בו ומחיבה גדולה שנולדה בלבו וממאורע זה שנתארע בנפשו של ראובן רימון.

והיה חושש שלא יבינו אחרים מה לו ולרגינה, נערה רכה בשנים ונבערה-מדעת שיהיה רואה בה שמפסלת בו באהבה דמותו של מאווי שלה על פני האדמה. ועדיין אינה יודעת בתום-לבה מה שיודע הוא, שכל שאמרה לו בכפות ידיה לא יאמרו אדם וריבה בני-תרבות באיגרות נאות ובאמרי-פה לרוב.

כל אותו יום המחרת היה רימון מסלסל בדמיונו דימויים שונים ואם דברים שעתידים להתארע, שיבקש לרגינה מורה לעברית שילמדה לשון נאה וימציא לה ספרים שונים, כדי שתקנה דעת ושתהא לשונה מדברת צחות ויודעת לומר דברים של טעם סדורים נאה ושהוא עצמו יוכל לשוחח עמה ולהסיח לפניה מהרהורי לב שלו, לדבר בביתו, בעבודה שלו, ובכל אותם דברים שדעתו טרודה בהם. וככל שהיה רימון משעשע דמיונו, ידע שאין טעם באיגרת שישגר לה ותטמון אותה בין כליה, כי לא תוכל לפענחה כלל או תראנה לעין זר, ולמורת-רוח הוא לו לראובן. ועם אחות שלה מתראה הנערה רק פעם אחת לחודש, בשבת.

ובכל זאת לא מן היושר ולא מן הטעם להעלים עובדה פשוטה אחת, שלמחרת היום מצא ראובן מעין פשרה וכתב איגרת קצרה מאד, מלים מספר בלבד:

"לרגינה יקירתי, שלום רב,

אני זוכר אותך ורוצה מאד לראותך

שלך ר.".

ומתחת לדברים כתבתו באותיות מאירות עינים.

חשב בלבו, המלים פשוטות והדברים קצרים והולמים מטרה שלהם. ומיד שיגר האיגרת, חתומה במעטפה גדולה, פשוטה ולבנה לנקודה מרוחקת שבצפון הארץ.

וכמעט למותר לומר, שכאילו הדבר מובן מאליו, שעברו ימים ולא מועטים ולא באה כל תשובה על איגרתו, כאילו לא נשלחה כלל ומי זכר שֵם איגרת, אמנם קצרה ודלת-מלים וצנועה עד מאד ובכל זאת איגרת שמשגר אדם אל אדם מחמת ענין שיש לו בו.

וככל שעברו הימים יותר היה ראובן מצפה לתשובה, תשובה פשוטה מרגינה שתעיד לפחות שקיבלה ממנו מלים מספר וכי לא אבדה חלילה האיגרת או נדדה על פני הארץ בלי הגיע אל תעודתה. אולם רגינה נאלמה אין-קול.

ואז כבר היה רימון הופך בדעתו, שאולי אין שמה כלל רגינה, אולי נרשמה במקום עבודה שלה בשם אחר? אולי הגיע המכתב לידי אחותה וזו העלימה אותו ממנה? ואולי חלתה רגינה ונשארה במעברה של עירה? אולי עזבה מקום עבודתה אחר פגישתה עמו ואולי פיטרו אותה למחרת היום מעבודה שלה. ושמא בגינו פוטרה? משום שארחה לו לחברה, ובעטיו היא בטלה עתה מעבודה, ואולי רעבה ללחם.

מיני דאגות כאלה הדאיגו את רימון, והיה רוצה לסייעה ולהושיעה ולא ידע כיצד. וכיון שלא ידע כמה ימים שלא יראנה בעיניו נכונו לו, שבה אליו בפתע מנוחת-נפשו והחליט בדעתו שאם אבדה איגרת אחת, בודאי תגיע השניה לתעודתה. ישב וכתב איגרת אחרת. וכיון שסבר שאולי אין דברי הראשונה רווּיות חיבה די הצורך ואינן מביעות כל שהוא חש ורוחש לרגינה, נחפז וכתב בזה הלשון:

"לרגינה, יחידתי, רב שלום,

ראובן הוא הכותב אליך ומתגעגע עליך בכל לבו ונפשו.

והוא שואל עצמו מתי יראך שוב".

והכתובת כתובה מחדש, שמא אבד מכתב ראשון, מפורש שמו המלא ושם משפחתו, שמא אינה יודעת לרשום כל אלה כהלכה על מעטפה ותהיה כמו מציירת את דברי הכתוב. כל אלה כדי שתגיע התשובה המקוּוה לתעודתה.

אמנם נראתה לו איגרת שניה זו כאילו נמלצת מדי וקצת מיושנת ברוחה וכמו נכתבה במאה הקודמת. אולם סבר רימון שנקט סגנון זה בלי-דעת, אולי מתוך מה שקוראים בלעז אינסטינקט. כן, זה הוא, זו היא המלה, מתוך אינסטינקט שלו שמצווה עליו לפנות אליה בסגנון ישן יותר ולא בסגנון חדיש וישיר הקרוי מודרני.

ושוב היו לו לראובן ימים משונים, שהיה מתבודד מכל חבריו ומיודעיו, והם לא ידעו כלל שחזר אל ביתו ואל עבודתו והיה משתהה אך עם תושבי פרברו, שעובר על פניהם פעמים מספר ביום ומוכרח לומר להם כמה מלים ולשמוע מה שמשמיעים באזניו, כי הרי הוא יושב ועובד בתוכם. או שרואה רימון פני לקוחותיו בלבד וסר לבתי-עסקיהם, לחדש “קשריו” עמהם.

ואף על פי שהכל מקדמים בואו במאור-פנים ואומרים חזר “המַאֶסטרוֹ”, שהוא בבחינת אחד ויחיד במקצועו ומצוין במלאכתו, מדבר ראובן עם כל מי שנפגש לו, אף בני פרברו בכלל, מלים מספר בלבד, באין-חפץ, בנושאים שמדבר בהם הרחוב באותם ימים: בצנע, בנקודות, בתלושים, בספסרות וב“מדיניות העולם” ומדיניות של ישראל, כלומר, מי הכיר בנו דה-יורה ומי שהכיר דה-פקטו ומי דה-פקטו ולאחר מכן דה-יורה, ומי שלח לנו ציר ומי שגריר, ומה פתחנו אנחנו, שגרירות או צירות בלבד? ואם כלכלה של ישראל תחזיק מעמד ואם חס-ושלום לאו. ומתי יבוא יבול העגבניות הגדול אף מישובי עולים חדשים, שיהיו ירקות לרוב. ושגדולה סכנת משבר-כלכלה כסכנת משבר-של-מלחמה, כמו שאומרים מביני-דבר שאינם מביני-דבר. ולמה לא שולחים לנו יותר “עודפים” של חמאה וחיטים. ומדברים במיני מלים מחודשות לבקרים, לצורך מדינה וטועמים אותן טעימה ראשונה ומנסים להוציאן מכלל בוסר, ועדיין מבלבלים בין צירות לשגרירות שעדיין מעטים יודעים הבדל של דרגה ומעלה, ומלינים קובלנות וטענות שונות, בדין ושלא כדין. וטוען הסבל תחת גרם-המעלות של הסנדלר:

“אמרו כל הימים שיהיה טוב ושיבוא משיח. והנה יש במקום משיח מדינה. אמרו, זה טוב. יש מלחמה, יש ממשלה, יש צנע. יש צנע, שאשליק ביוקר. יש צנע, אין ירקות. יש צנע, אין שמן, אין קפה. אין שמן, במה מתבלים הפת? שבקבוק שמן כמו בקבוק זהב, לא יש תשלם מחיר שלו, כל-כך ביוקר. והאדון, זה בעל-הבית, סנדלר, אומר לא תקנה בשוק השחור, חטא! אה! מה אומר אדון? יש ליק כסף יש ליק הכל, אין ליק כסף אין ליק כלום. בחיי! כמו שהיה בלי קרוב-למשיח ובלי-מדינה”.

ומשתהה הסבל לראות מה רושם דבריו על ראובן, קודם שממשיך ואומר:

“ואני אומר לך, ערבים הלכו וכבר כל אחד יש לו בית, שבא עכשיו מחוּס-לאָרס אפילו מטוניס. רק אני, הרבה אני בארץ-ישראל ועוד גר אצל זה האדון, סנדלר, מתחת למדרגות ואין לי עוד כלום כלום. אין לי בית ביפו, אין לי בית ברמלה, ואין לי בית אפילו לא באחת חירבּה בלוד, או בעקיר. לא רוֹסה בית של ערבים, רוֹסה בית של יהודים!”

וראובן רימון עומד לעומתו תמיה על איש זה ומשתאה שיודע מה שרוצה ומה שמתעב, שאינו מגאל ידיו בשללו של אויב ועדיין יושב בפינה עלובה תחת גרם המעלות ואין לו מאומה, וכבר שרוי רימון ביראת-הכבוד בפני זה.

ומניה-וביה שומעו אומר:

“אתה אדון, אחרי באת מהמלחמה, כמו-חייל, כבר לא כל-כך שמח ועליז, בחיי. כבר לא כמו צוחק כמו מבסוּט, לא כל-כך מבּסוּט-חאלס כמו שהיית. קסַת רזה וקסת עֶסב יש לך בעיניים שלך, כמו חולה. מה יש ליק?”

נתבהל ראובן ונתבייש שכבר אפילו שכנו הסבל, שלא ניחן ברגישות יתירה, רואה ומכיר בו שלבו בל-עמו וכי אין הוא, ראובן, חוזר ושב לעיסוקיו כבימים מקדם. נחפז רימון להסביר שחש קצת מיחושים בבטנו והולך אצל רופא. ושכנו מייעץ לו שילך אצל חכם העדה היודע מה לשים על בטן כואבת.

“שים קסת שמן חם, בוער, וכבר לא יהיה כואב לך”, מייעץ הסבל, “לך לחכם והוא כבר יגיד לך, שהוא גם מוהל ויודע הכל כמו רופא והוא חכם ומוהל ורופא, הכל ביחד”.

וראובן חומק והולך לדרכו ונחפז לחדר שלו שברחוב השקט והנאה לא-הרחק מזה. כי איגרות לרגינה נעים לו לכתוב בחדרו המסודר והנקי ולא במשרד של בית-המלאכה. ושם נכנס לדירה על בהונות רגליו כדי שבעלת-ביתו לא תשמע צעדיו ולא תצא לקראתו לשוחח עמו ולשאול אותו שוב על המוצאות אותה. כי חושש הוא שעד שהיא מדברת תהא מיד שואלת:

“שמעתי שנפצעת? איך אירע הדבר? מעניין מאד, מעניין מאד לשמוע מפי גיבור-מלחמה כיצד נפצע? כבר הייתי מצפה לך בקוצר-רוח!”

ותמיד מרעימה אותו בימים אחרונים אשה זו שקוראה לו “גיבור-מלחמה” ומוסיפה ליתר תוקף בלשון רוסיה של ילדות, נעורים ובגרות שלה:

“הרי אתה ‘גאֶרוֹי’ או ‘גאֶרוֹי יזרעאל’ בדומה לתואר שמקובל ברוסיה של עכשיו, ‘גאֶרוֹי סוֹביאֶטסקוֹבוֹ סוֹיוּזאַ’”, כלומר “גיבור ברית-המועצות”, להוכיח לו, לרימון, שמתקדמת בצעדי הזמן ומהלכת הילוך של היום ולא בצעדי אתמול ויודעת בדיוק מה תארים הולמים היום בחורים בישראל.

כדי להתחמק מעטרה זו של גבורה שהיא עונדת לראשו, הוא נכנס הביתה על בהונות רגליו כבהתגנב וחושב מחשבות נועזות להחליף חדרו באחר וליפטר מענשה של זו. עוד יש נשים אחרות. ישישה, בעלת-בית ששם בית-מלאכתו משוכן, לא ענדה לו כל תארי כבוד, לא בלשון יהודית ולא בלשון נכרית, אלא משחזר ובא, אמרה לו שירכין ראשו ונשקה לו על מצחו ואמרה: “ברוך השם שחזרת בשלום, בריא ושלם”.

ועוד הוסיפה ואמרה:

נדרתי נדר שכאשר תשובו, אתה ונכדי, בשלום מן המלחמה, אתרום צדקה לעניים, תרומה נכבדה, ככל אשר ידי משגת. כעת אוכל בעזרת השם יתברך, לשלם נדרי בשמחה".

חזר רימון לחדרו והיה יושב שעה קלה כשדעתו פזורה עליו ואינו עושה דבר. שכבר קשה קצת לעשות מעשה ללא מערכת של פקודה-וציות ורדיו צורם-אוזן-ולב ושעות מרובות של-אפס-מעשה שקרויים מחנה של-חיל. יש מי שפותח רדיו שלו מבוקר עד ערב והרי הוא בתוך שאונם של דברים, של כלל וציבור, וכבר אינו מתייחד עם נפשו שלו אף לרגע.

לא כן ראובן.

אולם בסופו של דבר נחטא למציאות, אם נעלים עובדה מעוטה, שלא ישב באפס מעשה, אלא שיגר איגרת שלישית, כלומר לא סתם כפי שנוהגים בני-אדם שכותבים כל מיני מכתבים ואינם שולחים אותם לתעודתם, אלא כתב ואף שלח, איגרת שלישית אל רגינה הנערה, בזה הלשון:

"רגינה, אהובת לבי,

בואי אלי.

שלך

ראובן רימון"

והכתובת המדויקת של ביתו ושל בית-מלאכתו, חדר ומקום-עבודה לחוד, ושתי הכתובות ליתר תוקף. אם כי לאחר מכן ניחם על מעשה זה, שכן היה חושש ששתי כתובות עלולות לבלבל את רגינה ולא תדע באיזו מהן לבחור. אולם הפעם שלח איגרת למעברה שבעיר-החוף הצפונית הקטנה. מוטב שתקבל אחות-בכירה איגרת לרגינה ולא מזכירות של משק זר.

ואף על פי שכתב רימון הפעם ביתר ליבוב וביתר חמימות וביתר דיוק של כתובות שונות, עדיין לא זכה לקבל תשובה כלשהי. ואז שלח איגרת רביעית לכפר-בארות, גן-ילדים, בשביל הגננת קלר מכלוף, בשביל רגינה מכלוף, בזה הלשון:


"מדוע את שותקת רגינה?

תני לי אות שלא שכחת אותי.

אני אוהב אותך ומחכה לך.

שלך ראובן רימון".


והכתובות בעברית ובלועזית, ליתר תוקף וליתר דיוק.

ואולם אין קול ואין קשב, כמעולם לא כתב איגרת לנערה רגינה. ולא יוצאים ימים מרובים וראובן כבר נושא תחינה, “מבקש תחנונים” באיגרת חדשה לישוב של צפון:


"רגינה, חמודתי שלי, כתבי לי, מה היה לך, האם שכחת שנפגשנו אי-פעם ונתחבבנו זה על זה. האם לא תבואי פעם לעירי לראותני? אני מחכה לך, מחכה בכל לבי ונפשי.

שלך, המסור לך בכל מאודו

ראובן רימון".


והכתובת, למגינת לבו, בלועזית בלבד. כאילו זה מעשה של פיקוח-נפש, בנפשו. ושוב אין מאומה. ודווקא דוורי-מדינה של דואר-ישראל כבר עובדים כהלכה, זריזים ומביאים מכתבים מאפסיים, אפילו שכותב יהודי מרוסיה גלויה: “פלוני, רמת-גן מדינת ישראל”, מיד מוצאים אותו פלוני, בין שמכתבים באחריות ובין שלא באחריות. והוא, רימון, עצמו כבר שולח איגרות אחרונות שלו לרגינה רק באחריות. ועדיין אין קול ואין קשב. משמע מכתבים מגיעים לתעודתם, אלא שאין המקבלת שועה אליהם.

וכיון שנקפה מחצית השנה ונוקפים שמונה חדשים, שיודע ראובן בדיוק מנין הימים מאז ראה את הנערה לאחרונה, מחליט לעלות צפונה, לישוב של הר, והוא עיצומו של קיץ, באמצע חודש תמוז, ולראות מה אירע לאותה רגינה, השותקת ואינה משיבה דבר. להבראה והחלמה איננו נוסע עוד, אין לו שהות ואינו פנוי לכך, ויכול להיפנות לשעות מספר בלבד. והוא מבקש רק לשוחח עמה פנים אל פנים, ולדעת מה מעשיה שם ומדוע אינה שועה לאיגרותיו.

עולה ראובן באוטובוס לעיר של חוף-ים ומחליף אוטובוס לעיר שניה של חוף-ים ומשם עולה באוטובוס שלישי לישוב-של-הר ובא לחדרה של מזכירות שבצריף ומחכה עד שמסיימים מבריאים עסקיהם שם, כי רוצה להיוותר יחידי ולשאול שאלותיו באין מפריע, כי כבר שוטט במקום ולא מצא זכר לרגינה. ומזכיר של בית-הבראה, איש חדש, פונה אליו מיד ואומר:

“מה שמך?” ועוד שואל: “אתה נשלחת מקופת-חולים?”

ורימון משיב:

“לא, לא נשלחתי”.

“בסדר”, ניגש זה מיד לענין, “באת באופן פרטי. מה השם?” וראובן מסביר שאיננו מבריא ולא בא להבריא. ומבקש סליחה ומחילה על הטרדה שמטרידו. אבל לפני שנה עבד כאן מזכיר אחר ואת הלה הכיר, וזה איננו מוּכּר לו.

“בן-ציון”, מסכים עמו השומע.

“נכון. אף על פי כן רוצה לשאול כאן על עובדת אחת, המתקראת רגינה מכלוף”.

והמזכיר החדש יודע ואינו יודע, מכיר ואינו מכיר כזאת, אולם משיב שכבר אינה עובדת כאן, זאת הוא יודע אל-נכון. אמנם עבדה כאן, אבל עזבה מקום עבודה שלה ואינו יודע אנה פנתה ללכת מזה.

מבקש ראובן לראות במשק אשה ממרוקו, ידידה שלה, אומרים לו שזו בבית-החולים, ילדה בת למזל-טוב. אחת מעובדות קודמות אומרת, אמנם עבדה כאן כזאת, רגינה מכלוף, אבל כבר עזבה והלכה מזה. ומלבד אלה לא שמע איש על רגינה.

במושב כפר-בארות שבבקעה כבר פגרת-הקיץ בגן-הילדים, והמתיישבים, שראובן נדבר עמהם בקושי, כיון שאינם שומעים לשונו, אומרים שהגננת עזבה את המקום משתמה שנת הלימודים ואינה חוזרת עוד ללמד בגן, ושמועה פשטה שאחרת באה במקומה, וקלר רוצה להיות מורה ולא גננת.

“מפני זאת, קלר אחת נערה משכילה מאד”, מסבירים לו. “יש לה הרבה חכמה בראש”. שתיהן, רגינה ואחותה, פנו איפוא למקום שפנו ואינן. אולי עובדות בעיר-מושבן, אולי בעיר אחרת. אין איש יודע להשיב דבר.

“הלכה”, אומרים ילדים המזדמנים לו בדרכו בכפר, “ההיא הגננת הלכה, יש גננת חדשה, חדוה”.

“מי היא חדוה?” שואל רימון שאלה שלא לגופה וחושב אולי היא חברה של גננת קודמת. ומשיבים לו:

“זאת מרומניה, גם כן יושבת במעברה בנהריה”.

“אבל עכשיו חופש ולא באה”, מסביר זאטוט אחד.

“ההיא, הגננת קלר”, אומרת ילדה אחת, “היתה יופי של גננת. אבל אמרה כואבות לה העיניים ובכתה, ואמרה שמוכרחה ללכת ונתנה לנו סוכריות וּואַפלים. גם לי כואבות העיניים ואני לא הולכת. וההיא הולכת”.

כיון שלא העלה רימון דבר בכפר-בארות והיה רוצה לשוב מדרכו באוטובוס של ישוב-של-הר, חזר לישוב. ולפתע נקרתה רעותה של רגינה בדרכו ומיד הכירה אותו ואמרה:

“שלום, שלום, זה אתה הבחור שכתב המכתבים לרגינה? כבר אמרה לי שקיבלה המכתבים מבחור אחד שהיה פה, מבריא, אשכנזי, אבל לא נתנה לראות, כלום, כלום. אמרה, המכתבים כל-כך גדולים שצריך לקרוא כל הלילה. אפילו שאתה מספר במכתב שלך על אבא שלך ועל אמא שלך ועל בית שלך, גדול בתל-אביב ועל אחים שלך ועל אחיות שלך, הרבה הרבה, כל אחד יופי. וכולם גרים בזה הבית הגדול על שפת-הים, כמו ארמון, כמו קזינו, ביחד עם הילדים הקטנים והגדולים. ואבא שלך רב גדול, שאצלכם אומרים רב, אולי זה הרב הכי גדול בישראל. ואפילו יש לכם מקוה ובית-כנסת שלכם בבית. ואמא שלך מחפשת לך כלה, כי אין לך אשה, ואתה פנוי. והיא לא מוצאת מבנות אשכנזיות, וכבר מחפשת אחת ממרוקו, אין דבר. רגינה בחורה טוב, יודעת קצת צרפתית ואחות שלה משכילה, חכמה, גננת. אבל מַסכינות, יתומות. יש לי אבא ואמא במעברה ושבעה אחים ואחיות ביחד אתי. להן, המַסכינות אין כלום. אבל אתה, ברוך השם, יש לך משפחה גדולה בעיר. ברוך השם”.

“ואיפוא, רגינה?” שואל בחטף.

“לא יודעת. הלכה”.

“לאן הלכה?”

“לא יודעת. אמרה קודם הולכת למעברה. אחות שלה לא רוצה גן-ילדים בכפר-בארות. שם לא טוב לה. יש מחלה בעיניים שלה, מן הילדים שיש להם בעיניים אדום אדום. וההיא, לא רוצה עיניים חולות שלה. ושתיהן הלכו, אני יודעת לאן? מה אני יודעת? אולי לחיפה, אולי לתל-אביב, אולי למשק, לקיבוץ, אַה? מה אני יודעת? לא יודעת כלום. בחיי”.

“אולי את יודעת למה לא כתבה לי מכתב תשובה על מכתבי?” שואל שאלה לאו דווקא נבונה, שמציקה לו, ולא שיהא מקבל מענה של טעם מרעותה.

“כן”, משיבה. והוא מופתע מאד וקצר-רוח לשמוע תשובתה המשתהה.

“אמרה שלא יודעת לכתוב מכתב ארוך כמו שאתה כותב לה, על הבית ועל המשפחה ועל הכל. והיא מתביישת נורא לכתוב מכתב קטן, כמו שלא שמחה שקיבלה ממך מכתב גדול גדול, על כל הבית והמשפחה שלך”.

וכל פעם שהיתה זו מזכירה משפחה-משפחתו, ביתו, היה לבו של רימון מתחמץ בקרבו, שנועצת בו מלה זו חודה ולא די שדוקרת בבשרו שלו, עוד מגלה צפונות לבה של רגינה, המשתוקקת ברוב יתמותה לבית-אב גדול, לבית של אבות ובנים וטף, כל שאין לו ואין לה בארץ, ומתאווה לשבת בקרב שבט-משפחה גדול שהוא כעץ פורה ורימון שמו ותפארתו. ואין בידו לתת לה כל אלה. והוא מיותם וגלמוד, תלוש מבית, בדל בית-אב שנעקר וכבר לא יהא מכניס את רגינה ומאמצה, ואין לו אֵם, אפילו שתהיה לה חמות מצירה שהיא, רגינה, כלת בנה, בת עדה ומסורת אחרות.

ראתה הריבה שציערה לו צער בדבריה וביקשה לסייעו במעשה-מה: “אתה יודע מה? תלך למעברה, שם בעיר הסמוכה, אולי יודעים שם. אני לא יודעת לאן הלכה, לא אמרה לי כלום, כלום. ואני דווקא שאלתי אותה, ממנה”, מתקנת לשון שלה, “לאן את הולכת והיא אומרת שרוצה ללכת לעיר גדולה, שיש שם נמל לעבוד שם וללמוד בערב בשיעורי-ערב עברית ולהיות משכילה. שהיא לא מספיק משכילה בשביל בחור אשכנזי כמו אתה וכל המשפחה שלך, שאבא שלך חכם אשכנזי גדול”.

ונפרד ראובן מאותו ישוב-של-הר שהיה כמיה אליו בלבו כשנה תמימה והיה משגר שמה איגרותיו בלי-דעת שהרחיקה הנערה משם.

במעברה הסמוכה לעיר-הנפה הקטנה, שכולה גנים ובתי-מרגוע וערוץ-נחל חוצה אותה לשנים וחוף-ים שלה מלא רוחצים ונופשים, נכנסים מיוזעים עם כרטיס ויוצאים רעננים בלי כרטיס, ואפילו עתיקות כבר יש לה משלה – היה מכתת ראובן רגליו ממשפחה אל משפחה מן היושבים במעברה, בלי היוודע דבר. שכן לא דייקה רעותה של רגינה ולא אמרה אנה ילך ואפילו לא שלחה אותו אל משפחתה שלה במעברה, שאמרה רוצה שייראה כאילו אינה יודעת מאום ולא יראה אבא-שלה “אחד בחור, שבת שלו שלחה לשאול על בחורה קטנה ולא נשואה כלל”.

רק בפתחו של בית אחד, שאולי היה סמוך למקום מושבן של שתי האחיות, רגינה וקלר, ואולי הוא הוא מקום מושבן לפנים, אמרה אשה מסורבלת שמוצאה אף הוא מרוקו במורת-רוח, כאילו היה ראובן מבקש לטרדה מצריפונה:

“הלכו לחיפה. אולי לעבוד בחנות של נעליים, ההיא, הקטנה. אולי לעבוד עם ילד, אולי להתחתן, לא יודעת. אבל אולי להתחתן. באמת. בחיי! לא אמרו כלום”.

סברה זו שהלכו אולי להתחתן, לא ידע ראובן אם עליו נסברה. אולי סיפרה רגינה, שבחור נקרה לה בדרכה. ואולי נתכוונה לאחות? ואולי לשתיהן? ולפתע נתבהל ראובן, מאד, כמו כבר מתנפץ חלומו לרסיסים: אולי מזדרזת רגינה להינשא לאיש, כי קרובה לגיל של גיוס? שכן רבות אחרות עושות כן. אולי היא עושה כמעשיהן?

ואם כי ידע שאין טעם לבוא לחיפה העיר, לשוטט ברחובות של כרמל והדר ולחפש שם אחרי שתי נערות, שאחת מהן אינו מכיר כלל ומעולם לא ראה פניה ושניה מכיר אך מעט, בכל זאת נשתהה בחיפה ושוטט ברחובות של עיר, ועלה להר הכרמל, ונרצה ממה שראה. שראה ים והר מפליאים בשכיות של נוי, שהם תכלת וכחול וירוק ורוָיית-מים ויבושת-הרים, ומרומים של יבשה ומעמקים של ים, וכל מבט שכרו בצדו וכל פניה קסמה עמה. וירד להדר של כרמל, כמו יורד כמה מעלות לעבר ים, והציץ לפתחי חנויות של נעלים שנקראות בשם מלאכים בישראל, “נעלי מיכאל” ו“נעלי גבריאל”, כאילו נועלים אותן ומרחפים באויר. ומתבונן בחלונות-ראווה שלהן שכידוע סמויים ומסוגרים כלפי פנים ואינם מגלים את הנעשה בירכתי חנות, ואינו רואה אף רמז לרגינה.

אפילו בלשכת-עבודה עירונית שאל על השתים ולא ידע שם איש דבר. כנראה לא נרשמו שתי האחיות לעבודה בלשכה, אלא השיגו עבודה שלא בדרך הרשות המקובלת. התחיל מציץ אפילו לפתחי גנים-ציבוריים ועובר על פניהם ומתבונן בצעירות היושבות על ספסלים, הן המטפלות בתינוקות וממתיקות סוד זו עם זו, וראובן אפילו יושב לצדן, שמא ישמע מפיהן דבר.

והן אומרות: “ההוא, החייל, זכריה, הוא חבר של זאת, ברתה. אני מכירה אותו. ואמרתי לו, אני אגיד להורים שלה. והוא אמר, אוי ואבוי יהיה לך”.

ומיד עוברות ללשון אחרת, אולי ערבית וראובן איננו מבין עוד דבר. וכבר הוא סתם מתבונן בנערות שחומות פנים אלה, הלבושות לסוטות אדומות וּורודות ועגילי זהב זעירים בתנוכי אזניהן או עגילים כמראה הסלסילה המלאה פרי-אבן-זכוכית-אדומה, וצמידים דקים על ידיהן, וטבעות פח על אצבעותיהן. ונעלים שטוחות ומרוטות לרגליהן וסרטי צבעונין בשערן השחור המקורזל, ומספרות על בית שבמעברה, ואומרת אחת, הפעם בעברית: “יותר טוב לי לישון אצל הגברת, בחדר עם הילד, פה בעיר, ולא במעברה בחדר אחד עם כל המשפחה שלי”.

ושואל רימון ריבה מהן במורך ובבושת-פנים, אולי מכירה אחת רגינה. והיא משיבה: “לא, לא מכירה”.

ותועה בעיניו ועדיין אינו רואה אחת רגינה שעורה צח ושערה בהיר ומקורזל ובתנוכי אזניה נוי של סומק בלבד, וכל גופה נאה ומעוּדן ונעליים שטוחות של מחוללת לרגליה, ענוגות כנעלי הבלרינה שנקראות על שמה, וזו אָפנה ידועה לנערות, וכל כולה טובת מראה וחן של “מרסי” רך משתוחח ונבוך על שפתותיה.

סובר ראובן, שראויה נפש שלו שינעים לה קצת בצערה, ולפני שיוצא העיר וחוזר למנוחתו כביכול, כלומר לביתו, סר לגנה של כת מקודשת, ומקדש שלה וכיפתו זהב, על מדרונו של כרמל. ואין נפש חיה מלבד שומר שדובר רוסית וגנן, נער שתקן, וחוברת באנגלית וברוסית נותנים בכפו של ראובן למען ידע וילמד. ושיחים ופרחים שרויים על מדרון לעבר ים, כתלויים על עברי פי בתים, מחווים נאמנות לאדם המטפחם שכל חיותם מידו, על כן מעניקים לו מבשמם ומיפיים. ישב ראובן שעה קלה על פי מדרון ומאליו נתהרהר בבחורים-משלנו שעשו כאשר עשו ושחררו את זו העיר והניסו מי שהניסו, לפני ימים לא רבים ונפלו. והפרחים בגן כבר חדשים, ואולי רק שיחים יש זוכרים אותם.

וראובן נרגע מעט והולך מזו הדומיה וחוזר אל ביתו ועדיין לא גילה שמץ מעקבותיה של רגינה שנתעלמה מן העין כאילו לא נפגשה לו מעולם. ומיד עם שובו מסתער בלהיטות על מכתבים שמצויים על שולחן של משרד בבית-מלאכתו, וכבר מנוחת-גן של כרמל כלא היתה, ומוצא מכתב או שנים, אלא ששניהם אינם תשובה מרגינה, ויודע רימון שעתה אין לו אלא לצפות לחסדי-שמים שתשוב ותיקרה לו בדרכו. וכבר ברי לו שלא עוד ישגר אליה איגרות, כי לא תקבלן ואין כל כתובת בידו, ולמכתבים אין דרך אליה. כי חיפה עיר נמל גדולה היא. אולי עובדת רגינה באחד מבתי-המלון או בתי-ההבראה בראשו של כרמל. אולי עובדת במסעדה של נמל או בבית-אוכל שבעיר.

מחשבה זו לא נעמה לו לרימון כלל וכלל. ואולי… אולי? ובהלה עזה תוקפת את ראובן, אולי נישאה לאיש?

אולם אמונה שבלבו אומרת שלא תעשה רגינה כן. אפילו אם תקפה בהלה את אחותה בשל ריעוּת זו שקשרה הקטנה עמו ומבקשת להרחיקה מעליו ולמחות עקבותיה, אינו מעלה על הדעת שזו הנערה, נערתו, תסכים להינשא לאחר. הרי לא לשם כך ולא בדרך מקרה נפגשו שניהם בראשו של הר, עלם ועלמה מארצות של צפון-ומערב ושל מזרח-ודרום? ואפילו רחוקים בגוף מרחק רב, הרי זכרון-שאֵרם עדיין רענן בתחושה שבכפות ידיהם.

לולא שנתבייש היה ראובן סוגר שוב בית-מלאכתו על מסגר, נוטל מקלו ותרמילו ויוצא בדרכי-הארץ לחפש אחר רגינה. כך כפשוטו היה עושה. יוצא ברגל לדרך נדודים ועובר מישוב לישוב, מפתח לפתח, ושואל על הנערה, עד אם ימצאנה.

אולם עדיין לא חסך משכרו די צרכו שיוכל לפרנס עצמו באפס-מעשה בדרכים שבארץ, ולא אבה להזדקק להכנסת-אורחים של משקים ומיודעים. ועדיין היה מיצר בלבו על בית-מלאכתו שמכונות שלו זה עתה הסיר מהן חרפת חלודה והחל מפעיל אותן שנית ברננת העץ המנוסר ורואה בצהלת-נפש שמחדש מפעלו ימיו כקדם והוא מכשירו שיהיה מפרנס ביתו ובית רגינה בכבוד. והנה יהיה מדמימו שוב ממעש.

בתוך תוכו היה ראובן כמובטח לו, שבסופו של דבר רגינה חוזרת אליו, כי היא יודעת מען שלו, אף כי הוא אינו יודע מקום מושבה. אולם מיום ליום החלו ספקות מתגנבים אל לבו: ושמא לא? ושמא אינה באה? בערבו של יום ואפילו בשעת עבודתו היה משעשע רוחו בדימויי-שוא שלפתע סרה הנערה אל פרברו, שואלת את הסבל או את הסנדלר למשכנו, והללו מצביעים על בית שיושבים בו ואומרים:

“ראובן רימון? הוא דר כאן”.

והיא משתהה מעט על עמדה, מחמת רגשת-הנפש שבפגישה קרובה עמו. והם, הנשאלים, חושבים בלבם: “נערה חמודה!”

ומיד פונה רגינה ועולה במדרגות אל המרפסת ונכנסת פנימה וניצבת לפניו בעצם דמותה ורואה לנגד עיניה בית-מלאכה שלו ואותו עצמו, שאין לו דבר, מלבד אלה וחדר מגורים שלו. כי זה כל אשר לו ואשר בצקלונו, והוא יחיד ובודד לנפשו. והיא, רק אחות בכירה לה. ושניהם יחידים לנפשם ומיוחדים זה לזה, ויחידי-סגולה זה לזה ברגשת הנפש שייחדו להם, והם מזמנים עצמם לפינה משלהם ואינם מבקשים עוד דבר מלבד כפיפה זו שיצרו לעצמם משלהם, סגולת-יקר של מאור-שבלב, של חיבת אמת, אהבה שמה.

פרק עשרים ושבעה

בעתות של פנאי היה ראובן שואל עצמו, מה טעם נמלטה רגינה מפניו. אם מחתה עקבותיה בפקודת אחות בכירה שלה, שהיא חוסה בצלה וזו אינה נותנת אמון בבחור זר, אשכנזי שנתן עיניו באחות קטנה והיא טרם בחנה ישרו וכוונותיו, ואם בפקודת לבה שלה, של רגינה, המתיירא מפניו שאין לבו טהור עמה.

פעמים היה רואה עצמו מפליג לימי-קדם, גלוּם ביצחק, ואביו אברהם שולח את אליעזר לבקש נערה לבנו, מבנות אחיו בית-אביו, ועובר אליעזר ארחות ודרכים עד שמוצא את רבקה, היעודה ליצחק.

והנה הוא עצמו, ראובן, כמו משלח שיירת-גמלים עמוסה כל יקר, אֵטוּן משי ותשורות לרוב, וגמלת ושליחים יוצאים בדרכי הארץ, לחפש אחר הנערה. והיא, העלמה רבקה-רגינה, שואבת מים מן העין אשר למרגלות העיר נצרת. למה דווקא נצרת לא ידע, בלתי אם שראה שם פעם אחת ערביות עומסות כדים יורדות בשביל מן ההר אל העין ושואבות מים. בדרכו לכפר-החורש ראה אותן, במלבושי כחול שלהן ושביסי צבעונין שעוֹטוֹת והתענג על תמירות נאה שלהן. ורגינה שואבת מים מן העין והיא ורעותיה מרבות להג ורועים מתגרים בהן.

מין פּאַסטוֹרלָה שכזו בלעז, שהמקרא והעתקי תמונות של אמני-מופת משמשים בה בערבוביה, היה רואה לנגד עיניו בשעות של פנאי. ותוך כדי עבודה מפזם רימון בצער-לבו מפיזומי מזרח ותימן בעברית של המקרא ונזכר ב“הנך יפה רעיתי, הנך יפה”, ונכלם שנתפס לסגנון שיר השירים של חנן-הדיבוק, שכבר ראה חמש פעמים ואולי יותר, בסתם הצגות ובהצגות יובל וחג. ואין ראובן יכול אף בשעה של מעשה ועמל להוציא מלב מצוקה הגדלה והולכת.

יש ורימון פוקד על עצמו עוון שנמלטה רגינה מפניו, שכן בחסד לבו מצא שׂפק באיגרות של חן בלבד ולא בא מיד למקומה, לומר לה שחפץ בה וכמו שאומרים בלשון מקובלת “מבקש ידה”. אילו הזדרז עדיין היה מוצא אותה באותו ישוב-של-הר. ושואל עצמו מדוע לא סר מיד אל כפר-בארות ל“דבר בה נכבדות” עם אחותה הבכירה. אילו בא עמה בדברים אולי היתה רואה בור-לבו. אולי היתה מכירה בו מיד שהוא טהור-נפש ולא נקלה ואינה חייבת למלט אחותה הקטנה מידיו.

אולם כל שמגדיל ראובן להאשים עצמו, יודע היטב שדווקא נהג בטעם, ובישוב-הדעת וברוך כיוון דעתו אליה, שלא יכול להעתיר יתר דברים על הנערה, ואם יש בלבה חיבה אליו, ואם לא היתה פגישתם פגישה-של-סרק, ודאי שמצויה במקום שמצויה, מצפה לו שיבוא לפניה או מזמנת עצמה להופיע לפניו.

ובינתיים, מכיון שמשאת-נפשו רחוקה, ממנו והלאה, אומר ללבו שלא נאה לו פזיזות זו שתקפה עליו. וכי חיבה של ממש, הטמונה בקרקע של אמת, חייבת צמיחה וגידול ופריחה. ועוד קשה מזו חיבה שבין שני בני עדות שונות, וזוכים למיזוג גלויות רק מי שראויים לכך. ומיד והוא כמטיף מוסר ונטפי נחמה לעצמו ואומר: “אם אמנם אינך מתנשא שוא בלבבך להיות האיש שטובת-עצמך, טובת לבך, חסד-חייך ועדנת-גמולך בחיים, וטובת הכלל והציבור, כביכול תואמים ומתואמים אצלך יחדיו באורח-פלא, הרי שראוי אתה וזכאי. ואם אתה רוצה לעשות בגופך לא מעשה כפיה, שבמחשבה ובתעודה בלבד, אלא מעשה שבלב ובחוש, כדי ששני מחנות, הניצבים זה לעומת זה, ולא זה לצד זה, ותחום חוצץ ביניהם, יתכנסו יחדיו וייעתרו זה לזה בדרך הרוך והחיבה, מובטח לך שיארע לך מה שאתה ראוי לו. ואם אמנם כן ואמת אתה דובר, תשוב ותבוא גאולת-עצמך, גאולת בדידות גלמודה שלך, בדמות אחת נערה, רגינה, רעיה וריעה”.

ומכיון שכבר כמו מובטח מה שמובטח לו לראובן, כמו נרגע ומחכה ליום זה שיבוא לו, באמונה ומבלי לדחוק את הקץ. אלא שעדיין מתרחק מכל חברה וידיד, שנעשו לו במחי-יום כמיותרים ורחק מהם, מאָרחם ורבעם. ותוהה מה עשתה מלחמת-הקוממיות להם ומה עשתה לו? שלא עשתה דבר השווה. שנעשו הם והוא שונים זה מזה תכלית שינוי. והם כמו פנו בכה והוא בכה, ומדברים לשון אחרת ודברים אחרים, דוברים כולם עברית, ואין לשונם שווה, שכבר כל אחד נצרך לה לצרכים אחרים. הם מדברים ביומרה, והוא, בלשון כפשוטה. המה, אפילו ישבו כל ימי מלחמה בעיר ובעורף “נושאים דאגת הכלל כולו על כתפיהם”. והוא שלא ראה כל ימי מלחמת-הקוממיות עורף בעיניו, כמו מתכנס היום בעולם דל ופרטי מאד משל עצמו ובמין הסתגרות אנוכיית לכאורה, ועושה לביתו. בעוד אשר הכל בונים בהבל-פיהם והורסים בהבל-פיהם ו“מקימים” במחי-יד ואומרים ומכריזים בראש כל חוצות: “בנינו שנפלו ציוו לנו את החיים” ו“מי פילל ומי מילל, שנוער כזה לנו”, ואין הם כלל אבות לבנים ולא חבריהם של הנופלים. אינם צעירים די היות חבריהם של בנים ואינם קשישים די היות להם לאבות. וכל שכותבים הללו בעתונים בסיפורים ובשיר, אין כותבים אלא על אמהות שכולות, כאילו נתנו להם הללו הרשאה לחטט בנפשותיהן שהן הפקר. וכל שעושים הללו “מעלים על נס” או “מגנים בכל לשון של גינוי” כאילו אין כלל ארחות-של-ביניים, של סתם בני-אדם, שאם היו במלחמה, חזרו משדה-קרב, ואין הם גיבורים ואינם מוגי-לב, אלא פשוטי-אדם המבקשים לשוב לחיים של אזרח עובד בסדנתו ובשדהו, רוצים לבנות בית, לפני סיבוב-שני, בימים של שביתת-נשק מתמשכת ועקובה מדם ולהעמיד בנים, כדי שבצאתם פעם שניה לקלט-של-גיוס, יהא מי שיצפה לשובם בשלום.

מה גדולה יש בזה ומה מופת לדור? אין מאום. ומה חטא שמהרהר ראובן ברגינה עלמתו ולא בלבטיו של שר-החקלאות להכפיל תפוקה של עגבניות בישובים של עולים-חדשים? אין ראובן מבקש גדולה לעצמו ולא שבח ויקר, אלא חיים משלו, “משימה” של כלום. שיהא מקיים בפינה משלו מין מדינה-בזעיר-אנפין ועומס על עצמו כל שזו מטעינה עליו בעול ובעמל. ואינה שולחת נציגיה לחוץ לארץ, לא לנופש ולא לטורח ולא להתמחות או להשתלמות, ואינה מכניסה נציגים של חוץ אליה, אלא-כל-כולה פנימיות-של-עצמה, ואין בה שליטה לרהב ומלל ומליצה ולהתנשאות ובהילות-של-סרק ורצופה כולה עבודה וחיבה ובית-של-נחת, והתמדה ושקידה וחריצות-כפיים. וסובר ראובן שהמושג “חריצות” שהיה לנחלה לילדות של בית-ספר-יסודי, מן הראוי שיקצו לו מקום של כבוד בחיים של קטנים וגדולים כאחד, שיהיו נמרצים וטורחים ולא יעלו על דעתם רגע קט ששלמה המלאכה, אחר שיש מדינה ויש מנגנון. כי עדיין יושבים מדינה ומנגנון על אדמות רחבות-ידיים, שוממות ועזובות באין יושב.

היו ימים שהיה ראובן קודח בחלום רחוק שיהא מתיישב בעיר אילת ובונה שם על שפת ים-סוף בית משלו לשבתו ובית-מלאכה משלו ורוכש לו קרקע-מעט וקובע שם זעיר-משק, מה שקוראים משק-מעורב, כלומר גינת פירות ופרחים וירקות סמוך לסף מטבחו, שמתכּנה בלעז גינת-ירק-של-מטבח, כי שמע ביטוי זה מפי תיירים, והיה רואה סלק וגזר ועגבניה גולשים ישר למטבח. ואם משק-מעורב, משמע פרה ולול, אולי חמור ופרדה. עצם הרעיון שיהיו לו ערוגות ירק, המספקות צרכי משק-ביתו קסם לו מאד והיה רואה עצמו עובד בבית-המלאכה ואינו מניח ידו גם מעידור והשקאה וניכוש, ובתחילה סיקול, עיקר שכח, סיקול שהוא קשה מכל.

ואולם היאך אתה מעביר בית-מלאכה כגון זה לאילת שעל חוף ים סוף, ומנין יקח שם לקוחות. למי חפץ באותיות של עץ על אותו חוף, כלום יש בתי-דפוס בקרבת-מקום? המעקבה יבואו לו לקוחות של ימי שלום? והרי על מפעלו שלו אינו רוצה לוותר בשום פנים. ולכן כל ששומע ראובן על התיישבות “מן העיר אל הכפר” וכל אשר שומע על ישוּב חבלי-ארץ רחבי-ידיים ושוממים על ידי מתיישבים חדשים, אם ותיקים ואם מקרוב באו, מוכרח לדחות ולטמון הענין בלבו לעת-מצוא, בחינת חזון-לעתיד-לבוא לכשיוכל לצרף מלאכתו שלו ועבודת-שדה לכורכן יחד ולא להרוס “מפעל חלוצי” כשלו במחי-יד.

ולכן כאשר שמע ראובן שיהודי רוצה לפתוח מלון-אורחים באילת, היה מברכו בלבו שיוסיף שם מוסד על מוסדות שכבר קיימים ויהא מקום מנוחה ולינת לילה לתיירים, לאורחים, ומקום שיתוועדו, בחדר-אוכל שלו, אף עובדים שבעיר. ושואל ראובן אותו יהודי צרור שאלות, מה עושים שם ומה מראה יש למקום ומה יכול לעשות שם אדם שאינו בעל-יכולת, אלא שלבו קרוב לכל ענין חדש וחלוצי וחלומי, אבל אין שעתו בידו להניח מלאכתו וללכת, ויכול להקדיש אך שעות של פנאי בלבד.

ואגב ענין “פנאי”, נזכר בימים מלפני המלחמה, שהיה מבקש להקדיש ל“כלל” עתות של פנאי בלבד, ורואה שחוזר אדם על עצמו ואין לאל ידו לשנות. ומשיב אותו יהודי מה שמשיב, ורואה ראובן שנית לאחר תקופה שאין אדם יכול לעשות כל מעשה שהוא למחצה אלא בשלמות בלבד, שנותן כל עצמו לענין או שאינו נותן כלל. בינתיים חולפים ימים.


יום אחד מקבל ראובן הזמנה מבני-עירו שבקיבוץ שיבוא בליל שבת לבר-מצוה של “אבי”, הוא אבינועם בנם הבכור שהוא בר-מצוה ט"ו של בני-החברה שלו “חברת נוער”. ולפי שרוצים להיות בטוחים בטחון גמור שאמנם יבוא ראובן, ישלחו טנדר להביאו. ומכיון שאין רימון רוצה ואינו יכול לסרב, אז מיד לבית-ממכר לבוֹר תשורה, איזה “כל-כתבי” של משורר, וכבר בא טנדר ומביאו בנסיעה פזיזה ומסחררת, שכל פניה שלה בבחינת חירוף נפש, לקיבוץ היושב במורדותיו של הר ולמרגלותיו. ובאים ומתכנסים אורחים ויושבים תחילה על מרפסת קטנה עטורה ירק שלפני חדר-מגורים של ההורים, אנשים צעירים למדי. ובאים סבא וסבתא וסבא-זקן וסבתא-זקנה שבאו מן העיר כולם, מתכבדים בפירות, כגון גויאַבות ובננות, ובעוגות של פרג. ומחכים שעה ארוכה ומקשיבים בינתיים לחדשות שברדיו, ומציגים את ראובן לפני ארי-שבחבורה, אורח חשוב. אף אותו הביאו בטנדר. כך יושבים ושותקים מחמת “החדשות”, עד שמתפנה חדר-אוכל מרכזי של קיבוץ ועורכים שם השולחנות לבר-מצוה. לבסוף מוזמנים האורחים להיכנס שמה ורואה ראובן צריף ארוך, ותמיה שמוצא שם רק חבורה קטנה של מבוגרים, קרובי-משפחה וידידים, וחבורת נוער מחבריו של הבר-מצוה. כל שאר חברים של קיבוץ שהוא משק גדול וחברים בו רבים, צובאים משום מה מבחוץ על חלונות ואינם נכנסים פנימה.

ומסובים אצל שולחנות ערוכים בפירות ובמגדנות ובבקבוקי מיץ. מיד פותח הבר-מצוה ב“דרשה” על פרשת נח ואומר שהיו “פרשות כגון זו אף אצל עמים אחרים”. אלא שאינו מסביר כלל מה בין פרשת נח של המקרא שלנו לבין פרשה דומה אצל עמים. וסובר ראובן, שנמצא אנו חסרים. ומגלגל הנער דבריו ומוסיף, וכבר חורה לראובן ששומע מפי נער בישראל דרשה ששם בפיו מורה שלו ואין בה עיקר. ואין הוא מטה עוד אוזן קשובה לדברי גמגומו של הנער, אלא שומע בלי חמדה מלים של סתם.

תמה הדרשה. שרים בני-נוער משירי הארץ. והמנגינה של רוסיה והמלים של תרגום. וקמה מורה של אותה חברת-נוער ומדברת עברית, לאו דווקא צחה, על הנער שהגיע לבגרות, וכי זו כבר חגיגה ט“ו של אותה חברת-נוער, וכבר יש לה מסורת משלה כיצד לערוך אותן חגיגות. מיד מצפה ראובן ל”מסורת" זו שתתגולל לפניו בכל תפארתה, ואמנם היא קמה ונערכת לנגד עיניו. חבר בוגר של משק קם על רגליו וקורא לפני קרואים שיר שחיבר לכבוד המאורע, והחיבור בחרוזים, והוא לקוי בחרוז ולא רק בחרוז, כי גם במשקל ובמלים ובתוכן. על כל פנים כך סובר ראובן. ואין איש יודע אם שיר-היתולים הוא אם שיר של כובד-ראש. בתוך-כך באות נערות צעירות ומרקדות בתלבושת של “התנ”ך" כביכול, ריקוד של נערות שואבות מים. מיד קם על רגליו אורח-של-כבוד ומספר אגדות של חסידים והוא “מסמר של ערב”, שבגללו צובאים שאר חברי המשק על כל החלונות ואינם הולכים לקולנוע בירכתי משק והוא מוצג רק למתי מספר. והאורח מפליג ובא לאגדה של ישראל-מדינה, מבלי לפרש בשם מחברה, משמע הוא עצמו חיברה והיא חדשה עמו, פרי רוחו ועטו. אולם כל עצמה של אגדה, חושב ראובן בינו לבין עצמו, שלקוחה מ“שלוש-מתנות” של פרץ, שראובן זוכר אותה אגדה יפה, אלא שמשוכה והולכת אל משלט בישראל בימי מלחמת-הקוממיות ומספרת בנער נופל על משמרת הגנת מולדתו. ואין המספר מטריח עצמו כלל לציין מה מקורה של אגדה שלו ולומר לפחות “על פי”. והכל אומרים: נפלא! מעניין עד להפליא!

לאחר מכן קם מי שקם ומדקלם פזמון-של-עתון שמשרה מיד רוח טובה על הכל, מכיון שכולו מלאכת-מחשבת של לשון ומשקל ונוי. לאחר שסועדים היושבים מעט את לבם מכבים האור, כי נפרש כבר בינתיים בירכתיים מסך, ושם מציגים בצלליות שמאחרי המסך, כדרך סינימַה אצל בדווים במדבר מין מערכון צרפתי על פגעי מס-הכנסה, שמעבדים שלו לעברית אפילו לא טרחו להוציא ממנו מטבע-של-פרנקים. אותו מערכון מבדח-כביכול, הנקלע לכל במה קלה, נמצא מטעם-מה כשר וראוי להיכלל ב“מסורת” של בר-מצוה.

וכבר ראובן יושב ומיצר על “מסורת” זו שהיא בת ט"ו במספר ואחרונה לחברת-נוער זו, שמחפשת לה “צורת-ביטוי” לחג-של-בגרות שלא בדרך המסורת היהודית המקובלת ומוצאת מה שמוצאת במערכון קלוקל כגון דא.

ובעוד הוא יושב וסועד לבו בפירות שעל השולחן, והוא מעט-מה מר-נפש, כסולד ממסורת חדשה זו של חג-מצוה, והנה קם על רגליו אבי הבר-מצוה וקורא מכתב מסבא-זקן אל נינו ביום שמחתו.

והמכתב רצוף מליצה עברית יפה כדרך שכתב יהודי בר-אוריין בשנות ניצנים-של-ציונות, וכל חינה של לשון וטעמו של ענין בו מלאכת-מחשבת ופשטות בעברית של יודע-ספר. ואף שמברך סבא-זקן את נינו שיהיה “לכבוד ולתפארת” “לעמו ולמולדתו” ויודעים שהביטוי נדוש היום כתעמולה של קרנות, בכל זאת נראית מליצה שבגוף המכתב, שכולו כנות ורגשת-נפש-טהורה וברה, כציפוי על תוך של עולם שבאמונה ובטחון ומסורת יהודית-ציונית של ממש, ברוכה בחן-חכמים ותום-בינה ויושר-המידה, ואינם דברים שבנביבות-רוח שבבחינת חידושים-על-לב-ריקן.

אילו באתי בשביל מכתב זה בלבד, מהרהר ראובן, דייני.

יושב ראובן מול סבא-זקן החובש כיפה לראשו, שקוראים מכתב שלו בקול, ומתבונן בחיבה ביהודי זה, שכל שההנהו, שכתב ברכה לבר-מצוה. ועומד ונותן לו תודה בלבו שהציל ערב ממסורת-מחודשת בשממונה. ומבקש ראובן לחזור מכאן לביתו, שכבר שבע מנהגי חידוש אלה שאינם ערבים לו ומבקש מחילת היושבים, שרוצה לצאת מעט החוצה לשאוף רוח, כי חם כאן מאד, ומתשוטט בחצר לרוח הלילה, לילה ישראלי מסורתי, ומצפה שתתם חגיגה ו“חידושיה” ו“מסורתה המחודשת” וייפטר וישוב במוצאי-שבת-קודש לביתו.

ולא שהיה ראובן איש שומר מצוות וקפדן, כלל וכלל לא, שהיה ככל הצעירים בני דורו וסביבה שלו, חפשי בדעותיו. אלא שהיה מַבזה חידושי-סרק שאין בהם לא תוכן ולא טעם, לא משל יהודים ולא ממנהגם של עמים, אלא מין תכנית של סתם, בדומה להצגת-נוער ערוכה שלא בידי אמן. כי ניתנה “מסורת” מחודשת בידי חדשנים שאין בלבם לא יהדות ולא נוי ולא טעם-טוב ולא זהירות-יתר באלה ולא טוּב משל אחרים ולא נוי ותפארת משל אנשי-מופת, אלא מקבצים מכל הבא ליד, מעתון שמצויים בו דברים של קלוקל ושל תרגום ומלקט-של-מערכונים ומ“יצירות של פיוט” משל עצמם, והרי חג של מצוה שחייב ילד לזכור כל ימיו.

והיה ראובן מעלה בזכרונו את ההורים השנים של בר-המצוה, אלה בני-עירו שהיו חברי הנוער-העובד שניהם, עובדים כל ימיהם והגיעו למה שהגיעו ויצאו עם גרעין שלהם להתיישבות במשק. ובלבם בודאי יודעים מה טוב ומה טעם-טוב יותר ממדריכים וממביימים חגיגות-של-מצוה. אלא שענווים ונמוכי-רוח הם ומי הם שיערבו לבם לקבוע צורה לחגיגת מצוה של בנם בכורם. כי יש נאורים מהם במקומם שלהם היודעים מה ענין יש לשוות לחגיגה של הטלת עול חיים על נער במדינה של ישראל.

ואם חזר רימון במוצאי שבת לביתו ברוח מרה, אין זה משום שעגמה עליו נפשו בצרת-לב שלו, מפני חיבתו אל נערתו שנעלמה, וכל שרואה מוצא בו דופי, אלא שהיה חרד לרוח ישראל, בחיי נוער בישראל, שנותרו ממנה שרידים בלבד בכתב מסבא-זקן ולא באה במקומה רוח-של-ישראל-חדשה שתהיה ראויה למקומה, שתהא כוללת את זו ואף מאדירה עליה.

ונוסף עליו מפח-נפש, שהיה מלגלג כל הימים על חגיגות-מצוה שבעיר, שנלעגות בעיניו ומשופעות בארוחה דשנה ובאורחים רבים ועולות בממון רב, ואינן ראויות להיות קרואות מסורת-של-ישראל, אלא פזרנות של אביונים, שירדה על ישראל-של-מדינה דווקא בימים של “צנע”, שמקבלים חבילות מיני מטעמים מאמריקה ופותחים הצרורות ומציגים לראווה בחגיגות של מצוה מעדני תפארת שבאו להם מידי זרים, וסחטום מהם בתחינות שמפילים לפניהם באיגרותיהם. כאילו בזאת כל סודה של שמחה יהודית. ואין איש נושא עוד קולו בזמר, ואין איש נושא רגלו בריקוד, אלא אוכלים ומברכים והולכים וכותבים בעתונים שחגיגה של בר-מצוה לבנו של אדיר זה וזה “נערכה ברוב עם ועדה”.

ואין ראובן מיצר על כל אותה המולה של כינוס שמתכנסים בני-אדם לחגיגה של שמחה בעיר ובקיבוץ, אלא על רוח של חג וחדוה יהודית שעדיין לא קנו להן חזקה בזו המדינה, שהיא או “מבכה בניה” בשלל מליצות שנפחו זה מכבר נפש-תכנן או חוגגת חגיגות עולי-ימים שלה ברוב עם ובכנס של “חברי כנסת, עסקנים ולבלרים” במאכל ובמשתה כיד המלך, או בחידושי מסורת והצגה של מה שקורין בצרפת ששהה שם ראובן ימים מספר, ווֹדביל, והיודע יודע.

ולא ערבב ראובן צערו שלו בצערו על תפלוּת של כלל בגנוסיה ומסיבה. אך כשם שהיה מבקש טהרה וצורה של נוי וטעם בחיים שלו, של פרט, היה מבקש אף בחיים של כלל ישראל במדינתו, שיהיו סדורים וערוכים ונאים וטובים ועוטי טעם ותוכן וענודי חיבת-אמת ולשון-נקיה וברה. ואם שירה תהא שירה של חן, ואם דרשה תהא דרשה של טעם ודעת, ואם אגדה תהא נאה וברה כמקורה ולא מלאכת-כלאיים, ואם מחול והצגה יהיו מלאכת-מחשבת לתפארת. הכל בבחינת מקדש מעט.

פרק עשרים ושמונה

מיודעיו של ראובן שנפגשים לו ברחובה של עיר ומזמינים אותו לסור לביתם, כדרכו בימים עברו, רואים שמוקיר רגליו מכל אותם בתים שהיה אורח-תמיד בהם, ללגימה של כוס-תה או משקה קר וללהג של בטלה ולמעשיות-של-יום. ואומרים מה שאומרים עליו, אבל בעיקר טוענים בפניו:

“מאז המלחמה שינית טעמך. לא עוד אותו ראובן רימון, כאילו היתה עליך רוח אחרת. פצע זה שנפצעת כלום בראשך נפצעת?” שואלים ומגיסים בו לבם.

ורימון, שאיננו מחבב שיחה בפצע שנפצע, נכלם ונבוך ומבקש שהאדמה תבלענו, אותו או את בן-שיחו.

והלה ממשיך בשלו ואומר: “היום אתה נפש סגורה ומסוגרת, חתומה על מסגר”. ומיד מבקש לו צורה מפוּיטת יותר ואומר: “כמו מחוּיכת לך נפשך כלפי-פנים ולא כלפי חוץ כדרכך בשכבר הימים, כשארחת עמנו לחברה. דומה היא כתוהה על עצמה וכמכסה סוד. כמו סר לבך מעל כולנו”.

על כגון אלה קשה לראובן להשיב, שהדברים רבים וספונים-טמונים עמו, ואין לומר מלים מעט ולספר עקת-נפש. לכן משיב ראובן בדברים של התחמקות: “מי אומר? פשוט טרוד אני להחזיר מפעלי לתפוקה קודמת שלו, אולי אפילו להגבירה, ואני רק שתי ידיים לי ורק שוליה אחד, ואינני מספיק”. ומיד נפטר והולך לדרכו.

אפילו אצל עטרה אינו מצוי עוד ואינו סר אליה אלא לעתים נדירות מאד. שכבר רזי יושב בביתו יותר. והשם רזי הפך שם רשמי שלו שנתפרסם בעתון-הרשמי לצרכי הפרט ולצרכי הכלל כאחד. ונתכבד ונשתבץ שמו כאלוף ישראל. ועד שעושה כה וכה וכבר יוצאים עטרה והוא למסע של השתלמות לכמה מכרכי-עולם. כי לכל כרך שיטה משלו ובית-אולפן משלו, וטובים כרכים ובירות של ארצות שונות, שלומדים שם תורת כל העמים ולא תורת גוי אחד בארץ. וקרוב לודאי שיתמנה רזי נספח בשגרירות זו או זו של ישראל כפי שמספרת עטרה מפה לאוזן.

ועטרה אצה מחייטת טובה אל חייטת מעוּלה ומתקינה לה מלבושים נאותים לרעיית נספח בכרכים של חוץ לארץ, שתהיה עורכת שם, בכרך שמעבר לים, מה שקורים קבלות-פנים, בצפון או בדרום של אמריקה, באירופה של מזרח או של מערב, מי יודע היכן? היא תהיה שם נציגה של ישראל בנוי ובתפארת ולובשת מלבושים של רקמה תימנית משלנו ועדיים משל בצלאל ותימן כדי שיראו ויתבוננו וידעו, תלבושת-לאומית-של-ישראל מה היא ומה מראה לה. ותהא עטרה מהדרת שם ביתה במעשה-מטווה של עולים, בצבעונין של שטיחים ובאריג מעשה ידי יהודים-של-מערות באפריקה.

ומשבא ראובן אל עטרה, רואה שלובשת בביתה מיני חולצות-בית ארוגות ושׂלמוֹת של מלאכת-יד כמעשה השק, וברגליה סנדלי-רקמה ואטון וזהב וכסף. ובתנוכי אזניה מעשה-צורף של כסף וזהב, והתנוך רפה וחלוש וחיוור וקשה עליו המשא. ורגל של סנדל זהב ענוגה ושטוחה. ואפילו באותה רגל אצעדה של כסף על קרסול. והקרסול חיוור שלא שזף אותו מאור של יום, אלא של חשמל בלבד. ומיני פריפות וסיכות בשׂערה של עטרה, והשׂער כל הדרו עמו כשהיה, ומסבירה שאלו מעשה כסף מצופה זהב, הכל מעשה ידי העולים.

