רקע
יוסף בן מתתיהו
תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים
יוסף בן מתתיהו
תרגום: יעקב נפתלי שמחוני (מיוונית עתיקה)
mנחלת הכלל [?]
vעיון
שפת מקור: יוונית עתיקה
פרטי מהדורת מקור: גבעתיים-ר"ג: מסדה; 1970

 

מבוא מאת המתרגם

קשים ונוראים היו חבלי הגסיסה של היהדות המדינית בארץ-ישראל בסוף ימי הבית השני. נדמה, כי תוכה של יהדות זו כבר נאכל בשעת הזעזועים החזקים של מלחמות האחים במוצאי תקופת החשמונאים, כשנגלתה בכל-תֹּקף הסתירה היסודית שבּה: התהום העמֻקה שבין רוח האֻמה, זו שקבּלה צורה מֻבהקת בעונת שעבּוּד-מלכיות מתוך יחס של שלילה גמורה לכל הבלי העולם הזה – ובין תנאי המציאות של מלכות הארץ עם הכבוד והתאוה והשנאה והקנאה והזדון והבצע השולטים בהּ בהכרח, עם המלחמות המתמידות והתלאות המתחדשות לבקרים. וספר “תהלות שלמה” יוכיח על זאת. – נדמה, כּי לרצונו ותּר העם על החרות המדינית ועל מלכות הכהנים בני-אהרן שנעשו שונאי-שלום כעממים, כשבאו מאתים טובי ירושלים אל פומפיוס הרומאי להתחנן אליו על עמם, כי יפדהו משלטון החשמונאים, שנחשבו לו לאויבים, ויחדש את מצב שעבּוד-מלכיות ששלט לפנים, קֹדם גזרת אנטיוכוס – “ממלכת כהנים וגוי קדוש” תחת מקל-נעם של סרדיוטות רומאיים. נדמה, כי הקדֻשה של היהדות המדינית הלכה לעולמה, כש“פרשו” מורי-העם, החכמים והסופרים אשר מפיהם דרש את דבר האלהים, והתכנסו אל ארבע אמות של משנתם, והסיָגים לתורה וכל דקדוקי הדינים נעשו חביבים להם משׁאלוֹת החברה והמדינה, ואחת היתה להם, מי ישׁמש שבט-זעם בידי אלהים לרדות בעמו הנבחר כדרכי הגוים, אם חשמונאי מזרע אהרן, או אדומי ממשפחת אנטיפטרוס, או “חזיר מיער” רומאי. – ובכל-זאת שמר רֹב העם בקשׁי-העֹרף, המיחד לבית-ישראל, על הנאת הקנינים המדיניים, שנולדה בזמן הגבורה של מלחמות יהודה המכבי ואחיו; וכאשר פרש הנשר הרומאי את כנפי-העֹפרת שלו על הגוּף הלאמי הקטן של “עם היהודים”, לא עצר כֹּח לבלוע את טרפו מהרה, ומאה ושלשים שנה ויותר פרכּס הגוף הזה בצפּרני הנשר החדות עד שיצאה נשמתו למראה-עין. הרומאים הכירו את כל הערך הרב של נצחונם, ומסרו את תמונת בת-ציון הכורעת לארץ זכּרון לדורות על מטבּעות זהב וכסף, כמו שלא עשו לשום אמה אחרת, גם הקימו את שער-הנצחון של טיטוס להעיד על הגדולות שעשו ידיהם עד היום הזה.

ההתאבקות הגדולה בין היהודים ובין הרומאים היא עלילה היסטורית כבּירה ונשגבה לאין-ערוֹך. ואנו עומדים נרעשים ונפחדים לפני פרשת דברי-הימים המזעזעת הזאת – התנגשות שתי רשׁיות, שלא נתּן בידן להצטרף לאחת. מלחמת שני עולמות נגֹלה לנגד עינינוּ. בהרי יהודה והגליל, בערבות הירדן וים המלח, בנאות-השלום של גנוסר נאבק רעיון מלכות-שמים עם עבדוּת בשר-ודם; רגש הקדשה של עם אדיר-אמונה הצמא ליום שכּלו שבּת, עם החֹל הגדול שבמציאות בתקופת הזדון והפריצות ההיא; ממשלת תורת-אלהים, החתומה בברית לבבות, עם שלטון חקי אדם, הנשען על כֹּח הזרוֹע של שוטרי העולם. רק מעטים עזבו את מחנה המלחמה ונפלו אל שונאיהם לׁשׁם הנאת העולם הזה; רֹב העם ככלו הגן על הויתו מפני הכֹּח הזר והזד, שעמד עליו לכלות גופו ונשמתו יחד. אלה בכּרו את נשק-הרוח על “החיל והכּח” ואמרו לנצח את כֹּח החֹמר הגס בהתנגדות פנימית וחשאית, ואלה חשבו כי מתּר להם ללמד אמנוּת אויביהם לצֹרך השעה ולהגיע בעזרת החרב אל התכלית הקדושה. נגוד עתּיק שרר בין שתי שורות שומרי-ישראל אלה. אנשי-הרוח פחדו מפני בעלי-החרב, בהכירם מנסיון העבר, כי אמצעי הכֹּח הם להט החרב המתהפכת ודינם לההפך לתכלית על-נקלה. רעיון מצוה הבּאה בעברה נעשה מוּזר להם, ומתוך חסרון אמונה בכֹחות החמריים ובכֹחות הרוחניים של מסבּתם סרבו לקחת את משפטם בידם ולנסות את ימין עזרת האלהים. אולם אנשי החיל והכֹח בטחו בקדשת כּונתם וחשבו את אנשי-הרוח לנרפּים ולרכּי-לבב, וראו בחסר-אמונתם בכֹחות עצמם העדר-בטחון באלהים. בּין שני המשבָּרים האלה נטרפה אנית היהדות בים הסוער. השנאה וההתנכּרות גדלו משעה לשעה. לבסוף גברו אנשי-המעשה על אנשי-הסבל וקפצו אל אש המלחמה לשם “ארון הברית” ועם “ארון הברית”, כדי לשלם בדמם בעד עזוּתם ותֹקף אמונתם. הם כשלו ונפלו ובמפלתם סחפו את קניני-האמה הממשיים, הקדושים ביותר.

עוד היום יתחמץ לב היהודי לזכרון הפּרוד ששלט מבפנים וכלפי חוץ בשעה הגדולה ההיא, ומבּלי-משים ילמד זכות על אחד המחנות ויצדיק את הדין על המחנה השני – הכּל כפי נטיתו הפרטית וכפי הלך-נפשו. אולם המושל-ברוחו יעמוד דומם לפני המחזה העובר לנגד עיניו ברֶוח אלפּים שנה כמעט, ויבליג על התמרמרותו ולא יתן תִּפְלָה, הוא יעמוד ברגש-כבוד לפני המאורעות הגדולים של ההיסטוריה, שהם בבחינת “לית דין ולית דַּיָּן”.

היהדות המדינית הלכה מעט-מעט לעולמה, ושארית הפלטה של נשמת האמה נפלה בידי “אנשי-הרוח”. אלה סתמו את הגולל על בעלי-הכֹּח, אשׁר שחתו את מחמדי היהדות, על לוחמי-הקֹדש, שבָּלעו את הקֹדש. הכאב היה גדול מאד למראה הפּרענות והחרבּן והכליון. כלום יכלו לשבּח את מתנגדיהם, אשר הביאו במעשיהם לידי הכליון הזה, על אשר התערב אפרם באפר המקדש? הם זכרו את מעשיהם וגמול ידיהם – ולא יכלו לזכור את אמונתם ונדיבות רוּחם. במה נחשבו כל העלילות הכבירות ועבדות-האלהים הקדושה של התועים האלה כנגד הקללה הנוראה, אשר הביאו על עמם ועל ארצם? מנהיגי-היהדות היחידים – מעכשו – כבשו את הקללה המרה, קללת אין-אונים, ודנו את מתנגדיהם לגניזה עולמית, ובכונה כסו עליהם בצעיף השכחה. שמות אלעזר בן-חנניה, יוחנן מגוש חלב, שמעון בן-גיורא ואלעזר בן-יאיר, וזכר מעשיהם וגבורותיהם, אהבתם ושנאתם וקנאתם גם-יחד, נמחו מספר דברי-הימים של היהדות הרוחנית.

שנים-שלושה דורות עברו אחר החורבן – בינתים הספיקו החכמים לגנוז את זכר בר-כוכבא ומעשיו, והפעם הביאו כמעט לידי גניזה שלמה, כי לא נמצא גואל אחר לַגּבּור הזה למסור את פרשת גבורתו לזכרון – ומכּל המעשים הגדולים אשר קדמו לחרבּן-הבית לא נשאר אלא המון שיחות-חלין של חובשי בית-המדרש על-דבר קמצא ובר-קמצא, שלא נקראו שניהם אל הסעדה, ועל זכריה בן-אבקולס, ש“בענותנותו” בּטל את קרבן-הקיסר, ועל נקדימון בן-גוריון ובר כלבא שבוע ובן-ציצית-הכסת, שׁספּקו את צרכי המלחמה ברומאים – שיחות-חלין מקטעות, ששקעו במקרה בים התלמוד. והתמונה רבת-הצבעים של בת-יהוּדה הגוססת נתעלמה מן העין.

מתוך היאוש הגדול בהוֹה פנתה כנסת-ישראל עֹרף אל המציאות השפלה, ובטלה אותה על חליפותיה ותמורותיה. העינים היו מוּסבּות כלפּי פנים – אל העולם הנצחי של הנשמה החפשית ברקמת חלומותיה, ומפני זה אבּדו קנה-המדה כלפּי חוץ – הרגשת העובדות הממשיות המתחדשות בעולם-המעשה הקבוע בזמן ונתון בתנאי המקום. לדברים של מה-בכך נחשבו דברי ימי העבר הקרוב, אשר נגוזו ועלו כעשן הימים שבעי הרֹגז והתקוות הנכזבות, וכל מה שנעשה בידי אדם נדמה למרד כלפּי מעלה. וזרים נעשו ליהדות הרוחנית אלה שהסתכלו אל המציאות בעיני-בשר שראו את מאורעות העולם הזה העוברים ונפגעו מהם, שמצאו צֹרך למסור לזכּרון את התנועה הגדולה של הגלגל החוזר בזמנם ובימים שכבר עברו, ולא קפּלו את העלילות הגדולות, גם אחרי שצללו אלה בתהום-הנצח, אף לא זלזלו בערכּן, גם אחרי שהכירו בהן כי יצא שכרן בהפסדן.

אחד הסוקרים הגדולים האלה, שנגזר עליהם לראות מחזות נאדרים ונוראים וכשרוֹן יצירתם דחף אותם לתת צורה קַיֶּמת לחזונם האחד והמיחד שבהם, היה עד-הראיה של החרבּן השני יוסף בן-מתתיה, הכהן אישׁ-ירושלים. המנהיגים הרוחניים של עמו בדורות הבאים רחקו ממנו וחזונו היה נכרי להם, דבריו לא עשו עליהם רשׁם ודורש לא נמצא להם. מאות-שנים רבּות עברו עד שמצאו ספרי יוסף בן-מתתיהו – אחרי כמה גלגולים ובשנוי-צורה – דרך-תשובה אל עמם ואל מולדתם. “ספר יוסיפון” החיה את הסופר הגדול, שנשכח מלב אחיו, אבל תורתו נעשתה פלסתר: המדרש המאחר עוה את פניה וערב את פרשיותיה, ורק מעט נשאר בה מעצם מקורה.

ספרי יוסף בן-מתתיהו מצאו להם גואלים אחרים – בקרב הכנסיה הנוצרית. לא מהכרת ערך הסופר ולא מהערצת יצירתו שמרו הנוצרים על הספרים האלה, כּי-אם מכּוָּנה זרה למחבר: הם בקשו להקים את מקדשם הם על חרבות מקדש-ישראל העתּיק – ויוסף עד-החרבּן, המתאר את אחרית ירושלים, נחשב בעיניהם לעד-אמונים על צדקתם. עליו הטילו ללמד את התועים בינה, למען ידעו, כי מאס אלהים בעם הנבחר והחריב את מקדשו ונתן את ברכתו לבני הדת החדשה. הקנאה והשנאה ליהדות עוררו את הנוצרים לעשות מה שעשו ביצירת הסופר היהודי. אך אם הכּונה לא היתה רצויה – הנה המעשים היו רצויים, כי רק על-ידי זה נצלו ספרי יוסף בן-מתתיהו מן הכליון.

בספרו “מלחמת היהודים עם הרומאים” הציג יוסף בן-מתתיהו – כשכבר נעשה ליוספוס פלויוס – מצבה נפלאה על משוּאות ירושלים עיר-הקֹדש, לספּר לדור אחרון את פרשת האחרית של קרית-משוֹשנו, שדורות על דורות ראו בה בני-ישראל כסא אלהים ומשכּן-כבודו.

בשנות הכאב הגדול הקרובות לחרבּן, עוד טרם הספּיקה כנסת-ישראל להשיב רוח אחרי המכּה הנוראה, עוד טרם עצר העם כֹּח להקיף את הפּרענות הגדולה עם כל בלהותיה, ישב יוסף בן-מתתיהו, הוא הוא יוסיפוס פלויוס, בהיכל-מלכים ברומא, סמוך לשלחן אספסינוס וטיטוס מחריבי ירושלים והמקדש, וקסת-הסופרים בידו לרשֹׁם את המעשים הנוראים, אשר ראו עיניו ואשר שמעו אזניו. רבּים מן החוקרים בכל הדורות דנו את הסופר לכף-חובה על המעשה הזה, חשבו אותו לבוגד בעמו ובארצו, שלא סבל את מכאובי דור-החרבּן ונקל היה לו לתאר את הדברים והמאורעות הנוראים לפרטיהם בדיוק ובמתינות של ציָּר, שאינו נפגע מתֹּכן ראיתו. הם לא האמינו לדבריו שהעיד בראשית ספרוֹ, כי ידיו רעדו בעת כתיבתו את מגלת-החרבּן הארכּה ונפשו התעטפה עליו בחדשו את תמונות כל הבלהות. אך למי ולמה השקיע הסופר בספרו את הדמעות על חרבּן עמו, אשר הכרח להתנצל עליהן לפני הקוראים הזרים, שלא יכלוּ להבינן?

מה היתה תבנית הספר הזה ולשם מי חבּר? בלשון “אבותיו” כתב יוסף בן-מתתיהו את “מלחמות היהודים” ושלח את הספר אל היהודים היושבים מעבר לנהר פרת וגם ל“לועזים” (הברברים) השוכנים בארצות ההן. העשה את הדבר למען הרומאים, לספּר את גבורתם ונצחונותיהם, למען ידעו הגויים הרחוקים וייראו מפּניהם ולא יחרידו אותם מרבצם, כמו שגזר אחד מחוקרי ספרי יוסיפוס בשנים האחרונות? או למען אחיו הרחוקים, אשר בקשו לדעת את פרשת הפּרענות בכל פרטיה, כדי שימצאו שמינית שבשמינית של תנחומים מתוך הכּרת הדבר לאשורו, כדרך כּל הלוּמי שמועה רעה?

מי יוכל לענות על שאלות אלה כהלכה? הנה לא נודעו לנו דברי הספר הזה במקורו הראשון (בלשון “אבותיו” או “עמו” – ועדין החוקרים נחלקים, אם נכתב עברית או ארמית), רק בצורתו החדשה שנתן לו המחבּר כשתרגמוֹ יונית. לא קֹדם שנת 75 ולא אחרי שנת 79 למנין הרגיל – בין חמש לתשע שנים אחרי החרבּן – כּלה יוסיפוס פלויוס את ספר “מלחמת היהודים” בלשון היונית. במשך הזמן הזה עבר הרשׁם הראשון של החרבּן – והסופר התאבל על “שמועה רחוקה”. מפני זה לא מסר את רגשותיו הסמוכים למעשה, רק כּתב דברי-נהי כתוהה על הראשונות. אף מצא די מנוחה לרקום את התמונות הנוראות והנפלאות ולהבליג על מכאוביו בשעת הצֹרך. ולא זו היא הסבּה היחידה לַדּבר: הספר הכתוב יונית לא נועד לקוראים יהודים בעקרו, והסופר הכרח לשאת פנים לטעם הצבּור הנכרי. ולפיכך נטל עליו לכסות על רגשותיו הפרטיים, רגשות הלב היהודי, עד-כמה שנתּן הדבר הזה בידו, ולקרב את הדברים ואת התמונות אל שׂכל קוראיו. מובן מאליו, כי במעמד כזה היה מקום לחֹנף ולהתבטלות כלפּי העולם הזר; אך אם נבוא לדין את הסופר בדבר הזה, עלינו להגיע למקומו. מצבו הקשה בצלם של מחריבי-עמו גרם למגרעות שאנו מוצאים בספרו. בלי שום ספק היתה כוָּנתו רצויה – בגשתו למסור לזכרון-עולם את חזון אחרית יהודה וירושלים. אולם הספר הכתוב בלשון היונית הן מאליו עמד למשפט הקיסרים אספסינוס וטיטוס, והסופר לא מצא דרך אחרת לפניו, בלתי-אם להגדיל ולהצדיק את מפעלי שני מלאכי-החבּלה האלה – כמצוה ועושה. באֹפן אחר לא יכול לכתּוב את ספרו זה – הדבר גלוי ומובן לכל המעין בספר בלי פניה, בלי רגש חמה וכעס. הנתרעם על הסופר, כי מלאוֹ לבו לכתּוב את מגלת-החרבּן בכלא רוחני שכזה, כאשר הוטל עליו לחנק את רגשותיו הנאמנים ולנהוג מדת משׂא-פנים בּפּרענות הנוראה של עמו וארצו? הנקבּול עליו, כי התנדב ללמד סנגוריה על אותם האנשים, ששמותיהם הרתיחו את הדם בלב כל איש יהודי – ולכתּוב שׂטנה קשה על גבורי מלחמת-החרות ולקרֹא להם בשם שודדים שכחי אלהים? ואולי נֹאמר, כי הסנגוריה והשטנה היו כרוכות זו בזו – וצדקת אספסינוס וטיטוס נבנתה על רשעת הנלחמים בהם? אולם לא עלינו, השותים בצמא את דברי יוסף בן-מתתיהו בפרשׁת-החרבּן שלו, להוכיח אותו על אשר ערב את לבו לכתבהּ. ואם נגזור משפטנו, כי עמד הסופר לעת כתבוֹ את ספרו מן הצד לעולם הנשמה היהודית, וגדש בזאת את הסאה, הנה מכרחים אנו להודות כי הכיר את אחיו וידע אותם: מה היה גורל הספר שכתב בלשון אבותיו, ואולי גם נתן בו פנים אחרים להסבּרת המעשים והכֹּחות הפועלים? ואם נחליט, כי השנאה ליוסף בן-מתתיהו ה“נמכר לעקר” ה“בוגד בעמו” הביאה לידי גניזת הספר – איה ספר יוסטוס איש-טבריה, שונא יוסיפוס ומתנגדו, על מלחמת היהודים? גם הספר הזה נגנז, – כנסת-ישראל גלתה את דעתה, שאין לה ענין לדברי היסטוריה. אין אנו יודעים, אם “נביא” היה יוסיפוס, כמו שספּר לנו בספרו זה בתמימות טבעית או עשויה – אבל בודאי צפה וראה כבר בדורו את עתידות ספרו. אמות-העולם לבדן יכלו לשמור עליו, ובדרכּן ובסגנונן הכרח לכתּוב את הספר הזה.

והנה את הקנאים השפּיל יוסיפוס עד-עפר בספרו “מלחמת היהודים” – האמנם רק למען האדיר את הרומאים עשה את זאת? – יוסף בן-מתתיהו היה מסור לעיר אבותיו ולמקדשו וגם לעמו ולתורתו, ובספריו “קדמוניות היהודים” ו“נגד אפיון” הראה את אותות דבקותו החזקה ביהדות ובקניניה וספּר בחקי תורתו “נגד מלכים ושרים” בלי בושה – רק בגאוה ובאמונה. אולם הוא ידע את העולם ולא יכול למצֹא בו את הצדק והמשפט וגם לא נסים ונפלאות. הוא ראה את ממשלת הרומאים במרום-עֻזה ולא יכול לחבּר זאת עם רעיון שלטון-המוּסר. הוא לא הצדיק את הדין על עמו, כמעשה ירמיהו הנביא ויחזקאל בשעתם, אשר מבטח היה להם כי הִמרתה ירושלים לרשעה מכּל העמים אשר סביבותיה, ועל-כן לא חשב גם את אספסינוס לעבד-אלהים, הממלא את משפטו בעם הנדח מעל פניו, כמו שהכריז ירמיהו על נבוכדנאצר לפנים. שאלת חבקוק הנביא עמדה, אולי, גם לפני יוסף בן-מתתיהו בעצם תקפּה, אם גם – מסבּה מוּבנה – לא בקש לה פתרונים בספריו הכתובים יונית. רק דבר אחד היה ברור בעיניו, כי אותו למד מן המציאות הממשית: על-פי גזרה עליונה נולדה האמה הרומאית במזל טוב. לא בצדק ולא במשפט – אולם בהכרחיות השוֹלטת במציאוּת הדבּיר האלהים תחתיה את כל עמי-העולם. כל המוֹרד בממשלת הרומאים, הריהו בבחינת מנסה את האלהים. בקרב שכרון-החרוּת הסיחו הקנאים את דעתם מן המציאות הממשית. האמנם בידי אדם האמינו להתגבר על הענק, שפרש מצודתו על מחצית עולם-הישוב? לא רבּים היו התמימים, אשר אֹפק ראיָתם היה מצמצם עד כדי שלא להכיר את כֹּח-הברזל של ממשלת-העולם. רֹב לוחמי-החרוּת קוו לנסים ולנפלאות. האמוּנה במלכות-המשיח, שתרד על הארץ עם ענני השמים, חזקה את לבם להתנגח עם מלכות-הארץ. בקרב עם אדיר-אמונה כיהודים בדוֹרות ההם היה למניעים האלה ערך מעשׂי גדול. ואולי גם יוסף בן-מתתיהו בעצמו שגה רגע בחלום המשיחי הזה, אולי גם הוא קוה, בעמדוֹ בראש המוֹרדים בארץ-הגליל, כי יחדש האלהים את נפלאותיו שעשה בימי ישעיהו ויהודה המכבי. אך המעשים באו וטפחו על פניו. אמונת הגלילים לא עמדה להם לעת עלות הלגיונות הרומאיים על הארץ – הם נפוצו לכל עבר ונמלטו אל ערי-המבצר. לשוא נסו הקנאים את האלהים – הוא לא עמד בנסיון ולא רצה לצאת בצבאותיהם. חלום יוסף בן-מתתיהו חלף מהרה – ובלי אמונה ותקוה הגן על יודפת מפני השונאים. בשנאה-עזה לרומאים המציקים ובגבורת-יאוש נלחמו הגליליים ושמרו ברוח נכונה על שבועתם, שלא לקבּל עבדוּת בשר-ודם, ואולי קוו עד הרגע האחרון לישועת אלהים שתבוא כהרף-עין. והנה בא יום הפקדה, – קן-הסלעים של הגליל נפל בידי הרומאים, והמנצחים פשטו כזרם-מים ברחובותיו הצרים. הסופר המצביא עם מתי-מספר מחבריו הסתתרו במערה אחת. זה היה רגע מכריע בחיי יוסף בן-מתתיהו, – הוא עשה את חשבּון-הנפש שלו, וחלום החרוּת והגאלה נדף כליל. הוא נוכח לראות, כי כל הקרבנות הרבּים היו לשוא, כי האלהים עזב את מחנה היהודים וחזק את מערכות צריהם – ויחד עם-זֹאת הרגיש, כי הוא בבחינת עלה שנשר מן הענף – כי אין לו עוד מקום בשוּרות לוחמי-החרוּת. הפחד מפני נקמת הרומאים עוד חבּר אותו עם חבריו היושבים עמו במערה, והנה באו צירי הרומאים והבטיחו לו את נפשו לשׁלל, אם ימסור את-עצמו בידם. חבריו שמעו זאת ודרשו ממנו למות כראש-צבאות-ישראל, וגם לעצמם בחרו מות – אחרי אשר לקחו מאתם כל מחמדי-נפשם ומעוז-משגבּם נפל בידי השונא. ופה נתגלתה התהום העמקה בין האנשים הפשוטים והתמימים האלה ובין יוסף בן-מתתיהו. הם הרגישו, כי חייהם אינם עוד חיים – וברוח נדיבה מלאו את שבועתם ולא הכניעו את ערפם תחת עֹל השונאים. והוא הרגיש בקרבו “כֹחות נבואה”, מקור-חיים שלא נגלה לו עד-עתה, – ובחר בחיים. רֹב חוקרי ספרי יוסיפוס עד זמננו נוטים לדעת חבריו הגליליים וכמוהם הם שׂמים אותו לרך-לבב ולבוגד בעמו, ומוציאים משפט נחרץ כי ברגע מיחד כזה חקי המוּסר החברתי או הלאמי גוזרים על האדם לקבּל את המות ברצון – ומכיון שלא עשה יוסף כדבר הזה, הנה כסה בקלון על שמו. את כל הטענות האלה כבר ידע יוסיפוס בעצמו, ולא ירא מפני המשפט – ובאחת הפרשיות היותר נפלאות שבספר “מלחמת היהודים” ציֵּר את הנגוד הגדול שבינו ובין חבריו בכל עמקו, בשיחה שבינו ובין חבריו שׂם בפי הגליליים את הטענות של חוקרי זמננו בכל תקפּן וחזקתן ולא הניח להם מקום להתגדר בו כלל. הוא גלה לנו, כי באותו הרגע השתחרר מכבלי המוּסר החברתי והלאמי, כי הרגיש בקרבּו תעוּדה אישית רוממה. “דבר-אלהים” הכריח אותו לבחוֹר בחיים – הוא לא יכול למות בטרם ימלא את חובו הקדוש ויגלה את הדבר ברבּים. זה הוא מצע ה“פילוסופיה” שלו על-דבר החיים, שהשמיע באזני חבריו במערה במעמד ובתנאים שלא יכלו אלה להבין אותה כלל. ואמנם יותר קרוב הדבר, כי כלל ב“פילוסופיה” זו את הסנגוריה על-עצמו – ואינה אלא מעין ודוי-הנשמה. ועלינו לזכּור, כי לא קשט הסופר בפרשה זאת את עצמו. כסופר מבהק צריך היה להכיר, כי הרֹשם שיעשה הציור על הקורא הפשוט לא יהיה לטובתו. אוּלם הוא לא פחד מפני הרשׁם הזה – ומכאן ראיה, כי האמין בצדקתו אפילו באותו מעמד ובאותה שעה. והנה מעצמה מתעוררת השאלה: “הגם יוסף בנביאים, ומה הדבר אשר שׂם אלהים בפיו?” כאלו הוא מגלה פנים, שחש את תפקיד שליח-אלהים המבשר לאספסינוס המצר לישראל את מלכותו בעתיד. אנו מרגישים בבטחה גמורה, כי דברי יוסיפוס אלה לא נכתבו אלא לתפארת הענין ולמען הקוראים. בלי ספק כמונו עתה הכּיר גם הוא בזמנו, כי המשלחת הזאת אין בה כדי להצדיק את בחירתו בחיים. בודאי ידע, כי קרוב לבנין בית שני נחתמה הנבואה בישראל, ולא פעם ולא שתים גלה את דעתו הנכונה על-דבר “הנביאים” הרבּים, שהתעו את העם בשעת-החרום ההיא. אולם יורשי הנביאים על-פי השקפת היהדות היו אנשי כנסת-הגדולה והסופרים, והספרות לא היתה עדין מגבּלת בתחום הסיגים לתורת החקים. כשרון-הסופרים זה הוא כשרון-הנבואה של יוסף בן-מתתיהו – ואם גם נבואה זו לא היתה לעתיד, כי-אם לעבר. ואכן המעשים באו והוכיחו על צדקת הכרתו של יוסף, כי היה לו מה לצוות לדורות הבאים. אמנם – אומרים החוקרים – אם גם לנו השאיר יוסיפוס ברכה מרבּה על-ידי זה שנשאר בחיים, הנה המחיר ששלם בעד חייו היה גבוה מאד, – הוא שׁלם בכבודו. אולם הרגשת-הכבוד הוא דבר התלוי בזמן ובמקום, ויוסף בן-מתתיהו לא הכּיר בהלכות כבוד ודרך-ארץ מהמטבע של עמי אירופה בדורותינו אלה. ואם נערוך אותו אל יתר אנשי-השם שבזמן ההוא, לא נמצא בו דבר אשר הפלה אותו לרעה מהם. יוחנן בן-לוי מגוש-חלב ושמעון בן-גיורא בודאי היו בהוּלים על כבוד האמה – ומכּל-מקום לא מצאו די אונים בנפשם למות כראשי צבאות ישראל בהגיע עת הפקדה, אף כי שוּם כוכב לא האיר על דרכּם, כשנפלו חיים בידי השונאים, וידע ידעו כי מרה תהיה אחריתם. הם בחרו בחיי-שעה עד שהוציאו הרומאים את דינם לגרדום או למאסר-עוֹלם, כי כיוסיפוס לא רצו גם הם “להפריד בין שני הדבקים – הגוף והנשמה” – והשאירו את הדבר הזה לסרדיוט הרומאי. ובמה חטא יוסף יותר משני אלה, האם בערמתו שהצילה את חייו, או במזלו שהוֹציא אותו מן המהפּכה ונתן לו לשׁבת במנוחה על ספריו, או בכשרון-הסופרים שלו? לכל-הפחות נשאר לו חצי נחמה, כי בעוד זמן פנה עֹרף אל הלוחמים הנואשים ולא משך את אש הרומאים אל ירושלים ואל בית-המקדש. ואולי עוד חלם חלום בעת שנפל אל הרומאים, כי יוכל לעצור את קץ הפּרענות, ואם גם בדבר מעין זה הפריז במדת כֹּחותיו. יודעים אנו מספרו, כי כמה פעמים קבּל עליו לדבּר שלום אל הלוחמים אשר בירושלים בשעת מצור העיר, – האם רק למלא את רצון שולחיו הרומאים לבד עשה את הדבר, או גם באות נפשו להציל את עיר אבותיו ועיר מולדתו ואת מקדש האמה מן החרבּן העתיד, אשר צפה אותו בבטחה גמורה, מכיון שלא יכול לפקפק אף רגע כי יד הרומאים תהיה על-העליונה?

ואם נשׂים לב לדברים האמורים פה, הנה לא יפּלא בעינינו המשפט הקשה אשר הוציא יוסיפוס על לוחמי-החרוּת. הן גם הוא היה בחבורתם, אולם אחרי המשבּר הגדול, שעבר עליו במערה אשר ביודפת, הכיר כי חלום חלם בלכתּו אחרי שואפי החרוּת וכי המלחמה הביאה על העם קללה ולא ברכה. והקנאים אשר עמדוּ במרדם נחשבו בעיניו לשוטים שקלקלו, ומכיון שהם התעו גם את הצבּור אחריהם ברצון ובאֹנס, ראה בהם אנשים מסֻכּנים המשכילים להרע. ומכּל-מקום לא מדד בספרו באיפה אחת לכל קנאים וה“שודדים” – ורק על-פי תוצאות מעשיהם חרץ משפטו עליהם. הוא לא כסה על הרגשתו, כי גם הקנאים ולוחמי-החרוּת הם אחיו בית-ישראל, וחשב, כי אסור ליהודים להלחם אתם, ואפילו בספר הכתוב יונית גלה לקוראים את התמרמרותו כנגד יהודי בית-שאן, אשר התחברו עם היונים להגן על עיר-מושבם כנגד ה“שודדים” היהודים הצרים עליה, והצדיק בפרוש את הדין על שמעון בן-שאוּל, שקבּל את ענשוֹ מידי היונים על דם האחים ששפך. ובהגיעו לפרשת מצדה התחיל בגנוּת ה“שוגגים” וסים בשבחם, וציר בקוים מאירים בורגש חזק את הגבורה הנפלאה של אלעזר בן-יאיר וחבריו. רק הקנאים ואנשי-המלחמה אשר בירושלים היו שנוּאים עליו מאד-מאד, וכלועג-לאיד דבּר על סוף מנהיגיהם – ואמנם לא השנאה הפרטית ליוחנן מגוש-חלב קלקלה את שוּרת כתיבתו, כי-אם ההתרגזות הגדולה על התוצאות הממשיות של מעשיהם. והאם רשות בידינו לדין לכף-חובה את הסופר, שהיה מיחוסי כהנה ומיקירי ירושלים, ועיניו ראו ברעה הנוראה מכּל הרעות אשר מצאו את עיר-אבותיו האהובה ואת ההיכל הקדוש, בפרענות הקץ ובאבדן כל מחמדי הקדשה, כי מעֹצר כאבוֹ שפך את כל חמתו על החיבים בעיניו, שמבטח היה לו כי בשלהם באה הפּרענות האימה הזאת, וראה בעקר את הכעוּר שבמעשיהם ואפילו הצדיק עליהם את הדין? ואם לנו הצדקה לבוא עמו בטרוניה על אשר האמין, כי סוף המעשה הוכיח על תחלתו, על הכּוָנה הרעה של ראשי הלוחמים, וחשד ביוחנן בן-לוי בן ארץ-הגליל ובשמעון בן-גיורא יליד עבר-הירדן, כי לא נפלאה אהבתם לירושלים כאהבת בניה אשר ממנה יצאו, ותאות-שלטונם היתה קרובה להם מעניני עיר-הקֹדש ובית-המקדש, וגם דן על כל מעשיהם מתוך חשדנות זו? בכל הקוים הנוראים, שציר בהם יוסיפוס את דמות שני אלה וסיעתם, אין אף אחד, שנוּכל להטיל בו ספק אם נכתב על צד האמת הפסיכולוגית של הסופר.

האמת של יוסיפוס! בהקדמתו לספר מלחמת-היהודים הוא מגנה את הסופרים המליצים, שלא הקפידו על האמת, ומבטיח לתת לנו ספר שכּלו אמת לאמתּו, ובסוף הספר הוא כותב בקֹרת-רוח, כי כל כּונתו לא היתה אלא לשׁם האמת ולא הסיח דעתו ממנה אפילו שעה קלה. ואף-על-פי-כן גזרו רֹב החוקרים את משפטם, כי לא לאמת כתב מה שכתב, כי מצד אחד לא היה דיקן בכתיבתו, ומן הצד השני חבּר את ספרו מתּוך כּונה זרה, להצדיק את הבגד אשר בּגד באחיו ולהגדיל את הרומאים השליטים, שבקש למצֹא חן בעיניהם, ולפיכך זיף את “האמת ההיסטורית”, לאמר: סרס את המעשים ובדה דברים שלא היו, או יחס דברים נעשים למי שלא עשה אותם.

אשר לדיקנות שבכתיבת יוסיפוס, הנה אם נגש אליה באמת-המדה של המחקר המדיק שבזמן הזה, בודאי נמצא בה הרבה דברים אשר לא-כן. גלוי, כי מסר פה ושם דברי-נפלאות שלא היו ולא נבראו. אבל לגבּי זה הרי לא שׁקר ולא זיף, כי אין שום ספק, שהוא ורֹב בני הדור ההוא האמינו בנפלאות האלה אמונה שלמה ולא עלה על דעתם להרהר אחריהן ולנהוֹג בהן מדת בקֹרת. היקרא איש להרודוטוס בשם “בּדאי” על כל הדברים הזרים שהכניס בספריו באמונה ובתמים? אם גם הדברים האלה אינם אמת ממשית – מכּל-מקוֹם הם בבחינת אמת נשמתית של הסופר. מתּר לנו לחשֹׁב, כי ילדוּת נמצאה ביוסיפוס עם כל השכלתו היונית וידיעותיו את העולם. אבל אם רבּים ועצומים מסופרי היונים והרומאים בדורות ההם האמינו בחלומות ובקסמים ובכל מיני הבלים, עד שהגיעה שעתו על אפולוניוס איש-טיאנה – הנה איזו רשות לנו להוֹכיח את יוסף בן-מתתיהו על-פניהם, זה האיש אשר חי בתקופת זעזועים מדיניים ורוחניים נוראים, כשכּל איש ישראל חכּה לנס שיבוא מן השמים? כמה דברים מוזרים נמצאו גם בספרי פליניוס בן-זמנו, אף כי חוקרי זמננו נזהרים מאד בכבודו? גם מספּרים אחדים מגזמים הבאישו את ריח יוסיפוס בעיני החוקרים, עד שהחזק אצלם בּדאי, המספּרים הנפרזים של אוכלוסי ירושלים ושל חללי-הרעב אשר בקרבה. אם הביא יוסיפוס ראיה על יסוד מנין הטלאים, כי מספּר בני ירושלים והעוֹלים לרגל עלה פי-חמשה על מספּר יוצאי מצרים, בעוד אשר באמת המקום אינו מחזיק אפילו קנים כמספּר הזה – אם נשתמש במבטא התלמוד – הנה גם בדבר הזה היה יוסף קבוע בזמנו ובמסבּתוֹ. המספּרים הנפרזים בתורת-כהנים, בספר דברי-הימים ובתלמוד – כל פעם שהגיע הדבּור לאוכלוסי ישראל – מלמדים אותנו, כי היו היהודים נעדרים חוּשׁ-המספּר. זאת היא תכונה משׁתּפת לכל בני-המזרח. יוסף קבּל את הדבר מפי האומרים ולא בקר אחריו – אבל לא שׁקר “לשמוֹ ולשמהּ”. מצד שׁני יודעים אנו, כי מלבד המספּרים הנפרזים האלה בספר “מלחמת היהודים” הרבה יותר מספּרים מדיקים, שהוציאם המחבּר מתּוך ספרים או על-פי הסתכלות מקורית. גם בשמות הקדמונים לא דקדק יוסף פה ושם, אבל מי יודע אם היתה זאת פלטת-הקולמוס שלו, או שבּוּש-דבריו על-ידי המעתיקים? בכל הדברים האלה אין שום יסוד מכרח להשערה, כי קלקל יוסף את שוּרת-האמת מדעת ובכונה.

ועכשו נראה, מה הוא זיוף “האמת ההיסטורית” מתּוך כּונה זרה. יוסף רצה למצֹא חן בעיני הרומאים השליטים, על יסוד זה “הכרח” לסרס את המאורעות בידיעה שלמה. זאת היא בקרוב דעת חוקרים רבּים. אלו, למשל, נכתב ספר “מלחמת היהודים” על-ידי סופר רומאי או יוני, כי-אז לא היתה כשרותו של הספר בחזקת ספק. מכיון שכּתב אותו יהודי ולא חרף ולא גדף את הרומאים, מכאן ראיה, כי הוא ערוֹם ונוכל – ואין להאמין גם לפרטים רבּים של דבריו. יוצא מזה, כי יוסיפוס נרדף על-ידי החוקרים, מפני שהסיח את דעתו מההרגשה היהודית שלו, כלומר, השתדל לתאר את הדברים כמי שאינו נוגע בדבר באֹפן ישר. זה הוא באמת מעגל הגיוני: אלו כתב יוסף את ספרו בשנאה לרומאים, כי-אז היה חשוד בתור יהודי, שאהבתו לעמו קלקלה את שוּרת האמת; מכיון שכתב את ספרו בהערצה ובכבוד לרומאים, הנה הוכיח, כי בגד בעמו, ובתור בוגד החזק בּדאי! והנה יוסף בעצמו לא כסה על דעתו, והסבּיר לנו פעמים אחדות, כי עם כל הרעה אשר עשו הרומאים ועם כל אכזריותם הם טובים בעיניו מן השודדים, אשר רק אותם שׂם למחריבי עמו. יש פֹּה יותר מקורטוב של חֹנף, אך כלום זה הוא שקר גמור? כמה פעמים קראו טובי היהודים לרומאים להגן עליהם מפני אחיהם שונאיהם, האם לא מידם בקשו להוריד את מושליהם החשמונאים ובני משפּחת הורדוס? ומי יודע, אולי להם קוו יוסיפוס ועוד רבּים מן היהודים, כי לא יקחו מאת היהודים לאֹרך-ימים את נקמתם בעד ה“שודדים”, ואחרי אשר תשקוט הארץ – יתנו רשות לבנות את ירושלים ואת המקדש מחדש? לשם הרומאים “מכרח” היה יוסף לסרס את המאורעות – ככה כותבים חוקרים רבּים באין עדים אחרים להזים את עדותו. חושדים בו, כי בכונה הפך את טיטוס מחריב ירושלים לדורש שלום העיר והמקדש והביא ראיות כוזבות וספורי מעשים, שלא היו במציאות, כי חגר טיטוס את כל כֹּחותיו, שלא להרוס את בית-המקדש. מביאים ראיה מסופר מאֻחר, סולפיציוס סֶוֶרוּס, כי טיטוס צוה להחריב את בית-המקדש, כאלו הסופר הזה, ולא יוסף בן-מתתיהו, היה במחנה טיטוס באותו מעמד. מי לידינו יתקע, כי עם סורוּס הצדק ולא עם יוסיפוס? ספורי המלחמות בהר-הבית, המועצה של טיטוס וחרבּן בית-המקדש נכתבו בספר “מלחמת היהודים” בהכרח מעשי ופסיכולוגי שאין למעלה ממנו. זה היה רגע מיחד, שבּו נצח ההמון את היחידים העומדים בראשו, שבּו חרגו ממסגרותיהם היצר והכעס והנקם וצמאון הדם וההרס ולא הכירו חֹק וגבול. ההנהגה נשמטה מידי המנהיגים העומדים בראש – ואולי בושו בדבר הזה אחר-כך, ועל-כן יפּוּ בחשאי את כּח המסבּירים פנים לדבר, כאלו מהם יצא משפט בית-המקדש. אלו באמת גזר טיטוס בשעת-מעשה להחריב את בית-המקדש, כי-אז לא יכול יוסיפוס להודיע את הפך הדבר ממש בספר שהכריז בו אמתּותו היתרה והקריבו לטיטוס, וספק גדול, אם בקטֹרת החֹנף הזה היה כדי לכסוֹת על הבּדאוּת. ועדין מטל הדבר בספק, אם היה בחֹנף הזה כדי להפיס את רצון טיטוס, בשעה שקרא בספר תחת האמת, שהוא צוה להחריב את בית-המקדש, ומצותו קמה – שׁקר מפלג, כי הוא גמר להציל את המקדש, והצבא לא שמע לקולו ולא מלא את פקדתו. האם היה יוסף מעז פניו לפרסם את חֹסר-כֹּחו של טיטוס לשלוט בצבאו, לולא היה הדבר אמת? וכמו שאין לראות משּׂא-פנים בפרשה זו, כך גם ביתר הפרשיות של ספרו, שהפליג שם בשבח הרומאים. הוּא לא סרס את העובדות – את “האמת ההיסטורית” – רק נתן טעם לדבר.

עוד סימני שקרנוּת של יוסיפוס מגלים החוקרים בדבריו עצמם, שלדעתם הם סותרים זה את זה. מקשים מספר “מלחמת היהודים” על ספר “חיי יוסף” ועל ספר “קדמוניות היהודים” ישר והפוך. רֹב הקושיות הן דחוקות, החוקרים מדקדקים בדברי יוסיפוס כחוט-השערה ושוקלים בפלס כל מלה ומלה שכתב. אף אחד המקטרגים על כתיבת יוסף לא השיב אל לבוֹ, כי מעולם לא ספּר שום עד-ראיה על-דבר מעשה אחד שתי פעמים בלשון אחת, ואלו נבוא להעתיק בדיוק סטנוגרפי מלה במלה שני ספּורי אדם אחד על מאורע אחד, בלי-ספק נמצא שׁנויים ואפילו סתירות, עד כדי לבוא בקושיות ובפרכות ובתרוצים ובדקדוקי-עניות שונים, – אפילו אם נאמין באהבת-האמת של האיש ההוא בכל לבנו ונפשנו.

מה היא “האמת ההיסטורית”, שהפך אותה יוסף לפרקים על פיה – כלום המקרים כמו-שהם, שאין קץ לפרטי-פרטיהם, או התמצית שמוציא מהם האדם הסוקר, המספּר או הסופר? הכל מודים, כי מצוי המאורעות תלוי באישיותו של הסוקר והמספּר את הדברים, ואישיותו של זה קבועה בזמן ובמקום ובתנאי חייו המיחדים. כאמור, אין לגשת אל יוסיפוס בקנה-המדה, היפה למחקר זמננו. יודעים אנו בו, כי את התפיסה ההיסטורית קבּל מן הסופרים היונים, וכמוהם זוג אותה עם השקפת-עולמו. דברים רבּים בספרו בודאי אינם “אמת היסטורית” לפי משג זמננו, כלומר, אינם בבואה נאמנה של המקרים אשר במציאות, אולם אין הוא יחידי בדרך כתיבתו זו. נקח למשל את הנאומים, ששם בפי הנפשות הפועלות בספר “מלחמת היהודים”: אין אלה הדברים שיצאו מפיהן ממש, אלא “כמו שהיו הדברים צריכים להיות” – כפי שתּאר אותם יוסיפוס בדמיונו. ובזה לא שׁנה יוסיפוס מתּוּקידידס ומפּוֹליביוּס ומליויוּס ומיתר סופרי-ההיסטוריה המשׁבּחים של ימי-הקדם, אלה שאמתּותם נעלה מעל כל-ספק בעיני החוקרים המפקפקים בישׁר דברי יוסיפוס. והנה רֹב סופרי דברי-הימים בימי-הקדם לא היו מלֻמדים יושבי בית-המדרש, שעמדו מרחוק למאורעות, – כי-אם אנשים מדיניים ובעלי-מעשה, שלקחו חלק במאורעות עצמם וטבעו חותם אהבתם וקנאתם על ספריהם וגם השקיעו בהם את השקפתם האישית בכללים ובפרטים – וככה עשה גם יוסיפוס. אמנם האהבה והשנאה דרכן לקלקל לפרקים את שוּרת-האמת; אבל מכיון ש“האמת ההיסטורית” היא, כפי שהתברר, משג יחסי התלוי במקום ובזמן – הנה אלה המגנים את יוסיפוס, כי בכּר את האמת שלו, האמת הפסיכולוגית, על האמת שבמעשים, האמת האובּיקטיבית, ולא יצא מגדרו בשעת כתיבתו ולא כבש את רגשותיו האישיים, אינם קובלים עליו בלבד, כי-אם על הרֹב הגדול של סופרי-ההיסטוריה בימי-הקדם, שבתור אנשים מדיניים היו מקשרים את מדרשם במעשה ולא דמוּ לפּרופסורים הפורשים לקרן-זוית ומקימים את בנין ההיסטוריה בזעת-אפּם וביגיעת-מוחם. והן גם כותבי-ההיסטוריה בזמננו, ואפילו המלמדים גרידא, הרחוקים מן החיים, אינם חפשים לגמרי מרגשותיהם האישיים ונוהגים להכניס משלהם אל ההיסטוריה, שהם כותבים, יותר מנותן-טעם בלבד. עוד אריסטוטלס למדנו, שסופר ההיסטוריה הוא אמן ויוצר, ומי שאין לו שום יחס פנימי אל המאורעות, והא מוסר לנו את הדברים בקרירות-רוח של חוקר-הטבע, המבטל את-עצמו בפני ההופעות אשר לנגד עיניו, אינו מעלה בידו אלא עצמות יבשות. והנה סגנון היצירה שונה בזמנים ובתנאים שונים, וכמו-כן גם ההשקפות והאמונות והדעות, והרשות לנו לדין את יוסף רק כשנגיע לזמנו ולמקומו ולחוּליתו הרוחנית. אפילו אם נֹאמר, כי בתאוּר כמה מאורעות גלה פנים לצד הטפל והזניח את העקר מתּוך רגשותיו האישיים – הנה גם משּׂג הטפל והעקר אינו אלא יחסי, ולא הרי תקופה אחת כתקופה אחרת, ולא הרי סופר זה כהרי סופר פלוני. אם נמצא, כי גדש יוסף את הסאה, בהטותו את תמצית הדבר לצד הטפל עלינו שוב להחליט, כי “ילדות” היתה בו, או לקה בעורון מחמת אהבה או מחמת שנאה. אולי במקומות אחדים יצדק המשפט הזה ביוסיפוס, אולם כל זה רחוק מאד משקרנות. – על-כל-פנים אין שום יסוד להתגולל עליו, כי זיף לפרקים את המאורעות, כלומר, שהיה בבחינת יודע האמת, המתכּון למרוד בה לשׁם איזו תכלית שהיא.

יש לחשֹׁב, כי אלו נשמרו עוד ספרי מחבּרים אחרים על “מלחמת היהודים עם הרומאים”, ספרי הסופרים היונים או יוסטוס איש-טבריה, ואלו שמענו את טענות “הצד שכנגד” כפי שהיו בעין ולא כפי שהן נבנות עכשו במוח החוקרים החדשים, הרחוקים בזמן ובמעמד, כי-אז היה בידינו משפט הבּררה וידענו או חשבנו לדעת מה לקרב ומה לרחק, ובודאי היו החוקרים מתחלקים לכתות, אלה היו נותנים את הבכורה ליוסיפוס, ואלה היו דוחים אותו וסומכים על דברי יתר הסופרים, ואלה ואלה היו באים בראיות ובסברות ומטיחים השערות על-גבּי השערות, ותאות החדוש והנצוּח היתה עושה את שלה, – ואף-על-פי כן ספק גדול הוא, אם גם בתנאים כאלה היינו מתקרבים יותר אל עצם-הענין – זו “האמת ההיסטורית”. עכשו, כשאל יוסיפוס לבד עינינו נשואות, הרי “האמת ההיסטורית” כּלה שלו היא, ורק משלוֹ החוקרים דנים בשעה שהם מלמדים קטגוריה על כתיבתו. ובבואם לערער את הבנין שהקים יוסיפוס, אין להם כֹּח לתת לנו בנין אחר תמורתו, מלבד מגדלים פורחים באויר, קוּרי הדמיון והמוח של זמננו. אין פלא, כי בזמן החדש התחילה בקרב החוקרים תנועה “שׁיבה אל יוסיפוס”, והחלו לדין אותו לכף-זכות ולהאמין יותר לדבריו.

מה הוא בכלל ספר “מלחמת היהודים עם הרומאים” עם כל הדברים והאמת אשר בתוכו? אין זה ספר היסטורי סתם, כספרי “מלחמות היונים” של תּוּקידידס וּקסנוֹפוֹן או “מסעי אלכסנדר מוקדון” של אריָנוּס וקוּרטיּוּס רוּפוּס – ואין צריך לומר כספרי ההיסטוריה הכללית של פּוֹליביּוּס וטיטוס ליויּוּס ודיוֹדוֹרוֹס. זה הוא ספר מקדש לתולדות מלחמה אחת, אולם מלחמה שאין דומה לה. המחבר ידע, כי אין הכתיבה שלו דומה לכתיבת יתר סופרי דברי-הימים מצד הענין, שהיא מטפּלת בו. הוא לא בא כאן להכניס חוּליה סתם אל שלשלת דברי ימי העולם, כי-אם למסור לנו סיום היסטורי, להציג מצבה על חיים שנפסקו על-פי גזרת גלגל-ההיסטוריה. ואין זה סיום פרשה היסטורית רגילה, שאינה מעלה ואינה מורידה, כי-אם חתימת הפרשה הנאדרה והקדושה ביותר – משא אחרית ירושלים, העיר רבּתי בגויים ושׂרתי במדינות, “טבּור הארץ”, קֹדש-הקדשים לאלפי אלפים יהודים הפזורים בכל קצות העולם, וחרבּן בית-המקדש, ששׁמו היה גדול ונורא בגויים. אנו מאמינים לדברי יוסף, כי הרגיש בעֹמק לבו, שבימיו קרו מעשים גדולים ועצומים, המכריעים בכף-המאזנים את כל אשר עבר על עמים וערים ומדינות מימי-קדם. ההסתכלות במציאות כמו-שהיא למדה את יוסף להכיר, שאין דומה חרבּן-ירושלים בערכו ההיסטורי לחרבּן סירקוסי או קרתּ חדשה – וכל-שכּן שהרגיש את זאת מעצמו ומנשמתו. הן העיר החרבה היתה עירו, בית-המקדש השמם היה מקדש-אלהיו, על אמונתו וקדשי-קדשיו עלה הכוֹרת! חזון פּרענות עולמית היה החרבּן בעיניו ומתּוך הרגשה זה כתב את ספרו. על-כן לא יכול להבליג ברוחו ולמצֹא ספּוקו בתאוּר יבש של הפרטים, כי-אם הכניס אליהם את קול נשמתו. ולא רק בקינות ובהרהורים הנוּגים, שסמך להרצאת המאורעות במקומות שונים בספרו, בוֹלט חותם אישיותו במלֹא-קומתה, כי-אם גם בכל הספר כּלו אנו מרגישים את יד המחבר. והחותם האישי הזה אינו נותן לספר “מלחמת היהודים” טעם של פגם, להפך – הוא מאציל עליו הוד אנושי מרבּה, והוא שקרב את הספר אל נשמת הקוראים שבכל הדורות.

יוסף בן-מתתיהו ראוי היה לכתּוב את הפרשה ההיסטורית הנאדרה הזאת. הכּל מודים, כי היה בעל כשרון אמנותי רב-הגונים, ולא רבּים נמצאו כמותו בין סופרי דברי-הימים בימי-הקדם. אמנם הלשון היונית, שהשתמש בה בכתיבתו, אינה משׁבּחת ביותר – אין זו הלשון האַטית של תקופת-הזהב, ואף לא של מליצי אלכסנדריה המעֻלים. החוקרים מוצאים רשלנות וחֹסר-דיוק במבטאים ובבנין המשפטים, ויש מי שמתרעם על יוסיפוס בדבר הזה, ושוכח, כי לא היה מחבּר “מלחמת היהודים” יוני מלדה, ואף לא יהודי הלגיסטי, ומן הצד השני לא רצה כלל להיות סופר יוני ולתפֹּשׂ מקום בתולדות הספרות היונית. הלשון היונית שׁמשה לו רק אמצעי מקרי לדבּר אל הקהל הרגיל בלשון זו – ואף כי לצֹרך זה סגל לו את ידיעות הדקדוק היוני ודרכי הכתיבה היונית, לא עלה על דעתו לקנא בסופרי-זמנו על לשונם הצחה, והסתפק רק במדת ההכרח. גם הסגנון שלו אינו נוצץ – יוסיפוס בעצמו גלה לנו, כי לא צורת הבטוי היא עקר, כי-אם התֹּכן, ומפני זאת התרחק מלשון-המליצה המקשטת את עניוּת התֹּכן בלהג רב, ואף-על-פי-כן הכניס לפרקים מליצות אל כתיבתו, כשהיה הענין ראוי לכך. אולם על-הרֹב השתמש במבטאים פשוטים גם בשעת התרוממות הרגש והמחשבה ולא רבּים הם מכשירי הדבּור הנאה, מעין מבטאים ציוריים וחלופי-תמונות למיניהם ויתר קשוּטי-הצורה – מלבד משׁלים – בספר “מלחמת היהודים”. לא בזה היה כֹח יוסיפוס גדול, כי-אם בחזון האמנותי, עם הדרגתו ותנועתו הפנימית. ומה רב ועשיר היה החזון הזה: יסודו היתה הסתכלות רחבה, כשרון סוֹקר, המבין אל כל פרטי הדברים, שנעלמו מעיני רבּים, וכוללם יחד. כל פרט בספר “מלחמת היהודים” הוא נאה לעצמו ועם זה הוא בא ללמד על הכלל. אולם עינו הבּהירה של יוסיפוס לא ראתה את ההופעות החיצוניות בכל עֹשר גוניהן לבד, היא חדרה אל תוך-תוכן של ההופעות והכירה “מה לפנים ומה לאחור”. החזון הנפלא שלו תפשׂ את המאורעות בהשתלשלותם ונבּא לרוח החיה שבהם, הוא קלט את מעשי בני-האדם ובחן את כליותיהם ולבם. הוא הציץ אל הרקמה הנפלאה של המניעים הרבּים, השוֹררים בחיי החברה ובחיי היחיד, והאיר את חוט-השדרה שבּה. הוא חשף את הקשרים המסבּכים שבהיסטוריה ומצא גם את דרך התּרתם המכרחת. בתור ציר-ההופעות ונשמת-ההופעות בבת-אחת יוסיפוס הוא סופר היסטורי יחיד במינו. בפשטות נשגבה, בשנים-שלשה קוים רשם לנו תמונות נפלאות בהקפן ובבליטתן ועוד שיר לנו להסתּכּל לתוך-תוכן של התמונות. בשרטוטים אחדים השכיל לסמן תהום של רגשות אנושיים, רגשות היחיד ורגשות הכלל. בכל הספרות ההיסטורית קשה למצֹא ציורים חזקים ומלאי-צבעים ומזעזעים את כל נימי הלב, כציור בֹּקר-הערפל, שבּו נלכדה יודפת עם השומרים הישׁנים והמחצצרים הרומאים הפורצים במבצר ועם יתר המראות הנוראים והקולות האיֻמים, שבהם גלם חזון יוסיפוס את כל שמחת המנצחים ויאוש המנֻצחים. דומה לזה הוא ציור חרבּן בית-המקדש עם לשונות-האש ונחלי-הדם וכל הבלהות שנעשו באותה שעה, או ציור הרגע הנורא, שבּו שלחו הרומאים אש בחוֹמת יודפת, והנה פנתה האש אל עבר פניהם – ואחר-כך הפכה ושבה אל המבצר. ואיזו הדרגה ציורית-פסיכולוגית נמצאה בספּור הקצר על המעשה הנורא של מריה מבית-אזוב!

מעולם המעשה והעלילות הגדולות בא יוסף בן-מתתיהו אל הספרות. בראשית המלחמה ברומאים היה אחד מראשי אנשי-המעשה, ומריבות קמו בינו ובין יתר אנשי-המעשה. הזאת היה הסבּה, כי חוש-העלילה שלו – ההרגשה הדרמטית – היה חזק מאד? הן גם ענין הספר “מלחמת היהודים” – ההתאבקות בין היהודים ובין הרומאים, עם כל המעלות והמורדות שבּה – הוא חזיון-עלילה גדול עם סיום טרגי. אך לא בה בלבד, כי-אם גם בכל מהלך ההיסטוריה, בחיי היחיד ובחיי הכלל, הרגיש יוסף את מניעי-העלילה, הפעלה וההתנגדות, התאבקות הכֹּחות. מי יודע – אלו נתּן בידו להקדים את מדת האמנות היצירתית למדת תאוּר המציאות הממשית, כי-אז אולי יצר את הטרגדיה הנוראה מכּל הטרגדיות שנכתבו מימות-עולם. אבל בספרו הרי נטל עליו למסור את המעשים שהיו וכפי שהיו בסדר המקדם והמאחר שלהם! – ומכּל-מקום בא הכשרון העלילתי על חשבּונו. בכל הופעה ובכל מאורע הבין יוסיפוס לגלות את המניע הדרמטי, את העלילה, את הפעלה והפעלה-שכנגד. הספר, שהוא כלו בבחינת חזיון-עלילה, הוא מלא פרשיות דרמטיות מיחדות. עלילה בתוך עלילה הוא ציור מלחמות-האחים בירושלים, עם כל ההגיון המיחד שבהן והדרגתן המכרחת, ובתוך העלילה המיחדה הזאת נמצאו פרשיות שהן חזיונות-עלילה בפני עצמן – וכמה השקיע בהן המחבר מכֹּח הסתכלותו החיצונית והפנימית! הנה לפנינו החזיון של האדוֹמים העומדים לפני שערי ירושלים הסגורים, ביום סערה וקולות וברקים, תחת מטר סוחף. הם רועדים מקֹר ומכעס. והנה אחד הכהנים הגדולים קורא אליהם מעל החומה ושואל אותם מי הם ומאין ולשם-מה באו ומוכיח אותם על המעשה הנמהר. הוא משׁחר את אזנם למוּסר, על אשר התערבו בעניני ירושלים, ודורש מהם להנזר משונאי ירושלים וממהרסיה ולשוב אל בתיהם לשלום – מבּלי להפר ברית-אחים. וגם מציע לפניהם, לכשירצו, להכּנס אל העיר בלי נשק ולשפּוט בין עם ירושלים ובין הקנאים המציקים להם. הישיבו האדוֹמים את הדבר אל לבּם, היראו בסערה ובקולות ובבּרקים את חרון אלהים על מעשיהם, או הכעס והרגז ינצחו, והם יבושו לשוב אל בתיהם בלי מעשה? והנה אחד מראשי האדומים משיב את הכהן הגדול דבר בכעס ובחמה – ומי יודע, כמה יש בתשובה הזאת ממצב-הנפש שלו באותה שעה – וגורר אחריו את ההמון. העלילה הזאת נמשכה רק שעה קלה, אך מה-גדול הנגוד בין הכֹּחות הפועלים! מצד אחד – האדומים הרטבּים ממטר והרועדים מקרה, שרבּים מהם בודאי שכחו באותו רגע את כל עניני הכּלל ודרשו רק כסות ומחסה ממטר ומקֹר – והם הוגים וחושבים ומדבּרים ככל מה שגזר עליהם האֹנס באותה שעה מן הצד השני – הכהן הגדול החרד לגורל ירושלים, שמסבּה מובנה שכח את המעמד הקשה הארעי של האדומים באותה שעה, והוא מדבּר אליהם, ככֹהן גדול, בכֹבד-ראש על דברים חשובים ומכריעים בחיי האמה. כלום יש במעמד זה מקום לפשׁרה – לאותה הפשרה, שאולי היתה עלולה לשׁנות את המחזור של גלגל-ההיסטוריה? המחבּר הרגיש, כי תוצאות המקרה שבפגישה הפסיכולוגית הזאת היו גדולות ועצומות לאין-חקר, והקורא בולע את הפרשה הזאת בקֹצר-רוח וחש באותה שעה, כי אל הכֹּחות הפועלים בחזיון אחרית ירושלים נדחף כֹּח מן הצד, שלא עלה בחשבּון כלל בתור מניע. בבחינת הנצח של דברי ימי עם-עולם מה ענין לצרת האדומים ברגע ההוא? – ואף-על-פי-כן נדמה לנו, כאלו המקרה הזה חותך. הקורא מצפּה לתוצאות הפגישה הזאת, ולעיניו נחתם גזר-דינהּ של ירושלים. ציורים מלאי עלילה והכרח פנימי כאלה נושאים בקרבם המון שאלות, שנתעוררו במקצוע ההיסטוריה רק בדורות האחרונים, במאה התשע-עשרה אחרי המאורעות ההם, והחוקרים עדין עומדים ונבוכים לפני החידות הרבּות האלה. – הנה, למשל, חזיון-העלילה, שכבר הזכּר למעלה: הפגישה שבּין המחבּר ובין חבריו במערה אשר ביודפת, ההתעצמות במדרש ובמעשה של שאלות החיים והמות. אנו מרגישים, כי שני הצדדים צריכים לנצח ואינם יכולים לנצח כאחד, וסוף-סוף הם מנצחים כל אחד ברשותו – בעזרת המקרה, שראה בו המחבר השגחה פרטית של האלהים – האם זה Deus ex machina של הטרגדיה היונית? נזכור את הרגע, שבּו קראו טובי ירושלים הנצלים מן הפּרענות לשמעון בן-גיורא להגן עליהם מיוחנן בן-לוי – הם כרתו ברית את שטן לפדוֹתם מיד שאוֹל, – והסיום הדרמטי של המעשה הזה, חרב שמעון בן-גיורא, שירדה עליהם; את המעמד הדרמטי של שמעון בן-שאול מבית-שאן בחורשה, אשר הדפו שמה היונים את היהודים, ועוד ציורים מלאי עלילה חזקה כמו זה. ואולי גלת-הכֹּתרת של כתיבת יוסיפוס היא התמונה הדרמטית הנשגבה של מעמד מגני מצדה בראותם את האש בחומת-מעֻזם, והסיום הנערץ שלה – המשא המלא רוח-הקדש של אלעזר בן-יאיר על המות הרצוי והראוי לגבורי מלחמת-הדרור, אשר לא חללו את שבועתם ועמדוּ על משמרתם עד-תֹּם – והסמיכה הנאדרה של המעשה למדרש.

גם הנאומים והדברים והטענות, שׁשם יוסיפוס בפי הנפשות הפועלות, עם כל ערכּם הפסיכולוגי כשהם לעצמם במעמדם – הם חלק בלתּי-נפרד של חזיון העלילה. עוד למעלה דבּר על הנאומים הנפרצים בספרות ההיסטורית המשׁבּחה של ימי-הקדם, כי אין לראות בהם הד המציאות פשוטו כמשמעו. המאמר היוצא מפי האדם נשכח, הרשׁם שלו נשאר, הרעיון, הענין שבּו, נכנס אל רשות ההיסטוריה. פה היתה בקעה רחבה לכשרון-הסופרים להתגדר בה. סופרי ההיסטוריה גלמו את הרעיון, הענין, בדבּור חדש וחי ככח-היצירה הטוב עליהם – ויחד עם-זה ידעו, כי הנאום, המאמר, ששמוּ בפי הנפשות הפועלות בהיסטוריה, הריהו אמת רק בתכנו האידיאלי ולא בצורתו, ועל-כן לא קבעו מסמרים בצורה. והנה די להשוות פרשת נאוּם אחד בספר “מלחמת היהודים” לכפל הפרשה הזאת בספר “קדמוניות היהודים” – למשל נאוּמים שונים של הורדוס והרצאת טענות שלוחי ירושלים לפני כסא הקיסר אוגוסטוס אחרי מות הורדוס – ומיד נראה ונוכח, כי לא נהג יוסיפוס קדשה בהרצאת הנאום, את התֹּכן מסר לנו בתמציתו, ואת הבּטוי חדש כפעם בפעם. ומה היא הכּונה של יצירת הסופר בנוגע לענין המדבּר? הוא השתדל לאסוף את כל הטעמים השכליים והנשמתיים הראויים לחזוק רֹשם הדבר במעמד שבּו יצא מפי המדבּר, כדי לגבּש את כל כֹּבד הוכחתו. אולם בכתיבת יוסיפוס אנו רואים זו ועוד אחת: עינו לא היתה נשואה רק אל המסבּה, שבּה נזרק הדבר, כי-אם גם כלפּי קוראי הספר, או כלפּי סוקרי החזיון, שנתן לנו עם הספר. יש אשר הוא מוסר לנו את הטענות של שני הצדדים ומעמיד כל צד וצד על תמצית הטענות כמו שהיו צריכות להיות – אלו יצאו באותו מעמד, מפיו, מפי מחבּר-הספר המרגיש את העלילה הגדולה והנגוד בכל תֹּקף החזון. אף כי במקומות שונים בספרו אין הוא מכסה מאתנו מה היא דעתו ומה היא הרגשתו, הנה דוקא בהרצאת הנאומים והטענות אינו עומד בּתּוֶך בין יצירתו, שגלם מתוך המציאות, ובין הסוקר בה, ואינו נותן טעם לפגם לצד אחד וטעם לשבח לצד השני, – להפך, כאלו הוא מלמד את בעלי-הדין להרצות את טענותיהם. הנאוּמים האלה ממלאים אפוא את תפקיד השיחות הוכּוּחיות והשיחות של היחיד שבחזון העלילה, הם מאירים לנו את נשמת העלילה, את הרוח החיה שבמאורעות ובמעשים; הם באים להראות לנו את הנגודים בכל עמקם והקפם, את החֹזק של הכֹּחות הפועלים בכל איכותו, ככל תֹּקף החזון המשיג אותם. לשׁם מי שׂם יוסיפוס את הנתוח הגדול של ממשלת הרומאים לחלקיה בפי אגריפס המלך המדבּר אל העם: לשם קהל השומעים את דבריו, שלא היה צֹרך לפנות אליהם בהרצאה גיאוגרפית תמורת מספּרים המאירים עינים – או לשם קהל-הקוראים, שיעמוד רגע על ההבדל הנורא שבּין שני הכֹּחות המתנגשים, עַם יהודה הננס והענק הרומאי? – המופתים ההיסטוריים הלאמיים, שׁשׂם המחבר בנאוּמיו ובנאוּמי אחרים, ושגדש בהם במקצת את הסאה, כלום לשם השומעים באותו מעמד לבד היו מכֻוָנים (ומה-נקל היה לאלה לסתור את טענותיו ולהראותו, כי גלה פנים במדרש דברי ימי ישראל שלא כהלכה!) – או גם לקוראי הספר, כדי להבליט לעיניהם את הנגוד הגדול שבּין אמונת-הפּלאות של העם, המיסדה על הערך הנשמתי של “שיחות מני קדם” עם חלומות מלכות-השמים והגאלה הבאה בנסים – ובין הממשיות של ההוֹה, המציאות הקשה עם כל נוראותיה?

כשרון-הציור והחוש העלילתי של יוסף בן-מתתיהו חבּרו יחד בכתיבתו – ולפיכך ספר “מלחמת היהודים” בכללו ובפרטיו מלא חיים ותנועה. יוסיפוס הבין את סוד-היצירה של מסירת החזון לקוראי ספרו – והקוראים עוברים ברגש על התֹּכן הרב והעשיר של הספר ולוקחים חלק בכל המעשים הנוראים והתמורות המפתיעות, כסוקרי מחזה-עלילה מרעיש בבית-חזיון. זהו כֹח האמן, שעבר הרבה את תחום דברי-הימים בכתיבתו!

קינה היא “מלחמת היהודים” ותהי לקינה. מתוך היאוש הנורא של החרבּן והאבדן אין המחבר רוצה לקבּל תנחומים. אף זיק-אור אחד אינו נראה באֹפק השחור של הספר. כל התפארת עברה ובטלה מן העולם עם אחרית ירושלים והמקדש וקץ החיים המדיניים של עם יהודה. האמנם עזב האלהים את בית יהודה, כמו שהוציא המחבּר משפתיו בתפלתו אשר קרא בלחש בהיותו במערה ביודפת? או הנמצא לו מקור של נחמה בהכרה, כי לכל ההוד וההדר והקדשה של האדם אין משפט הקיום מכֹּח הגזרה השולטת בעולם – או הוה אומר: ההשגחה – כמו שכתב יוסיפוס אחרי ספּרו על חרבּן בית-המקדש, או אין זו אלא נוסחה אחרת של אמונת ישראל: “ואתה צדיק על כל הבא עלינו”? האם באמת סתם המחבר את הגולל על עמו? איזו תקוה האירה לו את דרך חייו, כשנשאר יהודי גם בהתרחקו מעמו ומארצו, אחרי הפּרענות המכריעה, ומה היה קצוֹ כי האריך נפשו בתור בן-ישראל? ההאמין בביאת גואל-צדק, בבנין הבית השלישי – כמו שהאמין בתחית המתים? על השאלות האלה לא נתן יוסיפוס תשובה במגלת-הפּרענות שלו, וכסה בצעיף שׁחור על מסתּרי-נשמתו. את האמונה בביאת-המשיח לא יכול להכניס אל ספרו זה, שבּטל בו את אמונת קץ-הפּלאות הקרוב של הקנאים ולוחמי-החרוּת. זה היה מדור צנוע בנשמתו, שלא רצה להראות לקוראים שלא יצאו מישראל. אין אנו יודעים, מה כתב על זאת במהדורה הראשונה של ספר “מלחמת היהודים”, שחבּר אותה בלשון עמו. אולם גם בספר “קדמוניות היהודים” ובספר “נגד אפיון” – שגלה בהם המחבר את אמונתו החזקה בנצח ישראל ובנצח תורתו ואמונתו והחזיק בהם ברעיון-הבּחירה על אף הפּרענות של המציאות – לא דבר על-דבר אמונת-העתיד של היהודים, מלבד רעיון תחית-המתים. ואף-על-פי-כן מי יטיל ספק בּדבר, כי עמד יוסף ביהדותו בכל-הקפהּ ולבבו האמין בחשאי בגאלה שלמה?

* *

מצד התֹּכן ספרו של יוסיפוס פלויוס על מלחמת היהודים הוא בן שני חלקים, ואין חלקים אלה שקוּלים בספר. החלק הראשון הוא כעין שליש של כל הספר ומשׁמש מעין מבוא היסטורי לחלק השני, שהוא העקר ועצם ענין הספר, ומתּוך-כך חשוב הרבה יותר בעיני המחבר. תֹּכן החלק הראשון הוא סקירה על דברי ימי היהודים למן גזרת אנטיוכוס אפיפנס עד מעשי הרצח והשד שעשה הנציב הרומאי גֶסיוס פלורוס ליהודי ירושלים – המעשים שהיו בעיני המחבר סבּת המרד, שממנו השתלשלה מלחמת-היהודים האחרונה עם הרומאים. החלק הזה מעביר אפוא לפנינו תקופה היסטורית ארכּה, משנת ג אלפים תקצ“א לחשבּון ישראל (170 קֹדם מנין אמות-העולם) או תקצ”ג (168) – באמת חבּר יוסיפוס את המעשים שהיו בשתי שנים אלה וכרכם יחד – עד שנת ג תתכ“ו (היא 66 למנין א"ה). סוף החלק הראשון הזה, המבוא ההיסטורי לפרשת מלחמת-היהודים – כפי שהבין אותו המחבר בעצמו – מתברר מתוך ספר-הספרים שלו, הוא “קדמוניות היהודים”, שבּוֹ דן מחדש על דברי ימי היהודים בתקופה הנזכרת, והפעם לא היתה לו היסטוריה זו בבחינת טפל לפרשה אחרת, כי-אם ענין כשהיא לעצמה, ומתוך זה הרחיב בה את הדבּור בפרטות יתרה; כי את הספר הגדול הזה חתם יוסיפוס עם נציבות גסיוס פלורוס, והוסיף, כי יתר דברי ימי היהודים הם כתובים על ספרו הראשון שכתב בענין מלחמת-היהודים. מכאן אנו למדים, כי המבוא, הוא החלק הראשון של “מלחמת היהודים” – שמחמת מקומו בספר זה דן בו המחבּר בקצרה, ולאחר זמן הרגיש שלא יצא ידי חובתו כלפּי ההיסטוריה במלואה ותקן את המעות ב”קדמוניות" – מגיע עד אמצע הספר השני וחותם בפרק ארבעה-עשר בסוף פרשה ב.

והנה מתעוררת השאלה: מה ראה המחבר להקדים מבוא רחב כזה, שבתור פתיחה למה שיבוא אחריו הוא גדול מן המדה ובתור ענין היסטורי לעצמו אינו מפֹרט כל-צרכּו, לעקר דברי הספר, פרשת המלחמה האחרונה של היהודים ברומאים, זו שעם כל המאורעות אשר סמך אליה יוסיפוס מלפניה ומאחריה לא הקיפה אלא פרק זמן של שבע שנים? התשובה העקרית והרגילה על השאלה הזאת היא, שבּקש יוסיפוס לרדת לעֹמק סבּת המלחמה וחקר אחרי שרשיה ומצא כי נעוצים הם בכל ההתפתחות ההיסטורית המיחדה של היהודים, שהתחילה עם התקוממות החשמונאים, כשנעור חוש החרוּת המדינית בקרב היהודים אחרי שנרדם במשך ארבע מאות שנה ויותר של שעבוד מלכיות. כל דברי ימי היהודים בדורות הבאים עד המלחמה האחרונה, ועד בכלל, נחשבו בעיני יוסיפוס לגלוי החוש הזה בהשתלשלות היסטורית ארכּה. יוצא מזה, כי השכיל המחבר למצֹא לו מניע פנימי בקרב דברי-ימי-היהודים בסוף ימי הבית השני, והמניע הזה נכּר מתחת להרצאה המיכנית של דברי ימי העבר על-פי סדר המקדם והמאחר. ועוד סבּות העירו את המחבֹר להתחלה רחוקה אשר כזו: האחת, שהזכיר אותה בפתיחתו – שהוא רוצה להחל בדבריו במקום אשר נחתמו דברי החוזים – לאמר, לתת המשך ישר וקצר של ההרצאה ההיסטורית אשר בכתבי-הקֹדש. אמנם בין נחמיה ובין אנטיוכוס אפיפנס חוֹצץ רֶוַח היסטורי של מאתים וחמשים שנה בערך. אך הנה הרֶוח הזה לא היה אלא חלל היסטורי ריק, כמעט ישימוֹן, שהכניס בו המחבר בספר הקדמוניות רק ציוּנים מעטים מאד, ואולי לא ידע עוד בכתבו את ספר “מלחמת-היהודים” את הציוּנים האלה וסתם את החלל במחזות דניאל. עוד טעם מצא המחבר להתחלה היסטורית זו, כי זמן אנטיוכוס היה בקרוב גם זמן המגע ההיסטורי הראשון שבין היהודים ובין הרומאים – הברית שכרת יהודה המכבי עם זקני רומא היתה פתיחה נאה לפרשה היסטורית, שראה בה המחבר חלול הברית הזאת. ואולם גם בבחינת ערכּה ההיסטורי ההתחלה הזאת נאה לפרשת דברי ימי החרבּן. הרי גם מעשה אנטיוכוס היה חרבּן ירושלים ובטול-התּמיד, אלא שהתנערו העיר והמקדש במהרה משוממותם. המחבר בא כאן לספר לנו דברי ימי עמו במשך תקופה היסטורית מסימת, שבּין שני חרבּנות.

החלק הראשון הזה נכתּב בחפּזון ובלא דיוק; מצד אחד חסר המחבר הרבה ספרים, הראוּים לו לכתיבתו. ספרי-הקֹדש וגם ספרי המכבים לא נמצאו תחת ידו, את הדברים שהביא מהם כּתב, כנראה, על יסוד זכרונו – ומפני זה נמצאו סתירות בדבריו לדברי הכתובים האלה. רק בספר אחד אנו יודעים ברור, שנמצא בידי יוסיפוס ושׁמש יסוד לחלק הזה – הוא ספר ניקולאוס איש-דמשק בכרכיו האחרונים, המספרים על אחרית החשמונאים ומלכות הורדוס. מפני זה האריך במקום שמצא דברי ניקולאוס לפניו, וכשדלל המעין הזה – התחיל להסתפּק בספורים בודדים וקלושים. את דברי-ימי-עמו מזמן ארכילאוס והלאה כתב בקצרה, כנראה, על יסוד ספורי זקנים שהכירו את המאורעות; במות אגריפס הראשון היה המחבר נער בן-שש, ואת מעשי הנציבים פליכס והבאים אחריו ראה בעיניו כשכבר הגיע לבינה. ואף-על-פי-כן לא האריך גם בספורי המאורעות, שהיה בבחינת עד-ראיה להם עד שהגיע לעונת פלורוס. אין זאת, כי אם לא רצה להאריך בדברים שקדמו למלחמה. שלא להרחיב עוֹד את המבוא על חשבּוֹן החלק השני של הספר. ואנו עומדים ושואלים: מה ראה לפרט כל-כך את הדברים על הורדוס ועל כל הנכלים והמעשים המגנים שבחצרו, הרי לענין מלחמת-היהודים אין למעשי ארכילאוס מלך קפדוקיה ואיריקלס הלקדמוני ולכל המריבות שבּין נשי בית-הורדוס ערך כלל? אבל יוסיפוס אהב לספר על דברים כמו-אלה, שבהם נמצא תֹכן-עלילה רב, ודברי ימי התקופה נבלעו אצלו במאורעות הקטנים, שקרו בחצר המלוּכה. זאת היתה טעות יסודית של המחבּר, שׁחשׁב, כי אפשר להחליף את דברי הימים בדברי ימי המושלים. אולם הטעות הזאת מובנה מתוך הלך-הנפש של התקופה ההיא, תקופת השלטון העריץ והאבסולוטי והזדון של מושלי הרוֹמאים ועבדיהם מושלי המדינות הקטנות, כשכּל מוֹשׁל שׂם את-עצמו כאלהים, תמצאו חנפים במספּר הגון, שקבּלו עליהם להחזיק באלהותו, ועל-ידי-זה התיצבה אישיותו מבּלי-משים במרכז ההיסטוֹריה.

המחבר בעצמו הכיר את המגרעות שנמצאו בחלק הזה, ולפיכך כפל אותו בספר “קדמוניות היהודים”, ושם תקן את השגיאות שנפלו בפרשה ההיסטוֹרית הזאת, שנכתבה בעקרה כלאחר-יד. על-כן החלק הזה של “מלחמת היהודים” נופל הרבה, בתור מקור היסטוֹרי, מהקדמוניות, כי שם כתב המחבּר את הדברים לשׁמם, והשתמש בספרים רבּים שלא היו תחת ידו לעת כתיבתוֹ הראשונה. ואף-על-פי-כן נמצאו חוקרים בזמן החדש, הנותנים את משפט-הבכורה לספרו “מלחמת היהודים” ובאים בהשערות רחוקות ומקימים עליהן שיטה שלמה.

החלק השני והעקרי שׁל הספר הוא פרשת דברי ימי המלחמה עצמה, מראשית צמיחת המרד עד כבּוּשׁ מבצרי-היהוּדים האחרונים, ולבסוף הוסיף המחבר עוד מעשים שהתחוללו באפריקה הצפונית בתור תוצאות המלחמה לאחר-זמן. בתוך הרצאת מאורעות המלחמה ערבב המחבר פרשיות על-דבר מאורעות חשובים, שקרו אז בעולם בכלל, כמו פרשיות אחדות על מלחמות-האחים ברומי, על נצחון אספסינוס, ופרשיות אחרות על-דבר מרידות הגלים והגרמנים, וכמו-כן על עלית האַלַנים מהערבה שבין הים השחור והים הכספי ומלחמתם עם עמי ארמיניה והארצות הסמוכות, וגם על המעשים שהיו בין הנציב הרומאי בסוריה ובין אנטיוֹכוֹס מלך קומחי; כל הפרקים האלה הם פרפראות לפרשה העקרית, ואולי באו במחשבה להפיג קצת את צער הקוראים את מגלת הפּרענוּת. בתוך ההרצאה על המלחמה נמצאו גם פרקים על-דבר הליכות צבא הרוֹמאים – הלכות חשובות מאד לידיעת הארכיאוֹלוֹגיה הקלסית – וגם פרשיות מיחדות לתאוּרים גיאוֹגרפיים וטוֹפּוֹגרפיים; והחפירות בדורות האחרונים הוכיחו את צדקת דבריו של יוסיפוס בהרבה פרטים, שהחוקרים הקודמים הטילוּ בהם ספק.

השם המפֹרט של הספר, הרשום בכתב-היד המתקן ביותר, הוא: תולדת מלחמת היהודים (בדיוק: המלחמה היהודית) עם הרומאים, ביונית: ἱστορία Ἰουδαϊκοῦ πολέμου πρὸς Ῥωμαίους (בספרו “קדמוניות היהודים”, ספר כ, סוף פרק י"א): הספרים שכתבתי על מלחמת היהודים (על המלחמה היהודית) Περί τοῦ 'Ιουδαϊκοῦ πολέμου. אולם השתמש גם בכנוּיים מקצרים אחרים, ויש אשר קרא לספרו זה: “דברי (או: עניני) היהודים”, ביונית: 'Ιουδαϊκά (קדמוניות ספר י"ג, פרק ג, ג; פרק י, ו) אוֹ ספור מעשי היהודים 'Ιουδαϊκή πραγματɛία (קדמוניות, י"ג, ה, ט). השם השגור בפי החוקרים וקוראי הספר בכל הדורות הוא מלחמת היהודים, ברומית Bellum Judaicum. יוסיפוּס חלק את החבּוּר הזה לשבעה ספרים, ובהזכירו את דברי “מלחמת היהודים” בחבּוריו המאחרים צין לפרקים גם את מספּר הספר. אולם חלקת הספרים השונים לפרקים, והפרקים לפרשיות, כנראה, לא מידי המחבר יצאה, כי-אם מידי בעלי-אסֻפּוֹת מאחרים, שעסקו בספר בדורות המאחרים, ונעשתה כדי להקל את קריאת הספר ואת ידיעתו על הרבּים. בקצת כתבי-יד ובהוצאות נדפסות נמצא בראש כל ספר מן החבּור הזה (וכמו-כן גם מ“קדמוניות היהודים”) תֹּכן קצר של הדברים המספּרים בו (מה שנקרא ברוֹמית בשם היוני ( Perioche או Epitome) והוא נחלק לסעיפים עם סמן מספּר סדורי בראש כל סעיף. מספּר הסעיפים של התֹּכן הוא גדול ממספּר פרקי הספר, ואולי יש להוציא מזה, כי מחבּר התֹּכן לא מצא לפניו את החלקה הנהוגה של הספר לפרקים ולפרשיות ועשה לו חלקה אחרת לפרקים קצרים יותר, אלא שלא נתקבּלה חלקתו. בהוצאה הישנה של ספר “מלחמת-היהודים” במקורו היוני – במהדורה המתקנה שלה, מהדורת הַוֶרְקַמְפּ (ועל-פיה גם הוצאת אֹבֶּרְטְהִיר), וגם בהוצאה של דינדורף (פּריז, 1865) נמצאה החלקה המקבּלה לפרקים ולפרשיות, ויחד עמה התֹּכן הנזכר בראשׁ כל ספר וספר. לעמת זאת השמיט ניזה בהוצאתו המדעית של ספר מלחמת-היהודים את התֹּכן הקצר, הנמצא בראש כל ספר, מה שלא עשה בהוצאת ה“קדמוניות”, ששם השאיר את התֹּכן הזה. מלבד התֹּכן הקצר הכולל בראש כל ספר נמצאוּ בהוצאת הורקמפּ רשימות קצרות בראש כל פרק ופרק על-דבר הענין המספּר בו. גם התֹּכן הקצר של כל ספר, גם הרשימות שעל כל פרק נעשו על-ידי בעלי-אספּות מאחרים, שלא דקדקו ביותר בהתאמתה המדיקת של הרשימה לענין המספּר בספר או בפרק.

מלבד חלקת הספרים לפרקים ולפרשיות, הנהוגה עד היום הזה, הכניסה הוצאת ניזה חלקה חדשה של כל ספר לפסוקים. סדר הפסוקים נמשך לכל אֹרך הספר, והמספּרים הסדוריים אינם נפסקים עם הפרק או הפרשה. מפני זה נהגו רֹב החוקרים החדשים להשתמש במראה-מקומות ספרי יוסיפוס רק בציוּן הספר והפסוּק בלבד, ולהפּטר מן הציוּן הכפוּל של הפרק והפרשה, ועל-ידי-זה צמחה ערבוביה, ולא על-נקלה יוכל הקורא למצֹא את הדבר במהדורה אחרת של ספרי יוסיפוס מלבד הוצאת ניזה ונַבֶּר.

ספר “מלחמת-היהודים” התחבב על הקוראים עוד בדורות הראשונים. הסופרים הנוצרים, אבות הכנסיה, הרבּוּ להשתמש בדבריו; וכאשר נכרתה ידיעת הלשון היונית מפי משכילי ארצות מערב-אירופה, קם גואל לספר הזה ושמו רוּפינוּס איש-אקְויליה ותרגם אותו רוֹמית. בתרגוּם הזה התפּשׁט הספר בכל ארצות אירוֹפה, וגם בפי חכמי היהודים בארצות המערב בימי-הבּינים נקרא בשם “יוסיפון לרוֹמיים”. עוד מקֹדם עשה סופר רוֹמי אלמוני אחד קצור מן הספר הזה – ואת הקצור הזה יחסוּ בטעות ל“הֶגִסִפּוֹס” (הוא סופר שכתב על דברי-ימי-היהודים במאה השנית – ואולי גם בראשית המאה השלישית – למנין אמות-העולם, ומקצת דבריו הובאו בספרי אבות הכנסיה הנוצרית, ושאריתם אבדו). ספר הגספּוֹס נעשׂה לספר עממי וממנו תרגם גם מחבּר “יוסיפון” העברי (שנמצא גם במהדורה ערבית) את דבריו.

מלבד התרגום הרוֹמי נמצא עוד תרגום סוּרי קדום, והחלק הששי של הספר, המספּר על עצם מעשה חרבּן בית-המקדש וחרבּן העיר העליונה, עוד נשתּיר בתרגומו זה בסוף כתב-יד עתּיק, הכולל את התרגוּם הסוּרי לכתבי-הקֹדש (הפשיטתא). ויש חוקרים המשערים, כי לא מן המקור היוני נעשה התרגום הזה, כי-אם מן הנוסחה הראשונה של הספר, שכתב יוסיפוס בלשון-עמו (עברית או ארמית).

הספר תּרגם הרבה פעמים ללשונות אירופה שונות, כצורתו ובקצורים. תרגומים מדיקים ויחד עם זאת נאותים לרוח-הזמן נעשו במאת-השנים האחרונה. בלשון האשכּנזית יצאו לאור במשך שבעים שנה ארבעה תרגומים, האחד של פַּרֶט, השני של גִפְרֶרֶר, השלישי של קְלֶמֶנְטְץ, הרביעי של הכֹּמר הקתּוֹלי קוֹהוֹט, שהקדיש את ספרו לישו הנוצרי ולמרים הבתוּלה. בלשון הרוּסית נמצא תרגום חדש של הֶנְקֶל, בפוֹלנית – של נְיֶמוֹיֶבְסְקי, בּצרפתית – של רֵינַך וכו''.

הספר הזה, אשר הגאון רבי אליהו מוילנה בשעתו השתוקק לראותו מתרגם עברית יחד עם יתר ספרי יוסיפוס, יצא לאור גם בלשון העברית על-ידי המליץ הידוע קלמן שׁוּלמן (בשתי הוצאות: וילנה, תרכ“ב, גם תרמ”ד). הוא תרגם את הספר הזה “הכתוב בלשון יפת בידי אביר המליצים יוסף בן מתתיהו” – מן התרגום האשׁכּנזי מיסודו של פַּרֶט, ומלבד זה שלקח את הספר מכּלי שני, שכבר נמר בו ריחו המקורי, לא דקדק גם בדברי המתרגם האשׁכּנזי, ותרגם אותו “כפי הענין” ולא תמיד ירד לסוף הדברים, ועל הלשון הפשוטה והשוטפת של הספר כסה בהמוֹן מליצות ושברי-פסוקים, כדרך הכתיבה המיחדה לו, שהיא קלה ונפוחה כאחת, ולפרקים חוט של חן מתוח עליה, עם הגוזמאות וההפרזות המליציות שלו. ספר “מלחמות היהודים” של שׁוּלמן אינוֹ אלא מהדורה מליצית של ספר יוסיפוס, ולא פעם ולא שתים המליצה מאפילה על הענין המדבּר בספר.

בגשתי לתרגם את הספר הזה ממקורו היוני, עמדוּ לפני שאלות חמוּרות, שפתרונן גרם יגיעת-מוח מרבּה. ברצוני היה לתת תרגום מדיק כפי מדת האפשרות, אך, כמובן, לא כדרך מתרגמי ימי-הבּינים, שתרגמו את הספרים כמעט מלה במלה בלשון העברית ולא שׂמוּ לבם לדרכי הלשון ולאפני-השמוש המיחדים לה, רק הכניסו אליה בחֹזק-יד בניני-משפטים נכרים ושחתו את פניה על-ידי עבּוּר-צוּרה. דרך תרגום מעין זה אין הנפש היפה שבזמננו סובלתו. והנה הלשון היונית היא זרה מעצם מולדתה ללשונות השמיות, וללשון העברית בכללן, כי היא ילידת גזע רחוק מהגזע השמי ושונה ממנוּ בדרכי חייו ובתֹכן נשמתו; ובדרך התפתחותה בתנאי-החיים של העמים היונים התרחקה עוד יותר מלשונות המזרח. מה שנוגע לחֹמר הלשון – הנה כוֹלל עולם הנשמה של היונים המון מֻצָגים ומשׂגים שנבעו מתֹּכן חייה המיחדים ומצאו להם בטוי בלשון במלים שאין להן תרגום מדיק בלשונות אירופה החדשות והנוחות לחדושים, וכל-שכּן בלשון העברית העתיקה והחתומה בספרות המקבּלת, ואלוּ באתי לחדש מלים עבריות תמוּרת המלים היוניות הנזכרות, הייתי מכרח לסרס את הלשון הספרותית שלנו, בספר יוסיפוס, שהוד קלסי חופף עליו. – מלבד זאת הלשון היונית הספרותית כוללת המון מבטאים הנובעים מעֹמק חיי היונים בעבר ובדורו של הסופר, ומבטאים מעין אלה מובנים רק למי שקבּל חנוּך יוני והכיר את החיים היונים במקורם, ולא יאות להריק אותם אל לשון אחרת כצורתם, כי שום קורא לא יבינם. ובנוגע לבנין הלשון – הנה הלשון היונית הספרותית משׁעבּדת לכללי הכתיבה והמליצה של הסופרים האַטיים הקודמים, שאהבו לסלסל בדבּורם כדרך נואמי-הצבּוּר הפונים אל העם בשוקי אתּונה, להשתמש במשפטים ארכּים ומסבּכים, שלא נמצאה דוגמתם בלשון העברית, ואין הם מסגלים כלל להגיון המיחד של הלשונות השמיות. וכמו-כן בחרו הסוֹפרים להם כפעם בפעם את דרכי הדבּור ב“לשוֹן נסתר”, הוא הנקרא בפי המדקדקים “הדבּוּר המֻטֶה” Oratio obliqua ולא כל דבּוּר מטה רוח הלשון העברית נוחה ממנו. כל תכונות הלשון והסגנון האלה נמצאו באּפן הכתיבה של יוסיפוס, שסגל לו את ידיעת הספרות היונית והכיר מן החיים ומן הספרות את הנשמה היונית ודרכי-בטויה המיחדות, – והן מעצורים קשים בדרך מתרגם הספר לעברית. על המעצורים האלה מצד הלשון ואפני-שמושה נוספו עוד מכשולים מצד תכן הענינים, שמקצתם זרים לאוצר הספרות העברית, כמו תאוּרי-המלחמה המדיקים, ואפילו התאוּרים הגיאוֹגרפיים והטוֹפּוֹגרפיים במקומות שונים.

והנה השתדלתי לצאת ידי חובת שני דברים. מצד אחד רציתי למסור כאן תרגום מדיק כפי מדת כֹּחותי, לאמר, למסור את התֹּכן והצורה של דברי יוסיפוס כאחד, ובמקום שאי-אפשר היה לדיק בשני אלה, בקשתּי לדיק לכל-הפּחות במסירת הענין. מן הצד השני לא הסחתּי את דעתי מקורא הספר הזה, הנזקק ללשון העברית, ועל-כן התרחקתי ממבטאים ומדרכי שמוש-הלשון, שלא יוכל להבינם על-נקלה. בנוגע לחֹמר הלשון שמתּי לנגד עיני בקרוּב את התקופה שכתב בה יוסיפוס – תקופת ראשית המשנה, והכנסתּי אל הספר רק מלים וניבים מכּתבי-הקֹדש, ומאוצר לשון המשנה, ולא מאוצר לשון ימי-הבינים או מלים מחדשות (מלבד יוצאים-מן-הכלל מוּעטים). בדרכי נטית-הפעלים התרחקתּי מצורות נטית כתבי-הקֹדש, שכבר עבר זמנן בשעת כתיבת הספר, ועל-כן לא השתמשתּי ב“וו המהפך” כלל, אף כי במקומות רבּים גרמתי לעצמי קֹשי לרגל הדבר הזה. בשמוש-הלשון בחרתי לי דרך מיחדה: בשימי אל לבי, שיוסיפוס הוא מצד אחד סופר המחקה מופתים ספרותיים קלסיים, ומן הצד השני משׁפע מדרכי הדבּוּר הכללי κοɩ˅ή של זמנו, השתמשתי במקצת בשמוש-הלשוֹן של כתבי-הקֹדש, ובמקצת בשמוש-הלשון של המשנה, אלא שהשתדלתי לכבּשׁ את זה לתוֹך דפוּס קלסי, ויחד עם זאת לא הסחתּי את הדעת – במדת האפשרות – גם מבנין-המשפטים של יוסיפוס – לרבּוֹת “הדבּוּר המטה”. ועל-כּן הכרחתּי כפעם בפעם להאריך במשפטים וגם לשלב בהם משפטים אחרים, שלא כשמוש לשון המקרא והמשנה גם-יחד; אולם בכל מקום כּונתּי לקרב את הדברים אל הבנת הקורא, ועל-כן התרחקתּי ממיני צרופי-משפטים העלולים להאפיל על הבנה זו. לפרקים הכרחתּי לשאת-פנים לדרישות המליצה העברית, – את המליצות היוניות, שנתּנו להעתק כצורתן אל העברית, לא שׁניתי, אולם את המליצות הרחוקות מרוח הלשון העברית וגם מן הנשמה העברית החלפתי פה ושם במליצות עבריות, שנראו בעיני מתאימות אליהן מכּל צד; במקומות שבקש המחבר לחזק את רשׁם הדבר באמצעי הבטוי היוני, המיחדים לו לבדו, מצאתי לי דרך-החזוק הנובעת מנשמת הלשון העברית (למשל, כפל המלה: “בשׂמחה ובשׂשׂוֹן”, “באיבה ונקמה”, “באכזריות זדון”, וכדומה). ויש אשר ראיתי צֹרך לשמור את צורת הבטוי היוני והוספתי עליו בסוגרים מרובעים מלים אחדות, כדי להשלים את המובן בלשון העברית, או שהסבּרתּי אותו במלה אחרת בסוגרים. במקומות אשר המובן נשמע לשני פנים השתדלתּי להביא את שתי הנוסחות של הפּרוש, וגם שׂמתּי לב לשנויי-המובן התלויים בחלוף הגרסאות. ליסוד לקחתּי לי את הוצאת ניזה המדעית, ועל-הרֹב הבאתי את הנוסחה שלו בפנים והראיתי על הנוסחה האחרת בסוגרים או בהערה שבשולי הגליון. אולם לא תמיד השארתּי בפנים את הנוסחה של ניזה, בדעתי, כי לא העתּיק החוקר הזה את הנוסחה שלו מכּתב-יד אחד, רק לקט אותה מכמה כתבי-יד והעמיד אותה בכל מקום כפי סברת עצמו, שרבּוּ החולקים עליה. ועל-כן שׁיַרתּי לפרקים בפנים את הנוסחה העתיקה, של הַוֶרְקַמְפּ ושל דינדורף, ביחוד כשמצאתי לה סיוע בתרגום הרוֹמי העתּיק, שנזכּר כבר לעיל, הוא המיחס לרופינוס (עוד במאה הששית לא ידע קסיודורוס בברוּר, אם הוּא מעשה רופינוס, והעיר כי יש מיחסים אותו לאמברוסיוס או להירונימוס), או כשהברר בעיני, שהגרסה של ניזה – ואם גם נמצאה בכתבי-היד המשׁבּחים ביותר – אינה אלא טעות. מלבד המקור היוני בהוצאת הורקמפּ-אֹבּרטהיר (ליפּסיה, 1785), דינדורף (פריז, 1865) וניזה (ברלין, 1895) היה לעיני במשך כל עבודת התרגום גם התרגוּם הרומי הנזכר, ומלבד-זאת השתמשתי בתרגומים שונים בלשונות אירופה החדשות, אלא שהשתדלתּי לבקש לי מבטאים קרובים יותר לענין הספר משמצאתי בתרגומים השונים. בעקרו התרגום הזה מכון לקהל הרחב של הקוראים העברים, אולם מקוה אני, כי גם החוקרים העברים, שאינם נזקקים ללשון היונית, ימצאו בו חפץ, וגם היודעים את הלשון היונית יוכלו להשתמש בעזרתו בשעת הדחק מדי קריאתם בדברי המקור.

נזהרתי בחלקת ספרי “מלחמת היהודים”, המקבּלת לפרקים ולפרשיות, אולם השמטתּי את התֹּכן הקצר (הנזכר למעלה) שבראש כל ספר, כי אינו מעלה ולא מוריד. לעמת-זאת נהגתּי קדשה ברשימות שעל-גבּי הפרקים, שהכניסו בעלי-האספות גם בנוסח היוני וגם בתרגום הרומי, אף כי השמיטו אותן דינדורף וניזה ונַבֶּר בהוצאותיהם, – ולא החלפתּי אותן ברשימות חדשות ומתאימות יותר אל התֹּכן, כמעשה רבּים מן המתרגמים החדשים, רק נתתי אותן באותיות קטנות בראשי הפרקים. את סימני הפסוקים לא הכנסתּי, משתּי סבּות: האחת, כי החלקה הזאת היא מלאכותית במקור היוני – ועל אחת כמה וכמה בתרגום העברי, ויש שהיא מנתּקת את המשפטים; והשנית, כדי שלא לבלבל את הקורא ברבוי הסימנים. ואמנם רֹב המתרגמים החדשים (מלבד קוהוט) לא שמוּ לב לסימנים האלה.

ספר עתּיק מלא תֹכן חשוב וענינים רבּי-הגונים כספר “מלחמת-היהודים” זקוק לבאורים בכמה מקומות. את ההערות, שנראו נחוצות מאד בעיני, נתתי בשולי הגליון. אולם קמצתּי בהן מאֹד, כדי שלא לקלקל את רשׁם שלמוּת-הספר וגם שלא להאריך אותו יותר מן המדה. גם את ההערות שבסוף הספר קמצתּי וצמצמתּי כפי יכלתּי כּונתי היתה רק לבאר את הפרשיות הסתומות, אשר לא ירוץ הקורא בהן, ולהראות על הספק שבדברי יוסיפוס במקום שדבריו סותרים את דבריו שכתב בשאר ספריו, או מתנגדים לדברי סופרים אחרים, כדי להזהיר את הקורא, שלא יבוא ללמוד הלכה פסוקה ממשנת המחבר החטופה. את באורי השמות של האנשים והמקומות ועוד ענינים שונים, שנראו חשובים בעיני, שמתּי ברשימה שבסוף הספר, הערוּכה על-פי א"ב לתועלת הקורא, ולפיכך עברתּי ברשימה זו את התחום של “מראה-מקום” סתם. בכלל השתדלתּי להמעיט בטפל של הספר, כדי שיהי לדבר השוה לכל נפש.

בטרם אכַלה את דברי אלה, עלי להזכיר ברגש צער ואבל אבדה שאינה חוזרת, את נשמתו של אחד מבּני-עליה המוּעטים בדורנו ובספרותנו, הוא המעריץ הגדול של יוסיפוס פלויוס, ד"ר מיכה יוסף ברדיטצבסקי, שמרֹב חבּתו למחבּר הספר הזה קרא לעצמו “בן-גוריון” (בּן גריון) – על שם יוסיפוס במסוֹרת היהודים – , כי בשנה האחרונה לימי חייו, טרם שקעה שמשוֹ שלא בעונתה, חזק את ידי בעבודת תרגום הספר; הוא היה הראשון, שקרא את תרגומי זה בכתב-יד וברך אתי יחד על המגמר שעה קלה קֹדם לכתּו לבית-עולמו. אולם לא נגזר עלי להחזיק טובה לו בחייו – יהי זכרו לחיי-עולם!

המתרגם

שבט תרפ"ג

* * *

 

ספר ראשון

פתיחה

א. יען כי גדלה המלחמה, שקמה בין היהודים ובין הרומאים, מכל מלחמות דורנו, ולא מהן בלבד, כי־אם גם כמעט מכל המלחמות, שהתחוללו בין מדינה ומדינה ובין עם ועם ושלשֵׁמע אֹזן נודעו לנו – ואלה הסופרים, שלא ראו את המעשים בעיניהם ורק אספו את ידיעותיהם מן השמועה, כתבו עליה דברי דמיונות וספורים סותרים זה את זה, כמעשה המליצים המתחכמים1 – ואולם חבריהם, שהיו באותו מעמד, זִיפו את המעשים בתוך משוא־פנים (לרומאים) או מתוך שנאה (ליהודים) וכתוביהם כוללים שטנה מזה ותשבחות מזה ואין בהם דברי הימים לאמִתָּם, – על־כן שמתי את לבי לתרגם יונית למען יושבי ארצות ממשלת הרומאים את הדברים, אשר חִבּרתי לפני זה בשפת אבותינו, ושלחתי אותם אל הלועזים2 היושבים בארצות העליונות – אני יוסף בן מתתיהו מכהני ירושלים, אשר נלחמתי לראשונה ברומאים ואחרי־כן הייתי עד־ראִיה למעשים בעל־כרחי.

ב. כשפרצה התנועה הכבירה הזאת פשׂו נגעים בממשלת הרומאים מבַּית ואוהבי התמורות שבקרב היהודים הרימו ראש בעת השערורה ההיא וגם עָצמוּ במספרם ועשו חיל רב, והמהומה הלכה וגדלה, עד אשר קוו היהודים להשתרר על כל ארצות הקדם, ולעֻמת־זאת פחדו הרומאים, פן תאבדנה להם המדינות האלה. היהודים שמו מבטחם באחיהם היושבים מעבר לנהר פרת3 כי יצאו במלחמותיהם, בעוד אשר חלו הרומאים ממרד שכניהם הגַלִּים4, וגם הקֶלטים5 לא שקטו תחתם. – כי אחרי מות נירון מלאה כל הארץ מהומה ורבים ראו אז שעת־הכֹּשר לקחת להם את המלוכה, ואנשי הצבא שמחו לקראת התמורות בקוותם למצֹא שלל רב. ואני חושב, כי לא יתָּכן להעלים עין למראה האמת הנעדרה בדברים חשובים אלה. הן הפרתים והבבלים והערבים הרחוקים ואחינו היושבים מעבר לנהר פרת ובני חַדַּיב – כּלם יודעים מפֹרש מתוך עמל ידי את שֹׁרש המלחמה ואת כל פגעיה הרבים והנוראים ואת פרשת אחריתה, – ורק מעיני היונים והרומאים, אשר לא לקחו חלק במלחמה, נעלם דבר אמת, כי הם מוצאים לפניהם דברי חנופה או דברי פלסתר בלבד.

