מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

יעודי הציונות בשעה זו

מאת: דוד בן־גוריון

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

מהד' ב, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תש"י 1950

סוגה:

שפת מקור: עברית

הציונות כרעיון וחזון היא עתיקת־יומין כישראל סבא עצמו. הציונות כתנועה ומפעל היא חדשה, בת שלושת הדורות האחרונים, ומהווה מפנה חדש בהיסטוריה של העם היהודי, במחשבתו והליכותיו. זהו מפנה ברצון העם לעצב את גורלו בעצם ידו ולבצע את דבר גאולתו במאמץ מכוּון מושכל ותכליתי.

החזון הציוני קבוע ועומד ללא שינוי, בגלל ההיסטוריה היהודית. אולם הציונות המבצעת משתנה ומתחלפת, והיא תלויה בנסיבות זמן ומקום. גורמי ההגשמה הציונית, הצרכים שהציונות נתבעת לספק, המכשולים העומדים על דרכה והכוחות שעליהם היא נשענת – נעוצים בהוויה היהודית, הארצישראלית והעולמית, המתחדשת לבקרים. תקופתנו היא רבת־תמורות, והשעה היא שעת מלחמת־עולם, והציונות בשעה זו שונה בתכלית מהציונות שהיתה עד היום, לא הרי מלחמה זו כהרי מלחמת־העולם הראשונה, ולא הרי הציונות במלחמה זו כהרי הציונות במלחמה הקודמת.

בין שתי מלחמות

עשרים שנות־הבינים בין שתי המלחמות נפתחו בתקווֹת גדולות ונסתיימו באכזבות מרות שלא היו כמותן זה דורות ויובלות, גם לעולם וגם לישראל. עם נצחון הדמוקרטיות המערביות, מיגור הקיסרות הגרמנית, האבסטרית והעותומנית, המהפכה הגדולה ברוסיה, תחית העמים המשועבדים, עלית מעמד הפועלים לגדולה בכמה ארצות, הקמת חבר־הלאומים להבטחת שלום ושויון בין עמים, מתן שיווּי זכויות ליהודים בכל ארצות אירופה והכרת זכויות מיעוטים לאומיים, אישור הצהרת־בלפור על־ידי כל ארצות־התרבות והבטחה בין־לאומית של זכות העם היהודי במולדתו – נדמה היה שהעולם כולו וישראל בתוכו עומד על סף תקופת־אור חדשה הנושאת שלום, צדק וחירות לכול: שלום עולמי, צדק חברותי, חירות לאומית. אף אחת מהתקוות האלה לא נתקיימה; ולא עוד אלא שהעולם נשטף נחשולי שנאה, עריצות, דיכוי וחמס כאשר לא ידעה ההיסטוריה גם בימי הבינים השחורים ביותר.

*

המהפכה לא הצדיקה כל התקוות שתלו בה. תנועת הפועלים נתפלגה. הריאקציה באירופה הרימה ראש. באיטליה הוקם משטר פאשיסטי. אבסטריה החפשית הוכרעה. היטלר השתלט על גרמניה והתנשא לכבוש העולם כולו. חבר העמים התרוקן מתכנו – כשיפאן תקפה את סין ואיטליה את חבש, מבלי שמדינות החבר ניסו ברצינות לעכב בעדן. ספרד הרפובליקנית הוסגרה לבן־בריתם של היטלר ומוסוליני. השלום באירופה נתערער עד היסוד. להיטלר ניתנה למעשה יד חפשית להקים מכונת דיכוי וכיבוש שלא היה משלה בדברי ימי עולם. צרפת ואנגליה ניסו להתרצות למולך הנאַצי בהסגרת צ׳כיה – ולא ראו עד הרגע האחרון את הרעה הנשקפת לקיומן הן ממזימות הכיבוש הנאציות; – ובמשך דור אחד פרצה מלחמת־עולם שניה, אכזרית ואיומה והרת־חורבן מזו הראשונה.

*

פרשת האכזבות כמובן לא פסחה על העם היהודי. להיפך, היהודים כמעולם שתו־מצו קובעת־התרעלה עד תומה.

כל הזכויות שהובטחו ליהודים לאחר המלחמה האחרונה נעשו פלסתר. הגנת המיעוטים פסקה כשבעולם השתרר משטר של כל דאלים גבר. גם שווי־הזכויות האזרחי הפך אות מתה. שנאת־ישראל גברה ועצמה, ובכמה ארצות נעשתה יסוד מוסד במשטר הממלכתי. בפולין, רומניה ועוד ארצות נקבע למעשה משטר של נישול שיטתי כלפי היהודים. הנאצים הכריזו מלחמת־השמד על העם היהודי; לא רק על יהודי גרמניה בלבד, אלא על היהדות העולמית, וחיי היהודים, כבודם ודמם נעשו הפקר – והעולם התרבותי לא התערב. עם פרוץ מלחמת איטליה־חבש – שבישרה את בואה של מלחמת העולם – אירגן ציר רומא־ברלין על ידי המופתי הירושלמי התקפה טירוריסטית על הישוב היהודי בארץ, וממשלת המנדט החליטה לפייס את המופתי ולהסגיר לו את היהודים, – כשם שניסתה לפייס את היטלר בהסגרת הצ׳יכים.

*

במשך עשרים שנות־הבינים נאבקה המדיניות הציונית בהפרעות. עיכובים וקשיים שנתקל בהם ביצוע המנדט – מצד מבצעיו. היאבקות זו לא היתה קלה, כי כוחנו בארץ היה קטן, נסיוננו היה מוגבל, ויכלתה היוצרת והמלחמתית של הציונות היתה קטנה מצרכיה. והעיכובים וההפר­עות – חלקם בזדון וחלקם בשגגה – היו מרובים.

הנשק העיקרי בהיאבקות זו היה המאמץ ההתישבותי שלנו, מאמץ־הבניה בכל התנאים, בכל הזמנים, בכל הנסיבות. ונשק זה לא הכזיב.

בסוף המלחמה הקודמת מנה הישוב כששים אלף נפש, פחות מעשרה אחוז של ישוב הארץ בכללו. רכושנו הקרקעי הגיע לחצי מיליון דונם. נקודותינו החקלאיות היו כחמישים, וישובן לא עלה על עשרת אלפים נפש. העבודה העברית עדיין היתה מוחרמת ברוב ענפי המשק היהודי, וההתישבות העובדת היתה עדין בחיתוליה. תעשיה כמעט שלא נוצרה עדיין, וישובנו הקטן היה מרוכז ברובו הגדול בירושלים. השפה העברית היתה שלטת רק בפי תינוקות ותלמידי בתי־הספר, ורשת החינוך שלנו היתה עדיין מצערה ובשלביה הראשונים. משקלנו המדיני, המשקי והתרבותי בארץ היה זעום.

המאמץ ההתישבותי של עשרים השנה שינה את המצב שינוי גמור. הגענו לחצי מיליון נפש – לשליש הישוב של הארץ כולה. מספר כפרינו הגיע למעלה ממאתים וחמשים, ושטחנו הקרקעי הוגדל פי שלושה. המשק החקלאי נתרחב ונתגוון, וכמה מענפיו עומדים בראש החקלאות הארצ­ישראלית גם באיכות, גם בכמות. העבודה העברית נתבצרה ומקיפה רבבות פועלים בכל ענפי החקלאות, התעשיה, המלאכה, הבנין והתחבורה. הוקמה תעשיה יהודית ענפה ומתרחבת – והתעשיה היהודית היא למעשה כמעט שם נרדף לתעשיה ארצישראלית. פרצנו דרך לים. יהודים עובדים בנמלים ויורדים באניות כספנים ודייגים. ההתישבות העובדת רחבה וכבשה כיבושים משקיים, חברתיים ותרבותיים רבי־ערך. והארץ נעשתה למרכז הקליטה הראשון בעולם לעליה היהודית.

*

המאורעות בארץ שקדמו למלחמה והמלחמה עצמה הציגו בפני הציונות בעיות ותעודות חדשות.