וכל כולה עטרה בביתה מעשה-אומנות שׂרוּע על שטיח של יהודי-פרס, עולים, שאורגים בו צבי ואיל של מקרא ואַיל של עקדה, רימונים והדסים ואתרוגים ושאר פרי-מגדים שהביאו עמהם מגולה, מכליון-נפש לישראל ולציון, וממסורת יהודית נושנה. ועל דלתות ביתה של עטרה סרטי אריג צבעוניים בכל צבעי הקשת הולמים ומתואמים בטוב טעם. ועטרה פוסקת ואומרת ככרוז-מאצל-מגבית:

“כל זה למען ישראל! כי חייבים אנו לעשות מה שיכולים למען המדינה הנאבקת על קיומה”.

ומוסיפה עטרה ומסבירה, שהיא עצמה בבחינת דוגמנית-לאומית-לישראל, על משקל בנק-לאומי-לישראל, שנאותה להפגין בעצם דמותה שלה, ועל עצמה ובשרה גישושים ראשונים של אומנות ישראלית עממית מתחדשת, או אומנות-עם כפי שמדייקים ואומרים אחרים, שמבדילים כבר בין עם ועממי.

יום אחד כשבא רימון לביתה של עטרה, מקדמת פניו בכל המַכלוּליה הזאת ואומרת: “זו חובתי ואמלאנה באמונה. שאני כבר לא סתם אדם פרטי, אלא סעיף 4”.

ראובן שאיננו מצוי כל-כך בימים אלה אצל מדיניות-עליונה, אלא מקריאה חטופה בעתון בלבד, מאמץ זכרונו כדי לזכור גושפנקה זו של סעיף 4 מה טיבה. למה דווקא 4? ומה הם הסעיפים 1, 2 ו-3? עד שנזכר ואומר:

“אה, השתלמות על חשבון – –” ונאלם דום.

“זה הוא זה, בדיוק. השתלמות לא על חשבוננו או על חשבון המדינה הדלה, אלא על חשבון של חצי-כדור-הארץ-המערבי”.

ומיד מניפה עטרה ידה על פני ביתה ואומרת: “רואה אתה כל זה? רק דוגמה שעלי להדגים שם בביתי, בארץ נכריה. איני רוצה שעולים יטרחו לשוא והעולם הגדול לא ידע מאומה על מעשיהם. אומרים שרקמות של תימן כבר נמאסו שם על בני המערב, אפילו אם מגיעות כתשורות, חינם אין כסף. מבקשים שם תלבושת-של-ערב, מעשה-יד ועדיים ותפארת של מלבושי-בית של-מקור. סמוך עלי שאערוך שם בשעות הפנאי – –”.

“מה תעשה שלא בשעות הפנאי?” מהרהר רימון ושואל עצמו.

´– – תערוכות ניידות ואפגין בכל עיירה ועיירה שיהודים נחיתים שם אמנות מקורית שלנו מצפון אפריקה, ואף אשא שם דברי".

“והרי את נוטלת בלעם של אחרים מפיהם?” שואל רימון לפי-תומו, שיודע שכבר נשים אחרות טורחות בעסקי כלל מעין זה. אולם אין עטרה נופלת ברוחה.

“אני, יש לי נפש אמן ואני יודעת לא כיצד להפעיל המלאכה כאן, שבזאת עוסקות אחרות בנאמנות ועוברות מכפר אל כפר, אני יודעת כיצד להפגין אותה שם שתהא מושכת את הלב ונמכרת. בטוחתני שאני יודעת כיצד לדובב שם נפשם של יהודים ולרכך לבם”.

“ומנין לך שיודעת? שאידיש אינך מבינה כמעט ואנגלית אינך שומעת”.

מיד ועטרה כנעלבת ואומרת כמסננת מבין שיניה: “להווי ידוע לך, שאנגלית אני לומדת ויודעת קצת מהגימנסיה, שכבר למדנו מחזה לשקספיר עם פירושים לבחינות-הבגרות. וכבר יש לי מורה פרטי, בוגר מכללה אמריקאית, השוקד על מבטא אנגלי שלי שיהיה נכון. הוא עצמו הבטיח להכין למעני נאום נמלץ-וסוחט-דמעות מאין כמוהו, שאפשר לחזור עליו בכל עיירה ועיירה ובכל עיר ועיר, כלשונו בלי להוסיף ובלי לגרוע. שהכל עושים כן. ואין כל צורך בנימה אישית, כי מוצגים ידברו”.

ומיד מוסיפה בקורת-רוח יתירה: “וטוב שאין זו שנוררות, כי השנור מאוס עלי יותר מכל. הרי כאן תעשיה ומלאכה של ממש, שנותנים שם תמורה בעדה כסף במטבע-זר, ואפילו אם המחיר מפולפל. כי הרשות בידי כל קונה לשלם הון תעופות, אם לבו ידבנו ויתרימנו. אולם מחירו של כל מוצג קבוע, ואפילו חייט עני בברוקלין ידו משגת לקנות ארנק-ערב לרעייתו”.

ולא ידע ראובן מה עניינה של אשת חייט עני בברוקלין לארנק-ערב של כסף מעשה מלאכת-מחשבת העולה הון תועפות. ושתק.

ומיד עטרה עומסת ועונדת להוד ולתפארה כמעט כל שמצוי בחדר, מלבד שטיח שעל הרצפה, יריעה שעל הספה, סרטי צבעונין שעל דלת ונול ענק שבקרן-זוית שחייב להדגים אף הוא את המלאכה. וכבר חושש ראובן בלבו שמא תכניס עטרה כלל עצמוּתה לתוך מסגרת של נול להפגינו אף אותו. וגמר רימון שראווה מעין זו מניחה כנראה להופעות של עיקר שבארצות נכר.

ותוהה רימון על עטרה ועל חוש מסחרי זה שצץ ופרח בה, שכל מעייניה ב“בעיות” של דיפלומטיה ונימוסי-חצר וכיצד נוהגים בטקס של הכתרה ובטקס-של-מינוי, ורוצה להימלך בשר-של-טקס שמינתה המדינה לצורך זה, שבאמתחתו כל ספרי-נימוסין שבעולם למן ימי ארתור מלך של אבירי-השולחן-העגול ועד לימי מלך של היום.

ולא עוד אלא שמאיצה עטרה בעצמה לחוש אל אנשים שכבר שהו בארצות נכריות וחזרו משם ולהימלך בהם, במי שנכשל ויצא בשלום ובמי שנהג כהלכה בתשמישי-אוכל-ומשתה ובמי שלא נהג כהלכה ונכווה, במי ששאל מה ששאל מפי רב-מדינה פלוני עשה כמוהו ובמי שלא שאל הלכה ולא עשה כמוהו. כי רבים קנו להם עתה השתלמות ככל אשר לאל ידם וכבר מומחים-לדבר, מי בקורס של חדשיים ומי בקורס של חצי שנה ואף יותר מזה, שסעיף 4 הוא לשנה או לשנתיים.

היא, עטרה, יוצאת פעם ראשונה בחייה לבין רבי-עולם וחייבת להיות עזר כנגד רזי. עליה להקים שם ביתו שיהא מארח מיני נספחים של מדינות העולם, להאדיר “קשריה” של מדינת ישראל עם אומות העולם ולהיות לכבוד ולתפארת ליהודי התפוצות ומרכז רוחני וגופני לישראלים הנודדים על פני ארצות למגינת לבם ומשתהים שם ואינם חוזרים עוד למדינתם, אלא מלמדים שם עברית של-גימנסיה-בישראל, וגאים במוצאם ורואים יהודים של אותן ארצות התפוצה רכי-נפש, שאין העזה בלבם לעשות לישראל בגוף ועושים לישראל בכיס בלבד.

ראשו של ראובן סחרחר עליו מזרם דיבורים משונה זה שמשפיעה עליו עטרה, שלא היתה כה מרבה דברים מעודה. וכבר היא מוסיפה ואומרת:

ייתכן שישהו היא ורזי באוכספורד או בקאֶמברידג' של אנגליה, שהן ערי-מכללה מפורסמות בעולם כולו, לחודש של השתלמות במכללה, או לחדשיים, ואולי לשלושה שבועות בלבד. אינה יודעת בדיוק. והיא עצמה תחטוף שם בינתיים קורס של ציור או תולדות האמנות, עדיין לא ביררה בדיוק מה אפשרויות יש שם במקצוע שלה. וייתכן שייצגו רזי והיא את ישראל בכינוס-עולמי שייערך בארצות של בלגים או הולנדים, ל… ל… נשכח מלבה עניינו של כינוס – אה, אנרגיה אטומית או גרעינית, משהו כזה, ואולי יסורו אף לכינוס של ספיריטואליסטים או לכינוס של שימור-קרקע, אינה יודעת בדיוק איזה מכינוסים יטילו על שכמם, רזי יודע בדיוק. ואם תהיה שהות בידה תעשה קפיצת-הדרך ותטוס לאיטליה לכינוס של תרבות של או"ם ותייצג את ישראל מטעם משרד של חינוך ותרבות, החס על ממונו של ישראל ואינו רוצה לשלוח שליח מיוחד לייצג את ישראל בכינוס נכבד של סופרים ומחזיקים בעט, שלא יהיו סופרים של אידיש בלבד מייצגים שם את יהדות העולם.

ורימון משסעה, כי נלאה מריבוי הדברים ואומר: “מה משמע כינוס של או”ם, אולי כינוס של אונסק“ו, שכן לכינוס של סופרים ומשוררים כבר טילטל עצמו זקן-סופרים ומשוררים?” הרי קרא על כך בעתון.

“אמנם כן”, אומרת עטרה, “אונסק”ו, וכי מה אמרתי? אמרתי או“ם, היינו הך. אף זה כינוס של תרבות. ולכל ידוע, שחבל להוציא הוצאות מיותרות מקרנות של מדינה מדולדלים, ואפשר לשגר שמה בני-תרבות של מדינה, השוהים בין כך בחוץ-לארץ ובאירופה בתפקיד, וחזקה עליהם שייצגו את ישראל בכבוד. והעיקר, הופעה נאה ונימוסים, הופעה ישראלית מקורית”. והרי רזי והיא מתאימים יותר מהללו שמייצגים את ישראל במדינה אחת, והם כבר לא היו בישראל כ' שנים ורק שהו בה ימים מספר לשם מינוי. ובסופו של כינוס יבוא רזי לקחתה, את עטרה, ולהחזירה למקום שישבו בו ויאמר מלים מספר בשם ישראל, והרי חסכון גדול לאוצר המדינה!

מענין לענין מספרת עטרה, שמסרה דירה שלה בישראל לדיפלומט של מדינה זרה, בסכום הגון, ושכר-הדירה לאביה הישיש, כדי שיהא מתפרנס כאן בכבוד. וכבר מפקידה אצל כל מיודעיה ומכריה תמונות, מעשה-ידיה ומעשי-ידי חבריה ודברים שחסה להשאירם בביתה בידי זרים. ומציעה לראובן שיקבל לביתו פורטרט שלה עצמה, מעשה-ידי הצייר הנודע שחר.

וכיון שרימון מתמהמה בתשובתו, אומרת לו: “תוכל לתלות הפורטרט בחדרך, אני מרשה לך, הרי יש לך חדר נאה”. להוציא מן הכוונה חדר-משרד של בית-מלאכה שלו.

וראובן נפחד ומזדרז להשיב: “חן-חן, כבוד גדול הוא לי אולם”, נחפז לסרב, “אני מודה לך מאד על חסד זה שאת רוצה לגמול עמי, אבל באמת אין לי בחדרי כותל פנוי ומקום של כבוד הראוי למלאכת אמנות כגון פורטרט שלך פרי מכחול של הצייר המהולל”.

ועטרה כמו נעגמת, ובאמת מתרעמת שעלב בה, שכבר אין לבו אליה כקודם, ואפילו אינה כדאית בעיניו שיפנה כותל מהעתק של צייר מהולל למען דמות דיוקן שלה, שיהיה שוכן בקרבתו שנה תמימה ואולי אפילו שנתיים ימים, עד שעטרה חוזרת ארצה. ומיד בולעת רוקה ואומרת:

“לא חשוב. כבר נמצא מקום שיהיו רוצים בו”. ומוסיפה ואומרת: “רזי בכלל אינו רוצה להיפרד מעל פורטרט זה, אבל מתנחם ואומר: הרי יש לי האוריגינל עמי”.

ורימון מתחייך כמו מקורת-רוח יתירה לדברי נחמה אלה ורואה בה בעטרה, שקמה ברוב בהילות ממקומה ומודיעה כקריינית ברדיו בקריאת-בתולין של חדשות-ערב, שבולעת נשימה יתירה שלא לצורך:

“אני מוכרחה למהר ולהתקין תלבשתי. יש לי קוֹקטיל-פארטי של משרד-של-חוץ לכבוד אבא אבן, שבא לישראל ועוד הערב הוא טס בחזרה. ומחר חגיגה של נשי אלופים לכבוד חנוכה, עם לאַטקס. ומחרתיים מסיבה של חברי-ההגנה, ותיקים, לכבוד חבר שמלאו לו חמישים שנה. ובשעות של אחר-הצהריים תה בבית תת-ראש-הממשלה לכבוד אורחים מן המגבית המאוחדת וכמה סנטורים שבאו אף הם ארצה. ולמחרתו של יום פת-ערבית לכבוד חבר בית הנבחרים הבריטי מסיעת הלייבור. וכל זאת… מלבד קבלת-פנים למחרתו של יום לכבוד ראש-עיר מארה”ב, שאשתו יהודיה ומבקר עמה לראשונה בישראל. וכל זאת… מלבד נסיעה ללוד להקביל פני לורד יהודי, מי שהיה שר-מלחמה בריטי וכעת לורד סתם, שבא עם רעייתו".

וראובן כבר דעתו מטושטשת ואינו מנסה כלל להבין גיבוב דברים שמגבבת באזניו. ומסתבר לו שזו, עטרה, הרחיקה לכת-קדימה, בעוד אשר הוא, ראובן, משתהה בירכתי חיים של מדינה, משפיק בצרכו של יום. ולא שהיה מצטער בלבו שלא הוזמן למסיבות בבתים של נשיא ושר ולטקסי פאר של חנוכה, הספד, הנחת אבן-פינה, ועידות, כינוסים, קבלות-פנים ושאר מיני התוועדויות שמתוועדים בני-אדם, למסיבות-גן ואניה ועוד, אלא שרואה בהם, בחבריו מאז, שחייה זורמים היום באפיק אחר משלו. כי הוא עדיין מגשש דרכו למרגלות שלב ראשון של סולם, הניצב על יסודות שהוקמו ונבנו ונתכסו בינתיים חולות נודדות, שנטשום הבונים ולא הוסיפו עליהם נדבך, והנה בונים לשעבר כבר מצויים למעלה, שמטיסים עצמם בחללו של אויר למרחקים.

והוא, ראובן, עדיין רואה יסודות של בנין מדינה, שמוצקים ואיתנים הם אולם אינו רואה בעין לא כותל ולא בנין. ואם הזוי לו בנין, אף הוא אינו נאות ומוצק, וקירותיו כקיר-בלוקים זה, שכולו חלול, מחדיר קרה וחום ואינו סוכך על יושבי-בית מקרה של חורף ומלהט של שמש קיץ.

וראובן, מדעתו, עדיין אין נראה לו בנין לעטרו בזרי פרחים ודפנה, כי בין יסוד לבין זרי פרחים אין מאומה, בלתי שק לכסות על מערומים של חלל, שק אין-נוי, כשל בדון או אוהל. ורואה בה רימון בעטרה, שאיוותה לה מושב למעלה, בין זרים של דפנה ודגלים, עוטה הוד והדר, בעוד אשר הוא, רימון, חבוי בתחתיות של יסוד-מלט, עוטה עזובה, חופר בציפּרניו באדמה של ציה וערבה, כמבקש להעלות ממנה מחצבים ואין. ויש שמדמה עצמו ממולל באצבעותיו אדמתו שמצויה לו בשפע של מרחב וחש אותה דשנה ורווה בידיו, ועדיין לא קנה לו אחיזה של ממש בקרקע.

שוב רואה את עטרה כמו ישובה על כרעו של בנין דל וערום מכתלים, כבמלונה נינועה על כלונסאות, מלונת שומר דלה במקשת אבטיחים משיבי נפש. והיא, עטרה, היושבת למעלה, כתלושה באויר, מבקשת לנגוס במרומים תפוחים של בוסתן זר ונכרי, ואינה חשה ואינה מרגישה, שרחקה מיסודות של מלט פשוטים המשחירים מעזובה.

כל זאת לא סח רימון לעטרה, שידע לא תהא אוזן שועה לדבריו. מיד תאמר: אל תדבר “ציונות”. ויודע שהיא נחפזת, וראוי לו ללכת מזה, כדי שתמשיך בשלה ותהיה עושה “חובתה” כחפץ-לבה. אבל בעוד הוא נפטר ממנה והולך, חושב מחשבות שלו, מה בינו לבין זו ומה הרחיקו זה מזה בלב ובהרהורים-שבלב ובמחשבות שלהם ובדרך חייהם. והרי היו יושבים בימים-מקרוב ומשיחים הרבה, ככל העולה על רוחם והיתה נעימות והיה משהו חשוב בעיניו עד למאד.

אפילו באבדה שלו, בנערה שאבדה לו, אינו משיח עם עטרה, כי יודע שבודאי לא תהא מטה אוזן לדבריו ותשמע שמיעה כלאחר-יד. ומה טעם ידבר? מה עצה יטול ממנה? והיא, כל מעייניה אצל כלל.

ועד שרימון נפטר מעטרה בברכת-שלום ואומר ללכת והיא רוצה ללוותו אל פתח ביתה כנימוסה עמו, כי עדיין נוהגת בו כבוד רב כבידיד וקרוב, וכבר מצטלצל הטלפון המצוי בביתם עוד מימים של תנועת-המרי ומודיעים למרת רזי, כך מסתבר מקטעי דברים, שתפתח שוק של “ליגה” פלונית העורכת גם נשף של תצוגת אָפנה בבית מלון והגרלת שמלה מהודרת לטובת “ליגה” פלמונית, חשובה עד למאד.

וכבר ראובן כפורש והולך ממנה בברכת שלום, ועדיין אין ראובן מברכה בדרך-צלחה, כי יודע שאולי עוד יסור פעם לביתה קודם שתסע מזה, ואם לא יבוא, אל-נכון יבשר לו העתון, במדור המיוחד לכך, על צאתם של רזי ורעייתו מישראל לנסיעה-של-השתלמות.

משום מעשיו של רזי שעשה בימים של מה שקרוי היום “מבחן ומאבק” הוגה לו ראובן כבוד ויקר בלבו פנימה ויודע שראוי אף ראוי הוא להיות שליח של ישראל אל גויים ויהודים כאחד. שכן בימים של מלחמה שמעו עליו אפילו גויים ברוסיה בלשון שלהם, ברדיו בנוסח “חילותיו של גנרל רזי ערכו הסתערות נועזה בנגב”. וראובן מגלגל בלבו זכות על ידי רזי, שעומדת לו מימי מאבק ומרי ומלחמה גלויה ומעשים בשדות-קטל ובספר ומוחל לה לעטרה רעייתו, בזכותו, כל אותה בהילות שלה להיות פריפה לזרי דפנה של מדינה, ולאחוז במוט של דגל-ישראל בעצרות של עמים ומדינות העולם.

ומיד מאחל רימון לעטרה, תוך כדי שהולך ופורש ממנה, הצלחה בתפקידים שלה שמרובים הם עד אין שיעור, ומונע עצמו אפילו מלהזהירה, אזהרה שהיה רוצה שתישמע באזניה, שתהיה חרדה על כבודם של יהודים בתפוצות ונוהגת בהם כבוד והוקרה, שרובם טובים הם ואוהבים את ישראל והוגים בה, אפילו שלא כולם עושים זאת ביודעין, ושלא תהא רואה במדינת ישראל מעין מונופולין של עצמה, כאילו אין להם, להללו, חלק ונחלה בה וזכות עליה, ותחבב עליהם בניה ובנותיה של ישראל ולא תהיה “מדקלמת-ציונות” אלא מדברת כדבר איש אל רעהו ואל נפש רעהו, וסחה בדבר שהוא חשוב ויקר לשנַים שותפים ועושים.

ואומר מה שאומר ורק מרמז בענין, ורואה רימון בדמיונו, שיופיעו שם בארצות חוץ שלטים וכרוזים על “גיבור של מחתרת” “גנרל של ישראלים” “בריגדיר של נגב וערבה” “מצביא של בירה” “שר-צבא של ישראל” רזי שמו, אשר בא אל יהודים בגולה וזרי דפנה ועטרת-נצחון בראשו מנצחונות מזהירים שלו בנגב ובערבה ועד לגבול מצרים, “איש המרי והמחתרת”, שמדי צה"ל הדורים, מדי ייצוג, לבושו ודברים כדרבונות על לשונו. ועמו רעייתו העזר-כנגדו, גיבורת-ישראל אף היא, אף שנפנית בשעות הפנאי, בדומה לראש-ממשלה-של-אנגלים, לאמנות המכחול, כמוהו בנאית של מדינה, ציירת גדולה, עטרה רזי שמה, היא עטרה תלם-רזי “מן הדמויות הבולטות ביותר בציור הישראלי החדש”. והיא כבר הציגה במיני בּיאֶנַלה וטריאֶנַלה, באירופה ובאמריקה-הדרומית, וציוריה מפארים בתים ושגרירויות של גויים וישראלים כאחד, בפראֶסקות מנופי ישראל ובפורטרטים של ראשי-עם ורבי-מדינה, משל ישראל ומשלהם. שכבר ציירה נשיאים-של-גויים ונשיאים-של-ישראל, והוגש פורטרט משלה, שציירה את נשיא ארצות-הברית, על פי תצלום שלו המצוי בארץ, והובא לפניו בטקס רב כבוד שנוּגנו בו שנים הימנונים, שלנו ושלהם, ביום הולדתו הששים, נערך בבית הלבן והוגש והושם בידי נשיא מידי שגריר של ישראל. וכעת מתנוסס פורטרט דנן בבית-הלבן בחדרה של אם-הנשיא הישישה – –

כך רואה רימון בעיני רוחו הכל, עשוי וערוך מראש. ואין בו קוֹרט קנאה בעטרה ובמוניטין ותהילה שיצאו לה בכרכי-הים. וּודאי שאינו מטיל דופי ברזי. שהוא כדאי וראוי בעיני רימון לצאת ולהאדיר שמה וכבודה של מדינת ישראל בעיני הגויים ובעיני יהודי התפוצה ויהודים הנחיתים בפינות עולם נידחות. כי סובר רימון שאם נבחר אדם כשליח, ודאי שהוא ראוי וכשר לכך, כל שכן רזי, שראוי וזכאי להיות נספח צבאי של ישראל בכרך-עולמי, שכן הקדיש כל ימיו למעשה-המדינה ולמלחמת-הקוממיות שלה ובדין שיצא ויראה כעת בתפארתה בחוץ ויקנה לו דעת ונסיון בדרכי חימוש וזיון ולחימה. לפי שרואה ראובן, שלא צפוי לו לרזי להיות מצביא של ישראל, אלא כבר עושה דרכו לייצוג ולדיפלומטיה בעיקר, שבודאי גדול כוחו במשא ומתן עם אומות העולם, שלמד דרכיהם בגייסות של מלחמת-עולם-שניה בעליה-של-חשאין, היא עליה ב', בהברחת יהודים לארץ-ישראל בדרכים שונות ומשונות ובכל אותה פעולה של “מגע” עם בני אומות שונות באיטליה ובהונגריה ובקושטא-של-טורקיה, וכל שכן בצרפת, וכל שכן באוסטריה.

אולם הוא עצמו, ראובן רימון, מה יעשה ולבו רחוק מכל שאונה והמונה של מדינה של ישראל בקרב העמים. ולא איכפת לו כלל שהוא עצמו נדחה לקרן-זוית ואפילו אין לו פרה במשק, תפארת פרות, “מלכה” מכבירה חלב, ולא זכה בהגרלה גדולה של פיס ולא במשרה רמה בישראל או מחוצה לה, ואפילו לא נשא לו לאשה נערה מבית אדירים ונדיבים שיהיה מוזמן לעצרות סגורות ומסוגרות ומיועדות ליחידי-סגולה. והוא, ראובן, רק מבקש אחר נערה פשוטה ממש כמוהו, קטנה ואהובה מכל, רגינה מארץ של מרוקו אשר בצפון אפריקה, אשר באה למרסייל ועלתה לישראל בשנה כך וכך וביום פלוני. וסהדו-במרומים שיהיה רואה כל עולמו בזו הנערה, שלא תהיה מייצגת אלא את עצמה ואותו, ואת ביתם שלהם בלבד, ולכל המופלג “מעברה” שלה בלבד. ויהיו שני אנשים מארצות-מוצא שונות, בני יהודים שבנו בתיהם בארצות רחוקות ונכריות, רחוקות זו מעל זו ת"ק פרסה ועוד, המזמרים זמירות של שבת, זה בנעימה של ווֹלאַכל או דוֹינַה של רומניה או במנגינה של חסידים שוקקת דביקות וזה בנעימה של ערב וספרד שמתיקות שבחן משתוחח ושבהתעלות-הרוח נסוכים עליה והם עיקרה.

שכן הוא והיא עיקר. עלם ועלמה. שבתיהם זה וזה שבתו שבּתם קודש. ואביו שלו ואביה שלה נפשותיהם היו נשואות לציון ולירושלים עיר-לבבם. וזה וזה נרמס בראש חוצות, ואב של זו ואב של זה עפר תחת רגלי הגויים ובן-נגידים בביתו שלו. וזה וזה חולם על משיח. זה חסר ששה מליונים, וזה נתיישב בין מדבריות ציה, וזוכים בני עדה שלו לכנפי-נשרים.

אלה ואלה יהודים עולים לישראל. אלה מיוצאי מזרח שנבחרים בקפידה שיהיו גברים מפרנסים למשפחה. ואלה לא נותר מהם מי שיעלה, מתי מספר מתנכרים, מתי-מספר חוזרים ויורדים לגלות אפילו של גרמניה ומיליונים נידחים בארץ רחבת-ידיים וערגתם אל ציון.

אלה ואלה יהודים. מי שעלה בעליות ראשונות וקודמות. יהודים של אירופה ויהודים של אסיה ואפריקה. אלה שישבו בחדרה, בגדרה, בקסטינה, אלה שישבו בשעריים של רחובות ובהתקוה ואלה שבאו כולם מקרוב והושיבום יחד בקרית-שמונה. אלה ואלה יהודים.

אלה ואלה יהודים. אלה היו מכניסים נערה לחופה במלאת לה י“ב שנים ואף אלה במלאת לה י”ב שנים. וכולם מעשי אבותיהם ומנהגותיהם בידם.

אלא שטוענים הטוענים, מדבר ראובן מהרהוריו, שאמנם אלה ואלה יהודים, אולם אין אלה מזמנים את אלה אפילו לכוס תה של אחר-הצהריים אצל שולחן של בית. אף על פי שאמידים שבין אלה ואלה יושבים יחדיו בבתים של תפארה בעיבורה של עיר וילדיהם משחקים יחדיו. ודאי, אלה ואלה יהודים המה בישראל. אלא שמשפחות משני מחנות המתחתנות זו בזו אינן נוהגות זו בזו קרבת-נפש. האם אין כיוצא-בזה בין יהודי המערב, בינם לבין עצמם ולארצותיהם השונות ובין יהודי מזרח בעצמם ולארצותיהם? כי יש עוד מזרח ומערב של אירופה, שני מחנות נפלגים. אלה בושים באלה ואלה מגלגלים צחוק על אלה. ודאי, אלה ואלה יהודים. וכבר תינוקות של יוצאי-בבל ועיראק מלהגים בישראל בלשון אשכנז נכרית, ששומעים הרחוב מדבר במלים “דנקאֶ” ו“ביטאֶ שיין” ואומרים “דנקאֶ שיין”, אפילו ליוצאי אירופה של מערב ומרכז, היושבים בארץ שתי עשרות שנים ויותר ואין עברית שגורה בפיהם.

אף על פי כן, אלה ואלה יהודים.0

פרק עשרים ותשעה

ואולם ראובן רימון, שידע כל מיני דברים וחשב כל מיני מחשבות והרהר הרהורים מהרהורים שונים, לא ידע דבר פשוט עד מאד: כיצד מחפשים אדם בארץ, כלומר בישראל-של-מדינה, והמדינה קטנה היא ואפילו מחפש מי אחר נערה מחובבת עליו. האם הולכים אצל רשות או משטרה? דרך זו ודאי שמצא בה דופי, שכן עשויה לעורר חשדות וטעם-לפגם אצל רשות ולהוציא עניינו שבלב לעין-כל ואולי אפילו אל דפים של עתון ועל קול של רדיו. שיהיו כותבים בעתונים וקוראים ומכריזים ברדיו שביום זה וזה נעלמה נערה שהיתה לבושה כך וכך ומדברת לשונות צרפת, ערב ומעט עברית “וכל היודע דבר על מקום הימצאה מתבקש להודיע בתחנת המשטרה הקרובה”.

לא זו דרך לראובן. אולי יעבור על פני בתי-חלוצות שבערים, של מזרחי או לא של מזרחי, בכל ערי הארץ לראות אם מתגוררות באחד מהם האחיות השתים, רגינה ואחותה? אולי עובדת רגינה באחד ממוסדות מלב"ן, בבתים של קשישים בשרון או בעיבורה של עיר מגוריו? כי הרי אמרה לו שמעדיפה לעבוד במוסד. אולי יפנה אצל שיעורים, הם קורסים-מזורזים למורות וישאל על אחות-בכירה שלה, קלר, המתעתדת להיות מורה? אולם ייתכן שבינתיים זנחה מקצועה ועוסקת בעיסוק אחר? אולי יפנה אל סוכנות יהודית למדור-לקרובי-משפחה, זה שעניינו להודיע לפני החדשות ברדיו על קרובים וקרובי קרובים, וישאל שם על גננת ושמה קלר מכלוף? אולי יפנה למשרד של חינוך ותרבות ולמרכזי חינוך מזרמים שונים וישאל עליה?

אולי רגינה מבקשת ללמד עצמה דעת ולשון עברית, לפני שתבוא לפניו, לפני רימון, ולומדת בשיעורי-ערב לעברית? אבל היכן אותם שיעורי-ערב? ואולי עובדת בבית-הבראה אחר של קיבוץ, שכבר מורגלת במלאכה זו?

אולם קום ועבור על פני כל בתי-הבראה של קיבוצים ותן עצמך לצחוק, למן צפון ועד דרום, למן דן ועד אילת וחפש אחר נערה אחת, ששמה רגינה. הוא רימון, עצמו, היה בוש בחקירה מעין זו שיהיה עורך על פני ישראל המדינה כולה. ואף-על-פי-כן צריכה האמת להיאמר, שכבר היתה בידיו רשימת כל בתי-הבראה של קיבוצים, שמצא במודעה בעתון האומרת: “אלה פתוחים כל ימות השנה ואלה בירחי קיץ, סתיו ואביב בלבד”. וכבר אמר לשגר מכתבים לכל מזכירויות של בתי-נופש, אלא שהיה חושש לשמה הטוב של הנערה, שאם יהיו חוזרים ושואלים עליה בכל מקום, שמא יינזק שמה הטוב ולא תקבל עוד עבודה.

אולי יבקש רימון מי ממיודעיו הנוסע להבראה בימות הקיץ לבית-נופש של קיבוץ שיתן שם עיניו בעובדות ומגישות, שמא תימצא ביניהן רגינה? כלומר, ישאל אם יש ביניהן רגינה, שכן אינו מכירה פנים, אבל יכיר לפי סימנים שיתן בה רימון. לא, אי אפשר. שהרי מיד יגלו סודו וקלונו ברבים וידברו בו יושבי-קרנות ויהיה משתף מקהלם של המלהגים ריק בענין הקרוב כל-כך אל לבו. מוטב שיערוך החיפוש בצינעה, ללא עזר וסיוע מן הצד, אלא בכוחות של עצמו בלבד, כשם שהקים מפעל שלו, חלוצי. אולם חקירה-ודרישה של ממש לא ידע לעשות מעודו ולא נתנסה בכך והיה בוש אפילו לעבור על פני מוסדות ומשרדים ולהעלות שאלתו, פן יעלה הסומק בפניו ויהיה מגלה סתרי-לבו.

יש יוצא לבקש צדק, יש יוצא לבקש מעללי-גבורה ומפעלות אבירים, יש יוצא לתור ולשוט בארצות רחוקות, ויש יוצא לבקש את שאהבה-נפשו, שנגלתה לו בשעת-חסד, אך גלתה ממנו ונגוזה ואיננה.

עם שהיה ראובן יורד לרחוץ בימה של עירו, היה חושב שמא תזדמן לפניו תוך כדי כך רגינה. אולי הגיעה ליום-יומיים לעירו ורוחצת בימה. אולי רוחצת בימה של בת-ים שהוא נאה, שוקק ומטוהר. וכבר נותן דעתו לשאת רגליו לנתניה ולחופה של זו שיצאו לו מוניטין בארץ, או לחופה של נהריה, שכידוע מצויות שם בימות החמה נערות מרובות. אמנם בימות החול טרודה הנערה במלאכתה, אולם בימים של שבת וחגים בודאי פנויה לרדת ולהשתכשך במים של ים ובריכה. מאידך גיסא, סואנים ושוקקים חופים של ישראל בימי שבת וחג וקשה לחפש שם אדם, ואפילו תרים בעיניים חובבות ועורגות.

כל ערים וכרכים שבארץ היה רימון מעביר לפניו בזה אחר זה ועומד בטבריה, שהיא שמשית וחמימה בימים של קרה, אולי רגינה עובדת בבית-מלון שם? וצפת שאוירה נאה בימים של קיץ, אולי עובדת רגינה בבית-מלון על הר כנען? עדיין לא מלאו לה י"ח שנים לרגינה, כפי שאמרה לו, ובודאי עוד לא גויסה לשרות של צבא ועדיין מתעתדת לכך? אולי לא דייקה ואמרה מה שאמרה סתם? ואולי…

שוב נתחזז הברק במוחו של ראובן. אולי תהא חוששת ופזיזה להינשא לאיש, כדרך שעושות כמה מבנות הארץ, כדי שלא ללבוש מדים?

וחרדה גדולה חרד רימון, שלא תעשה הנערה מעשה של שטות, שכן קרובה לשנת י“ח שלה ואולי כבר הגיעה, והרי מקדימים לפני י”ח להודיע צו גיוס קרוב, ואולי כבר קיבלה הצו וכיון שמתבהלת אולי תשיא עצמה למי שתשיא, כי תהא יראה מפני חיים במחנה של צבא?

וכבר ברי לראובן שעליו להחיש חיפושיו אחריה ויהי-מה, כי השעה קצרה ואסור לאבד רגע. אפילו יהיה סתם עובר בדרכי הארץ, בלי דעת אנה, ושם עיניו פה ושם, אולי מגלה רמז מרמזים או מוצא שביל משבילים ומגלה עקבות טמירים. כי שעתו קצרה והארץ קטנה והמדינה קטנה ממנה, ואזורים מיושבים צפופים, ובני אדם פוגעים זה בזה ונתקלים זה בזה הרבה, וחוככים זה בזה שלא במתכוון, ומוסרים פריסות-שלום של סתם, אפילו לא נתבקשו לעשות כן.

מיד ממהר ועושה. אומר לשוליה שלו שמתכוון לצאת למסעות בארץ ומעמיד פנים של סוד, כדרך מיודעיו, עטרה וחבריה, כאילו הוטל עליו הדבר מגבוה, מן “צמרת”, בלשון המקובלת. ואין בידו לשנות מן הצו ולא לגלות רזי-מדינה, שיחשוב שוליה, מין שרות-מילואים הוא לארבעים יום ורימון מוכרח להטיל בית-מלאכה על שכמו של שוליה. ובלי שממתין לתשובתו של זה, הן או לאו, אומר לו שלא יקבל הזמנות חדשות ורק יסיים מה שהתחילו ויאמר ללקוחות שישובו ויבואו, כעבור ארבעים יום. ובינתיים ישקוד השוליה על תשלום של מסים, יקבל דואר, יסגור הכל כהלכה על מסגר, בריח ומנעול בלכתו מבית-המלאכה, וישמור מכל משמר על מכונות שלא תנזקנה. וכבר לבו של ראובן מיצר, שלאחר שחזר סוף-סוף בשלום, אחר תלאות כה רבות, לבית-מלאכה שלו והכניס בו רוח חיים חדשים-עצמאיים, שרוח של עצמאות שרויה בכל, עומד ונוטש שוב מפעל הילולים זה שלו, לצאת לנדודים חדשים. מה יעשה ראובן ועל פי צו לבו יצא לדרכו.

ואולם השוליה מתמאֵן:

“אי אפשר לי”, אומר השוליה בפסקנות, “אני מתחתן. כלומר באמת אני מתארשׂ בעוד שבועיים עם בחורה מוונצוּאֶלה”.

“מוונצואלה?” מתבהל ונרעש ראובן, “מה פתאום? אתה, ברצינות? ומה יהיה על חנה, אותה פקידה קטנה וחמודה שאתה כבר מהלך עמה שנתיים ימים?”

“אתה הכל נגמר”, מכריז השוליה, “זאת מוונצואלה יופי של בחורה. זה ענין מסובך. גיס גיסה נשוי לאחות גיסי. הענין עוד סודר שם, על ידי המשפחה, בוונצואלה. ולי שלחו רק תצלום של הבחורה ואני כתבתי מיד תשובה בכתב, כמו שאומרים שחור-על-גבי-לבן ‘מסכים!’ והיא כבר באה הנה, אצלי. יופי של בחורה, אני אומר לך. אמא שלה קצת מוּלטית, והיא קצת שחומה, זה צבע נהדר אני אומר לך. ואמא שלה התגיירה. הבחורה שלי היא בת שש-עשרה בסך הכל, וההורים שלה קונים לי דירה ורהיטים ואוטו ובכל חודש מוסיפים שיק להוצאות הבית”.

“ומה יהיה על חנה? בחורה נעימה שכמותה?”

“שמע, סמוך עלי. זה לא חשבון. גם אמא שלי אומרת: חנה מסכנה, בחורה נחמדה. אמא שלי דווקא חובבת את חנה. ואני אומר, היא תסתדר. לה אין דירה ולי אין דירה ואין כסף לדמי-מפתח ומה נעשה שנינו בידיים ריקות? נשיר בזמריה? או אולי נגור אצל אמא שלי או אצל הורים שלה? אין שם מקום, וזה לא בשבילי”.

ראובן נואש מעסקו של זה ואומר: “אבל אם אתה רק מתארש ועדיין אינך מתחתן, הלא תוכל להישאר בינתיים בבית-המלאכה. לחודש ימים בלבד”.

“אי אפשר. הבחורה באה באוירון לארוסים ואני צריך ‘להוציא’ אותה, לקולנוע ול’דן‘, ל’רמת-אביב’ ול’שרון' ואני לא יכול להתעסק עם מכונות משומנות”.

“שמע, ברוך, תעשה לי טובה אישית”, מתחנן רימון לפני השוליה, “אם תישאר עכשו במקומי, אתן לך חופש חתונה כמה שתרצה. אני מוכרח לנסוע כעת, ענין של חיים או מוות, מבין? ענין חשוב-מיליון, לא פחות חשוב משלך, אולי יותר. שאצלך כבר בסדר”.

“רו-מ-נ-ט-י? איפיוֹ-יוֹ-יוֹ-יוֹ-יוֹ”, מצטווח השוליה כדרך אמריקנים בסרטים של המערב-הפרוע שראה בקולנוע, “סוף סוף גם הבוס נפל בפח?”

ראובן הנכלם מסמיק ואינו משיב לא הן ולא לאו. ובינתיים נעתר לו השוליה לאחר שמרמז כפי שמרמז, שיגלה רוֹחב-לבו בתשורה של נשואין, אם במערכת-של-כלים ואם בנברשת של גביש יקרה מחנות של “הזדמנויות”, שבידוע סחורה שלה יקרה מכל יקר.

ולאחר ששילם רימון שכר דירה של חדרו ושכר-דירה של בית-מלאכתו לבעלי-בתים שלו, לחודש מראש, נטל מקלו ותרמילו, כלומר בגד עליון בשביל מקומות-ישוב צוננים שבהרים לעתות של ערב, מזוודה קטנה שבה צרכים של יום-יום, מעט כספו שהיה צרור עמו ושקיבל מידי לקוחות שחבו לו ופרעו, זה קצתו של סכום וזה רובו של סכום, ועוד יתרה מעוטה שבבנק ואפילו לווה מעט מידידו הצייר שמכר תמונה ל“וירטוּאוֹז” מחוץ-לארץ כלשונו ו“התעשר” בפתע, וכבר-היה-לו-כסף-תוע-פ-ו-ת. וראובן יצא לדרך.

ואולם כיצד יוצאים לדרך כגון זו, כשאין יודעים היכן תחילתה והיכן סופה, לא ידוע על פני מה היא עוברת, מה היא חוצה, אם משמאילה ואם מימינה, אם עוברת נהרות ונחלים, ואם עולה הרים ויורדת גאיות. ובצפון עירו כבר יש גשר, האם לעברו ולהצפין או להניחו ולהדרים?

כשהולכים ברגל ואין האיש בהול ללכת בדרכו, יכול להלך ולהלך באין מטרה ולהגיע בסוף לרחוב אחר, או לשכונה אחרת, ואפילו לכפר או לעיירה סמוכים. אולם כשעומדים בתחנה של כלי-רכב מהירים, מסורים לשרותך ומגמאים-דרך ויכולים לעבור במחי-גלגל על פני ארץ רבה, אין יודעים איזה מהם לבחור. שהולכים כלי-רכב לערים, ולמושבות ולישובים-של-ספר, לקיבוצים ולמשקים, ואפילו לעיירות-נטושות המיושבות יהודים ולעיירות של ערביים, מוסלמים ונוצרים, ולכל מקום שרוצים לילך, אלא שאין ראובן יודע איזהו כלי-רכב המוליך אל רגינה. ודאי שאחד מהם מוליך אליה, אבל איננו מכריז ומודיע על תכלית שלו, וראובן חייב לנחש דרכו אליו.

אף-על-פי-כן, אנה יוצא אדם בחיפושיו אחר נערה בארץ? וכבר ראובן כדון-קישוט בעיני עצמו, שקרא תרגום של ביאליק, כההוא האביר הפותח במלחמת-אבירים בעיבורה של עירו בטחנת-רוח ראשונה. ושואל ראובן עצמו אם לא כדאי לרדת ל“טחנת-רוח” קרובה ביותר, כלומר אל יפו העיר?

אולם מיד משיב לעצמו: לשם כך נטל מקלו ותרמילו ונטש בית-מלאכתו, כדי שיהא יורד ליפו הסמוכה לפרברו? חייב אדם לצאת לחיפושים של ממש, לדרך ארוכה, שכן מרחק פותח מעוף ומעוף נותן עוז, ועוז מוליד עזוז ובטחון-שבלב, ובטחון-שבלב, שצמיחתו בטהרה, בסופו אדם זוכה ונשכר.

ובכלל גמר ראובן אומר שחייב אדם לצאת למסעות של רוח ולמסעות של ממש, כל עוד רגליו נושאות אותו, ומה גם הוא שפעימה זו שבלבו מעידה עליו שזכה לחיבוב של נערה, שלאו כל אדם זוכה לשכמותו.

אילו ידע ראובן לנהוג במכונית היה שוכר “מכונה” אחת כזאת, שאומרים ליתר יוהרה מכונה ולא מכונית, ויוצא בדרכי הארץ. בינתיים היה עומד בתחנה-מרכזית של עירו וחוכך ואינו יודע מה תור לכרטיסים יבור לו, שהתורים ארוכים ומתמשכים ומתי יישלח לאיזה כלי-רכב בפקודה של סדרן ומדריך. ולפתע שומע קריאה: “הי, רימון, קפוץ פנימה! אם אתה נוסע צפונה, לחיפה, יכול אני להסיעך ב’טראֶמפּ'”.

וכבר ברורה דרכו של ראובן לפניו, כיון שרואה לקוח שלו שמנופף לו בידו ומזמינו לנסוע עמו צפונה. מיד שם פעמיו צפונה, כאילו אצבע-אלהים היא. וקופץ רימון פנימה לתוך המכונית ויושב אצל לקוח שלו במושב הקדמי ואומר: “אודך מאד, יחד”, כי שמו העברי המחודש של הלקוח הוא יחד, חיים יחד, כמזכיר “שבת אחים גם יחד”. מה היה שמו של האיש לפנים אין רימון יודע אל נכון, אולי יוחלמן, אולי יחמן או יחנר, אולי צוזמן מלשון צוּזאַמן שהוא יחד ביהודית. אולם כל אותן שנים רבות שיושב זה בארץ, ועוד בימי האנגלים, נקרא שמו בישראל חיים יחד. ורעייתו גניה יחד-גונדלביץ ולאחר מכן גנני, כלומר גניה יחד-גנני, היתה פעילה מאז ומתמיד בארגון של נשים והיה לה שם משלה ושם כפול משלו, כדכן של עסקניות.

אומר ראובן: “תודה רבה, יחד, חן-חן לך”, שונה ומשלש, “באמת אני חייב לך תודה כפולה ומכופלת, כי מחוז חפצי הוא הצפון, אולם צריך אני להרחיק הלאה מחיפה”, משקר רימון בלי בושת-פנים ומעמיד צורה של חשיבות, כאילו נוסע לרגל עסקיו: “אבל גם לחיפה יהיה בסדר”. “מה פירוש להרחיק יותר?” שואל חיים יחד, “אתה שמעת רק את חצי המעשיה, חכה עד שתשמע עד הסוף. אצלנו בהדרכה ב’שורה' היה פרצוף שהיה אומר תמיד: תשמע עד הטראֶף. כלומר עד שתצטרך לנַחש, טראֶפן באידיש. וכי סבור אתה שאני פני מועדות לחיפה? טראֶף, נחש לאן אני נוסע?”

“מי יודע?” משיב ראובן, ורואה שלא די שאינו יודע לאן הוא עצמו נוסע, אלא שחייב עוד לנחש לאן נוסעים אחרים.

ויחד מסייע בידו:

“אני מתעכב בחיפה אך לשעה קלה לקבל פריסת-שלום מאחי בפאריז ששלח לי בידי חיפאי שחזר משם. ואחרי-כן אני ממשיך בדרכי ונוסע לצפת. נחש אל מי, נו, טראֶף. אל גניה כמובן, רעייתי ‘שתחיה’, היושבת שם בבית-הבראה של קופת-חולים שעל הכנען, ומספרת בודאי בדיחות כל היום ומדאיגה לבה שמבלה זמנה לריק. מוכרח אני לבקר אצלה לפחות פעם אחת, שהרי יש לי מכונה, וכבר אין איש מאמין לה שם שיש לה בעל מסור וקשיש”.

ורימון, כמעט קופץ ממקומו, כי רואה גורלו נלוֹש בידי אחר ולו אין עוד כל שליטה בו, לא בדרך, לא במגמה ולא במחוז-חפץ. והוא שואל ואומר: “יכול אני להמשיך עמך דרכי לצפת?”

“למה לא?” משיב יחד, “גם אתה רוצה להציץ בגניה שלי, כבר נזדקנה קצת מאז עלינו ארצה בתרפ”ה, לפתיחה של מכללה בבירה. אבל עדין ג’דה, כמו שהיינו אומרים. אוצר בלום של בדיחות, מרץ, עסקנות ומחלות ממחלות שונות, שאין רופא יודע שמן, טיבן, אָרחן וארוכתן".

“לא”, מגמגם רימון, אם אפשר גמגום בהברה אחת בלבד, “כלומר, למה לא? אשמח לראותה פנים. אבל נושא אני רגלי שמה לרגל ענין חשוב משלי. אתה בטוח, שלא אפריעך אם אלווה אליך בדרכך?”

“מה פתאום?” אומר יחד, “יש מקום הרבה במכונית ומשעמם לנסוע יחידי. לפעמים אני כל-כך עייף שאני נרדם על יד ההגה והשוטר מעיר אותי ברפּוֹרט. תעיר אותי בשעת הצורך, אל תתבייש. אינני אוהב ששוטר משתרק לעומתי בחלום-של-נים שלי”.

“באמת אני אסיר תודה לך”, מודה לו רימון בכל לבו, שפתר ויישב בעדו כל הסוגיות הסתומות שנטרד בהן מאז הבוקר.

“אל מי אתה צריך בצפת?” אין חיים יחד מרפה וחוקרו לבלי היסוס, כאילו אין נסתר בינו לבין רימון, שהוא לקוחו ושניהם נפגשו בעמדה-של-עיר, שלמעשה לא היתה עמדה כלל, ככל שמתפרש ממלה זו, אלא חדר ערוך ומסודר בבית על גבולה של עיר, וחיים יחד היה חוטף שם תנומה, ורימון לא יכול לעצום עין.

“אני”, אין רימון יודע מה להשיב על השאלה, “שמעתי, יש שם לקוח, רוצים להקים תעשיה חדשה בצפת”, מסנן מבין שיניו בלי דעת מה.

“השתגעת?” תמה חיים יחד, “תעשיה של מה? לא ממין המלאכה שלך. תעשיה של שעונים, נרות או מין תעשיית-בית, כדרך שנהוג בכפרים של הר בשוייצריה, ניחא. אבל לקוח בשבילך בצפת? יש שם רחוב של ציירים, אבל לא רחוב של מדפיסים. לא שמעתי שם על בתי-דפוס והוצאות ספרים שיהיו מבקשים להם אותיות של עץ, אלא ציירים ותערוכות ציור בלבד. אבל אם אתה אומר, בודאי שיודע אתה מה שאתה אומר, ממי שמעת זאת? שמא טעות בידו?” שואל חיים יחד במבינות של יודע-כל, “שמע, כל הארץ היא אצלי כמו בכף היד. אבל נשמע נשמע”.

“אחד”, משיב ראובן בלשון מגומגמת, “תייר בארץ, איש בעל-אמצעים, מעוניין להשקיע הון. ציוני חם בלבו, וכמעט-מיליונר, מציע הלוואות לאנשים ולמשקים לקיבוצים ולמפעלים”. ומסתבך ראובן בשקר וכבר מצטט ידיעה שקרא בעתון.

“אה!” עולץ חיים יחד, “זה שכתבו עליו ב’דבר?' שרוצה להקים מוסד לנוער וכל מיני מפעלים נעלים וכבר נפגש עם תת-ראש-הממשלה?”

“זה הוא בדיוק”, נחה דעתו של רימון.

“אז מה יש לו לעשות בצפת?” אין חיים יחד מרפה.

“הוא סובל מלחץ-דם, כלומר גבוה”, נלבט רימון, “אמרו לו שיסע קצת לצפת”.

“השתגעת!” מתרתח חיים יחד, “הלא צפת שוכנת על הר גבוה, ובידוע שאנשים הסובלים מלחץ-דם-גבוה אינם מרגישים שם בטוב, הנה לגניה שלי לחץ-דם נמוך, והיא דווקא טוב בשבילה לנסוע שמה”.

“רציתי לומר, שלו יש באמת לחץ-דם גבוה, בדיוק כמו שאמרתי”, מפרפר רימון בחכה שטמן לו ריעו, “אבל לאשתו לחץ-דם נמוך כמו לגניה והיא נסעה לשם לפוש מעט והוא בא לבקר אצלה”.

אבל לשם מה יסכן אדם עצמו ויבוא שמה? אפילו הוא מיליונר ויכול לחלות כמה שהוא רוצה, עם או בלי קופת-חולים?" עדיין מקשה חיים יחד, “הרי בשביל בריאות שלו לא טוב הדבר”.

“איני יודע”, משיב רימון ברוב יאושו.

“זה הוא!” אומר חיים יחד, “אנשים אינם נוהגים כאן בארץ זהירות בעצמם ובבריאותם ואפילו תיירים כבר נוהגים כישראלים לכל דבר. אני, כפי שאתה רואה אותי, זהיר בבריאותי. לעולם אינני לוחץ כף ידו של אדם. איש, אשה, נער או נערה ואפילו תינוק. לשם מה לי לחיצת-יד ושלל רב של בקטריות? אינני נותן חיידקים משלי ואינני נוטל משל אחרים. בקיץ אני מהלך כמה שעות ביום בביתי ערום כביום היוולדי, ערום ועריה, כדי להניח לגוף זה שלי לנשום נשימה של ממש, ללא כל כיסוי ומעטה. לעולם יהא אדם זהיר בבריאותו”.

ושניהם שותקים כמעכלים הדברים עד שחיים יחד ממשיך בשלו:

“אז לשם מה הוא נחוץ לך, המיליונר?”

“אמרו לי שהיום הוא יהיה שם ואני כבר רודף אחריו זמן-מה, ובעיר קשה להידבר עמו, כי הוא טרוד מאד. חשבתי, במקום-של-נופש נוכל לשוחח בנחת ובהרחבת הדעת”, מכזב רימון ומוסיף בדותה על בדותה ומסתבך והולך.

“ובינתיים תנוח גם אתה קצת, מה?” אומר חיים יחד, “דוּהאָסט זיך איבּרגעארבּעט אין דער מלחומה, מה? נתייגעת במערכות ישראל, מה? אגב, אני מוכן לעזור לך ככל אשר לאל ידי, ובכל הנחוץ. באיזה מלון הוא יושב שם, הברנש הגביר?”

“אין לי מושג”, אומר סוף סוף רימון דבר של אמת, “כלומר, אינני יודע בדיוק, אבוא לשם ואברר”.

“יהיה דווקא מוצלח, אם הוא יושב בבית-הבראה של גניה על הכנען, וסועדים אצל שולחן אחד, גניה והוא, והיא מלמדת אותו פרק בציונות. חה-חה-חה! גניה יש לה לפעמים התקפה של נאֶמת, והיא מרצה לפני הכל עיקרי-דברים-של-ציונות ומדינה וחלוציות והקרבה ומאבק ומבחן ועליה וישוב שממה וגאולת-הערבה וכהנה וכהנה ועוד”.

“אני חושב שאין הוא יושב שם, כי הוא עשיר כקורח ובודאי יושב במלון פרטי מפואר”.

“לאו דווקא”, אומר חיים, “שיודעים שבמלון פרטי יקבלו אצבע-משולשת בצלחות מפוארות. בעוד אשר במוסד עממי מסודר וסולידי יקבלו ארוחות של ממש בשפע ובתוספת, אם לא בנוסח צרפת, הרי לפחות בנוסח יהודי מקובל אצלנו שם בבית, במזרח אירופה”.

“אבל רגילים תיירים ללכת לבית-מלון של דרגה ה' ולסעוד ארוחות מיוחדות לתיירים, ארוחות של בשר שמשלמים בעדן בדולרים. ובסמוך להם אוכלים ישראלים ארוחות רגילות של פילה ודגים בלירות ישראליות. בתווך ניצב שולחן של תיירים שאוכלים ‘סטייק’ ומסביב שולחנות של ילידים, שאוכלים דג פילה”.

“אם בא שר עם אורחים שלו אוכל בתווך, אני יודע”, אומר חיים יחד, “אבל אני בטוח שאיננו שם, כי בודאי אינו אוהב תזמורת ורעש ומעדיף מוסד שקט ששרויים בו מסורת ומשמעת של מנוחה ומגישים שם מזון מזין”.

“אבל לא כן אשתו”, אומר רימון “שבודאי בוחרת במלון רב-מידות שמשחקים בו בקלפים ומרקדים”.

וכבר ראובן מצטער שארח לחברה עם חיים יחד, שיקשה עליו להיפטר ממנו. ולא ידע עוד אם ישים פעמיו לצפת או יישאר בחיפה העיר. אולם אמונה מסותרת היה מאמין שלא נזדמן זה בדרכו בדרך מקרה בלבד, אלא ודאי כיוון מי שמכוון שיעמוד חיים יחד לצדו וינחהו בדרכו, שכולה תעלומה אפילו לו, לרימון עצמו. כי בודאי יש טעם נסתר בעצם הדבר, שכלי-רכב זה והגה זה מוליכים אותו לצפת העיר, ולא לעפולה, או לטבריה אלא דווקא לצפת, שהיא עיר של טהרה ושל יהודים בעלי נשמה המתעלים בתפילותיהם ובמוסר שלהם, עיר של מקובלים, ויש בכך משום סמיכות בינו, בין פרבר שלו, שמצויים בו מחשבי-קיצין, לבין עיר זו, שכולה רוח וחלום והתרוממות-הנפש.

“סמוך עלי”, אומר חיים יחד, “שאני כבר אמצא לך אותו תייר, אני עצמי מתאווה לראות את קלסתר פניו. הוא מעניין אותי מבחינה פסיכולוגית, כי אני עצמי פסיכולוג-חובב, ובקי בספרי פסיכולוגיה-של-יום שמצויים היום בפרוטות. ובעיקר אני פסיכולוג-שבאינסטינקט ויודע חכמת-הפרצוף. אך אתן בו עיני ואומר לך אם יתן יד ואם לאו”.

“יתן יד?” תמה ראובן.

“לא תקיעת-היד בממש, הרי אמרתי לך שאני איני לוחץ ידו של אדם לעולם. לא בקיץ ולא בחורף ולא כל שכן בסתיו ובאביב, שהן עונות של שינוי אקלים, קור וחום ומחלות. לי מספיקות בקטריות של עצמי ואיני צריך לחיידקים של אחרים. מתכוון אני לומר שיתן יד לעניינך או למפעלך או לרעיונך או לתכניתך, בעצמי איני יודע למה”.

ראובן לא העיר דבר כי לא ידע במה יבחר. והיה מנחם עצמו שעדיין רחוקה הדרך לצפת, עד אז אולי יצא ממבוך שנכנס לתוכו, ודיה לצרה בשעתה. אולי יתרחש לו נס ותתקצר לו הדרך וייפטר מענשו של זה?

בינתיים עוברים בכביש של שרון ושומרון, ועל פני ישובים שונים של ותיקים ועולים-חדשים, כפרים-נטושים, מיושבים ושאינם מיושבים, ושישוב לצדם, ואוטובוסים ניצבים בתחנות, מלאים אדם רב וניצים בהם בני-אדם על מזוודה של זה שנפלה ממדף על ראשו של זה, באשמתו של נהג שנשאל אם אפשר להציג מזוודה כבדה על מדף, ואמר “הן”.

אותה שעה נותן רימון עיניו בכל אדם ולא בנערות בלבד, כנפתה להאמין שחוט מפקעת תעלומה שלו אולי יימצא בכל אדם ודווקא בבלתי צפוי ביותר. כי בודאי יצאו כל אלה במצוותו של מי שיצאו לסייע לו, לראובן, בחיפושים הנואשים ולא בדרך מקרה הם מכתתים רגליהם בדרכי הארץ, לא להנאתם ולא לרווחתם הם מתנסים בתלאות של נסיעה ותור. כי מרובים טלטולים בישראל, ואפילו חיים יחד אינו מסיע מכונית שלו בדרכי הארץ, שיש בה קיצוב של דלק, אלא ברשיון מיוחד של רשות, שכן נתחמו תחומים, שלא תעבור מכונית חוץ לתחום. חיים יחד נהנה מחסות עליונה של משרדו והוא יכול לנסוע ולעבור מתחום-נסיעה שלו למחוז של צפון באין מפריע, כביכול נוסע בשליחות של רשות ולא בשליחות עצמו וביתו. ובאמת אומר חיים, ש“מסדר כמה עניינים של משרדו בדרך”. כדי שלא יהיה “מוציא ומבזבז אוצר מדינה ומטבע-זר לריק”.

והיה בודאי פרק זה, פרק כ"ט, ראשון במסע חיפושיו של ראובן רימון ריק וחסר תכליתו, ועיקרו מגובב בדותות של ראובן, אילולא אירע לו מה שאירע בראשית דרכו צפונה, דבר שלא היה מצפה לו ולא מפלל ולא מנחש. שאם-כי עדיין לא רגינה היא שהופיעה לפניו פתע על אם-הדרך, אלא חזות אחרת ודמות אחרת ומעשה אחר, ראויים הם שידברו בהם “נכבדות” ורחבות, כי יש להם חלק נכבד במעללי נסיעתו של ראובן על פני הארץ ואולי בגורל שלו עלי אדמות. ונמצאו ראויים לפרק מיוחד.

פרק שלושים

ריבה חיננית לבושה לסוטת-תחרים שחורה והדורה ניצבה אותו בוקר על אם-הדרך, דרכם של ראובן וחיים יחד. ולסוטה זו היא מעשה-חורי על פני יריעת משי ורודה, משולה לשקיעה ורודה מול ערב נעלט. שמלנית לה אפורה על מתניה כאפרורית של בין-ערביים באור חשמל, ונעליים אדומות שטוחות ברגליה בדומה לדובדבנים, שיש הרבה בחוץ-לארץ, שם בבית, חושב ראובן. ונרתיק אדום בידה. עמדה הריבה על אם-הדרך ובהרמת יד של נוי, בזרוע נאה שקיבורת חיננית לה ובבת-צחוק של חן היתה מרמזת לו לחיים יחד רמז של ממש, שיעצור ויסיענה צפונה.

לסוטה זו, שאור וצל שבה שקויים יחדיו, שכמו לוגמים זה מזה ומתחדשים זה מזה, ועיניים חומות של העלמה, שאריכוּת שלהן וליכסונן הקל יש בהם תוספת של נוי, הגיעו אל לבו של חיים יחד, איש במיטב שנותיו ואף למעלה מזה, אל לב אשר לא דובבוהו דברים שכמותם זה רבות בשנים, מאז עלה ארצה כפי שקרוי בעליה-רביעית, כלומר בשנת תרפ"ה. והיה באותם הימים נהג שלא נהג כהלכה, ובנאי שבנה בתים וסד-בנאים שבידו רופף, עד שהיתה אם מהגולה כותבת אל בתה בארץ: “אם חיים יחמן האינטליגנט בנאי בישראל, כפי שאני שומעת, אל תגורי בבית, ואם חיים יחמן הציוניסט הוא נהג בישראל אל תסעי באוטובוס”.

כי היה חיים יחד מבית טובים בגולה, משפחה ברוכה בילדים, שנתייתמה מאב בפרעות בעוד הילדים קטנים והיה חייב הוא, האח הבכור להיות להם אב ופטרון. עם גניה רעיתו עלה ארצה והיו “זוג יונים” שמכנים זה את זה בכלל מיני מלים של חיבה, ואינם נקראים כלל לא גניה ולא חיים, אלא גֶנוּסיה, ונוּסיה, ונוּסי ועד קיציה הגיעו. והוא אינו מתקרא כלל חיים, אלא מוּמה ומוּניה ומוּחי, ועד קוּצי הגיעו, בליבובם שהיו מלבבים זה את זה באותם הימים.