ג. ועדין הם מעִזים בנפשם לקרֹא בּשם “הִסטוריות” (קורות הימים) לספריהם, שאין בהם שום דברים של טעם, ולפי ראות עיני הם גם מחטיאים את מטרתם. הם מתכַּוְנים להראות את גדֻלת הרומאים ואת היהודים הם מגַנים ומשפילים תמיד. ואין אני מבין בַּמֶה יֵחָשבו לגדולים אלה שנצחו את הקטנים, – וגם לא יבושו הסופרים האלה מפני אֹרך המלחמה ולא מפני המִספר העצום של הרומאים, אשר נשאו את סבלה, ולא מפני גדֻלת שרי הצבא, אשר צרו בזֵעת אפם על ירושלים. – ואני חושב, כי לא לכבוד הוא לאלה, כשבאים להוריד ערך נצחונם!

ד. אין בדעתי להתקנא בסופרים המפריזים במעשי הרומאים ולהאדיר את מעשי אחי; רק אעביר בדיוק את מעשי שני הצדדים ובראש ספורי המעשים אקדיש דברים להלך־נפשי, ואתן ללבי הכואב לבכות על אסונות מולדתי. כי החריבה אותה מלחמה מחוץ, ועריצי היהודים משכו שמה את צבאות הרומאים בעל־כרחם, ויחד אִתּם את האש, שאכלה את ההיכל, כאשר יעיד על זה מחריב ירושלים בעצמו הקיסר טיטוס, אשר כל ימי המלחמה לא חדל מחמול על העם הסגור בידי המורדים, ופעמים רבות דחה בכונה את כבוש העיר והאריך את המצור לתת זמן לחיָבים לשוב בתשובה. ואם יבוא איש ללמד חובה עלי, כי הפרזתי בגנות העריצים ומעשי הרצח אשר עשו, או גדשתי את הסאה בקינותי על אסונות מוֹלדתי, ישא־נא פנים למכאובַי, אשר קלקלו את שורת ההסטוריה. כי נפלאה עירנו לפנים מכל ערי ממשלת הרומאים וזכתה לעלות למרום ההצלחה, ועתה הגיעה שעתה לנפול אל תהום היגון. ואם ישָׁקלו כל האסונות שהיו מימות עולם כנגד הפֻּרענות אשר עברה על היהודים, תכריע את כֻּלם. וגם לא ידי עם נכרי הביאו עלינו את כל הצרות האלה – ועל־כן קצר כֹּחי להבליג על אנחותי. ואם ימָצא שופט אכזרי, אשר יקשיח לבו מחמלה, הנה עליו לחשוב את ספורי המעשים לדברי הימים ואת הקינות לדברי הכותב.

ה. והן גם אני אוכל ליסר בצדק את סופרי היונים, שקרו בזמנם מעשים גדולים כאלה, המכריעים בכף מאזנים את כל מלחמות ימי קדומים – כי הם יושבים לכסא משפט ומשפילים את ערך הסופרים הראשונים, ולוּ גם יעלו על הסופרים ההם במליצת לשונם, הנה נופלים הם הרבה מהם בישׁר לבם. הם כותבים בידיהם דברי ימי אשור ומדי, כאלו לא הצליחו הסופרים העתיקים למסור אותם כמשפט. – והם רחוקים מאלה בכשרון כתיבתם ובידיעותיהם. הן כל אחד מהסופרים הראשונים השתדל לכתוב את מאורעות זמנו בלבד, וקרבתם אל המעשים הביאה לידי ישרת כתיבתם, כי לא לכבוד נחשב בעיניהם לשַׁקר במעמד עדי המאורעות. הסופר המשאיר לזכרון את הדברים אשר לא נכתבו לפניו, המוסר לדורות עולם את פרשת דברי ימי זמנו – הוא ראוי לשבח ועומד למופת, ולא כל המשנה את התכנית ואת הסדר בדברי אחרים נקרא זריז, כי־אם המסַפּר דברים חדשים ומוסיף על גוף ההסטוריה בנין משלו. ואני, אף כי נכרי הנני, לא חסתי על הוצאותי ועל יגיעותי להקדיש ליונים ולרומאים את זכר הגבורות ההן. כי אמנם סופריהם מקרב אחיהם ממהרים לפעור פיהם ולשלח לשונם כדי לקבל פרס או להתערב במחלֹקת, אבל בפרשת דברי הימים, כאשר הֻטַּל עליהם לסַפּר את האמת בלבד וללקט את פרטי המעשים בעמל רב, הנה הם נאלמים מיד ונותנים לחלשים ולחסרי־הדעה שבהם לכתוב על מפעלי שרי הצבא. על־כן עלינו לקנא לכבוד האמת שבדברי הימים, אשר לא נמצא לה דורש בקרב היונים.

ו. ואני חושב, כי לא פה המקום לכתוב על קדמות היהודים ומוצאם ולא על יציאתם ממצרים ועל ארצות נדודיהם וגם על הארץ אשר כבשו ואחרי־כן גלו ממנה. כי הִרבּו כבר יהודים לפנַי לכתוב את דברי ימי אבותינו באר היטב, ואחדים מן היונים תרגמו את הדבר בשפת אבותיהם ולא נטו הרבה מהאמת. על־כן אחל את חבורי זה מן הזמן, אשר בו פסקו דברי הסופרים האלה ונחתמו דברי נביאינו, ומכל המעשים האלה אבחר את מאורעות זמני לדבר עליהם בּפרוטרוט ובדיוק ככל אשר יש לאֵל־ידי, ועל כל הדברים אשר קרו לפני אעבור בקצרה ואספּר:

ז. כי אנטיוכוס הנקרא אֶפִּיפַנֶּס כּבש בחֹזק־יד את ירושלים ומשל בה שלש שנים וששה חדשים עד אשר גֹרש מן הארץ על־ידי בני חשמונאי, – ואחרי זמן רָבו יוצאי חלציהם של אלה (החשמונאים) ביניהם בדבר הממשלה ומשכו אל הענין את הרומאים ואת פומפיוס; וכי הורדוס בן אנטיפטרוס שׂם קץ לשלטון המשפחה הזאת בעזרת סוֹסִיּוּס. ואספר על מרד העם אחרי מות הורדוס בימי מלכות אוגוסטוס ברומא ונציבות קְוינְטִילִיּוּס וַרוּס בסוריה; ואחרי־כן על ראשית המלחמה בשנת שתים־עשרה למלכות נירון ועל כל הקורות בזמן צֶסְטִיּוּס, ועל המקומות אשר כבשו היהודים בחרבם בשעת הקרבות הראשונים.

ח. ועוד אדבר על המצודות, שהקיפו בהן היהודים את הערים מסביב, ואחרי־כן על־דבר הפחד אשר נפל על נירון לשֵׁמע מפלת צֶסטיוס, כי חרד לשלום מלכותו, ועל־כן הפקיד את אספסינוס על המלחמה, והוא פרץ עם בנו הבכור אל ארץ יהודה; – ועל תכונת הצבא הרומאי, אשר היה בידי אספסינוס, ועל מספר בעלי בריתו בעת החריבו את ארץ הגליל, ועל הערים אשר כבש בחֹזק־יד וברעש מלחמה, ועל הערים אשר לקח בברית שלום; – ואחרי־כן על־דבר הטכסיסים הטובים של הרומאים במלחמה ועל חִנוך־הקרב בלגיונות; ועל מדות שתי ארצות הגליל וטבע הארץ, על גבולי ארץ יהודה וסגֻלותיה ועל היאורות והמעינות שבה. ואחרי־כן אספר בפרוטרוט על הצרות אשר מצאו כל עיר ועיר. כי הייתי עֵד־ראִיה, או נמצאתי גם אני בצרה. וגם לא אכסה על פגעי אני, כי אני רוצה לדַבּר גם אל יודעי־המעשה.

ט. ואחרי־כן – כי בזמן שהיו כבר עניני היהודים יגעים, מת נירון, ואספסינוס, אשר מהר לעלות על ירושלים, לֻקח משם אחר כבוד לעמוד בראש הממשלה. וגם אדבר על האותות והמופתים, אשר קדמו לדבר, ועל־דבר המהפכות ברומא, וכי נקרא אספסינוס לקיסר בעל־כרחו על־ידי אנשי־הצבא; ועל־דבר מריבות־האחים, שקמו בין היהודים אחרי צאתו אל ארץ מצרים להכין את השלטון בידו, ועל העריצים אשר השתררו עליהם ועל המחלֹקת בין העריצים האלה.

י. ואוסיף לדַבּר על טיטוס, אשר עלה מארץ מצרים ופרץ אל הארץ שנית, ואיככה ואיפֹה הזעיק את צבאו ומה היה מספּר הצבא ומה הדבר אשר מצא את העיר בגלל המריבה, כאשר קרב טיטוס אליה; וכמה פעמים הרעיש את חומות העיר וכמה סוללות שפך עליה; וגם על גבולות שלש החומות המקיפות את העיר ומדותיהן; וחֹזק העיר ותכונת הר־הבית וההיכל וגם מדותיהם ומדת המזבח – כל אלה אבאר היטב. ועוד אדבר על מקצת מנהגי המועדים ועל שבע הטהרות ועל עבודת הכהנים המשרתים בקֹדש, וגם על בגדי הכהֻנה ותלבֹּשת הכהן הגדול ועל תבנית קדשי ההיכל, ולא אכסה דבר וגם לא אוסיף על הדברים אשר ידעתי כחֹק.

יא. ואחרי־כן אספר על אכזריות מעשי העריצים לאחיהם ועל רחמי הרומאים לעמים זרים, וכמה פעמים גלה טיטוס את רצונו להציל את העיר וההיכל וקרא על המורדים לשלום. ואתאר גם את צרות העם ויסוריו ואת כל הנוראות אשר עברו עליו מחרב המלחמה ומאש המחלֹקת ומזלעפות הרעב עד קץ מפלתו. ולא אמנע מלדבר על תלאות הפליטים ועל ענויי השבויים. ועוד אספר על שרפת ההיכל שלא ברצון הקיסר ועל כלי הקֹדש, אשר נצלו מן האש והיו לבז, ועל חרבן ירושלים כֻּלה ועל האותות והמופתים אשר בִּשרו את הפרענות מראש; ועל שבי העריצים והמון הנמכרים לעבדים ועל הפקֻדה אשר מצאה את כל אחד ואחד. ואיך כבשו הרומאים את שארית הפלֵטה אשר נצלה מן המלחמה והרסו את מבצרי הארץ; ואיך עבר טיטוס בכל הארץ והקים בה סדרים ושב אחרי־כן אל איטליה וקִדש את חג הנצחון.

יב. את כל הדברים האלה כללתי בשבעה ספרים ולא השארתי מקום לאיש מיודעי הדבר הזה ומאשר לקחו חלק במלחמה להתרעם עלי או ללַמד עלי חובה. כי כתבתי את הדברים למען אוהבי האמת ולא למקרא שעשועים. ועתה אחל את ספורי מן המקום, אשר קבעתי בראש סדר הפרקים.

פרק ראשון: על כבוש ירושלים ועשׁק ההיכל ועל מעשי המכבים מתתיהו ויהודה ועל מות יהודה.

א. בעת מלחמות אנטיוכוס הנקרא אֶפִּיפַנֶּס עם תלמי הששי על־דבר השלטון בכל ארץ סוריה6 נפלה מריבה בין תקיפי היהודים, כי שלטה קנאה ביניהם בדבר שלטון־העם וכל אחד מאנשי־המשרה לא רצה להכּנע לפני חבריו. חוֹניוֹ, אחד הכהנים הגדולים, התחזק וגרש מן העיר את בני טוביה, ואלה ברחו אל אנטיוכוס וחִלו את פניו להתנפל על ארץ יהודה והבטיחוהו להיות לו לעינים. המלך נעתר להם, כי זה מכבר זמם לעשות כדבר הזה, ומהר בעצמו לעלות על העיר בראש חַיל גדול וכבש אותה בחֹזק־יד והמית המון גדול מאנשי־שלומו של תלמי ונתן רשות לאנשי־הצבא לבֹז את העיר באין מעצור, והוא בעצמו בזז את היכל ה' והשבית את עבודת התמיד שלש שנים וששה חדשים. והכהן הגדול חוֹניוֹ ברח אל תלמי וקבל ממנו נחלה במחוז הֶלִיּוֹפּוֹלִיס ושם יסד עיר קטנה כדמות ירושלים ובנה בה היכל לה' כתבנית בית־המקדש. ועל־זה עוד נשוב לדַבר במקום הראוי.

ב. ועוד לא שב אף אנטיוכוס אחרי כבשו את העיר מבלי שקוה לדבר מראש, וגם לא מצא ספוקו במעשי השֹּׁד וברצח הגדול, כי בזדון יצרו הרע ובזכרו את התלאות אשר מצאוהו בשעת המצור, אִלֵּץ את היהודים לעזוב את חֻקי אבותיהם, להשאיר את ילדיהם ערלים ולהקריב בשר־חזיר על המזבח. וכאשר סרבו כל היהודים למלא את מצותו, נמסרו החשובים אשר בהם לטבח. ובַכְּחִידֶס ראש המצב, שנשלח בידי אנטיוכוס, הוסיף באכזריות יצרו הרע מעשי רִשׁעה על פקֻדות המלך הזֵד ולא נבצרה ממנו כל תועבה. הוא צוה לדוש את בשר היהודים נשואי־הפנים אחד־אחד וחִדש בכל יום לעיני השמש את מחזה כבוש העיר, עד אשר עורר בעצמת רשעתו את הסובלים להתאזר עֹז ולעמוד על נפשם.

ג. ומתתיהו בן חשמונאי מן הכהנים אשר בכפר מודיעין חגר נשק יחד עם בני ביתו – כי חמשה בנים היו לו – והמית את בכחידס במאכלת7, ובפחדו מהמון חיל המצב מהר לברוח אל ההרים. שם התלקטו אליו רבים מבני העם ויחד אִתּם התחזק וירד מן ההר ויצא לקרב על שרי צבא אנטיוכוס והִכּה אותם וגרשם מארץ יהודה. במעשה נצחונו זה הגיע לשלטון, כי אחרי גרשו את הנכרים קבלו אחיו היהודים את ממשלתו ברצון. ובמותו עזב את השלטון ליהודה בכור בניו.

ד. ויהודה הבין, כי לא ישב אנטיוכוס בחבוק־ידים, ולכן אסף את צבאות אחיו וגם כרת ראשון8 ברית עם הרומאים, וכאשר הוסיף אנטיוכוס להתנַפּל בחיל גדול על ארץ יהודה, הֻכּה מכּה רַבּה ופנה עֹרף. אחרי הנצחון מהר יהודה לעלות על חיל המצב השוכן בעיר, כי לא נשמד עוד, ונלחם אִתּוֹ ודחף אותו מן העיר העליונה אל התחתונה, וחלק העיר הזה נקרא בשם חַקרא (אקרה – מצודה). ואחרי־כן כבש יהודה את הר־הבית וטהר את המקום כֻּלו ובנה עליו חומה והכין כלים חדשים לעבודת השרת והביאם אל ההיכל, כי נטמאו כלי הקֹדש הישנים. גם בנה מזבח חדש והשיב את עבודת הקרבנות על מכונה. וכאשר קבלה העיר מחדש את מעמד הקדֻשה, מת אנטיוכוס ואת כסא מלכותו ואת שנאתו ליהודים יחד ירש אנטיוכוס (החמישי) בנו.

ה. והוא אסף צבא רגלים חמשים אלף וחמשת אלפים רוכבים ושמונים פילים ופרץ בגבול יהודה אל ארץ ההרים וכבש את העיר בית־צור ועל־יד המקום הנקרא בית־זכריה פגש אותו יהודה עם חילו במעבר צר. עוד טרם יצאו שתי המערכות לקרב, ראה אלעזר אחי יהודה את הגדול מכל הפילים המקשט במגדל גבוה ובצִנות מצֻפּות זהב, וחשב כי הרוכב על הפיל הוא המלך אנטיוכוס, ועל־כן מהר לרוץ מתוך מחנה אחיו ובקע לו דרך בין שורות האויבים והגיע עד הפיל. כראות אלעזר כי נבצר ממנו, מפני גֹבה הפיל, להשיג את האיש, אשר היה כאנטיוכוס בעיניו, דקר את החיה בבטנה, עד אשר נהפכה עליו, והוא נחנק תחת משאה ומת, ושכר לא היה למעשהו, מלבד זכרו הטוב, כי נשא את לבו לגדולות ובחר בשם־תהִלה מחיים. כי המפגיע את הפיל היה הדיוט (ולא המלך), ואלו היה זה אנטיוכוס בעצמו, גם אז לא הצליח אלעזר בעז־נפשו רק להראות, כי בחר לו דרך מות מתקוה קלה לנצחון גדול. והדבר הזה היה אות מבַשׂר רעה לאחיו על תוצאות הקרב כֻּלוֹ. כי היהודים נלחמו בגבורה זמן רב, אבל אנשי חיל המלך עלו עליהם במִספּר וגם השעה היתה משחקת להם. ואחרי אשר נפלו רבים מן היהודים במלחמה נמלט יהודה בראש שרידי צבאו אל נקפַת גוֹפְנָא. ואנטיוכוס נכנס אל ירושלים ונשאר שם ימים מספר, ואחרי־כן עלה משם, מפני מחסור הלחם והשאיר בעיר חיל־מצב, אשׁר היה בו די הצֹרך לדעתו, ואת יתר הצבא הוליך אל ארץ סוריה לימי החֹרף.

ו. אחרי צאת המלך מן הארץ לא ישב יהודה בחבוק־ידים, כי נספחו עליו רבּים מן העם וגם פליטי המלחמה נאספו אליו ובראשם התנפל על־יד הכפר חֲדָשָׁה9 על שרי צבאות אנטיוכוס, ואחרי אשר הפליא להראות את גבורתו במלחמה וגם המית מן השונאים, נפל חלל; וכעבור ימים אחדים מת גם יוחנן אחיו, כי נלכד בפח אשר טמנו לו אוהבי אנטיוכוס.

פרק שני: על־דבר יורשי יהודה: יונתן, שמעון ויוחנן הורקנוס.

א. יונתן אחי [הגבורים] האלה ירש את משרתם ונהל בזהירות את עסקי אחיו היהודים וחִזק את שלטונו בברית אשר כרת עם הרומאים, וגם עשה שלום עם בן אנטיוכוס. אבל כל הדברים האלה לא הועילו לו לשבת שאנן ובטוח. כי טריפון העריץ, שהיה אפיטרופוס לבן אנטיוכוס, זמם לקחת את נפש הילד ובתחלה נסה להמית את כל אוהביו ותפש במרמה את יונתן, שבא בלוית אנשים מתי מספר אל אנטיוכוס, ושׂם אותו בנחֻשתים ועלה למלחמה על ארץ יהודה. אבל גֹרש משם בידי שמעון אחי יונתן וברֹב כעסו על מפלתו הרג את יונתן.

ב. ושמעון נהג את משרתו בגבורה וכבש את גזר ואת יפו ואת יבנה ערי שכניו, וגם הרס את המצודה (חקרא) אחרי הכותו את המצב אשר בה; ואחרי־זאת כרת ברית עם אנטיוכוס10 בצורו על טריפון בעיר דֹאר, לפני צאתו למלחמה עם המדיים. אבל אף כי עזר שמעון למלך להמית את טריפון, לא מצאה ידו להשביעהו די תאות־בצעו. כי כעבור זמן קצר שלח אנטיוכוס חיל תחת פקֻדת קֶנְדֶּבַּיּוֹס שר־צבאו לשחת את ארץ יהודה ולשעבֵּד את שמעון. ושמעון היה אז זקן ובא בימים, אך נהל את המלחמה בכֹח עלומים. הוא שלח לפניו את בניו בראש גבורי הצבא ובעצמו לקח את שארית הצבא ועלה להִלחם מן העבר השני. ובמקומות רבים וגם בהרים טמן אורבים חזקים וכבש את כל המעברות. ואחרי נצחון מפֹאר הושם לכהן גדול והעביר את שלטון המוקדונים מארץ יהודה, לקץ מאה ושבעים שנה11.

ג. אבל גם הוא מת בענין רע, כי נפל בפח יוקשים, אשר טמן לו תלמי חתנו בעת המשתה. ותלמי תפש את אשת שמעון ואת שני בניו ואל השלישי, הוא יוחנן הנקרא גם הורקנוס, שלח מרצחי חרש להמיתו. אבל העלם הקדים לשמוע על־דבר בוא הרוצחים ומהר אל ירושלים ובטח בעם, כי יעמוד לימינו, בזכרו את חסדי אביו ובשנאתו לתועבות תלמי. אמנם גם תלמי נסה להִכּנס אל העיר דרך שער שני, אבל גֹרש משם בידי העם, אשר קבל את הורקנוס למושל. ותלמי מהר לברוח אל אחת המצודות ממעל ליריחו הנקראה בשם דגון12. הורקנוס ירש את הכהֻנה הגדולה, אשר היתה לאביו, והקריב זבחים לאלהים, ואחרי־כן מהר לרדוף אחרי תלמי למען הציל את אמו ואחיו.

ד. ובהַצותו על המצודה גבר הורקנוס במלחמה, אבל צרות לבו הנאמנות היו לו למכשול. כי מדי פעם בפעם כשקשתה המלחמה על תלמי צוה להביא את אם הורקנוס ואחיו על החומה למקום רואים ולדוש את בשרם לעיני השמש, וגם הילך עליהם אימים, כי ישליך אותם מראש החומה, אם לא יעזבהו יוחנן לנפשו חיש מהר. לשמע הדברים האלה כבשו רחמי הורקנוס ופחדו את כעסו ועברתו. ואמו לא שמה לב ליסורים ולאימת המות ופרשה ידיה אל בנה והשביעה אותו לבל יחת מהזדון הנעשה לה ולא יחמול על הרשע, כי ינעם לה מותה בידי תלמי מחיי נצחים, אם רק יתן הזד את הדין על כל הרעה אשר עולל למשפחתה. מדי השיב יוחנן אל לבו את אֹמץ רוח אמו ומדי שמעו את תחנוניה, מהר להתנפל על המצודה, אבל בראותו אותה לקויה ומרוטה שחה נפשו מעֹצם מכאוביו. על־כן ארך המצור זמן רב, עד אשר הגיעה שנת השמִטה, אשר בה שובתים היהודים אחת לשבע שנים, כדרך שבת השבוע, ובעבור זה נפדה תלמי מן המצור והמית את אחי יוחנן על אמם וברח לו אל זינון המכנה קוֹטִילָא העריץ, המושל ברבת־עמון.

ה. ואנטיוכוס התאנף על המגפה אשר נגף מפני שמעון ויצא להלחם בארץ יהודה וחנה מסביב לירושלים והביא את הורקנוס במצור. והורקנוס פתח את קבר דוד, אשר היה עשיר מכל המלכים, והוציא משם יתר על שלשת אלפים ככר כסף והטה את לב אנטיוכוס לעזוב את המצור בשלמו לו שלש מאות ככר. והוא היה הראשון במושלי היהודים, אשר שכר לו גדוד נכרים ושִלם לו מן הכסף הנשאר לו.

ו. וכאשר יצא אנטיוכוס למלחמה על המדיים המציא שעת הכֹּשר ליוחנן לקחת ממנו נקמה. הוא מהר לעלות למלחמה על ערי סוריה, בחשבו כי ימצא אותן עזובות מגבורי החיל. וכאשר קוה כן היה. הוא כבש את מֵידבא ואת סַמַּגָּא עם המקומות הקרובים ואת שכם ואת הר־גריזים13 לקח בחרבו וגם הכניע את עם הכותים, אשר ישב סביב לבית־המקדש כתבנית המקדש בירושלים, ומלבד־זאת לכד ערים רבות בארץ אדום ובכללן את אדורָים14 ואת מָרֵשה.

ז. הוא הגיע גם עד ארץ שמרון ובא אל המקום אשר נמצאה שם עתה סֶבַּסֶטִּי, העיר הבנויה בידי המלך הורדוס, ובנה עליה מצודים והפקיד את שני בניו אריסטובולוס ואנטיגנוס על מצור העיר. הם לא הרפו מעבודת המצור, ומפני זה חזק הרעב בעיר, עד אשר אכלו יושביה דברים אשר לא באו אל פיהם מימיהם. הנצורים קראו לעזרה למלך אנטיוכוס המכֻנה אַסְפֶּנְדִּיוֹס, והוא נעתר להם ברצון, אבל כרע במלחמה לפני חיל אריסטובולוס, וברח מפני האחים, אשר רדפו אחריו עד בית־שאן, ומשם שבו להִלחם ביושבי שמרון וסגרו את המונם עוד הפעם בחומת עירם ואחרי־כן לכדו את העיר והרסו אותה עד היסוד ואת יושביה מכרו לעבדים, וכה הלכו מחיל אל חיל ולא שבתו ממלחמה, עד אשר נגשו בראש צבאם עד העיר בית־שאן והשתערו עליה פתאם והחריבו את כל הארץ אשר מבית15 להר הכרמל.

ח. אך הקנאה בהצלחת יוחנן ובניו עוררה מחלֹקת בקרב היהודים ורבים התלקטו יחד ולא שקטו עד צאתם למלחמה גלויה, אבל כשלו ונפלו. ויתר חיי יוחנן עברו בשלום ואחרי אשר נהל את עסקי הממשלה בתבונה יתרה שלשים ושלש שנה מת והשאיר אחריו חמשה בנים. הוא היה מאֻשׁר באדם ובשום דבר לא יכֹל להתאונן על מזלו. כי הוא לבדו זכה לשלשה דברים העולים על כֹּל: למעלת השלטון בעם (כתר מלכות), לכהֻנה גדולה ולנבוּאה (לרוח הקֹדש). כי רוח אלהים (השכינה) היתה קרובה אליו ולא נעלם ממנו כל דבר העתיד לבוא. הוא צפה מראש ונבא, כי שני בניו הגדולים לא יאריכו ימים בשלטונם ונָאֶה לספר פה את דבר מפלתם, ועד כמה שֻׁנה גורלם ממזל אביהם המאֻשר!

פרק שלישי: על־דבר אריסטובולוס, הראשון ששׂם על ראשו נזר מלוכה ומלך שנה אחת ומת אחרי רצחו את אמו ואת אחיו.

א. אחרי מות יוחנן הפך אריסטובולוס בכור בניו את הנשיאות למלוכה והיה הראשון, אשר שם על ראשו את הנֵזר, כמלאת ארבע מאות ושבעים ואחת שנה ושלשה ירחים לשיבת גולת העם אל ארצה מעבדות בבל16. ומאחיו הבדיל לטובה את אנטיגנוס, הקרוב אליו בשנים ואהוב עליו למראה עין, וחלק לו מכבודו ואת יתר אחיו אסר והשליך אל בית־כלא. גם את אמו אסר בנחֻשתים על אשר חלקה עליו בעסקי השלטון, באמרה, כי עזב יוחנן בידה את הממשלה, וכֹה גדלה אכזריות הבן עד שנתן לה למות ברעב במאסרה.

ב. אך גמול מעלליו הרעים לאמו ולאחיו השיג את אחיו אנטיגנוס, אשר אותו אהב מאד ונתן לו חלק במלכותו – כי המית אריסטובולוס גם אותו על עלילות דברים ששׂמו לו אנשי בליעל מעבדי המלך. בתחלה מאן אריסטובולוס להאמין לדברי הלעז, כי אהב את אחיו וחשב את הלהג הרב לפרי הקנאה. אבל אנטיגנוס שב בהדר־נצחון למועד החג, שבו היהודים מקימים סֻכּוֹת לאלהים על־פי חֻקי האבות, ובמקרה נפל אריסטובולוס למשכב בעת ההיא. ולקץ החג עלה אנטיגנוס בלוית אנשי הצבא אשר עמו בעדי תפארה להתפלל אל האלהים בלב נאמן לשלום אחיו החולה. ובאותו מעמד באו אנשי הבליעל אל המלך וספרו לו על פאר אנשי הצבא ועל גאון אנטיגנוס, שאינו כדרך אחד־העם. והעידו עליו כי בא בחיל גדול למען המיתו, כי לא די לו בכבוד־מלוכה בלבד בעוד אשר יש לאל ידו לקחת את המלוכה לעצמו.

ג. כמעט בעל־כרחו נפתה אריסטובולוס להאמין לדברים האלה ונזהר לבל יַראה את חשדו בגלוי, וכדי להיות בטוח מכל צרה העמיד את שומרי ראשו במדור אפל מתחת לאדמה – כי הוא שכב על מטת חליו בבירה17 אשר הוסב אחרי־כן שמה לשם אנטוניה – ונתן להם פקֻדה לעזוב את אנטיגנוס לנפשו, אם לא יהיה מזֻין, ולהמית אותו, כאשר יעבור עליהם בכלי נשקו, ואליו שלח להודיעו, כי יבוא בלי נשק. אולם המלכה התחברה עם יועצי הרעה ושנתה את הדבר בערמתה, כי הסיתה את שלוחי המלך לבל ימסרו את דבריו, רק יאמרו לאנטיגנוס, כי שמע אחיו על כלי הנשק היפים ועדי המלחמה אשר הכין לו בארץ הגליל, אבל נעצר על־ידי מחלתו לבוא ולראות את כל אלה, ועל־כן ישמח מאד לראותו בפאר נשקו בטרם ישים (אנטיגנוס) את פעמיו לדרך.

ד. כשמוע אנטיגנוס את הדברים האלה – והוא היה בטוח באהבת אחיו ולא עלה על לבו לחשדו במחשבה רעה – יצא בכלי נשקו, כאלו אמר להתהדר בהם, וכאשר בא אל הפרוזדור האָפל, שנקרא בשם מגדל סטרַטוֹן, נהרג בידי שומרי ראש המלך. ומות אנטיגנוס היה מופת נאמן, כי לשון־הרע מנתקת את מוסרות האהבה וגם את קשרי־הטבע, וכי לא נמצאה בין מדות הנפש הטובות אף אחת שיהיה בכֹחה לעמוד בפני הקנאה לאֹרך ימים.

ה. ומי לא ישתומם לדבר הזה על איש אחד ושמו יהודה, אשר היה ממשפחת האֵסיים ומעולם לא נכשל ולא שׁקר בהגידו את האותיות. כי בראותו את אנטיגנוס עובר דרך הר הבית קרא בקול גדול אל אוהביו (כי תלמידים רבים ישבו לרגליו): „הוי, אמותה הפעם, כי נכרתה האמת מפי ואחת מנבואותי שבה ריקם. הן עוד חי זה האיש אנטיגנוס, אף כי נגזר עליו לֵהָרג היום ולמקום מותו נועד מגדל סטרטוֹן18 והוא רחוק מפה שש מאות ריס וכבר עברו ארבע שעות היום. הזמן הוביש את דבר נבואתי“. ככלותו את דבריו שקע הזקן במחשבותיו סר וזעף. ואחרי זמן קצר הגיעה השמועה, כי נהרג אנטיגנוס במדור מתחת לאדמה שנקרא גם הוא בשם מגדל סטרטון. והדבר הזה התעה את הרואה הזקן.

ו. מוסר הכליות על התועבה הזאת חִזק את מחלת אריסטובולוס. זכר הרצח לא נתן מנוחה לנפשו והוא התהלך כצל ולאחרונה התפרדו מעיו מעצמת יגונו והקיא דם רב. ואחד הנערים המשרתים הוציא את הדם ובגזרת אלהים נכשל במקום אשר נשחט בו אנטיגנוס ושפך את דם הרוצח על כתמי דם אנטיגנוס, אשר נראו עוד לעין. קול צעקה התפרץ מפי רואי הדבר, באמרם, כי בצדיה שפך הנער את הדם. והמלך שמע את הצעקה וחקר לסבת הדבר וכאשר לא נועז איש מהעומדים עליו לפתוח את פיו הפציר בהם מאד, כי נכספה נפשו לדעת את המעשה. וכאשר דִבֵּר אליהם קשות ואִיֵּם עליהם, גלו לו את הדבר, ואז זלגו עיניו דמעות ואנחה שברה את גופו ובשארית כחותיו קרא: „הן לא קמה מחשבתי להעלים מעין האלהים הגדולה את כל אשר עשיתי בזדון, ומהר השיגה אותי נקמת דם קרובי השפוך. ועד מתי, גוִיָּה נבזה, תעצרי את נשמתי הנחרפת לאחי ולאמי? עד מתי אסיך להם את דמי טִפּה טִפּה? יקחו את הכל בבת־אחת ואַל יוסיף אל זועם ללעוג לנסכי בני מעי!“ לדברים האלה גוע מיד, ומלכותו לא ארכה יותר משנה.

פרק רביעי: על מעשי אלכסנדרוס ינאי, אשר מלך עשרים ושבע שנה.

א. ואשת אריסטובולוס שלחה את אחיו לחפשי ממאסרם והקימה למלך את אלכסנדרוס אשר היה ראוי למשרה זו על־פי שניו ומדות נפשו. ובעלות אלכסנדרוס לשלטון המית את אחיו האחד, אשר חשב בלבו לעשות מלוכה גם הוא, ונשא את ראש אחיו השני, שבחר בחיי מנוחה והתרחק מן השררה.

ב. ומלחמה היתה בינו ובין תלמי המכֻנּה לַתּוּרוֹס. כאשר כבש את העיר כפר שיחין (אסוֹכיס) ואלכסנדרוס המית רבים מן השונאים, אך הנצחון נטה לצד תלמי. אבל אחרי אשר נרדף תלמי על־ידי אמו קלֶאוֹפטרה ושב אל ארץ מצרים, כבש אלכסנדרוס במצור את גדר (גַדַּרָה) ואת חמתא (אַמַתּוֹס), הגדול במבצרי עבר הירדן, שבו נמצאו מחמדי אוצרות תאודורוס וזֶנון. אבל תאודורוס בא עליו פתאם ולקח מידו את אוצרותיו וגם תפש את כבוּדַת המלך והמית מן היהודים כעשרת אלפים איש. בשוב אלכסנדרוס לאיתנו אחרי המַכָּה הזאת פנה אל ארץ החוף ולכד את עזה ואת רַפיה ואת אנתֵּדון, אשר נקראה אחרי־כן על־ידי הורדוס המלך בשם

אָגרִיפִּיַּס.

ג. ואחרי אשר כבש המלך את הערים האלה ומכר את יושביהן לעבדים התקומם עליו עם יהודה בימי החג – כי רֹב המריבות פורצות בקרבם למועדי שמחתם – ויש לחשוב, כי לא היה בכחו להפר את העצה הרעה הזאת, לולא עזרו לו שכירי צבאו הנכרים מארצות פּיסִדיּה וקִילִיקיהּ (כי את בני סוריה לא אסף אל צבא שכיריו, בדעתו את שנאתם הגדולה לעם יהודה). אחרי אשר הכה אלכסנדרוס במתקוממים יותר מששת אלפים איש יצא להלחם בגבולות הערבים ולקח מהם את הגלעד ואת מואב ושׂם מס על יושבי שתי הארצות ואחרי־כן שב להַצּות על חמתא. תאודורוס נבהל לשמע נצחונותיו וברח מפניו והמלך מצא את המבצר עזוב וריק ותפש אותו באפס־יד והחריבו.

ד. ואחרי־כן נלחם עם עֹבְדַת19 מלך הערבים; המלך הזה הכין לו פח בארץ הגולן ואלכסנדרוס נפל במלכֻּדתו וכל חילו נשמד, כי נדחק לתוך בקעה צרה ועמֻקה ונרמס בפרסות הגמלים הרבים, המלך בעצמו ברח אל ירושלים ובגֹדל האסון אשר המיט על העם, העיר את שנאת הרבים הישנה אליו עד אשר קם מרד גלוי. גם הפעם היתה ידו על העליונה ובמלחמותיו הרצופות עם העם המית לא פחות מחמשים אלף איש מן היהודים בשש שנים, אבל לא יכֹל לשמוח בנצחונותיו, אשר כּלה בהם את כחות מלכותו. הוא נסה להפסיק את המלחמה ולדבר שלום אל נתיניו המורדים, אבל אלה הוסיפו עוד לשנֹא אותו על שרירות לבו ועל תהפוכותיו, וכאשר שאל אותם, מה היא סבת הדבר ובאיזה מעשה יוכל לשַׁכֵּך את חמתם, ענוהו האנשים, כי רק עם נבלתו יכרתו שלום, אף כי קשה לסלוח לעושה תועבות כאלה גם אחרי מותו. ויחד עם זה שלחו אל דימיטריוס המכֻנה אֵיקַיְרוֹס (נ"א אַקַּיְרוֹס20) לעזרה, והוא נעתר להם, בקוותו לגדולות מאלה, ובא עם חילו אל הארץ ועל־יד העיר שכם התחברו אליו בני בריתו מן היהודים.

ה. ואלכסנדרוס קבל את פניהם באלף רוכבים ושמונת אלפים רגלים שכירי מלחמה. מלבד זאת נמצאו עמו עשרת אלפים יהודים נאמנים בבריתו. ומספר שונאיו היה שלשת אלפים רוכבים וארבעה־עשר אלף רגלים. ועוד בטרם יצאו שני האויבים לקרב נסו שני המלכים להעביר קול איש במחנה אויבו ולחולל שם מרד. כי דימיטריוס קוה להטות אליו את לב שכירי אלכסנדרוס, ואלכסנדרוס – למשוך אחריו את היהודים אשר במחנה דימיטריוס. אבל היהודים לא שבו מחמתם והַהֶלֶנים21 לא הפרו שבועתם, ועל־כן קראו שני המלכים לחרב לשפוט ביניהם. במלחמה היתה יד דמיטריוס על העליונה, אף כי הרבו שכירי אלכסנדרוס לעשות נפלאות באֹמץ לבם ובעֹז ימינם. אבל תוצאות המלחמה לא היו כאשר דמו שני המלכים בלבם. כי אחרי נצחון דימיטריוס לא הוסיפו היהודים הקוראים לו להחזיק בבריתו, כי חמלו על אלכסנדרוס במפלתו, וששת אלפים מן היהודים עברו אליו בברחו אל הרי יהודה. דימיטריוס לא עצר כח לשאת את התמורה הזאת והבין כי יחליף אלכסנדרוס כח למלחמה וכל העם יעבור אליו, ועל־כן פנה ועלה מן הארץ.

ו. אבל המון המורדים הנשאר לא שבת מריב גם אחרי צאת העוזרים מן הארץ, ואלכסנדרוס נלחם בו מלחמה קשה עד אשר עלה בידו להמית את רֹב השונאים ולגרש את הנשארים אל עיר בֶּמֶסֶּלִיס22 ואחרי־כן הפך את העיר והוליך את הפליטים בשבי אל ירושלים. וכגֹדל אפו ובחרונו עליהם הסיתוֹ יצר לבו הרע למעשי רשע. הוא צוה להוקיע שמונה מאות איש מהשבויים על צלבים בראש העיר, אחרי שחטוֹ לעיניהם את נשיהם וטפם. ולמראה הדבר שתה יין והתהולל עם פילגשיו. פחד גדול נפל על כל העם ובלילה ההוא ברחו שמונת אלפים יהודים מהקמים על המלך מעבר לגבולות יהודה ורק מות אלכסנדרוס שם קץ לגלותם. ככה הקים אלכסנדרוס את השלום במלכותו, אחרי עבודה קשה לקץ זמן רב (באחור זמן), ואימת החרב סרה מן הארץ.

ז. ועוד הפעם קמו מהומות [בארץ יהודה] על־ידי אנטיוכוס המכֻנה דיוניסוס, אחי דימיטריוס, והוא האחרון למלכי בית סיליקוס. כאשר יצא זה להלחם עם הערבים פחד ממנו אלכסנדרוס [פן יעבר בגבולו] וחפר חריץ עמֹק לאֹרך כל הארץ אשר בין ההרים בקרבת אנטיפטרס ובין חוף יפו, ועל־יד החריץ הקים חומה גבוֹהה ומגדלי־עץ בנה עליה לסגור את שערי הארץ. אבל בזה לא הצליח לעצוֹר את אנטיוכוס, כי הוא שלח את המגדלים באש וסתם את החריץ עפר ועבר עם חילו ביד רמה. הוא דחה לפי שעה את רצונו להנקם באלכסנדרוס על אשר לא נתן לו לעבור בארצו, כי מהר להביא מלחמה בגבולות הערבים. מלך הערבים נסוג אחור אל מקום אשר נוח למלחמה ואחרי־כן הפך פתאם את פני רוכביו, אשר היה מספרם עשרת אלפים, והתנפל על חיל אנטיוכוס קֹדם שהספיק להציג את צבאו במערכה. המלחמה היתה קשה מאד, וכל העת שנשאר אנטיוכוס בחיים החזיקו צבאותיו מעמד, אף כי עשתה בהם חרב הערבים שמות נוראות, כי חרף המלך את נפשו למהר עזרה במקום שנגפו אנשיו, עד אשר נפל שדוד ובמותו הפנו הסורים עֹרף ורֻבּם נפלו חללים במערכה או נהרגו בעת מנוסתם והפליטים שרדו אל כפר קנה ושם ספו כֻלם ממחסור לחם, ורק מתי מספר הצילו את נפשם.

ח. ואחרי הדברים האלה הביאו אנשי דמשק משנאתם לתלמי בן מינאי את חרתת [הערבי]23 אל ארצם והמליכוהו על חילת סוריה. הוא עלה על יהודה והכה את אלכסנדרוס במלחמה, אבל כרת עמו ברית שלום ועזב את הארץ. ואלכסנדרוס כבש את פחל (פֵלָה) ועלה על גרש (גֵרַסָּה), כי חשקה נפשו לבֹז את אוצר תאודורוס שנית, ובנה על העיר דָיֵק משֻׁלש וכבש אותה בסערת מלחמה. ואחרי־כן החריב את ארץ הגולן ואת סיליקיה24 ואת הבקעה הנקראה על שם אנטיוכוס ועל אלה כבש את גמלא, המבצר החזק, והוריד את דימיטריוס המושל בו משאתו, כי שמע תלונות רבים עליו, ואחרי־כן שב אל ארץ יהודה במלאֹת שלש שנים למלחמה הזאת, והפעם קבל העם את פניו ברצון, כי שמח על נצחונותיו. אבל בבוא קץ המלחמה החלה מחלה לענות את המלך וקדחת רביעית הציקה לו מאד. הוא חשב להתגבר על מחלתו בשובו אל עבודת המלחמה ועל־כן התמַכּר לצאת לקרב שלא בעונתו והכריח את גופו לטרוח ולעבוד למעלה מכחותיו, וכרע תחת כֹּבד משאו. הוא מת בעצם רעש המלחמה והימים אשר מלך היו עשרים ושבע שנה.

פרק חמישי: בתשע שנות מלכות אלכסנדרה נמצא השלטון בידי הפרושים.

א. הוא השאיר את מלכותו בידי אלכסנדרה25 אשתו, בבטחו בה כי ישָׁמעו לה היהודים על־נקלה, יען אשר רחקו דרכיה מדרכי אכזריותו וגם התנגדה למעשה תועבותיו, ובזה קנתה את לב העם לאהבה אותה. ותקות המלך לא נכזבה. כי האשה הרפה השכילה להחזיק בידיה את השלטון וזכתה לתהלת מושלת ביראת אלהים. היא נזהרה מאד בחֻקי מסֹרת האבות והרחיקה מן השררה את הבועטים במצוות הקדושות. ומשני בניה אשר ילדה לאלכסנדרוס הקימה את הורקנוס, הוא הבכור, לכהן גדול, כי לו היה משפט הבכורה, ומלבד זאת היה רפה־ידים, ולא נועז לתבוע ממנה את הממשלה. ואת הצעיר, אריסטובולוס, אשר היתה לו נפש לוהטת, השאירה הדיוט.

ב. לעֻמת־זאת התערבו בשלטונה הפרושים, חבורה בקרב היהודים, שיצא לה שם, כי היא עולה על חברותיה ביראת אלהים ומרבה לדקדק מהן בבאור החֻקים. אלכסנדרה כִּבּדה את האנשים האלה יותר מן המדה, מיראתה את האלהים, ובידם עלה לגנוב מעט מעט את לב האשה התם, עד אשר היו הם המוציאים והמביאים את כל העם ורשות נתְּנה להם לרַחק ולקרב את הבריות ככל אַות נפשם, להתיר ולאסור כרצונם. ובכלל נהנו המה מכל הכנסות המלוכה וברכותיה, ואת ההוצאות והפגעים השאירו לאלכסנדרה המלכה. אמנם היא השכּילה מאד לעשות מלוכה, כי הגדילה את הצבא כל הימים עד הַכפּילהּ את מספרו וגם אספה אליה חיל שׂכירים רב ועצום, וככה הכינה בידה את הממשלה בעמה וגם הטילה את אימתה על המושלים בארצות נכריות. ידה משלה בכֹּל והפרושים משלו בה.

ג. הם המיתו את דיוֹגֶנֶס, איש נשוא־פנים ואוהב קרוב לאלכסנדרוס, בפקדם עליו את עונו, כי היה בעצה אחת עם המלך להוקיע את שמונה מאות האנשים. וגם הסיתו את אלכסנדרה לרדוף את יתר האנשים, אשר הפיחו את חמת אלכסנדרוס עליהם. המלכה מלאה את חפצם, ביראתה את האלהים, והם עשו משפט מות בשונאיהם כרצונם. ואנשי המעלה אשר נמצאו בצרה נמלטו אל אריסטובולוס, והוא העיר את לב אמו לשאת פנים למעמד האנשים האלה ולתת להם חנינה ולהרחיק אותם מן העיר, אם היא חושדת בהם, כי אינם נקיים מעון. כשנתנה המלכה לאלה האנשים את נפשם לשלל, נפוצו בכל הארץ. ואלכסנדרה שלחה צבא אל דמשק בטענה להציל את העיר מידי תלמי [בן מינאי]26, המציק לה כל הימים. אך השיבה את הצבא בטרם עשה מעשה רב. וכאשר חנה טִיגְרַנֶּס מלך ארמֶניה על עיר עכו ושׂם מצור על קלֵיאוֹפַּטְרָה, שלחה אליו אלכסנדרה מנחה, לכרות עמו ברית. אבל הוא הקדים לעזוב את הארץ, בשמעו כי קמו מהומות בממשלתו מבית כשפרץ לוּקוּלוּס אל ארץ אַרמֶניה.

ד. בימים ההם חלתה אלכסנדרה ואריסטובולוס בנה הצעיר מצא לו שעת הכֹּשר להפיק זממו. ובעזרת אנשי שלומו – כי ידידים רבים היו לוֹ וכֻלם אהבוהו על אֹמץ רוחו – כבש את כל מבצרי הארץ ובכסף אשר מצא שם אסף לו שכירי מלחמה והכריז את עצמו למלך. וכאשר התאונן הורקנוס על הדבר הזה באזני אמו, חמלה עליו ושׂמה את אשת אריסטובולוס ואת בניו במאסר באנטוניה – היא המצודה הסמוכה להר־הבית מצד צפון, ונקראה לפנים, כאשר דברתי למעלה27, בשם בַּרִיס (הבירה) ואחרי־כן קבלה את שמה החדש לכבוד המושל אנטוניוס, כדבר אשר נקראו לכבוד אוגוסטוס (סֶבַּסְטוֹס) ועל שם אגריפס28 שתי ערים בשמות חדשים סֶבַּסטי ואגריפֶס. בטרם הספיקה אלכסנדרה לקרֹא למשפט את בנה, על אשר נסה להרחיק את אחיו מן השלטון, נאספה אל עמה, אחרי אשר נהלה את הממשלה תשע שנים.

פרק ששי: הורקנוס יורש אלכסנדרה מחל על המלוכה לטובת אריסטובולוס, ואחרי־כן נעשה למלך מחדש על־ידי חרתת בעזרת אנטיפטרוס ולבסוף קם פומפיוס לשפוט במריבת האחים.

א. אמנם ירֻשת השלטון היתה להורקנוס, כי בידו מסרה אלכסנדרה את המלוכה בחייה, אבל אריסטובולוס עלה עליו בגבורה ובתבונה. וכאשר פרצה ביניהם מלחמה על־דבר השלטון בקרבת יריחו, עזבו רבים את הורקנוס ועברו אל מחנה אריסטובולוס. הורקנוס מהר לברוח עם שארית חילו אל אַנטוניה ותפש את בני התערובות, למען יהיו לו לישועה. אלה היו אשת אריסטובולוס וילדיה. אבל בטרם הגיע הדבר לידי איבת־משחית השלימו האחים ביניהם, אריסטובולוס קבל את המלוכה והורקנוס מחל על הממשלה וקבל את כל ההנחות והכבוד כמשפט לאחי המלך. אלה היו תנאי הברית אשר כרתו ביניהם בבית־המקדש לעיני כל העם וחבקו איש את רעהו בברכת שלום ואחרי־כן החליפו את דירותיהם. אריסטובולוס הלך אל ארמון המלך והורקנוס יצא לגור בבית אריסטובולוס.

ב. פחד נפל על שונאי אריסטובולוס, כי נוחלה תקותם בהגיעו למלוכה, ויותר מכֻּלם התרגז אנטיפטרוס, שונא אריסטובולוס מימים. האיש הזה היה אדומי מלֵדה ובגלל יחס אבותיו ועשרו וכבוד ביתו נעשה לראש עמו, והוא עשה שני דברים: את הורקנוס פִּתּה לברוח אל חרתת מלך ערב, לרשת בעזרתו את המלוכה שנית, ועל לב חרתת דִבר לקרב את הורקנוס ולהשיבו לכסא שלטונו. כי הִרבּה לדבר סרה באזני חרתת על אריסטובולוס ועל מדותיו הרעות, והפליג בשבח הורקנוס והעתיר בדברים לקבל אותו ברצון, כי ככה יאות למושל אדיר במלוכה לתמוך בידי העלובים עשוקי המשפט, והן עוֶל גדול נעשה להורקנוס בהִלקח ממנו השלטון הראוי לו במשפט הבכורה. ואחרי אשר הצליח ביד אנטיפטרוס להטות את לב שניהם לחפצו לקח את הורקנוס בלילה וברח עמו מתוך העיר ובמנוסת חפזון נמלטו שניהם אל העיר הנקראה בשם הסלע, היא עיר המלוכה בממשלת הערבים. שם מסר את הורקנוס בידי חרתת והפציר בו בדברים וגם קנה את לבו במתנות רבות ויקרות לשלוח בידי הורקנוס צבא להשיבו לגדֻלתו. ומספר הצבא היו חמשים אלף רגלים ורוכבים. ואריסטובולוס לא יכֹל לעמוד בפני השונאים הרבים, כי עזבו אותו אנשיו לנפשו בַּקְרָב הראשון, ונדחף אל ירושלים, וכמעט נפל בשבי אויביו, הנלחמים בו ביד חזקה, לולא טרף עליהם סְקַוְרוּס שר צבא הרומאים את השעה והשבית את מצור ירושלים. כי הוא נשלח אל סוריה מארץ ארמֶניה במצות פּוֹמְפֵּיוּס מַגנוס, הנלחם עם טִיגְרַנֶּס29, ובבואו אל דמשק, אשר זה מקרוב נכבשה בידי מֶטֶּלֶוּס ולוֹלִיּוּס, לרשת את משרות שניהם, שמע על הדברים הנעשים בארץ יהודה ומהר לעלות שמה כאדם הבא על שכרו.

ג. כשבא סקַורוס אל הארץ מהרו לבוא אליו צירי שני האחים, כל אחד בקש ממנו להיות בעזרו. אבל שלש מאות הככר אשר שלח אריסטובולוס הכריעו את שורת הצדק. כי סקורוס קבל את הסכום הזה והפיל על הורקנוס ועל הערבים את אימת הרומאים ופומפיוס, למען ירפו ממצור־העיר. חרתת נבהל ועלה מארץ יהודה אל רבת־עמון וסקורוס חזר אל דמשק. ואריסטובולוס לא אמר די בהמלטו מן הפח, כי אסף את כל חילו ורדף אחרי האויבים והשתער עליהם על־יד המקום הנקרא פַּפִּירוֹן והמית מהם יותר מששת אלפים איש ובכללם גם את פַּלִיּוֹן אחי אַנטיפַּטרוּס.

ד. ובראות הורקנוס ואנטיפטרוס, כי לא יוכלו הערבים לעזור להם, נשאו עתה את עיניהם אל שונאיהם (הרומאים). וכשבא פומפיוס אל ארץ סוריה וסר אל דמשק פנו שניהם אליו לבקש מחסה; הם לא כפרו את פניו במנחה, רק באו לפניו בחֹזק הטענות הצודקות, אשר בהן הטו את לב חרתת, וחִלו את פניו למאֹס במעשי זדון אריסטובולוס ולהשיב את אחיו למלוכה, כי לו יאתה על־פי מדותיו הטובות ומשפט הבכורה. אבל גם אריסטובולוס לא רצה להתמהמה, כי בטח לבו במנחה אשר נתן לסקורוס, ובא גם הוא אל פומפיוס בכל הדר תפארת מלכים. אבל יען אשר לכלמה נחשב בעיניו להתרפס כדרך עבדים, כי לא הסכין להשפיל את עצמו להנאתו יותר מן המדה. שב אל העיר דיון.

ה. לדבר הזה התאנף פומפיוס והטה אזניו לתחִנות הורקנוס ואנשיו ויצא להלחם באריסטובולוס ולקח עמו את כל צבא הרומאים ורבים מבני־בריתם בסוריה. הוא נסע דרך פחל ובית־שאן30 ובא אל עיר קָרָוֵי31, אשר שם ראשית גבול ארץ יהודה כשבאים אליה בדרך היבשה, ושם שמע, כי נמלט אריסטובולוס אל אלכסנדריון, הוא מבצר חזק ונהדר בראש הר גבוה, ושלח אליו פקֻדה בלשון מושל עריץ לרדת מן המבצר. כמעט בחר אריסטובולוס לסכּן את נפשו מלמלא אחרי דבר הפקֻדה הזאת; אבל בראותו, כי לא קמה עוד רוח באנשיו, הטה את אזנו לעצת אוהביו, אשר דברו על לבו להתבונן ולזכור, כי איש לא יוכל לעמוד בפני כח הרומאים האדירים, וירד אל פומפיוס והִרבּה לדַבּר לפניו וללַמד זכות על עצמו, כי בצדק נאה לו המשרה, ואחרי־כן שב אל המצודה. וכאשר תבע אותו אחיו לעמוד לפני כסא פומפיוס, ירד מן המבצר עוד הפעם ודִבּר עמו על יֹשר משפטו, ושוב יצא ופומפיוס לא עצרו. וברוח נפעמה, בין תקוה לפחד, ירד עוד הפעם אל פומפיוס להַפּיל תחנתו לפניו, כי ימסור בידו את כל השלטון – ושוב עלה אל המצודה, לבל יתראה, כי הפקיר את עצמו לפני זמנו. אבל פומפיוס צוה עליו לעזוב את המבצרים, ובדעתו כי שרי המלך קבלו פקֻדה למלא רק אחרי דברי המלך הכתובים בידו, אִלֵּץ את אריסטובולוס לכתוב לכל אחד ולצווֹת עליו לצאת מן המבצר. אריסטובולוס מלא את הפקֻדה הזאת, אבל התרגז מאד ושב אל ירושלים והתכונן להלחם בפומפיוס.

ו. אולם פומפיוס לא נתן לו זמן להתכונן למלחמה ורדף אחריו מיד, כי החליף עוד כח לשמע הבשורה על־דבר מות מִתְרְדָת32, אשר הגיעה אליו בעמדו על־יד יריחו, הוא מקום משׁמני ארץ יהודה, ושם האדמה מגַדלת הרבה תמרים וגם צרי. את הצרי מוציאים, כשפוצמים בצורי אבנים את תחתית הגזע ומושכים דרך הפצימות את השְׂרף33. במקום הזה לן פומפיוס עם מחנהו לילה אחד והשכים בבֹקר ומהר אל ירוּשלים. אריסטובולוס נבהל לדבר בוא פומפיוס ויצא לקראתו לדַבּר אליו תחנונים והפיס את דעתו בהבטיחו לתת לו כסף רב וגם למסור בידו את העיר. אבל מכל דברי הברית האלה לא קם אף אחד. כי כשנשלח גַבִּיניוס להביא את הכסף מאנו אוהבי אריסטובולוס להכניסו אל העיר.

פרק שביעי: ירושלים נמסרה בידי פומפיוס והוא כבש את בית־המקדש ונכנס אל קדשי־הקדשים, ויתר מעשיו בארץ יהודה.

א. פומפיוס התקצף לדָבר הזה ושׂם על אריסטובולוס משמר ואחרי־כן נגש אל ירושלים לתור לו מקום, אשר ממנו יביא מלחמה בשעריה. הוא ראה את חומות העיר הבצורות, כי לא נִתּנו להִכּבש על־נקלה, ואת פי התהום הנוראה לפני החומה ואת הר־הבית המֻקף מצודות חזקות, מעבר לעמק הצר, והבין כי יהיה למשגב חדש לאויביו, כאשר תפול העיר בידו.

ב. זמן רב לא ידע פומפיוס לשית עצות בנפשו, והנה פרצה מריבה בין יושבי העיר, כי אוהבי אריסטובולוס אמרו לצאת במלחמה ולהושיע את המלך, ואנשי שלום הורקנוס רצו לפתוח את שערי העיר לפני פומפיוס, ומספרם הלך הלוך וגדול, מפני הפחד אשר אחז את העם למראה טכסיסי הרומאים הנאדרים. כאשר נגפה כת אריסטובולוס, נסוגה אחור אל הר־הבית ושרפה את הגשר המחבר אותו עם העיר והתכוננה לעמוד בפני האויב עד כלות כחותיה. אולם הכת השניה הכניסה את הרומאים אל העיר והסגירה בידם את ארמון המלך ופומפיוס הפקיד על העיר את פִּיסוֹן, אחד משרי החיָלים, ושלח אותו שמה בראש צבאו. פִּיסוֹן העמיד חיל־מצב בכל פנות ירושלים וכאשר נבצר ממנו למשוך אליו בדברים את הפליטים אשר בבית־המקדש ולכרות אִתָּם ברית, הכין סביב הר־הבית את כל צרכי המלחמה, למען הבקיע אל המקום בחֹזק־יד ואנשי הורקנוס נהלו אותו בעצותיהם וגם עזרו לו במעשים.

ג. פומפיוס צוה לסתום את החריץ לצד צפון ואת העמק כֻּלוֹ, ואנשי חילו הביאו את כל החֹמר הדרוש לחפצו. אבל קשה היה למַלא את החלל, כי היה עמֹק מאד, והיהודים מעל החומה עצרו את עושי המלאכה בכל מאמצי כחותיהם. וכמעט לא עלה בידי הרומאים להשלים את עמלם, לולא שמר פומפיוס את מועדי השבתות, אשר בהם היהודים נזהרים מכל מלאכה על־פי חֻקֵּי עבודת אלהיהם, וצוה להגביה בימים האלה את הסוללה ומנע את אנשיו לצאת למלחמת־תנופה על היהודים, כי רק לשמור על נפשותיהם הם נלחמים ביום השבת. והנה נסתם פי העמק ופומפיוס צוה להעלות מִגדלים גבוהים על הסוללה והקריב את מכונות המלחמה המובאות מצוֹר ונסה להרעיש את חומות הר־הבית אחרי אשר גרשו הבליסטראות את היהודים העומדים לו לשטן על החומה. אבל מגדלי הר־הבית במקום הזה, הנפלאים בגדלם ובהדרם, החזיקו מעמד זמן רב.

ד. בשעת התלאות והרעות הרבּות, אשר מצאו את הרומאים הצרים על העיר, התבונן פומפיוס לדרכי היהודים והשתומם לאֹמץ־רוחם וכֹח־סבלם ועל כֹּל נפלא בעיניו, כי לא הרפו מעבודת אלהיהם בהתהלכם בין חצים מעופפים ואבני־קלע. כאִלו שלטה בעיר מנוחה שלמה מעברים הֹעלו קרבנות התמיד דבר יום ביומו ונעשו כל הטבילות ויתר מנהגי עבודת האלהים לכל פרטיהם ודקדוקיהם. וגם בעצם היום שבו נכבש הר־הבית לא הפסיקו הכהנים את קרבנות היום כחק לעבודת האלהים, אף כי נהרגו לפני המזבח. כי בחֹדש השלישי למצור עלה בידי הרומאים בקשׁי להרוס אחד המגדלים ולבקוע בהר־הבית. הראשון אשר מלאו לבוֹ לעלות על החומה היה פַוְסְטוּס קוֹרְנֶלְיוּס בן סוּלה34 ואחריו עלו שני שרי מאות פוּריּוּס וּפַבִּיּוּס, ואחרי כל אחד מהם עלו אנשי גדודו והקיפו את הר־הבית מכל רוח והמיתו את אלה [מן היהודים] בעת מנוסתם אל ההיכל ואת אלה – אחרי עמדם על נפשם זמן־מה.

ה. ורבים מן הכהנים ראו את האויבים עולים עליהם בחרבות שלופות ולא חתו מפניהם ונשארו על עמדם לעבוד את אלהיהם. ובעוד הם זורקים את דם הקרבן ומתקנים את מעשה הקטֹרת נשחטו על זבחיהם, כי עבודת האלהים קדמה בעיניהם להצלת נפשם. רבים נהרגו בחרב אחיהם הקמים עליהם ורבים לאין־מספר הפילו את עצמם מראשי המגדלים. ומקצתם יצאו מדעתם למראה הפֻרענות ושלחו אש מסביב לחומה ונשרפו חיים. מן היהודים נהרגו שנים־עשר אלף איש, ומהרומאים נפלו רק מעטים חללים, אך גדול מהם היה מספר הנפצעים.

ו. אולם בעצם הצרות הנוראות האלה לא נגע שום אסון עד נפש העם כמעשה חלול חביון הקֹדש בידי זרים. כי פומפיוס נכנס יחד עם בני־לויתו אל ההיכל למקום, ששמה היה מֻתּר לבוא לכהן הגדול בלבד, וראה את המקדש לפני ולפנים, את המנורה ואת השלחן ואת כלי הנסכים ואת כלי הקטֹרת, כֻּלָם זהב טהור ואת סמי הקטֹרת הצבורים וגם את אוצר כסף הקֹדש, אשר הגיע לאלפַּים ככר. הוא לא שלח את ידו באוצר וגם לא ביתר כלי הקֹדש, ולמחרת יום כִּבוש הר־הבית צוה על משרתי ההיכל לטהר את המקדש ולהעלות את הקרבנות כחֹק. הוא הקים את הורקנוס לכהן גדול, בהכירו לו טובה על אשר התמכר למלא ברצון את מצוותיו בשעת המצור וגם הסיר לב רבים מעם הארץ מאחרי אריסטובולוס, כאשר בקשוֹ לבוא לעזרתו. בעבור הדבר הזה עשה פומפיוס מעשה שר־צבא מחֻכּם, למשוך אליו את לב העם מאהבה ולא מיראה. בין השבוּיים נתפש חותן אריסטובולוס אשר היה גם דודו35. פומפיוס צוה לכרות את ראשי חַיבי המלחמה בגרזן ולפַוסטוס ולחבריו, אשר הראו את גבורתם במלחמה, נתן מתנות יקרות, וגם שׂם מס על הארץ ועל ירושלים.

ז. הוא קרע מגבול היהודים גם את ערי חילת־סוריה, אשר כבשו לפנים במלחמה, ושׂם אותן תחת פקֻדת נציב הרומאים וסגר את היהודים בגבולות נחלתם לבד. הוא בנה מחדש את גֶּדֶר, שנהרסה בידי היהודים, מאהבתו לדימיטריוס הגדרי, אחד עבדיו המשֻׁחררים. הוא שחרר מעֹל היהודים גם את הערים בתוך הארץ, שלא הספיקו להָרסן: את סוּסיתָא36 ובית־שָׁאן37 ואת פחל38 ואת שֹׁמרוֹן ואת יַבנה39 ואת מָרֵשָׁה ואת אשדוד40 ואת ארתוסה. וככה עשה לערי שפת הים: לעזה ולדֹאר וגם לעיר אשר נקראה בראשונה מגדל סטרטון ואחרי־כן נבנתה מחדש ברב פאר והדר על־ידי המלך הורדוס ונקראה בשם חדש: קיסרי41. את כל הערים האלה השיב פומפיוס לתושבים השוכנים בהן וספח אותן על הנציבות הסורית. את הנציבות הזאת עם ארץ יהודה וכל הארץ אשר בין מצרים ובין נהר פרת נתן לסקַורוס לצוות עליהן והפקיד בידו שני לגיונות. ואחרי־כן מהר לנסוע אל רומא דרך ארץ קִילִיקִיָּה והוליך אִתּוֹ בשבי את אריסטובולוס עם משפחתו, כי שתי בנות ושני בנים היו לו. ואחד הבנים, אלכסנדרוס, נמלט בהיותם בדרך ואנטיגנוס הבן השני הוּבל אל רומא עם אחיותיו יחד.

פרק שמיני: אלכסנדרוס בן אריסטובולוס הנמלט משבי פומפיוס נלחם עם הורקנוס, אבל הֻכּה על־ידי גַבִּינִיּוּס ומסר בידו את המבצרים, אחרי־כן ברח אריסטובולוס מרומא ואסף אליו צבא, אך נֻצח בידי הרומאים והושב אל רומא. ויתר מעשי גבּיניוס וקרסוס וקַסיוס.

א. בימים ההם פרץ סקורוס בארץ ערב, אך נבצר ממנו להגיע עד הסלע מפני קשי הדרכים. הוא החרים את כל הארץ מסביב, אף כי תלאה קשה מצאה אותו: חיל צבאו התענה ברעב והורקנוס עזר לו בצרה ושלח אליו צידה בידי אנטיפטרוס. וסקורוּס ידע, כי אנטיפטרוס הוא איש־שלום לחרתת ושלח אותו לדבּר עמו כי ישלם לו כסף, והוא ישים קץ למלחמה. הערבי התרצה לשלם שלש מאות ככר, ואחרי זאת עזב סקורוס עם חילו את ארץ ערב.

ב. ואלכסנדרוס בן אריסטובולוס, אשר נמלט משבי פומפיוס, אסף מקץ יָמים חיל גדול והציק להורקנוס, כי עבר בכל ארץ יהודה וכמעט שׂם קץ לשלטונו, כי כבר ערב את לבו לגשת אל ירושלים ולבנות מחדש את חומתה, אשר נהרסה בידי פומפיוס. אך גבּיניוס, אשר נשלח אל ארץ סוריה לרשת את משרת סקורוס וכבר הראה את כחו במלחמות רבות, יצא לקראת אלכסנדרוס. ואלכסנדרוס ירא מפניו והִרבּה את מספר צבאו עד אשר היו לו עשרת אלפים רגלים וחמש מאות רוכבים, וגם בּצר את מָעֻזֵי הארץ ובנה את חומת אלכסנדריון והורקניה ומכוֵר42, אשר מול הרי ערב.

ג. גבּיניוס שלח לפניו את חלק צבאו בידי מרקוס אנטוניוס ונסע אחריו עם כל חילו וגם בחורי החיל אשר לאנטיפטרוס ויתר צבא היהודים ובראשם מַלִיךְ וּפֵיתּוֹלָאוֹס התחברו עם שרי החיָלים אשר למרקוס אנטוניוס ויצאו יחד לקראת אלכסנדרוס למלחמה, וכעבור זמן קצר בא גם גבּיניוס עם צבאו. ואלכסנדרוס לא התמהמה עד אשר יתחברו צבאות שונאיו למחנה אחד, ונסוג אחור מפניהם וכבר נמצא בקרבת ירושלים כאשר הדביקוהו האויבים ואִלצוהו להתגרות אִתָּם מלחמה. בקרָב הזה אבדו לו ששת אלפים מאנשי צבאו, כי שלשת אלפים נפלו בחרב ושלשת אלפים נלקחו בשביה ועם הנשארים נמלט אלכסנדרוס אל מבצר אלכסנדריון.

ד. גביניוס עלה על אלכסנדריון ומצא רבים מהיהודים חונים לפני המבצר. הוא נסה לדַבּר אִתּם שלום לפני הקרב והבטיחם להעביר את אשמתם, וכאשר לא רצו לקחת מוסר, המית רבים מהם, ואת הנשארים סגר בתוך המצודה. במלחמה הזאת הפליא לעשות חיל מכל חבריו שר הצבא מרקוס אנטוניוס, אשר אמנם הראה את גבורתו בכל המלחמות, אבל מעולם לא הִרבּה לעשות גדולות כמעשהו הפעם. גבּיניוס השאיר צבא לכבוש את המבצר, והוא בעצמו יצא להקים סדרים בערים אשר לא נחרבו עוד [בידי היהודים] ולבנות מחדש את הערים הנחרבות. במצותו נושבו הערים בית־שאן ושֹׁמרון ואַנְתִּידוֹן וְאַפּוֹלוֹנִיּה43 ויבנה ורָפִיה וּמָרֵשָׁה וַאֲדוֹרַיִם וגבלא (נ"א גמלא) ואשדוד ועוד ערים רבות ויושביהן הראשונים נהרו אליהן ברצון מעברים.

ה. ואחרי הקימו את הדברים האלה שב גביניוס אל אלכסנדריון וחִזק את המצור, עד כי נואש אלכסנדרוס מתקותו ושלח אליו צירים לבקש ממנו חנינה והסגיר אליו את המבצרים הנשארים, את הורקניה ואת מכוֵר, ואחרי־כן מסר בידו גם את אלכסנדריון. את כל המבצרים האלה הרס גביניוס בעצת אם אלכסנדרוס, לבל תפרוץ משם מלחמה חדשה. כי היא באה אל גביניוס לפַיסו בדברים, בפחדה לשלום בעלה ויתר בניה השבוּיים ברומא. ואחרי־כן השיב גביניוס את הורקנוס אל ירושלים ונתן עליו את משמרת בית־המקדש ואת יתר עסקי השלטון מסר לטובי העם. הוא חלק את כל העם לחמשה בתי־דינים. את האחד הקים בירושלים ואת השני בגדר ואת בני הפלך השלישי שׂם תחת בית־הדין אשר בחמתא, ועל הפלך הרביעי נחשב חבל יריחו ובראש הפלך החמישי הוקמה צִפּוֹרִי44 העיר אשר בגליל. והיהודים שמחו, כי נפדו משלטון היחיד, ומהיום והלאה ינהלו אותם טובי אחיהם45.

ו. כעבור זמן קצר קמו מהומות חדשות בארץ על־ידי אריסטובולוס, אשר ברח מרומא וקרא למרד ויהודים רבים נלוו אליו, אלה – מתאוַת־מהפכה ואלה – מאהבתם הישנה אליו. בראשונה כבש את אלכסנדריון ונסה לבנות את חומותיה, אבל כאשר נודע לו, כי שלח עליו גביניוס למלחמה את הצבא אשר לסִיסִינה ולאנטוניוס ולסֶרְוִיָּנוֹס, מהר לעלות משם ופנה אל מכוֵר. הוא שלח מעליו את ההמון, אשר לא צלח למלחמה, ונהל עמו רק את אנשי הצבא המזֻיָּנים במִספר שמונת אלפים איש. ובכללם היה גם פיתולאוס סגן־הצבא בירושלים, אשר עבר אליו עם אלף איש. הרומאים רדפו אחרי היהודים והתנגחו אִתּם, אנשי אריסטובולוס נלחמו בגבורה והחזיקו מעמד זמן רב, אבל אחרי־כן לחצו אותם הרומאים וחמשת אלפים מהם נפלו בחרב ואלפים שרדו אל גבעה אחת ואלף הנשארים ואריסטובולוס בראשם בקעו להם דרך בין מערכות הרומאים ומהרו אל מכוֵר. ושם לן המלך לילה אחד בין החרבות וקוה, כי עוד יצליח בידו לאסוף חיל חדש, אם יתנו לו הרומאים להִנפש מהמלחמה, וגם חִזק מעט את המבצר ההרוס. כאשר התנפלו עליו הרומאים נלחם אִתּם בגבורה נפלאה למעלה מכחותיו ועמד בפניהם שני ימים ואחרי־כן נפל בשבי יחד עם אנטיגנוס בנו, אשר ברח יחד עמו מרומא, והובא אל גבּיניוס אסור בנחֻשתים וגביניוס שלח אותו עוד הפעם אל רומא. ומועצת הזקנים עצרה אותו ברומא ואת בניו שלחה אל ארץ יהודה, אחרי אשר הודיע גביניוס במכתב, כי הבטיח את הדבר הזה לאשת אריסטובולוס בשכר המצודות שנמסרו בידו.

ז. וגביניוס אמר בלבו לצאת למלחמה על הפרתים, והנה עמד לו תלמי לשטן46, ולמענו שב מנהר פרת וירד אל ארץ מצרים והורקנוס ואנטיפטרוס הִרבּו להיטיב לו במסע־המלחמה הזה, כי אנטיפטרוס הביא לו כסף וכלי־נשק ולחם וגם חיל־עזר ומלבד־זאת פִּתּה את יהודי מצרים השומרים על המעבר בקרבת העיר סִין47 לעזור לגביניוס, אבל הנה עברה רוח מרד בכל ארץ סוריה בצאת גביניוס ממנה, וגם אלכסנדרוס בן אריסטובולוס התקומם מחדש ואסף לו חיל גדול מאד ואמר בלבו לבָעֵר את כל הרומאים מן הארץ. לשֵׁמע דבר המבוכות מִהר גביניוס לשוב אל ארץ סוריה, וכאשר נודע לו מעשה אלכסנדרוס, ירא מפניו ושלח לפניו את אנטיפטרוס להטות לב חלק המורדים מאחרי אלכסנדרוס, והדבר עלה בידו. ואחרי כל זאת נשארו לאלכסנדרוס שלשים אלף איש וגביניוס גמר להתגרות בו מלחמה, ויצא לקרב והיהודים יצאו לקראתו. וכשנפגשו שני האויבים על־יד הר תבור48 נפלו עשרת אלפים מן היהודים בחרב ושאריתם נפוצו לכל רוח. וגביניוס בא אל ירושלים וסדר את המדינה כרצון אנטיפטרוס ומשם עלה על הנבָטים והכה אותם במלחמה ושלח לחפשי בסתר את מִתְּרְדַּת ואת אוֹרסַן, אשר נמלטו מארץ הפרתים, ובמחנה הצבא הפיץ שמועה, כי ברחו האנשים שלא מדעתו.

ח. ואחרי הדברים האלה ירש קרַסוס את משְׂרתו בסוריה ובא אל הארץ. בצאת קרסוס למלחמה על הפרתים בזז את בית־המקדש בירושלים, בהוציאו ממנו את אלפַּים הככר, אשר לא נגע בהם פומפיוס, ואת כל יתר הזהב. וכאשר עבר את נהר פרת נִספה במלחמה, הוא וצבאו עמו יחד. ואין פה המקום לדבּר בזה.

ט. אחרי מפלת קרסוס מהרי הפרתים לפשוט על ארץ סוריה, אבל קַסיוס, שנמלט מחרב הפרתים אל גבול הנציבות (סוריה), גרש אותם משם. ואחרי השקיטוֹ את הארץ מהר לעלות על ארץ יהודה וכבש את טָרִיכי49 ומכר שלשים אלף מיושביה היהודים לעבדים וגם המית את פיתולאוֹס, אשר הרים יד ברומאים יחד עם אוהבי אריסטובולוס. ובמעשה הרצח הזה היה אנטיפטרוס יועץ לקסיוס. אנטיפטרוס נשא אשה ממשפחה חשובה בערב ושמה קפְּרוס, והיא ילדה לו ארבעה בנים, את פצאל ואת הורדוס אשר היה אחרי־כן למלך, ואחריהם את יוסף ואת פְרוֹרא50 ועוד בת אחת, היא שלֹמית51. ואחרי אשר הטה אנטיפטרוס אליו את לב התקיפים בכל המקומות באהבה ובמתנות, משך אליו את מלך ערב, כי התחתן עם משפחתו. ובצאתו למלחמה על אריסטובולוס שלח אליו להפקיד על־ידו את בנו. אחרי־כן הכריח קסיוס גם את אלכסנדרוס לכרות ברית ולשבת במנוחה, ושב אל נהר פרת לבלי תת את הפרתים לעברו, ועל זה נדבר במקום אחר.

פרק תשיעי: אריסטובולוס נהרג בידי אוהבי פומפיוס ובנו אלכסנדרוס בימי סציפיון. אנטיפטרוס גמל חסד עם ציזר והראה את גבורתו בעזרו למתרדת במלחמה.

א. וכאשר ברחו פומפיוס ואנשי המועצה52 מעבר לים יון וצֵיזר53 כבש את רומא ותפש את השלטון, קרא דרור לאריסטובולוס ממאסרו ונתן בידו שני לגיונות ושלח אותו בחפזון אל סוריה, בקוותו כי על־ידי האיש הזה ימשוך את לב יושבי המדינה, ארץ יהודה וכל הארצות אשר מסביב, אבל קנאת אדם הֵפֵרה את מחשבת אריסטובולוס הטובה והובישה את תקות ציזר. כי הומת אריסטובולוס ברעל, אשר הגישו לו אוהבי פומפיוס, וימים רבים לא זכה להקבר בארץ אבותיו. כי גופתו נצפנה בדבש למשמרת עד אשר נשלחה בידי אנטוניוס אל היהודים להקבר בין עצמות המלכים.

ב. גם בנו אלכסנדרוס מת, כי סציפיון54 התיז את ראשו בגרזן בעיר אנטיוכיה במצות פומפיוס, אחרי אשר תבע אותו לבית־דין בדבר הנזק אשר עולל לרומאים. ואת אחי אלכסנדרוס אסף אליו תלמי בן־מינאי, אשר משל בארץ כלקיס בהרי הלבנון, כי שלח את בנו פיליפיון אל אשקלון להביאם אליו והוא הוציא את אנטיגנוס ואת שתי אחיותיו בחזקה מידי אמם והביא אותם אל אביו. פיליפיון חשק באחת הבנות ולקח אותה לאשה ובגלל הדבר הזה נהרג אחרי־כן בידי אביו. ותלמי נשא את אלכסנדרה לאשה אחרי המיתו את בנו, ולרגל הנשואים האלה משך חסד רב לאחותה ולאחיה.

ג. ואחרי מות פומפיוס עבר אנטיפטרוס אל ציזר ושרת אותו. כאשר הוליך מתרדת איש פֶּרגַמוּס את צבאו אל ארץ מצרים55 ונעצר על־יד מעבר סין והתמהמה באשקלון, הטה אנטיפטרוס את לב הערבים הנאמנים בבריתו לצאת לעזרתו וגם הוא בא אליו להושיעו עם שלשת אלפים אנשי צבא מזֻינים מחיל היהודים, ואף את לב תקיפי סוריה הטה לחזק את ידי הרומאים, כי משך אליו את תלמי היושב בלבנון ואת יַמְליכוּ56, ואחריהם נתנו כל הערים ברצון את ידן למלחמה. ולמראה חיל העוזרים הרב, שהביא לו אנטיפטרוס, התאזר מתרדת עֹז ומהר אל מעבר סין, וכאשר לא נתנו לו בני העיר לעבור, שׂם עליה מצור. במלחמה על העיר הזאת עשה לו אנטיפטרוס שֵׁם בגבורים, כי מהר להבקיע את חלק החומה אשר נטל עליו לכבשו וקפץ ראשון אל תוך העיר עם אנשי צבאו.

ד. ככה נפלה סין. וכאשר עבר מתרדת את המקום סגרו בפניו את הדרך יושבי הארץ המכֻנה בשם חוניו57, והם היו יהודי מצרים. אבל אנטיפטרוס הצליח לפתותם לבל יתיצבו בפני צבאו – ולא זו בלבד, כי הטה גם את לבם להספיק לחיל כל צרכיו, ועל־כן לא התגרו גם יושבי נֹף58 מלחמה ברומאים, כי־אם נלוו ברצון על צבא מתרדת. והוא הספיק לעבור את הדלתה ויצא להלחם עם שארית המצרים במקום הנקרא בשם „מחנה היהודים“. בעת המערכה נמצא כל אגף הצבא הימני בצרה גדולה, ואנטיפטרוס הצילו מרעה בהקיפו את האויב מצד שפת הנהר. כי הוא עמד בראש האגף השמאלי וכבר הספיק להתגבר על הצרים העומדים לנגדו ואחרי־כן התנפל מאחור על הרודפים אחרי מתרדת והמית בהם רבים ולנשארים הציק מאד, עד אשר עלה בידו לכבוש גם את מחנם. ומכל צבאו נפלו רק שמונים איש ולעֻמת זאת אבדו למתרדת שמונה מאות איש בעת אשר פנה עֹרף לפני האויב. ככה נחלץ מתרדת מן המצר, אף כי כבר נואש כמעט מתקוה, ובלי קנאה העיד לפני ציזר על הגבורות אשר עשו ידי אנטיפטרוס.

ה. וציזר הִרבה להודות לאנטיפטרוס ונתן לו תקוה טובה, ובזה חִזק אותו בבריתו והעירהו לחרף את נפשו עליו ובכל המלחמות הראה אנטיפטרוס את אֹמץ לבו הגדול וגם נפצע פצעים רבים, עד אשר כסו אותות גבורתו את כל בשרו. וכאשר הקים ציזר את המנוחה ואת הסדרים בארץ מצרים ועלה אל ארץ סוריה נתן לאנטיפטרוס משפט אזרח רומאי ועשה אותו חפשי בארץ וכבד אותו כבוד רב ונשא את ראשו באהבה לעיני כֹל, עד אשר קנאו רבים בו. ועל ידי אנטיפטרוס הקים ציזר גם את משפט הכהֻנה הגדולה בידי הורקנוס.

פרק עשירי: ציזר הקים את אנטיפטרוס למנהיג ביהודה. אנטיפטרוס הקים את פצאל לשר־צבא בירושלים ואת הורדוס לנציב בגליל. לקץ זמן קצר נתבע הורדוס לבית־דין ונִצל מהמשפט. סקסטוס ציזר נפל בשחיתות בַּסוּס ואת משׂרתו ירש מוּרְקוּס.

א. בימים ההם בא גם אנטיגנוס בן אריסטובולוס אל ציזר ועזר שלא ברצונו לגדל את כבוד אנטיפטרוס, כי תחת אשר היה עליו להרים צעקת שבר על מות אביו, אשר הומת ברעל לרגל הסכסוכים בינו ובין פומפיוס, וכן גם להתאונן על הרשעה אשר עשה סציפיון לאחיו מבלי לחלל את בקשות הרחמים בדברי קנאה ושנאה – בא ללמד חובה על הורקנוס ואנטיפטרוס, אשר הפרו כל חֹק בגרשם אותו עם אחיותיו מנחלת אבותיהם, וטען עליהם, כי הם מרבים לרעוץ את העם בגאות זדונם, וגם בשלחם עזרה לציזר את מצרים לא עשו זאת מאהבה, כי־אם מיראתם אותו ורצו בזה למחות את זכר מריבותיהם הישנות עמו ולהשכיחו את אהבתם לפומפיוס.

ב. לדברים האלה קרע אנטיפטרוס את בגדיו מעליו והראה את פצעיו וקרא, כי למותר לו לדבר על אהבתו ואמונתו לציזר, כי גם אם יחריש למו פיו, הן יצעק קול דמי בשרו. ויחד עם זה אמר, כי נפלאה בעיניו עזות פני אנטיגנוס זה, אשר הוא בן איש צורר הרומאים ועבד הרומאים הבורח מפניהם, וגם בו דבקו מדות אביו, רוח פרצים ואהבת מריבה, ועוד הוא מנַסה להוציא דִבּה על אחרים באזני מושל הרומאים ומקַוה למצֹא טובת־הנאה תחת אשר עליו לשמוח כי נשאר בחיים, וגם הפעם אינו דורש את חלקו בממשלה להמלט ממחסור וממצוק, כי־אם להקים מריבות בין היהודים ולהפוך את חסדי הרומאים להם לקללה.

ג. כשמוע ציזר את הדברים האלה הוציא משפטו, כי הורקנוס ראוי יותר לכהֻנה גדולה ונתן לאנטיפטרוס לבחֹר במשרה כטוב בעיניו. אנטיפטרוס מסר את מדת המתנה בידי הנותן והוקם למנַהל (אפיטרופוס) בכל ארץ יהודה וגם קבל רשות לבנות את חומת ירושלים ההרוסה. ואת פרשת הגדֻלה הזאת צוה ציזר לחרוֹת על לוח במקדש הקפיטוליון להיות לעֵד צדקת אנטיפטרוס ולזכרון מעלותיו הטובות.

ד. ואנטיפטרוס שׁלח את ציזר בצאתו מסוריה ושב אל ארץ יהודה. וראשית מעשהו היתה לבנות את חומת ירושלים, אשר נהרסה בידי פומפיוס, ואחרי־כן עבר בארץ והשקיט את המהומה, כי הטיל את אימתו על כל אדם וגם נתן לו עצה טובה לדעת, כי דורשי טובת הורקנוס יחיו בעֹשר ובמנוחה ויהנו מנכסיהם וישמחו בברכת השלום. אבל האיש אשר ישמע לדברי מחרחרי הריב, ההולכים אחרי בצעם, וישא את נפשו לתקוות כוזבות, ימצא בו (באנטיפטרוס) רודה אכזרי תחת מנהיג־חסד ובהורקנוס שליט עריץ תחת מלך רחום והרומאים עם ציזר יהיו שונאים לאיש ההוא ולא מאַשרים ואוהבים, כי לא יתנו לקחת את השלטון מידי האנשים, אשר שמו אותם לראש. ועם הדברים האלה הקים אנטיפטרוס בלבדו סדר בארץ, ובראותו כי הורקנוס הוא איש נרפה ואין בו כח למלוך. את פצאל בכור בניו שׂם לשר־צבא בירושלים וסביבותיה ולהורדוס הנולד אחריו נתן את המשרה הזאת בארץ הגליל, בשלחו אותו שמה, אף כי היה עוד צעיר לימים.

ה. והורדוס היה בעל מעשים מתכונתו ומצא תכף חֹמר לפעֻלה, להראות את אֹמץ רוחו. הוא תפש את חזקיה ראש השודדים, אשר פשט בגדוד רב על המקומות הסמוכים בסוריה, והמית אותו ועוד שודדים רבים, ובדבר הזה משך את לבות הסורים לאהבה אותו מאד ובכל עריהם וכפריהם היה שמו מרומם על כל לשון, כי השיב להם את השלום והציל את רכושם. וככה הגיע שמו הטוב גם לאזני סקסטוס ציזר, הקרוב לציזר הגדול והנציב בארץ סוריה. ופצאל התחרה באחיו מקנאה טובה59 והוסיף למשוך אליו את אהבת יושבי ירושלים, ואף כי שלט בעיר על דעת עצמו, לא רמו עיניו במשרתו ולא עטה חרפה על כבודו. ככה זכה אנטיפטרוס לתפארת מלכים בעיני העם ולכבוד גדול בכל הליכותיו כמושל עליון בארץ, ובכל־זאת לא הסיר חסדו ואת אמִתו מהורקנוס.

ו. אבל לא נִתַּן בידי האדם להמלט מקנאת הבריות בעת טובתו! עוד לפני זה אכלה קנאה את לב הורקנוס במסתרים לשֵׁמע מַהלל הצעירים, ויותר מכֹּל התעצב על מעשי גבורת הורדוס, והרצים התכופים, אשר באו לפרסם את שמו כפעם בפעם, היו לקוץ בעיני הורקנוס. ובחצר המלך חזקו את קנאתו הולכי־רכיל רבים, אשר חכמת אנטיפטרוס ובניו עמדה להם לשטן, והם דברו באזני הורקנוס, כי בעזבו את השלטון בידי אנטיפטרוס ובניו השאיר לו רק שם מלך לבד, אבל אין לו חלק בממשלה, וגם שאלו אותו, עד מתי יתן להוליך עצמו שולל ויגַדל מלכים לצנינים בצדיו? הן גם עתה אינם מסתפקים במשרת נציבותם, כי־אם נוהגים ממשלה ברמה, כאלו הורידוהו מגדֻלתו. ועל כן המית הורדוס אנשים רבים ועבר על חֻקי היהודים בזדון מבלי לחכות לפקֻדתו ומבלי לשאול את פיו ואם הורדוס אינו מלך, רק הדיוט בלבד, עליו לתת את הדין לפני הורקנוס על־פי חֻקי האבות, האוסרים להמית אנשים בלי משפט.

ז. לדברים האלה התלקחה חמת הורקנוס מעט מעט, ולמען הפיג את כעסו תבע את הורדוס למשפט. והורדוס שמע בעצת אביו ובטח במעשיו ונסע אל ירושלים, אחרי אשר העמיד חיל משמר בכל ארץ הגליל. הוא בא אל העיר בגדוד חזק – כי לא רצה להִכנס שמה בחיל עצום, לבל יֵרָאה בעיני הבריות, כי הוא אומר להוריד את הורקנוס ממשרתו, ובזה גלה לכל, כי לא באפס־יד יסגיר את נפשו בידי מקנאיו. וסקסטוס ציזר חרד לגורל העלם, פן ימצאהו אסון בהִלכדו בידי שונאיו, ועל־כן שלח אל הורקנוס להודיעהו דבר מבֹאר, כי עליו לפטור את הורדוס מדיני נפשות. והורקנוס התכַּוֵּן בעצמו לדבר הזה מאהבתו את הורדוס ושלח אותו לחפשי.

ח. והורדוס אמר בלבו, כי נמלט מהמשפט למֹרת־רוח המלך ויצא אל דמשׂק לעמוד לפני סקסטוס וגמר אֹמר לבל יוסיף לשמוע בקול הורקנוס כאשר יתבע אותו לדין עוד הפעם. ואנשי הבליעל לא חדלו להפיח את כעס הורקנוס, באמרם כי יצא הורדוס בחרי־אף לאסוף את צבאו ולעלות עליו למלחמה. והמלך האמין לדבר, אך היה אובד עצות, בראותו כי איש־ריבו גדול ממנו בכֹחו. וכאשר הוקם הורדוס על־פי סקסטוס ציזר לשר־צבא בכל ארץ חילת־סוריה ושמרון, ונוסף על חנו בעיני העם היה גם נורא בכח שלטונו, גדל פחד הורקנוס מאד־מאד, והוא חִכּה, כי עוד מעט יעלה עליו הורדוס למלחמה ברֹב חילו.

ט. ואמנם מגורת הורקנוס לא היתה לשוא. כי בחרונו על המשפט, אשר זממו לעשות לו, אסף הורדוס צבא ועלה על ירושלים להוריד את הורקנוס מגדֻלתו. וכמעט מִלא את מחשבתו, לולא יצאו לקראתו אביו ואחיו וכבשו את כעסו, בהשביעם אותו לצאת ידי חובת נקמתו באימה אשר הפיל על הורקנוס, בהעבירו לפניו את צבאותיו, ולחמול על המלך, אשר מידו בא לו כל החיל הזה, כי הן גם אם תקף עליו רגזו כאשר נתבע לדין, עליו להכיר טובה לאיש, אשר הצילו מרעה, ולא לשלם בעד העול הנעשה לו לבד ולכפות את טובתו על פדות נפשו. – ואם ישיב אל לבו, כי גורל המלחמה הוא בידי אלהים, יבין, כי לא יצליח העול ברב כח. ולכן אין עליו לבטוח בלבב שלם בנצחונו, כשהוא מתכּוֵּן להרים יד במלכו ואוהבו, שגמל לו חסד כפעם בפעם ומעולם לא הקשה ידו עליו, מלבד אשר הטה פעם אחת את אזניו לדברי יועצי רעה ועשה לו צל־עול. והורדוס נעתר לדברים האלה, בחשבו כי די בעבור תקוותיו לעתיד בזה, שהראה את כּחוֹ לעם ירושלים.

י. בימים ההם פרצה מהומה בקרב הרומאים השוכנים בגבול אַפַּמֵיה ומלחמת־אחים קמה ביניהם, כי צִיצִילִיּוּס בַּסוּס, אשר היה מאוהבי פומפיוס, המית במרמה את סקסטוס ציזר ולקח לו את שלטונו. ויתר שרי החילות אשר לציזר מהרו שמה עם צבאותיהם לקחת את נקמת הרצח. ובאהבתו לנרצח ולציזר החי גם יחד שלח להם אנטיפטרוס חיל־עזר בידי בניו. המלחמה נמשכה עד שבא מוּרקוּס מארץ איטליה וירש את משרת סֶקסטוּס.

פרק אחד־עשר: הורדוס הוקם לנציב בכל ארץ סוריה ומַלִיך ירא מפניו והמית את אנטיפטרוס. שרי האלף מסכימים להמית את מַלִיך.

א. בימים ההם קמה מלחמה גדולה בין הרומאים, כי קסיוס וברוּטוּס המיתו את ציזר במרמה, אחרי שעמד בראש הממשלה כשלש שנים ושבעה חדשים. לרגל הרצח הזה התחוללה מהומה גדולה והשליטים רבו ביניהם, וכל איש שעה בתקוותיו ונמשך אחרי המפלגה אשר אמר למצֹא בה חפץ. וקסיוּס בא אל סוריה להטות אליו את הצבא החונה ליד אפַּמֵיה. הוא הקים שלום בין בַּסוס ובין מורקוס ופדה את אפּמיה ממצור והתיצב בעצמו בראש הצבא ויצא להטיל מס על הערים ונגשׂ מהן את תבואות המסים בחֹזק־יד.

ב. כשנגזר גם על היהודים לשלם שבע מאות ככר, ירא אנטיפטרוס מאימת קסיוּס ומלא את ידי בניו ואנשים אחרים מהקרובים אליו לגבות את הכסף מהרה. ובכללם הקים לגובה־מסים גם את מַליך, אחד מאנשי־ריבו, כי השעה היתה דוחקת. הורדוס היה הראשון, אשר הפיס את דעת קסיוס, בהביאו לו את מכסת הכסף העולה בחלקו מארץ הגליל, מאה ככר, ובדבר הזה מצא חן בעיניו מאד. ועם הנשארים דִבּר קסיוס קשות, כי התרפו במלאכתם, וגם על הערים העיר את כל חמתו: את יושבי גוֹפנָא ואַמָאוּס ושתי ערים קטנות מכר לעבדים, והלך להמית את מליך על אשר לא מהר לנגוש את המס. אבל אנטיפטרוס פדה אותו ממות ואת יתר הערים מכליון, כי מהר לכפר את פני קסיוס במאה ככר.

ג. אבל בעלות קסיוס מן הארץ לא זכר מַליך את חסדי אנטיפטרוס וטמן פח לרגלי האיש הזה, אשר הושיעהו מצרה לא פעם ולא שתים, והתנכל עליו להמיתו על אשר עמד לשטן למעשי רשעתו. ואנטיפטרוס פחד מכּח האיש הזה וממזמות ערמתו והלך אל עבר הירדן לאסוף חיל ולשמור על נפשו מנכליו. ובראות מַליך, כי נגלה סודו, סבב במצח נחֻשה את בני אנטיפטרוס, את פצאל נציב ירושלים ואת הורדוס פקיד בית־הנשק, והִרבה להצטדק לפניהם וגם להשבע באזניהם והטה את לבם להקים שלום בינו ובין אביהם. ושוב נצל מַליך ממות בידי אנטיפּטרוס, כי הפיס את דעת מוּרקוּס, נציב סוריה בימים ההם, אשר בקש להמיתו (את מליך) על מחשבות־מרד.

ד. וכאשר קמה המלחמה בין קסיוס וברוטוס ובין ציזר הצעיר60 ואַנטוֹניוס, אספו קַסיוס ומרקוּס צבא בסוריה ואחרי הוַכחם לראות, כי סִפֵּק להם הורדוס את רֹב צרכיהם, הקימו אותו לנציב בארץ סוריה ונתנו בידו חיל רגלים ופרשים וקסיוס הבטיחהו גם להקימו למלך ביהודה אחרי כלות המלחמה. אך גדֻלת הורדוס ועתידותיו היו בנפש אנטיפטרוס, כי מליך ירא את הדבר הזה ופתּה בשֹׁחד את אחד המשקים אשר למלך לתת רעל בכוס אנטיפטרוס, והוא גוע בשעת המשתה. ככה נפל לקרבן תועבת מליך האיש רב־הפעלים בעסקי המדינה וביתר הליכותיו, אשר השיב את השלטון להורקנוס וסמך אותו כל הימים.

ה. וכל העם חשד במליך, כי מידו בא משקה הרעל, והתקצף עליו, אבל הוא כחש בדבר והפיס את דעת העם, ועוד חִזק את מעמדו באספו לו אנשי־צבא מזֻינים, כי הבין אשר לא יֵשב הורדוס בחבוק ידים – ואמנם מהר הורדוס לעלות על ירושלים עם צבא רב לנקום את דם אביו. אבל פצאל אחיו יעץ לו לבל ירדוף אחרי האיש בגלוי, פן תקום מריבה בעם. לדברים האלה נתן הורדוס למַליך לבוא אליו וללַמד זכות על עצמו. וגם הסכים עמו בדברים להעביר מעליו את החשד ואחרי־כן קבר את אביו ברֹב תפארת61.

ו. ואחרי הדבר הזה פנה הורדוס אל שומרון, אשר קמה בה מהומה, והשיב את הסדר בעיר וכהתִמו את מעשהו שב אל ירושלים לימי החג ונהל אתו את הצבא. בעצת מליך, אשר ירא את דבר בואו, שלח אליו הורקנוס פקֻדה, לבל יביא את בני הנכר בשערי העיר, אשר התקדשו יושביה לחג. והורדוס לא שם לב לפקֻדה הזאת וגם לא נשא את פני המצַוה ונכנס בלילה אל תוך העיר. ועוד הפעם בא אליו מליך לקַדם את פניו והתאבל על אנטיפטרוס. בקֹשי כבש הורדוס את כעסו והתחפש לפניו, ויחד עם זה שלח מכתבים אל קסיוס שונא מליך מכבר והתאונן בהם על רצח אביו. קסיוס השיבהו, כי הוא מסגיר בידו את רוצח אביו ושלח פקֻדה בסתר אל שרי האלפים אשר לו לתמוך בידי הורדוס בעשותו משפטו.

ז. אחרי־כן כבש קסיוס את קסיוס את לוּדקיא62 ומכל עבר נאספו אליו השליטים והביאו לו מתנות וזרי־נצחון, ובמעמד זה מצא הורדוס שעת־הכֹּשר לקחת את נקמתו. ומליך היה אז בצור ולבּוֹ נבא לו רעה. הוא גמר בדעתו להוציא בסתר את בנו, אשר היה לערבון בידי יושבי העיר, והתכונן לברוח אחרי־כן אל ארץ יהודה. ובעוד הוא רואה, כי רחוקה ישועה ממנו, נשא מרֹב יאוש את נפשו אל גדולות ונפלאות. הוא קוה להקים מרד בעם ולפרק את עֹל הרומאים בעוד קסיוס טרוד במלחמתו עם אנטוניוס. – וגם ליַסד מלוכה ביהודה אחרי אשר יצליח בידו על־נקלה להוריד את הורקנוס ממשרתו.

ח. אבל הגורל לעג לכל חלומותיו. כי הורדוס צפה את מזמותיו וקרא אותו עם הורקנוס אל המשתה, ואחרי־כן שלח את אחד63 העבדים העומדים עליו אל העיר, להכין את צרכי הסעֻדה למראה־עין, ובאמת למלא את פקֻדתו ולהגיד לשרי האלפים, כי יֵצאו מן העיר וישבו במארב. ושרי האלפים זכרו את פקֻדת קסיוס ויצאו חגורי חרבות חוצה לעיר על שפת הים, ושם הקיפו את מליך והמיתו אותו במדקרות רבות. הורקנוס נבהל מיד למראה הדבר הזה ומרֹב פחד נפל ארצה והתעלף. וכאשר שבה אליו רוח בינתו מהר לחקור את הורדוס, מי האיש אשר פקד להמית את מליך. ועל זה השיב אחד שרי האלפים: „מצות קסיוס“. וכשמוע הורקנוס זאת, קרא: „הנה כן הושיע קסיוס אותי ואת ארצי בהמיתו את האיש, אשר חרש רעה על שנינו יחד“. ואין יודע, אם בטא הורקנוס בזה דברים היוצאים מן הלב, או מרֹב פחדו המליט מפיו דברים אלה, כאלו הסכים לדבר הנעשה. ככה עשה הורדוס נקמות במליך.

פרק שנים־עשר: פצאל מנצח את הֶלִיכְּס והורדוס מתגבר על אנטיגנוס במלחמה. היהודים התאוננו על מעשי הורדוס ופצאל, אבל אנטוניוס סלח להם והקימם לטֶטְרַרְכִים.

א. אחרי צאת קסיוס מארץ סוריה קמה מריבה חדשה בירושלים; הֶלִיכּס64 יחד עם צבאו הרים יד בפצאל, כי אמר לגאֹל את דם מַליך מידי הורדוס בהמיתו את אחיו. והורדוס ישב אז יחד עם פביוס הנציב בדמשק ורצה למהר לעזרת אחיו, אבל נעצר מפני מחלתו. בין כה וכה נצח פצאל בכֹח עצמו את הֶלִיכְּס ודִבּר עם הורקנוס קשות על כפית טובתו, כי חִזק את ידי הליכס וגם לא כִהה באחי מליך בעת תפשו את המבצרים. כי הרבה מבצרים כבש והחזק שביניהם היה מַצַּדָה.

ב. אבל כל הדברים האלה לא עמדו לו בפני גבורת הורדוס, אשר השיב את כל המבצרים אחרי שובו לאיתנו, אך נעתר לתחנוניו לשלוח אותו בשלום ממצדה. הוא גרש גם מארץ הגליל את מָרִיּוֹן העריץ השליט בצור, אשר הספיק ללכוד שם שלש מצודות, ולכל הצורים אשר נשבו במלחמה נתן הורדוס את נפשם לשלל ולאחדים מהם נתן מתנות ושלחם מעל פניו, ובזה הפך את לב יושבי העיר לאהבו ולשׂנֹא את העריץ. מריון קבל את העריצות מידי קסיוס בעת חַלקו את כל ארץ סוריה לעריצים שליטים. משנאתו את הורדוס עזר להביא את אנטיגנוס בן אריסטובולוס ובדבר הזה עשה גם נחת־רוח לפביוס, אשר כפר אנטיגנוס פניו במנחה והטה את לבו לעזרו בעלותו על הארץ. ואת כל הכסף הדרוש לדבר המציא תלמי בעל אחות אנטיגנוס.

ג. הורדוס יצא על שונאיו וערך מערכה למולם בקרבת שערי ארץ יהודה והתגבר במלחמה וגרש את אנטיגנוס, ואחרי־כן שב אל ירושלים וכל אחיו רצוהו על נצחונו, וגם האנשים, אשר בזו אותו בלבם לפנים, בקשו עתה את קרבתו, אחרי התחתנו במשפחת הורקנוס. כי בראשונה נשא לו אשה חשובה מבנות הארץ ושמה דוריס ועתה לקח לו לאשה את מרים בת אלכסנדרוס בן אריסטובולוס והיא גם נכדת הורקנוס, בת בתו, ונעשה קרוב למלך.

ד. וציזר ואנטוניוס המיתו את קסיוס על־יד פיליפי ואחרי הנצחון שב ציזר אל איטליה ואנטוניוס פנה אל ארץ אסיה. ובין צירי כל ערי הארץ, אשר באו לקַדם את פני אנטוניוס בביתוניה, נמצאו גם טובי היהודים, אשר התאוננו באזניו על פצאל והורדוס, כי לקחו להם את שלטון המדינה בחֹזק־יד והשאירו להורקנוס רק את שם הכבוד לבד. אבל גם הורדוס נמצא באותו מעמד והחניף לאנטוניוס במתנות יקרות ובזה משך את לבו אליו, עד אשר מאן לשמוע את דברי שונאיו. ככה יצאו האנשים בפעם הזאת את פניו [במפח נפש].

ה. ושוב באו מאה מראשי היהודים אל אנטוניוס לעיר דפני הקרובה לאנטיוכיה, כשכבר נלכד ברשת אהבת קליאופטרה. והיהודים מלאו את ידי הגדולים ביניהם במעלתם ובכֹח לשונם לבאר את תלונותיהם על האחים. ולעֻמתם עמד מֶסַּלָה65 ללמד זכות עליהם. והורקנוס עזר לו מקרבת משפחה, ואנטוניוס שמע את טענות שני הצדדים ושאל את הורקנוס, מי מהם יצלח יותר לעמוד בראש העם. וכאשר ענה הורקנוס, כי הוא בוחר בהורדוס ובית אביו, שמח אנטוניוס, כי היה איש־שלום וידיד לאחים מימי חיי אביהם, אשר קבל אותו באהבה66 לפנים, בבואו עם גבּיניוס אל ארץ יהודה, – ועל־כן שׂם את שני האחים לנסיכים (טֶטְרַרְכִים) ומלא את ידם למשול בכל ארץ יהודה.

