לוגו
שלכת עגומה – לדמותה של הגולה הפולנית
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

“דבר” 12 במרץ 1940


בשנת 1938 הופיע בהוצאת “המכון [הפולני] לחקר המשק הלאומי” (instytut badania gospodarstwa narodowego) קובץ “זכרונות מהגרים”, בן למעלה מאלף ומאתיים עמודים ועניינו: נסיבות-חייה החומריים והרוחניים של הגולה הפולנית, שרובה מרוכזת בארצות אמריקה הדרומית ומיעוטה בצרפת ובלגיה. עיקרו של החומר המובא בספר זה הם רשימות וזכרונות של מהגרים, איכרים ופועלים, שניתקו עקב מצוקה כלכלית מזה שנים רבות מארצם וביתם.

חלק זה של ציבור המהגרים הפולנים, המרוכז בארצות אמריקה הדרומית, בארגנטינה וברזיל, קליטתו קשה ביותר בארצות החדשות, שכן טבועה היא, הגירה זו, בחותם של התיישבות חלוצית ברחבי-ערבות, בחלקי-ארץ דלי-אוכלוסין המפגרים בתרבותם ובהתפתחותם. מאידך, קשה יותר דרך-כלל, כנודע, קליטתם מחדש של איכרים בני איכרים שנתלשו מאדמתם, מזו של הפועל והעובד אנשי-העיר, המהווים את רוב בניינם ומניינם של מהגרי עַם פולין באירופה המערבית. זה כהרי זה קווי-אופי טיפוסיים משותפים להם: התבטלות בפני תרבוּתו של עם הרוב, התבטלות המהוּלה ורצוּפה יחס של ביטול פנימי, הנראה מעין תחליף מוסרי שנרקם על-ידי חוש-ההתגוננות העצמית של המהגר. זיכרונות המהגרים מצרפת, לדוגמה, מתובלים בשפע של בדיחות והלצות עוקצניות ושופעים לגלוג וזלזול בהווי-החיים ובטיפוס איש-צרפת. כאחת עם זאת חזקה יותר הנטייה להתבוללות וטמיעה בקרב המהגרים שנקלעו לאיזורי-התעשייה ולערים שבמערב, שכן הקליטה בהם נוחה וקלה יותר. מסקנות אלו נובעות מתוך החומר המרובה והמגוון ש“בזכרונות המהגרים” – והמאלף גם בשביל עם, שגוֹלה ונֵכר ותלישות ופיזור הם ביסוד קיומו.

שעה שהופיע הספר הנ"ל לא העלו ודאי מחַבריו על דעתם את האסון הצפוי לעמם ולארצם וכן את העובדה, שכתוצאה מאסון זה ייאלץ מיליון נוסף של בני עַם-פולין, בערך, ליטול את מקל-הנדודים לידו ולטעום טעם גוֹלה ולהגדיל את המחנה בן ששה מיליונים פזורי עַם פולין בעולם. שתי שכבות-הגירה נפגשו עתה על אדמת נֵכר. קשה עדיין לעמוד על אופייה וטיבה של פגישה זו, על ההד שעוררה בלבות ציבור המהגרים הותיקים. ברם, ההגירה הפולנית הותיקה ובעלת-הניסיון, היתה מאז קלוּשה ברוח ודלה במעשים, והקשר בינה ובין המדינה הפולנית החדשה, שקמה מתוך משואות המלחמה האחרונה, היה רופף. ואין כוונת הדברים לקשר של היחיד למכורתו, לכפרו הוא, לסביבתו והווי-חייו הטבעיים, אלא לקשר של הציבור כולו למשטר ולצורת השלטון במולדת. מפרק זמן לפרק זמן היו מתכנסים בפולין שליחי הגולה לתפוצותיה לכינוסים, שעמדו תחת פיקוחם של פקידים גבוהים מטעם הרשות ועניינם מלל פטריוטי נבוּב ובלתי-מחייב, ללא קשרי שיתוף-גורל וחיים והרגשה אחידים, ונסתיימו בקבלת החלטות כלליות שגוּרות ורשמיות – ובסיורים… ההגירה הזו לא יצרה לעצמה צורות-חיים ומוסדות ציבור פוליטיים, כלכליים ורוחניים עצמיים מפותחים. מידה גדושה של אדישות ושוויון-נפש, אף של איבה גלוּיה ומפורשת ציינו את יחסה לצורת השלטון במולדת. רבים המהגרים שלא זו בלבד שראו עצמם מהגרים מאונס, כי אם תחושת גולה ומרירות-גירוש מלווה אותם. “ויגנאנצי” – מגורשים, כך רגילים רבים מהם לקרוא לעצמם. קשה, איפוא, להניח שגל ההגירה החדש נפגש בזרועות פתוחות, בהתעוררות ונכונות-עזרה על-ידי שכבות המהגרים הותיקים. ושוב: כוונת הדברים אינה, כמובן, ליחידים בודדים, כי אם לציבוריות הגולה הפולנית בכללה. עיתונים וכתבי-עת המופיעים במרכזיה של ההגירה הפולנית החדשה, ידיעות על גורל הגולים, הלכי-הרוח הרוחשים בקרבם, סדרי-חייהם ודרכי-הסתגלותם לסביבה החדשה מניחים אפשרות של ציוּן קווים מספר, רבי-עניין, למערכת גילויי-חייה, אופייה ודמותה תוך כדי התגבשותם והתהווּתם.

