מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אהבת-עַד

מאת: אברהם שמואל שטיין

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

הבית במעלה הכרמל שקוע בדומי ועטוף ירק אילנות. שלווה ענוגה מסביב. עם הדמדומים, דומה, מתמזג הבית והולך עם צלע-האבן של ההר בגוש של דממה אפלה – ורק ממרחק מנצנצים אורות מן הקריות ומן האניות העוגנות בנמל בפסיפס של אלפי עיניים דולקות. נדם רחשם של בתי המלאכה וחנויות ומשרדים נידחים, מבוּישים המרטט בשעות היום. נוּסַח בֵּיניים, שמכלל כרך יצא, ולכפר לא הגיע חוֹתָמו טבוּע כאן, והוא עומד בין הר לים. עתה, עם לילה, מוגפים הדלתות והתריסים, ובית האבן כנבלע באפילה, אך באחד מחדריו דולק עד שעה מאוחרת אישון בודד, חלוש, המסתלסל דרך שִפעת עלי הבַּדים של האילנות, הפורסים כפותיהם אל הכרמל.

אשה בחדר לבדה. שולחן קטן, צנצנת פרחים חיים בה – “דומם”. על ספת-הקטיפה כריות רקומות צִבעוֹנין. ניקיון מטופח ורוח טובה שרויים כאן. ליד הקירות מדפים גדושי-ספרים וכתבי-עת ברוב לשונות, בני זמנים ופָנים שונים…

אך מה להֶמיַת הנפש הנעוֹרה בךְ כאן, בחדר זה, שנועד כמו לשלוות נזירים ואוהבים מתייחדים בעולם? אפשר והאשה תמירת הקומה, הישוּבה מהוּרהרת בפינה, שערותיה מכסיפות ועיניה דולקות בברק נעורים וחן אצילוּת נסוך עליה – היא היא המשיטה אותך על ספינת געגועים רחוקים, על גלי האהבה שלא באה על תיקונה, או אולי צרוֹרות הספרים הרבים הם המעירים בזיכרון את החדר ההוא, האפלולי-אפרוּרי ועולמות צער וייסורים בו ושכינת-קדושה לבושה בגדי עַם פשוטים מהלכת בו וזִכרו שמור בך מימות נעוריך ושׂרידי אמונתם כמִקדש בלבך. שם בפינות מוצלות נתייחדו דוֹרות עם הספר, נתעלוּ וחיו עמו והוא שאָצל עליהם מאורו. עתה ניבטים אליך ספרים אחרים. כפרפרים עתירֵי-צבעים-וגוונים המעופפים בינות לעצים עמוקי שורש, אדירי גזע ורחבי נוף - ופורחים…

הנה הספר הקט הדוּר ההוצאה וסִלסוּלי כסף עוטרים את קטיפתו הירוקה; הנייר המשובח בהיר וקשה, עטור קישוטי ציצים וגַבּוֹתיו מוזהבים – אוסף שירי היינה. חדווה ונועם העניק לה. במימיו הזכים-צלולים חתרה במשוטי דמיון נעוריה. צעירה הייתה ונאה, שופעת חיים והומור – והעולם, דומה, פתוח לפניה ברווחה: לֵך וּכְבוש! וקֶאלן עיר גדולה וקדומה, היפוכה של עיירת הוּלדתה בירכתי רומניה אותה נטשה לפני שנים והיא ילדה רכה בשנים. כאן מצאה משפחתה מקלט מחמת המציק. כאן סיימה את חוק לימודיה ונצטרפה – בכל חום נפשה ותומהּ – לתנועת הנוער הלאומית.

תנועה זו – דופק מוסרי מפַעמהּ. מבין דפי הספרים מציצות חוברות רבות שעטיפותיהן הבהירות דהו מזמן: Der Jude בלשון אשכנז. השפעת עורכהּ של הבמה הספרותית צָררה סחפה גם אותה, והיא כבר עלמה ושאיפות גדולות מסעירות אותה והיא כבר מבחינה בצללים המלווים את אורות-הרְמִייה של הכּרַך הגרמני ואת ייצרי הרשע המפעפעים ומכרסמים בו מתחת למעטה השׂובע והשאננות. הֲיש מטרה נעלה לעלמה שוחרת טוב מחידוש פני החיים וחייה בכלל זה? היא סיימה את חוק לימודיה ונאחזה בתפקיד שהיה, ברבות הימים, חלק מישוּתהּ ומנפשה – העבודה הסוציאלית, שכן היה בה, בעבודה זו, מרצון ההתמַכּרוּת למען נִדחֵי-גורל, מוּכּי-גורל.