ו. וכאשר נרגנו צירי היהודים לדבר הזה, צוה אנטוניוס לתפוש חמשה־עשר מהם ולהושיבם במאסר ואת הנשארים גרש מעל פניו בחרפה. לדבר הזה קמה מהומה גדולה בירושלים ויושבי העיר שלחו עוד הפעם אלף צירים אל צור, כשחנה שם אנטוניוס בדרכו אל ירושלים. הצירים האלה הרימו קול צעקה ושאון ואנטוניוס שלח עליהם את שׂר העיר צור וצוהו לעשות שפטים בכל הבא לידו, וגם פקד להכין את הממשלה בידי הנסיכים אשר העלה לגדֻלה.

ז. בטרם נעשה הדבר, יצא הורדוס בלוית הורקנוס אל שפת הים והִרבה לדבּר על לב האנשים, לבל יתחזקו במחלֹקת לבלי דעת ותבונה ולא יתחַיבו בנפשותיהם ולא יביאו מלחמה קשה על עירם. אבל לדברים האלה גדל עוד רגזם, ואנטוניוס שלח עליהם את אנשי־צבאו והמית רבים מהם ורבים כֻּסּוּ בפצעים. ועצמות המתים זכו לבוא לקבורה על־ידי הורקנוס, אשר דאג גם לרַפֵּא את הנפצעים. אבל גם הפליטים אשר נמלטו אל העיר (ירושלים) לא ישבו במנוחה, כי הקימו מהומה והרגיזו את אנטוניוס עד מאד, עד אשר צוה בגֹדל אפו להמית גם את האסורים.

פרק שלשה־עשר: הפרתים הביאו את אנטיגנוס אל ארץ יהודה ואסרו את הורקנוס ואת פצאל. מנוסת הורדוס. בזת ירושלים. יסורי הורקנוס ופצאל.

א. כעבור שנתים ימים כבשו בַּזַפְרַנּא האחשדרפן הפרתי ופַקּוֹרא בן מלך הפרתים את ארץ סוריה. לִיסַנִּיַּס אשר ירש את כסא אביו המת – הוא תלמי בן מינאי – דבר על לב האחשדרפן להושיב על כסא המלוכה את אריסטובולוס ולהוריד את הורקנוס והבטיחהו לשלם לו בעבור הדבר אלף ככר וחמש־מאות נשים. ופקורא נפתה לדבר הזה והסיע את חילו בדרך שפת הים ואת בַּזַפְרַנָא צוה להתנפל על יהודה בדרך היבשה67. מיושבי החוף לא רצו הצורים לפתוח את שערי עירם לפני פּקורא, אולם יושבי עכו וצידון מסרו את עריהם בידו. הוא נתן חלק מרוכביו בידי אחד ממַשקי המלך, אשר נקרא פקורא גם הוא, וצוה עליו לפרוץ בארץ יהודה ולרַגל את מצב האויבים ולהפיק עזרה לאנטיגנוס בכל משאלותיו.

ב. כאשר השחיתו הפרתים את גבול הכרמל נהרו יהודים רבים לקראת אנטיגנוס והתנדבו לצאת במלחמותיו. הוא שלח אותם אל המקום הנקרא יער האלונים68 לכבשו, ובמלחמה אשר פרצה שם הדפו אוהבי אנטיגנוס את שונאיהם ורדפו אחריהם עד שערי ירושלים, וכאשר גדל מִספּרם, בקעו להם דרך והגיעו עד ארמון המלוכה. הורקנוס ופצאל קדמו את פניהם בחיל עצום והמלחמה נטשה בחוצות ירושלים. ואנשי הורדוס הניסו בקרָב את צריהם וסגרו אותם בהר־הבית והעמידו בבתים הסמוכים ששים איש לשמור עליהם. אבל עם ירושלים התקומם על האחים (בני אנטיפטרוס) ושרף על השומרים את הבתים באש. והורדוס קנא לדם הנרצחים והתנפל על העם והמית ממנו רב; ומדי יום ביומו נהרו המונים המונים להלחם אלה באלה ולא היה קץ לרצח בירושלים.

ג. ובהגיע החג הנקרא בשם יום החמשים (שבֻעות) מלאו סביבות הר־הבית והעיר כֻּלה עולי רגלים, אשר היו מזֻינים בּרֻבּם. ופצאל הקים משמר על חומות העיר והורדוס אחיו עם גדוד קטן שמר על ארמון המלך. הוא התנפל על האויבים הנמצאים במגרש69 העיר, אשר לא הספיקו לעמוד במערכה, והמית המון גדול מהם והבריח את כל הנשארים. אלה נמלטו אל העיר, ואלה אל הר־הבית, ואלה אל החֵל אשר מחוץ לעיר והורדוס סגר עליהם. בעת ההיא דבר אנטיגנוס על לב בני־העיר לתת לפקורא להִכּנס אליה ולהקים שלום בין הנלחמים. ופצאל נעתר אליו והכניס את הפרתי עם חמש מאות רוכבים לתוך העיר ונתן להם את ארֻחתם. פקורא טען, כי בא להשבית את המלחמה, אבל באמת כוֵן לעזור את אנטיגנוס. הוא טמן פח לרגלי פצאל ופתה אותו לצאת עמו אל בזפרנא במלאכות השלום. אמנם הורדוס הִרבה להזהיר את פצאל, לבל יעשה כדבר הזה וגם יעץ אותו להמית את איש־המזמה – ולא למסור את נפשו בפח מוקשו, כי הלועזים70 הם אנשי־שקר מתכונתם ואין לבטוח בדבריהם. אבל פצאל לא שמע לדבריו ויצא מן העיר ואת הורקנוס לקח עמו. ופקורא אמר להרחיק ממנו כל חשד והשאיר בידי הורדוס מתי מספר מהרוכבים הנקראים חפשים ובשארית אנשיו יצא לשַׁלֵּח את פצאל.

ד. ובבוא פצאל והורקנוס אל ארץ הגליל ראו, כי מרדו כל יושבי הארץ וחגרו את כלי נשקם. ואחרי־כן התיצבו לפני האחשדרפן, אשר היה בעל ערמה יתֵרה והאיר להם את פניו, בכסותו על מזִמתו הרעה. הוא נתן להם מתנות, אך בצאתם את פניו הפקיד עליהם אורבים. כאשר הובלו אל מקום אחד על שפת הים, הנקרא בשם כזיב71, התבוננו כי רעה נגד פניהם. כי שם שמעו על־דבר אלף ככר הכסף, אשר אמר אנטיגנוס לשלם בעד המלוכה, וגם נודע להם, כי רֹב נשי ביתם נמצאו בין חמש מאות הפילגשים, אשר הגיש אותן לפרתים. הם ראו כי הלועזים מפקידים עליהם שומרים בכל לילה והבינו כי לא נמנעו הפרתים לשימם במאסר זה מכבר, לולא דחו את המעשה עד אשר יתפשו את הורדוס בירושלים, בפחדם פן יגֻנב אליו דבר ויזָהר מפניהם. והדברים האלה לא היו שמועה בלבד, כי בעיניהם ראו מרחוק את השומרים המָפקדים עליהם.

ה. ואוֹפֶליוס העתיר דברים על פצאל לברוח על נפשו, כי שמע את כל פרטי המזִמה מפי שַׂרַמַּלָּא, העשיר בכל הסורים בימים ההם. אבל פצאל מאן לעזוב את הורקנוס והלך אל האחשדרפן והוכיח אותו בפניו על מזמתו הרעה, ויותר מזה על אשר מלאוֹ לבו לעשות דבר־תועבה גדול כזה למען הבצע, וגם הבטיח להרבות בכֹפר פדיון נפשו על מכסת הכסף אשר ישלם לו אנטיגנוס בעד המלוכה. הפרתי בחר לו לשון ערוּמים והִרבה להצטדק לפניו והעביר מעליו את החשד בשבועות אמונים ויצא אל פקורא. ואחדים מן הפרתים הנותרים עשו כאשר צֻוו, ותפשו את פצאל ואת הורקנוס, אשר קללו אותם קללות נמרצות על חלול השבועה ועל מעשי מרמתם.

ו. ובעת ההיא נשלח שר־המשקים לצוד גם את הורדוס בחרמו והתנכל עליו למשוך אותו חוצה לחומת העיר ולתפשו בכף. אבל הורדוס לא האמין ללועזים מראש, וזה עתה הגיעה לאזניו בשורה, כי נפלה בידי אויביו אגרת אחת, המגַלה לו את כל הרעה אשר נגד פניו. על־כן מאן לצאת משערי העיר החוצה, אף כי הִרבה פקורא להִתַּמֵּם ולדַבּר על לבו, כי יצא לקראת נושאי האגרת, כי לא נפלה בידי האויבים וגם לא נמצא בה אף שמץ דבַר מזמה רעה, רק דברי המעשים אשר עשה פצאל, כי כבר שמע הורדוס מפי אחרים על מאסר אחיו וגם בת הורקנוס [מרים]72, חכמת הנשים, באה אליו ופצרה בו, לבל יצא מן העיר ולא יסגיר את נפשו בידי הלועזים, כי כבר גלוי הדבר ומבֹאר, שהם אומרים לשלוח בו יד.

ז. ובעוד אנשי פקורא מבקשים עֵצה למלא מזמתם במסתרים, כי נבצר מהם להתגבר ביד רמה על איש נאדר בגבורה כמוהו, הקדים הורדוס את הסכּנה ויצא בלילה עם בני־ביתו הקרובים אליו את פני העיר, ללכת אל ארץ אדום, והשונאים לא ידעו בצאתו, וכאשר נגלה להם הדבר, מהרו לרדוף אחריו. אבל הורדוס שלח את אמו ואת אחיותיו ואת הנערה אשר ארש לו לאשה עם אמה ואחיה הצעיר לעבור לפניו, והוא עם עבדיו עצר במנוחה את הלועזים, וכפעם בפעם התנגח אתם והמית רבים מהם, עד אשר הגיע אל מבצר מַצַּדָּה.

ח. ובעת מנוסתו היו היהודים קשים לו מן הפרתים, כי הקיפו עליו בלי הרף ובמרחק ששים ריס מירושלים התיצבו במערכה למולו ונלחמו אתו זמן רב. אך הורדוס גבר והמית רבים מהם לפי חרב. ואחרי זמן בנה עיר במקום ההוא לזכר נצחונו ופאר אותה בארמונות נהדרים וגם בירה בצורה מאד הקים בה וקרא לה הורדיון73 על שמו. – בעת מנוסת הורדוס התלקטו אליו רבים מאנשי חילו ומספרם גדל מיום ליום. וכאשר הגיע אל העיר רֵיסָה74, אשר בגבול אדום, יצא לקראתו יוסף אחיו ויעץ אותו לשלוח מעליו רבים מבני־לויתו, יען אשר לא תוכל מצדה לשאת את ההמון הגדול הזה – כי מספר אנשיו עלה על תשעת אלפים. הורדוס שמע לעצת אחיו ושלח מעליו את האנשים, אשר היה טרחם גדול משכרם, ללכת אל ארץ אדום ונתן להם צֵדה לדרך. ואת גבורי החיל השאיר לו ועם האנשים האלה הדרושים לחפצו נמלט אל מבצר מצדה. שם השאיר את הנשים אשר עמו והפקיד עליהן שמונה מאות אנשי־חיל לסתרה ונתן להם די צֵדה לזמן מצור, ואחרי־כן מהר לנסוע אל סלע־ערב (פֶּטְרָה).

ט. והפרתים עטו אל השלל בירושלים ופרצו בבתי הבורחים ובארמון המלך ומשכו את ידיהם רק מאוצר הורקנוס, אשר לא נמצא בו יותר משלש מאות ככר. וגם ביתר הבתים לא מצאו את מספר השלל אשר קוו לו, כי הורדוס צפה מזמן את מרמת הלועזים והעביר את חמדת אוצרו אל ארץ אדום, וכמוהו עשה גם כל אחד מהקרובים אליו. ואחרי אשר הוציאו הפרתים את שלל ירושלים עלתה משובת זדונם למעלה, עד אשר שמוּ דמי מלחמה בשלום ומלאו את כל הארץ חמס, – ככה הכו את העיר מָרֵשָׁה תּל שממה. ונקל היה בעיניהם להקים את אנטיגנוס למלך, כי הסגירו בידו גם את פצאל ואת הורקנוס האסורים להתעלל בהם. הוא בעצמו התנפל על הורקנוס75 ונשך בשִׁניו את אזניו, למען אשר לא יוכל לקבל את הכהֻנה הגדולה לעת תמורה בארץ, כי רק לשלֵמים בגופם מֻתּר לשרת בכהֻנה גדולה.

י. אבל לעֻמת גבורת פצאל קצרה יד אנטיגנוס לעשות דבר. כי פצאל הקדים לנפץ את ראשו אל הסלע, כאשר לא נתנו לו לטרוף את נפשו בכפו או לנפול על חרבו. בדבר הזה הראה, כי הוא אח כשר להורדוס ועטה על הורקנוס חרפה. הוא מת מות־גִבּורים ובזה השלים לכבוד את מעשי הגבורה שעשה בחייו. אמנם יש עוד שמועה אחרת (לשון אחר): פצאל קם מן המכה, אבל הרופא השלוח אליו מאת אנטיגנוס לכלכל אותו במחלתו מלא את הפצע סם־מות ושׂם קץ לחייו. ואחת היא, אם תצדק השמועה הראשונה או השניה – כי בשתיהן יחד סבת מותו ראויה לשבח. אומרים, כי לפני צאת נפשו שמע מפי אשה אחת על־דבר מנוסת הורדוס וקרא: „רב לי, עתה יערב עלי מותי, כי חי האיש אשר יקח את נקמתי משונאי“.

יא. ככה מת האיש. אף כי לא מצאו הפרתים את הנשים, אשר להן השתוקקו ביתר שאת, נתנו את שלטון ירושלים בידי אנטיגנוס, ואת הורקנוס הוליכו בשבי אל ארצם.

פרק ארבּעה־עשר: הורדוס גֹרש מארץ ערב ומהר אל רומי ושם הוקם למלך היהודים בידי אנטוניוס וציזר יחד.

א. הורדוס נסע בחפזון אל ארץ ערב, כי עוד בחיי אחיו בקש לקחת כסף ממלך הארץ, בדעתו כי רק בכסף יוכל לכפר את פני הלועזים אוהבי הבצע ולפדות את פצאל. הוא אמר בלבו, שאם לא יזכור לו הערבי את חסדי אביו ויקפוץ את ידו מתת לו את הכסף במתנה, אז יקח ממנו את הסכום במִלוה וישאיר לו לערבון חלף כסף הפדיון את בן אחיו הנפדה, כי הוליך אִתּו את בן־אחיו והוא נער בן שבע שנים. הוא רצה לשלם שלש מאות ככר ומִלא את ידי הצוֹרים לשׂאת ולתת בדבר הזה. אבל בגזרת־האלהים היה כל עמלו לריק, כי פצאל מת ושכר לא היה לאהבת הורדוס את אחיו. אמנם גם את הערבים לא מצא נאמנים בבריתו, כי מַלְכוּ76 מלכם שלח אליו וצוהו לעזוב את ארצו מהרה, בטענה כי הוא ירא את הפרתים, אשר שלחו אליו מלאכים לגרש את הורדוס מארץ ערב. ובאמת גמר בנפשו להחזיק בכל הרכוש אשר נתן לו אנטיפטרוס ובעזות מצחו לא רצה לשלם דבר לבניו הנמצאים בצרה חלף מתנותיו, ויועציו בדבר הנבלה היו מתי־און, אשר כמוהו בקשו גם הם למעול בפקדונות אנטיפטרוס. ואלה האנשים היו השרים הקרובים אליו והנכבדים בעיניו.

ב. כראות הורדוס, כי נהפכו לו הערבים לשונאים בדבר אשר ממנו קוה, כי יהיו נאמנים באהבתו, דבר אתם קשות ביד שלוחיהם ולא כסה על מרת נפשו ומהר ללכת אל ארץ מצרים. ובלילה הראשון לן במקום מִקדש אחד ליושבי הארץ ושם מצא את אנשיו, אשר עזבם לפני זה. וממחרת הגיע אל רינוֹקוּרוּרָהּ77 ושם השיגה אותו הבשורה הרעה על־דבר מות אחיו. אף כי הוסיפה הבשורה מכאובים על צרות לבבו, רָוח לו מעט מדאגותיו והוא יצא לדרכו. אחר זמן נחם הערבי על מעשהו ושלח רצים ממהרים לקרֹא אליו את הנעלב. אך הם לא מצאו עוד את הורדוס, כי כבר הקדים לבוא אל סין. כאשר בא שמה לא רצו האניות העומדות בנמל להעבירו, והורדוס פנה אל הפקידים לעזרה. ובהוָדע להם שם האיש ומעלתו שלחו אותו בכבוד עד אלכסנדריה. כאשר בא הורדוס אל העיר קבלה קלֵיאופטרה78 את פניו בתפארה וקותה, כי יהיה לראש־הצבא במלחמה אשר אמרה לקרֹא על אויביה. אבל הורדוס דחה את בקשת המלכה ולא פחד מהקֹר החזק בעצם החֹרף ולא מהמהומות השולטות באיטליה וירד באניה אל רומא.

ג. בקרבת ארץ פַּמְפִּילִיָּה נמצא בצרה גדולה (מפני סערת הים) ונצל מן הסכנה אחרי הטילו הימה את מרבית הכבודה אשר לו, והגיע בשלום אל האי רוֹדוֹס, אשר נחרב מאד במלחמה עם קסיוס, ושם קבלו אותו ידידיו תלמי וצפיניה. ואף כי חסר לו כסף, בנה לו אניה גדולה עם שלש שורות משוטים79 ובה ירד עם ידידיו אל בּרוּנְדִיזִיוֹן ומשם מהר אל רומי ולראשונה פנה אל אנטוניוס, בזכרו את ברית אהבתו עם אביו, וספר לו את כל התלאה אשר מצאה אותו ואת משפחתו, עד אשר נטל עליו לעזוב את האנשים הקרובים אליו במצור וירד באניה בעצם החֹרף לבקש ממנו עזרה.

ד. התלאה אשר מצאה את הורדוס נגעה עד לב אנטוניוס והוא חמל עליו וזכר את ברית שלומו עם אנטיפטרוס, ובכלל שׂם את לבו למעלות האיש וגמר אֹמר להקים אותו למלך היהודים, תחת אשר שם אותו לפנים לנשיא. ולא האהבה להורדוס בלבד עוררה את אנטוניוס לעשות את הדבר, כי־אם גם איבתו לאנטיגנוס, כי חשב אותו לאיש־מדון ולשונא הרומאים. וגם לב ציזר היה נכון מאד עם הורדוס, כי זכר לו את מסע אנטיפטרוס ואת מלחמתו במצרים לישועת אביו80 ואת הברית ואת האהבה הישנה, וגם ראה, כי הורדוס הוא גדל־עלילה. הוא הקהיל את המועצה (הזקנים, הסנט), וּמֶסַּלה ויחד עמו אַטְרַטִּינוּס הציגוּ את הורדוס לפני הזקנים וספרוּ להם על חסדי אביו ועל אהבתו לרומאים, ובכלל דבריהם באֵרו, כי אנטיגנוס הוא שונא הרומאים מכבר וזה עתה הוסיף להכעיסם, כי לקח את המלוכה מהפרתים ואליהם לא שת לבו. הדברים האלה עשו רֹשם על הזקנים, ואחרי־כן נגש אנטוניוס אליהם ואמר, כי מלכות הורדוס תביא ברכה לרומאים במלחמתם עם הפרתים. לדבר הזה הסכימו פה־אחד להקים אותו למלך. וככלות האספה יצאו אנטוניוס וציזר והורדוס בַּתָּוֶךְ, בין שניהם, ויחד עם יתר הפקידים עלו גם ראשי העם81 להקריב זבח ולהניח את פתשגן פקֻדת הזקנים בקפיטוליון. וביום הראשון למלכות הורדוס עשה לו אנטוניוס משתה.

פרק חמשה־עשר: אנטיגנוס צר על מצדה והורדוס שב מרומי והציל את המבצר ומשם מהר אל ירושלים וגלה, כי לקח סילון שֹׁחד.

א. בימים ההם שם אנטיגנוס מצור על מצדה. אמנם די לחם נמצא בידי הנצורים, אבל המים אזלו מכליהם, ועל־כן יעץ יוסף אחי הורדוס בלבו לברוח עם בני־ביתו, בשמעו כי נחם מלכו על העול אשר עשה להורדוס. וכמעט מלא יוסף את מחשבתו לעזוב את המבצר, לולא ירד גשם חזק בלילה אשר אמר לצאת לדרך, וכל מקוי המים מלאו על גדותיהם ולא היה עוד צֹרך לברוח. הנצורים הגיחו מן המבצר כפעם בפעם והמיתו רבים מאנשי אנטיגנוס, את אלה הכו במלחמה על מרומי שדה, ואת אלה השחיתו מן המארב. אבל לא בכל פעם היתה ידם על העליונה, ויש אשר נגפו לפני אויביהם ושבו בבֹשת פנים אל המבצר.

ב. ובימים ההם נשלח וֶנטִידיוּס שר צבא הרומאים לגרש את הפרתים מארץ סוריה ומדי רדפו אחריהם פרץ בארץ יהודה, באמרו כי הוא רוצה לעזור את יוסף ואת אנשיו, אולם באמת לקח שֹׁחד כסף מאנטיגנוס. ונטידיוּס חנה בקרבת ירושלים ואחרי קבלו כסף מלא סר מעל העיר עם רֹב צבאו והשאיר את סילון עם חלק החיל, כי לא רצה להסיע את כל הצבא משם, פן יגָלה מעשה בצעו לעיני כֹל. ואנטיגנוס קוה, כי עוד הפעם יבואו הפרתים להצילו, ועד עת בואם החניף לסילון בפחדו ממנו, פן יפר את עצתו (ויוביש את תקותו).

ג. והורדוס שב באניה מאיטליה אל עַכּו והוליך אתו צבא רב בני־הנכר והוהודים והסיע את חילו דרך הגליל להלחם באנטיגנוס. וֶנטידיוּס וסילון חזקו את ידי הורדוס, כי דֶליוס השלוח אליהם מאנטוניוס דבר על לבבם לצאת עמו ולהושיבו על כסא המלוכה. ונטדיוס הקים בימים ההם סדרים בערי סוריה, אחרי המהומות שקמו שם על־ידי הפרתים, וסילון עמד בארץ יהודה ולקח שֹׁחד מאנטיגנוס – ובכל־זאת לא נבצר חיל ועֹז מהורדוס, כי בבואו בגבולות הארץ הִרבה את מספר צבאו מיום ליום וכל ארץ הגליל עברה אליו, מלבד יושבי ערים מעטות, וראשית חפצו היתה לעלות על מצדה ולפדות את קרוביו ממצור, אבל העיר יפו עמדה לו לשטן בדרכו, ולראשונה היה עליו לבצר את רוח יושביה, אשר נהפכו לו לאויבים, לבל תקום לו מלחמה מאחור בעלותו על ירושלים. גם סילון התחבר אליו ברצון, כי מצא לו סבה הפעם לסור מעל ירושלים, והיהודים רדפו אחריו והציקו לו. אבל הורדוס חש לעזרתו בגדוד קטן והניס את היהודים והציל מצרה את סילון, אשר לא ידע לעמוד על נפשו.

ד. ואחרי־כן לכד הורדוס את יפו ומהר ללכת אל מצדה ולהציל את נפשות בני־ביתו. ורבים מעם הארץ נלוו אליו, אלה – מאהבתם הישנה לאביו, ואלה – לשמע גבורתו, ואלה אמרו לשלם לו טובה חלף חסדיו וחסדי אביו יחד, אבל רֹב העם נמשך אחריו בתקוה, כי הכּון יכּון כסא מלכותו בידו [ואז ישלם שכר לאוהביו]. ככה אסף לו הורדוס צבא עשוי לבלי חת, ואנטיגנוס שׂם לו מכשולים בדרך ובכל מקומות הכּשׁר צפן לו מארבים, אבל בדבר הזה כמעט לא עשה לו רעה. הורדוס אסף אליו על־נקלה את קרוביו היושבים במצדה וכבש את המבצר ריסה ועלה על ירושלים. ושם התחברו אליו חיל סילון וגם רבים מבני העיר, אשר חרדו מפני עצמת חילו.

ה. הורדוס תקע את מחנהו מערבה לירושלים, ושומרי העיר המטירו עליו חצים ואבני קלע, ורבים הגיחו מן העיר ונסו להתגרות עם חלוצי חילו. הורדוס צוה לראשונה להעביר קול מסביב לחומה, כי בא לדרוש טוב לעמו ולהושיע את העיר, ועל־כן לא יקח נקמה גם מאויביו, אשר רדפו אחריו בגלוי, רק יתן חנינה לאנשי־ריבו. אבל אנשי אנטיגנוס צעקו לעֻמת אנשיו להשתיקם ולא נתנו את העומדים לשמוע את הדברים ולא לנפּוֹל אל הורדוס. על־כן צוה הורדוס על אנשי חילו לגרש את האנשים מעל החומה, והם ירו בעומדים על החומה והבריחום מראשי המגדלים.

ו. באותו מעמד גלה סילון, כי לקח שֹׁחד. הוא פתה רבים מאנשי חילו לצעוק בקול על מחסור הלחם ולדרוש בחזקה כסף לכלכלתם וגם לבקש, כי יוליכו אותם אל מקומות טובים לנוח שם כל ימי החֹרף. ויען אשר היו כל המקומות מסביב לעיר לשממה, כי אנשי אנטיגנוס החריבו את כֻּלם, על־כן נטה סילון את מחנהו משם ונסה להסיע את חילו. הורדוס פגע בראשי החילות, שלישי סילון, ובהמון אנשי הצבא והפציר בהם, לבל יעזבו אותו, כי נשלח מטעם ציזר ואנטוניוס ובפקֻדת מועצת־הזקנים, וגם הבטיחם, כי ביום ההוא ירוח להם ממחסורם. ואחרי חלותו את פניהם מהר לשוט במקומות הקרובים והביא צדה למכביר, ובזה סתם את כל טענות סילון. והורדוס דאג גם לבל תשבת כלכלת הצבא בימים הבאים ושלח מכתבים אל יושבי שמרון, כי היתה העיר הזאת נאמנה בבריתו, לאסוף לחם ויין ושמן ובקר ולהוריד אל יריחו. כאשר נודע הדבר לאנטיגנוס, שלח בכל הארץ להניא את העצה הזאת ולהציג אורבים בדרך מוליכי הצדה. עם הארץ שמע לקול אנטיגנוס ובהמון רב נאספו אנשים מזֻינים ממעל ליריחו. הם רבצו בין ההרים וחכו למובילי הצֵדה. אבל הורדוס לא ישב בבטלה, כי לקח אִתּו עשרה גדודים82 – חמשה גדודי רומאים וחמשה גדודי יהודים, אשר נמצאו בקרבם גם שכירים, ורוכבים אחדים ומהר אל יריחו. הוא מצא את העיר עזובה, רק חמש מאות איש נשארו בה וישבו במצודה83 עם נשיהם וטפם. הורדוס תפש אותם ושלח אותם אחרי־כן לחפשי והרומאים פשטו על שארית העיר והוציאו את אלה, כי מצאו את הבתים העזובים מלאים כל־טוב. המלך השאיר חיל־ מצב ביריחו וסר מעל העיר ושלח את הצבא הרומאי לשבת בימי החֹרף בארצות הנאמנות לו, אדום והגליל ושמרון. אולם גם אנטיגנוס קבל בשֹׁחד רשות מסילון לכלכל את חלק הצבא בעיר לוד, כי בזה אמר להחניף לאנטוניוס.

פרק ששה־עשר: הורדוס כבש את צפורי והכניע את השודדים יושבי המערות ואחרי־כן לקח נקמה ממַחַירַס, אשר היה לו כאויב, ויצא אל אנטוניוס הצר על סַמוֹסַטָּה.

א. והרומאים התפרקו את נשקם וישבו במנוחה ובשַׁלוה, והורדוס לא ידע השקט, כי־אם הציב בארץ אדום כאלפַּים אנשי־צבא רגלים וארבע מאות רוכבים ואת אחיו יוסף שלח שמה לשמור על הארץ, פן תפשע בו ותעבור אל אנטיגנוס. והוא לקח את אמו ואת כל בני־ביתו, אשר הוציא אותם ממצדה, והוליכם אל העיר שמרון והושיבם שם לבטח, ואחרי־כן פנה להכניע את שארית ארץ הגליל ולגרש משם את חיל משמר אנטיגנוס.

ב. בעת סופת־שלג עזה מאד הגיע עד העיר צפורי וכבש אותה באפס יד, כי חיל־המצב נמלט על נפשו עוד לפני בואו. בעיר הזאת השיב את נפש האנשים ההולכים אתו, אשר הציק להם הקֹר, כי צֵדה נמצאה לרֹב בקרב העיר. אחרי־כן יצא להלחם בשודדים יושבי המערות, כי הם פשטו בכל הארץ מסביב והִרבוּ להרע ליושביה מחרב המלחמה האוכלת. הורדוס שלח לפניו שלשה גדודי רגלים ולהקת רוכבים אחת אל כפר אַרבּל וכעבור ארבעים יום בא שמה עם שארית חילו. אבל האנשים לא פחדו מפני בואו ויצאו לקראתו בכלי נשקם, כי היו מלֻמדי מלחמה ומרי־נפש כשודדים. כשנפגשו במערכה הבריח אגף השודדים הימני את אגף חיל הורדוס השמאלי. אבל הורדוס מהר לבוא לעזרת אנשיו מן האגף הימני אשר עמד בראשו, ואחרי עצרו בעד מנוסת צבאו התנפל על הרודפים אחריו ושבר את זרוע גבורתם, עד אשר לא יכלו לשאת את כֹּבד המלחמה ופנו עֹרף.

ג. והורדוס רדף אחריהם עד הירדן בחרב אוכלת והמית מהם חלק גדול והנשארים נפוצו מעבר לנהר, עד אשר שקטה ארץ הגליל מחמת המציק, כי נשארו רק האנשים אשר הסתתרו במערות, והורדוס האריך להם אפו עד לעת מצֹא, על־כן שלם לראשונה לצבאו את שכרו, פרי־עמלו הקשה, וחָלק לכל איש מאה וחמשים אדרכמונים כסף ולשרי־הצבא מנה יתרה הרבה פעמים. ואחרי־כן שלח את חילו אל נאות החֹרף לנוח. ואת פֵירוֹרָא צעיר אחיו שלח לנַצח על כלכלת אנשיו וגם לבנות את חומות המבצר אלכסנדריון. ופירורא מלא את שני הדברים יחד.

ד. בימים ההם התגורר אנטוניוס באתונא. וֶנטידיוס שלח את סילון והורדוס להלחם בפרתים ובראשונה צוה עליהם להכין סדרים בארץ יהודה. הורדוס שלח ברצון את סילון מעליו ויצא להלחם בשׁוכני המערות. המערות האלה נמצאו בצלעות הרים תלולים ומכל עבר לא יכול הצבא לגשת אליהן, כי רק משעולים צרים ונפתלים הוליכו אל פי המערות, והסלע אשר מעבר פני המערות מלמעלה ירד אל תהום עמֻקה והיה זקוף על פי התהום. זמן רב לא ידע המלך לשית עצות בנפשו, כי נבצר ממנו להגיע עד המקום ההוא. ואחרי־כן מצא תחבולה מחֻכָּמה ומסֻכָּנה יחדו. הוא צוה לשלשל את בחורי צבאו בארונות (התלויים בחבלים) ולהציגם על פי המערות. והם שחטו את יושבי המערות עם טפם והשליכו אש על האנשים אשר אמרו לעמוד על נפשם. והורדוס רצה להציל אנשים אחדים ממות וצוה עליהם ביד שלוחיו לצאת אליו. אבל איש מיושבי המערות לא נעתר לדבריו ולא הסגיר את נפשו בידי הורדוס, ואלה אשר נתפשו בעל־כרחם בחרו במות מחיי שבי. גם נמצא שם זקן אחד, אשר אטם אזניו מצעקות אשתו ושבעת בניו, בחַלותם את פניו לתת להם כי יצאו בברית שלום, והמית את כֻּלם, וכן עשה את הדבר: הוא צוה עליהם לצאת אחד אחד ועמד על פי המערה והמית כפעם בפעם את הבן היוצא משם. הורדוס ראה את הדבר מרחוק ורחמיו נכמרו עליהם מאד, הוא פרש את יד ימינו מול הזקן והשביע אותו לחמול על נפשות בניו. אבל הזקן לא שעה אל דבריו, רק חרף וגדף את הורדוס, כי הוא בן חשֻׁכּים, והמית את אשתו על הבנים, ואחרי־כן השליך את החללים אל התהום וקפץ בעצמו שמה.

ה. ככה כבש הורדוס את המערות ואת היושבים בהן. הוא השאיר בגליל את חלק צבאו, אשר היה בו כדי לבצור כל רוח מרד מראש, והפקיד על המצב את תלמי84 ואחרי־כן פנה עם חילו אל שומרון והוליך עמו שלשת אלפים רגלים ושש מאות פרשים להלחם באנטיגנוס. אבל אחרי צאתו סר פחדו מעל האנשים, אשר הסכינו לחרחר ריב בגליל, והם התנפלו פתאם על תלמי שר־הצבא והמיתוהו, ואחרי־כן החריבו את הארץ; והבצות ויתר המקומות הנשכחים מני רגל היו להם למסתור. וכאשר נודע להורדוס דבר המרד, עלה חיש מהר לעזרת אנשיו והמית המון גדול מהמורדים וכבש את כל המבצרים במצור והטיל על הערים לשלם מאה ככר כסף ענשים בעבור המרד.

ו. וכאשר גֹרשוּ הפרתים מארץ סוריה ופקורא נפל בחרב, שלח וֶנְטִידִיּוֹס במצות אנטוניוס לעזרה להורדוס אלף רוכבים ושני לגיונות, ואנטיגנוס שלח מכתבים אל מַחַיְרַס מפַקד הרומאים וחִלה את פניו לבוא לעזרתו הוא, והִרבּה להתאונן על רשעת הורדוס וגם הבטיחהו לשלם לו כסף. אבל מַחַירַס לא נועז לעבור על מצות שולחו, ומה גם כי נתן לו הורדוס מתנות יתרות, ועל־כן לא הטה אזניו לבגוד בו, אולם התחפש כאוהב אנטיגנוס ויצא לרגל את מחנהו בירושלים, ולא שמע לקול הורדוס, אשר מנעהו מעשות את הדבר. אבל אנטיגנוס הבין, כי מחשבת אוֶן בלב מחירס, ועל־כן סגר בפניו את שערי העיר ונלחם אתו כאויב מראש החומה, עד אשר שב מחירס בבשׁת פנים אל הורדוס לעיר אמאוּס, ומרֹב כעסו על משוגתו הכה לפי חרב את כל היהודים אשר פגש בדרכו ולא חמל על אנשי־שלום הורדוס, כי לא רצה לשים פדות ביניהם ובין אוהבי אנטיגנוס.

ז. לדבר הזה התאנף הורדוס ונשא את נפשו להלחם במחירס כאויב, אבל כבש את כעסו ומהר לנסוע אל אנטוניוס להתאונן על מחירס ועל העול אשר עשו ידיו. ומחירס השיב אל לבו, כי עשה מעשה תעתועים, ורדף אחרי המלך והִרבּה להפציר בו עד השלימו עמו. אולם הורדוס לא שב ממחשבתו לנסוע אל אנטוניוס. הוא שמע, כי חנה אנטוניוס בחיל גדול לפני סַמּוֹסַטָּה ונלחם עליה – העיר הזאת היא מבצר חזק בקרבת נהר פרת – והחיש את מסעו שמה, כי מצא עתה שעת־הכּשׁר להראות את גבורתו ולהגדיל את חִנו בעיני אנטוניוס. וכבוא הורדוס שמה שׂם קץ במהרה למצור העיר, כי המית רבים מהשונאים85 ולקח מהם שלל גדול. ואנטוניוס, אשר זה מכבר השתומם על גבורת הורדוס, הוסיף יקר על כבודו וחזק אותו בתקותו לכסא המלוכה. ואנטיוכוס המלך הֻכרח להסגיר את העיר סמוסטה (בידי הרומאים).

פרק שבעה־עשר: מות יוסף נגלה להורדוס בחלום הלילה. הורדוס נצל בנס מצרה פעמים. הוא המית את פפוס רוצח אחיו ושלח את ראשו אל פירורא, ואחרי־כן שם מצור על ירושלים ולקח את מרים לאשה.

א. בין כה וכה הורע מעמד הורדוס בארץ יהודה. הוא עזב שם את השלטון בידי יוסף אחיו וצוה עליו לבל יתגרה מלחמה באנטיגנוס עד שובו, בדעתו כי לא יהיה לו מחירס למשען חזק, כאשר הוכיח כבר במעשיו. אבל בשמוע יוסף כי הרחיק אחיו ללכת מאד לא שם אל לבו את מצוותיו ויצא אל יריחו עם חמשה גדודים אשר שלח עמו מחירס. הוא ירד שמה לגזול את תבואת השדה בעצם הקיץ. אבל בהרים ובין המצרים התנפלו עליו האויבים, ויוסף נפל בחרב, אחרי עשותו גבורות במלחמה, וכל צבא הרומאים נכרת. כי הגדודים האלה היו צעירים (טירונים) מארץ סוריה ולא נמצאו ביניהם אנשי־הצבא הנקראים „ישנים“ (וֶטרנים, מלֻמדי מלחמה), אשר היה בהם כח להגן על במלחמה הצעירים אשר לא ידעו להלחם.

ב. ודעת אנטיגנוס לא התקררה בנצחון הזה. הוא העיר את כל חמתו על אויביו וגם התעלל בנבלת יוסף. כאשר תפש את גופות החללים צוה לכרות את ראש יוסף מעליו, אף כי רצה פירורא אחי יוסף לשלם כֹּפר גויתו חמשים ככר. – אחרי נצחון אנטיגנוס קם מרד חדש בגליל, ואוהבי אנטיגנוס סחבו את טובי אנשי שלומו של הורדוס והטביעו אותם ביאור (בים כנרת). גם בארץ אדום, אשר שם בנה מחירס את אחת המצודות הנקראה גִתָּא, עברו רבים אל אנטיגנוס. ואֹזן הורדוס לא שמעה דבר מכל הנעשה. אחרי אשר נפלה סמוסטה בידי הרומאים הקים אנטוניוס את סוסיוס על ארץ סוריה וצוה עליו לעזור להורדוס במלחמתו עם אנטיגנוס, ואנטוניוס בעצמו נסע אל מצרים, וסוסיוס שלח לפניו שני לגיונות אל ארץ יהודה, לעמוד לימין הורדוס, והוא עם שאר צבאו נסע אחריהם.

ג. וכאשר חנה הורדוס בדפני, אשר על־יד אנטיוכיה, נגלה לו בחלום־לילה בהיר, כי מת אחיו, וכשקפץ מעל יצועו בחרדה, באו אליו מבשרי האסון. זמן קצר התאבל הורדוס על הצרה הזאת ואת שארית אבלו דחה [עד עשותו נקמה ברוצחי אחיו], ומהר לעלות על האויבים, בהאיצו באנשיו לעבור מעברות גדולות למעלה מכחם. ובהגיעו אל חבל הלבנון לקח לעזרתו שמונה מאות איש מיושבי ההר וגם לגיון אחד מצבא הרומאים נלוה אליו במקום ההוא. עם הצבא הזה לא חכה הורדוס לאור היום, כי מהר להתנפל על ארץ הגליל והדף את אויביו היוצאים לקראתו אל המקום אשר הגיחו ממנו ותכף פשט אל המבצר ההוא. אבל עוד טרם הספיק הורדוס לכבוש את המבצר בסערה, והנה ירדו גשמים בזעף ואִלצוּ אותו ואת חילו לנוח בכפרים הסמוכים. כעבור ימים אחדים התחבר אליו הלגיון השני, השלוח על־ידי אנטוניוס, ושונאיו יראו את כחו הגדול ועזבו בלילה את המצודה.

ד. ומשם פנה הורדוס דרך יריחו להחיש את מעשהו ולמהר את נקמתו ברוצחי אחיו. ושם קרה אותו מופת, אצבע אלהים, כי נחלץ מצרה בהסח הדעת, ועל־כן יצא לו שם אהוב־אלהים. וזה הדבר: רבים משריו אכלו ושתו עמו בלילה ההוא וככלות הסעֻדה ואחרי צאת כל המסֻבּים מבית המשתה נפל הבית תחתיו חיש מהר, ובדבר הזה ראה הורדוס אות מבשר תלאה וישוּעה יחד לקראת המלחמה העתידה. הוא השכים בבקר והסיע את צבאותיו. וגם אויביו ירדו מן ההרים, כששת אלפים איש, ונסוּ להתגרות בחלוצי חיל הורדוס, אבל יראוּ להתנגח עם הרומאים בזרוע נטויה, ועל־כן עמדו מרחוק והשליכו עליהם אבנים וחניתות ופצעו רבים מן הצבא. וגם הורדוס נפצע בחנית בצלעו מדי רכבו במקום ההוא.

ה. ואנטיגנוס רצה להראות, כי לא באֹמץ־רוח אנשיו בלבד, כי גם במספרם הוא עולה על האויבים. על־כן שלח את פפוס, אחד מאוהביו, עם צבא אל שמרון להלחם שם עם מַחירס. והורדוס עבר בארץ שונאיו והחריב חמשה מקומות־ישוב והמית אלפים איש מיושביהם, כי שרף את בתיהם באש. ואחרי־כן שב אל מקום תחנותו, כי חנה עם חילו על־יד הכפר הנקרא קָנָה86.

ו. ומדי יום ביומו נהרו אליו המונים רבים מהיהודים היושבים ביריחו ובשאר מקומות הארץ. אלה עברו אליו משנאתם את אנטיגנוס ואלה לשֵׁמע תהלת נצחונותיו ורבים באו אליו מאהבתם לתמורות מבלי דעת וחשבון. והנה נפש הורדוס נכספה להתנגח עם אויביו על שדה המלחמה וגם אנשי פפוס יצאו לקרב בחפץ־לב, כי לא חַתּוּ מגבורת חיל הורדוס ולא נבהלו מעֹז רוחו. וכאשר יצאו שתי המערכות לקרב, החזיקו אגפי צבא אנטיגנוס מעמד זמן־מה, אבל הורדוס חרף את נפשו, כי זֵכר אחיו הנהרג עורר אותו לעשות חיל, ונלחם בחמת גבורה, כאלו עמד לנֹכח רוצחי אחיו לשלם להם כגמול ידיהם, והתגבר על־נקלה על האגף העומד ממולו, ואחרי־כן פנה גם אל חלקי צבא השונא, אשר התעודד במערכה, והדף אותו ורדף אחריו בלי הרף. המטבֵּח היה נורא, כי אנשי חיל אנטיגנוס נדחפוּ כלם אל הכפר, אשר ממנו יצאו לקרב, והורדוס הציק למאסף אשר להם והֵצר את צעדיהם והמית אנשים לאין־מספר, ואחרי־כן הרס אל הכפר עם האויבים יחדו, וכל בית היה שם מלא אנשי צבא מזֻיּנים עד אפס מקום וגם הגגות היו מכֻסים המונות אנשי מלחמה. ואחרי אשר התגבר הורדוס על העומדים בחוצות צוה להרוס את הבתים ולהוציא את הפליטים ממחבואיהם, והמית המונות צפופים, בהפילו עליהם את קורות הבתים, ואת הנמלטים מחָרבות הבתים קדמו אנשי המלחמה בחרבות שלופות ופגרי ההרוגים נערמו תלים תלים, עד כי חסמו את הדרך בעד המנצחים. השונאים לא עצרו כח להתנער מהמכה הזאת. כשהתלקטו בהמון עוד הפעם, ראו את תלי החללים הגדולים בכפר ולא קמה בהם עוד רוח, והם נפוצו לכל עבר. כמעט ערב הורדוס את לבו בגאות נצחונו למהר ולעלות על ירושלים ולהבקיענה אליו, לולא עצרוהו גשמים חזקים. הדבר הזה לא נתן להורדוס לארות את כל פרי נצחונו ולהשלים את תבוסת אנטיגנוס, אשר כבר אמר בלבו לעזוב את העיר.

ז. לפנות ערב שלח הורדוס את אוהביו העיפים לחלץ את עצמותיהם, ובעוד הוא כֻלו מכֻסה זֵעה מעמל המלחמה הלך לרחוץ את בשׂרו כדרך אנשי־הצבא ורק נער אחד נמצא עמו. ועוד טרם הספיק לבוא אל בית־המרחץ והנה קפץ משם לקראתו אחד מאויביו חגור חרב, ואחריו השני, ואחריו השלישי ועוד רבים. האנשים האלה נמלטו משדה־המערכה אל בית־המרחץ מזֻיּנים בכלי נשקם וישבו שם נדהמים ונבהלים ובראותם את המלך רחפו עצמותיהם ממגור. הם החלו לרוץ ועברו רועדים מפחד על פני המלך, אשר כבר התפרק את נשקו, ופנו אל פתח הבית. במקרה לא נמצא אף אחד מן הצבא לחַפשׂ את האנשים האלה, והורדוס שמח, כי לא אֻנה לו רע מהם. וככה ברחו כלם ונמלטו.

ח. ביום המחרת צוה הורדוס לכרות את ראש פפוס שר־צבא אנטיגנוס, אשר נפל חלל במערכה, ושלח את הגלגֹלת אל פירורא אחיו לכֹפר נפש אחיהם המומת, כי פפוס היה האיש, אשר צוה להמית את יוסף. ולקץ ימי הגשמים עלה הורדוס על ירושלים והגיע עם חילו עד חומת העיר וכמלֹאת שלש שנים ליום אשר בו הוקם למלך חנה עם צבאו לפני הר־הבית. כי משם היה קל להלחם בעיר, וגם פומפיוס כבש לפנים את העיר מן העֵבר ההוא. הורדוס שׂם על אנשי־הצבא את עבודות המצור והחריב את מגרשי העיר וצוה על אנשיו להעלות שם שלש סוללות ולהקים עליהן מגדלי מצור ואחרי־כן הפקיד על העבודה את הזריזים מקרב חבריו ויצא אל שמרון לקחת לו לאשה את בת אלכסנדרוס בן אריסטובולוס הארוסה לו מכבר, כאשר דברנו למעלה, ובדחותו את עבודת המצור מפני נשואיו, הראה, כי הוא בז למערכות שונאיו.

ט. ואחרי חתֻנתו שב הורדוס אל חומת ירושלים עם חיל גדול מבראשונה, כי התחבר אליו סוסיוס בצבא עצום, רוכבים ורגלים, אשר שלח לפניו בדרך היבשה, והוא בעצמו נסע דרך הצידונים87. וכאשר נאסף כל הצבא במספר אחד־עשר לגיונות אנשי־צבא רגלים וששת אלפים רוכבים, מלבד חיל־העזר שבא מארץ סוריה, וגם הוא היה עצום במספרו, חנו כֻלם בקרבת חומת ירושלים הצפונית. הורדוס סמך על פקֻדת מועצת־הזקנים, אשר הוקם למלך על־פיה. וסוסיוס מִלא אחרי דברי אנטוניוס, אשר שלח אותו עם צבאו לעמוד לימין הורדוס.

* * *

פרק שמונה־עשר: הורדוס כבש בעזרת סוסיוס את ירושלים בחוזק־יד. קץ אנטיגנוס. על קלֵיאופַּטרה ותאות בצעה.

א. בקרב העם היושב בעיר רבתה המהומה. המונות נקהלו לפני היכל ה' והחלשים אשר בהם בקשו את דבר־אלהים ואנשי הרוח קמו ביניהם להִנבא לזמן ההוא.88 ומרי הנפש פשטו בגדוד והרבו שֹׁד וחמס והרבו לבֹז את הלחם במסִבּות העיר ולא השאירו מספוא לסוסים וצֵדה לאנשים. ואנשי המלחמה התיצבו במערכה להגן על העיר מפני המצור וגרשו את אנשי־הצבא שופכי הסוללות מקרבת החומה. ומיום ליום התחכמו להמציא מעצורים חדשים בעד מכונות המצור. ויותר מכֹּל עלו על שונאיהם בעבודת המחתרות, אשר חתרו תחתיהם.

ב. המלך הקים אורבים להניא את מעשי השֹׁד ובעזרתם מנע את השודדים לבל יגיחו מן העיר. וכנגד מחסור הלחם צוה להביא אֹכל מרחוק. אמנם גבורי היהודים נלחמו בעֹז־רוח לאין ערוך, אבל הרומאים חזקו מהם בדעת טכסיסי המלחמה, על־כן נשמרו הנצורים מהִלחם עם הרומאים פנים אל פנים, בדעתם כי בנפשם הדבר, רק הגיחו עליהם פתאם מן המנהרות – וטרם הספיקו הרומאים להרעיש חלק החומה, כבר מצאה ידם לבנות חומה חדשה. בכלל לא רפתה זרועם במלחמה ולא התבלעה עצתם; הם קבלו עליהם להחזיק מעמד עד הקץ. ועל אף החיל הגדול והעצום, אשר הקיף עליהם, עמדו היהודים על נפשם חמשה חדשים במצור – עד אשר עלו אנשים מתי מספר מבחורי חיל הורדוס על החומה והוסיפו אֹמץ להבקיע אל תוך העיר, ובראשם עמדו שרי מאות אחדים מצבא סוסיוס. לראשונה נכבש המקום מסביב להר־הבית, ומשם פרץ הצבא אל כל עברים כשטף זרם ברצח נורא, כי הרומאים התמרמרו מאֹד על אֹרך המצור והיהודים אשר בחיל הורדוס שרדו לבלי השאיר שׂריד לקמיהם. אנשים לאין מספר נדחפו אל המבואות הצרים ואל הבתים וגם אל היכל ה' ונשחטו שם, ואיש לא חמל על עוללים ועל זקנים ולא על נשים חדלות־כח. ואף כי העביר המלך קול בקרב הצבא ודרש לתת חנינה לאויבים, לא שמעו אנשי הצבא לקולו ולא השיבו ימינם אחור, כי־אם רצחו זקן ונער, כאִלו נטרפה דעתם. והנה ירד אנטיגנוס מן הבירה ושכח את גדֻלתו לפנים ולא שם לב אל מצבו הפעם, רק נפל לרגלי סוסיוס להתחנן על נפשו. אבל סוסיוס לא חמל עליו בצרתו וצחק עליו בזדון וקרא לו בשם „אנטיגוני“89. אולם לא נהג בו מנהג אשה ולא שלח אותו לחפשי ממאסרו, רק צוהל שימו בנחֻשתים ולשית עליו משמר.

ג. ואחרי אשר התגבר הורדוס על אויביו נטל עליו לבצר את רוח בני בריתו הנכרים. כי המון הזרים מהר לראות את ההיכל בעיניו ולהביט אל קדשיו. המלך עצר אותם מעשות הדבר, בהרבותו לדבר על לבם וגם להגזים עליהם. וגם פגע בהם בכלי נשקו – כי חשב אשר יהיה לו נצחונו קשה ממגפה רעה, אם תחזינה עיני זרים את צפוני המקדש. הוא עצר גם בעד מעשי השֹׁד בעיר, בהציקו לסוסיוס בדבריו, כי שאל אותו הטרם יחשבו הרומאים להכין את כסא מלכותו בארץ ציה, בהפכם את ירושלים לעיר ריקה מיושב ובהוציאם ממנה את כל רכושה? ועוד אמר, כי הוא חושב למשפט, אשר גם שלטון כל העולם אינו שוה לו למצֹא כֹפר דם אזרחי ירושלים, הנשפך כמים. וסוסיוס השיבהו דבר, כי לצדק התיר את ידי אנשי הצבא לבֹז את העיר חלף עבודתם הקשה בעת המצור. ואז אמר הורדוס, כי ישלם בידיו לכל איש את שכרו מכספו הוא. ככה פדה הורדוס את שארית ירושלים וגם הקים את דברו, כי שלם בנדבת לב לכל איש ואיש מן הצבא את שכרו, ולשרי החילים נתן מנות כערכם, ואת סוסיוס פקד במתנות מלכים, ואיש לא יצא בידם ריקות. וסוסיוס הקדיש לאלהים זֵר זהב ואחרי־כן עלה עם חילו מעל ירושלים והוליך אתו בשביה את אנטיגנוס האסור. והאיש הזה דבק בחיים בכל נפשו ושגה בתקוות כוזבות עד בוא קצו, כאשר קדם את פניו הקרדֹם ושלם לו כגמול מֹרך־לבו.

ד. בשבת הורדוס על כסא המלוכה הִפלה בין יושבי ירושלים. לאנשי־שלומו הנאמנים נתן כבוד וחִזק את לבם לאהבה אותו, ואת אוהבי אנטיגנטס הכריע לטבח. וכאשר אזל הכסף מאוצרו, צוה להתיך את כל הכסף הנמצא בידו ושלח אותו למנחה לאנטוניוס ולקרובים אליו. אבל בדבר הזה לא הצליח הורדוס לפדות את נפשו מכל צרה, כי כבר נלכד אנטוניוס ברשת אהבת קליאוֹפַּטְרָה ובכל מעשיו היה לעבד תאותו. ואחרי אשר השמידה קליאוֹפטרה את כל בני־ביתה, מבלי השאיר שריד למשפחתה, צמאה לדם אחרים. היא הכתה בלשון את נגידי הסורים באזני אנטוניוס והסיתה אותו להכותם נפש, למען יקל לה לרשת את רכושם. ואחרי־כן פרשה את רשת תאות בצעה על היהודים והערבים וחבלה מזמות למגר למות את שני מלכיהם, את הורדוס ואת מלכו.

ה. ואנטוניוס נתן לה רק חלק שאלתה, כי לתועבה נחשב בעיניו להמית את שני האנשים הטובים האלה, את שני המלכים הנאדרים; אבל אל נמנע מהפר את בריתו עם אוהביו הקרובים האלה, כי קרע חבלים רבים מעל גבולותיהם, וביניהם את ארץ התמרים בחבל יריחו, אשר שם מרום הצרי, ונתן אותם לקליאופטרה וגם מסר בידה את כל הערים בדרום נהר אֶלַתֵּירוֹס, מלבד צור וצידון. וכאשר היתה לשַׁלֶטת בכל הארץ הזאת שלחה את אנטוניוס בצאתו להלחם בפרתים עד נהר פרת, ואחרי־כן באה את ארץ יהודה דרך אַפַּמֵיָה ודמשק. ושם עלה בידי הורדוס לשַׁכּך את כעסה במתנות רבות. הוא חכר מידי המלכה את המדינות אשר נקרעו מעל גבולו בעד מאתים ככר לשנה, ושלח אותה עד סין ברֹב כבוד ויקר. וכעבור זמן קצר שב אנטוניוס מארץ הפרתים והוביל אתו שי לקליאופטרה את אַרְתַּבַּז בן טִגְרָן, אשר נפל בשביה. את הפרתי הזה עם הכסף ועם כל השלל מהר אנטוניוס להקדיש לה.

פרק תשעה־עשר: אנטוניוס שמע לקול קליאופטרה ושלח את הורדוס להלחם בערבים. אחרי מלחמות קשות היתה יד הורדוס על העליונה. על־דבר הרעש הגדול.

א. וכאשר פרצה מלחמת אַקְטְיוּם90, התכונן הורדוס לצאת לעזרת אנטוניוס, כי כבר הונח לו מן המהומות בארץ יהודה, אחרי כבשו את הורקניה, המקום אשר תפשה אותו אחות אנטיגנוס. אבל בערמת קליאופטרה נעצר הורדוס מלצאת במלחמות אנטוניוס ומהיות עמו יחד בצרה. כבר אמרנו, כי יעצה המלכה דבר־בליעל על שני המלכים והסיתה את אנטוניוס להפקיד את הורדוס על המלחמה בערבים, בחשבה למצֹא אחת משתי אלה: אם תהיה יד הורדוס על העליונה – אז תמשול היא בארץ ערב, ואם ינָגף במלחמה – אזי תשלוט ביהודה. ככה קותה להפיל את אחד השליטים בידי השני.

ב. אבל מחשבתה הרעה היתה להורדוס לישועה. בתחלה לקח ערבון (בני תערובות) מהאויבים ואחרי־כן אסף לו חיל רוכבים גדול והתנפל עליהם על־יד דְיוֹספּוֹלִיס91 והכה אותם במלחמה, אף כי עמדו על נפשם בגבורה. לשֵׁמע המפלה הזאת קמה תנועה גדולה בין הערבים, והם נאספו בהמון אין־מספר אל קְנָת, אשר בחילת־סוריה, לקַדם שם את פני היהודים. והורדוס הגיע שמה עם צבאו ובקש לעשות מלחמה בתחבולות וצוה לבצר בחומה את מקום תחנותו. אבל המון צבאו לא שמע בקולו, כי כבר זחה דעתו בנצחונו הראשון, והוא מהר להתנפל על הערבים והניס אותם בראשית הקרָב והחל לרדוף אחריהם. אבל ברדפו אחרי אויביו נפל הורדוס הפח, כי בגד בו אַתֵּינִיּוֹן, אחד משרי צבא קליאופטרה, אשר היה איש־ריבו כח הימים, ושלח עליו את יושבי קְנָת, להלחם בו. וכאשר קמו גם אלה על הורדוס, החליפו הערבים כֹּח והפכו את פניהם והתחברו במערכה המונים המונים במקום סלעים ולא־דרך והניסו את צבא הורדוס והכינו לו מטבֵּח נורא. פליטי המלחמה ברחו אל אָרְמִיזָה למקום המחנה, אבל הערבים הקיפו עליו ותפשו אותו עם כל האנשים הנמצאים שם.

ג. זמן קצר אחרי הפֻּרענות הזאת בא הורדוס בראש חיל־עזר, אך עבר את המועד. ואמנם סבת המגפה הזאת היתה, כי המרו שרי־החילים את פיו: הן לולא התחוללה המלחמה פתאם, כי אז לא מצא לו אתיניון שעת־הכֹּשר למלא את מזמתו הרעה. הורדוס מהר לעשות נקמה בערבים ופשט על ארצם כפעם בפעם וכה יסר אותם על נצחונם האחד פעמים הרבה. אולם בעוד הוא לוקח נקמה מאויביו, והנה נוספה לו פרענות חדשה, שבאה בידי שמים. כי בשנה השביעית למלכותו בעצם ימי מלחמת אקטיום רגזה ארץ יהודה תחתיה בראשית האביב והמיתה בהמה לאין־מספר, וגם שלֹשים אלף איש נהרגו. אמנם לצבא לא אֻנה כל רע, כי חנה בשדה, אך השמועה, אשר דרכה להפליג בדברי הנוראות, הגיעה אל מערכות הערבים והוסיפה להם אֹמץ. הם חשבו, כי נהפכה כל ארץ יהודה, ואמרו בלבם לרשת את הארץ הריקה מאין יושב, ומהרו לפשוט עליה ולפני צאתם זבחו לאלהיהם את צירי היהודים אשר נמצאו בתוכם. המון היהודים נבהל מפני המלחמה העתידה, כי לא קמה בו עוד רוח מעֹצם הפגעים, ־אשר התגלגלו עליו זה אחר זה, והורדוס אסף את אנשי־חילו ונִסה לחזק את רוחם, בדברו אליהם לאמר:

ד. „מוזר הדבר בעיני, כי אחזה אתכם פלצות כיום הזה. אִלוּ למראה נגעי האלהים, נפלה רוחכם בקרבכם, החרשתי – אך לא יאות לאנשי־חיל להִמוג מפחד בקום עליהם אדם. הן גם לדבר הזה אין את רוחי להֵחבא מפני האויב אחרי הרעש, כי מאמין אני, אשר למוקש שלחהו האלהים לפני הערבים, למען יתנו לפנינו את הדין. כי לא בכלי מלחמתם ולא בכח ימינם הם בוטחים הפעם, כי־אם באסון אשר קרה אותנו פתאם. אך לשוא היא תקות אנוש, אשר אין יסודה בחילו ובגבורתו, רק בצָרות אחרים ובפגעיהם. כי לא לעולם ימצא האדם פגע וצרה וגם לא לעולם חסן וישועה, וכל עין רואה צבא וחליפות בגורל האדם לטוב ולרע יחדו. בינו את הדבר מן המופתים אשר קרו אתכם. הן במלחמה הראשונה היתה ידנו על העליונה, ואחרי־כן, גברו עלינו שונאינו וקרוב הדבר כי הפעם יתָּפשו במזמותיהם אשר הם חושבים להכריענו. הן הבִּטחה היתֵרה לא תדע להזָהר והפחד מלמד עצה ותחבולה, ועל־כן גם מחִתַּתְכֶם מוסיפה לי אֹמץ ותקוה: כי כאשר העזתם פניכם לבלי־חֹק והעפלתם לעלות על האויב מבלי שמוע לקולי, הנה מצא לו אתיניון עת רצון לבגוד בגד. אך עתה הנני רואה אתכם מתמהמהים ושבורי־לב למראה־עין, והדבר הזה הוא בעיני עֲרֻבּת הנצחון. והנה עליכם להשאר במעמד הזה עד עת מצֹא, אולם בהגיע עת המלחמה תעוררו את רוח גבורתכם ותלַמדו את אנשי הבליעל להבין, כי רעת האדם אף פגע האלהים לא יעצרו כח להחליש את עזוז היהודים כל עוד נפשם בם! ואיש מכם לא יתן לערבי להיות למושל בביתו וברכושו, אחרי אשר תפש אותו בכפו כמעט לא פעם ולא שתים, ואל תחרֵדנה אתכם תנועות היסודות אשר אין בהם רוח־חיים, ואל תחשבו כי הרעש הוא אות ומופת לאסון חדש כי יבוא. כי חֻקי הטבע מושלים בפגעי היסודות ולא יוסיפו להביא שֹׁד על האדם, מלבד הנזק הצפון בהם. אמנם יש אשר יבוא איזה פגע קל כאות מבַשׂר רעב או דֶבר לעתיד, אולם לכל האסונות יש גבול אשר לא יעברוהו. ואף גם זאת, היוכל נצחון שונאינו במלחמה להזיק לנו יותר מאשר עשה הרעש? והנה יש לי אות חזק, כי יפלו אויבינו במלחמה, והאות הזה לא פגע ומקרה הוא וגם לא מעשה אשר בא להם מידי זרים. כי הם המיתו את צירינו באכזריות רשע, לעבור על כל חֻקי האדם, ואת הדבר הזה עשו למען עקוד אותם לקרבן לאלהים, להצליח את מלחמתם. אבל הם לא ימָלטו מעין האלהים הגדולה ומזרועו האדירה, ובמהרה יתנו לפנינו את הדין, אם עוד תפעם בלבנו רוח גבורת אבותינו ונקום בעֹז לקחת נקם מהם על אשר הפרו ברית ושבועה. ואל יצא איש מכם להלחם בעד אשתו ולא בעד בניו וגם לא בעד ארץ אבותיו הנמצאה ברעה, רק ילך לקחת את נקמת דם צירינו השפוך. וההרוגים יעברו לפניכם במלחמה ויפליאו לעזרכם משרי צבאותיכם החיים. וגם אני אצא בראשכם לקַדם את פני הסכנה, בדעתי כי לקולי תשמעו. הן יודעים אתם, כי לא יעמוד איש בפני עֹצם גבורתכם, אם לא תחפזו במעשיכם ולא תגרמו לעצמכם רעה“.

ה. בדברים אלה חִזק הורדוס את לב אנשי־צבאו, ובראותו כי שבה אליהם רוח גבורתם, הקריב זבחים לאלהים, ואחרי הקרבן עבר את הירדן בראש חילו וחנה על־יד רבת־בני־עמון92 בקרבת האויבים ונִצָּה אתם על־יד המצודה אשר נמצאה בין שני המחנות בתּוֶךְ, והתכונן למלחמה קרובה, כי גם השונאים שלחו לפניהם אנשים מתי־מספר לכבוש את המצודה. אבל חלוצי־הצבא, אשר שלח המלך, הדפו אותם מהר ותפשו את ראש הגבעה, ולמחרת היום עלה הורדוס עם חילו וסִדר אותו במערכה וקרא את הערבים לצאת אליו למלחמה. אבל איש מהם חא יצא לקראתו, כי חרדה גדולה נפלה על האנשים וגם ראש־הצבא אֶלְתֶּם93 נמוג מפחד, ולכן נגש המלך והשחית את החֵל [הסוכך על מחנה האויבים]94. ולדבר הזה באו הערבים במצוק ויצאו למלחמה בלי סדרים, ורגלִים התבוללו ברוכבים. ואמנם עלו במספרם על היהודים, אך נפלו מהם ברוח גבורתם, אף כי השליכו את נפשותיהם מנגד, בראותם כי רחוקה מהם ישועה.

ו. וכל העת אשר עמדו הערבים על נפשם, לא נפל מהם רב, אך כאשר הפנו את ערפם ספו רבים מהם בחרב היהודים, ורבים היו למרמס לרגלי אחיהם. חמשת אלפים נפלו מהם חללים בדרך מנוסתם, והנשארים נדחקו מבית לחֵל. והורדוס הקיפם ושׂם עליהם מצור וכבר היו עתידים להִכּנע לפני חרב הורדוס, והנה אזלו המים מכליהם והצמא החיש את מפלתם. במלך קבל את פני שלוחיהם בגאוה ובוז, ועוד הִרבה להציק להם, כאשר אמרו לתת לו חמש מאות ככר כֹּפר פדיון נפשם. וכאשר הוסיף הצמא ללהט בקרבם, יצאו המונים המונים והסגירו את נפשותיהם לרצונם בידי היהודים ובחמשה ימים נאסרו מהם ארבעת אלפים איש בנחֻשתים. וביום הששי נואש ההמון הנשאר מעזרה ויצא לקרב, והורדוס נלחם עמו והכה כשבעת אלפים איש בחרב. ובמכה העצומה הזאת נקם את נקמתו בערָב ובצר את רוח גאון אנשיה עד אשר נבחר גם לראש על־ידי העם95.

פרק עשרים: הורדוס נמנה למלך מטעם אוקטַוִינוס הקיסר, כי הביא לו מתנות רבות, והוא שלם לו, בהשיבו לו את חלקי ארצו, אשר נקרע מעליה בידי קלֵיאוֹפטרה, וגם את חבל נחלת זֵינון.

א. תכף אחרי הנצחון הזה קִדמה את הורדוס הדאגה, פן תלָקח מידו הממשלה על אהבתו לאנטוניוס, אחרי שהיתה יד אוקטוינוס־ציזר על העליונה בסביבות אקטיום. אבל מגורתו הגדולה לא קמה, כי אוקטוינוס לא חשב אשר תבוסת אנטוניוס היא שלמה כל הימים אשר ישאר הורדוס נאמן עמו. ובכל זאת יעץ המלך בלבו לקַדם את פני הסכנה ונסע באניה אל רוֹדוֹס, אשר ישב שם אוקטוינוס בימים ההם, ובא אליו בלי נזר מלוכה, ודמה לאיש הדיוט במראהו ובלבושו, אולם למלך בגֹדל רוחו, כי לא כחד ממנו דבר אמת ודִבּר אליו פנים אל פנים: ציזר, בידי אנטוניוס הוקמתי למלך והנני מודה לפניך, כי בכל דרכי בקשתי להועיל לאנטוניוס, ואף בדבר הזה לא אכַסה את האמת תחת לשוני, כי גם במלחמה היו עיניך רואות את הכרת טובתי לאנטוניוס, לולא עצרוני הערבים. ובכל־זאת שלחתי אליו צבא־עזר כאשר היה לאל־ידי וגם המצאתי לו לחם וצידה הרבה רבבות כור. ואף אחרי המגפה על־יד אקטיום לא עזבתי את איש־חסדי, והייתי לו ליועץ נאמן, כאשר לא יכֹלתי עוד לעזרהו במלחמה, ואמרתי לו, כי באחת יוכל לתקון את אשר עִוֵת, – אם ימסור את קליאופטרה למָות. גם כסף הבטחתי לו וגם מבצרים להשגב בהם ואמרתי, כי אצא עמו יחד במלחמותיו אחרי המיתו את האשה הזאת. אבל דודי־קליאופטרה הכבידו את אזניו וגם האלהים עצר בעדו, כי בחר בך ונתן בידך את השלטון. אמנם נפלתי בנופלים עם אנטוניוס יחדו, ואחרי אשר בגד בו מזלו הנה אני מניח לפניך את הנזר. ואליך באתי, בבטחי כי צִדקתי תהיה לי לישועה ובתקותי כי תחקור לאמון־רוחי בבריתי ולא תזכור, מי האיש אשר דבקתי באהבתו.

ב. ולדברים האלה השיבהו אוקטוינוס: „שלום לך, והתחזק על כסא מלכותך. הן לך יאתה לנהל ממשלה ברבים, כי הראית את כל חֹזק אהבתך. ועתה נַסה־נא לשמור את בריתך לאלה אשר הצליחו בדרכיהם מאיש־חסדך, כי הנה גם אני מקוה ממך לגדולות על נדבת רוחך. ואף אמנם גמל לי אנטוניוס טובה כאשר שמע בקול קליאופטרה ומאס בעצתך, כי בשכר אוַלתו הזאת מצאתי את לבבך נאמן לפני, וכבר החִלות להיטיב לי, כי הנה כתב אלי דִידִיוֹס96 בדבר העזרה אשר הספקת לו נגד המתגוששים97. ועתה אוציא פקֻדה להכין את הממלכה בידך ואנסה גם אני לגמול לך חסד, לבל תתהה על חסדי אנטוניוס“.

ג. ככה דִבּר אוקטוינוס טובות עם המלך ושׂם על ראשו את הנזר והוציא כתב־פקֻדה להיות לעד על המתנה הזאת, ועם המכתב בִּשׂר ברבים את מהלל האיש בדברי־חן. הורדוס נשא את פניו במנחה ואחרי־כן בקש אותו לחמול על אַלֶכְּסָא, הוא אחד מאוהבי אנטוניוס, אשר בא להתחנן לפניו. אולם הקיסר לא יכול לכבושׁ את כעסו והִרבה לדבר קשות עם הורדוס המֵליץ עליו וגם השיב את פניו. ואחרי הדברים האלה, בנסוע אוקטַוינוס אל מצרים דרך ארץ סוריה, יצא הורדוס לקבל את פניו בפעם הראשונה בכל עשׁר מלכותו ורכב על־ידו בפקדו את צבאותיו בסביבות עכּו וגם עשה משתה לו ולכל אוהביו, ואחרי־כן נתן לכל אנשי־הצבא להיטיב את לבם ככל אוַת נפשם; ומלבד־זאת שקד להמציא מים לרֹב לאנשי־הצבא מדי עברם דרך ארץ הנגב עד סין וגם בעת שובם בדרך הזה, עד אשר לא חסר הצבא דבר ממזונותיו. ואקטוינוס וכל אנשי־הצבא הָראו לדעת, כי קטנה מלכות הורדוס הרבה מדי נדבת לבו. על־כן נשא אוקטוינוס את פני הורדוס בבואו אל ארץ מצרים אחרי מות אנטוניוס וקלֵיאופטרה ועשהלו יְקָר וגדלֻה וסִפּח על מלכותו את חבל הארץ אשר קרעה מידו קלֵיאופטרה והוסיף עליה מחוץ את גדר ואת סוסיתא ואת שומרון, וגם את הערים אשר על שפת הים עזה ואנתדון ויפו ומגדל סטרטון. ועוד נתן לו למנחה ארבע מאות גַּלִּים להיות שומרים לראשו, והם אשר היו לפנים נושאי כלי קלֵיאופטרה. אמנם סבת המתנות האלה, אשר העניק אוקטוינוס להורדוס, היתה נדבת לב המקבל.

ד. ואחרי האקַטְיַדה98 הראשונה הוסיף הקיסר על מלכות הורדוס את חבל הארץ הנקרא טרַכוֹן99, (חבל ארגֹב) וגם את ארץ הבשן הקרובה אליו ואת ארץ חַוְרָן, וזאת סבת הדבר: זֶנּוֹדוֹרוֹס החוכר את נחלת לִיסַנִּיס לא חדל לשלוח את השודדים מחבל ארגֹב על יושבי דמשק, ובני העיר ברחו אל וַרוֹן הנציב אשר בסוריה וחִלו את פניו להודיע את הקיסר על־דבר מצוקותיהם. וכאשר שמע הקיסר את הדבר שלח פקֻדה לבער את השודדים מן הארץ. וַרוֹן עלה עליהם עם צבאותיו וטהר את הארץ מהאנשים האלה ולקח אותה מזֶנּוֹדוֹרוֹס, ואחרי זמן פחד הקיסר, פן תֵּהפך הארץ עוד הפעם לקן השודדים הפושטים על דמשק, ומסר אותה בידי הורדוס. וכאשר בִּקר הקיסר בפעם השניה את האפַרכיה (נציבות סוריה) בשנת עשר [למלכותו] הקים את הורדוס לנגיד־ראש (אפיטרופוס, מפקח) בכל ארץ סוריה, עד כי לא יכלו נציבי הרומאים לשלוט בארץ מבלי שאֹל בעצתו. ואחרי מות זנודורוס נתן הקיסר להורדוס גם את כל הארץ אשר בין טרכון ובים ארץ הגליל (הגולן). ועוד גדול מכל הכבוד הזה היה בעיני הורדוס הדבר, כי אותו אהב הקיסר מכל האנשים אחרי אגריפס, ובעיני אגריפס יקר מכל האנשים זולת הקיסר. וכאשר הגיע המלך למרום הצלחתו, גדלה ועצמה רוחו הנדיבה והוא נשא את נפשו הגדולה אל מעשי צדקה.

פרק עשרים ואחת: על הערים אשר פאר אותן הורדוֹס והערים אשר בנה ועל יתר מוסדותיו, כי הראה את נדבת לבו גם לבני הנכר והצליח בכל דרכיו.

א. בשנת חמש־עשרה למלכו חִדש הורדוס את בנין היכל ה' והרחיב את החצר מסביב לו פי שנים ובנה עליה חומה והוציא על הדבר הזה כסף רב לאין־מספר ועשה את המלאכה בתפארת, אשר אין ערוך אליה. ועל הדבר הזה יעידו האולמים (האסתוניות) הגדולים מסביב למקדש והמצודה אשר עליו מצפון, כי את האולמים יסדו ובנו ידי הורדוס מחדש ואת המצודה הרחיב ופזר לדבר הזה הון עצום, עד אשר לא נפלה ביופיה מארמון מלכים, וקרא לה בשם אנטוניה לכבוד אנטוניוס. גם את בית המלכות אשר לו הקים בעיר העליונה – שני בנינים גדולים וכלילי־יפי, אשר גם היכל ה' לא דמה אליהם בהדרו, וקרא להם על שמות שני ידידיו, לאחד קיסריון ולשני אגרִיפֶּיוֹן.

ב. אולם לא רק בבתים אשר בנה חקק הורדוס את זכר אוהביו ואת שמותיהם, כי עוד הגדיל מזה לכבד אותם במבנה ערים שלמות. כי בארץ שומרון בנה עיר והקיף עליה מסביב חומה נהדרה באֹרך עשרים ריס והביא אל העיר ששת אלפים תושבים וחלק להם לנחלה אדמה פוריה, ובתוך העיר אשר יסד הקים היכל גדול ומסביב לו הקדיש ככר לקיסר שלשה חצאי ריס, וקרא לעיר בשם סֶבַּסְטֵי, וליושביה נתן משפטים נבחרים.

ג. ובאשר הוסיף הקיסר לתת להורדוס ארץ על גבולו, בנה שם היכל לכבודו על־יד מקורות הירדן, כֻּלו שיש לבן. ושם המקום הוא פַּנֵּיאַס (פַּמָּיִס). שם מתרומם אחד מראשי ההרים לגֹבה אין־חקר. ובצלע ההר מלמטה נפתח פי מערה מכֻסה, ובקרב המערה כמראה נקרת־צור תלולה, השוקעת אל תהום עמֻקה מאד, והיא מלאה מי־מנוחות, וחוקרי עֹמק־המים לא יכלו להגיע עד תחתית המצולה גם בחבל ארֹך מאד. מירכתי המערה הפונים החוצה פורצים מעינות, ושם מוצא הירדן לדעת אחדים. ועוד נבאר את זה לאשורו בדברים הבאים.

ד. ובעיר יריחו בין מצודת קפרוס ובין ארמון המלך הישן הקים המלך ארמון חדש וטוב מן הראשון ונוח ממנו למושב וקרא לו על שם שני אוהביו. ובכלל לא נוכל לאמר, כי נשאר בכל המלכות אף מקום אחד ראוי, אשר לא עשה בו כבוד לקיסר. ואחרי אשר מִלא את ארצו היכלות הוסיף לכבד אותו באפרכיה והקים קיסריונים (בניני תפארה לכבוד הקיסר) בערים רבות.

ה. הוא בחר לו על שפת הים עיר אחת אובדת, ושמה מגדל סטרטון, כי היתה יפת־נוף וראויה להתכבד, ובנה מחדש את כֻּלה אבנים לבנות וקשט אותה בארמון מלכים נהדר, ובו הראה לכּל את תכונת רוחו הגדולה, כי בכל חוף הים בין דֹאר ובין יפו, ששם נמצאה העיר בתָּוֶך, לא היה נמל לאניות, ועל־כן היו כל האניות היורדות בים מארף הצידונים (פיניקיה) אל מצרים מפליגות בלב הים, כי פחדו מרוח דרומית־מערבית, אשר גם בעת נשיבתה בנחת היתה מכה גלים אדירים אל סלעי החוף ומשברי הגלים היו מרתיחים את מצולת הים למרחקים. אך המלך לא חס על הכסף ועל העמל הרב ברצותו לכבד את אוהביו וכבש את איתני הטבע והקים במקום ההוא נמל גדול מנמל פּירֵיוֹס100 ובירכתי הנמל שׂם מבואות עמוקים לאניות.

ו. ואף כי טבע המקום היה לו לשטן במעשהו, נלחם עם המעצורים הקשים וגם יכול להם, והקים בנין מֻצק, אשר לא עצר הים כח להרסו, וכלל אותו ביפיו כמעשה הדבר אשר יעָשה בלי עמל ויגיעה רבה. הנה כבר דברנו, כי קבע הורדוס את גֹדל הנמל במדה ושִׁלשל אבנים בעֹמק עשרים חבל101 לתוך הים, ולרֹב האבנים היה אֹרך השמים רגל וקומתן תשע רגלים ורחבן עשר רגלים, ואבנים אחדות גדלו עוד במדתן מאלה. וכאשר נסתם פי המצולה, צוה הורדוס להרחיב את חלק הסֶכר העולה מתוך המים עד מאתים רגל. ועל מאת הרגל החיצונית הקים שָׁתות לעצור את שטף גלי הים, והחלק הזה נקרא בשם „פּרוֹקֻמִּיָּה“ (עוצר הגלים), והחלק הנשאר היה ליסוד חומת־אבנים, המקיפה את הנמל. ובחומה התנוססו מגדלים גבוהים והגדול ביניהם ביפיו נקרא דרוּסִיּוֹן, כשם הבן החורג לקיסר (דְרוּסוּס).

ז. כִּפות רבות הוקמו שם למחסה לבאים באניות, והמרצפת המקיפה אותן בעִגוּל היא מקום רחב־ידים לטַיָּלים. ומבוא הנמל מצד צפון, כי רוח הצפון קלה במקום הזה מיתר הרוחות. ומשני צדי המבוא שלוש מצבות־ענק נטועות על עמודים. המצבות משמאל לבאים מן הים אל החוף נשענות על מגדל מֻצק והמצבות מעבר ימין עמדו על שני סלעים זקופים ומחֻבּרים העולים בחסנם גם על המגדל אשר ממולם. הבתים הקרובים אל הנמל נבנו גם הם מאבנים לבנות ומרחק אחד היה בין רחובות העיר המשתרעים עד החוף. ולמול פי הנמל מתנשא היכל הקיסר בראש גבעה, והוא נפלא בגדלו וכליל יֹפי. ובקרבו פסל ענק תבנית הקיסר, שנעשה כדמות פסל זֶוס אשר באולימפיה102 ואינו נופל ממנו במדתו. ועל־ידו פסל האלילה רומא103, הדומה לפסל הֵירה אשר בארגוס104. ואת העיר הזאת נתן הורדוס נדבה לאֶפַּרכיה (לנציבות סוריה) ואת הנמל ליורדי הים הסרים אליו ואת כל הכבוד המוסד נתן לקיסר, כי קרא לעיר „קיסריה“ (קיסרי, קיסרין) על שמו.

ח. ואת יתר הבנינים, את האמפיתאטרון ואת התיאטרון ואת השוָקים יסד הורדוס כמשפט לאיש אשר נקראה העיר על שמו. הוא תקן שם משחקים105 אחת לחמש שנים וגם אותם קרא על שם הקיסר. ובפעם הראשונה קבע פרסים גדולים מאד למנצחים באולימפיַדה המאה ותשעים ושתים106, ולא המנצחים במשחקים בלבד, כי־אם גם השניים והשלישים להם נשאו משאות כיד המלך. הוא בנה מחדש גם את העיר אנתדון, אשר חרבה במלחמה, וקרא לה בשם אגרפיון. ומִגֹדל אהבתו לידידו זה חרת את שמו גם מעל לשער אשר בנה להיכל107.

ט. גם באהבתו לאביו ולאמו נפלא הורדוס מיתר האנשים. לאביו שׂם מצבת־זכרון בעיר אשר בנה בעמק היפה במלכותו, המלא נחלי מים ועצי חמד, וקרא להם בשם אַנְטִיפַּטְרִיס, וממעל ליריחו הקים מבצר נשגב בחסנו וכלול בהדרו והקדיש אותו לאמו בקראו את שמו קִפְּרוס. ולזכר פצאל אחיו בנה בירושלים מגדל על שמו ואת תכנית המגדל הזה ואת הדר גדלו עוד נספר בדברינו הבאים. וגם יסד עיר בעמק הצר מצפון בואכה יריחו וקרא לו פַצָאֶלִּיס.

י. וכאשר עשה הורדוס זכר עולם לקרוביו ולאוהביו, לא זלזל גם בזכר עצמו; על־כן בנה מבצר בהר הפונה אל ארץ ערב וקרא לו הורדיון (הֵירוֹדִיּוֹן) על שמו. ואף הרמה העשויה בידי אדם, במרחק ששים ריס מירושלים, אשר דמות לה כמראה שַׁד, גם לה קרא הורדוס בשם הזה וכלל את יפיה בכבוד וברוח נדיבה, כי את ראש הרמה הקיף מגדלים עגֻלים ואת כל הככר המֻקף מִלא ארמונות נהדרים, ולא רק מראה הבתים בפנים היה תאוה לעינים, כי־אם גם מחוץ היה עשׁר רב שפוך על הקירות והקרנות והגגות. המלך פִזר כסף רב למשוך ממרחק מים רבים עד ראש הרמה, ובשפוע הגבעה חצב מאתים מעלות שיש לבן צח, כי היתה הגבעה גבוהה למדי, אף כי כֻלה נעשתה בידי אדם. וגם בתחתית הגבעה הקים הורדוס בניני מלכים אחרים, בתי מסכנות לכלי בית המלך ובתי משכן לעבדיו, עד כי דמתה המצודה הזאת לכל חֻקיה לעיר שלמה בתחום ארמון־מלכים.

יא. ואחרי אשר יסד הורדוס את כל אלה הראה את נדבת רוחו גם לערים אשר מחוץ. הוא הקים גימנסיאות108 בטריפוליס, בדמשק ובעכו, ותקן את חומת גבָל109 ובנה אכסדרות110 ואולמים [אסתוניות]111 והיכלות ושוָקים בבארות (בַּיְרות) ובצור. בצידון ובצור הקים הורדוס תיאטראות וליושבי לודקיה על שפת הים כרה תעלות להביא מים העירה ולאשקלונים יסד בתי־מרחץ וחפר בארות נחמדות, ומלבד אלה הקים שם אולמי־עמודים112 נפלאים בפאר מלאכתם ובגדלם. ולערים אחרות נתן שדי־עצים ושדי־חציר, וערים רבות קבלו ממנו גם אדמה לנחלה כמשפט הערים הנחשבות על מלכותו. ובערים אחרות תקן משרות קבועות לראשי גמנסיאות ונתן להם את ארֻחתם שנה שנה ודרש מהם – כאשר עשה ליושבי האי קוֹס – שלא יחדלו הפרָסים כל הימים. וגם לחם הפיק הורדוס לכל שואל די מחסורו, וליושבי רודוס פזר כסף לרֹב כפעם בפעם, למען יתקנו את צי הים אשר להם. ואת היכל פִּתִּיּוֹן113 השרוף בנה מכספו והִרבה את הדרו מבראשונה. ומי יוכל למנות את כל המתנוֹת אשר העניק הורדוס ליושבי לֻקִיָּה וסַמּוֹס ולתַנות את נדבותיו לבני יוֹנִיָּה כֻּלה, לאיש ואיש כפי מחסורו, והאם האתונים והלַקֵּידימונים ויושבי נִיקוֹפוֹלִיס ופֶרְגַמּוֹן אשר במוּסִיָּה לא שבעו את ברכותיו?114 הן גם תקן את הרחוב הגדול בעיר אנטיוכיה אשר בסוריה, כי לא יכול איש לעבור בו מפני זֻהמתו, ורצף אותו באֹרך עשרים פרסה מרצפת שיש לבן ובנה אולם (סטיו) ארֹך על כל פני המרצפת למחסה מגשם.

יב. ואם יבוא איש ויאמר, כי בדברים האלה גמל הורדוס חסד לערים יחידות, הנה בטובה אשר עשה ליושבי אֵילִיס115 אָצל ברכה רבה לא לכל עמי יון בלבד, כי־אם גם לכל באי העולם, אשר הגיע אליהם שֵׁמע משחקי המתנצחים באולימפיה116. כי בראות הורדוס, אשר עוד מעט יחדלו המשחקים האלה מחֹסר כסף ובזה יאבד השׂריד האחרון ליון הקדומה, תקן פרסים למחזור חמש השנים, אשר בו סר אל אולימפיה בדרך נסעו אל רומא, ןהגדיל עוד לעשות מזה, בהכינו תרומת כסף למשחקים האלה לאֹרך ימים, ועל־כן לא יסוף זכרו לעולם בגלל הפרסים אשר קבע. ומי יוכל לפרוט את כל חסדיו, בקראו שמטה לחובות־כספים ולמסים, כמעשׂהו ליושבי פצאלס ובַלַּנִיָּה, וגם מעל יושבי ערי הפרזות בקיליקיה הֵקל את עֹל המסים שנה שנה. ונדבת ידו עוד גדלה ועצמה מזה, לולא פחד, פן יקנאו בו רבים ופן יאמרו, כי עלתה בלבו מחשבה זרה ללכת בגדולות ובנפלאות ממנו, בהִכָּבדו במעשי חסדיו בערים נכריות על־פני מושליהן.

יג. גם תכונת גופו דמתה לגֹדל נפשו. הוא היה צַיָּד117 מצליח כל הימים והפליא לעשות בעבודת הציד, כי היה משכיל לרכוב על הסוס. ביום אחד הכריע בצידו ארבעים חיה, כי הארץ הזאת מגדלת חזירים וצבאים ועיָרים נמצאו בה לרֹב. והורדוס היה גם גבור־חיל במלחמה, עד אשר לא יכול איש לעמוד בפניו. גם בעת משחקי המתאבקים פחדו רבים ממנו, בראותם אותו מטיל את החנית ישר אל המטרה, וקולע בקשתו את השערה. ונוסף על מעלות נפשו וכֹח גופו היה איש מצליח בכל דרכיו. ורק פעם אחת או שתים נגף במלחמה, וגם המכשֵׁלה הזאת לא מידו יצאה, כי־אם מבגד זרים או מפחזות אנשי חילו.

פרק עשרים ושנים: על מות אריסטובולוס והורקנוס הגדולים ומרים המלכה.

א. אולם כגֹדל אשר הורדוס מחוץ, ככה גֹדל היגון אשר נגזר עליו מבית. וראשית מזלו הרע היתה אשתו, אשר הִרבה לאהבהּ על פני כֹל. כי בהגיע הורדוס לממשלה שלח מעל פניו את אשתו הראשונה, אשר לקח בהיותו הדיוט, והיא אחת מבנות ירושלים ושמה דּוֹרִיס, ונשא את מרים בת אלכסנדרוס בן אריסטובולוס, ובגללה קמו מריבות בקרב ביתו בזמן הקרוב. ועוד גדלו ועצמו אחרי שוב הורדוס מעיר רומא. לראשונה גרש הורדוס מן העיר את בנו אנטיפטרוס, הנולד לו מדוריס, ושלח אותו מעל פני בני מרים, ואחרי־כן המית את הורקנוס אבי אֵם מרים, אשר בא אליו מארץ הפרתים, בהתגוללו עליו, כי זמם לקחת את נפשו. כי בַּזַּפְּרַנא לקח את הורקנוס בשביה בפשטו על ארץ סוריה, ואחיו היהודים היושבים בעבר נהר פרת חמלו עליו ופדו אותו ממאסרו. ולוּ שמע הורקנוס לקול היהודים האלה, כאשר יעצו אותו, לבל ישוב אל הורדוס, כי אז נצל ממות. אך נשואי בת בתו היו לו למוקש, כי בטח בדבר הזה והלך אל ארץ מולדתו, אשר נכספה נפשו לראותה. ואמנם לא היה לשטן להורדוס ולא בזה הכעיס את רוחו, כי־אם בדבר, אשר לו יאתה המלוכה במשפט.

ב. מרים ילדה להורדוס חמשה ילדים, שתי בנות ושלשה בנים. צעיר־בניה גדל ברומא ושם מת. ואת שני בניה הגדולים יעד הורדוס למלוכה, בעבור כבוד משפחת אמם ועל אשר נולדו לו אחרי שבתו על כסא מלכותו. ויותר מזה חִזקה אותו בדָבר אהבתו למרים אשתו, אשר בערה בקרבו כאש ועצמה ועצמה מיום ליום, עד כי לא חש את המכאובים אשר הביאה עליו אהובת נפשו. כי מרים שנאה את הורדוס שנאה זעה כאהבתו אשר אהֵבהּ. ולה היה המשפט לשטום את בעלה על מעשיו הרעים. ובבטחה כי דבק בה לב בעלה, היתה מיסרת אותו בדברים פנים אל פנים על תועבותיו אשר עשה להורקונוס אבי אמה ולאריסטובולוס118 אחיה. כי גם על הנער הזה ועל ימי עלומיו לא חמל הורדוס, ואחרי תתו לו את הכהֻנה הגדולה בהיותו בן שבע־עשרה שנה, צוה להמית אותו מיד. כי כאשר לבש הנער את בגדי הקֹדש ועלה לשרת על המזבח במועד החג., זלגו עיני העם דמעות. והורדוס קנא בנער הזה ושלח אותו אל יריחו בלילה, ושם טבלו הגַלים את בשרו בברֵכה עד אשר יצאה נשמתו, כאשר צוה עליהם המלך.

ג. על המעשים האלה דברה מרים קשות עם הורדוס ושפכה חרפות נוראות על ראש אחותו ואמו. אמנם המלך היה כמחריש מגֹדל אהבתו אליה, אבל את לב הנשים אכלה קנאה עזה. הן התמַכּרו להעלות את חמת הורדוס עליה עד להשחית והכו אותה בלשון לפניו, כי זנתה עליו, ובדו דברים רבים למען יאמין הורדוס לשטנתן, ובכלל דבריהם ספרו, כי שלחה מרים את תמונתה לאנטוניוס אל ארץ מצרים ובעצמת נאפופיה גלתה את יפיה מרחוק לאיש הזה, הנותן לנשים חילו, אשר בכחו לקחת אותה בחֹזק יד. כלהט ברק החרידה הדִבּה הזאת את הורדוס, כי האהבה הפיחה בקרבו קנאת גבר עזה והוא שׂם אל לבו את עלילות קלֵיאופַּטרה הנוראות, אשר הכריעו למות את לִסַנְיַס ואת מַלְכוֹ הערבי, וחרד מאד, פן תלָקח אשתו ממנו, וגם אימת מות נפלה עליו.

ד. וכאשר שׂם הורדוס את פעמיו לדרך רחוקה, הפקיד את אשתו בידי יוסף בעל שלֹמית אחותו, אשר היה נאמן בעיניו ואהוב לו מקרבתו אליו, ובסתר צוה עליו להמית את מרים, כאשר יוציא עליו אנטוניוס משפט מות. ויוסף גלה את הסוד למרים, לא במחשבת בליעל, כי־אם ברצותו להראותה את אהבת בעלה הגדולה אליה, עד כי גם המות לא יוכל להפריד בינו ובינה. וכאשר שב הורדוס מדרכו וישב עם אשתו יחד וברֹב שיחו הראה לה את תשוקתו העזה לה, כי לא יאהב עד עולם אשה זולתה, ענתה אותו מרים: „את כל עזוז אהבתך הראית בפקֻדתך אשר נתת בידי יוסף להמיתני“.

ה. וכששמע הורדוס, כי נגלה דבר סודו, יצא כמעט מדעתו וקרא: „יוסף לא נועז לגלות לך את דבר פקֻדתי, לולא פִתּה אותך מאחרי“. מכאב לבו אבדה רוח בינתו; הוא קפץ מעל משכבו ורץ בחמתו בבית המלכות אנה ואנה. ושלֹמית אחותו מצאה הפעם עת רצון להפיח כזבים ולחזק את קנאת הורדוס ביוסף. ומעצמת קנאת הורדוס נטרפה דעתו ומיד צוה להמית את שניהם (את יוסף ואת מרים). אולם כשוב אליו בינתו יסרוהו כליותיו על המעשה וכשֹׁך חמתו התגברה אהבתו עוד הפעם ואש תאותו התלקחה בקרבו, עד אשר מֵאן להאמין כי מתה מרים, ובנוח עליו רוח עִועים היה מדבר אליה כדַבּר אל החיים, עד אשר ארכו הימים והוא הכיר את כל האסון אשר קרהו, ואז גדל אבלו עליה כגֹדל אהבתו אותה בחיים.

פרק עשרים ושלשה: עלילות דברים על בני מרים. אנטיפטרוס קבל את משפט הבכורה עליהם. הם עומדים למשפט לפני כסא הקיסר והוא מקים שלום ביניהם ובין הורדוס.

א. והבנים ירשו את משטמת אמם ומדי העלותם על לבם את מעשה הנבלה אשר עשה אביהם חשבו אותו לשונאם בנפש. ככה עשו מימיהם הראשונים כאשר גדלו ברומא, ועוד הוסיפו לשנאו אחרי שובם אל ארץ יהודה, וכאשר הלכו הנערים הלוך וגדול בשנים, כן גדלה גם שנאתם. ובהגיע עת נשואיהם והאחד לקח את בת דודתו שלֹמית, אשר עמדה לפנים על־יד אמם לשִׂטנה, והשני נשא את בת אַרְכֵילַאוֹס מלך קַפּוֹדקיא119, ערבו האחים את לבם להראות את שנאתם לעינים. ובעז נפש הצעירים מצאו הולכי רכיל חפצם ואנשי בליעל אחדים דברו אל המלך יום יום, כי רעה נגד פניו משני בניו אלה, כי חתן ארכילאוס אומר לברוח אל חותנו למצֹא מחסה, למען יוכל אחרי זאת להתאונן על אביו באזני הקיסר. וכאשר שׂבע הורדוס את דברי המלשינים האלה קֵרב את אנטיפטרוס בנו, אשר ילדה לו דוריס, להיות לו למשען בפני אחיו, וגִדל את כבודו בכל הליכותיו.

ב. ושני האחים נלאו לשאת את התמורה הזאת, ובראותם את בן האשה ההדיוטית הולך וגדול, לא יכלו בגאון מולדתם להבליג על כעשׂם ולכל מקרה אשר עצָבם הראו את אפם וחמתם לעינים. מיום ליום גדלה משטֵמתם, ואנטיפטרוס מצא חפצו בדבר הזה לעלות למעלה. הוא הִרבה לדַבּר חלקות באזני אביו והתחכם לבדות על אחיו עלילות שונות, ופעם היה בעצמו מוציא עליהם דִבּה לפניו, ויש אשר שלח את האנשים הקרובים אליו לדבר עליהם רעות, עד אשר הִשׂכּיל להוביש את כל תקוות אחיו לירֻשת הממלכה. על־פי צוָאת הורדוס נעשה אנטיפטרוס ליורש הכסא וכן היה בעיני כֹל. בכבוד מלכים נשלח אל הקיסר, בעדי עדיים ועבֻדה רבה ורק הנזר לא היה על ראשו. לימים מצא אוֹן בנפשו להעלות את אמו על יצועי מרים. בשתים עשה מלחמה באחיו, בחנִפה ובדברי רכיל, ובערמתו פתה את אביו להשיא מות על בניו.

ג. הורדוס סחב אחריו את אלכסנדרוס אל רומא והתאונן עליו באזני הקיסר, כי התנכל להמיתו ברעל. בקֹשי מצא אלכסנדרוס כֹּח לשפוך את יגונו, בהכירו כי הקיסר הוא שופט נבון, המיטיב לבחון את לב אנטיפטרוס וגם חכם במשפטו מהורדוס. על־כן הצניע לכת ולא גלה על עונות אביו, אולם הפר בחזקת־היד את כל הדִבּה הרעה אשר הוציא עליו. וגם נקה מאשם את אחיו, אשר נמצא אתו יחד בצרה, ואחרי־כן התאונן על מזִמת אנטיפטרוס הרעה ועל החרפה אשר נעשתה לו ולאחיו. הוא בטח בבֹר לבבו, וגם כֹּח מליצתו היה לו לעזרה, כי היה מפליא לדַבּר מאד. וכאשר קרא אלכסנדרוס באחרית דבריו, כי טוב לו ולאחיו למות בידי אביהם, אחרי שהטיל עליהם אשמה אשר כזו, העיר את חמלת כל העומדים שם, עד אשר זלגו עיניהם דמעות, וגם מצא חן בעיני הקיסר מאד, והוא העביר מעליהם את כל דברי האשמה והקים שלום ביניהם ובין הורדוס והִתְנָה אתם, כי ישמעו לקול אביהם לכל אשר יצום, ולו המשפט לתת את מלכותו לנחלה לבנו הטוב בעיניו.

ד. ואחרי הדברים האלה שב המלך מרומא, ולמראה עין העביר את אשמת בניו, אולם לא חדל לחשוד בהם, כי אנטיפטרוס מפיח־המדנים הלך אתו יחדיו. אך לא גלה על שנאתו מיראתו את האיש, אשר הקים שלום ביניהם (הקיסר). וכאשר עבר הורדוס באניה אל ארץ קיליקיה וירד אל היבשה בּאֶלַיּוּסה, עשה לו ארכילאוס משתה־ידידים להודות לו על פדות נפש חתנו. ארכילאוס שמח לַשלום מאד, וכבר הואיל לכתוב אל אנשי־שלומו ברומא לעזור לאלכסנדרוס בריבו. הוא שלח את הורדוס עד זֶפירְיוֹן ונתן לו מתנות עד שלשים ככר.

ה. ובבוא הורדוס אל ירושלים הקהיל את העם והציג לפניו את שלשת בניו והצטדק על־דבר מסעו והִרבה להודות לאלהים וגם לשַׁבּח את הקיסר, אשר הקים את ביתו הנופל ונתן לבניו את השלום, אשר הוא דבר גדול מהמלוכה, והוסיף לדבר: „את השלום הזה אכין ביתר־עֹז, כי הנה הקים אותי הקיסר לאדוני הממשלה ונתן לי את המשפט לבחור ביורש כסאי. ובזה אני ממלא את רצונו הוא גם רצוני. את שלשת הבנים האלה אני מקים למלכים ומתפלל אל אלהים (כי יברכם) – ואחריו אני מבקש אתכם לשמוח בדבר הזה. הן לאחד תֵּאות המלוכה על־פי משפט הבכורה, ולשני אחיו בגלל יחש משפחתם, כי הנה הממלכה היא גדולה ותצלח לממשלת מלכים רבים. ועליכם להזהר לכבד את שלשת הבנים האלה, אשר חִבּר אותם הקיסר יחד ואביהם הקים אותך למושלים, ואל תתנו להם כבוד אשר לא יאות להן בצדק ובמשפט, כי־אם לכל אחד כפי מספר שניו. ואם יחשוב איש, אשר בהרבותו בכבוד אחד האחים ממדת שניו יתן שמחה בלבו, הן לא תשוה השמחה הזאת בכעס האח השני, אשר יגָרע מכבודו. וגם אני אגזור משפט, מי ומי ראוים לבוא בחברת שלשת בנַי אלה ולהיות להם לקרובים ולאוהבים, והם יערבוני את השלום. יודע אני היטב, כי מיצר לב חברים רעים תצא מריבה וקנאה, ואם יהיו להם חברים להועיל, – ישמרו דרכי אהבה (ושלום). ואמנם אני דורש מבָּני אלה וגם מכל שרי צבאות חילי, כי רק אלי תהיינה עיניהם נשׂוּאות כיום הזה. כי לא את המלוכה, רק את כבוד המלוכה לבד נתתי בידי בני, למען ישׂבעו מברכותיה, אולם כל כֹּבד (חֹזק) השלטון ישאר בידי, ולוּ גם יהיה בדבר בעל־כרחי. וכל איש ואיש יתן־נא אל לבו ויזכור את מדת ימי, את ארחות חיי ואת צדקתי לפני האלהים, הן עוד טרם זקנתי, כי אוָאש מחיי במהרה, ולא הלכתי אחרי חמדות־בשרים, אשר כּח להן לקצר שנות עלומים. וגם בעבודת־אלהים יצאתי ידי חובתי, ועל־כן אבטח, כי אאריך ימים הרבה. והאיש אשר יעבוד את בנַי בקוותו ליום חליפתי הוא יתן לפנַי את הדין גם על אשר עשה להם. כי לא מקנאה ביוצאי חלצי אני רוצה להרחיק מהם כל עבודת חנֻפה, כי־אם יודע אני, אשר הכבוד מלַמד את בני־הנעורים משובה וזדון. וכאשר ישיב אל לבו כל איש המתהלך לפני בנַי, כי בעשותו דבר להועיל ישא ברכה מידי חֵלף מעשיו, ואם יפיח מדנים – לא יראה שכר מדותיו הרעות גם מידי האיש אשר חפץ ביקרו – אז אבטח בדבר, כי כֻלכם תדרשו טובתי, והלא היא גם טובת בני, כי גם להם ייטב, אם תשָׁאר הממשלה בידי ושלום יהיה ביני וביניהם. ואתם, בני היקרים, זכרו לראשונה את חבלי הטבע הקדושים, אשר בהם תכּון האהבה גם בקרב חיות רעות. והשנית – זכרו את הקיסר, אשר הקים שלום ביניכם והשלישית – שימו לבכם אלי, אשר לי המשפט לצוות עליכם – ואיני עושה זאת ורק הנני מדבר על לבכם: שמרו ברית אחים! והנה אני נותן לכם בגדי מלכות ועבֻדת מלכים. ואל האלהים תפלתי, כי ישלים את עצתי הטובה, אם תחיו בשלום“. לדברים האלה חבק באהבה את כל אחד משלשת בניו ושִלח את העם. ורבים מן הקהל הנאסף התפללו גם הם, כי תצליח עצת־המלך. והאנשים, אשר נשאו את לבם לתמורות, עשו כאִלוּ לא שמעו דבר.

פרק עשרים וארבעה: תועבות אנטיפטרוס ודוריס. בגלל גלפירה יצאה דבה על אלכסנדרוס. פירורא נחשד במעשה זר וגם אשמת שלֹמית נגלתה, והמלך סלח לפשעיהם. הורדוס ענה את הסריסים ואלכסנדרוס נאסר בנחֻשתים.

א. השנאה הכבושה נשארה בלבות האחים והם נפרדו במחשבות רעות מבראשונה. אלכסנדרוס ואריסטובולוס נרגנו על אשר נִתּן לאנטיפטרוס משפט הבכורה, ואנטיפטרוס קנא באחיו על אשר היו לו למשנִים. אמנם הוא היה איש מזמות מתכונתו וידע לעצור במלים ובערמתו הרַבּה הבין לכסות את שנאתו לאחיו. אולם אחיו הגאים ביחש משפחתם היו מגלים בלשונם את כל מחשבות לבם. ואנשים רבים עמדו עליהם להגדיל את רגזם, ויותר מאוהביהם הנאמנים עשו זאת החנפים, אשר התגנבו אליהם לרגל את צפוניהם. וכל דבור אשר נזרק מפי אלכסנדרוס מצא דרכו מיד אל אנטיפטרוס ואחרי־כן נמסר עם תוסֶפת משֶׁלו אל הורדוס. וגם בדַבּר אלכסנדרוס דברים לתֻמו לא היה בטוח משוט־לשון, כי כל מוצא שפתיו שֻנה למצֹא בו מחשבה זרה, ומה גם כשדבּר ככל אשר עם לבו – כי נוספו על דבריו כזבים רבים והדבר הקטן נעשה לגדול מאד. ואנטיפטרוס שלח אליו כפעם בפעם אנשים מחרחרי ריב, למען יוכל אחרי־כן לסמוך את שקריו על איזה שׁרש דבר, בדעתו כי שמץ־אמת מחזק את האמונה בכל דברי להג. לעֻמת־זאת היו כל אוהבי אנטיפטרוס שומרי־סוד מתכונתם ועוד הוסיף להטות את לבם בכסף, לבל יגלו דבר מצפוניו. – אמת בפי האומר, כי כל חיי אנטיפטרוס היו תעלומת־רשע! גם את המועדים על אלכסנדרוס פִּתּה במתן שֹׁחד או בדברי חלקות, אשר התחכם בהם תמיד למצֹא את כל חפצו, למען יבגדו באדוניהם וימסרו לו את כל המעשים אשר עשה ואת כל ניב שפתיו. ואת כל דבריו עשה אנטיפטרוס בדעת ובחשבון כמעשה המשַׂחק בחזיון־עלילה ובתחבולה רבה מצא מסלות שונות לדברי שקריו אל לב הורדוס. הוא התחפשׂ כאח נאמן ושלח מלשינים אחרים אל אביו, וכאשר יצא דבר רע אל אלכסנדרוס במעמד אביו, היה אנטיפטרוס שׂם לו סתר פנים, כאלו בא במקרה ונכנס לתוך הדברים, בתחלה נִסּה להכחיש את השמועה ואחרי־כן חִזק כלאחר־יד את כל הדִבּה והעיר את חמת המלך. וכל הדברים נדרשו סמוכים למזִמת אלכסנדרוס הרעה, למען יֵרָאה, כי הוא אומר בלבו להמית את אביו. ואיש לא השׂכיל לחַזק את אמונת־המלך בעלילות השקר האלה, כאשר עשה אנטיפטרוס בעמדו על אחיו למליץ־ישׁר.