מפתיע חוסר העזרה ההדדית בתוך ציבור המהגרים הזה, שאסון גורל אכזרי פגעם. פעולת העזרה הכלכלית טבועה חותם פילנטרופי מובהק, סיוע הניתן מלמעלה, מבחוץ, בכל מיני דרכים וצינורות, ללא כל גילוי רציני של מאמצי-עזרה פנימיים, הדדיים. החולשים על הפעולה הזו הם אישים הבאים מקרב חוגים שאינם מחוננים סגולות יתרות בשטח הטיפול הסוציאלי, כגון אנשי-צבא, בעלי-הון, אישֵי הדיפלומטיה ופקידי רשות גבוהים וכיוצא בהם.

תחושת הנֵכר של המהגרים נכפלת ומתעמקת ודאי על-ידי חוסר הליכוד הפנימי, האירגוני והרוחני, העולה כמה מונים על חוסר הכושר והיכולת לליכוד ושיתוף חומרי, והא בהא תליא, עסקניה, דבָּריה וסופריה של ההגירה כאילו לא למדו דבר ולא שכחו דבר מאשר קדם לאסון שמצא את עמם וארצם. לא מספיק, לפי הנראה, עוז-רוח לניתוח העבר, למען הקיש ממנו על העתיד, על דרכי בניינה של פולין החדשה. אף שמץ של ביקורת עצמית. דרך מדיניותה של פולין כלפי חוץ וכלפי פנים, דרך נכונה והוגנת היתה, לרבות האוריינטציה של השלטונות על גרמניה הנאצית והמַזמוּטים (גילויי האהבה) הנודעים בין גרינג ובק. שהרי באי כוחו העיקריים של הציבור האמיגרָנטי הזה הם אנשי שלטון לשעבר, מקורביו והיוצקים מים על ידיו. ומה רבה דלוּת-הרוח, מה ירודה רמת-התרבות, חוסר כל ניצוֹץ-יצירה, כל ביטוי לנפתולי חווית-הנפש העמוקה והכאובה של אומה מתבוססת בדמיה וקורסת בפני צר ואוייב – על גילויי הצער והנוחם והמרירות – זה האוייב ששֶׁבע נשבעה לו נקם וכל תולדותיה רוויים פחד, שנאה ובוז אליו, מין עמלק ואדום של עם פולין. “לא ניתן לגרמני לירוק בפנינו… לא ניתן לו לבולל את ילדינו… לכפות עלינו את שפתו…” בשיח-העם הזה של מריה קונופניצקה1 הביע האיכר, הפועל, הנוער הפולני את כאב-השפלתו וזעם-מחאתו נגד שכנו האכזרי.

זכורה ונודעת הפעולה הברוכה של דורות מהגרים, שנאלצו לעזוב את ארצות מולדתם עקב נסיבות שונות, ובנֵכר נשאו אתם את סבל ארצם הדווּיה וטיפחו את חזון גאולתה ויצרו ערכי-רוח ונכסי-נצח לעמם ולאנושות. מבלי להזכיר את היינה ואת ההגירה הסוציאליסטית מימי קאוטסקי-ברנשטיין2 ועד ימינו אלה; מבלי להתעכב על האמיגרציה האנגלו-סַכּסית, שייסודה ברדיפות דת ודיכוי חופש-המצפון, בנודע; יצויין, שדוקא בניכר נוצרה לפני דורות מספר יצירת-רוח פולנית נכבדה, חושלו ערכי-רוח ותרבות, שירה ופובליציסטיקה שהֶרעיפוּ לעם בצר לו מעיינות אוֹן ואמונה וכוח-התמדה. שלא להרבות בשמות אזכיר: מיצקאֵביץ', סלובצקי, קרשינסקי, פרוס, אוז’שקובה, ויספיאנסקי3, שמעט מזער מיצירותיהם הוערה לגביע שפתנו. עתה אבלו ארחות-היצירה של הפולנים, יבש מקור רוחם, אין זכר לרעיונות הנשגבים שחלחלו בהם פעם, אף שמץ מאותה התעוררות פנימית עצומה מאז. העיתונות הצנומה והקלושה המופיעה בבוקרשט או בפאריס, כתבי העת הפיקנטיים והסנסציוניים, פעולות ההסברה הטפלה והתפלה המתנהלת בקלובים ובמטבחים ובהסתדרויות של המהגרים, נטולת כובד-ראש ורצינות ודם ורוח ההולמים את המצב ואת השעה. אף זכר להתאבקות של מצפון, לחיפוש-דרך, לפשפוש במעשי עצמו. לעומת זה – גל של אדיקות קתולית, מיסטית, ישועית, בת-קול האמונה בשליחותם המשיחית של פולין, בקדושי הנצרות החוסים בה כביכול, צידוק דין עיוור וקנא – מציף את המילה המודפסת ואת הדבר המובע על פה. מתפרסמים בהֵתזים הקלוקלים ביותר של תקופת-הפריחה, מחנכים ומתחנכים עליהם.

