לוגו
עוד לשאלת הדימוקרטיה והטוטליטריות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

“אשמֹרת” 25 במרס 1948

“אין אנו שואפים, רוצים, מבקשים או משתוקקים לדבר משום היותו טוב, אלא נהפוך הוא: אנו רואים את הדבר כטוב, על שום שאנו שואפים, רוצים, מבקשים או משתוקקים אליו.”

(ב. שפינוזה, האתיקה, חלק ג' סעיף ט' הערה)

 

א.    🔗

ספרות שלמה נכתבה בשאלת איזון היחסים בין חופש-היחיד לבין חובת-הכלל; מאז אבות הדת, היא הצורה הסדוּרה הראשונה למחשבת האדם, ועד לפילוסופים בני זמננו – נתחבטו בה. כל דור ודור ביקש ליתן לה פתרון בהתאם לכושר השגותיו, לאידיאות ולערכי-המוסר השליטים בו (של השכבות השליטות בו), כלומר – בסופו של חשבון – בהתאם לדרגת התפתחות החברה והמשק. שלשלת ארוכה של דעות ואמונות ומושגים היא, הנעוצה בכל מערכות יחסי-הרוח והחברה וחיונית היא, כמובן, לעיצוב יחסי החברה ואושיותיה גם בתוכנו.

דורנו היה עד לחזיון הטוטליטריות הנאצית כשיא להשתלטותה המוחלטת של מדינת המעמדות השליטים של העם, על כל יחיד בתוכו – ונזדעזע. מימי קיסרי רומי ועד לצארים הרוסים לא חזתה ההיסטוריה דוגמתו. הפרדוכסאלי שבחזיון זה – מקורו-מוצאו בהסכמתו מרצון של עם רב-תרבות שהרים את הדמוקרטיה האזרחית ואת האירגון המקצועי של הפועל לשיא שִכלולם כמעט, וסופו שניגֶד כבליו בידי עצמו כמעט עד לבלי יכולת התַרתָם. שלטון מנוּון בתכלית של שכבות אצילי-קרקע-והון, שפל במוסריותו, במגמותיו, במהותו ונהנה – כל עוד לא חרג מתחומי הדיכוי הפנימי בארצו הוא למסע כיבושי-שוד – מתמיכתם וסעדם של כל שליטי העולם הקפיטליסטי.

מה מקורה של הטוטליטריות בקוטב השני, הסובייטי? – המהפכה המנצחת הראשונה בתולדות האדם נגד עצם אושיות משטר-המעמדות והמאמצים לקיים את הישיגיה נגד כוחות עוינים מבפנים ומבחוץ. בסיסהּ – הנחת-האב של הסוציאליזם המרכסיסטי בדבר הדיקטטורה של הפרולטריון כחוליית-ביניים הכרחית בין המשטרים. מגמתה ההיסטורית – “נבילת” המדינה עד כדי היותה מיותרת ונשירתה; “איגוד של יצרנים חופשים” שאינו מניח מקום לניצול האדם בידי האדם; ציבור בו “כל אחד נותן לחברה במידת יכולתו ומקבל הימנה במידת צרכיו”; “קפיצה למלכות החופש”. כל שנות קיומה ראתה עצמה – בצדק או שלא בצדק – שליחת עם ומדינה וסולם-ערכים נתונים במצור ובמלחמה, ובהתאם לכך הכבידה אכפהּ כלפי פנים – ומכאן גילויי הסתבאותה. אפס, כשם ששונה הדיקטטורה הקפיטליסטית גם במסווה הדמוקראטי-פורמלי מן הדיקטטורה הפועלית במהותה, ברמתה המוסרית-אידיאית, ביחסה לעמים אחרים, בבסיסה הסוציולוגי ובמגמותיה ההיסטוריות – כן שונה גם חופש-הפרט (ומוסר-הפרט) האנרכיסטי-פילוסופי המנותק מהחברה ומצַווייה מחופש הפרט (ומוסר-הפרט) בחברה סוציאליסטית מאורגנת, נושאת יעוד ואחריות. הן בָּרִי, כי בדמוקרטיה הסוציאליסטית, האוטונומית והמושלמת, המאוּששת על זהות השאיפה והמטרה של היחיד והכלל, לא יתארגנו, בטבע הדברים, חיי הרוח-והחברה לפי קווים מעמדיים-כלכליים, קל וחומר לפי מרכזי-כוח-ושליטה מדיניים, אימפריאליסטיים-מונופוליסטיים; בה תהיינה אומות העולם שוות בתנאים ובזכויות ושונות באפשרויות וצרכים; בה יעמוד היחיד מול היחיד, שווים בתנאים ובזכויות ושונים באפשרויות ובצרכים; הלא כל אלה הם מסימני-ההיכר המובהקים של הדמוקרטיה בסוציאליזם שהיא עמוקה, אנושית, מגוונת ואמיתית יותר. היא כקטגוריה היסטורית, סוציאלית ומוסרית השונה לחלוטין מהדמוקרטיה המפוקפקת בקפיטליזם, המשווה להלכה חזק וחלש ובה היחיד הוא עבד נרצע של הקניין, המדינה ומלחמת-הקיום, - וכל המזהה את שתי צורות הדמוקרטיה ואת שתי צורות הטוטליטריות אינו יורד לעומקן ומוליך שולל את הרבים.