עצר חיים יחד במירוץ כלי-רכבו ואמר “בבקשה” במין רכרוכית ורפיון-קול מתמוגג שכזה, עד שרימון פנה לעומתו לתהות מנַין בא מין קול שכזה, שבודאי אינו מוצָא פיקת גרגרתו הארוכה והצנומה של חיים יחד.

ומיד נכנסה הריבה למכונית, יושבת במושב אחורי מרוּוח, שמצדו האחד תיק של משרד, שאין חיים יחד זז בלעדיו ובו פנקס נקודות ששכחה גניה ליטול עמה לדרכה, תעודת-זהות ישראלית כחולה שלו, לבוש-של-לילה שלו, משחת-שיניים, מברשת וכלי-גילוח. נעלי-בית שכח, ולא חשוב, שהורגל אף בלי מותרות כגון אלה. ליד התיק כובע-קש רחב שוליים של אשה, ששכחה גניה וזקוקה לו כעת בחמה של צפת. חפיסת שוקולד מצויה שם, ארוזה בחן של חנות-לממתקים, כזו שאינה מצויה כעת בחנויות והובאה מנחה מחבילה מחוץ לארץ. יש שם ספר “תולדות העליות” שגניה תמצא בו חפץ אפילו בפגרה שלה ומילון עברי-אנגלי ששכחה ורוצה להמשיך בחיטוטיה בלשון זו, שאדם בן-תרבות זקוק לה היום ואי אפשר לו בלעדיה ולא עוד יסתפק ביהודית וברוסית ובמעט גרמנית בלבד. על רצפה של מכונית צמיג גדול, עליו מוטל כלאחר-יד בגד של חיים יחד שמכיסיו מזדקרות חוברות של “המשק השיתופי”, “לחימה מודרנית” מתורגם מלועזית ויצא בהוצאה של צבא ומערכות ו“תולדות הנגב” למן ימי קדם ועד ימינו אלה לד"ר דב ליטאי.

ישבה הריבה בירכתיים של מכונית, מסיטה עצמה מכל אותה כבודה של חיים יחד, תחילה אוספת רגליה ולאחר מכן מחליטה מה שמחליטה ומשכלת רגל על גב רגל, מניחה מחמת חוסר מקום חריטה בחיקה, נותנת עיניה בשני מסיעיה, כמבקשת לפענח סגור לבם, שוהה קצת ומהרהרת ושומעת הנהג חיים יחד אומר לנוסע ראובן רימון:

“ריבה משונה שאינה יראה לנסוע עם שני גברים זרים”, והוא כמתגרה בה, כמוהו כצעיר עול-ימים. “שמא אנו שנינו נוכלים חס-ושלום או נבלים?”

העלמה, שדבריו אינם נראים לה, שואלת מיד:

“אתה, אדון, מגיע לטירה?”

“אפילו צפונה מזה לחיפה ואפילו למטולה”, כוזב חיים יחד, בהתפעם לבו בקרבו. “לאן שתצווי הוד מעלתך. אפילו עד ראש-הנקרה אם אין צורך ברשיון-צבאי מיוחד כדי להגיע שמה, אבל דומני שיש צורך”.

התלהבות עול-ימים זו של חיים יחד נעימה לראובן יותר משיחה מפוכחה שלו מאז ראשית דרכם. ומיד נחה אף עליו רוח אחרת, כמו חג מרנין ירד למכונית, שהיתה מרוקנת בתחילה מנוי וחן וכעת מתמלאת זהרורי-התרוננות מעולפים דוק של שעשוע ומשובה בדחנית. וכל כך בגין נוסעת אחת עלומת-שם שעלה ברצונה ונשתהתה ביניהם, להוציאם מבדידותם ומהכּרוּת ישנה-נושנה שלהם, עד שמעמידים פניהם זרים זה לזה, לשם יתר ליצנות ובידוח.

עם זה היה חיים יחד מנהם בחשאי לרימון: "לולא אתה, איני לוקח נוסעת. כי שכמותה מסוכנת. כשאני נוסע יחידי, איני נפתה ונזהר לנפשי. יש מהן שוטטניות בארץ, זה מקרוב באו, ואף ותיקות, שלמדו מדרכי שכמותן באמריקה, ואומרות לך מיד: “או שתשלם לי דמי-לא-יחרץ או שארים צעקות שהתנפלת עלי ושוטר ראשון שיבוא בדרכנו יאסור אותך ויהיה לך משפט ותהיה לך הוצאת-לעז כזאת בעתונות ובחברה שלא תשכח אותי לעולמים!”

“מה אתה סח?” תמיה רימון.

“אצלנו כבר כמו בארצות מתוקנות”, מסביר חיים יחד. הפעם בקול רם יותר, “אחרים איני לוקח, שמנפצים לי שמשות וזגוגיות בחבטת דלת גסה. אחד שהסעתי עמי בלילה ושקענו בחורף במים ובבוץ, ובעוד אני עומד ומתייגע להוציא כלי-רכבי ממדמנה הוא עומד וחובק ידיים וטוען עמי, הפּסאז’יר שלי, ומתרעם עלי שאיני מסיעו מהר, כי דרכו אצה לו”. ומשתתק חיים, ומוסיף: “כאילו אני חייב לו משהו שאני מסיעו חינם במכונית שלי”. ושוב מתמהמה ואומר בפסקנות: “מאז, אני מסיע חיילים בלבד”.

בינתיים שמח רימון שנשכח המיליונר-התייר מלב ומגמת נסיעה זו כביכול נמוגה ואיננה, ושניהם מתענגים על נסיעה כעל מסע-של-טיול, המרחיב את הדעת, ומרגישים שעה קלה במציאותה של הנוסעת-האורחת וכבר מבקשים להיכנס עמה בשיחה. אך שניהם אינם יודעים במה להתחיל, כי ראו שרושם ראשון של דברי ליצנות שנקט חיים יחד ברוב עליצות לבו לא היה מוצלח ביותר.

“את נוסעת לטירה?” שואל חיים יחד שאלה של סתם, כאילו ביקש לברר אם שמע נכוחה.

“כן”, משיבה קצרות, “בכל יום, לשם ובחזרה”.

“בכל יום?” שואל חיים יחד, “אה, לעבודה”.

“לא”, משיבה קצרות, “הביתה”.

“את גרה בטירה?” שואל יחד.

“כן”.

אלא שאין איש מאמין לתשובה שלה, כי נשמעת ברפיון שבאי-בטחון, כמו כדי לצאת ידי חובת אמירה.

“אני מכיר את הכפר כשעוד היה ערבי”, מתהדר חיים יחד בידיעת הארץ שלו שקנה מספרו של וילנאי. “היה זה כפר פורעים איום שהיה צולף על הכביש לחיפה. שם נפל ויקטור, אתה יודע?” פונה הוא אל ראובן. “לא פעם צלפו שם גם עלי”, מתרברב חיים יחד, אולם מסיים ברוב ענווה, “אבל עברתי איך-שהוא בשלום”.

רהב זה שאינו נעים לאזנו של רימון, אם כי אפשר שיש בו אמת ולא קילוסין שאדם מקלס את עצמו בפני נערה, אוזר אותו שיפנה השיחה לענין אחר. והוא שואל את הנוסעת, שאלה מקובלת אבל מחייבת למדי:

“את מהונגריה?”

“לא”.

“מאין?” שואל דוּגרי.

“נחש!” משיבה בחנינוּת.

“חשבתי שקולך מתפזם קצת ברננה של הונגרים”.

“לא”, פוסקת בקצרה.

“מבולגריה?”

“לא”.

“מטורקיה?”

“לא”.

“חבר תנחש מהר, מתקרבים לטירה!” מאיץ בו חיים יחד כבמי שעומד לפניו בתור הכרטיסים לקולנוע.

“ממצרים?”

“לא”.

וכבר המכונית עומדת בטירה והדלת נפתחת בחפזה והיא יוצאת ואומרת: “מצרפת!” ומיד מודה העלמה למסיעיה ברוב חן: “מרסי, מרסי” ותודה רבה בעברית. אולם מלה זו “צרפת” שבפיה, הולמת בראובן כמהלום. ובעוד חיים יחד מסלקם, אותו עצמו ואת ראובן, בכלי-רכבו ממקום עמידה של העלמה, וזו נעלמת מן העין, פותח רימון בקריאה המתמלטת מפיו כזעקה:

“עמוד! מה היא אמרה? מצרפת?”

“נו, אז מה יש, מצרפת?” שואל חיים יחד, “לא שמעת שבאים אנשים ארצה מצרפת?”

“אם אמרה מצרפת, משמע שבאה ממרוקו”, פוסק רימון, ובינתיים נוסעים הלאה.

“מדוע?”

“כך כולן אומרות, מצרפת. וקוראים להן ברתה, ואליס ופיפי וגבריאלה ועוד שמות כגון אלה”.

“דבר אחד אני יכול לומר לך, בין ששמה גבריאלה ובין ששמה פיפי, העלמה היא חמודה”.

“בהחלט”, מסכים ראובן, ולפתע נזכר:

“שכחתי לשאול אותה משהו, אתה מסכים לחזור אליה?”

"השתגעת? מה פתאום לחזור? בודאי כבר הלכה לביתה.

“אני מוכרח לחזור לטירה. אתה יכול להמשיך בדרכך”, מכריז רימון כמחליט החלטה שאין להרהר אחריה.

“בדרך חזרה נעמוד בטירה”, נעתר לו חיים יחד.

“אז אפשר נאחר את המועד”.

“איזה מועד? ומה נאחר? מה זה, התאהבת ממבט ראשון?” שואל חיים יחד, “כבר ראיתי רבות כאלה, נחמדות, בדרכי-הארץ”.

“לא, לא זה, אינך מבין. אני מוכרח לשאול אותה משהו שאיננו נוגע לה עצמה כלל וכלל”.

“אלא למי? מה משמע, כבר לשאול? הרי אפילו לא נתת בה עיניך כהלכה, שהיתה יושבת בירכתיים של מכונית, מאחרי גבך, וכל שׂאתה, או יותר נכון שאני יכול לראות, רואה בראי הקטן שלפני, מעל לראשי. ואף אני רואה כהלכה רק אם אני מכוונו יפה דווקא למטרה זו”. ומשתתק חיים יחד, ופתאום קורא קריאה של השתאוּת:

“ראה מה עוללה לנו!”

אותו רגע עובר על פניהם אוטובוס בדרכו לחיפה, ובתוכו יושבת העלמה בלסוטת-התחרים שארחה עמם לחברה ומנופפת להם בידה בברכת-שלום ובבת-צחוק ענוגה, בארשת של מנצחת.

“כנראה לא בטחה בנו”, אומר ראובן, “כי אתה התחלת מיד בחכמות שלך. והיא בחרה לעבור ולנסוע באוטובוס לחיפה וכנראה אינה מתגוררת כלל בטירה, אלא מצאה לה אמתלה לרדת”.

“כמובן, הצדק עמה, שני נוכלים כמונו”, אומר יחד.

“ועתה חיים, אל תיחפז”, אומר רימון, “ואל תמהר לעבור על פני האוטובוס ולאבדו מנגד עיניך. תשיג אותו ותסע אחריו. אני מוכרח לשאול אותה משהו”.

“השתגעת? כל הדרך אהיה נסחב אחר ‘טראַנטה’ זו הקרויה אוטובוס בישראל, שחוששת לצמיגיה היקרים ונוסעת בצעדי הצב. אין לי סבלנות להיגרר אחריו. אפילו לא למענך, רימון”, אומר ועובר ביעף על פני אוטובוס, ואפילו אינו מעיף עין בריבה בלסוטת-התחרים הנוסעת בו.

“מה אתה עושה?” קורא רימון.

“אם לא תאמר לי, מה אתה רוצה לשאול אותה לא אאֵט”, פוסק חיים יחד.

“אם כן, תן לי לעבור למכונית אחרת או לאוטובוס”.

“איזה הגיון! באוטובוס תשיג אותה? עד כדי כך אתה משתוקק לראות את זו, שאתה כבר שוכח את התייר-המיליונר וכל אותה נסיעה לצפת לרגל עסקים שלך, בגלל ‘שמלה’ אחת שאינך מכיר כלל ושבאה מארץ צרפת?”

"אינך מבין. אני רוצה לשאול אותה על אחרת. אולי מכירה אותה ויודעת היכן היא?

“ומי היא האחרת?”

“אחת כזאת – – אינך מכיר אותה”.

“מנַין לך? מה שמה? היו ימים שחיים יחד הכיר כל אדם בתל-אביב וכל אדם בישוב. אחר-כך נשתנו הזמנים ואף על פי כן אני מכיר אנשים רבים, אם לא כולם בשמותיהם הרי לפחות בפרצופיהם, לשבטיהם ולעדותיהם”. ומוסיף:

“מה שמה של זו, שאמרת?”

“לא אמרתי. לא חשוב”, משיב ראובן באבק-תרעומת.

“אם לא כל כך חשוב ולא כל כך מעניין, אז אפשר לנסוע בנחת הלאה, כלומר למהר ככל האפשר ולהגיע לחיפה, ויקרה לאוטובוס ולאותה עלמה אשר יקרה, ייסחב לו לדרכו ואני אאוץ לי לדרכי, כלומר אנחנו, כי גניה מחכה לי בקוצר-רוח לפת-של-צהריים”.

ונעלב במקצת על סוד זה שיש לו לרימון והוא מעלימו ממנו אומר חיים יחד: “לא ידעתי כלל שאתה כזה – איך אומרים – מתעניין בבחורות ממבט ראשון. ודווקא אתה עושה תמיד רושם של בחור סולידי, גם גניה שראתה אותך פה-ושם אמרה, שאתה בחור רציני וסולידי”.

“סולידי או לא סולידי”, פוקעת סבלנותו של ראובן, “היכן האוטובוס?”

“נשאר שם בירכתיים”, משיב חיים יחד, “עוד מעט נגיע כולנו בשלום לחיפה העיר ותזוח עליך דעתך, ותראה ים-שלה והר-שלה ותגיד: לעזאזל הבחורה, אני רוצה כוס בירה קרה – והיא פתאום תופיע”.

“ומה אם תרד בדרך?”

“לפני תחנת ‘אגד’, בתחנה-ישנה של כרמל? מה פתאום? לשם מה?”

“אולי צריכה לבת-גלים?”

“אפשר למצוא שכמותה בישראל לאלפים ולרבבות”.

אותה שעה מהרהר ראובן: כך טיבם של הבריות, שבמידתם מודדים לזולתם.

וראובן שותק, כי השיחה אינה נעימה לו עוד וכבר רואה עצמו מפסיד הפסד ראשון בדרכו, דרך-חיפושיו אחר נערתו. כי יכול היה לשאול אותה עלמה ולגלות מה שקרוי מפתח-קסמים לתעלומת דרכו אל רגינה. אולי עלמה זו מיודעה שלה, ואולי ידידה לאחותה, ואולי מורה כמותה, כי עברית שבפיה לא רעה כלל. ואולי – רעיון של שטות – חבל ששכח להתבונן בעיניה, אם סמוקות שמורות שלהן ממחלת-עיניים, ואולי נדבקה אף היא בחֳלי-עיניים של תינוקות שבגן וכבר החלימה ועיניה אדומות מבכי על אותם תינוקות שבגן-הילדים של ישוב-עולים דל, שהם חסרים כל אשר יש לילדים אחרים, במאכל, בלבוש, בבית מרוּוח ונקי, במשחק, בשעשוע, בבריאות ובמרחץ-הגוף.

וכשהולכים ומתקרבים אל העיר אין רימון יודע, מה יעשה בחיפה, ומה טעם יחדש שם חיפושיו, שהרי כבר היה שם זה לא כבר ותר בלשכות-של-עבודה, בגנים, בחנויות-לנעלים, ולבו אומר לו שאפילו עיר מראות היא, הרים וים, אין רגינה יושבת בתוכה.

ומשהגיעו לחיפה, יצא ראובן מהמכונית. חיים יחד עלה להדר של כרמל לקבל פריסת-שלום מאחיו היושב בפריז ונדברו להיפגש בעיר-התחתית, בבית-הקפה שליד התחנה. כיון שנשאר ראובן יחיד לנפשו, השתהה בתחנה של אוטובוסים, כדי להניח לאותו אוטובוס להגיע העירה. אולם אוטובוסים מדרום הגיעו ואותה נוסעת לא היתה ולא נמצאה לו. וכבר העלה בדעתו, שאם שיקרה לו שיושבת בטירה, אולי שיקרה שבאה מצרפת, היינו ממרוקו, ובאה מעיראק או מעדן?"

לשם מה בני-אדם משקרים? היה ראובן רימון שואל עצמו, מסיח מן הדעת שכל אותו היום היה הוא עצמו אומר דברי-שקר למַסיעו ומיטיבו חיים יחד, על תייר-מיליונר, שהוא יש לו כביכול ענין אצלו בצפת.

ובינתיים רגליו מוליכות אותו בעיר-תחתית הסמוכה לנמל וזוכר נמל-של-אנגלים שהוא עתה נמל-של-יהודים, עם צי של ספינות, מה שהיה עליה ב', וכמו צפה-עולה “פטריה” ששקעה שם במים ונפלו המימה עולים ואשר להם, וכינור, שארית שנותרה לאחד מהם, אמרו היה צף על פני המים. אבל מיד מסלק מעליו פרשה של עבר וסובר בעניינים-מקרוב: אפילו רגינה יושבת כאן, בודאי עובדת עתה, כי רק מורות וגננות נהנות מפגרא ארוכה של קיץ. ומה טעם יכתת שוב רגליו בחוצות העיר ויזכור מה שהיה ויחשוב מה שעתיד להיות, שזו היא תמיד עיר של עתיד, ומה ענין שיהא סר לבתי-קפה שלה או למסעדה לסעוד את לבו במאכל או במשקה ונותן עיניו במלצריות שמא רגינה אחת מהן, ויסתכל בעוברים-ושבים שמא יראה פרצוף מוכר לו, אם אינו יודע אנה בדיוק ישא רגליו, אנא יפנה אדם המחפש אחר נערה, באין רמזורים-של-רחוב מרמזים על כך: עמוד. לך. עמוד. לך. אדום וירוק.

והיה מובטח לו שסופו יראה פרצופים מוּכּרים לו לרוב, מעבודה ומ“שורה”, מצבא, מחברה ומגולה. ואולם הוא לא היה מחפש אלא פרצוף אחד בלבד, שיהא מנחהו אל רגינה או לפחות יתווה לו דרך בה ילך לתור אחריה.

ושוב הוא חוזר אל תחנה ושואל עצמו: כמה יכול אדם להתמהמה בתחנה של ‘אגד’ אם אינו עומד בתור? שמא יטפלו עליו אשם שיטוט-חשוד? כבר עישן סיגריה אחת ושניה, והשעין כלל גופו על רגל אחת ועל שניה, ונזכר בפצעו של מלחמה-לא-מלחמה, שעדיין מעביר מיחושים בגווֹ וכל אותה פרשה שאינה נעימה לו כלל, ומאס בה מיד כשנזכר בפרצוף של טירון, שאותו כדור-של-שגגה נפלט מ“כלי” שלו, והוא אץ אליו, אל ראובן, ומבקש ממנו בקול של תחנונים:

“רק שלא תמות לי, אני אאבד את עצמי לדעת אם תמות”.

ורימון עשה לו, להלה, נחת-רוח ולא מת. והוא מצדו הוא, לא איבד-עצמו-לדעת, והכל חזר על מקומו בשלום. אלא שבתום המלחמה לא חזר רימון “בריא ושלם ושמח וטוב-לב” לביתו, אלא שהה בבית-חולים של צבא ונתחדש בחיוורון-פנים חולני מוריק, והיה שרוי בין פצועי-חזית ואינו פצוע-של-חזית, ואף לא פצוע של עורף, אלא פצוע-של-ביניים, ומרירות נקרשת בלבו על אותו טירון שהתחנן לפניו “שרק לא ימות לו”, ויתחייב בנפשו.

ראה רימון שאין מחשבות אלו נעימות לו וכבר דש בהן דיו, וכי אין עוד טעם לעמוד או להתרוצץ ברחובות וסר לבית-קפה סמוך שבו היו צריכים להיוועד הוא וחיים יחד ולהמשיך בדרכם צפונה. אמנם ידע שישיבה שלו כאן תהיה בטלה, אפילו יושיב עצמו אצל חלון הנשקף אל פני הרחוב ויהיה יושב וצופה בכל עובר-ושב. בכל זאת היה יושב ומנחם עצמו שיבקש את חיים יחד לעשות עמו “סיבוב” על פני חיפה כולה, הדר וכרמל ונוה-שאנן ואפילו לירכתי אחוזה יגיעו, אולי יראו מה שיראו או יתרחש מה שיתרחש.

ולפתע רואה מה שרואה.

פרק שלושים ואחד

אין ראובן רימון יודע עד היום הזה אם ראתה בעלת לסוטת-התחרים חלון של בית-קפה, שהוא יושב בפנים, או נכנסה פנימה מבלי לראותו, על כל פנים באה נוסעת זו שארחה עמם לחברה ונתבהלה מהם ונסעה באוטובוס לחיפה, באה ונזדמנה לבית-קפה שהוא היה יושב בו, סמוך לתחנת אגד, וביקשה לה שולחן להסב אליו. רימון נבוך כהיבוכו תמיד במעמדה של עלמה ולא העז להזמינה להסב אל שולחנו, אף שהיה רוצה לעשות כן. אולם משעמדה הריבה מהססת ומברכת אותו לשלום במאור-פנים כמיודעים מאז וללא כל טינה וחשד שבלב, וכל שאר שולחנות תפוסים, אם בהרבה יושבים ואם במיעוט, רמז לה ראובן בניע-ראש קל שרצויה מאד להסב אצלו, אם יש את נפשה.

והיא, כלל אינה נמלכת, אלא מכוונת מיד פעמיה לעומתו, כאל מיודע משכבר הימים, ורימון רואה אצבע-ההשגחה במקרה זה שבא לידו בהיסח-הדעת להימצא עם זו בלי חיים יחד ויוכל לשאול שאלותיו באין מפריע.

אך יושבת העלמה, מיד פותחת ואומרת:

מקווה אני שאינני מפריעה אותך, מכיוון שהזמנתני, באתי וישבתי". ולאחר מכן אומרת:

“והיכן חבר-נהג שלך שנהג במכונית?”

“הלך להדר-הכרמל, יש לו שם עניינים משלו”.

ולפתע היא מסמיקה כנכלמת ואומרת לו:

“מבקשת אני מחילתך על שעברתי לנסוע באוטובוס. ירדתי בטירה ומיד נזכרתי שיש לי ענין בחיפה, ענין דחוף ולא רציתי לשוב ולהטריח אתכם ולקרוא אחריכם שתחכו לי ותסיעוני עמכם, ובינתיים כבר התרחקתם מאותו המקום. ונזדמן לי מיד אוטובוס יוצא לחיפה וישבתי בו”. כך שיקרה לו בנחת וחן ורימון לא מיחה בידה. כי כל אותו הבוקר היו הכל מכזבים איש לרעהו, ואף הוא בכלל, וגילגל על ידה זכות: ובלבד שמצאה לה תירוץ של טעם.

“אתה דווקא עושה רושם טוב”, אומרת העלמה בלסוטת-התחרים, “אבל חבר שלך אומר דברים בלתי נעימים”.

“הוא בחור כארז. איש טוב. הוא רק מתחכם יותר מדי, רוצה להיות צעיר. אסור ‘לקחת אותו ברצינות’. אבל הוא דווקא איש ישר ויש לו זכויות כאן בארץ”.

“זה אוטו שלו, או הוא נהג שלך?”

“הוא נהג שלי? הלצה יפה! איש נכבד בישוב שכמותו! הוא מישהו. הוא עשה רבות, במחתרת, בימי מלחמה וצבא. חלוץ ותיק בארץ. המכונית היא פרטית, שלו”.

“ואתם נוסעים ביחד מפני שאתם ידידים, או עובדים ביחד?”

“כמובן ידידים, כלומר מכרים, הוא לקוח שלי ואנחנו מכירים מזמן רב. הוא ואשתו הם עסקנים ותיקים בארץ. בלעדיהם לא היה כאן כלום. כל מה שיש כאן יש הודות להם. הם נחפזו ועלו ארצה לפני שנים רבות, אולי עשרים-וחמש אולי יותר, ודווקא חיים בצניעות בבית קטן בעיר ותומכים ומסייעים לכל. ונרתמים לכל פעולה ציבורית שמתבקשים להירתם ושאינם מתבקשים. ואילו היו בימי המלחמה, צעירים יותר, בודאי היו ראשונים לעזוב את העורף ו’להיחלץ' לחזית. כי גם בעורף הרי הם כל ימיהם לוחמים מנוסים ותיקים, בחשאי ובגלוי. ומסייעים למשפחות של חיילים ולאלמנות של חיילים ולאמהות-שכולות, שלא יהיו עזובים ונצרכים ונשכחים”. כך היה רימון מפליג ומרבה דברים בשבחם של אלה, חיים וגניה מיודעיו, מבלי לשאול עדיין עיקרו של ענין, עניינו שלו.

מכיון ששמעה העלמה די שבעה על בן-לווייתו, פתחה ושאלה:

“אתה מכאן, מחיפה?” מנסה לדובבו שידבר אף בעצמו, לאחר שהוא ניסה לדובבה במכונית ולא הצליח.

“אני מהעיר תל-אביב”.

והעלמה כאילו נמסכו בה חיים:

“יש לי אחות קטנה ממני שם, כלומר בקרבת-מקום לשם, ואני צריכה לנסוע להיפגש עמה. כבר לא ראיתיה מאז התגייסה לצבא לפני שלושה חדשים. ואנחנו כל-כך קרובות זו אצל זו, שמספרות אחת לשניה הכל”.

כיון שלא מצא כל ענין באחותה, לא שאל עליה דבר. מה טעם יהיה מחטט בענייני משפחה של זו שאינה אפילו מיודעה שלו. אבל נמלך בדעתו שמן הראוי שיעשה מעשה אחר שאין לדחותו ויציג עצמו לפניה:

“שמי ראובן רימון!”

“נעים מאד”, משיבה חרש כנכלמת ונרעשת בחובה פנימה. “מה יש בשם שלי שזו מתרטטת לשמעו?” מהרהר רימון, “ועוד מעט בודאי קוראה לי, כעולים-חדשים מר רָמון, בקמץ. כמו רמון נוֹברו, שם שחקן של ספרדים. מיד אני מדפיס לי כרטיסי ביקור חדשים עם חיריק מתחת לר'. כמו מתקן של עט-נובע שלי, כשאני בא לתבוע עטי ממנו הוא אומר: ‘יש לי ראובן רָמון, אבל אין לי ראובן רימון’, ואני שואל, ‘המנין? אצלך מנוקד?’ והוא אומר, ‘לא, ובכל זאת יש ראובן רמון ולא אחר’, ואומר בקמץ”.

מפסיק ראובן הרהורים ואומר לבת-שיחה שלו:

“כסבור הייתי, מוטב שאציג עצמי תחילה לפני שנוסיף ונשוחח”, ומרמז לה רמיזה הגונה שתהא אף היא עושה כמותו. אלא שהיא אינה מתרמזת כלל. ולא עוד אלא שנרעשת ועוד מעט-מה ונתגמגמה במלים של-כלום, ונתנה עיניה בשעון שבידה ואמרה “כבר מאוחר”, ושוב השפילה עיניה והתחילה מחטטת בשתי ידיה בחריטה כאילו מבקשת שם מה, ממחטה או פנקס, ומוצאת ממחטה ומוחה משהו מעין, כאילו היה מטרידה מה, ובינתיים כמו מסתירה פניה באותה ממחטה שנפתחת ונפרשת לה מבלי-משים בידה בכל לבנונית שלה כהינומה על פני כלה, נכלמת. ומחזירה ממחטה לחריט ומוצאת פנקס, ומבקשת מה שמבקשת בפנקס ומוצאת כביכול מה שמבקשת, ענין שבינה לבין עצמה, ואולי לא ענין כלל, אלא הסחת-הדעת או העמדת-פנים בלבד, אין ראובן יודע. ומבקשת מחילתו על שנפנתה לענייניה לנגד עיניו ממש. ולמזלה מגיש לה מלצר ספלון של קפה תורכי שהזמינה, וכבר יש לה מעשה לעסוק בו, במקום לחטט בחריט כמו שלא לצורך, וכבר לוגמת פעם ופעמיים מספלון קפה תורכי ודעתה כמו זחה עליה, שמגבהת גבותיה בפליאה סתומה ותולה בו שוב עיניה, כמסלקת תעתוע מטריד שהחליש דעתה ונתמודדה עמו ויכלה לו. ולאחר שאפילו העלתה על פניה סבר של חביבות שליווה, שאין עמו לא טוב ולא רע אלא נימוסין בלבד, היתה סבורה שאף מחובתה להציג את עצמה לפניו ומלמלה מלמול המשתמע לכל מיני פנים, כיוצאת ידי חובה ואף על פי כן משהו הדומה לשם:

“רשל מרן”.

אם כי היה השם משונה בעיני רימון, הרהר מה שהרהר בינו לבין עצמו והיה מגלגל בשמה של זו, מרן, מרנן ורבנן, מרן, מרי, חכם של יהודי תימן, או כינוי של כבוד לרב ובר-אוריין, לא ידע בדיוק, משהו מעין זה מהבהב בזכרונו, משמע, בת תלמידי-חכמים היא. לגם אף הוא מספלון קפה שלו ולא אמר דבר, כי לגימה בהרחבת הדעת פוטרת לשהות קלה מכל חובה שבשיחה ודיבור. ועדיין היה תוהה על שמה, שמבטאה אותו כאילו לא היתה מורגלת בו כלל. שכן אדם קרוב אצל שמו וחובבו, והוא רצוף על שפתותיו ומתבטא לו במנגינה-מיוחדת, כמה שמצוי אצל אדם כל ימיו, מינקותו. וזו אומרת שמה כאילו היה שם רעותה, שנזדמן לה באקראי ועדיין אינו שגור בפיה. ייתכן שטועה וייתכן שלא. אבל כך שומעות אזניו, שאין שמה רגיל אצל חיכה שלה, שחיך שלה עדיין אינו טועם בו טעם מיוחד, לא קרבה ולא אחווה שבין אדם לכינויו, אפילו אם שינה שמו לשם עברי, שהרי עד ששינה אותו הגה בו הרבה וחיפש אחרי צירופים של צליל ונוי, ועיין במקרא ובמילון, והקשיב לו באוזן, ונסתגל ונתרגל אליו, עד שכרכו בו בעצמו והיה לחלק ממנו.

מילא, חשב, יהא כך ושמה של זו הוא רשל מרן. רשל, משמע רחל, רשל בצרפתית. ושוב נתהרהר, והפעם ברשל, אותה שחקנית גדולה שקמה ליהודים וצרפתים שהיתה מתקראת “רשל הגדולה” והיתה קוראת בספרי מופת של צרפתים ומשחקת על במותיהם במחזות של מופת, משלהם, מאין כמוה. יהא רשל. צירוף זה של רשל מרן מסתבר מאליו שהוא כרוך בהרהורים מהרהורים שונים, הרבה יותר מראובן רימון למשל. שראובן הוא בן יעקב וראש שבט, ודוּדאים וכו‘, ורימון, רימונים, פרי מגדים, מלא מצוות כרימון, וכו’.

מוטב. שיהא רשל מרן. ומיד מרחיק כל רישול מרשל, שלמעשה משם רחל הוא ולא מלשון רישול שהיא עברית, בעוד אשר רשל הוא כינוי של צרפתים. כיון שהגיע לערבוביה, הפסיק. ועודנו מהסס אם לשאול אותה דבר, שלמענו יצא לדרכו, או שמא תהיה משקרת לו לאחר ששם שלה שאמרה, בשפה רפה אמרה, ואינו מתקבל על הדעת שהוא שמה. בכל זאת ממלמל כמי שכפאו שד, כאילו חובה הוטלה עליו.

“את מכירה עולות אחרות מצרפת?”

“כמובן”, ושוב לוגמת משארית של קפה שבספלון, אף שאין בו כבר מאומה, אולי כדי לכסות במשהו על פה שלה שיהיה מסתתר בו כמאחרי רעלה.

“היית במרסייל לפני עלותך ארצה, במחנה?”

“כמובן”, משיבה בקיצור נמרץ ממש כבמכונית, כשנסעה עמהם בתחילה. אינה מרבה עוד דברים ושומרת לשונה.

“כלומר, בצרפת שהית לא הרבה זמן?” מנסה להפילה בפח ולסבכה בשקר של עצמה.

“לא, רק כמה חדשים. שהיו מחזיקים אותנו העולים שם, עד שבא תורנו לעלות והיינו במה שקוראים ‘מחנה בידוד’”, מסתבכת בשקר של עצמה, שאמרה שמוצאה מצרפת ונופלת בפח שטמן לה.

ומשמודה שאינה בת צרפת, סובר רימון שעוד מעט ותודה שהיא בת מושבה של זו.

“ואיפה גרתם במרוקו?” זורק שאלה כבליסטרה, כדי שלא יהא סיפק בידה להתפכח משלשלת של שאלות ומקו-של-אמת שבו הוא מנחה אותה שלא לרצונה ושלא בידיעתה.

“במוגדור”, משיבה, “זו היא עיירה קטנה ובודאי לא שמעת עליה”.

“לא”.

“זה הוא. ידעתי”, אומרת רשל.

“רשל, זאת אומרת רחל בעברית?” שואל רימון.

“כן, ממילא מובן שבודאי נקראתי כך כאשר נולדתי, רחל, אבל אחר כך נסב שמי לרשל, כי כך מקובל אצלנו, שלמשל חיה מתקראת קלר”, נתבלבלה ונשתתקה.

“מה אמרת? לא הבינותי?”

“אמרתי שכל מיני שמות הופכים לשמות של צרפתים כמו – – כמו – – ברוריה לברתה”.

“ואחות קטנה שלך מה שמה?” שואל שאלה של סתם כדי להמשיך בשיחה של סתם.

ושוב מנסה העלמה ללגום מספלון של קפה ריק שאין בו מאומה ונתרוקן זה מכבר, ורימון נחפז להזמין בשבילה ספלון שני והיא מבקשת מהמלצר שיהא הקפה חריף וחם מאד. והיא אינה אומרת עוד דבר, כאילו לא שוחחו במאומה. ורימון איננו יודע במה ישיח, במה ימשיך ובמה יפתח וחוזר ושואל:

“מה שם אחותך, שאלתי?”

“א-ח-ו-ת-י ה-ק-ט-נ-ה?” שואלת במתינות יתירה, כמתעשתת בדעתה.

“אני שואל מה שם אחותך אשר מסביבות עירי, אולי אני מכיר אותה, כי אני מכיר שם אנשים רבים בסביבה לרגל עבודה שלי וכל מיני עניינים שלי במלחמה ולפניה”.

“אי אפשר שאתה מכיר אותה. עוד היא נערה צעירה מאד. רק עכשו התגייסה לצבא והיא לא בעיר, רק בסביבה שלה, במחנה, אינני יודעת בדיוק איפה, יש לי כתובת משונה של צבא, אבל זאת לא כתובת שאפשר למצוא המקום לפיה. אבל כשתקבל חופש תבוא העירה וניפגש שם”.

ועדיין לא קראה בשם אחותה הקטנה. אולם לפתע אמרה כנזכרת בשאלתו:

“שם שלה קלר מרן, אתה מכיר כזאת?”

“קלר מרן, איני מכיר”.

“בודאי שלא. אתה אשכנזי ואנחנו לא”.

“לא חשוב, אני מכיר אנשים מכל העדות”, התרברב רימון לפניה שלא כדרכו, “אני מכיר כל מיני בחורות”, התייהר יותר מכן, שלא לפי טעמו.

עכשיו החליט ראובן בדעתו שאסור לו עוד לאבד זמן, שמא תחוש זו פתאום ממקומה ותשא רגליה מזה, ומיהר לגול השאלה:

“אולי את מכירה בחורה צעירה, רגינה מכלוף שמה, גם כן מצרפת, זאת אומרת, גם כן ממרוקו, גם כן באה ממרסייל ועלתה ארצה”.

אותה שעה הוגש ספלון קפה שני, ורימון נזכר שהספלון הוזמן והיתה לו עדיין שהות ולא היה צריך להיחפז כלל, ונצטער בלבו שכבר פתח בשאלה הגורלית, שמא תשמיע זו תשובה שוללת וימצא כי נסתתם אף מקור ידיעה זה ויצאו כל יגיעותיו לריק. אף כי היה הספלון חם מאד, לגמה ממנו בלהיטות ועיוותה פניה מרוב הנאה או מחמת חומו של משקה, או משניהם כאחד ועוד משהו. ומיד נתיישבה דעתה עליה, הציגה הספלון על השולחן ואמרה בבטחה:

“לא. אינני מכירה ולא שמעתי על כזאת מעודי”.

ומיד מחזקת התשובה, ליתר תוקף וליתר הטעמה:

“לא, בהחלט אינני מכירה בחורה ששמה רגינה מכלוף”.

והיא מבטאה השם שקרא הוא, בבטחה ובבהירות, כאילו לא מפיו שלו שמעה השם לראשונה, כאילו פעמים אין ספוֹר שמעתו. אלא שאין היא רוצה לומר דבר על הנערה מטעמים משלה. ואולי כל זה פרי דמיונו בלבד, מדמה שמיתממת העלמה, ובאמת אינה מיתממת ואינה מעמידה-פנים, אלא פשוט אינה יודעת דבר. כלום מוכרחה להכיר כל אותן נערות שעלו מארץ-מוצא שלה ושהו במרסייל?

“פגשתיה במקום אחד ונתנה לי כתובת שלה ואבדה לי”, שיקר.

“היא נתנה לך כתובת שלה?” נזדעזעה העלמה.

“אמרה שגרה במעברה בעיר-חוף צפונית”, ביקש לצאת מהסבך.

ושניהם שתקו עד שראובן שאל:

“אולי שמעת על אחותה, גננת, שאולי היא כבר מורה או רוצה להיות מורה, קלר מכלוף שמה, בחורה משכילה?”

“קלר מכלוף?” חוזרת העלמה על השאלה, “לא, לא שמעתי”, פוסקת מיד, “אלה אינן חברות שלי ממרסייל ולא ממרוקו, ובודאי שלא ממוגדור”.

“חשבתי אולי הפליגו באניה שלך, עמך ארצה?” נאחז בשאלה.

“לא, אינני זוכרת בחורות כאלה”.

“ומעברה בעיר-חוף צפונית, את מכירה? שם התגוררו והן יתומות מאב ומאם?”

“מסכנות. לא. לא הייתי שם אף פעם במעברה ההיא, אני גרה בטירה”.

ודוממים, עד שהיא שואלת:

“אתה אומר ממעברה על יד נהריה?”

“כן”, נמלא רימון חיוּת, שניחשה בדיוק. והעלמה נפעמת, אך מיד חוזרת לישוב-דעת שלה ואומרת:

“לא, אינני מכירה”.

ומה יש לשאול עוד? שואל עצמו רימון. ואולם היא מַפגיעה שאלה:

“מאין אתה מכיר אותן?”

“אני מכיר רק את הקטנה, הצעירה, הקטנה היא רגינה, כלומר, חבר שלי פגש אותה ואומר שהיא מוצאת-חן בעיניו מאד ונדמה לו שגם הוא מוצא-חן בעיניה, אבל פתאום היא נעלמה-לו, כמו שהוא אומר, ואיננה, והוא מחפש אחריה ואיננו יכול למצוא אותה. מכיון ששמע שאני נוסע לחיפה אמר לי שאשאל עליה אולי תימצא”, טפל רימון בלי בושה.

“חבר שלך, אשכנזי?”

“כן”.

“ומה הוא רוצה ממנה?”

“היא מוצאת-חן בעיניו והוא אוהב אותה, אני חושב אוהב מאד”.

“אבל הוא אשכנזי והיא לא?”

“אין בכך כלום. לא איכפת לו כלל שהיא לא אשכנזיה, שהיא טובה בעיניו מאשכנזיה והוא אוהב אותה מאד מרגע ראשון שראה אותה ורוצה לשאת אותה לאשה”. ולא ידע ראובן מה היה לו, שלפתע מגלה לעלמה זרה לו לחלוטין כל מערכי-לבו ואפילו דבר שעדיין לא העבירו אל שפתותיו לאמרו לאיש, אלא היה כולאו בלבו.

“ומה אמא שלו אומרת?”

“אמא שלו כבר מתה”.

“ומה אומר אבא שלו ואחים ואחיות שלו?”

“כבר אין לו, שכולם מתו”.

“מסכן. מה זה כולם מתו? איזו מין משפחה זו שכולם מתים אצלו? אפילו סבא וסבתא אין לו?”

“הוא מארץ-פולין. לא שמעת שהושמדו שם היהודים בשואה נכחדו כולם”.

"אה – – " נכלמת שלא הבינה לראשונה.

“אז, שישלח אליה קרובה שתדבר אתה או עם אחות שלה”.

“קרובה אין לו בארץ, רק באמריקה. ובכלל איננו יודע מען שלה והיכן היא מתגוררת שם”.

“באמריקה”, אומרת כלא שומעת סוף דבריו, “רחוק מדי ולא יכולה לבוא תיכף”.

“לא”.

“והוא באמת חושב לשאת אותה לאשה, אפילו שלא יודעת עוד לקרוא ולכתוב טוב בעברית ואפילו לא יודעת לדבר טוב וכלל לא משכילה, ורק טובה והכל, ולא אשכנזיה?”

תמיה עליה רימון, שיודעת שרגינה אינה יודעת קרוא-וכתוב ולדבר בעברית רהוטה. ומתיישב לו שבודאי סוברת העלמה שכמוה כשאר נערות המגיעות מארץ-מוצא שלה.

“לא איכפת לו. עוד תספיק ותלמד ותהיה משכילה. העיקר שטובה, כמו שאת אומרת, והוא רוצה בה”.

“והוא באמת אוהב אותה, הבחורה?”

“אני חושב שכן. אינו רוצה בשום בחורה אחרת”.

נתהרהרה העלמה. ולפתע קמה ממקומה וכמו הרתיעה עצמה בבת-אחת משולחנו ובריחוק-מה, כמתייראה פן יעכבנה, אמרה:

“סליחה, אני מוכרחה כבר ללכת, מאוחר מדי ומחכים לי”. והוסיפה כנזכרת בעיקר: “תודה לך ולהתראות”, ואספה חריטה וכל אשר לה ונפטרה שוב בברכת-שלום נאה והלכה לאחר שהוסיפה כלאחר-יד, כאילו מטילה הדברים מאחרי גבה:

“לא שמעתי עליה. אם אשמע או אפגוש אותה, אגיד לה שחבר שלך מחפש אותה. באמת אגיד לה”.

רגעים מספר נשאר רימון יושב לבדו ועדיין מעכל כל אותה שיחה עם רשל מרן, בעלת לסוטת התחרים הנאה וכבר חיים יחד מופיע בדלת וצרור גדול בידיו:

“אה! הנה אתה רימון. טוב שאתה כבר כאן ונוכל להמשיך בדרכנו. השארתי המכונית פתוחה, בוא נלך, רציתי רק לראות אם אתה כבר כאן וחששתי להניח הצרור שם, שמא ‘יפלחו’ אותו, כמו שאתם אומרים היום. תראה מה שלח אחי שלי לגניה? מזוודה עם ציוד קוסמטי צרפתי משובח, למניקיור ופדיקיור, ‘קוטי’ אמיתי, מלך-מלכי-התמרוקים כמו שאומר המביא, יש כאן מיני בשמים ומשחות ולכות ופודרות וכל מיני מספריים וצבת ומברשות. מה תעשה גניה בכל אלה והיא אינה מתפרכסת כלל? רק לחגיגה של פעם-בשנה-בחנוכה אשר בביתנו היא מתפדרת במעט שבמעט. מושגים יש להם שם עלינו, בצרפת?”

בקושי עצר רימון צחוקו, ששיער מה תאמר גניה למראה ציוד זה. אולי תתרום התשורה להגרלה בשוק-פורים של אירגון-אמהות-עובדות?

על הפגישה עם העלמה בעלת לסוטת-התחרים לא גילה לחיים יחד ושמר הדבר בלבו.

פרק שלושים ושנים

פרשה של ראובן רימון בחיפה היתה קצרה ודלה, בלתי אם נוסיף עליה עוד “סיבוב”, כלשונו, בראשו של כרמל, באחוזה, בכרמל-של-מערב ושאר עברים של כרמל, בהדר-של-כרמל ובמיני סמטאות, מבואות ומוצאי-עיר וכל מיני נסיעות של עקיפין שנוסע תמיד חיים יחד, כי איננו אוהב דרכים שגורות, אלא נכנס ויוצא מרחוב לרחוב ותמיד נתקל ברחוב שלפי חוקי התנועה אין בו כניסה, או אין מוצא ממנו, וחוקר מבוא שלו ונכנס בטעות וחושש לרפורט, ויוצא מסבך בשלום ונכנס שוב לאיזו סימטה אטומה וחוזר ממנה, ורואה שוטר בכיכר העיר וכבר נוסע במתינות ובישוב-הדעת ולפי כל חוקי הנסיעה. מיד מעיר לו שוטר שאצלו דולק פנס אחד של מכונית לאור היום וחיים יחד מודה לו על הערה שלו ומכבה הפנס. אולם תופש הענין, שאם אור אחד מודלק למה אין אור שני מודלק בטעות, משמע שאור שני מקולקל ואינו נדלק. ושמח חיים יחד שאין זו שעת לילה, ואין השוטר עושה לו רפורט, וסובר שמוטב שיחוש ויתקן מיד המעוות. ולאחר שהות קצרה כבר סובר שחבל לאבד זמן ואפשר להמשיך בדרך, כי הרי בין כך ובין כך לא יסע בחזרה לעת-לילה, אלא למחרת היום ובאור היום. ויכולה המכונית להיות שתומת-עין.

לפתע נזכר חיים יחד, שצריך למצוא בחיפה בשביל גניה חוטים של “ד.מ.צ.” שעיסוק-של-חובבות שלה הוא תפירה ורקמה שהיתה בימים של עבר מומחית בהם. גניה לימדה עצמה מלאכת-כפיים זו לפני עלותה ארצה, כי היתה סבורה שאין עוסקים בארץ-ישראל אלא במלאכת-כפיים בלבד. והלכה אצל תופרת, אף כי היתה בת-טובים בגולה, ולימדה עצמה תפירה, גזירה ורקימה. ומשעזבה מקצועה זה ולא עסקה בו כלל לאחר שאירגנה בארץ רשת שלמה של בתי-ספר וקורסים לגזירה ולתפירה ולרקימה לכל מיני נשים ונערות ותיקות ועולות-חדשות, פנתה להתעסקות אחרת, אלא שעדיין חוט של חיבה מושכה להתעסקות זו וביקשה במכתבה מחיים שיביא לה חוטים בצבעים אדום וצהוב ודווקא “ד.מ.צ.” שאינם מצויים במדינה בשפע וקשה להשיגם בעירה, ואלי מצויים בחיפה העיר.

נסעו רימון וחיים יחד מרחוב לרחוב ומסימטה לסימטה ובכל מקום שראו בחלון-ראווה רמז לחוט שאינו ארוג ואינו טווי ואינו שזור ואינו רקום ואינו מדובלל ואינו סרוג ואינו מקושר, אלא מוכן ועטור על סליל של עץ או של קאַרטון, שמה סר חיים יחד לשאול אם יש חוטי-רקמה ד.מ.צ. כמובן לא נמצאו החוטים על נקלה. ושבו וחזרו ונסעו בכל מיני סימטאות של עיר תחתית, רחובות מעוקלים, כיכרות, ואפילו על פני מגרשים ריקים ופנויים שאפשר לעבור בהם, לשם קיצור-הדרך, והחוטים לא נמצאו.

“מוכרחים להשיג חוטי ד.מ.צ.”, אומר חיים יחד, “גניה רוקמת מלבושי-תינוק לבת-אחותי שהיא קרובה ללדת”.

בחנויונת קטנטנה ועלובה אחת מצאו את מבוקשם. שמח חיים יחד שמחה גדולה וקנה כמה סלילים ולשם הידור-שליחות צירף ירוק וכתום וורוד וכחול, שלא ביקשה גניה כלל. ועוד ראה שם חגורה של ניילון לעצמו וקנה, כיון שברוב חפזה יצא בבוקר בלי חגורה כגון זו, ואף כי לא נשקפה כל סכנה למכנסיו, שהיו מהודקים כהלכה לגופו, בכל זאת, כיון שהיה איש צנום-גוף מטבעו, אין לבטוח בהידוק זה אל עצמות. נצררו כל החוטים יחדיו בחנות. וחיים ביקש שיצררו החגורה לחוד, שכן נצרך לזה מיד, ונחפז ויצא אל ראובן, שהיה מצפה לו שעה ארוכה בחומו של בוקר קיץ משתהה במכונית מלוהטת מחום של דלק, והוא “כמעט נצלה” מחום וכלה מציפיה ומשיעמום ומאפס-מעשה ומחימה על גניה ועל חוטים שלה ד.מ.צ.

והנה בא חיים יחד ומניח כבודתו בירכתיים של מכונית, על ד"ר דב ליטאי, כלומר על ספרו “תולדות הנגב”. ומיד יוצאים לדרך.

אך יוצאים מן העיר ופונים בכביש המוליך מזרחה מחליט חיים שמן הראוי “לקפוץ קצת צפונה, אם כבר בין כך נמצאים כאן ונוסעים ביחד ומשוחחים”. ומיד מצפין הרבה, עד שנזכר לפתע:

“עיקר שכחתי! חגורת ניילון על דלפקו של המוכר בחנות, שהוא שם אותה צרורה על עתון-ערב מאתמול, והשתהיתי לרגע וראיתי שם שורה של סנסציה, כלומר כותרת ‘יש נפט בנגב?’ ולא השגחתי בסימן שאלה, וסברתי שנאמרים הדברים בחיוב ‘יש נפט בנגב’, ומתדהמה שכחתי הצרור”.

“מה? שכחת מה שקנית? הרי ראיתי שהבאת צרור למכונית ושמת במושב-אחורי?”

“אמנם הבאתי. הבאתי החוטים, אבל שכחתי החגורה. אין בכך כלום, אינני חוזר מדרכי. אקנה לי אחרת בעיר-החוף הסמוכה. כי מין זה מצוי גם שם. בסך הכל לירה אחת”.

“התמהמהת כל-כך הרבה בחנות ושכחת הקניה?”

“קראתי אותן שורות על נפט בנגב בעתון שעל הדלפק של חנות. שכזה אני. חוטים של גניה לא שכחתי אבל חגורה שלי עצמי שכחתי”.

“מה אתה בהול עכשיו כל-כך? הלא השהית אותי בחומה של מכונית מלוהטת כמעט שעה תמימה?”

“אתה מפריז. ובכל זאת שכחתי”.

“ומפני מה אתה נחפז כל-כך כעת, שאתה עובר כל מכונית שלפניך?”

“כבר אינני נחפז אל גניה. חשבתי שנגיע לצפת לפת-של-צהריים ועתה כשהתמהמהנו לא איכפת לי כבר שנגיע אליה לפת-של-ערבית. אם אני כבר יוצא פעם להנאתי, אני רוצה לראות קצת את הארץ, מה נתחדש בה ומה העניינים?”

“יוצא פעם?” תמה עליו רימון.

“כלומר, לא לרגל עבודה, אלא לנסיעה שבתענוג. רוצים לראות מה נתהווה בארץ, כיצד חיים כאן ותיקים ועולים. לא מעניין אותך לדעת? רוצים לראות משהו בעיניים של ממש ולא לקפוא על השמרים”.

“כמובן”.

“ויהיה מה לספר לגניה. היא תספר לי מהמוצאות אותה שם ואני אספר לה מהרפתקאותי שלי בדרכי אליה”.

“הרפתקאות שלך?”

“לא לכך נתכוונתי, למובנה המחודש של מלה זו. מי אני בעיניך? אני בשנותי שלי! מתכוון אני לפגישות עם בני-אדם ולשאלות ותשובות על עסקיהם ודעותיהם ומצב-רוח שלהם, ודכדוך שלהם ושמחה שלהם ועל כל שיש כאן ועל כל שאין כאן וצריך שיהיה כאן. מבין אתה? כל מיני טענות ומענות ועצות שמייעצים לממשלה, לצבא, למוסדות ולמפלגות. שכן בפי כל יהודי עצות מעצות שונות”.

אותה שעה לא היה רימון נוטה לשיח והניח לחיים יחד שיגליש דבריו מבלי שישתף דיבור אחד. שווה-נפש היה וכמעט עלוב-נפש בעיני עצמו, לאחר שיחה שלו עם אותה רשל, או יהא שמה אשר יהיה. והיה מרגיש שהוא מגשש כסומא באין דרך ואף נסיעה זו שלו לצפת אין לה אלא טעם של טיול- לשם-הנאה בלבד. אולם היכן ראית אדם עובד בעמל-כפיים נוטש מלאכתו ויוצא לטייל להנאתו בדרכי-הארץ, ורק משום שנמצא לו מי עם מכונית שמסיעו חינם אין כסף? כלום שעתו של ראובן בידו? הרי עבודתו חביבה עליו ורואה בה עולמו, אם לא כל עולמו, הרי הרבה מעולמו, ומה רצון יפיק מגלגול זה שהוא מתגלגל מישוב לישוב ומעיר ועיר ומבטל זמנו בשיחות של סרק?

ובפרט שהוא ישוב אצל יהודי כחיים יחד, שכבר עשה רבות בחייו, ואין זו מליצה בעלמא. איש שקופה של “משימות נכבדות” תלויה לו מאחוריו והיא וגניה שלו רשאים וזכאים לשעה של תענוג ונופש וביטול-זמן. ביתם שלהם קבוע וחייהם סדורים, ועיסוקיהם אינם בטלים בשל מנוחה זו שנטלו לעצמם. ושאר מיני עיסוקים שלהם שבהתנדבות עומדים ומצפים להם לאחר נופש, שיחזרו לטרוח ולעמול עליהם. והכל יודעים שהם מבני ישוב ותיק שמכונים “בני תרומות”.

לעומתו חיים יחד נתון אצל עניינים שלו, שאינו רואה להרהורי רימון חברו-לדרך. כי מלבד כל מה שמנינו בו ניחן ביתר-הדמיון ורואה בכל עיקום ועיקול של דרך מארבים של לגיונות מסתננים שהרשות בידם להסתנן ולהגיח לרצונם ממשולש ערבי ומעבר-הירדן ומסתם-כפרים של ערבים שבסביבה, שהם מוצאים בהם מחסה ומסתור, מכפרים ערביים שבמשולש ישראלי, ומישובים של ערבי הגליל. וחיים יחד מדבר והרי הם כאילו ניצבים לעין. ואומר שחבל שהוא מצפין ואינו עובר עתה על פני נצרת שבמרומי הרים הנשקפים אל כביש שפונה מזרחה, ששם יש מה לראות ויש מה להיזכר. ומיד מספר על מעללי אסטרטגיה-מקומית ומגלה בקיאות מאין-כמוה בכל מיני מערכי-קרב של ימי מלחמה, ושל ימי מאורעות וימי שלום כביכול, שאינם ימי מנוחה כלל, ואף של ימים כגון אלה, שהם ימי שביתת-נשק. כי לחיים יחד יש מה לספר וכבר עבר בחייו גלגולים מגלגולים שונים. למן אותו יום שעלה ארצה בעליה רביעית מצויד בסרטיפיקט של משרד-פלשתינאי בעיר וארשה.

אותם ימים לווה חיים יחד הלוואה ועלה כ“קפיטליסט”. בצרורו היו צרורים עמו מלבושים ישנים, שבהם יהיה עוסק במלאכת-כפיים בארץ-ישראל ולא במלאכה נקיה של איש-תרבות שכמותו, ויהיה חולב פרות במשקו או במשק של קבוצה בעמק או על שפת ים כינרת. אולם נתגלגלו הדברים, שזכה להתיישבות עירונית בבית קטון במרכזה של עיר עם גינה ועצי פרי וטלפון, המצוי עמו עוד מימי המנדט, ופעולה רבתי במחתרת של הגנה. וזכה למשרה-ציבורית בעיר ןעסקנות פעילה לטובת כל הזקוק לסיוע בימי מלחמת עולם שניה, ולאחריה ובימי מלחמת-קוממיות, ולפעולה של הנחלת עברית לעולים, לחיילים ולותיקים מתרשלים בענייני לשון שלהם, וזכה לכהונת יושב-ראש באירגון יוצאי עירו שבגולה ולעריכת קובץ לזכר נפת מגוריו בגולה וכל המוצאות אותה בימי שואה ופרשת הפעולה הציונית שנעשתה בה כל הימים והשנים. כי, להווי ידוע, חיים יחד היה איש ער וקשוב לכל מעשה ולכל ענין ישובי.

עדיין זכורים לחיים ימים של גייסות שונים בפולין, ומהפכה מעבר לגבול, וצרות שנתייסרו בהן יהודים שעל גבול רוסיה – פולין של אז וימים של שנת עשרים-ותשע בארץ, שנים מספר אחר עליה שלו ארצה, כשהיו שרים “על הר הר-הזיתים בימבום-בום-בום-בום שם נקים בית-חרושת לטליתים בימבום-בום-בום-בום”, כשם ששרים היום על פינג’נים ועל באב-אל-ואד.

חיים יחד הוא מסוג אותן ה“פיגורות” המצניעות-לכת, שלעולם אין למצוא אותן בבית. ומכיון שאף גניה איננה, מצלצל הטלפון לריק ואין איש משיב דבר. אף ביום חג ומועד כשגניה מצויה בבית ומארחת בני-משפחה ומיודעים מעיר ומכפר, אין חיים נראה לעין, כי אפילו בימי שבתות וחגים מטילים עליו “משימות” ממשימות שונות והוא סבור שאינו רשאי לפטור עצמו מהן.

ורימון סובר שחיים יחד כמעט הפך “לדמות” בישוב, אם גם צנועה ושאינה מופיעה בסעודות-של-כבוד לרבי-מדינה ואינה נבחרת לכנסת. אמנם שמו מופיע ברשימה של מפלגתו לכנסת, אך יש מי שדואג לסדוֹר השם במקום מובטח מלהיבחר לעולם.

כל ימי מאבק של מנדט ובסופו מילא חיים יחד פיו מים והיה טרוד ביום ובלילה. ורעייתו גניה חרדה עליו תמיד, פן יבואו ויאסרוהו באישון-לילה, כי כבר אינו עול-ימים שיכול להתגולל במעצר של שליטים נכרים. חיים עצמו לא היה חרד לגופו הוא כלל וכלל. ורק היה מרמז במרירות-מה, שהוא נוקטה בינו לבין עצמו בלבד, שנכונו לו, לאחר מותו, בלוויה שלו כמה זרי-פרחים ציבוריים מטעם מוסדות אזרחיים וצבאיים וחברי אירגון עיר-מוצאו, שיהיו נישאים מאחרי ארונו בידי אזרחים, אנשי-צבא-ומחתרת לשעבר ו“הגנה” שיהיו מהלכים אחריו בצעד-מתון ובראש מורכן. וכבר היה יודע אפילו מה דברי-הספד ישמיעו עליו ב“קול ישראל” בדומה לדברים שהוא עצמו משמיע אחר מות חבריו, שנפטרו מן העולם.

כשהיה פותח באותה מרירות-כנזכר בפני גניה רעייתו, היתה מהסה אותו ואומרת: “אל תדבר הבלים!” אין גניה מחבבת דברים על חדלון ועל מוות. כי היא רואה כל ימיה אנשים ונשים סובלים ומעונים ומתייגעים בחיים ודווּיים במחלות ופגועים בטרדות ושכול ויתמות, והמוות כשלעצמו איננו נראה לה כה נורא לעומת חשרה זו של סבל, שהיא רואה במו עיניה מדי יום ביומו.

ועדיין כוחו של חיים יחד במתניו ואם שוב אינו מהלך בארץ לארכה ולרחבה ברגל, הרי הוא נוסע בדרכיה לגמא מרחקים ולהכיר בה כל עץ זית בעיקולו ולהכריז:

“ראה, חרפה ובושה! הרי נגדעו כאן עצים. בודאי אנשי המעברה הסמוכה עשו זאת. הללו אינם שומרים על העצים וסוברים שנועדו להסקה ולתנור בלבד”.

ורימון אינו אומר דבר.

“אפילו את הזיתים אינם מוסקים, ויש להם כה הרבה עצי-זית בסביבתם”.

כי חיים יחד, להווי ידוע לכל, חרד על כל אילן ועל כל מעיין שיש בארץ. והוא מבקש עדיין להיות עול-ימים ו“מן הזמנים האלה”. ואינו בטוח אם עליו לומר “חברה” או שמא זו לשון מיושנה ויאמר “הג’מעה” שמימי מלחמת-הקוממיות ומלפניה, או אפשר “בנים ובנות” כלשון בני-נעורים של-ישראל, אלא שאם יוצאות מפי ותיק וקשיש נשמעות כדרך שמדברים אבות בבניהם שלחמו במלחמת השחרור, ולחיים יחד אין בנים, כי חשוכי בנים הם, הוא וגניה.

ואפשר, מהרהר ראובן שחיים יחד הוא בבחינת שם-דבר לחטיבה ישובית שלמה, אילו נצטרפו אליו חבריו-מאז במחשבה ובמעשה. כי היו שכמותו בין מיודעיו וקרוביו, אלא שאצל רבים נשתנו החיים ונסתאבו קצת. טול למשל, חברו מנוער ברל ברושי שרימון מכירו יפה, שהיו חורשים בודאי בתלם אחד שניהם הוא וחיים, לולא תרצה שלו, של ברל. כי תרצה היא ענין אחר לגמרי. אחרי ימי עבודה “חלוצית” במסעדה-הקואופרטיבית והחלפת שמה הגלותי כביכול, טובה, בשם המקראי תרצה שנעם לה יותר, ולאחר שהייה קצרה, לפני נשואיה לברל, בבית-ספר חקלאי, שהייה קצרה של יממה אחת בלבד, כי ראתה מיד ששם התלמידות יגעות מיום עבודה בחקלאות ובמטבח ושוכבות עם ערב לישון, והיא חשבה ששם שמח בערב ו“מבלים”, עזבה המקום למחרת בבוקר, ולאחר לימודים ועבודת מורה בבית ספר מתקדם ובזכות קרבת-משפחה לאחד-מצמרת, נתברגנה תרצה לבלי הכיר. היא למדה לשחק בקלפים ואפילו לרקוד (בשנותיה היא) ולימדה לשונה לומר: “יצאנו לויקאֶנד” ו“יצאנו לסוף-של-שבוע בתדמור, בוֹריה ואני”. כי לפתע גילתה תרצה, אשר עמלה כל ימי בבית ובחוץ ובאירגונים של נשים עמלות, שאוהבת היא דווקא כשמגישים ארוחה מוכנה לפניה ולא שהיא מגישה לאחרים, ומהדרת בלבושה בטעם-של-אָפנה, והילוכה בנחת ואינה נחפזת לשום מקום, וחוטפת שיחה עם תייר או תיירת ביהודית שבפיה ומסבירה להם “הסברה עיונית מפורטת” עניינים העומדים ברומה של מדינה. ותרצה אפילו נושאת נפשה לצאת בשליחות לתפוצות, לטובת מגבית או קרן, ואפילו לדרומו של חצי-כדור-הארץ המערבי.