ב. והורדוס נרגז מאד לשמועות האלה ומיום ליום רפתה אהבתו לשני הצעירים, ובמדה הזאת הוסיף לאהוב את אנטיפטרוס. ויחד עמו רחקו מן האחים גם השרים והעבדים בחצר המלך. אלה נטו מעליהם על דעת עצמם ואלה עשו זאת במצות המלך, כמעשה תלמי הנכבד בין כל אוהבי הורדוס, וגם אחי המלך וכל בני ביתו. וכל הגדֻלה היתה לאנטיפטרוס. ועוד רע ומר מזה היה לאלכסנדרוס, כי גם אֵם אנטיפטרוס עלתה לגדֻלה יתרה, היא האשה אשר יעצה רעה עליו ועל אחיו וקשה היתה להם מכל אם חורגת, בשנאהּ אותם ביתר שאת, כי היו בני צרתה המלכה. וכל העומדים בחצר המלך שרתו את אנטיפטרוס, כי אליו נשאו את עיניהם, ויותר מזאת, כי חזקו עליהם דברי המלך ומצותו, לבל ידרכו כל אנשי המשרה על סף בית אלכסנדרוס ולא יבואו עמו בדברים. ואימת הורדוס היתה מוטלת על אוהבי אלכסנדרוס לא בארץ יהודה בלבד, כי־אם גם בארצות נכריות. כי לו נתן הקיסר תֹקף ועז מכל המלכים, עד אשר היה לאל־ידו להוציא את הבורחים גם מן הערים אשר לא סרו למשמעתו. והצעירים (בני מרים) לא ידעו מכל עלילות שוטניהם, ועל־כן לא נזהרו ונפלו בשחיתותיהם על־נקלה. כי לא הוכיח אותם אביהם פנים בפנים; ורק מעט מעט נגלה להם הדבר, בראותם יום יום, כי סר לבו מעליהם והוא מהיר לכעוס לכל שמועת עֹצב. אנטיפטרוס השׂכיל להעלות עליהם גם את שנאת דודו פירורא ןהִרבה לבקש את קרבת דודתו שלֹמית, כאלו היתה אשת נעוריו, וגם לסכסך אותה באחיו כל הימים. וגם גלפירה אשת אלכסנדרוס עזרה לו להפיח את חמת שלֹמית, כי היתה מרבה לדבר על יחשׂ משפחתה והתפארה, אשר לה המשפט להיות הגברת לכל נשי בית המלך, כי לבית אביה יצאה מגזע טמֶּנּוֹס120 ולבית אמה ממשפחת דריוש בן וִישְׁתַּסְפָּא121; ולעֻמת־זאת הרבתה לחרף את אחות הורדוס ואת נשיו על בוז משפחתן וגם אמרה עליהן, כי לא בחר המלך בכל אחת מהן על יחש אבותיה, ורק על יפי־תארה לבד. ונשים רבות היו להורדוס, כי הֻתַּר ליהודים על־פי חֻקי אבותיהם להרבות נשים, וגם רבות מצאו חן בעיני המלך. וכל הנשים האלה שטמו את אלכסנדרוס על אשר דברה עליהן גלפירה בצואר עתק ושפכה עליהן בוז וחרפות.

ג. אריסטובולוס הפך את לב שלֹמית לשנֹא אותו, אף כי היתה חותנתו. זה מכבר קצפה עליו וחרונה גדל עוד בגלל גדופי גלפירה, – כי אריסטובולוס היה בז לאשתו כל הימים על אשר יצאה ממשפחת חשֻׁכּים, באמרו כי הוא נשא אשה הדיוטית בעוד אשר לקח לו אלכסנדרוס בת מלכים לאשה. ואשתו בכתה לפני שלֹמית אמה וגלתה לה את הדבר וגם הוסיפה לספר: „אלכסנדרוס והקרובים אליו מתפארים, כי אחרי הכינם את הממלכה בידם יתנו את אמות יתר אחיהם עם השפחות לשלוח בפלך את ידיהן ואת הבנים אחיהם יקימו לסופרים בכפרים, והם אומרים בלעג, כי לדבר הזה היו להם (לאחיהם) אומנים טובים“. לשֵׁמע זאת לא יכלה שלֹמית להתאפק וספרה להורדוס את כל הדברים האלה, והיא היתה נאמנה עליו מאד, בתתה דֹפי בחתנה. ועוד דִבה אחת נוספה אז והציתה כאש את חמת המלך, כי הגיעה השמועה לאזניו, אשר שני בניו מעלים תמיד על שפתיהם את שם אמם ומקללים את רוצחי נפשה, וכפעם בפעם מדי תתו בגדי מרים לנשיו, הנופלות ממנה ביחש משפחתן, הם מאַיְמים, כי תחת בגדי מלכות יתנו לבושן שק בזמן קרוב.

ד. לשמע הדברים האלה חרד המלך מפני הצעירים על רום לבם, ובכל־זאת לא נואש עוד מקוות להם, כי ישובו מדרכיהם. על־כן קרא להם לבוא לפניו, כאשר התעתד לנסוע אל רומא, וגער בהם מעט כמלך ויותר מזה דבר על לבם כאב והוכיח אותם בדברים לאהוב את אחיהם, וגם הבטיחם למחות את פשעיהם, אם ייטיבו את דרכיהם לעתיד. והם כחשו בכל העלילות אשר יצאו עליהם, בטענם כי שקר יסודן, וגם אמרו, כי יַראו את צדקתם במעשים, אבל גם עליו מֻטל להרחיק ממנו כל שפתי־שקר ולא להאמין להן על־נקלה, כי לא יחדלו אנשי בליעל לטַפּל עליהם כזבים, אם יטה לדבריהם אֹזן קשבת.

ה. בדברים האלה הניחו הבנים את דעת אביהם על־נקלה והרחיקו מהם את הסכנה באותו־מעמד, אבל הם הבינו, כי עוד ישׂבעוּ ממרורים בעתיד, בדעתם כי שלֹמית עוינת אותם וגם דודם פירורא רודף את נפשם, ושני אלה היו חזקים וקשים מהם, ומה גם פירורא, אשר היתה לו יד בכל עסקי המלוכה ורק הנזר הבדיל בינו ובין אחיו. ותבואת רכושו (שנה בשנה) היתה מאה ככר, כי לו היה פרי עבר הירדן כֻּלו, אשר קבל במתנה מאת אחיו. והורדוס הקים אותו לנסיך (טטרַרכוס) ואת המשרה הזאת השיג למענו מידי הקיסר, וגם כִּבּד אותו להתחתן עם בית המלך, בתתו לו את אחות אשתו לאשה. ואחרי מות האשה הזאת יעד לו הורדוס את בתו הבכירה ונתן לה שלוחים שלוש מאות ככר. אולם פירורא השתמט מלשאת את בת המלך, כי חשקה נפשו באחת השפחות. לדבר הזה קצף עליו הורדוס ונתן את בתו לאשה לבן אחיו, אשר נפל אחרי־כן במלחמה עם הפרתים. ולא ארכו הימים והורדוס השיב את חמתו מפירורא וסלח למחלתו (למחלת אהבתו).

ו. עוד לפנים, בחיי המלכה (מרים), הֻכּה פירורא בלשון, כי הוא מתנכל להמית את המלך ברעל, ועדים רבים גלו את אשמתו בימים ההם, עד אשר נפתה הורדוס להאמין לדברים, אף כי אהב את אחיו אהבה עזה. הוא צוה לעַנות רבים מהחשודים בדבר, והגיע לאחרונה גם עד אוהבי פירורא. אבל איש מהם לא הודה במזִמת פירורא הרעה, ורק נגלה הדבר, כי התכונן לקחת את אהובתו ולברוח אתה אל הפרתים, וקסטבר בעל שלֹמית, אשר נתנה לו המלך אחרי המיתו את בעלה הראשון בעון זמה, עזר לפירורא בעצתו ונתן לו יד לברוח. גם שלֹמית לא נִקתה מעלילת דבר. כי פירורא אחיה העיד בה, אשר באה במסֹרת הברית עם סוּלי122, המשנה לעֻבדת מלך הערבים, שונא הורדוס בנפש, ואמרה להינשא לו. ואף כי נלכדה שלֹמית באשמה הזאת, וגם צדקו יתר הדברים אשר ענה בה פירורא, בכל־זאת נתן לה המלך חנינה, וגם העביר את חטאת פירורא.

ז. והסערה אשר התחוללה בבית המלך פקדה עתה את אלכסנדרוס וחלה כֻּלה על ראשו. שלשה סריסים נכבדים היו בחצר המלך, אשר נשֹא את פניהם במשרות רמות: את האחד הִפקיד לתת את הכוס על ידו ואת השני להגיש את הלחם לפניו והשלישי היה מכין את יצועו וישן עמו בחדר. את הסריסים האלה פתה אלכסנדרוס במתנות רבות למלא תאותו. וכאשר נודע הדבר למלך, צוה לענותם ותחת סבל ענוייהם הודו על קרבתם לאלכסנדרוס וגם גלו לפניו את הדברים אשר הבטיחם אלכסנדרוס בעת פתותו אותם, כי אמר להם: „למה לכם לבטוח בהורדוס הזקן, אשר לא ידע להִכּלם, הצובע את שערותיו? – הבגלל הדבר הזה לצעיר תחשבוהו? פנו אלי, כי אני אירש את הממשלה בזמן קרוב, ברצון אבי או בעל־כרחו, ואז אעשה נקמות באויבי ואת אוהבי אשׂביע אֹשר ועדנים ואתכם אפקוד לטובה על פני כל“. והם הודיעו גם את המלך, כי כבר עובדים אילי הארץ במסתרים את אלכסנדרוס, ושרי החילים וראשי הגדודים מתאספים אליו בלאט.

ח. לדברים האלה התחלחל הורדוס מאד, עד כי לא מצא עז בנפשו לפרסם את דברי העדים האלה, רק שלח מרגלים יומם ולילה לחקור את כל הדברים הנעשים והמדֻבּרים ואת האנשים החשודים הסגיר תכף להורגים. וחצר המלך מלאה שערורה נוראה, כי מכעס או משנאה הלך כל איש רכיל ברעהו, ורבים מצאו חפצם בחמת המלך המשַׁכּלת להנקם מאנשי עברתם. וכל דבר שקר נאמַן מיד, והעֹנש בא סמוך לדִבּה חיש מהר. ויש אשר נאשם איש מיד אחרי ענותו רעה בחברו, ויחד עם האיש, אשר גלה את אשמתו, הובל גם הוא לטבח. כי פחד המלך לנפשו מאד ולא נתן לחקור ולדרוש, ורגזו תקף עליו, עד אשר לא עצר כח להביט במנוחה אל פני האנשים הנקיים מאשם, וגם על אוהביו הקרובים היתה ידו נטויה. על רבים מהם אסר לבוא בשער המלך הוכיח בדברים קשים את האנשים, אשר לא מלָאוֹ לבו ליסרם ביד רמה. בקרב הרעה אשר קמה על אלכסנדרוס נוסדו עליו אנטיפטרוס וקרוביו לאגֻדה אחת [להבאיש את ריחו בעיני אביו] ולא היה דבַר דִבּה אשר נבצר מהם. והמלך נבהל מאד מתעתועי אנטיפטרוס ומכזביו, עד אשר נדמה בעיניו, כי אלכסנדרוס עומד עליו בחרב שלופה להרגהו. על־כן צוה לתפוש אותו פתאם ולאפרו בנחֻשתים, ואת אוהביו עִנה להוציא מפיהם דבר. רבים מהם נשאו את יסוריהם במנוחה ומתו מבלי להעיד דבר־שקר, אבל נמצאו בקרבם אנשים, אשר עיפה נפשם מרֹב מכאוביהם וענו שקר באלכסנדרוס ובאריסטובולוס, כי הם זוממים לנפש המלך ומחכים לשעת הכֹּשר להמית אותו בעת הציד ולברוח אחרי־כן אל רומא. אמנם כַּחש הדברים ענה בפניהם, כי רק באֹנס נזרקו מפי העדים, אך המלך האמין להם בנפש חפצה, כי מצא לו כסות עינים להצדיק את מאסר בנו ולהראות כי לא עבר על חֻקי הצדק.

פרק עשרים וחמשה: ארכילאוס הקים שלום בין אלכסנדרוס ובין פירורא ובין הורדוס.

א. אלכסנדרוס ראה, כי לא יצלח בידו להפוך את מחשבת אביו, על־כן אמר בלבו לשלם לדורשי רעתו מדה כנגד מדה. הוא כתב ארבעה ספרים נגד אויביו ובהם הודה על מזמתו הרעה, אולם הראה, כי גם רבים מהאנשים האלה נמצאו אתו בעצה אחת, ויותר מכּלם הרעו לעשות פירורא ושלֹמית ועל האשה הזאת סִפּר, כי פעם אחת אִלצה אותו לעשות אִתּה זמה בלילה. הספרים האלה הגיעו לידי הורדוס וענו דברים רבים ונוראים בגדולי מלכותו, והנה מהר ארכילאוס לבוא אל ארץ־יהודה, כי חרד לנפשות חתנו ובתו, והיה להם לעוזר מחֻכָּם בהפרו בתחבולותיו את מחשבת המלך הרעה עליהם. כי בגשת ארכילאוס אל הורדוס קרא בקול גדול: „איה חתני הנבל? איפה אמצא את ראש רוצח־האב, למען אפוצץ אותו בידי? וגם את בתי אשלח אחרי בעלה הנאה. הן גם אם לא היתה אתו יחד במזמתו הרעה, כבר נטמאה כי היתה לו לאשה. מה יפָּלא בעיני אֹרך אפך למבקש רעתך, כי עוד חי הוא אלכסנדרוס. הן מהרתי לבוא אליך מקפודקיא, כי חשבתי, שכבר נשא את עונו, למען אחקר אתך יחד את בתי, אשר נתתי לו לאשה בנשאי פנים לכבודך. ועתה הנה אני רואה, כי עלינו להועץ על־דבר שניהם ואם ירך לבך, לב האב, מענוש את בנך הצודה את נפשך, נמסור איש את משפטו בידי אחיו וקנא כל אחד ממנו את קנאת השני“.

ב. בדברים האלה הניח ארכילאוס מעט את דעת הורדוס, אשר מאן להטות אליו אזנו לראשונה. הוא נתן בידו את הספרים אשר חבר אלכסנדרוס לבחון אותם ובראש כל פרק ופרק עמד והתבונן עמו בדבר. ועתה מצא ארכילאוס מקום להשלים את עצתו המחֻכּמה ומעט־מעט העביר את האשמה על ראשי האנשים הנקובים בספר ויותר מכלם – על ראש פירורא. בראותו את המלך שומע את דבריו באמונה, קרא אליו: „עלינו לחקור את הדבר, פן כרו אנשי הבליעל שוחה לרגלי הצעיר והוא לא התנכל אליך. כי אין אני רואה דבר, אשר יוכל להשיאו לעשות מעשה תועבה כזה. הן כבר שׂבע מכבוד המלוכה וגם קִוה לרשת את כסאך, ואולי פתוהו אחרים והטו את דעת עלומיו הקלה למעשים רעים לטובתם. והן לא צעירים בלבד נפלו בפח אנשי ערמה כאלה, כי־אם גם זקנים ונבונים, ומשפחות מהֻללות וממלכות שלמות הֻכּו בידיהם חֵרם“.

ג. הדברים האלה מצאו חן בעיני הורדוס וחמתו העזה על אלכסנדרוס שככה מעט, ורגזו קפץ על פירורא, כי עליו נשאו ארבעת הספרים את דבריהם. וכראות פירורא את זעף המלך ואת אהבתו הגדולה לארכילאוס, אשר לא יפָּלא ממנה דבר, הבין כי לא ימצא ישועה בדרך בדרך כבוד ובקש להציל את נפשו בהשפילו את כבודו. הוא הרפה מאלכסנדרוס והתרפס לפני ארכילאוס, אך האיש ענהו, כי אינו רואה דרך לבקש עליו רחמים. אחרי אשר רבו אותות אשמתו וברור הדבר, כי יעץ רעה על המלך ומידו קמה כל הרעה אשר מצאה את הצעיר, – רק אם ישמע לקולו ויעזוב את דרכי ערמתו ולא יוסיף עוד לכחש בדברים, כי־אם יודה על כל דברי האשמה ויבקש את אחיו ואוהבו לסלוח לחטאתו, ואם יעשה כדבר הזה, עזור יעזור לו גם הוא (ארכילאוס) בכל כחו.

ד. ופירורא שמע לעצת ארכילאוס והתקין את עצמו לעורר רחמים על נפשו ולבש שחורים ונפל בבכי לרגלי אחיו – כמעשהו זה פעמים רבות – ובקש ממנו להעביר את חטאתו והודה בפיו, כי הוא איש נבל ועשה את הדברים הנקובים בספר האשמה. ובכה על טרוף דעתו ועל שגעונו ואמר, כי סבת הדבר היא אהבתו לאשתו. וכאשר לִמד פירורא חובה על עצמו והעיד בפיו על אשמתו, קם ארכילאוס לעזרהו ובקש עליו רחמים מאת הורדוס לשכך את חמתו, בתתו לו מופתים אשר קרו בביתו. כי עוד הרבה יותר ממנו שׂבע צרות ומכאובים מאחיו, אבל בכש את כעסו ונקמתו, כי מאן לעבור על ברית אחים. כי הממלכות דומות לגופים גדולים, ותמיד חלקן שרוי בדלקת מפני כֹבד המשא, אבל אין לכרות את החלק הזה, כי־אם להעלות לו ארוכה בנחת ולרפאותו.

ו. ארכילאוס הִרבה עוד לדבר על לב הורדוס ולהעיר את רחמיו על אחיו, אולם לא שב מחמתו השפוכה על אלכסנדרוס, והודיע כי התיר את ברית נשואיו עם בתו והוא אומר להשיבנה אל ביתו. בדברים האלה הפך את לב הורדוס, עד אשר עמד לדבר לפניו טובות על הצעיר ולבקש ממנו, כי יתן את בתו לאשה לבנו עוד הפעם. למען יאָמנו דבריו ענהו ארכילאוס בערמה, כי הוא מפקיד את בתו בידו לתִתּה לאשה לכל אשר יחפוץ, זולת אלכסנדרוס, וגם הודיעהו, כי יקר בעיניו מכּל לשמור את חֹק קרבת משפחתם. אולם הורדוס השיבהו, כי למנחה מידו יחשב בנו בעיניו, אם לא יתיר את קשרי הנישואים, כי כבר נולדו בנים לצמד הזה והאשה טובה מאד בעיני הצעיר, ואם תשָׁאר לו, תשמור אותו מחטאים, ואם תלקח ממנו, אזי יִוָּאֵשׁ מכל חפצו. הן תענוגי־המשפחה מחלישים את זדון לב האדם. בקשׁי נרצה ארכֵילאוס לדברי הורדוס והשלים עם העלם וגם הקים ברית־שלום בינו ובין אביו ואמר, כי הדבר נחוץ לשלוח אותו אל הקיסר, כי כבר כתב אליו והודיעהו את כל הדברים האלה.

ז. ככה הצליחה תחבולת ארכילאוס להציל את חתנו. ואחרי־כן עשו משתה ושמחה לכבוד השלום. ובצאת ארכילאוס לדרכו נתן לו הורדוס למנחה שבעים ככר וכסא־זהב רצוף אבני־חן וסריסים וגם פילגש אשר נקראה בשם פַּנוּכִיס. ולרעי ארכילאוס נתן הורדוס מתנות לכל איש כפי מעלתו, ובמצות המלך נתנו גם קרוביו תשורות יקרות לארכילאוס, והורדוס וגדולי המלוכה שלחו אותו עד אנטיוכיה.

פרק עשרים וששה: אֵירִיקְלֶיס מבאיש את ריח בני מרים ולא הועילו להם דברי אֶוּרַטוּס הטובים.

א. כעבור זמן קצר סר אל ארץ יהודה איש אחד, אשר היה גדול במזמותיו מארכילאוס, והֵפֵר את השלום אשר הקים האיש הזה לטובת חתנו בחכמתו וגם המיט את אלכסנדרוס למות. האיש הזה היה לַקוֹני במשפחתו ושמו אֵירִיקְלֶס ובתאות בצעו רץ להרע אל מלכות יהודה, כי לא יכלה עוד ארץ יון לכלכל אותו עם צרכיו הרבים. הוא הביא אל הורדוס מתנות יקרות לצוד את לבבו וקבל חליפתן מתנות כפולות ומכֻפּלות, אולם נפשו מאסה במנחה טהורה, כי רק בדם אמר למצֹא שכרו במלכות. הוא סִבּב את המלך בחנֻפה ובחלקת־לשון ורומם את שמו בשפתי שקר וחיש מהר תִּכּן את רוח הורדוס והבין לשַׂמח את לבבו בכל הליכותיו ומעשיו ונחשב לאחד מאוהביו הראשונים, כי גם על מולדתו נשא הסְפַּרְטִיַּטִּי הזה חן וכבוד בעיני המלך וכל העומדים עליו.

ב. וכאשר הכיר אֵיריקלס את נגעי בית־המלוכה וידע את המריבות בין האחים ואת מחשבת המלך על כל אחד מבניו, נעשה לאוהב קרוב לאנטיפטרוס וגם התחפש כאוהב אלכסנדרוס, בסבבו אותו בכחש, כי הוא מודע לארכֵילאוס. על־כן ראה אלכסנדרוס את פניו במהרה כפני אוהב נאמן וגם הציג אותו לפני אריסטובולוס אחיו. ואיריקלס נִסה הרבה בימי חייו להתחפש ולשנות את פניו בדרכים רבים, אבל כבר נשכר מראש לאנטיפטרוס למַגר את אלכסנדרוס, והוכיח אותו (את אנטיפטרוס) על אשר לא ישים לבו לאחיו העומדים לשטן לתקוותיו (לכסא המלוכה) הראויות לו על־פי משפט הבכורה, ואת אלכסנדרוס היה מיַסר על אשר יתן לאחיו בן האשה ההדיוטית לרשת את המלוכה, והיא תֵאות רק לו, כי הוא בן מלכה וגם אשתו היא בת מלכים, ומה גם כי ארכילאוס יהיה לו למשען. ואיריקלס רמה את הצעיר, באמרו כי הוא אוהב לארכילאוס, עד אשר נחשב בעיניו ליועץ טוב. ועל־כן לא כִסה ממנו אלכסנדרוס דבר והתאונן באזניו על כל הרעה אשר לו אנטיפטרוס וגם אמר לו, כי לא יפָּלא הדבר אם יקח הורדוס רוצח נפש אמם את מלכותה מידו ומיד אחיו. איריקלס התחפש כאח לצרה ודִבּר על לבו לנחמו. ואחרי אשר הוציא גם מפי אריסטובולוס טענות כאלה ולכד את שני האחים יחדו בדברי תלונה על אביהם, יצא מלפניהם וגלה את סודם לאנטיפטרוס וגם הוסיף לדבר שקר, כי נוסדו אחיו עליו לקחת את נפשו ורק נשאר להם לקום עליו בחרב. חלף הדבר הזה קבל איריקלס כסף רב מידי אנטיפטרוס ויצא להלל אותו באזני אביו. ולאחרונה התמכר בשֹׁחד רב להכריע את אלכסנדרוס ואריסטובולוס, בעמדו לשטן עליהם לפני אביהם. הוא בא אל הורדוס ואמר לו: הנה אני משלם לך טובה תחת טובה ומציל את חייך חלף חסדיך הרבים ואת אור עיניך במחיר נדבותיך. הן זה מכבר הוחדה החרב לקחת את נפשך וימין אלכסנדרוס נטויה להמיתך, אולם אני מנעתי אותו להחיש את מעשהו, בסבבי אותו בכחש, כי גם ידי תכּון עמו. ככה דִבּר אלכסנדרוס: „המעט בעיני הורדוס, אשר מלך בארצות לא לו, בהמיתו את אמנו ובקחתו לו את מלכותה, – כי עוד הקים ממזר ליורש המלוכה ומסר בידי אנטיפטרוס המשחית את נחלת אבותינו? על־כן אקח נקם ממנו על דם הורקנוס ומִרים, כי בלי מעשה־רצח לא אוכל לקבל את המלוכה מידי אב אכזרי כזה. הן יום יום הוא משביע אותי רֹגז ובכל דבר היוצא מפי הוא מוצא דֹפי ומחשבה רעה. לזכר משפחה רמה זרה, אני נוחל קלון תמיד על לא דבר, בשמעי את קול אבי מדַבּר: „הן אלכסנדרוס לבדו הוא רם היחש, ועל־כן הוא מתעב את אביו על בוז משפחתו“. ובעת הציד אני מרגיז את אבי כשאיני פותח פי, ומדי הללי את אבי, הוא שומע לעג מתוך דברי, ותמיד הוא מקשיח את רחמיו ממני, כי רק את אנטיפטרוס לבד הוא אוהב. על כל הדברים האלה ינעם לי המות, אם לא תצלח המזמה בידי; אולם אם תמצא ידי להמית את אבי, אבקש לראשונה מחסה אצל קרובי ארכילאוס, כי נקל יהיה לי להִמלט אליו, ואחרי־כן אלך אל הקיסר, אשר לא ידע עד היום הזה את דרכי הורדוס. ולא אעמוד לפניו כבראשונה, רועד מפחד אבי הנצב ממולי, וגם לא אפתח את פי להעיד את הרעות אשר עשה לי בלבד, כי בתחלה אתַנה את צרות כל העם ואדבר על המסים המעיקים עליו עד כלות הנפש, ואספר מה הם מעשי־המותרות והזדון אשר כלה בהם הורדוס את הכסף, שנגשׂ מאת העם במצצו את דמו, ומי הם האנשים אשר עשו עשׁר מעמל ידינו, וכמה כסף הוציא להיטיב לערים נכריות. גם אדרוש שם את דם זקן־אמי ואת דם אמי ואודיע את כל התועבות אשר עשה אבי, ולא יֵעָשה לי כמשפט רוצח־אב“.

ג. כדברים האלה ענה איריקלס באלכסנדרוס והִרבה במהלל אנטיפטרוס, כי הוא לבדו אוהב את אביו, ועל־כן הוא עומד לאֶחיו לשטן במזמתם הרעה. והמלך לא שקט עוד מרגזו הראשון, ולשמע הדברים האלה עלתה חמתו עד להשחית. ואנטיפטרוס מצא הפעם שעת־הכּשׁר לשלוח אל המלך אנשים אחרים להעיד על אחיו, כי באו בסתר בדברים עם יוּקוּנדוּס וטִירַנּוֹס שרי הרוכבים למלך לפנים, אשר נדחו ממשרותיהם על מעשה־שגגה. ולדברים האלה התאנף הורדוס מאד וצוה מיד לעַנות את האנשים. אבל הם לא הודו אף באחת העלילות אשר יצאו עליהם, והנה הובא אל הורדוס מכתב אחד, אשר שלח אלכסנדרוס אל שר המבצר אלכסנדריון לבקשהו, כי יקבל אותו ואת אחיו אחרי המיתם את אביהם וגם יסגיר בידם את הנשק ויתר כלי המלחמה למצֹא בהם חפץ. אלכסנדרוס אמר, כי המכתב הזה הוא מעשה דִיּוֹפַנְטוֹס. דיופנטוס היה סופר למלך ואיש עז־נפש והבין לכתוב ככתב איש ואיש. הוא זִיֵּף כתבים רבים ואחרונה הומת בעונו זה. הורדוס צוה לענות את שר המבצר, אך המעֻנה לא הוציא מפיו דבר מכל אשר ענה בו עדי השקר.

ד. אף כי מצא המלך, כי אין עוד דברי העדים האלה מספיקים, צוה לשום משמר על בניו, אך לא אסר אותם בנחֻשתים, ואת איריקלס, אשר הביא את כל הקללה על ביתו ואשר חבל במזמותיו את כל מעשה התועבה, קרא בשם מיטיבו ואיש־חסדו ונתן לו חמשים ככר למנחה. ואיריקלס מהר לעזוב את ארץ יהודה בטרם יוָדע דבר־אמת ונסע אל ארץ קפודקיא והוציא כסף גם מידי ארכילאוס – בספרו לו בעזות מצח, כי הקים שלום בין הורדוס ובין אלכסנדרוס. ואחרי־כן שב אל ארץ יון ופזר את הכסף, אשר עשה לו במעשי רשעתו, למעשי־נבלה חדשים. שתי פעמים התלוננו עליו לפני הקיסר, כי הפיח ריב בארץ אֲכַיָּה ונִצֵּל את עריה, ולאחרונה הגלה אותו הקיסר, וזה היה דבר העֹנש אשר מצא אותו על דם אלכסנדרוס ואריסטובולוס.

ה. ונאה להציג פה מול הספרטיטי המביש הזה את אֱוַרֶסְטוֹס איש קוֹס, אשר היה אוהב קרוב לאלכסנדרוס בימי התגורר איריקלס בארץ יהודה, וכאשר חקר אותו המלך בדבר העלילה אשר הוציא האיש הזה, נשבע לו שבועת אמונים, כי לא שמע מפי הצעירים דבר רע. אבל הדברים האלה לא היו להועיל לאֻמללים, כי הורדוס היה נכון להטות אֹזן קשבת רק לדברי רעה, ואהוב היה לו נאיש, אשר האמין והתרגז עמו יחד [לעלילות השקר].

פרק עשרים ושבעה: בהסכמת הקיסר האשים הורדוס את בניו לפני בית־הדין בבארות, והם לא הובאו אל בית־הדין ונשפטו משפט מות, וכעבור זמן קצר נשלחו אל שמרון והומתו.

א. שלֹמית הגדילה עוד את סאת אכזריות הורדוס ואת כעסו על בניו. כי אריסטובולוס רצה למשוך אל הסכנה את האשה הזאת, אשר היתה דודתו וחותנתו, ושלח אליה להזהירה, כי תציל את נפשה מפני המלך המתכונן להמיתה, כי עוד הפעם הכו אותה בלשון על עוונותיה הראשונים, אשר היא אומרת להנשא לסולי הערבי בסתר ולגלות לאויב הזה את מצפוני המלך. הדבר הזה היה הגל האחרון, אשר דחף את הצעירים הטובעים לתוך המצולה, כי שלֹמית רצה אל המלך והודיעה את העצה היעוצה לה מאת אריסטובולוס. והמלך לא יכול עוד למשול ברוחו וצוה לאסור את שני בניו בנחֻשתים ולהפריד ביניהם, וגם שלח מהר אל הקיסר את ווֹלוּמְנִיּוּס ראש המחנה ואת אוֹלִמְפּוֹס ידידו, להביא לפניו את פתשגן כתב־האשמה ודברי העדים. והם נסעו באניה אל רומי ונתנו את מכתב המלך על־ידי אוקטַוינוס, הקיסר קצף על הצעירים מאד וחשב, כי לא יאות לו לקחת מהאב את המשפט בבניו כרצונו, ועל־כן השיב את הורדוס עם המכתב, כי הוא ממלא את ידו להיות שליט בדבר כטוב בעיניו, וגם חוה את דעתו כי ייטיב לעשות, אם יחקור את דבר־העלילה לפני אספת קרוביו ומשפחתו ושרי הרומאים בָּאֶפַּרְכִיָּה יחד, וכאשר ילכדו הבנים במחשבתם הרעה עליו – ימסור אותם להורג; אולם אם יגָלה הדבר, כי רק לנוס על נפשם לבד אמרו בלבם, עליו להקל ממדת ענשם.

ב. והורדוס שמע לדברים האלה לדברים האלה ונסע אל בארות, כאשר צוה עליו הקיסר, והקהיל שם את בית־הדין. ומשרי הרומים ישבו למשפט – כי כן כתב אליהם הקיסר –: סַטוּרְנִינוּס ופֶדַנְיוּס עם המשנים (הצירים הלֶגַטים) העומדים עליו ואתּם יחד ולוּמנִיּוּס הנציב – ואחריהם קרובי המלך ואוהביו וגם שלֹמית ופירורא. ומלבדם כל נכבדי ארץ סוריה, רק המלך ארכֵילאוס לא נמצא ביניהם, כי היה חשוד בעיני הורדוס מפני קרבתו לאלכסנדרוס. ואת בניו לא נתן הורדוס לבוא אל המשפט, כי הבין, אשר במראם לבד יעוררו עליהם את רחמי כל השופטים, ואם גם יפתחו את פיהם ללמד זכות על עצמם, יַרְאה אלכסנדרוס על־נקלה, כי בתהו כל יסוד האשמה. על־כן נשארו האחים במשמר בכפר פְּלַטַּנֵי אשר לצידונים.

ג. והמלך קם על רגליו להרשיע את בניו, כאלו עמדו לפניו. אמנם על־דבר מזִמת הרצח דִבּר בשפה רפה, כי לא יכול למצֹא אותות ומופתים עליה, אולם הִרבּה לדבר על גדופי הבנים ועל לעגם, על גאות זדונם ועל מעשי הוללותם הרבים אשר עשו לו והראה לשופטים כי קשים עוד אלה ממות. ובראותו, כי אין איש מן השופטים משיב־אותו על דבריו, החל לקלל את יומו, כי רע ומר לו לנצח הפעם את בניו וכמפלה נחשב הדבר לנפשו. וככלותו לדבר שאל לדעת כל אחד מהשופטים. סטורנינוס הוציא את משפטו ראשונה, כי יאות לו ליסר את הצעירים, אולם לא בעֹנש מות, כי לא ישר בעיניו הדבר להוציא משפט מות על בני איש נכרי בעוד שלשת בניו עומדים עליו. וכמוהו חוו את דעתם שני מִשְׁנים, ועוד שופטים אחדים החזיקו אחריהם. ווֹלומניוס היה הראשון, אשר דרש משפט אכזרי, ואחריו דנו גם יתר השופטים כּלם את הצעירים למות. אלה אמרו להחניף בדבר הזה להורדוס ואלה עשו זאת משנאתם אותו. ואף איש לא הוציא את משפטו מכעסו על הנאשמים. ועיני כל יושבי ארץ סוריה וארץ יהודה היו נשואות לתוצאות העלילה הזאת. אולם איש לא רצה להאמין, כי תגדל אכזריות הורדוס עד אשר יוציא את בניו להורגים. המלך סחב את בניו אל צור ומשם נסע באניה אל קיסרי ושת עצות בנפשו למצֹא את הדרך אשר בו ימית את הצעירים.

ד. ואיש־צבא זקן היה למלך ושמו טֵרוֹן ולו היה בן והוא אוהב נאמן וקרוב מאד לאלכסנדרוס. וגם האב אהב את הצעירים ומרב כעסו (לשמע משפטם) יצא מדעתו, וראש דברו היה לסובב בחוצות ולצעוק, כי נרמס הצדק ברגל זדון ואבדה האמת ונהפכו סדרי־בראשית והחיים מלאו חמס ועוד דברים אשר שׂם הצער בפי איש מר־לבב המואס בחיים. ולאחרונה העז פניו לבוא אליו אל המלך ולקרֹא באזניו: „הנה עיני רואות, כי אתה האֻמלל בין כל בני־האדם, כי על־כן תאמין לדברי אנשי בליעל על הנפשות היקרות עליך, ונאמנים עליך שלֹמית ופירורא, אשר פעמים רבות הוצאת עליהם משפט מות, בדברם סרה בילדים האלה. והן כל חפצם הוא להכרית את יורשי כסאך, אשר להם המשפט, ולהשאיר את המלוכה בידי אנטיפטרוס לבד, כי בו בחרו למלך, בחשבם להטותו אל כל אשר יחפצו. הטרם תראה, כי מות האחים יהפוך את לב אנשי־הצבא לשנֹא את אנטיפטרוס? כי אין איש אשר לא ינוד לצעירים האלה ורבים משרי החילים מגלים את כעסם לעינים“. בדברו את זאת נקב לפניו את שמות הנרגנים ומיד צוה המלך לתפוש אותם וגם אותו ואת בנו.

ה. והנה קפץ אחד הגלבים בחצר המלך ושמו טריפון, אשר רוח עועים עברה עליו להעיד עדות רעה בנפשו, וקרא: „הן גם אותי הסית זה האיש טֵרון להמיתך בתער הגלבים בעת גלחי את בשרך, וגם תשורות יקרות אמר לתת לי מידי אלכסנדרוס. וכשמוע הורדוס את הדברים האלה צוה לעַנות את האב ואת הבן ואת הגלב ולחקור מפיהם דבר. אולם טֵרון ובנו כחשו והגלב לא הוסיף על דבריו הראשונים. על־כן צוה המלך לדוש את בשר טֵרון ביתר עֹז. הבן חמל על אביו והבטיח את המלך לגלות לו את כל הדברים, אם יתן חנינה לנפשו. וכאשר מִלא הורדוס את בקשתו סִפר לו, כי שמע אביו לקול אלכסנדרוס ורצה לרצחו (את הורדוס) נפש. ויש אומרים, כי בדה (בן טֵרון) את הדברים האלה להניח לאביו ממכאוביו. ויש אומרים, כי דבר־אמת היה בפיו.

ו. והורדוס העמיד את אנשי־הצבא ואת טרון למשפט אספת־העם והאשים אותם והעיר עליהם את חמת כל העם. ומיד רגם ההמון אותם ואת הגלב בעצים ובאבנים. ואחרי הדבר הזה שלח הורדוס את בניו אל סבסטי (שמרון) הקרובה לקיסרי וצוה להמיתם בחנק. וכאשר נעשתה פקֻדתו צוה להעביר חיש מהר את גופות החללים אל מבצר אלכסנדריון ולקבר את עצמותיהם בקבר אלכסנדרוס אבי־אמם. זה היה דבר מות אלכסנדרוס ואריסטובולוס.

פרק עשרים ושמונה: אנטיפטרוס נעשה שנוא לכל. המלך אמר לשדך את בני ההרוגים עם קרוביו, אך אנטיפטרוס שנה את הזווגים. על נשי הורדוס ובניו.

א. ועתה היתה ירֻשת הממלכה לאנטיפטרוס באין מכלים דבר. והנה התעוררה עליו שנאת העם, כי כל האנשים ידעו, אשר הוא לבדו חבל את כל עלילות הרשע על אחיו. ומחִתּה גדולה נפלה עליו, בראותו את בני אחיו הנרצחים הולכים וגדלים. גלפירה ילדה לאלכסנדרוס שני בנים. את טגרן ואת אלכסנדרוס, ולאריסטובולוס נולדו מברניקי בת שלֹמית שלשה בנים: הורדוס, אגריפס ואריסטובולוס. את גלפירה השיב הורדוס עם שִׁלוחיה אל בית אביה בקפודקיא, אחרי המיתו את אלכסנדרוס, ואת ברניקי אשת אריסטובולוס נתן לאשה לדוד אנטיפטרוס, אחי אמו. כי אנטיפטרוס אמר להשיב אליו את לב שלֹמית, אשר התעברה בו, ותקן את הנשואים האלה. וגם את פירורא סבב אנטיפטרוס במתנות ונשא את פניו בכל עת ולאוהבי הקיסר ברומי פזר כסף רב. גם כל העומדים על הנציב סטורנינוס בסוריה שבעו ממתנותיו. אך במדה אשר הִרבה לתת להם, גדלה שנאתם אליו, כי לא פזר את כספו ברוח נדיבה ובאהבה, כי־אם באֹנס. וסוף הדבר היה, כי לא נקשרו האנשים, אשר קבלו את מתנותיו, אליו לאהבתו, ושנאת האנשים, אשר לא פקד אותם במנחותיו, גדלה ועצמה. מיום ליום הוסיף אנטיפטרוס מַתָּת, בראותו דבר אשר לא חכה לו – כי המלך שם עינו על היתומים ובחמלתו הגדולה עליהם הוא מראה, כי נחם על הרעה אשר עשה לבניו הנרצחים.

ב פעם אחת הקהיל הורדוס את קרוביו ואת אוהביו והציג לפניהם את הילדים ודבר אליהם בדמעות על עינים. „שטן אכזרי לקח ממני את אבות הילדים האלה ונוסיף על קרבתי אליהם עלי לצאת עוד ידי חובת החמלה על היתומים. על־כן אנסה, אולי יצלח בידי להיות אב־זקן מלא רחמים, אחרי היותי אב אֻמלל מאד, ואפקיד את אלה בידי האנשים היקרים לי מכּל. פירורא, את בתך אני מארש לבכור בני אלכסנדרוס, למען תהיה לו אתה לגואל ולמגן. ולבנך, אנטיפטרוס, אני נותן את בת אריסטובולוס, למען תהיה לאבי היתומה, ואת אחותה יקח לאשה בני הורדוס, הנולד לבת כהן־גדול. וכל היקרים בעיני ישימו את דברי אלה אל לבם ואל יפר איש מהם את עצתי. ולפני האלהים אפיל תחנתי, כי יחזק את הקשרים האלה לטובת מלכותי ולטובת יוצאי חלצי וישקיף על הילדים משמים בעיני חסדו וייטיב להם מאבותיהם“.

ג. וככלות הורדוס לדבר זלגו עיניו דמעות. הוא חִבּר את ידי הילדים וחבק כל אחד ואחד באהבה ושלח את הנאספים מעליו. ואנטיפטרוס התעצב לדבר הזה ומיד והכרת פניו ענתה בו, כי הוא סר וזעף. הוא חשב, כי כבוד היתומים בעיני אביו יוריד אותו מגדֻלתו וסכנה עתידה לשלטונו, אם מלבד ארכילאוס יהיה גם פירורא הנסיך לעזר לבני אלכסנדרוס. הוא השיב אל לבו, כי העם שנא אותו בנפש וחמל על היתומים וזכר את כבוד אחיו הנרצחים בחייהם על־פני כל היהודים ואת שמם הטוב אשר נשאר אחרי מותם. ועל־כן בקש לו דרך להתיר את הקשרים האלה.

ד. אנטיפטרוס פחד לסובב את אביו בנכלי ערמה, בראותו כי הוא איש קשה ונרגז עד להשחית לכל דבר חשד, ועל־כן לבש עֹז לבוא אל אביו ולהתחנן אליו פנים בפנים, לבל יעביר ממנו המשרה אשר נתן בידו ולא ישאיר לו את שם המלך בלבד, בתתו את תֹּקף השלטון בידי אחרים. כי לא יוכל להחזיק בשבט־הממשלה, אם יקבל בן־אלכסנדרוס על ארכילאוס אבי אמו גם את פירורא למגן. ולזאת חִלה את פני המלך לשַנות את הזווגים האלה, כי משפחת המלוכה היא גדולה ועצומה. כי תשע נשים היו להורדוס ושבע מהן ילדו לו בנים ובנות ואלה הם: אנטיפטרוס נולד לדוֹרִיס והורדוס למִרים בת הכהן הגדול. את אַנְטִפַּס וארכילאוס ילדה לו מלְתַּקִּי משמרון וגם בת נולדה לו ושמה אוֹלִימְפִּיַּס והיא היתה לאשה ליוסף בן אחי המלך. וקלֵיאופטרה מבנות ירושלים ילדה לו את הורדוס ואת פיליפוּס ומפַּלַּס נולד לו פצאל. ועוד שתי בנות היו לו ושמותיהן רֹקְסַנִּי ושלֹמית, האחת נולדה לו מפַאִידרָה והשניה מאֶלְפִּיס. גם שתי נשים עקרות היו להורדוס, האחת בת דודו והשניה בת אחיו (או אחותו). ומלבד כל אלה היו שתי אחיות לאלכסנדרוס ולאריסטובולוס ממרים. ויען אשר היתה המשפחה גדולה ועצומה, בקש אנטיפטרוס לשנות את הזווגים.

ה. והמלך קצף על אנטיפטרוס מאד, בראותו כי אין לבו טוב על היתומים. וכבר עלתה בנפשו מחשבה על־דבר הנרצחים, אולי היו חללי רעת אנטיפטרוס ועלילות שקריו. בפעם ההיא השיב את אנטיפטרוס דברים רבים בחרי־אף וגרשהו מעל פניו. אולם אחרי־כן הִטה אותו אנטיפטרוס בחלקת לשונות לשַנות את הדבר כרצונו והורדוס נתן את בת אריסטובולוס לו לאשה ולבנו נתן את בת פירורא.

ו. צא ולמד, מה גדול היה כח אנטיפטרוס למצֹא חפצו בחלקת לשונו, כי השיג מאת המלך דבר אשר נבצר משלמית להשיג מָשׁלוֹ. אף כי היתה שלֹמית אחות המלך והִרבּתה להתחנן אליו גם על־ידי לִיוְיָּה אשר הקיסר, כי יתן לה להנשא לסולי הערבי, נשבע לה הורדוס, כי לאויבת רעה תחָשב בעיניו, אם לא תחדל להוגיע אותו בדבריה, ולאחרונה נתן אותה בעל־כרחה לאשה לאחד מאוהביו ושמו אַלֶכְּסָא, ואת האחת מבנותיה נתן לבן אלכסא ואת השנית לַדוד אנטיפטרוס, אחי אמו. ומבנות מרים נִשאה האחת לאנטיפטרוס בן אחותו והשניה לבן אחיו פצאל.

פרק עשרים ותשעה: אנטיפטרוס נמאס בעיני כֹל. הוא נשלח אל רומי עם צואת הורדוס. פירורא מאן לגרש את אשתו ועזב את אחיו ומת בביתו.

א. אחרי אשר האביד אנטיפטרוס את תקוות היתומים ושִׁנה את הזווגים לטובתו חשב, כי הגיע בתקותו למלוכה אל חוף מבטחים והוסיף שלוה אל רשעתו, עד אשר היה לטרֹח [על כל הבריות]. בראותו, כי אין לאל־ידו להפר את שנאת הבריות, בקש למצֹא מנוחה בהפילו את אימתו [על כל סביבותיו], ופירורא החזיק בידו, בחשבו, כי כבר נכונה המלוכה בידו. מלבד זאת נוסדו הנשים בחצר המלך יחד להקים מבוכות חדשות. כי אשת פירורא עם אמה ואחותה התחברו לאם אנטיפטרוס והרבו מעשי עזות בקרב הארמון. ואשת פירורא ערבה את ליבה לחרף גם את בנות המלך, והורדוס שׂטם אותה מאד על הדבר הזה, ואף כי שנא המלך את הנשים, פרשו את מצודתן על יתר האנשים. רק שלֹמית לבדה עמדה להן לשטן ודברה רעות באזני המלך, על אגֻדתן, כי לא תצא ממנה טובה למלכותו. וכאשר נודע לנשים דבת שלֹמית הרעה, פחדו מכעס הורדוס וחדלו להתאסף ולהתרועע בגלוי והתחפשו במעמד המלך כאלו הן צוררות אשה רעותה, וגם רבו ביניהן. ואנטיפטרוס שִׁנה יחד אתן את טעמו ולמראה־עין התעבר בפירורא. אבל במסתרים היו מתאספים יחד בלילות ומטיבים את לבם, וכאשר הוסיף המלך לשמור את צעדיהם, כן חזקה אגֻדתם. ומעיני שלֹמית לא נעלם הדבר והיא גלתה את הכל להורדוס.

ב. וחמת הורדוס נצתה ויותר מכֹּל חרה אפו באשת פירורא, כי הרבתה שלֹמית לדבר עליה סרה. הוא אסף את קרוביו ואוהביו למועצה ושם על האשה הזאת חטאות שונות, והרבה לדבר על זדון לבה נגד בנותיו וגם ספּר, כי שכרה את הפרושים בכסף להתקומם עליו והפכה בתרופות שונות את לב בעלה לשנאו. ולאחרונה פנה אל פירורא ודבּר אליו לבחור באחת משתי אלה: בברית אחים עמו או באהבת אשתו. פירורא השיבהו, כי נקל יהיה לו לפרוש מן החיים מלעזוב את אשתו. והורדוס נבוך ולא מצא מענה ושׂם את פניו אל אנטיפטרוס וצוה עליו, לבל יבוא בדברים עם אשת פירורא, וגם לא עם בעלה ועם אחד האנשים הקרובים אליה. למראה־עין לא עבר אנטיפטרוס על פקֻדת אביו, אבל בסתר היה יושב אתם לילות רצופים. וביראת אנטיפטרוס את המרַגלת [שלֹמית] התחכם להשיג בעזרת אנשי־שלומו אשר באיטליה רשות לנסוע אל רומי. האנשים האלה כתבו אל הורדוס, כי עליו לשלוח את אנטיפטרוס אל הקיסר בזמן קרוב. והורדוס לא דחה את הדבר ושלח אותו עם עבֻדָּה נהדרה ונתן בידו כסף רב וגם שלח עמו את צואתו, אשר על־פיה הוקם אנטיפטרוס למלך, וליורש כסאו נועד הורדוס, הנולד למרים בת הכהן הגדול.

ג. גם סוּלִי הערבי, שלא מלא את מצות הקיסר, מהר לנסוע באניה אל רומי להתעצם עם אנטיפטרוס ולהצדיק את נפשו מהדברים אשר טען עליו מחדש ניקולאוס איש דמשק. מריבה קשה קמה בין סולי ובין אדוניו המלך חרתת על אשר המית את כל אוהביו וגם את שׂהֵם (סואימוס) התקיף בכל אנשי הסלע. סולי כִפּר בכסף רב את פני פַבַּטּוּס פקיד הקיסר וקוה לו, כי יחזיק בידו גם נגד הורדוס. אולם הורדוס הִרבּה לתת שחד לפבטוס מסולי איש־ריבו והסיר את לבו מעליו והטה אותו לנגוש את הכסף כמצות הקיסר. סולי מאן לשלם ועוד התאונן על פבטוס באזני הקיסר, כי לא נהג את משרתו לטובתו הוא (לטובת הקיסר), רק לטובת הורדוס לבד. לדברים האלה קצף פבטוס על סולי מאד, וכאשר הוסיף הורדוס לשאת את פניו ולכבדו, בגד בּסולי וגלה למלך את סודותיו, כי נתן שחד לקורינטוס, אחד משומרי ראשו, ועל־כן יהיה טוב למלך להזהר ממנו. המלך האמין לדברים האלה, כי אמנם גדל קורינתוס האיש הזה בחצר המלוכה, אבל היה ערבי מלֵדה. הורדוס צוה לתפשו מהר יחד עם שני ערבים אחרים אשר נמצאו בביתו, אחד – אוהב סולי והשני – זקן־שבט. האנשים עֻנו והודו על אשמתם, כי הסיתו את קורינתוס בכסף רב להמית את הורדוס. גם סטורנינוס הנציב אשר בסוריה חקר את האנשים ואחרי־כן נשלחו אל רומי.

ג. והורדוס לא חדל מהציק לפירורא, כי יגרש את אשתו, אולם לא מצא תחבולה להִנקם באשה הזאת, אף כי סבות רבות היו לו לשנאה, ולאחרונה עלתה חמתו עד להשחית ונאץ גם את אחיו בגללה וגרש את שניהם יחדו. ופירורא קבל באהבה את החרפה הזאת ונסע אל גבול נסיכותו ונשבע, כי רק מות הורדוס ישים קץ לגלותו – וכל עוד אחיו בחיים לא ישוב אליו. הוא לא רצה גם לנסוע אל אחיו בחלותו, כאשר הפציר בו לבקרהו. כי חכה הורדוס למות ובקש לצוות לפירורא דברים אחדים. אולם הורדוס נצל ממות אחרי הואשו מחייו, וכעבור זמן קצר חלה פירורא, והורדוס לא שלם לו כפעלו, כי־אם בא אליו לבקרו וסעדהו בחמלה על מטת חליו. אך פירורא לא יכול להתגבר על מחלתו ומת אחרי ימים מעטים. והורדוס אהב אותו עד יום מותו, ולא שם לבו לשמועה אשר יצאה על אחיו, כי אמר להמיתו בסם־מות. הוא צוה להביא את גופת פירורא אל ירושלים ופקד על כל העם לעשות לו אֵבל גדול וגם תקן לו קבורה נהדרה מאד. ככה בא הקץ על אחד רוצחי אלכסנדרוס ואריסטובולוס.

פרק שלשים: הורדוס חקר את דבר מות פירורא ומצא את סם־המות אשר הכין לא אנטיפטרוס, ואחרי־כן גרש את דוריס ומרים והעביר את בנו הורדוס מנחלתו.

א. ואחרי הדבר הזה השיגה הנקמה גם את אנטיפטרוס, ראש מחוללי הרצח. הנקמה החלה במות פירורא. כי אחדים מעבדיו המשֻׁחררים באו אל המלך סרים זועפים ואמרו, כי הומת אחיו ברעל, כי הקריבה לפניו אשתו מאכל, אשר לא הוכן כחֹק, ובטעמו מן המאכל הזה חלה מיד. כי הנה הביאו אמה ואחותה לפני שני ימים אשה אחת יודעת ברפואות מארץ ערב להכין שיקוי אהבה לפירורא, ותחת השיקוי הזה נתנה לו האשה סם־מות, כי סולי (הערבי) הסית אותה לעשות את הדבר.

ב. מחשבות רבות בִּעתו את המלך, והוא צוהל יסר בענויים את השפחות וגם בני־חורין אחדים. ואחת הנשים קראה בקול גדול מעצמת מכאוביה: „האל מושל הארץ והשמים ינָקם באשה, אשר הביאה עלינו את כל הקללה הזאת, באם אנטיפטרוס“. שיח האשה הזאת היה למלך לשֹׁרש דבר וממנו חקר ודרש למצֹא את האמת. והאשה גלתה לו דבר אהבת אם אנטיפטרוס לפירורא ולנשי ביתו, כי נאספו יחד במסתרים וגם פירורא ואנטיפטרוס שתו אתן כל הלילה אחרי שובם מחצר המלך ולא נתנו לאחד ממשרתי הבית וגם לא לאחת השפחות להמצא אתם בחדר. אשב בת־חורין גלתה את הדבר הזה.

ג. ואת השפחות הבדיל הורדוס וצוה לחקור אותן בענויים אחת אחת וכֻלן העידו פה אחד כדברי האשה וגם הוסיפו לספר, כי על־פי חוזה שעשו ביניהם נסע אנטיפטרוס לרומא ופירורא לעבר הירדן. הנה כפעם בפעם נדברו איש אל רעהו, כי אחרי אשר המית הורדוס את אלכסנדרוס ואת אריסטובולוס יכַלה את חמתו גם בהם ובנשיהם, כי האיש, אשר רצח את מרים ואת בניה, לא ישא פני אדם. ועל־כן טוב לברוח למרחקים מפני החיה הטורפת הזאת. הנשים הוסיפו לסַפּר, כי אנטיפטרוס היה מתאונן לפעמים באזני אמו, שכבר זרקה בו שיבה בעוד אביו מוסיף עלומים מיום ליום, ועוד מעט יקדם אותו המות, טרם יעשה מלוכה באמת. הן גם אם ימות אביו – ומתי יהיה הדבר הזה? – ישאר לו רק זמן קצר לשמוח בירֻשת המלוכה, כי הנה הולכים וגדלים ראשי התנין (ההידרה)123, אלה בני אלכסנדרוס ואריסטובולוס. וגם תקותו להנחיל את המלוכה לבניו אחריו נגזלה ממנו בידי אביו, אשר לא כתב בצואתו את המלוכה אחרי מותו (אחרי מות אנטיפטרוס) לבניו, כי־אם להורדוס בן מרים. אולם בדבר הזה אבדה חכמת הזקן, כי הוא אומר בלבו, אשר צואתו תשאר בתקפה, והן הוא124 ישים את לבו, כי לא ישָׁאר אחד מכל משפחתו בחיים. והמעט בעיני הורדוס, כי הוא מַרבּה לשנֹא את בניו מכל האבות האכזרים אשר היו מימות עולם – כי עוד יותר מהם הוא שונא את אֶחיו. על־כן נתן לו (לאנטיפטרוס) זה מקרוב מאה ככר, לבל ידבר עם פירורא דבר. וכאשר שאל פירורא: „ומה היא הרעה אשר עשינו לו?“ השיבהו אנטיפטרוס: „מה טוב יהיה אם אחרי הפשיטו אותנו ערֻמים יתן לנו להמלט בעור שִׁנינו! אולם קשה להמלט מחית־טרף כמוהו, – הן גם לאהוב איש את רעהו בגלוי לא יתן לנו. ועל־כן עלינו להתאסף במסתרים. אבל הדבר יעָשה בגלוי, אם נהיה לאנשי־חיל בעֹז רוחנו ובכֹח ידינו“.

ד. את הדברים האלה גלו הנשים תחת סבל ענוייהן, והוסיפו לסַפר, כי יעץ פירורא בנפשו לברוח אִתּן אל הסלע (פֶּטרה). והורדוס האמין לכל הדברים האלה בגלל דבַר מאה הככר, כי רק עם אנטיפטרוס בלבד דבּר עליהם. לראשונה העיר את חמתו על דוריס אם אנטיפטרוס והפשיט אותה את כל עדיה, אשר נתן לה במחיר הרבה ככר, ואחרי־כן גרש אותה מעל פניו. ולנשי בית פירורא שלח וצוה לרפא את פצעי ענוייהם. הפחד דִכּא את נפשו מאד ולכל חשד קל התרגז וצוה לעַנות גם אנשים רבים חפים מפשע, ביראו פן יפסח על אחד החַיָּבִים.

ה. בין כה וכה פנה הורדוס אל אנטיפטרוס השמרוני, אשר היה סוכן על בית אנטיפטרוס, ובעַנותו אותו הוציא מפיו דבר, כי שלח אנטיפטרוס מארץ מצרים סם־מות בידי אנטיפילוס, אחד מחבריו, להמית את המלך, ואת הסם הזה קבל תודיון, דוֹד אנטיפטרוס, ונתן אותו לפירורא, כי את ידו מִלא אנטיפטרוס להמית את הורדוס בעוד הוא (אנטיפטרוס) נמצא ברומא ורחוק מכל חשד. ופירורא נתן את הסם בידי אשתו. המלך שלח אחרי האשה הזאת וצוה עליה להביא לפניו את הפקדון מיד. היא יצאה מעל פניו להביא את הרעל, אולם הפילה את עצמה מעל הגג לקַדם את היסורים העתידים לה מאת המלך. נדמה כי היתה בזה יד אלהים, אשר רצה לשלם לאנטיפטרוס כגמול ידיו: האשה לא נפלה ארצה על ראשה, כי־אם על חלק אחר מגופה ונצלה ממות. כשהובאה אל המלך צוה להשיב את רוחה, כי התעלפה בעת נפלה, ושאל לסבת הדבר, אשר הפילה את עצמה, ונשבע לה כי לא יעשה בה נקמה, אם תגלה את האמת, אולם אם תכסה ממנו דבר – יצוה לשׁחוק את עצמותיה בכלי־הבלע, עד אשר לא ישאר שריד מגופה לבוא אל קבר.

ו. לדבר הזה החרישה האשה מעט, ואחרי־כן פתחה את פיה ואמרה: „ולמה עלי לשמור את הסודות אחרי מות פירורא ולהציל את אנטיפטרוס, אשר השיא מות על כֻּלנו? הקשיבה, מלכי, לדברי ויחד עמך ישמע האלהים ויהיה לי לעד צדקתי. כי מי יוכל להוליך אותו תועה? כאשר ישבת ושפכת דמעות על־יד מטת פירורא, קרא אלי פעם אחת ואמר: „אוי לי, רעיתי, מה שגיתי בדבר מחשבת אחי הטובה עלי, כי שנאתי אותו חלף אהבתו העזה וגם אמרתי לרצוח את נפש האיש, אשר הוא מרבה להָמר עלי עוד טרם בא מותי. אולם הנה קבלתי את שכרי על תועבת לבי, ואני מבקש ממך להביא את הרעל, אשר הביא אותו אנטיפטרוס והוא נמצא בידך למשמרת, ולכלות אותו לעיני כרגע, לבל אשא עמי אל השאול את נקמת האלהים“. ואני עשיתי כמצותו והבאתי את הרעל ואת רֻבּו שפכתי לעיניו על האש, אבל מעט ממנו שמרתי על כל צרה שלא תבוא, כי יראתי אותך מאד“.

ז. בדברה זאת הביאה את הקֻפּסה125 אשר נמצאה בה עוד מעט מן הרעל. המלך צוה להקריב את כלי־הבלע ולענות את אחי אנטיפילוס ואמו, והם הודו, כי הביא אנטיפילוס ממצרים את הקֻפּסה עם הסם, אשר לקח מידי אחיו, איש רופא חולים באלכסנדריה. וכמו רחפו רוחות אלכסנדרוס ואריסטובולוס בחצר המלך לחקור ולדרוש ולגלות כל תעלומה, כי גם אנשים רחוקים מחשד נמשכו אל האשמה. ככה נגלה הדבר, כי ידעה מרים בת הכהן הגדול את המזִמה הרעה, ואחיה עֻנו בידי המלך והודו על הדבר הזה. והמלך פקד את עזות האם על בנה, כי מחה מצואתו את שם הורדוס אשר נמנה פני זה ליורש אנטיפטרוס.

פרק שלשים ואחד: בַּתּילוס הוכיח את אשמת אנטיפטרוס. אנטיפטרוס לא ידע דבר ושב מרומא והורדוס העמידהו למשפט.

א. בעת ההיא בא גם בַּתּילוֹס להוסיף על דברי העדים והוכיח באותות נאמנים את מזמות אנטיפטרוס. בתילוס היה אחד מעבדי אנטיפטרוס המשֻׁחררים והביא בידו עוד סם־מות, עשוי מראש פתנים ומחמת זוחלי־עפר אחרים, מוכן לפירורא ולאשתו, להתנקש בנפש המלך, אם יבָּצר מהסם הראשון להכריעו, ונוסף על האותות האלה, עדי המזמות אשר חבל אנטיפטרוס נגד אביו, הביא בתילוס את המכתבים אשר הכין אנטיפטרוס בערמתו לכרות שוחה לאחיו, כי ארכילאוס ופיליפוס, שני בני המלך אשר גדלו ברומא, היו כבר בחורים מלאי רוח עלומים, ואנטיפטרוס פחד מהם, פן יהיו לו למכשול בתקוותיו לעתיד, ובקש לאבדם. הוא שלח אגרות – אלה נכתבו בשקר בשם אוהביו ברומא, ואלה נכתבו בידי אנשי־שלומו, אשר נפתו לו בכסף – לשטנה על אחיו הצעירים, כי הם מַרבּים לדבר סרה באביהם, והם מבַכִּים את אלכסנדרוס ואריסטובולוס לעיני השמש וכועסים מאד על אשר קרא להם אביהם לשוב אל חצרו, כי הורדוס שלח אחריהם להשיבם אליו, ובדבר הזה הרגיז את אנטיפטרוס מאד.

ב. ועוד בשבת אנטיפטרוס בארץ יהודה, טרם ישים את פעמיו לדרך, השיג בכסף מכתבים כאלה מרומא להוציא דבה על אחיו, ולמען אשר לא יחשוד בו אביו עמד לפניו ללמד זכות על האחים, באמרו כי חלק הדברים הכתובים באגרות הוא שקר ושאריתם הם חטאות־נעורים. ועתה הִרבה לפזר כסף לכותבי השטנה על אחיו ונסה למחות את עקבות הדבר, בקנותו בגדים יקרים ומצעות־צבעונים, כוסות כסף וזהב ועוד חפצים יקרים למכביר, למען אשר יוכל לכתוב על חשבון מחיר הדברים האלה גם את יתר הוצאותיו. כי פזר מאתים ככר ולכסות־עינים היה לו הריב עם סולי. אולם העונות הקטנים הרבים האלה נמחו מפני אשמתו הגדולה126, כי כל העדים הנחקרים ענו פה אחד בדבר מזמתו הרעה אשר יעץ על אביו, והמכתבים כאלו צעקו בקול, כי התמכר לרצוח את אחיו שנית. ואיש מהנוסעים אל רומא לא גלה את אֹזן אנטיפטרוס על־דבר המעשים אשר קרו בארץ יהודה, אף כי עברו שבעה חדשים למן היום אשר בו מצא הורדוס את סודו עד שובו אל הארץ. ככה שנאו כל האנשים את אנטיפטרוס! ואולי סתמו רוחות הנרצחים את פי האנשים אשר בקשו להודיעהו דבר. הוא שלח אגרת ובִשׂר לאביו, כי ישוב אל ארצו במהרה, וגם סִפּר על הכבוד אשר עשה לו הקיסר בשלחו אותו לשלום.

ג. והמלך שקד לתפוש בכפו את מבקש נפשו ופחד מאד, פן תגיע השמועה אל אנטיפטרוס וימָלט לנפשו. על־כן עשה גם הוא במרמה ודבר אליו ידידות עם המכתב והעיר אותו להחיש את בואו, כי במהרו לשוב ישים קץ למריבה עם אמו, יען כי לא נעלם מעיני אנטיפטרוס הדבר אשר עשה המלך בשלחו את אמו מעל פניו. כאשר הגיע אנטיפטרוס בדרכו אל טַרַס (טַרֶנְט), קבל מכתב וממנו נודע לו לראשונה מות פירורא. אנטיפטרוס התאבל מאד לשמועה הזאת, ורבים הרבו להללו על הדבר הזה, באמרם כי הראה את גֹדל אהבתו לדודו, אולם הרואה יראה, כי התעצב אנטיפטרוס אל לבו על אשר לא קמה מזמתו הרעה, ולא על מות פירורא דודו שפך דמעות, רק על אשר נלקח ממנו עוזרו לרעה. וכבר פחד בלבו על הדברים אשר אמר לעשות, פן יגֻלה הרעל [אשר הכין לאביו]. בבואו אל קיליקיה קבל את מכתב אביו, אשר דברנו עליו למעלה, ומהר לצאת לדרך. ובנסעו באניה אל קֶלֶנְדִּרִיס127 עלתה בלבו מחשבה על־דבר המעשה אשר נעשה לאמו ולבו נבא לו רעה. הנבונים אשר בקרב חבריו יעצוהו, לבל יסגיר את נפשו בידי אביו בטרם יחקור היטב, איזו סבה היתה מאתו לגרש את אמו, כי הם פחדו, פן תדבק גם בו העלילה אשר יצאה על אמו. אולם הנמהרים בחברי אנטיפטרוס, אשר חשקה נפשם לראות את ארץ מולדתם, לא שמו את לבם לשלומו ולטובתו ויעצו אותו להחיש את מסעו, פן יביא את אביו לחשוד בו במחשבה זרה, ובזה יתן פתחון־פה לשוטניו [להוציא עליו דבה רעה]. הן גם עתה, אם באמת התחולל איזה דבר נגדו, לא נעשה רק באשר נמצא אנטיפטרוס בארץ רחוקה, כי איש לא יעֵז לקום עליו בפניו. על־כן לא יתָּכן הדבר להפסיד את הטובה הגלויה מפני חשד אשר לא ידע שחרו ועליו למהר ולהפקיד את נפשו בידי אביו, למען חזק את העטרה הרועדת מעל לראשו כשהוא (אביו) נמצא לבדו [בלי עוזר]. ואנטיפטרוס שמע לעצת האנשים האלה – כי יד אלהים עשתה זאת – ועבר באניה את הים עד בואו אל סבסטוס, הנמל אשר בקיסרי.

ד. לתמהון לבבו קדם את פני אנטיפטרוס שממון רב. כי כל האנשים רחקו ממנו ואף אחד לא נועז לצאת לקראתו. כי זה מימים היה אנטיפטרוס שנוא לכל, ועתה נִתּנה רשות להראות את השנאה ברבים. ורבים שטו מעליו, בפחדם את אביו, כי הלעז על אנטיפטרוס מִלֵּא את כל העיר ורק אנטיפטרוס לבדו לא ידע דבר מכל אשר נגזר עליו. מה גדל כבוד אנטיפטרוס בצאתו מרומא, ומה נקלה היתה קבלת־פניו [בשובו אל ארצו]! הוא השיב אל לבו, כי אסונות נכונים לו מבית, אולם בערמתו התנכר לעיני רואים ובעוד לבו מת בקרבו ממגור התחזק לבל ישַׁנה את עֹז פניו, כי כבר אבד מנוס ממנו ולא יכול להציל את נפשו ממסגרותיו וגם לא הֻגד לו דבר ברור מכל אשר עבר בבית אביו, כי ככה גזר המלך. ועוד נשאר לו שמץ תקוה לחשוב, כי לא קרה דבר רע, ואם גם נחקר שֹׁרש הדבר – אולי יעלה בידו להצדיק את עצמו בעזות מצחו ובנכליו, כי רק באלה לבד שם מבטחו להחלץ מן המֵצר.

ה. הוא התכסה בכלי המגן האלה והלך אל ארמון המלך בלי אוהביו, כי הם גֹרשו בחרפה לפני השער הראשון. ואז נמצא בבַּית וַרוס הנציב אשר בסוריה. אנטיפטרוס בא אל אביו החדרה וערב את לבו לגשת אליו ולחבקו. אולם אביו שלח את שתי ידיו לעצרו והטה את ראשו אחורנית וקרא בקול: „כן נאה לרוצח נפש אב, אשר דבקו בו אשמות גדולות כאלה, כי יאמר לנפּול אל צוארי! מות, ראש נבל־רשע, ואל תגע בי טרם תצטדק על כל אשמותיך. אני מציב אותך למשפט ונותן לך לדַין את וַרוס, אשר בא הנה בשעת־רצון. לך לך והכן סנגוריה עליך ליום המחרת, כי אני נותן לך זמן לחַבּל מזמות ערמה“. מרֹב הבהלה לא עצר אנטיפטרוס כח להשיב דבר ויצא את פני אביו. אמו ואשתו הלכו לקראתו וספרו לו את כל דברי העדים. והוא התנער ממבוכתו והחל חשב דברי זכות על עצמו.

פרק שלשים ושנים: אנטיפטרוס נאשם לפני וַרוס וראיות מֻבהקות הוכיחו את מחשבת הרצח. הורדוס דחה את ענשו עד שובו לאיתנו ושִׁנה את צואתו.

א. ליום המחרת אסף המלך את קרוביו ואוהביו למשפט וקרא גם לאוהבי אנטיפטרוס. והוא ישב בראש יחד עם וַרוס וצוה להביא את כל העדים ויחד אתם הובאו גם עדים חדשים מעבדי אם אנטיפטרוס, אשר נתפשו זה מקרוב ובידם מכתב שלוח ממנה אל בנה, לאמר: „הנה הגיעו כל הדברים ההם (הידועים!) לאזני אביך. הזהר מבוא אליו, אם לא תשיג עזרה מאת הקיסר“. וכאשר הובאו אלה האנשים עם יתר העדים יחדו, בא אנטיפטרוס החדרה ונפל על פניו לרגלי אביו ודבר אליו: „אני מפיל תחנתי לפניך, אבי, לבל תמהר להוציא דיני, ותהיינה נא אזניך קשובות לדברי צדקתי, ואני אוכיח, כי חף אני מפשע, אם יהיה לך הדבר לרצון“.

ב. אולם הורדוס השתיק אותו בגערה ופנה אל וַרוס ואמר: „אני מאמין, וַרוס, כי עיניך ועיני כל שופט צדק תחזינה מישרים, אשר אנטיפטרוס זה הוא בן משחית בכל דרכיו. אך ירא אני אותך, פן תבוז גם לי על גורלי המר ותאמר בלבבך כי בצדק באו עלי כל הרעות האלה, אחרי אשר הולדתי בנים מבישים וחטאים. אולם באמת יאות לנוד לי ולחמול עלי, כי הייתי אב אוהב ורחום לבנים נבלים כאלה. כי את בנַי הראשונים העליתי למלוכה בנעוריהם ואמנתי אותם ברומא, למען יהיו לאוהבי הקיסר, וגִדלתי אותם, עד אשר קנאו בהם מלכים אחרים, ובאחרונה מצאתי את לבם חורש און עלי. והם מתו בעונם בגלל אנטיפטרוס, כי לטובת הצעיר הזה, יורש כסאי, עשיתי את הדבר, למען תכּון המלוכה בידו בשלוה. אולם החיה הרעה והנבזה הזאת, אשר שבעה את אֹרך אפי, בעטה מרֹב טובה. הוא ראה אותי מאריך ימים – וזקנתי לא נתנה לו מרגוע. ולא עצר בנפשו לעשות מלוכה, מבלי יַסד אותה ברצח אביו. ואמנם צדק בעצתו אלי, כי למה השיבותי את הבן הזה המגֹרש מארץ ולמה מאסתי בבנים אשר ילדה לי בת מלכים, למען הקים אותו ליורש־כסאי? אני מודה לדבריך, וַרוס, אם אמור תאמר, כי נטרפה דעתי. הפכתי את לב הבנים ההם לשנֹא אותי, בהובישי את תקוותיהם הצודקות למען אנטיפטרוס זה. והאֻמנם גמלתי גם להם טובה, כאשר עשיתי לבן הזה? בעודני חי חִסרתי אותו מעט ממלך ולעיני כֹל כתבתי לו בצואתי את כסא המלוכה אחרי וחלקתי לו חמשים ככר, לכלכל את ביתו, ועוד פזרתי לו כסף לאין־מספר מאוצרי. הן בנסעו אל רומא נתתי על־ידו שלש מאות ככר ומכל בני־ביתי נשאתי את פניו לבדו לפני הקיסר, באמרי עליו, כי הוא גואל נפש אביו. ובמה נחשבה חטאת הבנים ההם מול עון אנטיפטרוס? ובמה נחשבו אותות אשמתם מול דברי העדים אשר ענו במרצח הזה? הנה רוצח האב נועז להוציא קול ומקוה עוד הפעם לכסות את האמת בנכליו. וַרוס! השמר לנפשך! הנה מכיר אני את החיה הרעה וצופה מראש, כי תשים עליה מסוה צדיק תמים ותשפוך דמעות־רמיה. הלא זה האיש יעץ אותי להִזהר מפני אלכסנדרוס בעודו בחיים ולבלתי הפקיד את נפשי בידי שום אדם! זה האיש אשר שמר עלי בעת שנתי ושקד עלי להרחיק ממני כל פחד ודאגה. זה האיש במתק אמרותיו בקש לנחם אותי מאבלי על בנַי הנרצחים, והוא גם חרץ משפטו בדבר אהבת אחיו החיים אלי, הוא המגן הסוכך עלי, הוא השומר לראשי. וַרוס, וַרוס! מדי העלותי על לבבי את ערמתו בכֹּל ואת כחו לאחוז את העינים, אחדל להאמין בנפשי, כי עוד חי הנני, ולפלא נחשב בעיני, כי עלה בידי להמלט מאיש המזמות העמֻקות הזה. והנה אם רוח רעה שמה את ביתי לשממה ומקימה לי לשונאים כפעם בפעם את האנשים האהובים לי מכל, לא נשאר לי רק להתאבל על הגורל אשר עִות משפטי ולבכות במסתרים על משואות ביתי. אולם איש מכל הצמאים לדמי לא ימַלט את נפשו, ולוּ גם תקיף האשמה את כל בני יחד!“

ג. ובדַבּר הורדוס זאת עצר במלים מצרת נפשו ורמז לניקולאוס, אחד מידידיו, לבאר את פרטי האשמה. והנה הרים אנטיפטרוס את ראשו – כי כל העת שכב על הארץ לרגלי אביו – וקרא בקול: „הנה אתה, אבי, למדת עלי זכות בדבריך. איך אִחָשב לרוצח־אב, אחרי אשר הודית בפיך, כי הייתי שומר לראשך כל הימים? את אהבתי אליך קראת בשם אחיזת עינים! והן אם הייתי ערום בכל הליכותי, איכה טח לבי מהבין, כי לא נקל יהיה לי לחבל תועבה כזאת ולהסתירנה מעיני אדם ולעולם לא אוכל להעלימנה מפני השופט הגדול היושב בשמים, הרואה כל דבר והוא נמצא בכל מקום? האם נסתרה מעיני אחרית אחי, אשר שלם להם אלהים על מזמותיהם הרעות? ואיזה דבר יכול להעיר את חמתי עליך? האמנם התקוה לכסא המלוכה? הלא כמלך נחשבתי! או הפחד מפני שנאתך? האם לא הייתי אהוב עליך? או היראה, פן ימשל בך איש אחר? הן בשמרי עליך הייתי נורא על כל סביבי. או מחסור הכסף? ובידי מי הספקת לפזר כסף יותר ממני? ואלו הייתי משחית את דרכי מכל בני האדם ונשמת חיה טורפת נמצאה בקרבי – הוי אבי, – האמנם לא היו חסדיך הגדולים כובשים אותי, אחרי אשר נשאת את ראשי – כאשר העידות בפיך – ובחרת בי מכל בניך הרבים והקימותני למלך ובהמון חסדיך שמתני לקנאת הרבים? – אוי לי על נסיעתי הארורה הזאת, כי נתתי שעת־כֹּשר למקנאי ועת־חפץ ארֻכּה למבקשי רעתי. והן למענך, אבי, עזבתי ארץ מולדתי לריב את ריבך, פן יעטה סולי חרפה על עטרת שיבתך. העיר רומא תעיד צדקתי, עדי הוא הקיסר, מושל העולם, אשר לא פעם ולא שתים קרא לי בשם „אוהב־אב“. קבל־נא, אבי, את האגרת הזאת אשר שלח אליך, כי נאמנים דבריה מכל דברי הולכי רכיל אשר עמך. תהיה היא לבדה למליץ ישרי ותתן עדיה על אהבתי הרבה אליך. זכור, כי בלי חמדה יצאתי באניה למרחקים, הן ידעתי את השנאה הכבושה אלי בכל הממלכה. רק אתה, אבי, הבאת עלי שואה מבלי הדעת, כי חזקה ידך עלי לתת למקנאי עת־חפץ לעלילות רשעתם. והנה באתי לעמוד לפני עדי אשמתי, אני רוצח־האב, אחרי אשר אֻנה לי רע מסכנת הדרכים בים וביבשה. אולם רואה אני, כי עדותי זאת לא תועילני. הן כבר יצא משפטי לחובה מאת האלהים ומאתך, אבי! אולם אם כבר נחתם דיני, הנה אני מבקש אתכם, כי לא תשימו מבטחכם בדברים, אשר הוציאו עדים זרים תחת סבל ענוייהם בלבד, – ועליכם להקריב גם אלי את המדורה. ירטשו כלי־הזעם את כל קרבי ואל יחמול איש על מכאובי גופי הנבזה בשמעו קול נאקתי, כי אם באמת רוצח־אב הנני, איני רוצה למות בלי יסורי ענויים“. את הדברים האלה קרא אנטיפטרוס באנחה וגעה בבכי ועורר את חמלת כל האנשים וגם את רחמי וַרוס. רק לב הורדוס חזק בקרבו ולא הוריד דמעה, כי ידע אשר נאמנו דברי עדי האשמה.

ד. לדברים האלה פתח ניקולאוס איש דמשק את פיו במצות המלך והִרבּה לספר על ערמת אנטיפטרוס ובזה הפיג את רחמי האנשים, אשר נכמרו עליו, ואחרי־כן קרא עליו שִׂטנה קשה ושם בראשו את כל דברי־השערוריה אשר נעשו בחצר המלך, ויותר מכֹל פקד את דם שני אחיו, בהראותו במופתים, כי הם חללי נכליו הרעים. ואחרי־זאת הוסיף ניקולאוס לדבר על הפחים אשר טמן אנטיפטרוס לאחיו החיים, בחשבו כי יהיו לו למכשול בירֻשת המלוכה. כי הלא הוא האיש, אשר הכין סם־מות לאביו – ומדוע יעצור ברוחו נגד אחיו? אחרי־כן זכר את האשמה בדבר הרעל והעביר את דברי העדים זה אחר זה, ומדי דברו הזכיר ברֹגז את פירורא, אשר גם אותו הפך אנטיפטרוס לרוצח־אחיו, וככה השחית את כל הנפשות היקרות בעיני המלך ומלא את כל ביתו תועבה. ועוד דברים רבים הוסיף ניקולאוס על אלה, להוכיח את האשמה, עד אשר כלה לדבר.

ה. וַרוס צוה על אנטיפטרוס ללמד זכות על עצמו. אולם הוא לא הוציא מפיו רק את הדבר הזה: „אלהים הוא עדי, כי לא נמצא בי דבר עול“, והחריש וישב על מקומו. וַרוס צוה להביא את הרעל ונתן לשתות ממנו לאחד האסירים, אשר נחרץ עליו משפט מות, וכאשר טעם האסיר ומת מיד ישב ורוס יחד עם הורדוס ודִבּר עמו בסתר וכתב אל הקיסר על־דבר המשפט. ולמחרת היום הלך לדרכו. והמלך אסר את אנטיפטרוס בנחֻשתים ושלח אל הקיסר צירים להודיעהו את האסון הזה.

ו. ואחרי הדברים האלה נתפש אנטיפטרוס במזמה אשר יעץ על שלֹמית. כי אחד מבני בית אנטיפטרוס בא מרומא ובידו מכתב מאחת המשרתות אל לִיוִיָּה128 ושמה אַקְמִי. עם המכתב הזה שלחה אל המלך את אגרות שלֹמית, אשר נמצאו בין כתבי ליויה, והודיעה אותו, כי היא ממציאה אותן לידו בסתר מאהבתה אליו. באגרות נמצאו דברי שקוצים גדולים על המלך וגם שטנות קשות. את האגרות זיֵּף אנטיפטרוס ופתה בשחד את אקמי לשלוח אותן אל הורדוס. והדבר הזה נגלה מתוך האגרת אשר שלחה (אקמי) אליו (אל אנטיפטרוס). וככה כתבה אליו האשה באגרת ההיא: „עשיתי את הטוב בעיניך. כתבתי אל אביך ושלחתי אליו את האגרות ההן (הידועות) ואני מאמינה, כי לא יחמול המלך על אחותו בהוָדע לו הדבר הזה. ואתה תיטיב לעשות בזכרך את הדבר אשר הבטחתני, אחרי אשר ימלא כל חפצך לטובה“.

ז. ובהִגלות דבר המכתב הזה יחד עם דברי האגרות הכתובות בידי שלֹמית, החל המלך לחשוב, אולי חבּר אנטיפטרוס גם את האגרות נגד אלכסנדרוס, והתעצב אל לבו מאד בדעתו, כי כמעט הוריד גם את אחותו לשחת בעלילות הבן הזה. הוא לא רצה עוד לדחות את נקמתו בו על כל תועבותיו. אך בעוד הוא מתכונן לעשות שפטים באנטיפטרוס והנה תקפה עליו מחלה קשה. הוא הודיע את הקיסר במכתב על־דבר אקמי ומעלליה הרעים נגד שלֹמית ואחרי־כן פקד להביא אליו את צואתו ושִּׁנה אותה וצוה את מלכותו אחריו לאנטיפס בנו, כי מאס באחיו הגדולים ממנו ארכילאוס ופיליפוס, אשר הכה אנטיפטרוס גם אותם בלשון. ולקיסר כתב הורדוס בצואתו אלף ככר, מלבד מתנות אחרות. וגם לאשת הקיסר ולבניו ולאוהביו ולעבדיו המשֻׁחררים – קרוב לחמש מאות ככר. וליתר אוהביו חלק הורדוס אחֻזות גדולות וכסף רב. ובמנחות יקרות פקד גם את שלֹמית אחותו. ככה סדר הורדוס את צואתו.

פרק שלשים ושלשה: נשר הזהב השלך לארץ. אכזריות הורדוס לפני מותו. הוא נסה לטרוף נפשו בכפו וצוה להמית את אנטיפטרוס ומת אחרי חמשה ימים.

א. ומחלת המלך גברה עליו, כי רפיון הזִקנה וצרות לבבו חִבּרו עליו יחד להכריעהו. כבר היה כּבן שבעים שנה והאסונות אשר באו עליו מידי בניו דִכּאו את נשמתו מאד, עד כי גם בהיותו בריא בגופו לא יכֹל לשמוח בחייו. וגם הדבר אשר נמצא עוד אנטיפטרוס בחיים [היה לו למגנת לבו ו]חִזק את מחלתו. אולם הורדוס לא רצה להמיתו כלאחר־יד, ועל־כן דחה את הדבר עד אשר ירוַח לו מחליו.

ב. להוסיף על סאת מכאוביו קם בימים ההם מרד בקרב העם. שני חכמים129 נמצאו בעיר אשר יצא להם שם, כי הם יודעים באר ביטב את תורת אבותינו, ועל־כן גדל כבודם מאד על־פני כל העם. שם האחד היה יהודה בן צפירא130 ושם השני מתתיה בן מרגלא131, ורבים מבני הנעורים ישבו לפני החכמים האלה בדרשם את התורה ובכל יום ויום נאסף מסביב להם מחנה בחורים גדול. וכאשר נודע להם, כי המלך גֹוֵע מיגונו וממחלתו, נזרק דבר מפיהם בקהל תלמידיהם, כי הנה הגיעה שעת־הכּשׁר לקנא לכבוד אלהים ולהרוס את הפסלים, אשר הוקמו נגד חֻקי האבות. כי אסור על־פי החֹק לתת בבית־המקדש צלמים וחצאי־פסלים וכל הדברים העשויים כתבנית בעלי־חיים, והנה הקים המלך נשר זהב ממעל לשער הגדול, ואת הנשר הזה דרשו החכמים לנתֹּץ ואמרו, כי גם אם תצא סכנה מהדבר הזה, יהיה טוב ויפה למות על תורת האבות, כי נשמות האנשים, אשר מתו מות ישרים כזה, תזכינה לחיי עולם132 ואֹשר נצחים יהיה חלקן בנעימים. ורק האנשים השפלים, אשר לא קנו חכמה לנפשם, אינם מבינים במה ייטיבו לנפשם, ועל־כן הם בּוחרים למות על מטת חליָם ומואסים במות הגבורים.

ג. עוד הם מדברים והנה פשטה השמועה, כי מת המלך, והצעירים חגרו אונים ונגשו לבצע את מעשיהם ובעצם היום, למראה ההמון הגדול, הנמצא בהר הבית, הורידו את עצמם בחבלים ארֻכים מעל הגג ונתצו בקרדֻמות את נשר־הזהב. הדבר הזה הֻגַּד לשר־צבא המלך מיד והוא מהר בחיל גדול ותפש ארבעים צעירים והוליך אותם אל המלך. בתחלה שאל אותם הורדוס, אם הם האנשים, אשר נועזו לנפץ את נשר הזהב, והם הודו בדבר. אחרי־כן שאל אותם, מי הוא אשר צוה אותם לעשות את הדבר, והם השיבוהו: „חֻקי התורה“. ואחרי זאת הוסיף לשאלם, מדוע פניהם צוהלים בעת אשר הם הולכים לקראת מות, ועל זה ענוהו, כי אחרי מותם ישבעו רֹב טובה.

ד. לדברים האלה עלתה חמת המלך עד להשחית. הוא התגבר על כֹּבד מחלתו וקם ויצא אל העם הנאסף והִרבּה ללמד חובה על האנשים האלה, אשר חללו את הקֹדש, וגם שם עליהם עלילות דברים, כי החֹק הזה להם לכסות־עינים ובאמת בקשו להם גדולות מאלה, ודרש לדון אותם משפט מגדפי אלהים. ההמון פחד, פן ילָכדו רבים באשמה הזאת, ועל־כן בקש מאת המלך לענוש לראשונה רק את האנשים אשר עשו את המעשה בידיהם, ואחריהם את הנתפשים בעת המעשה, ולהשיב את חמתו מן הנשארים. בקֹשי נעתר המלך לדברי העם וצוה לשרוף באש את האנשים אשר הורידו את עצמם בחבלים, יחד עם עם החכמים, ואת יתר העצורים נתן בידי עבדיו להמיתם.

ה. ואחרי המעשה הזה אכלה מחלת הורדוס את כל בשרו והתהפך במכאובים רבים. אמנם הקדחת לא היתה קשה, אולם הגרב (יקוד) הכה את כל עורו, עד אשר נלאה כַלכּל וחבלים היו במעיו תמיד וברגליו פשׂו מכות טרִיּוֹת, כאלו חלה בהדרוקן, ודלקת קמה בבטנו, ובמבושיו עלה רקב והֵרֵם תולעים. ונוסף על זה לא יכול לנשום רק בזקיפה והנשימה היתה קשה לו מאד, ופלצות אחזה את כל אבריו. ואנשי הרוח אמרו, כי יסוריו הקשים היו עֹנש האלהים על דם החכמים השפוך. אולם בעוד הוא נלחם עם יסוריו הקשים הוסיף לאהוב את החיים וקוה כי ירוח לו מחליו ובקש למצֹא תעלה. הוא עבר את הירדן להתרפא בחמי קלרהי133. המים האלה נופלים אל ים־המלח והם מתוקים וטובים לשתִיה. שם צוו עליו הרופאים לטבול את כל בשרו בשמן חם, אבל כשהושב בערֵבה (אמבטי) מלאה שמן, התעלף והפך את עיניו כמת. מהומה קמה בקרב המשרתים ולקול צעקתם שבה אליו רוחו. עתה נואש הורדוס מכל ישועה וצוה לחלק לאנשי־הצבא חמש מאות דרכמונים לאיש ואיש וכסף רב לשרי הצבא ולאוהביו.

ו. והורדוס שב אל יריחו וכבר גברה עליו מרה שחורה, עד אשר כמעט רצה להפיל את פחדו על המות בעצמו ולבו מִלא אותו לעשות תועבה נוראה: הוא צוה לאסוף את האנשים נשואי־הפנים מכל ארץ יהודה אל המקום הנקרא הִפּוֹדְרוֹמוֹס (מקום מרוץ הסוסים)134 ולתתם שם על מסגר, וקרא לאחותו שלֹמית ולבעלה אלֶכְּסא ואמר אליהם: „ידעתי, כי יעשו היהודים חג ביום מותי. אולם יש לאל־ידי לתקן לי מספד – על־ידי אחרים – וגם לערוך לי קבורה מפֹארה, אם תרצו למלא אחר מצותי. כאשר תצא נשמתי – תמהרו לקחת את האנשים העצורים ולהקיף אותם באנשי־צבא ולהמיתם, למעם תתאבל עלי כל ארץ יהודה וכל בית ובית יבכה בעל־כרחו“.

ז. הורדוס צוה את הדבר הזה, והנה באו אגרות מאת הצירים, אשר שלח אל רומא, להודיעהו, כי אקמי הומתה במצות הקיסר ואנטיפטרוס נשפט למות [על־פי הקיסר] והם הוסיפו לכתוב כי הקיסר ממלא את ידי האב לענוש את בנו עֹנש גלות, אם ירצה בדבר. הבשורה הזאת נתנה שמחה בלב המלך עד אשר הבליג על מחלתו מעט־קט. אבל תכף הציקו לו מחסור המזון והשעול החזק, ובעצמת מכאוביו אמר לשלוח יד בנפשו, למען החיש את מותו. הוא לקח תפוח ודרש לתת לו שׂכין, כי כן היה מנהגו לחתוך את התפוחים ולאכלם, ואחרי־כן הביט לעברים, אם לא יהיה לו איש לשטן במעשהו, והרים את ימינו לתקוע את השכּין בלבו. אולם אחיאב בן־דודו קפץ אליו והשיב את זרועו אחור. ובחצר המלך קמה תכף מהומה גדולה כאלו כבר מת המלך, והשמועה הגיעה אל אנטיפטרוס והוא שמח ולבש עֹז וחִלה את פני השומרים עליו להתיר אסוריו ולשלחו לחפשי בכסף רב. אולם ראש השומרים לא שלח אותו לחפשי, רק מהר ורץ אל המלך ולסַפּר לו את הדבר. והמלך התחזק אל מחלתו וקרא בקול גדול לשלוח את שומרי ראשו ולהמית את אנטיפטרוס, ואת גופתו צוה לקבור בהורקניה, ואחרי הדברים האלה שנה את צואתו עוד הפעם והקים את בכור בניו (החיים) ארכילאוס אחי אנטיפס ליורש כסא המלוכה ואת אנטיפס לנסיך (טֶטְרַרְכוֹס).

ח. ואחרי רצח (אנטיפטרוס) בנו חי עוד הורדוס חמשה ימים. ולקץ הימים האלה מת; מן היום אשר המית את אנטיגנוס ותפש בידו את השלטון עברו שלשים וארבע שנה, ומיום אשר בו הוקם למלך בידי הרומאים מלאו שלשים ושבע שנה, ורק אנשים מעטים הצליחו כמוהו ועשו חיל בכל מעשיהם. אף כי היה הדיוט במשפחתו, הגיע למלוכה והחזיק בה זמן רב כזה, ואחרי מותו צוה אותה ליוצאי חלציו. ורק בעסקי משפחתו היה הורדוס אֻמלל מאד. בטרם נודע דבר מותו לאנשי־הצבא יצאה שלומית עם בעלה ושלחה לחפשי את האסורים, אשר צוה המלך להמיתם, באמרה כי נחם הורדוס על דברו – ונתנה להם ללכת איש אל ביתו. וכאשר יצאו האנשים האלה בשלום, הודיעו (שלומית ובעלה) לאנשי הצבא [את דבר מות הורדוס] והקהילו אותם עם יתר העם יחד לאספה באמפיתיאטרון אשר ביריחו. ושמה יצא אליהם תלמי, אשר בידו הפקיד המלך את טבעתו עם חותמו, וברך את זכר המלך ונחם את העם, ואחרי זאת קרא את המכתב אשר השאיר המלך לאנשי־הצבא ובו בקש מהם לשמור את הברית ליורש מלכותו. וככלות תלמי לקרא את המכתב הזה הסיר את החותם מעל צואת המלך הנוספה135 וקרא אותה באזני העם. על־פיה קבל פיליפוס לנחלה את חבל ארגֹב (ארץ טרכון) והארץ אשר מסביב ואנטיפס נתמנה לנסיך, כדבר אשר אמרנו למעלה, וארכילאוס הוקם למלך, ואת ידיו מלא הורדוס להביא את טבעתו ואת תעודות הממשלה החתומות אל הקיסר, כי בידו העֹז והתֹּקף לקיֵם את צואת הורדוס כרצונו ועליו נטל לאשר אותה, וביתר הפרטים השאיר הורדוס את דברי הצואה הראשונה.

ט. בקול תרועה ברכו האנשים את ארכילאוס ואנשי־הצבא נגשו אליו גדודים גדודים ואִתָּם יחד כל העם, להבטיחהו כי יהיו נאמנים בבריתו, וגם התפללו אל האלהים לשלום מלכותו. ארכילאוס לא חמל על כסף והוציא את כל יקר המלוכה לפאר את קבורת המת. מטתו היתה כֻלה זהב, משֻׁבצת אבני־חפץ והמצע עליה נעשה תולעת שני, וממעל לו היתה גופת המלך מכֻסה ארגמן, ועל ראשה נזר הזהב ובימינה שרביט המלוכה. ומסביב לארון המת הלכו בני המלך והמון קרוביו ובראשם נושאי כליו (שומרי ראשו) גדוד התְּרַכִּים והגרמנים והגַלים, כֻּלם חגורי נשק כערוכים למלחמה. ולפניהם עברו יתר אנשי־הצבא בכל כלי נשקם, כֻּלם בסדר ישר, אחרי שרי הצבא וראשי הגדודים, ואתם יחד חמש מאות ילידי־בית הורדוס ועבדיו המשֻחררים נושאים קטֹרת בידם. גופת המלך הובלה כשבעים ריס עד הגיעהּ אל הורדיון136, ושם נקברה כמצות המת. ובזה כלו דברי ימי הורדוס.

 

ספר שני

פרק ראשון: ארכילאוס עשה סעדת־הבראה לעם. מריבה גדולה קמה בקרב ההמון, והוא שלח עליהם את אנשי צבאו והמיתו כשלשת אלפים איש.

א. על ארכילאוס הוטל לנסוֹע אל רומא, ומן הדבר הזה יצאה מהומה חדשה. כי אחרי התאבלו על אביו שבעה ימים עשה משתה גדול לעם, לזכר קבורת אביו, כי הדבר הזה היה חֹק ליהודים ועל־ידו התרוששו רבים, אשר קצרה ידם לעשות כֵּרה להמון הרב ומלאו את הדבר בעל־כּרחם, כי העובר על החֹק הזה כמפר מצוה יחָשב. אחרי זאת לבש ארכילאוס בגדים לבנים ועלה אל בית־המקדש ושם קדם העם את פניו בברכות רבות, והוא ישב בראש בימה גבוהה על כסא זהב וממרום שבתו ברך את העם על הכבוד אשר עשה לו בעת הלוית אביו והודה אותו על אשר נשא את פניו כפני מלך אשר נכון כבר כסא המלוכה בידו; והוסיף לדבּר, כי יזהר מנהוג שׂררה וגם לא יקרא בשם מלך, עד אשר יקים הקיסר בידו את ירשת הכסא, כי הוא הנהו השליט העליון גם על־פי צואת אביו; ועל־כן לא קבל (ארכילאוס) את הנזר, אשר אמר הצבא לשׂים על ראשו בעיר יריחו. לעמת־זאת אמר, כי נכון לבו באהבה וברצון לשלם לאנשי־הצבא ולעם כגמול מעשיהם הטובים עמו, אחרי תת השליטים העליונים את הממלכה בידו, וגם יבקש בכל דרכיו להיטיב להם מאביו.

ב. לדברים האלה שמח העם ובקש תכף לתכּן את רוח ארכילאוס, בדרשו ממנו גדולות. אלה צעקו אליו להקל עליהם מהמסים137, ואלה בקשו לבטל את המכסים138, ורבים דרשו ממנו להוציא את האסירים לחפשי. ארכילאוס קבל ברצון את כל הבקשות האלה, למצֹא חן בעיני העם. ואחרי הקריבו את הזבחים היטיב את לבו בחברת אוהביו. ולעת נטות היום התאספו רבים מן האנשים, אשר נשאו את נפשם לתמורות (למרידות), להתאבל על אסונם, אסון הפרט, כי כבר כלו ימי אבל הכלל על המלך, והחלו להָמֵר על האנשים המומתים בידי הורדוס על נפצם את נשר הזהב אשר על שער המקדש. והמספד הזה לא נעשה במסתרים, כי הרימו האנשים קול יללה עד לב השמים וגעו בבכי כמצֻוים ועושים ותופפו על לבותיהם בכֹח עד אשר הקיפה הזעקה את כל העיר. ובדבר הזה אמרו לכבּד את אלה אשר הערו נפשם למות על חֻקי התורה וטהרת המקדש. הם צעקו בקול לגאול את דם הנהרגים האלה מידי האנשים אשר היו נשואי פנים בעיני הורדוס, ועל־הכל – להוריד את הכהן הגדול אשר הקימהו הורדוס ולתת להם לבחֹר באיש ירא־אלהים וטהור ממנו.

ג. לדברים האלה התרגז ארכילאוס, אולם דחה את עֹנש המורדים, כי מהר לצאת לדרך ופחד, פן יעצור מרד העם את מסעו, כי יתגרה אתו מלחמה. על־כן לא יצא תכף נגד המורדים ביד־רמה, רק נסה להשקיטם בדברים ושלח אליהם את שר־צבאו לדרוש מהם, כי יחדלו ממעשיהם. שר־הצבא בא אל הר־הבית ולא הספיק עוד לפתוח את פיו והנה גרשו אותו המורדים, בהשליכם בו אבנים. וככה עשו גם ליתר האנשים, אשר יצאו אליהם להטות למוסר את אזנם, כי ארכילאוס שלח אנשים רבים אליהם לדבר על לבם, ואת פני כֻלם השיבו המורדים בחרי־אף, ובזה הראו, כי לא יחבקו את ידיהם כאשר יתלקטו אליהם רבים מן העם. וכן היה. בהגיע חג־המצות, הנקרא בפי היהודים פסח139, אשר בו הם מרבים להקריב זבחים לאלהים, נאסף מכל הארץ המון עולי־רגל לאין־מספר, והאנשים אשר הספידו את החכמים עמדו עליהם בהר־הבית להפיח בהם את אש המרד. ארכילאוס נבהל מפני הדבר הזה ועוד טרם פשטה מחלת המרד בכל העם שלח אל ההמון שר־אלף עם גדוד צבא לבצר בחֹזק־יד את רוח מחוללי המרד. למראה הגדוד התעבר העם מאד, וסקל רבים מאנשי־הצבא באבנים ושר־האלף נפצע ובקֹשי נמלט ממות. ואחרי־כן שב ההמון להקריב את הזבחים כאלו לא נעשה דבר. אולם ארכילאוס נוכח הפעם לראות כי בלי שפך־דם לא יוכל לעצור בעם, ושלח עליו את כל אנשי המלחמה. צבא הרגלים עבר חוצץ דרך רחובות העיר, והרוכבים נשלחו אל השדה ואנשי־הצבא התנפלו פתאֹם על מקריבי הזבחים והמיתו כשלשת אלפים איש, ויתר העם נפוץ אל השדה. ואחרי־כן באו צירי ארכילאוס וצוו על כל איש לשוב לביתו. וכל עולי־הרגלים עזבו את משוש חגם ויצאו מן העיר.

פרק שני: ארכילאוס יצא אל רומא עם להקת קרוביו. אנטיפטרוס קרא עליו שטנה לפני הקיסר וניקולאוס למד עליו זכות, והוא יצא זכאי.

א. ארכילאוס יצא בדרך הים בלוית אמו ואוהביו פּוֹפְּלַס ותלמי וניקולאוֹס והשאיר את פיליפוֹס למנצח על עסקי המלוכה ולפקיד בביתו. יחד עמו יצאו לדרך גם שׁלֹמית עם בניה ובני אחי המלך וחתניו ולמראה־עין התנדבו לחזק את ידי ארכילאוס בירשת המלוכה, אולם באמת שמו את לבם ללמד עליו חובה על המטבח הגדול אשר עשה בהר־הבית.

ב. ובעיר קיסרי פגש אותם סבּינוּס נציב סוריה, אשר עלה אל ארץ יהודה לשמור את כסף עזבון הורדוס. אולם וַרוס לא נתן לו לנסוע משם והלאה, כי הרבּה ארכילאוֹס לחלות את פניו בימי תלמי. בפעם הזאת נשא סבינוּס את פני וַרוס ולא מהר לעלות על המבצרים ולא סגר בפני ארכילאוס על אוצרות אביו ואמר, כי יֵשב במנוחה עד אשר יוציא הקיסר את משפטו, ונשאר בקיסרי. אולם כאשר פנו שני האנשים העוצרים אותו איש איש לדרכו, כי ורוס שב אל אנטיוכיה וארכילאוס יצא באניה אל רומא, מהר סבינוּס לעלות על ירושלים ותפש את ארמון המלך וגם קרא אליו את שרי המבצרים ואת גזברי המלך ונסה לחקור את חשבונות הכספים ולקחת בידו את המבצרים. אולם פקידי המלוכה לא עברו על פקֻדת ארכילאוס והוסיפו לעמוד על משמרתם באמונה, באמרם כי בזה הם עובדים את הקיסר ולא את ארכילאוס בלבד.

ג. בין כה וכה יצא גם אנטיפס לדרך, לריב [עם ארכילאוס], באמרו כי יפה כח צואת אביו הראשונה, אשר על פיה הוקם למלך, מכח הצואה הנוספת. ושלֹמית ועוד רבים מקרוביו הנוסעים עם ארכילאוס אל רומא הבטיחוהו עוד לפני צאתם, כי ידם תכון עמו. הוא הוביל אתו את אמו וגם את תלמי אחי ניקוֹלאוּס, אשר בטח בו, כי כֹּחוֹ גדול להכריע את הכף לטובתו, יען כי שמר לו הורדוס את אמונתו כל הימים והוא היה הנכבד בכל אוהביו. ועוד יותר האמין אנטיפס בנואם אֵירֵנַיוּס על כח מליצתו – ועל־כן מאס בעצת האנשים, אשר דברו על לבו לעזוב את המלוכה לארכילאוס, כי לו יאתה על־פי משפט הבכורה ותֹקף הצואה השניה. וברומא עמדו לו לעזרה כל בני בית אביו, אשר היו עוינים את ארכילאוס מאד. וראש דברים היה לבקש שלטון עצמאי (אבטונומיה), אשר ינצח עליו נציב רומאי, – ואולם אם לא יצליח חפצם זה בידם – אמרו בלבם לבקש את אַנטיפס למלך.