לפני תום המלחמה הקודמת כבשה אנגליה את הארץ מידי התורכים והתחייבה על קידום הבית הלאומי – כלומר התחייבה על החזרת עטרת ארץ ישראל כארץ העם היהודי ליושנה. לשם כך קיבלה על עצמה לא בלבד להתיר עליה יהודית לארץ (שהיתה אסורה בשלטון תורכיה) ולסבול התישבות יהודית (שהיתה להלכה נמנעת על ידי התורכים), אלא נתחייבה בפירוש „להקל“ עלית יהודים ו„לאמץ“ התישבותם (סעיף ו' של המנדט).

לפני פרוץ מלחמה זו הסתלקה ממשלת המנדט מהתחייבויותיה, הכריזה ש„הבית הלאומי“ כבר הוקם, ומשמעותו היא מיעוט יהודי נצחי, מיעוט של שליש ולא יותר בפלשתינה ערבית, וגזרה גם על עליה וגם על התישבות יהודית. במרכז המדיניות הציונית הוצגה השאלה: מה יהיה משטרה של הארץ לאחר המלחמה? התיהפך הארץ כדברי „הספר הלבן“ למדינה ערבית, וכפי שיש לחשוש מהצהרות עידן ומעשיהם של שליחי משרד החוץ ומשרד המושבות במזרח הקרוב – לחלק של פדרציה ערבית?

בתום המלחמה תחריף שאלת הארץ והיהודים

„הספר הלבן“ הוכרז באמצע מאי 1939 ועד פרוץ המלחמה רוכז כל המרץ הציוני, וקודם כל בארץ, במאמץ נואש לעשות לאַל את גזירת „הספר הלבן“. המאמץ הזה לא עלה בתוהו – ואלמלא פרצה המלחמה, מי יודע אם כיום היה נשאר זכר כלשהו מספר מחפיר זה. בתקופה הקצרה שלאחר פרסום „הספר הלבן“ עד פרוץ המלחמה (תחילת ספטמבר 1939), פחות מארבעה חדשים, ניסתה הממשלה לבצע רק את הסעיף הראשון של „הספר הלבן“ – סעיף העליה. סעיף החוקה על „עצמאות“ לארץ, נדחה מלכתחילה לכמה שנים. אם בכלל נתכוונו להגשים אותו בזמן מן הזמנים. גם סעיף הקרקע נדחה עד לאחר בדיקת „הספר הלבן“ על ידי חבר־הלאומים. והנה החלק הראשון של „הספר הלבן“ נעשה לאַל. העליה היהודית לא התחשבה עם גזירות „הספר הלבן“, ואלפי יהודים באו לארץ, אם כי לא היו בכיסיהם רשיונות עליה, ממש כבימי התורכים. הסוכנות היהודית הכריזה רשמית שאינה מודה בתקפו החוקי והמוסרי של „הספר הלבן“ ותבעה מהממשלה להיזקק לבית־הדין בהאַג. מבקרי „הספר הלבן“ בפרלמנט האנגלי – העומדים עכשיו בראש הממשלה – הצביעו על כשלון המדיניות של „הספר הלבן“ ועל אי־יכלתה של הממשלה למנוע בעד העליה היהודית.

גם ועדת־המנדטים פסלה את „הספר הלבן“. אולם פריצת המלחמה העמידה בצל את ההיאבקות במדיניות החדשה של ממשלת המנדט – כי מהרגע הראשון ראה העם היהודי את עצמו שותף גמור ומוחלט, ללא תנאי ושיור, לכל העומדים במלחמה זו נגד היטלר, ולאנגליה בראשם. אולם המלחמה רק דחתה את ההכרעה – הקושיה במקומה עומדת, וכתום המלחמה תצוף בכל חריפותה שאלת עתידה המדיני של ארץ־ישראל.

חריפות זו הולכת וגדולה בעקב המלחמה, כי בינתים החריפה הבעיה היהודית. הדבר שקראו לו בשם „שאלת היהודים“ לא היה אף פעם כה טראגי, דוחק, חריף ורחב־מידה כאשר יהיה בתום מלחמה זו – ודוקא לאחר מיגורו של המשטר הנאצי.

אין עם בעולם המעונין יותר מהעם היהודי בנצחון אנגליה ובני בריתה. אולם נצחון זה כשהוא לבדו – לא יפתור את שתי השאלות המרות העומדות בפנינו כיהודים: שאלת עתידה ומשטרה המדיני של הארץ ושאלת ההצלה של מיליוני יהודים לאחר תום המלחמה.

היעוד הציוני השני בשעה זו, שני בזמן אבל ראשון במעלה, הוא למנוע פתרון נפרד לשתי שאלות אלו. לא פתרון לארץ ישראל לחוד ולעם ישראל לחוד, אלא לכרוך את שתי השאלות ולשים את הארץ במשטר אשר יכשיר אותה לקלוט המוני ישראל בזמן הקצר ובכמות הגדולה ביותר.

אין להפריד בין שאלת היהודים ושאלת הארץ

נעשה עכשיו נסיון מכוון להפריד בין שאלת ארץ־ישראל ובין שאלת היהודים. ונסיון זה אינו מיוחד למחברי „הספר הלבן“ וחסידיו בלבד, יש גם יהודים, שאינם מצדיקים את מזימות „הספר הלבן“, התומכים בהפרדה זו. יתר על כן: יש גם יהודים, ואפילו ציונים, המחייבים את ההפרדה, כי אין ארץ־ישראל מיועדת, לדעתם, לפתור את שאלת־הפליטים, ויש מוסיפים – שאין ביכלתה של ארץ־ישראל לפתור שאלה זו. אלה טוענים שאין זה מתפקידה של הציונות ואלה טוענים שאין זה בכוחה של הציונות לספק צרכי היציאה ההמונית, ואם צפויה יציאת מיליונים לאחר המלחמה יש לדאוג לה בארצות אחרות. „הבית הלאומי“ לא יבָנה על־ידי „פליטים“, והפליטים לא יבָנו בבית־הלאומי.

הפרדה זו מתכחשת לתכנה ויעודה של הציונות, מעמידה בסכנה את עתידנו היהודי בארץ ומפקירה את היציאה היהודית לאשליות והרפתקאות כושלות.

שרשי תנועת הגאולה

הציונות כתנועה מגשימה אינה אלא צירוף הכוח המניע של צרת ישראל לכוח המושך של אהבת המולדת והעצמאות למען חולל קיבוץ גלויות והפוך אומה מפוזרת בין גויים וחסרת־אונים כמיעוט תלוי בחסדי הרוב בכל התפוצות – לאומה מרוכזת ומושרשת בארצה ועומדת ברשותה.

היהודים אהבו את ארץ־ישראל במשך כל ימי ההיסטוריה שלהם ותמיד חלמו חלום ציון ונשאו בלבם את חזון התקומה, אולם לא ניסו להגשים את החזון אלא מזמן שנצטרף לאהבת הארץ וחזון הדורות הרצון לתקן על ידי עליה לארץ את חיי העם הפגומים והרעועים. ההגשמה הציונית – ואין בציונות אלא ממה שיש בהגשמתה – כרוכה במידה שוה בכוח המושך של הארץ כמולדת האומה ובכוח הדוחה של הגולה. בלי חיפוש מוצא מלחץ הנכר והתלות והגלות נשארה אהבת הארץ ערטילאית ועקרה. ובלי חזון־התקומה במולדת נכשלו ונתבדו כל נסיונות ההתישבות וסידורי הפליטים. נכשלה ההתישבות היהודית בארגנטינה אם כי הועמדו לרשותה אמצעים כבירים, שטחי־אדמה רחבי־ידים ותנאים פיסיים נוחים לכאורה. עלו בתוהו כל התכניות הטריטוריאליסטיות שלא ראו לפניהן אלא צרכי היציאה וסבל הגלות. נתבדה גם הנסיון הטריטוריאליסטי בבירובידז׳אן – אם כי מאחוריו עמדה ממשלה אדירה בעלת יכולת דיקטטורית.