לימים נתווספו כתבי-עת וספרים שנענו מהם, לבַת הכרך, הדים לסערות החברה, לייסורי אדם, למָצוֹק חלכאים ונדכאים, להריסות חיי משפחה; והרי הם מוטלים עתה כאן, על מדפיה, ערימות ערימות, מעוּכים ומשׁוּפים ובלוּיים, מרוב עיון ושימוש – כפירות הבשלים עמוסי כובד-חיים חֲמַרמַר… ביתה מעוגן בקרקעה של האזרחוּת צמוּקת הנפש וקצוצת-הכנפיים אשר תאוות-הבצע והנאת-החיים אופקיה, אך היא, אוזנה קשובה לצער האדם ולקולות הבוקעים מפרברי הפועלים של קֶאלן… ובפרברים – דוחק ודגלים. מסבּאות וויכוחים. והאדם במצוּקתו הוא לה כמזכרת עוון, ככְוִויה לוהטת כאות דֵרָאון – איכה תשָׂאֵם?

והנה מחייכים לעומתה – מעל המדפים – ספרים פיכחים ומפוכחים, שמעולם לא לָנה בעמקי סוּגיותיהם ולא עצרה כוח לעמוד באש הגוּתם. המדע בכבודו ובעצמו, והוא ניצב על הבסיס האיתן של הכורח ההיסטורי. הן קאלן זו אשר בחבל הריינוס ערישׂת הוּלדתם של אבות הסוציאליזם היתה, הן כאן נלבַּט בייסורי רוחו ובבדידותו “רַבָּן הקומוניסטים”, משה מנדלסון, מחברו של “רומי וירושלים”. מכל קרן רחוב עולה באוזניה צהלתה המנסרת של הפיכּחוּת המלעיגה: הַשלימי, הבת הנאה, עם הקיים, סַחֲטי מאשכּולותיו כל יין תענוג, הפיקי הנאות בטרם באה העת; אין שחר ואחיזה למשׂאת-נפשך ולחלומותיך, שכולם ישׂא הרוח, משָל לאניות-נייר אשר ישיטו הילדים על הנחל – בבוא הסערה ותִטרפֵן. הסערה – חוסר העבודה ההמוני, משבר המשטר, המלחמה ועמה מיליונוֹת של קרבנות ונכי גוף ונפש. החומר והתענוג – הם המסד והם הבניין ובִלתָם אין. מה ערך ומה בצע במאמצי היחיד – כך לָאטוּ-לחשו הספרים…

הם מוטלים, הספרים, על מדפיה כחיילים שנוּצחו בשדה הקרב… מהם שלא התחילה או לא סיימה קריאתם. עם כל הכוונה הנאמנה שפיעמה אותם, עם כל מאמצם לִלפוֹת את יסודות ההוויה – הרגשה הייתה בה, שיש בהם משום התעלמות ממציאות חַיָה, דוחקת ומשַוועת; ממצוקה שאין לדחות את פתרוֹניהָ ולוּ לשעה; מנשים ומילדים מוּכי-גורל המשַוועים למזור ורחמים; מגברים הזקוקים לחיזוק האמונה בטוב ובעתיד. בדיני נפשות עסקינן… מה בּצע בהַפיכות ובתוכניות – לָאט קול בקרבה – בלא האדם החדש? האם כוֹפין גאולה כתורת ישראל הר כגיגית?..

בסמוך לספרים אלה מעורמים אחרים, עטיפות צִבעונין להם, רומאנים קלים ופוחזים, באמצעותם חתרה למסתרי האהבה ותהפוכותיה ולחיי המשפחה שלה עצמה בבוא שעתם. אולם אלה בוששו משום מה לבוא. כל חברותיה, מִשפּרחה נשיותן, בנו בית לעצמן – גבירות כבוּדות הן לבעליהן הפקידים, הסוחרים, בעלי הבתים, ורק היא בבתוליה נשארה. לא שלא חמדוּהָ צעירים, אולם היא לא דבקה בגבר. האם חששה לתמוּטת עולם הרוח שלה?

