מהדברים בכינוס הציוני העולמי, לונדון, 2.8.45

אנו מתכנסים לאחר פרידה של שש שנים – ואילו שנים! נפרדנו בקונגרס האחרון ערב מלחמת־העולם השניה, ואנו נפגשים שוב – לאחר שנשמדה יהדות אירופה. איני יודע אם ניתן למישהו להביע את אימת השואה. כל דיבור טפל כאן אינו אלא חילול הכאב. ולא אקח על עצמי לתנות החורבן – אנסה רק להציג ציון־מה למשמעותו הפוליטית.

אין זאת רק שנשמדו ששה מיליונים יהודים במחשבה שטנית תחילה – אף דבר זה לא קרה עוד מעולם, ואפילו לא בהיסטוריה שלנו; אלא נתערער ונחרב הבסיס שעליו הושתתה עד עכשיו ההיסטוריה היהודית בגולה. נשמט הקרקע מתחת חיי העם; ואם לא נמצא במהרה אחיזה חדשה לקיומנו הלאומי – מי יודע אם נאריך ימים.

 

אילו קרנו אסון ההשמדה לפני מאה שנה    🔗

למען נתפוס כראוי מה אירע לנו, עלינו לתאר לעצמנו מה היה אילו קרה הדבר לא בשנים אלה – אלא לפני מאה שנה.­

מה שעשו ליהודי אירופה באמצע המאה העשרים היו יכולים לעשות גם באמצע המאה התשע־עשרה, ואילו היו עושים זאת אז – היתה כמעט נמחקת ההיסטוריה היהודית מהעולם, ולא רק גורל יהודי אירופה היה נחרץ – אלא היה נחתך גורל העם כולו, לרבות גורל היהודים באמריקה ובארץ־ישראל. מה היתה המשמעות של מחיקת יהדות אירופה לפני מאה שנה? היתה נמחקת מההיסטוריה שלנו הספרות היהודית והעברית החדשה, תנועת ההשכלה וחיבת־ציון, הציונות המדינית ותנועת הפועלים היהודית, ההגירה היהודית הגדולה לאמריקה והעלית לארץ.

לא היו קמים יוצרי התרבות העברית החדשה: רנ״ק, מאפו, סמולנסקין, מנדלי, אחד־העם, שלום עליכם, פרישמן, פרץ ביאליק, צ׳רניחובסקי, ברדיצ׳בסקי, ברנר; לא היו באים לעולם הס, פינסקר, הרצל, מחוללי ה„בונד“ ופועלי ציון, אנשי ביל״ו והעליה השניה. לא היה נבנה הקיבוץ היהודי הגדול באמריקה ולא היה מתחדש הישוב העברי בארץ. מה היתה דמות היהדות בימינו – בלי כל אלה? אבדן יהדות אירופה לפני מאה שנה היה אומר כמעט אבדנו של העם היהודי.

בינתים קמו לנו לפליטה שני מרכזים יהודים חדשים, – אולם מי יגיד לנו מהי האבדה הכרוכה בחורבן ששת המיליונים של יהודי אירופה? מה הם הגנזים – גנזי אנוש, יצירה ורוח, – אשר נעקרו מתוכנו לעולם, עם עקירת שתי חמישיות של העם היהודי?

 

הדאגה לבאות    🔗

זה שלושה דורות שהתנועה הציונית תוהה על גורל האומה העברית ומעמיקה חקור. היא העיזה מה שלא העיזו היהודים לעשות זה מאות בשנים: – היא גמרה אומר לשנות מהלך ההיסטוריה היהודית ביודעים ובמגמה מסוימת ומתוך רצון מכוּוָן ומכַוון. תנועה זו הגיעה עכשיו לפרשת־דרכים.

לפני המלחמה היו תשעה מיליון יהודים באירופה. הם הקימו את הקיבוץ הגדול של יהודי אמריקה, הם בנו את הישוב העברי החדש בארץ, הם יצרו כל הנכסים הרוחניים והתרבותיים של עמנו במאה השנים האחרונות. אלה היו נושאי ההיסטוריה היהודית וכוחה המניע. רק שריד מעט נשאר עכשיו מהם – ושארית יהדות אירופה לא תוסיף עוד להיות הכוח המרכזי בעם היהודי, – במרכז קיומו של העם נוצר חלל ריק, ואין מה ומי שימלא חלל זה. הימצא די כוח בשארית להמשיך קיומה ולקיים יעודה?

לא חורבן יהדות אירופה בלבד מחמיר הדאגה לקיומנו. אף המגמות המתגברות ומתפשטות בעולם – שאין לנו כל שליטה עליהן, חותרות תחת המשך הקיום הלאומי שלנו. גוברת בכל הארצות התערבות המדינות בחיי הפרט ובכיוון המשק, החברה, החינוך. יש הבדלים בקצב ההתערבות ובהיקפה, אבל אין כמעט אף ארץ אחת שבה אין התערבות זו גדלה והולכת. איני בא לחוות דעה כאן אם טוב הדבר ואם רע. אלמלא היה צורך בכך, ודאי שלא היתה מגמה זו מתפשטת, וודאי שיש כאן הכרח היסטורי, ואולי הכרח שיש בו מן השחרור והרווחה לשכבות עממיות רחבות.

אולם אנו מצוּוים לבדוק תופעה זו גם מבחינה יהודית, ואנו יודעים מההיסטוריה שלנו שכוונות ומגמות כלליות שיש בהן מן הקידמה והשחרור פועלות בחיי המיעוטים היהודים, לרגל מצבם ומעמדם הבלתי נורמלי בעולם, ככוח מזיק והורס – או שהורסות כלכלת היהודים או תרבותם או שתיהן.