ד. גם סבינוס עמד לימינם בדבר הזה, כי כתב שטנה על ארכילאוס אל הקיסר והִרבּה עם המכתב להלל את אנטיפס. ושלֹמית ובניה אספו את כל דברי האשמה ונתנו אותם בידי הקיסר. לדברים האלה כתב ארכילאוס ראשי־פרקים להוכיח את צדקתו ושלח את טבעת אביו יחד עם הדברים האלה אל הקיסר בידי תלמי. והקיסר השיב אל לבו את טענות שני הצדדים והתבונן לגֹדל המלוכה ולמכסת תבואתה וגם למספר בני בית הורדוס, ואחרי זאת קרא את האגרות השלוחות אליו מורוס ומסבינוס, והקהיל את טובי הרומאים לאספה, ובראש האספה הושיב את גַיוּס בן אגריפס הנולד ליוליה בתו, אשר לקחהו הקיסר לו לבן, ומִלא את ידי בעלי הריב להגיש את עצומותיהם.

ה. לראשונה עמד על רגליו אנטיפטרוס בן שלֹמית ללמד חובה על ארכילאוס, כי הוא היה גדול בכח לשונו מכל אנשי־ריבו. הוא אמר, כי רק בדברי־פה בלבד נצב ארכילאוס לריב על ירֻשת המלוכה, כי במעשה־ידיו כבר התנהג כמלך, והמצחק הוא בדבריו הפעם באזני הקיסר, יען אשר לא חכה עד הוציאו משפטו בדבר נחלת הורדוס. הן אחרי מות הורדוס הכין לו אנשים בסתר לשים על ראשו את הנזר, וכבר ישב על כסא־מלכים ועשה מעשי מלך, בשנותו את סדרי הצבא ובהרימו את מעלות השרים, גם הבטיח למלא את משאלות העם הרואה את פניו כפני מלך וקרא דרור לאסורים, אשר שם אותם אביו בנחֻשתים על עונות קשים. ועתה בא אל השליט העליון לבקש ממנו את צל המלוכה, אחרי גזלו בידיו את עצם המלוכה, ובאמת הוא מקים את הקיסר לשופט בדבר שֵׁם המלוכה בלבד ולא בדבר השלטון, ומלבד זאת נשׂא אנטיפטרוס חרפה על ארכילאוס, כי גם את מספּד אביו הפך לצחוק, בבּקר היה שׂם עליו מעטה אֵבל ובלילה שתה לשכרה ועשה מעשי־תעתועים; ועוד הוסיף אנטיפטרוס לספר, כי המעשים האלה העלו את כעס ההמון והיו לסבת המרד. ועמוד־התוך, אשר נשען עליו אנטיפטרוס בדבריו, היה מספר החללים הרבים מסביב להיכל ה': „אלה האנשים באו אל יום טוב ובאכזריות רצח נשחטו על זבחיהם. ובחצר בית־המקדש נערמו הרוגים בהמון גדול, אשר כמוהו לא אכלה גם חרב שונאים נכרים במלחמת־פתאם. אמנם אבי ארכילאוס צפה את אכזריותו מראש, ועל־כן לא נתן תקוה בלבו לעשות מלוכה עד העת אשר קשתה עליו מחלת נשמתו מתחלואי גופו ונבצר ממנו לעשות את דברו בדעת ובחשבון ולא ידעה נפשו את מי הוא שׂם ליורש כסאו בצואה הנוספת, ומה גם שעשה את הדבר הזה מבלי מצֹא ערות־דבר באיש אשר כתב לו את המלוכה בצואתו הראשונה, בהיותו בריא בגופו ובעת אשר דעתו היתה עוד נכונה בקרבו. ואולם אם גם יחשוב איש, כי יפה כח המשפט אשר הוציא המלך בחליו, הנה עליו להודות, כי אִבֵּד ארכילאוס את המלוכה בידים בנאצותיו אשר עשה לנבל את מלכותו. ומה יהיה משפט המושל הזה אחרי קבלו את המלוכה מידי הקיסר, אם כבר ערך מטבח כזה בטרם נכונה המלוכה בידו?“

ו. כאלה וכאלה הוסיף אנטיפטרוס לדַבּר והעיד לו עדים נאמנים את קרוביו הרבים, העומדים עמו יחד לחזק כל פרט ופרט מדברי האשמה, ואחרי־זאת כלה את דבריו. ואחריו עמד ניקולאוס על רגליו להצדיק את ארכילאוס בריבו והוכיח בדברים, כי הרצח בהר־הבית נעשה באֹנס, יען אשר הרימו הנרצחים יד באיבה לא במלכות בלבד, כי־אם גם בקיסר, אשר מידו כל משפטה. ומלבד זאת הראה ניקולאוס לדעת, כי את יתר דברי האשמה עשה ארכילאוס בעצת האנשים, אשר באו עתה ללמד עליו חובה; וגם חרץ משפטו, כי בדבר הזה יפה כח הצואה הנוספת מכח הצואה הראשונה – על אשר מסר בה המת בידי הקיסר להכין את המלוכה בידי יורשו, והן האדם המבין להפקיד את שלטונו בידי מושל העולם לא יוכל לשגות במשפטו מי האיש אשר לו תֵאות ירֻשתו; אין זאת כי־אם במחשבה צלולה בחר הורדוס באיש הזה להעמידו בראש העם, בדעתו את האיש אשר יקימהו על נחלתו.

ז. וכאשר באר ניקולאוס את דבריו, נגש ארכילאוס ונפל לרגלי הקיסר מבלי דבּר דבר. והקיסר צוה עליו בדברי־חן לקום על רגליו וגלה את דעתו, כי הוא ראוי לשבת על כסא אביו, אולם לא הוציא משפט מבֹאר. ואחרי שלחו את הנאספים השיב אל לבו ביום ההוא את הדברים אשר שמעו אזניו ונמלך בדעתו אם להקים למלך אחד מבני הורדוס הנקובים בצואתו, או לחלק את מלכותו לכל בני משפחתו, בחשבו למשפט כי עליו להשׂביע רצון את הנפשות הרבות האלה.

פרק שלישי: מלחמה עזה קמה בין היהודים ובין צבא סבינוס, ומטבח גדול נעשה

בירושלים.

א. עוד טרם הוציא הקיסר את משפטו בדבר הזה חלתה מַלְתַּקי אֵם ארכילאוס ומתה ואגרות באו מוַרוס הנציב בסוריה על־דבר מרד היהודים. כי ורוס צפה מראש את המרד הזה בבואו אל ירושלים אחרי צאת ארכילאוס באניה ובקש לבצור את רוח מחרחרי הריב. כל עין ראתה, כי לא יֵשב ההמון במנוחה, ועל־כן השאיר וַרוס בקרב העיר אחד משלשת הלגיונות אשר הביא אתו מסוריה ושב אל אנטיוכיה. אחריו בא סבינוס אל ירושלים ונתן במעשיו ליהודים תואנה לקום על נפשם, כי אִלֵּץ בחֹזק־יד את שרי המבצרים להסגיר אליו את המצודות וחקר בשרירות לבו למצֹא את אוצרות המלך. ובדבר הזה בטח לא באנשי־הצבא, אשר השאיר וַרוס בירושלים, בלבד, כי־אם גם בהמון עבדיו, אשר לכלם נתן כלי־נשק ועל־ידם בקש למצֹא בצע. ובבוא חג החמשים (השבועות), – כי כן קוראים היהודים לאחד ממועדי השנה אשר להם מקץ שבעה שבועות [לחג המצות] על־פי מספר הימים, – לא עלה ההמון אל ירושלים לעבוד את אלהיו כחֹק בלבד, כי־אם גם לשפוך את כעסו [על המעשים הרעים]. המון לאין־מספר נאסף מארץ הגליל ומאדום ומיריחו וגם מעבר הירדן, ועולי־הרגל הקרובים מארץ יהודה עוד עצמו במספרם ובנדבת רוחם מאלה. הם נפרדו לשלשה מחנות ונטשו בשלשה מקומות: האחד מצפון להר־הבית, השני – ליד מקום מרוץ הסוסים (האִפּוֹדְרוֹמִין) אשר לצד דרום והשלישי בקרבת ארמון המלך במערב. הם הקיפו את הרומאים מכל עבר ושמו עליהם מצור.

ב. וסבינוס ירא את ההמון הגדול הזה ואת עֹז נפשו ושלח רץ אחרי רץ אל וַרוס, לבקש ממנו עזרה חיש מהר מבלי התמהמה, פן יאבד כל הלגיון הרומאי. והוא עלה על המגדל הגבוה מכל חומת ירושלים, אשר קרא לו הורדוס על שם אחיו פצאל, הנהרג בידי הפרתים, ומשם נתן אות לאנשי־הצבא בני הלגיון להשׂתער על האויבים, והוא בעצמו נמוג מפחד ולא נועז לרדת אל אנשיו. אנשי־הצבא שמעו לקולו ובקעו להם דרך אל הר־הבית ושם פרצה מלחמה קשה ביניהם ובין היהודים. וכל העת אשר לא נלחם בהם איש מלמעלה גברו הרומאים למודי־המלחמה על המון היהודים, אשר לא נסו בקרָב. אולם כאשר עלו יהודים רבים אל האולמים (האסתוניות) אשר למעלה ומשם השליכו אבני־קלע על ראשי הרומאים, נפלו מהם חללים רבים, וקשה היה להם לעמוד בפני האויבים הזורקים עליהם אבנים מלמעלה וגם להתעודד בפני ההמון הגדול אשר שת עליהם והתגרה אתּם מלחמה.

ג. ובראות הרומאים, כי קמה להם המלחמה משתי רוחות, שלחו אש באולמים הנפלאים בגדלם ובהדרם ומיד הקיפו עמודי אש את היהודים הנמצאים שם, ואלה מתו בלהבה, ואלה קפצו למטה אל שונאיהם ומתו בחרבם, ואלה הפילו עצמם מעל החומה אחורנית אל התהום. וגם נמצאו אנשים אשר נואשו מישועה ונפלו על חרבם טרם יהיו למאכֹלת אש. ואלה אשר ירדו בחומה אל הרומאים נמוגו מפחד ושונאיהם הכריעום על־נקלה. ואחרי אשר נפלו חללים רבים מקרב היהודים ויתרם נבהלו ונפוצו לכל רוח התנפלו אנשי־הצבא על אוצר בית־המקדש העזוב וגזלו כארבע מאות ככר. ואת פלֵטת האוצר, אשר לא נגנבה בידי הצבא, אסף סבינוס אליו.

ד. הריסת הבנינים הנהדרים ורצח האנשים הרבים הרגיזו את היהודים מאד ואנשים רבים ועצומים ומלֻמדי־מלחמה התקוממו על הרומאים היושבים בארמון המלך והקיפום סביב. הם הזהירו אותם כי ימיתו אותם בחרב, אם לא ימהרו לעזוב את העיר, וגם הבטיחו את סבינוס, כי לא יגעו בו לרעה, כאשר יבחר לצאת עם הלגיון את פני העיר. גם רֹב צבא המלך נלוה אל הקושרים, אולם ראשי גבורי המלך, שלשת אלפים בני סבסטי (שמרון) ובראשם רוּפוּס וגרַטּוּס – גרטוס היה שר צבא־הרגלים למלך ורופוס היה שר־הרוכבים, – אשר כל אחד מהם נחשב גם מבלעדי צבאו למשען חזק במלחמה בגבורתו ובחכמתו, חזקו את ידי הרומאים. היהודים צרו על ארמון המלך בחֹזק־יד ונסו להרעיש את חומותיו ונשאו את קולם אל אנשי סבינוס כי יֵצאו משם ולא יהיו להם לשׂטן בדרכם, כי נושאים הם את לבם אל החֹפש אשר היה לאבותיהם ואשר נעדר מהם זמן רב. אמנם סבינוס היה נכון לעזוב את העיר. אולם לא האמין ליהודים המבטיחים אותו, בחשדו בהם, כי הם אומרים לטמון לו פח בדבריהם הרכים, ומלבד־זאת קוה לעזרת וַרוס, ועל־כן נשא את המצור.

פרק רביעי: זקני חיל הורדוס נלוו אל המורדים. יהודה הגלילי הִרבה שֹׁד

בארץ. שמעון ואַתּרוֹנְגַיוֹס לקחו להם את המלוכה.

א. ובימים ההם קמו מהומות רבות בקרב הארץ (ארץ־ישראל) והרבה אנשים מצאו שעת־הכֹּשר לעשות מלוכה. בארץ אדום התקשרו אלפים איש מזקני צבא הורדוס ויצאו בחרב להלחם עם חיל המלך, אשר עמדו בראשו אחיאב ממשפחת המלוכה. ואחיאב נלחם אתם מתוך המצודות בלבד ונמנע מצאת עליהם לקרב בשׂדה. גם בצפורי אשר בגליל התקומם יהודה בן ראש השודדים חזקיה, אשר מלא לפנים את כל הארץ חמס, עד שנתפש בכף המלך הורדוס. והמון גדול נאסף אליו ויחד עמו פרץ בבית־נשק המלך ובנשק הנמצא שם חגר יהודה את חבריו להלחם בכל האנשים אשר נשאו את עיניהם אל הממשלה.

ב. ובעבר הירדן קם אחד מעבדי המלך ושמו שמעון, ובטח ביפי קומתו ובחסן גופו ושׂם על ראשו את נזר המלוכה. הוא אסף אליו המון שודדים ופשט בארץ מסביב ושׂרף את בית המלך אשר ביריחו וגם שלח באש אחֻזות־עשירים רבות, למען הוצֵא את שללן על־נקלה. וכמעט שׂם למאכֹלת־אש כל נוף יפה, לולא יצא לקראתו גרַטּוּס, שר הרגלים אשר למלך, בראש הרובים מארץ טרכון ואנשי המלחמה הטובים מבני סבסטי. וּבקרב הזה נפלו רבים מבני עבר הירדן חללים, ושמעון אמר להמלט דרך נקרה צרה, אולם גרטוס סגר עליו את הדרך והכה אותו בעת מנוסתו בצוארו מן הצד והמיתו. ועוד אנשים התקוממו בעבר הירדן ושלחו באש את ארמון המלך אשר בבית־הרם (בית־רמתה) בקרבת הירדן.

ג. גם רועה אחד ערב את לבו בימים ההם לריב על־דבר המלוכה, ושמו אַתְרוֹנְגַיוֹס. ואת תקותו למלוכה העירו כֹח־גופו ואֹמץ־רוחו, אשר לא ירא מות, וגם ארבעת אחיו הדומים לו בתכונותיהם חזקו את ידיו. לכל אחד מאחיו נתן גדוד חמשים ומנה אותם לשרי־צבא ואחשדרפנים ושלחם לבֹז בז. ואת עצמו חשב למלך ורק הדברים הגדולים באו אליו. הוא שׂם על ראשו את הנזר בימים ההם וימים רבים פשט על הארץ עם אחיו יחד. הם קבלו פקֻדה להמית את הרומאים ואת אנשי־שלום המלך (סיעת בית הורדוס), אולם גם כל איש יהודי לא נמלט מהם בעת נפלו בידם עם דברי חפץ. פעם אחת נועזו להתנפל גם על גדוד שלם נושא לחם ונשק מצבא הרומאים בקרבת העיר אמאוס והמיתו את שר־המאה אַרֵיוס עם ארבעים מאנשיו, וגם יתר אנשי־הצבא נמצאו בסכנת־מות, לולא חשו לעזרתם גרטוס ובני סבסטי והניסו את השודדים. ועוד רעות רבות עוללו האחים האלה ליושבי הארץ ולנכרים כל ימי עשותם מלחמה. אך לקץ הימים נתפשו שלשה מהם בכף, הבכור נפל בידי ארכילאוס והשנים בידי גרטוס ותלמי ולאחרונה הסגיר גם האח הרביעי את נפשו בידי ארכילאוס. אולם קצם זה בא אחרי־זמן. ובימים ההם (אחרי מות הורדוס) מלאו את כל ארץ יהודה מלחמה ושֹׁד.

פרק חמישי: וַרוס הכניע את היהודים המורדים והוקיע כאלפים מורדים על

צלבים.

א. וכאשר קבל וַרוס את מכתבי סבינוס ושרי־החיָלים פחד, פן תאֻנה רעה ללגיון כֻּלו, ומהר לצאת לעזרתו. הוא לקח עמו את שני הלגיונות הנותרים ואת ארבע להקות־הרוכבים הנמנות עליהם ונסע אל עכו וצוה על המלכים השליטים לשלוח אליו שמה חיל־עזר. בעברו דרך עיר בארות אסף אליו משם אלף וחמש מאות אנשי־צבא. וכאשר הגיע אל עכו, באו אליו גם יתר צבאות הברית, וחרתת הערבי, השונא את הורדוס, הביא עמו חיל גדול רוכבים ורגלים. ורוס שלח את החלק הצבא אל ארץ הגליל הסמוכה לעכו ובראש החיל הזה הפקיד אחד מידידיו ושמו גַיוּס. גיוס הניס את כל היהודים אשר יצאו לקראתו ולכד את העיר צפורי ושלח אותה באש ואת יושביה מכר לעבדים. ועם יתר הצבא נסע וַרוס בעצמו דרך שמרון ולא נגע בעיר לרעה, בראותו כי לא מרדה בו בעת המהומה, אשר הקיפה את יתר המקומות. הוא חנה על־יד אחד הכפרים ושמו אַרוּס, אשר היה לאחֻזה לתלמי, ועל־כן בזזו אותו הערבים, בפקדם את חמתם גם על אוהבי הורדוס. ומשם נסע וַרוס אל כפר אחד מֻקף חומה ושמו צַפָּה140 וגם אותו בזזו הערבים עם כל סביבותיו בעברם עליהן (נ.א.: עם כל אֹרחות־הצֵדה אשר מצאו בדרכם). וגם העיר אמאוס נשרפה, אחרי אשר ברחו יושביה ממנה, כי ככה צוה וַרוס להנקם בה על רצח אריוס ואנשיו.

ב. ומשם עלה וַרוס על ירושלים ולמראה צבאו העצום נפוץ מחנה היהודים לכל רוח. הם נמלטו על נפשם אל השדה, ויושבי העיר פתחו את שעריה לפני וַרוס ופרקו מעליהם את אשם המרד, באמרם כי איש מהם לא הרים יד ברומאים, ובעל־כרחם קבלו את המון עולי־הרגלים, אשר צר עליהם ועל הרומאים יחד, והם לא עזרו למורדים במלחמתם. גם יוסף, קרובו של ארכילאוס, ורופוס וגרטוס עם צבא המלך ואנשי סבסטי יצאו לקדם את פני וַרוס ואנשי הלגיון הרומאי עברו לפניו כמנהגם בכל עדי נשקם. וסבינוס לא ערב את לבו להֵראות את פני וַרוס ומהר לעזוב את העיר ולפנות אל חוף הים. וַרוס שלח את חלק הצבא לשוט בארץ ולתפוש את מחוללי המרד, ושבויים רבים הובאו אליו. את האנשים, אשר למראה־עיניו לא הרבו לעשות מרי, שׂם במשמר וּמראשי החַיָּבים הוקיע על צלבים כאלפים איש.

ג. לוַרוס הֻגד, כי בארץ אדום נשארו עוד כעשרת אלפים אנשי חיל מזֻיָּנים. הוא שלח מעל פניו את הערבים, כי ראה בהם, שלא נלחמו כדרך אנשי בריתו וכל חפצם היה רק לכלות את נקמתם, ומשנאתם הרבה להורדוס הרבו להשחית את הארץ מאשר עלה על רוחו. ואחרי־כן מהר יחד עם לגיונותיו ושם את פניו להלחם במורדים. אולם היהודים לא יצאו לעֻמתו למלחמה, כי שמעו לעצת אחיאב ומסרו את עצמם בידי הרומאים. וַרוס סלח לעון המון המורדים ורק את העומדים בראשם שלח אל הקיסר לעמוד לפניו למשפט. הקיסר העביר את חטאת האנשים ורק את בני משפחת המלך – כי היו בין המורדים אחדים מהקרובים אל בית הורדוס – שפט משפט מות, כי הרימו יד במלך, אשר היה גואלם הקרוב אליהם. ככה השיב וַרוס את המנוחה בירושלים והפקיד לשמור על העיר את הלגיון, אשר חנה שם לפנים, ואחרי־זאת שב אל אנטיוכיה.

פרק ששי: היהודים הרבו להתלונן על ארכילאוס ובקשו כי יֻתַּן להם נציב

רומאי. הקיסר שמע את דבריהם וחלק לבני הורדוס את נחלת אביהם כרצונו.

א. ובעוד ארכילאוס יושב ברומי, והנה קם ריב חדש בינו ובין היהודים, אשר עוד לפני המרד, קבלו רשות מוַרוס לשלוח צירים אל הקיסר ולבקש ממנו את חֹפש עמם. מספר הצירים הבאים היה חמשים איש ואליהם נלוו יהודים מיושבי רומא כשמונת אלפים איש ומעלה. הקיסר הקהיל את פקידי הרומאים ואת אוהביו לאספה אל מקדש אפולון אשר בפַּלַטיון (הגבעה הפַּלַטּינית), הוא הבית אשר יסד אותו הקיסר וכלל את הדרו ועשרו עד להפליא – ושמה באו הצירים בלוית המון היהודים הרב ולעמתם נצבו ארכילאוס ואוהביו יחד. וקרובי ארכילאוס ואנשי שלומם עמדו מרחוק, כי לא מלאם לבם לעזור לארכילאוס בריבו משנאתם וקנאתם אליו, וגם בושו מפני הקיסר לשים את ידם עם שוטניו לעיני השמש. אל הקרובים האלה נוסף עתה גם פיליפוס, אשר שלח אותו ורוס באהבתו אותו אל רומא לעשות שם שני דברים: לחזק את ידי אכילאוס וגם לקבל מנחלת אביו את חלקו, אם יעלה על רוח הקיסר לחלק את נחלת הורדוס לכל יוצאי חלציו.

ב. ואחרי אשר צוה הקיסר על שוטני ארכילאוס לדבּר, החלו לפרט את התועבות הרבות אשר עשה הורדוס: „לא עֹל מלך נשאנו על שכמנו, כי־אם עֹל עריץ רשע ואכזרי מכל העריצים אשר קמו מימות־עולם. הוא הרג ואבּד עת רֹב העם והנשארים בחיים נמקו בעֹצר רעה ויגון, עד אשר קנאו במתים שנגזרו מידו. ונקל היה בעיניו לדוש את בשׂר נתיניו, כי גם על ערים שלמות עברה רעתו. הוא מצץ את לשד ערי מלכותו, למען פָּאר ערים נכריות ובדם היהודים אמר למצֹא חן בעיני עמים זרים. ותחת חֹסן־אֹשר העם לפנים וחֻקי האבות אשר חי בהם המיט עליו עֹני ופריצות עד אין גבול, והצרות אשר עברו על היהודים מידי הורדוס בשנים מעטות הכריעו בכף מאזנים את כל האסונות אשר התחוללו על אבותינו כל העת למן היום אשר שבו עולי הגולה מבבל בימי המלך אחשורוש141. וכה שחה רוח העם, וכה הסכין לפגעיו הרבים, עד אשר בחר לרצונו להיות עבד־עבדים על־פי משפט הירֻשה. על־כן נכון לבו לקרֹא בשם מלך לארכילאוס בן הרשע הגדול הזה אחרי מות אביו ויחד עמו התאבל על מות הורדוס והתפלל לשלום מלכותו. אולם ארכילאוס שקד להראות, כי איננו ילד זנונים להורדוס וחנך את מלכותו בדם שלשת אלפים בני ירושלים, ואלה החללים, אשר מִלא בהם את בית המקדש ביום חג, הם היו הזבחים אשר הקריב לאלהים, להכין את מלכותו בידו. ולכן צדקו האנשים, אשר הצילו את נפשם מן הרעה הזאת, בהפכם הפעם את פניהם לעמוד לקראת מכּיהם כמשפט המלחמה. והנה אנו מחלים את פני הרומאים, כי יחמלו על שארית יהודה ואל ישליכו את פלֵטתה לפני חיות־טרף אכזריות, רק יחברו אותה אל ארץ סוריה ויעמידו בראשה נציבים מקרבם. ואז יראו הכל עין בעין, כי היהודים האלה, אשר הוציאו עליהם שוטניהם קול, כי הם אנשי ריב ואוהבי מלחמה, יודעים לשמוע בקול נציבים ארכי־אפים“. בשאלתם זו כלו היהודים את דברי תלונתם, ואחריהם קם ניקולאוס ובטל את כל הטענות אשר טענו על המלכים, וקרא שטנה על העם, כי [הוא קשה־עֹרף ו]אינו מקבל עליו שררה ומתכונתו הוא ממרה את פי מלכיו, וגם נתן דֹפי בקרובי ארכילאוס, אשר היתה ידם עם שוטניו.

ג. ואחרי אשר שמע הקיסר את דברי כל בעלי הריב שִלח את הנאספים מעליו. וכעבור ימים מספר נתן את חצי המלכות לארכילאוס וקרא לו בשם נשיא־עם (אֶתּנַרְכוֹס) וגם הבטיחהו, כי ישימהו למלך, אם יראה במעשיו, כי יאות לו הכבוד הזה. ואת מחצית המלכות הנשארת חלק לשני חבלי נסיכים (טֶטְרַרְכִיוֹת) ונתן לשני בני הורדוס, את האחד לפיליפוס ואת השני לאנטיפס, אשר רב עם ארכילאוס על־דבר המלוּכה. לאנטיפטרוס נפלו לנחלה עבר הירדן והגליל עם מאתים ככר תבואות השנה. אולם הבשן וחבל ארגב (טרכון) וארץ חורן וחלק גבול זֵינוֹן בסביבות אינו (אִנַנוֹ)142 נפלו בחלק פיליפוס ותבואות נחלתו עלו למאה ככר. ועל ממשלת ארכילאוס נחשבו ארץ אדום וכל ארץ יהודה וארץ שמרון, אשר הנח לה מרביעית המס, כי לא מרדה יחד עם יתר המדינות. והערים אשר סרו למשמעת ארכילאוס היו: מגדל־סטרטון (קיסרי) וסבסטי, יפו וירושלים. ואת ערי היונים עזה, גדר וסוסיתא (הִפּוֹן) קרע הקיסר מעל הממלכה וספח אותן אל נציבות סוריה, ותבואות השנה בארץ נחלת ארכילאוס היו ארבע מאות ככר. ושלֹמית קבלה את כל אשר כתב לה המלך בצואתו וגם הוקמה לשליטה בערים יבנה ואשדוד (אַזוֹטוֹס) ופצאליס. ומלבד־זאת נתן לה הקיסר את בית המלך באשקלון ומכל אחֻזתה אספה ששים ככר תבואות השנה, אולם הקיסר העמיד את נחלתה תחת שלטון־הפלך אשר לארכילאוס. וגם ליתר בני בית הורדוס חלק הקיסר את המנות הראויות לתת להם על־פי צואת המלך. ולשתי בנות הורדוס אשר לא היו עוד לאיש הוסיף הקיסר על נחלתן חמש מאות אלף כסף (שקל, דינר) ונתן אותן לנשים לשני בני פירורא. ואחרי אשר הציב הקיסר את גבולות בני המלך, חלק ביניהם את אלף הככר אשר עזב לו הורדוס למנחה ובחר לו רק כלי־חפץ אחדים לא־יקָרים, למזכרת כבוד המת.

פרק שביעי: מעשה אַלכסנדרוס הרמאי. אַרכילאוס יצא בגולה. גלפירה מתה,

וחלומות־נבואה גלו להם את הדברים מראש.

א. ובימים ההם קם איש אחד, יהודי מלֵדה, אשר גדל בעיר צידון בבית עבד רומאי משֻׁחרר, ושׂם עליו לשקר את שם אלכסנדרוס הנהרג בידי הורדוס, אשר היה דומה לו במראהו, ונסע אל רומא, בבטחו כי לא יענה כחשו בפניו. ואיש ימינו היה אחד היהודים היודע את כל הדברים הנעשים במלכות ומפיו למד האיש לספּר, כי עבדי המלך, אשר נשלחו להמית אותו ואת אריסטובולוס, חמלו עליהם ונתנו להם להמלט ותמורתם הביאו פגרי אנשים דומים להם במראיהם. בדברים האלה הטעה את היהודים יושבי כרתים (אי קרֵיטֵי) וקבל מהם מתנות יקרות ונסע משם אל מֵלוֹס143. ובמקום הזה הרבה עוד לאסוֹף כסף, כי נאמנו דבריו מאד על היהודים התושבים, וגם משך את לב היהודים אשר אספוהו אל ביתם144 ללוותו במסעו אל רומא. וכאשר ירד מן האניה בדִיקְאַרכיה145 נתנו לו היהודים יושבי המקום תשורות רבות ואוהבי בית אביו (הורדוס) שלחו אותו אל רומא בכבוד מלכים. אמנם פניו דמו לפני אלכסנדרוס ובדבר הזה הטה את הבריות להאמין בו, כי גם האנשים אשר היטיבו להכיר את אלכסנדרוס פנים אל פנים נשבעו, כי זה הוא האיש, וכל היהודים אשר ברומא נהרו לראותו והמון לאין־מספר נאסף ברחובות העיר, אשר שם נשׂא האיש על כפים. כי היהודים אשר באו עמו ממֵלוס התהוללו מאד, עד אשר נשׂאו אותו באפריון וגם פזרו את כספם לתת לו עבֻדת מלכים.

ב. והקיסר היטיב להכיר את סימני אלכסנדרוס – כי העמיד אותו הורדוס [לפנים] למשפטו – ועוד לפני ראותו את האיש הבין, כי הוא מרַמה את הבריות בדמותו, אולם גם הוא נפתה להאמין מעט לתקוה הטובה ושלח את קֶלַדּוּס, אחד ממידעי אלכסנדרוס, וצוהו להביא אליו את הצעיר. וכאשר הביט קלדוס בפני האיש הכיר מיד, כי הם שונים מפני אלכסנדרוס, והתבונן אל בשרו, כי כֻּלו קשה (גס) כבשר העבד ונוכח לראות את תרמית הדבר, ועוד יותר הרגיזה אותו עזות פני האיש, כי בשאֹל אותו קלדוס לשלום אחיו אריסטובולוס השיבהו דבר, כי גם הוא נמלט ממות, אך נשאר בקפרוס, כי נשמר לנפשו מנכלי שונאיו. ואמנם יקשה הדבר לתפוש אותם, בהפרדם איש מעל אחיו. קלדוס משך את האיש הצדה ואמר לו: „נפשך תהיה לך לשלל מידי הקיסר, אם תגלה את שם האיש, אשר הסיתך לעשות דברי־תרמית כזה!“ האיש אמר, כי יודיעהו את שם המסית, והלך אחריו אל הקיסר וגלה לו את דבר האיש היהודי, אשר מצא חפץ בתאר־פניו למען בוא על שׂכרו, וגם הודה בפיו, כי קבל בכל עיר ועיר המון מתנות, כאשר לא קבל אלכסנדרוס כל ימי חייו. וקיסר צחק למשמע אזניו וצוה להושיב את המכזב, אשר קרא עליו שם אלכסנדרוס, לעבוד עבודת פרך בספינות, כי יאתה העבודה הזאת לכֹח גופו, ואת המסית צוה להמית. ולאנשי־מֵלוס לא עשה דבר, כי כבר שלמו במיטב כספם על מעשי תעתועיהם.

ג. וכאשר נכונה הממשלה בידי ארכילאוס בארץ נחלתו, זכר את המריבות הראשונות ורעץ באכזריות לא את היהודים בלבד, כי־אם גם את השמרונים. על־כן שלחו היהודים והשמרונים צירים אל הקיסר בשנה התשיעית לממשלת ארכילאוס [להתאונן על מעשיו] והוא נשפט על־פי הקיסר לגלות אל ויֶנָּה, העיר אשר בגַליה, וכל רכושו החרם לאוצר הקיסר. ועל ארכילאוס יֵאָמר, כי טרם נקרא לעמוד למשפט הקיסר ראה בחלומו כדמות תשע שבלים גדולות ומלאות, אשר אכלו אותן השורים. הוא שלח לקרֹא למנחשים (לפותרי חלומות) וגם לכשׂדים146 אחדים (כַּלְדָאִים), ושאל מהם את פתרון הדבר. בעוד זה אומר בכה וזה אומר בכה הגיד שמעון ממשפחת האסיים כי השבלים הן שָׁנים והשורים הם אות לחליפות החיים, כי בחרשם את האדמה הם, משנים את פניה, ודבר החלום הוא, כי ימלוך ארכילאוס [תשע] שנים כמספר השבלים וימות אחרי בוא חליפות רבות בחייו. וארכילאוס שמר את הדבר וכעבור חמשה ימים נקרא למשפט הקיסר.

ד. ואני חושב למשפט להזכיר פה גם את חלום אשתו גלפירה בת ארכילאוס מלך קפודקיא, אשר היתה לראשונה אשת אלכסנדרוס, הוא אחי ארכילאוס, אשר עליו אנו מדברים, ובן להורדוס המלך והומת בידיו, כאשר הראינו למעלה. ואחרי רצח אלכסנדרוס היתה גלפירה לאשה ליובה מלך לוב (ליביה, באפריקא), וכאשר מת גם בעלה זה, שבה אל בית אביה וישבה שם באלמנותה, והנשיא ארכילאוס ראה את פניה וחשק בה מאד, ועל־כן מהר לשלח מעליו את מרים אשת חיקו ונשא את גלפירה. היא באה אל ארץ יהודה, אולם ימים מעטים אחרי בואה שמה ראתה בעיניה והנה אלכסנדרוס עמד עליה ומדבּר: „המעט היה לך להנשא אל ארץ לוב, כי קטנה עוד זאת בעיניך, עד אשר הוספת לשוב אל עיר נָוי ובחרת לך בעל שלישי, והוא אחי! אוי, עזת־המצח! אני לא אסלח לחרפתך זו ואסוף אאסוף אותך אלי בעל־כרחך!“ גלפירה גִּלתָה את דבר החלום הזה, אף כי האריכה רק שני ימים אחריו.

פרק שמיני: ארץ ממשלת אַרכילאוס נהפכה לנציבות. מרד יהודי הגלילי. שלש

מפלגות היהודים.

א. וארץ ארכילאוס נהפכה לאפרכיה (נציבות רומאית) ואליה נשלח נציב ממעמד הרוכבים ושמו קוֹפּוֹניוּס, ובידו הפקיד הקיסר את כל השלטון, וגם נתן לו לדון דיני נפשות. ובימיו הסית איש אחד מהגליל ושמו יהודה את בני ארצו למרד [ברומאים], באמרו כי חרפה תהיה להם, אם יטו את שׁכמם לסבול וישלמו מס לרומאים, ומלבד מלכות השמים ישאו עליהם גם עֹל בשר־ודם. והחכם הזה יסד לו כת מיֻחדה, שלא דמתה ליתר הכתות [של היהודים].

ב. כי שלשה מיני חכמי הדת (פילוסופים)147 נמצאו בקרב היהודים. על האחד נמנים הפרושים, ועל השני – הצדוקים, ועל השלישי – אלה הנקובים בשם אסיים, והם נוהגים חסידות. האסיים הם יהודים מלֵדה, אולם הם עולים על יתר היהודים באהבתם איש את רעהו. הם נזָּרים מתענוגי הבשר, בראותם בהם רעה, ולמעלה טובה נחשב בעיניהם למשול ברוחם ולכבוש את יצרם. גם חיי הנשואים נמאסים בעיניהם, אולם הם אוספים אליהם בני אנשים זרים בעודם רכים בשנים ונוחים לשמוע בלמודים, ומקרבים אותם באהבת־אבות וחורתים על לוח־לבם את חֻקיהם. אמנם אין הם רוצים בזה להעביר את נשׂואי האשה ואת נחלת־האלהים הקשורה בהם, אולם הם גודרים עליהם מפריצות הנשים, בהאמינם כי אף אחת מן הנשים אינה שומרת את אמונתה לבעלה האחד.

ג. הם מואסים בחיי עֹשר, ונפלא הוא שתוף הרכוש אצלם, עד כי לא נמצא בקרבם איש מֻפלג בנכסים. כי חֹק הוא להם, אשר כל הנלוה על חבורתם (שיטתם)148 יפקיר את רכושו לכל החבורה (המסדר)149, ולא נמצאה בהם חרפת העֹני, ולא גאות העֹשר, כי נכסי כל היחידים התערבו יחד ורכוש אחד לכֻלם, כאלו היו אחים מבטן. הם חושבים, כי השֶׁמן מטמא את הגוף, וכאשר נמשח אחד מהם בשמן בלי רצונו, מֻטל עליו למרק את בשרו. כי יפים בעיניהם מכֹּל העור אשר לא רֻכּך150 והבגדים הלבנים. והפקידים על רכושם נבחרים בידי כל חבריהם וכן גם הממֻנים על כל דבר נבחרים על דעת כֻּלם151.

ד. לא עיר אחת היא נחלת האסיים, כי בכל עיר ועיר יושבים רבים מהם. ולאנשי חבורתם הבאים ממקום אחר הם מוציאים את כל רכושם לשלֹט בו כאלו היה שלהם, ואלה האורחים מתהלכים כרֵעים ומיֻדעים בבתי חבריהם, אשר לא ראו את פניהם עד היום ההוא. ועל־כן אינם לוקחים אִתּם דבר בצאתם למסעיהם, מלבד כלי־הנשק כנגד השודדים. ובכל עיר נמצא משגיח אחד מבני החבורה, אשר נבחר לנהל את האורחים בבגדים ובלחם. בענוַת הלוכם152 ובמראה153 גופם הם דומים לילדים אשר מורא רבם שרוי עליהם, אינם לובשים בגדים ולא סנדלים חדשים בטרם נקרעו הישנים או בלו מרֹב זמן, אינם קונים דבר איש מעמיתו ואינם מוכרים דבר אחד לשני, וכל אחד נותן לחברו משלו את הדבר הדרוש לחפצו ולוקח ממנו את הדבר אשר יש לו צֹרך בו. וגם בלי שׂכר אין האחד מונע את חברו לקחת ממנו את הדבר אשר רצה בו.

ה. בדרך מיֻחדה הם עובדים את אלהים: לפני עלות השמש אינם מוציאים מפיהם דבר חֹל והם פונים אליו (אל השמש) בתפלות אשר קבלו מאבותיהם, כאלו הם מחַלים את פניו לעלות. ואחרי הדבר (עלות השמש) הפקידים שולחים אותם איש איש אל המלאכה, אשר הוא יודע אותה (רגיל בה), והם עושים את מלאכתם בלי הרף עד חמש שעות ביום, ואחרי־זאת הם מתאספים אל מקום אחד וחוגרים אזור־בד ורוחצים את בשרם במים קרים ואחרי טהרתם הם פונים כֻּלם למדור מיֻחד, ששמה אינם נותנים לבוא לאיש זר, אשר לא מחברתם, והם הולכים בטהרה כהולך למקום קדוש ובאים אל מקום הסעֻדה הזה. ובבואם שמה, הם יושבים במנוחה והאופה עובר עליהם ומניח לפני כל איש את לחמו בסדר והמבשׁל מגיש לכל אחד קערה עם תבשיל אחד. והכהן מתפלל לפני אכלם, וקֹדם התפלה אסור עליהם לטעום דבר. ואחרי כלותם את הארֻחה קורא הכהן תפלה שנית. ככה הם פותחים וגומרים את סעֻדתם בתפלה לאלהים המכַלכל חיים. ואחרי זאת הם פושטים את בגדי הקֹדש ושבים לעשות את מלאכתם עד ערב. וגם בסעֻדת הערב הם עושים כן. ובבוא אליהם אורחים (מבני חבורתם) הם סועדים אתם יחד. ואין קול וצוחה מחלל את הדממה בבית (בעת אכלם). וכל איש נותן לחברו לדַבּר בסדר, ובעיני העומדים מחוץ נחשבה הדממה אשר בבית לסוד כמוס. סבת השתיקה היא, כי אין המסֻבּים שותים יין לעולם והם מודדים את מאכלם ומשתם רק די שׂבעם.

ו. האסיים אינם עושם דבר מבלי אשר יצוו עליהם פקידיהם, מלבד שני דברים, אשר להם הרשות לעשותם על דעת עצמם, והם מעשי העזרה ומעשׂי הצדקה. הרשות נתונה להם להפיק עזרה לכל שואל די מחסורו וגם לפרֹשׂ לחם לרעבים ככל אות נפשם. אולם אסור להם להעניק לקרוביהם מבלי שׁאֹל את פי העומדים בראשם. והם אינם כועסים, רק כאשר נאה להם בצדק, וכובשים את רוחם ושוקדים לנצֹר אמונים ולהקים שלום [בין איש לחברו]. וכל דבר אשר יצא מפיהם חָמור בעיניהם מדבר־שבועה, והם נדרו עליהם לבלי הִשּׁבע, בחשבם כי הדבר הזה (שבועת אמת) קשה יותר משבועת שקר. והם אומרים, כי כבר נחתם דין האדם, אשׁר לא יאָמנו דבריו בלתי אם בנשׂאו את שם אלהים. והם שוקדים בכל כֹּחם ללמֹד את ספרי הראשונים ויותר מכֻּלם את הספרים אשר נמצאה בהם תועלת לנשמתם ולגופם. ומהם הם חוקרים ודורשים את תכונות שרשי הצמחים המעלים ארוכה ואת כחות האבנים להסיר כל מחלה.

ז. וכי ירצה איש להִספח על חבורתם, לא יוכל להכנס מיד, כי הם נוטלים עליו להשאר מחוץ שנה אחת וללכת בדרכיהם, ולדבר הזה הם נותנים לו גרזן (מעדר) קטן ואת האזור, אשר בא זכרו למעלה, ובגד לבן. ואחרי אשר עמד האיש בנסיון כל העת והראה לדעת, כי הוא מושל ברוחו, והא מוסיף לקרוב אל מנהגי חייהם ולוקח חלק בטבילותיהם במי־טהרה, אולם טרם נִתְנה לו רשות לצאת ולבוא ביניהם ולהיות כאחד מהם, כי אחרי הראותו את כחו לכבֹש את יצרו הם בוחנים את מדותיו עוד שתי שנים, ורק כאשר הוכיח, כי הוא ראוי לדבר הזה, הוא מקבל רשות לבוא בסודם וטרם יגע בלחם החבורה הוא מוסר לפניהם שבועה נוראה, ראשונה, כי יעבוד את האלהים בצדקה, והשנית, כי ישמור משפט ומישרים לבני־האדם, ולא יעשה רעה לחברו על דעת עצמו וגם לא במצות אחרים, וישנא תמיד את הרשעים ויריב את ריב הצדיקים, וינצור אמונים לכל אדם ומה גם לשליטים, כי מבלי רצון האלהים לא תכּון הממשלה בידי אדם, וכי בהגיעו לשררה לא ירום לבבו במשרתו ולא יבָּדל מנתיניו בבגדים יקרים ולא בעדי תפארה, ויאהב את האמת בכל עת ויחרף את דוברי השקר על פניהם, וישמור את ידיו מגזל ואת טהרת נשמתו מכסף נמאס, ולא יסתיר דבר מאחיו בני חבורתו ולא יגלה את סודותיהם לזרים, ואף אם יעֻנה עד מות. ומלבד זאת נשבע האיש כי במסרו את דברי תורתם לא ישַׁנה מן הלשון אשר קבל בעצמו, וימנע מן השֹׁד154, וישמור מאד על ספרי חבורתם ועל שמות המלאכים. בדברי השבועה האלה האסיים מזהירים את כל הנלוים אל חבורתם.

ח. ואת האנשים, שנתפשו על עונות חמוּרים, הם מגרשים מקרב חבורתם. ויש אשר ימות המגֹרש הזה ברעה וביגון, כי הוא אסור בכבלי נדריו וחֻקיו ולא יוכל לנגֹע בלחם זרים, ועליו לאכול את צמח השדה, עד אשר יכלה בשרו ברעב ויגון. על־כן רחמו (האסיים) על רבים מאלה ואספום אליהם כל עוד נפשם בם, באמרם כי חבלי־המות כפרו על עונותיהם.

ט. בדיניהם הם חוקרים היטב ושופטים בצדק, ולא יֵשבו למשפט כאשר ימעט מספרם ממאה איש, ואת גזר־דינם אין להשיב. ואחרי האלהים הם מכבדים מאד את שם המחוקק, ולאיש המחרף אותו הם עושים משפט מות. ולמִדה טובה נחשב בעיניהם למַלא את מצות הזקנים והגדולים בשנים. ובהאסף עשרה אנשים מהם אין האחד פותח את פיו בלי רצון התשעה. והם נזהרים לבל יירקו במעמד אדם ולא לצד ימין, ובימי השבתות הם מחמירים באסור מלאכה מכל היהודים. ולא די להם שהם מכינים את המאכלים לעצמם מערב שבת, לבל יבעירו אש ביום [הקדוש] ההוא, כי אינם נועזים להעתיק כלי ממקומו ולצאת־חוץ (להִפּנות לצרכיהם). וביתר הימים הם חופרים במעדר (ביתד) – וזה הוא הגרזן הקטן אשר הם נותנים לחבריהם החדשים – חור עמֹק רגל באדמה ומכסים אותו במעילם, לבל יכלימו את אור האלהים, ועושים את צרכיהם, ואחרי־כן הם מושכים את העפר התחוח לכסות את החור, ולמעשה הזה הם בוחרים להם מקומות שוממים. ואף כי הטלת הצֵאה היא צֹרך־הטבע לאדם, הם חושבים כי היא מטמאה את הגוף ונוהגים לרחוץ אחריה את בשרם במים.

י. ולפי ימי נזרם הם מתחלקים לארבע מעלות. והחברים הצעירים נופלים במעלתם מהזקנים עד כי בגעת אלה בהם יטבלו את בשרם, כאלו נטמאו במגע איש נכרי. והם מאריכים ימים, ורבים מהם חיים מאה שנה ויותר. ורואה אני את שֹׁרש הדבר בדרכי־חייהם הפשוטים ובסדריהם הנאים. והם בזים לכל צרה ומתגברים בעֹז־רוחם על כל מכאוב, ויקר בעיניהם מות כבוד ותהלה מחיי155 עולם. המלחמה עם הרומאים חשפה את כֹּח נשמתם, אשר לא שב מפני כֹּל. כי כאשר נדוש בשרם בגלגל ונמתחו כל אבריהם, כאשר נשרפו חיים או נשחקו עצמותיהם וכל כלי־רצח עברו עליהם, ומעניהם נטלו עליהם לקלל את שם מחוקקם או לטמא את בשרם בדבר אשר לא יאָכל, עמדו בנסיון ולא עשו אף אחת מאלה, גם לא התחננו אל מעניהם ולא שפכו דמעות לפניהם, רק נשאו את יסוריהם באור־עינים ולעגו לאנשים אשר הקריבו אליהם את כלי־המשחית ובשמחה השלימו את נשמותיהם לאלהים, כי הוא ישיבן להם [לקץ הימין].

יא. הנה הם מאמינים באמונה שלמה, כי הגופות כָּלים,יען אשר אין חָמרם מתקַיֵּם, אולם הנשמות תשארנה לנצח ומות לא ישלט בהן, יען כי צמחו מהאור העליון (אַיְתֵּר)156 ובלהטי הטבע נמשכו אל הגופות כמו אל בתי־כלא, ואחרי עזבן את מוסרות הבשר כאלו הן נמלטות לחפשי מעבדות ארֻכּה ומתנשאות בשׂמחה למרום. והם מכַונים לדעה אחת עם בני ההֶלֵנים, בהראותם, כי הנפשות הטובות חיות מעבר לים אוקינוס, במקום אשר אין גשם ושלג וחֹם שולטים בהן לרעה ורוח ים157 מנשבת שם תמיד מים אוקינוס ומשיבה נפש. ונחלת הנשמות הרעות היא קרן חשכה, מקום סער וסופה ויסורי נצח. ואני חושב, כי גם היונים חשבו כדבר הזה, כאשר נתנו לנחלה לגבוריהם, אשר קראו להם בשם הֵרֹואִים (אדירים) והַמִתּוֹאים (חציי־אלהים – בני־אלהים), את איי המאֻשׁרים, ואת הנשמות השפלות הושיבו בשאול (הַדֶּס), בנחלת הרשעים, הן כה יאמרו אחדים בשיחות מני קדם (מִתּולוגיה), כי שׁם נושאים את עונם סִיסִיפוֹס וטַנְטַלּוֹס ואִכּסִיוֹן וטִיטִיאוֹס158. ובזה הם רוצים להראות, לראשונה כי אין הנשמות כלות, ואחרי־כן להורות את האדם לבחֹר בטוב ולמאֹס ברע, כי הטובים עוד יתחזקו במעשי טובתם כל ימי חייהם, בקוותם לשכר אשר ימצאו אחרי מותם, והרעים יעצרו מלכת אחרי יצרם, כי גם אם ימָלטו מעֹנש כל ימי חייהם, הנה נצפנו להם יסורי נצחים אחרי מותם, וזאת היא גם דעת אלהים (תיאולוגיה), אשר האסיים מלמדים בדברם על הנשמה, והיא קסם, אשר הם מצודדים בו את נפש האדם, ולא ימָלט ממנו איש אשר טעם מפרי חכמתם.

יב. ובקרבם נמצאים אנשים המתאמרים לדעת את העתידות מראש. כי מילדותם שקדו ללמוד את ספרי הקֹדש וקנו להם דרכי־קדֻשה שונים. וגם התבננו בדברי הנביאים, וכמעט לא שגו מעולם בנבואותיהם לעתיד.

יג. ויש עוד כת שניה לאסיים, ואנשיה אינם שונים במנהגיהם ובחֻקותיהם מיתר אחיהם, ורק במשפטם על הנשואים נבדלו מהם, בחשבם כי האנשים, אשר אינם נושאים נשים, פורקים מעליהם חלק גדול מן החיים – את נחלת־אלהים. ועוד דבר גדול מזה: הן אם כל האנשים יחשבו זאת, יעבור זרע האדם מן העולם. אולם הם בודקים שלש שנים את הארושׂות ואחרי הכירם על־פי שלש טהרות, כי הן יכולות ללדת בנים, הם נושאים אותן לנשים. והם אינם נגשים אל נשיהם בעת הריונן, להראות, כי לא למלא את תאותם לקחו נשים, רק למען החיות זרע על האדמה. והנשים רוחצות את בשׂרן בסדין (בחלוק), בעוד אשר הגברים שמים עליהם אזור. אלה הליכות הכת הזאת.

יד. ומשתי הכתות הנשארות הפרושים הם האנשים, אשר יצא להם שם חכמים יודעים לבאר את החֻקים באר היטב, והם יצרו את הכת159 הראשונה [בין היהודים]. הם אומרים, כי הכל תלוי בגזֵרָה (הֵימַרְמֵנֵי – ההשגחה)160 ובאלהים, ורק מעשה הצדק (הטוב) והפכו (הרע) נמצא ברֻבּוֹ בידי האדם, אפס כי גם הגזרה מסַיעת לו בכל דבר. והם אמרים, כי כל הנשמות אינן כלות, אולם רק נשמות הטובים עוברות אל גוף שני (חדש)161, ונשמות הרשעים נדונות ליסורי עולם. והצדוקים, הם בני הכת השניה, כופרים בגזרה בכלל ואומרים, כי האלהים הוא רחוק ממעשה הרע162 ואינו משגיח אליו והם אומרים כי נִתּן לאדם לבחֹר בטוב או ברע וכל איש פונה אל אחד משׁני אלה על דעת עצמו, והם כופרים גם בנצח (השארת) הנשמה וגם בעֹנש ובשכר העתידים בשאול (הַדֶּס – כאן: בעולם הבא). והפרושים אוהבים איש את רעהו ודורשים שלום לכל העם. והצדוקים קשים גם לאחיהם (בני חבורתם) ומקבלים את פני חבריהם בכעס, כאלו היו נכרים להם. אלה הדברים היו לי לסַפּר על־דבר החכמים (הפילוסופים) בקרב היהודים.

פרק תשיעי: מות שלמית. הערים אשר בנו הורדוס ופיליפוּס. פילַטוס הביא

לידי מרידות. טִבֶּריוס אסר את אגריפס וקַיוס הוציאוֹ ממאסרו והקימו למלך. גלות הורדוס־אנטיפס.

א. וכאשר נהפכה ממשלת ארכילאוס לנציבות הוסיפו שני האחים הנותרים, הנסיכים פיליפוס והורדוס, המכֻנה אנטיפס, למשול בנחלותיהם. ושלֹמית השאירה במותה את מחוז ממשלתה עם יבנה ומטעי התמרים אשר בפצאליס ללִיויה163, אשת אוגוסטוס. וכאשר מת אוגוסטוס, אחרי עמדוֹ בראש הממשלה חמשים ושבע שנה וששה חדשים ושני ימים, עבר שלטון הרומאים אל ידי טִבֶּריוס בן ליויה, והורדוס ופיליפוס נשארו נסיכים בנחלותיהם. ופיליפוס בנה את עיר קיסריה בפַנֵּיאַס על־יד מקורות הירדן ואת עיר יוליס בארץ הגולן. והורדוס בנה את טבריה בארץ הגליל ובעבר הירדן יסד עיר וקרא אותה על שם יוליה (יוּלִיַּס).

ב. וכאשר נשלח פִּילַטוּס לנציב (ביהודה) על־פי טבריוס צִוה להביא בלילה בסתר אל ירושלים את צלמי הקיסר הנקראים סימנים164, ולעת הבֹּקר קמה מבוכה גדולה בקרב היהודים לדבר הזה. האנשים אשר נמצאו מקרוב נבהלו למראה הזה, כי חֻללה תורתם, יען אשר נאסר עליהם לשים כל פסל וכל תמונה בעיר [הקֹדש]. ולשמע הרֹגז, אשר תקף את יושבי העיר, נהר גם עם־הארץ אל ירושלים מעברים. הם מהרו אל עיר קיסריה, להתיצב לפני פילטוס ולהתחנן אליו, כי יוציא את הסמנים מירושלים ויתן כבוד לחֻקי תורתם. וכאשר השיב פילטוס את פניהם, נאספו מסביב לביתו ונפלו לארץ וכה שכבו חמשה ימים וחמשה לילות ולא משו ממקומם.

ג. וביום הששי ישב פילטוס על בימה באצטדין (סטדיון) הגדול וקרא אליו את ההמון וסִבּב בכחש, כי הוא אומר להשיבו דבר, ונתן אות לאנשי־הצבא לעשות כאשר צוה עליהם מראש ולהקיף את כל היהודים בכלי־נשקם. ובראות היהודים, כי אנשי־הצבא עומדים מסביב להם בשלש שורות, נאלמו מפחד־פתאם, כי לא חכו למראה הזה. ופילטוס קרא אליהם, כי יצוה להמית אותם, אם ימאנו לקבל את צלמי הקיסר, ואל אנשי־הצבא נתן אות לשלוף את חרבותיהם. והיהודים נפלו כלם ארצה – כאלו נוסדו יחד לעשות את הדבר – והטו את צואריהם וצעקו בקול, כי טוב להם למסור נפשם לממיתים מעבור על חֻקי דתם. ופילטוס תמה מאד ליראת־האלהים האדירה הזאת ומיד צוה להוציא את הסמנים מירושלים.

ד. ואחרי הדברים האלה עורר פילטוס מהומה שניה, בפזרו את כסף הקדשים הנקרא בשם קרבן165 (קֻרבנא), לחפור תעלת מים ממרחק ארבעים פרסה. לדבר הזה כעס העם מאד, ובבוא פילטוס אל ירושלים הקיפו בני העיר את הבימה [אשר עמד עליה] והרימו קול צעקה. אולם הוא צפה את המהומה מראש וצוה על אנשי־צבאו המזֻינים להתחפשׂ במלבושי בני העם ולהתערב בין ההמון וגם הזהיר אותם לבל יוציאו את חרבותיהם, רק יכו במקלות את היהודים הצועקים – ונתן להם אות מעל הבימה להחל את פקֻדתו. וכאשר הֻכּו היהודים במקלות מתו רבים מהם מן המכות ורבים נרמסו ברגלי אחיהם בדרך מנוסתם. ולמראה האסון אשר מצא את ההרוגים ירא העם ושקט.

ה. ובימים ההם הלך אגריפס – והוא בן אריסטובולוס, אשר המיתוֹ הורדוס אביו לפנים – אל טִבּריוס הקיסר, לדַבּר לפניו רעה על הנסיך הורדוס (אנטיפס). וטִבּריוס לא קבל את שטנתו, אולם אגריפס נשאר ברומא והחניף לאנשים נשואי הפנים יותר מכלם לגַיוס בן גֶרְמַנִיקוּס, אשר היה עוד כאחד העם (הדיוט) בימים ההם. ופעם אחת עשה לו משתה והִרבּה לדבר אליו דברי שלום ואהבה, ואחרי־כן נשׂא את ידיו בתפלה לאלהים, כי יתנהו לראות במהרה אותו (את גיוס) בגדֻלתו ובשלטונו אחרי מות טִבּריוס. ואחד ממשרתי הבית הודיע את הדבר לטִבּריוס והוא כעס על אגריפס ושׂם אותו במאסר וכששה חדשים עִנה אותו בחרפה בבית־כלא, עד יום מותו (של טִבּריוס), והוא משל עשרים ושלש שנה וששה חדשים ושלשה ימים.

ו. וכאשר הוקם גַיוס לקיסר צוה לפתח את אגריפס ממוסרותיו ונתן לו לנחלה את ארץ פיליפוס – אשר נאסף אל עמיו – וקרא לו בשם מלך. וכאשר עלה אגריפס למשרה הזאת, קנא בו הורדוס (אנטיפס) הנסיך והתאוה גם הוא למלוכה. כי אשתו הֵרוֹדִיַּס חזקה את תקותו לדבר הזה, בהוכיחה אותו בפיה, כי הוא רפה־ידים, ואלו רצה לנסוע אל הקיסר כי אז זכה גם הוא למשרה עליונה: הן בהקים הקיסר למלך את אגריפס, אשר היה איש הדיוט, נקל יהיה לו להרים אותו במעלתו, באשר הוא נסיך. הורדוס (אנטיפס) נפתה לדברים האלה ונסע אל גיוס, אולם הקיסר שפט אותו על תאות יצרו לגלות אל אספמיה (נ"א: אל גליה), כי [בעת צאתו אל רומא] נסע אחריו אגריפס לעמוד לו לשטן, ובידיו (בידי אגריפס) מסר גיוס גם את נשיאות אנטיפס (אחרי הגלותו אותו). גם אשת הורדוס (אנטיפס) הלכה עמו בגולה אל אספמיה (גליה), והוא מת בארץ ההיא.

פרק עשירי: גַיוס צוה להקים את מצבת תבניתו בבית־המקדש והדבר אשר עשה פֶּטרוניוּס בזה.

א. ולב הקיסר גַיוס רם באשרו, עד אשר נתן את נפשו כאלהים וגם בקש להִקרא בשם אלהים. ואחרי הסירו את עטרת ארץ מולדתו, בהמיתו את אנשי המעלה, פרש את מצודת רשעתו גם על ארץ יהודה. הוא שלח את פֶּטְרוֹנִיוּס עם צבאו אל ירושלים, להקים את מצבות פסלי תמונתו (האנדרטאות שלו) בקרב ההיכל, וצוה עליו להמית את האנשים המוחים בידו ולמכור את כל יתר היהודים לעבדים, אם לא ירצו לקבל את הפסלים. אולם לא כן חשב האלהים על הפקֻדה הזאת. פטרוניוס הסיע את שלשת הלגיונות אשר לו מאנטיוכיה ולקח עמו רבים מאנשי בריתו אשר בסוריה ועלה על ארץ יהודה. רבים מן היהודים לא האמינו לשמועה, כי הרומאים יוצאים עליהם למלחמה, והמאמינים בדבר לא מצאו עצה לעמוד על נפשם. אך במהרה נפלה אימה על כל העם, כי הגיע צבא־הרומאים אל עכו.

ב. ועכו נבנתה בחוף ארץ הגליל, בעמק הגדול, והרים סביב לה משלש רוחות. מרוח מזרח סוככים עליה הרי הגליל, הרחוקים ממנה ששים ריס, ומצד דרום הר הכרמל, כמרחק מאה ועשרים ריס וגבוה מאלה הוא ההר הסוגר עליה מצפון, הנקרא בפי יושבי המקום בשם “סֻלם הצוריים” (סולמא דצור), והוא רחוק מהעיר מאה ריס. במרחק שני ריסים מהעיר עובר הנהר הנקרא על שם בֶּלֵיאוֹס או בֵּל ואינו מאריך בשטפו, ועל־ידו נמצאה מצבת מֶמְנוֹן ובקרבתו ככר גדולה מאה אמה ונפלאה מאד, כי היא עגֻלה וחלולה ושם מקום חול הזכוכית, ומדי הוסיפו הספינות הקרֵבות שמה להוציא ממנו את כל החול, ככה יוסיף המקום להתמלא חול חליפות, כי כמצֻוים ועושים הרוחות גורפים אל המקום הזה את החול הנוצץ מעברים, ותכונת הבור משַׁנה את החול לזכוכית חיש מהר. ועוד נפלא מזה הוא הדבר, כי בשטוף הזכוכית על גדול החלל הזה ובהשפכה החוצה היא משַׁנה את מראה מחדש ונהפכה לחול כבראשונה. אלה תכונות המקום הזה.

ג. היהודים עם נשיהם וטפם נאספו בעמק אשר ממול עכו והתחננו אל פטרוניוס, כי יחוס על חֻקי אבותיהם ויחמול על נפשותיהם. הוא שׂם את לבו לֶהָמון העצום והטה את אזנו לתחנוניו והשאיר את הצבא ואת הפסלים בעכו, והוא הלך אל ארץ הגליל והקהיל את העם ואת כל נשואי־הפנים אל טבריה וספר להם את פרשת גבורת הרומאים ואת הדברים אשר צוה הקיסר להזהיר את היהודים. הוא הראה אותם לדעת, כי לא מחכמה הם מבקשים ממנו רחמים, כי כל העמים אשר נכנעו לפני ממשלת הרומאים הקימו בכל עיר ועיר את צלמי הקיסר על־יד פסלי אלהיהם, ורק הם לבדם ממאנים לשמוע בקולו וכמעט מתקוממים עליו בגאוה ובוז.

ד. וכאשר ענוהו היהודים בשם תורתם וחֻקי אבותיהם, כי אסור עליהם להציג תמונת סמל אלהים, ומה גם פסל דמות בשר־ודם, ולא בקרב ההיכל בלבד, כי־אם גם ביתר המקומות בארצם, השיבם פטרוניוס: „הן גם עלי לשמור את פקֻדת אדוני, ואם אעבור עליה בחמלתי עליכם, הלא בן־מות אהיה בצדק ובמשפט, ואמנם לא אני אלחם בכם, רק האיש אשר שלחני, והן גם אני נכנע למצותיו כמוכם“. לדברים האלה קרא העם קול גדול, כי הוא נכון לכל סבל על חֻקי האבות. אך פטרוניוס השתיק את צעקתו ואמר: „אם כן, מלחמה לכם בקיסר!“ היהודים השיבוהו, כי הם מקריבים פעמים ביום זבחים לשלום הקיסר ועם הרומאים, אולם אם ירצה להציג בהיכל את הצלמים, הנה מֻטל עליו לשחוט את כל עם היהודים לראשונה, כי ברצון ימסרו את נפשותיהם לטבח עם טפם ונשיהם. לשמע הדברים האלה השתאה פטרוניוס מאד על אֹמץ־לב האנשים האלה ועל יראתם את אלהים, אשר לא תשוב מפני כֹל, וחמל עליהם בראותו כי הם נכונים לקראת המות. ובפעם ההיא נפרדו מבלי אשר נעשה דבר.

ה. ובימים הבאים קרא אליו פטרוניוס את טובי היהודים, להוָעץ אתם בלבד, וגם הקהיל את כל בני העם לאספה והפציר בהם ודבר על לבם, ועוד יותר מזה הטיל אימתו עליהם ושִׁוה לנגד עיניהם את חֹזק־יד הרומאים ואת זעם הקיסר גַיוס וגם את הדחק, אשר נמצא בו הוא בגלל הדבר הזה. אולם בראותו, כי אין העם מַטה אֹזן לדבריו, ובשימו אל לבו, כי עוד מעט ותשאר הארץ לא־זרועה – כי היו הימים ימי הזרע וכבר עברו חמשים יום והעם הלך בטל כל העת – אסף את העם בפעם האחרונה ואמר: „אני נוטל עלי לסַכּן את עצמי, אולי יעזור אותי אלהים להשיב את מחשבת הקיסר, למען נשמח כּלנו יחד בישועתנו, – ואם יפקיד עלי הקיסר את חמתו, הנה אני נכון להקריב את נפשי כֹּפר כל העם הרב הזה“. ואחרי־כן שלח פטרוניוס מעליו את העם, אשר הרבּה לברכו על מעשהו זה, ולקח עמו את הצבא ושב אל אנטיוכיה, ומשם מִהר להודיע את הקיסר על־דבר מסעו אל ארץ יהודה ועל־דבר תחנוני העם, וכתב כי אין לו עצה אחרת, אם לא ירצה להכות את הארץ חרם עם יושביה יחד, בלתי־אם לתת ליהודים לשמור את חֻקי דתם ולהפיל את דברי הפקֻדה. וגַיוס לא ענה את פטרוניוס בנחת על דברי האגרת הזאת, כי איֵם עליו לעשות לו משפט מות על אשר התרפה למלא את פקֻדתו, אולם במקרה נעצרו נושאי אגרות הקיסר שלשה חדשים בסער־הים, וצירים אחרים, אשר הוליכו אתם אל פטרוניוס את בשורת מות גַיוס, נסעו בשלום. ועל־כן קבל פטרוניוס את הבשורה הזאת עשרים ושבעה יום טרם הגיעו אגרות הקיסר אליו.

פרק אחד־עשר: שלטון קלוֹדִיּוּס ומלכות אגריפס. מות אגריפס והורדוס

(אחיו). הבנים אשר נשארו אחריהם

א. אחרי אשר מלך גַיוס שלש שנים וששה ירחים נהרג במזמות ערומים וקלוֹדִיּוּס הוקם למושל בעל־כרחו בידי הצבא העומד ברומא. אולם מועצת־הזקנים שמעה לקול שני היועצים העליונים (הקונסולים) סֶנְטִיוּס סַטוּרְנִינוּס ופּוֹמְפּוֹנִיוּס סֶקּוּנְדוּס ומִלאה את ידי שלשת הגדודים (קוהורטות) הנאמנים בבריתה לשמור על העיר. ואחרי זאת נקהלו הזקנים בהיכל הקפיטוליון והוציאו משפט להקדיש מלחמה על קלודיוס בגלל מעשי גַיוס ואכזריותו ולהעמיד בראש השלטון את טובי העם (אריסטוקרטיה), אשר בידם היתה הממשלה לפנים, או לבחור מדעתם מושל, אשר לו תֵאות המשרה.

ב. במקרה נמצא גם אגריפס ברומא בימים ההם ומועצת־הזקנים קראה אליו להועץ עמו בדבר, וגם קלוֹדִיוּס שלח לקרֹא לו, כי אלה ואלה מצאוהו דרוש לחפצם. ובראות אגריפס, כי היה יהיה קלודיוס לקיסר ברֹב חילו, מהר ללכת אליו. וקלודיוס שלח אותו למלאך אל מועצת־הזקנים, להודיע אותה את מחשבות לבו, כי אחרי אשר נמשך בעל־כרחו אחרי אנשי־הצבא, לא יצדק בעיניו הדבר לבַיש את נדיבות רוחם, וגם אינו מאמין כי שלום יהיה לו [אם ימשוך ידו מן השלטון], יען רעה נגד פני האיש, אשר נקרא [לפנים] בשם „מושל“. ומלבד־זאת הודיע את חברי המועצה, כי ינהג את משרתו כמושל־חסד ולא כעריץ, ודי יהיה לו כבוד השם אשר נִתּן לו ובכל הליכות הממשלה ישאל בעצת העם. הן גם לולא היה איש רך ומתון ביצרו, כבר ראה בעיניו את מות גַּיוס הרע, ובמופת הזה קנה לו מוסר חכמה.

ג. את הדברים האלה מסר אגריפס לזקני־המועצה והם ענו, כי הם בוטחים בצבא ובמחשבתם הטובה ולא ישלימו ברצון עם העבדות. כשמוע קלודיוס את דברי הזקנים שלח עוד הפעם את אגריפס, להודיעם את דברו, כי לא ימצא כֹח בנפשו לבגוד במבקשי טובתו, על־כן ילָחם בהם על אפו ועל חמתו, וטוב יהיה לבחור למלחמה מקום אחר מחוץ לעיר, פן תביא עצתם הנבערה אשם על כל העיר וגבעותיה תרוינה דם רצח אחים. ואגריפס שמע את דברי קלודיוס והגיד אותם לזקנים.

ד. בין כה וכה שלף אחד מאנשי־הצבא את חרבו וקרא בקול: „אחי, אנשי־הצבא, על מה ולמה אנו אומרים לשפוך את דם אחינו ולהתגרות מלחמה בקרובינו אשר במחנה קלודיוס, הלא הוא מושל־חסד, אשר לא מצאנו בו דֹפי ועול. היצדק מעשנו זה כנגד אחינו, אשר אנחנו אומרים לצאת עליהם בחרב?“ לדברים האלה קפץ אל תוך אספת־הזקנים ומשך אחריו את כל חבריו. ואימה חשכה נפלה מיד על טובי העם, כאשר ראו בעיניהם, כי נשארו עזובים. וכאשר הביטו מסביב ונוכחו, כי אין עוזר להם, מהרו ללכת אל קלודיוס בעקבות אנשי־הצבא. ולפני החומה יצאו לקראתם אנשים בחרבות שלופות, כי אמרו להחניף בזה לאיש אשר שחקה לו השעה. והזקנים העוברים בראש היו ברעה גדולה, כי טרם שמע קלודיוס על־דבר קנאת אנשיו, לולא רץ אגריפס אל הקיסר ואמר לו, כי רע ומר יהיה המעשה, אם לא יבצור את רוח האנשים, אשר פשטו על טובי העם, פן יאבדו לו האנשים הנותנים כבוד לכסא מלכותו, והוא ידמה למלך בארץ ציה.

ה. וכשמוע קלודיוס את הדברים האלה עצר את רוח אנשי־צבאו, וקבל את חברי המועצה אל מחנהו ודבר אתם טובות, וגם יצא אתם במהרה, להקריב זבחי־תודה לאלהים על שלום ממשלתו. ולאגריפס נתן מיד את כל מלכות אבותיו והוסיף עליה את טְרַכוֹן וארץ חורן, אשר נתן אוגוסטוס לפנים להורדוס. ומלבד אלה עוד מלכות שנית, הנקראה על שם לִיסַנִּיַס166, והוציא דבר־פקֻדה גלוי לכל העם לקַיֵּם את המתנה הזאת, ועל פקידי העיר צוה לָחֹק את דבר נתינתו על לוחות־הנחֹשת ולהניחם למשמרת בקפיטוליון. גם להורדוס אחי אגריפס – והוא גם חתנו, בעל בתו בֵּרְנִיקֵי – נתן הקיסר למתנה את מלכות כַלְקִיס.

ו. בזמן קרוב נהר אל אוצר אגריפס עֹשר רב מתבואות ממשלתו הגדולה. אולם הוא לא פזר את הכסף לדברים קטנים, רק החל להקיף את ירושלים בחומה בצורה מאד, ואלו השלים את העבודה, כי אז לא היה שכר לרומאים [אחר־כך] בצורם על העיר. אולם בטרם הספיק אגריפס להרים את החומה למעלה קִדם אותו המות בעיר קיסרי. והימים אשר מלך [על כל ארץ יהודה] היו שלש שנים, ועוד לפני זה מלך שלש שנים בארצות שני הנסיכים. הוא השאיר אחריו שלש בנות, אשר נולדו לו מאשתו קִפּרוס, את ברניקי ואת מרים ואת דרוּסִילָה, ובן אחד ממנה ושמו אגריפס, אשר היה עוד צעיר מאד. על־כן עשה קלודיוס את מדינות המלך עוד הפעם לנציבות (אפרכיה) ושלח שמה לנציב את קוּסְפִּיוּס פַדוּס, ואחריו את טִבּריוס אלכסנדרוס ושניהם לא נגעו במנהגי יושבי הארץ ונהגו את העם בשלום ובמנוחה. ואחרי־זאת מת גם הורדוס מלך כלקיס והשאיר אחריו שני בנים, אשר נולדו לאשתו [השניה] ברניקי, והם בֶּרְנִיקְיַנּוּס והורקנוס וגם את אריסטובולוס הנולד למרים אשתו הראשונה. והאח השני לאגריפס, אריסטובולוס שמו, נשאר הדיוט עד יום מותו, והשאיר אחריו בת ושמה יוֹטְפֵי (יודפי). אלה השלשה היו בני אריסטובולוס בן הורדוס, כאשר דברתי למעלה, ואריסטובולוס ואלכסנדרוס נולדו להורדוס ממרים, ואביהם המית אותם. ובני משפחת אלכסנדרוס מלכו בארמֶניה הגדולה.

פרק שנים־עשר: מבוכות רבות בימי קוּמַנוּס. קוַדְרַטוּס שׂם קץ להן.

אגריפס עזב את כלקיס וקבל ממלכה גדולה ממנה.

א. ואחרי מות הורדוס, המושל בכלקיס, הקים קלודיוס את אגריפס בן אגריפס למלך בנחלת דודו, וביתר חלקי הארץ (באפרכיה) ירש קוּמַנוּס את משרת הנציב אחרי אלכסנדרוס, ובימיו החלו מהומות ועוד הפעם נעשה מטבח ליהודים. כי למועד חג־המצות נאסף המון עולי־רגלים, ולמעלה מאולם (מסטיו) המקדש עמד גדוד הרומאים, כי כן היה דרכם לעמוד על המשמר מזֻינים כפעם בפעם בימי החגים ולשמור על המון הנאספים, לבל יצא ממנו דבר־מרד. והנה הרים אחד מאנשי־הצבא את בגדו והטה את גופו בקלון (כיוצא חוץ) והפנה ליהודים את אחוריו והוציא קול כדרך האדם הנזקק לדבר. כל העם התרגז מאד בראותו זאת ודרש מקומנוס בקול צעקה לענוש את איש־הצבא. אולם בני־הנעורים, אשר לא יכלו לכבוש את יצרם, והנרגנים בטבעם מקרב ההמון יצאו לקרב והרימו אבנים והשליכו אותן אל אנשי־הצבא. וקומנוס פחד פן ישתער עליו כל העם, ושלח אנשי־חיל רבים לעזור לאחיהם. וכאשר פשטו אנשי־הצבא באולמים, נפלה אימה נוראה על היהודים והם עזבו את ההיכל לברוח אל העיר. מבוכה גדולה קמה במוצאי הר־הבית, אשר שם נדחקו המוני הבורחים, וכעשרת אלפים איש נרמסו ברגלי אחיהם או נחנקו ומתו. ככה נהפך החג הזה לאבל כבד לכל העם ובכל בית היה נהי ואנחה.

ב. ואחרי הפֻרענות הזאת קמה מבוכה חדשה בגלל מעשה שֹׁד. כי בדרך המלך על־יד בית חורון התנפלו שודדים על כבודת סְטֶפַנוּס, אחד מעבדי הקיסר, ובזזו אל כֻּלהּ. קומנוס שלח את אנשי־צבאו אל הכפרים הסמוכים למקום השֹׁד וצוה לאסור את יושביהם ולהביאם אליו, כי מצא בהם עון על אשר לא רדפו אחרי השודדים לתפשם. ואחד מאנשי־הצבא מצא את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים וקרע אותו והשליכהו אל האש. מכל עברים חרדו היהודים, כאשר היתה כל ארצם לנגדם למאכֹלת אש. לבשורה הראשונה נזעקו כֻלם ברוח קנאתם הרַבָּה לקדשיהם וכחצים עפים מכלי־קלע רצו אל קיסריה, לחלות את פני קומנוס, לבל ימנע את מעשה־נקמתו באיש, אשר הרבה לחרף את אלהיהם ואת תורתם. הנציב הבין, כי לא תשקוט סערת העם עד אשר יפַיס את רוחו, ועל־כן גזר להביא את איש־הצבא ולהעלות אותו לגרדֹם בין מערכות המתלוננים עליו. והיהודים שבו אל עריהם.

ג. וכעבור זמן קצר פרצה מריבה בין בני הגליל ובין השמרונים. כי בקרבת הכפר גֶנָה167, בעמק הגדול אשר בארץ שמרון, עברו יהודים רבים, בעלותם אל ירושלים לחֹג את חגם, והנה נהרג אחד הגלילים. ולשמע הדבר מהרו אנשים רבים מארץ הגליל לעלות למלחמה על השמרוֹנים. ונשואי־הפנים אשׁר בקרב השמרונים הלכו אל קוּמנוּס והתחננו אליו לקַדם את הפֻּרענוּת הגדולה ולנסוע אל ארץ הגליל, לעשות נקמה במחוללי הרצח, כי רק בדבר הזה יחדל ההמון להלחם. אולם קוּמנוּס דחה את תחנוּני האנשים מפני צרכי השעה ושלח את השואלים מעל פניו במפח־נפש.

ד. ובהגיע שמועת הרצח אל ירושלים סער לב העם מאד, ועולי־הרגל עזבו את חגם ומהרו אל שמרון, באין מפקד־מלחמה, ולא שמעו לקול טובי העם, אשר מנעום מעשות הדבר. ובקרב ההמון התערבו גם שודדים ומורדים ובראשם אלעזר בן דינאי ואלכסנדרוס. הם פשטו על השמרונים היושבים בקרבת מחוז עקרבים (עקרבתא) והמיתו אותם ולא חמלו על זקן וילד ואת כפריהם שלחו באש.

ה. וקומנוס יצא מקיסריה ולקח אתו להקת רוכבים, הנקראים בשם סֶבַּסְטִינִים, והושיע את השמרונים, אשר נהפכה ארצם שממה, ולקח בשבי רבים מאנשי חיל אלעזר ויותר מאלה המית בחרב. וכאשר אמר גם יתר ההמון הגדול לעלות למלחמה בשמרונים, לבשו ראשי ירושלים שקים ושמוּ אפר על ראשם ויצאו לקראת האנשים ודברו על לבם לשוב לבתיהם בשלום, לבל יעירו את חמת הרומאים, לעשות שפטים בירושלים על המעשים אשר היו בשמרון, רק יחמלו על העיר ועל ההיכל ועל טפם ועל נשיהם, אשר רעה נגד פניהם בגלל גאֻלת דם איש יחיד מבני הגליל. היהודים שמעו לדברים האלה וההמון נפוץ, אבל רבים מן העם פנו לשלוח ידם בגזל, באין מכלים דבר, וכל הארץ מלאה חמס ושֹׁד, ומרי־הנפש נסו להתקומם כפעם בפעם. טובי השמרונים הלכו אל צוֹר לבקש מאוּמִידִיּוּס קְוַדְרַטוּס, והוא נציב סוריה בימים ההם, כי יריב את ריבם ויִנקם במחריבי ארצם. אבל גם נכבדי היהודים ובראשם יונתן בן חנן הכהן הגדול באו שמה ואמרו, כימ את השמרונים יצאה המהומה הזאת ומידם בא הרצח, ובפשע קומנוס קרו המעשים הרעים, כי מאן לענוש את החייבים בדם הנרצח.

ו. קוַדרטוס הטיל על שני הצדדים לחכות עד אשר יבוא אל מקומותיהם ויחקור היטב את כל הדבר, ואחרי־כן בא אל קיסריה וצוה מיד להוקיע על צלבים את האנשים אשר נפלו בשבי קומנוס. ומשם נסע אל לוֹד ושם הטה אזנו עוד הפעם לתלונות השמרונים וצוה להביא אליו שמונה עשר מן היהודים, אשר שמע עליהם, כי לקחו חלק במלחמה, והתיז את ראשיהם בגרזן. ועל שנים מראשי היהודים עם הכהנים הגדולים יונתן וחנניה ובנו חנן ועוד אחדים מנשואי־הפנים בקרב היהודים צוה לנסוע אל הקיסר, וכמו כן שלח אליו גם את אנשי השם מבין השמרונים. מלבד־זאת פקד גם על קומנוס ועל צֶלֶר שר־האלף לנסוע באניה אל רומא, להצדיק מעשיהם לפני קלודיוס, וככלותו את הדבר נסע מלוד אל ירושלים בעצם חג המצות וראה את העם חוגג את המועד במנוחה, ושב אל אנטיוכיה.

ז. וברומא שמע הקיסר את דברי קוּמַנוּס והשמרונים וגם אגריפס (הצעיר) נמצא שם והתנדב לעזור ליהודים בריבם, בראותו כי רבים מגדולי הרומאים תומכים בידי קוּמנוּס. והקיסר הרשיע את השמרונים במשפט וצוה להמית שנים מראשיהם ואת קוּמנוּס הגלה בעונו ואת צלר שלח בנחֻשתים אל ירושלים וצוה להסגירו בידי היהודים, להתעלל בו ולסחוב אותו דרך כל העיר ולכרות את ראשו.

ח. ואחרי הדברים האלה שלח הקיסר את פֶלִיכְּס אחי פַּלַס168 לנציב ביהודה ובשמרון ובגליל ובעבר הירדן. ואת אגריפס העביר ממלכותו אשר בכַלקיס ונתן לו ממלכה גדולה ממנה, כי מסר בידו את כל הארץ (אפרכיה), אשר היתה לפיליפוס לפנים, את חבל ארגב (טרכון) ואת הבשן ואת הגוֹלן, ועוד הוסיף על אלה את מלכות ליסניס ואת חבל הנסיכות (טטררכיה) אשר היה לוַרוס. קלודיוס מת אחרי עמדו בראש הממשלה שלש־עשרה שנה ושמונה חדשים ועשרים יום, ועזב את הממשלה בידי יורשו נירון, כי בנכלי אשתו אַגְרִיפִּינה הקים אותו על נחלת השלטון, אף כי היה לו בן יוצא ירכו, הוא בְּרִיטַניקוּס, אשר נולד לו ממֶסַלִינָה אשתו הראשונה, ובת היתה לו ושמה אוֹקטַוִיָה ואותה נתן לאשה לנירון. גם פַּיְטִינָה אשתו ילדה לו את אַנְטוֹנִיָה.

פרק שלשה־עשר: הקיסר נירון הוסיף ארבע ערים על נחלת אגריפס ושארית ארץ

יהודה סרה למשמעת פלִכס. הסיקריים והקוסמים ונביא־השקר הקימו מהומות. ריב בין היהודים והיונים על־דבר העיר קיסריה.

א. הנה מעללי הקיסר נירון אשר עשה בגאות זדון, ברום לבו באשרו ועשרו, לנבּל את מזלו, ודרכיו [הרעים], ואשר המית את אחיו ואת אשתו ואת אמו יולדתו; ומהם העביר את אכזריות חמתו על טובי הארץ, ומעשי תעתועיו, אשר עולל באהלי (סקֵינֵי, סְצֶנָה)־משחקים ובבית־חזיון כאשר נטרפה דעתו – כל הדברים האלה היו לשיחה בפי כל הבריות, ועל־כן אפסח עליהם ואשים את פני אל הדברים אשר עברו על היהודים בימיו.

ב. על ארמניה הקטנה המליך נירון את אריסטובולוס169 בן הורדוס ועל מלכות אגריפס הוסיף ארבע ערים עם מחוזיהן. והן אָבֵל ויוליַס בעבר־הירדן וטרִיכֵי עם טבריה בגליל. ועל שארית ארץ יהודה הקים את פֶלִכְּס לנציב. והוא לקח בשבי את אלעזר ראש השודדים, אשר מלא את הארץ חמס עשרים שנה, עם רבים מאנשיו ושלח אותם אל רומא. ולא היה קץ למספר השודדים הרב, אשר הוקיע פלִכּס על צלבים ולחברי השודדים האלה מקרב יושבי הערים, אשר גִלה את עונם ויִסר אותם קשה.

ג. וכאשר טהרה הארץ מהשודדים האלה צמח וגדל בירושלים מין שודדים אחרים, אלה הנקובים סיקריים. הם היו רוצחים את האנשים בעצם היום ובראש חוצות העיר ובחרו להם להתערב ביום מועד בקרב ההמון החוגג, בהסתירם תחת בגדיהם חרבות קצרות, ובהן המיתו את אנשי־חרמם, וכאשר נפלו האנשים חללים, היו הרוצחים צועקים חמס יחד עם כל ההמון, ועל־כן נחשבו לאנשי אמונים ואיש לא יכול לגלותם. יונתן הכהן הגדול היה הראשון אשר נשחט בידיהם ואחריו נרצחו אנשים רבים מדי יום ביומו. ועוד רע ומר מהאסונות היה הפחד אשר נפל על־פני כֹּל, כי כמו בעת מלחמה ירא כל איש, פן יבוא מותו פתאם, ומרחוק נזהר מפני אנשי ריבו, וגם חדל לבטוח באוהביו הקרובים, אבל בעוד האנשים נזהרים ושומרים את נפשותיהם – מצאה אותם פתאם חרב מרצחיהם. כה מהירים היו האורבים האלה במלאכתם וכה השכילו להֵעלם מן העין!

ד. ועל אנשי הדמים האלה נוספה עוד כת אחת, אנשי בליעל, אשר ידיהם היו נקיות מדם, אולם במחשבות לבם הִרבו עוד אשם ותועבה מאלה (מאנשי הדמים) וכמרצחים החריבו גם הם את שלות העיר. אלה היו אנשים תועים ומתעים, אשר התאמרו, כי הם עומדים בסוד אלהים וכל יצר לבם היה להקים מרד ומהפכות בקרב העם, ובדבריהם מסכו עליו רוח שגעון ומשכו רבים אל המדבר, באמרם כי שם יַראה להם האלהים את אותות הגאֻלה. ופלִכּס חשד בהם, כי ממעשיהם יצמח מרד, ועל־כן שלח עליהם אנשי־צבא רוכבים ורגלים והמית מהם המון רב.

ה. אולם עוד יותר מהמכה הזאת הִרבה נביא־השקר מארץ מצרים לעשות ליהודים רעה, כי בא אל הארץ קוסם אחד והטה רבים להאמין בו, כי נביא הוא, עד אשר אסף אליו כשלשים אלף איש והתעה אותם ללכת אחריו מן המדבר אל ההר הנקרא הר הזיתים, ומשם אמר לעלות על ירושלים בחֹזק־יד ולהתגבר על חיל משמר הרומאים ולהיות למלך (לעריץ, טירַנוס) על כל העם ולשום את האנשים ההולכים אחריו לנושאי כליו. אולם פלִכּס הפר את עצתו, כי יצא לקראתו עם צבא הרומאים (וגם כל העם היהודים) חִזק את ידו במלחמה. וכאשר החל הקרב נמלט המצרי לנפשו עם אנשים מתי־מספר, ורבים ועצומים מן האנשים אשר עמו נפלו בחרב או נתפשו חיים, ויתר המונו נפוץ איש איש לביתו להִסָּתר.

ו. אולם כדרך הגוף החולה, אשר הדַלקת עוברת בו ממקום למקום, ככה קמה להבה חדשה אחרי שׁקוע האש הזאת, כי המכשפים והשודדים התחברו יחד והסיתו רבים לצאת ביד רמה וחזקו את רוחם להלחם בעד חרותם והפילו אימת מות על כל הנכנעים לפני שלטון הרומאים, באמרם להוציא בזרוע נטויה לחפשי את האנשים, אשר קבלו עליהם ברצון את העבדות. הם נפרדו לגדודים ופשטו בקרב הארץ ובזו את בתי העשירים ואת בעליהם המיתו ואת הכפרים שלחו באש וברשע זדונם מלאו את כל ארץ־יהודה חמס. והמלחמה הזאת גדלה ועצמה מיום ליום.

ז. ועוד מהומה אחת קמה מסביב לעיר קיסריה, כי היהודים רבו שם עם הסורים, אשר ישבו בתוכם, וטענו, כי להם היא העיר הזאת, יען אשר יִסד אותה איש יהודי, הוא המלך הורדוס. והסורים הודו, כי בונה העיר היה איש יהודי, אולם אמרו, כי העיר נוסדה למען היונים, כי אִלו רצה הורדוס להקדיש אותה ליהודים, לא הקים בתוכה פסלים (אנדרטאות) ומקדשים (לאלילים). בגלל הדבר הזה רָבו אלה ביניהם וקנאתם גדלה מיום ליום, עד אשר לקחו חרב בידם, ועזי הנפש מבית היהודים והיונים יצאו לקרב מדי יום ביומו. כי לא היה לאל־ידי זקני היהודים לבצור את רוח אוהבי הריב אשר אִתּם, ולחרפה נחשב בעיני היונים להסוג אחור מפני היהודים. היהודים עלו על היונים בעשרם ובכח בשרם, אולם היונים נשגבו במעוז הצבא, כי רֹב אנשי־הצבא הרומאים במקומות ההם נאספו מארץ סוריה והיו קרובים ליונים יושבי קיסריה ונכונים לעמוד לימינם בכל עת. ושרי־הצבא שקדו להשקיט את המהומה ופעם בפעם תפשו את אוהבי הקרב ודשו את בשרם בשוטים וגם הושיבום בבתי־אסורים. אבל יסורי התפושים לא למדו את הנשארים לשבת מריב ולא הפילו עליהם אימה. ונהפוך הוא, כי חזקו עוד את רוח המריבה. ופעם אחת, כאשר גברו היהודים על שונאיהם בקרב, יצא פלִכּס בעצמו אל השוק להפיל עליהם את מוראו וצִום לעזוב את המקום. וכאשר לא שמעו היהודים לקולו, שלח עליהם את אנשי־צבאו והמית רבים מהם וגם נתן לבֹז את רכושם. אבל גם אחרי הדברים האלה לא חדלה המריבה, ועל־כן בחר פלִכּס את טובי־היהודים והיונים ושלח אותם לצירים אל נירון להגיש לפניו עצומותיהם.

פרק ארבעה־עשר: פֶסְטוּס ירש את משרת פלִכּס. ואחרי־כן בא אַלְבִּינוּס

במקומו, ואחריו פלוֹרוּס, אשר הכריח באכזריותו את היהודים למלחמה.

א. פֶסטוֹס ירש את משרת הנציב מפלִכּס ושקד לשרש את הספחת, אשר הרבתה לפשות בארץ. הוא תפש רבים מן השודדים והמית מהם לא מעט. אולם אַלְבִּינוּס, אשר קם לנציב אחרי פסטוס, לא הלך בדרכיו ולא נבצר ממנו כל דבר־נבלה, ונקל היה בעיניו לנהג את משרתו בזדון ולמלא אוצרותיו כסף־חמסים, לגזול מכל איש את רכושו וגם להכביד על כל העם את עֹל המסים, כי עוד מלאו לבו לקרֹא דרור לאסורים, אשר נתפשו במעשי שֹׁד, בקחתו כֹּפר מקרוביהם. ורק האיש אשר קפץ את ידו מתֵּת כסף נשאר במאסרו כאחד הנבלים. לדבר הזה הוסיפו דורשי־המהפכה בירושלים אֹמץ והעזו פנים, כי אדיריהם הטו את לב אלבּינוס בשֹׁחד עד אשר נתן להם להפיח את אש המרד באין מכלים דבר. וחלק העם, אשר לא מצא חפצו בחיי־מנוחה ושלום, נטה אחרי הנרגנים האלה אנשי ברית אלבינוס, וכל איש נבל אסף לו גדוד והתיצב בראשו כראש־שודדים או כמושל עריץ ונושאי כליו עזרו לו לעשוק את האזרחים השקטים. ועל העשוקים הוטל לתת בעפר פיהם, תחת לצעוק חמס, כי האנשים, אשר לא פגעה בהם הרעה, פחדו, פן תהיה גם אחריתם מרה, והחניפו לרשעים אנשי־מות. ומחסום הושם לפי כל איש, לבל ידבר כאשר עם לבבו, ועריצים רבים רדו בזדון, וזרע החרבן העתיד נשלך אל האדמה.

ב. אף כי היה אלבינוס איש חמס אשר כזה, בא אחריו גֶסִיוּס פלוֹרוּס והראה לדעת, כי למולו גם אַלְבִּינוּס לצדיק גדול יחשב. כי אלבינוס עשה את מעשיו במשאון והצניע ללכת בדרכי רשעתו, וגסיוס התפאר בתועבותיו לעיני כל העם ועשה את מעשהו כתלין שלוח להוציא משפט החיָּבים ולא נבהל מכל שֹׁד ורצח ומכל עול וחרפה. במקום הרחמים היה רשע אכזרי ובמעשי הנבלה לא ידע בֹּשת. ואיש לא הבין כמוהו לכסות את פני האמת בשקריו ולמצא דרכי ערמה ומזמה למעשי נכליו. ונקל היה בעיניו לקחת בצע מאיש ואיש, כי נִצל ערים שלמות והשחית קהלות רבות וכמעט העביר קול בכל הארץ, כי הרשות נתונה לכל איש לגזול גזל כאַות נפשו, אם יקבל (פלורוס) חלק מן החמס. בתאות בצעו הֵשַׁם מחוזות שלמים ורבים עזבו את נחלת אבותיהם וברחו אל מדינות זרות.

ג. וכל הימים אשר ישב הנציב הראשי צֶסְטִיּוּס גַּלוּס בסוריה לא נועז איש לשלוח אליו צירים לצעוק חמס על מעשי פלורוס. אך בבוא גלוס אל ירושלים למועד חג המצות הקיפו אותו כל בני ההמון הגדול, אשר לא מעט מספרו משלש מאות רבוא170 וחִלה את פניו לרחם על מצוקות העם וגם צעק לפניו על פלורוס, כי הוא מחריב העם. פלורוס היה באותו מעמד, כי עמד על־יד צסטיוס והקשיב לצעקות העם בצחוק לעג שאנן. וצסטיוס השקיט את סערת העם והבטיחהו, כי יהפוך את לב פלורוס לטובה עליהם בעתיד, ואחרי זאת שב אל אנטיוכיה. ופלורוס שלח אותו עד קיסריה, למען אחז את עיניו וכבר חשב בלבו להסית את העם למעשי־מלחמה, בהבינו כי רק בדבר הזה יוכל לכסות על עלילות רשעתו. הוא ידע, כי בעת שלום יהיה עליו להזהר, פן ילכו היהודים אל הקיסר להתלונן על מעלליו, אולם אם יעלה בידו להפיח מרד בקרבם, תשכיח הרעה הגדולה את אשמותיו הקטנות. ולמען סכסך את העם ברומאים העלה פלורוס את סאת מצוקותיו מיום ליום.

ד. ובימים ההם נצחו היונים אשר בקיסריה במשפט הקיסר נירון והביאו בידיהם את פתשגן כתב גזר־דין הקיסר, כי להם תֵּאות הממשלה בעיר, והדבר הזה היה ראשית המלחמה, בשנת שתים־עשרה לשלטון נירון, היא שנת שבע־עשרה למלוכת אגריפס171, בחדש ארטמיסיוס (אִיָּר), אם גם סבת המלחמה לא יאתה לצרות הגדולות אשר יצאו ממנה, וזה הדבר: ליהודים היושבים בקיסריה היה בית־כנסת במקום אחד, אשר אדוניו היה יוני מקיסריה. והיהודים בקשו כל הימים לקנות את המקום להם לאחֻזה וגם אמרו לשלם כסף יתר מדי שויו, אולם היוני השיב את פני היהודים בבוז ולמען הרעימם החל להקים בחצרו בנינים חדשים ויסד שם בתי־חרֹשת והשאיר ליהודים משעול צר, אשר קשה היה לעבור בו. לראשונה התנפלו קצרי־הרוח אשר בקרב היהודים על עושי המלאכה, להשבית את העבודה. אולם פלורוס מנע אותם בחֹזק־יד מהמעשה הזה. במבוכה הזאת פנו אל פלורוס ראשי היהודים ואִתּם יוחנן המוכס (חוכר המסים) והבטיחוהו, כי ישלמו לו שמונה כּכּרי כסף, אם יעצוֹר את המלאכה. פלורוס הבטיח אותם, כי ימלא את כל חפצם, אם יקבל את הכסף, אך כאשר הגיע הכסף לידיו עזב את קיסריה ויצא אל סבסטי והשאיר את בעלי הריב לעשות כטוב בעיניהם, כאלו מכר ליהודים בכסף את הרשות להלחם בשונאיהם ככל אות נפשם.

ה. ולמחרת היום, ביום השבת, כאשר נאספו כל היהודים בבית־הכנסת, יצא איש מחרחר ריב מקרב היונים יושבי קיסריה והפך סיר נפוח עם פיו למטה והציג אותו לפני מבוא בית־הכנסת וזבח עליו צפרים לקרבן. בדבר הזה חרף את היהודים מאד, כי חִלל את חֻקי תורתם וטִמא את המקום. נכבדי היהודים והמיֻשבים בדעת אמרו, כי עליהם לפנות בדבר המריבה הזאת אל הנציב. אולם רוח אוהבי־המחלקת ובני־הנעורים היתה כאש בוערת והם מהרו להלחם באויביהם. ולעֻמתם התיצבו היונים במערכה, כי את מקריב הזבח שלחו במחשבת ערומים לפניהם, וכמעט התחולל קרב בין שני המחנות. ויוקונדוס שר הרוכבים, אשר צֻוה לעמוד בפרץ, נגז אל המקום ולקח את הסיר ונסה להשבית את הריב. אולם עצתו הטובה שבה ריקם מפני זדון היונים יושבי קיסריה, והיהודים מהרו לקחת את ספרי התורה ולצאת אל נרבתא – היא אחת אחֻזותיהם במרחק ששים ריס מקיסריה. שנים־עשר מטובי היהודים ואִתּם גם יוחנן (המוכס) באו אל פלורוס לסבסטי והתאוננו על המעשים אשר נעשו ובקשו עזרה ממנו וגם הזכירוהו בלשון כבוד את דבר שמונת ככרי הכסף. וכשמוע זאת פלורוס שׂם את האנשים במאסר, בהתגוללו עליהם כי הוציאו את ספרי התורה מקיסריה.

ו. ולשמע הדבר הזה מרה נפש כל העם אשר בירושלים מאד, אולם עוד כבשו את כעסם הפעם. אך פלורוס התמכר להפיח את אש המלחמה. הוא שלח אל בית־המקדש והוציא משם שבעה־עשר ככר, בטענו כי הם דרושים לקיסר. מיד קמה מבוכה בקרב העם ומכל עברים מהרו המונים אל בית־המקדש ובצעקות עד לב השמים קראו בשם הקיסר והתחננו אליו להצילם מרשעת פלורוס, ואחדים מחפֵצי־המרד שפכו חרפות וגדופים על פלורוס והביאו סל (של צדקה) ובקשו פרוטות למענו, כי הוא עני ואביון. אבל לשמע הדברים האלה לא נטה פלורוס מדרך בצעו ועוד הוסיף להתעבר ולבקש כסף־חמסים. ותחת ללכת אל קיסריה ולכבוד את אש המלחמה אשר יצאה משם ולבער את כל סבות המהומה – כי הלא קבל את שכרו על הדבר הזה – מהר לעלות על ירושלים בצבא רוכבים ורגלים, למצֹא שלל רב לעצמו בנשק הרומאים ולתת את פחדו ואימתו על־פני כל יושבי העיר.

ז. והעם אמר להפר את כעס פלורוס בעוד מועד ויצא לקראת אנשי־הצבא בברכה וגם רצה לקבל את פני פלורוס בכבוד רב. אולם הוא שלח לפניו את קַפּיטוֹן שר־המאה עם חמשים רוכבים וצוה את יושבי ירושלים, כי ישובו אל בתיהם ולא יעזו את פניהם לסובב בכחש אהבתם את האנשים, אשר זה לא כבר חרפו אותם בקלון ובוז. הן אם בעלי נפש הם – הלא יאות להם לבוז לו גם בפניו ולהוכיח לא באמרי פיהם בלבד, כי־אם גם בפֹעל כפיהם, כי הם אוהבים את החֹפש. ההמון נבהל לדברים האלה, וגם רוכבי קפיטון קפצו אל תוכו, והיהודים נפוצו טרם הספיקו לברך את פלורוס לשלום ולהראות לאנשי־הצבא את אֹמן רוחם. הם שבו לבתיהם והלילה עבר עליהם בפחד ובשברון־לב.

ח. ופלורוס לן בלילה ההוא בארמון המלך, ובבֹּקר הקים בימה לפני הארמון וישב עליה לכסא משפט. הכהנים הגדולים וראשי העם ונשואי הפנים אשר בעיר באו אליו ונצבו לפני הבימה ופלורוס צוה עליהם להסגיר בידו את חורפיו ואמר להם, כי יקח את נקמתו מהם, אם לא יביאו אליו את החַיָּבים. טובי העם הודיעוהו, כי העם הוא רודף שלום, ובקשו ממנו לסלוח לעון האנשים אשר לא שמרו לשונם, כי לא יפלא הדבר, אם נמצא בהמון רב כזה אנשים עזי־נפש אחדים וצעירים נבערים מתבונה, ואין לאל־ידם להבדיל את החַטאים, כי כבר נחם כל איש על אשמתו והוא מכחש בדבר אשר עשה, ואם הוא (פלורוס) דורש באמת ובתמים לחזק את השלום בקרב העם ולהציל את העיר למען הרומאים, עליו לשים לב לרבים הנקיים מאשם ולהעביר בגללם את עון המעטים ולא להרגיז את כל העם הגדול הרודף שלום באשמת נבזים אחדים.

ט. לדברים האלה חרה אף פלורוס מאד וקרא בקול אל אנשי־הצבא לבֹז את השוק העליון ולהמית את כל הנמצאים שם. באהבת בצעם שמחו אנשי־הצבא לפקֻּדת הנציב ובזזו את המקום אשר נשלחו אליו וגם פרצו בכל הבתים ושחטו את יושביהם, ברחובות העיר נחפזו האנשים לברוח והנתפשים נרצחו באכזריות חמה, ולא היה שֹׁד ורצח אשר לא עשו הרומאים ביום ההוא. אנשי־הצבא תפשו אזרחים אוהבי־שלום והביאו אותם אל פלורוס והוא צוה לדוש את בשרם בשוטים ולהוקיעם על צלבים. ומספר כל הנהרגים ביום ההוא, האנשים והנשים והטף, היה שלשת אלפים ושש מאות172 ואם סאת הפרענות הגדילה עוד אכזריוּת הרומאים, אשר לא נראתה עוד כמוה, כי נועז פלורוס לעשות דבר, אשר לא עולל עוד איש לפניו: הוא צוה להלקות לפני הבימה אנשים ממעמד הרוכבים ולהוקיעם על צלבים, אף כי האנשים היהודים האלה נשׂאו משׂרת כבוד בקרב הרומאים.

פרק חמשה־עשר: ברניקי התחננה אל פלורוס על היהודים לחנם. אש המרד שקעה,

אולם פלורוס הפיח אותה מחדש.

א. ובעת ההיא נמצא המלך אגריפס באלכסנדריה, כי נסע שמה לברך את אלכסנדרוס173, אשר שלח אותו נירון אל מצרים ומִלא את ידו להיות שם לנציב. אולם ברניקי אחות אגריפס היתה אז בירושלים ולבה חלל בקרבה למראה רשעת הצבא. פעם בפעם שלחה את שרי הרוכבים אשר לה ואת שומרי ראשה לבקש את פלורוס, כי יאסף את ידי המרצחים. אולם פלורוס לא שם לבו למספר הנרצחים הגדול ולא למעלת האשה, אשר שלחה אליו לבקש רחמים עליהם, כי רק אל בצעו לטש את עיניו, ולא שמע לקולה. וחמת זדון אנשי־הצבא נתכה גם על המלכה ונקל היה בעיניהם להתעלל ביהודים הנתפשים ולשחוט אותם לעיניה, כי גם אותה הכו נפש כמעט, לולא קדמה לברוח אל חצר המלך ושם ישבה כל הלילה יחד עם שומרי ראשה, בפחדה פן יפרצו אנשי־הצבא בבית. היא באה אל ירושלים לשלם את נדרה לאלהים, כי חֹק הוא לאנשים, אשר יצאו בשלום ממחלה רעה או מצרה אחרת, לקבל עליהם בנדר, כי שלשים יום בטרם יביאו את קרבנם ינזרו מן היין [ולא] יגלחו את שערם174. ובשַׁלם ברניקי את נדרה עמדה יחפה לפני הבימה והתחננה אל פלורוס [על עמה], אך פלורוס לא בוש מפניה, וגם חייה היו תלואים לה מנגד.

ב. הדברים האלה נעשו בששה־עשר לחדש ארטֶמיסיוס (אִיָּר) וממחרת היום מהר כל העם אל השוק העליון והתאבל על ההרוגים בזעקה גדולה ומרה וקללות רבות נזרקו מפי ההמון כנגד פלורוס. וראשי העם יראו את הדבר הזה מאד ויצאו יחד עם הכהנים הגדולים וקרעו את בגדיהם והתנפלו לרגלי העם והפצירו בו לכבוש את כעסו, לבל יעלה את חמת פלורוס עד להשחית ולא יוסיף צרות חדשות על כל הרעה אשר מצאתהו. ההמון נפתּה במהרה למלא אחרי הדברים האלה, כי נשא את פני האנשים המפילים לפניו תחנוניהם וגם בטח, כי לא יוסיף פלורוס לעשות רשע.