ואם כי ברל ברושי, חברו של חיים יחד, מרמז לה לטובה, היא רעייתו תרצה ברושי-בר-טוביה (שנקראת טובה על שם אביה טוביה שמת לפני שנולדה, ומדוע בר ולא בת? שכך נגזרים שמות-משפחה בישראל), כי היא אינה יודעת די הצורך לשון אנגלית ולא כל לשון נכרית שמדוברת בדרומה-של-אמריקה, כגון ספרדית או פורטוגזית או צרפתית, אלא אידיש בלבד, משיבה לו: “אין דבר, יודעת אני מאַמע-לשון וכל היהודים מבינים יהודית, וכבר יצאו שליחים ורק יהודית בפיהם והצליחו וסחטו שם מיליונים”. המלה סחטו היא כצנינים בעיני ברל, כי ריחה נבאש, אפילו במובן לחיוב שיש לה כביכול בעברית, שמשמעה להוציא בהצלחה ובשידול ובכוח-דברא.

רימון שמע באזניו את תרצה אומרת שההם שם השליחים “נשאו דברם” ביהודית והצליחו. העיקר, סוברת תרצה, “למצוא הדרך אל לב היהודים”. וכשלעצמה אין תרצה נותנת דעתה הרבה לעניינים שבלב, שלא ראה אותה רימון מעולם פותחת לבה או רואה ללב אחרים. ורואה עצמה תרצה ברושי-בר-טוביה חוזרת-משליחות, כטעמו וכמשמעו, כשהיא מתפרחת מחדש במראה, במלבושיה ובעדייה ונראית – דבר שאסור להשמיעו בקול, אלא להראותו בלבד – “סניוריטה” ספרדית או “סניורינה”, אינה יודעת בדיוק מה שייך לספרדים ומה שייך לאיטלקים, או “סניורה” לא חשוב, או כדרך ששמעה עולה מאיטליה מבטא ברוב רוך “סייוֹרה”, שאומר שזו דרכם של ונציאנים, לא חשוב, מין טיפוס אכזוטי כובש-לב. שערה של תרצה מאליו שחור, מין שחור-תכול כהה שכהיון שלו חדיש שבחדיש ויקר מכל יקר שהוא מתוצרת-חוץ. בנערותה גילו בה מסימניה של צועניה חיננית. ואי תרצה זקוקה אלא למעט “איוורור” מרישומה של אוירה דחוסה שבארץ, ומדריכות וכוננות מתמדת, ותיהפך למין אישיות נשיית חדשה, שאפילו בוריה שלה לא יכירנה.

ובינתיים, עד שנשלחת ואינה נשלחת בשליחות כל-שהיא, אמרה לרימון בפגעה בו ברחוב, שנוסעת לבקר אצל אחות שלה, שבעלה של זו משרת בצירות של ישראל בארץ של מערב והוא נספח לענייני פולקלור בעמים ובישראל, ויודע נפש עמו ונפש עמים אחרים. ומשחזר רימון ופגשה אחר שהייה ממושכת ששהתה אצל אחותה ושאל אותה בהתלהבות כדרך שנוהגים לשאול בישראל אדם שחזר מחוץ-לארץ, כאילו עשה מעשה רב: “נו, איך היה שם?” משיבה לו תרצה בפנים מודאגות מאד: “חיים של ריקנות חיים שם היהודים!” ומבין שכבר היא מומחית לענייני היהודים בתפוצות וכבר רואה ללבם. אף-על-פי-כן, סובר רימון, רואה ללב עצמה בלבד.

בשל תרצה, כך אמר לרימון, החליף ברל ברושי כמה פעמים רהיטיו. אף לו היה בית קטון במרכז העיר, שהיה דומה כשתי טיפות מים לביתו של חיים יחד, אלא שהתחכם והוסיף מדרגות וקומה עליונה, כלומר שני חדרי-שינה למעלה ונוחיות, והרי הוא כבר קוטג' בלעז, ועוד הפכו למטה שני חדרים לאולם וסגרו מרפסת, והתקינו אור בלתי ישיר והרי הבית מוכן ומזומן “לקבל אנשים” והוא בבחינת “חוילה” לכל דבר. בידידיהם, חיים וגניה יחד, ראו תרצה וברל טיפוסים מיושנים במקצת, שאין רוח העת החדשה מפעמת בהם. כך אמרו לו לרימון בפה מלא. כלומר, בעיקר אמרה תרצה, וברל רק מנענע בראשו, כי הוא כשלעצמו היה רוחש לו חיבה יתירה, לחיים חברו מנוער, וסר לעתים מזומנות לביתו, ביחוד כשתרצה איננה בבית ויוצאת לשוט בארצות חוץ. אז יושב ברל עם חיים וגניה וחביבה לו חברה שלהם יותר מחברת אותם בני אדם שתרצה והוא היו מצויים עמהם בשנים אחרונות. אולם מבין ברל שמקצת הצדק עם תרצה. חיים וגניה, נשארו אידיאליסטים מגוחכים, כמזמור “שאו ציונה נס ודגל”, בעוד שתרצה והוא כמוהם כ – – נו – – דרך משל, “הי הג’יפ הי הג’יפ”, שנתונים יותר בתנועה ובמהלך הימים.

תרצה אינה מסתירה אפילו במעמד זרים, על כל פנים כך נראה לו לראובן, שמתרעמת בלבה על בוריה שלה, שלא נעשה לא שגריר של ישראל ולא מזכיר של צירות ואפילו לא נציג שליד או"ם של ישראל ולא פרשן של רדיו של ישראל השרוי בחוץ-לארץ ולא נשלח עם משלחת מן המשלחות המשוגרות לחוץ-לארץ, “כי הרי יש לו זכויות!” בוריה ברושי תקוע רוב שעות יומו בחדרון קטן בבנין ציבורי רב-הדר, טרוד ובהול על עסקי מפלגתו ועוד עניינים של ציבור, ובכל עת שמבוקש טרוד בישיבה או יצא לישיבה לעיר אחרת. אולם לו עצמו, לברל, אינה אומרת דבר, כי בלבה סבורה שהיא עולה עליו אלף מונים בכשרון-שכנוע שבפיה, וראָיה לדבר, שכבר נכנסה לרשימה של מפלגה בבחירות במקום המאה-ושבעים-ואחד ואילו הוא אינו נכלל ברשימה כלל. ומה שלא נבחרה לכנסת, אין בכך כלום ואין ראָיה מכאן שאינה ראויה. אף אין זו הופעה ראשונה לה ברשימה לכנסת. כבר הופיעה ברשימה של מפלגה אחרת במקום המאה-ואחד אלא שעברה למפלגה שסיכוייה גדולים יותר ונסדרה במקום רחוק יותר כיאות לחוזר-בתשובה, ולא נבחרה, אולם לא באשמתה, שלפתע נחלה המפלגה כשלון מחפיר. אבל עצם הופעת שמה ברשימה לכנסת, דיה להגביר רושם על יהודים בחוץ-לארץ. וכבר ניסתה תרצה לשונה בנאומי-בחירות בערי-השדה ובמקומות-ישוב קטנים.

כיון שעתותיו של רימון בידו מהרהר באריכות בשני זוגות אלה של ידידים, חיים יחד וגניה וברושי ותרצה, שאינם כלל חטיבה אחת של דור, אפילו שהם בני דור אחד. שכן זוג זה מופת לפלג אחד בדור, וזוג זה מופת לפלג אחר באותו הדור.

כל גאוותו של ברל על בנו שהיה בשבי-מצרים וחזר בריא ושלם. צבי’קה זה הוא כבר מדריך לפרחי-טיס, ל“עושי כנפיים” בחיל אויר, ולשון עברית משונית מאד בפיו, כי כבר שגורים עמו כל מונחי-אויר מחודשים מטעם האקדמיה ללשון העברית, של ציוד-קרקע וציוד-אויר, וכשבא הביתה דן בעניינים שאין איש מבין בהם דבר מלבד תרצה אמו, שמעולם לא אמרה שאינה מבינה בדבר מן הדברים. צביקה, משפוגש את רימון ברחוב, אומר לו: “נו ואתה, עוד על הקרקע בבסיס, מה?” כאילו הוא מעודו מרחף באויר. אולם להווי ידוע, שצבי’קה יודע אף לנחות על הקרקע כהלכה. כי כשהודיע קול-ישראל שהסורים ירו במטוס ישראלי והלה נחת בשלום על אדמת ישראל והטייס נפצע, נתכוון לצבי’קה, שהחזיר מטוס של ישראל בשלום אל מכונו, יצא ממטוס ואמר: “אל תודיעו לאמא, קחו אותי לבית חולים, אני פצוע”, וכעבור שבועות מספר לא רצה עוד לנוח ולהחלים ואמר:.“אני רוצה לחזור לעניינים, הניחו לי!”

ושמועה שמע רימון שבא צבי’קה זה אצל משפחת יחד הידידה לבית אביו להציג לפניה את רותי חברתו שהוא עומד לשאתה לו לאשה, כלת חברו שנפל בדרום. והיתה מבוכה גדולה, וגניה כמעט היתה נכונה למחות דמעה מעיניה. ורות, נערה שחורת-שער וחיוורת פנים מאד וענוגה ודקת גו מאד ורפת-מראה, התבוננה בגניה כמעט ברחמים ולא הבינה למה תקפה את זו רגשת-לב כה גדולה, שאינה יכולה להעלימה מעיני כל? ואילו היא, רות עצמה, מלבד תו יגון שקפא אי שם בפניה, כבר שליווה, שקטה וחביבה ואינה ממררת לעולם בבכי.

כל זה מעט מן המעט על משפחת יחד ועל משפחת ברושי, שמעלה לפניו רימון בשעה שראוי לו שיהא מטה אזנו לדברי בן-לווייתו לדרך.

ואינו מטה אוזן חפצה לדברים של חיים יחד מתוך שהוא שקוע בהרהורים עליו, שרואה עצמו כמי שזכה זכיה שאיש כגון זה מסיעו בדרכי הארץ, ולא עוד אלא שמשיח לפניו לבו וצערו על אילן בישראל שנגדע. כי עד כאן שמע. והיה רוחש לו חיבה יתירה על כי הקדים לעלות ארצה. והיה מכבד את חיים יחד, משום שצרכי הכלל בלעוהו כולו וכמעט לא היה משייר לעצמו חיים כל שהם, בעוד שהוא, ראובן, לא ניחן בחוש ל“חיים ציבוריים” ולא היה אץ לעשות פעולה “לטובת הכלל” אלא בקטנות, במעשים בודדים, פה ושם, שמטילים עליו ואינו מעז לסרב. אבל כשלעצמו אינו מחפש אחריהם, ולכן היה ראובן רואה עצמו תמיד בעל-חוב גדול, שחייב לעמו, למדינתו וליהודים שבתפוצות ואפילו לו עצמו, לרימון, היה חייב בית ומשפחה וחיים-פרטיים בפינה של ממש. והיה רואה עצמו חייב לישובים-של-ספָר, שיושבים בהם בני-אדם שכמותו ועושים מעשה ואינם מבקשים לעצמם מאומה, אלא לישובם בלבד, שמבקשים רק שיהיו להם: “טלפון, כביש ומים”. מה שאין כן חיים יחד, ש“מכתת רגליו” לישובים-של-ספר לערוך שם “פעולה תרבותית” ומביא עמו מרצה או אמן או שניהם יחד.

והיה ראובן רימון רואה עצמו חייב למעברה, שאינו הולך שמה להתוודע אל יושביה, ואינו מנסה לזמן כמה מהם לחדרו שלו, ואפילו אינו מעלה על דעתו דבר כזה, ולא ינסה ללמדם לשון עברית שכבר הוא יודע במידה של-מה. ורואה עצמו רימון חייב ליהודים שנפסלו לעליה בעוון תשישות גופם או טפם הרב, כאילו היה יכול לסייע בגופו לכל אלה ולפרנסם בעלותם ארצה, שלא ייתבעו להניח כמה מבניהם בגולה. ועיקר לכל היה רואה עצמו חייב למשפחה שלו בגולה, על שלא העלה אותה בעוד מועד ארצה והיה מצפה תמיד “לכשירחיב” ויעלה כולם בכבוד ויהיה מפרנס אותם ברווחה. עד שאחר המועד ונכחדו כולם, בעוד אשר חיים יחד וגניה העלו ארצה רוב בני משפחה שלהם, אם לא כולם, וחלקו עמהם פתם ואשר להם. כי בכל עת שנשאלו: לעלות ארצה? השיבו בפה מלא: לעלות! ולא חישבו חשבונות הרבה.

כך היו נוסעים חיים יחד וראובן רימון, וחיים מדבר על מה שמדבר ורימון מהרהר במה שמהרהר, נותן מחשבתו לפנימו של זה ואינו שם לבו לדבריו, אלא קולט מלה פה ושם ואומר: “הן” ו“לאו” לפי הצורך, ונשמר גם בזה, כי אלו מלים מכשילות משאינו שומע לבן-שיחו, ובורר סתם קריאות ומלים בעלמא, המשתמעות לכמה פנים ולא נשמעות לשום פנים כגון: “האומנם?” או “באמת?” ו“אה!” ו“מה 'תה אומר?” כדרך שמקצרים היום בהברה. או משווה עצמו כמתעמק כל-כך בדברים עד אשר לוטש סתם עיניים ומרצין פניו הרבה, ללמדך שמחשבות נועזות בלבו, שכן יכול לשער על פי מלים נכבדות המתפכחות לו משיח של חיים יחד המדבר בלהיטות, שדן בעניינים של חשיבות ציבורית וישובית.

ונתפש לו לראובן, שמדבר חיים יחד על קידוחים של נפט בישראל, על חפירות של עתיקות באדמת ישראל, כלומר על גילויים של ארכיאולוגיה מימים של המקרא, על תנועה “מן העיר אל הכפר” על מכתשים שבנגב, משק וכלכלה, אינפלציה, מטבע-חוץ. וראובן קולט רק כותרות של דברים בלבד, המצטלצלות באזניו כצלצלי-שמע: “תנועת המושבים”, “כפר של יהודי פרס בנגב”, “נבּתים”, פרופ' נלסון גליק, סדום, דיג, אגמים-מלאכותיים. ושאר מיני עניינים המעסיקים מוחו של חיים יחד, אשר כל הנעשה בארץ הוא מעניינו ומעיסוקו, לא עיסוק של ממש, שכן אינו מספיק, אלא לפחות עיסוק שבהתעניינות ושבחקירה ושבמחשבה בפרטי פרטים.

ובעוד חיים ממשיך ומדשדש ב“מכת המפלגות”, “מפתח מפלגתי”, “זרמים של חינוך”, “ישובים של פרוזדור”, “רצועת-עזה”, “דיג בכינרת”, “תגובה או לא תגובה”, “מסתננים” ו“התנקשות ממארב”, כלומר כל אותם עניינים לעשרות, שכולם נוגעים לחיים יחד, נותן ראובן עיניו בדרכי-הארץ ובנופה ומברך בלבו אותה נערה טובה, את רגינה, שבעטיה ובגינה זן עיניו מנופי הארץ, ארצו, ולמענה ולשמה זוכה לטיול של הנאה. כי כבר הסיח דעתו מענין בטלה שלו מעבודתו, נשמע לגזירה של גורל והיה תר ומהנה עיניו בכל עץ תאנה, ברוש או זית, חרוב או שקמה, מטע או פרדס, ששקויים מזיו הנערה, וכל להקת ציפרים פורשת כנף כאיבחת כסף ובוחשת בניפנוף וניע נוצה בזהרורית השמש הזהובה, כשלוחה לו מרגינה לבשרו שחיה וקיימת, במקום מן המקומות, שמשם בא הלהק. אפילו להקת ארבה גדולה מוורידה פאתי רקיע, טשׂה להעכיר שדה וירק, מוחל לה הפעם ראובן, כי היא שלוחת טבע נחשף, שלא היה רואה בעירו אלא עץ בודד ושיח שלפני בית-מלאכה, ואשר נגלה לו בארצו שלו בעטיה של רגינה.

כי שוב לא היה ראובן רימון “מהלך” בדרכי הארץ בודד לנפשו אלא, כמו עמה, עם רגינה, יחדיו. לפרקים מדמה לראות כל שרואה כמו בעיניים לה, וכאילו נפקחו עיניו לראות בעטיה דברים רבים שלא היה נותן דעתו עליהם מעולם, שרואה פתאום מערה-בהר, רואה דרך-מים מימים עתיקים, או צר צורות מצורות שונות בקו-האופק המשתנה לעיניו. כי אמנם נפקחו עיניו של רימון לראות ולא לזהות בלבד, כל שיכול אדם להזין בו נפשו.

ולפרקים יש שמתגמגמת לו לראובן, בחשאי, כלפי פנים, מין עברית שגמגומה חן וחמודים, מין עברית שאין בה אף מלת קשר אחת, אלא כולה מקוטעת ומשתרבבת שירבובים לא-משלה. וממציא לו ראובן מיני ביטויים כפרימה-זַמֶרינה על משקל פרימה-בלרינה, ונופך-צופים על משקל נופת-צופים, והוא רואה חובה לעצמו לפרוט עברית צחה שבפיו לפרוטות קטנות וזעירות, שתהא הולמת עולמה של רגינה ותהא פשוטה ומובנת ולא להגי לשון נלעגת שנשתבשה ונידלדלה.

ומרגיש רימון שעוד מעט יהא בידו למצוא מעין לשון-של-פשרה, שתהיה מובנת לה לרגינה ואף אינה פוגמת בטעם טוב שלו. ויום יום יהיה מוסיף הוא עליה, על לשון, מלה אחת, חדשה ונאה, ולמחרתו עוד מלה אחת טובה ונעימה לחיך טועם, עד שמתקבלת על דעת הנערה רגינה ואף היא טועמת בה כבר טעם של לשון שלה, שיום יום מלה נולדת מחדש והיא רואה בלידתה ומטפחת אותה ורואה בה משהו ידוע לה מטבע ברייתה, כלומר מיום בריאה שלה ומיום היבראו של עולם-של-יהודי, בראשית ברא אלהים שמים וארץ.

והיה ראובן רואה עצמו מספר לנערה שלו על עיירתו הרחוקה ובית-אביו ומלמדה מלים מועטות של יהודית ורוסית, שנכנסו ללשונם של עולים מארץ-מוצאו, אפילו כשמדברים עברית, ושמע כבר אפילו ערביים משכילים בארץ, דוברי עברית צחה, האומרים אף הם כמוהם ליתר נוי מלים כגון פוגרום, ז’לוֹבּ לאיש-גס-רוח, בּוֹסיאַק לפוחח, ומוֹלוֹדיאֶץ לבחור-כארז, כל אותן מלים שהן כמעט “בינלאומיות” ליהודים, שאומרים אותן בחברה שלו מארץ-מוצאו, וכל המסובים מבינים, וחייבת אף רגינה להבין אותן, כדי שלא תהא יוצאת דופן.

לעומת זאת לומד הוא מפיה מלים השגורות בקרב יוצאי ארץ-מקור שלה, כדי שירגיש בטוב בחברת אחות בכירה שלה וידידותיה. כגון אֶש-יַא ואֶטלה-יא ועוד. ויחד, הוא והיא, כמובן מצויים בעל כרחם אצל מלים של לעז כגון בּוֹס ופּוֹקט-בּוּק, ויק-אֶנד וקוֹקטייל-פּאַרטי, ואֶט-הוֹם, וגאַרדן-פּאַרטי ועוד כיוצא בהם השגורות בפי כל בישראל של היום.

ורואה ראובן חובה לעצמו ללמד את הנערה רגינה דעת, שיהיה לה מושג מי הם ביאליק וטשרניחובסקי, אחד-העם, פרץ ומי עוד? על שלום-עליכם יוותר בינתיים, כי עדיין אינה יכולה לטעום טעם בהומור יהודי כגון זה. פרץ יהיה מובן לה יותר. ובתיאטרון תלך כמובן לחזות עמו במחזות של שקספיר ומולייר ו“הדיבוק”, ומה עוד? אולי מחזות של יוונים עתיקים? לאחר מכן, לכשתשכיל יותר.

כך היה רימון עורך ברוחו כל אותן תכניות לעתיד-לבוא של השכלה ודעת וגינוני חברה לנערה היעודה לו. אולם כל אותה עת שהיה ראובן טרוד במוחו בעיקרי תכנית לחינוכה של רגינה היה חיים יחד עסוק בענין אחר לגמרי.

פרק שלושים ושלושה

חיים יחד היה נוהג אותה שעה במכונית וטורח, כלומר טרחה שבהבל-פה בעיקר, בסיכומיה של עליה מן הגולה. אילו יהודים עומדים לעלות, אילו אין מתירים להם לעלות, ואילו משתוקקים לעלות ואינם יכולים, שיש מניעות, אישיות וכלליות, ואילו שאינם משתוקקים כלל ואין להם ברירה, ואילו שאינם כמהים לעלות ויש לעורר לבם שתהיה ישראל תשוקתם. והיה עושה במיליוני יהודים כחפץ-לבו, כאילו כולם נתונים בידו, לגזור עליהם מה יעשו ומה לא יעשו. ופתאום מפסיק ושואל: “ומה אתה חושב, רימון, הצדק עמי?”

וכמעט נוקש ראובן בפח, כי לא ידע מה ישיב. יכולים, דרך משל, שני בני-אדם שבכפיפה אחת לענות כל אחד בפני עצמו בעניינים שונים, כל זמן שמסתפקים בכלל של אחד מדבר ושני שומע, זה משׂיח וזה יוצא בהמהום של הבנה ונוקט שתיקות-קשובות כביכול ומלים של סתם המעידות על בעליהן שלא נרדם ואזנו כרויה. ואולם משפונה המדבר אל השומע בשאלה: “צדקתי, מה דעתך?” עלול לפקוע אותו דוק משיחת-רעים של דימוי, ויבואו חס-ושלום לידי חיכוכים ועלבונות ועד נאצות.

אך לא רימון אדם שיפול בפח, ובפרט שחייב לנסוע עם חיים יחד נסיעה ממושכת, ומיד משיב תשובה כוללת, כלומר שאינה אומרת מאומה:

“מה משמע צדקת? דומה שכל אדם צודק וכל אדם אינו צודק. לכל דבר אפשר להשיב הן ולאו. רגע דומה שהאיש צודק ועוד רגע כבר הוכחה בפיך שאין הצדק עמו”.

כך משיב ראובן תשובה שלכאורה אינה אומרת דבר ואף-על-פי-כן מכסה על סודו, שהיה מהרהר בעניינים משלו ולא היטה אוזן לדברי האיש, המסיעו בדרכי הארץ, גדול ממנו בשנים ובותק בארץ וב“פעולה ציבורית ענפה”, בקשרים ובהשתייכות להגנה-סוֹסאייטי, כדברי הליצנים, ובכל-מכל-כל.

ושמא תאמר, כיצד שמע רימון שאלה אם לא נתן אוזן לדברי חברו? ואולם הדבר פשוט. כל הזמן היה חיים יחד מביט נכחו, ולפתע הפנה פניו אל רימון ושאל מה ששאל, ונטרד ראובן מהזיות שלו.

מובן שתשובה זו גוררת המשך שלא מענין הדברים של חיים יחד, וכלל לא מאותו ענין שהזה בו ראובן, ובינתיים מגיעים לתחנה-של-עיר ויוצאים ללגום משקה וראובן מקיים חובת מגמה של נסיעה שלו ונותן עיניו בכל אשה, גבר ונער וכל שכן נערה. אולם אין בידינו לומר, שנודע לו שמץ דבר על רגינה הנערה, אם כי חטף שיחה עם מצחצח-נעלים, מוכר-בטנים, עם גנן העושה בתוך גינה, עם חנווני של חנות-מכולת, שאצלו קנה חפיסת סיגריות ועם כל מי שאפשר לבוא עמו בדברים לרגל קניה זעירה, שאלה או הערה סתם. ובכל זאת לא העלה דבר.

ומיד חיים יחד רוצה “לחזור קצת” ולחזות באגמים שאינם אגמים, מעשה ידי אדם ולבוא שם בדברים עם פועלים. ואמנם חוזר ומגיע ויוצא ממכונית וניצב על גשר ומלהג עם פועלים היושבים שם ושואל שאלה שהכל שואלים משבאים לשם לשם רושם של מבינות: “האם יש כבר מן החי על פני מים אלה?” וחוזרים וכותבים בעתונים יש או אין, לפי שיעלה הרצון.

וסוקר חיים יחד ישובים חדשים שבסביבה, מהם עוטים ירק ומהם חשופים מירק ובתים ניצבים על כרעיים, עם תרנגולת מקרקרת ובלי תרנגולת מקרקרת. וחיים יוצא ממכונית שלו ויועץ לכל תושב הנקרה לו בדרכו כיצד יגדל כותנה. כי “הכותנה חשובה היום מאד לישראל” ואין איש יודע אם האדמה מתאימה לגידול כותנה, ואין איש מעז לערער על דבריו. אבל חיים שמע מה ששמע ולמה לא ייעץ? לאחד שמשיח מוראו מפני מסתננים מספר חיים מעשיה אריכתא, כיצד נקלע יחד עם גניה במכונית שלהם לעיר ערבית עוד בימים של מנדט וכפשׂע ונטרפו בידי המון ערבי מוסת שחזר ממסגד, וכיצד יצאו משם בשלום בדרך נס.

וכך יוצאים ונכנסים לכל מיני מקומות שבדרך, ששניהם אינם צריכים להם כלל, וסוטים מדרכם, לפי שחיים יחד מתעניין בכל ו“המדינה היא קטנה”, ואפשר לראות הכל, וחיים משתוקק לראות “כל הנעשה בארץ זו לעת אשר כזאת” כמליצה של יום. ואף דרכו של ראובן אינו אץ לו כל-כך לצפת, ולרצונו מתמהמה קודם שיגיע שמה, מפני שאינו יודע כיצד להיפטר מאותו מיליונר שסח עליו לחיים יחד. וחיים יחד, מכיון שרואה ורואה, אינו נחפז להגיע אל גניה.

ולא היו שניהם מאיצים זה בזה אלא להפך, משהים זה את זה לראות ולתהות ואפילו שסוטים מהדרך לצפת צפונה אל ראש הנקרה ומגיעים למקומות שמגיעים רק לא לצפת, מחוז-חפצם.

אולם נחטא לאמת אם נאמר, שלא אירע להם דבר בכל אותן שעות של נסיעה של סתם ושלא הסיעו מתלמד-לארכיאולוגיה ממכללה של בירה, עם מצלמה שלו, שעזב קבוצת חבריו בחפירות של עיר-חוף קטנה וביקש לצלם את שניהם את ראובן ואת חיים וסירבו. והיה מספר להם מעשה בחרסים שאינם כלל “כחרס הנשבר” ומתלהב ממציאות שמתחת לרגליו ושואל להם מי המה ואנה פניהם מועדות?

והמה משיבים כטוב-לבם עליהם, שהם טבחים מומחים, נוסעים בדרכי הארץ ומציעים שרותם לכל בתי-הבראה והחלמה של קיבוצים ובתי-מלון פרטיים. והלה טוען שאין הבל של מטבח ומטעמים עולה מהם אלא ריח של תורה ודעת, מלשון שלהם, והם אומרים שטעות בידי האומר, והוא משיב: אף-על-פי-כן עברית שבפיהם צחה יותר מדי והם משיבים שלמדו עברית באולפן לעולים-חדשים. והוא אומר: עברית כגון זו מאולפן של עולים? והם משיבים: אף-על-פי-כן מאולפן! ומיד כמוציאים מכיס בגדם פריפה היא סיכה שרוכסים גומרי-אולפן על דש בגדם לאות ולמופת שהשלימו תלמודם באולפן ועמדו בבחינות.

אולם אין שולים מן הכיס סיכות נושאות דמות של משורר-לאומי וכתובת של חובת דעת עברית לכל אדם בישראל, כי אין בידיהם, אלא ראו סיכות כגון אלה אצל מיודעיהם מסיימי האולפנים.

“אם תמצא מגילה עתיקה בחפירות אלו שלך, בעיר-החוף, שלח מברק”, מאיצים במתלמד החופר בציפרניו באדמה.

והוא משיב: “יפה, אשלח לכתובת של אולפן שלכם”.

ונפרד בתודה והולך לדרכו.

ומיד כבר מסיעים אשה מיוצאי עיראק עם סלה ותרמילה, לקיבוץ קרוב, ומשתהים בדרכם בכפר-נטוש ורואים בו משפחה בודדה של יוצאי מערב-אירופה, שכבר הם מומחים למטעים של בננות בארץ. כי למד אב המשפחה בקורס. ושניהם מזומנים לסור אל מרפסת וללגום תה של בוקר, וכבר הוסח בוקר וקרוב לשעה של צהריים. ומדברים הללו עברית מתובלת מלים של אנגלית ושל לשון בלתי-מובנה, אולי הולנדית, שגרונית היא, ומגורמנת, וחיים וראובן משתהים עם עולים-חדשים אלה שעזבו עיר-חוף-קטנה ומשרה טובה בבנק והלכו לכפר נטוש ולמטעים. ויושבים לעת עתה בודדים לנפשם בכפר, כי אין מלבדם אלא משפחה אחת מיוצאי עיראק, ומשתבחים בכבודם של אלה, שהם שכנים טובים מאין כמוהם. והאשה, שנולדה בבירה של אנגליה, מבקשת מחילת האורחים, ויוצאת עם ילדה הקט וסלה עמה לתקניות שלה ואחר שהות חוזרת וסלה מלא מכל טוב ירק-של-גן, כי להם אין עדיין גן ירק, וילדה הקט רכוב על שכמו של שכנה העיראקי. בן-יחיד הילד בכפר הנטוש, שתושבים קבועים שלו עדיין לא באו לשבת בו, ומשתהים במקומם.

ועל ביתו של השכן העיראקי כבר תלוי אגד פלפלים אדומים לייבוש בחמה ובביתם של יוצאי-מערב כרך של כתבי שפינוזה וכתבי שקספיר במקור וסידור של תפילה בכפיפה אחת בכוננית הספרים. ובבית יוצאי עיראק סידור תפילה כולו עברית, ובבית יוצאי מערב אירופה סידור תפילה לשון-הקודש מזה ולשון לעז מזה.

נפרדים חיים ורימון מעל מארחיהם בחן-חן, ממשפחה זו וממשפחה שניה בודדות בכפר, ואומרים להתראות וחוזרים אל מכונית תקועה בשדה על חרולים וקוצים. ואומר חיים יחד לראובן רימון:

“מעניין, מעניין מאד! בשביל זה בלבד היה כדאי לסטות מן הדרך ולהיות מוזמנים כך-סתם לכוס תה במאור-פנים ואפילו אם נגיע אל גניה לשעה של פת-ערבית. אבל, שמע!”

וידע רימון שבשלה לו הצעה חדשה.

“שמע, מה דעתך”, אומר חיים יחד, “שנעלה לישוב-של-מבצר שלא ראיתיו מאז ימים של קרבות?”

וסובר ראובן, למה לא יעלו, כי אין שעתו דחוקה ולא איכפת לו אנה פניהם מועדות ובכל רואה אצבע מכוונת, ובלבד שעוברים את הארץ “לארכה ולרחבה”.

ושוב מרחיקים השנים צפונה ובאים לבין מראות פלאים וגאיות של תפארת וערוצים ונחלים והרים וגלמי אבן אדירים רבי דמות והדר ויורדים מישוב של ערביים, עיירונת זעירה מגדלת טבק, לדרך שמוליכה קרוב למרומיו של מבצר עתיק מימי צלבנים ושהוסיפו עליו מוסלמים, וראובן אומר:

“יפה! יפה עד להפליא. אבל לעלות לשם לא כדאי, כי אין אנו מספיקים”.

וחיים משיב: “לא לזה התכוונתי, התכוונתי לישוב של יהודים שלמרגלות מבצר”. ושוב סוטים מהדרך ונוסעים אל מבצר עתיק אחר ואל קיבוץ שוכן למרגלותיו. ואין שם עליה קשה, אלא לעולים שעלו ראשונים לנקודה בלבד, ויוצאים ממכונית ועולים למעלה, כי העליה למבצר עתיק זה קלה, וחיים יחד מציץ פנימה, בפנים קר וטחוב, ואומר “חבל, חבל שהפכו החברים מבצרם העתיק לאסם ולמחסן של חיטים וגרוטאות של משק. זכורני, נערכה כאן פעם מועצה חשובה בימים של “הכרעה” ואני הייתי בין המסובים”. ומשתתק ומתבונן שוב ואומר:

“איזה ימים!”

ומבין רימון שחיים נזכר בימי-פעולה-בחשאי ונותן לו לשגות בעברו הישובי ואינו מפריעו. ועולים שניהם למעלה במעלות עץ רעועות וחורקות ומשקיפים על הסביבה כולה וחיים יחד אומר:

“כעת אין להם חפץ במבצר והפכוהו לממגורה. לדעתי ראוי לטהרו ולפנות כל שיש כאן ולהניחו נקי ומסודר ראווה לעין”.

ומיד נזכר חיים יחד באדם שקיבוץ ומבצר זה נקראים על שמו ואומר:

“הכרתיו, אותו עלם, את אביו ובני ביתו. היה בחור יקר, יקר מאד!”

כי דבק אף חיים יחד, איש כן-הנפש, בזו המלה, “יקר” שהיתה עתה כספחת על לשון וכבר יצאה מכלל מובנה הנאה והפשוט ואומרים על כל איש ועל כל דבר שאין חייבים ביקרם ושחייבים ביקרם, שיקרים הם מאד. וכשמדברים באדם יקר, כגון זה שחיים יחד מדבר בו, שבאמת אדם יקר היה, מעלות המלים בת-צחוק על שפתיים, כי המלה נסתאבה מרוב שימוש של סתם ואבד טעמה. ואומרים “נפש-יקרה” במספד וביובל ובקילוסין של מסיבה. עד אשר נדמה לרימון שכל המצויים בישראל ששמותיהם אינם מגיעים למדור פלילי של עתון, יקרים הם מכל יקר. בעיקר כשאין באמתחתו של האיש מלה מצויה אחרת ושעתו דחוקה והוא מדבר כביכול בכבודו של אדם, ואינו רוצה להפליג בשבחים אלא מדבר מאיגרא שלו, משל מדוּבר במה שקרוי “פרימיטיב” בלעז או במי שצנוע מן המידה, או עניו מן השיעור, ומדרגת האומר רמה יותר בציבור ובמדינה, או שרוצה לעודדו למעשים ולשם-טוב מתוך הדגשת אפיטרופסות – מיד אומר: “אדם יקר, יקר מאד”.

וסובר רימון, מה יכולה מלה אחת לעולל לו לאדם, בין שהוא בין החיים ובין שכבר עבר מן העולם. אותו “יקר”, אחד שעשה מעשה בגבורה, באלמוניות בפינתו שלו, בזמר, במחול, ובשאר דברים ולא הלך אצל אסכולות נאורות שבעולם הגדול ולא זכה שידובר בו בעתונים בארצות-הנכר, שהוא בבחינת תוצר ישראלי מקומי שחובה לנשאו, פן יכמוש בטרם עת, ואחד שלא עשה מאומה – נתארעו הנסיבות ויש לומר משהו, כי מלאו לו מיני יובלות או רבעי יובלות של שנים, ואומרים עליו: יקר.

ואין פלא שחיים יחד בעל-כרחו רגיל ומצוי אצל מלים שנלוזו ונשתגרו, כי אף על פי שאינו מוזמן לסעודות גדולות, מוזמן לטקסים של הנחת-אבן-פינה ואזכרות והספדים, חנוכת מוסדות וכינוסים וּועידות מועידות שונות. והוא מתרגל והולך שלא ביודעין אל מלים הנמצאות לו על נקלה אף בשיחה של סתם, שכבר מנוסה בהן וסיגלן לעצמו והן הולמות כל מצב להפליא, שכן אינן אומרות למעשה דבר, אלא שיש להן מהלכין בפי כל, וזה תוקפן וגדולתן.

“וגם אביו”, אומר חיים יחד, “אדם יקר, יקר מאד”.

ומוסיף בהשתוחח עליו נפשו:

“יהודי יקר!”

ועוד מוסיף ואומר, בעוד ראובן שותק כמודה, לפי שאינו מכיר ויודע במי מוסבים הדברים, ששמע על הבן ולא שמע אלא מעט על האב:

“כל אבן בארץ זו יקרה לו וכל עץ וכל מעיין-מים-חיים, אפילו כל צינור שופע מים בארץ זו יקר לו, יקר לו מכל יקר”.

והמלה “יקר” מקבלת בפי חיים יחד מובן אחר וטבעי יותר, כמו יכול לה בכנות שלו ובטהרת נפשו, עד שהוציאה מכלל הסתאבות שלה. ויודע ראובן שנאמרים הדברים בפי חיים ברוב כנות והערכה ושאין זו אשמתו שהמלים נדושות בפי אחרים ומעוררות גיחוך.

ועד מהרה חוזרים ויושבים במכונית, וחיים יחד מחרה אחר הזמנים ועובר מרומנטיקה-של-מים, שכאילו פגה חיוּתה, ושלא בדין, כי עדיין מים בבירה במשורה וישובים רבים אין להם מים ימים רצופים וקומות עליונות של בתים בערים חסרות מים, וחוששים למי-תהום שיהיו מלוחים – ועובר לרומנטיקה-של-נפט, שכולה רעננות ראשונים, מעין ברית בראשית עם אדמת ישראל. שאם כי אין בה עדיין נפט של ממש, כלומר ודאי יש, אבל עוד לא נמצא, כי קודחים וקודחים בקידוחים שפתחו בהם בריטים ושלא פתחו בהם ועדיין לא מצאו דבר, בכל-זה לאיש כחיים יחד יש ענין בהם. וקידוחים-של-מים הופכים בפיו לקידוחים-של-נפט והוא “הזהב השחור”, והוא הופך והופך בענין ואומר “עוד יבואו ימים ויוכיחו!”

ו“חבר שלי ברל ברושי כבר רכש מניות של חברה אחת, בחלקה ישראלית ובחלקה אמריקנית וזו ממשיכה בקידוח שהחלו בו הבריטים בחלץ”.

ותמיה ראובן שאמר ברל ברושי ולא ברל סתם, שהכל מכירים אותו כברל, אם כי צריכים להבדיל בינו לבין ברל הידוע, אולם הלה מת זה מכבר וזה חי וקיים ייבדל לחיים ארוכים. כל זמן שהיה ראובן מצוי בחברתו של חיים יחד היה מדמה שלצדו מנגנון אנשים שלם שיש להם שם פרטי בלבד בנוסח רוסי, או בנוסח אידי. והשם הוא מין בריה מקוצרת שהביאו עמהם בעליות-ראשונות ארצה יחד עם כותונת-רוסית רקומה על צווארון זקוף של רוּבאשקה הנרכס מן הצד ותמיד פתוח למחצה לשם איוורור; עם מגפיים, מגפי עור, להלך בהם בבוץ, ופוּראַשקה, הוא הכובע בעל המצחיה, ספק של סטודנט ספק של נער. וכבר קיצור-השם נשמע כשם כבוד ציבורי וישובי שלא זכו לו לא רודי ולא פריצי מעליה אחרת. שכן הללו, בעלי קיצור-ראשון יודעים אף לשיר שיר של בדווים בערבית משונית קצת, שמובן שלה אינו מובן לערבי, אולי מחמת המבטא הפגום, או שאינו מחזיק אלא מלה ערבית אחת שחוזרת בו תדיר. ויודעים לזמר זמר יהודי באידית עסיסית ושירים עבריים מימי “זבחו זבחי צדק” ועוד. וכל ימיהם בעלי שם-מקוצר זה נקוטים בעצמם על שלא פנו, בעטיין של כל מיני סיבות ונסיבות, לחקלאות ולישוב-של-כפר או מושב או קבוצה של אז, ויש להם חברים בכל ישוב ותיק בארץ, הם חבריהם מ“צעירי-ציון” מאז. וסרים אליהם ומתארחים אצלם, והמארח החקלאי משתבח באורחים נכבדים שסרו אליו וממלא מכונית פרטית שלהם מכל טוב הגן, המטע והלול, שכן הוא מלך בעמו, “מלך שך עגבניות” או של קישואים לגליל או לעמק הירדן. וטופחים לו לחבר מאז, איש-הכפר, על השכם ואומרים לו בנימה מימים רחוקים:

“נו, הרי אתה ממש, פומיאֶשצ’יק!” כלומר בעל-אחוזה ברוסית. ועוד:

“ואנוכי רק אזרח עירוני עלוב”.

ואחרי-כן מוסיף האורח ברוב ענווה:

“אבל גם אנו עשינו משהו. כל אחד על פי דרכו”. מוצאים צידוק בדברים הנאמרים, ולאמיתו בלב פנימה מציק משהו לבוריה, או למומה, או לניוסיה או לזוזי. שזה, החבר מאז, ישוב בחביון הטבע ומקיים מה שאתה חלמת בנעוריך לעשות ולא עשית. ורוצים להיפרע קצת מאיש-הכפר החבר מאז, ואומרים שלא-ברצון:

“אתם ישבתם כאן בשקט ועבדתם את אדמתכם, ואנחנו התרוצצנו קצת, בארץ ומחוצה לה, והבאנו כמה טרנספורטים של יהודים, מה? כדי שלא תשבו כאן בדד. ואתם ישבתם כל אחד מכם בצל תאנתו, ובניכם כברושים, מה?”

ומיד לאחר מכן מנחם חבר “צעירי-ציון” לשעבר, תושב העיר, את חבר “צעירי-ציון” לשעבר, תושב הכפר המסכן:

“אבל גם אתם עשיתם את שלכם. כל אחד לפי יכלתו, אם ברב ואם במעט, כשיעור-קומתו וכמיטב אונו”. ומהול בכך קצת זלזול, אולם מליצה מחפה על עלבון שבדברים.

והיו ראובן רימון וחיים יחד מבלים כך ומשתעים יפה בדרכם, זה בהשמעת דברים וזה בהזיה ובהרהורים בינו לבין עצמו, לולא נזדמנו למושבה שהפכה עיר, וחיים יחד יצא ממכונית וקנה עתון-ערב ואף העיף בו מבט והפטיר:

“רימון, המיליונר שלך הוא בלופר”.

בלי דעת על מה זה סח חשב רימון: “מוטב הוא בלופר משאני בלופר”.

“מה קרה?” שואל כנבהל ומאוכזב לשמע הבשורה.

"הנה, ראה! נתפש בכף. לא מיליונר ולא ביליונר ולא ביליארדר אלא סתם רמאי, כלומר בלופר מגונה שהונה בהבל פיו כל אדם שנפל בידיו, אנשים ומוסדות ומשקים, כולם. טוב שאתה לא נפלת טרף למזימותיו. ומה תעשה עתה בצפת בלי המיליונר שלך?

מוטב בלי המיליונר מאשר עם המיליונר שאיננו כלל בצפת חשב ראובן ושמח בלבו שנפטר מענשו של זה המיליונר שלו כביכול, ונרגע ברוחו שמעתה יוכל להמשיך דרכו במנוחה ובשלוות-הנפש לצפת העיר, בלי לחפש אחר מיליונר בדוי מלב.

“מה אתה אומר?” השמיע דברים של תמהון מבלי להשיב על שאלה. ומיד נתן עיניו בעתון. נתן ולא ידע מה לפניו.

פרק שלושים וארבע

“ומה תעשה עכשיו?” שואל חיים יחד, “היה לך מיליונר ואיננו עוד. טוב לפחות שלא נפלת בפח. כי היה סוחט ממך כסף תועפות ואינו משיב כל תמורה”.

“לא היה סוחט, כי לא הייתי נותן, משום שאין לי ממון”, אומר רימון הפעם דברים של אמת.

“אתה תמשיך בדרכך לצפת?” שואל חיים ומיד מוסיף, “תמשיך, מה תפסיד? מטיילים קצת, וגם גניה תשמח לקראתך!”

“למה לא?” משיב רימון, “הענין מוצא חן בעיני, לנסוע בדרכי הארץ ולראות כל מה שיש לראות”.

“הוא אשר אמרתי”, אומר חיים יחד, “לומדים ממראה עיניים יותר מאשר מבּרוֹשוּרה, כמו שהיו אומרים אצלנו, היא חוברת פירסומים של קרן-קיימת-לישראל, ואפילו יחד עם לוח של קרן-היסוד, מה?”

ועדיין משתהים שניהם במושבה שהפכה לעיר ואינם יוצאים לדרכם. מוטב לסעוד כאן את הלב בפת-של-צהריים שזו עיר ראשה של עמק ויש בה מסעדות, אפילו אינה נראית עיר כלל, מלבד רחוב ראשי אחד שלה. ופתאום חיים יחד כמו קופא על מקומו ואילו היה לו שׂער של ממש כפי שהיה לו לפנים, בודאי שהיה סומר כדרך התאור המקובל.

“ראה נא מה שאני רואה”, קורא חיים מנהמת-לבו והוא כהלום-רעם. ופיקתו עולה ויורדת בצווארו הארוך והצנום שנצטמקה בו כל אותה נשיאה-בעול של ארץ-ישראל, ותנועה שלו כשל בדחן על הבד המבקש להעמיד פנים בהולות, והוא אינו מעמיד פנים כלל אלא באמת בהול ומבוהל ונטרד ממראה עיניו.

“מה אתה רואה שאנוכי איני רואה?”

“רואה אני אדם שהיה חשוב בעיני כמת, כלומר סבור הייתי שאיננו עוד בין החיים, והנה הוא חי וקיים”.

“ובכן, מה הבהלה?”

“אבל איזה מין חיים, אני רואה לנגד עיני!” וכולו צער וחרטה משונה כאילו בו האשם. שותק ומוסיף:

“אינך מבין, ענין שלם ופרשה ארוכה”, ושוב משתתק בנהמת-לבו, אחר ממשיך, "אדם צעיר, שהייתי סבור שנפל בהרי-ירושלים, כלומר חברים שלו סיפרו שבנסיגה מפעולה נגד כפר-ערבי מתנכל לא נסוג כשאר ‘החברה’ אלא נתערבבה עליו דעתו ורץ בכיוון הפוך, לעבר הכפר. מאז לא שמעו עליו דבר, נעדר, וסברו, כלומר סברנו, שנפל חלל – – "

רימון לא השיב. וכי מה יש לומר על דברים כגון אלה? איננו יודע דבר על הפרשה הזאת, אבל מידמדם לו ששמע מעשה כגון דא לא פעם, אולם אותם בחורים ששמע עליהם מה ששמע לא חזרו ולא קמו לתחיה.

“אני מכיר יפה את משפחתו”, ממשיך חיים יחד, “אנשים רוסים עדיני-נפש, כלומר מה שקוראים אניני-טעם. אביו הרוקח היה יהודי בעל הומור שהיה ‘מחמיא’, מלשון מחמאה, אם אפשר לומר כך, לכל לקוחה שבאה לבית-מרקחת שלו ומשיוצאת סוברת שהיא יפהפיה, והיה מעלה סומק אפילו על לחייה של גניה בדברי נועם שלו. המשפחה התאבלה על הבן זמן רב, בעיקר האם הענוגה, שלא היתה רפת-רוח כלל, כי היא היחידה שהאמינה שבנה עודנו בין החיים. אולם זה ימים רבים לא סר אליהם מאז נפטר האב ומכרו בית-מרקחת שלהם ועקרו מסביבה שלנו. מתברר שהבן לא נפל, אלא בשבי היה”.

וכבר היה חיים יחד מרכין בקולו ומלחש, כי אותה שעה עבר על פניהם בחור גבה-קומה וכובעו מעוך כמו תחוב בו ראשו בעל כרחו, ופניו מכוסים זיפי שער ועיניו קמות. ואף-על-פי שהיו הימים ימות קיץ היה לבוש מלבושי-יתר, אף שלובש מכנסי חאקי קצרים, גרבי צמר ארוכים לרגליו ואפודה חמה רכוסה לו מעל לכותנתו הפרומה שמבצבצת ויוצאת מתחת לאפודה. ואין הצעיר נותן עיניו באיש, וגם כשמביט אל מישהו, דומה אינו רואה אותו, והוא מהלך במבט בוהה. ואינו מכיר את חיים יחד שמודע לו מילדותו, אף שמעמיד עליו את עיניו, משל היה קיר לבן ותו לא. והולך הלה לנגדו, לא כאיש שדרכו חפוזה לו, אלא מתון-מתון, כמטייל להנאתו וכל זמנו פנוי לו ופתאום אץ כמו מאיצים ברגליו בעל-כרחו, ושוב מתון-מתון. והולך קדימה ושב לאחוריו ומתמהמה וחוזר חלילה. וכל ענין של קדימה ואחורה מקיים באמונה, אינו פונה לא שמאלה ולא ימינה.

וחיים יחד שהיה נכון לברכו לשלום ולחבוט לו בכף ידו על שכמו ולקרוא: “ברוך מחייה מתים!” נבעת, נרתע, נשאר על עמדו פעור-פה. ומסב מבטו ממנו ואומר בנעימה שנוקה:

“כמדומה לי, שאין העניינים כשורה. אין נכונה ברוחו. עוד לפני השבי כנראה נסתרה בינתו וחזר אל אויב, כמו שסיפרו חבריו. וכנראה נתבלבלה דעה שלו לאורך-ימים, ועדיין לא חזרה ונתיישבה עליו”.

וקופא הרהור של חיים יחד, ושוב מתנער ואומר:

“ראה, אפילו אינו מכיר אותי, והרי היה נכנס פעם אל ביתי ואהוב וחביב על גניה, ממש ילד טיפוחיה, והיא מאכילה אותו ומשקה אותו בילדותו והוא זולל תופינים ומיני מתיקה מידה. ואפילו היתה רוקמת לו חולצות לשבת”.

והוא הזוי ומוסיף:

“גניה תשמע ותתפעם רוחה. ראשית, שהנער חי ואחרית, שכך עלתה לו”.

כל אותה העת שהיו מסיחים בו התמהמה הבחור אצל חלון ראווה קרוב ולא שעה אליהם.

“חבל!” אומר חיים יחד, “כי היה פעם עלם מוכשר ונסע לארץ-של-מערב ולמד שם חקלאות ודומני שעמד אפילו להמציא שיטת-השקאה מלאכותית יעילה, חדישה ומוצלחה מאד, ואמרו לזכּוֹתוֹ בפרס. אלא שבינתיים נתרגשה מלחמת-הקוממיות והוא חש עוד לפני המדינה, בימים אחרונים של מנדט, להגיע אל הבירה, ונתחבר שם לחבר אנשי-קרב מעולים, של פלמ”ח או של מתלמדי המכללה, איני יודע בדיוק, והיו פושטים על האויב ומקצצים בו, בכפריו, ובתגרה עזה כגון זו אירע לו מה שאירע. והיו חבריו מושכים אותו בנסיגתם והוא נחלץ מידיהם ומזנק שוב קדימה, מסתער לעבר אויב עד שנעלם".

גמר חיים יחד סיפורו ונסתם מקורו. עד שניבט לבחור ואמר:

“ראה, מה מראה מרופט יש לו לזה! אפילו נסתרה בינתו, בכל זאת אולי מברכני לשלום? אינו מברך. ואני שאיני נותן כף ידי לאיש, נתרעשתי כל-כך למראהו שהייתי מוכן לתקוע כפי בכפו!” ושותק. ואינו יכול לידום: “שמו בנימין וקוראים לו בני, וּבּוּבּי וּבּיבּי וכך היו קוראים לו גם אצלנו בבית”, מפרש בנפש דאובה.

“הנח לו!” מפציר בו רימון הרואה לצרת-לבו. “הוא אינו זקוק לך ואתה מה לך שתצער עצמך בגללו ואינך יכול להועיל לו”.

“כך, כך”, נאנח חיים יחד אנחה-יהודית שטווּיה צער ועלבון וקשי-עורף והתאוששות. והוא הולך אחר רימון אל מסעדה לסעוד את לבו בפת-צהריים מאוחרת, אף על פי שכבר סר תאבונו ואין לבו למאכל ולמשתה. והולכים הוא ורימון ומהרהרים שניהם הרהור אחד:

היו ימים, והם אינם רחוקים כלל, כשהיתה השעה דחוקה ולא היו בודקין אלא גופו של אדם בלבד, אם כשר לצאת לקרב. ואילו רוחו של בחור מישראל היתה הפקר ולא נודע אם איתנה היא די הצורך ויכולה לשאת בתלאות של לחימה, ומגור ועוז נפש. מי שעמדה רוחו בקרבו, עמדה ואף יכלה, ואלה הרוב. אולם יחידים, כמו בני זה, נתערערה נפשם בקרבם והתבלעה. והיו הללו חללי-נפש של מלחמה לעומת חללי-גוף. מי אשר נתן גופו ונפשו ומי אשר נתן נפשו ורוחו בלבד וגופו נשאר לו למעצבה, והוא תוהה ואינו מוצא לו מרגוע ואין לו עוד חפץ בעצמו, אלא לקיום של דעה-מעורערת ונשמה סתורה ופטורה מכל לאו של תורה ומכל הן של ציבור, ומכל חובה ומכל עול.

ומשיושבים שניהם, חיים יחד ורימון, בבית-אוכל ומסובים אצל שולחן קטן, וכל אשר סביבם עירוני ודלוח וכהוי, אומר חיים יחד לבסוף:

“כנראה נפל לשבי ירדן והוחזר”, עדיין איננו יכול לשכוח חזות שראה, “ימים רבים לא באתי אל ביתו ולא ידעתי שחזר הבן חי ושלם ולא שלם”.

“בודאי נואשו ממנו זה מכבר?”

“אמו לא נתייאשה מעולם. תמיד היתה אומרת, שלב שלה אומר לה שבנה עודנו בין החיים. ואנו, שידענו מה שידענו מפי חבריו, לא היינו מעזים לערער סברה שלה, כדי שתאמין מה שתאמין ודעתה לא תתעכר עליה מעוצר יגון. גם גיסיו היו יודעים את האמת ולא פירשו דברי חבריו לנשים שבבית. ורואה אני שידע לבה של אם”.

אכלו מה שאכלו וקינחו בקפה ובסיגריה, ואמר חיים יחד שוב באותו ענין שלא יכול להשכיחו מלבו:

“ראה כיצד חזר זה לביתו ודעתו אינה צלולה עוד! כנראה אין פגיעתו רעה ומניחים לו להלך כאן, בעיירה רחוקה מעיר מגורי משפחתו, שלא יבייש שם את בני-ביתו. איני מבין מה מעשיו כאן ואצל מי הוא יושב? אולי סברה המשפחה שיונח לו בזה משאונה של עיר וירגע וישקוט”.

היה חיים יחד שרוי בצער רב על בחור מישראל, כשרון-מועיל שיכול לעשות מעשים של חשיבות ונעקר מכל מעשה. ושניהם חוזרים למכונית ונוסעים הלאה, הפעם בדרך לצפת העיר, ואין חיים יחד שר עוד, כדרכו, ברוסית משירי נעוריו: “איידה טרוֹיקה, סנייג פּוּשיסטי” ואף לא שיר “דוּבינוּשקה”, ואפילו לא “צ’וּבּצ’יק” החביב עליו במיוחד, כפי שהוא רגיל לתת קולו בשיר, בעיקר במכונית אצה לדרכה בזכרו ימי נעורים שלו בגולה, שלו ושל גניה ושל כל חבריהם בתנועה-בגולה ובעליה. ואין לבו של חיים אפילו לשיחה על כל אותם עניינים העומדים ברומה של מדינה. כי נפש אחת שכוּלה מרֶגֶש ומפורקה מעול חברה וחיים העכירה עליו את רוחו והוא שותק כבוש בעגמה.

וראובן רימון המהרהר בבחורים אחרים בקרבות, שעשו עמו בכיתה שלו, אינו פוצה אף הוא פיו וסובר מוטב שלא לומר דבר באותם עניינים. וחיים היודע אף הוא סיפור על חימאי צעיר “וברוך-כשרון” שהטיל עצמו גם הוא לקווים של אויב ולא חזר ונעלם עד היום הזה ועוד ועוד מאותם סיפורים, אינו פותח פיו לדבר. כי קשה השיחה בעניינים אלה לשנים שניחנו ברגשת-לב ושכל המתרחש לנגד עיניהם נוגע לעצמם-ולבשרם ובותר מהם בתרים של שלוות-הנפש.

ולכן שניהם סוברים שמוטב לשתוק. והשתיקה קשה. ודוממים ומצירים בלב ולא במלים עלובות, ואך נותנים עיניהם בהרים, בעצים ובסלעים שבארץ, ונותנים דעתם על אדמה זו, ומה שרוותה בימים רבים של יזע ובימים קצרים של דם ובתקופות-לסירוגין של דם ממארב. ומתבוננים בכל תפארת הדר שלה, בעמק, בתל, בגבעה, בצוקים של סלע, בנחלים ובהרים מכודרים ותלולים, רמים ושפלים, בגאיות עמוקים ובבקעות, בערוצים ובמישורים שטוחים. ומה שאין להם במראה יש להם בדימוי, כגון ערבות רחבות-ידיים זהובות-אפורות-כתומות המשתרעות בירכתי דרום, ומצויות להם ביריעה של זכרון, וקרויות בשמות משמות שונים, כגון נגב וערבה, נגב-צפוני ונגב-דרומי ורצועות-מרצועות שונות ומעלה-של-עקרבים ו“של שוטים”, (הרהור של שטות, מוצא ראובן עצמו נאחז בפסוק של המקרא: “אבי יסר אתכם בשוטים ואני בעקרבים”, ואולי לא כך בדיוק, אלא בערך) ומרחבים של ציה ושמה ובתה ומשטחים של אדמה, אדמה מאדימה, משחירה, מאפירה ומצהיבה, כמעט מלבינה, עד בואכה אילת העיר, שעל חוף ים-סוף. ועומד הכל לנגד העיניים נד אחד.

כאשר שני יהודים נוסעים בדרכי הארץ ואינם פותחים פה לדבר, אלא שותקים שתיקה נעקשת, כשהם נוסעים כך שנים ראשונות לקום מדינה של ישראל, שנים מועטות אחר מלחמת הקוממיות, בודאי עגמה בלבם, אבל לא מורך. ויודעים מה צפוי להם באישון לילה, ואפילו באורו של יום. כל נכלי מסתננים האורבים לנפשותיהם על אדמת המדינה. ומן הסתם אין מהרהרים הנוסעים הללו בנפש שלהם בלבד, ולא בבני ביתם ובקרובים אל לבם שלהם בלבד, אלא בכל שכאוב לישראל וצפוי לכל אדם מישראל, כל שיעוּד לו יום יום, בחבלה, בהסגת גבול שמסיג הנכרי, ברצח ממארב ובחדירה, כמו שאומרים בלשון נקיה, של צבא נכרי לגבולות שלו, ובהתנכלות לצאן ולבקר, לרועה ולרועָה, ולצינורות של מים. וכדורי צר מהלכים כבתוך שלהם לבלי מעצור.

אין לומר שכל שתיקה היורדת על שנַים בישראל משופעת בכל אלה, וכל דומיה אוצרת אותם עניינים. אולם ודאי הוא שמצויים הדברים הללו בעולמו של כל אדם בישראל, ביודעין או שלא ביודעין, מלבד שאר כל עניינים ומידות, אם מצוות של דת ואם מצוות של מוּסר. כי גורלו של איש ישראל מקופל ומצורף בכל המתרחש בד' אמות של מדינתו, ואין הוא יכול לפרוש ואינו בן-חורין להתבדל בלבו פנימה מכל אלה ולהסתגר אצל עניינים משלו בלבד.

ואפילו ראובן רימון, שכל לבו ונפשו נתונים אותה שעה למטרה של נסיעה זו שלו, לנערה רגינה, ונוסע בעמעום-תקוה לחפש אחריה, ונהיר לו שאין כופים על אדם שיבוא ואין רודפים אחריו אלא בא ברצונו, ברצון-לבו, ובכל זאת יוצא לחפשה – אפילו כן אינו פטור מכל אלה. והוא חס על כל שעה שהוא בטל מעמל וממלאכה שלו, כאילו היה מחבל דרך-כך בכלכלה של מדינתו, שחובק ידיים לאור היום ואין לחמו לחם-יזע, אלא לחם מן המוכן, מזיעת-אפיים של אחרים ובוש שעושה כך. אף בוש בוּשתה של מדינה שלו שנזקקת למתנת-לבם של יהודים בתפוצות ועדיין אינה מוציאה את לחמה מאדמתה שלה. ואפילו כל מעייניו באהבתו שלו האחרונה, הטובה לו מכולן, בכל זאת אינו יכול לפרוש מהרהורים שהם מעיקרו של כלל ואינו פטור מעניינים שהם ברומו של אותו עולם צר הסובב אותו, על אדמתו שלו.

שני אנשים דומים, שנים שנאלמו דום, משמע עושים חשבון-עולמם.

אולם שנים אלה, יחד ורימון, מטבע-ברייתם לא היו נוטים לעגמימות שבלב, כי-אם לעליצות ולחדווה ולדברי-לצון וידעו מה היא שמחת-חיים, שלא לרבים היא נהירה, ואפילו בעתות של עצב היו עוצרים בחובם אותה רוויה גדולה של בדיחוּת-הרוח שלא תפרוץ סכריה, משום שאין השעה כשרה לכך, והיו נוצרים אותה לימים אחרים כשיהיה בה חפץ.

וכמעט היה רימון נכון “לשפוך את לבו” לפני חיים יחד למען ידע מה טעם יצא לשׂרך בדרכי הארץ – לא למען עסק ולא למען “ביזנס” בלעז. אולי יסייע חיים בידו במעשה או בעצה טובה ולוּא בשמיעה-קשובה בלבד ויהיו שניהם מטכסים עצה מה לעשות. ועדיין היה בוש בלבו מפני חיים יחד, הנתון ראשו ורובו בענייני הכלל, שיוודע לו שהוא ראובן רימון, צעיר בישראל, שנים מועטות לקום המדינה, טרוד בעסקי עצמו בלבד, כלומר בעניינים שבלב, מהרהר תדיר בנערה אחת, שמא יצחק לו ולמשובתו ויאמר לו שימצא אחרת ויתנחם בה.