להארת הנושא ולהעמקתו ראוי להביא בזה את הסברתו של לנין על המהפכה, שביצועה קל (באופן יחסי) והגשמתה בחיים קשה וחמורה בארץ מפגרת; היפוכו של דבר בארץ מתקדמת, בה קשים ביותר חבלי-לידתו של הסוציאליזם וקלה ביותר הגשמתו, שהרי רוב הנתונים המשקיים-כלכליים כבר נתונים ומניחים אפשרות לכלכלה מתוכנת ולרמת-חיים גבוהה וצודקת. ואין להסיח את הדעת, שהמהפכה הדמוקרטית הראשונה של רוסיה (בפברואר 1917, שרבים קשרו בת תקוות) וכן שיחרור הצמיתים, איחרו בהרבה לעומת אנגליה, צרפת וגרמניה (1848); ותן דעתך, המְעיין, כי זה סדר ההתרחשות ההיסטורית, ההולם גם את סדר ההתפתחות של הקפיטאליזם, הוא המשטר הפורה והמקדם הגדול – ושעל כן, שורשי הדמוקרטיה ומסורתה עמוקים ביותר באנגליה ורופפים ביותר ברוסיה. המחקר החדיש של הסוציאליזם העלה גם, בין היתר, שאם כי החיבור הסוציאליסטי הראשון (במושגי זמננו) הוא ה“אוטופיה” לתומס מורוס1 (נכתב לטינית, 1516), הרי אבי הסוציאליזם החדש הוא וינסטיינלי2, אנגלי מתקופת מלחמת האזרחים (אמצע המאה ה-17), שהקדים במאתיים שנה את מארכס-אנגלס ועיקרי דעותיהם. שורת האמת מחייבת, איפוא, להודות, כי רוסיה, האחרונה לכיבושי הקפיטאליזם ולהשיגיו החברתיים, אילו קיימה ב-1917 משטר של בחירות, מפלגות, דעת קהל חפשית ופרלמנט, היתה מעלה מחדש – בבחירות החפשיות הראשונות – את משטר בעלי-התעשיה (תוך התחרות, או ברית זמנית עם בעלי-האחוזות) ודוחקת את רגלי הפועלים. גם כיום עשויות בחירות חפשיות להעלות לשלטון בשורה של ארצות כוחות ריאקציוניים ואנטישמיים. הדמוקרטיה כשלעצמה לא היתה ואינה מודד יחיד לתוכן חברותי מתקדם, ואין הדיקטטורה תמיד סימן-מובהק הכרחי לפיגור (נפוליאון!). גם גורמים של התפתחות היסטורית, בלתי-תלויים לכאורה מרצון האנשים, קובעים בדרכה של כל אומה לשחרורה החברתי והלאומי. ודאי, הדמוקרטיה היא ציפור נפשו ולִבו של הסוציאליזם, אך רבים משוחריה כיום, שהנצחת משטר המעמדות, ההתחרות, הניצול והדיכוי הלאומי לעיניהם, - אינם נאמנים עלינו. ראוי, איפוא, לבחון את מושגי הדמוקרטיה והדיקטטורה ותפקידם בחברה, לאור תנאי הזמן, המקום וההתרחשות ההיסטורית.