ג. ופלורוס התעצב אל לבו, בראותו כי כבתה אש המרד, ובקש לו עצה להפיח אותה מחדש. הוא שלח לקרא לכהנים הגדולים ולחשובי העם ואמר להם, כי רק בזה יתנו מופת, כי לא יוסיף העם מעשי מרד, אם יצאו לקבל בכבוד את פני אנשי־הצבא הבאים מקיסריה, כי עוד שני גדודים (קוהורטות) עלו משם, בעוד טובי ירושלים מזעיקים את העם [למלא אחרי דברי הנציב] שלח פלורוס פקֻדה אל שרי־המאות אשר בשני הגדודים, לבל ידברו שלום ליהודים היוצאים לקראתם לברכם ויתנפלו עליהם בחרב, אם יחרפו אותו בפיהם. והכהנים הגדולים אספו את העם בהר־הבית ובקשו אותו לצאת לקראת הרומאים לשלום ולקַדם את פני הגדודים בברכה טרם תבוא עליהם רעה נוראה. אולם שוחרי המרד מאנו לשמוע בקולם ואחרי הרצח בירושלים נספח רֹב העם על מרי־הלב האלה.

ד. אז יצאו כל הכהנים ומשרתי בית ה' ונשאו לפניהם את כלי המקדש ואת בגדי הכהֻנה, אשר בהם היו משרתים בקדש, והמנגנים והמשוררים אשר במקדש לקחו אתם את כלי השיר וכלם התנפלו לרגלי העם וחלו את פניו לשמור על כלי הקדש אשר בידיהם ולבלי תת פתחון־פה לרומאים לבֹז את אוצרות־בית־האלהים. מה נורא היה מראה הכהנים הגדולים בשׂימם עפר על ראשם ובקרעם את בגדיהם ובחשפם את סגור לבם; הם קראו אל האנשים הידועים בנקבם שֵׁם כל אחד מהם, וגם התחננו אל כל העם, לבל יהיה הדבר הקטן הזה קל בעיניהם ולא יסגירו את עיר קדשם בידי הרוצים להחריבנה: „מה בצע יהיה לאנשי־הצבא הרומאים, כאשר יתנו להם היהודים כבוד? ובמה יונח לכם מהרעה אשר מצאתכם, אם לא תצאו לקבל את פניהם כיום הזה? אולם אם תקדמו בכבוד את פני הבאים כמשפט, הלא תסתמו בזאת את פי פלורוס, המבקש לו תֹאנה להקדיש עליכם מלחמה, וככה תהיה לכם עירכם לשלל ולא תוסיפו לשׂבוע מכאובות. הן מעשה כסל נורא יהיה, כאשר ישמע עם גדול כזה בקול מחרחרי ריב מתי־מספר, תחת לאַלֵץ אותם להודות בדברי הרבים“.

ה. כדברים האלה דברו הכהנים הגדולים על לב העם וגם השקיטו את רוח הנרגנים בדברי אימה וכבושים, ואחרי־כן יצאו בראש העם במנוחה ובסדר לקַדם את אנשי־הצבא, וכאשר קרבו אליהם ברכו אותם לשלום. אולם הרומאים לא ענו לברכתם ומריבי־פלורוס הרימו קול צעקה. והדבר הזה היה האות הנתון לרומאים: מיד הקיפו אנשי־הצבא את ההמון והכו אותו במקלות וגם רדפו אחרי הבורחים ורמסום בפרסות סוסיהם. רבים נפלו ביום ההוא ממכות הרומאים ורבים ועצומים מאלה היו למרמס לרגלי אחיהם. כי נורא היה הדחק בשערי העיר, כאשר רצה כל אחד לעבור את חברו ולהִמלט, והדבר הזה עצר את כל הבורחים. ונורא היה גם מות הכושלים במנוסתם, כי נחנקו ונרמסו ברגלי האצים אחריהם, עד אשר לא נכרו עוד פניהם ולא נשאר אף חלל אחד אשר ידעו בו קרוביו כי זה הוא, לקברו עם אבותיו. ואנשי־הצבא פרצו עם הפליטים יחד בשערי העיר והכו בלי הרף את האנשים אשר נפלו בידם ולחצו את ההמון דרך המגרש הנקרא ביזיתא175 אל העיר ובקשו לבקוע להם דרך ולכבוש את הר־הבית עם הבירה (מצודת אנטוניה) יחד. כי פלורוס התאוה ללכדם, ועל־כן הוציא את אנשי־צבאו מחצר המלך ונסה להבקיע אל הבירה. אולם מזימתו הרעה לא קמה, כי התיצב העם לקרב לעֻמת אנשי־צבאו והשיב את ימינם אחור. רבים עמדו על גגות הבתים והמטירו משם אבנים על ראשי הרומאים וכאשר עיפה נפש אלה ממטר אבני הקלע מלמעלה וגם קצרה ידם לפלס דרך בין המונות האנשים, אשר סגרו את רחובות ירושלים, נסוגו אחור ושבו אל מקום מחנם אשר בחצר המלך.

ו. והמתקוממים יראו, פן יעלה פלורוס עוד הפעם דרך הבירה ויכבוש את הר־הבית, ועל־כן מהרו לעלות ולהרוס את האולמים המחברים את הר־הבית אל הבירה. ובדבר הזה התקררה תאות פלורוס ואהבת בצעו. כי כל מזמתו היתה לבֹז את אוצר בית־המקדש, ועל־כן השתוקקה נפשו להבקיע אל המצודה. ואחרי אשר נהרסו האולמים שלח לקרֹא לכהנים הגדולים ולמועצת־העם (הסנהדריה) ואמר להם, כי יצא את פני העיר וישאיר בה מספר אנשי־צבא כטוב בעיניהם. הם הבטיחו, כי יעשו ככל אשר לאל־ידם להקים את המנוחה ולהפר את עצת המרד, אם ישאיר להם גדוד (קוהורטה) אחד, רק לא את הגדוד אשר נלחם ביהודים, כי מרה עליו נפש כל העם על הצרות אשר עולל לו. ופלורוס הבדיל להם גדוד אחד למלא את משאלותיהם ושב עם שארית חילו אל קיסריה.

פרק ששה־עשר: צסטיוס שלח את נֵאַפוליטנוס שר־האלף לחקור את המעשים שקרו

ביהודה. אגריפס נשא נאום לפני היהודים להפר את מחשבת המרד.

א. פלורוס בקש לו דרך אחרת להביא מלחמה בשערי ירושלים ושלח אל צסטיוס מכתב מלא כזבים על־דבר מרד היהודים והתגולל עליהם, כי התגרו אתו מלחמה, וגם סִפּר, כי מהם יצאה הרעה, אשר עשה הוא להם. אולם גם ראשי ירושלים לא חבקו את ידיהם, כי מהרו לכתוב אל צֶסְטִיּוּס – וברניקי יחד אתם – על כל התועבות אשר עשה פלורוס בירושלים. וכאשר קרא צסטיוס את דברי פלורוס ואת דברי היהודים נועץ את שרי צבאותיו, והם החליטו, כי יעלה צסטיוס עם צבאו על ירושלים, למען יעשה שפטים במתקוממים, כאשר יאמן הדבר, כי פרץ שם מרד, או יחזק את השלום עם היהודים, אם נשארו נאמנים בבריתו. אך צסטיוס בחר לשלוח אחד מחבריו, למען יחקור את המעשים אשר היו בירושלים ויתַכּן את רוח היהודים היושבים שם ויודיע אותו דבר־אמת, על־כן שלח אל ארץ יהודה את נֵאַפּוֹליטַנּוּס. אחד משרי־האלף. בקרבת יבנה פגש הציר הזה את אגריפס המלך בשובו מאלכסנדריה וספר לו על־דבר משלחתו ועל סבת הדבר.

ב. והכהנים הגדולים וראשי היהודים והמועצה יצאו לקראת המלך לברכו, אחרי תתם לו כבוד התאוננו באזניו על האסונות אשר מצאו אותם וספרו לו את מעשה האכזריות של פלורוס. אמנם אגריפס נרגז לדברים האלה, אולם בתחבולות פקד את אפו על היהודים, אשר חמל עליהם בלבבו, בבקשו להשפיל את רוחם ולהרחיק מהם כל מחשבת נקמה, פן יאמרו בלבם, כי סבלו על לא עון בידם. האנשים האלה היו בחירי העם, וכלם היו רודפי שלום, כי חסה עינם על רכושם, ועל־כן הבינו את מחשבת המלך הטובה עליהם. גם עם ירושלים יצא כששים ריס מן העיר לקבל את פני אגריפס ונאפוליטנוס, ולפני ההולכים עברו נשי ההרוגים בקול בכי תמרורים, ולשמע יללתן קשר כל העם מספד והתחנן אל אגריפס להיות לו לעזר בצרתו, וגם צעק אל נאפוליטנוס על כל הרעה אשר עשה להם פלורוס. ובהגיעם העירה הראה להם העם את השוק החרב ואת הבתים ההרוסים, ואחרי זאת פתו היהודים בעזרת אגריפס את נאפוליטנוס לעבור עם אחד מעבדיו בכל העיר עד השִׁלֹּה, למען יראה בעיניו, כי היהודים נכנעים לפני הרומאים, ורק את פלורוס בלבדו הם שונאים על תועבותיו הגדולות אשר עשה להם בעברת זדון. נאפוליטנוס סבב בכל העיר ונוכח לדעת, כי באמת היהודים אוהבים את השלום, ואחרי־כן עלה אל הר־הבית ושם הקהיל את העם והרבה להלל אותו על אמון רוחו לרומאים, וגם העתיר עליו דברים והעירהו לשמור את השלום, ואחרי זאת התפלל לאלהים בעזרת הנכרים176 ושב אאל צסטיוס.

ג. והמון היהודים פנה אל המלך ואל הכהנים הגדולים ובקש אותם לשלוח צירים אל הקיסר נירון, להתאונן על מעללי פלורוס, כי הלא אם יחרישו היהודים למעשה רצח נורא כזה, יתנו לחשוד בהם, כי באמת היה מרד בקרבם, ואם לא ימהרו להוכיח מי החל להתגרות בהם, ירָאה הדבר כאלו הוציאו הם את החרב מתערה. גלוי היה, כי לא ישוב העם אל המנוחה, אם ימנע אותם איש משלוח את הצירים. אגריפס שם אל לבו, כי לאיש צר ואויב יחָשב, אם ימלא את ידי האנשים לכתוב שטנה על פלורוס, וגם הבין, כי לא טוב יהיה, אם יעלים את עיניו מתאות־המלחמה, אשר פשתה בקרב היהודים. על־כן קרא לעם להאסף אל לשכת־הגזית177 ועמד במקום רואים על־יד אחותו לפני ארמון החשמונאים, הבנוי ממעל ללשכת־הגזית לעבר העיר העליונה, – וגשר חִבּר את המקדש אֶל לשכת הגזית. – ואלה הדברים אשר דבר אגריפס [לפני העם]:

ד. אלו ראיתי, כי כלכם נושאים את נפשכם להלחם ברומאים ולא הכרתי, כי יש בכם אנשים ישרים ומחֻכּמים, הבוחרים בשלום, לא באתי אליכם ולא ערבתי את לבי לתת לכם את העצה הזאת. כי למותר הוא לדַבּר על הדרך הישרה באזני האנשים, אשר נוסדו כלם יחד בעצה נבערה, והנה אני רואה את הנרגנים ביניכם, כי הם בני־נעורים, אשר לא הכירו עוד את כל תלאות המלחמה, או אנשים אשר לקחה לבם תקוה נבערה לחֵרות, וגם אוהבי בצע אחדים, האומרים למצֹא שׂכר בעֹשק החלשים בהתמוטט סדרי הארץ. ולמען יקנו האנשים האלה בינה וישובו מדרכם הרעה ולא יסָפו הטובים בעצת המעטים האלה הנבערה, הנה חשבתי למשפט לאסוף את כלכם ולדבר באזניכם לטוב לכם כאשר עם לבבי. ואל ירים איש מכם קול שאון, אם לא יערבו דברי לאזניו. הן האיש, אשר יבצר ממנו לכבוש את תשוקת המרד אשר בלבבו, יוכל להחזיק בדעתו גם אחרי עצתי. לעֻמת־זאת לא יהיה שכר לדברי גם בקרב הרוצים להקשיבם, אם לא ישקטו כל העומדים מסביב. הנה אני יודע, כי רבים מכם מתַנים בשפת־יתר178 את רשעת הנציבים השליטים ומשמיעים שירי־תהלה לחֹפש. ועוד טרם אבוא לחקור, מי אתם ובמי אתם אומרים להלחם, אני רוצה לנתק את ארג טענותיכם. אם רק להגן על נפשכם מפני הרשעה אתם רוצים, למה לכם לרומם את החֹפש על שׂפתיכם? ואם אתם חושבים, כי קצר כֹּחכם לשׂאת את חיי העבדים, הלא למותר הן כל תלונותיכם על הנציבים, כי גם אם יהיו אלה אנשי־צדק, תשאר לכם העבדות לחרפה תמיד. התבוננו־נא בשני הדברים האלה יחדו וראו מה רפה שֹׁרש המלחמה. לראשונה אדבר על טענותיכם נגד הנציבים. הן מֻטל עליכם לכבד את הרָשות ולא לעורר את רגזהּ! אם על עונות קלים אתם באים עליהם בגדופים קשים, הנה רק לרעתכם אתם מגלים את רשעת האנשים אשר חרפתם, ותחת עשותם לכם רעה לפנים במסתרים ובבושה, מעתה הם מביאים עליכם שׁואה לעיני השמש! כי רק הסֵּבל מרפה את כח המכה. והעלובים הנושאים את עלבונם במנוחה משיבים את זרוע עולביהם אחור! אולם אם באמת פקידי הרומאים הם נוגשים קשים עד אשר קצר כח סבלכם, הנה במה חטאו לכם כל הרומאים והקיסר, אשר בהם אתם אומרים להתגרות מלחמה? הן לא במצותם בא אליכם נבל להציק לכם, כי מרחוק לא יראו יושבי המערב את המעשים אשר במזרח, ואף לא נקל להם לשמוע משם את הדברים האמורים פה. והן תסכילו עשות, אם תפקדו את עון האחד על הרבים ועל דבר קטן תצאו להלחם בעם רב כזה, אשר לא ידע גם את דבר החטאת אשר שמתם עליו. ואולי יהיה בזמן קרוב שכר לתלונותינו. הן הנציב הזה לא ישָׁאר בקרבנו כל הימים ויֵאות לנו לחשוב, כי במקומו יבואו אנשים טובים ממנו. ואם תעוררו הפעם את המלחמה, לא יקל לכם לשבות ממנה וגם לא להאריך אותה בלי אסונות ופגעים. ואמנם גם עבר הזמן לשנות באהבת החרות. – לפָנים היה מֻטל עלינו להלחם עליה לבל תלקח מידינו, כי רע ומר הוא גורל העבדים, ועל־כן נאה וישר הדבר להלחם בו טרם יבוא. אולם האיש, אשר נכנע פעם ואחרי־כן התקומם [למען הסיר את עֻלו מעל צואריו], הלא עבד מתפרץ הנהו ולא אוהב חֹפש. אז, בימים אשר עלה פומפיוס על הארץ, הֻטל על היהודים לחגור את כל כחותיהם לבלי תת לרומאים לבוא בשעריה. אולם אבות אבותינו והמלכים המושלים בהם, אשר היו גדולים וטובים הרבה ממנו בעשרם ובכח בשרם ובאֹמץ נפשם, לא עצרו כח לעמוד בפני חלק־מצער מחיל הרומאים. ואתם, אשר ירשתם מאבותיכם את הסבל ואשר קטן ודל כֹּחכם מחֹסן אבותיכם, שהטו את שכמם לסבול לראשונה, – התחשבו באמת ובתמים לעמוד בפני כל תּקף ממשלת הרומאים? הן גם האתּונים, אשר שלחו לפנים את עריהם באש למען חרות היונים, ובצאת עליהם אחשורוש (קסֶרקסֶס) היהיר, אשר נסע באניות בדרך היבשה ועבר ברגל ארחות ימים, ומי הים לא עצרו כח לשאתו ומרחבי הערב179 צרו מהכיל את חילו העצום, שברו (האתונים) את קרן אסיה הגדולה על־יד סַלַמִיס האי הקטן, עד אשר ברח המלך מפניהם עם אניה אחת והם רדפו אחריו – גם הם עובדים עתה לרומאים, והעיר אשר משלה לפנים בכל ארצות־יָון (הֶלַס) שומרת את הפקֻדות הבאות מארץ איטליה. וגם הלקֵדימונים, אשר עשו גבורות על־יד תֶּרְמֹפִילֵי ועל־יד פְלַטִיָה ופרצו עם מלכם אַגֶסִילָאוּס בלב ארץ אסיה, נכנעו באהבה תחת עֹל האדונים האלה. והמקדונים, הרואים עד היום במחזה את תמונת פיליפוס, ועוד לא משו מעיניהם זכרונות הימים הראשונים, כאשר פשטו עם אלכסנדרוס יחד ליסד להם ממשלת עולם – גם הם נושאים דומם את חליפות הגורל ועובדים את האדונים, אשר אליהם עבר מזלם. ועוד עמים לאין־מספר, אשר לבם מלא אהבת הדרור על כל גדותיו – התרפסו לפני הרומאים, ורק אתם לבד תחשבו, כי לחרפה לכם לעבוד את האדונים, אשר נכנע כל העולם תחתיהם? ומה הצבא והנשק, אשר תבטחו עליהם במלחמה? ואי הצי האדיר, אשר תכבשו בו את הים מידי הרומאים? ואיה האוצרות אשר יספקו את צרכיכם? התחשבו, כי על המצרים או על הערבים אתם יוצאים למלחמה? הטרם תראו את גֹדל ממשלת הרומאים? והאמנם לא תדעו את מדת קֹצר כֹּחכם? והאם לא כשל כחנו פעם בפעם במלחמתנו עם העמים השכנים, – ואולם ממשלת הרומאים לא נמוטה בכל מרחבי העולם? ועוד הם מוסיפים לבקש להם גדולות מאלה. כי קטנו בעיניהם גבולות ממשלתם, נהר פרת במזרח ונהר איסטרוֹס180 בצפון, וארץ לוּב בדרום, אשר תרו אותה עד קצה המדבר, וגדֵירה181 אשר במערב – עד אשר בקשו להם עולם חדש מעבר לים אוקינוס והביאו חרב מלחמה אל גבולות הבריטנים, אשר לא ידע איש את שמם עד היום הזה. ומה [תוכלו עשות]? האֻמנם עשירים אתם מהגַלים וגבורי־כֹח מהגרמנים וחכמים מהיונים ורבים ועצומים מכל גויי הארץ? ועל מה תבטחו במלחמתכם עם הרומאים? הן יאמר איש מכם: קשה עֹל העבדות מנשוא! אולם הן יותר מכם קשה הדבר ליונים, הנדיבים בכל העמים אשר נמצאו תחת השמש והיושבים בארץ רחבת ידים – ובכל־זאת הם כורעים לשש אגֻדות שבטים182. וככה עושים המקדונים, אשר יפה כחם מכחכם לבקש חיי־דרור. ומה דבר חמש מאות הערים אשר בעסיה?183 הלא גם מבלעדי חיל־משמר בקרבם הם משתחוים לאדון אחד ולשבטי השופטים184, ומה אדבר על ההֶנִיּוֹכים והקוֹלְכים ועל משפחות הטַוְרים, על הבּוֹסְפּוֹרָנים והעמים היושבים מסביב לים פוֹנטוֹס ולים מַיּוֹטִיס185? הן לפנים לא הסכינו לשמוע אף בקול מושל מאחיהם, ועתה הם עובדים לשלשת אלפים אנשי־צבא, וארבעים אניות־מלחמה מספיקות להכין את השלום בים הזועף, אשר לפנים לא יכול אדם לעבור בו. ומה יוכלו לספר לנו על־דבר החרות יושבי בִּתּוּנִיָה וקַפּוֹדקיא, עם פַּמְפִילִיָּה והלוּקים והקִיליקים186; אך כלם משלמים מס מבלעדי חרב־מלחמה. ועוד מה? הנה התְּרַכִּים, היושבים בארץ אשר רחבה דרך חמשה ימים וארכה דרך שבעה ימים והארץ קשה וחזקה מארצכם הרבה, והקרח הגדול עוצר בעד האויבים הבאים על הארץ, וגם הם נכנעים לפני אלפים איש מצבא משמר הרומאים. והאִילִירִים, היושבים על־ידם בין נהר אִיסְטרוֹס וגבול דַּלְמַטִּיָּה187 – האם אינם נכנעים תחת שני לגיונות רומאים ועוזרים בידם לבצור את רוח הדַקִּים? והדַלְמַטִּים, אשר פעמים רבות התנערו להלחם על חרותם ואחרי כל מגפה ומגפה חגרו מחדש כח וגבורה להתקומם, הטרם ישקטו עתה תחתיהם, אף כי רק לגיון אחד נמצא בארצם? אבל אם יתעוררו עמים שונים למרוד באדוניהם, בשׂימם את מחסם במשגבי ארצם – הנה למי יאות הדרך הזה יותר מן הגַלים188, אשר הקים עליהם הטבע מבצרי־חֹסן. כי ממזרח סוגרים עליהם הרי האַלְפּים ומצפון הנהר רֵינוס, מדרום ההרים הפִּירֵנַיִּים וים־אוקינוס ממערב, ואף כי נמצאו לגַלים מצודות מעוז כאלה והם עם גדול ועצום, אשר לו משלש מאות וחמשה שבטים, ואף כי מקורות הברכה – כאשר יאמר האומר – נמצאו בארצם מבית ובתבואת אדמתם הרַבּה יוכלו לכלכל את כל העולם, בכל־זאת הם נוטים שכמם לסבוֹל ומשלמים לרומאים מס ונותנים להם לשלוט בכל מגד ארצם. ולא באהבתם את השלום או ממֹרך־לב עושים הגלים את הדבר – הן שמונים שנה נלחמו בחֹזק־יד בעד חרותם – רק מיראתם את עצמת הרומאים וגם את מזלם, אשר הפליא לעזור להם מחרב עֻזם. ועל־כן עובדים לאלף ומאתים אנשי־צבא רומאים, אף כי המספר הזה הוא קטן ממספר עריהם כמעט. הן גם בצאת האִבֵּרים189 להלחם על חרותם [ברומאים] לא היה להם להועיל הזהב, אשר חפרו מאדמת ארצם ולא המרחק הגדול שבין ארצם ובין הרומאים בדרך הים ובדרך היבשה ולא גבורת שבט הלוּסִיטַנים והַקַנְטַבְּרים190 בעת הקרב, ואף לא ים־האוקינוס המציף את ארצם, אשר גם יושבי המקום יראים את משבריו מאד. כי הרומאים עברו בחרב מלחמה את עמודי הֶרַקְלֶס191 ופלסו להם נתיבות בין העבים המכסים את ההרים הפירניים והעבידו את כל העמים האלה. ודי לו ללגיון אחד לשמור על גבורי־החיל הרחוקים האלה. הנמצא בכם איש, אשר לא שמעה אזנו על המונות הגרמנים? הן בעיניכם ראיתם פעם בפעם את האנשים הגדולים והחסֻנים האלה, כי אל כל מקום שולחים הרומאים את אסיריהם. והנה העמים הרבים האלה, אשר אין קץ לגבול ארצם ואשר עֹז גבורתם עולה עוד על מדת קומתם, כי בכֹח רוחם הם בזים למות ובחמתם הם נוראים ואכזרים מחיתו־טרף – גם את רוחם בצרו הרומאים על הנהר רינוס ושבטיהם, אשר נפלו בידי הרומאים, היו להם לעבדים, ויתר העם ברח ונמלט [מפני המנצחים]. ואם בחומת ירושלים תשימו מחסכם – התבוננו אל מבצרי מעוז הבריטנים: הן ים־אוקינוס מקיף עליהם מכל עבר והאי, אשר עליו הם יושבים, אינו נופל בגדלו מכל עולם־הישוב, וגם עליהם באו הרומאים באניות ושמו אותם לעבדים, וארבעה לגיונות שומרים על האי הגדול הזה. והעוד עלי להרבות דברים ולהעלות על לבכם, כי הפַּרְתּים, גוי גבורי־מלחמה, הרודה בעמים אין־מספר ואין קץ לצבאות חילו, – גם הם שולחים בני־תערובות אל הרומאים ובארץ איטליה רואה כל איש את זרע מלכי ארצות הקדם עובד לרומאים למען השלום! והנה כמעט כל העמים תחת השמש משתחוים לרומאים, – והאם אתם לבדכם תעצרו כח להלחם בהם? הטרם תשימו אל לבכם את אחרית אנשי קרתחדשת192, אשר התגאו בחַנִּבַּעַל גבורם הגדול והתימרו בכבוד מוצאם מגזע הצידונים (הפיניקים) – וכרעו תחת גבורת ימין סקִפִּיוֹן (סציפיו). וגם יושבי קירֵיני, אשר יצאו מזרע הלַקּוֹנִים, והמַרמַרִידים, השבט היושב עד קצה המדבר והסִירְטִים, אשר נתנו את פחדם על כל שומעי שמם, והנַסַּמּוֹנים והמַוְרים ועמי הנודדים לאין־מספר193 – כלם לא עצרו כח לעצור בעד גבורת הרומאים. הן גם את כל הארץ הגדולה, אשר היא שלישית עולם הישוב, ולא קל הוא למנות את העמים היושבים בה, היא הארץ אשר בין גבול הים האטלנטי ועמודי הרקלס ובין הים האדֹם (ים סוף), כבשו הרומאים על יושביה, הם שבטי הכושים (האֵתּיוֹפים), אשר אין להם מִספר. ומלבד חלק תבואת אדמתם די כלכל את כל יושבי העיר רומא שמונה חדשים בשנה הם משלמים עוד מסים שונים ונותנים בנפש חפצה את תרומתם לצרכי הממשלה, ואינם חושבים את פקֻדותיה – כמעשכם אתם – לדברי־חרפה, אף כי רק לגיון אחד חונה בקרבם. ואם עלי עוד להרבות דברים ולתנות לפניכם את עצמת הרומאים, הנה אזכיר אתכם על־דבר ארץ מצרים הקרובה אלינו, אשר היא משתרעת עד ארץ כוש וארץ ערב המאֻשרה (תימן) בואכה ארץ הֹדו, ומספר העם היושב בה שבעים וחמשה רבוא מלבד יושבי אלכסנדריה – על המספר הזה מעידה לנו מכסת מס הגלגֹלת – וגם היא אינה חושבת את ממשלת הרומאים לכלִמה, אף כי נמצא לה מרכז194 מרד גדול בעיר אלכסנדריה בגלל המון יושביה הרב וחֹסן עשרה – הן ארכה שלשים ריס ורחבה אינו נופל מעשרה – והיא מרבה לשלם לרומאים בחדש אחד ממכסת המס אשר אתם משלמים בשנה מלאה, ומלבד הכסף היא מנהלה את כל עם רומא בלחם ארבעה חדשים בשנה. והן מכל עבר מקיפים מבצרים את הארץ הזאת, מדבּר שממה, אשר לא תדרוך בו רגל אדם, או ימים בלי נמלים או נהרות ובִצות. אולם כל המשׂגבים האלה לא עמדו בפני מזל הרומאים ובשני לגיונות המצב השוכנם בעיר (אלכסנדריה) הם רודים בכל ארץ מצרים הרחבה ובוצרים את רוח המקדונים הגאיונים. ואחרי אשר חזקה יד הרומאים על כל עמי־הארץ, איפה תבקשו לכם עוזרים במלחמתכם, האם בארצות לא־נושבות? או אולי יקוה אחד מכם למצֹא ישועה מעבר לנהר פרת או יאמין, כי אחיו היושבים בארץ חַדִּיֵּב (אדיבֵיני) יצאו עמו בקרב? הלא על דבר קטן כזה לא יסַכּנו את עצמם במלחמה קשה ונוראה, ואם גם ייעצו לעשות כדבר הרע הזה, לא יתנו אותם הפרתים להפיק רצונם, כי הם שוקדים מאד להכין את ברית המנוחה עם הרומאים, וכי יצא אחד העמים הנכנעים תחתיהם להלחם ברומאים, הלא תופר הברית הזאת. לא נשאר לכם רק לשים מחסכם בישועת אלהים, אולם הן גם הוא מחזק את ידי הרומאים, כי בלעדי עזרת אלהים לא היה לאל־ידם להקים ממשלה אדירה כזאת. השיבו אל לבכם, כי יקשה מכם למלא אחרי כל מצות האלהים כדת וכדין, גם אם תצאו למלחמה עם אויבים חלשים, – ולכן יהיה עליכם לעבור על החֻקים והמצוות, אשר בגללם אתם מצפים לישועת אלהים, ובדבר הזה תרגיזוהו עד הסתירו פניו מכם. הן אם תשמרו את חֻקי השבת ולא תעשו בה כל מלאכה, נפֹל תפלו בידי אויביכם על־נקלה, כאשר נפלו אבותיכם בידי פומפיוס בחזקו את עבודת המצור בימים אשר שבתו ממלחמה. ואם תאמרו לחלל את חֻקי התורה במלחמה, הן לא ישאר לכם דבר, אשר למענו תצאו למלחמה הזאת. הנה כל עמלכם ויגיעכם הוא לבל תעברו על מצוה קלה מתורת אבותיכם, ואיך תקראו לאלהים להלחם לכם, אם בזדון תעברו על חֻקי עבודתו. ואולם כל איש היוצא למלחמה בוטח באחת משתי אלה: בעזרת האדם או בישועת אלהים. ואם אבדה תקותו לשתיהן יחד, אינו יוצא לקרָב, רק בחפצו להסגיר את נפשו בידי אויביו. ומי מוחה בידכם להמית בידיכם את טפכם ונשיכם ולהעלות על המוקד את עיר תפארתכם? הלא בעשותכם מעשה־תעתועים כזה יהיה שכר לפעֻלתכם – כי תנצלו מחרפת המפלה לפני אויביכם. הן טוב ויפה הדבר, בהתכונן האניה לסערה העתידה עוד טרם תצא מן החוף, לבל תהיה פתאם לטרף לגלים ולא תרד תחתיות [בזעף הים]. ואמנם גם נאה לנו לרחם על נפש האיש אשר נפל בצרה פתאם בהסח הדעת, אולם הן לעג נלעֹג למִסת האנשים אשר הביאו שואה על נפשם בדעה צלולה. הנמצא בכם איש תמים, אשר יאמין בנפשו, כי הרומאים ילחמו בכם על־פי החוזה [שתעשו אתם], ובהיות ידם על העליונה יטו לכם חסד ולא ישרפו את עיר הקֹדש כמעשיהם בערי יתר העמים, ואף לא יכריתו את כל זרעכם? והן גם הנותרים בכם לא ימצאו מפלט, כי יד הרומאים מושלת בַּכֹּל ופחדם על־פני כֹל. ולא עליכם לבד תביאו רעה רבה, כי גם על היהודים היושבים בכל עיר ומדינה. הלא אין עם בעולם, אשר לא נדחו אליו פזורי אחיכם, ואם תקראו למלחמה, שחֹט ישחטו אויבינו את כֻּלם ובעון מזִמַּת אנשים מתי־מספר ישפך בכל עיר ועיר דם היהודים כמים, וכל שופכיו לא יאשמו. ואולם אם לא יֵעשה הדבר הזה (לא ישָׁפֵך דם היהודים) שׂום תשימו אל לבכם, כו דבר עוֶל עשיתם, בצאתכם למלחמה על אנשים ארכי־אפים אשר כאלה. ואם גם לא תעלה באזניכם צעקת נשיכם ובניכם, אנא חמלו על עיר אבותיכם זאת ועל האולמים הקדושים, חוסו על מקדשנו ושמרו על ההיכל עם קדשיו. כי לא יהיה מעצור לרוח הרומאים לעת תגבר ידם עליכם ולא יוסיפו לחמול על קדשינו, אחרי כפותכם טובתם. והנה אני מעיד בי את כל קדשיכם ואת מלאכי אלהים הקדושים ואת עיר אבותינו היקרה לנפשות כֻּלנו, כי לא מנעתי מכם דבר להצילכם מן הסכנה, ואתם הוָעצו בדבר, אם להחזיק בשלום, למען תהיה ידי עמכם – או ללכת אחרי אש קנאתכם ולסַכּן בעצמכם –ונפשי לא תבוא בסודכם“.

ה. וככלות אגריפס את הדברים האלה זלגו עיניו דמעות וגם אחותו בכתה עמו ובדמעותיהם עלה בידם לשַׁכּך את חמת העם. ההמון הרים קול, כי אין חפצו להִלחם ברומאים ורק בפלורוס לבד, אשר עשה לו רעה. ולדברים האלה ענה אגריפס: „אולם במעשיכם הן כבר הקדשתם מלחמה על הרומאים, כי לא הוספתם לשלם את המס לקיסר וגם הרסתם את אולמי הבירה. ורק בזה תסירו מכם את אשמת המרד, כאשר תחדשו את האולמים ותשלמו את המס. כי לא פלורוס הוא בעל הבירה ולא לו אתם משלמים את המס“.

פרק שבעה־עשר: היהודים החלו להלחם ברומאים. על־דבר מנחם.

א. העם שמע לדברים האלה ועלה יחד עם המלך ועם ברניקי אל הר־הבית והחל לבנות את האולמים ההרוסים. וראשי העם ואנשי המועצה (הסנהדריה) נפוצו בכפרים לגבות את המסים, ובזמן קצר אספו ארבעים ככר, כמספר אשר נשאר עוד לשלם. ככה דחה אגריפס את סכנת המלחמה לזמן קצר, ונסה עוד הפעם לדַבּר על לב העם להִכּנע תחת פלורוס, עד אשר ישלח הקיסר נציב אחר במקומו. אולם לדברים האלה התרגז העם וחרף את המלך וגם שלח אליו, כי יעזוב את העיר, ואחדים מסוד המורדים נועזו גם להשליך בו אבנים. וכאשר נוכח המלך לראות, כי לא יעלה עוד בידו לבצור את רוח חפֵצי המרד, ונלאה לשׂאת את כל החרפות אשר נשפכו עליו, שלח את ראשי העם וגדוליו לקיסריה אל פלורוס, כי יבחר מהם אנשים לגבות את המסים בקרב הארץ, והוא שב אל ארץ מלכותו.

ב. ובעת ההיא נוסדו יחד אנשים, אשר חגרו את כל כחם לעורר את המלחמה, ומהרו אל המבצר הנקרא מצָדָה (מַסַּדָּה) ולכדו אותו פתאם ושחטו את כל הרומאים אנשי־המצב והושיבו תמורתם במבצר את אנשי שלומם. בעוד הם עושים את הדבר הזה יצא בחור עז־פנים ושמו אלעזר, בן חנניה הכהן הגדול, והוא פקיד בבית־המקדש בעת ההיא, והסית את הכהנים המשרתים, לבל יקבלו זבחים מידי בני הנכר. והדבר הזה היה ראשית המלחמה ברומאים. כי בטלו היהודים במעשים האלה את קרבן הקיסר. ואף כי הרבו הכהנים הגדולים וחשובי העם לדבר על לבּם, לבל יפרו את החֹק להקריב זבחים לשלום המושלים, לא שמעו האנשים לקולם, בבטחם בגֹדל המונם, כי גבורי הכֹּח מקהַל חפֵצי המרד חזקו את ידיהם, ועיניהם היו נשואות אל אלעזר העומד בראשם.

ג. אז נאספו גדולי העם והכהנים הגדולים, ואִתּם גם חשובי הפרושים, להוָעץ יחד בדבר הסכנה, כי הגיעה הרעה עד מרום קצה. והם החליטו לנסות עוד הפעם לדַבּר על לב המורדים והקהילו את העם לפני שער הנחֹשת הפונה מחצר בית ה' הפנימית קדימה. ולראשונה הרבּו ליסר את הנאספים על עזות רוחם, כי מלאם לבם למרד ולהביא מלחמה נראה בשערי עיר אבותיהם. ואחרי־כן הוכיחו אותם בדברים על טענותיהם הנבערות, ואמרו: „הן אבותינו הִרבו לפאר את ההיכל במתנות בני הנכר וכל הימים היו מקבלים ברצון נדבות עמים זרים ולא עלה על לבם לבעט בזבחי איש ואיש – כי הדבר הזה הוא חטאה גדולה – ועוד הוסיפו לכבד את הנכרים, בהעמידם את מתנותיהם, אשר הקדישו לאלהים, בבית־המקדש סביב, ושם נשארו לעיני כֹל עד היום הזה. ואתּם רוצים להוציא את חרב הרומאים מתערה ומבקשים תואנה להתגרות בהם מלחמה וגוזרים חֻקים חדשים בדבר קרבנות בני הנכר. ויחד עם סכנת המלחמה אתם מביאים חטאת על העיר, כי ישָׁמע הדבר, אשר רק בקרב היהודים בלבד אסור לבן־הנכר להקריב לאלהים ולהתפלל אליו. ואִלו גזר אחד מכם חֹק כזה על אחד־העם (הדיוט), הלא קצוף קצפתם עליו, באמרכם כי הדבר הוא שנאת הבריות. ועתה אתם מחשים, כאשר הופרה ברית הרומאים והקיסר. אולם אנו יראים, פן ימָנעו האנשים, אשר בטלו את הזבחים לשלום הרומאים והקיסר, להקריב גם את זבחיהם הם, ופן תפר הממשלה גם את ברית עירנו, אם לא תחכמו לקחת מוסר ולהקריב את הזבחים מחדש ולהסיר את החרפה מעל ראש הרומאים בטרם יוָדע הדבר לנעלבים“.

ד. לדברים האלה הביאו את הכהנים יודעי ימי הדורות הראשונים והם בארו לעם כי אבותיו היו מקבלים תמיד את קרבנות הנכרים. אולם איש מחפֵצי המרד לא הטה אזנו לדבר. והכהנים המשרתים195, אשר העירו את סערת המלחמה, לא היו באותו מעמד196. וכראות טובי העם, כי לא יוכלו עוד לעצוֹר את המרד וכי סערת הרומאים תחול על ראשם לראשונה, שקדו להסיר את האשמה מעליהם ושלחו צירים אל פלורוס ובראשם את שמעון בן חנניה, וצירים אחרים אל אגריפס, ובראשם את שאול ואנטיפס וקוֹסטוֹבַּר, קרובי בית־המלך. הם בקשו את פלורוס ואגריפס למהר עם צבאותיהם אל ירושלים ולהכניע את המורדים, בטרם יקשה הדבר מאד. כבשורת נחומים היה הדבר באזני פלורוס ובאמרו להפיח את אש המלחמה לא ענה את הצירים דבר. ואגריפס חמל על היהודים וגם על הרומאים, אשר עליהם הקדישו מלחמה, ורצה להציל לרומאים את השלום עם היהודים וליהודים את מקדשם ואת עיר תפארתם, בדעתו, כי גם לו לא תהיה המלחמה להועיל, ועל־כן שלח לעם ירושלים לעזרה שלשת אלפים197 רוכבים מארץ חורן והבשן וחבל ארגֹב תחת פקֻדת דריוש שר־הרוכבים ופיליפוס בן יקים שר־הצבא.

ה. ובבוא הצבא הזה אל ירושלים החליפו טובי־העיר כֹּח ויחד עמם הכהנים הגדולים וכל אוהבי־השלום אשר בקרב העם, וכבשו את העיר העליונה. אולם בעיר התחתונה ובהר־הבית התחזקו המורדים, מבלי הרף נלחמו אלה ואלה באבנים ובמיני־קלע וכל העת עפו חצים משתי רוחות. ולפעמים יצאו גדודים קטנים להלחם פנים אל פנים. והמורדים הפליאו לעשות באֹמץ רוחם, אולם אנשי חיל המלך עלו עליהם בדעת הקרב וחגרו כח לכבוש את הר־הבית ולגרש ממנו את מחללי ההיכל, ולעֻמתם נִסו המורדים תחת פקֻדת אלעזר לתפוש בחֹזק־יד גם את העיר העליונה על חלקי העיר אשר נמצאו בידם. ושבעה ימים נלחמו ביניהם ברצח ואלה ואלה לא משו מחלקי העיר אשר לכדו.

ו. והיום השמיני היה חג קרבן העצים198, אשר בו נהג כל העם להביא עצים אל המזבח, לבל יחסר טרף לאש־התמיד ולא תכבה כל הימים. והמורדים לא נתנו לאנשי ריבם לקחת חלק בעבודת־אלהים. יחד עם בני העם החלשים נמשכו אל הר־הבית רבים מן הסיקריים – בשם הזה נקראו השודדים הנושאים חרבות קצרות תחת כנפי בגדיהם, ואותם ספחו המורדים אליהם והחליפו כח להשתער על שונאיהם, ואנשי צבא המלך נגפו לפניהם, כי נפלו מהם במספרם ובעֹז רוחם, ונלחצו לעזוב את העיר העליונה. והמורדים הבקיעו אותה ושרפו באש את בית חנניה הכהן הגדול ואת ארמונות אגריפס וברניקי, ואחרי־כן יצאו לשלח אש גם בבית גנזי הכתבים (הארכיונות), כי בקשו להשחית את שטרי־החובות לכל הלוים ולהשבית את גבית הכספים, ואמרו למשוך אחריהם את לבות האנשים הרבים השקועים בחובות ולקרֹא חֹפש לעניים, למען יתקוממו על העשירים. פקידי אוצר־הכתבים נמלטו על נפשם והמורדים הציתו אותו באש, ואחרי שרפם את המקום הזה, הוא עוֹרק העיר, יצאו להִלחם באויביהם. רבים מטובי העם ומהכהנים הגדולים ירדו אל המנהרות והסתתרו שם ורבים ברחו יחד עם צבא המלך אל חצר המלך אשר מעל לעיר העליונה ומהרו לסגור בעדם את השערים, וביניהם היו גם חנניה הכהן הגדול וחזקיה אחיו והצירים אשר נשלחו אל אגריפס. וביום ההוא הרפו המורדים מהם, כי הסתפקו בנצחונם ובשרפה אשר שרפו.

ז. אולם ביום המחרת, הוא יום חמשה־עשר לחדש לואוס (אב)199, מהרו המורדים לעלות על הבירה (אנטוניה) ולשום מצור על אנשי־הצבא השומרים עליה. שני ימים צרו על הבירה וביום השלישי תפשו את האנשים והמיתום לפי חרב ואת המצודה שלחו באש. ואחרי זאת עלו להִלחם בחצר המלך, אשר ברחו שמה אנשי חיל אגריפס, ונפרדו לארבעה ראשים ונִסו להבקיע אל החומה. ומקרב העומדים מבית לא ערב איש את נפשו לצאת ולהלחם בשער עם ההמון הגדול הקם עליהם, ועל־כן עמדו על הצנות והמגדלים וירו משם בצריהם ושודדים רבים נפלו חללים. והמלחמה לא שבתה לילה ויום, כי המורדים בטחו, אשר יוָאשו הנצורים מישׁועה, כאשר יאזל הלחם מכליהם, והנצורים קוו, כי ייעפו הצרים עליהם מכֹּבד המלחמה.

ה. ובעת ההיא יצא איש אחד ושמו מנחם – והוא בן יהודה המכֻנה הגלילי, אשר היה חכם גדול200 ויִסר בימי קויריניוס את היהודים, כי הם עובדים את הרומאים על־פני האלהים – ולקח עמו את רעיו ומיֻדעיו ועלה על מצדה ושם פתח בחֹזק־יד את בית־הנשק אשר למלך הורדוס והוציא משם את כלי־הנשק וחלק אותם לעם־הארץ ולשודדים אחרים ושׂם אותם לנושאי כליו ובראשם בא בשערי ירושלים והתיצב בראש המורדים לנהל את המצור. אך למורדים לא היו מכונות־מצור וגם לא יכלו לערות את יסודות החומה לעיני הנצורים היורים בהם, על־כן חתרו מרחוק תחת אשיות אחד המגדלים וסמכו אותם על קורות עץ ואחרי זאת הציתו את הקורות באש ועזבו את המקום ההוא. וכאשר היו הקורות למאכֹלת־אש, נפל המגדל תחתיו פתאם, אולם מבית לו נראתה חומה בנויה חדשה, כי הנצורים צפו מראש את מזמת המורדים, ואולי כבר התמוטט המגדל בעת אשר חתרו תחתיו, ועל־כן מהרו לבנות עליהם מצודה שניה. והצרים, אשר כּבר אמרו בלבם, כי תפשׂו את האויבים בכפם, נבהלו למראה הזה, אשר בא בהסח הדעת. אבל הנצורים שלחו אל מנחם ואל יתר ראשי המרד לכרות אִתּם ברית ולצאת בשלום. והמורדים כרתו ברית לאנשי־צבא המלך וליהודים בלבד ונתנו להם לצאת בשלום וללכת לדרכם. ובמצודה נשארו רק הרומאים ורוחם נפלה בקרבם, כי לא עצרו כֹח לבקוע להם דרך בחֹזק־יד בקרב ההמון הגדול הזה ולחרפה היה בעיניהם להתחנן אל היהודים, כי יכרתו אִתּם ברית שלום, וגם לא האמינו בהם, כי יקַימו את הברית בכרתם אותה. על־כן עזבו את המחנה, אשר היה [לאל־ידם של השׂונאים] לכבשו על־נקלה, ונמלטו אל מגדלי ארמון המלך, הנקראים בשמות הִפִּיקוֹס, פצאל ומרים, ואנשי מנחם הבקיעו אל המקום, אשר ברחו ממנו אנשי־הצבא הרומאים, והמיתו את הנחשלים, אשר נפלו בידם, כי לא קדמו להמלט, ובזזו את כבוּדת הצבא ושרפו את המחנה באש. והמעשים האלה היו בששי לחדש גוֹרְפִּיאַיוֹס (אלול).

ט. ולמחרת היום נתפש הכהן הגדול חנניה, אשר הסתתר בצנור המים מסביב לחצר המלך, והומת בידי השודדים יחד עם חזקיה אחיו. והמורדים הקיפו את הגדלים ושמו עליהם משמר, לבל יברח משם אחד מאנשי־הצבא. ואחרי אשר כבש מנחם את המצודות והמית את חנניה הכהן הגדול רמו עיניו ואכזריותו גדלה מאד. הוא אמר בלבו, כי איש לא יוכל לעמוד לשטן לו בממשלתו, והיה לשליט עריץ עד אשר קצר כח הרבים לשׂאת את עֻלו ואנשי אלעזר התקוממו על מנחם ונדברו איש אל רעהו: „מה בצע, כי מרדנו ברומאים מאהבת הדרור אשר בלבנו, אם נפקיר את חרותנו לאיש מקרב אחינו ונשים אותו אדון לראשנו? הן גם מבלעדי מעשׂיו הרעים הוא נופל בגבורתו ממנו. ואם יֻטַּל עלינו להעמיד אדם בראש הממשלה, הנה תֵאות המשרה לכל אדם ולא לו“. הם נוסדו יחד והתנפלו עליו בעזרת בית־המקדש, כאשר עלה שם להתפלל לפני ה' כלול בהדרו בפאר בגדי מלכים ונהל אחריו את הקנאים המזֻינים. וכאשר רצו אליו אנשי אלעזר, נלוה אליהם גם יתר העם, בחרון אפו על מנחם, והוציא אבנים ורגם בהן את החכם201, כי האמין, אשר במות האיש הזה יבוא קץ לכל המרד. זמן קצר עמדו אנשי מנחם על נפשם, אולם בראותם, כי כל ההמון משתער עליהם, ברחו איש אל אשר יכול לברוח, והאנשים אשר נתפשו הֻכּו נפש והעם התחקה גם אחרי עקבות המתחבאים. רק מתי־מספר נפדו ממות בנוסם בסתר אל מצדה ואִתּם יחד אלעזר בן יאיר, איש קרוב למשפחת מנחם, ואחרי־כן היה למושל במצדה. ומנחם ברח אל המקום הנקרא עֹפל, ושם הסתתר במֹרך לבו, עד אשר לכדו אותו אויביו והוציאוהו ממחבואו וענו אותו עד מות ביסורים קשים. וכדבר הזה נעשה גם לשרי־צבאו ולאבשלום, החשוב בכל עבדי העריץ.

י. והנה כבר אמרתי, כי עזר העם לדָבר הזה, בהאמינו, כי בזה יונח לו מהמרד כֻּלו. אולם אנשי אלעזר לא המיתו את מנחם בשקדם לשים קץ למלחמה, כי־אם למען יוכלו להלחם ביתר שאת. ואף כי הִרבּה כל העם לבקש את המורדים, כי יחדלו ממצור אנשי־הצבא הרומאים, הכבידו עליהם את ידם ביתר שאת, עד אשר קצרה רוח אנשי מֶטִילִיּוּס – כי הוא היה שר־הצבא לרומאים, – ושלחו אל אנשי אלעזר, לכרות להם ברית ולתת להם רק את נפשם לשלל, וחלף הדבר הזה אמרו להסגיר בידם את נשקם ואת יתר רכושם, והיהודים מהרו לשמוע לקול תחנוניהם ושלחו אליהם את גוֹרִיוֹן בן נִיקוֹמֵידֶס202 ואת חנניה בן צדוק203 ואת יהודה בן יונתן, לִכרות אתם ברית ולהשבע להם. ואחרי הִכּרת הברית ירד מטיליוס עם אנשי־צבאו. כל העת אשר חגרו עוד הרומאים את נשקם לא נגע בהם איש מן המורדים ולא גלה על מזמתו הרעה, אבל כאשר מסרו כלם את מגניהם וחרבותיהם, למַלא אחרי דברי הברית, ופנו לדרכם בטוחים מפחד רעה, התנפלו עליהם אנשי אלעזר והקיפו אותם מכל עבר והמיתו אותם; והרומאים לא עמדו על נפשם ולא בקשו מהם רחמים, ורק הזכירו אותם בקול רם את הברית ואת השבועה. ככה נשחטו כֻלם מלבד מטיליוס, כי לו לבד נתנו היהודים את נפשו לשלל, בהתחננו אליהם ובהבטיחו אותם להתיהד ולמול את בשר ערלתו. והנה האסון הזה במה נחשב לרומאים? – הלא מהמונם הרב והעצום נפקדו רק מתי־מספר. אולם בעיני היהודים נדמה הדבר לראשית המפלה. הם הכירו הפעם, כי אחרי הדברים האלה לא יוכלו עוד למלט נפשם ממלחמה ושמו אל לבם, כי עיר קדשם נטַמאה בתועבה כזו, אשר לא תנָקה במשפט אלהים, גם אם לא יקחו הרומאים מהם נקמה, ואֵבל גדול קם בקרב העם והעיר מלאה מבוכה. וכל אחד מאוהבי השלום הלך סר וזעף, בדעתו כי גם הוא ישׂא את עון המורדים, ומה גם כי נעשה הרצח ביום השבת, הוא יום מנוחה ליהודים, אשר בו הם עובדים את אלהיהם בקדֻשה ובמעשים טובים.

פרק שמונה־עשר: צרות היהודים ומעשי הרצח בכל המקומות.

א. וביום ההוא ובשעה ההיא – כאִלו נעשה הדבר בגזרת אלהים – עשו בני קיסריה טבח גדול ביהודים היושבים אתם, עד כי נשחטו בשעה אחת עשרים אלף ויותר והעיר קיסריה שממה מיושביה היהודים. כי גם את הפלטים תפש פלורוס והוליך אותם בנחֻשתים לעבודת פרך בספינות. ולשמע המגפה הגדולה, אשר היתה בקיסריה, התעבר כל העם מאד ופשט על כפרי הסורים ועריהם הקרובות להחריבם. היהודים התנפלו על רבת־עמון (פילדלפיה) ועל חשבון ועל גרש (גֶרַסָּה) ועל פחל (פֶּלָּה) ועל בית־שאן (סְקִתּוֹפּוֹלִיס), ואחרי־כן גם על גדר (גַּדַּרה) ועל סוסיתא (הִפּוֹס) ועל ערי ארץ הגולן והרסו אחדות מהן ואת שאריתן שׂרפו באש ומשם פנו אל קֶדֶשׁ (קַדַּסָּה) אשר לצורים ואל עכו (פְּטוֹלֵמַאִיס) ואל גבע ואל קיסריה לשלח בהן אש. וגם הערים סֶבַּסְטֵי (שמרון) ואשקלון לא יכלו לעמוד בפני היהודים אשר הציתו אותן באש, ואחרי־כן הרסו את אַנְתִּידוֹן ואת עזה וכפרים רבים מסביב ושמו אותם לבז והכריתו את כל הגברים אשר נפלו בידם עד אין־מספר.

ב. אבל גם הסורים המיתו המון רב מן היהודים, אשר לא נפל ממספר חלליהם הם, כי שחטו בעריהם את היהודים הנופלים בידם, ולא משנאה בלבד עשו את הדבר, כמעשיהם לפנים, כי־אם גם בבקשם לקדם את הסכנה העתידה. כי מהומה נוראה קמה בכל ארץ סוריה וכל עיר נחלקה לשני מחנות אויבים וכל מחנה חשב, כי רק בקדמו להכריע את משנהו ימצא רֶוח והצלה. ואחרי אשר הִרבו [הסורים] לשפוך דם ביום, נדדה שנתם בלילה. כי גם אחרי הכחידם את כל היהודים היושבים בקרבם לא שקטו מאימת האנשים המתיהדים אשר בכל עיר ועיר, כי לא ערבו את לבם להמית את החשודים האלה אשר ביניהם וחרדו מהם כאלו היו יהודים מלֵדה. וגם האנשים, אשר נחשבו לרודפי שלום לפנים, נתעו הפעם באהבת בצעם לעשות טבח במריביהם, כי בזזו את רכוש הנרצחים באין פוצה פה ואספו את הבזה אל בתיהם כאסוף שלל הנופלים במלחמה. ושֵׁם האיש המרבה לאסוף שלל היה מהֻלל כשם גבור חיל, אשר נצח רבים. והערים היו מלאות פגרי אדם באין קובר, נבלות זקנים ועוללים וביניהן גם פגרי נשים ערֻמות כבעצם יום צאתן מבטן. וכל הנציבות (סוריה) מלאה תאניה ואניה, ונוראה ממעשי הרצח אשר בכל מקום ומקום היתה אימת השמועות הרעות על הדברים אשר עוד יעָשו.

ג. עד העת ההיא היו קרבות ליהודים רק עם בני הנכר, אולם בהצותם על בית־שאן ראו בעיניהם, כי גם אחיהם היהודים נהפכו להם לאויבים. כי היהודים אשר בבית שאן התיצבו במערכה יחד עם יושבי העיר [הנכרים] ובדרשם שלום לעירם לא זכרו ברית אחים ויצאו להלחם בבני־עמם. אולם אזרחי בית־שאן לא האמינו בנדיבות רוחם ופחדו מהם, פן יקומו עליהם בלילה מבית ויביאו עליהם שואה נוראה, למען יתרצו בדמם אל אחיהם, לכפּר את עון בגדם ועל־כן צִוו [האזרחים הנכרים] על היהודים לרדת עם כל בני ביתם אל החֹרשה אשר בקרבת העיר, כי בזה יחזקו את ברית השלום אתם יתנו מופת, כי נאמן לבם עם אנשים נכרים. היהודים מלאו אחרי הדבר בתם־לב ושני ימים ישבו בני בית־שאן במנוחה והוליכו את היהודים שולל, למען יאמינו לדבריהם. ובלילה השלישי תרו את מחנה יהודים וראו, כי לא שמו להם שומרים ורבים מהם נמו שנתם – ושחטו את כֻּלם במספר שלשה־עשר אלף איש ובזזו את כל רכושם.

ד. נאה לזכור פה את הרעה אשר מצאה את שאול בן שמעון, אחד נשואי הפנים בעיר. הוא היה איש־מופת בכח בשרו ובעֹז רוחו, ובשני אלה עשה רעות לאחיו בני עמו, כי יצא מדי יום ביומו אל השדה והמית רבים מהיהודים הצרים על בית־שאן, ויש אשר הניס את כלם והוא לבדו הכריע את הקרב כֻּלו. ועתה באה עת פקֻדתו, אשר יאתה לו על רצח אחיו. כאשר כתרו בני בית־שאן את היהודים בחֹרשה וירו בהם, הוציא האיש את חרבו מתערה, אך לא התנפל בה על שונאיו, כי ראה את המונם רב ועצום ממנו, רק צעק מעֹצר כאב לבו: „אזרחי בית־שאן! אני מקבל מידכם את הגמול הנאה לי על מעשי, אחרי אשר נתתי לכם אות אהבה ואמונה בדם אחַי הרבים. עלינו לקדם בברכה את בגד הנכרים, כי הרבינו לפשוע ולחטֹא לאחינו. מות ארורים נמות, בטרפנו את נפשותינו בכפנו, כי לא לנו יאות לנפול בחרב שונאינו. והיה לי הדבר הזה לכפר על הדם אשר שפכתי ולתנות את מהלל גבורתי ולא יוכל איש מאויבי להתפאר, כי הכריעני בחרבו והריע למפלתי“ – וככלותו דבריו הביט בעיני חמלה וזעם יחד אל בני משפחתו מסביב, כי אשה ובנים היו לו וגם הורים באים בימים. הוא משך את אביו בשערות שיבתו ודקר אותו בחרבו, ואחרי זאת שחט את אמו, אשר קבלה את המות באהבה, ועל אלה המית את אשתו ובניו וכמעט נפל כל אחד על חרבו ברצון, כי כלם שקדו למות טרם ישחטום השונאים. וכאשר המית שאול את כל בני ביתו התיצב על החללים במקום רואים והרים את ימינו למעלה לעיני כֹל ושחט את עצמו, בתקעו בבשרו את החרב עד הנצב. ומי לא ינוד לעלם הזה עם חֹסן גופו ואֹמץ רוחו? אולם בצדק נשא את עונו חלף אמון לבו לבני־נכר.

ה. ואחרי הרצח בבית־שאן קמו יושבי יתר הערים על היהודים אשר בקרבם. האשקלונים המיתו כאלפים וחמש מאות איש ויושבי עכו רצחו אלפַּים איש ושׂמו רבים במאסר, הצורים המיתו יהודים במספר גדול ורבים מהם אסרו בנחֻשתים והפקידו עליהם מִשמר. ויושבי סוסיתא וגדר עשו כמוהם והמיתו את היהודים עזי־הנפש בנחֻשתים ושׂמו משמר על החלשים. וככה עשו יושבי יתר ערי סוריה, כי אזרחי כל עיר ועיר שנאו את היהודים או יראו אותם. רק אזרחי אנטיוכיה וצידון ואפמֵיה חמלו על היהודים היושבים בקרבם ולא נתנו אותם למות וגם לא שמו עליהם מאסר, ואולי עשו זאת [הנכרים] יען אשר בטחו בגֹדל המונם ולא פחדו פן יקומו עליהם היהודים. אולם יותר מזה אני חושב, כי רחמו על האנשים, אשר לא הכירו בהם מחשבות מרד. גם בני גרש (גרסה) לא עשו רעה ליהודים היושבים בתוכם וגם שלחו עד הגבול את היהודים, אשר רצו לעזוב את עירם.

ו. גם במלכות אגריפס קמו עלילות רעות על היהודים. בנסוע המלך לאנטיוכיה אל צסטיוס גלוס, עזב את ממשלתו בידי אחד מרעיו ושמו נואֵר, אשר היה קרוב למשפחת המלך שוהים204. והנה באו אליו מארץ הבשן אנשים, כשבעים במספר, והם הידועים והנבונים בכל טובי היהודים היושבים שם, ובקשו ממנו לתת להם אנשי־צבא, למען יהיה לאֵל־ידם לבצור את רוח הקושרים כאשר יפרוץ מרד בגבולם. ונוֹאר שלח אליהם בלילה אנשי־צבא מארמון המלך והמית את כּלם. הוא נועז לעשות את הדבר הזה מבלי שאֹל את פי אגריפס, כי תאות בצעו היתה גדולה לאין־גבול והשיאה אותו לעולל דבר תועבה נוראה לאחיו ולהביא אשם על המלוכה. ועוד הוסיף לעשות רעה לעם בזדון לבו, עד אשר שמע אגריפס את הדבר, והוא לא מצא עֹז בנפשו להמית את האיש, בתתו כבוד לשוהים, אולם לקח מידו את המשרה, – והמורדים כבשו את המבצר הנקרא קפרוס, אשר ממעל ליריחו, ושחטו את חיל־המצב ואת המצודות החריבו עד היסוד. ובימים ההם קם גם המון היהודים היושבים במכור (מכירוס) ודרש מאת אנשי המצב הרומאים לעזוב את המבצר ולמסרו בידם, והרומאים יראו, פן ילקח המבצר מהם בחֹזק־יד, וכרתו עם היהודים ברית, כי יתנו להם לצאת לשלום, וכאשר נכרתה האמָנה, מסרו הרומאים את המבצר בידי היהודים ובני מכור השתררו על המצודה ושמו בה חיל משמר.

ז. ובעיר אלכסנדריה היה ריב בין היהודים ובן יושבי המקום כל הימים, למן העת אשר נשא אלכסנדרוס [הגדול] את פני היהודים המתנדבים לחזק את ידיו במלחמתו עם המצרים ונתן להם חלף אמון־לבם את הזכות לשבת בעיר ומשפט אחד עם היונים [האזרחים]. ובימי יורשיו (הדיַדוכים) נשארה ליהודים הזכות הזאת וגם חלקו להם המלכים מקום למשכן, למען יוכלו לשמור על חֻקי דתם ולא יתערבו בבני הנכר, ונוסף על זה נתנו להם רשות להִקרא בשם מקדונים. וכאשר כבשו הרומאים את הארץ הזאת, לא נתן ציזר הראשון, ואף לא אחד השליטים אשר קמו אחריו, לגרוע מזכיות היהודים, אשר נתן להם אלכסנדרוס. אולם הקטטות בין היהודים ובין היונים לא חדלו, וכאשר הוסיפו הנציבים לענוש יום־יום רבים משני העמים יחד, התלקחה אש המריבה ביתר שׂאת. ובימים ההם, בפרוע פרעות ביהודים היושבים ביתר הארצות, עלתה הלהבה באלכסנדריה למרום, ופעם אחת קראו האזרחים לאספת־עם להוָעץ בדבר משלוח צירים אל נירון ויחד עם היונים נהרו אל האמפיתיאטרון גם יהודים רבים. וכראות אותם אנשי ריבם צעקו בקול גדול, כי שונאים באו אליהם לרַגל את צפונותיהם, ואחרי זאת קפצו עליהם להרים בהם יד. רֹב היהודים נפוצו ונמלטו. אולם שלשה אנשים מהם נלכדו בידי היונים, אשר סחבו אותם לשרפם חיים, וכל היהודים התעוררו לנקום את נקמתם. לראשונה השליכו אבנים ביונים ואחרי־כן תפשו לפידים בידיהם ומהרו אל האמפיתיאטרון והגזימו על היונים, כי ישרפו את הבית על כל העם אשר בו. וכמעט מִלאו אחרי דברם, לולא בצר נציב העיר טִבּריוס אלכסנדרוס את רוחם. לראשונה לא רצה ללמדם מוסר בחרב שלופה, ועל־כן שלח אליהם את האנשים נשואי־הפנים לבקשם, כי ישבתו מריב, פן יעירו עליהם את חמת צבא הרומאים. אולם הנרגנים אשר ביניהם דחו בשאט נפש את עצת השלום וגם חרפו וגדפו את טבריוס.

ח. ובראות טבריוס, כי מבלעדי עֹנש קשה לא ישקטו המורדים, שלח עליהם את שני לגיונות הרומאים אשר בעיר ויחד אתם חמשת אלפים205 אנשי־צבא, אשר באו אז מארץ לוב לשבר היהודים ולאסונם, ונתן להם רשות להמית את היהודים וגם לבֹז את רכושם ולשרוף את בתיהם. ואנשי־הצבא מהרו ללכת אל המקום הנקרא דלתא206, כי שם היתה שכונת היהודים, ולמלא את פקֻדת הנציב. אולם הדבר לא עלה בידם בלי שפך־דם. כי היהודים התחברו יחד לעמוד על נפשם, ואת המזֻינים אשר בקרבם שלחו לפניהם במערכה וזמן רב עצרו בעד הרומאים. אולם כאשר פנו עֹרף, נפלו חללים לאין־מספר. והמטבח היה נורא מכל עברים: אלה הומתו בשדה (בחוץ) בחרב אויביהם, ואלה נדחפו אל בתיהם ושם עלו על המוקד, כי שרפו הרומאים עליהם את הבתים אחרי הוציאם את כל שללם, ולא חמלו על עוללים ויונקים ולא בושו מפני שיבה, ובערו בחרב משכלת את כל העם מקטן ועד גדול, עד אשר נהפך כל המקום למצולת־דם ובה נערמו חמש רבבות חללים, וגם היהודים הנשארים היו עדי אובד, לולא שמו את פניהם לבקש רחמים על נפשם. ואלכסנדרוס (טִבּריוס) חמל עליהם וצוה את הרומאים להרפות מהם. ואנשי־הצבא, אשר היה מנהגם לשמוע לקול מצַוה, אספו את ידם לאות הראשון, ואולם המון בני אלכסנדריה (הנכרים) לא יכול להשקט, כי גדלה שנאתו ליהודים, ורק בחֹזק־יד הפרידו אותם הרומאים מעל הפגרים.

ט. זה היה דבר האסון אשר מצא את היהודים באלכסנדריה. וכראות צסטיוס, כי קמה מלחמה על היהודים בכל מקום, לא רצה עוד להתמהמה. הוא לקח עמו מאנטיוכיה את הלגיון השׁנים־עשר כֻּלו ואלפים אלפים איש בחור ליתר הלגיונות ועוד ששה גדודי (קוהורטות) רגלים וארבע להקות (אַלות) רוכבים, ומאנטיוכוס207 לקח אלפים רוכבים ושלשת אלפים רגלים, כֻּלם רובי קשת, וגם מאגריפס קבל חיל רגלים כמספר הזה וכאלפים רוכבים, ומלבד אלה נלוה אליו שהים208 עם ארבעת אלפים איש, שלישיתם רוכבים ושאריתם רובי קשת. ובראש הצבא הזה בא צסטיוס ושם נאספו אליו עוזרים רבים מן הערים, והם לא היו למודי מלחמה כאנשי־הצבא, אולם בתאות־הקרב וגם בעֹז שנאתם את היהודים מלאו את חסרון הלמודים האלה. וגם אגריפס בא אל צסטיוס, להראותו את הדרך ולנהל אותו בעצה טובה. צסטיוס לקח עמו חלק מצבאו ויצא להלחם על אחת מערי הגליל הבצורות ושמה זבלון (נ"א: חבולון – היא כבול), ויה גבול ארץ היהודים מול עכו. הוא מצא את העיר עזובה מאדם – כי נמלטו יושביה אל ההרים – ומלֵאה כל טוב. וצסטיוס צוה על אנשי־צבאו להוציא את שלל העיר ולשרוף אותה באש, אף כי השתומם ליפי העיר, אשר בתיה נבנו כדמות הבתים אשר בצור ובצידון ובבארות. ואחרי זאת פשט בכל הארץ ובזז את כל המקומות הקרובים ושלח את הכפרים מסביב באש ושב אל עכו. וכאשר נפוצו הסורים – ובראשם בני בארות – לתת את הארץ לבז, ערכו היהודים את לבם לצאת ממחבואם, בשמעם כי עזב צסטיוס את הארץ, והתנפלו פתאֹם על הצבא הנשאר שם והמיתו בו כאלפים איש.

י. וצסטיוס יצא מעכו והלך אל קיסריה ואת חלק הצבא שלח לפניו אל עיר יפו וצוה עליו להציג מִשמר בעיר, אם יעלה בידו לכבשה פתאֹם, או לחכות עד אשר יעלה הוא עם כל חילו, אם יגלה דבר בואו ליושבי העיר. הצבא השלוח פשט על העיר משתי רוחות, החלק האחד בא מדרך היבשה והשני מדרך הים, ועל־כן נכבשה העיר על־נקלה ויושביה לא הספיקו להמלט וגם לא לעמוד על נפשם במערכה, כי מהרו הרומאים להתנפל עליהם והמיתו אותם לפי חרב עם הנשים והטף. ומספר ההרוגים היה שמונת אלפים וארבע מאות. גם אל מחוז נרבתא אשר בקרבת קיסריה שלח צסטיוס רוכבים רבים, אשר השחיתו את הארץ והכריתו חלק גדול מיושביה ובזזו את רכושם ואת הכפרים שלחו באש.

יא. ואל הגליל שלח צסטיוס את צֵיסֶנִיּוּס גַלוּס, מפקד הלגיון השנים־עשר, והפקיד בידו חיל רב במספר, כדי לבצור את רוח העם היושב בארץ. וצפורי הבצורה בכל ערי הגליל קדמה את פני ציסניוס בברכת שלום וגם יתר הערים עשו כעצתה הטובה ושקטו. וכל המורדים והשודדים אשר בגליל שׂרדו אל ההר, הנמצא בטבור הארץ והנשקף על־פני צפורי, הוא הנקרא הר עצמון. וגַלוס הוליך את חילו להלחם בהם. וכל העת אשר נמצאו המורדים במרום היה נקל להם לעמוד על נפשם בפני הרומאים העולים עליהם וגם המיתו מהם כמאתים איש. אולם כאשר סבבו הרומאים את ההר והגביהו לעמוד, כרעו המורדים לפניהם במהרה, כי לא היה להם נשק ולא עצרו כח לשׂאת את כֹּבד מלחמת אנשי־הצבא המזֻינים. ובדרך מנוסתם לא יכלו להסתתר מפני סוסי הרוכבים. רק מעטים נמלטו אל מקומות נשכחים מני רגל ואלפים איש ויותר נפלו חללים.

פרק תשעה־עשר: מעשי צסטיוס בארץ יהודה. הוא צר על ירושלים ועזב פתאם את

המצור. התלאות אשר מצאוהו במנוסתו.

א. וכראות [ציסניוס] גַלוס, כי תמו המורדים מארץ הגליל, הפך עם צבאו אל קיסריה. וצסטיוס חִבּר את כל צבאותיו ועלה להצות על אנטיפטרס ובשמעו, כי במגדל (מצודה) אחד, הנקרא אֲפֵק, התלקטו היהודים בחיל גדול, שלח צבא שמה להִלחם. פחד הצבא הזה נפל על היהודים, והם נפוצו עוד טרם התראו אתו פנים. הרומאים מצאו את המחנה שומם מאדם ושלחו באש את הכפרים הקרובים. מאנטיפטרס עלה צסטיוס על לוד ותפש את העיר הריקה מאדם, כי כל העם עלו אל ירושלים לחֹג את חג הסֻכּות ורק חמשים איש פגש צסטיוס והמית אותם בחרב ואת העיר שרף ונסע משם לעלות על ירושלים. הוא עבר דרך בית־חורון וחנה במקום אחד הנקרא גבע (או גבעה) במרחק חמשים ריס מירושלים.

ב. וכראות היהודים, כי המלחמה הולכת וקרבה אל העיר הראשה (המטרופולין), עזבו את חגם ולקחו בידיהם כלי נשק, ובבטחם בהמונם הגדול הגיחו מן העיר בתרועת מלחמה בלי מערכה וסדר וגם לא שמו את לבם למנוחת השבת, אף כי נהגו תמיד לקדש את היום הזה בכל תֹּקף. אולם החֵמה העזה, אשר הסיחה את דעת היהודים מקדשי דתם, הוסיפה להם אֹמץ וגבורה למלחמה: הם התנפלו על הרומאים ברוח עצמה, עד אשר הבקיעו את מערכותיהם ופרצו בתוכם והרבו את חלליהם, ולולא מהרו הרוכבים לסובב את היהודים ולולא חש גם חלק הצבא, אשר לא נלאה עוד מכֹּבד המלחמה, לעזרה למערכת הרומאים השדודה, כי אז אבד כל צבא צסטיוס במלחמה. מקרב הרומאים נפלו חמש מאות וחמשה־עשר חללים ומהם כארבע מאות רגלים ושאריתם רוכבים. ומהיהודים נפלו בחרב רק עשרים ושנים איש. ויותר מכל היהודים הפליאו לעשות חיל שני קרובי מונבז מלך חדיב209, מונבז וכנדאי (קנדיאוס), ויחד עמם גם נִיגֶר איש עבר הירדן ושִׁילָא (סילס) הבבלי, אשר שרת לפנים במחנה המלך אגריפס ועבר אל היהודים. ואחר אשר נהדפו היהודים, הנלחמים עם הרומאים פנים אל פנים, ושבו אל העיר, התנפל שמעון בן גיורא בערף הרומאים, העולים בדרך בית־חורון, והפיץ חלק גדול מחיל המאסף ולקח ממנו הרבה בהמות־סבל והוביל אל ירושלים. שלשה ימים התמהמה צסטיוס בבית־חורון והיהודים הספיקו לתפוש את ראשי ההרים ושמו משמר על מעברות הארץ והראו, כי לא ישבו בחבוק ידים, כאשר יחלו הרומאים להסיע את מחנם.

ג. ואגריפס ראה, כי רעה נגד פני הרומאים מהמון השונאים הרב, אשר כבש את ארץ ההרים, ועל־כן נִסה לבוא בדברים עם היהודים, אולי יצליח בידו לפתות את כּלם, כי יחדלו מהִלחם, או לסכסך את הנבערים אוהבי הריב בצריהם [רודפי השלום]. על־כן שלח אל יושבי ירושלים שני אנשים נשואי־פנים וידועים להם מאד, את בָרקאי (בורקיוס) ואת פָיבּוֹס והבטיח אותם, כי יכרות צסטיוס ברית שלום עמם והרומאים יסלחו לכל פשעיהם, אם יפרקו את כלי נשקם מעליהם ויעברו אליהם. המורדים יראו, פן יעבור כל העם אל אגריפס, בהאמינו כי יכֻפּר עונו, ועל־כן מהרו להמית את שליחיו. הם רצחו את פָיבּוֹס נפש עוד טרם פתח את פיו ובָּרְקָאי כֻּסה בפצעים, אך הצליח להמלט. וכּאשר כעס כל העם [על מעשה התועבה הזה], התנפלו עליו המורדים והכוהו באבנים ובעצים וגרשו אותו אל תוך העיר.

ד. בעצם המהומה הזאת, אשר קמה בקרב יושבי ירושלים, מצא לו צסטיוס שעת־הכֹּשר להתנפל על העיר והסיע שמה את כל צבאו ורדף אחרי היהודים הנסוגים מפניו עד שערי ירושלים ושׂם את מחנהו במקום הנקרא צופים (סקוֹפּוֹס) במרחק שבעה רִיסים מן העיר. שלשה ימים לא השתער על העיר, ואולי האמין, כי יסגירו אותה יושביה בידו, – ושלח אנשי־צבא רבים לבֹז את הכפרים אשר מסביב לירושלים, וביום הרביעי, הוא יום שלשים לחדש הִפֶרְבֶּטַּיאוֹס (תשרי), הציג את הצבא במערכות מלחמה לעלות על העיר. אולם המורדים שמו עיניהם על העם היושב בעיר [לבל יפול אל הרומאים]. הם נבהלו למראה סדר מערכות־הרומאים ועזבו את חלקי העיר אשר מחוץ לחומה ונסוגו אחור אל תוך העיר ואל הר־הבית. וצסטיוס נסע אחריהם ושרף את חלק העיר הנקרא ביציתא (ביזיתא) וגם „העיר החדשה“210 ואת המקום הנקרא „שוק הקורות“ (שוק העצים) וחנה מול ארמון המלך. ולוּ רצה צסטיוס ביום ההוא להרעיש בחזקת־יד את חומות העיר, כי אז לכד את ירושלים מיד וגם שם קץ למלחמה, אולם ראש מחנהו טוּרַנִּיּוּס פְּרִיסְקוֹס ורֹב שרי הרוכבים אשׁר לו לקחו שֹׁחד מידי פלורוס ופתו אותו לבל ישׂתער על העיר. ובגלל הדבר הזה ארכה המלחמה מאד ונגזר על היהודים לשׂאת עוד צרות נוראות עד בוא הקץ.

ה. ובעת ההיא נפתו רבים מטובי העם לדברי חנן בן יונתן וקראו את צסטיוס אל העיר ואמרו לפתוח לפניו את שעריה. אולם בגֹדל אפו לא שם לב לדברים האלה ולא האמין לאנשים האלה, עד אשר שמעו המורדים על־דבר הבגד וגרשו את חנן ואנשיו מעל החומה ודחפו אותם אל בתיהם וסקלו באבנים אחריהם. ואחרי־זאת עמדו בראשי המגדלים וירו משם בשונאים המעפילים לעלות. חמשה ימים נִסו הרומאים להרעיש את החומה מכל צד ולא יכלו להלחם עליה, וביום הששי לקח צסטיוס רבים מבחורי צבאו ואת רובי הקשת והשתער על הר־הבית מרוח צפון והיהודים נלחמו בהם מן האולמים (האסתוניות) ופעמים רבות גרשו את האנשים אשר קרבו אל החומה, אך לאחרונה תקף עליהם המון החצים ואבני הקלע, עד אשר נסוגו אחור וירדו מעל החומה. כי אנשי צבא הרומאים העומדים ראשונה במערכה סמכו את מגניהם אל החומה ואחריהם הדביקו העומדים בשורה השניה את מגניהם אל מגני הראשונים וכמוהם עשו גם יתר שורות הצבא, עד אשר הקימו את הסוכך, הנקרא בפיהם „צָב“211, וממנו נרתעו כל חִצי שונאיהם ואבני קלעם ושבו ריקם. ואנשי־הצבא יכלו הפעם לחתור תחת החומה, וכל רע לא אִנה להם, וגם התכוננו לשלח אש בשער הר־הבית.

ו. פלצות נוראה אחזה את המורדים ורבים מהם מהרו לברוח מתוך העיר, בחשבם כי תפול במהרה בידי אויביהם. הדבר הזה היה למשיב נפש ליושבי ירושלים, וכאשר הוסיפו המורדים להמלט מעל החומה, כן הוסיפו אלה להתקרב אל השערים ואמרו לפתוח אותם ולקבל את פני צסטיוס כפני מושיע וגואל. ואלו האריך צסטיוס את המצור עוד זמן מצער, כי אז לכד את העיר חיש מהר. אך מאמין אני, כי בעונות הנבלים הסתיר אלהים את פניו גם ממקדשו, ועל־כן לא נתן כי יבוא קץ למלחמה ביום ההוא.

ז. כי צסטיוס לא שם את לבו למפח־נפש הנצורים וגם לא למחשבת העם הטובה אליו ואסף אליו פתאם את אנשי־צבאו, ובלי פגע ומכה נואש מתקותו ונואל להסיע את מחנהו מן העיר. והשודדים, אשר לא חכו לדבר הזה, לבשו עֹז למראה מנוסת צסטיוס ורדפו אחרי המאסף אשר לרומאים והמיתו רבים מחיל הרוכבים והרגלים. ביום ההוא חנה צסטיוס במקום תחנותו הראשונה, אשר בגבעת צופים, וביום המחרת עלה משם ובה חִזּק את רוח שונאיו והם הצרו מאד את צעדי המאסף וגם התיצבו לשני עברי הדרך וירו על אגפי הצבא. והמאסף אשר לרומאים לא נועז להפנות את פניו מול שונאיו, אשר ירו בו מאחור, בחשבו כי אין קץ למספר רודפיו. וגם לא מצאו הרומאים כח לבצור את רוח המתנפלים עליהם משני עבריהם, כי היו עמוסים משׂא לעיֵפה ויראו פן ינתקו את שורות המערכה, ובעיניהם ראו את היהודים, כי אין סבל ומשא על שכמיהם והם קלים במרוצתם. לכן נטלו עליהם לסבול צרות רבות, מבלי יכֹלת לשלם גמול לשונאיהם. לכל אֹרך־הדרך נגפו הרומאים ורבים נפלו שדודים מתוך מערכותיהם ובמספר ההרוגים העצומים היו גם פְּרִיסְקוּס מפקד הלגיון הששי ולוֹנְגִּינוּס שר־האלף ושר להקת הרוכבים האֵימִילִית ושמו יוּקוּנְדוּס. בדי עמל הגיעו הרומאים אל מקום מחנם לפנים אשר בגבע, ורבים מאנשי־הצבא השליכו בדרכם את כל הנשק מעליהם, בגבע התמהמה צסטיוס שני ימים והיה כאובד עצות וביום השלישי ראה, כי עָצמו שונאיו וכל המקומות מסביב מלאים יהודים, והבין כי לרעתו התמהמה במקום הזה ואם יחכה עוד מעט יִוָּספו רבים על שונאיו.

ח. למען החיש את מנוסת הצבא צוה צסטיוס להשליך את כל הדברים אשר הם לטֹרח בדרך מסעו. על־כן המיתו הרומאים את כל הפרדים והחמורים ובהמות־המשא, מלבד הבהמה הנושאה את כלי־הקלע ומכונות המלחמה, כי בכלים האלה החזיקו לגֹדל ערכם, ומה גם כי פחדו, פן יפלו בידי היהודים, אשר יהפכו אותם מול פניהם, – ואחרי־כן הוליך אותם צסטיוס אל בית־חורון. והיהודים לא הִרבו להציק להם בארץ המישור, אך כאשר נדחקו הרומאים אל בקעה צרה במורד ההר, קדמו היהודים אותם: אלה סגרו עליהם את מוצא הבקעה, ואלה רדפו אחריהם ולחצו אותם אל תוך הבקעה. וכל ההמון הגדול התיצב במקום ההר התלול אשר ממעל למסלה וכסה את מערכות הרומאים בברד חצים ואבני־קלע. גם הרגלים נבוכו ולא מצאו תחבולה לעמוד על נפשם. והרוכבים נמצאו עוד בצרה נוראה מהם, כי נבצר מהם ללכת לדרכם בסדר תחת מטר אבני־הקלע וגם לא יכלו לעלות בסוסיהם על צוקי הסלעים ולהדוף את שונאיהם. ומן העבר השני נמצאו תהומות ופחתים, אשר נפלו שמה הרומאים, כאשר מעדוּ רגליהם, ומנוס אבד מהם ואפסה כל תקוה לעמוד על נפשם. ומגֹדל צרתם הרימו קול זעקה שבר ויללת נואשים. ולקול נאקתם ענו היהודים קול ענות גבורה ותרועת נצחונם, בחַזְּקם איש את אחיו. וכמעט השמידו היהודים את כל חיל צסטיוס, לולא כִּסה עליהם הלילה, ובחֹשך הספיקו הרומאים להמלט אל בית־חורון. והיהודים חנו עליהם מסביב ושמרו על מוצאי הבקעה.

ו. וצסטיוס נוכח לראות, כי לא יוכל לצאת משם לדרכו ביד רמה ובקש תחבולה לברוח מפני האויב [במסתרים]. הוא בחר מן הצבא כארבע מאות אנשים אמיצי־לב והציג אותם על החֵל [אשר לפני מחנהו] וצוה עליהם להרים על נס את דגלי משמרת המחנה, למען יתעו היהודים להאמין, כי שם נמצא כל הצבא. והוא לקח עמו את שארית הצבא במסתרים והקדים ללכת דרך שלשים ריס. לאור הבֹּקר הכירו היהודים, כי מקום המחנה ריק, והתנפלו על ארבע מאות האנשים, אשר הוליכו אותם שולל, והמיתו אותם בחִציהם במהרה ורדפו אחרי צסטיוס. אולם הוא הספיק בלילה להקדימם מהלך רב וביום החיש את מנוסתו, ומרֹב בהלה ופחד השליכו אנשי־הצבא בדרך את מכונות הרעש (אילי הברזל) ואת הבליסטראות ואת יתר מכונות המלחמה, והיהודים לקחו אותן לשלל ואחרי־כן נלחמו בהן עם הרומאים. היהודים רדפו אחרי הרומאים עד אנטיפטרס וכאשר לא הדביקו אותם במקום ההוא נטו מעליהם ואספו את מכונות־המלחמה ופשטו את החללים וקבצו את יתר השלל ומהרו לשוב אל ירושלים בקול תרועה. כי מהיהודים נפלו רק חללים מתי מספר ומהרומאים עם עוזריהם יחד מתו כחמשת אלפים ושלש מאות רגלים ושלש מאות ושמונים רוכבים. הדברים האלה נעשו בשמיני לחֹדש דיוס (מרחשון), שנת שתים־עשרה לממשלת נירון.

פרק עשרים: צסטיוס שלח צירים אל נירון. יושבי דמשק הרגו את היהודים אשר

בתוכם. בני־ירושלים חדלו לרדוף אחרי צסטיוס ושבו לעירם והתכוננו למלחמה והקימו שרי־צבא רבּים וביניהם את כותב הספר. מקצת מעשי יוסף בגליל.

א. ואחרי האסון אשר קרה את צסטיוס עזבו רבים מנכבדי היהודים את העיר, אשר דמתה לאניה טובעת בים. גם האחים קוֹסְטוֹבַּרוֹס ושאול יחד עם פיליפוס בן יקים, שהיה ראש מחנה לאגריפס המלך, נמלטו מתוך העיר ובאו אל צסטיוס. רק אנטיפס, אשר היה לפנים אתם יחד בחצר המלך במצור, מאן לעזוב את העיר בימים ההם, ואחרי־כן נהרג בידי המורדים, ואת דבר מותו נספּר [למטה]. צסטיוס שלח את שאול ואת האנשים אשר עמו לארץ אֲכַיָה אל נירון, לסַפֵּר לו על־דבר מצוקתם ולשים את אשמת המלחמה בראש פלורוס, ובטח כי יקל לו מהסכנה, העתידה לו, כאשר יעיר הקיסר את כל חמתו על האיש הזה.

ב. ובעת ההיא שמעו יושבי דמשק על מגפת הרומאים והתעוררו להמית את היהודים היושבים בקרבם. עוד לפני הימים ההם חשדו אזרחי העיר ביהודים ואספו אותם אל הגמנסיון212 ושׂמו עליהם משמר, ועל־כן היה נקל להם לבצע את מזמתם, אולם הם פחדו מפני נשיהם, אשׁר כֻּלן – מלבד נשים אחדות – דבקו בדת היהודים, – ועל־כן שקדו בכל עֹז להסתיר מהן את הדבר. הם התנפלו על היהודים, אשר ישבו צפופים במקום צר ולא היו מזֻינים, ושחטו את כֻּלם בשעה אחת במספר עשרת אלפים וחמש מאות נפש213, ואיש לא מחה בידם.

ג. ובשוב היהודים הרודפים אחרי צסטיוס אל ירושלים, משכו אליהם את אחיהם, אשר עוד היו נאמנים בברית הרומאים, את אלה בחֹזק־יד ואת אלה בדברי רצון, והתאספו כֻלם בהר־הבית והקימו שרי צבא רבים לפַקד במלחמה. יוסף בן גוריון והכהן הגדול חנן נבחרו לראשי השליטים בכל העיר ונטלו עליהם לחזק את חומת ירושלים. ואת אלעזר בן שמעון, אשר בידו היו כל בזת הרומאים והכסף שלקחו היהודים מצסטיוס וגם כסף רב מאוצר העם, לא שׂמו היהודים בראש הממשלה, בראותם כי היֹה יהיה למושל עריץ בעזרת הקנאים הנלוים אליו, נושאי כליו. אולם כעבור זמן מצער אזל הכסף מאוצר הצבור והפעם הצליח בידי אלעזר לצודד את העם בכשפיו, עד אשר נכנע תחת שלטונו.

ה. ועל ארץ אדום נתנו היהודים שני שרי־צבא, האחד יהושע בן צפא (סַפְּפַס), מן הכהנים הגדולים, והשני אלעזר בן הכהן הגדול חנניה. ועל ניגר, ראש אדום בימים ההם, אשר היה מילידי ארץ עבר־הירדן (פֶרַיָּה) ונקרא על שמה „איש עבר־הירדן“ (איש פֶרַיָּה), צוו להִכּנע תחת שני שרי־הצבא האלה. וגם מיתר חלקי הארץ לא הסיחו את דעתם: אל יריחו נשלח יוסף בן שמעון לשר־צבא, ואל עבר־הירדן – מנשה, ואל מחוז תמנה (תמנתה) נשלח יוחנן האֵסי וגם לוד ויפו ואמאוס נפלו בחלקו. ולמפַקד בחבל גופנא ועקרבים (עקרבתא) הוקם יוחנן בן חנניה, ועל שתי ארצות הגליל – יוסף בן מתתיה ועל גבול שלטונו נחשבה גם גמלא הבצורה בכל ערי הארץ הזאת.

ה. וכל אחד משרי־הצבא משל במדינה, אשר הפקד עליה, כפי נדבת רוחו וכפי כח תבונתו. ויוסף, אחרי בואו אל ארץ הגליל, בקש למצֹא חן בעיני כל יושבי הארץ, בדעתו כי בדבר הזה יצליח לעשות טובה רבה, אם גם ישגה ביתר הדברים. הוא ראה, כי ימשוך אליו את לב טובי הארץ בתתו להם חלק בשלטון, ואת לב כל העם – בשימו עליו אנשים ידועים ונבונים מילידי הארץ, על־כן בחר לו שבעים אנשים חכמים מזקני העם ושׂם אותם למושלים בכל ארץ הגליל. ובכל עיר ועיר שׂם שבעה שופטים, להביא אליהם כל דבַר ריב קטן, אולם את הדבר הקשה ואת דיני הנפשות צוה לשלוח אליו ואל שבעים הזקנים אשר עמו.

ו. ואחרי אשר שׂם יוסף משפטי צדק בכל עיר ועיר מבית, שׂם את פניו לחַזק את הארץ. ובדעתו, כי הרומאים יעלו על ארץ ישראל, דרך הגליל, בִּצר את כל משגבי הארץ, את יודפת (יוטפטי) ואת באר־שבע ואת צְלָמִין (סַלַמֵּין) ואת כפר־איכו214 ואת יפה ואת סיגף215 ואת ההר הנקרא תבור (אִיטַבִּירִיּוֹן) ואת טַריכֵי216 ואת טבריה, ומלבד אלה בנה חומות על המערות אשר מסביב לים כנרת בחלק הארץ הנקרא הגליל התחתון, ובגליל העליון בנה את המקום הנקרא סלע עַכְבָּרָה ואת צפת217 ואת ימנית (או יבנית) ואת מֵרון, ובארץ הגולן את סיליקיה ואת סגנה (סוגני) ואת גמלא. רק לבני צפורי בלבד נתן יוסף לבנות את חומות העיר על דעת עצמם, בראותו כי הם עשירים בכסף ונכונים למלחמה וגם באין מצַוֶּה עליהם. וככה בנה גם יוחנן בן לוי בעצמו את חומת גוש־חלב במצות יוסף. לעֻמת־זאת טרח יוסף בבנין יתר המצודות, כי בא אל כל מקם ונצח על העבודה. הוא אסף בארץ הגליל חיל רב, אשר עלה במספרו על עשר רבבות (מאה אלף) אנשים צעירים, ולכֻלם חלק כלי־נשק ישנים, כאשר מצאה ידו לאסוף, וזִיֵּן אותם.

ז. ויוסף ראה, כי כח הרומאים הגדול, אשר לא יעמוד איש בפניו, יסודו במשמעת הטובה ובשנוני218 המלחמה אשר להם. אמנם מדֹחק השעה לא יכול יוסף ללַמד את אנשיו [את מלאכת המלחמה], אולם בהכירו, כי משמעת הצבא תלויה במספר הפקידים הרב, סדר את הצבא כדרך הרומאים ושם עליו שרי־צבא רבים. הוא חלק את אנשי־צבאו לקִבוצים שונים, ובראשם העמיד את שרי־העשרות ועליהם שרי־מאות וממעלה להם שרי־אלפים, ועל כֻּלם הקים מפקדים, לעמוד בראש חילות גדולים. הוא לִמד אותם את הדרך למסור את סִמני הפקֻדה (בעת מלחמה), ואת אותות החצוצרות, להסיע את המחנה או לאסוף את הצבא, ואת מעשי אגפי המערכה בעלותם על האויב או בהקיפם אותו, וגם הורה אותם, באיזו דרך יטה האגף המנַצֵּח במלחמה לבוא לעזרת הנִּגף במערכה, ואיך יחזקו אנשי־הצבא איש את אחיו לשאת את כֹּבד המלחמה. ותמיד הראה אותם, מה הם הדברים המחזקים את אֹמץ־הרוח ואת כּח הגוף. וביותר הִקנה להם את הליכות המלחמה, בבארו לפניהם את טכסיסי הרומאים בכל פרטיהם ובהזכירו אותם, כי נטלו עליהם להִלחם בגבורי החיל, אשר בחֹזק־גופם ועֹצם־רוחם כבשו את כל עולם הישוב כמעט. הוא אמר להם, כי ינסו את כח משמעתם במלחמה עודלפני צאתם לקרב ויראו אם יעצרו כח לחדול מדרכיהם הרעים, אשר הסכינו בהם, מדרכי הגנבה והגזל והעֹשק, ולא יוסיפו להונות את אחיהם ולא יבקשו שכר לעצמם בנזק האנשים הקרובים אליהם. כי סִמן טוב הוא לגורל המלחמות, אם כל אנשי הצבא היוצאים בהן נלחמים בלב טהור וישר219, ולבני הבליעל מלחמה לא באויביהם בלבד, כי־אם גם באלהים.

ח. ככה הִרבּה יוסף לדבר על לב אנשיו כל הימים. ומספר העם, אשר נאסף אליו והיה מוכן למערכה, עלה עד ששים אלף רגלים ושלש מאות וחמשים רוכבים, ומלבד אלה היו לו ארבעת אלפים וחמש מאות שכירי מלחמה, אשר הִרבּה לבטוח בהם. ושש מאות בחורי חיל היו שומרים לראשו. ועל־נקלה כלכלו הערים את כל אנשי־הצבא האלה, זולת השכירים, כי כל עיר ועיר שלחה את חצי אנשי־החיל לעבודת הצבא ואת המחצית השניה – להמציא להם את לחמם וכל צרכיהם. ככה נחלק העם: אלה חגרו כלי־נשק, ואלה יצאו לעבוד בכל מלאכה, ואנשי המלחמה שלמו לאחיהם על הלחם, אשר נתנו להם, בסוככם עליהם מכל צרה.

פרק עשרים ואחד: יוחנן איש גוש־חלב ונכליו ומעשי יוסף להפר את מזמותיו.

יוסף השיב אליו ערים אחדות, שמרדו בו.

א. ככה הוציא והביא יוסף את יושבי הגליל, אך איש־מזמות מעיר גוש־חלב ושמו יוחנן בן לוי קם לו לשטן. הוא היה ערום ונוכל מכל אנשי הבליעל, אשר קנו להם שׁם במעשי נבלה כאלה220. לראשונה היה יוחנן איש עני וימים רבים היה חֹסר־הכסף לשטן למזמות רשעו. הוא היה משכיל על־דבר שקר והבין לשים את חותם האמת על כזביו, והתרמית נחשבה בעיניו למדה טובה, ובה נהג גם בהליכותיו עם אוהביו היקרים. הוא ידע להתחפשׂ כאיש אוהב הבריות, אולם למען בצעו נקל היה לו לשפוך דם אדם כמים, ותמיד בקש גדולות לנפשו, ולמען השיג את משאת־נפשו עולל מעשי רשע נבזים. לפנים היה שודד יחידי, ואחרי־כן מצא לו חבר־משחיתים, אשר לא היו רבים במספרם בתחלה, אך גדלו ועצמו מיום ליום, ועינו היתה פקוחה, לבל יבוא בסודו איש, אשר יתָּפש בכף על־נקלה, ורק אנשים חזקים בכח גופם ואמיצי־רוח ויודעי־מלחמה אסף אליו, עד אשר התלקטו אליו ארבע מאות איש, ורֻבּם פליטי ארץ הצורים והכפרים אשר בה, ובראש האנשים האלה מִלא את כל הגליל חמס ונתן את פחדו על הרבים, אשר חכו באימה למלחמה הבאה.

ב. יוחנן בקש להיות שר־צבא (בגליל) ועוד הלך בגדולות מאלה, אולם מחסור הכסף לא נתן לו להפיק את מזמתו. ובראותו, כי יוסף אוהב אותו מאד על כשרון מעשהו, דִבּר על לבו למלא את ידו לבנות את חומת עירו, ובדבר הזה אסף כסף רב, אשר נגשׂ את העשירים, ואחרי זאת חבל עצת ערומים: בדעתו, כי כל היהודים היושבים בסוריה נזהרים מן השמן אשר לא נעשה בידי אחיהם, קבל רשות [מיוסף] לשלוח אליהם שמן אל הגבול. הוא שׁלם במטבע הצורים, אר מחירו ארבעה [דרכמונים] אַתּיקים221 לכל ארבעה הינים ומכר במחיר חצי ההין, והנה ארץ הגליל היא ארץ זבת שמן, והשנה ההיא היתה שנת ברכה ויוחנן לבדו שלח שמן רב אל המקומות אשר היה שם מחסור, ועל־כן אסף לו כסף רב עד לאין־מִספּר. ומיד פזר מכספו לרעת האיש, אשר נתן לו לשלוח את ידיו בסחורה. הוא חשב, כי בהורידו את יוסף ממשמרתו יעלה בידו להשתרר על ארץ הגליל, ועל־כן צוה את השודדים אשר עמו להרבות מעשי חמס ושֹׁד, למען תרבה השערורה בקרב הארץ, ואז יוכל להתנפל מן המארב על ראש הגליל בצאתו לעזרת הסובלים ולהכותו נפש, או להבאיש את ריחו בעיני יושבי הארץ, אם לא ישים את לבו למעשי השודדים. ואחרי־כן הפיץ ממרחק את השמועה, כי יוסף אומר למסור את הארץ בידי הרומאים. ועוד עלילות רבות עשה, להוריד את האיש מגדֻלתו.

ג. ובימים ההם יצאו צעירים אחדים בני כפר דבתרתה (דַּבַּרְתָּה), מן הצופים אשר הציג יוסף בעמק הגדול (בעמק יזרעאל), ושׂמו אורב לתלמי, נאמן בית אגריפס וברניקי, וגזלו ממנו את כל הכבודה, אשר הוליך עמו, ובה היו בגדים יקרים למכביר וגביעי כסף רבים ושש מאות זהב. הם לא יכלו לחלק את הגזלה ביניהם בסתר והביאו את כל השלל ליוסף אל טריכי. הוא הוכיח אותם על מעשה החמס שעשו לאנשי המלך והניח את כל השלל בידי חנני, הנכבד בכל יושבי טריכי, ואמר בלבו להשיב את הגזלה לבעליה בשעת הכֹּשר. אולם הדבר הזה הביא על יוסף רעה גדולה. כי כאשר נוכחו החומסים לדעת, כי לא יקבלו חלק מן המלקוח, קצפו על יוסף מאד. וגם הבינו את מחשבתו, להשיב את יגיע כפיהם למלכים, להתרצות אליהם. על־כן ברחו החומסים בלילה אל הכפרים והודיעו את כל יושביהם, כי בגד יוסף בהם. והמהומה הקיפה גם את הערים הקרובות ולפנות בֹקר באו במרוצה כעשר רבבות אנשים מזֻינים אל טריכי להִנקם ביוסף. וההמון הגדול הזה נאסף במקום מרוץ הסוסים (האִפּוֹדְרוֹמִין), אשר בטריכי, והרים קול צעקה בחרי־אף: אלה צעקו להוריד את יוסף ממשרתו ואלה דרשו לשרוף את הבוגד באש. ואת חמת ההמון חזקו עוד יוחנן (בן לוי) ואיש אחד ושמו יהושע בן צפיא (סַפְּפיַס), ראש העיר טבריה בימים ההם. ואוהבי יוסף ושומרי ראשו נבהלו מחמת ההמון ונמלטו כלם אל נפשם, מלבד ארבעה אנשים. יוסף ישן עוד שנתו ונֵעור כאשר נגשו האנשים לשלוח אש בבית. וארבעה עבדיו הנאמנים יעצו אותו לברוֹח. אולם יוסף לא שׂם את לבו לדבר אשר נשאר עזוב באין מֵגֵן עליו וגם לא ירא את המון הקושרים הרבים. הוא קרע את בגדיו ושׂם אפר על ראשו והטה את ידיו לאחור וקשר את חרבו מגבו וקפץ אל ההמון. ולמראה הדבר הזה חמלו עליו קרוביו ואוהביו ואנשי טריכי יותר מכֻּלם. ואולם האנשים אשר באו מחוץ לעיר וגם האנשים הקרובים, אשר לא יכלו לשאת את יוסף הוסיפו לקלל אותו ודרשו ממנו להוציא אליהם כרגע את כסף הצבור ולהודות על הברית אשר כרת [עם שונאיהם] בבגד. כי בהביטם אל מראה יוסף האמינו, שלא יכחש בדברים אשר נחשד בהם. אחרי אשר עשה את הדבר לעורר רחמיהם, למען יסלחו לחטאתו. אולם באמת השפיל יוסף את עצמו בתחבולה, כי התחכם לסכסך את המתעברים בו איש באחיו למען הדבר אשר העלה את חרון אפם. הוא הבטיח אותם להודות על כל מעשיו, וכאשר נתנו לו האנשים לדבּר, קרא אליהם: „את הכסף הזה לא רציתי לשלוח אל אגריפס וגם לא אמרתי למצֹא בו חפץ לנפשי, כי לא יכֹלתי לחשוב את איש־ריבכם לאהוב־נפשי ואת נזק הכלל – לשכר לעצמי. למענכם עשיתי זאת, בני טריכי, בראותי כי אין לעירכם כל משגב ומחסֶה, על־כן אמרתי להוציא את הכסף הזה למבנה חומותיכם. ואמנם יראתי את יושבי טבריה ואת בני יתר הערים, פן ילטשו את עיניהם אל השלל, ובחרתי להסתיר אצלי את האוצר, למען אוכל לבנות את החומה. ואם לא ימצא הדבר חן בעיניכם, הוצא אוציא אליכם את הכסף המובא ואתן לכם לבז. והנה אני יעצתי טוב עליכם – ואתם צאו ועשו שפטים בשוחר טובתכם!“

ד. לדברים האלה הריעו יושבי טריכי לקראת יוסף בקול ברכה, אולם בני טבריה ויתר הערים החלו לחרף אותם וּלבַעֲתָם. אלה ואלה עזבו את יוסף לנפשו ורבו ביניהם. ויוסף התחזק עתה ברבות אנשי שלומו, כי מספר בני טריכי היה כארבעים אלף, והוא פנה אל כל הנאספים לדַבּר עמם כאשר עם לבבו, ויִסר אותם בדברים קשים על פחזותם והבטיח אותם, כי בכסף הנמצא יבנה את חומת טריכי וגם ישים את לבבו להמציא חסות ליתר הערים, כי לא יחסר כסף, אם תהיה עצת שלום ביניהם בדבר הוצאת הכסף, ולא ירגזו באיש המוצא להם מקור לכסף.

ה. וככה סבב יוסף את האנשים בכחש, ורֹב ההמון שב לביתו, אף כי היה סר וזעף. רק אלפים אנשים חגורי חרב אמרו להתנפל על יוסף, אולם הוא מהר להמלט אל ביתו, והם סבבו את הבית בדברי־אימים. נגד האנשים האלה חבל יוסף עצת מרמה חדשה. הוא עלה על גג ביתו והשקיט את השאון בתנופת יד ימינו וקרא אל האנשים, כי אינו מבין מה הם דורשים ממנו, כי בתוך הקולות והשאון אינו יכול לשמוע דבר, אולם הוא נכון למלא את כל משאלותיהם, אם ישלחו לו אנשים נבחרים אל הבית פנימה, לדַבּר עמו במנוחה. לשמע הדבר הזה באו אל הבית טובי האנשים וראשיהם. הוא משך אותם אל קרן פנת הבית ואחרי־כן צוה לסגור את שער החצר ולדוש את בשרם בשוטים, עד אשר נחשפו מעיהם. וההמון עמד מסביב וחשב, כי האריכו האנשים הבאים אל הבית בדברי עצומותיהם. ופתאֹם צוה יוסף לפתוח את שערי החצר ולהוציא משם את האנשים הטובלים בדמם. ולדבר הזה נבהלו האנשים הנותנים עליו את פחדם והשליכו מעליהם את נשקם ונמלטו על נפשם.

ו. אחרי הדברים האלה גדלה עוד קנאת יוחנן והוא טמן עוד הפעם פח לרגלי יוסף. הוא התחפש כאיש חולה ובקש את יוסף במכתב לתת לו להתרפא במימי טבריה. ויוסף לא הבין את מחשבתו הרעה וכתב אל פקידי העיר (טבריה) לקבל את פני יוחנן בכבוד ולספּק לו את כל צרכיו. יוחנן הפיק את רצונו מדבַר יוסף וכעבור שני ימים פּתָּה את אנשי העיר בדברי כחש ובשֹׁחד למרוד ביוסף. ושילא (סילס), אשר הפקידהו יוסף לשמור על העיר, שמע את הדבר ומהר לכתוב אליו על מעשה המזמה. וכאשר קבל יוסף את המכתב, יצא חיש ממקומו ונסע כל הלילה ולעת עלות השחר בא אל טבריה, וכל המון יושבי העיר יצא לקראתו, ויוחנן חשד ביוסף, כי למענו בא אל העיר, ובכל־זאת שלח אליו בידי אחד ממכריו, לכחש לו על דבר מחלתו ולאמר, כי הוא שוכב במטה, ועל־כן אינו יכול לצאת אליו ולכבדהו. וכאשר הקהיל יוסף את בני טבריה אל האצטדיון ונִסָּה לדַבּר אתם על השמועה אשר הגיעה לאזניו, שלח יוחנן שמה אנשי־צבא מזֻינים וצוה עליהם להמית את יוסף, וכאשר חשפו האנשים את חרבותיהם, ראה אותם העם והרים קול צעקה. ולשמע הצעקה פנה יוסף לאחוריו ובראותו את להבות החרבות השלופות לשחטו קפץ למטה אל החוף – כי עמד על תל גבוה שש אמות לדַבּר משם אל העם – וירד מהר אל אחת הסירות העומדות שם ונמלט עם שני שומרי ראשו אל תוך היאור (ים כנרת).