כל ההיסטוריה היהודית בגולה במשך אלפים שנה היא היסטוריה של מאבק בלתי פוסק והתגוננות נואשת בפני מגמות הסביבה השלטת להרוס ולהשמיד את היהדות בגוף וברוח. יש שהשמדה גופנית ורוחנית היא צמודה, ויש שמתכוונים להרס בלבד או להרס רוחני בלבד. לגבי התוצאה אין הבדל: חלקי העם היהודי נשמדים או משתמדים. אין זה מקרה שהמלים שמד, השתמדות והשמדה הן ממקור אחד, אם כי השמדה מסמנת הרס גופני, והשתמדות או שמד הרס רוחני. היו זמנים שיהדות איטליה, צרפת, ספרד – עמדה בראש היצירה והתרבות העברית. מה עלה למרכזים יהודים אלה? יהדות גרמניה תפסה עמדה במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה, – אבל לא רק ההשמדה הפיסית של היטלר, אלא השמד הרוחני שקדם לו בכמה עשרות שנים הוריד יהדות גרמניה מגדולתה בהיסטוריה של יהודי אירופה ושל העם היהודי כולו. המהפכה הצרפתית שהכתה גלים בכל ארצות אירופה חתרה תחת קיומה של יהדות מערב אירופה – עוד טרם שבאו התליינים הנאצים וגזרו כליה פיסית על יהודי גרמניה ואירופה.

 

בפתח תקופה הדשה    🔗

אנו עומדים עכשיו בפתח תקופה חדשה בתולדות האנושות: המדינה פורשת כנפיה יותר ויותר על כל החיים בתוך תחומיה, זוהי העובדה המרכזית של ימינו. בתוך המאבק העולמי – הפנימי והבינלאומי, של כל הארצות, האומות משתמשות יותר ויותר בכוח ההסדר הממלכתי המקיף את כל חיי הרוח והחומר של התושבים. התעשיה, המסחר, החלופין, הספרות, המדע והעתונות נמסרים יותר ויותר לפיקוח, כיוון ושלטון ממלכתי. לעמים מביא הדבר כנראה בטחון ורווחה, לעם ישראל החי בגולה עובדה זו פירושה ערעור סופי של אחדותו העולמית, הריסת עמדותיו הכלכליות המיוחדות, מחיקת צלמו הלאומי. במשך מאות שנים היוו היהודית מעין מדינה בתוך מדינה: בהווי החברתי, במשלוח יד, בנימוס ציבורי, בסדרי הדת. במדינה המודרנית יחוד זה – כלכלי ורוחני כאחד – מתערער והולך ומחוץ למסגרת ממלכתית משלו ספק אם יהיה קיום לעם ישראל כעם ישראל.

בה במידה ששלטון המדינה מתפשט ומתגבר בחיי התושבים – בה במידה מתערער היסוד המחזיק את הקיבוצים היהודים בארצות הגולה, והעצמאות המעטה והחלקית שקיימנו בתפוצות נהרסת ונחרבת.

הדוגמא הבולטת ביותר למגמה העולמית החדשה היא רוסיה הסוביטית. שם נתון הכל בידי המדינה: משק, תרבות, ספרות, מדע, אמנות. ושוב אומר: אין זה מעניני כאן לשפוט אם זה טוב או רע. זהו ענינם של מאתים מיליון תושבי רוסיה. ניקח את הקוטב השני של העולם החדש – את אמריקה. בה נותרה עוד מידה מרובה, אולי גדושה, של חופש היחיד, גם לטובה וגם לרעה, שהרי גם חופש היחיד אפשר לנצל לרעה ומנצלים אותו לרעה. אבל גם באמריקה גובר פיקוח המדינה על חיי האוכלוסין, ומאחורי המגמה של הגברת הפיקוח עומדים דוקא הכוחות המתקדמים בארצות־הברית.

אנו עומדים עכשיו אחרי פסק־דין מכריע של העם האנגלי – בבחירות לפרלמנט לפני זמן קצר. מפלגת העבודה הבריטית יצאה מהבחירות ברוב מכריע ויציב. ושוב לא חשוב אם פסק דין זה מוצא חן בעינינו או לא. עלינו להבין את המשמעות ההיסטורית של עובדה זו. העם הבריטי, בעל המסורת הוותיקה ביותר של חירות היחיד – הגיע לידי מסקנה שעל המדינה להתערב יותר ויותר ביתר תכניתיות וביתר שליטה בחיי העם, ולא לתת עוד למשחק החפשי של הכוחות לעשות כל העולה על רוחו. אנגליה סבורה שבטחונה, קיומה ורווחתה תלויים בהדרכה ממלכתית ובתכניתיות ממלכתית, בהשלטת מגמה מכוונת בחייה בכוח המדינה.

הדברים באנגליה לא יעָשו לגמרי בנוסח רוסיה – כאן ישאר רווח גדול יותר ליזמת הפרט ולחירות היחיד. אולם המגמה בכללה היא אחת, והתוצאה לגבי היהדות היא אחת: תוספת כוח לאומה הבריטית – ערעור כוחה של יהדות בריטניה.

למהפכה ברוסיה לפני עשרים ושמונה שנים היה ערך היסטורי כביר– האומה הרוסית יצאה ממהפכה זו מחושלת ומחוזקת פי כמה. אולם יהדות רוסיה נותקה מהעם היהודי וחדלה להיות גורם בהיסטוריה היהודית. מה היה קורה אילו יהדות רוסיה היתה מנותקת מעם ישראל לא בשנת 1917 אלא בשנת 1881? מבחינה יהודית יכול היה הדבר לקרות בכל שנה, ואילו היתה מהפכה זו מתרחשת בשנת 1881 – היתה כל ההיסטוריה שלנו שונה עכשיו, כי מהיסטוריה זו היו נמחקות תנועת ביל״ו, חיבת ציון, הספרות העברית החדשה מימי אחד־העם וביאליק, העליה השניה, ומי יודע אם היתה קמה ההתישבות החדשה בארץ – זו של חיבת־ציון והציונות, לרבות ההתישבות העובדת ובנין תל־אביב.