כקרחת בלב יער כן מצוייה במדפיה חלקה ריקה וסביבה שׂרועים ספרים וכתבי-עת בערימות פזורות… שנות משבר פקדוּהָ, שנות מְרי וּמרד. שוב לא עצרה כוח להשלים עם ההתרחשוית סביביהָ. רחובותיה הסוערים של קאלן להטו תחת כפות רגליה. מה לה ולהם? אשה צעירה הנִלבּטת בפתרון בעיות הדוֹר והיא תוהה על נפשה ועורגת לתיקון, כאשר יצפה המפליג בימים לתוך מרחבי הערפל ללכוד זיק אור באופק הרחוק. משוּלה היא בעיני עצמה כאחד העומד מול שערי עתיד נעלם – ומפתח אין. היא ששיקעה כוחה וזהב-רוחהּ בעבודת העזרה הסוציאלית, שעצתהּ וסַעדהּ נתונים לכל מוכה-גורל ומר-נפש, עומדת נבוכה אל מול מצוקת-נפשה שלה.

בפתח היער מיתמר ועולה אילן זקוף המולך על סביביו. אילן בודד וגאה בצערו. כאילן זקוף זה, היהיר ומתבודד, ניצב הספר הזה, עטיפתו בהירה ופשוטה, בו מקופלים כל חייה בשׂיא תוחלתם – ואכזבתם. זה הספר שלו – חיבוּרוֹ, זה האושר הגדול שלה שהיה מפולת. קבר חייהם המשותף.

צעיר לימים היה, מחונן כישרון ויקר סגולות. בן למשפחת טובים בעיירה בליטא. בעל נפש וקוּלמוס הסופרים שלו בו סילסל פרקי הומור וידיעות ההווי עינג רבים רבים. “שלום עליכם הליטאי” - זה כינוּיוֹ… האם העלו הקוראים על דעתם, כי בלב מחברם-אהובם מקננת-אורבת האיומה במחלות – השחפת. והשחפת היא אשר דחפתוֹ מקֵן הורים בעיירה אל הרי שוויץ ואגמיה, שם ביקש מרפא לגופו הצעיר אכוּל-המאֵרה.

וכאן, בעיר המרפא, ששלג נצחים מבהיק על פסגותיה בתפארת עולמים, נפגשו; בנשף של סטודנטים יהודים בו נשמעה הרצאתהּ והוא קרא מיצירותיו. אצילות ונדיבות פיעמה את ראשית קשריהם – והם טרם ידעו כי קשרָם הגורל לעד.

בפגישותיהם ביקשו להסיח דעתם מעם המחלה הקודרת – ודאי, סופו להבריא, ואז ימשיך את חוט יצירתו והיא תסייע בידו ותסעדוֹ. הֲיש משענת נאמנה מן האהבה? לא קשרי חסד היו אלה אלא קשרי-שותפות, עבותות הזהב של אהבת אדם שסייג אין בהם. ובבוא השעה ויִטעו את שתיל חייהם בארץ עתיד ישראל.

לא יצאו חודשים מרובים והם באו בברית הנישואין וחזרו ונשתקעו בקֶאלן, בבית הוריה. היו אלה המאושרים בימיה. אף עננה קלה לא הֵעיבה אותם… טוב הוא הבחור ונפשו זכה וישרים הליכותיו. אִם כאלה בתוכנו – הרהרה – וראויים החיים ויש עתיד לטוב. השחפת נשתכחה-כמו. ואם גם יעלה לעתים זִכרה, הרי שתהדק יותר את דבֵקוּת האהבה ותזַווג את תחושת האשה בהִתמכּרות האֵם והאחות. אין זאת כי אם גורל צר-עין מבקש להעמיד במבחן את אהבתם ואושרם, בריתם הנאמנה ודבקוּתם…