ההתחלות ההתישבותיות והתכניות הטריטוריאליסטיות מחוץ לארץ־ישראל לא הצליחו מפני שחסר להן הרקע ההיסטורי, השורש בנפש העם, היניקה מחזון־הדורות, המשען ברצון המגובש והקיים של עם ישראל, אהבת המולדת. אולם גם הגעגועים והאהבה לציון לא יצרו כלום כל זמן שלא נצטרף להם בימינו הלחץ המכוון והמפרה של סבל הגולה, וארץ־ישראל החדשה והמתחדשת לא נבנתה אלא בכוח־המשנה של שני הגורמים: גלות וגאולה, צורך ואהבה, בריחה מסבל וערגה למולדת, אונס וחזון.

בתולדות העליה לארץ – ואין הגשמה ציונית אלא דרך עליה – יש מציינים כביכול שני טיפוסי־עולים: עולים מאהבה ועולים מאונס. מנסים להבחין בין עולים שבאו לארץ מתוך אהבה, אידיאל ציוני, רצון חלוצי – ולעליה זו קוראים עליה ציונית – ובין עולים שהרדיפות בגולה, התמוטטות כלכלית, גזירות וגירושים הביאום לארץ – ולאלה קוראים עליה של פליטים, והארץ והציונות כאילו נבנות אך ורק מהסוג הראשון שעלה לשם גאולה, ולא מהסוג השני שבא לשם הצלה. הבחנה זו אינה הולמת את האמת ההיסטורית. במשך ששים השנה האחרונות לא היתה אף עליה אחת שלא הונעה בבת־אחת על־ידי שני הגורמים גם יחד: אהבה ואונס, צורך לאומי וצורך אישי, גאולה והצלה, כוח הדחיפה של סבל הגלות וכוח המשיכה של תקומת המולדת. העליה הראשונה, בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה, היתה כרוכה בגילויים ראשוניים של חיבת ציון והפרעות ברוסיה. העליה השניה במחצית העשור הראשון של המאה העשרים באה אחרי הפרעות בקישינוב ובהומל ופולמוס אוגנדה ו„ציוני ציון“. העליה השלישית באה אחרי הצהרת־בלפור והטבח באוקראינה. ראשית העליה העממית ינקה ממזימות הנישול של ממשלת גרבּסקי1 בפולין. עליה רבתי זו שבין 1933 ובין 1937 היתה פרי תוצאות חורבן יהודי גרמניה על־ידי היטלר. כל אחד מגלי־עליה אלה, ששימשו שלב חשוב ומכריע בבנין הארץ והתגברות הציונות ככוח מגשים, נישא בכוח כפול של תגבורת צרת ישראל ואהבת הארץ.

המבחן הוא בביצוע

השאלה העומדת בפנינו אינה הגדרתה העיונית של מהות הציונות. מבחן הציונות הוא בביצועה, ולא בניסוחה. הביצוע תלוי לא בהגדרות וניתוחי מושגים, אלא בנסיבות ותנאי מציאות וגורמי־הגשמה. השאלה הקובעת היא זו: היש ביכלתה של ארץ־ישראל לקלוט מיליוני פליטים ומה הם האמצעים הדרושים לכך.

זוהי השאלה הנוקבת, כי אין כל סיכוי לקליטת עליה המונית מחוץ לארץ־ישראל. אילו ארצות־הברית באמריקה הצפונית היו פותחות את שעריהן לרווחה לגולי ישראל לאחר תום המלחמה, היו בלי ספק יכולות לקלוט בנקל ובמהרה מאות אלפים מהגרים יהודים. אולם אין אף אדם אחד שפוי בדעתו היודע את אמריקה שיניח אפשרות כזו. יתכן שפּלגי הגירה קטנים יפרצו להם דרך לארצות אחרות באמריקה הדרומית, בירכתי המזרח או באיי הים. אבל הקושיה החמורה במקומה עומדת: מה יהא על המוני ישראל ההרוסים והנעקרים והנחרבים שלא יהיה להם שום קיום ומשען וסיכוי בכמה מארצות אירופה (ואולי גם בארצות המזרח)? וקליטה של עליה המונית, מחוץ לארץ עשירה וגדולה ומפותחת, לא תיתכן בלי התישבות מתוכנת. ומחוץ לארץ־ישראל שום התישבוח יהודית בקנה־מידה רחב לא הצליחה ולא תצליח, אילו גם היתה מתגלה ארץ־פלאים זו גם מחוץ לדמיונם של מחפשי־טריטוריות.

*

האנגלים והאמריקנים – ואלה כנראה יהיו שני העמים אשר אולי יותר מאחרים יקבעו את גורל העולם וגורלנו־אנו בתום מלחמה זו – יש להם נסיון התישבותי יחיד ומיוחד במינו. שום גזע אחר לא יישב כל־כך הרבה ארצות חדשות כגזע האנגלו־סכסי. ולא בלי יסוד הם רואים עצמם מומחים לעניני התישבות. אמריקה הצפונית (לרבות קנדה), אבסטרליה, ניו־זילנד, ניו־פונדלנד, דרום־אפריקה, רודסיה ועוד, – כולן נושבו בהצלחה רבה על־ידי העמים האנגלו־סכסים (בתוספת קטנה של סקנדינבים, צרפתים והולנדים ועוד). אולם כל נסיונם העשיר והמוצלח נעשה כולו בשטחים רחבי־ידים, ענקיים, בקונטיננטים שלמים, כשהם כמעט ריקים מאדם. ואחרי יובלות אחדים, במקומות אחרים גם אחרי מאות בשנים, לא הצליחו עדיין ליישב אלא מספר קטן בערך ביחס לגודל השטחים. קנדה הגדולה מארצות־הברית של אמריקה הצפונית יש לה רק כאחר־עשר מיליון איש. לאבסטרליה העצומה – רק כחמישה מיליונים. לרודסיה הגדולה פי ששים מארץ־ישראל – רק כששים אלף איש.

*

וכשאנגלי או אמריקני מסתכל במפת־העולם ורואה את ארץ־ישראל הקטנה, הזעירה, המיקרוסקופית כמעט – קשה לו להעלות על הדעת שארץ־זרת זו מסוגלת לקלוט מיליונים חדשים לאחר שיש לה כבר מיליון וחצי תושבים (המדובר הוא בארץ־ישראל המערבית בלבד). עוד לפני עשר שנים, בימי פּספילד, כשבארץ־ישראל ישבו רק כמאה וחמישים אלף יהודים, פסקו מומחי משרד המושבות שאין מקום בארץ אפילו לאדם אחד נוסף. ולאחר שנוספו מאז לארץ למעלה משלוש מאות אלף יהודים – הרי זה קל־וחומר שהארץ מלאה אדם עד אפס מקום.

אולם מי שרוצה לדון על סיכויי ההתישבות היהודית בארץ־ישראל – אינו יכול ורשאי להסתפק בנסיון ההתישבות של האנגלים בקנדה ואבסטרליה, אלא עליו לבחון ולמצות את לקח ההתישבות היהודית בארץ־ישראל גופה, ולקח זה הוא הוכחה ניצחת ליכולת היהודים ליישב בה כהנה וכהנה, כי בהתישבותם עד עכשיו לא דלו אפילו החלק העשירי מהאפשריות הנתונות בעין.

גם בקרב היהודים ישנם אנשים השוללים עליה והתישבות רבתי, אבל לא מתוך הכרתם המדעית באי־יכולת הקליטה של הארץ אלא מתוך התנגדותם הפוליטית והאידיאולוגית לריבוי יהודים בארץ, כי ריבוי זה פירושו קוממיות ממלכתית יהודית, וקוממיות זו עלולה לסכן כביכול את מעמדם של הבנקירים היהודים בלונדון ובניו־ יורק. אין לזלזל לגמרי במשקל הפוליטי של בנקירים אלה ומשרתיהם חורצי עט ולשון ובנזק שהללו מסוגלים לגרום לציונות, כי קולם נשמע במשרדי הממשלה, וחסידי „הספר הלבן“ יעזרו בהם ברצון רב. לקוויסלינגים יהודים אלה אין כל תקנה – מחוץ להגברת כוחה של התנועה הציונית בעם והשמעת קולו הציוני של העם היהודי ברמה. לא יתכן הדבר שהדימוקרטיה האנגלו־סכסית לא תבין שלא כל יהודי ששקו מלא זהב מורשה לדבר בשם העם היהודי, כי יש דימוקרטיה יהודית הפועלת ונושאת־ונותנת על ידי נציגיה הנבחרים, ורק אלה, ואלה בלבד, מביעים את הצרכים והמשאלות האמיתיים של העם העברי.