 

ידינו אסורות    🔗

קיומו של העם היהודי והמשך עבודתו הציונית לא עמדו אף פעם בפני סימן שאלה מחריד כאשר עמדו הפעם – לאחר שהיטלר השמיד ששה מיליונים יהודי אירופה, והשארית בגולה הולכת ונכבלת יותר ויותר על ידי מגמות הפיקוח הממלכתי הגוברת בעולם. באירופה נשארו עדיין שלושה מיליון יהודים. כמה מיהודים אלה יהיו חפשים לקחת חלק בחיי העם היהודי ולהשתתף בבנין ארץ־ישראל?

היהודים בגולה לא היו אף פעם בני־חורין לעשות את מלאכת עמם. ביודעים או בלא יודעים היו כפופים לרצון זה ולחוקים זרים. אולם אף פעם לא צומצמה חירותם היהודית כאשר היא הולכת ומצטמצמת בימינו אלו – לא מתוך הפליה מיוחדת המכוונת נגדם, אלא מתוך פעולת כוחות היסטוריים הטבועים בצרכי העמים השליטים, השונים במהותם מצרכי הקיבוצים היהודים היושבים בתוכם.

הרכבו של כינוס ציוני זה אומר דרשני. מיוצגים כאן מלבד יהודי ארץ־ישראל – יהודי ארצות הברית ואמריקה הלטינית, אנגליה והדומיניו­נים, מערב אירופה ומחנות הפליטים בגרמניה ובאבסטריה. אולם נעדרים כאן נציגיהם של קיבוצים יהודים גדולים באירופה המזרחית שהיו אתנו יחד בקונגרס הציוני האחרון שלפני המלחמה. כלום לא באו מפני שאין להם ענין לציונות, לארץ־ישראל, לעליה? מלבד מחנות הפליטים בגרמניה אין אולי ציבורים יהודים בעולם המצפים לעליה וקשורים לתנועה הציונית בקיבוצים היהודים שאין להם נציגים בכינוס זה. ומקומם נפקד כאן – רק באשר במדינות הללו אין איש יוצא ובא אלא בצו המדינה ולצורך המדינה, ואין השתתפות בכינוס ציוני נחשב באותן הארצות כצורך המדינה. התנועה הציונית לא נאסרה באותן הארצות, או לא נאסרה עדיין, אבל השתתפותם בכינוס ציוני עולמי נעשתה בלתי אפשרית – כי נמנעה רשות יציאה חפשית.

לפני שבועות אחדים נתפרסמה בעתונות הצהרה ממשלתית אחת במדינה לא גדולה, שלא עוררה תשומת לב רבה בדעת הקהל שלנו, אבל כשקראתי הצהרה זו – נתחלחלתי, כי מתוכה ראיתי את הצפוי לשארית הפליטה המעונה של יהדות אירופה. זו היתה הצהרה של ראש הממשלה הבולגרית, בולגריה המשוחררת, שמתחילה דוקא בכמה דברים טובים ונעימים כלפי העם היהודי – שבחים לשאיפה הציונית, לבית הלאומי, איחולים לתחית ישראל, לעתיד העם היהודי, ונוסף רק נופך אחר קטן: שבולגריה לא תרשה ליהודיה הצעירים לצאת מבולגריה, באשר הם דרושים להגנת מולדתם.

ביקרתי בבולגריה וראיתי את הנוער היהודי בארץ זו. לא נשארו הרבה נעורים ליהדות אירופה; בתוך ששת מיליונים היהודים שנשחטו ונשרפו ע״י היטלר היו מיליון תינוקות יהודים. וילד יהודי באירופה הוא עכשיו יקר המציאות ויקר־הערך. בבולגריה יש בסך הכל כ־45.000 יהודים, אבל לא ראיתי בשום ארץ נוער יקר יותר מאשר ראיתי בתוך יהדות זו – ונוער זה, מודיע לנו ראש הממשלה הבולגרית, תיאסר עליתו לארץ.

הנוער היהודי בבולגריה לא ישָאל אם הוא רוצה בעליה, אם הוא זקוק לעליה – רצונו, צרכיו, מאוויו אינם קיימים, הוא נכס של המדינה הבולגרית, וזו תסגור בפניו את הדרך לאומה היהודית ולמולדת היהודית.

האמנם דרושים 45.000 היהודים לקיומה ולבטחונה של בולגריה? התיבנה מדינה זו מהתנוונותם וכליונם הרוחני של יהודיה? שאלה זו תוכרע ע״י השלטון הבולגרי ולא על ידינו אנו. משטר הפיקוח הממלכתי בבולגריה גזר על יציאת הנוער היהודי – וידנו קצרה מהושיע. ומה יקרה מחר או מחרתיים לשארית היהדות בפולין, רומניה, הונגריה וארצות אחרות?

אולם טעות היא בידינו, טעות מרה אם נחשוב שהסכנה צפויה אך ורק ליהודי ארצות אלה – ושיהודי אנגליה והדומיניונים, יהודי אמריקה ודרום־אפריקה מהווים קיבוצים חפשיים, בני־חורין, והם יהיו קשורים – אם רק ירצו – לעם היהודי בעולם, וישתתפו – אם רק ירצו – במלוא יכלתם בבנין ארץ־ישראל.

לפני שנת 1939, ואולי נכון יותר להגיד – לפני 1933, היתה לנו אולי רשות להיות קצרי־ראות ואף גם עוורים. אולם עכשיו, אחרי 1933 ואחרי 1942–44, ואחרי נצחון בעלות־הברית שמיגרו שלטון הנאצים בשם האנושיות והצדק – כשרואים מה עוללו לנו המנצחים, מהו הצדק שחולקים לנו, הרי אין מקום להשליה, לשום השליה. מי שמסרב גם עכשיו לראות המציאות ההיסטורית שלנו כמו שהיא, לראות התהומות הפעורות לקיומנו – הריהו מתחייב בנפשנו. אין זה עוד קוצר־ראות, אלא עוון פלילי.