אותם הימים, ערב עלייתו של בְּכור הצוֹררים באשכנז, שקועה הייתה יותר מתמיד בתפקידה. צלב הקרס זורע אור-בלהות. אִם האהבה דרכהּ להתרכז בנושאיה, דרכה של האֵיבה לפשוט כעשב השוטה בגן הפורח ולכָלות כל חלקה טובה – ומה קשה עקירתו! רבו מחוסרי-היֶשע בקרב היהודים, הנעלבים והעלובים, מחוסרי התעודות כחוק ונטוּלי הקיום והלחם והמיואשים. בחזקת אֵם שימשה לרבים; מעיר לעיר, מנציגות חוץ של מדינה אחת לשניה, תמיד בדרכים, דרוכה למעשי הצלה ועזרה. הֲיש דבר נעלה מן החווייה של העזרה לזולת והעמידה לימין טרוּפי נַחשוֹלים, היש עוד כחסד השירות לאדם המעוּנה, לילדים שחַשׁרַת סכנות מצטברת מעל לראשם – ולרֵע היקר מכל יקר? והן כל ימיה כמהה נפשה להתמכרות-עד-תום לסובלים…

אולם את השחפת אי אפשר היה להוֹנות. הַראית אורו של נר דועך, אוסף שארית יניקתוֹ, משתַלהב רגע באור בהיר להפליא על מנת לדעוך שוב בגסיסה אִטית בלתי-נמנעת? מה רבו מאמציה להקלת סבלו! כל כושר יכולתה ואהבתה שיקעה בכך, בטיפוח אושרה, בהמשכתו, ולוּ עוד שבוע, עוד חודש. נפתה הלב להאמין כי עתיד הנר הגוסס לגבור על חולשתו, האמנם יעלה הכורת על אילן רך וטוב זה – והם כה צעירים ותאבי-חיים-ומעשים והעתיד רומז להם – הסיוט החוּם הנאצי פושט ומאיץ ומחייב למשנֶה מאמצים בעזרה ובהצלה והיא ככוֹרעת בעומס עבודתה ודאגתה - -

בודד מוטל הספר על אחד המדפים. עמוק נעוץ הכאב בלב. הפצע לא יגליד ולא יעלה אֲרוּכָה. את ספר כתביו הוציאה היא לאור, אחר מותו, בטורח רב. זה כל שנשתייר אחריו. לוּ, לפחות, ילדה לו, לוּ חיבקה לו בן, או אז אפשר והוקל לה, והן גם טעם חיי-משפחה לא ידעה עמו. שם, על אדמת המרצחים הטמאה כרו לו קבר, ערב עלייתם לארץ תקוותם הזורחת. וגם בלבה כרתה לו קבר אפל – ונעוריה בתוכו. זה שנים היא נתונה בו, בקבר זה, בסמוך לבחיר לבה, בהגוּת יומהּ ובחלומות לילותיה, בבדידותה, מיאנה הִנַחם, מיאנה.

חמש עשרה שנים תמימות והיא אחוזה בזִכרו. ואפשר כי בכוח זה היא מחזיקה מעמד. ואפשר כי אור אהבתה שכָּבה בחייה החיצוניים מוסיף להאיר לה ולחממהּ בחיי נפשה. היא קראה את איגרותיה של רוזה לוקסמבורג פעם ופעמיים, הַאם לא ניזונה גם היא בשנות כִּלאה בזיכרונות עברהּ? קמטי הצער שהעמיקו חריציהם בפניה לא עקרו את חן נעוריה שנבלו בטרם עת, לא עקרו את חזוּת התמימות החלוּמה הנסוכה על פניה של העלמה בין סַלסלֵי הכסף העוטרים אותם… וגם כאן, בארץ ישראל, כל ישותה בעבודה הסוציאלית, בהושטת סעד למעוּנים ונדחים, ובעיקר לילדים הטעונים רחמים. דומה, כל חייה וחִיוּניוּתהּ בנקודה אחת זו נתעצמו.