*

אבל בשעה זו ישָמע קולה של הציונות רק אם תדע לכוון לצורך הגדול של השעה. הציונות הקטנה, „הרוחנית“, שאינה רואה את אפשרויותיה הגדולות של ארץ־ישראל, שאין בה הכוח הפנימי, המחשבתי, הנפשי והרצוני, להעמיס על עצמה את מלוא סבל האומה בשעה זו ואין ביכלתה לחתור לקראת פתרון גדול, כגודל השבר, בארץ – ציונות זו לא בלבד שהיא מתכחשת לעצמה, אלא העולם כולו יתכחש לה. בשעה זו לא יהיה ענין לאנשי מדינה באנגליה, אמריקה ואירופה לטפל ב„בית לאומי“ בארץ־ישראל, על אף התנגדות הערבים, אם „בית“ זה אינו מכוּון לקליטה רבתי, קליטת המונים בקנה־מידה ממלכתי, אשר יבטיח פתרון יסודי ומקיף לצרכי היציאה של היהודים בתום המלחמה.

*

הערבים המתנגדים לנו מתנגדים גם לחצי מיליון היהודים היושבים כבר בארץ, כי אף ישוב זה הורס את האופי הערבי של הארץ. הם ודאי יתנגדו לכל עליה נוספת, גם אם תהיה קטנה כאשר היתה עד עכשיו. אנו יודעים שזכותנו לשוב למולדת אינה תלויה ואינה זקוקה מבחינה מוסרית להסכמה ערבית. לאחר המלחמה הקודמת הוכרה זכות זו גם במשפט בין־לאומי ונקבעה במנדט. אבל העולם הגדול, המסוכסך ורב־התלאות אינו ניזון רק מזכויות מוסריות ומשפטים מקובלים. בעשרים השנה האלה נתערערו חוקים והתחייבויות וסידורים בין־לאומיים שהיו נראים בשעתם מבוצרים ומושרשים הרבה יותר מהצהרת־בלפור וסעיפי המנדט הבריטי בארץ. אין אנו חייבים ואין אנו רשאים לוותר על הבטחות והתחייבויות שניתנו לנו, גם אם בינתיים ניסתה אנגליה להתכחש להן. אולם לא נשליך יהבנו על הבטחות של המלחמה הקודמת. מדיניות ציונית עלולה להצליח רק אם היא תתכוון לצרכי השעה. והצורך המשווע של שעה זו – בכך מודים גם ידידינו וגם אויבינו בקרב העמים – הוא מרכז קליטה גדול, שיקלוט המונים גדולים בזמן הקצר ביותר. והנסיון ההתישבותי שלנו בארצות שונות מצד אחד ובארץ־ישראל מצד אחר אומר שמרכז קליטה עצום נוכל למצוא בארץ־ישראל ובה בלבד. כי רק בארץ־ישראל יש למצוא שלושת הדברים המבטיחים הצלחה: קשר עמוק של היהודים לארץ, ישוב של חצי מיליון העומד כולו לרשות העליה החדשה ונסיון התישבותי עשיר ופורה בשטחי החקלאות והחרושת ובכל שאר ענפי המשק שקשה להפליג בערכם לגבי התישבות חדשה.

סיכומה של תקופה

כששים שנה מונה התישבותנו המחודשת בארץ, מהן כשלושים וחמש שנה במשטר התורכי, וכעשרים וחמש שנה במשטר המנדט הבריטי.

בתקופה הראשונה נעשתה התישבותנו בתנאים שלא הניחו כמעט שום סיכוי להצלחה: הכניסה לארץ היתה להלכה אסורה ליהודים. רכישת האדמה אף היא לזרים בכלל וליהודים בפרט היתה אסורה. המשטר היה פרוע בכללו, הרכוש והחיים לא היו מובטחים ע״י השלטון הרופף וחייבו הגנה עצמית. המשטר החוקי, וביחוד תחוקת הקרקע, היה בנוי על השקפותיהם הדתיות של הערבים בימי הבינים ולא התאים לצרכי המשק והליכות החיים בימינו אלה. העולים היהודים לא היה להם כל נסיון התישבותי ולא הכירו את טבע הארץ וטיב האדמה. ואלמלא הקשר העמוק לאדמת־מולדת מלוּוה בחזון התקומה של דורות לא היה עומד לחלוצים הכוח להמשיך ולהתמיד. ואמנם לא מעטים נכשלו ונפלו ועזבו את המערכה. קשיים וכשלונות אלה היו מספיקים לגזור כליה על כל נסיון מעין זה בארץ אחרת, אולם כאן עמד כוחה של הארץ, מקור מחצבת האומה, להתגבר על כל המפריעים, ועוד בימי המשטר התורכי, לפני הצהרת־בלפור ולפני הכרת זכותנו, הונח יסוד ראשון, מעוט־הכמות אבל רב הערך והמשמעות, להתישבות יהודית עצמאית, וכשבאה הצהרת־בלפור והתנאים המדיניים נשתנו לטובה – אפשר היה להקים על יסוד ראשון זה בנין לתפארת.

בעשרים השנה האחרונות נוספו בארץ קטנה זו למעלה מארבע מאות אלף יהודים, וכרבע מהם נתישבו על הקרקע; השאר בנו ערים והקימו חרושת והניחו יסוד ראשון גם למשק־ים יהודי.

גם תקופה זו יש לחלק לשתים – אם אנו רוצים למצות את האמת המלאה מהנסיון שלנו בעבר. בעשר השנים הראשונות, בין 1920 ובין 1930, נכנסו לארץ רק כמאה אלף יהודים, ובעשר השנים שלאחריהן – כשלוש מאות אלף. אנו רואים איפוא לא רק גידול פרוגרסיבי מתמיד, אלא גידול בפרוגרסיה גיאומטרית המתבאר בנקל בשני נימוקים: א) ככל שמתרחב הבסיס המספרי והמשקי של הישוב היהודי בארץ – מתרחבת יכולת הקליטה, ב) ככל שגובר הלחץ בגולה מתרחב היקף העליה.

*

הגידול המספרי של הישוב היהודי כשהוא לעצמו אינו ממצה את משמעותו העיקרית של הנסיון ההתישבותי שלנו בארץ. ויש לעמוד על אפיה המיוחד של התישבותנו והיקפה הארצי – למען הבין כראוי את הלקח הרב הצפון בנסיוננו ההתישבותי בארץ־ישראל.

לפני התחלת התישבותנו החדשה, בערך לפני ששים שנה – היו בארץ כשמונה מאות כפרים וכעשרים ערים ועיירות קטנות. העליה היהודית לא נקלטה ולא ניסתה כלל להיקלט בישובים ערביים קיימים אלה. העליה היהודית היתה צריכה להקים ולבנות לעצמה כפרים ועיירות חדשים בשטחים מיוחדים ליהודים, והיהודים למעשה לא נתישבו עדיין בארץ־ישראל כולה, אלא בקטע אחד קטן של הארץ: בקטע היהודי. קליטת העליה היהודית בארץ, בניגוד לקליטת הגירה יהודית בארצות אחרות, בנויה על עצמאות טריטוריאלית ומשקית גם יחד.