היקיימו היהודים לאורך ימים את חירותם היהודית בארצות הקוראות לעצמאות ארצות חפשיות?

 

בין הגויים    🔗

לא האנטישמיות מדאיגה. לדעתי, שגה העם היהודי בהאשימו את האנטישמיות בכל הצרות והתלאות שבאו עליו בגולה. זה אחד הסנוורים שבהם לקה העם היהודי בנכר. כלום יכול וצריך כל העולם לנהוג כלפינו כמלאכי השרת? הבונה עם קיומו על שלטון הצדק – בתוך עמים אחרים? המקיימים היהודים שלטון הצדק ביחסיהם הפנימיים? האין בתוכנו קנאה ושנאה, שתלויה בדבר ואינה תלויה בדבר, שיש לה טעם ושאין לה טעם? המתיחסים אנו לאנשי עדה שונה, מפלגה אחרת בהבנה מספקת ובאוביקטיביות מושלמת? ואנו, השונים מכל עם ולשון, השומרים בקשיות עורף מתמיהה ויחידה במינה על הליכותינו ומידותינו ואמונתנו והרגלינו המיוחדים, ומסרבים זה מאות בשנים להינזר מהשוני המרגיז והמחשיד, המפלח בינינו ובין כל העמים שבתוכם אנו יושבים – דווקא אנו מניחים שאחרים יבינו לרוחנו, יפיקו רצוננו, יקבלו אותנו באהבה ובאחווה, ואם אינם עושים זאת אנו כועסים ומתריעים על רוע לבם וקוצר הבנתם, רשעתם ודפיים. האמנם נבצר מאתנו להבין שכל העמים מעצבים דמות חייהם מתוך צרכיהם ומאווייהם הם – ומסגרת קיומם ויחסיהם היא פרי מציאותם ההיס­טורית, ולא יתואר כלל שזו תנסה להסתגל לקיום ולמנטליות של היוצא־דופן האוניברסלי הנקרא בשם יהדות. לא רשע וסכל של הגויים שאנו קוראים בשם אנטישמיות – אלא מעמדנו המשונה שאינו הולם את מסגרת חייהן התקינים של אומות העולם הוא בעוכרינו, והאנטישמיות מהי כי נלין עליה?

קיומנו כיהודים עומד בסכנה לא באשר הגויים נעשים יותר רעים וחטאים כלפינו, והשנאה לישראל מתגברת בעולם – אלא באשר צרכי העמים שבתוכם אנו יושבים מחייבים סידורים ממלכתיים, סוציאליים וכלכליים, שאינם הולמים את קיומנו המיוחד כמיעוט יהודי, הרוצה לשמור על קשריו עם העם היהודי ולהבטיח את עתידו הלאומי.

אם אנגליה או דרום־אפריקה תראה צורך לאסור הוצאת כספים חפשית מארצה – לא תשאל עצמה אם זה טוב ליהודים או לא, ואינה חייבת כלל לשאול עצמה שאלה זו. אם פולין או רומניה תראה צורך להחרים את הרכוש הפרטי ותחרים את כל רכוש היהודים – לא תועיל כל צעקה: „אתם אנטישמיים“. אם אמריקה תחוקק חוק שאסור לאמריקני להשתייך לארגון בינלאומי – לא תואיל התנגדותם של נאמני ההסתדרות הציונית העולמית באמריקה. ואם ארץ זו או אחרת תאסור על יציאת אזרחיה מארצה – בגלל טעם זה או אחר – לא יוכלו היהודים לעלות ארצה, ולשוא נתאַנה לאנטישמיות.

הבעיה שלנו אינה בעיית האנטישמיות. המגמות וחוקי ההתפתחות של העמים בתוכם אנו יושבים אינם כפופים ואינם נשמעים לצרכי ישראל – שהם צרכים משונים של עם שאין דומה לו בעולם. ואין לנו כל יסוד הגיוני או מוסרי, לדרוש שהעולם יסגל את דרכי מחשבתו, מסגרת חייו וסדריו המדיניים לצרכים של מיעוט מפוזר ומפורד המהווה יחידה עולמית שאין לה דוגמא בהיסטוריה, ולא לצרכים של עמי הרוב, המרוכזים בארצם ומבוססים על עקרונות מקובלים אוניברסליים הדומים בכל הארצות.

 

קיום העם היהודי בלא מדינה יהודית לא יתכן.    🔗

נהיה שונים מכל העמים. – כל עם הוא שונה מחברו. אבל גם למען שנהיה שונים דרוש שנהיה – ולא נהיה אם לא תהיה לנו מדינה.

 

כל העמים זקוקים ל„תכנית בילטמור“ משלהם    🔗

שום אומה בעולם אינה יכולה להתקיים ולהתקדם בלי מדינה. תכנית בילטמור היא תכנית אוניברסלית, תכנית שכל אומה דוגלת בה או מקיימת אותה. מה שקרה בעצם בבחירות האחרונות באנגליה – היא קבלת תכנית בילטמור על ידי העם האנגלי. העם האנגלי הגיע בבחירות אלה לידי הכרה שלמען קומם הריסות ארצו אחרי מלחמת העולם השניה, הוא זקוק לכוח־המדינה ולהשתלטותה בכל ענפי החיים.