בפאתי המדפים מוטלים ספרים חדשים אחדים, ספרי לימוד הלשון העברית, מנוקדים. בשעותיה הפנויות, בערבי הדממה המוֹלכים בפרבר אשר בצלע הכרמל, היא שקודה עליהם. אי שם סוערת קרית העמל, צפירות אניות פולחות את הדומי. בין חורשות הכרמל מטיילים זוגות. צלילים נוגים עולים באוזניה – ובנות צחוק שובבות. אך היא סגורה בחדרה, בעצמה, צמודה לספר. לרחשי עולמהּ על אושרו ועצבונו, עולמהּ שלה. ויש אשר גם – לעתים – תיטול לידיה את הקובץ הקט של שירי היינה ותפליג על גליו הפזיזים ותחייה מחדש את ימי נעוריה בקֶאלן, את העולמות היפים ההם שארגה בזהב-רוחה ואשר נשרפו באִּבָּם… ואפשר כי חיוּת הזיכרונות ההם מוסיפה להפרות את פעליה כאן, במולדת, לתוכה צמחה.

עומדים הספרים על מדפי-העץ, ספרים-עולמות, ספרים-תקופות – ונימין סמויות נמשכות מהם אליה. הספרים הוֹרו, ניתחו, חקרו, סיפרו, שרו, תיארו, עודדו והלהיבו – אפס כי, לעומקו של דבר, לא עצרו כוח לעקור את הרע, לרפא את שברון הלב, לחשוף את פֶּשר סערות החיים ותהפוּכותיהם ועתידוֹתיהם, לא גאלו את האדם הסובל, את האדם כמֵהַ-הגאולה. כגלי הים המסתערים אל החוף כן הסתערו אל מצודות ומבצרים – ויסוגוּ. צוֹרי לא היה בהם למצוקתה בהִשתוֹחֵח עליה נפשה. וגם את מפולת חייה לא מנעו… והיא מכונסת בעצמה ובעבודתה.

ופעם, פעם אחת, נשתלהבה בה אש זרה, מקסם אשלייה, בעצמַת בראשית. באחד מלילות החורף שטופי הגשם נזדמן לביתה ידיד. אפילה כבדה רבצה ברחוב, בַּדי העץ רעדו מול החלון והגשם הקיש בסלעי הכרמל. החדר שפע אור שליו וחמימות עגומה עמדה בו. בכל מהותו ודמותו הזכיר לה את בעלה המנוח – ולבה זע בקרבהּ. היא יודעת אותו משנות האוניברסיטה, שארח לה ואת ידה ביקש. ארוכות שוחחו – והיא מלטפת במבטיה את טורי הספרים, שכל אחד מהם ריח לו וזיכרון מימים שונים בחייה – ומאזינה לשׂיחוֹ. הייתה שעה מאוחרת והסגריר בחוץ גבר. אפילה ודומי סביבָם. הוא מנשק את לובן גופה, מחבקהּ בעוז, והיא דבקה בו בכל חום נפשה. שיכורה ולא מיין – וחלשה, וישוּתהּ כנְמוגה והולכת…

עם בוקר הפציעה שמש צעירה, קרעי עננים פזורים שטו למרחקים. שותקים יצאו לדרכם. זינוק זנקה אל עולם שבאשליה, אל עולם שבגד בה, ועתה היא חוזרת למציאות… שכן הֵיאָךְ תיפרד מחמש עשרה שנות חייה, בהן היא קשורה בו וממשיכה לחיות עמו בזיכרונותיה? למוּדת ייסורי נפשה גברה על אשלייתה – והשלימה. ולא יָספה. ושוב היא יושבת בערבים בחדרה, בודדה, עם משׂא זיכרונותיה – אל מול מדף הספרים. בערב שלאחריו ישבה וקראה בשירת רחל:

בֵּין שׁוּרוֹת עַרוּגוֹת וּתְּלָמִים נַעֲרָה תָּבוֹא,

הַבֶּרֶז יִגְעַשׁ.

הִיא מַזָה רְסִיסֵי חַיִים. אַף גִבְעוֹל בְּצָמְאוֹ

לֹא נִשְׁכַּח לֹא נִטַשׁ.

אוּלַי לִסְלוֹחַ לָאֵל אֶת זְדוֹן לְבָבוֹ,

אוּלַי – לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ?

(רחל, “בגינה”, פתח-תקוה, תרפ"ג)


הן השורות הללו כאילו למענה נחרזו, מלִבה נחצבו, ממהוּתה נקרצו.