בינתיים חיים יחד מפזם שיר עגום של באב-אל-ואד ועובר ל“היו ימים”, תחילה מפזם חרש כיאות, וכדי להפסיק בין צער לזמר, ולאט לאט נושא קולו בשיר ומגיע כבר ל“מה יפו עיניך” ומכאן ל“זוֹהרה מבוכרה” הלאה ל“ערבה ערבה אין קץ” עד ל“הוי אילת, הוי אילת, הוי אילת” ואפילו ל“הי דרומה, הי דרומה, הי דרומה לאילת”, אף כי נוסע מזרחה ומשם צפונה.

וראובן אף הוא נושא קולו בשיר וחושב: מוטב כך, מוטב לשיר ולא לספר בעניינים שבלב. והוא מזמר “ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה”. וכבר שניהם מזמרים בקולי קולות מחמת שאון במכונית המחריש אזניים ומוצאים נוחם בשירים היפים בעיניהם, ואינם מדירים עצמם גם משירים היפים בעיניהם פחות, אלא מקובלים בפי כל, והם מזמרים להחם מעט נפשותיהם, כי מספרים השירים בכל מיני דברים, בעיניים של נערות ובערבות רחבות ידיים המעלות תשוקות וערגונות שבלב. ומים, מים, מזכירים רחצה בעוד עולי-ימים בנהרות ובנחלים ושקשוק ועליצות. וכבר מבקש רימון בהיעלם לחבר שיר על משקל “אני זוהרה מבוכרה”, שיהיה שיר משלו, שבו מבליע מלים שלו, שלא ייקלטו באזני חברו, ומזמר לו בניב מעורפל ובמלים נבלעות למחצה:

"אני רגינה, אני ר-ג-י-נ-ה מארץ רחוקה,

אני מ-ע-י-ר, אני מעיר מרוקו

עכשיו אני בארץ-ישראל".

וחוזר ראובן ושר ומרים קולו מעט ומבחין בו בחיים יחד שמטה אוזן ואינו קולט מה מלים בפיו, ומנמיך רימון קולו ומפזם בחשאי פיזום לעצמו, חבוי, עד שחיים יחד אומר:

“אני מכיר השיר בבית ראשון שלו אולם בית שני שאתה מזמר שיר של ‘זוהרה מבוכרה’ איני מכיר”.

ורימון משיב:

“אני מפזם סתם מלים שאין להן שחר, אבל המנגינה ערבה לאזני ואני ממציא לי מלים על אותו המשקל, ככל העולה על רוחי”.

“אה”, מבין חיים יחד, “אתה מפייט לך מלים משלך? דומני שקלטתי שם של נערה. אם אומר רגינה, דומני שאצדק ששמה בפיך, רימון, אל תכחיש, במו אזני שמעתי. מנַין לך נערה בישראל ושמה רגינה? הרי כולן נורית או שוליה או אראלה או אילה או אפילו מתוקה”.

“יש גם אחרות”, אומר רימון, “יש ויקטוריה ויש רעיה ויש רגינה ויש סוניה ויש סילביה ויש אפילו קלרה וקלֶר. יש הכל”.

“כמובן יש, אולם לך נאה יותר לזמר על אחת שולמית או חרמונה, ירדנה או כרמלה, חבצלת או דפנה, על עטרה או אפילו זלפה”.

מששומע ראובן שם של עטרה הנאמר אך בהיסח-הדעת וכלאחר-יד, מיד נבוך ומתבלבל, כי חושד בחיים יחד שכוונתו במיוחד לאחת, ידידתו שלו, עטרה תלם, כלומר עטרה רזי של עכשו.

אבל חיים יחד, לאמיתו, אומר שמות סתם, כשם שאומר תקוה, בת-שבע, בשמת, אהליבמה ואילת. אומר ומיד מוסיף:

“אבל אם אתה, ראובן שואל אותי ומתעניין בדעה שלי, הרי יש לך, חבר, טעם משובח כי ראובן ורגינה מצלצלים שניהם כזוג יונים, כיורם ויונה וכירוחם ורוחמה. כי יש בשני שמות מעין הרמוניה בלתי משוערת המתנגנת מעצמה”.

“וכיצד מצלצל ראובן ורבקה?”

“לא רע”.

“ורבקה רימון?”

“קצת יותר טוב ואפילו טוב. ר' שברבקה ור' שברימון תואמות יפה”.

“אף אני סבור כך”.

“משמע יש כבר רבקה רימון?”

“לאו דוקא. רבקה שבלב יש ויש, אולם ריבה, רובה ככולה בבית פנימה, כלומר בביתך שלך פנימה, עדיין אין”.

“אני מבין”, אומר חיים יחד, “ומתי נראנה פנים אל פנים?”

“הרי זו כל הצרה כולה, שאיני יודע היכן היא ואי מקומה”.

“למה הנחת לציפור להימלט מן הקן?” מחקה חיים יחד משכילים של עיירה שלו בגולה מדברים לשון-קוידש.

“איזה קן? מצאתיה במקום שמצאתיה, ‘על אם הדרך’ ופרחה ואיננה”, ומוסיף לשם הרמוניה, “והריני שיטה שחוחה ועבותה כל היום לארץ שמוטה”, בהברה אשכנזית כמובן.

“מה פירוש, מצאת על אם הדרך, מתבוססת – – ואמרת בדמיך חיי”, איני רוצה לנבל את פי.

“לאו דוקא”, אין רימון מגלה שמכיר הפסוק, “פגשתיה בישוב-של-הר לאחר מכן חזרתי לביתי, וכעת נעלמה מאותו ישוב ונמחו כל עקבותיה ואין לא כתובת ולא מען אם אתה זקוק לעוד מלה ‘ממצה’, ולא עיר ולא כפר ולא משק שיושבת בהם, אין מאומה”.

“בחור מסכן! משמע אתה כעת חולה אהבה בנוסח של אגדות-לילדים, שנסיכה של נסיך נעלמה בעבי היער ואין הוא מוצא עקבותיה. והנסיך יוצא רכוב על סוסו לחפש אחר נסיכה שלו התועה ביער עבות”.

“בערך כך. אלא שהחלפתי הסוס במכונית שלך”.

“במכונית שלי! חה-חה-חה הלצה נאה”, צוחק חיים יחד בכל לבו.

“אתה, בחור”, אומר חיים, “מחפש אחר רבקה שלך ובינתיים מסלסל קולך בשיר ומזמר בהמיית-נפש גדולה על אחת רגינה. לעת-מצוא, מה! חה-חה-חה”.

“רבקה ורגינה היינו הך, אותה הנערה. רגינה בלעז ורבקה בצורה שבמקרא”, אין רימון נתפס לבדיחה.

“כמו קוֹפּל פילרט ופילרט חיים. אתה זוכר בשלום-עליכם? מה פתאום רגינה רבקה, רגינה בודאי רחל”.

“דומני רחל היא רשל, לא כן? ורגינה רבקה. אינני יודע בדיוק אבל אני חושב כך. אולי אני טועה ובאמת רגינה רחל. ובלבד שיהיה שם עברי שלה מהמקרא”.

“כמובן”, מאשר חיים.

“ואף היא אומרת רבקה”.

“רבקה היא ריטה לפי עניות דעתי”, אומר חיים, “ואם אומרת, משמע רוצה להסכים לדעתך ולשאת חן לפניך. חן וחסד. שכך עושות נשים שאומרות מה שאומרים להן לומר, מלבד אשתי גניה, האומרת תמיד ההפך ממה שאני אומר”.

“רגינה היא לא כך. כולה נערה רכה ואינה ממרה פי איש”, מתקומם ראובן רימון.

"כך נראות כולן בראשית היכּרוּתן עמך. אחר כך מתגלה ה’כלבתא' ", ממשיך חיים בשלו.

והיה רימון מצטער שחיים מדבר כך בנערתו ומתחרט בלבו שפתח סגור-נפשו בפני חיים יחד, שאינו עמיתו אלא לקוח שלו ומיודע לו בלבד. אבל את הנעשה אין להשיב. היה מוכרח להשיח לבו לפני מישהו ולא יכול עוד לעצור ברוחו. והיה משווה לו שאך יגיע זה לצפת העיר מיד יגלה צפונות לבו שלו, של ראובן, לגניה רעייתו. ואולם מה בכך, נמלך רימון. גניה אשה טובה היא ואינה הולכת-רכיל ואף חיים יחד, יש לו עניינים רבים של כלל ושל פרט ומיד שוכח עסקי אחד ראובן רימון.

“ויש לך מושג כלשהו לאן פנתה ללכת?” מוסיף חיים יחד ושואל.

“איש אינו יודע עליה דבר”.

“אבל שארי-בשר בודאי יש לה, בני-עיר, בני-מושבה, חברים לבית-הספר או למחזור של גימנסיה, חברים לתנועה. ובודאי יש לה הורים בארץ, במקום מן המקומות?” דוחק חיים.

“היא אינה בת-הארץ. וארץ מוצא שלה רחוקה, צרפת, כלומר מרוקו. יתומה היא מאב ומאם ויושבת עמה אחות-בכירה בלבד”.

עם כל שרצה חיים יחד לעצור מורת-רוחו, לא יכול:

“אתה אומר ממרוקו?” שאל לאו-דווקא במאור-פנים, אמנם בלי כל כוונה רעה בלב, אלא נדהם ומשתומם ואינו יודע נפשו.

ומיד מוסיף ושואל:

“ומה לך, בן-פולין, שעל גבול-רוסיה, דומני, אם איני טועה, עם נערה ממרוקו שמוצא שלה זר לך ודרכי-חיים שלה זרות לך ואפילו לשון שבפיה זרה לך?”

ואז סובר רימון שאין דברי חיים יחד באים אלא ללמדנו, שאפילו הוא, חלוץ ותיק בארץ, איש ישראלי, נאמן בלב-ונפש לכל שמצוּוה לעשות למען מדינתו, וודאי שמצוּוה על מיזוג-גלויות, מכיון שהופתע לא יכול לעצור ברוחו ושכח כל תורת עירוּב-עדות בישראל ומיזוגן לאומה אחת ואמר מה שאמר.

וחיים יחד נצטער צער רב על דברים שהשמיע בקול שלא בישוב-הדעת וללא כל שיקול-הדעת, אלא דברים שבמורת-רוח, כאילו לא מלבו באו אלא ממקובל ומובן מאליו בקרב עדה שלו, ולא מתודעה ישראלית כללית שלו, המחייבת מצוות שונות, בכללן מצווה של מיזוג-גלויות.

כי כאשר חיים נותן מחשבתו בעניינים, הוא יודע בבירור מה טוב ומה רע לישראל. וזה חשוב בעיניו מכל. אבל כאשר הוא מופתע, או נשאל בהיסח-הדעת על ענין מן העניינים או כשהדבר נוגע באדם חביב עליו, כעמית לו, הוא ראובן רימון, שחיים נוטה לו חברות וידידות בלבו, אף כי צעיר ממנו בשנים כדי החצי, הריהו מגיב ככל שמגיב איש מחטיבה אזרחית שלו, ואומר על זוג שהם צעיר מפולין ונערה ממרוקו, ששני עולמות שונים בהם, ישראל-ראשונה וישראל-שניה. אולם עד מהרה בוש וחוזר-בו ומשים דבריו כלא נאמרו וחושב: מה היה לו שדיבר דברים סרי-טעם כדרך ברנש קל-דעת ולא כיאות לאיש כמוהו, מיושב-בדעתו, איש-ציבור מובהק, שאף ציבור של ישראל-שניה חשוב בעיניו כמעט-לא-פחות מציבור של ישראל-ראשונה, ואולי יותר. ולכן אומר חיים יחד לראובן:

“כמובן, אין רע בעדות אחרות”, כי חושש להפריז בחיוב ולהכריע לכף שניה, שמא ייראו דבריו כבלתי מתקבלים על הדעת", “אני כשלעצמי, הוגה חיבה יתירה לשבט יהודי תימן, לחוש שלהם לזמר, למחול ולקצב, שתנועת ריקוד ענוגה מיוחדה לנערות שלהם, ולעניווּת שלהם ולטעמם הטוב. את בני מרוקו איני מכיר, מלבד נערה שעבדה בביתנו, עוזרת לגניה בעבודת-משק-הבית, כשהיא יוצאת לעסקי-כלל שלה. ועוד יודע אני ומכיר עדה של ספרדים, שמשפחות שלהם כבודות ובעלות נימוסים של אצולה, שנימוסיהם טובים משלנו, אף שאמר מה שאמר המשורר”.

ושותק ושוב פותח:

“רואה אני בך, רימון, שאתה מתעתד להיות חלוץ המעשה של מיזוג-הגלויות, תבוא עליך ברכה וישמח בך ראש הממשלה”.

כך שינה חיים דעתו ולא מן השפה ולחוץ, אלא באמת התבונן ונזכר והיה מדבר דברים אחרים ולשון אחרת.

“איני עושה זאת בשביל דברי-קילוסין מפי ראש הממשלה. שאין אנו מצויים זה אצל זה אלא בעתון בלבד, ששם אני קורא עליו ושם הוא אולי קורא עלי משהו בין שאר רבבות ישראל כמוני. כך קרה לי המקרה שפגשתי נערה זו ומצאה-חן בעיני”, אומר רימון, משיח באי-רצון, מצטער בלבו על כל אותו ענין שפתח לספר בו עם חיים יחד.

“מעניין בכל זאת, שאתה בן-פולין ולוקח נערה ממרוקו”, ממשיך חיים יחד כמהרהר בקול, “מקוה אני שיעלה הענין יפה, אם היא ראויה לך. כי מובטחני בך, שאתה בחור ‘חיובי’, כמו שאומרים היום, ואת זו רגינה שלך, הרי איני מכיר. אני תקוה שלא תסבלו מהבדלי מנהג ומסורת ונימוסים, שהם שונים אצל כל עדה בישראל. אבל הס מלהזכיר! שכן מצוּוים אנו על מצוה זו של מיזוג-גלויות, ואיני אומר לך כמו שיאמרו לך אחרים וכן שלמים ‘לא יכולת למצוא לך בת מעדה שלך?’ אף כי ידועות צרות צרורות שיש בנישואין שבין בני עדות שונות. ואני עצמי יודע על נישואין בין שתי עדות, שחותנת מצד אחד, כמובן אשכנזיה, חלתה מחמת צער ויגון ומורת-רוח”.

“כאן, במקרה שלי, אין חותנת משום צד”, משיג רימון.

“וכמובן הענין הרבה יותר קל. אבל בכל זאת צריך לעיין בדבר, לעיין הרבה ובכובד-ראש. כי העסק מסובך למדי. יש להרהר בו כהלכה. מוטב לחשוב מחשבות רבות. אפילו אם מצוה של מיזוג-גלויות בתיאוריה היא טובה וחשובה לעין ערוך, בכל זאת בפרקטיקה הענין הוא אחר לגמרי. אין היחיד רשאי להיות נגרר אחר האכזוטיקה בלבד שבבן או שבבת עדה אחרת, אלא לבחון תחילה לבו שלו יפה יפה ולבחון יפה לבו של הצד השני. אני עצמי, מחובבות עלי נשים מיוצאות-ספרד, שמזכירות לי את גניה בשחר נעוריה”.

“אמנם נראית כך עד היום”, עושה לו רימון נחת-רוח.

“היום, לאו דווקא. איני שוטה כל-כך לחשוב ככה, ועיני בראשי. אולם פעם היתה כנערה מיוצאות-ספרד ששערה שחור ופניה צחות”.

“זה הוא מה שקוראים נוי יהודי-מקורי, לא כן? או מה שסוברים כן?”

“נכון. אבל יהיה מי שיאמר שמוטב שנראית כך והיא בת-ליטא או פולין או רוסיה, משלא נראית היא בת עדה אחרת”.

ומתחרט חיים יחד שוב על דברים שאמר, שכאילו בשם אחרים אמרם, ואולם למעשה יצאו מפיו שלו, ואומר כמו לתקן המעוּות:

“אבל זמנים שלנו אחרים היו וזמנים שלך היום אחרים הם. היום הכל מקבל פנים אחרות במציאות החדשה שלנו בישראל”.

“מה אומר לך?” פותח רימון, “והאמן לי שאין כל חשיבות בעיני לעדה של הנערה. מספיק לי שהיא עצמה טובה בעיני ואולי אני טוב בעיניה”.

“מה משמע אולי? עדיין אינך יודע? ואגב מדוע פרחה ואיננה?” מקשה חיים בנימה של תמיהה כלפי זו הנעלמה.

“כנראה נתבהלה מכל אותם הבדלים שהזכרת. סברה שאולי אני משכיל ממנה, כי עדיין לשון עברית שבפיה משובשת, ואני בן לעדה אחרת, ואולי אינה מאמינה לי שאני חפץ בה באמת ובתמים מכל מיני טעמים?” מתרץ לה רימון.

“הרשות בידך להסביר לה קושט-דברי-אמת, כדי שתדע ותבין”.

“הסברתי מה שהסברתי, אולם כנראה לא הבינה ולא נתנה אמון בדברים שבעל-פה ואפילו שבכתב”.

“אולי אני מנסה אליה דברים או גניה?” מציע חיים יחד שרותו ושרותה של גניה, כי רגילים תמיד, הוא והיא, גניה רעייתו, לסייע בידי כל כושל ולעזור לכל זקוק, בין בדברים בין בממש.

“תודה לך. כוונתך טובה. אולם אינני רוצה שאחרים יקחו עמה דברים. מה שאומר אני צריך להספיק, שאם אין הבנה בינינו מה יש בינינו?”

“איני ‘מתמצא’ היום בעניינים כגון אלה”, מחקה חיים יחד בליצנות דרך-דיבור של היום, “אולם יודע אני שאין בין אהבה להבנה מאומה, כבר אמרו חכמים!” פוסק חיים יחד פסוקו.

“ייתכן. אבל כך רצוי לי, ואינני משנה רצוני. אולם בינתיים נעלמו עקבותיה”, מטה רימון את השיחה למסלול של רצינות.

“ולמה לא נתת לה כתובת שלך?”

“נתתי גם נתתי”.

“ובכן בוא תבוא, אם תרצה”.

“אולם בינתיים אינה באה. ואם לא תבוא?”

“משמע אינה רוצה בכך”.

“רוצה, אני יודע וחש. אולם עדיין אינה נותנת בי אימון”.

“אם כך בוא תבוא בבוא יומה”.

“אולם איני יכול לשבת בחיבוק-ידיים ולחכות, פן תמצא לה אחר טוב ממני. ובינתיים מגיע מועד גיוס שלה לשרות בצבא והיא עלולה אולי לעשות מעשה של שטות, כדרך נערות אחרות בישראל מבנות עדה שלה ומבנות עדות אחרות ועדה שלנו, הנישאות לאנשים כדי שלא לשרת בצבא”, מתנה רימון דאגה.

“ובכן יכולה להינשא לך, אם כי אינני גורס כגון דא, מעשה של התחמקות משרות”.

“ומה אם נישאת לאחר?”

“משמע אינה כרוכה אחריך”, פוסק חיים יחד, ספק מתאכזר ספק מתגרה ברימון.

“אינך מבין. אינה מאמינה לי שאמנם אני חפץ בה, באמת ובתמים”, משדל רימון.

“אבל הרי יש לה כתובת שלך ובוא תבוא”, פקעה גזלנותו של חיים ומפיס את עמיתו.

“ובכל זאת אני יוצא לחפש אחריה”.

“לחפש אחריה? ובאיזו דרך?”

“בזו הדרך! עמך, במכונית שלך הוא סוסי-אבירי, והריני כאביר רכוב על סוס, היוצא לדרכו לחפש אחר נסיכה שלו שבויה בידי קוסם”.

“חה-חה-חה”, צוחק חיים יחד, “איזו רומנטיקה!” צוחק מקרב לב, “זה מכבר לא שמעתי דברים רומנטיים מעין אלה וחשבתי שכבר פסוּ-תמוּ מן הארץ, ונכנסו לבין בדים של קולנוע בלבד”.

“ואתה, בכבודך ובעצמך, מסייע בידי לחפש אחריה”, מכריז רימון.

“אני מסייע בידך, ולא ידעתי, חה-חה-חה”, גובר צחוקו של חיים יחד.

“הנה אתה אוחז בהגה ושנינו מחפשים ובולשים זה בכה וזה בכה. זה נותן עיניו ימינה וזה שמאלה”.

“למעשה אני מביט נכחי, כלומר רואה-הנולד, שכך רצוי לי בתווך, שאיני קיצוני, לא לצד זה ולא לצד זה. אולם אם לשוב לאותו ענין, לא ידעתי, לא ידעתי שמץ דבר, ואתה אביר בן דמות היגון”.

“זה הוא זה”, פוסק ראובן רימון בבת-צחוק על שפתיו כאילו עוסקים בענין של מה-בכך ולא בצער-שבלב, לבו שלו.

“וזה הכל? נוסעים וכך מחפשים. ולמה לא אמרת לכתחילה?” שואל חיים יחד בתמהון.

“לשם מה? מה אתה רוצה, שנעבור על הפתחים ונלך מבית לבית וננגן בגיטרה ‘סוֹלה מיוֹ’?”

"אילו אני במאי של מלודרמה מוסיקלית, מיד אני שולח גיבור שלי לרחוב של עיר, מושבה ובית-אוכל של משק וקיבוץ והוא נושא קולו הערב בשיר: ‘רגינה הוי רגינה, היכן את חמוּדינַה, לבי יוצא אליך בחשאי’. וכך הולך ומזמר בכל פינה בארץ עד שמזדקרת ויוצאת גזוזרת נאה של ‘רומיאו ויוליה’ ורגינה ניצבת על גזוזרת ומשיבה לו בזמר של חן: ‘ראוּבל’ה, הוֹי ראוּבל’ה, אתה כל-כך חבּוּבּל’ה’ ".

“הרי אינה אשכנזיה ואינה יודעת צירופי-חיבה-לשם בנוסח של אידית”, סותר ראובן את מלות השיר מן היסוד.

“מוטב. סלחתי לך. ובכן היא שרה: ‘ראוּבנוֹ אוֹ ראוּבנוֹ, אוֹ קאַרוֹ מִיוֹ ראוּבנוֹ’, יותר מזה איני יודע בלשון איטליה או ספרד”, משנה חיים ואינו גונז יצירת רוחו.

“בסדר, יחד, אתה מאה אחוז! בשיר ובזמר ואפילו בפיוט של מזמור”.

“אבל, רימון, לעיקרו של ענין. להווי ידוע לך שבפזמורים בלבד אין מוצאים היום משאת-לב בישראל של כך-וכך למדינה”.

“הוא אשר אמרתי בלבי אף אנוכי. הרי אני דומה לדון קישוט, אלא שאיני דון אלא מר, ואיני קישוט אלא קושט-דברי-אמת”.

“ואנוכי כסנשו פנשו. אלא שאיני סנשו אלא חאנשו הוא חיים, ואיני פנשו אלא פנדרי גיבור חיל הלוחם מלחמותיך למענך, שאני כבר מפזם פזמונים במקומך”, נחה הרוח על חיים.

“ושנינו כבנימין וסנדר’ל אשה”, נותן רימון תעצומות.

“שלא הרחקנו אלא לעיבורה של עיר וכבר חושבים שהפלגנו אל מעבר לסמבטיון אל ישראל-השניה”.

“טוב ששנינו לצים, אחרת היה קשה”, אומר רימון.

“ואתה באמת מעוניין למצוא אותה נערה? כלומר, חולה-אהבה באמת המבקש את נפשו למות, באם לא תמצא לך הנאוה ממרוקו על משקל הנאוה-מהיידלברג”.

“לא למות. לאו דווקא למות. כבר הייתי קרוב למדי אצל מוות. ואל נא תקרא לה, בבקשה ממנך, הנאוה ממרוקו, מוטב שתקרא לה הנאוה מישראל, שבאמת היא נאוה. ומה לך שאתה קורא לי בחור מפולין! מי אני בעיניך, פולני? הרי אני אדם מישראל והיא נערה מישראל וכבר תושבת ישראל ועובדת כאן ומתחילה ללמד לשונה לדבר עברית של המדינה”.

“בראבו, רימון, בראבו! כך אני אוהב. מיד אני מרים-אותך-על-נס על דיבורים כגון אלה שבפיך. כך אני אוהב לשמוע. דברים כדרבונות! גניה תצא מן הכלים כשתשמע אותך”.

“מוטב שלא תספר עוד דבר. ולא שאיני רוצה לספר לה או חושש חס-ושלום מפניה, אבל בוש אני בענין זה שלי, שהוא פרטי בהחלט וסיפרתי לך מה שסיפרתי מכיון שנקרית לי בדרכי זו, ואני עדיין כמוני כמחפש ומגשש כסומא. וסברתי תצמח לי ממך טובה, ולוּא בעצה, כי אדם נבון אתה ובר-דעת ומכיר מדינה של ישראל כעשר אצבעות ידיך”, אומר ראובן דברים היוצאים מן הלב.

“סליחה, לא ישראל בלבד, אלא ארץ-ישראל כולה. ואני מכיר אף מלך-של-בלשים בארץ ומיד אני אומר לו מה שאומר והוא מוצא בחירת-לב שלך על נקלה ומביא אותה לפניך”, כבר יש לו לחיים סגולה בדוקה מן המוכן.

“מוחל אני לך ואיני רוצה במלך-של-בלשים”, נרתע ראובן.

“לא בלש ממש שמקצועו בכך, אלא איש משלנו, שאני עוד מכיר אותו מן השורה”.

“איני רוצה בשרות של אחרים. אני עצמי אחפש ואמצא”.

“אתה, כיצד?” שואל חיים יחד, “אולי תודיע בקול ישראל כשם שמודיעים שם קריינים על רעל מסוכן שניתן במקום רפואה והמקבל מתבקש מיד להחזירו, אפילו אם בלעו כבר?”

“לאו דווקא. איני צריך הודעות ברדיו. אני אהיה נוסע כך ופתאום והיא מופיעה על אם-הדרך, נושאת ידה ואתה עוצר והיא יושבת עמנו במכונית ואנו חוזרים מדרכנו”.

“קב וחלק”, מכריז חיים יחד, “כמו שכתוב, מה?”

“כך”.

“ומה אם תעמוד על אם-הדרך, אבל לא זו הדרך? ומה אם תשא ידה ואחר יעצור ויושיבנה במכונית שלו והם יסעו להם לדרכם ואתה תישאר בלא-כלום?” מעלה חיים אפשרות לא צפויה.

“נעבור בכל הכבישים ובכל הדרכים שבארץ!”.

“בכל הכבישים בארץ? הבחור יצא מדעתו! יכולים אתם שניכם להגיע עד זקנה ושיבה והיא אינה נמצאת לך לעולם”.

“יש נסים ונפלאות בעולמנו”.

“הוי הוי נסים ונפלאות, הרבי עושה נסים, עין לא רא-א-א-ת-ה”, מפזם חיים יחד נעימה של גלות בנוסח עברי מחודש.

“אמנם זקוק אני למעשה נסים”, מסכים ראובן.

“ואני, אין בידי לעשות לך דבר, כי איני מאמין בנסים”, אומר חיים יחד.

“הרי אני דר בפרבר שבעירנו, שתושביו, רובם ככולם, מבני עדות שונות, מאמינים בכל לב בנס של גאולה ומשיח ובכל מיני מעשי-נסים שהבורא מחולל, כנס-מדינה ושאר מיני נסים”.

“אלה מעשי נסים לכלל, אבל מעשי נסים לפרט? מעשי-נסים רומנטיים! איני מאמין בכגון דא”, אומר חיים.

“אבל פרבר שלי ותושבים שלו מאמינים גם מאמינים. ויש להם, להללו אמונה-בלב, ואני המתגורר בפרבר זה כמה שנים כבר דבקה בי אמונה שלהם ובטחון שלהם”.

“פרבר שלם של עיר, המאמין במעשי-נסים! מאין קרצפת אותו? נושא-למחזה-בתיאטרון. אבל אתה אל תדבק באמונות-תפלות, שמא תתבלע עליך דעתך”.

“אל דאגה! כל תושבי פרברי דעתם שפויה עליהם, אלא שקורצו מחומר אחר, כי כולם, יהודים אשכנזים, ספרדים, תורכים, תימנים ושאר שבטי ישראל, משותפת להם לכולם אמונה-שבלב ומאמינים כולם. בקיצור, מאמינים בלב ונפש. כל ימיהם בארץ יושבים בפרבר שעל גבול יפו העיר השכנה וכל כדור של צלפים וכל מהלומה של מאורעות, עליהם היא ניתכת תחילה, אלא שאינם נמלטים מפניה למרכזה של עיר עברית, כתושבי פרברים אחרים שעל הגבול, אלא נשארים ספונים בבתיהם, אינם יראים כדורו של ערבי, ולא היו יראים אף בימים שקדמו למדינה. מי שנפגע נפגע ומי שנשאר בחיים המשיך במלאכתו. כי כולם בעלי-מלאכה חרוצים, המתייגעים על פרנסתם. האחד סנדלר, השני סבל, השלישי זגג ורביעי נגר וחמישי ‘קורא תהילים’ להבראת אחרים, שכן זו היא מלאכתו המפרנסת את בעליה”.

ורימון מוסיף: “רוב בני פרבר שלי עוסקים אף בתורה, ואלה שאינם תלמידי-חכמים מטים אוזן, אחר תום יום-עבודה שלהם, לדברי-חכמה מפי שכניהם וקולטים אמרי-חכמה ופירושים מפירושים שונים לתורה ו’דרוש' שמשמיעים באזניהם דיירים בקרבת-מקום על רמזי גאולה ומשיח-מתמהמה. וכולם יחד דנים בדרכי עמים ומדינות ודרכי ישראל ויושבים בצוותא בשעות של פנאי, ופשוטי-עם שכמותם מאמינים בלב ונפש שהגאולה קרובה ולא תראה ביניהם אחד רפה-רוח ואשר לבו פוסק להאמין בגאולה שכבר נראית לעין”.

“מעניין! מעניין מאד!” אומר חיים יחד, “הרי סרתי לא פעם לבית-מלאכה שלך שם באותו פרבר ולא ידעתי ולא ראיתי ולא שמעתי ואף לא העליתי על הדעת. חבל שלא השגחתי בהם”.

“ואני יושב בבית-מלאכה שלי, בפרבר זה כמה שנים והריני יונק מדי יום ביומו אחר תום יום-מלאכתי מאמונת-תום זו, הנקיה מכל קורטוב של ערעור ועוררין, מספקות והיסוסים וממה שקרוי בפינו בלעז פסימיוּת. ומה תימה שאף אני כבר מאמין במעשה-נסים. לא במעשה-נסים של ‘רבי’, אלא בנסים המתרחשים בישראל מאז קמה המדינה”.

“בחור, הרי אתה נואם בחסד עליון! מן הראוי שתהא נוסע מנקודת-ישוב אחת לנקודת-ישוב שניה ובכל מקום שמצויים שם יהודים קטני-אמנה, רפי-רוח, משמימים ורואי-שחורות אתה מפיח בהם מרוח אמונה יהודית נאצלה פשוטה וטהורה זו של פרבר מגורים שלך”.

נבוך ראובן ואינו יודע מה היה לו כל אותו יום של נסיעה, אולי הבטלה עושה, שמסיח לבו בפני חיים יחד מבלי להסתיר דבר. וכבר הוא מגלה טפח יותר משהיה בדעתו. כנראה שעה פנויה שבידו מפיסה דעתו עליו, פותחת סגור-לבו ונפשו והוא משודל ומתפתה לדבר ביסודם של דברים, ביום-יום של חייו ובאותו חול שלו שהוא עיקר, עיקרם של חייו, והוא מקור שבּתו וחגו.

מתבונן חיים יחד בשעון-דלק-של מכונית ורואה לפתע שאין לו מלאי דלק כדי להמשיך בדרכו ולא מים למכונית ועד מהרה עוצר בתחנה-של-דלק השרויה בקרבת בית-קפה עטור ערוגות פרחים וירק, כי מצויות כבר תחנות-דלק כגון אלה בישראל. ושם נפגשים עם מי שנפגשים.

פרק שלושים וחמישה

תחנה של דלק על אם-הדרך ניבטה למרחוק, מאלו התחנות בישראל שכבר יש להן צורה, שמסוידות לבן ומקושטות ברצועות של ארגמן, ורחבת מלט לפניהן עשויה כחצי-הסהר, וברז מים צהוב וגדול קבוע בעמוד, כתבנית מדחום ענק, ובית-קפה עטור פרחים וירק בסמוך לשם.

אך הגיע חיים יחד שמה מיד ברך ברכת-ידידים רצופה תרועות-שמחה את מיודעו, בן-עירו ומולדתו – להבדיל בין עיר-מולדת שעזבה בינקותו, לבין עיר-מוצא שבה התגורר רוב ימיו בגולה, והרי הוא שייך לשני ארגוני מוצא, של עיר זו ושל עיר זו – הוא גדליה צור. גדליה צור הוא מי שהיה בראשית בואו ארצה בנאי, סייד, חקלאי בנקודת-ישוב קטנה, ונתמנה לאחר מכן למשרת מנהל-בנק נכבד וגדול בישראל. אף הלה כמובן נוהג במכונית שלו, חדישה ורחבה מאד, כי כבר חזר והחליפה כמה וכמה פעמים, לא משום שהאחרות והקודמות לא נעו כהלכה על גלגליהן ולא שרתוהו, אותו ואת ביתו, באמונה, אלא משום שכל אחת היתה טובה וחדישה ומעולה בעיניו מקודמתה וכל אחת היה בה תוספת שטח ותוספת מרחב ומרווחה יותר, ויכולים לשבת אצל האיש הנוהג בה לא אחד אלא שנים, ותינוקות שלושה. היה סובר גדליה, די שהמדינה צרה ד' על ד‘, יהא לו לאדם לפחות רווח בד’ אמות שלו של מכונית ויתרחבו עליו דעתו ואופק שלו.

ראובן מכיר פניו של גדליה צור הכרת-מראה בלבד, כי אורח-חיים של זה, בצמרת-של-כלכלה, רחוק הוא ממנו והלאה. ואפילו נפגשו בשכבר בין מיודעים, כבר רחקו זה מזה מרחק רב מאז קום המדינה. אולם יחד עדיין מחזיק בצור. ובעוד השנַים משגיחים כיצד איש מעובדי-התחנה ממלא המכונית בדלק ונוטלים כל אחד במו ידיהם מיכל של מים וממלאים פי מכונית, ללמדך שהם “חברהמנים” ויכולים לשרת את עצמם, והסכינו מאז ומתמיד שמלאכתם נעשית בידי עצמם והם פרוליטאַרים, אפילו שמכוניות להם משלהם, ונוטלים מטלית מעם מכונית ומוחים מעט אבק וזוהמה מזגוגית של שמשה מאובקת באבק דרכים, שואל חיים יחד את גדליה צור, ועדיין לא הציג את רימון לפניו:

“מה שלום סוניה והילדים?”

יודע ראובן ש“הילדים” כבר יש להם בודאי ילדים משלהם או מצפים לבואם בעתיד הקרוב.

“רב תודות!” משיב גדליה צור, ויודע שאין שעתו של חיים יחד בידו לשמוע על הנעשה ברעיה שלו ובילדיו אלא שואל כדרך בני-אדם לשאול איש לשלום רעהו ולשלום בני-ביתו.

“סוניה עכשו בשווייצריה. התארחה אצלנו תיירת, חברה שלה עוד מן הגולה, שהיגרה לפני שלושים שנה לארצות-הברית וכעת בדרך שובה מכאן נטלה עמה את סוניה לנוח מעט בבית-מרפא למיוגעים על הר מהרי שווייצריה. ייתכן שתקפוצנה קצת לצרפת ולאנגליה ולשטוקהולם. הכל תלוי בחברה-התיירת, לה הממון, המטבע-הזר הדרוש לכך, ולה הדעה. אמנם יש לנו ידידים בשטוקהולם, אך אין סוניה רוצה להיות עליהם לטורח, כלומר לשבת אצלם על חשבונם ועוד ליטול מהם דמי-כיס. אמנם שלחנו להם מיני תשורות ממעשי בצלאל ולא-ממעשי-בצלאל, מיני ריקועי פחים ומתכת עם דמויות של דקלים ותמרים ופלחים-מן-המקרא ופלחיות שואבות-מים ובתווך משובץ באותיות גדולות שמה של ישראל, הרי אתה מכיר כלים אלה? והכל אפור-כחול כאילו הוצא זה עתה מאדמת-קודש באשקלון או ממחבואי מערה עתיקה, חה-חה-חה, אבל איננו רוצים לנצל הכנסת אורחים שלהם. אני בזמני, כשנסעתי לארצות הברית שהיתי אצלם בשובי מדרכי, וישבתי חודש ימים בשטוקהולם והסיעוני על פני הארץ כולה ואֵרחוני כהלכה. וסוניה סוברת שזה מספיק. כבר עשו את שלהם. אלא אם הם עומדים על דעתם. על כל אותן תשורות השיבו בחן-חן נלבב וכתבו שביחוד שמחו על קערה גדולה ל’סדר' של פסח. שאר מיני מנחות שלנו כבר הציגו בחדרון קטון המצוי בביתם, הוא חדר-ישראלי, ושם מציגים לראווה חפצים מישראל יחד עם תמונה גדולה של הרצל, המתנוססת על הקיר, אתה יודע? הייתי שם וראיתי במו עיני חדרון זה. ושמה נכנס בעל-הבית הזקן, צורף בכלי כסף וזהב, הוא בעצמו ולאיש מלבדו אין דריסת-רגל שם. לבני-הבית ולילדים מותרת הכניסה שמה ביום-העצמאות בלבד. כי משפחה ציונית היא זו, ציונית בלב ונפש, ותורמת בעין יפה למגבית של ישראל”.

“יפה!” מתפעל חיים יחד.

וראובן, שאינו סובר שדי בחדרון-ישראלי בגולה של שטוקהולם ליהודי ציוני בלב ונפש, השרוי במין חדרון-של-לב ואין לו עבותות של חיבה שימשכוהו לבוא למדינה של ישראל, אינו אומר בינו לבין עצמו “יפה!”

וגדליה צור עדיין מוחה במטלית שמשה של מכונית עד שמבהיקה וממשיך בשלו:

“בקום המדינה כתבה לנו אותה משפחה שמברכת ‘אותנו’ לקום מדינה של ישראל, אותנו ולא את עצמה, שהרי גם הם יהודים. והמה דבקים ונאמנים למלכם שלהם”.

“יהודים משונים!” אומר חיים יחד.

יהודים עצובים, מהרהר רימון, ששסועי-לב המה בין מדינה שיושבים בה לבין מדינה שחייבים בצו-לבם לשבת בה ואינם עולים ומשתקעים בה.

עד שרואים חיים יחד וגדליה צור שהכל מוכן, וכבר קיבלו הדלק ואף המים, ומחו כל פירורי אבק ממכוניות שלהם, בעיקר ממכונית של גדליה צור, המבהיקה, הממורטה למשעי. וכבר מתעתדים לצאת לדרך, זה לצפון וזה חוזר מהדרך לביתו, לדרום. וככל היהודים, המתבהלים ברגע אחרון, כי נזכרים בכל מיני דברים חשובים שחייבים לומר זה לזה, קורא גדליה צור הוא גדליה צ’רניבסקי לשעבר, אל ידידו חיים יחד: “פריסת שלום לגניה! העיקר שכחתי, שכחתי לראול לשלומה של גניה ולמעשיה, ואל נא תשכח בטובך לבוא לכינוס של בני נפה שלנו, בגולה, ביום השבת הבא”.

למה להם, ליהודים בישראל, נפות-של-גולה מפרידות ומבדילות ביניהם? מהרהר רימון אחר דבריו של זה. האם לא די להם בגלויות מפרידות ביניהם לעדותיהם?

חיים יחד משיב בשמץ של תרעומת ועלבון: “אמנם שייך אני לשתי נפות של מוצא בגולה, לנפה בה נולדתי ולנפה בה התגוררתי רוב ימי בגולה. אולם, גדליה, להווי ידוע לך שאנוכי יושב-ראש של ארגון זה ויושב-ראש של ארגון שני ואני הוא אשר שיגרתי הזמנות לכינוס ושלחתי הזמנה אף לך ולסוניה”. וכולו מורת-רוח על פיזור-דעת של גדליה צור מאז עלה לגדולה והיה למנהל בנק לחסכון בישראל.

“הוי, עיקר שכחתי!” מתחטא גדליה צור, “אני טרוד כל-כך ובהול תמיד וסוניה היא ההולכת לכינוסים ולפגישות של בני עיר ונפה ולסעודת ציבור בבוקר של חג שמחת-תורה של הארגון. לי אין פנאי. אינני יכול להתפנות לכך. תמיה אני עליך חיים שזמנך בידך להיות שם פועל ומפעיל. כלומר, פועל אתה תמיד, אולם כוונתי פעיל. סיפרה לי סוניה שבפגישה קודמת באה עולה חדשה ממקומותינו, שריד משואה, כלומר אוד מוצל מאש כמו שאומרים, וסיפרה דברים איומים והכל הזילו דמעות וסוניה חזרה נכאת-רוח ולשונה נאלמה בפיה ואינה מסוגלת לספר מאומה, ומחמת צער אינה יכולה לחזור על הדברים ששמעה ואינה מניחה לי לנגן בכינור שלי ואומרת: ‘היית צריך לשמוע’”.

שמעתי גם שמעתי, אומר ראובן בינו לבין עצמו, וכבר אני יודע כל שאירע שם בשואה יותר מסיפורים ומספרים ומעדי-ראיה ומעדי-שמיעה. ויותר מכל על ביתי שלי, שם.

“אבל הפעם מסיבה על כוס יין ומיני תרגימא, מה שקוראים מסיבה שנתית, ואתה מחויב לבוא”, מאיץ חיים יחד בגדליה צור ואינו מוחל לו שוויון-נפש שלו כלפי ארגונו.

“הפעם באמת איני יכול”, אומר גדליה צור, “כי הפעם יבואו תיירים מדרום של אפריקה, הרוצים להקים כאן מיני ישובי-חוילות לעצמם, מין כפרי-לוכסוס, חוילה וגן-עצי-פרי וירק, כלומר המדובר הוא במשקיעים בעלי-הון ואיני יכול לפטור עצמי מחובה זו, היא חובתי הלאומית-כלכלית לצאת לקדם את פניהם”.

למה דווקא ישובי-חוילות? שואל רימון לעצמו. הרי תהיינה עומדות ריקות מאין-יושב כדרך שראיתי בישובים של שרון. כי אותם יהודים לא יבואו לשבת בחוילות שלהם בישראל, אלא לאחר שתתרגש עליהם, חס-ושלום, שואה, אל אפתח פה לשטן.

“אם אינך בא לשמוע פליט שהכל ממררים בבכי לשמע דבריו ושואלים לקרובים ולמיודעים והוא אינו יודע להשיב דבר כי אינם, ואם אינך בא למסיבה על כוס-משקה ומיני תרגימא, אימתי אתה בא לכינוס של בני-גולה שלנו?” שואל חיים יחד בנימה של צער.

מדוע חייב לבוא לכינוס של בני-גולה שלו דווקא? שואל עצמו רימון בחשאֵי-לבו.

“באמת איני מגיע לכך, איני מגיע כלל. כי טרדותי כה מרובות, וכבר אני מתרחק מעל כל מיוּדעי ומכרי ואיני מספיק להתפנות אליהם, בעיקר שנתרחב החוג, ואיני מתפנה לאורחים אלא במוצאי-שבתות בלבד, שאז הכל מתכנסים בביתי ונכד שלי, יוסי בן השבע מנגן בכינור שלו לפני המסובים, הם הקרואים, וסוניה מגישה קריש-של-רגל ופשטידה. כי אצלנו היפוכו של דבר, אוכלים פשטידה, הוא הקוּגל, בשעת ערב מאוחרת ולא בשבת בבוקר, כנהוג. כי בשבת בבוקר אני קודש למדינה, טרוד במשימות שונות. ומדוע באמת אינכם באים, אתה וגניה, לערבי מוצאי-שבתות שלנו מה שהיינו קוראים בגולה, שעה שלאחר ההבדלה?”

האם הם נשארים במוצאי-שבת בבית, כי גם להם קשה להשיג כרטיסים בערב זה? מצטחק רימון כלפי פנימו.

“גם אנו, אין אנו מספיקים”, משיב חיים יחד, “אני עסוק תמיד ב’ערב-של-תרבות' בנקודה זו או אחרת. וגניה, או שהיא מקבלת קרובים ואורחים או מקדימה לשכב לקראת עמל יום א' בשבוע שלה, כי גניה כמוה כעובדת-סוציאלית, טרודה תמיד בכל מיני חלכאים ונדכאים ועלובי-החיים”.

גניה מופלאה שכמותה! משתוחח ראובן באין-ניב ורואה לעיניו עלובי-חיים של פרבר מגוריו נמקים בעניים ומצפים למשיח שיגאלם מפרברם ויביאם לשדרה סמוכה, הנושאת שמו של נדיב ואדיר-הון יהודי.

גדליה צור אמנם אץ לדרכו, עם זה רואה צורך לגלות ענין בארגון-של-בני-נפה שלו בגולה ואומר לפני לכתו לחברו מאז, חיים יחד:

“שמע, כבר רציתי לא פעם להציע הצעה משלי, אינני בטוח, כמובן, אם תתקבל על דעת הרוב, אולם זה הוא רעיון שאני הוגה בו זה מכבר. צריך להוציא קובץ לזכר אותה נפה, הוא הגליל שלנו בגולה, הוא הפלך הנכבד, ולא להסתפק בחוברות דלות בלבד, עם צילומים ותיאורים ו’דמויות' ו’נפש' ו’יד לאלמוני' ולפלמוני שהקריבו מיטב חלבם ודמם על מזבח של ציונות ועברית בגולה ולא חסכו עמל וטורח למען ציון וירושלים”.

שוב הגיע תורו של חיים יחד לשאת בעלבונו ולא לידום:

“הרי אנו מוציאים קובץ גדול”, אומר ונפגע.

וראובן כואב עלבונו של חיים יחד הסבור שהוא חייב לעשות מיד “למען”: למען ציון וירושלים, למען גולה וארץ-מוצא, למען עיר-מוצא ולמען עיר-מושב, עבר ועתיד ואפילו הווה.

“אה, נכון, טוב שהזכרת לי. היה ‘חוזר’. סוניה אמרה לי. לי אין פנאי לעיין בחוברות שלכם, המגיעות מדי חודש בחדשו הביתה. סוניה מעיינת בהן ומוסרת לי עיקרי דברים. אבל אני עצמי יכול לעשות מעשה של ממש, כי אם אני יוצא בקרוב חוצה-לארץ, בעוד שלושה שבועות לערך, יכול אני לחפש שם יהודים מסביבות שלנו בגולה, ואפילו אם הענין כרוך בנסיעות מקצה העולם ועד קצהו, אינני חס על גופי, ומוכן לעניין אותם בדבר. יעשו גם הם משהו לזכר אותן עיירות שלהם, שנמחו ואינן. יתרמו מנדבת לבם. כי צריך להוציא קובץ ראוי לשמו, גדול ונכבד, שיהיה לכבוד ולתפארת ליהדות יקרה ועסיסית זו, מיטב אונו וחלבו של ישראל סבא”. כך מתנצל גדליה צור, אולם אינו נסוג.

“כבר אני מטפל בענין”, אומר חיים יחד ברוח נכאה, “ולהווי ידוע לך שאני עורך הקובץ דנן”.

“יפה! כלל וכלל לא ידעתי שידיך רב לך אף בעניינים שבכתב. ידעתי שאתה איש מעשה, איש הסיפא, אולם גם איש הספרא, לא ידעתי. יפה! יפה! שכמותך הם לברכה לישראל. כי אינך נרתע משום עול ומעמסה שמטיל הציבור על שכמך. יישר-כוחך! וכעת אני אץ לדרכי. שאני מחזיר כעת במכונית שלי את בתי, היא נורית, בת-זקונים שלי, מקיבוץ-של-ספר לכמה שבועות הביתה. היא בחודש הרביעי”, מלחש גדליה צור, “ואינה חשה בטוב וסברתי, תשב מעט בבית ותתפנק. אומנם סוניה בשווייצריה אולם מליה, אחות שלה, היא מלכה גיסתי, תסעד אותה עד אשר תתאושש מעט”.

ואז נושאים רימון וחיים יחד עיניהם להביט לנעשה בתוך מכונית של גדליה צור ורואים שם עלמה רכה בשנים, ירקרקת מאין כמוה, וזוכר חיים יחד שהיתה ירקרקת מאז ומתמיד, אפילו בקטנותה.

“והבחור שלה?” שואל חיים יחד.

“הוא נכה ממלחמת השחרור, רענן שלנו, ולומד בבירה ארכיאולוגיה על חשבון משרד-הבטחון”, מסביר גדליה צור.

ברגע אחרון מתוודע רימון אל גדליה צור, וחיים יחד ממלא החסר, כי שכח להציגם זה בפני זה. וצור לוחץ ידו של רימון בלבביות יתירה, כאילו היה מדמה שהוא לוחץ כף-ידו של תייר מאמריקה-הדרומית, המוכן להשקיע הון בישראל. הרי זו מין לחיצת-יד לבבית שנשתיירה לישראלים ותיקים עוד מימי הגולה, מאבות-אבותיהם שלא היו נותנים יד לנשים, ונותנים לאיש יד משפיעה חמימא בשלום-עליכם רחב, בתקיעת-כף של ברית בין אנשים או בין שתי משפחות, ותוקעים כף לשם עסק, שהוא הסכם של יושר בין שנים שאינם נזקקים לחוזים שבכתב הנהוגים היום במדינה של ישראל.

ורימון תמיה על לחיצת-יד לבבית ונלבבת זו שזכה לה בהיסח-הדעת, דווקא מגדליה צור, שכמו לפתע נתעוררה בכף ידו אהבת-יהודים, אהבה לכל יהודי באשר הוא יהודי, מין שיור של ברית אחים חמה, כשרה ומלוהטת, של דבקות אחים, חברים לשמחה ולצער. ועם שידע שצור מפריז, מפריז מאד, כבר נטה לו בלבו חסד על היותו כה נלבב וחביב, שכף-ידו שלו מעידה על כל כולו. אלא שטרוד הוא ובהול בעסקי הון, ואין פנאי בידו לגלות חיבה שלו שהוא רוחש לכל אדם באשר הוא אדם.

ומושיט גדליה צור אותה כף חמה ומלוהטת אף לחיים יחד מיוּדעו וחברו מאז לתנועה-בגולה, ומיד מקמצה ונרתע: “אני זוכר שאתה ממאן לתת יד. כף יד שלך אינה ניתנת על נקלה”. ומוסיף:

“נו, שוב, יישר כוחך! ואל נא תשכחו, אתה וגניה לסור אלינו בערבי-שבתות וגם אתה, אל נא תשכח, במטותא ממך!” פונה אל רימון ומוסיף:

“ואל נא תשכחו לצלצל תחילה בטלפון, שמא יצאנו לקונצרט של התזמורת או של איזה ‘גדול’ מחוץ-לארץ או לפתיחה-של-שוק של ועד ההורים המרכזי, שסוניה פעילה בו מאד ומוכרת סרטיו ברחובות ביום א' בשבוע, וכל שחסר בקופסה מוסיפה מכיסה שלה. והיא המשתתפת בכל הגרלות של ימי שוק ואפילו זוכה ומחלקת השלל בין מיודעינו וקרובינו בימי-הולדת ובר-מצוה. חה-חה-חה”.

“כמובן נצלצל תחילה”, מבטיח חיים יחד, “אולם עדיין אין שעתנו בידנו לצאת יחד, כלומר שנינו אמנם יחד, אבל בחוץ לא תמיד יחד. ויוצאים יחד לועידה של בני-עיר ולמסיבות של בני-משפחתנו בלבד. ואם לסור אליכם הרי אין הכרח דווקא למסיבות שלכם במוצאי-שבת”.

“בכל ערב”, אומר גדליה צור, " נשקפת לכם סכנה גדולה, שלא תמצאו אותנו בבית. או שסוניה בּיבּי-סיטר אצל בת-בכירה שלנו היוצאת עם אישה או שעסוקה בשיעורי-ערב לצרפתית, כי היא רוצה לדעת לשון של אירופה ותרבות. ואנוכי עסוק בישיבות משלי, או שהולכים לערב-ראשון של הצגת תיאטרון, כי אוהבים אנו, סוניה ואנוכי, לראות הצגה לפני שמופיעה ביקורת בעתון, ואוהבים הם לראות אותנו, את סוניה ואותי, ששולחים לנו הזמנה-לזוג חינם, לסוניה ולי, ומחבבים אנו התרגשות ראשונים של פרמיירה של שחקנים ובמאי ותיאטרון כולו, ופוגשים שמה בכל מיודעינו ומכרינו שאף המה מוזמנים כמונו, כלומר חינמיסטים, חה-חה-חה", צוחק גדליה בכל פה. ומוסיף:

“או שאנו הולכים אל הקולנוע, כי סוניה אוהבת לראות סרטי קולנוע הרבה ולפעמים סרה לראות סרט אפילו בשעות שלאחר הצהריים ומאחרת לשוב ומתמהמהת ואינה מצויה בבית”.

ומיד נחפז גדליה צור אל מכונית מרוּוחה כמעט מרובעת שלו, יושב ויוצא לדרכו בגלישה מעודנת של עוף המהלך על בהונות. ואך זזה המכונית ממקומה שומע ראובן רימון קול אשה צעירה רן ומרוענן ומפוזם, רק חבויה בו חולשה סמויה שעתידה למבכירה, האומר:

“הוי אבא, שכחתי משהו. שכחתי להגיד לרגינה שתצלצל לרענן שיבוא לשבת הביתה אליכם ולא למשק”.

“אבל לא כדאי לחזור. אין לי פנאי ועלי להיפגש עוד היום אחר-הצהריים עם מומחה כלכלי מחוץ-לארץ, יועץ לייעוּל או לכלכוּל, איני יודע בדיוק וכבר יאמר לי, ואינני מספיק”.

“אז אל תשכח לצלצל כשנגיע הביתה למזכירות, שיודיעו לו”.

והמכונית מסתלקת לדרכה בחינחוּן של מלכת-יופי במיאַמי-בּיץ'. וננער ראובן וקורא-מצטווח אל חיים יחד:

“עצור! עצור בו חיים, רדוף אחריו ועצור”.

“מה יש, מה קרה? פוקח חיים יחד עיניו לרווחה, עיניים עששות מנדודי הגנה ומאורעות. מה עשה לך? ההוא ה’עושר', הגנב ממך אוצר?”

“הוא לא עשה לי שום דבר”.

“רק לחץ כף-ידו איל-ממון זה וכבר מתפעמת רוחו בקרבו. הרי אין זה המיליונר שלך, אלא בסך-הכל גדליה צור-צ’רניבסקי, איש משלנו!”

“לא, אינך מבין. הוא אמר, כלומר היא, כנראה בתו שבמכונית אמרה, זאת אומרת, קראה בשם רגינה!” מסיים כצמיג נפח רוחו.

“רגינה אחת יש בעולם, יצאת מדעתך?” משתומם חיים יחד.

ותוך-כדי-דיבור כבר אין זכר למכונית מרוּוחה של צור, רק אבכות-אבק הותירה, וחיים יחד עדיין לא יצא לדרך ומתמהמה. כי הוא היה שני בתור אחר צור, ובכלל שעתו של חיים בידו ואינו אץ להגיע אל מקומה של גניה.

“מה הוא אמר? קיבוץ-של-ספר. באיזה קיבוץ של ספר יושבת הבת?” מחַלה רימון.

“אין לי מושג, ובלבד שיושבת בקיבוץ של ספר. בחורה כארז. אפשר לצלצל אליהם הביתה ולשאול את סוניה, כלומר את מליה היא מלכה אחותה, כיון שסוניה כעת בבית-מרפא בשווייצריה, כלומר אינה חולה חס ושלום בשחפת וריאתה בריאה ושלמה ואינה מתרפאה שם, אלא יושבת שם על חשבון חברה שלה, תיירת”, אין חיים נתקף חלחלה.

“נטלפן מיד, מכאן!”

“מה הבהלה? עד שאנו מקבלים שיחת-חוץ מכאן, ואיננו לא ממשלה ולא צה”ל, ואפילו לא עתונות, נוכל להגיע למחוז-חפצנו ולהתקשר משם עם הבת עצמה, שכבר הגיעה אז עם אביה הביתה", משיב חיים.

וראובן רימון מרגיש שהדין עם חיים יחד, ובכל זאת איננו יכול להירגע, משל כאילו כבר אחז ברגינה בשולי בגדה ונמלטה מידיו שנית. ואף חיים יחד עדיין לא נתנער מבהלה שתקפה את חברו ואומר כמו מדבר לחלל:

"רגינה! רגינה אחת יש בעולם ורגינה אחת יש בישראל, המ — — " ונהימה שלו יתירה על הדיבור.

“חכה רגע”, אומר ראובן רימון, “הרי זה קיבוץ-של-ספר של צעירים מבני-הארץ. כי בתו של גדליה צור נולדה כאן בארץ. ושם יושבים בודאי צברים בלבד ואין ביניהם עולים חדשים ומאין שם בחורה ושמה רגינה?”

“אולי עובדת מן החוץ?” פוסק חיים יחד, ושניהם נכנסים לשבת במכונית, “אין נערה צברית נקראת רגינה”.

“הצדק עמך”, אומר רימון, “ואם עובדת מן החוץ הרי שוב הצדק עמי?”

“ובכן גם אני צודק וגם אתה צודק, כדרך שני יהודים הצודקים תמיד שניהם”, מביא חיים יחד את השלום.

“כך, בדיוק”.

“משמע יש להם גרעין חדש. אל תתרגש, אפשר לשאול לשמו של הקיבוץ, כלומר לטלפן לבית צור שבעיר ולשאול את הבת על רגינה זו, מי היא ומה היא ומאין היא באה”.

“אבל כבר יכולנו לנסוע מכאן ישר לאותו קיבוץ ולא לבזבז זמן לריק”, מחנן ראובן.

“כבר מאוחר מדי לנסוע לעוד מקום מן המקומות. הרי צריך להגיע פעם לגניה האומרת שהיא אשה נשואה. טבעת-נשואין שלה איבדה זה מכבר בכביסה גדולה שכיבסה ושפכה מי הגיגית יחד עם טבעת. אלא שאין אנו מייחסים חשיבות לענין כגון זה. ובכן אומרת היא שהיא אשה נשואה ולבעלה מכונית משלו ואין זכר לא לטבעת-קידושין ולא לבעל שקידש אותה, אשר לא בא אפילו פעם אחת לראות פניה במרומי הר-כנען, לחזות בהם אם טובוּ ואם נחה מעט מעמלה. ומלבד זה מנורה אחת שלי מקולקלת ואיני נוסע בלילה. ואם אינני בא לפת-ערבית לגניה מתי אני בא שמה? לשעה של חצות? הרי זה מוסד של קופת-חולים מאורגן ויש בו דיסציפלינה עם אחות המצווה לשכב לישון בשעה עשירית של ערב”.

“אבל חבל שהחמצנו הזדמנות כגון זו, חבל, חבל”, מצטער רימון, “ועדיין השמש אינה שוקעת והיום עדיין שעון-של-קיץ ושעות היום מרובות, ואפשר לעבור את ישראל לארכה ולרחבה לפני שבאים לפת-ערבית לבית-הבראה של גניה. ואגב, פת-ערבית מקדימים שם לאכול, ובכלל לא תקבל שם פת-ערבית ותסעד עמי בעיר. כי אי אפשר להזמין במוסד פת-ערבית לאורחים. יש לי כבר נסיון”.

“יודע אני”, משיב חיים, “להגיע לפת-ערבית אינו אלא מושג שבסמליות, כלומר לשעה מהוגנת של ערב, לפני שגניה מתפהקת בשלל פיהוקים של לאוּת ואומרת בסופו של אחד מהם כשנסתם פיה כקונכיה של אוזן: עכשיו באים? בודאי החזרת אמן לביתו אחר מסיבת-תרבות-של-ערב בישוב מן הישובים לפני שנזכרת בי ועלית הנה אלי”.

“ובכן, מה בכך?”

“ואני אהיה חייב לשקר ולומר: אמנם כן, החזרתי. ולעולם אין שקר ביני לבין גניה. כי כל ימינו אנו מטיחים זה בפני זה דברי-אמת בלבד, מרים כלענה, אך דברי אמת”, מנהג חיים את עמיתו בסוד ברית משפחה שלו.

“כך צריך להיות”, פוסק רימון.

“אלא שאמת יש לה חסרון אחד, שכולה זיזים ובליטות כעץ בלתי מהוקצע הנתקע בכף ידך, ואתה חש להוציא מיד הקיסם, שמא ישתהה ויעלה מורסה ומוגלה ותצבה היד ותכחיל ותהיה הרעלה, סכנה לכל החיים שלך עלי אדמות”.

“כבר יש היום תרופה של פניצילין”, אומר רימון. וממשיך-מחרה אחר רעיונו של חיים, “בעוד אשר השקר חלק כקטיפה ומלטף כף ידך כמרוח בשמן, וסר מעליך ואינו מכאיב לך, לא לבשר ולא לרוח ונשכח מלב ונותר רק טעם של רוך וגיפוף נלבב. ובכל זאת מתעב אני כל שקר”.

“הוא אשר אמרתי. אלא שחייב אדם לדבר אמת בזהירות. כדרך שאמרתי שמחזיק עץ בלתי מהוקצע, בזהירות, נוגע ואינו נוגע, ואין הוא חובט בו חבטה עזה. והוא רואה מה שרואה ונוטל מה שנוטל והופך בול עץ שבידו למועיל, למטה להישען עליו, למעדר לעדור בו, למכוש לסקל בו אבנים מאדמתו”.

אך סיים חיים יחד, חש ראובן רימון לחזור לענין שלו:

“כשנגיע לצפת, מיד נטלפן אל צור”.