כך עושה אנגליה האדירה, החולשת על רבע כדור הארץ. ואנו, עם קטן, נידח, שנוא ומדוכא – סבורים שאין לנו צורך במדינה, שאנו נתקיים, ונעמוד בפני רדיפות, נישול, נבנה בית לאומי ונציל את נפשנו – בלי מדינה. לאמריקה דרושה מדינה, לאנגליה דרושה מדינה, לרוסיה דרושה מדינה – ורק לנו אין צורך בה. אנו נהיה ילד־הפלאים של ההיסטוריה העולמית ונעצב את גורלנו בלי המכשיר הממלכתי שכל עמי תבל נזקקים לו, ואם כי יאשימו אותי שאני רואה שחורות ושאני קטן אמונה – עלי להגיד את אשר בלבי: איני יודע אם נוכח המתרחש בעולם נאריך ימים במלחמת הקיום הנואשת שאנו עומדים בה זה כאלפים שנה, – אם העם היהודי לא יצטייד בעתיד הקרוב ביותר במכשיר זה שעמד לכל העמים: במדינה משלו.

לא תפחידוני אם תכנו אותי בשם תבוסני. אני מודה ומתוודה שלא מהיום – אלא מיום שעמדתי על דעתי והסתכלתי בלקח של ההיסטוריה היהודית ובמה שראיתי בעולם סביבנו, נתיאשתי מאפשרות קיומנו בגולה, עם רוב בני הנוער היהודי ברוסיה הייתי אף אני חסיד של המהפכה הרוסית, כאשר הנני עד היום הזה, אבל עוד אז, בשנת 1905, היה ברור לי וברור לי כיום הזה, שאין לנו קיום לא בעולם ריאקציוני ולא בעולם מהפכני, לא ברוסיה הצאריסטית ולא ברוסיה משוחררת – אלא אם נרכוש שוב לעצמנו מולדת ועצמאות. סבורני שהתיאשות זו מהגלות יצרה את הציונות המגשימה, את המפעל הארצישראלי – וזה היה זמן רב לפני בוא היטלר ולפני חורבן יהדות אירופה, כשעדיין העולם התרבותי יכול היה להזדעזע מעוול שנעשה ליהודי אחד בודד בצרפת.

ואין סכנה גדולה לעתידנו, לכוחות הגנוזים עדיין בעם היהודי. מהאשליה קלת־הדעת שקיום ישראל לא ישקר בכל הנסיבות ובכל התנאים.

 

תוצאות הבחירות באנגליה וערכן לנו    🔗

ולמה שקרה לנו באירופה ולמה שצפוי לנו בשאר ארצות הגולה יש לצרף גם את הקורות בארץ – כוונתי למדיניות „הספר הלבן“ של ממשלת המנדט.

אי־אפשר עכשיו לדבר על המדיניות הבריטית בארץ מבלי לעמוד על מה שקרה לפני ימים ספורים באנגליה. כל אחד מאתנו יש לו יחס לבחירות האחרונות, שהנחילו למפלגת העבודה בפעם הראשונה רוב משלה ומסרו בידה את מלוא השלטון. אפשר לשמוח על כך ואפשר להצטער, – לפי יחסו של כל אחד בתוכנו לשלטון פועלים. אליבא דכל הדעות יש כאן מאורע בעל ערך היסטורי לא קטן. אולם איני יכול גם הפעם להתעלם מהבחינה היהודית.

לא אגלה סוד אם אספר שכל ימי אני קשור לתנועת הפועלים, ואהיה קשור עד יומי האחרון, ומשום כך אני רואה במפנה הזה שחל באנגליה בבחירות אלה דבר רב־ערך. אולם איני יכול לבחון אפילו מאורע זה שלא מנקודת־מבט יהודית, ויש נקודת מבט יהודית – באשר יש מצב יהודי מיוחד שאינו מתמצה בנוסחאות הכלליות של קידמה וריאקציה, באשר לא קידמה ולא ריאקציה אינה יכולה לשמש תריס בפני כליון העם היהודי בגולה, והגולה כוללת לדעתי – אם כי דבר זה אולי יפלא בעיניכם – גם ארץ־ישראל. ארץ־ישראל כמושג גיאוגרפי בלבד אינו ההיפך של הגלות. אם היהודים חיים בארץ כאשר הם חיים בגולה – אין ארץ ישראל שונה למעשה מהגולה. רק אם לתמורת־מקום נוספת בארץ־ישראל גם תמורת־מבנה ותמורת־מעמד, רק אם בארץ־ישראל אנו בונים חיינו על אשיות חדשות – על אשיות של עצמאות משקית, תרבותית וממלכתית – נהפכת ארץ־ישראל לאנטיתיזה של הגלות. משטר „הספר הלבן“ גוזר עלינו להישאר מיעוט ונוטל מאתנו את האפשרות לחיות ולגדול לפי רצוננו ולפי צרכינו ההיסטוריים – ומשום כך הוא הופך את ארץ־ישראל לארץ גלות. ומפני כך גורל משטר זה הוא מכריע בעתידנו. – והבחינה היהודית של עלית הפועלים לשלטון באנגליה היא קודם כל בחינת הקשר שבין מאורע זה ובין קיומו של „הספר הלבן“.

העם האנגלי מסר בנסיבות דרמטיות, ובמידה ידועה מפתיעות, את השלטון במשך חמש השנים הבאות למפלגת העבודה. וד״ר וייצמן צדק אתמול באמרו שאין הציונות ענין של מפלגה זו או אחרת. היו לנו תומכים ומתנגדים בכל המפלגות הבריטיות. בלפור לא היה חבר מפלגת העבודה, וסטוקס (אחד ממתנגדינו הקיצוניים ביותר במפלגת העבודה) אינו טורי. אולם אין להתעלם מהעובדה שהמפלגה אשר תמכה בנו מאז מלחמת העולם הראשונה ועד היום הזה היתה מפלגת העבודה. כשמיניסטר של מפלגת העבודה – בשעה שזו החזיקה בשלטון כמפלגת מיעוט – פרסם ספר לבן לרעתנו, התקוממה נגדו כל המפלגה, וחברים בעלי השפעה בתנועה המקצועית כארנסט בווין, אילצו את הממשלה לבטל למעשה את „הספר הלבן“ הידוע בשם „הספר הלבן“ של פספילד; בפעם הראשונה בתולדות יחסינו עם ממשלת המנדט הוקמה אז ועדה קבינטית מיוחדת לדון עם הנהלת הסוכנות על המדיניות הארצישראלית, ודיון זה נתגבש באיגרת רשמית שנקראה בשם איגרת מקדונלד, אשר פתחה דרך העליה הגדולה בשנים שלפני „מאורעות“ 1936–9.