 

ב.    🔗

עם התפוררותן של חומות הגיטו היהודי-ההיסטורי בעטיים של השינויים המהותיים (המשקיים, הסוציאליים והרוחניים) שחלו בחיי עמי-הרוב ובחיי עמנו ושל כוחות שהרסו [שהבקיעו] אל הגיטו מבחוץ ושפרצו מתוכו; - כמו זינק היחיד בישראל, שהיה מדוכא וכבול במשך דורות לחיים ולביטוי עצמיים (ועתים כה קרובות פנה עורף לעמו ולגורלו). עוד מהדהדת בעולמנו ובספרותנו הקריאה הגדולה של י. ברדיצ’בסקי לזכותו של היחיד בישראל, של הגשמיות, לבן-האדם והוא יהודי ולא לאדם עמוס יהדות - בנוסח ההיסטורי-הפרושי, קרי טוטליטריות דתית-רוחנית, שראשיתה באות-הברית בבשר ובציווּי הקנאי “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני”, והיא שבלעה את החומר, החופש, החיים וייצריהם והטביעה חותמה על אורח-חיים שהיה אמנם מחוייב מציאוּתה ומלחמת-קיומה של האומה; היא שהלבישה ל"ג פירושי-סמלים לשיר השירים, השיר המופלא של האביב והטבע, האהבה והחיים; היא שנציגיה הסמליים הם רבני אמשׂטרדם, חכמיה ונגידיה, שהטילו בחֵרם את גאון-העולם ברוך שפינוזה עוד לפני שפרסם את עיקרי יצירות-הרוח שלו, זו שהיינה וברנה3 ומארכס ורבים אחרים ראו עצמם אנוסים להחלץ ממנה… ולנטור כרמי זרים. הן כה אמר הפילוסוף העברי, הלוחם המובהק לחופש הפרט והמחשבה כנכסי צאן ברזל של החברה המתוקנת, בבואו ללמד זכות על נידוּיו של שפינוזה:

“עפר אני תחת כפות רגליו הטהורות של שפינוזה, ואף על פי כן דומה שכנסת ישראל נהגה כדין אותה שעה, שהוציאה את שפינוזה מכלל ישראל. היא עשתה את זה מתוך חוקי חייה היא, מתוך כל עצמותה… לא שפינוזה נענש, ואין הוא זקוק לרחמים, נענש חבר-עם זה, שאנוס מטעם הוויתו לפלוט מקרבו בן-יחיד כזה. וחבר-עם זה טעון, מה טעון רחמים, רחמי התולדה ורחמי אל עולם”.

– צבי ויסלבסקי, (‘יחידים ברשות הרבים’)4

לא מטעם הווייתו אנוס היה ישראל לפלוט מקרבו “בן-יחיד” זה, כי אם מטעם נסיבות-חייו ההיסטוריות בדורות בהם שימשה הדת בסיס-המגן העיקרי לחיים, לקיום, להמשך, ליהדות, לטעם חיינו. אקט מובהק של התגוננות עצמית הוא – זה טעמו וזה צידוקו. (והן עוד לפני דור אסורה היתה על בחורי-ישיבה הקריאה ב“מורה נבוכים” – וב-1824 (!) הטילו פרנסי לודז' בחרם את הצעיר היהודי נפתלי על כי העיז, הראשון, לרכוש לעצמו מקצוע בענף הטכסטיל). נמצא, כי ה“טוטליות” של הדת גוננה בעבר על מהות חיינו, ואילו ה“דמוקרטיה” עשויה היתה לקפחהּ. לא זה בלבד שהיהדות בדורותיה קיפחה את חופש-הפרט ואת לשַׁד-חייו, אלא בעצם מהותה נטוע היה חוסר-הברירה, הבחירה וההכרעה, דאֶטאֶרמיניסמוס5 גורלי-לאומי (על כך עמד זה מקרוב, בין היתר, הוגה-דעות יהודי נכבד לייבוש לרר6, במַסה מוקדשת לניתוח מורשתה של יהדות מזרח-אירופה).