כל חייה מַזָה רסיסי-חיים והיא עצמה כנְטוּלת חיים וטעוּנה רחמים גדולים…

אברהם שמואל שטיין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אברהם שמואל שטיין
יצירה בהפתעה
רקע

רני עקרה

מאת יוסף זליגר (שירה)

גֵּאוּת לָבֵשׁ אַחַד הַמִּינִים,

בְּאֶחַד וּשְׁלֹשָׁה יַחְדָּו מַאֲמִינִים;

וַיָּבֹא וַיִּתְקַלֵּס בִּבְרוּרִיָּה הַתַּנָּאָה,

עָלֶיהָ וְעַל-עַמָּהּ גָּאֹה גָאָה.


הֵן אִישֵׁךְ חָכָם וְאַתְּ נְבוֹנָה,

עָלַיִךְ לְהַשִׁיבֵנִי תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה;

אֶשְׁאָלֵךְ שְׁאֵלָה בְּלֹא עִקּוּלִים,

עֲנִינִי יָשָׁר בְּלֹא פִלְפּוּלִים.


לָמָּה תָּרֹנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה,

מֵאָז וְעַד הֵנָּה לָרִיק עָבָדָה?

עוֹדְכֶם פּרוּשִׁים כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם,

וּנְפָשׁוֹת לְתוֹרַתְכֶם טֶרֶם עֲשִׂיתֶם.


זֶה אַלְפֵי שָׁנִים בְּגָאוֹן תִּתְפָּאֵרוּ,

וְאָבוֹת לְבָנִים אַגָּדָה יְסַפֵּרוּ;

כִּי-יֵלְכוּ גּוֹיִם לְנָגְהֲכֶם וְאוֹרְכֶם,

וְתוֹרַת חַיִּים יִשְׁאֲבוּ מִמְּקוֹרְכֶם.


מִקֶּדֶם עַמֵּךְ לְבָדָד שׁוֹכֵן,

וּבַגּוֹיִם לִסְחוֹרָתוֹ אֵין בּוֹחֵן;

לָנֶצַח יֵשֵׁב זוֹעֵם מִן-הַצָד,

בְּלֹא חֲבֵרִים גַּלְמוּד לְבָד.


הֵן אֲנַחְנוּ בְּנֵי תְמוֹל,

וּבְנֵי בְרִיתֵנוּ רַבִּים כַּחוֹל;

שַׁעֲרֵי הָעַמִּים לְפָנֵינוּ פְתוּחִים,

וּבְכֹל אֲשֶׁר נִפְנֶה הִנְנוּ בְרוּכִים.


הִנְּכֶם מְעַטִּים וְיֹשְׁבִים אֶל-עַקְרַבִּים

מָתַי תֶּחְכְּמוּ לִנְטוֹת אַחֲרֵי-רַבִּים;

בֹּאִי בֹאִי לְטוֹב לָךְ,

שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ".


בְּרוּרִיָּה הַחֲכָמָה לֹא-נִבְהֲלָה וְלא-זָעָה,

וּבְתוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר תְּשׁוּבָתָה בָּאָה;

כִּי-רוּחַ אָבִיהָ עָלֶיהָ נָחָה,

וַחֲרִיפוּת בַּעֲלָה בְּלִבָּהּ זָרָחָה.


"אַתֶּם רְחַקְתֶּם מִקְּהַל הַתַּנָּאִים,

וַתִּהְיוּ שִׁטְחִים וְאַנְשֵׁי חֲצָאִים;

עַד-קֵץ הֶחָזוֹן לְהַבִּיט תַּעֲמִיקוּ,

וְאֶת אֹמֶץ לִבֵּנוּ תָּבִינוּ וְתַצְדִּיקוּ!


כֻּלְּכֶם מִתְעַטְּפִים בְּטַלִּית שְׁאוּלָה,

עַבְדֵי אֲדֹנִים בְּנֵי בְעוּלָה;

יְמִין אֲדֹנָי עוֹד-תִּהְיֶה רוֹמֵמָה,

וְאָז יִהְיוּ רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה!


רַק-חֶפְצֵי שָׁעָה יַשְׁמִיעוּכֶם קוֹלָם

וְאֶת-דַּעְתְּכֶם תַּסִּיחוּ מֵחַיֵּי עוֹלָם; …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.