מפלגה זו התנגדה ל„ספר הלבן“ של 1939, ובפעם הראשונה בתולדות מלחמת העולם הציעה אי־אמון לממשלה בגלל חוק הקרקע של 1940.

בשנה האחרונה קיבלה מפלגת־העבודה תכנית ארצישראלית שסעיף אחד ממנה מרחיק לכת אפילו מהפרוגרמה הציונית הרשמית: הם החליטו לדרוש לא רק מדינה יהודית אלא גם טרנספר של הערבים, ועשו זאת על פי יזמה עצמית של ראשי המפלגה. למפלגה זו מסר עכשיו העם האנגלי את השלטון לחמש השנים הבאות, ובין שאנו ידידים או מתנגדים, או אדישים לגבי תנועת הפועלים – הרי כיהודים אי אפשר לנו שלא לראות חשיבות רבה בעובדה זו.

ולאחר שהגדתי כל זאת עלי להוסיף אזהרה רצינית וחמורה: אל תסמכו יותר מדי על השינוי הגדול הזה אשר נתרחש באנגליה, ואל תניחו שבזה בלבד נפתרה שאלת „הספר הלבן“, השאלה המרכזית בציונות עכשיו, וזאת מפני שלושה נימוקים:

א) אפילו אם נניח שמפלגת העבודה בשלטון תנקוט אותה העמדה של המפלגה באופוזיציה – ואין זו הנחה קלה, – יש לקחת בחשבון את ההבדל הגדול שיש ביחסינו אנו וביחסם הם לציונות; הם, כלומר הידידים הישרים והכנים שיש לציונות בתוך מנהיגי המפלגה. לנו זוהי הבעיה המרכזית, הדחופה והראשונה; דמי ששת המיליונים צועקים אלינו יומם ולילה, ויסורי היהודים באירופה המשוחררת, כביכול, אינם נותנים מנוח, ולפנינו עומדת במלוא מציאותה הטראגית שאלת קיומו של העם כולו בכל מקום, ובמיוחד בארץ־ישראל, כי ארץ־ישראל אעפ״י שאינה גולה, היא אינה עדיין ההיפך של גולה. אולם לאנגלים זוהי אחת מהבעיות המרובות והשונות, הדוחקות והלוחצות עליהם. זהו ההבדל האוביקטיבי, שאין להתעלם ממנו. אנו לא נוכל לחכות, ואילו אצלם, אצל האנגלים, אין דבר זה דחוף.

ב) אולם ההנחה שמפלגה בשלטון היא כמפלגה באופוזיציה – מפוקפקת היא. אין הכרח בדבר. בשעה שאין תובעים מאחרים אלא חייבים לבצע בעצמם, הרי יש אפשרות של כל מיני בירורים ופירושים. גם בתוכנו יש תובעים ואינם נתבעים. ואין לנו בטחון, שהמפלגה, בהגיעה לשלטון תתבע מעצמה ותעמוד בתביעתה כפי שתבעה מאחרים.

ג) באנגליה, ואולי גם בארצות אחרות, השלטון אינו רק בידי הממשלה הנבחרת; יש גם פקידות מתמדת. ממשלה הולכת וממשלה באה עפ״י בחירה; הפקידות לרוב אינה משתנה. דבר זה חל על אנגליה כולה, ביחוד חל הדבר על האימפריה; ובדברנו על אנגליה אין לנו לשכוח שאנו מדברים על שני דברים שונים, על שני מיני אנגליה; יש ביניהן קשר, אבל הן שונות. אנגליה גופה, אנגליה בארצה היא דימוקרטיה, אולי הדימוקרטיה המושרשת ביותר בעולם, וכאן העם הוא המכריע את גורלו, והעם חפשי בבחירתו, והדוגמא הבולטת לכך – בחירות אלו, שדחו מהשלטון אחד מגדולי מנהיגיה, אולי הגדול ביותר בהיסטוריה האנגלית, מפני שהעם בחר לו דרך שאינה דרך המנהיג. אך זהו רק באנגליה גופה, לא כן באימ­פריה כאן שולט עקרון הדיקטטורה, והפקידות הקולוניאלית היא ברובה כוח אנטי־ציוני גדול, שפעל מאז הצהרת בלפור, והוא ישאר במקומו, ואל נזלזל בכוחו ובהשפעתו גם בימי ממשלת פועלים.

אלה הם שלושת הדברים שיש לקחת בחשבון, כשאנו בוחנים את המצב החדש באנגליה. יש יסוד לקוות שאולי יותר מאשר עד עכשיו תתנהג אנגליה אתנו קצת יותר ביושר, אבל עלינו גם להתיחס בחשד – „כבדהו וחשדהו“.

 

אבן־הבוחן היחידה – אם יבוטל „הספר הלבן“    🔗

הדבר היחיד שיקבע בעינינו – לא הבטחות, הכרזות, הבעות אהדה, אלא דבר אחד: היבוטל „הספר הלבן“ או לא? ולא התעודה כמות שהיא, כי לא הצהרה זו או אחרת מעניינת אותנו. אבן הבוחן בשבילנו תהיה – אם יבוטל העקרון של „הספר הלבן“, עקרון היותנו מיעוט; אם תינתן לנו האפשרות להיות לרוב ועצמאיים – או לא? השאלה היא ספר לבן – או מדינה יהודית? זוהי אבן הבוחן היחידה, ועל פיה נשפוט את המדיניות החדשה.