“אף לזאת, יודע אני, אין כל טעם”, אומר חיים יחד, ומשנה מהצעה שלו, “כי יודע אני שלעולם גדליה צור איננו בביתו. כי סוניה שלו, משיבה מיד ‘איננו’, או שהוא נוסע לישיבות, או שנוסע לחוץ-לארץ, או שמנגן בכינור מן-השמיעה ואסור להטרידו ממוסיקה שלו, או שישן שנתו. ואם אין סוניה בבית משיבה כך מלכה אחותה, היא מליה, אשר למדה כל התורה בעל-פה ואומרת מיד: ‘מר צור איננו’, או ‘מר צור עסוק’, ואפילו איננה מביעה צער כנהוג וכיאות. שאינה אומרת: ‘אני מצטערת אבל — — וכו’ '. אולם כשאני אומר: מי זאת, מליה? או: מי זאת סוניה? מיד משנה נעימתה ושואלת בסקרנות נבוכה ורבת-ציפיה ‘מי מדבר?’ בקול רך ומרוכך יותר, ואני משיב: מדבר חיים, ולא סתם חיים, אלא חיימ’ל יחד, והיא, תהא זו סוניה או מליה אחותה, היינו הך, פורצת בצחוק-רם, ומיד משיבה: ‘אתה? חיימק’ה יחד?’ כאילו הייתי תינוק בן-יומו ולא שנינו היינו לפני שנים רבות בגדוד-העבודה. ומוסיפה: ‘אז למה אתה שותק?’ ואני אומר: ‘אני שותק? הלא אני צועק’. וכבר היא מפטפטת בלי חשך ומעלה זכרונות מפוסטה-מעופפת מלפני ארבעים שנה, שכאילו כתבתי לה פתקה משונה, ואני איני זוכר מאומה. ואנוכי איני מגיע כלל לגדליה צור. לבסוף היא אומרת בקול חנוק מצחוק: ‘להגיד לך האמת, היכן גדליה? גדליה מנגן בכינור שלו לפי-השמיעה ‘מנגינה יהודית’ לאַחרוֹן, כלומר לא אחרונה, אלא שמו של מלחין היא אחרון. הנה, תקשיב. הרי אתה יודע שמעולם לא למד לנגן ואינו יודע צורת תו, אלא מנגן כשאר יהודים חובבי-נגינה לפי השמיעה בלבד, כי טוען שיש לו שמיעה אבסול-י-ו-ט-ית. וכבר הוא בוש בפני נכד שלו, יוסי, המנגן אף הוא, אולם לא לפי-השמיעה. אינך שומע כעת צלילים של ‘שרל’ה’ שמשמיע גדליה מן הטרקלין? יש לנו שם ספת-פינה מודרנית והוא ניצב בתווך כוירטואוז, תאר לך’. ובאמת”, אומר חיים יחד, “אני שומע משהו כעין צליל של יבבה יהודית עולה מן השפופרת, ואין לי עוד ברירה אלא לברכה לשלום ולהגיד לה ‘שלום עליך וכל טוב’ ולהניח השפופרת מידי. כי אני כבר בטוח, שלא תקרא לגדליה”.

“אבל סוניה הרי נסעה לשווייצריה”, כבר מכיר ראובן הליכות בית-צור.

“סוניה או מליה היינו הך, שתיהן אחיות ממש תאומות לאותו הדבר ולאותה גירסה. וכזה הוא כבר סגנון בית צור”.

“נבקש את הבת לטלפון”, מציע רימון מוצא.

“זו, הרי היא בחודש הרביעי ובודאי תהיה שכובה במיטה. ואתה תיאלץ לספר את כל סיפורך למליה ובפרטי פרטים, כי היא תהיה שואלת שאלות לרוב, עד שתסכים לשאול שאלה את הבת נורית”.

“אבל רק הבת יודעת”.

“באמת רק הבת יודעת, אבל רבים צינורות בבית צור שדרכם אתה עובר. כי היום בישראל אינך פונה אל אדם במישרין, אלא אם חיים יחד שמו או גניה יחד-גנני שמה. אל אחרים אתה מצוּוה היום ללכת סחור-סחור, לעבור מיני דרכים ועיקולים ומכתבות ומזכירוֹת, ושארות-בשר ומזכירים-של-מזכירים, שהם כבר מנהלי-מזכירוּת, וטלפונים-פנימיים, וטלפונים-חיצוניים ומיני קווים של פנים ושל חוץ, אכסצ’יינג' בלעז, עד שאתה מגיע אל האיש ואז אומר לך קול דק מן הדק שהאיש טרוד ‘בישיבה חשובה’, קול של דיסקנט שמח לאידך”, מסביר חיים במשקע מריר על דפנות הלב.

“אמת ויציב”.

“ולאחר מכן שואלים אותך: מה הענין?” ממשיך חיים.

“ואתה מוכרח לספר סיפורך, אחרת לא תגיע אל האיש לעולם”, מסייע בידו רימון.

“כמובן”.

“כך, בדיוק, אבל ענין שלי, ענין-שבלב הוא ואיני יכול לעמוד ולספר בו עם כל אחד ועם כל מיני בני-אדם”.

“כמובן שלא”, מסכים חיים, “ואפילו אינך יודע היום בישראל היכן גר חברך ועמיתך מגדוד-העבודה ומן הגולה. טול, למשל, צור זה, שהיה מתגורר פעם בבית-ערבי שעל גבול העיר הערבית השכנה. לאחר מכן עקר ודר בשכונת-גנים קטנה על אדמת קרן-האומה. אחר-כן עבר לשׂדרה שכולה עצים וערוגות-פרחים ולבית-דירות גדול. ומיד עקר ועבר עוד יותר צפונה לחוילה דו-קומתית מתנוססת מעל מסד של מיני אבני-צבעונין ושער כניסה אל חצר סגורה על מסגר. וגרמים של מעלות שונים לחוילה כלפי פנים, המובילים אל דיוטה ב' ואל דיוטה ג' קטנה, היא דיוטת-גג לצורך של אמבטיית-שמש”.

“אני מכיר את הבתים האלה”, מעיר רימון כלאחר-יד.

וחיים יחד ממשיך והולך: “לאחר שקיבל צור בעברו לחוילה כל מיני מנחות ותשורות של שטיחים ואגרטלי-גביש ותמונות של אמנות ומגשים של כסף ומפות רקומות עבודת-יד וכל אותם דורונות שמגישים מוסדות וידידים לאדם מישראל הנכנס לדור בבית חדש, עמד ועקר משם לעיבורה של עיר, לשכונה של פרחים וירק ולחוילה שהתגורר בה פעם קונסול של מדינה זרה. ורכש צור אותה חוילה על כל אבזריה ורהיטי-סגנון שלה ושאר כליה שהובאו כולם מחוץ לארץ, ככתוב במודעות של עתון המספרות במטלטלים יקרים העומדים למכירה של הזדמנות, כי קונסול נכרי גמר שרותו בארץ ויוצא מכאן ואין לו עוד חפץ בכל אלה. מיד נחפזים ובאים שוב מכרים ומיודעים ומוסדות ומעניקים לבית חדש של צור אגרטלי-גביש ותמונות-של-שמן וקערות של בדיל ונחושת קלל, ומפות ומפיות של מעשי-ריקום מלאכת-יד לתפארת, ושטיחים ומרבדים ואפילו פסלי נוי. עד שאין בית-צור, אשר נחל מקונסול נכרי כל מיני כלי-יקר וגביש, יכול להכיל ולהכניס כל הכבודה, לאחר שיש לו כבר כבודתו של קונסול נכרי, והרי הוא מצניע הכל בדיוטה של גג, היא דיוטת-שמש, שנועדה בעיקר לירחי החורף ושם היא מוצגת לראווה לבני-הבית בלבד ומשמשת מעין מזווה של מתנות לבית-צור, שיחלק מהן למכרים ולמיודעים ולידידים החוזרים ועוקרים אף הם בבוא זמנם ושעתם מדירות לדירות ולבתים ולחוילות. אולם חייב בית צור להישמר ולהיזהר ולזכור בדיוק מי נתן ומה נתן, כדי שלא להחזיר דורון לנותנו ותשורה לנותנתה, ואנה הם באים. וסוניה יודעת, סמוך עליה, שהיא יודעת בדיוק, מי נתן ומה נתן ובכמה עלתה התשורה ומה שוויה והיכן אפשר להחליף דבר במשנהו, ומחליפה, אפילו אם בהפסד מה. הדברים אמורים בכל ותיק בעמיו מלבדי ומלבד גניה, שאנו מתגוררים בבית קטן משלנו זה עשרים שנה ויותר ואיננו עוקרים ועוברים וממילא אין אנו מקבלים תשורות, אלא נותנים דורונות לאחרים”.

מרוב תשורות שבפי חיים מסתחרר ראשו של ראובן עליו ועל כתפיו שמעולם לא העמיק בחקר פרשה זו, אף כי גם הוא כל ימיו נותן ואיננו מקבל. כי חדרו החדש במה נחשב הוא, הרי איננו דירה מהודרת. ואינו עורך חתונה ולא יום-הולדת, לא יובל ולא בר-מצוה ולא חנוכת בית.

אבל בינתיים רואה רימון בעין שבנסיעה הם הולכים ומתרחקים מצור, ורחוקים כבר אף מנושא על צור, ומושך לנושא שהוא עיקר:

“הבת, הבת נורית, יש לשאול פיה”.

“אה, כן, הבת נורית, בחורה טובה. היא הלכה לנח”ל ולאחר מכן נישאה שם למדריך שלה, הוא רענן, ונשארה בקיבוץ-של-ספר ונשתקעה בו. בחורה כארז. כאלה אני אוהב", וחיים לטעמו ולתומו.

“תטלפן מצפת אל הבת נורית ותשאל, דרך אגב, כלומר תגיד שאתה חפץ לדבר עמה ויניחו לך, תגיד, בענין-ישובי חשוב, בענין קיבוץ-ספר שלה”.

“זה אסור. היא תתבהל ותחשוש פן קרה משהו למשק שלה או לבחור שלה רענן, שגם הוא בחור טוב, בחור כארז. הרי שמעת שנורית בחודש הרביעי, כלומר ‘נכנסה להריון’, לא שמעת? מוטב שנטלפן אל מליה דודתה וזו כבר תוציא מפיה כל הנחוץ לנו”.

בינתיים נוסעים ונוסעים ומגיעים למקום של ישוב ורואים טלפון. מיד מתרעשים שניהם וראובן קורא בבהלה:

“רוץ וצלצל אל צור, כלומר למליה, אינני זז מכאן עד שאתה מצלצל!”

ושניהם חשים אל הטלפון, חיים יחד בלית-ברירה, וראובן רימון בברירה-של-לב. ופתאום פורץ חיים בצחוק ואומר:

“חושם שכמותך! הרי האב ובתו עדיין לא הגיעו לחוילת-קונסול-נכרי שלהם, כלומר הביתה ועדיין עושים בדרך. ומנַין למליה לדעת בלי נורית מי היא רגינה ומה מוצאה?”

“נכון!” נבוך רימון ובוש בבהילותו, “באמת איני יודע מה היה לי, כי אף פעם לא הייתי בהול כל-כך כמו עתה, אחר ימים של מלחמה, מלחמת קוממיות. שאני תמיד חושש שאיני מספיק לעשות לי ולביתי, ומיד בא סיבוב-שני ומגייסני מחדש וכבר איני יודע אם אני חוזר”.

“חוזר, חוזר, מובן שחוזר בשלום”, מבטיח לו חיים יחד, “חוזר פעם, חוזר פעמיים”.

“דווקא איני בטוח”, משיב רימון, “חוזר פעם מפצע של מה-בכך, אולם אינו חוזר מפצע של ממש או מכדור שאינו כדור אלא פגז או קלע ממקלע או כיוצא בהם”.

“חוזר, חוזר”, אומר חיים, “כמובן, יש שאין אדם חוזר ואפילו מתאונה שברחוב או מפגיעה של מסתננים. אבל חייב אדם לחשוב תמיד שחוזר. ואז אפילו אינו חוזר, אינו יודע עד רגע אחרון שאינו חוזר”.

“בכל זאת”, מסביר רימון, "אני כבר בהול לעשות לביתי. כבר אני רוצה אפילו ביורש-עצר, או כמו שהיו אומרים שם בעיירתי הקטנה ב’קדיש' ".

“הרי אתה מדבר כיצור-גלותי לכל דבר”, מעמיד חיים פנים נוזפות.

מיד מתבייש רימון בעצמו, שנזכר שאין “קדיש” לחיים יחד ולגניה ושכלל לא מן הנימוס לדבר בבנים כשאלה חשוכי-בנים המה. ורוצה לעבור מענין לענין ואומר:

“אולי אנו מטלפנים אל מליה אחותה של סוניה, כי אולי שוחחה פעם עם נורית או ביקרה בקיבוץ-ספר שלה ויודעת מי היא רגינה, כי דרכן של נשים ונערות לשוחח בנשים ובנערות אחרות?”

“אולי?”

“אולי יודעת מליה שיש לנורית חברה ששמה רגינה, שיושבת בקיבוץ עמה?”

“רגינה, חברה שלה, של נורית?” משתומם חיים יחד וכבר כמו אין הוא עצמו מדבר מתוך גרונו אלא אחר, "כסבור אתה שנערה בת הארץ, צברית, מתרועעת עם, עם, עם — — " ומיד יודע שסרח וחש ועוצר בלשונו, כי ברי לו שאינו מדבר עוד דברים של טעם.

ושניהם, חיים וראובן, שותקים כבר שתיקה קשה, זרה, כלל וכלל לא ישראלית ולא ישובית-ותיקה ומעיקים זה על זה ונוסעים ללא פיזום וללא בידוח-הדעת וללא שיחה של טעם, וחיים יחד יודע שחייב לומר דברי-התנצלות וצער על שחטא, אם לא בדיבור הרי בתחילה-של דיבור או במחשבת-דיבור וברמזי מלים ובכוונה של פגיעה וגנאי, כאילו גינה ברמז בלבד מחציתה של אומה, ישראל-שניה כינויה, היושבת כאן בארץ וכמו אסורה במגע.

אותה שעה הודה חיים יחד בלבו שדבקה בוֹ המארה, שאף הוא אינו נקי משמץ של יוהרה, כי יכול להעלות על פתחי פיו לזות-שפתים ולהלבין פני חברו ולפגוע בו במשאת-נפשו שלו.

פרק שלושים וששה

וכבר היו פניו של חיים יחד סמוקים כמו מחמת בושה. לאמיתו של דבר אין פניו של חיים יחד מעלים עוד סומק, שכן כבר שזופים הם בקיץ ובחורף, שיזוף של קבע וחרושים קמטים וקמטוטים מכחילים פה ושם. וסומק שמעלים מחמת בושה אינו סומק כלל, אלא מין ארגמניות חכלילית-תכולה, האומרת מוסר-כליות יותר מאשר בושה, ואומרת צער יותר מאשר מבוכה. ויותר תרעומת שיש בלבו של אדם על עצמו על שסרח, מאשר טינה שיש לו לאדם על עצמו על שנכשל בלשונו, כשלון, מה שקוראים היום, מחפיר.

החרפה כבר אינה חרפה אלא מעין מפלה ותבוסה, ולא דבר הינגפו של אדם יחיד מישראל אלא כמו כשלונה של אומה שלמה של ישראל, שאינה יודעת לעמוד על משמר כבודה של כל עדה ועל משמר כבודו של כל אדם ואדם בישראל. כהנה וכהנה בלבו של חיים יחד מחמת כלימה ובושת-פנים.

ואם זו אמירה-של-כלום מבישה הנפלטת מפיו של אדם כחיים יחד, הרי כמוה ככשלון-חברתי גדול ביותר, דווקא מכיון שעסקינן בפליטת-פה, בליטה זעירה של חטוטרת גדולה שדבקה אפילו בטובים ובישרים ובהגונים שבבני-אדם, שלשון שלהם מגלה שאינם נקיים מעוון, ואפילו אין הוא עוון של מעשה, אלא עוונה של לשון בלבד. כי הלשון מצוּוה לטהר עצמה מכל שמצה ומכל לזות-שפתיים, שיש בה כדי להצמית רגש שבלב, בלבו של השומע, ואם לא בלבו של ראובן רימון.

וחיים יחד יודע ומהרהר בכל הדברים הללו, בזו החטוטרת, ובזו המארה שדבקה אף בו, ויודע שזה מכבר לא בוש בושה כגון זו, זה מכבר לא ייסרוהו כליותיו כמוסר-כליות שלו עתה במעמדו של ראובן, בעוד הוא ישוב יחד עמו במכונית שלו בדרכם אל העיר צפת. אם יספר לגניה מה שאמר, בודאי שלא תתפאר בו בלבה ולא תשתבח בדבריו ורשאית לומר לו שהיא נפרקה זה מכבר מכל אותם הבדלים כביכול, כי רואה לנגד עיניה בני עדות שונות וכולם שווים לגבי דידה. אבל הוא, תאמר, טמונים בו גרעינים משכבר הימים או נטמנו בו גרעינים של היום, שחייב לסלקם מתוכו ולפנותם מפנימיות שלו כדי שלא יוסיף ולא ישגה עוד בלשונו, והעיקר, בלבו פנימה. וכדי שאיש לא יעלה על הדעת, שאמנם הרהורים שלו מוצאים להם מפלט ופליטה דרך פיו ולא ידעו שחוזר על דברי הרבים.

וכך היו נוסעים שניהם במכונית. חיים יחד מוליך עמו פרצוף של אדם שעבר עברה חמורה. ופני רימון צהובות כמי שלא יצא מפתח ביתו זה ימים רבים, והיה סובא וזולל לימונים בלבד, כי מאז ומתמיד הוא מצהיב, כאשר יש חרטה בלבו. שאר מיני תחושות מעלות חיוורון בפניו. עכשיו חרטה זו על שפתח פיו והשׂיח לבו לפני חיים יחד וצער על שפתח ודיבר לפניו בנערה שלו, ואותה הטחה כלפי פנים של “מדוע לא שמת מחסום לפיך?” מעלות צהיבות אפילה בפניו, שכבר הולכת ומשחימה ועוד מעט נכמשת לגמרי במין כמישה מבפנים שמגעת וניבטת לחוץ, בדומה לאבטיח-זהוב, הוא המלוֹן, שתוכו עבש וחום וחוץ שלו עדיין זהבובי-קורן.

וככל שהלכה והשחימה צהיבותו של רימון הלכה ונתרווחה ונתאפרה חכליליותו של חיים יחד, כי ידע מה חושב עליו בלבו עמיתו וחברו ראובן רימון. בודאי סבור: חיים יחד מדבר גבוהה גבוהה ונמלצה על מיזוג-גלויות, ממש דברים כדרבונות, אולם משאין הוא מכוון את לבו ומדבר דיבור של סתם, אומר דברים אחרים, מהרהורי לב שלו, ולא הצהרה מן הפה ולחוץ.

אותה שעה כבר סובל ראובן רימון בסבלה של רגינה, שתהא נתקלת בימים עתידים, למן יום שתבוא בין הבריות, במחיצה זו של דעות ומושגים שיש לה לעדה אחת על חברתה. כי עדיין אין עדה בישראל מזוקקה מכגון דא ואינה יכולה לטהר עצמה לחלוטין מסיגים אלה.

רגע אין לו לרימון בלבו על חיים יחד, החושב כרבים אחרים, אם כי משנן ואומר שאינו כן, והוא משבח בכל לשון כל אותן עדות שאינן עדה שלו, בעוד אשר מבלי-משים פותח פיו לדבר בקלונן.

ודווקא מלה זו “קלון”, שהעלה על לבו ראובן רימון, נתחמקה ממחשבה של חיים יחד ולא היה יודע היכן מקומה ותימצא לו. כי כבר לא היה חש לא חרפה ולא מבוכה, ולא בושה ולא כלימה והיה תר אחר מלה אחרת, שלא יבור לאחרים אלא לו לעצמו, והיה מחפש אחר ביטוי כמו שודאי תהיה גניה אומרת לו, “שהעטה — — על עצמו ועליה”, ולא היה מוצא המלה הנכונה. מפני שהיתה המלה משמשת אותו רגע לפני רימון ואינה יכולה להתפנות אל חיים יחד, שאולי סוברת שלאמיתו של דבר אין חיים חפץ בה.

אולם רימון סובר שהעטה חיים קלון על רגינה, אפילו יודע שמפריז במלה. אבל הוא שרוי ברצון ובתשוקה להפרזה שבחימה. כאילו היה חיים יחד אומר על רגינה שאינה חברה ראויה לנורית בת-הארץ. מדוע אינה חברה ראויה? הרי אינו מכיר אותה כלל, אלא מן השמועה בלבד? וכל שיודע עליה הוא ארץ מוצא שלה ושמה. משמע, שדי לו לותיק בישראל לדעת ארץ-מקור של אדם כדי לחרוץ משפט שראוי לקלון וראוי שילבינו פניו ואפילו בפני נפש החובבת אותו בכל מאדה. ואפילו איש כחיים יחד הוא הדובר. מדוע?

וחיים יחד שעדיין מלה זו לא נמצאה לו מגשש וחושב שהעטה, העטה, העטה משהו על עצמו, על גניה, ועל חטיבה שלמה של בני-אדם ותיקים בארץ כמוהו, שנסתאבו במקצת, ואפילו אלה אשר שמרו על טוהר-לבם ודרך צנועה שלהם בחיים, אף הם אינם נקיים מכמה מושגים מקובלים בקרב עדתם ועלולים להיכשל בפליטת-פה חמורה ולהעטות, להעטות — אה! לפתע באה המלה המפריזה ונתקננה גם אצלו, ולו מותר להפריז, באשר הוא, חיים בעצמו בעל-הדין — להעטות קלון. זה הוא זה, מחליט חיים יחד. בראשית דברים שלי, בראשית משפט שלי, שלא הגיע לכלל סיום, אבל העיד על מחשבה ועל כוונה, העטיתי קלון על ישוב ותיק כולו, ומעיקר לא על הנערה שנתכוונתי אליה. והיתה משמשת המלה קלון לפני חיים ולפני רימון בדרכים שונות. שרימון סובר, העטה קלון על נערה ועדה שלה. וחיים, סובר שהעטה קלון על דור ותיקים שלו בארץ.

אותה שעה מושג זה “העטה קלון” עושה שמות בנפשו של ראובן, ומוטעם לו הרבה יותר “להעטות”. להעטות קלון, משמעו לכסות בקלון, כלומר עוטה ונפרש עליה קלון. עוטה כהינומה של חופה, שמיד אחר חופתה כבר עוטה קלון אצל מיודעיו ורעיו שהוא מכבד ואוהב אותם בלבו, כגון זה חיים יחד. והם עושים לה מיד בדברים שלהם “שׂלמה-של-קלון” שהיא לובשת וזו עוטרת אותה כעטרה, סביב סביב והיא מסתבכת בה כבתוך צעיף ואינה יכולה להשתחרר עוד מלזות-שפתיים.

אילו יכול רימון, היה מטיל עצמו ממכונית של זה ואינו רוצה עוד לראות, לדעת ולשמוע דבר. אולם דווקא באותה שעה נשרעו ממש מתחתיהם, דחוק עד חוט-השערה מאצלם, גאיות עמוקים מאד, שמעליהם עוברת המכונית בדרכה לעיר שבראש ההר. וממש מתחת לשיפולי הכביש נבלע ויורד כל אותו עמק של חלל, ומוטב שלא יטיל עצמו שמה אדם המחפש אחר נערה, כי לא יראנה עוד לעולם.

כיון שכך, נשאר רימון במכונית. וראה זה פלא, מה כוחו של גיא! גיא מזה ותבנית הר הנושא עיר על פסגתו מזה, שרואים רק בתחתית שלו ממכונית ויודעים שנושא העיר עליו. וכמו משכיח הגיא צערו של אדם-על-אדם ושוב לא היו שניהם מתרעמים אלא מצטערים זה על זה. וגיא בנוֹי שלו כמו בולע כל שנאמר ולא נאמר. ונותרים נשימה כבדה של מכונית, מתנשפת ועולה במעלה ההר, ורגשה של מכונה מצטרפת לרגשת-לב של בני-אדם כל אימת שהם עולים אל עיר זו בפיתולים צרים מן הצר הסובבים את ההר סביב ומנשאים עצמם בכוח מכונה שלהם מפיתול לפיתול, כדי להגיע אל פסגה של הדר, לא “הדר” שם-של-שכונה, אלא הדר של ממש, עטרת תפארת למקום. וזה כוחו של גיא, וזה כוחו של הר לגבי אדם כרימון, ומוציאים מלבו ומוחו כל אותה לענה של לזות-שפתיים שנמסכה לתוכם ומניחים במקומה יראה סתומה בפני מה שרואה בעיניו לעתים מזומנות בלבד, בעתות של חג-של-נפש בלבד. ורואה עתה מה שרואה לא לצורך לחימה ולא לצורך מארב, ולא לצורך בריחה מרדיפה או מאש, ולא לצורך פשיטה ולא לצורך דילוג-של-אימונים וקפיצה-של-הדרכה, או מחבוא של ימי-קרבות, או חניה של כיתה, או לצורך סיקור שבמשקפת או יציאה של גישוש וגיחה-של-בילוש, אלא רואות עיניו ונהנות ממראה-פלאים, מפגישת-ארעי מבורכת שבין אדם לגיא-ולהר.

אף-על-פי-כן עדיין ראובן וחיים ניצבים, אף שיושבים, כמו משני צדי מטבע. זה מייצג הצד האחד וזה כאילו כבר מייצג הצד השני וכמו עבר לצד של עלמתו שלו. וחיים יחד כבר מצוּוה לנהוג זהירות בלשונו, פן ייכשל בדבריו בפני רימון שכבר יש לו אחיזה גדולה בצד השני של מטבע, בישראל-שניה. וזהירות זו שכבר חייב חיים יחד לנהוג בראובן רימון, בן-עדה שלו ובן-חברה שלו, אם גם לא בן דור שלו, מעידה על רימון שכבר עבר מהלך רב, וכי רגש אשר נולד בלבו העבירו כמו בלי-דעת ובלי כוונה-תחילה, אלא בכוונת-הלב בלבד, אל מעבר מזה של מחיצה, לעברה של רגינה ובני עדה שלה.

וברי לו לרימון, שלא היו עומדים לו כל חישובים או חישבונות או חידודי-מוח לעבור תהום פעורה שבין עדות בישראל, אילולא עמד לו לבו, שהעבירו במחי-יד, כעל דוברה המהלכת בין שפה לשפה.

כך רואה ראובן רימון את עצמו ואת חיים יחד במדורי מדינה הקרויה ישראל שיש בה חיים מחיים שונים, שעדיין לא זכו למיזוג ולהשלמה, ולגומלין ולחיבה ולהבנה אהדדי ועדיין שרויים בפירוד הגוף ובעיקר בפירוד הלב.

ואידך, חיים יחד, יודע אף הוא שכבר חייב לנהוג זהירות יתירה בחברו ועמיתו ראובן רימון, שמא יפגום, ונשמר שלא לפגוע “ברגשותיו” של זה אשר נהו ועברו אל מעֵבר, למעֵבר תחום חברה-שלהם משותפת שבעיר-מגוריהם. כי לו, לחיים ולגניה, המעבר אל מעבר-לתחום הוא בבחינת עיסוק, חובבות, ענין-משלהם לאחר תום מלאכת-יומם, אבל לא חברה-משלהם. בעוד אשר ראובן צעד והלך כדרך שהם לא שיטטו עצמם מעולם. הוא הביא עצמו אל מעבר לתחום חברה שלו, ובלי להסיג-גבולו של איש, קנה לו שם אחיזה שבלב, כי אחיזה מועטת שבגוף כבר היתה לו בפרבר-מגורים שלו שדרים בו יחדיו יהודים ממזרח וממערב וממזרח-של-מערב וממערב-של-מזרח, ובעלי-מלאכה וסוחרים זעירים ורוכלים ועמלי-כפיים צנועים ונשים חסודות ונערות בשלות בעלומי-מזרח נשיים ביכוריים משלהן, ועגונות מכלות שם ימיהן לריק לבין גוילי-תורה ואותיות שהן אינן מבינות בהם דבר ושעיינו בהן אישים-אלופים שלהן שנעלמו עקבותיהם בשואה, ופשוטי-עם ברי-לב שכל חייה בצניעוּת ובעניווּת ואינם מבקשים מאומה אלא ישועה ותקוה לכלל ישראל לעתיד לבוא.

ונתרווחה המכונית, מכוניתו של חיים יחד, עד שמכילה את מדינת ישראל כולה. ושני תחומים לה: ישראל-ראשונה של חיים יחד וישראל-שניה של רגינה. וישראל-משותפת מין ישראל-כלאיים מבריחה מזה ומזה, זו של רימון שכבר היה מעכל ומגבש בנפשו שלו ישראל-אחידה, בלי-דעת ומבלי כוון-דבר ובלי רצות דבר, אלא בצו רגשת-לב שלו בלבד.

בינתיים שניהם שותקים, וכמעט תם הפרק. זה מיצר וחושש להטיל דופי, שכבר נמצא טעם-לפגם במחשבה-של-דברים אם לא בדברים של ממש. וזה מיצר ושותק כאילו חולה בחולי-של-פירוד בין מחנות.

כיון שנתרחקו שנים זה מעל זה מהלך ת"ק פרסה, אם כי היו ישובים זה לצד זה, מיטלטלים גוף בגוף, היו מבקשים בכל זאת לחדש ניב אחר ולשון-דיבור אחרת, מין דיבור-עברי חדש שיהא מקשר ומאחד ביניהם מחדש והולם את שניהם והגיגים חדשים שלהם ואף הלך-רוח חדש שלהם, ניב חדש שיחזירם ממרחקים שנדדו אליהם, מירכתיים של השקפות, כמו דרכי-עולם שונות, ואין מקשר.

ועדיין אין הם נינוחים זה אצל זה ובדולים זה מזה. וכל זאת בשל רמז של מלה, בשל בדל של משפט בלבד, שחטא חיים יחד, בשמינית-של-כוונה והיה עדיין חותר ונאבק עם צלילה זו שצלל לשערים-של-טומאה, מחמת ששגג למצוא טעם לפגם בישראל שלמה, ישראל-שניה שמה.

לבסוף ראה חיים יחד, שאם לא יפתח הוא פיו לדבר ולומר דבר, לא יפתחו עוד זה עם זה בדברים לעולם, והוא עצמו לא ימצא לו עוד פתחון-פה. כי לא רימון חייב בדברים אלא הוא, הוא החוטא בפליטת-פה, הוא חיים יחד חייב לו דברי-צער וחרטה והתנצלות ובקשת-מחילה. בקיצור חיים יחד חייב לומר דבר!

אולם עדיין אינו אומר, כי אף-על-פי שחייה לומר, איננו יודע מה יאמר ומה ידבר, שימחל לו ראובן שגגתו. ולא ראובן רימון בלבד אלא שיהא מחוּל לו מעם כלל ישראל, שחטא כנגדו.

וחוכך חיים יחד לפתוח בדברים. אולם משפותח אומר מה שאומר.

פרק שלושים ושבעה

“אני”, פתח סוף סוף חיים יחד, “לא נתכוונתי לומר כל דבר רע”, ואומר מלים פשוטות. שכל בר-לבב אומר מלים פשוטות ולא מליצות, המוכנות עמו באמתחתו לכל צורך ושלא לצורך. כך אומר במלים פשוטות בשעה שניחם בלבו על מעשה שלו ומבקש מחילה, אפילו מחללו של אויר שקלט מה שקלט ברמז בלבד. כי אפילו חלל של מדינה-של-ישראל אסור לו שירח וישא רמז כגון זה.

וחיים יחד משתתק, כי עדיין ראובן שותק ואינו מסייע בידו, אחר נאזר ואומר: “היה בדעתי לומר ששתי הצעירות, הנערות נורית ורגינה, שייכות לגופי-נוער שונים לגרעיני-נוער בדולים. והלואי וכבר היו לאחדים, כמאמר הנביא. שכן האחת נורית הורתה-ולידתה בארץ, והשניה רגינה הורתה-ולידתה בגולה, וזה מקרוב עלתה ארצה”.

“אני מבין”, משיב ראובן רימון, ועדיין אין לבו לדיבור עם חיים יחד כדבר איש אל רעהו.

“לא עלתה על דעתי כלל וכלל לפגוע בכבודה של רגינה זו שלך”, אומר חיים יחד דברים יתרים שלא לצורך, וסובר לצורך, ואומר.

“כמובן”, אומר סוף סוף רימון דבר המסתבר כאילו הוא תחילתו של משפט של ממש, “מובן שלא נתכוונת לומר כל דבר רע, אלא הבעת בפיך דברים שמקובל לחשוב, אפילו אם אין נאמרים דברים של מחשבה כגון זו בקול רם”.

"אבל אפילו לחשוב כך חטא הוא. הוא אשר אמרתי, שמצויות בכל עדה ועדה נפשות – – "

מיד משסעו רימון כי רואה שחיים מניח עניווּת-נפש וגולש שוב למדרון של מליצות, כיון שהונח לו מעט ומדמה בלבו שזכה ונסלח לו.

“יקרות”, מסייע בידו ראובן רימון בגמר-של-מליצה.

“נכון”, אין חיים מבין שבן-שיחו מלגלג עליו ועדיין לא מחל לו כבודו וכבוד נערה שלו.

“נפשות יקרות עד מאד”, אומר חיים יחד כמקובל. ואולי באמת סובר יקר, כמובנו הפשוט? שואל עצמו רימון במחשבה שניה מתלווה.

“יש נפשות יקרות בעדה זו ויש נפשות יקרות בעדה זו ויש רעים וחטאים כאן וכאן וכולם שווים וטובים או רעים בעיני שמים, כראוי להם וכשיעור מעשיהם. אלא שאלה ואלה עדיין לא זכו למיזוג ולריעוּת ולראווה-של-יחד, כלומר להיראות יחדיו תואמים והולמים אלה את אלה, ולראיה כלפי פנים, כלומר שרואים זה ללבו של זה, ועדיין שרויים שני מחנות מזה ומזה”.

“כלל וכלל איני מחפש לי נפש יקרה”, פולט ראובן דברים של התגרות ותגר, שעדיין לא מחל לחיים יחד איוולתו, ועדיין לא סלח לו מליצתו.

“אדם אני של סתם”, אומר ראובן, “ומבקש אני נערה של סתם שלא ניקר אלא זה לזה בלבד”.

דווקא עכשיו כמו יצא ראובן מגדרו, משום שיצאו שניהם מכלל דומיה, ונקט נעימת-כיבושין.

“כמובן, כמובן”, אומר חיים יחד מלה של פיוס והוא תמים-דעים ומבקש שביל לאותה אחווה, בכפיפה של “שבת-אחים”, שהיתה שרויה ביניהם מקודם, שגלתה מהם, והיא מימי חלוציות ועליוֹת-ראשונות.

וראובן משגבר ואמר את שלו, נשתתק. ודברי-כיבושין לא אמר כלל. מי הוא שייסר בשבט פיו איש כחיים יחד?

שתיקה-בפתאום זו אחר שתיקה ממושכת שמלפני-כן מטילה מעמסה כבדה וחדשה על חיים יחד, שהיה מצפה לתוספת של דברי-כיבושין וירווח לו. והנה נסתתמו מעיינות של דברי-התרסה שבפי ראובן רימון, שמעיינות אלה שלו חרבים בלאו-הכי. ולבו של חיים יחד כבד עליו כפליים. כי שוב הוא חייב בדיבור. ומיד פותח במלים של קילוסין:

“מאז ומתמיד ידעתי, רימון, שאין אתה בחור רגיל, כלל וכלל לא בחור של סתם, כמו שאתה אומר. כי יש לך רעיונות משלך ודעות משלך וריגושים מריגושים שונים משלך, שלאו כל אדם זוכה בהם, אלא יחידי-סגולה בלבד”.

“חס ושלום!” מתבהל ראובן רימון. כי ככל אדם בר-לבב אינו יכול לעמוד בקילוסין בפניו ושלא בפניו. שבפניו, שומע במו אזניו ונכלם, ושלא בפניו ושמביאים לפניו, הוא מתרעש עוד יותר ששמעו הדברים כמה אזניים מלבד משמיע ושומע המביא הענין לפניו.

“פעם הייתי סבור”, ממשיך חיים יחד כדרך פסיכולוג-חובב, כפי שאמר על עצמו, היודע מה יש לומר, על דרך יודע-צדיק-נפש-בהמתו, “שאין הנאה גדולה לשומע מדברי שבח עליו אפילו סמויים וחבויים ומרומזים בלבד”. ומוסיף:

“הייתי סבור, רימון, שאתה בחור ככל הבחורים, קרוב אצל עצמו ואצל מלאכתו בלבד. שעבודה שלו נעשית בדייקנות ובנאמנות, מלאכה זכה וברה ואין בה דופי. כמעט מלאכת-מחשבת בפני עצמה, שזכו לה רק אומנים של ימי קדם או גיבורים באגדות משלנו ומשל העמים שהעלינו אנו והעלו הם למדרגה רמה. כך אצלנו וכך אצל אומות העולם. טול אצלנו את ר' יוחנן הסנדלר ור' יצחק נפח ול”ו צדיקים שעסקו במלאכות. כסבור הייתי, רימון הוא עלם המתרועע עם תלמידי-חכמים, בני-אדם המצויים אצל ספרים ומעשי-אמנות. ואף הוא עצמו, מנהגו עמו לעיין בספר ולהיות מצוי אצל ענייני אמנות ודעת. וכשהייתי סר אל לשכה שלך שליד בית-המלאכה ורואה ספריה של ספרות ישראלית של דור-התחיה ולאחריו ורואה העתק של צייר דגול על הקיר, מיד נחה דעתי ממך ואני אומר: טוב ויפה, איש בעל נשמה ונפש נאה לפני", מפסיק חיים, ואומר, “אולם זאת ולא עוד. ותו לא. כי רבים כמותו בחורים בישראל המעיינים בכתובים ונהנים ממעשה אמנות, ישרים וברים בלב ונפש”.

ומשתתק חיים יחד כדי להניח לדברים שהוא משמיע בפיו לרדת לעומקם של צינורות-שמע של רימון שיהיו מוליכים אותם הדברים פנימה, אל נפש האיש המטה אוזן להם. ומיד ממשיך ואומר:

“אולם עומד אני ורואה בך היום שחל בך שינוי מאז ימים של התנדבות וגיוס ומעשה רב של הכלל. כי לפני-כן דומני לא נשאת נפשך למאומה, אלא למה שמצוי בד' אמות שלך ומארבעת עברים של תחום שלך, כלומר תחום-גיאוגרפי אקלימי-ישובי-פרטי שלך. אינני בטוח אם דברי מובנים, כי אני חושב ואומר ואיני יודע אם הדברים מסתברים מאליהם?”

“מובנים, מובנים”, מעודד אותו ראובן, כי כבר נתגנב יצר של סקרנות אל לבו ורוצה מאד לדעת מה ישמיענו זה, והיה תמיה עליו שעמד על ענין מן העניינים שלו, של ראובן, שהוא סבור שטבועים בנפשו פנימה ואין לאיש דריסת-עין בם.

“ראיתי שסטית מדרך-המלך של הרבים, והרי אתה מתווה לך שביל משלך. לא ברשות-היחיד שלך אלא דווקא ברשות הרבים. כי יצאת מד' אמות שלך, לעשות דרכך בערוץ משלך. וכבר אתה חייב לסקל הדרך, שרגל אדם תוכל להלך בה ולפנות הדרדרים, הקוצים והחרולים הגדלים שם פרא, לעדור בין טרשיה, שנתאבנה אדמה זו בשממת מאות בשנים”.

הבין ראובן למה נתכוונו דברי חברו, המדבר בלשון דוגמה ומשל, מעין “דרוש” חדש וישראלי על דרך מגידים של אבות-אבותיו בגולה. אך הוא, ראובן עצמו, דומם ואינו אומר עדיין, אם נאמנו דברי בן-שיחו אם לאו.

“אתה, רימון, בחור קשה-עורף אתה”, ממשיך חיים יחד בשלו, אבל ברוח אחרת, “ובדואי שתשיג משאלה שלך. בטוחני בך שתשיג. והלואי שתצליח שקרן-זוית זו שלך שברשות הרבים בישראל תהיה למופת לאחרים ולטובים כמוך”.

הפעם נאמנו דברי חיים יחד על ראובן, שראה בו שכבר סילק מדרך-דיבורו מליצות ודיבורים נדושים המהלכים היום בראש כל-חוצות בישראל. ואם כי העתיק עליו דברי שבח רבים, והוא לא חשב עצמו ראוי להם, ראה חיים עיקרו של דבר והבין לריעו של ראובן, שהיתה עמו רוח אחרת, ואין ראובן עצמו יודע בדיוק מאימתי, אם מימים של עליה ב' ואם מימים של עמדות שלפני-קום-המדינה ואם מימים של מלחמת-הקוממיות, ואם מימים של ל"ה שלפניה, ועציון ורמת-רחל ועיר-עתיקה, ושמא מימים של שכיבה ממושכת במיטה של בית-חולים שלאחר פצע-של-שגגה.

משום שכל אותם המאורעות חברו יחדיו על ראובן, או באו עליו ברצוף בזה אחר זה. ואינו יודע עוד אם תכלית מעשיו היום ראשיתה בשואה, במשפחה שנכחדה, בפליטה-מצער באירופה או בתקופה של ישראל. וכבר תכלית משוזרת עמו ואינו חוקר לראשיתה. ועד מהרה מתגברת על רימון עניוות ונמיכות-רוח שבטבעו והוא אומר:

“איני מבקש כלל להיות למופת לאחרים. מי אני שאהיה למופת לרבים ולטובים ממני? אני עושה לעצמי ולביתי מטעמים אישיים משלי, משל עצמי ולא מטעמי ציונות, אותו מושג שמובן שלו נסתאב כביכול היום בפי כל ואיני עושה מטעמי לאומיות ומדיניות-של-מיזוג-גלויות כביכול, מין מיזוג-גלויות-לאומי-לישראל, אם אפשר לומר כן, אלא מטעמים שבלב. אני הריני אדם לעצמי. ‘איש לאוהליך ישראל’, ואף אני לאוהלי. הרי שכנתי שנה תמימה באוהלי צה”ל, ובודאי צפוי לי שעוד אשוב ואשכון באוהלים של צה“ל, לא בימי מילואים בלבד, אלא אף בימי סיבוב-שני, ובינתיים, עד שאני נדרש שנית לאוהלי צה”ל ולקסרקטין-של-סרדיוטות, שזה מזכיר את יוספוס פלביוס שמשלנו, כמובן, הריני עדיין אדם לעצמי, בד' אמות שלי, הרשאי לעשות בחייו כרצונו, חוץ מלאבדם, כמובן, שאסור לי לפי ששייכים הם לכיתה זו של פלוגה זו של גדוד זה ושל חטיבה זו וזו בחיל זה וזה שאין מפרשים בשמותיהם מטעמים מובנים. והריני מיספר כך וכך. אולם לדבר אחד לא גויסתי בכוחה של רשות, לא גויסתי בכוח של רשות למבצע של מיזוג-גלויות אלא בכוח עצמי בלבד, והנני מתנדב לכך ברצון-לבי".

“בראַבוֹ! אני מבין, כך אני מבין! כמובן, כמובן”, מסיע חיים יחד מכונית שלו בפיתולי ההר ומתקשה בדיבור מחמת הזהירות. ודומה שמאֵט במהירות לא מפני הזהירות בלבד וגורר כלי-רכב שלו עקב בצד אגודל, לא רק מחמת דאגנות לשלומה של עליה בהר, אלא משום שרוצה לצאת בכבוד מכל אותו ענין שנתעכר עליו בשיחה עם רימון ואשר עכשיו דומה שכבר היא מתנהלת והולכת למישרין. ולבסוף אומר:

“כמובן, אדם קרוב קודם כל אצל עצמו”, והוא כמסנן דבריו מבין שיניו משום קשי השיחה, בהיות כל מעייניו במכונית שלו שהוא מוליכה בפיתולי-הר, “אמ-נ-ם קרוב אצל עצמו, אולם בהמשך דרכו רואה, שכיון שעשה מעשה טוב, עשה בעת ובעונה אחת אף טובה לכלל כולו”, מסיים בכי טוב משפט ממושך שלו.

“דווקא אין אני עסקן-ציבורי מטבעי, ביחוד אינני עסקן בעניינים שברגש”, מטיח לעומתו ראובן רימון חבטה אחת אפיים בנהמת רוחו, כי משום-מה הוא מרגיש עכשיו תשוקה עזה להלום באיש-שיחו המשתתק כעת מעצמת המאמץ שעושה להעלות מכונית שלו בהר הגבוה. ולכן אין חיים יכול לומר עוד דבר מלבד: “כ-מ-ו-ב-ן, כמו- -בן”, ותו לא.

אולם משמתרגל חיים למאמץ של עליה בהר ואף דומה שכבר הולך ומגיע אל הפסגה ובא למין אזור של ביניים שבין צפת העיר לבין ההר הנישא מעליה, הוא הר כנען, או זוג הרי-הכנען כפי שמכנים אותם כאן, והוא נחפז ועושה דרכו במעלה הכנען-הגדול, אל בית נופש של גניה, מתאושש חיים ופותח שוב בדברים, כי בינתיים כבר נרגע ודבריו רווחים ומתרווחים מתוך הרחבת-הדעת, כמו נשכח כל אותו מיאוס שהעכיר-רוחם לפני-כן. ואומר חיים:

“כמובן, כמובן. כשנשאתי אני את גניה לאשה, היתה אף היא בת-גלות אחרת ומוצא אחר, כלומר משפחה שלה היגרה מליטא לפולין ונקראה בפולין הליטאית, ליטוויצ’קה. וכסבור הייתי שתי גלויות נכבדות בישראל מתמזגות. חשבתי ולא חשבתי. לאו דווקא חשבתי. כי צחקתי בלבי ליהודית מבדחת שבפיה, שאומרת לי שבת ‘סַבאֶס’. אצלנו היו אומרים: ליטאים ליטוואַקס, מסנגדים, כי אנו כמוכם, כמשפחה שלך, מחסידי הרבי מבּוּיאַנה, הוא הבּויאַנר רבי, ומתנגדים כלל וכלל אינם מחובבים עלינו. דומני שאמרת לי פעם, שאתה ממוצא של חסידי בויאנה כמונו, לא כן?”

“אמנם כן”, שמח רימון שהיטה חיים יחד אוזן לזכרונות שהעלה פעם אחת לפניו על ביתו, שם, “אבי-זקני היה מחסידי בויאנה”.

“זה הוא. רואה אתה שזכרתי שמשהו משותף לשנינו. וכיון שהמדובר היה בגניה, מעיקרא גיטל, היא גיטלה, כשמה בביתה שלה, שבאה עם משפחה שלה לשבת בפלך שלנו, שבפולין שעל גבול רוסיה, לסירוגין פולין ורוסיה, שעובר ומתחלף מיד אל יד, וידעתי שהיא יעודה לי, לכן לא שמתי לבי לדברים רבים ושונים המבדילים בינינו בלשון יהודית, כי לא עוברים ימים מרובים ואנו מדברים כבר עברית בינינו ועולים שנינו ארצה וארגון של יוצאי עירי הוא ארגון של יוצאי-עירה וארץ-מקור אחת לנו, וכלל וכלל לא חשובה כבר ארץ-מוצא כי ישראל אחת לנו”.

מיד חש חיים שנכשל שוב בלשונו ונוקש במאמר יחיד זה של “ישראל אחת לנו”.

“אומר אתה ישראל אחת?” אין ראובן מוחל לו שגגה שלו.

“גם אתה וגם נערה שלך יוצרים לכם ישראל-אחת משלכם כמונו, הוא אשר נתכוונתי לומר. ממש כשלנו, שלי ושל גניה”, ומפסיק, לשנס לשונו, ואומר, “כי הרי יהדות של ארץ-מקור של גניה, ליטא, יהדות וגולה חשובה היא. ויהדות של רגינה שלך, יהדות ספרד והמזרח, גדולה וחשובה לאין ערוך, שהעמידה לנו גדולים כיהודה הלוי וכרמב”ם ואבן גבירול ואבן עזרא ושבזי ומי לנו גדולים מהם?" כך נכנס חיים יחד שוב לשגרה של מליצה, כיון שיצא לדרך-המלך של השלמה ופיוס עם ראובן רימון. ומשבא השלום על שניהם, באה אף המליצה לעשות בהם שמות.

אולם עד מהרה רואה רימון שכל אותה שיחה מַלאָה אותו, וכיון שמצאו כביכול מוצא של כבוד אין את נפשו להמשיך עוד בדברים. ואז משתתקים שניהם ועולים במעלה של הכנען. עולים במעלה הר אחד ותוך כדי כך משתטח למרגלותיך אחיו-תאומו, הוא הכנען השני בשיפוליו של זה. זה בתוך זה וזה חבוק לזה, ושניהם כמו מתבטלים בפני כיפה של עצמון הרם וחייבים בכבודו. תלולית של הכנען משופעה כהלכה ואין עולים עוד בסיבובים אלא בעליה מרוּוחה, מדודה ושקולה, בתים מספר מזה, וכינרת רחוקה מעולפת ערפלים ודוק של חושך מרחוק, וגיא כדמות ערוץ עמוק מזה ומערכת שלמה של הרים ובקעות וגאיות ושיפולים רכים וחדים ועיוותים של הר וגיא מזה.

עיניו של ראובן רואות בגבורת הרים של ארצו אולם לבו דווי עליו שבעצם נכנס לעסק ביש. אינו מחפש אחר רגינה, אינו מוצא את הנערה והוא נוסע להנאתו בדרכי הארץ מבלה יומו בדברי הבאי בנסיעת-סרק, ונראים אפילו עצי זית מחוּבבים עליו הניצבים להם בדרכם כמו נדים לו ולמשוגתו, כאומרים: “מעשה של שטות אתה עושה”. וטרשים מרובים בדרכו ובישראל כולה אומרים: "לא כך מחפשים אחר נערה, שבטלים מעבודה ומרבים להג לצורך ושלא לצורך, ומשמשים בית-קיבול למלל של סרק ולפטפוטים של הבל שיש בהם פגיעה, ואפילו אין בהם פגיעה, ולקילוסין שיש בהם עלבון, ומתוך כך באים לידי מורת-הרוח ולטינה שבלב, לצער ולכלימה.

ועוד אומרים לו טרשים שבדרכו: “משמגיעים ופורטים ערכי-דברים כדי זוז, מגיעים עד פריטת חפץ-נפש לאגורה של חול, היא פרוטה של מדינת ישראל, אגורה עלובה של חולין, שאין בה כדי קניה של מה”.

ומיד ראובן מחליט בנפשו ואומר לחיים יחד:

“יודע אתה מה, חיים? מוטב שאני נושא רגלי מזה, יורד העירה ואינני מגיע כלל לפסגה של הר כנען. כי מה לי שם ומי לי שם. מוטב שארד העירה ואקפוץ לאוטובוס ראשון או למונית של שרות לילה, ואחזור מיד אל עירי ואל פרברי, אפילו בשעה של חצות לילה”.

“והחיפושים אחר הנערה?” נתמה חיים יחד.

“אי אפשי עוד בחיפושים”.

“באוטובוס של לילה! השתגעת! מה פתאום?” נדהם חיים יחד תדהמה גדולה, כי חושש ששוב עלב בו בראובן רימון. “כיצד אתה נוסע באוטובוס של ערב או לילה, והרי אירע מה שאירע לאוטובוס של לילה מכאן שפגעו בו מסתננים והרגו בנוסעיו. אין אני מניח לך. כבר אנו קרובים למחוז-חפצנו וכמעט הגענו לבית-נופש של גניה, וכבר כביש של הכנען אץ מתחת לרגלינו, כלומר מתחת לגלגלים של מכונית שלנו, ומיד ואנו נושמים אויר פסגות צח של צפת והרריה וצופים מכאן מגבוה, בכינרת חלוּמה וחוזים בקסמי צבעים שלה, כמובן בתנאי שיש אור של יום, ונושמים מלוא לוגמינו סמדר מחייה-נפשות שמגמיעים אותך בארץ הרים בלבד, וכבר מפזמים: ‘כינרת, כינרת, כינרת, את כינרת שלי, את כינרת שלי, ההיית אם חלמתי חלום’, וכבר אנו אומרים כלשון צברים: ‘לא ראיתי בחיים שלי מחזה פנטסטי מזה!’ שכך הם אומרים”.

“יודע אני שיש כאן מראות של נוי והדר”, מבטיחו רימון, “אלא שאינני יודע בשל מה ולמה נתעכרה עלי רוחי ואיני רוצה להביא עמי דווקא לצפת ולכנען נפש עכורה ונכאה שקועה בגיא-צלמוות של דכדוך ודאבה. מרגיש אני שעלי לשוב לבית-מלאכתי, כי שם מקומי. צריך לשוב ולעסוק בעיסוקים שלי ובמלאכה שלי, וימים יבואו ויביאו מה שיביאו או יבואו ולא יביאו. אינני בטלן-מומחה לישיבה בטל-מעבודה, כגון זו, אפילו שאני נתון כל הימים בתנועה מתמדת, מה שקורין בלעז ‘פּרפּטוּם מוֹבּילאֶ’, שאני נע וכל אשר בי נע ומתנועע ומתרוצץ מין התרוצצות סרת-טעם ועקרה מכל פרי”.

“וכיצד עקרה? הרי אתה מחפש ועדיין לא מצאת?”

“לזה ייקרא חיפוש? כנראה איני יודע לחפש חיפושים של ממש. אלא חיטוטים ופשפושים שמפשפש האדם במעשיו שלו בלבד. כבר רואה אני שרחקתי מעל פרברי שלי בעיר מגורי ומעל תושביו, לא ריחוק של גוף בלבד אלא ריחוק שברוח, שכבר כמו הסתלקה ממני אט-אט אמונה-שבלב שנתרעתה בחובי עם שמץ של אמונה במעשה-נסים. ועוד מעט אני זקוק לחיזוק ולעידוד מעין טלטלה שיתרעשו כל רמ”ח אברי. דומה אני כנרפה ורפה-ידיים, ורפיון שברוחי פושט והולך".

“וכל זה בשל דברים שאמרתי?” מתבהל חיים יחד ונוטל ומגלגל כל האשמה על שכמו.

“לא, כלל וכלל לא. מה זה עלה על דעתך? כבר שכחתי אותם דברים שאמרת. אולם דומה אני בעיני קרוב יותר אל רגינה בשבתי בבית-מלאכה שלי, טרוד בעבודתי ובעמלי, מאשר בנועי על פני הארץ. ולא שאיני נהנה מכל אותם מראות יפים ונופים שבדרך, שדווקא מרהיבים עיני וגורמים לי אפילו התרעשות שלא ידעתי כמוה מימי, אלא שאני נוסע ונוסע וחש שאיני קרב אליה, רק כמו ההפך מזה. הולך אני ומתרחק מביתי ומבית-עבודה שלי וממען שלי שהיא יודעת, כי יודעת כתובת של מעוני בעיר, אבל אינה יודעת מען שלי בדרכי. ואם יודעת מען שלי ותרצה לבוא, בודאי שתבוא ותמצאני במקומי שלי. ואם חס-ושלום לא תרצה, ברי שלא תבוא. מה לי איפוא, שאעורר את האהבה, והיא לא תחפץ? ובינתיים אני שוטטן-בטלן חובק-ידיים ודל-מעש, בולע אבק דרכים ומתבשם מתרעלת ריחו של דלק המהלך עלי סחרחורת של סחר-מכר וחולין”.

“כך, כך, אני מבין”, משתדל חיים יחד להרוויח זמן, “חכה, עוד מעט ואנו יוצאים ממכונית ומקיץ הקץ אף על אבק-הדרכים ועל בשמו של דלק, שאמנם אמת שהוא מבחיל, אבל אני כבר רגיל בו, ויש והוא כריח-ניחוח בנחירי, שאני קצת נוטה לו חסד והוא מזכיר לי בעברי מנקודה לנקודה, כל מיני מעשים שאנו עושים, וכבר אין זו באשה, אלא ריח מבושם של מעשים ובני-אדם, בגבולין של ערבה ואין-דרך”.

“מבין אני שכזה הוא הריח בנחיריך וכמעט שאני בוש באנינות-ריח שלי שלא ירדה לעומקו של בושׂם-דלק שלך שאתה מביא עמך לגבולין של מדינה. אולם קטן ודל אנוכי. ואני בשלי, אי-אפשי”.

“כך, מה שאתה אומר אמת ויציב”, מנסה חיים יחד ארחות של שכנוע, בדרך ההסכמה, “וייתכן שאמנם מתדפקת כעת רגינה על דלת ביתך ושואלת עליך. אבל כיון שהגענו למקום שהגענו, מוטב שנבוא לפסגה, נינפש מעט, ואפילו אם לא נשוב הערב, כי חסר אני פנס אחד והעת קצרה, ואולי מסתננים מבעתים דרכנו, נשוב לעת בוקר במכונית שלי העירה, כלומר, לעיר-מגורים שלנו. ובינתיים גניה מקבילה פנינו ושמחה לקראתך לא פחות מששמחה לקראתי, כי אמנם מכירה אותך מעט, ומראיית-עין, דומני שנפגשנו עמך אף בבית מיודעים משלך ומשלנו, לא כן? אבל גניה שמחה לקראת כל אדם ומקבלת אותו במאור-פנים, כאילו הוא עמיתה משכבר הימים”.

כך היו עולים ומעפילים במעלה ההר וסוף הגיעו לבית-נופש גדול לאחר פת-ערבית, כי מקדימים שם לסעוד, וגניה כבר סעדה את לבה וכבר טיילה טיול-מעט המביא רווחה לאחר ארוחה דשנה, לארכו של כביש וחזרה, והיא שרועה בכסנוע על מרפסת פתוחה לרוח הרים וגיא.

מיד גניה חשה בחוש ששי שלה שמכונית מאחרת זו וריח דלק מעופש זה והתמהמהות ונשיפה עמומה ושאון מחריש אזניים של בלמים נעצרים לפתע, הם לא משל אחר אלא משל חיים יחד, אלוף-נעוריה. מיד פורצת בקריאת שמחה: “זה הוא! חיים!”

וחוזרת קריאה כמו ממעמקי מדרונים והרים מבוקעים ברעש-אדמה-קוסמי: “אני ולא אחר!” כך מכריז חיים יחד, “ויש עמי חבר, כדי שתדעי שאיני צר עין ומביא לך קוואלייר צעיר ממני לימים וטוב-תואר ויפה-עיניים”.

אולם ליתר דיוק יש לומר שגניה לא היתה סתם שרועה על מרפסת אלא יושבת כמנהגה תמיד וחבורה גדולה סביבה, כי למרות שנות קשישות שעמה, מבוע של בדיחות שלה הוא כוח מושך מאין כמוהו. כי אין כמוה לסיפור הלצות ובדיחות ומעשיות של ליצנות, שהיא אוצר בלום של דבר-חידוד, בור סוּד שאינו מאבד טיפה של לצון שאזנה קולטת. ואם יש לה בן-תחרות של ממש היושב לעומתה ומעודדה לסיפור, ומתחרה בה בסיפורים משלו, אין כמוה לארשת-בפנים שקוראים בלעז מימיקה ואין כמוה למשחק של תנועות שקוראים חוש-תיאטרלי ואין כמוה ללהטי-לשון של אידיש ורוסית ועברית המצורפות כולן יחדיו ואם לחוד, ויודעת גניה לשלות מלשונות אלה כל מכמניהן. ואף גרמנית בכלל זה ואף לשון פולין, שהיא יודעת להוציא מהן כל מלה מבדחת וכל משפט מסורס וכל המלים התואמות והמגוחכות במיתאם שלהן וכל ביטוי שמבטאים שבטי בני-אדם שונים שיש בו מן הגיחוך, וכל ביטוי עברי של יהודי מגרמניה המכונה יקה, ויהודי המדבר רוסית משובשת ופגומה ויהודים שמדברים גרמנית משובשת, ואידיש בפי גוי ואוקראינית בפי יהודי, ועוד כל מיני דרכי לצון שיש בעולם ושהמציאו בני-אדם למבראשית ועד היום הזה. ואם אנו פותחים לספר בגניה ובמעשיות שלה אין אנו גומרים פרק זה עולמית. על כן מוטב שלא נאמר עליה אלא מלים מספר בלבד.

גניה לא הכירה את רימון אלא מראייה בלבד, כנזכר, שפגשה אותו פעם אחת בבית מיודעים. ראובן לא בא מעולם לביתה, פשוט לא נזדמן לו, ולא היה מקרואי-חנוכה שלה, כי קרואי-חנוכה שלה הם בני-אדם מסוג מיוחד, ואינה מזמינה איש אלא כל אחד בא ברצון עצמו. מכיון שגניה וחיים יחד חשוכי-בנים הם ואין להם תינוקות לערוך להם חגיגות של יום-הולדת וגמר-גן וגמר-בית-הספר ובר-מצוה, עורכת גניה פעם אחת לשנה בחנוכה יום הולדת לאלופה חיים יחד. חג גדול הוא בבית יחד אף כי חתן יום-הולדת כבר קשיש לימים וטוען שמגוחך לערוך חגיגה לאיש כמוהו. אולם גניה בשלה: רוצה היא שיהיה חיים פעם אחת בביתו בשעה שהיא מקבלת אורחים, לפחות ערב אחד בשנה. אולם אין זה ערב בלבד, אלא עובר לשעה של בין-ערביים שאז מקדימים ומתכנסים אליהם כל מיודעיהם וידידיהם וקרוביהם, כי כבר יודעים על כך עוד מימים של גולה, ובית-צור בכלל זה, והכל משגרים זרי פרחים, עציצים “וטוֹרטים” מאפה-בית לבית יחד ומביאים משאת ספרים כגון “תולדות השומר”, “כל כתבי יל”ג", “ביאליק בדורו” ועוד מסוגם. ומביאים “ספר הבדיחה והחידוד” או בדומה לו באידיש ספר של בדיחות ודברי ליצנות מפי למדנים וגדולי מליצים מישראל. באים כולם ומסובים אל שולחן ערוך, וכבר מוכנות פרוסות לחם – להעיד על גניה שעוד ידה נטויה ותהיה מגישה אף פת-ערבית משופעת בכל טוב.

תחילה שותים תה חריף מה שקוראים “צ’אי” של ממש עם ליקוק של מרקחת או ריבה בקערית זעירה מנת כל קרוא לעצמו, מעשה ידי בעלת-הבית מקליפות של תפוזים או מעלי ורדים שיש לגניה בגינה שלה בשפע. לאחר מכן סועדים בצוותא פת-ערבית. על השולחן חלה-קלועה ענקית מעשה ידי אופה שחיים יחד השיג סרטיפיקאט לבנו והלה עלה ארצה ונמלט משואה, והאב משגר מדי שנה בשנה חלת ענק למיטיבו ביום חגו. לפנים היתה פת-ערבית משופעת בכל טוב, בדגים ובבשר ובפשטידות ובלביבות, כמובן, ובסופגניות. אולם בימים של צנע הפכו דגים גדולים דגי-פילה. והיו שתי מנות בתלושים בלבד של גניה ושל חיים שהפכו באורח-פלא ועל ידי כל מיני תוספות לקציצות פילה, כדי להרבות הכמות לכל הקרואים. והיתה גניה עושה נפלאות בשתי מנות דלות אלה של פילה, חוסכת ביצים שבועות על שבועות ומוסיפה כל מה שאפשר להוסיף ומגישה מטעמים לבשׂום כמעדנים לאורחיה. כל אחד טועם על קצה המזלג, אבל טועם ונהנה. ומפיגים רעב שלהם בפרוסת חלה טעימה ובירקות ופירות לרוב.