ז. ואנשי צבא יוסף לקחו את נשקם מהר ויצאו להִלחם במבקשי נפשו. ויוסף פחד, פן תתלקח לרגל הדבר הזה מלחמת־אחים, אשר תחריב את כל העיר בעון מתי־מספר, ושלח ציר אל אנשי־הצבא להודיעם, כי ידאגו רק להגן על נפשם ולא ימיתו גם לא יחרפו אחד מן החיָּבים. ואנשי־הצבא עשו כמצותו ושבו למנוחתם, אולם יושבי הארץ אשר מסביב שמעו על־דבר המזמה ועל־דבר יועץ הרע ונאספו להכות את יוחנן, והוא מהר להמלט אל גוש־חלב, עיר אבותיו. ומכל ערי הגליל נהרו אל יוסף רבבות אנשים מזֻינים והודיעו בקול, כי באו להלחם ביוחנן, החורש און על כל העם, ולשרוף עליו את העיר, אשר נתנה לו מנוס ומחסה בקרבה. ויוסף ענה אותם, כי הוא מקבל ברצון את אותות אהבתם, ושִׁכֵּך את חמתם, כי בחר לו לכבוש את אוהביו בחכמה ולא רצה להכותם נפש. ואחרי אשר נודעו לו שמות האנשים, אשר התקשרו עליו יחד עם יוחנן בכל עיר ועיר, – כי בנפש חפצה גלה העם את שמותיהם, – שלח אליהם צירים להזהירם, כי יצא לבֹז את רכושם ולשרוף את בתיהם באש עליהם ועל בני משפחתם, אם לא יעזבו את יוחנן בעוד חמשה ימים, ובדבר הזה הִטה מאחרי יוחנן חיש מהר כשלשת אלפים איש והם באו אליו ופרקו את כלי־נשקם והניחום לרגליו. וליוחנן נשארו רק כאלפַּים איש – וכֻלם פלטים מארץ סוריה, והוא שב להתנכל במסתרים אל יוסף אחרי אשר לא יכול לו לעיני השמש. הוא שלח בלאט מלאכים אל ירושלים להכות את יוסף בלשון, כי אסף לו חיל לרֹב, וגם הוציא קול, כי לא יארכו עוד הימים ויוסף יבוא בשערי העיר (ירושלים) להיות שם למושל עריץ, אם לא יֻתַּן עליו משמר. העם היושב בירושלים הבין את עלילות יוחנן ולא שׂם לב אל דבריו, אולם טובי העם, אשר קנאו ביוסף, ואחדים מראשי הממשלה (בירושלים) שלחו בסתר כסף אל יוחנן לאסוף לו שכירים ולהלחם ביוסף וגם נמנו וגמרו ביניהם להוריד אותו (את יוסף) ממשרת ראש־הצבא, ובראותם, כי בגזרת פיהם לבד לא ישיגו את חפצם, שלחו אלפים וחמש מאות אנשי־חיל מזֻינים ועליהם את יועזר בן נוֹמיקוּס ואת חנניה בן צדוק222 ואת שמעון ויהודה בני יונתן, – כֻּלם אנשים מטיבים לדַבּר, – להטות את לב העם מאחרי יוסף ולדרוש ממנו דין וחשבון על מעשיו, כאשר יבוא אליהם ברצון, או גם להלחם בו, אם יַקשה את לבו להחזיק במשרתו. אוהבי יוסף [אשר בירושלים] כתבו אליו, כי נשלח צבא אל הגליל. אולם את שרש הדבר לא הודיעוהו, יען אשר נועצו שונאיו עליו בסתר. ועל־כן לא הקדים יוסף להִזהר. ארבע ערים פשעו בו ועברו אל מריביו, והן צפורי וגמלא (נ"א: וגברה) וגוש־חלב וטבריה. אולם בידו הצליח להשיב אליו את הערים בלי מלחמה ובתחבולות ערמה תפש בכף את ארבעת שרי החילים [השלוחים מירושלים] עם גבורי צבאם ושלח אותם לשוב אל ירושלים. וחמת העם בערה על האנשים עד להשחית, והוא רצה להמית אותם ואת כל הנלוים אליהם לשַׁלחם, לולא קדמו לברוח.

ח. ומן היום ההוא והלאה ירא יוחנן את יוסף ולא יצא מחומת גוש־חלב החוצה. וכעבור ימים אחדים פשעה טבריה ביוסף עוד פעם, ויושביה שלחו לקרֹא אליהם את אגריפס המלך. אמנם המלך לא הספיק לבוא למועד הקבוע, ורק רוכבים רומאים מתי־מספר באו אל העיר ביום ההוא, ולדבר הזה הודיעו יושבי טבריה, כי הפרו את בריתם עם יוסף. והשמועה על־דבר המרד הזה הגיעה לאזני יוסף בטריכי, כאשר שלח את אנשי צבאו לאסוף צֵדה, ולא יכול לעלות לבדו על המורדים וגם לא רצה להִשאר על עמדו, בפחדו פן ימהרו אנשי המלך לבוא בשערי העיר בעוד הוא מתמהמה, וגם לא יכול לדחות את מעשהו ליום המחרת, כי היה יום השבת, ועל־כן גמר בנפשו ללכוד את הקושרים בערמה. הוא צוה לסגור את שערי טריכי, פן יגלה שמץ מדבַר עצתו לאנשים הקמים עליו, ולאסוף את כל הסירות השׁטות בים כנרת – כי נמצאו אז שם מאתים ושלשים סירות ובכל אחת היו ארבעה מַלָּחִים ולא יותר. ובסירות האלה מהר יוסף להפליג אל טבריה, וצוה על הסירות להֵעָצֵר במרחק גדול מן העיר, עד אשר לא היה קל משם לראות, כי הן ריקות מאדם, והוא עם שבעת שומרי ראשו, אשר לא היו חגורי נשק, קרב אל העיר, עד אשר נראה לעיני יושביה. וכאשר ראו אותו מראש החומה אנשי־ריבו, אשר זה עתה המטירו עליו חרפות, נבהלו מאד, בחשבם כי כל הסירות מלאות אנשי־צבא מזֻיָּנים. הם השליכו את כלי־נשקם והניפו ענפי־זית, להתחנן אליו, כי יחמול על העיר.

ט. ויוסף הִרבה להפחידם וליסרם בדברים, על אשר הם מכַלים את כחם במלחמות אחים אחרי שקבלו עליהם להלחם ברומאים, ועושים מעשי תעתוּעים לשמחת נפש שונאיהם, ואחרי זאת הוכיח אותם, כי היו מבקשים את נפש האיש, השוקד על שלומם ושלוָתם ואינם בושים לסגור את שערי עירם בפני הבונה את חומותיה. וגם אמר אליהם, כי יקבל ברצון את האנשים, אשר יבואו להצטדק לפניו ויתנו לו ערֻבּה על אמון לב אנשי העיר. ולשמע הדבר הזה ירדו אל יוסף מיד עשרה אנשים מטובי בני טבריה והוא קבל אותם וצוה להוליכם אל אחת הסירות העומדות מרחוק. ואחרי־כן דרש, כי ירדו אליו עוד חמשים איש מראשי זקני המועצה, למען יקח גם את ערֻבּתם. ועוד מצא לו טענות חדשות להוסיף ולקרֹא אליו אנשים, למען יכרות אִתּם ברית. ואת החובלים (הקברניטים) פקד לתפֹּשׂ את האנשים ולנסוע אתם בחפזון אל טריכי ולאסור אותם בבית־הכלא. וככה אסף אליו את כל יועצי העיר שש מאות איש וכאלפים מטובי העיר וצוה להוליכם בסירות אל טריכי.

י. וכל האנשים צעקו בקול, כי ראש מחוללי המרד הוא איש אחד ושמו קלֵיטוֹס, ובקשו את יוסף לכלות בו את חמתו. אולם יוסף לא רצה להמית איש וקרא ללוי, אחד משומרי ראשו, וצוהו לרדת אל החוף ולקצץ את ידי קליטוס, אך לוי ירא לרדת לבדו אל המון שונאיו הרבים ומאן לעשות את הדבר. ובראות קליטוס את יוסף קם בחמתו בסירה, כאִלו הוא אומר להתנפל עליו ולעשות בו שפטים, התחנן אליו מן החוף להשאיר לו אחת משתי ידיו. ויוסף נעתר לו, אך דרש ממנו, כי יכרות את ידו בעצמו. קליטוֹס הוציא בימינו את החרב וכרת את שמאלו. כה נפל פחד יוסף עליו! ככה בא יוסף עם סירות ריקות ושבעת שומרי ראשו ולקח את עם טבריה בשבי והשיב אליו את העיר. ואחרי ימים מעטים ראה, כי התקוממו עליו בני העיר יחד עם יושבי צפורי, ומסר את העיר לאנשי־צבאו למשׁסה. וכאשר אסף אליו את כל רכוש האזרחים השיב אותו לבעליו. וככה עשה גם בעיר צפורי, כי כל חפצו היה ללַמד את האנשים מוסר אחרי הכניעו אותם ובהשיבו להם את כספם משך אליו את אהבתם מחדש.

פרק עשרים ושנים: היהודים התכוננו למלחמה. ושמעון בן גיורא הרבה שֹׁד

בארץ.

א. ככה שקטו המהומות בארץ הגליל. וכאשר חדלו יושביה לריב ביניהם התמכרו להכין את הכל לקראת המלחמה עם הרומאים. ובעת ההיא בנוּ חנן הכהן הגדול וגדולי העם, אשר לא היו מאוהבי הרומאים, את חומת ירושלים והכינו מכונות רבות למלחמה. ובכל קצות העיר צרפו היהודים חצים וכל מיני קלע וכלי־נשק, והמונים המונים למדו בני־הנעוּרים את ידיהם לקרב בלי סדר, וכל העיר מלאה המֻלה ושאון. והאזרחים השקטים נבוכו מאד ורבים השכילו לראות מראש את הצרות העתידות לבוא וקראו לבכי ולמספד. גם אותות ומופתים היו אז [בשמים ובארץ] ורודפי השלום ראו בהם סִמן רע לעתיד, אולם אוהבי המלחמה הפכו אותם ופתרו אותם לטובה כאות נפשם. ומראה העיר לפני עלות הרומאים היה כמראה עיר נוטה למות. וחנן חשב בלבו להשבית מעט־מעט (או: לזמן קצר) את התכונה למלחמה, אולי יהפוך את לב המורדים ויָפֵר את העצה הנבערה, שיעצו המכֻנים בשם קנאים, למען ייטב לעם. אך הוא נפל שדוד בזרוע רמה, ובדברים הבאים נסַפֵּר, מה היתה אחריתו.

ב. ובמחוז עקרבים (עקרבתא) אסף אליו שמעון בן גיורא אנשי־ריב רבים ושׂם את פניו אל החמס. ונקל היה בעיניו לשוּם לבז את בתי העשירים, כי גם את בשרם נתן למַכּים ומרחוק הראה לדעת, כי יהיה לרודה עריץ בעמו. וכאשר שלחו חנן וראשי ירושלים צבא להלחם בו, לקח אתו את אנשיו וברח אל השודדים אשר במצדה, ואתם ישב עד אשר נרצחו חנן ויתר שונאי נפשו, ומשם פשט כל הימים על ארץ אדום. וכאשר גדל מספר ההרוגים בארץ ולא חדל השֹׁד והחמס, אספו ראשי האדומים צבא והקימו שומרים בכפרים. אלה הדברים אשר נעשו בימים ההם בארץ אדום.

* * *

 

ספר שלישי

פרק ראשון: נירון שלח את אספסינוס להלחם ביהודים

א. וכאשר הגיעה שמועת המפלות בארץ יהודה לאזני נירון, נפלו עליו חרדה ופחד במסתרים; אולם לעין רואים עטה גאוה וזעם, באמרו, כי לא מגבורת האנשים (היהודים) יצא הדבר, רק מקלות דעת שרי־הצבא (הרומאים). הוא חשב, כי נאה לכבוד תפארת שלטונו להביט בבוז על התלאות האלה ולהראות, כי נעלה היא נשמתו מכל הנוראות, אולם דאגתו ורגזו גלו את מבוכת לבבו.

ב. הוא התבונן בדבר, מי האיש, אשר בידו יפקיד את ארצות־המזרח הסוערות, למען ינָקם ביהודים על מרדם ויציל מידם את העמים מסביב, אשר גם בהם פשׂה הנגע הזה, – ומצא, כי רק אספסינוס הוא האיש הדרוש לחפצו והוא לבדו יוכל לקבל עליו את כֹּבד המלחמה הגדולה הזאת, כי הוא איש־מלחמות מנעוריו, ושיבה זרקה בו על שדה הקרב, וזה מכבר הקים שלום בארצות המערב, אשר החרידון הגרמנים ממנוחתן, ובחרב ימינוֹ הכניע את ארץ בריטניה, אשר לא נודע שמהּ עד היום ההוא, ובדבר הזה זִכה את אביו (של הקיסר) קלודיוּס בחג־נצחון בלי עמל וזֵעת אפים.

ג. במעשה אספסינוס אלה ראה הקיסר סִמן טוב לעתיד, בהכירו, כי טעם זקנים ונסיון מלחמה גם יחד נמצאו בו, וגם בניו יהיו לערֻבּה נאמנה על ישר לבו, וכח־עלומיהם יהיה למשען לתבונת אביהם. ואולי עשתה זאת יד אלהים, אשר סדר את הדברים מראש! כי שלח נירון את האיש הזה לקחת בידו את כל צבאות הרומאים אשר בסוריה, ולמען עורר את רוחו הִרבּה לדַבּר אִתּו חלקות ועשה לו כבוד גדול בשעת הדחק הזאת. מארץ אֲכַיָה, אשר נמצא שם אספסינוס יחד עם נירון, שלח את טיטוס בנו אל אלכסנדריה, להעלות משם את הלגיון החמישי והלגיון העשירי, והוא עבר את ים הֶלֶסְפּוֹנְטוֹס ונסע אל ארץ סוריה בדרך היבשה ושמה אסף אליו את צבאות הרומאים ורבים מחיל הברית, אשר שלחו מלכי הארצות הסמוכות.

פרק שני: היהודים נגפו מגפה גדולה על־יד אשקלון. אספסינוס נסע אל עכו.

א. ואחרי אשר הכו היהודים את צסטיוס גבה לבם בניצחונותיהם, אשר לא קִווּ להם מראש, ולא עצרו כח לכבוש את תשוקת המלחמה וכמו לִהֵט אותם מזלם להעביר את המלחמה למרחקים. כי כל אנשי־החיל מהרו להאסף ולעלות על אשקלון, היא עיר עתיקה לימים, רחוקה חמש מאות ועשרים ריס מירושלים, אשר איבת עולם היתה בינה ובין היהודים, ועל כן אמרו הפעם להגיח עליה ראשונה. ובראש המתנפלים עמדו שלשה שרי־חיל ואנשי־מעלה בגבורתם ובחכמתם, והם ניגֶר איש עבר־הירדן ושילא הבבלי ויחד אתם יוחנן האֵסי. ואמנם עיר אשקלון היתה בצורה למשגב, אולם כמעט היתה ריקה מאנשי מלחמה. כי רק גדוד רגלים אחד ולהקת רוכבים שמרו עליה ובראשם שר־הצבא אַנְטוֹנִיּוּס.

ב. והיהודים החישו את מסעם בזעף ועמדו לפני שערי העיר במהרה, כאִלו מקרוב באו. אולם מעיני אנטוניוס לא נעלם דבַר מסעם והוא יצא לקראתם עם רוכביו ולא חת מגֹדל המונם ולא מעֹז רוחם והחזיק מעמד בפניהם בעֹצם גבורה, כאשר השׂתערו עליו בפעם הראשונה, וגרש את המעפילים לעלות על החומה. כי המון אשר לא נֻסה בקרָב נלחם פה על גבורי חיל מלֻמדי מלחמה, ורגלים נלחמו ברוכבים ואנשים צפופים בלי סדר התנגחו עם צבא מחֻבּר במערכה והשׂתערו בכל נשק הבא לידם על אנשי־צבא מזֻינים מכף רגל ועד ראש, ומרי־נפש, אשר עשו מעשיהם בחמת אפם ולא בהשכל ודעת, ערכו מערכה נגד אנשי־צבא השומרים את פי מפקדיהם, אשר כוננו את כל צעדיהם לאות הנתון להם – על־כן כשלו היהודים באפס־יד. וכאשר התמוטטו שורות המערכה הראשונות, כי נלחצו להסוג אחור מפני הרוכבים, נדחפו אל תוך השורות האחרונות, אשר שתו גם הן אל החומה, וחרב איש היתה באחיו, ולאחרונה ברחו כל היהודים מפני דהרות הרוכבים ונפוצו על־פני כל העמק. ושם נמצא כר רחב לרוכבי הסוסים, והמקום עזר לרומאים להרבות את חללי היהודים. הרוכבים מהרו לעבור את הבורחים במרוצתם ולסגור עליהם את הדרך, ואחרי־כן הפנו את פניהם למולם והפיצו את הפליטים אשר התלקטו במנוסתם והכו בהם לאין־מספר. ורבים הקיפו את פליטי היהודים בכל המקומות אשר פנו שמה וצנפו אותם והמיתום ברמחיהם על נקלה. וגֹדל המון היהודים לא הועיל להם בעת צרתם והרומאים, אשר היו מתי־מספר, כמו עצמו ורבו בעשותם חיל במלחמה. והיהודים נִסו להלחם במזלם הרע ועמדו על נפשם, כי בושו ממנוסתם המהירה, וגם קוו להסב את גורל המלחמה, אולם הרומאים לא חדלו מעשות חיל. וכה ארכה המלחמה עד הנשף ועשרת אלפים מן היהודים נפלו בחרב וביניהם שני שרי־הצבא יוחנן ושילא והנותרים כֻּסוּ רֻבָּם פצעים ושׂרדו עם שר־הצבא הנשאר ניגר אל שעלית223, והיא עיר מצער לאדומים. ומן הרומאים נפצעו מתי־מספר במלחמה הזאת.

ג. אולם גם אחרי הצרה הזאת לא סר גאון היהודים, ונהפוך הוא, כי חִזקה עוד הרעה את עזות פניהם ולא שמו לבם להמון החללים המתבוססים לרגליהם, וזֵכר נצחונותיהם הראשונים השׁיאם להביא עליהם מגיפה שנית. הם לא חכו עד אשר ירָפאו פצעיהם ואספו את כל חילם ובשארית חֵמות ובהמון גדול מבראשונה מהרו במרוצה אל אשקלון. אולם גם הפעם מצא אותם כפגע הראשון, גמול חֹסר דעת הקרָב ויתר מגרעותיהם למלחמה. כי אנטוניוס טמן להם אורב במעברות הארץ והם נפלו אל הפח מבלי דעת, ועוד טרם הסתדרו במערכה הקיפו עליהם הרוכבים ועוד הפעם נפלו חללים שמונת אלפים איש ומעלה והנשארים נמלטו על נפשם ויחד אתם גם ניגר, אשר הפליא להראות את גבורתו בעת מנוסתו. כי נלחצו היהודים בידי רודפיהם אל מגדל־מבצר אחד בכפר הנקרא בֶּלְצֶדֶק (נ"א בֶּצֶדֶל, בֶּזֶדֶל), ואנשי אנטוניוס לא יכלו להתמהמה לפני המגדל, כי קשה היה לכבשו וגם לא רצו לתת לשר־הצבא הגדול מכל היהודים בגבורתו לצאת בשלום, ועל־כן שלחו אש בחומה, וכאשר עלתה הלהבה מן המגדל שבו הרומאים לדרכם וחשבו בלבם כי מת ניגר. אולם הוא קפץ אל תוך מערה עמֻקה בירכתי המצודה ונצל מן הלהבה. ואחרי שלשה ימים שמע את נהי האנשים, אשר חקרו למצֹא את עצמותיו ולקברו, וענה לקולם, וכאשר יצא בשלום נפעמה רוח היהודים ושמחו שמחה גדולה, כי מאת האלהים באה ישועת האיש הזה, אשר נועד להוציא ולהביא את צבאותיהם במלחמה העתידה.

ד. ואספסינוס פקד את הצבא בעיר אנטיוכיה, היא העיר הגדולה בארץ סוריה, ועל־פי גדלהּ וחֹסן אשרהּ היא שלישית במעלתה בכל חלק העולם הסר לשלטון הרומאים, ושם אסף אליו גם את אגריפס המלך, המחכה לקראת בואו עם כל חילו, ומִהר לנסוע אל עכו. ובעיר הזאת קדמו את פניו אנשי צפורי עיר הגליל, אשר הם מלבדם מכל יושבי הגליל דרשו שלום לרומאים, כי היטיבו לראות מאין יבוא עזרם וידעו את כל חֹזק הרומאים, ועל־כן מהרו עוד לפני עלות אספסינוס לתת את ערֻבּתם לצֵסֶניוס גַּלוס וכרתו עמו ברית וקבלו חיל־משמר, ועתה יצאו בברכת שלום לקראת המצביא [החדש] והבטיחוהו, כי בכל אות־נפשם יהיו נאמנים בבריתו גם נגד אחיהם. וראש־הצבא מִלא את שאלתם ונתן להם חיל רוכבים ורגלים, אשר תמצא ידו לשמור את שלום העיר ולהגן עליה משֹׁד בעלות עליה היהודים למלחמה, כי לא קל היה בעיניו הנזק אשר ימצא אותו בהלקח ממנו לפני המלחמה העתידה העיר צפורי, היא הגדולה בכל ערי הגליל, הבנויה במקום משגב והמֻקפה חומה, אשר תהיה לו למבצר לעֻמת העם היושב בגליל.

פרק שלישי: תאור ארץ הגליל, ארץ שמרון וארץ יהודה.

א. שתים הן ארצות הגליל: האחת מכֻנה בשם הגליל העליון והשנית בשם הגליל התחתון, ומסביב להן נמצאו ארץ הצידונים (פיניקיה) וארץ סוריה. וממערב שמש גבולות הארץ הם עכו עם בנותיה והר הכרמל, אשר היה לפנים לבני הגליל, ועתה הוא נחשב על גבול הצורים. ובקרבתו נמצאה גבע224 עיר הרוכבים, אשר נקראה בשם הזה, כי ישבו בה רוכבים מצבא המלך הורדוס, אשר נפטרו מעבודתם. וגבול הדרום הן ארץ שמרון ועיר בית־שאן עד מי הירדן. ומרוח קדם גבול הגליל הן ארצות סוסיתא (היפוס) וגדר וארץ הגולן, ושם נמצאו גם גבולות מלכות אגריפס. ומרוח צפון סובב הגבול על צור וארץ נחלתה. ואֹרך הגליל התחתון מעיר טבריה עד כבול (חבולון)225 בקרבת חוף עכו, ורחבה מן הכפר אשר בעמק הגדול ושמו כִּסָלות (כסלות־תבור) עד באר־שבע. ומשם רֹחב הגליל העליון עד כפר בקע (בַּקַּה), הוא קצה גבול ארץ הצורים. וארכּה מכפר תֵּלָה אשר על הירדן עד מֵרון (מירות).226

ב. ואף כי שתי ארצות הגליל קטנות במדה ומכל עברים הן מֻקפות ערי־נכר, בכל־זאת עצרו יושביהן בכל המלחמות את האויבים מעלות על הארץ. כי היו הגלילים אנשי־מלחמה מנעוריהם ועצומים במספרם כל הימים, ומעולם לא שלט מֹרך־לב באנשים ומעולם לא חסרה הארץ גברים [יוצאים לקראת נשק], כי כֻלה ארץ דשנה ואדמת־מִרעה וגם עצים שונים צומחים בה ועֹשר תנובת הארץ מושך גם את לב האנשים הרחוקים מאהבת עבודת־האדמה. וכל הארץ נזרעה בידי יושביה ולא נמצא בה אף חבל שומם אחד. ובגלל ברכת האדמה הטובה ערי־הגליל רבות והמון הכפרים מלאים אדם (מרֻבּים באֻכלוסים) וגם מספר יושבי הקטן שבכפרים הוא חמשה־עשר אלף.

ג. ואף כי ארץ הגליל נופלת במדתה מעבר־הירדן (ארץ פֶרַיָּה), הנה היא עולה עליה בחֵילה ובעשרה, כי כֻּלה ארץ זרועה ופוריה בכל מקום, וארץ עבר־הירדן, הגדולה מהגליל הרבה, היא אדמת רכסים שוממה, וקשה לגִדול עצי־פרי טובים – ואמנם גם פה החלקות הטובות מלאות מֶגֶד שדה, ובעמקים צומחים כל מיני עצי־פרי, ויושבי הארץ מגַדלים זיתים וגפנים ותמרים לרֹב; הפלגים היורדים מראשי ההרים משקים את האדמה לרויה, ואִתּם יחד מקורות נאמנים, השוטפים כל ימי השנה, גם בחרבוני קיץ בעת יֹבש הפלגים. ואֹרך ארץ עבר־הירדן ממכור עד פחל, ורחבּה מרַבּת־עמון עד הירדן. ועיר פחל האמורה היא גבול צפון והירדן גבול מערב. ומעבר לגבול הארץ בדרום נמצאה ארץ מואב, ובגבול המזרח הן ארץ ערב וארץ חשבון227 והערים רבת־עמון228 וגרש (גרסה).

ד. וארץ שמרון נמצאה בין הגליל ובין ארץ יהודה בתוֶך. ותחלתה מן הכפר הנקרא גנים (גיניה), אשר בעמק הגדול, וסופה בקרבת פלך עקרבים, ובתכונתה אינה שונה מארץ יהודה, כי שתיהן ארצות הרים ועמקים רבים והן טובות לעבודת האדמה ונותנות יבול רב, וגם עצים נמצאים בהן למכביר ועושים פרי־הַבָּר ופרי־הגנים. אמנם ארצות צמאון הן מתכונת אדמתן (אינן עשירות במוצאי מים), אך מי הגשמים מרַוים אותן לרֹב. מי הנחלים השוטפים פה הם נפלאים במתקם והמון המרעה הטוב מביא שפע ברכה לחלֵב הבּהמה, אשר אין כמוהו ביתר הארצות. ועֵד נאמן על מעלות שתי הארצות וברכת אדמתן הוא המון יושביהן הרב.

ה. הגבול בין שתי הארצות הוא הכפר עַנְוַת, הנקרא ברקאי, ומעבר הדרום למקום הזה היא ארץ יהודה – והכפר הזה הוא גבולה מצפון, וגבול הדרום לפי מדת ארכה הוא הכפר הסמוך לגבולות ערב הנקרא בשם יַרְדֵּן. ולרחבה ארץ יהודה משׂתרעת מנהר הירדן עד יפו ובין שני הגבולים בתוֶך מקום העיר ירושלים. על־כן קראו לה רבים בצדק בשם טבור הארץ. וגם אין ארץ־יהודה חסרה שפע־ימים, כי היא נמשכת לאֹרך שפת הים עד עכו. והארץ נחלקת לאחד־עשר חבל, ועל כֻּלם מושלת העיר ירושלים כקרית מלוכה, כי היא מתרוממת על כל סביבותיה כדמיון הראש המתרומם מעל לגוף. ויתר הערים נחלקות לפלכים229 הנקראים על שמן. גופנא הפלך השני ואחריו עקרבים (עקרבתא) ואחריו תמנה ולוד, אמאוס ופֶלֵי230 ואדום ועין־גדי, הורדיון ויריחו. ואחרי הערים האלה גם יבנה ויפו וסביבותיהן231. ועל הארצות האלה נוספו מחוז גמלא והגולן והבשן וחבל ארגוב (ארץ טרכון) הם חלקי מלכות אגריפס. כי ראשית מלכות אגריפס היא בהרי הלבנון ועל־יד מקורות הירדן, ומשם היא נמשכת לרחבהּ עד ים טבריה (כנרת, גנוסר), וארכה מן הכפר הנקרא ערפה (ארפה) עד יולִיַס232. והיהודים והסורים יושבים בה יחד. בדברים האלה הודעתי בקצור נמרץ את תכונות ארץ יהודה והארץ אשר מסביב.

פרק רביעי: יוסף התנפל על צפורי ונלחץ לשוב לאחור. טיטוס בא בחיל גדול אל עכו.

א. ואנשי הצבא, אשר שלח אספסינוס לעזרת בני צפורי, והם אלף רוכבים וששת אלפים רגלים, ובראשם שר־האלף פלַצידוס, חנו לראשונה בעמק הגדול ואחרי־כן נפרדו, הרגלים באו אל העיר לשמור עליה והרוכבים נשארו מקום תחנותם הראשון. ואלה ואלה יצאו כפעם בפעם ממקומם ופשטו בארץ והרבו לעשות רעה לאנשי יוסף היושבים במנוחה, כי בזזו את סביבות הערים והכו את האנשים הנועזים לצאת אל השדה. על־כן מיהר יוסף לעלות על צפורי וקוה לכבוש את העיר, אשר ידיו חִזקו את חומותיה, בטרם פשעה בארץ הגליל, ושׂמוּ אותה למשגב, למען יקשה לרומאים ללכדו, והדבר היה לו עתה למוקש, כי נכזבה תוחלתו לקחת את העיר בחֹזק־יד וגם נבצר ממנו להפוך את לב יושבי צפורי עליו לטובה. ובמסעו זה חִזק יוסף את המלחמה בקרב הארץ, כי הרומאים קצפו עליו על אשר התנפל פתאם על העיר ולא נתנו לו מנוח בלילה וביום, כי השחיתו את הארץ ושדדו את כל רכוש יושביה הנמצא בשדה, וכפעם בפעם המיתו את בחורי המלחמה ומכרו לעבדים את הזקנים והחלשים. וכל ארץ הגליל מלאה אש ודם, ולא נמצא מכאוב ויגון אשר לא עבר עליה, ורק מנוס אחד נשאר לעם הבזוז והשסוי – בערים אשר חִזק יוסף את חומותיהן.

ב. וטיטוס נחפז לעבור דרך הים מאכֵיה אל אלכסנדריה, אף כי היו אז ימי הגשמים, וקבל את הצבא כאשר פקד עליו אביו והחיש את מסעו והגיע במהרה אל עכו. ושם מצא את אביו וחִבּר את שני הלגיונות המהֻללים, אשר הביא עמו, והם הלגיון החמישי והלגיון העשירי, אל הלגיון החמשה־עשר, אשר בידי אביו. ועליהם נוספו שמונה־עשר גדודים (קוהורטות) ועוד חמשה גדודים ולהקת רוכבים אחת באו מעיר קיסריה וחמש להקות רוכבים מארץ סוריה. ועשרה גדודים היו בני אלף רגלים האחד, ובכל אחד משלשה־עשר הגדודים הנותרים היו שש מאות רגלים. וכל להקת רוכבים היתה בת מאה ועשרים איש. וגם חיל־עזר רב ממלכי הברית נאסף שמה (אל עכו), כי אנטיוכוס (מלך קומחי) ואגריפס ושׁהים (מלך חמת) הביאו כל אחד אלפַּים אנשי־צבא רגלים רובי־קשת ואלף רוכבים, ומלכו הערבי (מלך נבטו, היושב בסלע) שלח אלף רוכבים וחמשת אלפים רגלים, כֻּלָם רובי־קשת. וככה הגיע כל צבא הרומאים עם חיל המלכים עד ששים אלף איש, רוכבים ורגלים, מלבד משרתי הצבא אשר הלכו אחריו במספּר רב ועצום, וגם הם לא נבדלו בדעת הקרב מחבריהם יוצאי המלחמה, כי בעת שלום למדו את טכסיסי הקרב יחד עם אדוניהם ובעת מלחמה היוּ אִתּם יחד בצרה ואיש לא עלה עליהם בדעת הליכות המלחמה ובגבורה, מלבד אדוניהם.

פרק חמישי: צבאות הרומאים ומחנותיהם ויתר שבחיהם ומעלותיהם

א. ומי לא ישתומם לדברים האמורים על תבונת הרומאים, כי לִמדוּ את עבדיהם לא רק לשרת אותם לצרכי חייהם, כי־אם גם להועיל להם בעת מלחמה. ואם יתבונן איש ליתר טכסיסי צבאותיהם, יבין וידע, כי רק בתבונת כפיהם עשו להם הרומאים את הממשלה הגדולה הזאת ולא קבלו אותה למתנה ממזלם. כי אינם מחכים לעת מלחמה לאחוז את החרב, ולא רק בשעת דחקם הם שולחים את ידיהם לקראת נשק, למען אסוף אותן בזמן־שלום, כי־אם דמיונם כאנשים אשר נולדו עם כלי מלחמתם יחד, וכל הימים אינם שובתים מלשאת את משמרת עבודת המלחמה, ואינם חושׂכים את חרבם לשעת הכֹּשר. שנוני־המלחמה אשר להם אינם שונים ממלחמת־אמת, וכל אחד מאנשי־הצבא מתרגל בעבודת המלחמה מדי יום ביומו בכל אַות־נפשו כבעת צאתו לקרב, ועל־כן נקל להם להפליא בגבורה במלחמה. ואין מבוכה שולטת במערכותיהם, אשר הסכינו לסדרים, ואין פחד לנגד עיניהם, ואין יגיע המלחמה אוכל את כֹּחם; ועל־כן הנצחון רודף אחריהם תמיד, כי אין דומה להם בדרכיהם אלה. ואמנם לא ישגה אדם בקראו לשנוני־מלחמתם בשם מלחמה בלי שפך־דם ואת מעשיהם בעת הקרב שעשועי־מלחמה עם שפך־דם. וגם בהגיח עליהם האויב פתאֹם לא יקל בידו להפילם תחתיו. כי הרומאים הפורצים בגבול האויב אינם נגשים למלחמה בטרם יבַצרו את מחנם בחומה, וגם אינם שׂמים את מחנם בכל מקום או בלי סדרים, וגם לא כֻלָּם שולחים ידם במלאכה הזאת בערבוביה, כי במצאם מקום עקֹב הם הופכים אותו לראשונה למישור, ואחרי־כן הם מודדים את מקום המחנה רבוע, ולאחרונה באים עושי המלאכה עם כל כלי עבודתם.

ב. ואת הככר אשר מבית למצודת המחנה הם חולקים לאהלי הצבא. וחֵל־המצודה מחוץ הוא כמראה חומה, שעליה מתנוססים דגלים ברוָחים שוים. ובין המגדלים האלה הם מקימים את כלי־הקלע המהירים ואת זורקי־החצים (הקטפולטות) ואת הבליסטראות (רומי־האבנים, הבליסטות) ואת יתר מכונות הקלע, וכל הכלים האלה ערוכים לירות בהם. וארבע שערים הם מקימים בחומת המחנה לכל רוחות השמים, והשערים מרֻוָחים מאד, למען אשר יוכלו לעבור בהם עם בהמות־הסבל, ורחבים כדי יכֹלת אנשי־הצבא להגיח מהם במהרה [על האויב]. ואת חלל המחנה מבית הם מחלקים למגרשים וביניהם הם תוקעים את אהלי שרי־החַיָּלים ובטבוּר המחנה הם שׂמים את אהל המצביא הראש כדמות היכל, עד כי דמות המחנה כמראה עיר כמעט, עם שוק ומקום קבוע לבעלי־המלאכות וכסאות למושב המִּשנים וראשי־הגדודים, השפטים בכל דברי הריב בין אנשי־הצבא. עושי המלאכה הרבים משלימים את בנין המצודה וכל אשר בקרבה בחפזון נשגב מכח בינת אדם. ויש אשר הם מקיפים את המחנה בחריץ, אשר מדת עמקו ורחבו היא ארבע אמות.

ג. ואחרי כלות אנשי־הצבא את המלאכה הזאת הם חונים במנוחה ובמשטר איש על דגלו. ואת כל הדברים הם ממלאים בסדר ובבטחה, וככה הם מביאים את העצים ואת הצֵדה הדרושה להם וגם את המים על־ידי משמרות קבועים, כי אסור לכל אחד לאכול את סעֻדת היום (הערב) או פת־שחרית בעת אשר ימצא חפצו בדבר, רק כֻּלָּם אוכלים בבת־אחת, וחצוצרה נותנת להם אות לישן את שנתם או לעמוד על המשמר או להשכים ממשכבם, ואין הם עושים דבר מבלי פקֻדה. וכעלות השחר נגשים אנשי־הצבא אל שרי־המאות לברכם, ושרי־המאות הולכים לקַדם בברכת־הבֹּקר את פני שרי־האלפים, ואחריהם כל שׂרי החַיָּלים מתאספים לברך את המפקד הראשי. והוא נותן להם את הסִמן כחֹק היום ומוסר בידם את יתר הפקֻדות, למען יגַּלה אותן כל איש לאנשי־הצבא העומדים למשמעתו. וכן הם עושים גם במערכות הקרָב, וממהרים לפנות אל המקום הדרוש, וכאיש אחד הם יוצאים למלחמה ואוספים את ידיהם לאות הפקֻדה.

ד. והחצוצרה נותנת להם את האות להסיע את מחנם בעת הצֹרך. ואין איש נשאר במנוחה, כי לקול האות ממהרים הם כהרף־עין לפרק את אהליהם ולתקן את הכל למסע, ועוד הפעם נותנת להם החצוצרה אות להתכונן והם טוענים בחפזון את כל הכבודה על העיָרים ויתר בהמות המשא, ועומדים נכונים ומצפים כרצים מתחרים לפני מחיצת המעגל233. ואחרי זאת הם שולחים אש במצודת מחנם, בדעתם כי נקל יהיה להם להקימה מחדש במקום הזה וביראם פן ימצאו שונאיהם בה חפץ. והחצוצרות נותנות להם אות שלישי, להחל את מסעם, ומעירות את האנשים, אשר פגרו מסבת־מה, להחיש את מעשיהם, לבל יִפָּקד איש מכל הצבא, והכּורז העומד לימין ראש־הצבא שואל אותם שלש פעמים בלשון הרומית, אם הם מוכנים למסע, והם עונים שלש פעמים בקול רם ובלבב שלם, כי הם נכונים, ויש אשר הם מקדימים את פי השואל ומרימים ברוח מלחמה את קולם ונושאים למעלה את יד ימינם.

ה. ואחרי זאת הם יוצאים לדרך, וכֻלם צועדים במנוחה ובסדר, וכמו בעת מלחמה שומר כל איש את מקומו במערכה, והרגלים לובשים שריונות וקובעים וחגורים נשק פיפיות על שתי ירכיהם, החרב אשר משמאלם היא הארֻכּה והמאכלת אשר מימינם אינה עולה על גמד בארכּהּ. ובחורי הצבא הרגלי, השומרים לראש המפקד, נושאים חנית (לונכי) ומגן, ויתר אנשי־הצבא מזֻינים ברמחים ובשלטים ארֻכּים [רבועים], וכל איש נושא מַשׂור וסל, מעדר וגרזן, רצועות וּמַגַּל־יד. וצֵדה לשלשה ימים וכמעט לא נבדל איש־הצבא הרגלי מבהמת־משא. הרוכבים נושאים חרב ארֻכּה על ירך ימינם ובידם חנית ארֻכּה, ושלט ארֹך נטוי על צלע הסוס, ובאשפת הרוכבים כשלשה או ארבעה כידונים בעלי להבים רחבים ואינם קטנים במדתם מן החנית. ובקובעיהם ושריוניהם דומים הרוכבים לרגלים. וגם בחירי הרוכבים השומרים לראש שר־הצבא אינם שונים בנשקם מאחיהם העוברים בלהקותיהם. ובראש המסע הולך הלגיון, אשר נפל עליו הגורל.

ו. אלה משפּטי הרומאים בעת מסעיהם ובעת חנותם, וכלי־נשקם השונים. והם אינם יוצאים למלחמה בלי עצה (ישוב־הדעת) ובמקרה (באקראי), כי כל דבר נעשה תמיד במחשבה ולעת גזרם דבר הם ממלאים אותו מיד. על־כן כמעט אין הם שוגים במעשיהם, וכאשר יכָּשלו פעם, יתקנו את המעֻוָּת על־נקלה. והם חושבים, כי טוב להם אם יקרה אותם פגע בעשותם דברם במועצות ודעת מאשר תבוא עליהם טובה במקרה (בהסח הדעת), כי הטוב אשר הגיע לאדם פתאֹם משיא אותו לעשות דבריו בקלות־ראש. ולעֻמת־זאת תלַמד בחינת השכל את האדם – הבוש מתוחלתו – לבקש עצה ותחבולה לבל ישָּׁנה הדבר עוד פעם, כי הטוב הבא לאדם מבלי דעתו אינו פֹעל ידיו של המקבל, אולם בהתגולל עליו צרה בדבר הנעשה בהשכל ובדעת מצֹא ימצא תנחומים, בהכירו כי מִלא את דברו בכֹבד־ראש.

ז. ובשנוני־המלחמה הרומאים מחַזקים לא רק את גופם, כי־אם גם את רוחם. וגם האימה מועילה להם בדבר הזה. ואף כי חֻקיהם זוֹקקים עֹנש־מות לא על המנוסה מן המחנה לבד, כי־אם גם על עברות קלות מזו, – הנה אימת שרי־הצבא גדולה עוד ממורא החֻקים על פניהם. ורק בתתם כבוד רב לאנשי־הצבא המשֻׁבּחים, המפקדים שומרים על עצמם לבל יחָשבו כרשעים אכזרים בעשותם שפטים בחַיָּבים. וכה חזקה משמעת שרי־הצבא על־פני הרומאים, עד כי בעת שלום מראם נהדר מאד, ובמערכה כל אנשי־הצבא הם כבשר אחד. שורותיהם מה נצמדו יחד, תנועותיהם מה קלות, אזניהם מה נטויות להקשיב את הפקֻדה, והעינים מה לטושות להביט את האותות, והידים מה נכונות לקראת המעשה! ובהגיע שעת עלילה הם קצרי־רוח ובעת סבל הם ארכי־אפים, ובעמדם במערכה לא יכָּשׁלו לעולם מפני תחבולות שונאיהם ולא מפני מעצורי המקום וגם לא מפני גזרת הגורל, כי רצון הנצחון מתגבר בקרבם על פגעי הגורל. היפלא אפוא הדבר, כי העם, אשר העצה והתבונה עוברות בראש מערכותיו וצבא בעל מעשים כזה ממהר למלא אחרי העצה – הרחיב את גבולות ממשלתו עד נהר פרת במזרח וים אוקינוס במערב ועד משמני ארץ לוב בדרום והנהרות איסטרוס (דונה) ורינוס בצפון? הן כמעט יאמר האומר, כי אין הקנין שֹׁוֶה בקונהו.

ח. את כל הדברים האלה דרשתי פה, ויותר אשר רציתי להלל בהם את הרומאים אמרתי לנחם בהם את המנֻצחים ולהשיב את אוהבי המרד מדרכיהם. ואולי יוסיף ציור הליכות הרומאים דעת לאוהבי חכמה, אשר נעלם מהם הדבר. ועתה אשוב על הדברים, אשר נטיתי מהם הצדה למען זאת.

פרק ששי: פְּלַצִידוּס עלה על יודפת לכבשה ונִגף לפני היהודים, אספסינוס פרץ בארץ הגליל.

א. ואספסינוס וטיטוס בנו נשארו בעַכּו, לסדר את צבאותיהם. וּפלַצִּידוס, אשר פשט על הגליל, המית המון רב מן השבוים אשר בידו, והם הזקנים והחלשים, אשר עיפה נפשם להורגים, ובראותו כי אנשי המלחמה נמלטים כפעם בפעם אל ערי המבצר הבנויות בידי יוסף, מהר לעלות על יודפת, ראש מבצרי הארץ. כי חשב לתפוש את העיר על־נקלה, בהתנפלו עליה פתאם, וגם האמין, כי בדבר הזה יקנה לו שם גדול בעיני שרי־הצבא וגם יועיל להם הרבה בהליכות המלחמה, כי אחרי הִכָּבֵשׁ המבצר החזק בכל הארץ ייראו בני יתר הערים ויִכָּנעו תחת הרומאים, אולם מה מאד נכזבה תוחלת פלצידוס! לבני יודפת נודע דבר בואו והם קִדמו את פניו מחוץ לשערי העיר והתנפלו על הרומאים פתאם בהמון רב ומוכן למלחמה, והשליכו את נפשם מנגד כגבורי־חיל הנלחמים בעד עירם הנמצאת בצרה ובעד נשיהם וטפם, והניסו את שונאיהם חיש מהר, אחרי פצעם רבים מצבא הרומאים. ומספר ההרוגים היה רק שבעה אנשים, כי נסוגו הרומאים אחור בסדר ולהבת רודפיהם לא יכלה לפלח את בשרם המכֻסה שריון ומגן כֻּלו, וגם הרבו היהודים בנשקם הקל לירות ברומאים מרחוק מהתנגח אתם פנים אל פנים. גם מבין היהודים נפלו שלשה אנשים ונפצעו אחדים. ככה הבין פלצידוס, כי יִבָּצר ממנו לכבוש את העיר, ונמלט על נפשו.

ב. אספסינוס גמר לעלות בעצמו על ארץ הגליל ונסע מעכו וצוה על צבאו לצאת למסע כדרך הרומאים. את כלי־הנשק מחיל־העזר ואת רובי־הקשת צוה לשלח לפניו, למען יעצרו את האויב מהתנפל פתאם וגם יתורו את היערים החשודים, אשר יוכלו להסתתר בהם אורבים. ואחרי החלוצים האלה נסע גם חלק אנשי־הצבא כבדי־הנשק, רגלים ורוכבים, ואחריהם הלכו עשרה איש למאה (צנטוריה), אשר נשׂאו מלבד הכבודה גם חבלי־מדה למֹד את מקום מצודת המחנה, ויחד אתם סוללי הדרכים, אשר נועדו להסיר מכשול מדרך הצבא לישר את ההדורים וגם לחצוב את היערים העוצרים את הצבא במסעו, למען אשר לא ייעף הצבא מקֹשי הדרכים. ואחרי הסוללים האלה שלח אספסינוס את הכבודה אשר לו ולשרי־צבאותיו עם רוכבים לסוכך עליה. ואחרי הכבודה נסע הוא בעצמו עם בחורי הרגלים והרוכבים ונושאי החניתות. ואחריהם הלכו הרוכבים אשר לכל לגיון ולגיון, כי מספר הרוכבים הנלוים אל כל לגיון מאה ועשרים איש. ואחריהם נסעו הפרדים נושאי מכונות־הרעש (אילי הברזל) ויתר מכונות המלחמה. ואחריהם שרי־החילים וראשי־הגדודים (הקוהורטות) ושרי־האלפים עם שומרי ראשם מבחורי הצבא. ואחריהם סִמני (דגלי) הלגיונות234 עם צלם נשר בתוֶך, כי לפני כל לגיון רומאי עובר הנשר, הוא מלך כל העופות והחזק בכלם, אשר נחשב בעיניהם (של הרומאים) לסמל הממשלה ולאות, כי ינצחו את אויביהם בצאתם עליהם למלחמה. ואחרי קדשי הצבא האלה נסעו המחצצרים, ואחריהם כל מערכות הלוחמים מסֻדרות בשורות, ובכל אחת ששה אנשים לרחבה, ואחריהם הלך שר־מאה להשגיח על המערכה כחֹק. ועבדי כל לגיון ולגיון הלכו אחרי צבא הרגלים ונשאו אִתם על כתף פרדים ויתר בהמות־סבל את כבודת אנשי־הצבא. ואחרי כל הלגיונות נסע המון שכירי המלחמה, ואחריהם חיל־המאסף, רגלים מזֻינים ורוכבים רבים, להגן על הצבא מאחור.

ג. ככה נסע אספסינוס עם חילו ובא בגבולות הגליל ושׁם שָׂם את מחנהו ועצר את רוח אנשי־צבאו המשתוקקים לצאת לקרב, כי לראשונה חשב להפיל את אימתו על השונאים, בהראותו את כל עֹצם חילו, ולתת להם זמן להנחם ממעשיהם, אם ירצו לשוב מדרכם עוד לפני המלחמה. ויחד עם זה הכין את הכל לקראת מצור המבצרים. למראה המפקד הרומאי נחמו רבים על מרדם וכל יושבי הגליל נבהלו מפניו. והאנשים אשר חנו יחד עם יוסף לא רחוק מצפורי בגבול העיר הנקראה גרסיס (גריס) שמעו, כי המלחמה הולכת וקרובה אליהם ועוד מעט יתראו עם הרומאים פנים, ולא חכו לקרב הראשון, ועוד טרם ראו את האויב עין בעין ברחו ונפוצו לכל רוח. וליוסף נשארו מתי־מספר, ובראותו כי לא תמצא ידו לקַדם את פני השונאים בחיל קטן כזה וכי נפלה רוח היהודים ואם יאָמנו דבריהם בעיני הרומאים, יצאו המונים המונים לכרות אתם ברית שלום, על־כן ירא יוסף מאד לגורל כל המלחמה וגמר להרחיק מן הסכנה ולקח עמו את הנשארים ונמלט אל טבריה.

פרק שביעי: אספסינוס כבש את העיר גדר (נ"א גברה) ועלה על יודפת ואחרי מצור ממֻשך נפלה העיר בידו באשמת בוגד אחד.

א. ואספסינוס עלה על העיר גברה235 וכבש אותה מיד, כי מצא אותה עזובה מאנשי־מלחמה ובבואו בשעריה צוה להמית את כל בחוריה, אולם הרומאים לא שׂמו פדות בין זקן ונער, בשׂנאתם הגדולה ליהודים ובזכרם את התועבה אשר נעשתה לצסטיוס. ולא את העיר לבד שלח אספסינוס באש, כי־אם גם את כל הכפרים והערים הקטנות אשר מסביב; את אלה מצא ריקות מאדם, ובאלה מכר את היושבים לעבדים.

ב. ובבוא יוסף אל העיר, אשר בקש להִשָּׂגב שם מפני האויב, חרדו יושביה חרדה גדולה, כי אמרו אנשי טבריה אל לבם, אשר לא נמלט יוסף על נפשו לולא נואש כלה מתקות הנצחון במלחמה. ואמנם לא שגו האנשים במחשבתם על יוסף, כי כבר צפה את אחרית היהודים הרעה והבין, כי רק באחת יִוָשׁעו, אם יִנָּחמו על מעשיהם. ואף כי האמין יוסף, אשר יסלחו הרומאים לחטאתו, בכל־זאת נקל היה לו למות שבעתים236 מבּגֹד בארץ אבותיו ומִנַבּל את משרת שר־הצבא, אשר הפקיד העם בידו, כדי למצֹא רֶוח והצלה בידי העם, אשר נשלח להלחם בו. על־כן גמר אֹמר לכתוב אל ראשי הממשלה בירושלים ולהודיעם את הדברים לאשורם, מבלי להפריז במדת כח השׂונאים – פן יֵצא עליו שם רע, כי הוא רך־לבב – וגם מבלי להקטין את הסכנה – פן יבואו ראשי העם להתחזק במרדם, אחרי החִלם להנחם על מעשיהם. ועם המכתב הזה דרש יוסף מהם לענות אותו במהרה, אולי הם בוחרים לכרות ברית שלום עם הרומאים, או לשלוח לו צבא, אשר כח בידו לעמוד מפני השונאים, אם יגזרו משפטם להלחם ברומאים. ואת המכתב הזה נתן יוסף בידי רצים ממהרים להביאו אל ירושלים.

ג. ואספסינוס גמר לעלות על יודפת להשחיתה, בשמעו כי נמלטו לתוכה רבים מאויביו ובדעתו כי המקום הוא משׂגב חזק לבני הגליל. הוא שלח לפניו חיל רגלים ורוכבים ליַשר את הדרך העולה שמה, כי היתה דרך מלאה אבנים וקשה היה ללכת ברגל ורוכבי הסוסים לא יכלו לעבור בה כלל. לקץ ארבעה ימים כלו האנשים את עבודתם ובקעו מסלה רחבה למעבר אנשי־הצבא, וביום החמישי, בעשרים ואחד לחֹדש ארטמיסיוס (איָּר)237, מהר יוסף לבוא מטבריה אל יודפת ולחזק את לב היהודים אשר נפל עליהם. ואחד הפליטים הנופלים אל הרומאים הביא לאספסינוס את הבשׂורה הטובה, כי בא האיש הזה אל המבצר, ועל־כן החיש אספסינוס ועלה להלחם בעיר, כי אמר בלבו להכניע את כל ארץ יהודה בכבשו את המבצר הזה, אם יעלה בידו לתפוש את יוסף בכפו. הוא שמח לבשורה הזאת כמוצא אֹשר רב, בהאמינו, כי בגזרת האלהים נפל האיש הזה – אשר נחשב לגדול בחכמתו מכל שונאיו – בפחת אשר כרה לו בידיו, – ומיד שלח אלף רוכבים תחת פקֻדת פלצידוס ושר־העשרה אֵיבּוּטִיּוּס, איש גבור־חיל וחכם־לב, וצוה אותם לסגור על העיר, פן ימָלט יוסף ממנה.

ד. ולמחרת היום לקח אספסינוס אל כל צבאו ונסע גם הוא אחרי הרוכבים עד בואו לעת ערב לפני חומת יודפת. הוא חנה עם צבאו מצפון לעיר על גבעה רחוקה ממנה שבע פרסאות, כי בקש להראות לאויביו עין בעין את כל חילו העצום ולהפיל עליהם את פחדו. וכן היה, אימה וחשכה נפלה על היהודים, עד אשר לא מצא איש כח בנפשו לצאת משערי החומה. אולם הרומאים לא רצו להשתער על העיר בלילה ההוא, כי קצרה נפשם מעמל הדרך כל היום, על־כן הקיפו את העיר במערכה כפולה ועליה הציגו בשורה שלישית את הרוכבים לסגור על כל מוצאי העיר, אבל הדבר הזה הפיח בלב היהודים עֹז וגבורה למלחמה, כי ראו אשר אבד להם מנוס. כי אמנם האֹנס מפליא לגַבּר חילים במלחמה!

ה. וכעלות הבֹּקר התנפלו הרומאים על העיר, והיהודים החונים בשדה (לפני שער־העיר) החזיקו מעמד בראשונה לפני הרומאים. אך כאשר שלח אספסינוס את רובי־הקשת ואת הקלעים ואת כל היורים למיניהם וצוה עליהם לירות ביהודים, והוא העפיל לעלות עם חיל הרגלים על ראש הסלע התלול, אשר משם היה קל לתפוש את החומה, חרד יוסף לגורל העיר ויצא להלחם ברומאים בראש כל חיל היהודים. הם התנפלו בהמון על הרומאים וגרשו אותם מן החומה והגדילו להראות את גבורת ימינם ועֹצם רוחם. אולם מספר הנופלים מקרב היהודים לא קטן ממספר חללי שונאיהם. כי במדה שהוסיף היאוש גבורה ליהודים, ככה חזקה הבֹּשׁת (פן יִנָּגפו לפני שונאיהם) את רוח הרומאים, ואלה נלחמו בדעת הקרב ובכח ימינם ואלה באֹמץ לב ובחמת עֶברה, וכל היום ערכו מלחמה, ובלילה שקטו. והיהודים פצעו רבים מן הרומאים והמיתו בהם שלשה־עשר איש. ומהם נפלו שבעה־עשר חללים ושש מאות איש נפצעו.

ו. וביום המחרת יצאו היהודים עוד הפעם מן העיר לקראת הרומאים הנלחמים עליה והתנגחו אתם ביתר עֹז, כי החיל אשר עשו ביום אתמול, בעוד אשר לא קוו להחזיק מעמד – הוסיף להם כח ועצמה לעמוד אף הפעם על נפשם בפני הרומאים, אשר גם הם נלחמו בשארית גבורה, יען אשר בושו, כי לא עלה בידם לנצח את אויביהם חיש מהר ולמפלה נחשב הדבר בעיניהם, וחמתם בערה מאד. ועד היום החמישי השתערו הרומאים על החומה בלי־הרף, ובני יודפת יצאו לקראתם ונלחמו אתם לפני השערים. והיהודים לא חתו מעֹצם כח שונאיהם וגם הרומאים לא עיפו ממצור העיר הקשה.

ז. והעיר יודפת נמצאה כמעט כֻּלה בראש סלע תלול, המֻקף מעברים תהומות אין־חֵקר, ובנסות איש להשקיף למטה תחשכנה עיניו מעֹמק פי התהום, ורק מרוח צפון נמצאה דרך אל העיר, כי שם נבנתה בצלע ההר, ואת המקום הזה בִּצר יוסף בהקימו את חומת העיר, לבל יוכלו האויבים להגיע משם אל ראש ההר, המתנשא למעלה. ועוד הרים הקיפו את העיר מסביב, ועל־כן נסתרה מכל עבריה מעיני אדם בטרם הגיע אליה. זאת היתה תכונת יודפת הבצורה.

ח. אספסינוס אמר להתגבר על טבע המקום וגם על אֹמץ־לב היהודים המגִנים עליו וגמר לחזק את עבודת המצור. הוא קרא את שרי צבאותיו להוָּעץ אִתּם בדבר מלחמת התנופה במבצר, והם יעצו עצה לשפוך סוללה במקום אשר משם יוכלו לגשת אל החומה. על־כן שלח את כל הצבא להביא את החֹמר הדרוש, והם חצבו בהרים אשר מסביב לעיר ויחד עם העצים הביאו אבנים לאין־מספר. ולמחסה מן החצים העפים ממעלה מתח חלק הצבא מקלעת ענפים על משוכות עצים, ותחת הצפוי לא נזקו אנשי הצבא כמעט ממטר אבני הבליסטראות, אשר נִתּך עליהם מן החומה, ושפכו את הסוללה במנוחה, וחבריהם עדרו את התללים הקרובים והספיקו להם עפר לעבודה. ככה נחלק הצבא לשלשה משמרות בעבודה הזאת, ואיש לא הלך בטל. והיהודים השליכו מן החומה צורי־אבנים גדולים וכל מיני קלעים על צפוי אנשי המלחמה, ואף כי לא הצליחו לפלח אותו, החרידו בקול המֻלת מַפּצם את עושי המלאכה.

ט. אחרי־כן הציג אספסינוס מסביב את מכונות הקלע, ומספר הכלים היה מאה וששים, וצוה לנגח בהם את היהודים העומדים על החומה. זורקי החצים (הקטפולטות) הקיאו להבי־ברזל238 ואבנים גדולות בנות משקל ככר עפו מן הבליסטראות ולפידי אש וחצים נגרו בהמון ולא נתנו ליהודים לדרוך ברגליהם על החומה, ואף לצאת ולבוא בחוצות העיר. כי גם המון דורכי־הקשת הערבים וכל הרובים והקַלָעים ירו על העיר עם המכונות יחד. וכאשר נבצר מהיהודים להשיב מלחמה לאויביהם מראש החומה, לא חבקו את ידיהם, רק עשו כמעשה שודדים והגיחו מן העיר חבורות חבורות וקרעו את צפּוי בעלי־המלאכה והכו בהם, ומדי הניסם אותם הרסו את הסוללה ושלחו את המשוכה עם כל הקורות באש. לאחרונה הבין אספסינוס כי סבת הנזק היא פרוד חלקי הסוללה, וכי הרוָחים אשר בין החלקים נותנים ליהודים מקום לפרוץ בו, ועל־כן צוה לחבּר את כל המשוכות לאחת, ובזה התלכדו גם חלקי הצבא העובד במלאכה ולא יכלו עוד היהודים להבקיעם.

י. והסוללה הלכה הלוך וגדול וכמעט הגיעה עד מרום צנות החומה. ויוסף הבין, כי רעה נגד פניו, אם לא ימצא תחבולה לסַכּל את עצת הרומאים. ועל־כן אסף את הבונים וצוה אותם להוסיף על גֹבה החומה, וכאשר ענוהו האנשים, כי אין לאֵל־ידם לעשות המלאכה תחת מטר־החצים ואבני־הקלע, מצא תחבולה להגן עליהם. הוא צוה להקים מחיצת עצים [על החומה] ולשטוח עליה עורות בקר חדשים (לחים), אשר התכנסו בפני אבני־הקלע ועצרו אותן ויתר החצים והחניתות צנחו מעליהם ושבו אחור. וגם לפידי האש דעכו בלֵחָם. ותחת המחסה הזה עבדו הבונים במנוחה יומם ולילה והרימו את חומת העיר עשרים אמה. וגם הקימו עליה מגדלים רבים ושׂמו עליה צנה חזקה. והרומאים, אשר האמינו, כי עוד מעט תעמודנה רגליהם בקרב העיר, התעצבו אל לבם מאד על הדבר הזה, כי נבהלו מתחבולת יוסף ומאֹמץ לב בני העיר.

יא. וגם אספסינוס התרגז לתחבולת יוסף המחֻכּמה ולעֹז רוח אנשי יודפת, אשר החליפו כֹח למראה החומה הבנויה והגיחו משערי העיר על הרומאים ומדי יום ביומו התנגשו אִתּם בגדודים קטנים וחבלו עליהם מזמות ערמה כמעשה השודדים וגזלו כל אשר בא לידם, ואת יתר מלאכת הרומאים שלחו באש. עד אשר עצר אספסינוס את צבאו מהלחם וגמר לחנות מסביב לעיר ולכבשה בהכריתו לה משען לחם. הוא חשב, כי בבוא מחסור ומצוק יפנו אליו אנשי העיר לבקש חנינה, ואם יקשו את ערפם, יסופו ברעב. ועוד אמר בלבו, כי גם במלחמה יקל לו להכניעם, אם ירפה מהם הפעם ויתנפל עליהם לקץ ימים, כאשר יכשל כֹּחם. על־כן צוה לשמור על כל מוצאי העיר ומבואיה.

יב. ולחם נמצא בעיר לרֹב וגם יתר מיני מזונות, מלבד מלח. אולם מים חסרו שם, כי לא היו מעינות בקרב העיר ויושביה מצאו ספוקם במי־גשמים, ואין הגשמים מצויים בה בימות הקיץ, ויען אשר החל המצור בעצם הימים ההם, תקפה עצבת נוראה את לב האנשים, ביראם פן יגועו בצמא, וצערם גדל מאד, כאִלו כבר אזלו כל המים מכליהם. אך יוסף ראה, כי העיר עשירה בכל מיני אֹכל והאנשים בה גבורי חיל ורצה להאריך את זמן המצור, למען הכזיב את תקות הרומאים, ועל־כן חלק את המים במשׂורה לכל יושבי העיר. אולם הזהירות הזאת היתה קשה ליושבי העיר ממחסור, ובמדה אשר לא יכלו לשתות לרויה ככל אות־נפשם הלך צמאונם הלוך וגדול ונפשם היתה שוקקה כאִלו כבר התעלפה בצמא. ואמנם מחסור המים הזה לא נעלם מעיני הרומאים, כי בהשקיפם ממעל בעד חומת העיר ראו את האנשים נאספים אל מקום אחד ומחלקים את המים במדה, וכוננו אל המקום ההוא את כלי־הקלע המהירים והמיתו יהודים רבים.

יג. ואספסינוס האמין, כי לא ימָּשׁכו עוד הימים, עד אשר יאזלו כל מי הבארות והנצורים יסגירו את עירם בעל־כרחם. אולם יוסף אמר להכזיב את תקותו זאת וצוה רבים מאנשי העיר לטבול בגדיהם במים ולתלות אותם מסביב לצנות החומה, עד אשר נטפה כל החומה מים. לדבר הזה נפלה רוח הרומאים, כי נבהלו בראותם את היהודים – אשר אמרו עליהם בלבם, כי אין להם מים לשתות – מפזרים מים רבים למעשי תעתועים. על־כן נואש ראש־הצבא מתקותו לכבוש את העיר במחסור ובמצוק ופנה עוד הפעם להִלחם בה בחֹזק־יד, ולדבר הזה נשאו היהודים את נפשם, אחרי אשר אפסה כל תקותם להושיע את עירם ולהציל את נפשותיהם, כי בחרו למות בחרב מלגוע ברעב ובצמא.

יד. ואחרי התחבולה הזאת מצא יוסף עוד עצה טובה לעצמו. דרך נקרה צרה וקשה למדרך רגל, אשר לא שוטטו בה עיני הרומאים, בחלק העמק ממערב, שלח מכתבים בידי אנשיו אל היהודים הרחוקים כטוב בעיניו וקבל מהם מתנות, עד כי נמצאו לו מיני אֹכל רבים, אשר כבר חסרו ליושבי העיר. הוא צוה את שלוחיו לזחול על ארבע, בעברם על צופי הרומאים ולכסות את בשרם בעורות למען ידמו ככלבים בעיניהם. אבל לאחרונה גלו הצופים את ערמת יוסף וחנו סביב על הנקרה.

טו. יוסף נוכח עתה לראות, כי לא תוכל העיר להחזיק מעמד לאֹרך־ימים וכי קשה יהיה לו להציל את נפשו אם ישאר בעיר. ועל־כן נועץ עם טובי־העיר לברוח ממנה. אולם הדבר נודע לכל בני העיר והם נבהלו אליו בהמון וחִלו את פניו לבל יעזוב אותם, כי אליו לבדו נשואות עיניהם. הן אם ישאר בעיר, לא יחדלו מקוות לישועה, כי כל איש יֵצא למלחמה תחת פקֻדתו ברוח נכונה. וגם לא יאות לו לברוח מפני האויבים ולעזוב את אוהביו לנפשם, כי בזה יעשה כמעשה החובל הקופץ בעת הסערה מתוך האניה, אשר ירד אליה בעת מנוחת הים, ויפיל את עירם אל התהום, כי איש מהם לא יעצור כח לצאת לקרב לקראת האויב אחר עזוב אותם האיש, אשר בו עשו חיל.

טז. ויוסף כסה מהם, כי הוא מבקש לשים לדרך פעמיו, למען מַלֵּט את נפשו, והודיע אותם, כי רק לטובתם הוא מבקש לעשות את הדבר, כי בהשארו בעיר לא יועיל להם הרבה, אם יעלה בידם להחלץ מן המצר, ואם יפלו בנופלים, יאבד אִתּם יחד חנם. אולם אם יצליח בידו להמלט מן המצור, הנה יוכל לעשות להם ישועה גדולה, כי יאסוף את יושבי ארץ הגליל במהרה ויביא מלחמה חדשה על הרומאים וימשוך אותם לסור מעל העיר. והן גם אינו רואה, במה יוכל להועילם, אם ישאר אצלם – הלא נהפוך הוא, כי בזה הוא מעורר את חמת הרומאים לחזק את המצור, כי חשוב בעיניהם מאד לתפוש אותו בכפם, אולם כאשר ישמעו הרומאים, כי ברח מן המבצר, יוּנח לעיר הרבה מחרון־אפם. אבל בדברים האלה לא הניח יוסף את דעת האנשים ועוד הלהיב את רוחם להחזיק בו. הנערים והזקנים והנשים עם עולליהן השתטחו לפניו ביללה וחבקו את רגליו וכֻלם החזיקו בו וגעו לפניו בבכיה והתחננו אליו להשאר אִתּם יחד בצרה. ואין אני חושב, כי עשו זאת מקנאתם בו פן יִמָּלט מצרה, כי־אם בהאמינם אשר ממנו תבוא ישועתם. הם בטחו, כי לא תאֻנה להם רעה אם ישאר יוסף בקרבם!

יז. ויוסף הבין, כי רק אם תהיינה אזניו קשובות לדברי האנשים, ידברו אליו תחנונים, ואולם אם יתחזק בדעתו־ יתנו עליו משמר; וגם תשוקתו לעזוב את העיר רפתה מאד לשמע בכי העם – על־כן גמר בלבו להשאר בעיר, והתאזר בגבורת היאוש אשר תקפה את כל העיר וקרא אל העם: „הנה הגיעה השעה לצאת לקרָב, כי אין לנו עוד תקוה להמלט; וטוב יהיה, כי נקנה לנו שם טוב במחיר חיינו ולפני מותנו במלחמה נפליא לעשות גבורות לזכרון לדור אחרון“. ובדבּרו זאת פנה למלא אחרי דברו. הוא יצא עם גבורי המלחמה והפיץ את שומרי הרומאים והבקיע את מקום מחנם ונתק את העורות אשר התכסו בהם שופכי הסוללה ושלח אש במעשה ידם. וגם ביום השני עשה כדבר הזה, וככה עשה גם ביום השלישי ועוד ימים רבים ולילות רצופים לא נלאה להלחם באויב.

יח. והרומאים נמצאו בצרה מידי הגיחו היהודים מן העיר, כי בושו להסוג אחור מפניהם, וכאשר נטו היהודים מהם לא יכלו לרדוף אחריהם, כי פגרו מלכת תחת משׂא כלי־נשקם. והיהודים היו מחישים את מעשיהם כפעם בפעם ונמלטים אל העיר טרם מצאה אותם רעה. על כן צוה אספסינוס על אנשי־חילו לכבוש את כעסם ולבלי הלחם באנשים ההולכים למות, כי היאוש מפיח שארית גבורה בקרבם, אולם חמתם תשקע בהחטיאם את המטרה כדעוך אש קוצים, ולרומאים יאות לנצח בהשקט ובבטחה, כי אינם עושים מלחמה באֹנס, רק למען הרחיב את גבולם. ואת מושכי־הקשת הערבים והקלעים הסורים ורובי־האבנים שלח להרגיע את היהודים, גם המון כלי־הקלע הגדולים לא נח ולא שקט. והיהודים נטו מעל כלי־המשחית האלה, אולם לעת הצליחו לגשת אל שונאיהם מקרוב והחצים העפים למרחוק העבירו אותם, קשתה ידם על הרומאים, כי נלחמו ברוח עזה ושמו נפשם בכפם; וכאשר עיפו הלוחמים בשתי המערכות, מהרו חבריהם לבוא תמורתם.

יט. ככה ארך זמן המצור והנצורים הוסיפו להגיח משערי העיר, ואספסינוס האמין כמעט, כי היהודים שמו עליו מצור תחת מצור; וכאשר קרבו הסוללות אל מרום החומה, צוה להביא את האיל (איל־הברזל). האיל הוא קורה ארֻכּה כדמות תֹּרן [של אניה] ובקָצֶהָ נמצא מטיל־ברזל כתבנית איל, ועל־כן נקראה בשם הזה. ובתוֶך היא תלויה בחבלים – כעל מוט עגלה – על קורה שניה הנטועה משתי קצותיה על עמודים חזקים. ואנשים רבים מושכים את הקורה לאחור ואחרי־כן הם דוחפים אותה כֻּלם יחדו אל עבר פניהם והיא מנגחת את החומה במטיל הברזל אשר בקָצֶהָ. ולא נמצא מגדל נשגב או חומה עבה, אשר יוכלו לעמוד לאֹרך ימים בפני המהלומות האלה, וגם אם ישאו אותן בראשונה. ראש צבא הרומאים אמר לנסות את כֹּחו בדבר הזה, כי רצה הפעם לקחת את העיר בחֹזק־יד, בראותו אשר מצור העיר מביא נזק לרומאים, כי אין היהודים אוספים את ידיהם. הרומאים הקריבו אל העיר את זורקי־החצים (הקטפולטות) ויתר כלי הקלע, לגרש בהם את השונאים, אשר נִסו לעצור אותם מעל החומה, והחלו לירות ביהודים ויחד אִתּם קרבו רובי־קשת והקלעים. וכאשר לא ערבו עוד היהודים את לבם לעלות על החומה הקריבו אנשי־צבא אחרים את איל־הברזל, המצֻפּה כֻלּוֹ זמורות וממעל לצִפּוי נמצא עוד מכסה עור לסוכך על המכונה ועל האנשים אשר עליה. למגח הראשון הזדעזעה החומה, וצעקת יושבי העיר עלתה השמימה, כאִלו כבר נפלו בידי אויביהם.

כ. ובראות יוסף, כי הרומאים שולחים את כל מכותיהם אל מקום אחד ועוד מעט תִּבָּקע החומה, התחַכּם לעצור רגע קטן את כֹּח המכונה. הוא צוה להוריד שקים מלאים קש ומֹץ אל המקום אשר יראו את האיל נִשׂא שמה תמיד, למען יתעה במהלכו וגם למען יקבלו השקים הרכים את מגח האיל ויחלישו את כחו. בגלל הדבר הזה כִלוּ הרומאים זמן רב לריק, כי בכל מקום אשר כוננו אליו מכונת הרעש, שמה שלשלו האנשים את שׂקיהם ממעלה והשיבו את מגח האיל אחור, עד כי לא נפגעה החומה. ולאחרונה מצאו הרומאים תחבולה להפר את עצת היהודים, כי עשו להם מוטות ארֻכּים וקשרו בקצותיהם חרמשים ובזה כרתו את השקים. ומני אז החלה המכונה לנגח ביתר עֹז והחומה, אשר נבנתה זה עתה, התמוטטה תחתיה. על־כן מהרו אנשי יוסף להגן על נפשם באש. הם לקחו את כל חֹמר השרפה, אשר מצאה ידם, והגיחו מן העיר בשלשה ראשים ושרפו את מכונות הרומאים ואת מקלעות סֻכּותיהם ואת סוללותיהם גם־יחד, והרומאים לא עמדו על נפשם, כי נבהלו מעֹז אף שונאיהם ולא קמה בהם רוח, ובעוד הם מבקשים להעזר עלתה הלהבה למעלה, כי כהרף־עין לחכה האש את הכֹּפר והזפת והגפרית ואכלה סביב, וברגע אחד היו לבער כל בניני הרומאים, אשר הקימו בזעת אפם.

כא. ובאותו מעמד עשה איש אחד מן היהודים ושמו אלעזר בן שמי, יליד כפר סבא (או סב) בגליל, דבר־גבורה לשם ולזֵכר עולם, כי הרים אבן גדולה מאד והשליך אותה בכח גדול מראש החומה על מכונת הרעש, עד אשר התיז את ראש האיל, ואחרי זאת קפץ לתוך מחנה השונאים ולקח משם את ראש האיל ובמנוחה גדולה נשא אותו על החומה, וכל האויבים שׂמו אותו מטרה לחציהם והוא נתן את בשרו למכים, כי לא היה מכֻסה מגן, וחמשה חצים נחתו בו. אך אלעזר לא שׂם לב לדבר הזה, עד אשר עלה על ראש החומה. וכל האנשים ראו עין בעין את מעשה גבורתו. ואז קרס מעצמת מכאובי פצעיו ונפל למטה עם ראש האיל. ואחריו הפליאו לעשות גבורה שני האחים נטירא ופיליפוס, אנשי כפר רוּמָא, גם הם ילידי הגליל, כי קפצו אל תוך הלגיון העשירי והתנפלו בעֹצם־יד ובזרוע נטויה על הרומאים, עד אשר נתקו את שורותיהם, ובכל מקום אשר פנו שמה הפיצו את כל האויבים מפניהם.

כב. ואחרי הדברים האלה לקחו יוסף ויתר אנשיו עוד הפעם לפידי אש והניסו את הלגיון החמישי ואת הלגיון העשירי239 ושרפו את המכונות ואת הסוֹככים יחד עם הסוללה ויתר הרומאים קדמו את פני הסכנה והעלו מכסֵה עפר על המכונות ועל כל מלאכת העץ אשר להם. לעת ערב החליפו הרומאים כח והקריבו עוד הפעם את איל־הברזל לנגח את החומה במקום אשר התרועעה, ואז ירה אחד הלוחמים [היהודים] מעל החומה ופגע את אספסינוס בעקבו. הפצע היה קל, כי כח המכה רפה ממרחק המקום. אולם מהומה גדולה קמה בקרב מחנה הרומאים לדבר הזה, כי למראה דם המכה נבהלו העומדים מקרוב והשמועה עברה בכל הצבא, ורבים הרפו מעבודת המצור ורצו בפחד ובבהלה לראות את פני המפקד. ולראשונה מהר טיטוס לבוא, כי חרד לנפש אביו, והמון הצבא נמוג מאהבתו לראש־הצבא ובראותו את חרדת בנו. אבל אספסינוס מהר להשיב את נפש בנו המפחד ולהשקיט את סערת הצבא, כי הבליג על מכאוביו ושקד להראות את פניו לעיני כל האנשים, אשר פחדו לחייו. ובדבר הזה העירם לגַבּר חיָלים במלחמתם עם היהודים. כי כל איש מאנשי־הצבא שמח עתה לצאת לקראת הסכנה ולקחת נקמה בעד המפקד, ובקול צעקה חִזקו איש את אחיו ומהרו אל החומה.

כג. המונים המונים מאנשי יוסף נפלו חללים מחִצי האויבים ומאבני הקלע, ובכל־זאת לא משו מן החומה והמטירו אש וברזל ואבנים על שולחי האיל, אשר עמדו תחת מצפה הענפים. אולם כמעט לא עשו רעה לרומאים, בעוד אשר הם נפלו חללים בלי הרף, כי האויב היה רואה אותם והם לא ראוהו, יען אשר בלפידי האש האירו את פניהם ונעשו למטרה לחצי השונא, אשר ראה אותם כמו בעצם היום, ואולם הם לא ראו את מכונות הקלע למרחוק, ועל־כן היה קשה להם להשמר מפגעיהן. וכח כלי־הרובים המהירים וזורקי החצים היה חזק מאד, עד כי פלחו אנשים רבים בבת־אחת, והֹלם אבני הבליסטראות עקר את צנות החומה ופוצץ את קצות המגדלים, ולא נמצא המון אנשים גדול, אשר לא היה בכח מטַר האבנים הגדולות לנפץ את כֻּלו מבלי השאיר לו שריד. את כח המכונות האלה יבין כל איש מהמעשים אשר קרו בלילה ההוא, כי איש אחד מהעומדים על־יד יוסף נפגע באבן שלוחה [מאחת המכונות], והיא הסירה את ראשו וצנפה את גלגלתו במרחק של שלשה ריסים. ובבֹּקר נפגעה אשה הרה בבטנה בצאתה מפתח ביתה והילד הגיח מבטן אמו מהלך חצי ריס. כה גדול היה כח הבליסטראות! אולם עוד נורא מזה היה קול רעש המכונות ונפץ אבני הקלע. ותלי פגרים התגלגלו בהמֻלה מעל החומה, וצעקת הנשים בתוך העיר עלתה עד לב השמים ולקולן ענתה אנקת החללים מחוץ. ובמקום המלחמה נטפה כל החומה דם ועל ערֵמות הנופלים כמעט יכלו השונאים לעלות עד מרום החומה. ונורא מכל הפחדים האלה היה הד ההרים מסביב, אשר ענו לכל הקולות ולא היה קץ לבלהות הלילה ההוא על אֹזן שומעת ועין רואה. רבים ממגני יודפת מתו אז מות גבורים, ועוד רבים מהם נפצעו. אחרי יגיע רב נבקעה החומה לעת אשמרת הבֹּקר תחת מפּץ המכונות, אשר לא חדל אף רגע, אך בטרם הספיקו הרומאים להטיל את מכונות־העליה240 ולעלות בהן אל פרץ החומה, מהרו היהודים לכסות את שברם בכלי־נשקם ולבצר את מקום הפרץ.

כד. אחרי מנוחה קצרה מעמל הלילה אסף אספסינוס את צבאו לפנות בקר לכבוש את העיר בסערה, וברצותו לגרש מתוך פרצי החומה את היהודים, העומדים לו לשטן, צוה לגבורי הרוכבים אשר לו לרדת מעל סוסיהם ולחגור את כל כלי־זינם ולהתיצב בשלש שורות לפני פרץ החומה ולשלוח את חניתותיהם לפניהם, למען אשר יבקיעו לראשונה אל העיר, אחרי אשר יטילו את מכונות־העליה, ואחריהם הציג במערכה את גבורי הרגלים, ואת יתר הרוכבים ערך ממול החומה לאֹרך כל צלעות ההרים, לבל יוכל אחד הבורחים מן השבי להִסָּתר. ומאחוריהם הציג את רובי־הקשת וצוה עליהם לכונן חציהם על יתר, וכה אמר גם אל הקַלעים ואל המנצחים על המכונות ואת יתר אנשי־צבאו צוה לקחת סֻלמות ולהגישם אל חלקי החומה אשר טרם נבקעו, למען ינסו היהודים לעצור את השונאים האלה ויעזבו את משמר פרץ־החומה, בעוד אשר הנשארים יסוגו אחור מפחד החצים ואבני הקלע ויפַנו את דרך מבוא החומה.

כה. יוסף הבין את מחשבת אספסינוס, ועל־כן שלח את הזקנים ועיפי המלחמה אל יתר חלקי החומה, בהאמינו כי לא יקרה אותם פגע, ואל מקום פרץ־החומה שלח את גבורי צבאו, ובראש כֻּלם ששה ששה אנשים (לגדוד) על־פי הגורל, לעבור לפניהם, וגם הוא היה בין הששה. הוא צוה עליהם לאטום את אזניהם, לבל יבהלו מקול תרועת הלגיונות, ולכרוע על ברכיהם ולכסות עליהם בשלטיהם נגד החצים ואבני הקלע, וגם אמר להם להסוג אחור מעט עד אשר יריקו רובי־החצים את אשפותיהם, ולהיות עתידים לרגע, אשר בו יטילו הרומאים את מכונות־העליה על פרץ החומה, – למען התנפל עליהם ולצאת לקראת השונאים על הגשרים אשר להם: „היום הזה ילָחם כל איש מכם לא למען הציל את עירו, רק למען קחת נקם על חרבנה, על־כן ישים לנגד עיניו את מראה הזקנים והטף הנשחטים בידי האויב ואת פני הנשים העתידות לֵהרג במהרה ויאסוף את כל זעמו על הצרות הבאות וישפוך אותו על ראשי עושי הרעה“.

כו. ככה ערך יוסף את צבאו להִלחם משני עבריו. ובראות יושבי העיר אשר לא לקחו חלק במלחמה, הנשים והטף, כי העיר מֻקפה במערכה משֻׁלשת, – כי איש מהרומאים השומרים על מוצאי העיר מכבר לא נשלח להלחם [בפרץ החומה] – ועל־יד החומה הפרוצה עומדים אויבים וחרבות שלופות בידיהם, וההרים אשר ממעל לעיר נוצצים מרֹב נשק, והרובים הערבים דורכים את קשתותיהם, הרימו קול יללת נהי, כאלו כבר בא האסון אשר יראו ממנו. ויוסף ירא פן תרפינה הנשים את לב קרוביהן בבכין, וצוה לסגור אותן בבתיהן ולהפיל אימה עליהן, למען תשקטנה תחתיהן, והוא פנה אל מקומו בפרץ החומה, אשר עלה לו בגורל, ואל הרומאים המקריבים את סֻלמיהם מול יתר חלקי החומה לא שׂם את לבו, ובצפּיתו צִפּה אל רעם כּלי־הקלע.

כז. פתאם תקעו מחצצרי כל הלגיונות והצבא הריע לעֻמתם בקול ענות גבורה, ואור היום חשך בפני המון החצים ואבני הקלע, אשר עפו מכל עבָרים. אולם אנשי יוסף שמרו את פקֻדתו ואטמו את אזניהם, לבל ישמעו את קול הצעקה והשאון, וכסו את בשרם, לבל יפגעו בהם החצים, וכאשר הטילו הרומאים את מכונות־המעבר, קפצו היהודים על הגשרים טרם דרכו עליהם רגלי המשליכים אותם, והתנגחו עם העולים על הגשרים וגִלו את כל אֹמץ נפשם וגבורת ידם, ואף כי הגיעו מים עד נפש, שקדו בכל כֹּחם להראות, כי לא נופלים הם בגבורתם מצריהם הבטוחים מפחד רעה. הם לא הרפו מן הרומאים עד אשר נפלו חללים או הכריעו אותם. אולם מעט מעט עיפו מכֹּבד המלחמה ולא נמצאו אנשי־חיל חליפתם, בעוד אשר בצבא הרומאים באו כפעם בפעם אנשי־צבא חדשים למלא חיש מהר את מקום העיֵפים. על־כן חִזקו הרומאים איש את אחיו והתלכדו יחד והתכסו במגינהם עד היותם כגוף מֻצק אחד ובעבי המערכה כֻּלה לחצו את היהודים, וכמעט עלו על החומה.

כח. ובעת הצרה הזֹאת לִמד האֹנס את יוסף עצה טובה – כי כן הוא דרך האֹנס להפליא מזִמות לעת תקֹף היאוש – והוא צוה לשפוך שמן רותח על האויבים המתלכדים במגינהם. ואנשיו הביאו במהרה את השמן בהמון, כאלו כבר היה מוכן אצלם לדָבר, ושפכו אותו מכל עבר על הרומאים, ואחרי־זאת השליכו עליהם גם את כדי השמן הלוהטים מחֹם. השמן הקודח הזה לִהט את הרומאים והפיץ את מערכותיהם, ובמכאובים נוראים התגלגלו מעל החומה, כי על־נקלה חדר השמן דרך הנשק הסוכך עליהם והשתפך על־פני כל גופם מקדקדם ועד פעמי רגליהם ואכל את בשרם כאש להבה, יען אשר תכונת השמן להתחמם על־נקלה ולהתקרר רק מעט מעט מפני דשנו. והרומאים היו חבושים ואסורים בקובעיהם ובשריוניהם ולא עצרו כח להרחיק מהם את השׂרפה, על־כן קפצו למעלה וגם התעטפו מעצמת מכאובם עד אשר נפלו מעל הגשרים. ואלה אשר הפכו את פניהם מול אחיהם, המעפילים לעלות אחריהם, כרעו על־נקלה בידי היהודים, אשר הכו בהם מאחור.

כט. אולם גם בעצם התלאה הזאת לא כשל כח הרומאים – כאשר לא אבדה גם עצה מן היהודים. – ואף כי ראו אנשי־הצבא את צרת חבריהם הנכוים, הוסיפו לעלות אחריהם על היהודים שופכי השמן וכל אחד חרף את רעהו, כי הוא עומד לו לשטן בדרך גבורתו. והיהודים מצאו תחבולה חדשה, ושפכו קש יוני241 מבֻשׁל על קרשי רצפת הגשרים, להכשׁיל את הרומאים, והם מעדו וצנחו למטה. ולא יכלו עוד אנשי־הצבא לעמוד על רגליהם ברצותם לפנות לאחור או לעלות על האויב; אלה נפלו אחורנית על הגשר ונרמסו ברגלי אחיהם ורבים נפלו על מכסה הסוללה ובמפלתם היו למטרה לחצי היהודים. כי כאשר כשלו הרומאים היתה הרוָחה ליהודים ולא הֻטל עוד עליהם להלחם בהם פנים אל פנים ומצאו שעת־הכֹּשר לירות בהם מרחוק. ואחרי הרעה הרבה, אשר מצאה את אנשי הצבא ביום ההוא, קרא אליהם ראש־הצבא למשוך את ידיהם בבוא הערב. רבים מהם נפלו חללים ועוד רבים מאלה נפצעו. ומהיהודים נפלו רק ששה חללים וכשׁלש מאות פצועים נִשׂאו ממקום הקרב. המלחמה הזאת היתה בעשׂרים לחֹדש דַיְסִיּוֹס (סיון).

ל. אספסינוס אמר לנחם את לב אנשי־צבאו אחרי הפגע הזה, אולם ראה, כי חמתם התלקחה מאד ואין הם דורשים תנחומים, כי־אם מבקשים לעשות מעשה, על־כן צוה להרים את הסוללות ולהקים שלשה מגדלים, חמשים רגל גֹבה האחד, ולצפּוֹת אותם ברזל מכל עבריהם, למען יהיו מֻצקים בכֹבד משקלם ולא תשלֹט בהם האש. ואחרי־זאת העמיד את המגדלים בראשי הסוללות והעלה עליהם את נושאי הרמחים ואת רובי־הקשת וגם הציג בהם כלי־קלע קלים ויחד אִתּם את הקַלעים החזקים. והרומאים, אשר לא נראו מפני גֹבה המגדלים והצִּנות, ירו בעומדים על החומה, אשר היו למול עיניהם. והיהודים לא יכלו לנטות הצדה על־נקלה מפני החצים ואבני הקלע, אשר עפוּ מעל לראשיהם, וגם לא יכלו להלחם באויביהם הנעלמים, ולמגִנת לבם ראו בעיניהם, כי אין ידם משיגה לשלח את הקֶלע עד מרום המגדלים, וגם אין האש שולטת בצפוי הברזל, על־כן ירדו מראש החומה ויצאו כפעם בפעם השערה לגרש את השונאים המעפילים לעלות. ככה החזיקו עוד אנשי יודפת מעמד, אף כי בכל יום ויום נפלו רבים מהם חללים ונבצר מהם לגמול לשונאיהם רעה, מלבד אשר עצרו אותם בהשליכם את נפשם מנגד.

לא. ובימים ההם שלח אספסינוס את טרַיָּנוס, ראש הלגיון העשירי, עם אלף רוכבים ואלפים רגלים על יפה, אחת הערים הקרובות אל ידפת, אשר התעוררה למרוד ברומאים, בראותה, כי בני יודפת עומדים על נפשם בפני האויב זמן רב, כאשר לא האמין איש מראש. טרַיָּנוס חשב, כי יקשה בידו לכבוש את העיר, אשר נוסף על משגב מקומה היתה מֻקפה חומה כפולה. בראותו, כי יצאו יושבי העיר לקראתו מוכנים לקרב, התנפל עליהם והניסם מהרה וגם רדף אחריהם. בהגיע הבורחים עד החומה הראשונה הדביקו אותם הרומאים ובאו יחד אִתּם בשעריה. וכאשר בקשו היהודים לבוא גם מבית לחומה השניה, סגרו לפניהם אחיהם יושבי העיר את שעריה, כי פחדו פן יפלו האויבים יחד אִתּם אל העיר. אכן אחת גזר האלהים למסור את יושבי הגליל בכף הרומאים להרג ולאבדן! האנשים עמדו בהמון גדול ודפקו בשערי העיר ונקבו את שמות אחיהם והפצירו בהם למַלט את נפשם, ועוד הם מתחננים, והנה נפלו חללים, כי את החומה הראשונה כבשו האויבים ואת השניה סגרו לפניהם אחיהם. הם נלחצו בין המצרים, בין שתי החומות בתוֶך ונדחקו יחדו, ורבים המיתו איש את אחיו או נפלו על חרבם, ורבים כרעו בחרב הרומאים, כי לא קמה בהם עוד רוח להלחם בהם ומלבד פחד האויבים דִכּא בגד אחיהם את נפשם. הם מתו במאֵרה על שפתיהם, ולא את הרומאים קללו, כי־אם את אחיהם, עצמם ובשרם. ומספּר כל הנופלים היה שנים־עשר אלף איש. טרַיָּנוס הבין, כי העיר ריקה עתה מאנשי־חיל, וגם אם נמצאו בקרבה אנשים, לא יעמוד לבם מפני גֹדל יראתם, אולם הוא קִדֵשׁ את כבוש העיר לראש־הצבא ושלח מלאכים אל אספסינוס לבקשהו, כי ימַלא את ידי בנו טיטוס להשלים את הנצחון [למען יִקָרא שמו עליו]. ואספסינוס אמר בלבו, כי עוד עבודה רבה נכונה לכובשי העיר, ועל־כן נתן בידי בנו חמש מאות רוכבים ואלף אנשי־צבא רגלים. טיטוס מהר לעלות על העיר והציג את צבאותיו במערכה והפקיד על האגף השׂמאלי את טרַיָּנוס, והוא עמד בראש האגף הימני. וכאשר הביאו אנשי־הצבא מכל עברים סֻלמות לעלות בהם על החומה, נלחמו הגלילים זמן קצר, ואחרי־כן עזבו את המצודה, ואנשי טיטוס קפצו אל תוך העיר וכבשו אותה במהרה. אולם כאשר נטשו הרומאים בתוך העיר, קמה עליהם מלחמה קשה, כי בחורי החיל התנפלו עליהם ברחובות והנשים השליכו עליהם מן הבתים כל דבר אשר בא לידן. וכשש שעות ארכה המלחמה הזאת, עד אשר ספו כל היהודים אנשי המלחמה ויתר העם נפל ברחובות העיר ובבתיה בחרב הרומאים, אשר לא חמלו על זקן ונער ולא חִיו כל נפש זכר, מלבד הילדים, כי אותם מכרו לעבדים עם הנשים יחדו. ומספר כל ההרוגים יחד עם הנופלים במלחמה הראשונה [בין החומות] היה חמשה־עשר אלף איש, ומספר השבויים אלפַּים ומאה ושלשים. הצרה הזאת באה על יושבי הגליל ביום עשרים וחמשה לחדש דַיסיוס (סיון).

לב. וגם השומרונים לא נחלצו אז מצרה, כי הם נאספו בהר גריזים, אשר למקום קדוש הוא נחשב בעיניהם, ונשארו במקום ההוא. אולם אספתם זו נתנה עֵדיה, כי למלחמה הם נושאים את נפשם, ולא לקחו מוסר מהרעה אשר מצאה את שכניהם [היהודים]. לשׁמע נצחונות הרומאים גדלה קנאתם, ולא שׂמו לב לרפיון כחם, רק חכו בקֹצר רוח לעת מהומה. אספסינוס יעץ לקדם את פני המרד הזה ולהפר את מזִמותיהם, כי אף אם נמצאו מִשמרי הרומאים בכל ארץ שמרון, בכל־זאת ירא מפני ההמון הגדול הנאסף והערוך למלחמה. על־כן שלח עליו את צֶרְאַלִּיס, ראש הלגיון החמישי, עם שש מאות רוכבים ושלשת אלפים רגלים. וכראות צֶרְאַלִּיס את השונאים הרבים העומדים בראש ההר, אמר בלבו, כי לא יוכל להעפיל ולעלות בשלום על ראש ההר למען יתגרה אִתּם מלחמה, ועל־כן עמד למטה ושמר על ההמון כל היום. ולא נמצאו אז לשמרונים מים די מחסורם, כי הימים היו ימי עצם הקיץ וההמון לא הספיק להִצְטַיֵּד, והשמש להטה מאד ביום ההוא, עד אשר גועו אחדים מן השומרונים בצמא, ורבים מהם ברחו אל הרומאים, כי בחרו בחיי עבדים ממָות אשר כזה. וכאשר שמע צראליס מפיהם, כי גם נפשות הנשארים התעטפו עליהם מהיסורים הנוראים, עלה על ראש ההר וערך את צבאו במעגל מסביב לאויבים ולראשונה קרא עליהם לכרות אִתּוֹ ברית ולפרק את כלי־נשקם, למען יתן להם את נפשם לשלל. וכאשר לא שמעו השמרונים לדבריו, השתער עליהם והמית את כֻּלָם יחד, אחד־עשר אלף ושש מאות איש. והדבר הזה נעשה ביום עשרים ושבעה לחדש דַיסיוס (סיון). אלה הרעות אשר מצאו את השמרונים.

לג. ויושבי יודפת חִזקו את לבם להביש את תקות הרומאים ולא שבו אחור מפני כל הנוראות. אולם ביום הארבעים ושבעה [למצור העיר] התרוממה סוללת הרומאים ממעל לחומת העיר, ואחד מבני העיר נפל אל אספסינוס ביום ההוא ובִשׂר לו, כי רק מתי־מספר נשארו להגן על העיר, וגם הם רפי־אונים, כי כשל כחם מלילות הנדודים התכוּפים ומכֹּבד הקרָבות הרצופים ולא יוכלו לעמוד על נפשם בפני הנלחמים אִתּם ביד חזקה. והאיש הוסיף עוד לדַבּר, כי גם בערמה ילָכדוּ יושבי העיר על־נקלה, אם ינסה איש להתנפל לעת האשמורה האחרונה )אשמֹרת הבֹּקר), יען כי אז הם אומרים למצֹא שעת מרגוע מהבלהות, ותרדמת שחרית נופלת על האנשים העיפים והיגעים, וגם הצופים נמים את שנתם. על־כן יעץ האיש להשתער על העיר בשעה הזאת. ואמנם אספסינוס לא הִרבה להאמין בדברי הפליט, בדעתו כי היהודים נאמנים בברית אחים ואינם פוחדים מכל יסורים. כי עוד לפני זאת נתפש אחד מפליטי יודפת ועמד בכל העִנויים הקשים, כאשר דשו האויבים את בשרו וגם שׂמו אותו באש, לחקור ממנו את הדברים אשר נעשו בעיר, והוא לא הוציא אף הגה מפיו וקבל באור־פנים את המות, כאשר הוקע על הצלב. אולם נדמה בעיניו (בעיני אספסינוס), כי שמץ אמת נמצא בדברי הבוגד, ואולי גם כל דבריו נאמנים, וגם הבין, כי בנפול הרומאים בפח לא תצמח להם רעה גדולה, על־כן צוה לשים משמר על הבוגד והכין את צבאו לעלות על העיר ולכבשה.

לד. ולמועד האמור עלו הרומאים חרש על החומה. ולראשונה עלה טיטוס עם דוֹמיטיוּס סַבּינוס אחד משרי־האלף, בראש מתי־מספר מן הלגיון החמישי והלגיון העשירי. הם שחטו את הצופים [הנמים] ובאו אל העיר ואחריהם עלו סקסטוס קַלִוַריוס (נ"א צראליס) שר־האלף ופלָצידוּס עם צבאותיהם. וכבר נכבש ראש הגבעה ורגלי הרומאים עמדו בתוך העיר, וכבר עלה השחר – ועוד לא חשו המנֻצחים, כי נפלו בידי הרומאים, כי רבים שקעו בתרדמה עזה אחרי עמלם הקשה. וגם הנעוֹרים משנתם לא ידעו דבר, כי במקרה פשט אז ענן־ערפל על העיר ועיניהם חשכו מראות. ורק כאשר פרצו כל צבאות הרומאים בתוך העיר, הקיצו האנשים, למען יראו בעיניהם את האסון אשר מצאם ויוָכחו ברגע מותם, כי נפלה עירם ביד צר. והרומאים זכרו את כל התלאות אשר עברו עליהם בעת המצור ולא נתנו חנינה לאיש ולא ידעו רחמים, רק לחצו את העם מראש העיר אל המורד בחמת רצח. גם האנשים אשר היה עוד בהם כח להִלחם, לא יכלו לעמוד על נפשם במקום הקשה ההוא (במורד). הם נדחקו ברחובות והתגלגלו במקומות המשֻׁפּעים, והמון הצבא הרומאי נשפך כזֶרם מראש ההר וכסה עליהם. והדבר הזה העיר רבים מבחורי חיל יוסף לטרוף את נפשם בכפם, כי בראותם אשר אין לאל־ידם להמית אף איש אחד מן הרומאים, מאנו למות בידי השונאים ונאספו יחד אל מקום אחד בקצה העיר ושלחו יד בנפשם.

לה. ואחדים משומרי העיר הספיקו להִמלט לשמועה הראשונה על־דבר כבוש העיר ועלו על אחד המגדלים בצפון העיר ועמדו על נפשם עת־מזער, וכאשר שתו עליהם המונות האויבים מסביב, פרשו אליהם היהודים את ידם לשלום, אך אחרו את המועד וברצון נתנו לרומאים העולים אליהם לשחטם. וכמעט יכלו הרומאים להתגאות, כי בקץ המצור לא נפל אף אחד מהם חלל, לולא נהרג אחד הרומאים בעת כבוש העיר, הוא אנטוניוס שר־המאה אשר נפל בפח. כי אחד האנשים הרבים והעצומים אשר נמלטו אל המערות, התחנן אליו להושיט אליו את ידו, לאות כי יציל את נפשו ויעזור לו בעלותו מן המערה, ואנטוניוס לא נזהר ושלח אליו את ידו, והיהודי מִהר לתקוע את החנית בין רגליו והמית אותו כרגע.

לו. ביום ההוא המיתו הרומאים רק את ההמון אשר ראו עיניהם. ובימים הבאים חקרו את המחבואים ושחטו את האנשים אשר הסתתרו במנהרות ובמערות, והמיתו זקן ונער, ורק לנשים ולעוללים נתנו את נפשם לשלל. ומספר השבויים היה אלף ומאתים, אך מספר המתים בעת הכבוש ובמלחמות אשר היו לפניו הגיע עד ארבעים אלף. ואספסינוס צוה להרוס את העיר עד היסוד ולשלוח באש את כל מצודותיה. ככה נפלה יודפת בשנת שלש־עשרה לממשלת נירון בראש־חֹדשׁ פַּנֵּמוֹס (תמוז).

פרק שמיני: אשה אחת גלתה לרומאים את מחבוא יוסף. – הוא אמר להסגיר את נפשו בידי הרומאים והתוַכּח עם האנשים העוצרים אותו מעשות את הדבר. הליכותיו עם אספסינוס, כאשר הובא אליו, והדברים אשר נעשו לו אחרי־כן.

א. והרומאים חִפּשו את יוסף בגֹדל חמתם עליו, ויותר מכֻּלם התמַכּר ראש־הצבא לתפשו בכף, בחשבו כי בדבר הזה יכריע את גורל המלחמה; הם בדקו אותו בין החללים ובקשו אותו בכל המחבואים. כאשר נבקעה העיר, התגנב יוסף בעזרת אלהים בין שורות האויבים וירד אל בור עמֹק המחֻבּר אל מערה רחבת־ידים, אשר לא נראתה לעיני העומדים ממעל. ושם מצא ארבעים אנשים נשואי־פנים, אשר הסתתרו גם הם, ואִתּם צֵדה די ארֻחת ימים רבים. ביום ההוא התחבא יוסף, בדעתו כי האויבים נחִתּים בכל העיר, ובלילה עלה מן הבור לבקש לו דרך להמלט מן העיר ורִגל את משמר הרומאים. ובראותו, כי שומרים נמצאו על כל הדרכים, אשר בקש להמלט בהן, ירד עוד הפעם אל המערה. שני ימים הסתתר שם, וביום השלישי נתפשׂה אשה אחת בידי הרומאים וגלתה להם את המקום, אשר נמצאו בו יוסף וחבריו, ואספסינוס שלח בחפזון שני שרי־אלף, את פּוֹלִינוּס ואת גַלִיצִיָּנוּס, לתת את בריתם ליוסף ולפתותו, כי יעלה אליהם.

ב. האנשים יצאו אל המקום ההוא וקראו אל יוסף והבטיחו אותו באמונה, כי תהיה לו נפשו לשלל, אולם לא עצרו כח לפתותו. כי ידע את משפט האיש, אשר עשה רעות כאלה [לרומאים], ועל־כן לא האמין לאנשים טובי־הלב הקוראים בשמו, בפחדו פן נשלחו למשוך אותו משם, למען יעשו בו הרומאים שפטים. ואז שלח אליו אספסינוס מלאך שלישי, את נִקָּנוֹר שר־האלף, אחד ממיֻדעי יוסף ואנשי־שלומו לפנים. ובהגיע נקנוֹר אל הבּוֹר סִפּר ליוסף את תכונות הרומאים להקדים רחמים לרֹגז, אחרי הכותם את אויביהם במלחמה, וכי שרי־הצבא מרבּים להשתומם למעשי גבורותיו מאשר הם שונאים אותו, וגם המצביא הראש לא שקד לשלוח אותו אליו לעשות בו נקמות, כי גם מבלעדי בואו אל הבור יכול למלא את הדבר הזה, ורק גמר בנפשו להציל את האיש גבור־החיל. ועוד הוסיף לדבּר אליו, כי אִלו חָרש אספסינוס עליו רעה, לא היה שולח אליו את אוהבו, לחַלל את מדת האהבה, הטובה בכל מדות האדם, במעשה בגד, הנבזה מכל המעשים שבעולם, וגם הוא (נקנור) לא היה שומע למצותו להונות את אוהבו.

ג. ואת הדברים האלה השיב יוסף אל לבו, והנה בערה עליו חמת אנשי־הצבא העולים עם נקנור, והם אמרו לשלוח אש במערה. אך שר־החיל השיב את ידיהם אחור, באמרו כי הוא רוצה לתפוש את האיש חי. ויוסף שמע את קול נקנור, המדבר אליו רכות, ואת צעקת אנשי־הצבא הרבים, המהלכים עליו אימים, ועל לבו עלה זכר חלומות הלילה, אשר גלה לו אלהים בהם את הצרות הבאות על היהודים ואת עתידות מלכי הרומאים. כי הבין יוסף לפתור חלומות וגם לבאר את חידות דברי האלהים (הנשמעים לשני פנים), בלמדו את הנבואות אשר בספרים הקדושים, כי היה כהן ויצא מזרע הכהֻנה. וברגע ההוא נחה עליו רוח ממרום, והוא שׂם לנגד עיניו את החזיונות הנוראים, אשר ראה בחלומו זה מקרוב, והתפלל אל אלהים חרש לאמר: „בורא ישראל, הנה הטוב בעיניך לשבור את קרן עמך ולהצליח את מעשי הרומאים כֻּלם, ובי בחרת לגלות את העתידות, ועל־כן אני תוקע את כפי לרומאים ברצון למען אחיה, ואתה עדי, כי לא בוגד אני בלכתי אליהם, רק עבדך, עושה רצונך“.