 

ג.    🔗

דרכה של ציונות-העבודה היא מן המהפכה של היחיד אל אירגון דפוסי-חברה-ועַם חדשים. ביסודה עיקרי-היסוד של מוסר היהדות – אהבת-האדם, זכויותיו ורום ערכו, אחריות היחיד לכלל, שליטת האידיאה, הצדק והעזרה ההדדית בחיים. עם מורשתו זו בא הפועל העברי אל הסוציאליזם, שתנאי מוקדם להגשמתו – ביטול קניין הפרט על אמצעי הייצור והקרקע, שלטון-של-ממש כמגן להגמוניה הרוחנית של הפועל, אבל גם ברמתו האינטלקטואלית7 של “מעמד הפועלים המתכונן כאומה”, במהותו המוסרית ובשחרורו מאשליות הדיקטטורה והדמוקרטיה כאחת כפי שניתנו בכוּר-המצרף הקפיטאליסטי-מעמדי. היהדות לא קנתה מעולם את חופש הפרט במחיר ויתור על מרות האידיאה ושליטה מוחלטת של המוסר הלאומי-אנושי וידעה לגזור קנסות חמורים מאוד על הפרתם. (צא וראה, למשל, מה עלה לה לכַת הקראים אשר הרבנים רדפוה בחמתם, לחסידי שבתי צבי ולפרנקיסטים; והן המערכה בין היהדות הרבנית לבין החסידות נוסח הבעש"ט ויורשיו נמשכה עד לדורנו). עם הפקעת כוחה של הדת כסימן היכר וכיסוד מוּסד של קיומנו; עם העובדה, שנכסי-חומר (מדינה) וערכי-רוח אנושיים (סוציאליזם) הופכים יסודות אינטגרליים בחיינו, עוד שׂוּמה יהא על היהדות לתרום לפתרונה של בעיית ייצוב יחסי הפרט והכלל, ועיצוב צורות חיים, שלטון ותרבות להגשמתם של האידיאלים הנצחיים-האוניברסליים של היהדות והאנושות בלבוש תנאי חיינו, רמת התפתחותנו וסגולותינו הלאומיים. האנושות היא – התוכן, הלאומיות – הצורה, מימות הנביאים ועד ימינו. במידה שמתחסל הייחוד הטראגי של תולדותינו (גולה ונֵכָר) מתמוטט הקרקע של הייחוד הלאומי-הרוחני (מוסר, דת) – ואין לעם היהודי ולתנועת הפועלים שלו שום תפקיד וייעוד, אלא הלבשת האידיאל האנושי והסוציאליסטי האחד מַחלָצוֹת (כסוּת, לבוש) לאומיים במולדתנו ההולמים את התפתחותנו, צרכינו, סגולותינו ותכונותינו ולתרום ליישובה של בעיית היחסים בין חופש-הפרט לחובות-הכלל.


  1. Thomas More (1535–1478), הוגה דעות, מדינאי ומשפטן אנגלי. נחשב ממבשרי הסוציאליזם בזמן החדש. (הערות מאת העורך, דבמ)  ↩

  2. Gerrard Winstanley (1676–1609), רפורמטור פרוטסטנטי בימי הפְּרוֹטֶקטוֹרָט של אוליבר קרומוול.  ↩

  3. קארל לודביג בֶּרְנֶה (1837–1786), נולד כיהודי לייב ברוך – עיתונאי, סופר ומבקר ספרות ותיאטרון גרמני.  ↩

  4. Woyslawski צבי אריה (1975–1889), סופר עורך ומתרגם חתן פרס טשרניחובסקי ופרס ביאליק.

    ‘יחידים ברשות הרבים’ היא סידרת מסות על אישים ודעות (ירושלים תשט"ז).  ↩

  5. התורה האומרת שיש סיבה מכוונת לכל המתרחש ושאין בחירה חופשית בעולם; הכל נקבע מראש; אין מקריות בטבע.  ↩

  6. לייבוש לרר (1964–1887), מחשובי הסופרים והוגי–הדעות היהודיים בארצות–הברית. מקורב לפועלי ציון.  ↩

  7. במבוא חדש ל‘מניפסט הקומוניסטי’ (1890) מפרש פ. אנגלס: “לנצחונם הסופי של עקרונות המניפסט סמך מארכס אך ורק על התפתחותו האינטלקטואלית של מעמד הפועלים, לפי שהיא נובעת בהכרח מפעולתו המלוכדת ומפולמוסו”. [ההערה במקור]  ↩