אם יבוא זמן ויבטלו המדינות בעולם, כשאנגליה, אמריקה ורוסיה הסוביטית יסתלקו ממדינותיהן למען תקום בעולם ממשלת האנושות – המדינה היהודית לא תעכב את הגאולה. גם אז יתנהלו הארצות לא ע״י קומיסרים ממונים מטעם ממשלת העולם – אלא ברשות עצמן. „הספר הלבן“ סוגר הדרך לעם היהודי לעמוד ברשות עצמו – זהו גזר דין של מוות על קיומנו.

יתכנו שינויים במדיניות הבריטית, ואני רואה חובה לעצמי להזהיר את התנועה הציונית: אפשר לבטל רשמית את „הספר הלבן“ – ולקיים את עקרונו. יתכן שיתנו לנו עליה ויעשו הקלות לרכישת קרקע – בתנאי שלא נוכל לחרוג ממסגרת של מיעוט. בהסכימנו לשינויים אלה אנו נותנים יד ל„ספר הלבן“. ועלינו להבהיר לעם האנגלי, לנציגיו ולממשלתו מהו „הספר הלבן“ וכיצד נפעל נגדו.

 

ניאבק על עניננו    🔗

אחרי הדברים שכבר נשמעו בכינוס זה אין צורך לעמוד עוד פעם על טיבו של „הספר הלבן“. עלי להוסיף רק מלים מעטות על פעולתנו נגדו. אומר זאת כאחד הציונים וכאחד מאזרחי ארץ־ישראל. איני רוצה להטיל אחריות דברי על מישהו. איני סבור שדי להבהיר ולהסביר לעולם מה הן תביעותינו וזכויותינו. כל ימי, ועכשיו עוד יותר מאשר בכל זמן אחר, האמנתי שהציונות מתחילה רק במידה שאנו עושים. ולמרות כל מה שקרה לנו אני מאמין שגם אנו כוח, כוח כלשהו, וגם לרצוננו אנו יש ערך־מה. – יחד עם היאוש הגמור מהגולה יש לי אמונה עמוקה בערך האדם היהודי והכלל היהודי, בערך רצונו ויכולתו. זוהי לדעתי כל התורה הציונית. אין כמובן היהודי כל־יכול. אפילו המעצמות הגדולות אינן כל־יכולות. גם אמריקה אינה כל־יכולה. ועכשיו הכירו בכך כל האמריקנים. הם סבורים שאינם יכולים עוד להישאר עם לבדד ישכון, ויש תלות־הדדית של כל עמי תבל כקטנים כגדולים. ואנו, העם הקטן והאומלל, ודאי שאנו תלויים גם באחרים. יש גבולות ליכולתנו, אבל גם אנו יכולים, ויכולתנו יש לה ערך, ורצוננו, ופעלנו ומאבקנו, יש להם ערך.

ראינו בארץ שיש ערך לפעלנו. יצרנו משהו. יצרנו מה שהיהודים לא יצרו זה כאלפיים שנה. יצרנו משהו שעמים אחרים במקומנו ובתנאינו אלו לא היו מסוגלים ליצור, ויש ערך לכוח יצירתנו. וכשעלו לארץ נערים ונערות וגמרו אומר ליצור ולבנות מולדת עברית – וניסו להפריע להם, ללגלג עליהם, להתקיף אותם בשם הפרוגרס, בשם האינטרנציונליזם, בשם זכויות הערבים – לא נרתעו והקימו את המפעל הארצישראלי. וכל העולם מכבד עכשיו מפעלם.

ואני אומר – יש ערך גם למאבקנו. יש ערך למאבק היהודי. החוויה המרה ביותר בשנים מרות אלו היתה לי כשנפגשתי עם פליטה יהודית מיוגוסלביה והיא סיפרה לי דבר שזעזע אותי לא פחות מטבח היהודים בפולין, והוא: כי רבים מיהודי יוגוסלביה היו יכולים להינצל אילו היו נלחמים. ויהדות יוגוסלביה נשמדה – מפני שלא התנגדה. אני אהיה האחרון לקטרג עליהם – לא רק מפני שהם שילמו המחיר שאנו לא שילמנו, אלא מפני שזוהי אשמת כולנו. לא חינכנו אותם, ההיסטוריה היהודית לא חינכה אותם להיאבק, והם נשמדו. ומכל מה ששמעתי על יוגוסלביה היה ברור לי שלא היו נשמדים כולם – אילו היו נאבקים, אילו היו מחנכים אותם למאבק.

ידעתי עצמת המדינה שנצטרך לעמוד נגדה. אולם אני רוצה להגיד לתנועה הציונית בעולם, לחברינו באמריקה ובשאר ארצות החופש – גדול ואדיר כוח המדינה, אבל גדול ואדיר גם כוחו של הרוח היהודי, כוחו של המאבק היהודי. אני אומר זאת כאחד מיהודי ארץ־ישראל, ואני מאמין שיש אלפים ורבבות בארץ שחושבים כמוני: – לא נשלים – וניאבק!