והכל מסובים בבית יחד אל שולחן של חנוכה, ואוכלים בצוותא ושרים שירים של גולה “מוֹט’ל מוֹט’ל מה יהיה הסוף?” או שיר על נער של ישיבה המתאהב בבת הרב היפה. והכל מזמרים באידיש ואפילו ילדים ונכדים של קרובים, אשר נולדו בארץ, יודעים לשיר השירים ביהודית של גויים. ועד מהרה מתפנה גניה ממטבח ומכיבוד ופותחת במעשיותיה ובסיפוריה, להליץ ולבדח ולבדר את דעת היושבים. היא עצמה לעולם אינה צוחקת, אלא מין עגמומית שורה בפניה, כשל אשה שהחיים החסירו ממנה טובם. והיא משפיעה אומר כמעיין המתגבר ומוסיפה על כל הלצה ועל כל מעשיה מעיטוריה שלה ומעדיי-טעם שלה ומיני תנועות והעוויות, ומיני גמגומים והמהומים וגניחות ואנחות-יהודיות ומיני אנקות, מהן חלושות מהן נרגנות, והכל בשובה ונחת בדיבור חרישי הנכנס כמו מפה לאוזן, ובארשת-מבעים הנתפשת לעין. ומיד תומכת אשורי-לשון שלה במיני “שׂרעפים” רחוקים, שכל חינם שמעלה אותם גניה כמו מתהום-נבכי-נשייה.

וגומרים-לא-גומרים במעשיות של גניה, עד שהיא מסתלקת שוב אל המטבח, כי רוצה להביא לקרואיה עוד מיני תרגימא, סופגניות ממולאות בכרוב, או בלימון, או בגבינה והן חמות וקרויות ביהודית “קניש’ס” אפילו בפי הילדים הצברים. אלא שהם אינם אומרים ק' בשוא אלא ק' בפתח “תני לי קַנישַס”. והכל מצפים שיבואו לעת חצות ה“פּירוֹגים” בלשון רוסיה, הממולאים בגבינה מתוקה או בתפוחים, שוב עם כוס תה, והכל ישתוררו מחדש וישירו “יפים הלילות בכנען” ושירים של ברכה צפירה, כי כולם מוקסמים משירי תימן ומזרח, ו“פעם אחת בחור יצא אל הכביש”, ויספר מי שיספר “מעשה ביהודי מעיירה קטנה שבא פעם ראשונה בחייו לתיאטרון בפטרבורג”, וישירו “אוּנטר די גרינינקע בוימעלעך שפילן זיך מוֹישעלעך שלוֹימעלעך” ו“מנהג חדש בא למדינה, בא למדינה, היום חנה מחר פנינה, מחר פנינה, אבל חזקאל’ה מחמדי לי-לבדי, לי-לבדי” בהברה אשכנזית ואומרים לכל מי שאינו יודע: “זה של ביאליק”, ואומרים: “ביאליק אומר ושמריהו לוין מספר”, ובסוף יוצאים בריקוד חסידי ובריקוד הורה של “אל יבנה הגלילה” ונפטרים והולכים הביתה חבורה אחת אחוזה ודבוקה המהלכת ברחוב אלנבי ושרה בקולי קולות “את מכורתי, נוף מולדתי, שאון גלים – –”

וראובן רימון לא היה מזדמן למסיבות אלה לבית יחד, אבל היה יודע ושומע עליהן. לכן אין אנו באים לספר הרבה בבית יחד, שהוא מעניין ומיוחד בפני עצמו, שכן איננו מספיקים לספר בראובן וברגינה, שהם עיקר. אולם לצורך סיפור זה דיינו אם נאמר, שעזבה גניה חבורה שלמה של מבריאים שסבּוּה ומתמוגגים מצחוק למשמע דברי-ליצנות ובדיחות שלה, ורצה לקראת אורחיה בזרועות פשוטות וקוראת: “חיים, שוב אחרת לבוא!” בשיחה עם מיודעיה היא אומרת: “יחד אומר, יחד נסע”, אבל בינם לבין עצמם אומרת חיים ולא שאר מיני כינויים-מקדם, כי כבר זקנו בינתיים ואין הם הולמים אותם עוד.

וחוזרת גניה ומציגה אותו: “זה הוא הבחור שלי, חיים יחד, וזה חבר שלנו, ראובן רימון. שמעתי שגם הוא לץ”.

כי מספיק שיבוא מי שיבוא בחברתו של חיים וכבר הוא חבר וטוב וראוי בעיני גניה.

ומניה-וביה: “המלה ‘גם’ מזכירה לי מעשיה”. וכיד זכרונה הטובה עליה מספרת מעשה של ליצנות אין כמוהו לצחוק ולגיחוך. וכבר היא נותנת דעתה ואוגרת ממה ששמעה בהר זה ובהרים אחרים בימי הבראה אחרים ומאספת ומגדילה אוצרות-צחוק שלה שיעמדו רעננים שנה בשנה ומשיירת למסיבות של חנוכה שלה.

ומסיימת גניה ואומרת: “טוב שבאתם”, כאילו שלניהם היתה מצפה ושניהם אורחים רצויים לה, ולא שראובן רימון הוא אורח-תוספת ובלתי קרוא ומיודע לה במרופרף, ומיד פוסקת ואומרת:

“בחור טוב. איש חרוץ ונקי-כפיים, בחור חיובי בהחלט, כפי שאני שומעת, ואץ תמיד למלא חובתו”, ומפה לאוזן מעבירה לבין נערות ונשים:

“עדיין רווק. צוּם האַבּן!”

ורצוף: “אגב, נזכרתי מעשה ביהודי, שדכן – –” וכבר מספרת גניה בדיחה לענין.

פרק שלושים ושמונה

ראובן רימון וחיים יחד מצאו חדר, מעין מרפסת-סגורה, מזוגגת, בבית-מלון בעיר צפת, למטה, אולם נתפרדו מחבילה. כי אחר שסעדו יחדיו פת-ערבית מאוחרת בבית-מלון עלה חיים יחד שנית אל הכנען אל גניה, ורימון נשאר בעיר ויצא לרחוב-ראשי שלה לחזות בתושביה לאחר יום עמל וטורח.

מיד לקחה עינו שסיעה מועטה שמתושבי-העיר, בעיקר נשים, נערות וטף ישובים על מעין-מעקה של גשר הנטוי על גיא במרכזו של רחוב-ראשי, מסובים להנאתם לחזות בעוברים ושבים. כי מרובים הקייטנים בעיר בימות החמה ומרובים מתיישבים של קבע-שאינו-קבע, שיושבים בבתי-קבע שלהם בקיץ בלבד, כגון תופשי מכחול ועט ששיפצו בתי-נכרים לשעבר והתקינו להם חצרות ובתי מגורים לעת-מצוא בעיקר לימות החמה, ושאר ימות השנה יושבים בדירות משלהם בערים אחרות שבארץ ובמושבות. ויש מהם אשר הקימו להם מעין היכלות שעמודיהם דמיון ודבירי תפארת, ויש מי שכבר הקים מעין אולפן לתלמידים שישמעו תורה מפיו, ואחרים הצניעו לעשות. ומביאים מים ממעיין רחוק. והכל יושבים ברחוב המכונה רחוב-של ציירים שיש בו שלטים מרובים, כגון החץ “לתערוכה”, להורות הדרך לנבוכים.

אולם עד שמסתובב ראובן בסימטה חוזר ובא לרחוב ראשי, כי נתקל בתל אבנים מנותצות וחורבות וחושש להלך שם לעת לילה. ורחוב ראשי מוליכו מטה מטה עד שהוא מגיע לשער גדול המוליך לחצר רחבת-ידיים ובני-אדם יושבים שם בצפיפות יתירה ונותנים בו עיניים חשדניות: מה לזה בינינו! מה חפצו ואומרים לו: “זו מעברה של עולים חדשים בצפת העיר”.

וחוזר רימון על פני רחוב ראשי ואינו מעיז להתמהמה בשער ובחצר, כי רואה אשה נותנת בו עיניים ומיד מלחשת: “מה זה רוצה, מה? אולי מס-הכנסה רוצה, מה? מפשפשים ועכברושים, מה? וכי מה יש לראות אצלנו? שילך למעלה, אל ההוא ההוֹטל הגדול עם הגוֹנג שבמעלה ההר”.

נבעת ראובן וחזר לרחוב ראשי והיה מתמיה מדוע ראתה בו אשה פקיד של מס-הכנסה, כאילו בא לתבוע ממנה מה. וכבר הוא נותן עיניו בנערות ובנשים מסובות על מעקה של גשר-שעל-גיא ואינו מכיר בהן אחת רגינה שלו. ושוב משוטט ונותן עיניו במיני חלונות-ראווה עששים ודלים ואפלים למראה, כאילו יש לו ענין בכך, ובאמת אינו מבקש אלא אחיזה לעיניו. וחוזר ובא אל בית-קפה דל ששולחנות גסים ניצבים בו עם שרפרפי קש ללא מסעד. אבל מכל חלון שלו ניבטת תפארת לילה של צפת. היא תפארת של גאיות שרויים בעלטה והרים וניצוצות של אור מעברים ורקיע רקוע ברוב פלא, זוהר בגיצי אור ופולט זיקי נהרה, הכל כחפצו וכחפץ אמונה שחקית שלו, כי כולו רקוע אמונה והתעלות והתבּוהנוּת מאצל כל שהוא אדמה ועפר. ומשתהה ראובן רימון בבית-קפה ולוגם קפה תורכי כדי לצאת ידי חובת תשלום ואינו רוצה בקפה אלא בחלון, ולא בחלון אחד של בית קפה, אלא בכולם, שהוא נותן בהם עיניו בזה ומזה ומזה.

וראובן משער בנפשו כמה נוי והדר וגוני-גוון לחלונות אלה עם שחר ולעת בוקר. כי עתה אספלנית של עלטה זוקפת יוהרה של אופל על כל שמגלים חלונות, אך עם בוקר, כשחשכה זו חומקת והולכת, מיד מתגלה כל יפיה והדרה של עיר זו. ורימון מחליט בנפשו להשכים קום עם עלות השחר ולבוא הנה ללגימה של שחרית שתהא לגימה בפה ולגימה בעין ומגמא חום של משקה וטלילותם של הרים וגאיות ועצים וירק שרויים בתרבוכת אחת הלומת צבע. שיהיו ערטול ורמזי יום ושמש, ותעלולי אור וצל וגישושי קרניים של זהב מבקיעות להן דרך בשיפולי הר ובחימוקי גיא ובקיפולי ערוצים העוטים כולם יחדיו זיו של תשוקה עזה ושקיקה נמהרה וערגה חשופה וגלויה לסנוור עיני כל בסמיות של פלא שבנוי.

אולם עדיין היה שרוי בערב שעל מצר של לילה ועד רוטטים ניצוצי אור שהם רוטטים תמיד בהרים, אור רוטט ברוח שפיים קלה וצוננה. ואין אורות הר כאורות של שפלה, דמומים, יציבים ושוקטים. שאלה שבהרים כמו קמים ודועכים, שוב עולים ושום פגים, ואינם כבים כלל, אלא ניע שבחללו של אויר, שנישובו מבקיע ארחות בין דפני הר ותל, מאטים ומלהב, מדלדל האור וכמו מציתו מחדש, נאבק עמו עד שמצטלל מאד ברוב עוזו ונפוג ומצטמצם ונצמת ושוב מתברק ועולה.

שכך דרכם של אורות בהרים, שחיים להם משלהם, רוחשים וגועשים. כבני-רמש הנאבקים בלי-חשך, כן אורות בהרים הנאבקים לעתות ערב. ואף גונים של אור משתנים חליפות, שזהובים הם ומכחילים ומאדימים ומתארגמנים, שוב מצהיבים ומכחילים ומוורידים ומתארגמנים עד שמשחירים כליל ושוב ניצתים ומזהיבים ומתכילים, וחוזר חלילה. כשנות חיי אדם על פני האדמה, סובר רימון, שניצתים ומכחילים ומתארגמנים ומתבהרים ומכחילים ומתאפרים ומשחירים ומתחשכים, ושוב ניצתים חיים אחרים וחשכים, וחוזר חלילה.

אבל כמה יכול אדם לשבת בבית-קפה וללגום קפה וכבר לגם די צרכו עד כי לא יתן עוד תנומה לעעיניו כל אותו הלילה? סופו שקם והולך משמתחילים הבעלים להניח שרפרפים על שולחן לקראת כיבוד של רצפה לעת בוקר, וזה אות וסימן לאורח שהגיעה שעתו לקום וללכת לדרכו. יוצא ראובן לרחובה של עיר ורואה קהל של חיילים צעירים, מגויסים מילודי מאורעות תרצ"ו, ונערות, יוצאים מאולם של בית-קולנוע דל למראה, ושוב אינו רואה נערה אחת רגינה בין הנערות היוצאות ומשרך רגליו לעבר בית-מלון שלו ושל חיים יחד, לצורך לילה זה. והוא יושב על מרפסת פתוחה אל מערבולת של הרים חסונים שרויים במין יובש מצחיח, שבן-שפלה שכמותו המצוי רוב ימיו אצל לחותו של חוף-ים, אינו רגיל בו ונושמו מלוא ריאתו לבלעו רענן, רעננוּת של סלע קר בצל. ונשימה עמוקה שלו אינה סוחטת מריאה כל שיעול, והוא שואב מלוא רואותיו לילה של צפת, ומרוצה שנפטר לשהות קלה מחיים יחד, שלא נענה להזמנתו של זה לשוב ולעלות אל גניה, למעלה. ועתה הוא שרוי בגפו בליל-הרים צונן, בודד לנפשו, כאשר אהב, מאז באו לו עניינים שבלב משל עצמו, שאמנם היו לו מאז ומתמיד, אלא שטעמם עתה חדש. ורואה הוא זכות לעצמו שנקלע לכאן, וזכות גדולה לעלמתו, שאפילו אינה מצויה עמו, דרכו מוליכה אותו אליה על פני מראות יום ומראות לילה מרהיבי-עין, שבבית-מלאכה שלו ספונים לו בדימויים בלבד. ושוב אין רימון יכול לשבת על מרפסת משקיף על עיבורה של עיר, כי משתוקק להלך ברגליו על-פני סימטאות שלה, אותן סימטאות שהיה רואה בעירו בתמונות של ציור ובחיטובים מעץ בלבד.

ורימון מהלך בסימטאות שקרויות מעוקלות, שיש להן מדרגות אבן מקצתן נתוצות, או שכל עצמן מעין עליה של אבנים קטנות מידרדרות מתחת לרגלי ההולך לגררו ולגרפו, לטרדו ולדרדרו מטה. וראובן סבור שעוד מעט הוא קרב לבתי-מדרשות ולבתי כנסיות של העיר, כי קול ניגון רצוף המהומי מלים של סוגיה עולה באזניו במין לבדיות הומיה. וכל שקרב רימון למקום נכנס הקול לאזניו ביתר שאת, ביתר נהי, וביתר סלסול והמיה, לא נפש יחיד לומד בלבד, אלא נפש של ציבור ישראלי הומיה בניגונה של תורה נלמדת. וכבר עיני ראובן רואות אדם צעיר-לימים, מה שקוראים אברך, עומד ומפרש הסוגיה בקול רם לעצמו, כי אין איש עמו, ולומדים אחרים לפני עמודים אחרים ובפינות אחרות שאף הם מפרשים הסוגיות בינם לבין עצמם. וכל קול בפני עצמו וכל ניגון בפני עצמו וכלל קולות וניגונים יחדיו בחללו של בית-מדרש אחד מדובבים לבו של רימון ורוצה לשמוע לוּא מלה אחת של תורה ופירוש אחד מפירושים ונמצא לומד דבר ואולי מוצא נוחם מעט.

ושמח ראובן שנפל בחלקו, בעטיה של רגינה, להיות משוטט בסימטאות מעוקמות שאבני בניינים שלהן לעת לילה כחברבורות, ויציעים מזדקרים שלהן כטופפות של תפילין שעל מצח. והוא מהלך ומהלך ומשוטט לאטו וניגון חיווריין זה משוטט אחריו וכבר אינו יודע אם שומע לומדים מאחרי-שבת בלילה אם משקימי-קום עם שחר. כי בודאי שעות רבות היה משרך רגליו בסימטאות העיר. ובכל עת שרגלו ניגפת והוא גולש גלישה של-מה מתפעם, כאילו פסו כוחותיו. ומיד אחר אוזר עוז ומהלך שוב ברגל מאוששת ודבקה בקרקע חרורה ויבשה זו.

ובליטה בכיס בגדו, ששם תנ“ך שלו, שתחובות בו פיסות נייר שונות עם מראי-מקומות שעיין בהם להנאתו, מזכירה לו שהתרשל כל אותו יום של נסיעה וחיפושים אחר נערתו ואפילו לא עיין במקרא כדרכו מדי יום ביומו לפני עלותו על משכבו. ולאו-דווקא בפרק מתנ”ך שמצווה עליו קול-ישראל לקרוא, אלא פרק מחובב ורצוי לו באותו יום ובאותה השעה. וממרה פי קול-ירושלים ואין לבו נוקפו. כי זה ענין פרטי שבינו לבין תנ"ך שלו ולא מצוה לאומית מגבוה. כך סבור רימון.

ועיון במקרא הוא מנהג עמו מאז נתגייס לשרות מלא לצבא של ישראל. כי נטל עמו תנ“ך לגיוס, תחילה כמין קמע, והיה סבור שאילו אמו המנוחה עודה בין החיים בודאי נותנת בידו ספר של תפילה, והוא נטל במקומו ספר של מקרא לשמרו מכל רע. חיילים אחרים מכניסים בכיס חולצה שמעל ללב קופסת פח של סיגריות שתהא קולטת כדור ולא יקלע בלב, והוא – תנ”ך, כי מאמין בעלים ובגוילים יותר מאשר בפחים. ומאז מעיין במקרא בעתות של פנאי, והיה נושאו עמו בכל פעולות ופשיטות, קרבות ותגרות ומבצעים וגישושים ובילושים ובכל מקום של סכנה לאדם מישראל.

וכבר מתרעם רימון על חיפושי-סרק שלו שביטלוהו מנדרו כביכול, שיהיה מעיין מדי יום ביומו במקרא, להנאתו ולאמונתו בחיים ובהמשכם של חיים, שלו ושל כלל ישראל. והוא שמח שלומדים-בניגון העלו לפניו זכר לימוד שלו, שבטל ממנו עקב חיפושי הבל ולהג ובטלה מאונס.

ומיד שב רימון ומשרך רגליו אל בית-המלון ורואה שחיים יחד כבר מוטל על משכבו וישן שנתו. אין ראובן מהין להעלות אור, פן יעורר שכנו משנתו ועולה על יצועו בחשכה ומשנן לעצמו כל מיני פסוקים ושברי פסוקים שמעלה בזכרונו שלא כולם סדורים עמו וזכורים לו כלשונם. יש מהם שנשתהו עמו כולם סדורים עמו ברובם ויש במקצתם, ויש שנותרה מפסוק מלה אחת בלבד לפליטה ואין רעותיה עמה, ואף על פי כן זוהרת וקורנת ונאה. ויש פסוקים המלווים את ראובן בשלמוּת של ממש כגון שאומר: “מי יתנני מקור מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה על שבר בת עמי”, וכגון “יאבד יום איוולד בו והלילה אמר הורה גבר”, וחדשים המה באזניו תמיד, ממש כשם שחדשה עדיין בזכרונו מלחמת-קוממיות של ישראל. ולא איכפת לו כלל אם מדייק במלים של מקרא ואם לאו, שזו היא יתרה שלו מקריאה שבתענוג וזה שללו ואינו מבקש לו נוסף על אשר השתייר עמו. וכל מלה של המקרא חביבה עליו, אפילו שמות רבים שבספר דברי-הימים, המפכים באזניו כדברי שיר וכרינת הפיוט, ורוצה לבוֹר מהם שמות לבנים ולבנות שלו, כי עדיין פנויים שמות רבים שאין לאיש חפץ בהם, והם מצפים להיות קרואים לבוא אצלו, אל רימון דווקא, ישר מאוהלי קדם.

ועולה ראובן על משכבו ופסוקי המקרא בפיו כיהודי של מסורת, הממלמל דברי תפילה. ובאותה שהות קצרה שלפני תנומה כמיה ראובן בכל נפשו ומאודו לשוב לבית-מלאכה שלו ולעמל-של-יום וליפטר מפניוּת זו בעל-כרחו בטלטולי דרכים, אשר הנערה רגינה בודאי אין לה אפילו ממון-של נסיעה כדי לעבור בהן.

ועם בוקר קם ראובן משנתו וגומר אומר בלבו: חסל! אפילו יהא מגוחך בעיני כל, יש לחזור הביתה, ויהי-מה!

וחיים יחד קם ואומר: “נו, חבר, חוזרים כלעומת שבאנו?”

“מובן שחוזרים”, פוסק ראובן. ומרגיש שעריבה לו פת-שחרית של עיר-הרים נישאה זו כאשר לא ערבה לו מעולם, כי כבר רואה שכל שחזה אמש בנוי ובתפארת שבנוף קיים ושרוי ומצוי ממש למרגלות, וכמו מזומן לו מראש מידי שר-של-טבע. למראשותיו רקיע שחזה, ורקוּע שחקי-שחקים מזה ומזה ואין שחק דומה לשחק ואין שמים שמימין דומים לשמים שמשמאל, כי קווי-אופק שונים לעיר, התוכנים ומתווים בכיפת שמים שלה שחקים שונים. ועננים ועבים קלות מתפרחים ועושים בצבעים ובקרני השמש כבתוך שלהם. וכל איתן-של-טבע וכל ננס-של-טבע מכייר ומצייר ופורש יריעות ופרוכות של נוי משלו. זה עושה בכה וזה עושה בכה, וכולם ביחד שרויים במעשה משותף של שמים והררים וזהרי אור וצל של צפת העיר.

ואין ראובן סובר עוד שיבוֹש בפני שוליה שלו, שאינו חוזר מנסיעה שלו כעבור ל' ימים כפי שאמר, אלא כעבור יממה אחת בלבד. כי אומר שכבר סידר מה שסידר, והכל “בסדר גמור”, כמו שאומרים היום בישראל כשאין רוצים לפרש בענין, ומספר שנהג התחשבות בשוליה ובאירוסין שלו ונחפז לשוב לדרכו, שלא היתה ארוכה כלל אלא קצרה למדי. כי יום אחד לראובן רימון כל' ימים לאחר. והיה לו אותו יום של חיפושין ארוך לאין שיעור ולאין גבול ובלע אף רובו של לילה.

חיים יחד אומר “יאַזדאַ!” כלומר קדימה לדרך, כפי שהיה נוהג לומר בארץ-של-גולה, ועדיין לא נגמל מביטויים אלה. וחוזרים ויורדים מהר של צפת. ושניהם דומה עליהם שכבר שרויים יחדיו בחיפושים לא יום ולילה אחד בלבד, אלא כאילו עידן ועידנים. כלום אינם שרויים ירחים רבים בחיפושים? מי יודע.

ושניהם ניטלה מהם תשוקה לומר מלה של מה זה לזה. יום חדש, פרשה חדשה. חסל סידר מלל ולהג של סתם. וכיון שירידה מהירה מעליה, מדמים שניהם שטסים על כנפי נשרים הביתה. ואילו שמתעורר חיים יחד לספר לספר לרימון מה מעשיה סמכה גניה מענין לענין לתשורה-של-קוסמטיקה שקיבלה מאחיו מפריז, סובר שלא כדאי ומבליג ואינו אומר דברים של צחוק. במקום זה אומר: “אתה רוצה לעמוד בדרך?” ושאלתו באי-רצון, ואין הוא מכסה מחברו שאינו משתוקק הפעם להתעכב הרבה.

“לאו-דווקא”, משיב ראובן בקיצור האומר הרבה. ונזכר ששכחו חיים יחד והוא לדבר אמש בטלפון עם בית-צור ולשאול על אותה רגינה של קיבוץ של נורית. אבל כעת כבר למותר הוא, כבר אינו מאמין ששם רגינה שקלטה אזנו, רגינה שלו היא ואינו רוצה לעורר מחדש כל אותו ענין ביש וכאוב שבעלבון שהעלה מורסה ובליה של מושגים-מקובלים בינו לבין חיים.

“אפשר רק לחטוף משהו בדרך, אם יציק לנו הרעב”, אומר חיים יחד, “כי אם נסע ישר אולי עוד אספיק לסור לשעה קלה אל משרדי”.

“אצלי כבר מתבבז והולך עוד יום עבודה לריק”, אומר ראובן בעצבון של רש שעמלו כל נכסיו.

“אצלך ענין אחר. הרי אתה עובד אצל עצמך, ומי יאמר לך מה תעשה?”

“היפוכו של דבר”.

“אומר אני מה שידוע לכל”.

“הרבה מקובל כאמת ואינו אמת. אתה, שאתה עובד במוסד ציבורי חפשי ממני”.

“אף זו מקובלת כאמת ואינה אמת”, משיב חיים יחד. ופתאום קורא: “מה זה? אני עוצר! אני רואה מכונית שקרה לה מה והנהג מתאמץ להעלות לה ארוכה ואינו יכול. אולי אסיע מי מן הנוסעים הנחפז לדרכו כברת דרך”.

מיד עוצר חיים יחד ברכבו ושניהם יוצאים ממכונית וכבר הפתעה לנגד עיניהם. כי החיים בדרך כלל מפתיעים יותר מן הסיפורים והספרים, שזה טבעי להם ואינם חוששים לחסר בטבעיות.

אותה עלמה בלסוטת-התחרים, העוברת כנראה הרבה בדרכים, הריבה מצרפת או, נכון יותר וקרוב יותר לאמת, ממרוקו, יושבת במונית שמתאמצים להעלות לה ארוכה.

פרק שלושים ותשעה

“שלום גברת”, קורא חיים יחד, “שוב אין לך במה לנסוע ואין לפניך דרך אחרת אלא לנסוע בכלי-רכב שלנו”.

“שלום עליך”, משיבה במורך וכדרך קשישים כדבּרם אל צעירים מהם ורוצים לדבר לשון צחה.

“עליכם ועל בניכם”, ממלמל חים יחד וכובש צחוקו בחובו, “אם אינך חוששת מפני שני לסטים כמונו, יכול אני לשוב ולהסיעך בדרכך בחזרה ממקום שאת חוזרת ממנו”.

והעלמה בלוסטת-התחרים, שכבר אין עליה לסוטת-תחרים אלא לסוטה של כותנה תכולה וצוננה-למראה, יוצאת ממונית שלה בעל-כרחה וקרבה אל כלי-רכב שלהם ועמה נוסעת שניה קשישה ממנה בשנים ושתיהן מתרווחות בשמלות מכוּוצות שלהן במושב אחורי של מכונית של חיים יחד שכבר הריק משם כמה דברים שהניח בשביל גניה, כחוטים וכובע קש וספר. ומיד אומרת העלמה בחפזה, כחוששת שמא תאחר המועד:

“שמע”, ופונה אל רימון, “אותה בחורה ששאלת עליה, טוב שאני פוגשת אותך, אותה בחורה רגינה שמה, רגינה מכלוף, אני מכירה ובינתיים כבר שמעתי עליה”.

אם אומר שנתרעשו אמות הסיפים לשמע הדברים לא אומר דברי אמת, שהרי היו ישובים כולם במכונית ולא בבנין, ואמות סיפים שלה אינן אמות סיפים כלל.

מיד אומר ראובן רימון ברוב תדהמה: “מה? כל-כך מהר וכבר יודעת!” ננער ממקומו ונרעש בלבו ומבין שגם אתמול ידעה מה שידעה, אלא שהעלימה ממנו. וחיים יחד עושה אזנו כאפרכסת ואינו מבין שמץ דבר. מנַין לה לעלמה זו פרשת רגינה של ראובן? כי הרי לא דיברו כלל בענין זה בנסיעה קודמת שלהם אלא שאלו את העלמה שאלות שונות והשיבה בקיצור נמרץ. קשר קשרו עליו השנים.

“בינתיים שמעתי מאחות שלה”, אומרת העלמה, היא רשל מרן, שחזר ופגשה ראובן בבית-קפה בחיפה, והיתה לו כבר כמיודעה וכאילו ידעה אף אז יותר משגילתה, שהיה השם ראובן רימון מוּכּר לה כהלכה ולא מפיו בלבד.

והיא אומרת: “בינתיים שמעתי מאחות שלה, שרגינה מכלוף נתגייסה לצבא ונמצאת בבסיס שלה לא הרחק ממקום-מגורים שלך, מעירך, כמו, כמו, אחות קטנה שלי”.

“אה, אחות שלך מכירה אותה בצבא, ומכאן את יודעת? ואת מכירה גם אחות-בכירה שלה, את קלר?” שואל ראובן ואינו מאמין למשמע אזניו.

“כן, מכירה, בינתיים וכבר אני מכירה”.

איזה מין “בינתיים” קצר כזה לא ראיתי מעולם, סובר רימון.

“ואני מספרת לך”, אומרת העלמה, “שהגיע אצלה צו גיוס והלכה לצה”ל וכבר אינה צריכה לעבוד במוסד וגרה ואוכלת במחנה שלה ורוצה להיות אחות-רחמנית, כי מלמדים שם נערות להיות אחיות בבית-חולים של צבא או תלמידות אחרי שלושה חדשים של אימונים, אלא שאין לה לההיא רגינה שש מחלקות של גוּמנסיה והיא עדיין לא מספיק משכילה והיא צריכה ללמוד הרבה הרבה, ובתחילה תהיה רק חובשת-של-חולים ופצועים עד שלומדת ומשכילה ויש לה מקצוע של אחות רחמנית. בחיים שלי לא ראיתי אחת חרוצה כאת כמו רגינה מכלוף", מסיימת.

דברים כה רבים על רגינה נערתו לא שמע ראובן מעולם. וכה נתגעש לבו בקרבו, עד כי היה סובר שהוא שומע מהרהורי לבו. וכל שיכול לומר ששאל:

“היא חונה במחנה בסביבות עירי שלי?”

“כן, בטח”.

“את בטוחה בהחלט? אחותך אמרה לך?”

“בטח. אתה רוצה לראות אותה, אני אכתוב לה מכתב”.

“לאט-לאט לך, יש בידך הכתובת שלה?”

“יש. כמו של אחות קטנה שלי. אבל אם אתה רוצה כתובת שלה אני לא יכולה לתת לך. לא מרשה לתת כתובת לאף אחד, אף לא לאיש, בחיים שלי, כך אמרה אחות שלה קלר”.

“והיא, כלומר רגינה, מזדמנת לפרקים לעירי?”

“עדיין לא. אולי כבר קיבלה חופש אחרי אימונים ואולי עוד לא. לא יודעת בדיוק. אבל בודאי תהיה באה לראות את העיר הגדולה, ואחות שלה תבוא עמה”.

ורימון שוכח ברוב רגשת-לבו להודות לה על חסדה עמו, ואינו יודע מה מלים ישים בפיו. וכבר רוצה לשוב ולמהר לעירו ולביתו ותוהה וחרד על מקרה זה שאירע לו בדרכו, כי חזר ופגש עלמה זו ואמרה לו מה שאמרה, ואף-על-פי שכמו מסתירה דבר, בכל זאת מדברת. והיא שהוציאה אותו ממצוקה קשה זו של בטלה ונסיעת-חינם והיא לו כשליחה מגבוה וגמול לצערו. והוא שמח שמחה גדולה שנתגייסה רגינה ולא נישאה לאיש ברוב חפזה וכי עוד מעט והיא באה לעירו ואולי תבוא לראותו בביתו. וכה נרעש היה רימון בהמיית-לבו, עד ששאל מיד שאלה של שטות:

“את בטוחה שזאת רגינה מכלוף ולא מין – – רגינה אחרת?”

“בטח, שיש לה אחות קלר, בטח”.

“והאחות גננת או מורה?”

“בטח. שהיא היתה מורה של גן בכפר עולים ‘כפר בארות’ שבצפון ואחות קטנה שלה היתה עובדת בבית-הבראה בקיבוץ שבצפון, מכבדת הרצפות ומנקה הבתים והכל. בטח”.

והיה רימון תמיה שלפתע פתחה זו פיה נוחה לדבר ויודעת כל שיש לדעת על נערה שלו.

“ולמה אמרת שאינך יודעת דבר ולא סיפרת מאומה בחיפה?”

“בחיפה!” פורצת הקריאה מפיו של חיים יחד, חולפת על פני רצונו. משמע נתרחש משהו בהיעדרו. וכבר נעלב שראובן העלים ממנו דבר. וכאילו כל הפרשה כבר איננה מעניינו מפזם לו בחשאי מתוך מורת-רוח “נגני, נגני לי מפוחית הפה! נגני נגני לי – –”

“בחיפה”, משיב ראובן ומאשר, "שכחתי לספר לך שנפגשנו בבית-קפה בחיפה לאחר שאתה עלית ל’הדר' ".

“אני”, גמגמה העלמה, “רציתי לבחון לב שלך. אם אתה סתם בחור אשכנזי גאוותן, אם באמת בחור טוב וישר”.

“ומנַין לך כבר שאני טוב וישר?” מקשה ראובן.

“אמרה לי רגינה וכבר עיני שלי רואות?” מגלה טפח שלא היה בדעתה לגלות. כי מיד רימון שואל עצמו, מתי היה הסיפק בידי רגינה לספר לה דבר. משמע כזבה והכירה שמו בפגשה בו בחיפה.

“עיניים שלך”, אומר חיים יחד, “אינן רואות ולא כלום”. ומיד מצטער בלבו על כי שיסעה בדברים, ואפילו אם בדברי-ליצנות. והוא מוסיף: “אבל אני אומר לך שאני מכיר אותו ויש לו כמו שאומרים לב של זהב”, היה סובר חיים יחד שהוא מחקה כביכול דרך-דיבור של עם והמון, כדי שתיטיב להבין את דבריו, “הזה ראובן רימון”, ממשיך חיים באותו הנוסח, “עובד הרבה ומשתכר לחמו בזיעת-אפיים, כמוהו כפועל והוא בן-טובים ואף משכיל ויפה-נפש ויפה-רוח ואין לו הרבה בחורות כמו לאחרים, בחורים כמוהו. אפילו אין לו בחורה אחת ויחידה שהוא הולך עמה לסרט של קולנוע”.

ורימון מתרעם בלבו על דברי-ההבל אשר בפי חיים יחד המדבר בשבחו, אבל עדיין אינו מהין למחות בידו.

“אני רואה בעיניים שלי”, עומדת העלמה על דעתה, “בטח שאני רואה מה שרואה בעיניים שלי”.

וראובן מביט אל עיניה ורואה שהשמורות של עיניה סמוקות הן כשל מי שלקה בעיניו וזוכר את קלר, אחות של רגינה שעיניה האדימו מחולי-של-עין שלקתה בו בעבודה בגן-ילדים בכפר-בארות ואומר:

“גם את היית גננת בגן-ילדים שבכפר של עולים-חדשים?”

“בטח” משיבה בקיצור נמרץ, מלה בסלע.

“את חברה של אחות רגינה, של קלר?”

“בטח”.

וכבר חרד רימון, שלא יוציא מפיה מלה נוספת על “בטח” דל ותכוף זה שממלט פיה בחטף.

“והכתובת של רגינה, מין כתובת צבאית?” מקשה חיים יחד ומנסה לדובבה למען רעו ועמיתו ראובן רימון.

“בטח”.

“ומה כתוב עוד בכתובת?” מוסיף ושואל חיים יחד ברוב ערמתו.

“אין אני זוכרת במדויק”, משיבה היא פתאום בדייקנות של מורה, הכתבות רשומה אצלי. קשה לזכור בעל-פה כתובת צבאית של אי-שם. אני חושבת שמין בסיס שכזה ומין כיתה שכזאת ומין פלוגה שכזאת או יחידה ומין גדוד שכזה או חטיבה ובודאי חיל, והכל מיספרים, אפילו רגינה עצמה מיספר, אינני יודעת בדיוק".

“יופי” אומר חיים יחד, “עכשיו כבר הכל ברור. מין חטיבה שכזאת ומין פלוגה שכזאת, ומין יחידה וחיל ומין גדוד שכזה ומין בסיס ידוע ומספר החיילת, והכתובת ברורה בהחלט”.

ומיד הכל צוחקים, חוץ מנוסעת קשישה, שאינה צוחקת כלל, כאילו אין השיחה מעניינה או שאינה שומעת עברית.

“ואחותה של רגינה, קלר, היכן היא יושבת?” שואל ראובן.

“בכל מיני מקומות. בשנה הבאה תהיה מלמדת בערמונים, זה כפר עולים-חדשים, שם בבית-הספר. וכעת חופש גדול והיא מסתובבת ומחפשת עוד אולי מוצאת מקום יותר טוב, אולי אינה מוצאת ואולי מוצאת ואינה הולכת לערמונים. הכל תלוי. אולי מוצאת מקום יותר קרוב לאחות קטנה שלה, שההיא הקטנה רוצה להיות יותר קרובה אליה. ועכשו בקיץ יש לה לאחות קורס בעיר למלאכת-יד ורוצה להשתלם ולהיות מורה גם לזה”.

“ושתי האחיות דומות?”

“כלל לא דומות. שהאחת דומה לאמא והשניה לאבא. הקטנה יש לה שערות של זהב, כמו שאומרים בלונדינית, והגדולה יש לה שערות חומות ואפילו עיניים שלה חומות ושל הקטנה אפורות-תכולות”.

“לאחות שלה חומות כמו שלך?” שואל רימון שאלה של סתם.

“בטח”, משיבה העלמה.

ומיד מבקשת לעצור, כי הגיעה שעתה לרדת למקומה ומודה ברוב חן ב“רב תודות” ואומרת לרימון: “תצליח”, כדרך שאומרים היום בישראל. וראובן משיב לה כדרך שמשיבים בני הארץ “נקווה”, אולם אינו יכול להסתפק בכך כי התודה חורגת מבית-הבליעה שלו ואומר: “תודה רבה, גם את”.

ואשה קשישה יוצאת עם העלמה מהמכונית ומודה אף היא בלשון בלתי מובנת. ולפני שהעלמה נפנית ללכת לדרכה אומרת פתאום לרימון:

“אתה יש לך ‘עסק’ בעיר עם הרבה פועלים?”

וראובן מופתע שהיא שואלת מה ששואלת, וכאילו יודעת עליו הרבה יותר מאשר סיפר לה, ומשיב:

“רק פועל אחד יש לי מלבדי, שוליה”.

“אני יודעת”, מודה ואינה מפרשת לשם מה שאלה שאלה מיותרת, אם יודעת. אלא כנראה כדי לבחון אמיתות דבריו, “ומשפחה שלך מַסכינה כבר איננה כולה?” מגלה העלמה שוב שמיטיבה לדעת את המוצאות אותו ואת ביתו. וראובן משתומם שיודעת מה שיודעת, כי מפי אחרים יודעת ואולי מפי רגינה, אבל כיצד הספיקה לראות את רגינה? ואולי עברו מיום אתמול יובלות ולא לילה אחד בלבד? ורימון ממאן לההשיב על הידוע, כי אין את לבו לפתוח במה שאירע לביתו בגולה. והיא כמנחמת אותו ואומרת:

“אין דבר. מה לעשות? קרה מה שקרה ואין לשנות. זה לא בידיים שלנו. ואצלך כמו אצל ההוא החבר שלך שסיפרת לי עליו, בדיוק אותו הדבר. אם אראה את רגינה אמסור לה דרישת שלום ממך, מה שקוראים בעברית יפה פריסת-שלום ממך”, אומרת כתלמידה המלמדת לשונה לדבר צחות, “כבר בחיפה כשאתה סיפרת לי על החבר שלך, כבר ידעתי שזה אתה ולא חבר, שכך תמיד אומרים, החבר שלי, אה?” והיא צוחקת ושואלת: “אתה רוצה שתבוא אצלך רגינה לבקר במפעל שלך?”

“אני רוצה מאד”, אין ראובן מעֵז לגלות גודל רצונו ומשיב בקול חנוק בתחינת-תחנונים.

“טוב, אני אגיד לה, אם אראה אותה”, מדברת העלמה בשוויון-נפש של לבלר, שלבו גס בתור של בני-אדם הצובא על פתח משרדו. ואינה שועה אל חיים יחד המפזם שוב כאילו נותן רקע לדברים:

“נגני-נגני לי – מפוחית-הפה – – נגני-נגני לי – –”

“תחכה לה ותבוא אצלך”, אומרת העלמה כלכתה כאילו לא אמרה כלום, כל דבר בר-חשיבות למי שנשתהה מאחריה ונותר במכונית. ומיד מברכת לשלום והולכת. וחוזרת ומודה לחיים יחד ושוב מסתלקת לדרכה. וחיים יחד שורק שריקה אחת גדולה של התפעלות כאשר לא שרק מאז ימי-עלומים שלו בגולה ומתניע כלי-רכבו ויוצא לדרך.

“לזאת אני קורא הצלחה!” מכריז חיים, “יגעת ומצאת”, וכדי לתת שהות לראובן להתאושש ממשיך ומפזם: “נגני-נגני לי-מפוחית-הפה, נגני-נגני לי – –”

“עוד לא מצאתי מאומה” אומר ראובן עדיין המום משהו.

“אמנם לא מצאת מבוקשך, אולם מצאת מה שקוראים קו-פנוי של טלפון, מצאת קשר ואפשר כבר לדבר. ולקשרים בימינו ערך רב, ערך רב”.

ושוב “נגני נגני לי מפוחית-הפה, נגני נגני לי – –” והפעם שר חיים יחד ביתר עליצות, אף על פי כן שואל את רימון:

“אמור לי בבקשה, מה ענין כל אותה פגישה בחיפה? ומאין יודעת זאת כל צפונות לבך? כי איני מאמין שאתה הולך ומספר בדרך עם ריבה היוצאת ממכונית שלך, מחמת שחושדת בך שאתה חיה-טורפת, בענין שלך ורגינה נערתך?” ומוסיף, "הענין הוא כמו שאומרים האנגלים ‘פישי’ ".

“הרי אמרתי לך שפגשתי אותה בבית-קפה כשאתה עלית לכרמל או להדר לקבל פריסת-שלום מאחיך בפריז. וסיפרתי לה על חבר שלי – –” מתפוגג קולו של רימון.

“על חבר שלך! ככה –” שורק שוב חיים יחד שריקה של קורת-רוח יתירה, “הרי ניחנת, בחור, בחוש של בלש. ואתה טוען לפני כל הזמן שאתה מבזבז את זמנך כאן בנסיעה לריק”.

“בחוש של בלש, איני יודע, אולם באמונה במעשה-נסים, אולי”, משיב רימון.

“מיד אני שואלת אותך: זה ראשון? כלומר זו ראשונה בנסיעה זו ואין שאר מיני הפתעות? כדרך שרואים ילד של קיבוץ-ספר צעירים ושואלים: זה ראשון, כלומר נולד ראשון בנקודה, ואין שואלים כלל לשנותיו כמו ששואלים בעיר, ששאלה ראשונה היא, בן כמה הוא?”

“אין בלתה, ראשונה בדרך זו ואחרת לא פגשתי”.

ומה יאמר עוד חיים יחד? אינו אומר דבר. מכאן שעל רימון להמשיך במשהו, והוא אומר:

“בענין מעשה-נסים, הרי אמרתי לך שאני יושב בעירי בפרבר של בעלי אמונה גדולה, ואני כבר דבקה בי אמונה שלהם. אמונה בעניינים שברגש ואמונה שבגאולה”.

“מאז ומתמיד אני אומר”, מעיר חיים יחד, המבין לרעו של רימון עמיתו לדרך, שהחיים מוזרים יותר מן המעשיות הבדויות מן הלב, וכאילו הכל מתנהג בכוונת מכוון והכל משולב ומקושר ומעונב כהלכה, כדי שיהיו בני-האדם נקרים זה בדרכו של זה, לא בדרך מקרה ולא באורח של סתם, אלא בכוונה מכוונת".

“יד המקרה או לא יד המקרה” כמו משסעו ראובן, “יד הזמן או לא יד הזמן, ובינתיים ואתה מדבר כאילו היה כבר כל הענין צרור בכיסי, ולא כן הוא”.

“בכל זאת נדמה לי שצעדת צעד גדול קדימה ולא הוצאת זמנך לריק. נדמה לי ש’קריאה טלפונית' שאתה משגר כביכול בידי עלמה זו מגיעה בבוא מועד למקום שצריכה להגיע. כי יודעת זו יותר משאומרת, ומכסה ומגלה כיאות לנערה שרבות צפונותיה”.

“אפילו מגלה צפונותיה, לי אינה מגלה עדיין דבר”, אין ראובן מפרש כוונתו. אותה שעה שרויה רגינה בעולם אחר לגמרי.

פרק ארבעים

משיושבת רגינה בצריפים של צבא והיא חיילת בין חיילות מבנות הארץ ומבנות ארצות-מוצא אחרות, מהן שעלו בילדותן ומהן שעלו כמוה בנערותן, וכולן ישראליות לכל דבר, בין שהן משל ישראל-ראשונה ובין שהן מישראל-שניה – רואה שכמו ניטלת חציצה מבינה לביניהן והיא כאחת מהן. שכבר מתרגלת כמותן ולומדת מה שלומדת כמותן ומנקה ומסדרת ועורכת מקום-מגורים ממש ככל אחת מהן ואין בינה לבינן דבר, ומותרת בדברים ובהתראות עם כל אדם ואדם.

וכמו רואה עצמה רגינה קרבה צעד אחר צעד לעבר ראובן. שאף הוא היה חייל, מקודם במלחמת הקוממיות ועתה במילואים. שבני עדות שלהם משרתים כולם יחדיו. ומכיון שמלמדת עצמה עברית ומשוחחת עם שאר בנות, נעשית עברית שבפיה צחה יותר, מכל אשר לומדת, ושוטפת יותר, מכל ששומעת ומשמיעה עם שאר בנות שבקרבתה. ואפילו מקדימה ללמוד מונחים עברים של חיל לפני שלומדת מלים פשוטות של יום-יום, של עיסוקי חיים, מלים של חיבה והוקרה וכבוד ונימוסים, ולומדת מלים שבהפרזה הנהוגות כיום, כגון “עצום”, “אחד אפס לטובת –”, עצום אלף“, “מליון”, שיש לו שימוש נרחב מאין כמוהו, ו”העולם הפוך עליך" כלומר כל שאתה אומר עלי, אין דינו אלא ליפול עליך, על עצמך.

כל אותה עברית שלומדת רגינה מפי בנות, מלבד “כייף” ו“לכייף” ושאר מלים, עדיין אינה לומדת כדי כתיבת איגרת צחה אל ראובן, אבל לומדת ללהג בלשונה לרווחתה, ולספר בדברים של יום-יום ביתר קלות וביתר נוחות ורואה שקרבה שלה של מגורים ושל לימוד עם בנות אשר סביבה מקרבת אותה אליהן מיום ליום. ואם רוצה להפליאן יותר מכל פותחת פיה ואומרת משהו בלשון צרפת.

מתגוררת רגינה עם שתים חיילות שכמותה, בנות גילה, בחדר של צריף, שכלפי פנים יש לו מראה של מעון דל לדיור ויש בו אפילו בד של נוי על שולחן יחיד. תחילה מטה רגינה אוזן לפטפוטן של שתים האחרות, שאינה מהינה עדיין לומר דבר בעברית, אף על פי שחשה שדיבור עברי שלה מתגבש והולך ועוד מעט ויפרוץ לו פרץ אל מסלול דיבורים באין פחד. אולם לפרקים קצת מבוהלת, שרעותה המשרתת בחיל-אויר מביאה עמה מין עברית אחרת, משונה ומשובצת מונחים רבי משמעות. שזו לומדת להיות עובדת בבסיס של חיל-אויר, ומערערת כל אותן מלים שמשמעותם כבר היתה ידועה לרגינה, שקיבלו בינתיים עוד משמעות אחרת. כגון נווט, שאין פירושו ירק שנבט, ויתוש אינו כלל בריאה שבעוקצה מביאה מחלת הקדחת על האדם, אלא מין מטוס. וסילון אינו כלל סילון מים של מזרקה, אלא אף הוא מטוס מהיר מאין כמוהו, ודחף אינו דחיפה במרפק בתור אלא בריה אוירית מעופפת.

ולעיני רגינה עצמה נהפכת חגורה לחגור, שכוללת כל שנושאים חייל או חיילת בתחמושת, ומים נהפכים למימיה. אולם מימיה הוא ענין אחר, ששהיא מנת מים קצובה שנוטל עמו אדם בשעה שהולך למקום שאין בו מים, בבקבוק אטום בתוך מעטה של בד או כל חומר אחר המשמר כהלכה טעמם של מים. ואם שמלה הופכת שמלנית, הרי שהיא חצי לבוש בלבד ולא לבוש שלם. ואם גרביים, הרי שיש להן מושג-לוואי גרביות, שהן קטנות הרבה יותר וספונות בתוך הסנדל או הנעל הקיצית עד שאינן נראות כלל לעין. ומלבד מטפחת קיימת אף ממחטה, שלפני כן ידעה רגינה שקרויה מטפחת בלבד, וכיום מבדילה ביניהן.

ופתאום אין מדברים עוד עם רגינה בבחור או בבחורים אלא בבן ובבנים. ומשמתחילה אף היא לומר בן ולא בחור ומהרהרת בראובן שהוא בן ולא בחור, שבחור כביכול מושג רחוק יותר ושייך לעולם אחר, ומבוגר יותר ממנה וכמו חורש רע עליה, משהופך בן מתקרבת אליו רגינה יותר בזכות מלה חדשה ופשוטה זו שמכניסה אותה בקרב בנות הארץ כאילו הורתה ולידתה כאן. ורגינה משננת לעצמה תוך פיזום קל שאינו מבטלה מעבודתה “בן לוקח בת ובת לוקחת ב - - - ן, הרבי אומר אסור להתביי - - - ש”. ואינה יודעת ואינה יכולה להעלות על דעתה, שבשנת תרפ“ח היו חיים יחד ורעייתו גניה מרקדים לאותה מנגינה ממש, רק במלים אחרות “זבחו זבחי צדק בטחו באדוני - - י, רבים אומרים שבארצנו ט - - - וב”, ומרקדים מה שהיה קרוי אז “רונדו” ומשלבים זרוע ומתחלפים בזוגות. ובאמת רקדו אז ומרקדים היום לצלילים של אותה מנגינה גופה, אלא בשינוי מלים ובשנוי צורה. אולם ברור שאין רגינה יודעת זאת כי עלתה לישראל בימים של מדינה, ואינה מעלה כלל על דעתה קשרים סמויים מן העין שמקשרים בינה לבין ישראל-ותיקה מימים של תרפ”ה ותרפ"ט, כי אינה יודעת מאומה על כל אלה, אולי תדע במרוצת ימים. לפי שעה אינה לומדת אלא מכל הבא ליד ולאוזן, ומלימודים שמלמדים אותם, שהם ראשיתם של דברים בלשון.

כיון שראובן, כפי שכבר אמרנו, הופך בן, נעשה ממילא קרוב לה יותר וכבן-זוג ראוי ומתאים, שהיא בת והוא בן, ולא הוא ראובן והיא רגינה, שני יצורים השייכים למיני ישראל שונות. צא וראה מה יכולות לעשות שתים מלים עבריות פשוטות, כל אחת בת הברה אחת, שבכוחן לחולל פלאים ולקרב לבבות שרוצים קירוב, בעוד שמליצות-כבודות אינן יכולות לחולל דבר ברוממות שלהן.

שבכל עת שרגינה מהרהרת בראובן, שלא שמעה עליו דבר מאז הגיעה לידה איגרת אחרונה ממנו, די שתקרא לו בלבה “בן” וכבר הם כשייכים לעדה אחת של בני-הארץ. אותם מכתבים ממנו, שקצרים ופשוטים הם, ואין בהם מאומה מלשון מליצה פורחת ולא מלשון הידור מעתיר דברים על לבה, שיהיו רחמיה נכמרים עליו על הימַקו באהבתו אליה – ואין בהם משום סוד וסתרים, שיהיו יצוקים בתחינה שיתחנן לפניה עד שתהא ממררת בבכי שכך כותבים לה איגרת של נוי, והנה אין בכל זה כלום. שכן היא עצמה קוראה באיגרת ומבינה שאין בה מאומה מלבד משפט אחד או שנים, פשוטים ואפילו נלבבים, בכל זאת קצרים מאד, וכאילו היתה גם הכתובת בבחינת משפט, והרי מענו של אדם איננו דבר שבמחשבה, אלא צורך-לוואי ותו לא. פעמים היתה מתגנבת ללבה מחשבה קלה שאפילו בכתובת שרושם ראובן יש מן הכבוד וההוקרה אליה. שמשתדל לכתוב אותו מען בכתב ברור ומובן, עברית ולועזית. ובכל זאת איגרת הבטיח, והרי הוא כמהתל בה שיוצא ידי חובת נימוס והבטחה במלים בודדות ואינו טורח להרחיב דבריו. ואפילו אם מלים קטנות ויפות הן, בכל זאת אינן אלא מלים מספר בלבד. לבת עדה שלו ודאי שהיה טורח לכתוב איגרת של ממש, סוברת רגינה ושׂבעה עלבון, לבלי עולב בה, ופחות מכל יעלה כזאת במחשבתו ראובן רימון, המתייסר בגינה זה ימים רבים ביסורי געגועים וחיבה.

ולא עוד שסוברת רגינה שצריכה איגרת להיות מאריכה, כדי שיקראו בה שעה ארוכה ולא שיסיימוה במעוף-עין ויניחוה מיד כיון שאין בה עוד מאומה, מלבד שם שלה ושם שלו, וכתובת שלה וכתובת שלו, ושלוש מלים של חיבה בתווך ותו לא. ונוהג כך משום שסובר כנראה שפחותה ממנו ויכול להקל בכבודה.

ואולם ביסודו של דבר אין רגינה מעלה כלל רעיון כגון זה על דעתה אלא על פני השטח של מחשבה, מן השפה ולחוץ, כאילו היתה אחרת מדברת מפיה. שיודעת אל-נכון שאין היא פחותה בעיני ראובן וכי אינם חייבים לומר זה לזה הרבה והרשות בידם שלא לומר דבר בכתב ולא בעל פה.

אבל משום ספק קל שבקלים, שמא אינה ראויה למעלה של ראובן, סוברת רגינה שחייבת לאלף וללמד עצמה דעת ולשון, שתהיה ראויה לו מכל בחינה. שאם הוא מדברו נאה ולשונו צחה, חייבת אף היא לבוא לפניו ולשון צחה בפיה, ואם לא כל-כך צחה כשלו, הרי לפחות כשל אחת מבנות הארץ אשר בקרבתה. אין ידה משגת ליטול לעצמה מורים שילמדוה, והיתה מצפה עוד בשבתה בישוב של הר, במעברה ובשאר עבודות שעסקה בהן, שתלך לשרת בצבא ושם יאכילוה, יתרגלוה, ילבישוה וילמדו אותה חינם אין כסף.

אף על פי שאין רגע יוצא בלי שרגינה מהרהרת בראובן, על כל פנים כך סבורה היא, שרגעים אחרים אינה חשה בהם, ויכולה לכייר בכפות ידיה דמות שלו בחללו של אויר ולשאת עיניה אליו, אפילו שאיננו ניצב על ידה, בכל זאת אינה נחפזת ללכת אצלו. סוברת רגינה, אולי ניחם על מחשבה שלו להוסיף ולחבבה ולקחתה לביתו שלו. אולי מצא אחרת יפה וטובה ומשכילה ממנה. אולי סבור, שפל ערכה מערכו, שנחותה ממנו, שישבה במעברה. אולי בז לה בלבו שהיא נבערת מדעת, ואולי פסק מלחבבה מכיון שאיננה עוד לנגד עיניו, וריחוק בגוף גרם לריחוק בלב.

אולם כל זה מן הלב אל החוץ, שכן יודעת שהוא בר-לבב ונאמן. ואף על פי שיודעת רגינה שכל מיני חששות אלה אין להם ולראובן מאומה, בכל זאת מתייסרת בספקות. שכך דרכו של כל אדם, אפילו שכבר מפלס ומפנה לו שביל ליעוד לו ברצון-לבו, אפילו כן אוגר בלבו שלל היסוסים שכביכול יפים לענין ואי-אפשר לו בלעדיהם, שהם לו כלענה להטעים נופת-של-מתיקות שהוא שרוי בה להנאתו. אף זאת סוברת רגינה, ששעת-רצון באה רק אחר דילוג על הדורים רבים, על חתחתים ובקיעים והתחזקות על עניינים הקרויים “ניגודים”, שאפילו אין רגינה יודעת מילה זו בעברית ולא בכל לשון אחרת, לא ביחיד ולא ברבים, יודעת משמעות שלה וחשה בה שהיא מחויבת המציאות בענין כגון זה שלה עם ראובן.

וגם בתוך תוכה אין רגינה מאמינה עדיין אמונה גמורה, שאמנם מבקש ראובן להכניס אותה, את רגינה לביתו, כשוררת בו ולא כמשרתת לפניו. אפילו שלבה הסכין עמו ועמית לו, בכל זאת מבעתים אותה מיני ספקות, שכאילו אינה רשאית לפטור עצמה מהם: אולי בכל זאת נשכח כל אותו ענין מלבו? ואולי היתה מחובבת עליו לימים מספר בלבד ולא לאורך-ימים?

ואין רגינה מעלה כלל על דעתה מה שמגלה רימון, שכל מיני עניינים שאינם מן הלב חייבים אולי בחתחתים ובהדורים לשם תוספת ליבוי, ואילו חיבה נאמנה מלב אל לב אינה חייבת כלל בדילוג על פני מכשולים ואבני-נגף, וכי רגש נאמן דרכו סלולה לפניו, לוּא אך יודע איזוהי הדרך ילך בה, ואם כבר זכה וראה עמית-לבו בעין של בשר-ודם.

אלה אין רגינה יודעת ואין נערות רבות כמותה ושאינן כמותה יודעות. וחושבת רגינה בלבה שחייבת לייסר את ראובן בציפיה ממושכת ובתהייה עליה ועל היעלמה ובספקות ובמורא גדול, פן פנתה ממנו והלכה אחַר אחר, שכביכול רבים מבקשים קרבתה ואין הוא יחיד לה. שאם לא כן לא יהיה חובבה ברבות הימים ויהא אומר שנטלה באפס יד “מאחרי הצאן” רועת צאן קטנה ועלובה, כמאמר אביה-זקנה, שהיא כמו שפחה לו, והוא בועז הנוטה לה חסד. שהיו מרבים לספר בביתה ברות ובבועז. ואפילו רות נוטלת לעצמה מקום של כבוד ודרגה של רעיה, אין רגינה בטוחה שנוטלת לעצמה בביתו של ראובן מדרגה כגון זו שתהא לו רעיה כבודה בביתו.

כי רגינה משתוקקת בלבה מה שקורין בימינו לרכוש לה “מעמד”, שאפילו אינה יודעת מלה זו משמעות שלה. וכאילו סוברת שרוצה לבוא אל ראובן לא בחוסר כל אלא “ברכוש” גדול. ואם אין לה לא נכסים ולא רכוש באה עם “מקצוע” חדש ומחודש ונאור שאיננו שטיפת רצפות וכיבוד חדרים במוסד, אלא חבישת חולים וסעד שסועדת אותם. ואפילו אם ממלאה אחר צו הרופא, עושה מלאכה נקיה, כך סוברת רגינה, שאחות-רחמנית לובשת שׂלמות צחות ושביס צחור וקטן לראשה ולא סרבל עבודה המזדהם מחמת מלאכת-כפיים גסה.

כך סוברת רגינה, שאינה מעלה על דעתה שאף לבוש צחור של אחות-רחמנית עלול להזדהם מרבב דם של אדם, וענין של חבישה כרוך במלאכות מזהמות יד ולבוש, ואין כל רע בהם, לא בעיני ראובן.

אולם משמתחילה רגינה ללמוד מה שלומדת, לעת עתה מסייעת לחבישה, שאין לה די לימוד וידיעות להיות אחות-רחמנית אלא לאחר מכן משלומדת יותר לימודים כלליים, שומעת מפי שתי ריעות שלה, שדרה עמהן בחדרה שבצריפון, לא הרחק מבית חולים של חיל, שאחות-רחמנית לא רק לובשת בגדי צחור אלא עושה מעשה רב, מעשה “אנושי” רב. מבקשות הן להסביר לה אנושי מה הוא ומתקשות. ריעות שלה לחדר הן עצמונה, בת-הארץ ילידת מושבה ותיקה בגליל-תחתון, ודורית, שמקודם היתה דורה בחוץ-לארץ, ונקרא שמה דורית לאחר שעלתה לארץ עם “ילדי טהראן” דרך פרס בימים של מלחמת-עולם. דורית כבר כמעט כבת-הארץ, שכבר כמו שכחה מוראות ילדותה ויתמות שלה בימים של שואה ומנזר. שתים ריעות מנסות כיד העברית הטובה עליהן להסביר לרגינה “אנושי” מה הוא, כלומר מה הוא תפקיד אנושי שיש לה לאחות-רחמנית בעיקר בחיל ובצבא, ובמלחמה ובימי שלום.

שאנושי, אומרות הן לרגינה פירושו הומאַני בלעז. אבל לרגינה לא ברור כלל מה פירוש הומאני בלעז. אומרות עצמונה ודורית שהומאַני פרושו – – רגע אחד, אנושי בא מאנוש, אנוש הוא אדם, משמע מה שטוב לו לאדם, לטובתו, לטובת גופו ונפשו, לשלוות-נפשו ובריאות גופו. והרי זה מין תפקיד נעלה לסעוד אדם בחליו, בשעה שהוא חלש ונצרך לידיים בריאות שתהיינה מסייעות בידו, לעיניים מביעות חמימוּת ונעימוּת, ליד רכה ולמלה מחזקת, בקיצור – – קשה מאד להסביר, אבל ענין חשוב, ענין חשוב מאד, כמעט בבחינת “אידיאל אוניברסלי”, אומרות עצמונה ודורית.

אידיאל ואוניברסלי עדיים מסייעים לרגינה להבין, אפילו שכבר נקראת בצבא רבקה, שם עברי או בֶּקי בפי חברותיה או רגי או גיני, לא חשוב, מין קיצור נוח כרצון כל אחת מהן, שעדיין לא החליטו מה עדיף ממה. כשם שלא ברור אם עצמונה הופכת מונַה או צמי או עצי או סתם צי, ואם דורית הופכת דו או דורדור, או רודה או רוֹד.