בניגוד לתנאי־החיים של היהודים בארצות אחרות אין היהודים בארץ תלויים בקיומם הכלכלי בסביבה הבלתי־יהודית. למעשה הביאה ההתישבות היהודית לידי־כך שקיימות שתי יחידות משקיות בלתי־תלויות זו בזו, כל יחידה בתוך תחומים טריטוריאלים משלה, בתוך גבולי ארץ־ ישראל: יחידה יהודית ויחידה ערבית. היחידה היהודית המונה חצי מיליון נפש מצומצמת בתוך החלק החמישה־עשר של הארץ, בשטח של 1.400.000 דונם, וקיומה תלוי בחקלאות, חרושת, מלאכה ומסחר שהיהודים פיתחו בשטח זה. לא מערב ארץ־ישראל כולו, לא השטח של 26.000.000 דונם קלט את חצי מיליון היהודים, אלא רק שבעה אחוזים של מערב ארץ־ישראל קלטו עד עכשיו את העליה היהודית.

שלושה מקורות עיקריים לקליטה

שלושה הם המקורות העיקריים שמהם מתפרנס הישוב היהודי בארץ ושמהם עלולה לשאוב העליה הבאה: האדמה, החרושת, הים. בים התחלנו לפעול רק בשנים האחרונות: גם בספנות וגם בדיג. שטח הים אינו מוגבל. העם הכנעני בעבר והעם האנגלי בהווה הוכיחו מהו ערך משק־הים ולא רק מבחינה פוליטית אלא גם מבחינה משקית. היהודים אמנם לא היו עושים בים מאז החריבו הרומאים את יפו היהודית בזמן פולמוס אספּסינוס. אבל גם היהודים שהקימו את החקלאות־למופת שלנו בארץ לא היו אנשי־אדמה מעודם, ואין כל סיבה שלא יהיו אלפים ורבבות של יורדי־ים יהודים: שייטים, ספנים, דייגים, סוורים ושאר עובדי־נמל. ואין כל סיבה שספינות יהודיות, ספינות נוסעים וספינות משא, קטנות וגדולות, לא יצאו מנמלי חיפה, תל־אביב ושאר נמלי הים התיכון שעל חופי ארצנו ומנמל אילת בים־סוף וישוטו בשבעת הימים להעביר את סחר הארץ לכל קצוי תבל ולהביא עולים, נוסעים ותיירים מכל הארצות. אין כל יסוד להניח שסחר־הים אשר יגדל וירחב עם בנין ארץ־ישראל יהיה כמקדם אך ורק בידי האיטלקים. שני הימים של ארץ־ישראל – הים התיכון וים־סוף, הם המשכה המשקי של ארצנו, ואפשרויות עצומות גנוזות בתוכם. היזמה, החריצות וכשרון המעשה היהודי ידעו להפיק מהימים את הברכה הרבה הצפונה בהם, ורבבות משפחות יהודיות יתפרנסו ממשק הים. ואם מצערה ההתחלה – אחריתה מי ישור?


*

גם התעשיה היהודית בארץ היא צעירה ומצערה, והיא מפרנסת כשליש הישוב היהודי בארץ. בתעשיה אין אנו טירונים, כמו בים ובחקלאות. את כוחנו בהקמת תעשיות רבות וגדולות גילינו בפולין, רוסיה, אמריקה וארצות אחרות, ואיש לא יפקפק ביכלתנו לפתח חרושת ענפה ועשירה בארץ – אם רק יהיה לנו חופש־הפעולה הדרוש. מצבה הגיאוגרפי של הארץ, כגשר בין שלושת הקונטיננטים, היותה שוכנת לחוף שני ימים ומחוברת לכל ארצות תבל בתחבוֹרת־אויר מרכזית, קשר ימי נוח ותחבוֹרת יבשתית ברכבת ובמרכבות דרך סוריה ותורכיה לאירופה, דרך מדבר עבר־הירדן ובגדד לכל רחבי אסיה, ודרך סיני ומצרים לערבות אפריקה – מכשירים את הארץ לשמש מרכז משקי לכל קדמת אסיה. ואם ליתרון גיאוגרפי זה יצורף כשרון המעשה, ההון, המדע, היזמה, האירגון ולחץ הקליטה של המוני ישראל – קשה גם לאופטימיסט הגדול ביותר לחזות מראש את היקף התעשיה שהיהודים עתידים לפתח בארץ וכמות האנשים אשר יקלטו בכל ענפי החרושת. רק תחומי הקליטה של שוקי אסיה ואפריקה יציבו גבולות להתפתחות חרשתית זו.


*

רק החקלאות לבדה מוגבלת לכתחילה בתחומים קבועים שאין לעברם: שטח הקרקע הנתון להתישבות חקלאית. אמנם גם כאן התחומים אינם קופאים ועומדים, שכן אי־אפשר להגדיל את שטח הארץ אולם מבחינה חקלאית יש לאדמה שלושה ממדים: לא רק רוחב ואורך – אלא גם פריון, והפריון נתון לשינויים, להרחבה וההגדלה. ומפעל התישבותנו החקלאית בארץ הוכיח זאת בעליל. כי אנו הצלחנו להגדיל את הישוב החקלאי לא רק בכיבושן ועיבודן של אדמות פנויות ובלתי־מעובדות אלא גם בשכלול הפריון באדמות שהיו מעובדות למחצה ובשיטות פרימיטי­ביות. – – –

עדיין לא דלינו את החלק העשירי מהאפשרויות הצפונות בארץ – לא בחקלאות, לא בחרושת ולא בים. ולא יבצר הדבר – מבחינת־יכולת הקליטה של הארץ – להגדיל את ישובנו שבעתיים ויותר, אם רק התנאים המדיניים יותאמו לצרכי הגידול.

המשטר היעיל ביותר לקליטה רבתי – מדינה יהודית

וכאן אנו שבים לשאלת משטרה של הארץ בתום המלחמה. כדי שארץ־ישראל תוכשר לקליטת העליה הגדולה הצפויה לנו אחרי המלחמה – ושום ארץ אחרת לא תמלא שליחות זו – יש לקבוע בארץ משטר, אשר לא בלבד שיתיר ויפעיל קליטה זו – אלא יסייע לה בכל מלוא היכולת הממלכתית של השלטון. יש כמה אנשים טובים הרואים בחוש את הכרח העליה הגדולה לארץ לאחר המלחמה וגם בטוחים ביכולת קליטה רבתי של הארץ, המניחים בפשטות שהדבר היחיד הדרוש למען בצע את הדבר הגדול והקשה הזה – העברת המוני ישראל מהתפוצות והשרשתם בקרקע הארץ, ימה ומשקה – הוא חופש־העליה. ברור שבלי חופש־העליה הדבר לא יעשה. עליה מצומצמת פרצה לעצמה דרך גם בשלטון התורכים, על אף האיסור. כארבע מאות אלף איש הועלו ארצה בימי משטר העליה „לפי יכולת הקליטה הכלכלית“ של הארץ – כלומר לפי ההחלטה השרירותית של הפקידות הבריטית בארץ־ישראל. אולם עלית המונים של מאות אלפים לא תיתכן בלי חופש־עליה. אבל השאלה מתעוררת: המספיק לכך חופש עליה בלבד? והיתכן חופש־עליה מבלי שכל המשטר בארץ יהיה מכוּון ומותאם לצרכי עליה המונית?

*

– – – העליה הצפויה לאחר המלחמה מחייבת תיכון משקי ויצירה משקית בקנה־מידה ענקי ואלה לא יתכנו אם כל המשטר והשלטון בארץ לא יהיו מכוּונים בעיקר לצרכי התיכון, הבנין והקליטה. התישבות חקלאית רבתי מחייבת ניצול מכסימלי של כל מקורות המים – מי התהום, המעיינות והנהרות. את ערבות הנגב יש להפריח ולהשקות במימי הירדן, הירמוק, הירקון ושאר הנחלים, אם לא יתגלו מי־תהום מספיקים במקום. לשם כך דרושה תחוקה מתאימה ודרוש שלטון על מקורות המים בארץ. עצם היישוב והעיבוד של השטחים השוממים – והם רובי הקרקעות שבארץ – לא יתכנו בלי מהפכה בתחוקת הקרקע והמשטר הקרקעי בארץ.