נוצר עכשיו מצב חדש באנגליה, במידה ידועה גם באירופה. יש סיכוי לציונות, ונעשתה פעולה פוליטית למען שסיכויים אלה יתממשו. נזדיין גם בסבלנות ונבין ל„מצבם“ של הגויים „המסכנים“ האלה שצרת ישראל אינה דאגתם הדחופה היחידה. אמנם, מסופקני אם הגויים יבינו ל„מצבנו“ אנו. אבל יש אלפים ורבבות יהודים בארץ שזוהי דאגתם היחידה – והם יפעלו. ואם „הספר הלבן“ יעמוד – לאחר שינוצל הזמן הנאות לפעולה פוליטית כאן באנגליה ובאמריקה, הזמן הדרוש לשיחות, דיונים ומשא־ומתן – ולא תבוא מדיניות חדשה, ובמקום „הספר הלבן“ לא תבוא מדינה יהודית – תפרח בארץ התקוממות נגד השלטון הברוטלי, הבלתי חוקי של „הספר הלבן“. וכאחד האנשים אשר ישתתפו בפעולה, ואשר מפני גילו אולי לא יעשה כל מה שיעשו אחרים, אבל יעמוד אתם יחד בכל נפשו ומאודו, אני אומר לכם שלא רק הישוב בכללו יקר להם – אלא כל עץ וכל שתיל בארץ הוא יקר וקדוש בשבילם, ורק דבר אחד בחיים יקר להם יותר ממפעל הישוב וזהו – החזון הציוני, ומביצוע חזון זה לא ירתעו בשום תנאי ובשום מצב. גם אם ארץ־ישראל תיהפך מחר למדינה ערבית – הם לא יעזבוה, כי אין להם מקום אחר בעולם, – ויהי מה שיהיה. הם ימשיכו בעבודתם ובמאבקם. הם לא יביאו בקלות־דעת לידי־כך, שיפגע וינזק מפעל חלוצים של שלושה דורות, אשר הוקם במסירות ובאהבה של בוניו ובעזרת העם היהודי בעולם ובכוח הסמוי מן העין, כוח עצום אדיר של עשרות דורות של מעונים וקדושים. – אבל לאנשים אלה יש משהו היקר גם ממפעל הישוב, והם לא ירתעו ממלחמה אם יראו שמשהו זה – תוחלת העם היהודי לקוממיות ממלכתית בארצו – עומד בסכנה. והם ילחמו גם אם מלחמתם תביא כאילו נזק לישוב. הם יעמדו על נפשם.

הם יודעים את כוחות שני הצדדים, שהם בלתי שווים. אין להם כל השליה. למרות אמונתם העמוקה והמוצדקת בכוחות היצירה והמאבק האדירים הגנוזים בכל יהודי, בכל קיבוץ יהודי, בעם היהודי כולו – הם יודעים שיכלתנו מוגבלת ומכירים היטב את מעמדנו בעולם. הם יודעים את הכוח העצום העומד נגדם, הם ראו כוח במלחמת העולם הראשונה והשניה. רבים מהם שרתו בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, ורבים יותר – במלחמת העולם השניה. ואף על פי כן הם יעמדו במאבק – והם ינצחו.

ועוד דבר אחד רוצה אני שתדעו על אנשים אלה, אין הם אנשים אובדי־תקווה, הם אינם אומרים „תמות נפשי עם פלשתים“. להיפך, אלה הם המאמינים הגדולים ביותר שהופיעו בהיסטוריה העברית, הם צמאי חיים ואוהבי־חיים, הם שטופים באהבה לחיי העם היהודי. הם רחוקים מאבדן־תקוה אינם רצים ואינם להוטים אחרי קרבות אבודים. אבל הם מאמינים בכוח המאבק של יהודי ארץ־ישראל ושל המוני העם היהודי בעולם. הם בטוחים שחלקים רבים וגדולים של האנושות בכל ארץ וארץ יבינו למאבקם הנואש, למאבק של חלוצי האומה העברית אשר גילו במשך שנים רבות כוחם במפעל קונסטרוקטיבי – ועכשיו נאלצו להשקיע את כל להט נפשם במאבק טראגי – והמאבק הזה ינצח. יש בארץ גרעין של אומה עברית, וגרעין זה ילחם, והוא ינצח – באשר הוא יגן על זכויותיו, יגן עליהן לא במלים בלבד.

ואני רוצה מפה להגיד למפלגת העבודה הבריטית: אם מפני סיבה זו או אחרת – אם מפני חוסר פנאי או טיפול בענינים יותר חשובים בעיניהם או מפני נימוקים ובסיבות פוליטיים – יקיימו לזמן בלתי מסויים את המשטר של „הספר הלבן“, משטר הכופר בזכויותינו ההיסטוריות, הסוגר בפנינו שערי המולדת, ההופך את ארץ־ישראל לגלות, הגוזל מאתנו הזכות להיות למדינה – אנחנו בארץ לא ניחת ולא נרתע מכוחה הגדול של אנגליה – ונלחם בה.

אין זו הפעם הראשונה בהיסטוריה העולמית שהמאבק של עם קטן היה לו ערך וגם הביא לידי נצחון. אני רואה חובה לעצמי להזהיר את מפלגת העבודה – שזכתה לכך שנתיחס אליה באמון מסוים ושנתלה בה תקוות מסוימות ונבין פחות או יותר את מצבה – אני רואה עצמי חייב להזהירה אזהרה חמורה שבקרב שארית הישוב בארץ־ישראל יש אלפים ורבבות יהודים, שלא זרים להם אולי האידיאלים ההיסטוריים של תנועת הפועלים הבריטית, אבל הם רוצים שבעולם החדש, המתוקן והצודק ינתן מקום של כבוד גם לעם ישראל. ואם יגזלו מהם זכות זו – יעמדו על נפשם ויאבקו מרה ולא יתנו לאימפריה זו לשלוט בארץ לאחר שהפכה בארץ לעריצות ברוטלית שאינה מודה בהתחייבויות ואינה עומדת בדיבורה ואינה מכירה בצדק.

ראיתי חובה לעצמי להגיד זאת לתנועה הציונית, לידידינו באנגליה, לתנועת הפועלים: או שאנו עומדים על סף ייסודה של המדינה היהודית – כי בלי מדינה אין קיום לעם היהודי בעולם זה שאנו חיים בו עכשיו, – או שאנו עומדים על סף מאבק חמור, מר ורציני שטובי בניו של העם היהודי יטילו על עצמם – ויהי המחיר שישלמו אשר יהיה.