הזמן? האווירה הציבורית באירופה ביום הזה? ודאי, שאף הם במניין הסיבות. הלכי-רוחות אלה, חוסר-אחריות זה, רמה תרבותית ואידאית זו הולמים וחופפים את ההרכב החברותי של ציבור זה, רסיסי השכבות השולטות, בתוכו ועליו, הלא הם קציני-הצבא, האיכרים העשירים, האצילים, בעלי מקצועות חופשיים, פקידי ממשלה גבוהים, שעלה בידיהם למלט את נפשם ולעזוב לנפשה את המולדת השדודה, אם בהקדם ואם במאוחר. דיה בדיקה מרפרפת ברשימות מאות המשפחות המחפשות קרובים וידידים בערים, בעיירות ובכפרים, בכדי לבחון את הרכבו הסוציאלי של ציבור זה, הלא הם נציגי השכבות השולטות בפולין לשעבר, שאת טעם שלטונם טעמה יהדות פולין. האלה יורו את הדרך ל“פולין החדשה”?

צר על המוני בני עַם פולין המתבוססים בדמם תחת שבט הנוגש של הכובש הדורסני, אך שבעתיים ייצר על הציבור העלוב של המגורשים והגולים, נטולי ליכוד הדדי ואידיאה מרכזית מאירה ומחממת בצינת חייהם. ראשונים משולים לצמח שתול בקרקע הנאבק עם רוחות זועפים המשתערים עליו לעקרו ולרמסו; שנִיים משולים לעלה בשלכת עגומה, שכל רוח תזזית משיבה בו ומניעה אותו לכל עבר, שלכת עגומה – האין זו דמות הגולה הפולנית?


  1. Maria Konopnicka (1910–1842) משוררת, סופרת, מתרגמת, עיתונאית ומסאית פולניה.  ↩

  2. קרל קאוטסקי (Kautsky – 1854–1938) הוגה דעות חשוב במחשבה הסוציאל–דמוקרטית. הקים ביחד עם אדוארד ברנשטיין (להלן) ואחרים את “המפלגה הסוציאליסטית הבלתי תלוייה”. ב–1914 פרסם את ספרו “גזע ויהדות” בו אימץ את הסטריאוטיפ השלילי של מרקס. לדעתו – תעלם היהדות בהתמוטטות הקפיטליזם.

    אדוארד ברנשטיין (Bernstein – 1850–1932) הוגה דעות ופוליטיקאי יהודי גרמני, מאבות הסוציאל–דמוקרטיה. ב–1928 הצטרף ל“ועד הסוציאליסטי הבינלאומי למען א”י“. על שמו רחוב בת”א.  ↩

  3. אדם מיצקביץ' (Mickiewich) 1885–1798, מגדולי משוררי פולין, וממעוררי הלאומיות הפולנית.

    יוליוש סלובצקי (Slowacki) 1849–1809, משורר ומחזאי פולני. נחשב לאבי הדרמה הפולנית.

    זיגמונט קרשׂינסקי (Krasinski) 1859–1812, סופר ומשורר פולני. נחשב [עם מיצקביץ' וסלובצקי] כאחד

    משלושת המשוררים הרומאנטיים הפולנים שהשפיעו על המצפון הלאומי הפולני בזמנם.

    בולסלאו פרוּס (Prus) 1847–1912, דמות מפתח בתולדות הספרות הפולנית והעולמית. עיתונאי והוגה דעות

    אֶליזה אורז'שקובה (Orzeszkowa) 1910–1841, סופרת פולניה מראשי הפוזיטיביזם בפולין בימי הפירוד בין פולין וליטה

    סטניסלב ויספיאנסקי (Wyspianski) 1907–1869, מחזאי, משורר, צייר ומאייר פולני. מן הדמויות הבולטות בימי השלטון הזר בפולין במחצית ה–2 של המאה ה–19 וראשית המאה ה–20.  ↩