אפילו פיתוח התעשיה לא יתכן בלי שיטת מכס, בריתות מסחר, חוקי הגנת העובד ומשטר ושלטון המכוּונים לפיתוח מכסימלי של חרושת הארץ והבטחת רמת־החיים וסדרי־עבודה נאותים בשביל המוני העולים.

התישבות חדשה בהרי הגליל ובערבות הנגב מחייבת שיטת־בטחון והגנה שתאפשר למתישבים להשקיע כל מרצם בבנין ההריסות והפרחת השממה – מבלי שחייהם יהיו תלויים מנגד בכל שעה.

זהו רק חלק מהבעיות החמורות הכרוכות בקליטת עליה רבתי. לאלה יש להוסיף את השאלות הכספיות – האמצעים הכבירים הדרושים להעברת עולים, ההשקעות העצומות הדרושות להשבחת הקרקע, ניצול המים, סלילת דרכים, בנין בתים, ציוד ההתישבות, אשראי לתעשיה. היעלה על הדעת שבלי סמכות ממלכתית ובלי מנגנון ממלכתי אפשר לבצע מפעל אדיר, מורכב ורב־קשיים זה?

*

הציונות עכשיו אינה כציונות במלחמה הקודמת. אז נדרשה לנו הכרת זכותנו למולדת בארץ. מה שדרוש לנו עכשיו זוהי סמכות ממלכתית לבנות את המולדת. המעשה שיוטל עלינו לעשות אחרי המלחמה לא יעשה לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף – אלא בידינו אנו. רק העם היהודי, שיהיה בידו השלטון על הארץ, יצליח לבצע את המלאכה הגדולה והקשה הזאת. לאחר מתן הצהרת־בלפור במלחמה הקודמת– שתכנה האמיתי, כפי שקבעה גם הועדה הממלכתית של פיל, היה הפיכת ארץ־ישראל למדינה יהודית, אם היהודים יעלו לארץ במספר גדול למדי ויהוו בתוכה רוב – דרשנו בעצמנו כי המנדט, כלומר: השלטון הממשי על הארץ ימסר לאנגליה. עם כל הליקויים שבטופס המנדט ועם כל הפגימות שבביצועו – אין כל יסוד להצטער על עמדתנו זו בימים ההם. כשהיינו רק ששים אלף איש בארץ, כשלא היה לנו עדיין נסיון התישבותי רב־היקף וכשלא יכולנו לראות מראש את היקף העליה – אי־אפשר היה לנקוט עמדה אחרת. למעשה, באותה פקידות שבארץ־ישראל, – כמעט אי־אפשר שטופס המנדט ודרך ביצועו יהיה שונה בהרבה ממה שהיה. אולם במשך עשרים שנה אלה למדנו שני דברים: שהפקידות המנדטורית אינה רוצה ואינה יכולה להגשים את מטרת המנדט כפשוטו – ושאנחנו מסוגלים ואנוסים לבנות את הארץ. המנדט נכשל, אבל מפעלנו הצליח. המנדט נכשל – כי לממונים עליו לא היו העליה וההתישבות היהודית ענין־חייהם. ומפעלנו הצליח – כי העליה וההתישבות היהודית הן שאלת־קיומנו. אילו היתה העליה היהודית דרושה לאנגליה באותה מידת החיוניות שבהכרח כאשר היא דרושה לנו היה השלטון המנדטורי מצליח יותר.

ואם אנו רוצים עכשיו לא בהכרזה על זכותנו למולדת אלא בהגשמת הזכות למען נפתור בארץ את שאלת ההגירה הגדולה לאחר המלחמה – עלינו לעמוד על כך שהמנדט על ארץ־ישראל ימסר הפעם לעם היהודי. שלטון יהודי הוא עכשיו תנאי קודם להגשמת הציונות. ארץ־ישראל כמדינה יהודית – לא כמטרה סופית, אלא כאמצעי מוכרח להגשמה ציונית – זהו עכשיו צורך השעה.

מדינה יהודית כאמצעי להגשמה ציונית

הויכוח על „המטרה הסופית“ בציונות היה ויכוח טפל ועקר, ולא בא אלא למלא חלל עולמם של אנשי „הציונות הקלה“ שחיפשו לעצמם מפלט מהעבודה הקשה והמייגעת של ההגשמה הציונית – בהכרזות מתרברבות. הם בחרו לעצמם „לתפוס את המרובה בפיהם ולתבוע אותו מזולתם“ – וגם דרשו לעצמם שכר כאילו כבר ביצעוהו. בלי העבודה הקשה והמפרכת של עשרים השנים, בימי הקטנות, לא היינו מגיעים עד הלום. הנכס אשר עשינו בארץ הוא הנכס היחידי שיש עכשיו לעם היהודי, והוא גם משמש משען עיקרי לעתידנו. היסטוריה עשויה שלבים, ויש מוקדם ומאוחר. היש סוף ו„מטרה סופית“? – מי יציב גבולות לדורות הבאים? במה יפה כוחנו אנו מכוח הדורות שקדמו לנו! אין אנו חיים מפיהם, והדורות הבאים לא יחיו מפינו. על כל אחד מאתנו לעשות בשעתו את המוטל עליו – למען הגיע לשלב עליון יותר מזה שעמדנו בו בראשיתנו. דרוש מצפן וכיוון. המצפן הוא הגאולה המלאה והשלמה של העם העברי בתוך גאולתה המלאה והשלמה של האנושות כולה. אמונתנו ב„אחרית הימים“ עומדת בכל תקפה, וכל עוד לא קם בעולם כולו משטר הבנוי על הצו היהודי „ואהבת לרעך כמוך“ לא נשקוט ולא ננוח.

ואולי אף זאת אינה מטרה „סופית“ – כי אין יודע רוח אנוש. הוא יחתור תמיד קדימה. ועדיין אנו רחוקים מגאולתנו המלאה, ועוד יותר – מגאולת האנושות כולה, ולא הגיעה עדיין שעתה של „המטרה הסופית“.

*

המדינה היהודית הדרושה עכשיו אינה מטרה אלא אמצעי. מדינת בכל אופן אינה מטרה „סופית“ – כי אנו מקווים שיבוא יום ו„המדינות“, כמחיצות מפרידות בין עמים וארצות, יעברו מן העולם. אולם הגענו עכשיו במצבנו בעולם ובמצבנו בארץ לידי שלב כזה, שלמען המשכת פעולתנו ומפעלנו בתנאים שלאחר מלחמה זו דרוש שהשלטון בארץ יהיה לא בידי זרים אלא בידינו אנו. אין זאת אומרת שיש הכרח שארץ־ישראל תהיה מדינה יהודית נפרדת, אלא שתהיה יהודית. מה שנחוץ לנו הוא – הסמכות הממלכתית בתחומי ארץ־ישראל (וזה יתכן גם במסגרת נפרדת וגם במסגרת יותר רחבה הכוללת ארצות אחרות) כדי שנוכל לבצע בעצם ידינו את העליה וההתישבות הגדולה ולמען שנתאים את המשטר, התחוקה והפקידות בארץ לצרכי העליה וההתישבות. אם העולם כולו אחרי מלחמה זו יסודר על יסודות חדשים, יותר אנושיים, יותר כלליים וחבריים – יחול כמובן הסידור החדש גם על ארץ־ישראל. אבל שום סידור מתוקן לא יבטל את עצמאות וחירות העמים בתוך מסגרת השותפות האנושית. להיפך, במידה שתרבה הקואופרציה בין העמים תגדל חירותם. הצורך הפוליטי של הציונות בשעה זו הוא מתן סמכות ממלכתית לאומה היהודית במולדתה ההיסטורית למען יוכשר העם היהודי לקחת על עצמו את האחריות המלאה על העברת המוני ישראל מהגולה והשרשתם באדמת המולדת.