משמצויה רגינה בשעות של פנאי קצרות עם ריעותיה השתים בצריף מרוּוח ובו שולחנות רבים, כסאות, רדיו ועתונים רבים ומצוירים, צריף הקרוי “בית-תרבות”, מתאמצת להבין למה מתכוונות השתים, שכמה דברים שאינם ברורים לה, כבר ברורים להן. ועד ששוקלת דבריהן בדעתה מיד מטרידות עליה בשאלה: “יש לך כבר בחור?” ותמיהה רגינה עליהן שאינן אומרות בן, משמע פונות אליה בלשון אחרת, שלא כמו שמדברות בינן לבין עצמן, והיא פחותה בעיניהן, עולה חדשה. אינה מעלה על דעתה שאילו שאלו זו את זו, אף אז לא היו אומרות בן אלא חבר. ומיד כעומדות על מחשבותיה מתקנות:

“כלומר, יש לך כבר חבר, חבר שלך?”

ורגינה אינה יודעת מה להשיב, הן או לאו, שיש לה ואין לה. וכיון שהיא מגמגמת, הרי הן מסייעות בידה: “יש לך משהו בדרך?” וצוחקות בכל פה, “אתם נפגשים, אבל עוד לא החלטתם?”

“כן” משיבה רגינה במורך, כאילו יש בהודיה שלה משום העמדת-פנים.

“גם היא מצרפת?” שואלת עצמונה.

“לא”, משיבה רגינה.

“אה, בודאי ממצרים”, אומרת דורית, כמבינה לרוחה של רגינה, שאינה רוצה לפרט והיא קוראה בשם של ארץ מזרח.

“לא”, משיבה רגינה קצרות כמפרפרת בידיהן.

“מאין, מכאן, בן הארץ?”

“כן”, משיבה רגינה.

אלא שברור לרגינה, שאינן מעלות שתיהן על דעתן שראובן הוא בן עדה שלהן.

ועדיין רגינה שומרת סודה בלבה.

שכן אינה יכולה לשבת עם אלה ולהעלות לפניהן כל שעבר עליה בפגישה ראשונה עם ראובן רימון בישוב-של-הר כשהיא מבקשת לשאול עצה מפי קשישה ממנה ויראה ושואלת ומתחרטת שמגלה צפונות לבה לאחרת. שהיא מרחיקה עצמה ומקרבת לבה, והולכת ומצירה שהלכה. אומרת, בודאי תרמת ואחיזת עיניים היא ולא חיבה של ממש, ובכל זאת מאמינה בלבה שחיבה של אמת בא זה לתת לה. ותוהה עליו שהוא זר ורחוק ומרגישה שקרובה ויודעת אותו משכבר הימים. אף שהיא בת גילן של עצמונה ודורית כאילו קשישה מעצמונה בל-הארץ וצעירה הרבה מדורית, שמאז ילדות-שואה שלה כמו נטלה לעצמה בגרות מוקדמת. ואינה תואמת לא לזו ולא לזו, אלא בריה בפני עצמה, רגינה שמה.

היושבת עמה משיחות ואינן שועות אל הנעשה בחובה. עצמונה כמו מתייהרת לפניה שאינה אלא יהודיה-למחצה, אף-על-פי שהיא “צבּרית”. שסבא שלה אבי-אביה הוא גר, שעלה מרוסיה והתייהד. משמע אביה בן גוי וגויה שהתייהדו והיא יהודיה-למחצה. אביה נשא את אמה, יהודיה, כאן בארץ, ונולדה להם היא, בתם עצמונה. עתה יתומה היא מאביה, ואמה נישאה לאיש אחר. כעת יושבת בבית סבה במושבה שבגליל תחתון. ועצמונה רואה לעצמה חשבות יתירה שדם גויים נוזל בעורקיה. שיודעת שיופי ונוי שבפניה הצחים ובשערה הבהיר, יופי של גוים ויהודים. “מין גזע מעורב הוא זה”, אומרת עוד מתוך יוהרה.

כיון שאין רגינה מקלסת גזע-כלאיים זה של עצמונה, ממשיכה עצמונה ומספרת שחבר שלה לומד חקלאות בקליפורניה. משום-מה פסק לכתוב לה, לעצמונה חברתו, מכתבים. עוד אומרת, אך גומרת שרות-צבא, אפילו אם ימי שרות עדיין רבים, ונוסעת אליו לאמריקה לראות מה אירע לו, שכבר אינו כותב, ואולי מצא לו נערה אחרת. מנַין נוטלת כסף לנסוע לאמריקה אינה יודעת, אבל ברי לה שנוסעת, שיש לה שם דודה, אף היא גיורת, אחות אביה, שהיא שולחת לה כרטיס נסיעה ומקבלת אותה לביתה לימים מספר עד שמוצאת התעסקות ומפרנסת את עצמה ולומדת-מה.

מכיון שעצמונה משתתקת בענין נסיעה שלה לחוץ-לארץ שמעולם לא היתה בחוץ לארץ, ומשתוקקת לראות חוץ לארץ בעיניה, פותחת דורית, היתומה מאב ומאם שהובאה ארצה יחד עם שאר ילדים יתומים וגדלה בבית ילדים בקיבוץ, כשמשפחה אחת מאמצת אותה ומקרבת אותה, אומרת:

“לי אין חבר. שנורא נמאס שהיינו תמיד יחד עם הבנים בחברת הנוער שלנו, כמו שאומרים ‘יושבים כולם על הסירים זה לעומת זה’ תמיד יחד, וזה משעמם נורא. וכבר אינני רוצה בחבר ממשק שלי. ממשק אחר או מעיר, לא איכפת לי. פעם ראשונה שאני רואה כעת בנים אחרים לא מהמשק, מלבד בנים שראיתי בכנס של מחול, בדליה. אבל טוב שבן של משפחה במשק שאימצה אותי משרת כמוני בצבא, כמעט בן-גילי הוא, ויש לו חברים מפלוגה והא עושה לי הכרה עם המון בנים וכבר יש לי מַלַן”.

כך משוחחות ריעות של רגינה, והיא כמוה כקשישה לא מאחת בלבד אלא משתיהן, שיש לה חבר, חבר הרוצה בה. ומיד מתבהלת: מדוע רוצה בה ראובן, ולאלו אין עדיין חבר? והיא, רגינה, אינה יפה מיפהפיה בהירת-שער זו, מעצמונה, ומדורית חיננית ושחומה זו. ואם יש לעצמונה חבר, עדיין אינו גומר אומר לקחתה, ואילו ראובן רוצה בה, ברגינה. האם משום שפחותה ממנו יכול לסובבה בדברים?

ומיד, אפילו שמקבלת חופשה קצרה אינה הולכת לעירו של ראובן לראותו. שמתרעמת עליו בלבה, שרוצה בה ואולי לא בלב שלם.

ועוד אחות שלה קלר מוסיפה וכותבת: לא ללכת אצלו, אצל ראובן, שתחילה היא עצמה חייבת ללכת למקומו, היא חייבת לברר והיא חייבת לשפוט ולראות אם יאמתו דבריו. ואוסרת עליה אחותה באיסור חמור ללכת אצלו, אצל ראובן.

ואף-על-פי-כן יום אחד אין רגינה יכולה לעצור ברוחה והולכת, ביום של פגרא, לבית-מלאכה של ראובן שבפרבר העיר, ושואלת אצל סנדלר ישיש למקומו ועולה במדרגות של גזוזרת, ורואה בבית-מלאכה בין מכונות שוליה זר, וכבר רוצה להיסוג לאחור ושואלת לראובן ואומרים לה שנסע, נסע לשלושים יום בענין חשוב מאין כמוהו. “אולי נשא אשה בהסתר ויצא לירח-הדבש?” ואין רגינה מהינה עוד לשאול דבר וחוזרת למחנה שלה ומבקשת להשכיח את ראובן מלבה. אף על פי כן אינו נשכח.

ואף שרגינה משקיעה ראשה ורובה בלימודים ובעיסוקים שלה בחיל, אינה פוסקת מלהגות בראובן, שבוטחת בו שלא נתן עינו באחרת, ואפילו הלך למקום שהלך, עדיין שמורה בלבו. וכבר מצפה מכל ציפיה שתהא אחות-בכירה שלה מתירה לה ללכת אצלו וזו נאלמה דום ואינה כותבת דבר. ורגינה יודעת בלבה שאם לא תזדרז אחותה לומר דברה, תהיה ממרה פיה ועושה כרצון-לבה. ואף-על-פי-כן מתייראת ומצייתת ומצפה למוצא פיה.

פרק ארבעים ואחד

בפרבר מגורים של רימון, בעירו, כבר הלך יום עמל וקרב לקצו, הכל היו צוררים כלי-עבודה שלהם, מפנים גבבא וגזיזי-עור ופיזורי מסמרים מעוקמים שאין עוד חפץ בם, ושברירי זכוכית. חבל גדול של סבל כבר היה תלוי מתחת לגרם המעלות של סוכת הסנדלר. הכל היו מתכוננים לפוש ולשוב איש לביתו ולפינת מגוריו, מי שיש לו קורת-גג משלו ומי שיש לו פינה-של-כלום.

וכבר רבים מתכנסים בסוכתו של הסנדלר להשיב לב מחומו של יום שרב בשיחה מענגת בענייני דיומא ובדברי-תורה. ועכשיו באה ומגיעה שעתו של יחיא להציג רכולת פרחיו על מדרכה של סימטה ולענג בבשׂמה על הנופשים מעמל וכל המתבשמים מדבר תורה וחכמה. תחת עץ יחיד שלפני בית-המלאכה חולץ עצמותיו חתול ברוד. מעט אשפה צבורה מתחת לשיח סמוך ויחיד במדרכה ואינה נעה ואינה זעה, כי אין רוח של בין-ערביים מצויה אותה שעה בפרבר. שמים של פרבר תכולים רוב ימות החמה ומאופרים רק בבוקר של חמסין או בהשכמת הבוקר, לסבל המקדים לקום ונהנה מאפרורית מהוּבּלת בערפילי קיץ לחלוחיים. בכל זאת נושם הלחות מלוא נחיריו, כי נישאת אליו את פריחת עץ שבחצר סמוכה, שכתליה אטומים ורק העץ מתנשא מעליה ומשיב-נפש בפריחה שלו, שאין הסבל יודע לקרוא אותה בשם אלא לייחדה בריח עדנים בלבד. כיון שנתבשם מריחו של זה כבר הוא נכון לקראת יום עמל ולשכיבה שרועה בכתם צל שעל מדרכה, עד שיבוא מי ויטיל עליו לשאת מקרר חדש שלו הביתה.

אותה שעת חום של בין הערביים כאילו נישא הבל חומו של בית-מרחץ ציבורי לא רחוק משם ישר אל פרבר ומילאוֹ והדחיסוֹ והקרישו והטיל על תושבי הפרבר לאוּת רפויה, עד שרק לשון שבפה מתבקשת למעשה ולדיבור ושאר איברים שתוקים ונרפים.

אותה שעה חוזר רימון אל פרברו כבהתגנב, על בהונות, כי אינו רוצה שתשזפנו עין איש. הרי אמר שהוא יצא לדרך רחוקה ולימים רבים, והנה לא יצאה יממה אחת וכבר הוא שב וחוזר אצל עצמו. אין בשיח דל שעל מפתן בית-מלאכתו כדי להעלימו ואין בעץ יחיד של מדרכה כדי להסתירו. שאר מיני עצים שולחים מעל לפרבר פוארות נישאות שאין בהן כדי להסתיר דבר, אלא עין שמים וחמה בלבד. אולם אין סנדלר ישיש לראות כל צל עובר. ומיד הוא מכריז ואומר:

“אה, מר רימון!” כך מקדם פניו המקובל הזקן, “טוב שחזרת ובאת. מן הסתם היתה לך קפיצת-הדרך, שאמרת שיוצא אתה לדרך רחוקה ושב מיד. זריזים מקדימים, מה? בכל זאת דומה שאתה חוזר מדרך רחוקה, שאבק-דרכים דבק בנעליך”.

ראובן נבוך ונכלם ואיננו יודע מה ישיב, ואולם עד מהרה מוצא מלה בפיו ויודע שזו תהלך על הזקן רוח חדשה, רוח עליונים:

“עליתי לצפת”, כאילו אך זו היתה מגמת דרכו ואין בלתה.

“אה, לצפת”, מתרווח הישיש על שרפרפו ומרמז לכל הסובבים אותו רמז רב-משמעות, שבחור זה, רימון, אינו סתם עול-ימים שוקד על מלאכתו ועושה עבודה לתפארת במו אצבעות ידיו, אלא נשמה בקרבו. הנה קם פתאום ועולה לצפת, סתם ביום רגיל בשבוע, לא בל“ג בעומר שאז עולים למירון ולא ביום עילוי נשמה לאר”י הקדוש, אלא ביום של כלום, יום חול, משום שנפשו נושאת אותו למרומי-שחקיה של עיר תעלומה וזוך, אל צפת.

ואין איש מן הניצבים על הסנדלר שואל את רימון: מה עושה מר ביום ככל הימים בצפת העיר? כי אין שואלים שאלות שבנפש בפרברו של ראובן. עלייתו של אדם למקום שעולה, שיש בו משום התעלות, אין מקשים עליה. זוכה אדם לעליה, עולה. ואף אין שואלים על לכתו של אדם למקום שהולך. רצונו הוא כבודו. אם הולך משמע נשמה שלו נושאת כנפיה ונישאת לשם והוא ענין מענייניו של אותו אדם, שבודאי יצוק בו סוד ואין לאיש חלק בסודו ואינו רשאי לפשפש בו.

אלא מכיון שמגלה אדם שחוזר מצפת, משתלהבים במקצת הניצבים בסוכה כלשמע בשורה, כי יש להם נגיעה ויש להם כוח-המקשר עם עיר זו. והם שואלים כעל קריה רמה שיש לה משמעת בחלומות ובהזיות שלהם: “נו, מה נשמע בצפת? האם סר מר לבית-כנסת של האר”י הקדוש בעירו שלו?"

“מסתבר מאליו שכן”, משיב רימון מיד. ובוש בלבו, כי לא זו היתה כוונת נסיעה שלו לצפת.

ואין איש מן הניצבים מעלה על הדעת, שרימון נסע ועלה לצפת לשם רפאוּת הגוף, אלא ברי שעלה לחיזוק הרוח בלבד, כנאות. ומיד פותחים ומספרים בצפת, כל אשר יודעים על עיר זו, על גדוליה וחכמיה ומקובליה ואויר צלול שלה. עד אשר ראובן עצמו חומק ועולה במעלות למרפסת בית-מלאכתו, שנראית לו כמו צרה ומצומצמת משהיתה, משום שעיניו ומבט שלו נתרווחו בהררי צפת ובשחקי צפת, וכל שבפרבר שלו נצטמצם ונתמעט. ומיד רואה רימון בבושת-פנים שעדיין שוליה שלו משתהה בבית-המלאכה ומטריד עצמו וטורח טרחה יתירה להשלים המלאכה ועדיין מתמהמה בהליכה שלו הביתה, ולמראה ראובן הוא פולט שריקה גדולה של פליאה ותמיהה.

“ראו נא גם ראו, הבּוֹס חזר! ואני לא ידעתי שכבר עברו עלי בהיחפז ל' ימים תמימים, מאז יצא לדרך. אוי לי וַי לי מארוסה שלי שלא ראיתי פניה ה ט”ו ימים לפי אותו המנין, כי ראיתי פניה אמש".

“חזרתי”, אומר רימון, “מסתבר, היה מן הצורך כלומר, לא היתה נחיתות יותר וחזרתי”, מגמגם ראובן.

“יופי!” שמח השוליה, “מיד ארוץ ואודיע הבשורה לארוסה שלי ואגלה לה שאני יכול לקבל מיד חופשה מעבודה בבית-המלאכה, כי הבוס חזר”.

וכבר מתקין עצמו השוליה לילך, אולם שוהה מעט וסובב על עקביו ומשהה מבט שלו ברימון ואומר:

“אולי יש לך מעט ממון, כלומר מפרעה? אני צריך כעת הרבה מעות”. ורימון שולה מכיסו וותן ממון שאגר לצורך נסיעה ארוכה וממושכת. והשוליה מפטיר דברי תודה חטופים ורוצה לגרום נחת-רוח לרימון ואינו יודע במה ויוצא מבית המלאכה בלב-שמח ובשריקה של “כלניות, כלניות” וכעבור רגע חוזר בשריקה של “אני מצפת, אני מצפת”, כאילו ראה ללבו של ראובן וקלט מפי הניצבים בסוכה למטה ואומר דברים של נעימות:

“העיקר שכחתי! שאלה כאן עליך הבוקר נערה קטנה לבושה מדים, חיילת שביקשה לדעת בעברית קצת צולעת, אם אתה דר כאן?”

“מה אתה אומר? למה לא סיפרת לי מיד?”

“חכה עד שתשמע. ואני משיב בלשונה שלה: אינו דר כאן”.

“מה פתאום אתה משיב אינו דר כאן? הלא יכולה ללכת מיד כיון שאתה עונה בשלילה?”

“חכה ושמע. אני אומר, אינו דר כאן, דר בחדר במקום אחר. אבל זה הוא בית-מלאכה שלו, המפעל, עסק שלו חלוצי הארץ. והיא שואלת: היכן האדון? ואני משיב כלשונה: האדון נסע לשלושים יום לרגל עסקים שלו ואיני מפרט. והיא אומרת: ‘מרסי’ ואני משיב לה בלעז גם אני ‘נאֶבר מַינד’. והיא כמעט והולכת ואני מדביק אותה על המרפסת ושואל: סליחה חברה, מה למסור למר רימון? והיא משיבה: רב תודות, אין מה למסור. מרסי. וכל מרסי לא עולה לה ביוקר, אז היא אומרת מרסי הרבה פעמים כמו בשביל להיפטר ממני. ועוד היא אומרת: אבוא בפעם אחרת, לכשישוב האדון מנסיעה שלו. וכבר היא הולכת ושלום על ישראל וברוך שמו, כלומר ברוך שמי, שאני שמי ברוך!”

לולא בוש רימון היה מודה שנתלחלחו עיניו מחמת חדוה או עצב או הבל או אי-רצון להישיר מבטו בעיני שוליה שלו, בעצמו אינו יודע מה. ומיד מתפרץ כלל וכלל שלא בצדק:

“מה פתאום אמרת לה שנסעתי לשלושים יום?”

“שאני אעמוד עמך על המקח ואוריד חצי? וכי לא נסעת לשלושים יום? ואילו סברת תחילה ארבעים יום”.

“אמנם כן, חשבתי שתארך נסיעה שלי ונתקצרה”.

“זה הוא מין קיצור של נת’קצ’רה, קָץ-וחוזר כלומר שאתה קץ בנסיעה וחוזר כמו שאומרים בסוכה למטה”.

וכתובת לא השאירה?" שואל רימון בשלו.

“אף לא מאומה. רק השאירה מיליון ‘מרסי’ על כל מדרך כף רגל, אולי אמרה ‘צריך לצלצל פעמיים ולחכות רגע קט’ אינני זוכר. לא שמעתי ולא ידעתי. בי נשבעתי שלא אמרה מאומה”.

“אף לא מלה אחת נוספת?”

“אמרה עוד – – סליחה שלא מדברת עברית כל-כך טוב אבל אני כבר לומדת עברית. ושוב ‘מרסי’ אדון ושלום עליך. והחיילת הלכה ואיננה”.

ומיד השוליה בורח מבית המלאכה, כדי שלא יוסיף רימון לענותו בשאלות, כי הוא רואה שאין להן להללו סוף.

וראובן נשאר יושב שהות קלה על קצהו של שולחן, אפוף תמיהה גדולה ומשונית על כל אשר קרהו מאתמול, כשיצא לדרכו, ואולי לא אתמול אלא לפני ימים רבים? ויום זה, היום, שבבוקרו באה רגינה לראותו – ויושב ואינו נע ואינו זע. כיון שנזכר במכונות של בית-מלאכתו אץ לתת בהן עיניו, כאילו נפרד מעליהן פרידה ממושכת. והוא שמח בלבו שחזר ורואה אותן שוב בעיניו וכבר סמוך אליהן בגופו, וכל עצמן חביבות עליו כפליים, כי אתמול ראו פני נערה שלו, ששהתה כאן עמהן. ורואה גבבא על רצפה כרואה מראה חמודות, כי לא פינה השוליה, לא אמש ולא היום נסורת שנצטברה על רצפה של בית-מלאכה. ואף שהוא שרוי כאן באי-סדר, טוב הוא בעיניו מאולם של פאר שרצפה שלו מבהיקה בנקיונה. ומשתהה רימון עוד מעט כאינו מאמין למראה עיניו, שהוא כבר שב וחזר לכאן ממלחמה ושב וחזר לכאן מ“מסע-רב-חיפושין” ושב וחזר לעבודה שלו בכל מאודו, וברכתו בלבו שכמה ימים שמינה לו גורלו לישב בכאן לפני שייקרא שנית לצאת למערכה, ישב בזה ולא ילך עוד מכאן. כי אפילו היא, הנערה שלו, באה לבקשו כאן ולא בשום מקום אחר.

ושוהה רימון כמה ששוהה, אף שיודע שכתב לרגינה ויודעת גם מען חדרו בבית אחר. והוא כבר רוצה לאוץ שמה, שמא היתה העלמה גם שם ואולי הניחה פתק בחדר מהודר שלו, והוא נחפז שמה להפיג בחשאי המיית-לבו.

כיון שבא לשם, זוכר שצפויה לו גם שם בושת-פנים, כי בעלת-הבית דשם בודאי פוגעת בו ושואלת: “כבר חזרת מנסיעה של ירח ימים?” והוא משיב: “חזרתי”.

והיא בודאי אומרת: “מה יש, מה קרה? פרצה מלחמה או סיבוב-שני, בוז’אֶ סוֹחראַני”, כלומר ישמרנוּ השם.

והא משיב: “לא, פרץ השלום, ושבעה סיבובים של כלה”, כביכול משיב כך, ואינו משיב.

והיא אומרת: “סלאַוַה בּוֹגוּ”, כלומר ברוך השם.

ושוב נכלם רימון מחכמות שלו ומתגנב חרש אל חדרו, עד שאין בעלת הבית שומעת דבר.

והוא ירא אפילו להתקלח כדי של תשמע זו את קול המים בבי-אמבט ולא תבוא לראות מי הוא אשר פרץ לדירה שלה, ודיירה הרי הרחיק מזה.

ומיד מתחרט ראובן שלא פגע בבעלת-ביתו, כי אולי באה רגינה לפניה ושאלה עליו. ונזכר שרגינה כבר שמעה על נסיעה שלו לל' ימים מפי השוליה ואינה באה לחדרו לבקשו. ומיד סוגר עליו חדרו סביב סביב ומהרהר בכל הקורות אותו בצפת העיר, במראה ובהלך-נפש ובעינויי-עלבון ובמדווי-מועקה שבאין-תקוה, ועוצם עיניו ויודע שלפניו ל' ימים ארוכים של ציפיה, כי אין הנערה חוזרת ובאה לפני כ"ט ימים, כי כבר יודעת שנסע ואינו מקדים לחזור.

ל' ימים של תהייה. ואין פרץ ואין צווחה, כלומר אין הפתעה ואין מאורע, אלא ל' ימים סתומים, דמומים, ריקים מכל זיק של תקוה לראות פני רגינה. ובהם כ"ו ימי עבודה ומלאכה ועיסוקים ודיונים ול' ערבים של חזיונות-שוא ותעתועי-הד שהם הדים משכבר הימים, ימים של צפון וערבים של צפון עמה, עם רגינה.

ומי יודע אם חוזרת רגינה ובאה בצאת ל' ימים?

אולי אינה באה עוד? אולי אינה באה כלל? אולי כבר ניחמה על שבאה? אולי על שבאה? אולי פוגשת באחר טוב ממנו? אולי אינה מקבלת פגרא? אולי חוזרת בה מרצונה לראותו? ואולי אחותה מגדת לה, לא ללכת? אולי קורה לה מה? אולי תקלה? אולי באה והוא סועד במסעדה? אולי באה והוא יצא לפת-של-בוקר או פת-ערב או צהריים? אולי היא באה והוא הלך אצל לקוח? אולי באה רק כדי להגיד שלא תבוא עוד לראות פניו אולי באה שוב לבקשו שיניח לה?

אולי? אולי? אולי? שאין גבול ל“אולי” שיכול אדם להעלות על דעתו. וטוב שעייף רימון ונרדם כמות שהוא מאובק מאבק-דרכים וכשהוא ירא לשאון שאון. ואינו ניעור אלא עם שחר שמתחילים בו כ“ט או כ”ח ימים נותרים, כי עברו כבר שנַים בלי רגינה מאז נסע.

והרי חי רימון כל ימיו ימים בלי רגינה ולא עשה חשבונם, ולפתע חרד ליום ויום, כאילו קרב לסופם. כי סובר שבשלוּ ימיו מאד במלחמה וכבר הוא כמשלים מכסתו, כי ראה מרי וקשי-חיים ומוות ולא היה עוד ככל בן-תמותה שנכונו לו שנים עד גבורות ואף למעלה מזה. אלא שכבר רואה רימון סוף קו-ימים שלו כמו בקרבה יתירה, מיטלטל ממש מנגד לחטמו ויודע שמה שיש לו יש לו כעת, וכאילו כל שאין לו לא יהיה לו עוד. כי מלאו ימיו ביוון-עמדה וכבר חישב שם כל עולמו והיה נחפז, נחפז מאד, לפייט לו שירת-חיים משלו, כאילו שנות חיים שלו שעה אחת בלבד ותו לא. ושעה זו, מן הראוי שתהיה רגינה אצלו לחלקה עמו.

ואם אין רגינה מכוונת חס-ושלום לשעה זו, באה ואינה מוצאת אותו עוד, את רימון. כי שעתו שלו, שעת חייו, מצויה בין סיבוב לסיבוב, כדרך שקוראים לענין בישראל, בין סיבוב ראשון לסיבוב-שני. והנערה מתמהמהת.

פרק ארבעים ושנים

ל' ימים הרי הם ימים רבים ואפילו אם חסרים שנים ימים. ירח ימים הוא שעמד לפני רימון כנד אחד שאין לעברו אלא להיכנע לפניו בלבד.

עטרה, שראובן סר אליה באותם ל' ימים, שלא היה מצפה לבואה של רגינה, קידמה אותו בפנים משונות, כמו אדם המקביל פני יריב ועוין. “שמעתי שמועה”, פותחת ואומרת עטרה, “שמעתי שיש לך כבר נערה משלך”.

מיד הבין רימון שחיים יחד לא עצר ברוחו ולא שם מחסום לפיו, ומעיקר שלא בכוונה-רעה, אלא מחמת חיבה והתלהבות מעניינו של ראובן גילה צפונות לבו.

“אתה כנראה רוצה להיות מקורי בעברית פשוטה, או אורגינלי בלעז”, שאלה-לא-שאלה עטרה כמעט בפנים זעופות. והיתה טרודה מאד בעסקי נסיעות שלה לארצות נכר ואינה שועה אליו אלא בשל חשיבותו של ענין שלו.

“מה אורגינליות בכך שיש לו לאדם נערה, שעדיין אין לו, אלא שפגש בנערה הנושאת חן בעיניו?”

“שמעתי, כלומר סיפרו לי, זאת אומרת מדברים ואומרים, שהיא כלל לא – – מחֶברָה שלנו, כלומר לא מאנשי שלומנו. שכולנו חבורה אחת אנו, אפילו מתראים לעתים רחוקות. והיא דווקא לא משלנו”.

“מה פירוש לא משלנו? ישראלית היא ומשל ישראל היא, ממש כמוני וכמוך”.

“מתכוונת אני להבדלים, להבדלי הווי-של-חיים, להבדלי מוצא ומקור, לשון ועדה ומושגים ממושגים שונים”.

“אמנם כן, יש הבדל”, מפטיר רימון באי-רצון. אף כי אינו בעיניו הבדל של ממש, הבדל של חוץ בלבד ולא פנים.

“זה הוא הדבר!” נהנית עטרה מהישג שלה שהשיגה במחי-יד ומדברת בנוסח של מחנך שלה בכיתה של בית-ספר, כי מרוצה שמודה ראובן בהבדל. ואומרת:

“כשהגיעה אלי השמועה, הידועה כבר, אגב, לכל, חשבתי מיד שמוטב אקח עמך דברים, כי הרי אנו ידידים משכבר הימים וגורל שלך בחיים הוא ענין שלי להגות בו. סוף סוף אתה בחור משכיל, איש בן-תרבות וקרוב אצל עניינים של דעת ואמנות. ומובן שהפרימיטיב עלול למצוא-חן בעיניך ומה שאומרים באנגלית “אֶפּילז טוּ יוּ”. אתה מבין אותי? אולם אותו פרימיטיב טוב ויפה ומושך הלב כשהוא רחוק ולאו דווקא כשהוא מצוי בביתך שלך לאורך ימים, כלומר לכל ימי חייך. והיא רוצה בך אולי משום שמרגישה עצמה אצל ותיק שכמותך “סקיוּר”, כלומר בוטחת בך וחוסה בצלך”.

מיד משמקבלת השיחה כיווּן זה, מבקש רימון להיפטר מעטרה, לשאת רגליו משם וללכת לדרכו. היום כבר אין לו ולה כל דעה תואמת בענין מעניינים ואף לא בדברים שביסוד. שכן הוא הלך בנתיבו והיא, עטרה, הלכה בדרכה, ולא נכנס אצלה אלא כדי לברכה בדרך-צלחה, ומפני כבודו של רזי בא, שגדול הוא בעיני רימון על שום מעשים שעשה ושיעשה עוד, מי יודע, ומשום שזוכר חסד-נעורים לעטרה שבשעתו שבתה את לבו והיה סבור, שאין לו בלתה נפש קרובה ואהובה בעולם כולו. ועצם הדבר, שהיה לאל ידה להרעיף עליו ריגושים בשומים, היה רואה לה לקו-זכות.

אבל עדיין נשאר רימון יושב במקומו, כי לא היה יודע כיצד יקום וילך לדרכו מבלי להעלות חמתה ומבלי להלבין פניה, ונשאר כדי שלא תהא נוסעת מזה ובלבה טינה או תרעומת עליו. ועטרה אינה חשה כלל שאין את נפשו להטות אוזן לדבריה. והיא ממשיכה בשלה ומתמידה בקו-של-מסירות, אם נתקהה לה מעט קו של חן, ונוקטת קו של מגן ומחסה וכמו פורשת כנפיה עליו שלא יפרח ויימלט מקן שלה ושלא יקנן בקיני זרים.

“האמת היא”, אומרת עטרה, “שאין לי פנאי כעת לחדור לבעיה לכל פרטיה. אבל אפילו איני יוצאת מגדר בירור בלבד, כבר רואה אני שהענין אינו פשוט כלל וכלל ומסובך ו’נאַתינג טוּ לוּק פוֹרוואַרד טוּ', כי מה יש לצפות מענין כגון זה?” ואין עטרה מהינה לגלות אפילו לעצמה, שמתרעמת בלבה על ראובן רימון שכל מעייניו היו בה, ופתאם מצא לו אחרת להזות בה. ואם כי היא עצמה יש לה אחר, הוא רזי, ומעולם לא נתנה לבה אל רימון, בכל זאת זעופה עטרה, שנפש שהיתה כביכול נכס-צאן ברזל שלה, פתאום מנתקת עבותות מעליה בנהייה אל אחרת. כי היתה עטרה רואה בכל חבר שלה הנושא לו אשה, בחינת חוטא וקל-דעת המחליפה באחרת, אותה, את עטרה, בנערה אחרת, במין תחליף דל בלבד?

“מוטב שלא נפרט הפרטים ובאמת לא נחדור לעומקו של ענין”, אומר ראובן, “את, עטרה, הרי טרודה בנסיעה שלך, ובהכנות לקראת נסיעה, ואנוכי, המכיר ענין זה שלי היטב, ונמלכתי יפה בדעתי, ונתנסיתי כבר בתקופה ממושכת של שהייה וציפיה ודחיה ואף עמדתי בנסיון, איני זקוק כלל לפירוט ויודע אני את אשר לפני, שהרי מי כמוני יודע עיקרו של דבר? ומלבד זאת עדיין מוקדם לדבר בדבר. כי עדיין אין הנערה רוצה בי?”

“היא אינה רוצה בך!” מסננת עטרה בתדהמת כל חושיה, וכל אות בפיה כמוה כהר נישא ורם, להגדיל תמיהתה ופליאתה:

“אפילו שאתה בחור אשכנזי!”

“לא. אינה חפצה בי. אפילו לא השיבה על מכתבים שלי, ובינתיים כבר נתגייסה לצבא”.

“ברוך השם!” נושמת עטרה לרווחה ונאנחת אנחת הקלה, “בינתיים יש לך שנתיים שהות להימלך בדעתך”.

“אולי יותר מזה, כי היא רוצה להיות אחות-רחמנית וחייבת בלימוד נוסף”.

“עוד יותר טוב!” פוסקת עטרה, “כעת אוכל לנסוע במנוחת-נפש מבלי שענין שלך יטריד את רוחי”.

אותו רגע עלה סומק של כלימה בפני ראובן. ולא בושת-פנים בשל עצמו היתה זו, אלא מחמת דברים שבפי ידידה שלו. עטרה תלם, שהיה מקדיש לה בימים עברו שעות מרובות וימים מרובים, ימים-כלילות של רגשת לב, של מיטב רחשי נפשו שידע למן שחר ילדותו.

ואומר רימון בכעס עצור:

“ועכשיו משנרגעת, יכול אני כבר לאחל לך דרך צלחה?” והוא קם ומבקש ללכת לדרכו.

“חכה! אל תאמר עוד דרך-צלחה, כי עוד עורכים לנו מסיבה לפני צאתנו חוצה-לארץ”.

“איני בטוח כלל שאוכל לבוא לאותה מסיבה, ובודאי נועדה לאנשי רשות ולאלה שקוראים היום ‘צמרת’ בלבד?”

“אמנם כן, אבל הרי אתה ידיד שלנו ומחויב לבוא”.

“אם חובה היא ואקיימנה”, שמח ראובן שנחשב ידיד לעטרה ולרזי, אף-על-פי שעטרה כבר היא היום אחרת משהיתה מקודם.

“אגב”, אומרת עטרה, “אילו סיפרת ענין שלך, הקרוי היום מיזוג-גלויות, היה מי שייהנה מזה הנאה יתירה, החל מבּי-ג’י וכלה בכל מיני אידיאליסטים בעמק החולמים חלום עם-אחד וישראל-אחת ומאוחדת”.

“מוטב שלא תגלי לאיש בענייני דבר, כי אינני מוצג-לראווה ואינני לא מופת ולא דוגמה, ולא מבצע ולא קרן ולא משימה אלא אדם ותו לא”, אומר רימון, “אין ענייני נושא לשיחה, של בילוי זמן בחברה. בקשתי שטוחה לפניך, כמו שאומרים, שלא תדברי בענין שלי עם איש, שכן עדיין לא הבטיחה הנערה מאומה ולא ראיתיה כמעט שנה תמימה”.

“שנה תמימה!” תמיהה עטרה, “ובכן על מה כל הדיבורים? משמע אין לענין כל שחר? ידעתי שחיים יחד מפריז, שמדבר עליך בהתלהבות, ‘זה בחור בעל-נפש, וזה בחור בעל שאר-רוח. זה בחור חלוץ של מיזוג-הגלויות, שאינו עושה לביתו בלבד אלא לכלל-ישראל ומקיים בעצמו ובגופו דברים שאחרים אינם יכולים לעמוד בהם’, ועוד כהנה וכהנה בפי חיים יחד”.

“כך אמר חיים יחד? ומה אמר עוד?” אין רימון יכול לעמוד בתגרת-ידה של אותה מידה שסקרנות שמה.

"הוא אמר בערך דברים כגון, ‘יש בחורים בימינו אשר קורצו מחומר אחר, בחורים טובים, יקרים, טהורי-נפש חלוצים ואידיאליסטים מתלמידיו של א. ד. גורדון וחיים על העבודה ועל המלאכה. ולא עוד אלא שמקיימים בגוף ובנפש מצוות מיזוג-הגלויות כדי לקיים גופה ונפשה של המדינה. ואם לא נלך כולנו בדרכי אלה, בנפשנו הוא’ ".

“כך אמר?”

“בערך. וכשכבר אכלה את כולנו הסקרנות בכל-פה לדעת מי הוא אותו בחור, מיד פתח וסיפר עליך. אמנם לא פרטי הפרטים, כגון שלא ראית את הבחורה כמעט שנה תמימה, אלא שמצאת לך נערה מבנות מרוקו ושאתה ‘הוגה’ בה וחושב עליה בכל כובד-הראש”.

השבח לבורא העולם, נרגע ראובן רימון בלבו, שלא סיפר חיים יחד לשומעיו שיצאתי בדרכי הארץ לחפש אחרי הנערה.

“האמת הדבר, שאפילו לא ראית אותה שנה תמימה ועדיין אתה חושב-עליה-ברצינות?”

“אמת, אבל אינני יודע מה היא חושבת עלי?”

“עזוב שטויות ראובן! היא איננה צריכה לחשוב פעמיים ולחכות רגע קט, אלא להסכים מיד”.

“מדוע?”

"מה אתה מיתמם כל-כך? הרי אתה בן-טובים, בר-דעת ובן-אירופה, והיא בת יהדות של צפון-אפריקה, מה שקוראים נחשלת מבחינה אירופית, ובודאי זקוקה לחינוך במנהגים ונימוסין של מערב וידיעת לשונות וכו' ".

“חושב אני שדווקא נימוסים שלה נאים, לפרקים נאים מנימוסי נערות בחברה שלנו”, נזהר ראובן בלשונו שלא לומר כעטרה “משלנו”, “ואשר ללשונות”, אומר רימון, “הרי היא יודעת מעט לשון צרפת, על כל פנים יותר ממני, כי שהתה שהות קצרה במרסייל של צרפת”.

לשמע דברים אחרונים ואפילו לשמע דברים ראשונים נכלמת עטרה מעט, כי אין לשון צרפת שגורה בפיה ויודעת בלשון זו מלים מספר בלבד, שהן מה שקוראים בינלאומיות. ועם זה אינה חושׂכת פגיעת לשון:

“אינני מתכוונת לפטפוט בלשונות רבות. כל בני המזרח, אפילו ערביים, מלהגים בשבע לשונות מבלי לדעת לשון אחת על בוריה”.

“על כל פנים צרפתית שלה טובה משלי. ואנגלית שלי אינה קיימת כלל. כי אני יודע בה שתי מלים בלבד. ולי מספיק שתלמד הנערה עברית בלבד”.

“אבל אתה יודע רוסית ומעט פולנית”.

“התועלת שאני מפיק משתי לשונות אלה, בשיחה עם בעלת-חדרי ומשמיעת דברי-רכילות בחנות המכולת, היא כה דלה שיכולני לוותר עליה”.

“לא לזאת התכוונתי”, טועמת עטרה, “כוונתי לתרבות כללית”.

“יכול אדם להשכיל ולהוסיף דעת ככל אוות-נפשו, אין מפריע ואין מונע. עדיין היא צעירה לימים, הבחורה בת י”ח שנים בלבד, ובצה“ל הרי יש שיעורים לעברית ויש לימודים, ובקורס לאחיות-רחמניות לומדים בודאי משהו ואפילו הרבה, איני בקי. ושמעתי שבחרה בינתיים להיות חובשת לפצועים וחולים, ודווקא בחירה זו טובה בעיני, כאילו אני עצמי בוחר בה למענה. כי דווקא כיוונה לדעתי, שיאה בעיני התעסקות זו לנשים טובות-לב, מסורות, שחולי ומדווה אינם לזרא להן”.

“אם אין לה, שש מחלקות של בית-אולפנא-תיכון אינה יכולה ללמוד לימודי אחות-רחמנית”, פוסקת עטרה בידענות, “כי זה מקצוע אחראי ואינו יכול להיעשות בידי כל אחת”.

" ‘אם’ אין לה, בודאי שאין לה, אלא שהיא לומדת לימוד נוסף המכין לקראת לימוד של עיקר ונשארת בצה“ל ובשרות רפואה שנה ואולי שנתיים נוספות, איני יודע בדיוק כמה”.

"ולך, רימון, כלל לא איכפת שהיא נשארת בצבא לאורך ימים? עוד שנה ועוד שנה, ונערות שם הרי – – "

ועטרה עוצרת בלשונה משום שרואה שדבקה בה לזות-שפתיים מבישה והיא נכלמת. ומובן שמיד מתחרטת ומשנה מן הכיוון:

“עשה, ראובן, כרצונך. רואה אני שאחת גמרת ולא תשנה. משמע אהבה גדולה היא לך, גדולה ונשגבה, כמו שאומרים, אהבה שלכם, כי אתה מוותר כל מיני ויתורים ואינך חוזר בך ועוד יושב ומצפה למוצא שפתיה”.

“משמע שכך”, אין ראובן חולק על דבריה.

ומשמתכונן רימון ללכת שואל שאלה שבעוקץ:

“יכול אני לבוא למסיבת-פרידה שלכם עם נערה שלי?”

ויודע הוא ששואל שאלה חמורה, אפילו אם שאלה של סתם, כי ברי לו שלא תבוא רגינה בימים הקרובים אלא לאחר ימים רבים.

“כמובן”, משיבה עטרה, “כולנו ‘עמך’, עם אחד בא- -ר- -ץ. אבל אך ורק אם היא באמת כבר בחורה שלך ואם – ­ – כמובן, תאמר לה שתבוא בצורה המתאימה ובלבוש המתאים, כלומר שיהיו צבעים של לבוש שלה שקטים ולאו-דווקא רועשים, מה שקוראים צעקניים, ושלא תשא קולה יתר על המידה ותנהג לפי נימוסים שלנו ולא שלהם. ולא תהא מבליטה עצמה יתר על המידה, אפילו היא יוצאת-דופן, כי נערות משלהם אינן לובשות בגדים כנערות משלנו, שקטות ושאננות ופורשות לפינה חבויה”.

מאימתי פורשת עטרה לפינה חבויה? שואל עצמו רימון, אלא אם כן בימים רחוקים מאד, של אנגלים ומנדט.

ומשיב: “רב תודות, איני חושב באמת לבוא עמה, שכן איני פוגש בה כלל עד אז ועדיין אינני יודע אפילו היכן מקום הימצאה כעת. שאלתי רק שאלה של סתם. אם אפשר ואם מותר ואם מן היכולת, לתפארת המליצה בלבד שאלתי מין שאלה-ריטורית ותו לא. אגב, נערות ‘משלנו’ לובשות בגדים של הזדקרות-יתר, שהם סרי טעם, ונושאות קולן ברמה ואין פוגע בהן”.

“כמובן, אבל הללו ברובן לא נתרגלו עדיין להופעה בחברה. מנין להן? וכיון שאינן מורגלות בחברה של ממש, עדיין זרות הן ומוזרות. ברור שחבֵרה שלך היא גם חבֵרה שלנו. אין אנו מפלים בין אדם לאדם. אגב, מה מראה פנים שלה ‘שחורה ונאוה’?” שואלת עטרה שאלה מוסווית, כביכול של סקרנות בעלמא.

“צחה וברה, מה שקוראים בלונדינית בהירת-שער, וקומתה קצת גוצה, ולובשת במורגל צבעים של לבן ואפור ושחור, ולפרקים ירוק”.

“מה אתה אומר? הרי היא כבר כאחת משלנו. כאילו לא מארץ-מקור שלה. ובלבד שלא תהא לובשת אפודה של ארגמן”.

“והרי דווקא ארגמן מחובב עלייך”.

“אני, ענין אחר אני לגמרי, כי איני חייבת זהירות בצבע כמוה, ואני לובשת ארגמן בלבוש של לפני-הצהריים בלבד”.

“דומני שהיא בעלת טעם משובח בתלבושת שלה”, מחליט רימון בקול רם.

“אתה כמוך כסומא, שאינך יכול לשפוט נכונה. כי הבחורה חביבה עליך במיוחד וכל אשר היא לובשת טוב בעיניך. מנהגים שבלבוש תרבות הם באשה. אפילו אינה חייבת להיות הדורה כל-כך, אבל עליה לדעת את משפט הצבעים, אילו מהם נוגדים ואילו מהם הולמים זה את זה, ואילו מהם אסורים ביחד”.

“וכמה נערות ‘משלנו’ כביכול יודעות את משפט הצבעים?”

“באמת איני יודעת. לא הרבה. אולם על זו משגחת אמא שהיא בעלת טעם, ועל זאת אחות-בכירה. וכבר נשתרשו בקרבנו מנהגים של צבע ולבוש המקובלים על המערב, בעוד שלעדות אחרות מסורת לבוש וצבע של מזרח”.

“וכמה זמן שאת עצמך דוגלת בנימוסים של מערב? הרי היית מאז ומתמיד חובבת אכזוטיקה של מזרח, את יודעת, שרפרפים נמוכים ושולחנון נמוך וישיבה על שטיח”.

“בבית בלבד ולא ברחוב. ובכלל, משתנים, אחא”.

וזוכר רימון ימים שהיו באים אורחים לעטרה והיו גחונים ושפופים אפיים ארצה, יושבים על שרפרפים ערביים עשויים קש ומרובצים בכרים צבעוניים ושותים על השטיח קפה תורכי מספלוני נחושת קלל, מערכת שלמה של כד וספלונים מן העיר העתיקה.

וכבר אין ראובן רימון רואה טעם להוסיף ולומר דבר.

“ובכן, תבוא למסיבה. עוד אשלח לך הזמנה עם שעה מדויקת, יום ותאריך. ואל נא תשכח לבוא, כי נהיה עצובים מאד בלעדיך. שאם אין אתה בא אתה נוטל ממסיבה את נשמתה. בלאו-הכי נהיה עצובים”, נזכרת עטרה שהיא מצוּוה על עצב שבפרידה מעל המולדת, “כי אנו יוצאים מן הארץ, אבל אתה מחוּבּב של כל החברה, מוכרח לבוא ולהפיג מעט עצבון שלנו”.

“אולי הייתי אי-מקודם מחוּבּב של החברה, גם בזאת איני בטוח, אבל לא כן היום, שכבר נתרחקתי מעל כולם”.

“מה פירוש היית? היית ונשארת”.

ונפטר ראובן והולך ויודע אל נכון, שאמרה עטרה “תבוא” ולא אמרה “תבואו”, וכבר הפלתה לרעה את רגינה, אשר לא ראתה פניה מעולם ומשמע שאינה משתוקקת כלל לראותה, אף-על-פי ש“כולנו ‘עמך’ עם אחד בא - - רץ” וכו'.

ולא שידע רימון מראש שתהא עטרה וכל שכמותה נוהגת כך ברגינה, הנערה שלו, אלא משניצבו הדברים לאזניו חרה לו מאד, ולא היה רוצה עוד לשוב ולראות פני איש ממיודעיו וידידיו מאז הימים, אלא מבקש להתראות עם חדשים ואחרים שעדיין לא ראם פנים אל פנים, ידידים לו ולרגינה, רעיה שלו בעתיד, אם חפצה בו, שפוגשים שניהם ומתרעים עמהם שניהם, כי הם כאיש אחד ואין להפריד ביניהם במשתה ובחג.

אולם מיד תמיה רימון על עצמו שהוא מהרהר הרהורים של שטות. כי עדיין אין רגינה חפצה בו ועכשיו נתגייסה לצה"ל, ועדיין שהות בידה להימלך בדעתה, ועוד שנים לפניה לשאול עצמה אם רוצה בו ואם אינה חפצה בו. וראובן מכיר שלא היא עלמה הנישאת לעלם על שום שהוא ותיק בארץ ובן לעדה אחרת, עלם ראשון מעדה זו החפץ בה, וכי מבקשת היא לתת אף לו שהות להימלך בדעתו ולשאול עצמו אם עדיין הוא חפץ בה.

כל שהיה ראובן הוגה ברגינה היתה גוברת חיבתו אליה והיתה לו כמשאת-נפש קרובה-רחוקה, באה-מתמהמהת, כמוה כמטוטלת. והוא יודע בלבו שטוב בעיניו שאין רגינה נישאת לפני שרות שלה בצבא. שכן מוטב שתקיים הצו במדינה ותהא עושה אף היא מעשה של ממש למען הארץ שבאה אליה אך מקרוב והיא מצוּוה לקרוא לה בשם מולדת ומכוֹרה. ומוטב שתהא מכירה בינתיים עריה והרריה וכל אשר בה, ולא עובדת בה עבודת-שכירה בלבד אלא אם עבודת נדיבות הקרויה התנדבות, ומשתתפת בכלל המעשים הנעשים כאן ויש לה כבר חלק בהם, ולומדת לשון עברית ולימודים אחרים, וחיה בחבורה גדולה עם שאר נערות בנות-גילה מבנות כל העדות. ופוגשת בנות-הארץ, צבריות, ובנות ארצות-מקור אחרות, ומטה אוזן לשיחן-ולשיגן וחיה חיים של צוותא עמהן ולא אותם חיים מפורדים, פרושים, אסורים במגע עם ישראל-ראשונה, כמו במקום עבודה שלה בישוב-של-הר.

ועוד מקווה ראובן, שרגינה מקיימת מצוות שרותה בחיל שלה כמוהו הוא בלב ונפש ורואה עצמה שותפת לחיל ולחילות במעשים שעשו בעבר, שעושים בהווה ושיעשו בעתיד. ושייכת לכלל שלו, למסורת שלו – אולי כבר מתחיל משהו מעין זה – ולכל אשר לו.

כך נולדת רגינה בחיל שלה בריה חדשה, בריה ישראלית, וסופה חוזרת משם ומביאה לביתה שלה ישראליות שבנוף, שבטבע, שבלשון ושבבני-אדם. וכבר רימון מחזיק טובה לרגינה שלא נעתרה ולא באה מיד אל ביתו, אלא הלכה בדרכה שלה, ועל שנתנה השהות לשניהם להיות מתקינים עצמם זה לקראת זו ולומדים דרכם זה לקראת זה ומנכשים השביל זה לקראת זה וסופם נפגשים. והיה רימון חש בעצמו לראשונה מאז נפרד מעל רגינה, כי לבו טוב עליו, ומין עליצות חבויה בנפשו פנימה, שהוא יכול לפרשה אבל אינו מפרשה. וכבר היו לו ל' ימים של חדוות-הלב ורוממות הרוח, שלא ידע כמוהם מעודו. ונכון לומר, למעלה מל' ימים, שכן נקפו ל' ימים ועדיין אין רגינה באה.

ומנחם ראובן עצמו שמן הסתם לא זכתה בפגרא ולא בידה לבוא. כי עכשיו אין רצון שלה בלבד קובע, אלא רצון הממונים עליה. וכבר יש בידו אמתלה בשבילה ואפילו אמתלאות הרבה, ואומר שבראשית גיוס נוהגים חומרה יתירה בטירון וביחוד בטירונית, ורק לאחר מכן טירונית נהנית מימי פגרא ספורים או אפילו משעות פגרא ספורות בלבד. ולה אין לא מודע ולא שאר-בשר בעירו, ואין לה מי לשהות אצלו. ואחות בכירה שלה קלר יושבת בעיר אחרת, ובודאי היא הולכת תחילה אצל אחותה.

אולם משנקפו עוד כמה ימים ועדיין אין רגינה באה, וכבר ארבעים יום ואף למעלה מזה, וחמישים יום וששים יום וששים-ואחד וששים-ושנים וששים-ושלושה, כבר נעצב ראובן אל לבו. חוזר הוא וחוקר שוליה שלו לדברים שאמרה בבואה. מה אמרה בלכתה וכיצד ובאילו מלים נפטרת והולכת לדרכה? אם מבטיחה לבוא שנית ואם לאו? וכל מיני שאלות כיוצא בהן. ובפי שוליה רק מלים מועטות וכבר הוא טרוד כי נשא לאשה אותה עלמה מוונצואלה, ואין נפשו נתונה לטרדות של אחרים, כי כעת הוא בעל-בעמיו, רוצה עובד, אינו רוצה אינו עובד, וחי על שיק מזומן המגיע בדואר מחוֹתן שלו. ואומר: “כל-כך חשובה בעיניך זו הקטנה, הבלונדינית? המורה שבאה אצלך פעמים מספר לא פחות חמודה ממנה!”

“לא חשוב”, אומר רימון ויודע שהשוליה מדבר במורה אביגיל, “ההיא צריכה להודיע לי דבר של חשיבות, ואני מצפה להודעה ממנה”, מכזב.

“אבל ההיא לא מסרה הודעה ולא אמרה דבר ורק הבטיחה שבוא תבוא לכשתשוב מדרכך. ואני אחראי לה? מנַין היה לי לדעת שאתה תשוב ותחזור כעבור יממה אחת?”

“נכון, הצדק עמך”.

“אתה רואה שאני צודק. זה הוא!”

“אבל אולי אמרה מתי תשוב ותבוא? אם כעבור חודש ימים ואם כעבור חודשיים ואם כעבור מחצית השנה, או השאירה כתובת בשבילי שאני אלך לבקש אותה?”

“אפילו לא חצי כתובת, לא השאירה מאומה, אני אומר לך, רק אמרה שבוא תבוא”.

ומבין ראובן שאין עוד להוסיף ולשאול ולהתרעם על השוליה ולחקור אותו עוד ועוד. כי אין עוד דבר-מה לדעת. ויש רק לשבת ולצפות באורך-רוח לבאות, לבאה.

אותם ימים משקיע ראובן עצמו ביתר שאת בעמלו ועובד, כפי שאומר השוליה, “כמו מטורף” ואינו יוצא אלא לסעוד את לבו ולהשיח מעט עם דרי-פרברו ובסמוך לפתחו שלו, שלא ייעלם פתח בית-מלאכה שלו מנגד עיניו אם ייכנס מי. ויוצא רק כדי לשמוע מה בפי מחשבי-הקץ, הטוענים שעדיין אין הדור ראוי ועדיין חוטאים אנו וחטאים.

אין ראובן סר עוד אל חנותה של העגונה המוכרת ספרי-קודש, אשר כבר נואשה מאישה שישוב ויחזור מפולין ומבקשת שיתירוה מעגינות שלה וטרודה בענייניה שלה. חנותה סגורה על מסגר וגוילי הספרים מצהיבים מבעד לשמשה דלוחה של חלון.

וכבר אין רימון משוחח עם בעלת-בית של חדרו הנאה, שכבר עבר שער ראשה שלושה גלגולים של גוון. כי הפך שערה הלבן תכול-אפור ולאחר מכן צהוב ואחרי-כן זהוב-אדמדם, והיא כבר מהדרת במלבושיה וטוענת שמגיעים לה פיצויים או שילומים מארץ של אוסטרים כי לבעלה המנוח היה בית רב מידות בבירה שלהם וינה, והיא מתעתדת לקבל ממון רב מוינה ו“לצאת קצת לאירופה”.

“לשם מה?” שואל ראובן שאלת תם, “אירופה שלאחר המלחמה הרוסה, כפי ששמעתי, ונמקה בעוניה ובניוונה לא תואר לה ולא הדר”.

אף על פי כן, סוברת בעלת-בית קשישה, בן אחד שלה היושב בפריז כותב לה שמרבים לבנות שם ולהקים בניינים חדשים, וכך באירופה כולה, ואירופה דווקא נאה למדי. ארץ של איטלקים קצת הרוסה ודלה, נכון, אבל גם היא כבר קמה על רגליה. והיא עצמה רק מצפה שתהא מקבלת פיצויים מנאצים, מתקינה מלבושיה ומפליגה לדרך.

ורימון אינו נושא נפשו לאירופה, אלא לבירה של ישראל בלבד, שאליה הוא משתוקק מאד, ועולה לירושלים בדחילו ורחמו. ואף על פי שהוא חושש לעלות כעת שמא תבוא נערה שלו, הרי הוא צריך לבוא שמה בשל לקוחות שלו היושבים שם, והוא עולה ורואה הבירה בעיניו ושוב יש לו צער בלבו. מיצר שחרושת של בירה מדולדלת, וחרד על כל יהודי היושב בה, שמא יעלה על דעתו לצאת ממנה למקום אחר. והוא מתפעל מאהבה שנוהגים בני-ירושלים בעירם למרות מצור וסבל הזכורים להם. והם חובבים עירם חיבה מיוחדת במינה ודבקים בה ויושבים על פתחו-של-ספָר ונושאים עיניים כמהות לעיר-העתיקה אשר מעבר לחומה. והמה משמרים כבודה של בירה ושמחים שממשלת המדינה עובדת לשבת בה, ומצירים שנשיא של ישראל אינו יושב בבירה, אלא במושבה של חוף בשפלה, ששם איווה לו מושב, וכבר אומרים “מודיעים מארמונו של הנשיא”, והכל מקווים שבסוף יבוא לישב בבירה ויהיה דבק כמוהם, תושביה, בסלעים ובצורים שלה. ואפילו הוא מאריך ימים עד מאה ועשרים שנה באים נשיאים אחרים אחר מאה ועשרים ויושבים בבירה, אם לא בארמון הרי בצריף של-מה, לא חשוב. כי אין חשיבות לדבר במה יושבים בבירה של ממש, העיקר שמקיימים מצוות ישיבה בבירה.

וחוזר ראובן מדרכו בלהיטות משונה, כי חושש שנערה שלו מחכה לו בביתו, ושב על פני מסדרון של בירה אל עירו אשר בשפלה, ורואה בעיניו זעירי-ישובים דלים שישובים בהם עולים שעלו זה-מקרוב ארצה. ורואה שנשקף תל-ישוב שלהם לעבר גבול וצר, והוא נושא תפילה בלבו שישבו ויתמידו כאן, ומפלל לעוז-נפשם שיעמוד להם ויוסיפו ויקיימו מעשה ישוב הארץ. ובוש שאינו יושב עמהם. אבל יש לו מפעל חלוצי יחיד משלו במדינה, ואין הוא הורסו במו ידיו.

וראובן חוזר מבוהל לביתו נחפז ונרגש, שמא היה מי בהיעדרו – ואין זכר לרגינה.

פרק ארבעים ושלושה

אם לספר כל שעבר על ראובן רימון באותם ימים רבים, שרגינה לא באה אצלו, והוא לא יצא עוד שנית לבקשה בדרכי הארץ, איננו מספיקים, שכן בהרהורים ובהגות-שבלב ובמעשה היה מגדיל לעשות בפרק-ימים זה.

קודם לכל היה טורח במלאכתו, ומחזיק טובה ללבו שלו שאין לב זה באהבתו מבטלו עוד ממלאכתו ומניח לו לעשות לטובת עצמו ולטובת הכלל ושוב אינו מבזבז שעות לריק. וכשמגיעה שעתו לצאת למילואים של צה“ל יוצא וממלא חובתו ומשרת שהות קצרה יחד עם רגינה בצה”ל, היא במקומה והוא במקומו, היא בחיל שלה והוא בחיל שלו. ושניהם יחד עושים מעשה אחד ותכונה אחת לקראת הבאות. הוא במעשה הקרב והלחימה, כלומר באימונים-שבלחימה, כדי שידו תהיה אמונה על כלי, והיא במעשה החבישה והמרפא. וכבר יש קרבת-הנפש ביניהם ואפילו קרבת-הגוף, שמצויים שניהם בגוף אחד של צה"ל.

אלא שרימון עושה מעשהו כותיק לכל דבר והיא כטירונית. הוא כבר בקי ויודע שבע-מלאכות של צבא, ויש לו מעין יד-עליונה לגביה, מה חילוק בזה. לעומת זאת יש לה ידיעוּת-מה בחבישה ומרפא, ולה אולי יתרון, בריפוי חולים ופצועים.

ויודע ראובן שאם חלילה יקרה לו מה, מיד מזדמן לבית-חולים צבאי ושואל לאחות רגינה. לא, שואל למתלמדת-לאחות רגינה, והיא באה אצלו, או באה אחת, אם לא כדמותה ממש, הרי כבאת-כוח של חיל שלה, וחובשת ומטפלת בו ומספרת לפניו ברגינה, או שאין היא מספרת כלל והוא מדמה שמספרת, או שמספרת בעצמה וכמו מספרת ברגינה. וטוב לו לרימון בחדר-חולים של זו.

משחוזר ראובן לבית-מלאכה שלו אחר מילואים, אינו נחפז לשאול פי השוליה, אם שאל מי עליו בהיעדרו. כי לב זה שלו אומר לו שלא השכימו לפתחו אלא לקוחות בלבד, סתם מיודעים ושכנים. כי מחוּבּוֹ מרגיש, שרגינה עדיין מכינה עצמה, מלמדת עצמה דעת ואינה רוצה עוד להופיע אצלו בגמגומים של עברית מתובלים ב“מרסי” של צרפתים, במין תיבולי-לשון עבריים-ולועזיים, ובודאי לומדת באיזה אולפן-עולים של צה"ל או בדומה לאולפן, כי מן הסתם מלמדים עברית חיילות שבחיל שלה. ודאי שעתה של רגינה בידה וסוברת, שאם אמנם דבק לבו של ראובן בה לחבבה, יהא ממתין לה ימים רבים, ולב זה שלו לא יזנחנה, אפילו יהיה מצפה לה ימים ארוכים ושנים.

בכל זאת אינו עומד בציפייתו ולאחר יום שואל את השוליה כבדרך אגב, כמו כלאחר-יד, אם היה מי ואם בא מי מלקוחות וממיודעים וממיודעות ושאל לו. והשוליה אומר מה שאומר ואינו מזכיר במלה אחת נערה חיילת בהירת-שער שכבר היתה שם זה מקרוב וחזרה ובאה אצלו. משמע עדיין לא באה ולא היתה כאן.

ושוב עוברים ימים, ימים רבים. וראובן מתחיל מרגיל עצמו למין משטר-חיים שכולו ציפיה ועם זה אורח-חיים שיכול אדם שכמותו, טרוד במלאכתו, לעמוד בו. שוב אינו חושש לצאת מפתח סדנה שלו שמא תבוא רגינה לפתע ולא תמצאנו. שהרי אין אדם יכול לשבת לאורך-ימים ספון בביתו ולהיזון בכריכים יבשים לפת-צהריים מחשש שתבוא בינתיים נערה שלו ותשאל לו ולא תמצאנו. כבר אינו יכול לעמוד בכך ומוכרח לצאת לענייניו, ונותן הוראה לשוליה להשיב תמיד למי ששואל עליו: “מיד הוא חוזר, רימון, בבקשה לחכות”. ויבוא מי שיבוא, אם גבר או אשה. כי ראובן בוש בציפייתו אף בפני שוליה שלו. וכל אימת שחוזר ראובן בהול ממקום שהלך שמה ושב נרעש ומטולטל בכל נפשו, רואה שמחכה לו לקוח או בן-עיר,