שאלת הטרנספר של הערבים

יש אנשים, באנגליה ובאמריקה, הממליצים על העברת ערבי ארץ־ישראל לעיראק ולסוריה כפתרון הטוב ביותר למה שקוראים „הבעיה הערבית“. עלינו לבחון קודם־כל אם העברה כזו היא בגדר האפשר, ואחרי־כן אם הדבר הוא בגדר ההכרח.

העברה שלמה בלי כפיה – כפיה שאין עמה ריתוי – אין להעלות על הדעת. יש כמובן חלקים בישוב הבלתי־יהודי של ארץ־ישראל אשר לא יתנגדו להעברתם, בתנאים נוחים, לאחת הארצות השכנות – כגון הדרוזים, כמה שבטים בידואים בעמק הירדן ובנגב, הצ׳רקסים, ואולי גם המתואלים (כת שיעית בצפונה של ארץ־ישראל). יש לשער שלא יקשה להושיב בארץ ערבית שכנה אותו חלק מן האוכלוסים הערבים המורכב מחוכרים ופועלים ערבים מחוסרי־קרקע. ואולם רוב הישוב הערבי, הפלחים, וכן הישוב העירוני (שאף הוא חקלאי במידה גדולה) קשה להעלות על הדעת שיאות לעקור בהמוניו, ויהי הפיתוי אשר יהיה.

דבר זה שהעברת אוכלוסים בעל־כרחם ובקנה־מידה גדול היא אפשרית, הוכח ע״י חילופי האוכלוסים בין יון ותורכיה אחרי המלחמה האחרונה, אשר הקיפו מיליוני אדם מושרשים בקרקע. במלחמה זו הרעיון של העברת אוכלוסים הולך וכובש את הלבבות כסממן בדוק ובטוח לפתרון בעיית המיעוטים הכאובה. המלחמה כבר הביאה לידי שינוי־אוכלוסים רב במזרח אירופה ובדרומה, והעברת־אוכלוסים רבת־מידות באירופה התיכונה, המזרחית והדרומית תלך ותתפוס מקום חשוב יותר ויותר בתכניות לסידור הענינים לאחרי המלחמה.

ואולם לא בחכמה נעשה אם נמליץ על העברת ערבים מארץ־ישראל בעל־כרחם. חילופי־האוכלוסים בין תורכיה ליון באו בעקב נצחון מכריע של התורכים על היוונים. יציאת הגרמנים מהארצות הבלטיות ומטירול האיטלקית בראשית המלחמה היתה סעיף בקנוניה מדינית רבתי בין מעצמות. המונים המונים מן העמים המנוצחים נעקרים עכשיו בכוח־הזרוע ע״י הנאצים, וקרוב לודאי שנצחון בני־הברית יתן לפולנים, לצ׳כים, לרוסים ולכמה בעלי־ברית אחרים את האפשרות להרחיק גרמנים במספר רב מהשטחים המשוחררים. הערבים, שאינם להוטים לעזור בידי בעלי־הברית, ורבים מהם לבם הולך אחרי הנאצים, אמנם אינם בגדר „צד לוחם“ למעשה, אך להלכה הם „בעל־ברית“ לבריטניה. משום־כך קשה להניח שאנגליה מנצחת תתן ידה להעברה כפויה של ערבים מארץ־ישראל למען טובתו של העם היהודי בלבד. לפיכך משגה פוליטי, ועוד יותר משגה מוסרי, הוא לנו להמליץ על טרנספר כפוי של ערבים.

היש מקום לחשוב על העברה מרצון? אין להיחפז ולהחליט כי העברה כזו לא תיתכן בשום נסיבות ותנאים שהם. אם המדינות הערביות השכנות, וביחוד סוריה ועיראק, שיש להן ענין חיוני בהגדלת האוכלוסים הערבים שלהן ובחיזוק מעמדן הכלכלי והצבאי לעומת תורכיה ופרס, אם מדינות אלו תהיינה נאותות לשיתוף־פעולה בהעברה כזו, אפשר שמספר מסוים של ערבים מארץ־ישראל יהיה מוכן לעזוב את ארץ־ישראל ולהתישב בסוריה ובעיראק תמורת הנאות כלכליות הגונות. גם אז ההעברה תהיה מוגבלת בשבריר של הישוב הערבי. רוב מניינם של הערבים אין לצפות שיעזוב מרצונו תוך תקופה קצרה זו שיש בה כדי להשפיע השפעה ניכרת על עתיד ישובנו.

מציאותו של מיליון ערבים בארץ־ישראל אף־על־פי שהוא מעלה קשיים ובעיות מדיניות לגבי המדינה היהודית, אינה צריכה לעכב במידה רצינית עליה והתישבות רבות־היקף. לא לנו, איפוא, להעמיס על פעולתנו המדינית, שהיא גם בלאו־הכי סבוכה למדי, סוגיה מפוקפקת זו ששמה טרנספר. הדבר לא יקל על עמדתנו, ואך יוכל לערער את עמדתנו המוסרית, ואף יסלף את דמותנו ויאפיל על העובדה שארץ־ישראל, כהוויתה, יכולה לקלוט בתנאי משטר פוליטי מתאים מיליוני יהודים בלי להזיז או להפריע את הערבים. אנו גאים על העובדה שכל מסתכל חסר־פניות הודה בה – והועדה המלכותית היא דוגמא נאה – שהתישבותנו לא בלבד שלא נישלה ערבים, אלא הביאה לידי ריבוי הישוב הערבי באזורי ההתישבות היהודית. הערבים עצמם, לעומת זאת, מודים כי יותר משני שלישים משטחה של ארץ־ישראל המערבית אינם ניתנים לפיתוח, מבחינה שלהם.

המדינה היהודית והערבים

הקמת המדינה היהודית אי־אפשר שתהיה תלויה בהסכמה קודמת של ערבים אם מארץ־ישראל ואם מהארצות הסמוכות. אין פירוש הדבר שהסכמה כזו היא בגדר הנמנע. אדרבה, אם המדינות הערביות תשמענה מפי בריטניה ואמריקה בתוקף ובמפורש שהבעיה היהודית – אחה הבעיות הממאירות של זמננו – טעונה פתרון של קיימא, ושפתרון כזה אינו אפשרי אלא בארץ־ישראל, יש להניח במידה של ודאות כי הערבים סופם להסכים בלי להעלות קשיים יתרים. אך הזיה מסוכנת היא להאמין שהסכמה זו תבוא אם הקמת מדינה יהודית תיזקק להסכמת הערבים כתנאי קודם. אפילו אותם מנהיגים ערבים שיהיו מוכנים להסכים, מטעמים פוליטיים או אחרים, שמן הדין, או אף מן הרצוי, שהיהודים ישובו למולדתם הקדומה, לא ירהיבו עוז לומר כן בפומבי מפחד יריביהם אשר יוכלו לגרות נגדם את יצריהם הדתיים או הלאומיים של ההמונים.

בעולם הערבי כיום יש רק מנהיג אחד שהוא עצמאי פחות או יותר, ושאין לו – לפחות, בארצו – אופוזיציה גלויה: אבן סעוד. אבל מלבד זה השפעתו בסוריה, בעיראק ובארץ־ישראל, ואף במצרים, אינה גדולה ביותר. מפני טעמים שושלתיים, דתיים, פוליטיים וכלכליים, רחוק מאוד מלבו הדבר להסכים מרצונו למסירת ארץ־ישראל לעם היהודי.

הבעיה היהודית כבעיית ארץ־ישראל, היא בעלת אופי בין־לאומי, ואינה שאלה שבין יהודים לערבים. זו יותר שאלה שבין היהודים לעולם התרבותי, וקודם כל בין היהודים לעולם האנגלו־סכסי, מפני הטעם הנוסף שאנגליה מחזיקה בארץ־ישראל, ושאמריקה יש לה ישוב יהודי גדול שגורלו ועתידו כרוכים במידה מרובה בפתרונה היסודי של הבעיה היהודית הכללית. תביעתנו על ארץ־ישראל היא ענין של צדק היסטורי וסידור בין־לאומי. עמי עיראק, סוריה או מצרים אין להם זכויות היסטוריות, מוסריות או מדיניות בארץ־ישראל יותר משיש לאיזה עם מעמי אירופה, אסיה או אמריקה. בעלי־הברית המנצחים, הם יהיו האחראים לסדרי העולם אחרי המלחמה, ומהם נצפה להבנת תביעתנו ההיסטורית ולהכרת זכותנו לשוב למולדתנו הקדומה, הדבר הוא בכוחם ובסמכותם. עלינו, איפוא, לא לחתור אל החלטה בריטית דרך הסכמת הערבים, אלא להיפך: רק החלטה של אנגליה ואמריקה תוכל להביא לי־די הסכמת הערבים. הנחה יסודית זו צריך שתהיה ברורה ומוחוורת לנו.

אך בה בשעה חלילה לנו להרפות מקשרינו עם המנהיגים הערבים, מהסברתנו הערבית ומהטעמת ערכו של השיתוף היהודי־ערבי בכל מקום שאפשר, בלי להעלים ולטשטש בפניהם את שאיפתנו בארץ־ישראל ובלי להסתיר את עוז־החלטתנו להשיגה.

*

ברור כי במדינה יהודית אשר תקום יהיה ישוב ערבי ניכר. דבר שאין צריך לומר כי המדינה היהודית לא תיכּון אלא על יסוד שויון גמור של כל תושביה. אך בשויון אזרחי ופוליטי לא סגי, לדעתי, במקרה זה. יהודים וערבים בארץ־ישראל מייצגים לא רק שני לאומים, אלא גם שתי תרבויות ורמות־חיים רחוקות ושונות זו מזו: אחת, שהיא אולי המודרנית והמתקדמת ביותר באירופה או באמריקה; האחרת – שהיא עדיין שקועה בימי הבינים. ענין חיוני יהיה למדינה היהודית להרים בתחומיה בהדרגה ובמסקניות את דרגת־החיים של הערבים ואת רמתם החברותית והתרבותית, עד לדרגת היהודים. אין לצפות לכלכלה בריאה ולרמת־חיים הוגנת לבני־עמנו כל זמן שיש לנו בארץ אוכלוסים נחשלים ונבערים מדעת, הניתנים לניצול בנקל. מציאותן בארץ של חקלאות ותעשיה פרימיטיבית, המיוסדות על עבודה זולה, מן ההכרח שתעכבנה את התפתחותן הנורמלית של תעשיה וחקלאות יהודיות שרמתן גבוהה הרבה יותר.

גם החיים הפוליטיים של ארצנו עלולים לסבול ממציאותו של ישוב מפגר ונבער בתוכה, והוא הדין ביחסינו עם הארצות הערביות השכנות העשויות להיפגע ממצב הערבים במדינה יהודית. ובאחרונה, כיהודים אין אנו בני־חורין להתעלם מתביעות מוסריות. ארץ־ישראל הרי היא סוף סוף ארץ הנביאים; דורות על דורות סבלנו בעד סירובנו להתכחש לאמונתנו ולשליחותנו. עמנו אשר ישוב למכורתו מן הדין שינהג הן בחייו הפנימיים והן ביחסיו לשכנים עפ״י הצוויים המוסריים של דברי־ימינו; מן ההכרח שישאף לחברה שתקיים את עיקר־העיקרים של תורתנו „ואהבת לרעך כמוך“. זה מוכרח להיות יסוד חוקתה של המדינה היהודית בארץ־ישראל. מנהגנו באזרחים הערבים של מדינתנו מן הדין שיהיה כמנהגנו ביהודים. פירושו של דבר לא רק שויון, אלא גם השואה, לאמור: שנסייע בידיהם להתרומם לדרגתנו אנו – אגב שמירת צביונם הלאומי, לשונם ותרבותם. גדולה מזו: מטבעה ומתפקידה של מדינה יהודית לראות שמצב הערבים בארץ־ישראל יהיה טוב ממצבם במדינות הערביות – כל זמן שהמדינה היהודית תהיה על מדרגה גבוהה יותר משכנותיה הערביות. עד שתתגשם השאיפה לשיבת העם היהודי למולדתו, שיבת ציון תהיה בהכרח עיקר תכליתה של מדינה יהודית. אך בעת ובעונה אחת שומה עלינו לנהוג בערבים אשר בגבולותינו כאילו היו יהודים לכל דבר.

לונדון, אוקטובר 1941


  1. מיניסטר־הנספים. הכנים שיטת־מסים שפגעה במיוחד באוכלוסיה היהודית.  ↩

דוד בן־גוריון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד בן־גוריון
רקע
דוד בן־גוריון

יצירותיו הנקראות ביותר של דוד בן־גוריון

  1. יחוד ויעוד (מאמרים ומסות)
  2. ירושלים (מאמרים ומסות)
  3. יעודי הרוח והחלוציות בישראל (מאמרים ומסות)
  4. לדין וחשבון של סמואל (מאמרים ומסות)
  5. הפועל בציונות (מאמרים ומסות)

לכל יצירות דוד בן־גוריון בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות דוד בן־גוריון

יצירה בהפתעה
רקע

מִשְׁלֹמֹה וְעַד קֹהֶלֶת

מאת דוד פרישמן (פרוזה)

Es war ein aiter König,

Sein Herz war schwer, sein Haupt war grau…

התזכור? – לפני חצי-שנה היה הדבר. הזקן יָשׁב ואת הספר הקטן החזיק בידו – את ספר שיר-השירים. הלא זה השיר אשר על כל השירים: שיר אשר לַאֲבִיב העולמים ואשר לנעוּרי העולמים ואשר לאהבת העולמים. ואולם עיני הזקן היו לחות ובאין זֹהר וכמעט אשר קמו מֵראות, והידים הרזות והיבשות רעדו…

והַקַּיִץ החָדש והרך כמעט אך זה התעורר אז. כמו מזמור-שיר חָלַף את הרוח. נשמעו תרועות קול ואיש לא יָדע מאַין, נִשָׂא שִׁיר-רנָנות ואיש לא מצא איה.

והזקן יָשַׁב כפוף על ספרו הקטן ושפתיו הנובלות מלמלו. מעשה-מכונה מלמלו, והוא לא יָדע מָה:

„… לריח שמניך טובים, שמן תורק שמך. עד שהמלך במסבו נתן הַנֵּרְדְּ ריחו, כי עת הזמיר הגיעה. עֹפר האַיָּלים מקפץ על-הרי בתר, רגע פה ורגע שם. פתאום הנה קול התור נשמע. הנה גם היונה הומה בחגוי הסלעים עד להניא ראש ולב. התאנה חנטה פגיה הירוקים. הנצנים נראו בארץ על כל שעל ועל כל פאה. צרור המור מַשְׁכִּיר את הרוח והרוח מקֻטרת מור ולבונה. הנה הֵנֵצוּ הרמונים האדֻמים והם בוערים ולוהטים…”

הזקן מפהק. למי, למשל, יש נפקא-מינה בכל זה?…

„ על-כן עלָמות אהבוך”. הזקן התעמק רגע אחד במחשבותיו. ואולם בעוד רגע והוא מוסיף לקרוא: „כתפוח היה בעצי היער, רם וישר וחסון. בשושנים רעה כל היום. על ההרים קִפֵּץ ועל הגבעות, מהר להר ומגבעה לגבעה. הנה הוא עולה פתאום בתמר, אוחז בידיו בסנסניו ונע אחת הֵנה ואחת הנה. ופתאום הוא יורד ואחרי הנערות הוא מרַדף ואוחז להן שועלים שועלים קטנים. אבל בעוד רגע והנה מחולת המחנָיִם: מעגל, מעגל, מעגל מסביב, הֵא לָךְ ידי, תני לי יד! ”

שחוק עיף ודל חולף על שפתי הזקן. עד כמה זה „קונדס”! עד כמה בחור זה הולל ופוחז! רבונו של עולם, במה צעירינו מבלים את שעותיהם! במה נער כזה, אשר אין לו דאגת פרנסה, עוסק ימים ולילות!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.