ד. ואחרי התפלה הזאת נעתר יוסף לדברי נקנור. וכראות האנשים אשר היו יחד עמו במחבואו, כי הוא שומע לדברי הקוראים אליו, הקיפו אותו כֻלם וצעקו בקול: „מר יבכו חֻקי אבותינו, אשר הוריד אותם אלהים242, בבראו ליהודים נשמות אשר לא תיראנה מות. ואתה יוסף, חפץ חיים – האמנם תעצור כח לראות אור בכבלי עבד? מה מהרת להתכחש לנפשך! התזכור כמה אנשים פתית לצאת אלי מות בעד החֵרות? לשקר עשית לך שֵׁם בגיבורים. לשוא יצא שֵׁמע חכמתך, העל־כן תשא את נפשך הפעם למצֹא ישועה מידי האנשים, אשר נלחמת בהם בזרוע נטויה, – וגם אם תבטח בישועתם – התרצה בה? אולם אם הכה אותך מזל הרומאים בסנוֵרים, עד אשר שכחת את עצמך [ואת מעשיך הראשונים], הנה אנחנו נשמור על כבוד נחלת אבותינו. אנו מושיטים לך את ימיננו ואת חרבנו, ואם תבחר במות, תמות כראש צבאות היהודים, ואם תמאן, תמות מות בוגדים“. ובדברם זאת הרימו את חרבותיהם ואמרו להכותו נפש, אם יסגיר את עצמו בידי הרומאים.

ה. יוסף ירא פן תהיה בו יד האנשים וגם חשב, כי ימעל בפקֻדת אלהים, אם ימות בטרם יודיע את הבשורה השומה בפיו. ובצר לו פנה אל האנשים בדברי חכמה243: „מה זה ועל מה זה לנו, חברי, לשלוח יד בנפשנו? ולמה נפריד בין שׁני הדבֵקים היקרים, הגוף והנשמה? שמע אני את דבריכם, כי שֻׁניתי והייתי לאיש אחר – אולם הלא הדבר הזה ידוע גם לרומאים. טוב למות במלחמה – אתם אומרים, אמת ונכון, – אולם כמשפט המלחמה, לאמר: בידי המנצחים. ואִלו מחרב הרומאים ברחתי, היתה לי הצדקה למות בחרבי ובזרוע ימיני. אולם אם חסה עינם לחמול על האויב, הן לנו המשפט לחמול על נפשותינו ביתר־שאת! הלא נבער ונסכל בעשותנו בידינו את הדבר, אשר מנענו את ידיהם מעשותו במלחמה. „יפה למות בעד החרות“ – גם אני רואה את דבריכם – אולם רק למות במלחמה עם האויבים, הגוזלים את חרותנו. ועתה אין הרומאים יוצאים לקראתנו למלחמה ואינם אומרים להמיתנו. ולא רק הפוחד מפני המות בעת הצֹרך נחשב לרך־לבב, כי־אם גם הבוחר במות באין־אונס. והנה מה נירא בעלותנו אל הרומאים? האמנם את מר־המות? – אולם הבעבור הדבר הזה עלינו להמית את עצמנו בודאי מפני הספק, פן ימיתונו הרומאים? את העבדות אנו יראים – קרא האחד. אשרינו, מה טובה חרותנו ברגע הזה! מעשה־גבורה יעשה השולח יד בנפשו – יאמר השני. לא ולא! אין זה מעשה־גבורה, רק מֹרך־לב מאין כמוהו. וככה אחשוב למשפט, כי איש רך־לבב הוא הקברניט, אשר ירא את רוח הסערה והטביע את אניתו בים. הן בשלחנו יד בנפשנו נעבור על חֻקי הטבע, השולטים בכל היצורים, וגם נחטא לאלהים, הבורא אותנו. הלא אין בקרב היצורים אף אחד מאַבּד את עצמו לדעת, כי חֹק הטבע הנאמן גוזר על כֻּלם לבחור בחיים. על־כן נחשבים בעיניו לאויבים כל הקמים עלינו לגזול ממנו את חיינו לעיני השמש, וגם מהאורבים עלינו בסתר אנו לוקחים את נקמתנו. והטרם תבינו, כי יקצוף אלהים בראותו את האדם הבועט במנחתו? הן מידו קבלנו את רוח חיינו ובידו אנו מפקידים אותה לאָספה אליו244. אמנם הגופים כֻּלם עתידים למות, כי נעשו מחמר אובד (עובר, נפסד), אולם הנשמה לא תמות. רק תעמוד לנצח, יען אשר היא חלק האלהים השוכן בגופים. והנה אם יכלה (יבזבז) איש את הפקדון, אשר שׂם בידו אדם (בשר־ודם), או ישחית אותו (יקלקלנו), הן לנבזה ואיש־כזבים (רמאי) יחָשב, ועתה אם יזרה אדם מבשרו את פקדון האלהים, האמנם תחשבו, כי יסתר מעיני העלוב (הנִזָּק)245? הן לצדק נחשוב לעשות שפטים בעבדים הבורחים, ואם נמלטו מידי אדונים נבזים [הרודים בהם בפרך], ואנחנו לא נביא עלינו חטאת בברחנו מפני האלהים הטוב בכל האדונים? הטרם תּדעו כי הפורשים מן החיים על־פי חֻקי הטבע, המשלמים לאלהים את המִלוה אשר יקבלו ממנו במועד אשר בחר הנותן (בעל־החוב) להִפָּרַע מהם, אלה האנשים יזכּו לשם־עולם וביתם וזרעם יכּונו לאֹרך ימים ונשמותיהם הטהורות והישרות (יראות האלהים) תִּשְׁכֹּנָה בחבל גורלן אשר בקדש־קדשי השמים ומשם תרדנה אל גופות טהורים לתקופת דורות נצחים (לקץ־הימין). ואולם נשמות האנשים, אשר טרפו נפשם בכפם, תרדנה אל שאול (הַדֶּס, גיהנום) מקום צלמות, והאלהים אביהם (שבשמים) יפקוד על בניהם את רשע אבותיהם. כי את הדבר הזה שנא האלהים, והמחוקק החכם מכל אדם גזר עליו עֹנש. ועל־כן חֹק לנו להשליך את כל השולח יד בנפשו בלי קבורה עד בוא השמש, אף כי אנו חושבים לצדקה לקבור את אויבינו. ומחוקקי עמים אחרים גזרו גם לכרות את זרוע האיש, אשר עשה הדבר הזה, כי משפט היד המפרידה בין הגוף והנשמה להפּרד מן הגוף. על־כן, חברי, טוב לנו להישיר את מחשבות לבנו, לבל נוסיף על הרעות, אשר עשה לנו אדם, עוד מעשה רֶשע להכעיס את יוצרנו. ואם נראה לפנינו רֶוח והצלה, נפדה את נפשותינו,; הן לא חרפה תהיה לנו, אם נוָּשע בידי האנשים, אשר הראינו אותם את גבורתנו במעשים רבים ועצומים כאלה, ואם נגזר עלינו מות – נמות תחת יד כובשינו. בינו זאת, כי לא אעבור אל מערכת האויבים למען אבגוד בנפשי (למות בידיהם), כי בדבר הזה הלא אסכיל עשות הרבה מהבורחים אשר נפלו אל האויב, כי הם עשו את הדבר להציל את נפשם, ואני אצא לקראת המות, – לקראת מותי אני! ובכל־זאת – מי יתן, כי יטמנו לי הרומאים פח. ואחרי תִתם לי את בריתם שלום, אני נכון למות בשמחה מידם, כי עוֹנם בחללם את השבועה, יהיה לי לנחמה גדולה משלל רב“.

ו. כאלה וכאלה הוסיף יוסף לדַבּר על לב חבריו, להטותם ממחשבתם הרעה לשלוח יד בנפשם. אולם מרֹב יאושם הכבידו את אזניהם משמוע, כדרך אנשים אשר זה מזמן הקדישו את עצמם למות. על־כן כעסו עליו מאד ומהרו אליו מכל העברים בחרבות שלופות וחרפו אותו על מֹרך־לבו וכל אחד הראה במעשיו, כי יכּה את יוסף בחרבו מיד. אולם יוסף קרא לאחד בשמו והביט על השני בעין מפַקד־מלחמה ואת השלישי אחז בימינו ואל הרביעי דִבּר תחנונים, כי בצַר לו מצא דרכים שונים לעורר את רחמיהם עליו וככה מנע את חרבות כֻּלם מדם. כי כדרך החיה, אשר כִּתּרוה הצַּיָּדים, הפך את פניו כפעם בפעם מול האיש הקרב אליו. וגם בתוך מצרי־המות פחדו היהודים את שר־צבאם והשיבו ימינם אחור, והחרבות נשמטו מידיהם, ורבים, אשר זה עתה הגישו את הלהבה אליו, הורידו אותה מבלי משים.

ז. וגם בעת המצוקה הזאת לא נבצרה מזִמה מיוסף; בהאמינו כי האלהים ישמור עליו מרעה, השליך את נפשו מנגד וקרא אל חבריו: אם אחת גזרתם למות, הבו ונפיל גורלות, מי ממנו ימית את חברו. והנלכד בגורל יפול בחרב הבא אחריו, וככה יהיה משפט אחד לכֻלנו, ולא יטרוף כל איש את נפשו בכפו, והן לא לצדק יהיה הדבר בהנחם איש ממחשבתו אחרי רצח אחיו, ונפשו תהיה לו לשלל“. הדברים האלה נאמנו בעיני האנשים והם נפתו לדבריו להפיל גורלות, וגם הוא אִתּם יחד. וברצון פשט הזוכה בגורל את צוארו ללהט חרב חברו הבא אחריו, בדעתו, כי עוד מעט ימות גם שר־הצבא. כי יקר מחיים היה להם למות עם יוסף יחד. לאחרונה נשאר אך יוסף עם חברו לבד, – אולי היה זה מקרה ואולי אצבע אלהים, – והוא לא רצה להִלכד בגורל ולמות, וגם לא לטמא את ידו בדם אחים, אם ישאר אחרון, ועל־כן פִּתּה את חברו לכרות ברית עם הרומאים ולחיות.

ח. ככה יצא יוסף בשלום ממלחמתו עם הרומאים וגם עם אחיו בני עמו, ונקנור הוליך אותו אל אספסינוס. וכל הרומאים מהרו מעברים לראות את פניו, ושאון גדול קם בקרב ההמון הרב הנדחק מסביב לשר־הצבא [היהודי]. אלה הריעו בשמחה על מפלתו ואלה צעקו למולו בקול פחדים, ואלה בקעו להם דרך בחֹזק־יד, למען יראוהו מקרוב. והעומדים מרחוק דרשו בקול רם לעשות שפטים באויב, והקרובים אליו זכרו את מעשיו ותמהו על תמורת גורלו. ומשרי־החילים לא היה אף איש, אשר לא שכח עתה את כעסו על יוסף ולא נד לו למראה צרתו. והיותר מכֻּלם רחם טיטוס יוסף בגלל כח סבלו הגדול בכל הרעות אשר מצאוהו, וגם חמל על שנות עלומיו. למראה האיש הזה, הנמצא עתה בידי אויביו, זכר את גבורתו הראשונה במלחמה, ושׂם אל לבו את מנת חיי האדם ואת הגלגל החוזר במלחמה, והבין, כי אין תקומה לכל מעשי איש. על־כן הטה את לב רֹב האנשים הקרובים אליו לחמול על נפש יוסף וגם היה לו למשען כביר לפני אביו לפדות את נפשו. אספסינוס צוה לשים משמר חזק על יוסף, באמרו לשלֹח אותו בקרוב אל נירון.

ט. וכשמוע יוסף את הדבר הזה שלח אל אספסינוס, כי יש לו דבר סוד לסַפּר לו לבד. אספסינוס הוציא מעליו את כל האנשים, מלבד טיטוס ושני אוהביו, ואז קרא אליו יוסף: „אתה חושב, אספסינוס, כי יוסף הנלכד בידך הוא שבוי־מלחמה לבד, אולם באמת אני ציר שלוח לדַבּר אליך גדולות. הן יודע אני את חֻקי היהודים ולא נעלם ממני איזוהי דרך־מות ישרה שיָבֹר לו שר־הצבא, [על כן לא באתי אליך] לולא שלחני אלהים. הנה אתה אומר לשלח אותי אל נירון, – למה הדבר הזה? העוד יאריכו ימים נירון ויורשי כסאו זולתך? אתה, אספסינוס, תהיה קיסר, הנה שליט־יחיד אתה, ועמך טיטוס בנך. ולא רק אדון לנפשי תהיה אתה הקיסר, כי־אם גם אדונֵי היבשה והים וכל זרע האדם. ואני נוטל עליך לחַזק עלי את המשמר, למען עשות בי נקמות בהגלות לך, כי דברתי תעתועים באזניך בשם אלהים“, בדַבּר יוסף את זאת לא רצה אספסינוס להאמין לו לראשונה, באמרו בלבו, כי בחר לו יוסף דרכי ערמה, להציל את נפשו, אולם מעט מעט התעוררה בו האמונה, כי כבר הטה אלהים את לבו לבקש לו את הממשלה והראה לו את שרביט המלוכה באותות ובמופתים אחרים, וגם שמעה אזנו, כי קמה נבואת יוסף בדברים רבים. ומאוהבי אספסינוס, אשר שמעו את הסוד, אמר האחד, כי הוא משתאה ליוסף, מדוע לא נִבּא גם על מפלת יודפת ולא צפה כי יפול בשבי הרומאים, הלא זה האות, כי בדה את דבריו, להסיר את החֵמה מעליו. ויוסף ענה, כי באמת נבּא ליושבי יודפת, אשר מקץ ארבעים ושבעה יום יפלו בנופלים והוא יִתָּפש חי. אספסינוס צוה לחקור את הדבר חרש מפי השבויים ומצא, כי כנים דברי יוסף, ומני אז האמין בנבואותיו. ואמנם לא פדה את יוסף ממשמר ולא התיר את אסוריו, אך נתן לו בגדי־כבוד והעניק לו דברי־חפץ שונים בעין יפה והאיר לו פנים מן היום ההוא והלאה, וטיטוס הִרבה גם הוא כבוד [ליוסף].

פרק תשיעי: יפו נכבשה וטבריה הסגירה את עצמה בידי האויבים.

א. וביום הרביעי לחדש פַּנֵימוס (תמוז) שב אספסינוס אל עכו ומשם נסע אל קיסריה, אשר על שפת הים, היא העיר הגדולה בכל ערי יהודה ורֹב יושביה הם יונים. בני העיר קדמו את צבא הרומאים ואת המפקד הראש בברכות נצחון ובתרועת ששון מאהבתם את הרומאים ועוד יותר משנאתם ליהודים המנֻצחים, והמונים המונים נוסדו על יוסף ודרשו לעשות לו משפּט מות. אספסינוס ידע, כי הבקשות האלה יצאו מפי המון נבער, ולא שם אליהן את לבו והיה כמחריש. ושני לגיונות הושיב אספסינוס בקיסריה לימי הגשמים, כי ראה את העיר נוחה לדבר הזה, ואת הלגיון החמשה־עשר שלח אל בית־שאן, לבל יהיה כל הצבא לטֹרח על קיסריה, כי בעיר הזאת, הבנויה בעמק על שפת הים, החֹם בימות הגשמים הוא נעים [ומשיב נפש] ובימות הקיץ הוא קשה עד למחנק.

ב. בימים ההם התקבצו אנשים רבים, אשר גֹרשו מן הערים לרגל המלחמות מבית ואשר נמלטו ממהפכת האויב, ובנו את העיר יפו ההרוסה בידי צסטיוס לעיר משגב להם. ויען אשר נבצר מהם לפשֹׁט על מקומות היבשה, אשר נלחמו עליהם האויבים, על־כן שמו את פניהם לשֹׂד הים. הם בנו להם ספינות שודדים רבות והרבו לעשות שֹׁד וחמס בדרך הים אשר בין סוריה וכנען (פיניקיה) ובין ארץ מצרים, עד אשר לא יכלה עוד אניה להפליג בים הזה מפחדם וממוראם. וכאשר הגיע שֵׁמע עלילותיהם לאזני אספסינוס, שלח על יפו אנשי־צבא רוכבים ורגלים, והם באו אל העיר בלילה, כי לא נמצא בה משמר, יען אשר שמעו בני העיר כי צבא הרומאים הולך וקרב ולא נועזו לעצור את שונאיהם ביד חזקה, רק ברחו אל אניותיהם ולנו שם, הרחק ממטחוֵי קשת.

ג. ולעיר יפו אין נמל טבעי, כי שפת הים היא שם כמעט שורת־רכסים ישרה, ורק משני קצותיה היא מתעקלת מעט. שתי הקרנות האלה הן צוקי סלעים גבוהים וראשי הסלעים בולטים אל תוך הים, ושם נראו עוד כבלי אַנְדְרוֹמֶדָה ומעידים, כּי ספור־הפלא (המִתּוֹס) הזה הוא עתיק לימים, ורוח הצפון סוער בכח לקראת החוף ומעלה משברים חזקים לפני הסלעים העומדים לו למעצור! ועל־כן קשה מפרץ־הים הזה ליורדי האניות מרחבי הים. במקום הזה עמדו הפעם אנשי יפו בספינותיהם, ופתאם קם עליהם רוח סערה לפנות בֹּקר, הוא הנקרא בפי יורדי הים הזה בשם „רוח הצפון השחור“' והטביע ספינות רבות בהתנגחן אשה עם רעותה, וספינות אחרות נִפּץ אל הסלעים. ורבים לא מצאו עצה בלתי־אם להמלט נגד הזרם אל לב הים, כי יראו מִצוקי הסלעים אשר בחוף ומהרומאים העומדים עליהם, ושם כסו עליהם גלי הים, אשר עלו למרום בסערה. הנמלטים לא מצאו מקום מנוס וגם הנשארים על עמדם לא הצילו נפשם, כי כח הסערה דחף אותם מתוך הים אל החוף, והרומאים הדפו אותם מן העיר. ונוראה היתה צִוחת האנשים בהתנגח הספינות בינהן, ונורא היה קול נֵפץ הספינות, ורבים מן ההמון הגדול מצאו להם קבר בגלי הים, ורבים נֻפּצו במפלת הספינות, ורבים נפלו על חרבם, כי קל היה להם המות הזה מרדת אל מצולת הים. אולם רֹב האנשים נסחפו בזרם הים ונֻפּצו אל צוקי הסלעים. עד אשר אדַם הים מדמם למרחוק, והחוף מלא חללים. וכאשר חתרו פליטים והגיעו אל החוף, קמו עליהם הרומאים והמיתום. ומספר הפגרים אשר הקיא הים, היה ארבעת אלפים ומאתים. ואחרי אשר כבשו הרומאים את העיר בלי מלחמה הפכו אותה לשממה.

ד. ככה נפלה העיר יפו בידי הרומאים שנית, אחרי עבור זמן קצר. ולמען אשר לא יתקבצו שודדי־הים במקום הזה שנית, הקים אספסינוס מחנה במקום מצודת העיר והציג שם חיל רוכבים עם רגלים. על הרגלים צוה להשאר במקום ההוא ולשמור את המחנה, את הרוכבים שלח לפשֹׁט על הכפרים הסמוכים וערי הפרזות מסביב ליפו להשחיתם. הם מלאו אחרי מצותו ופשטו יום יום על הארץ עד אשר הכריתו את יושביה והשַׁמו את כֻּלהּ.

ה. וכאשר הגיע אל ירושלים שֵׁמע האסון אשר מצא את יודפת, לא רצו רבים לראשונה להאמין בדבר הזה, כי נורא היה האסון מהכיל וגם לא נמצאו עדי־ראִיה לדבר. כי לא נשאר אף פליט אחד להביא את הבשורה הרעה הזאת, רק מאליה נפוצה השמועה על מפלת העיר, כדרך כל מעשה נורא, אך כעבור זמן קצר נגלתה האמת מפי בני המקומות הקרובים והיתה חזקה מן הספק (נעלה מכל ספק) בעיני כֹל. ועל המעשים שהיו עוד נוספו דברים אשר לא כן, והֻגד ליושבי ירושלים, כי גם יוסף נפל חלל בעת מפלת יודפת. ולשמע הדבר הזה היה אֵבל גדול בירושלים, כי על יתר ההרוגים בכו רק הקרובים אליהם משפחות משפחות, ואולם המִספד על שר־הצבא היה לאֵבל לכל העם. ובעוד אשר נשאו אלה נהי על אנשי בריתם, ואלה על קרוביהם ואלה על אוהביהם, בכו כל יושבי ירושלים על מות יוסף. והנהִי והאבל לא חדלו שלשים יום. ורבי שכרו להם מקוננים לענות בחלילים לקינותיהם.

ו. אולם ברבות הימים נגלתה כל האמת ונודעו הדברים הנעשים ביודפת לאשורם ויושבי ירושלים הָראו לדעת, כי שוא היתה השמועה על מות יוסף וכי חי הוא וגם גדול כבודו בעיני הרומאים מכבוד יתר השבוים. ועתה חזקה עברתם על יוסף החי, כחֹזק אהבתם הראשונה אליו בהחשבו למת בעיניהם. אלה חרפו אותו על מֹרך־לבו ואלה – על בגד־מעלו, וכל העיר מלאה גדופים וקללות, אשר נשפכו על ראשו. כי המכות הוסיפו עוד להרגיז את היהודים ומפלותיהם הציתו את חמתם עד להשחית. כי האסון, המלמד את האנשים הנבונים להִזהר לנפשם ולשמור עליהם לבל יפלו שנית בפח, היה ליושבי ירושלים למקור246 רעות חדשות וקץ צרה אחת היה להם לראשית צרה שניה. ועוד גדל כעסם על הרומאים, כי בקשו להִנקם גם ביוסף בעשותם בהם נקמה. אלה המהומות היו בירושלים בימים ההם.

ז. אספסינוס אמר לתור את מלכות אגריפס, כי המלך בקש מידו את הדבר, ברצותו לקבל את פני המפקד יחד עם כל חילו בביתו בכל עֹשר מלכותו וגם לרפא בעזרתו לנגעי ממשלתו. על־כן נסע אספסינוס מקיסריה, אשר על שפת הים, אל קיסריה, הנקראה על שם פיליפוס, ושם נתן מנוּחה לחילו עשרים יום והוא עשה משתה כל הימים וגם הקריב לאלהים זבחי תודה על נצחונותיו. בעת ההיא הגיעה אליו הבשורה, כי קם מרד בעיר טבריה וגם העיר טריכי התקוממה, – ושתי הערים היו חלק ממלכות אגריפס – ועתה מצא ראש־הצבא שעת־הכּשׁר לצאת עליהן למלחמה, באמרו להכניע כליל את היהודים בכל מושבותיהם וגם להקים שלום לאגריפס בשתי הערים האלה חֵלף נדבת רוחו. הוא שלח את טיטוס אל קיסריה [אשר על שפת הים], להביא את הצבא החונה שם אל בית־שאן, היא הגדולה בכל עשר הערים (דֶקַפּוֹליס) והקרובה אל טבריה, ושמה בא גם הוא ואסף אליו את בנו עם צבאו ויצא בראש שלשה לגיונות וחנה במרחק שלשים פרסה מטבריה במקום נראה לעיני המורדים ושמו צנבריי (סֶנַבְּרִיס). הוא שלח את וַלֶּרְיָּנוּס שר־העשרה עם חמשים רוכבים לדבּר שלום עם יושבי העיר (טבריה) ולהטות את לבם לבוא עמו בברית, בשמעו כי בני העיר רודפים שלום ורק מורדים מתי־מספר מושכים אותם להלחם בעל־כרחם. וַלֶּרינוס הגיע אל קרבת החומה וירד מעל סוסו וגם הוריד את הרוכבים הבאים עמו מעל סוסיהם, לבל יחשבו בני העיר, כי בא להתגרות בהם מלחמה. אולם עוד טרם פתחו הרומאים את פיהם, הגיחו עליהם מן העיר גבורי המורדים בכלי־נשקם, ובראשם עמד איש ושמו יהושע בן שפט (נ"א טופא)247, ראש גדוד השודדים. גם אִלו בטח וַלירינוס, כי ידו תהיה על העליונה, לא ערב את לבו לעבור על מצות ראש־הצבא ולהלחם, ומה גם הפעם, כאשר היתה רעה נגד פני אנשיו המעטים, אשר לא התכוננו להלחם בשונאים הרבים המוכנים לקרב, ומלבד־זאת נבהל מעֹז פני־היהודים, אשר לא עלה על לבו, על־כן עזב יחד עם חמשת אנשיו את הסוסים וברח ברגל. ואנשי יהושע הביאו את הסוסים העירה בתרועת נצחון, כאלו כבשום מהרומאים במלחמה ולא במרמה.

ח. זקני העם ונשואי־הפנים אשר בטבריה יראו את הדבר הזה וברחו אל מחנה הרומאים והלכו יחד עם המלך ונפלו לרגלי אספסינוס להתחנן על נפשם. הם חִלו את פניו, לבל יסיר חסדו מאתם ולא יפקוד את עון תעתועי אנשים מעטים על יושבי העיר כֻּלה, רק יחמול אל העם הדורש את שלום הרומאים כל הימים וינקם בחַיָּבי־המרד לבד. כי לולא שמרו המורדים על יושבי העיר עד היום הזה, אזי כבר מהרו אלה מזמן לכרות ברית עם הרומאים. ראש־הצבא הִטה את אזניו לדברי התחנוּנים האלה, אף כי חרה אפו בכל יושבי העיר לשמע שֹׁד הסוסים, כי ראה גם את אגריפס חרד מאד לשלום העיר. ואחרי אשר כרתו הזקנים האלה ברית שלום בין יושבי העיר ובין הרומאים, הבינו יהושע ואנשיו, כי לא יוכלו עוד לשבת במנוחה בטבריה וברחו על נפשם אל טריכי. וכעבור יום אחד שלח אספסינוס לפניו את טרַיָּנוּס עם רוכביו אל ראש הגבעה [ממול טבריה] להתבונן משם אל יושבי העיר, אם כֻּלם רודפים שלום באמת. וכראות טרַיָּנוס, כי נאמן העם בברית הזקנים אשר בקשו עליו רחמים, לקח עמו את צבאו ופנה אל העיר. ויושבי טבריה פתחו את שערי עירם לפניו ויצאו לקראתו בקול ברכה וקראו לו בשם מושיעם ומיטיבם. וכאשר נדחקו אנשי־הצבא הבאים אל העיר, כי היו מבואיה צרים מאד, צוה אספסינוס לפרוץ בחומת הדרום ולהרחיב את המבוא לאנשי־צבאו. הוא נשא את פני אגריפס וצוה על אנשי־צבאו לבל ישלחו ידיהם בבזה ולא יעשו רעה ליושבי העיר, ולמען אגריפס חמל על חומת טבריה ולא הרס אותה כליל, אחרי אשר עָרב המלך לפניו את יושבי העיר, כי ישמרו את ברית אמונתם לרומאים כל הימים. ככה השיב אספסינוס אליו את העיר הנדחת, אשר מצאו אותה צרות רבות.

פרק עשירי: כבוש טריכי. ציור הירדן וים גנוסר.

א. ואחרי הדברים האלה יצא אספסינוס את פני העיר וחנה בינה ובין טריכי בתוֶך. הוא צוה להקיף את מחנהו במצודה חזקה, בחשבו מראש, כי יתמהמה במקום הזה לרגל המלחמה. כי אל העיר טריכי התאספו כל המורדים, בבטחם בשגב העיר הבצורה הזאת וביאור הנמצא בקרבתה, הנקרא בפי יושבי המקום בשם ים גנוסר (ים כנרת). כטבריה, ככה גם העיר הזאת בנויה לרגלי הר וגם עליה סוכך היאור, ומכל עברים בצר יוסף את חומותיה, ורק טבריה היתה חזקה ממנה, יען כי את המצודה הסוגרת על טבריה הקים יוסף בראשית המרד כאשר היה לו עוד כסף וחיל למכביר, אולם טריכי קבלה רק את שיָרי נדבת לבו. ולבני העיר היו סירות (ספינות) רבות ביאור למצֹא שם מנוס כאשר ינגפו במלחמתם ביבשה וגם היו מוכנות למלחמת־הים לעת מצֹא. וכאשר בצרו הרומאים את מחנם לא נבהלו אנשי יהושע מפני המון־האויבים הרב ולא מפני טכסיסיהם הטובים ומהרו להלחם בהם, ובעלותם עליהם פתאם הפיצו את עושי המלאכה והשחיתו חלק ממעשה ידיהם; וכאשר ראו, כי אנשי־הצבא המזֻיָּנים (כבדי הנשק) מתאספים לצאת לקראתם, פחדו פן תמצאם רעה ומהרו לברוח אל אחיהם, והרומאים רדפו אחריהם ולחצו אותם אל הספינות. והם הפליגו אל מקום, אשר יכלו להשיג משם את הרומאים בקלעיהם ושם הטילו את עָגני ספינותיהם וסדרו אותן במערכה, להלחם מהן בשונאים העומדים על היבשה. וכשמוע אספסינוס, כי נאספו המורדים בהמון גדול במישור אשר לפני העיר, שלח שמה את [טיטוס] עם שש מאות מבחירי רוכביו.

ב. וטיטוס הכיר, כי חיל האויבים רב ועצום ממנו ושלח אל אביו לאמר, כי דרוש לו צבא גדול יותר. ובראותו כי רבים מרוכביו נושאים את נפשם להלחם עוד בטרם תבוא עזרתם, אבל נמצאו ביניהם מתי־מספר הפוחדים במסתרים מפני המון היהודים הרב, עמד במקום גבוה [למען יִשָׁמע קולו למרחוק] וקרא אל צבאו לאמר: „רומאים! בפתח דברי נאה לי להזכירכם את מוצאכם, למען תשימו אל לבכם מי אתם ובמי אתם עתידים להלחם. הן מזרוע גבורתנו לא נמלט אף אחד מגויי הארצות. רק היהודים האלה – ובזה נדבר בשבחם – לא חדלו להלחם בנו גם אחרי כל מגפותיהם עד היום הזה. ונורא יהיה הדבר, אם הם יתעודדו אחרי נפלם ואנחנו ניעף בנצחונותינו! אני רואה בשמחה את פניכם, המפיקים עֹז ותאות־מלחמה, אולם אני ירא, פן יפיל ההמון הגדול הזה את פחדו על אחדים מכם במסתרים. ואלה האנשים ישיבו־נא אל לבם עוד הפעם מי הם ולקראת מי הם עומדים במערכה. אמנם היהודים האלה מרי־נפש מאד ואינם יראים מפני המות, אולם הם נבערים מדעת טכסיסי מלחמה, כי לא למדו ידיהם לקרב, ועל־כן נאה להם שֵׁם אספסוף (אֻכלוס) משֵׁם צבא. והאם עלי להפטיר דברים באזניכם על דעת המלחמה אשר לנו ועל הסדר השולט במערכותינו? הן בעת השלום אנו לבדנו מלמדים ידינו לקרב, למען אשר לא נשקול בעת המלחמה את מספרנו כנגד מספר צרינו. ומה תועיל לנו עבודתנו בצבא כל הימים, אם חֵלק כחֵלק נלחם באנשים שלא עבדו בצבא? ושימו אל לבכם, כי אתם יוצאים למלחמה בנשק כבד נגד שונאים קלי־הנשק ואתם רוכבים על סוסים והם יוצאים לקראתכם ברגל ומפקדיכם נמצאים אתכם בקרָב והם באים בלי ראש ומנהל. וזכרו, כי המעלות הטובות מרבות את מספרכם כהֵנה וכהֵנה, ומגרעות שונאיכם ממעיטות את ערך מִספרם מאד, כי לא מספר האנשים – ואם גם כֻּלם בני־חיל – מכריע את גורל הקרָב כי־אם גבורת הלוחמים, אף אם הם מתי־מספר, כי קל להם לעמוד במערכה ולחַזק איש את רעהו, ואולם הצבאות הגדולים מַרבים להזיק לעצמם מאשר לשונאיהם. והנה עֹז־נפש ואֹמץ־רוח ויאוש יוצאים לפני מערכות היהודים והרגשות האלה מתחזקים בעת ישועה, אך בעת מכשול קטן ידעכו כליל. ואנחנו נלחם בגבורה ובמשמעת וברוח נדיבה, אשר תעלה למעלה בעשותנו חיל וגם לא תפול עלינו בעת כשלון. – ודעו גם, כי גדולות אתם מבקשים במלחמה הזאת מאויביכם היהודים. הם מחרפים את נפשם להלחם בעד חרותם ובעד ארץ מולדתם, ואנחנו – היש לנו דבר גדול מכבוד שמנו, פן יאמר האומר, כי אחרי אשר הכנענו את כל עולם הישוב אספנו ידינו מן היהודים, באשר הם אנשים כערכנו. והתבוננו, כי אין לנו לירֹא פן תהיה מכתנו אנושה. הן רבים באים לעזרנו והם קרובים אלינו, אולם עוד יש לאל־ידנו למהר ולארות את פרי הנצחון הזה ועלינו להחיש את מעשנו בטרם יבואו העוזרים, אשר שלחם אבי אלינו, למען אשר לא יתערב זר בנצחוננו ובזה יגדל שמנו ביתר שאת. ואני חושב, כי השעה הזאת היא שעת הדין לאבי ולי ולכם, כי היא תַראה, אם הוא ראוי לנצחונותיו הראשונים ואם אני ראוי להיות בנו ואם אתם אנשי־הצבא הראוים לי. הן דרך אבי להכות את שונאיו תמיד ואני לא אערב את לבי להֵרָאות את פניו בנוסי מהמלחמה. והאם לא תבושו גם אתם בהנגפכם לפני שונאיכם למראה עיני מפקדכם היוצא לפניכם במלחמה? דעו וראו, כי אחרף את נפשי לצאת לפניכם ואתנפל ראשונה על האויב. ואל־נא תשארו אתם מרחוק, בטחו בי, כי באלהים אגַבּר חֲיָלים והאמינו, כי רק על הדרך הזה תהיה תפארתנו ולא בהלחמנו עם אויבינו מרחוק!“

ג. וכדַבּר טיטוס את זאת נפלה רוח אלהים על האנשים, עד אשר התעצבו אל לבם בראותם, כי בא אליהם טרינוס עם ארבע מאות רוכבים לעזרה עוד לפני המלחמה, וחשבו כי בצאתו אתם יחד בקרָב ימעיט את ערך נצחונם. ומלבד טרינוס שלח עוד אספסינוס את אנטוניוס סִילון עם אלפים רובי־קשת וצוה עליהם לכבוש את ההר אשר ממעל לעיר ולגרש את העומדים על החומה. וסילון ואנשיו עצרו את היהודים אשר בעיר, האומרים לצאת לעזרת אחיהם את השדה, וטיטוס היה הראשון אשר קפץ על סוסו אל תוך מחנה אויביו, ואחריו מהרו כל אנשיו בצעקה ובתרועת מלחמה להתפשט לאֹרך המישור, אשר נמצאו בו האויבים, ועל־כן נדמו בעיני הרואים, כי גדלו ועצמו במספרם. והיהודים נבהלו מפני זעף הרומאים ומפני טכסיסי מלחמתם, ובכל זאת נִסוּ לעמוד על נפשם שעה קלה בפני האויב המשׂתער עליהם, עד אשר הפנו עֹרף מפני רמחי הרוכבים והֹלם עקבות סוסיהם הרבים. טבח גדול היה בהם בכל מקום והפליטים נפוצו וכל אחד מהר לברוח אל העיר כל עוד נפשו בו. וטיטוס רדף אחריהם, את אלה הכה מאחור והמיתם ואת אלה הפיץ בהתלקטם יחד ואת אלה הדביק והכם מִפָּנים. ורבים כשלו איש ברעהו והוא התנפל עליהם והמיתם וסגר על כֻּלם את הדרך במנוסתם אל החומה והשיב אותם אל השדה, עד אשר בקעו להם דרך בחזקת־היד בכח המונם הרב ונמלטו מידו אל העיר.

ד. ובקרב העיר קדמה את פניהם מחדש מריבה גדולה. כי אזרחי טריכי חמלו על רכושם ועל עירם ולא רצו להלחם ברומאים מבראשונה, ומה גם עתה אחרי המפלה. אולם המון הפליטים הזרים הכביד את ידו עליהם, ומספרם היה רב ועצום. וכאשר גדל האף ביניהם קמה צעקה גדולה ומהומה, וכמעט היתה חרב איש באחיו. והשאון הזה הגיע עד אזני טיטוס, אשר עמד קרוב לחומה, והוא קרא בקול: „הנה השעה היא שעת רצון, ולמה אתם מחשים, אנשי־צבאי, כאשר הסגיר אלהים את היהודים בידינו? צאו וקחו לכם את הנצחון, הטרם תשמעו את הצעקות האלה? מלחמת־אחים פרצה בין הפליטים, אשר נמלטו מידינו. לנו היא העיר, אם נחיש מעשנו! אמנם מלבד החפזון דרוש לנו עמל ועֹז־נפש – אך כל דבר גדול אינו נקנה רק על־ידי סכנה, ועלינו להקדים את המעשה בטרם ישלימו האויבים יחד – כי האֹנס יקים שלום ביניהם מהרה – ובטרם יבואו גם אחינו לעזרתנו, – למען אשר נוכל להתפאר, כי אנחנו המעטים הכּינוּ את ההמון הגדול הזה וידנו לבדה כבשה את העיר“.

ה. לדברים האלה עלה טיטוס על סוסו וירד למטה אל היאור וחצה את המים, להבקיע אל העיר ראשונה, ואחריו מהרו כל הרוכבים אשר לו. ופחד גדול נפל על שומרי החומה למראה עֹז־הרוח של טיטוס, ואיש לא עצר כח לעמוד בפני הרומאים ולהניא את מחשבתם. ואנשי יהושע עזבו את משמרותיהם, אלה ברחו דרך היבשה ואלה רצו אל היאור לקראת אויביהם ונפלו בחרב; אלה נהרגו בעלותם על הספינות ואלה בנסותם לשׂחות ולהדביקן אחרי הפליגן ביאור. וטבח גדול היה בקרב העיר, כי הזרים, אשר לא מצאה ידם להִמלט, נהרגו בעמדם על נפשם בפני השׂונאים, ויושבי העיר נרצחו, אף כי לא שלחו ידיהם אל החרב. כי הם קוו לכרות ברית עם הרומאים ובטחו בתם לבם, כי לא היתה ידם עם חפצי המלחמה, ועל־כן לא לקחו חלק בקרָב ועמדו מרחוק [ובכל־זאת הכו בהם הרומאים], עד אשר כלה טיטוס להמית את החיבים, וחמל על יושבי המקום והשיב את חרבו אל תערה. והבורחים אל היאור שמעו, כי נלכדה העיר, והפליגו במים רחוק מן השונאים מאד.#

ו. וטיטוס שלח רוכבים אחדים לבַשֵׂר לאביו את מפעלו. אספסינוס שמח על גבורת בנו ועל נצחונו והאמין, כי בדבר הזה בִּצע חלק גדול מהמלחמה, ובא אל העיר וצוה להקיף ולשמור את כל מוצאיה, לבל ימלט משם פליט, ונתן פּקֻדה להמית כל איש היוצא מן העיר. וביום השני ירד אל היאור וצוה לבנות ספינות־שַׁיִט, להלחם מהן עם הבורחים, והספינות נבנו במהרה, כי היו שם עצים רבים והמון אנשי־מלאכה.

ו. והיאור הזה נקרא גנוסר על שם הארץ הקרובה אליו (עמק גנוסר), ורחבו ארבעים ריס וארכו מאה וארבעים. ומֵימיו מתוקים וטובים לשתות, כי הם דקים (צלולים) ממי האגמים הגסים (העכורים) וגם טהורים (זכים), כי מכל עבריו מֻקף היאור חוף [יבש] וחול. ומֶזג המים השאובים הוא טוב, כי הם נוחים (חמים) ממי נהרות וממי מעינות ועם זה הם קרים תמיד ממי יאורות רחבי־ידים כיאור הזה. והמים הנשארים מגֻלים בחוץ קרים כמי שלג, וככה עושים יושבי הארץ [בשאבם את המים] בלילות הקיץ. ומיני הדגים השורצים בקרב היאור שונים בטעמם ובמראיהם מהדגים אשר בכל מקום. ומימי־הירדן חותכים את היאור בתוֶך. למראה־עין מקור הירדן נמצא על־יד פַּנֵיאַס (פּנֵיון, פַּמיס), ובאמת הוא פורץ מן הברֵכה הנקראה בשם הקערה (פיאַלי) ושוטף שמה (אל פניאס) מתחת לאדמה. והברֵכה הזאת נמצאה בואכה ארגב (טרכון) ורחוקה מאה ועשרים ריס מקיסריה והיא קרובה לדרך המלך מימין. ועל מראֶהָ מסביב נקראה הברֵכה העגֻלה קערה. ומֵי הברֵכה מגיעים עד גובה שׂפתה ואינם שוקעים למטה לעולם וגם אינם משתפכים על גדותיה, ואיש לא ידע לפנים, כי מן הברֵכה הזאת יוצא הירדן, עד אשר בא פיליפוס נסיך ארץ טרכוֹן וגלה את הדבר במופת. הוא זרה מֹץ על פני הקערה, ואחרי־כן מצא כי נסחף המֹץ אל פּניאס, אשר שם בקשו הראשונים את מקורות הירדן, ובמקום ההוא צף על־פני המים. ופניאס הוא מקום יפֵה־נוף, והמלך אגריפס הוסיף עוד תפארה על הדר תכונתו, כי קִשט אותו בכל עֹשר מלכותו. ומהמערה הנמצאה פה יוצא הירדן החוצה ונראה לעינים, ואחרי־כן הוא עובר את הבצות והאגמים על־יד יאור סמך („ימא דסמכא“ – סמטכוניטיס, עכשיו חוּלָה), ומשם הוא שוטף מאה ועשרים ריס, ובקרבת עיר יוליס הוא משתפך אל ים גנוֹסר וזורם בתוֶך, ובצאתו משם הוא עובר מהלך רב בערבה (ערבת הירדן) ונופל אל ים המלח (ים־הכֹּפר – אספליטיס).

ח. ולאֹרך יאור גנוסר משׂתרעת ארץ הנקראה גם היא בשם הזה (עמק, בקעת גנוסר) והיא נפלאה בתכונתה וביפיה. ואדמת הארץ הזאת שמֵנה, ועל־כן לא יחסר בה כל צמח האדמה ויושביה נטעו בה כל מיני מטעים, כי מזג האויר הטוב נוח לצמחים שונים זה מזה (בתכונתם). ופה צומחים לאין מספר אגוזים, הדורשים להם קרה יותר מכל הנטעים, ועל־ידם עולים תמרים, היונקים את להט השמש, ובקרבת אלה ואלה גדֵלים עצי־תאנים ועצי־זיתים, אשר יפה להם האויר הממֻצע, עד אשר יאמר האומר, כי הטבע חגר את כל כחותיו לחַבּר פה את כל המינים השונים הנלחמים זה בזה, וגם תקופות השנה מקַנאות אשה ברעותה וכל אחת רוצה לכבוש את הארץ לעצמה. ואדמת הארץ מצמיחה את הפֵּרות השונים האלה למיניהם בדרך נפלאה – ועוד יותר מזה – היא שומרת עליהם כל השנה. מלכי כל עצי הפרי, הגפן והתאנה, נותנים את פריָם תשעה חדשים רצופים בשנה ויתר פרי־העץ הולך ובשל אִתּם זה אחר זה כל ימי השנה. ומלבד מזג האויר הטוב, עוד מקור נאמן וחזק מביא ברכה לארץ, הוא הנקרא בפי יושבי המקום כפר נחום. ויש חושבים את המקור הזה לאחד מעורקי (גידי) יאור מצרים (נילוס), כי הוא מגַדל דג כתבנית עורב־המים אשר ביאור אלכסנדריה. והארץ הזאת משתרעת לאֹרך ים גנוסר שלשים ריס ורחבה עשרים ריס אלה תכונות המקום הזה.

ט. ואחרי אשר הוכנו כל ספינות־המלחמה הושיב בהן אספסינוס מִספר אנשי־צבא, אשר תמצא ידו להכות את הבורחים אשר על היאור. והיהודים אשר נדחפו אל הסירות לא יכלו עוד לחתור אל היבשה, למען המלט על נפשם, כי שם ארבו להם צריהם בכל מקום, וגם לא להִלחם עם שונאיהם פנים בפנים, כי סירותיהם היו קטנות כדרך סירות השודדים ולא היה בהן כֹּח לעמוד בפני ספינות האויבים, וגם האנשים מתי־המספר אשר בכל אחת הסירות פחדו לגשת אל הרומאים הרבים, אשר עמדו צפופים יחד. הם סבבו מרחוק את הספינות, ויש אשר קרבו אליהן מעט והשליכו אבנים ברומאים ממרחק או עברו עליהם, למען הכותם מקרוב. אולם בזה וגם בזה הִרבו לעשות רעה לעצמם. כי בהשליכם אבנים לא השיגו דבר, מלבד אשר צללו כלי־נשק שונאיהם כל פעם אשר פגעה בהם האבן, – ולעֻמת־זאת שׂמו עצמם למטרה לקלעי הרומאים, ואלה אשר נועזו לגשת אל הרומאים נפגעו בטרם עשו רעה לרומאים וטבעו עם סירותיהם יחד במצולה. וכאשר נסו היהודים לבקוע להם דרך בין האויבים נדקרו רבים ברמחיהם, ויש אשר קפצו הרומאים בחרב שלופה את סירותיהם, וגם הקיפו סירות אחדות ולקחו אותם בשבי על האנשים היושבים בהן. והטובעים הצפים על־פני המים נהרגו בחצי האויבים או נחנקו תחת כֹּבד ספינותיהם, וכאשר אחז איש אובד־עצה בקיר ספינת האויב, קצצו הרומאים את ידו או כרתו את ראשו. ורבים היו חללי היהודים אשר ספו בכל מיני מיתה, והנשארים נלחצו בדרך מנוסתם אל היבשה בידי הרומאים, אשר כִּתּרוּ את סירותיהם וסגרו עליהם את הדרך ודקרו רבים מהם בעודם בתוך היאור, ורבים הספיקו לעלות על היבשה והרומאים התנפלו עליהם והמיתום שם. וצבע היאור היה אדֹם מדם וכֻלו היה מלא חללים, כי לא נמלט איש. ובימים הבאים עלתה צחנה נוראה בכל הארץ מסביב, ואיֹם היה המראה לעינים. כי החוף היה מלא שברי ספינות מנֻפּצות וגם פגרי־אדם נפוּחים, אשר נשחתו מלהט השמש ונרקבו והשחיתו את האויר, עד אשר לא היתה הצרה הזאת לאבל ליהודים בלבד, כי־אם גם לזרא לרומאים. זה היה קץ מלחמת המים ומספר חללי היהודים יחד עם הנופלים בעיר לראשונה היה ששת אלפים וחמש מאות248.

י. ואחרי המלחמה ישב אספסינוס לכסא משפט בטריכי. כי הוא הִפְלָה בין יושבי המקום ובין ההמון הזר, אשר הבין, כי ממנו יצאה המלחמה, ושאל בעצת שרי־צבאותיו, אם לתת חנינה גם לזרים האלה. ושרי־הצבא אמרו, כי יגרום רעה לעצמו, בתתו להם את נפשותיהם לשלל, יען אשר לא יכלו האנשים הגולים ממשכנותיהם לשבת במנוחה אחרי צאתם לשלום, ובכל מקום אשר ימצאו מנוס יכבידו את ידם על האזרחים לשלחם [ברומאים]. גם אספסינוס ידע, כי לא יאות להציל את האנשים ממות, כי אחרי מנוסתם יקומו במציליהם, ובקש לו דרך להעביר אותם מן העולם. הוא ראה, כי בהמיתו אותם באותו מעמד יביא עליו מלחמה ביושבי הארץ, כי לא יוכלו להטות שכמם לסבול, בראותם ברצח המון גדול כזה המבקש רחמים, וגם לא מלָאוֹ לבו לשלח את האנשים בברית שלום ולהתנפל עליהם במעל. ואחרי־כן חזקו עליו דברי אוהביו, אשר אמרו, כי לא יאשם כל העושה תועבה ליהודים249 וכי יש את הבכורה לדבר המועיל על הדבר הנאה (היאה), אם לא יכּונו שניהם יחדו. בשפתי מרמה נתן אספסינוס לאנשים חנינה וצוה עליהם ללכת בדרך העולה אל טבריה לבד. האנשים האמינו לדבר אשר אליו נשאו את נפשם ויצאו עם רכושם בבטחה בדרך אשר צוה עליהם. אולם הרומאים כבשו את כל הדרך העולה אל טבריה ולא נתנו לאיש לנטות הצדה, וככה סגרו אותם בעיר. ואחרי־כן בא אספסינוס והציג את כֻּלָּם במקום המרוץ (האצטדין) וצוה להמית את הזקנים והאנשים אשר לא יצלחו למלאכה, ומספרם כאלף ומאתים. ומן הצעירים הבדיל את גבורי החיל, כחמשת אלפים איש, ושלח אותם אל נירוֹן לאִיסְתְּמוֹס250, ואת יתר העם, כשלשים אלף וארבע מאות איש, מכר לעבדים, מלבד האנשים אשר הפריש לאגריפס, כי נתן בידו את כל ילידי מלכותו לעשות בהם כטוב בעיניו. והמלך מכר גם אותם לעבדים. ויתר ההמון הזר היו בני ארגֹב (טרכון) והגולן וסוסיתא (היפוס) וגבול גדר (גדרה), רֻבּם מורדים ובורחים ואנשי־משחית, אשר מעשיהם הרעים בעת שלום השיאו אותם לצאת למלחמה. הם נתפשו בשמיני לחֹדשׁ גוֹרפִּיאַיּוֹס (אלול).

 

ספר רביעי

פרק ראשון: מצור גמלא וּמפלתה.

א. הגליליים, אשר התקוממו ברומאים אחרי מפלת יודפת, נכנעו לפניהם לשֵׁמע המפלה אשר היתה בטריכי, והרומאים כבשו את כל מבצרי הגליל מלבד גוש־חלב והר־תבור, אשר החזיקו בו היהודים. וגם העיר גמלא, אשר מעבר לים כנרת, מול טריכי, מרדה עוד ברומאים. העיר הזאת נחשבה על גבול אגריפס וכמוה גם ערים סוֹגַנִּי וסיליקיה, וכֻלן הן ערי הגולן, וסוגַני היא בארץ הנקראת הגולן העליון וגמלא – בגולן התחתון; וסיליקיה – בקרבת יאור סמך. ורֹחב היאור הזה שלשׁים ריס וארכו ששים והאגמים אשר לו משתרעים עד דַּפְנֵי, ושם ארץ מעינות מים, אשר מהם יוצא הנהר המכֻנה בשם הירדן הקטן, ומימיו נופלים אל הירדן הגדול בקרבת מקדש עגל־הזהב. ועם יושבי סוגני וסיליקיה כרת אגריפס ברית־שלום בראשית המרד. אולם גמלא לא נכנעה תחתיו, כי יושביה בטחו במשגב עירם, אשר היתה חזקה מיודפת. כי ממעל להר גבוה מתנשא שם צוק זקוף ובתוֶך הוא מעלה גבנוּן ומשתרע במישור למעלה ונוטה [תלול] לפנים ולאחור, והוא דומה בתבניתו לגמל251, ועל־כן נקרא בשם הזה (גמלא), אף כי יושבי המקום אינם מבטאים את השם הזה מבֹאר כמשפטו252. משתי צלעותיו וממול פניו מֻקף הסלע הזה תהומות, אשר אין איש יכול לעבור בהן, ורק מאחור, אשר שם הכֵּף מסתעף מן ההר, אין הדרך אליו כה תלולה. אולם גם במקום הזה חפרו יושבי המקום חריץ עמֹק מן הצד (באלכסון) לסגור על מבואי העיר. ועל הצלע הזקופה נבנו הבתים צפופים מאד, עד אשר דמתה כל העיר התלולה כתלויה על פי התהום וצונחת למטה. ופני העיר היו למול רוח דרומית, והצוק המתרומם לאין־חקר ממעל לעיר גם הוא נשקף לצד דרום, ועליו נמצאה מצודת העיר (מרום העיר, הצריח), ולמטה ממנה היתה צלע ההר הזקופה באין חומה, כי נפלה אל תהום עמֻקה. ומקור מים נמצא מבית לחומה בקצה העיר.

ב. ואת העיר הזאת, אשר ככה שָׂגבה בתכונתה, חִזק עוד יוסף במנהרות ובשׂוּחות. ואף כי ישובי המקום הִרבו לבטוח בתכונת חֹסן עירם גם מיושבי יודפת, נפלה גמלא מיודפת במספר אנשי המלחמה אשר בקרבה. ובהאמינם במעוז מקומם לא נתנו ללוחמים חדשים לבוא בשעריה בהמון, כי כבר מלאה העיר פליטים מהקרבות הראשונים, אשר בקשו מנוס במבצר הנשגב הזה, ושבעה חדשים שָׂגבה העיר בפני הצבא, אשר שלח אגריפס לצור עליה.

ג. ואספסינוס הסיע את חילו מחַמַּת (חמתן), אשר שם חנה בקרבת טבריה – אם נבאר את השם חמת, נאמר אשר הוא „חמים“253, כי נמצא שם מעין מים חיים המעלים רפואה – ועלה על גמלא. הוא ראה, כי לא יהיה לאל־ידו לשים חיל־משמר על העיר מסביב מפני תכונת המקום, ועל־כן העמיד צופים רק במקומות אשר מצאה ידו וכבש את ההר אשר ממעל לעיר. ואחרי אשר בצרו הלגיונות שם את מחנם, כדרכם במלחמה, החל אספסינוס לשפוך סוללה מאחורי העיר (בצפון) והפקיד על הסוללה בצד מזרח, אשר שם נמצא המגדל הגבוה בכל העיר, את הלגיון החמשה־עשר, והלגיון החמישי שפך סוללה על חלק העיר בתוֶך, ואת החריצים והבורות סתמו אנשי הלגיון העשירי. ובעת ההיא נגש אגריפס המלך אל החומה ונסה לדַבּר אל המורדים, כי יסגירו את עירם, ואחד הקַּלָּעים ירה בו אבן ופגע במרפקו הימני וקרובי המלך מהרו לסוכך עליו. והרומאים התעוררו לחַזק את עבודת המצור, כי קצפו על הדבר אשר נעשה למלך וגם חרדו לנפשם, באמרם, כי האנשים העושים רֶשע כזה לאחִיהם דורש טובתם לא ישובו מכל אכזריות־זדון בהצותם על אויבים זרים.

ד. ועבודת הסוללה שָׁלמה מהר, כי רב היה מספר הידים העוסקות בה, וכל אנשי־המלחמה היו מהירים במלאכתם והרומאים הקריבו את מכונות הרעש. וחרש ויוסף והאנשים הקרובים אליהם, הם טובי העיר, נבהלו מאד לדבר הזה, אך ערכו את אנשי־חילם המזֻינים למלחמה, בחשבם, כי לא יוכלו לשאת את המצור זמן רב, יען אשר לא נמצאו להם די מים ולחם וצֵּדה, על־כן אספו את האנשים ועלו על החומה וזמן מצער נלחמו באנשי־הצבא, המקריבים את המכונות, אולם מכונות־הקלע והבליסטראות הכו בהם וגרשו אותם אל העיר. והרומאים הביאו את אילי־הברזל והרעישו את החומה בשלשה מקומות ונשפכו דרך פרצי החומה [כזרם חזק] בתקיעת חצוצרות ובמשק כלי־נשקם וברועת נצחון אל תוך העיר והשתערו על יושביה. והיהודים עמדו על נפשם במבוא העיר בחֹזק־יד ולא נתנו את הרומאים לעבור, ואחרי־כן חזקה עליהם יד אויביהם הרבים והעצומים, הבאים עליהם מעברים, והם נסוגו אחור ועלו אל מרומי העיר. אך פתאם הפנו פניהם והתנפלו על האויבים, המעפילים לעלות אחריהם, ולחצו אותם אל מורד ההר התלול והמיתו בהם רבים, אשר לא מצאו מעמד במקום הצר והקשה הזה, כי לא יכלו הרומאים להלחם ביהודים העומדים מלמעלה ולא עצרו כח לבקוע להם דרך בקרב המון אחיהם, ההורסים לעלות על העיר אחריהם. ועל־כן בקשו להם מחסה על בתי האויבים, אשר היו שפלים לארץ. וכאשר נמלאו הבתים אנשים כרעו תחת סבל משאם ונהרסו, וכל בית נופל הרס את הבית העומד תחתיו, ומפלת הבית הזה הפכה גם היא את הבתים אשר מתחתיו והמון גדול מהרומאים נהרג. כי מרֹב מבוכתם קפצו רבים על הגגים, אף כי ראו אותם נופלים תחתיהם, ורבים נקברו תחת מפלת הבתים ורבים רסקו את חלקי גופם במנוסתם ועוד רבים מהם נחנקו באבק אשר כסה עליהם. ובני גמלא ראו בזה אות, כי אלהים עוזר להם במלחמתם ולא שמו לב אל פגעיהם ורדפו אחרי השונאים. הם דחפו אותם מעל הגגות והמיתו את הכושלים ברחובות התלולים ובלי הרף ירו ממעלה בשונאיהם הנופלים והכו בהם. כי מפלת הבתים הספיקה להם אבנים לרֹב ואת נשק הפיפיות המציאו להם החללים, כי הסירו את החרבות מעל הרומאים הנופלים ודקרו בהן את האויבים המטים למות. ורבים מן הרומאים התנפלו מעל הגגות הנוטים להשבר ומתו. וגם לבורחים לא היה קל להמלט, כי לא ידעו את הדרכים, וענן האבק לא נתן להם להכיר איש את פני רעהו והם נדחקו יחד וכשלו איש באחיו ונפלו.

ה. ויתר הרומאים מצאו ביגיע רב את מוצאי העיר ועזבו אותה. ואספסינוס נשאר כל העת עם אנשיו הנמצאים בצרה, כי התעצב אל לבו מאד בראותו את העיר נהפכת על אנשי־צבאו, ושכח להשמר לנפשו ועלה מבלי הדעת מעט־מעט אל מרום העיר ושם נשאר ברעה גדולה עם אנשים מתי־מספר, כי גם טיטוס בנו לא היה עמו יחד, יען אשר נשלח אל מוצִיָּנוס, נציב ארץ סוריה. ואספסינוס חשב, כי לא לישועה וגם לא לתפארת יהיה לו, אם יפנה ערפו לברוח מפני אויביו, וזכר את המלחמות אשר התענה בהן מימי נעוריו ואת מעשי גבורותיו, וכמו נחה עליו רוח אלהים. הוא התלכד עם אנשיו יחד וכֻלם חבּרו את כלי־נשקם (מגניהם) עד היותם כבשר אחד, ובזה התחזק אספסינוס בפני השונאים הנלחמים אתו מראש הגבעה ולא פחד מגֹדל המונם וגם מאבני־הקלע, אשר השליכו עליו, וכראות אנשי־הצבא את כח רוחו הנפלא הרפו מעט קט ממנו. וכאשר הונח לו מעט ממציקיו, נסוג אחורנית בשובה ונחת ולא הפנה את ערפו אל האויב עד הגיעו בשלום מחוץ לחומה. ורבים ועצומים מצבא הרומאים מתו במלחמה הזאת ובין המתים נמצא שר־העשרה אַיבּוּטִיּוּס, אשר הפליא לעשות גבורות לא במלחמה זו, שנספה בה, בלבד, כי־אם גם בכל הקרבות אשר לפניה, ורעות רבות ונוראות עולל ליהודים. ואחד משרי־המאות ושמו גַלוּס, אשר הקיפוהו שונאיו מסביב בעת המבוכה, הסתַּתּר באחד הבתים ושמע את שיחת בני־הבית בעת־הסעֻדה על הדבר אשר אנשי העיר אומרים לעשות לרומאים וגם לו ולאנשיו, והוא וחבריו היו סוריים [ועל־כן הבינו את שפת היהודים]. בלילה קם גַלוס ושחט את כל יושבי הבית ומהר עם אנשי־צבאו להמלט אל הרומאים.

ו. ואחרי המפלה נמס לבב הרומאים, בזכרם, כי לא קמה עוד עליהם פרענות גדולה כזאת, ועוד יותר מזה נכלמו אנשי־הצבא על אשר עזבו את המפַקד לנפשו בהיותו בצרה גדולה, ואספסינוס דִבּר על לבבם וכסה על התלאה אשר מצאה אותו, לבל יראה בעיניהם פתח־דברו כמוסר־תוכחת. וקרא אליהם לאמר: „הנה טוב יהיה, כי נשא שכם אחד במנוחת גבורים את פגעי המלחמה ונשיב אל לבנו, כי מעולם לא נקנה הנצחון בלי קרבנות־דם. דרך המזל לסֹב לאחרנית (גלגל חוזר בעולם), ואחרי אשר הכּינו את היהודים לרבבותיהם נגזר גם עלינו להקריב קרבן קטן לאלהים. והנה כאשר לא יאות לאיש־המעלה להתגאות בלי חֹק בעת טובה, ככה לא יאות גם לאיש־חיל להִוָּאש בשעת צרה, כי חליפות הטוב והרע ממהרות לבוא. ואיש־מופת הוא האדם, אשר לא זחה דעתו בעת אשרו, למען אשר יוכל לשאת במנוחת־רוח גם את פגעיו. הנה הרעות, אשר מצאו אותנו, לא ממֹרך ידינו באו לנו ולא מגבורת היהודים, רק תכונת המקום הרעה הביאה להם שכר ולנו נזק. ואולי יוכיח אתכם איש, כי לא משלתם ברוחכם. כי כאשר ברחו אויביכם מפניכם אל מרומי העיר היה טוב לכם לעזבם לנפשם ולא לרדוף אחריהם עד הראש ולבוא בצרה, כי בכבשכם את העיר התחתונה היה לאֵל־ידכם לצור על הבורחים האלה עד אשר ירדו אליכם להלחם, למען תוכלו לנצחם במנוחה ובבטחה; אולם אתם נחפזתם לקראת הנצחון באין מעצור לרוחכם ולא שמתם את לבכם להשמר לנפשותיכם. אך לא נאה לרומאים לצאת למלחמה בלי ישוב־הדעת ולהתהולל בעת הקרב, כי בתבונתנו ובסדרי מערכותינו גברנו תמיד על שונאינו – וזאת (הפחזות) היא דרך העמים הנכרים (הברברים) ודרך היהודים יותר מכֻּלם. על־כן טוב יהיה, אם נשוב אל דרכי המלחמה אשר לנו, ונתקצף על הרעה אשר מצאה אותנו ללא־צדק, ולא נתעצב אל לבנו, וימציא כל איש מכם נחמה נכונה בכח גבורות ימינוֹ, ואז יעלה בידכם לגאֹל את דם אחיכם הנהרגים ולקחת נקמה בהורגיהם. וגם אני אנסה לעשות הפעם, כאשר עשיתי עמכם בכל הקרבות עד היום הזה, ואהיה ראשון לצאת לפניכם ואחרון לעזוב את המערכה“.

ז. בדברים האלה חִזק אספסינוס את רוח אנשי־צבאו, ושמחת יושבי גמלא על נצחונם היתה עד ארגיעה, אף כי היה הנצחון ישועה גדולה, אשר באה להם בהסח־הדעת. כעבור זמן קצר שׂמו אל לבם, כי אפסה כל תקוה להציל את נפשם בברית עם הרומאים וגם אבד מנוס מהם, וכבר חסרה להם צֵדה, ועל־כן התעצבו אל לבם מאד ורוחם נפלה בקרבם. אך לא חדלו לבקש ישועה בכל מאמצי כחם, וגבורי־החיל אשר ביניהם התיצבו בפרצי החומה והנשארים שמרו על יתר חלקי החומה מסביב. כאשר חִזקו הרומאים את הסוללות ונִסו להתנפל על החומה מחדש, נמלטו רבים מיושבי העיר דרך הנקיקים הקשים לעבור ברגל, אשר לא נמצאו שם שומרי הרומאים, ורבים ברחו דרך המנהרות. והאנשים אשר נשארו בעיר, ביראם פן יפלו בידי האויבים בעת מנוסתם, ספו בחֹסר־כֹּל, כי כל הלחם הנמצא בעיר נאסף למען אנשי־המחלמה השומרים עליה.

ח. בכל הצרות האלה הוסיפו בני גמלא לעמוד על נפשם ביד חזקה. בעצם ימי המצור עשה אספסינוס כלאחר־יד מלחמה גם ביושבי הר־תבור (אִיטַבּוּרִיּוֹן). ההר הזה הוא בין העמק הגדול ובין בית־שאן בתוֶך, והוא מתרומם לגֹבה שלשים ריס בקֵרוב254, ורק מרוח צפונית עולה אליו דרך קשה, וראש ההר הוא מישור ומדתו עשרים וששה ריס מסביב, וכֻלו מֻקף חומה. את החומה הקים יוסף בארבעים יום, בהביאו את כל החֹמר מתחתית ההר וגם מים הביא עמו, כי יושבי המקום שותים מי גשמים לבד. כנגד ההמון הגדול הנאסף במקום הזה שלח אספסינוס את פלצידוס עם שש מאות רוכבים. ופלצידוס ראה, כי אין לאֵל־ידו לעלות על ההר, וקרא אל ההמון לרדת בשלום והבטיח לכרות אתו ברית. והיהודים ירדו אליו במחשבות ערומים לסַכּל את עצתו הרעה, כי פלצידוס דִבּר אתם רכות, באמרו בלבו לתפוש אותם בעמק, והם ירדו מן ההר למַלא למראה־עין את דברי הרומאים, ובלבם אמרו להתנפל עליהם פתאם לתֻמם. אולם ערמת פלצידוס נצחה את מזמות היהודים, כי כאשר התגרו אתו היהודים מלחמה, הוליך אותם שולל בנוסו מפניהם ומשך אותם לרדוף אחריו רחוק בעמק, ופתאם הפך את פניו והמית רבים מהם, ועל הנשארים סגר את הדרך העולה אל ההר. ורבים מן היהודים עזבו את הר תבור וברחו אל ירושלים. וכאשר לא היו עוד מים לשתות ליושבי המצודה, כרתו ברית עם פלצידוס והסגירו את ההר ואת נפשותיהם בידו.

ט. ומיושבי גמלא ברחו עזי־הנפש ונמלטו על נפשם, והחלשים ספו ברעב. ואנשי־המלחמה החזיקו עוד מעמד במצור עד יום עשרים ושנים לחֹדש הִפֶּרְבֶּרֶטַּיּוֹס (תשרי)255. כי ביום ההוא באשמֹרת הבֹקר התגנבו שלשה אנשים מן הלגיון החמשה־עשר בלאט אל המגדל הזקוף אשר ממולם וחתרו תחתיו. והצופים בראש המגדל לא ראו אותם בעלותם, כי חֹשך הלילה כסה עליהם, וגם לא חשו אותם בבואם. אנשי־הצבא נשמרו מכל המֻלה ובידם עלה לגולל חמש אבנים גדולות ולהִמלט. ופתאם נהפך המגדל תחתיו בקול שאון גדול והצופים התגלגלו אתו יחד אל התהום. והשומרים אשר על החומה נבהלו מאד ועזבו את משמרותיהם וברחו, ורבים נועזו לבקוע להם דרך בין מערכות הרומאים ונפלו בחרב, ואתם היה גם יוסף, אשר ירה בו אחד הקלעים בעת מנוסתו דרך פרץ החומה. לקול ההרס קמה מבוכה גדולה בין יושבי העיר ומחִתּה נוראה נפלה עליהם, בחשבם, כי כבר פרצו כל האויבים לתוך העיר. בקרב המבוכה גוע חָרֶש, כי שכב חולה על מטתו והפחד והמחלה חִבּרו עליו יחד להכריעהו. אולם הרומאים זכרו את תבוסתם הראשונה ולא באו בשערי העיר עד יום עשרים ושלשה לחֹדש הזה.

י. וטיטוס שב בעת ההיא והתאנף מאד על המכה אשר היתה בחיל הרומאים שלא בפניו, ובחר לו מאתים רוכבים וגם לקח עמו אנשי־צבא רגלים ובא בראשם בשערי העיר בלאט. אולם הצופים ראוהו בבואו והרימו קול צעקה ולקחו את נשקם בידיהם. ובהִוָּדע הדבר לאנשי העיר, כי באו הרומאים אל תוכה, תפשו אלה את נשיהם ובניהם וסחבו אותם אחריהם לברוח אתם יחד אל ראש ההר ביללה ובזעקה, ואלה יצאו להִלחם בטיטוס ונפלו חללים איש אחרי אחיו. והאנשים, אשר לא מצאה ידם להמלט אל ראש ההר, קפצו בצר להם מתוך העיר ונפלו בידי שומרי הרומאים. ונוראה היתה אנקת החללים בכל מקום, ודמם הציף את כל העיר ונשפך למטה במורד. ואספסינוס בא לעזרת אנשיו בראש כל חילו ועלה להלחם בפליטים אשר נמלטו אל ראש ההר. כי הגבעה התרוממה לאין־חקר והיתה מכֻסה אבנים מסביב וקשה היה לעלות עליה, ועתה היתה מלאה המון אדם ומורדותיה התלולים סוככו עליה. וכאשר העפילו הרומאים לעלות עליה, ירו בהם היהודים חצים וכל מיני קלע וגם גוללו עליהם אבנים גדולות והשחיתו בהם, תחת אשר חִצי הרומאים לא יכלו להגיע עד מרום מעמדם. אולם לאסון היהודים שלח אליהם רוח סערה אל עֵבר פניהם והיא משכה אליהם את חִצי הרומאים והשיבה את חציהם אחור או דחפה אותם הצדה. מפני כח הסערה לא יכלו היהודים להתחזק במורד התלול, כי לא מצאו שם מעמד לרגליהם וגם נבצר מהם לראות את השונאים העולים עליהם. והרומאים עלו על ההר והקיפו את היהודים והמיתו מהם את כל הלוחמים העומדים על נפשם וגם לא חמלו על האנשים הפושטים אליהם יד לבקש חנינה, כי זֵכר אחיהם הנִגפים בעת עלותם על העיר לראשונה הקשיח את לבם מאד. וכאשר נואשו היהודים מעזרה, תפשו רבים את טפם ונשיהם והתגלגלו אתם אל התהום, אשר פיה עמֹק מאד לצלע ההר. וזעם הרומאים היה קל יותר מקְּשִׁי־לב היהודים הנתפשים, כי מספר הנשחטים בידי הרומאים היה ארבעת אלפים ולעֻמתם נמנו חמשת אלפים חללים, אשר התנפלו מראש ההר. ואיש לא נשאר בחיים, מלבד שתי נשים בנות אחי פיליפוס, הוא פיליפוס בן יקים, איש נשוא־פנים ונסיך מטעם המלך אגריפס, וגם הן נצלו ממות בהצליחן להחבא מזעם הרומאים בעת מפלת העיר. כי ביום ההוא לא חמלו הרומאים גם על נפש עוללים ותפשו רבים מהם והשליכום מראש הגבעה. ככה נפלה גמלא בעשרים ושלשה להִפֶּרְבֶּרֶטַּיּוֹס (תשרי) והמרד החל בה בעשרים ואחד לגוֹרפִּיַּיּוֹס (אלול).

פרק שני: גוש־חלב נמסרה בידי הרומאים, ויוחנן ברח אל ירושלים.

א. רק גוש־חלב לא נכבשה עוד בימי הרומאים, היא עיר קטנה בגליל, אשר יושביה היו רודפי־שלום, כי ברֻבּם עבדו את אדמתם ומשאת נפשם כל הימים היתה ברכת השדה לבד. אולם לאסונם באו לגור בקרבם רבים מהמון השודדים והנגע פשׁה גם בחלק אזרחי העיר. והאיש, אשר עורר אותם למרד ונצח על קהלם, היה יוחנן בן איש אחד ושמו לוי, והוא בעל כשפים (איש מרמה) ורב־מזמות בכל דרכיו, אשר הלך בגדולות ובנפלאות ממנו תמיד והיה איש־מעשה חרוץ להשלים את תקוותיו וכל עין ראתה, כי הוא חפץ במלחמה למען ישלח ידו אל השלטון. את פקֻדת האיש הזה שמרו כל המורדים בגוש־חלב, ובגללם לא מהרו האזרחים לשלוח צירי שלום אל הרומאים ולפתוח את שערי עירם לפניהם, רק אמרו לקדם את פניהם במלחמה. ואספסינוס שלח עליהם את טיטוס עם אלף רוכבים ואחרי־כן הסיע את הלגיון העשירי אל בית־שאן, והוא עם שני הלגיונות הנותרים שב אל קיסריה לתת מרגוע לאנשיו אחרי עבודת המלחמה הקשה בלי הרף, וגם חשב לחזק את גופות אנשי־הצבא ואת רוחם בטוּב הערים האלה לקראת הקרבות העתידים, בהבינו מראש, כי עוד עבודה קשה נשארה לו בירושלים, אשר היא קרית מלכים והעיר הראשה לכל העם, יען אשר אליה נהרו כל פליטי המלחמה. כי משגב העיר הזאת מתכונתה וחֹזק חומותיה הבצורות נתנו דאגה רבה בלב אספסינוס, והוא ידע, כי גם בלי חומה ומצודה יקשה בידו לבצור את רוח הגבורים היושבים בקרבה. על־כן רצה לחזק את אנשיו לקרָב כדרך המתגוששים (אתליטים).

ב. וכאשר הגיע טיטוס עם רוכביו עד גוש־חלב, ראה, כי על־נקלה יעלה בידו להשתער על העיר ולכבשה, אולם ידע, כי בכבוש אנשי־צבאו את העיר ביד חזקה יערכו מטבח נורא ליושבי העיר. וכבר היה לו הרצח לזרא וגם חמל על המון האנשים, אשר יסִָּפוּ בלא משפט בעון הרשעים והמעטים. על־כן בחר לו להטות אליו את יושבי העיר בברית שלום ועמד לפני החומה המלאה המון אנשים, אשר היו ברֻבּם מחבר הפריצים (המקֻלקלים), וקרא אליהם: „נפלא בעיני הדבר, במה אתם בוטחים להשגב מנשק הרומאים לבדכם, אחרי אשר נפלו בידינו כל הערים, והלא עיניכם רואות, כי ערים חזקות ובצורות מעירכם כרעו תחת תנופת ידינו הראשונה, והערים אשר כרתו ברית עם הרומאים בטוחות ושאננות ונהנות מכל אשר להן. גם עתה אני נותן לכם את בריתי שלום ולא אפקוד על רום עיניכם. אמנם לתקות החֵרות יש סליחה, אולם עון המַקשים את ערפּם בדברים, אשר נשגבו מכחותיהם, לא יכֻפּר עד עולם. ואם לא תשמעו לדברי החנינה והרחמים („אהבת האדם“) האלה ולא תכרתו אִתּנו ברית־שלום, אנסה להכניעכם בכל עֹז כלי־נשקי, ועוד מעט תִּוָכחו, כי משחק למכונות הרומאים היא חומת עֻזכם, אשר בה שמתם מבטחכם, ואתם לבדכם מכל יושבי הגליל תראו לעיני כֹל כי שבויים עזי־מצח אַתּם“.

ג. אף אחד מאזרחי העיר לא יכול לענות לדברים האלה, באשר לא נִתּן להם לעלות על החומה, כי כל החומה נכבשה בידי השודדים; והם הציגו גם משמר בשערים, לבל יֵצא איש לכרות ברית עם הרומאים ולהביא את רוכביהם אל העיר. ויוחנן לבדו פנה אל הרומאים לאמר: „העצה היעוצה מצאה חן בעיני ויש לאל־ידי לדַבּר על לב המסרבים או למנעם בחזקת־היד. אולם עליך, טיטוס, לתת ליהודים לשמור את היום הזה כמשפטו, כי הוא יום השבת, ובו אסור לנו לצאת למלחמה וגם לדַבּר שלום אל האויב. הן לא נעלם מעיני הרומאים, כי חֹק לנו לשבות בכל יום שביעי, ואם תאלצו אותנו לעבור על החֹק הזה, תהיה אשמתכם, אתם המחטיאים, גדולה מאשמת האנוסים. ואמנם אם תדחה, טיטוס, את המועד, לא תאֻנה אליך רעה, הלא גם אם יאמר אחד מאתנו בלבו לברוח בלילה הזה, הן יש לאל־יד הרומאים לחנות סביב לעיר ולשמור על כל מוצאיה. אולם לשכר גדול יהיה לנו, אם לא נעבור על חֻקי אבותינו. ואמנם אם יפליא איש חסדו לתת את ידו לשלום לאנשים, אשר לא יחלו לדבר הזה ולפדותם מצרה, הנה נאה לו לכבד גם את חֻקי האנשים האלה“. בדברים האלה התחכם יוחנן לטיטוס, כי באמת לא היה ראש חפצו לשמור את השבת כהלכה, כי־אם להציל את נפשו. הוא ירא, פן יִתָָּפש בכף, אם תפול העיר בידי האויב מיד, ובקש לו דרך לברוח בלילה ולפדות את חייו. ויד אלהים היתה בדבר הזה, כי הציל את יוחנן, למען שַׁחת בידו את ירושלים, והוא נתן בלב טיטוס להאמין לדברי האיש, וגם להסיע את מחנהו רחוק מן העיר אל קדש (קוּדַסי), היא כפר חזק לצורים בגבול הארץ, ואיבת עולם ומלחמה בין יושביה ובין הגלילים, ומספר יושבי הכפר הוא גדול ומעוז המקום היה להם למשגב בהצותם על היהודים.

ד. ויוחנן ראה בלילה, כי אין משמר הרומאים מסביב לעיר, ומצא לו שעת־הכּשׁר לקחת את אנשי־צבאו וגם רבים מן האנשים השקטים יחד עם נשיהם וטפם ולברוח אתם אל ירושלים. פחד השבי ואימת־המות הוסיפו כח לאנשים האלה, לנהל אחריהם במרוצה נמהרה את המון הנשים והטף עשרים ריס, אחרי־כן פגרו אלה מלכת. ונוראה היתה יללת המון הנשים והילדים העזובים לנפשם, כי כאשר הוסיפו קרוביהם לרחֹק מהם, חשבו כי האויב הולך וקרוב אליהם, וכבר ראו בחזון את השובים העומדים עליהם, ועל־כן נחפזו במנוסתם בפחד; ולקול המֻלתם במרוצתם הפנו את ראשיהם לראות פן הדביקו אותם הרודפים, אשר הם בורחים מפניהם. ורבים תעו בלא־דרך, וגם בדרך המלך קמה מריבה ביניהם, כי כל אחד רצה לעבור את השני, והרבה נרמסו ברגלים. שבר הנשים והילדים היה אָיֹם ומחריד כל נפש, נשים רבות מצאו כח לקרֹא בקול רם בשמות בעליהן ולהתחנן אליהם ביללה לחכות להן. אולם מצות יוחנן חזקה על האנשים להציל את נפשם ולברוח אל המקום, אשר משם יקח מהרומאים גם את נקם בני ביתם העזובים, אם יפלו בשבי. ככה נפוץ המון הבורחים, כי כל אחד נחפז לברוח חיש מהר, ככל אשר לאל־ידו.

ה. וביום השני נגש טיטוס אל החומה לכרות את הברית עם יושבי גוש חלב, ואזרחי העיר פתחו לפניו את שעריה ויצאו עם בני ביתם לקראתו וקדמו את פניו בברכה וקראו לו בשם מיטיבם ופודה עירם ממשמר [העריץ]. הם סִפּרו לו את דבר מנוסת יוחנן וחִלו את פניו לחמול עליהם ולבוא אל העיר ולעשות שפטים בשארית המורדים. וטיטוס דחה את בקשת אנשי העיר עד עת מצֹא ושלח חלק רוכביו לרדוף אחרי יוחנן, והם לא יכלו להדביקו, כי כבר קדם להמלט אל ירושלים, אולם מן האנשים הבורחים עמו המיתו כששת אלפים נפש, וגם הקיפו את הנשים והטף כשלשת אלפים נפש, והביאו אל טיטוס. והוא קצף מאד, כי לא עלה בידו הפעם להנקם ביוחנן על מעשי תרמיתו, אך מצא נחמה בתוחלתו הנכזבה למראה ההרוגים והשבוים הרבים. הוא בא בשערי העיר לקול ברכת האזרחים וצוה על אנשי־צבאו להרוס חלק החומה כמשפט ללוכד עיר והשקיט את רוח מחרחרי־הריב, בהפילו עליהם את פחדו, ולא הִרבה לענשם. כי הבין, אשר רבים יכו בלשון את מריביהם הנקיים מעון כגֹדל שנאתם אליהם, אם יבוא לעשות משפט בחַיָּבים, ועל־כן חשב, כי טוב יהיה לו להשאיר את החַיָּב מֻטל בפחד מאשר להמית יחד אתו את הזכאים. כי בדבר הזה יקח הפושע מוסר ויפחד תמיד מן העֹנש וגם יבוש מפני האנשים אשר נתנו לו חנינה, תחת אשר עֹנש האנשים הנִספים בלא אשם הוא מעֻות אשר לא יוכל לתקון. הוא הציג מצב בעיר, לשמור על המנוחה ולעצור את אוהבי התמורות ולחזק את ידי רודפי השלום. ככה נכבשה ארץ הגליל כֻּלה, ובזעת־אפים רַבּה פִּנו להם הרומאים את הדרך אל ירושלים.

פרק שלישי: על יוחנן מגוש־חלב. על הקנאים וחנן הכהן הגדול והמריבות אשר ביניהם.

א. ובבוא יוחנן אל ירושלים חרד כל העם לקראתו ומסביב לכל אחד מהאנשים הבורחים עמו נאסף המון גדול לחקור את דבר הפגעים אשר [מצאו את היהודים] מחוץ. אמנם נשימת האנשים הקצרה והלוהטת ענתה בפניהם, כי נמצאו במֵצר, ובכל־זאת לבשו גאוה בצרתם והודיעו, כי לא ברחו מפני הרומאים, רק באו להִלחם בהם ממקום־מבטח. כי ללא חכמה וללא הועיל נחשב בעיניהם לחרף את נפשם במלחמה בעד גוש־חלב ועוד ערים קטנות, אשר אין בהן כח, תחת לשמור על כחותיהם ועל נשקם ולחשׂוך אותם לימי המלחמה בעד העיר הראשה. ואחרי־כן דבּרו על מפלת גוש־חלב וספּרו בלשון נקיה על־דבר נטִיָּתם מפני האויב, אך רבים הבינו, כי הנטיה הזאת היתה מנוסה, וכאשר הגיעה השמועה בדבר ההמון אשר נפל בשבי, אחזה פלצות את כל העם, בשומו אל לבו, כי אלה הם אותות גדולים מבשרי מַפּלה בעתיד. אולם פני יוחנן לא לבשו בֹשת לזכר האנשים אשר עזב אותם לנפשם. הוא חזר על בני ירושלים ובתקות כוזבות הֵעיר את לבם למלחמה, בסַפּרו להם, כי אין כח לרומאים, ובהרימו את ערך חיל היהודים, וגם לעג לאִוֶּלת התמימים [הפוחדים מפני המלחמה], באמרו, כי גם בעשותם להם כנפים לא יעלו הרומאים בחומת ירושלים אחרי כל הרעות אשר מצאו אותם על־יד כפרי הגליל, כי בחומות הכפרים האלה השחיתו את כל מכונותיהם.

ב. לדברים האלה נפתו רבים מבני־הנעורים והתעוררו לצאת למלחמה; אולם הנבונים והזקנים צפו כֻּלם כאחד את הרעה אשר תמצא אותם וספדו על העיר, אשר נגזר עליה להחרב. והעם נמצא במבוכה גדולה, אך בטרם קמה עוד בירושלים מלחמת־אחים כבר חָלק לב העם היושב בארץ. כי טיטוס פנה מגוש־חלב אל קיסריה, ואספסינוס יצא מקיסריה אל יבנה ואל אשדוד והקים את בריתו עם הערים האלה והשאיר בקרבן מצב ושב אל קיסריה והוליך עמו המון אנשים גדול, אשר נפלו בידו על־פי דברי הברית. ואז קמו מהומות ומלחמות־אחים בכל עיר ועיר, ובכל מקום אשר שאפו היהודים רוח תנופת יד הרומאים היתה יד איש באחיו, ומריבה קשה היתה בין חפצֵי־הקרָב ובין רודפי־השלום. ובראשיתה פגעה המריבה בבתים, אשר זה מכבר שלטה קנאה ביניהם, ואחרי־כן קמו גם האוהבים הקרובים איש באחיו וכל אחד התחבר עם האנשים אשר היו מחשבותיו כמחשבותיהם, והמונים המונים ערכו מערכה אלה לקראת אלה. והמריבה פשׁתה בכל מקום; אולם אנשי המרד ודורשי הקרב התגברו בכח עלומיהם ובעֹז נפשם על הזקנים והנבונים. ובראשונה פשטו אחד אחד לבֹז את יושבי הארץ, ואחרי־כן התחברו לגדודים ומִלאו את הארץ חמס. ובמעשי הזדון והרֶשע לא נבדלו בעיני אחיהם מהרומאים הזרים, ורבים מן העשוקים חשבו, כי עוד יקל להם בנפלם בידי הרומאים.

ג. והרומאים אנשי המצב אשר בערים לא יצאו לעזרת העשוקים או הושיעו להם רק מעט, כי יראו פן תמצא אותם רעה וגם שנאו את עם היהודים מאד, עד אשר שׂבעו ראשי להקות־השודדים בכל המקומות את החמס אשר עשו בארץ והתחברו יחד, וכל עדת־המרֵעים הבקיעה אל ירושלים. כי העיר הזאת היתה בעת ההיא בלי ראש ומושל ועל־פי חֻקי האבות קבלה אל שעריה כל איש מזרע היהודים מבלי להשמר מפניו ובימים ההם חשבו יושבי העיר כֻּלם, כי כל הגדודים הנוהרים אליה הם אוהבים הבאים לעזור להם. והנה בדבר הזה היה דַי להחריב את העיר גם מבלעדי מלחמת־אחים. כי המונות אנשים ריקים ובטלים, אשר לא הצליחו למלחמה, אכלו את הלחם אשר היה בו כדי למַלּא את סֵפק אנשי המלחמה, ונוסף על חרב האויב הביאו גם מלחמות־אחים ורעב בשערי העיר.

ד. ועוד רבים משודדי הארץ נאספו אל העיר והתחברו עם השודדים אשר מבית, הקשים עוד מהם, ולא נבצר מהם כל מעשה נורא. ונקלה היתה בעיניהם סאת רשעם וזדונם, בהרבותם שֹׁד וחמס ובפשטם את שמלות האנשים לעורם, כי שׂמו גם אל הרצח את פניהם, ולא עשו את דברם בלילה ובמסתרים וגם לא שלחו את ידם באנשים חשֻׁכּים, כי־אם בעצם היום ולעיני השמש יצא מעשה־הרצח, ובנשואי הפנים החלו. לראשונה תפשו את אַנְטִפַּס, אשר היה ממשפחת המלוכה וגם מגדולי העיר ובידו הפקיד העם את אוצר הצבור, ואסרו אותו בכלא, אחריו שׂמו במאסר את לוי, אחד מנשואי־הפנים, ואת צופא256 בן רעואל257, אשר יצא גם הוא מבית המלוכה, ואחריהם עוד אנשים מוּרמים מעם. ופחד גדול נפל על כל יושבי ירושלים וכל אחד בקש ישועה לנפשו, כאלו כבר הֻכּתה העיר במלחמה.

ה. אולם השודדים לא אמרו די בשימם את האסירים על מסגר, כי ראו רעה נגד פניהם בשמרם על אנשים תקיפים כאלה זמן רב, פן תמצא יד קרוביהם הרבים לבוא לעזרתם ופן יתרגז גם העם על מעשה התועבה ויקום עליהם ביד חזקה. על־כן יעצו עֵצה להמית את האסירים ושלחו אליהם את יוחנן, אחד מבני קהלם, איש מהיר במלאכת־הרוצחים, אשר נקרא בשם „בן האילה“ בלשון עם־הארץ, ויחד עמו באו עוד עשרה אנשים מזֻינים אל בית־הכלא ושחטו את האסירים. ועל התועֵבה הנוראה הזאת הוציאו עוד הרוצחים על האנשים שמועת שקר ואמרו, כי באו בדברים עם הרומאים להַסגיר בידם את ירושלים ובזה רצו לבגוד בחֵרות העם, והתפארו במעשי הנבלה לעיני כֹל, כי עשו חסד לעיר והושיעו אותה מצרה.

ו. לדברים האלה נפלה רוח־העם מאד והפחד גבר עליו, ובמדה הזאת הוסיפו האנשים האלה אֹמץ, עד אשר לקחו בידם את המשפט למַלא את ידי הכהנים הגדולים. הם בזו לבתי האבות, אשר מהם נבחרו הכהנים הגדולים חליפות במשפט הירֻשה258, והקימו להם כהנים בני בלי־שם וחשֻׁכּים, למצֹא בהם עוזרים למעשי תועבותיהם. כי האנשים, אשר הגיעו למִשרה העליונה ללא־צדק, נטלו עליהם למלא את רצון האנשים, אשר מִלאו בה את ידם. בלשון רכיל ודִבּה הפיחו מדנים בין ראשי העם, למצֹא חפצם בריבות האנשים העומדים להם לשטן, וכאשר מלאה סאת רשעת מעשיהם לבני־האדם, השיאם זדון לבם לנַבּל את כבוד האלהים ולבוא ברגליהם המטֻמאות [הרוחצות בדם] אל היכל הקֹדש.

ז. ולאחרונה קם העם בעושי התועבה, כי העיר את לבבו הזקן בקרב הכהנים הגדולים חנן [בן חנן], איש חכם באדם, אשר כמעט עלה בידו להציל את העיר, אִלו נמלט מידי מבקשי רעתו. והם (השודדים) שׂמו את היכל ה' למצודת משגַבּם ושמה נמלטו ממהומות העם, וכה נהפך להם המקדש למבצר עריצים. ועל מעשיהם הנוראים הוסיפו עוד לעג, להעציב את לב העם מכל עלילותיהם, כי נִסּוּ לתַכּן את פחד העם ולהראות את עֹצם ידם וערבו את לבם לבחור את הכהנים הגדולים על־פי הגורל, אף כי משפט הירשה היה רק למשפחות [הכהנים הגדולים], כאשר אמרנו. הם סמכו את המעשה הרע הזה על חֹק עתיק, כי גם לפנים נבחרו הכהנים הגדולים על־פי הגורל. ובאמת חשבו לבטל בזאת את המנהג ולתפוש להם את השלטון, בהקימם בידם את המשרה העליונה.

ח. על־כן קראו לאחת ממחלקות הכהֻנה הגדולה ושמה יָכין (נ"א: יקים)259 ובחרו להם כהן גדול בגורל. ובמקרה זכה בגורל – ובזה נראה כל גֹדל רשעתם – איש אחד ושמו פינחס260 בן־שמואל מכפר־חפתא261, אשר לא יצא מהכהנים וגם לא הבין מה היא הכהֻנה הגדולה, כי היה אכר עובד־אדמה. אולם הם סחבו אותו בעל־כרחו מן השדה וכמעשה המשחקים בבית־החזיון קשטו אותו במסֵכה זרה והלבישו אותו את בגדי הקֹדש ולִמדו אותו את מעשה עבודתו לעת מצֹא. למעשה תעתועים ולצחוק ילדים היתה הנבלה הזאת בעיניהם. אולם עיני יתר הכהנים, העומדים מרחוק, זלגו דמעות למראה החֹק המחֻלל והם נאנחו על המשרה הקדושה הנרמסה ברגלים.

ט. ולמראה העזות הגדולה הזאת קצר כח סבל העם, ויושבי ירושלים מהרו כאיש אחד להסיר את עֹל הנוגש. והאנשים נשואי־הפנים בקרב העם, גוריון בן יוסף262 ושמעון בן גמליאל, הקהילו את כל העם לאספה והעתירו עליו דברים וגם חִלו את פני כל איש ואיש להחיש נקמה בשונאי החֵרות ולטהר את בית־המקדש משופכי הדם. וגם אנשי־המעלה בין הכהנים הגדולים, יהושע בן גמלא וחנן בן חנן, הרבו להוכיח את העם על רפיון ידיו ועוררו אותו בעצרותיו לקום על הקנאים, כי בשם הזה קראו לעצמם אנשי־הזדון, באמרם, כי הם מקנאים למעשים טובים (לשם שמים), ולא כן הדבר, כי קנאו רק בעלילות רעות והתמַכּרו להוסיף עוד עליהן.

י. וכאשר נאספו כל יושבי ירושלים יחד וכֻלם קצפו על כבוש בית־המקדש ועל מעשי החמס והרצח, אולם איש לא ערב את לבו להתגרות מלחמה בעושי הרשע, בחשבו, כי יבצר ממנו להתגבר עליהם – וכן היה הדבר באמת – התיצב חנן בן חנן בקרב העם והביט כפעם אל עבר ההיכל ודִבּר אל העם בדמעות אל עינים, לאמר: „מי יתן מותי בטרם ראו עיני את בית־האלהים מלא את כל התועבות האלה, בטרם היו המקומות הקדושים, אשר לא יעבור בהם זר, למרמס לרגלי מרָצחים. אך הנה אני עומד לפניכם בלבוש הכהֻנה הגדולה ונושא את השם הגדול והנכבד בין כל שמות הכבוד263, חי אני ועלי לשמור את נפשי, ולא זכיתי למות בשם טוב לעת זקנתי. ואם גם יחיד נשארתי [כערער] בערבה, נכון אני לחרף את נפשי לבדי למען כבוד אלהים, כי מה יסכּון לי להאריך ימים בקרב עם אובד, אשר טחו עיניו מראות את הצרות ולבו מת בקרבו מחוש את יסוריו ומכאוביו. עשוקים אתם כל היום – ונוטים שכמכם לסבל! אתם מֻכּים ונמרטים, ונושאים את בשרכם בשִׁניכם ואין איש נאנח ברמה על דם הנרצחים. אוי לי על ממשלת הזדון הזאת! אולם למה עלי לחרף את הזדים? הלא באשמתכם ובאֹרך־אפכם גדלו ועשו חיל! הן בהוָסדם עליכם לראשונה, בהיותם עוד מתי מספר, ראיתם את מעשיהם ולא שמתם אל לב, החרש החרשתם ונתתם להם להרבות מספרם, וגם כאשר חגרו חרב, חבקתם את ידיכם והסבֹּתם את כלי מלחמתם למול פניכם. ותחת לבצור את רוחם בראשונה, כאשר שפכו בוז וחרפות על אחיכם (נ"א: על הנדיבים), לא התבוננתם אל פֹּעל ידיהם, ובזה השאתם את הנבלים לעשות חמס ושֹׁד, וכאשר שׂמו בתים לשַׁמה, לא פצה איש את פיו, ועל־כן היה נקל בידם לתפוש גם את אדוני הבתים, ואחרי זאת נסחבו אלה בראש חוצות, ועוזר לא היה להם. על־כן הוסיפו הנבלים אֹמץ לעַנות בבתי־כלאים את האנשים אשר בגדתם בהם. ולא אֹמַר לכם, מי הם האנשים ומה מִספּרם; אבל זכרו, כי איש מכם לא יצא להציל את אלה האסורים בלא עון ובלא משפט, והלא קל היה לראות מראש, כי יוצאו האנשים למות! ואחרי־כן ראינו גם את זאת בענינו, כי הייתם כעדר בהמות נבערות, בהלקח ממנו החיות הטובות לקרבן, ואיש מכם לא הוציא קול ולא הניף את ימינו. שימו אפוא בעפר פיכם ודֹמו למראה בית־המקדש הנרמס ברגלים, כי אתם הרחבתם את צעדי הפריצים האלה לספות זדון על זדון, ולא לכם המשפט להתאונן על רום עיניהם. כי עוד הגדילו במעשיהם. לוּ מצאו להם דבר גדול מבית־המקדש להחריבהוּ. והנה עתה הם מושלים במרום משגב העיר, כי לא שם מקדש יִקָּרא להר־הבית כיום הזה, כי־אם שם מצודה או מבצר. השליטים העריצים האלה בוטחים במשגב חומותיהם ואתם רואים את שונאיכם עומדים ממעל לראשכם. ומה היא עצתכם הפעם ובמה תרגיעו את רוחכם? הלעזרת הרומאים את נושאים את פניכם, כי יבואו הם לפדות את מקדשכם? הוי, ככה ירד מעמד עירנו וכה גדלה הרעה אשר מצאה אותנו, עד כי באמת ינודו השונאים לשִׁברנו! הוי, עניים אמללים! הטרם תתעוררו ותִלָפתו תחת סבל מכותיכם? ואיך לא תביטו אל מעשה בהמת השדה ולא תלמדו ממנה לעמוד על נפשכם בפני מכיכם? ואיך לא תזכרו את הרעות אשר שָׂבע כל אחד מכם, ואיך לא תשימו לנגד עיניכם את היסורים אשר נשאתם, ולא תגברו חיָלים להִלחם במציקיכם? אבד, אבד מכם יצר לב האדם הטוב והרגש הנעלה מכֹּל – רגש אהבת החרות. לעבדים נרצעים היינו ועינינו אל יד אדונינו, כאִלו העבדות מנת חלקנו ונחלה לנו מאבותינו. לא! אבותינו נלחמו מלחמות רבות ועצומות בעד החרות ולא הכניעו את ערפם לפני המצרים ולא לפני המדיים, כי מאנו לשמוע בקול נוגש. ולמה לי להַרבות דברים על מעשה אבותינו? הנה מלחמה לנו עתה ברומאים ולא אשפוט הפעם, אם טובה היא ומועילה, או רעה ומזיקה, אך על מה ולמה אנו יוצאים למלחמה הזאת? האם לא בעד חרותנו? ועתה, אם קצה נפשנו לשאת את עֹל מושלי העולם כֻּלוֹ, איכה נִכָּנע תחת שבט עריצים מקרב אחינו? הן אם יעבוד איש אדונים זרים, יוכל לתלות את הדבר במזלו אשר בגד בו; אולם להֵעָנוֹת תחת עֹל נבלים היושבים מבית – זה הוא חלק רכי־לבב, הבוחרים בעבדות. והנה הואלתי לדַבּר אליכם על הרומאים, ולא אכסה מכם את הדבר, אשר עלה על לבי בין יתר הדברים (תוך כדי דבור), כי גם אם נִפֹּל בידם – מי יתן ולא יקום הדבר אשר יָצא מפי (אל תפתח פה לשׂטן!) – לא תגדל צרתנו מהרעה אשר פקדו עלינו האנשים האלה. ואיך לא נבכה בראותנו את מתנות האויבים ההם, אשר הרימו לבית־מקדשנו, ועל־ידן את השלל אשר נפל בידי אחינו אלה בהמיתם את נדיבי עיר־הקֹדשׁ וברצחם נפשות אנשים, אשר גם השונאים היו אוספים ידם מהם בעת נצחונם? והנה הרומאים לא עברו מעולם את גבול העזרה המֻתּרה להם ולא בזו למצוותינו הקדושות ובחרדה היו מביטים מרחוק אל חומת המקדש, ואלה האנשים, אשר נולדו בארצנו וגֻדלו בחֻקי תורתנו, אלה הנקראים בשם „יהודים“ – מתהלכים בקרב המקדש בידים נוטפות דם אחים. ומי יירא עתה לצאת למלחמה עם שונאינו מחוץ? הלא הם נוחים לנו הרבה יותר, אם נדַמה אותם לאויבים האלה מבית! ואם יאות לקרֹא לכל המעשים בשמותיהם הראויים להם, הן יצדק האומר, כי הרומאים אנשי־ברית תורתנו, ואלה צרינו מבית הם אויביה. אולם אני חושב נאמנה, כי אתם הנאספים פה כֻּלכם נוכחתם לדעת מראש, אשר שונאי חרותנו אלה הם בנים משחיתים, ואיש לא יוכל למצֹא את העֹנשׁ הנאה להם כגמול תועבותיהם, ועוד לפני שמעכם את דברַי, נרגזתם על האסונות אשר מצאוכם מידם. אמנם רבים מכם יראים את המון האנשים ואת עֹז רוחם ופוחדים ממרום מִשכּנם. אולם הלא מידכם יצא הדבר הזה, בהעלימכם עיניכם מהם, ואם תתמהמהו הפעם – עוד ירבו ויעצמו, כי מספרם הולך וגדול מיום ליום, יען אשר כל איש נבל יעזוב אתכם וילך אל בני מינו, וגם זדון לבם יחזק, כאשר לא יעמוד לו איש לשטן, וממרום שבתם יחליפו כח וילחמו בנו בעבי מגִנם, אם נתֵּן להם זמן להשָּׂגב שם. אולם האמינו לדברי! אם נעלה להלחם בהם, יהיה מוסר עונם למכשול לפניהם וזֵכר מעשיהם יפיל את משגב חומותיהם. ואולי ילחם לנו האלהים, אשר נאצוּ אותו האנשים האלה, וישיב את אבני הקלע אל עבר פניהם והרשעים ימותו בחציהם השלוחים ולבם ימס כמים בראותם את פנינו. ואם גם יש סכנה בדבר הזה, הנה אשרי האיש אשר יפול חלל לפני שערי המקדש, בהשליכו את נפשו מנגד לא בעד אשתו ובניו, כי־אם בעד האלהים ומשכן קדשו! גם אני אצא לפניכם בעצה ובגבורה ולא יבצר ממני דבַר מזמה להצילכם, ועיניכם תראינה, כי לא אחמול על נפשי“.

יא. כדברים האלה דבּר חנן על לב העם לצאת לקראת הקנאים, אף כי לא נעלם מעיניו, אשר יקשה בידו להתגבר על האנשים הרבים האלה, המלאים כח עלומים ואֹמץ־רוח, אשר גם הכרת חטאתם הקשיחה את לבם, וגם הבין, כי לא ימסרו את עצמם בידי אויביהם עד צאת נפשם, בדעתם כי לא יכֻפּר להם עוון ידיהם. בכל־זֹאת בחר לצאת לקראת כל צרה (שלא תבוא) מהעלים עיניו למראה השערורה הנוראה הזאת. והעם קרא בקול, כי ילך אחריו אל כל אשר יצוֶנו וכל איש היה נכון לחרף את נפשו.

יב. ובעת אשר דבּר חנן אל העם ופקד את האנשים הראויים לקרָב, שמעו הקנאים את דבר עצתו, כי אנשי־שלומם, אשר נמצאו בכל מקום, גלו להם את כל אשר נעשה בקרב העם. הם התרגזו מאד בהמון ובגדודים קטנים מהר־הבית ולא חמלו על כל איש אשר פגשו בדרכם. וחנן הקהיל במהרה את אזרחי ירושלים והם עלו במספרם על הקנאים, אך נפלו מהם בכלי־נשקם וגם לא היו ערוכים למלחמה כמוהם, אולם תאות המלחמה מלאה את חסרונות אלה ואלה. כי חמת הנקמה, אשר בערה בבני העיר, חִזקה את ידיהם מכל כלי־נשק, והקנאים אשר בהר־הבית נלחמו בעֹז־נפש ולא שמו לבם לכל המון שונאיהם. כי בני ירושלים האמינו, אשר לא יוכלו עוד לשבת בעירם, אם לא יכריתו את השודדים ממנה, והקנאים הבינו, כי עתידים הם לכל מיני יסורים, אם לא יתגברו על אויביהם. אלה התנגחו באלה והכעס והשנאה יצאו לפניהם בקרָב. לראשונה המטירו איש על רעהו אבנים ברחובות העיר ולפני המקדש, וגם נלחמו בחניתותיהם מרחוק, וכאשר פנו בני המחנה האחד לאחור, רדפו אחריהם צריהם והכום בחרב. ורבים נפלו חללים מזה ומזה, ולא מעט היה גם מספר הפצוּעים, וכאשר נפצע אחד מבני העיר, אספו אותו קרוביו אל ביתו, אולם הנפצע מחֶבר הקנאים הובא אל בית־המקדש ודמו נשפך על אדמת הקֹדשׁ. ובצדק יאמר האומר, כי הדם הזה טִמא את הקדשים. כאשר נלחמו פנים אל פנים היתה יד השודדים על העליונה. אולם יושבי העיר נלחמו בזעם ועֶברה ומספרם הלך הלוֹך וגדול והעם חרף את הנחשלים, והעומדים מאחור, אשר נדחקו גם הם להלחם, לא נתנו לאחיהם לפנות עֹרף, עד אשר השתער כל העם על צריו, ואלה לא יכלו עוד לעמוד על נפשם בפני התקיפים מהם. ומעט מעט נסוגו אל הר־הבית, ואנשי חנן הבקיעו אִתּם יחד אל חצר המקדש. ורעדה אחזה את הקנאים, כאשר נלקחה מידם החומה הראשונה, והם נמלטו אל חצר בית ה' הפנימית וסגרו עליהם את השערים, וחנן נמנע להביא מלחמה בשערי הקֹדש, ומה גם כי ירו השונאים מלמעלה. הוא חשב, כי גם אם ינצח, יעבור על מצות התורה, בהביאו את העם אל שערי בית־המקדש בטרם יתקדש. על־כן בחר ששת אלפים אנשים מזֻינים בגורל והציג אותם לשמור על האולמים (האסתוניות), ואחרי־כן באו אחרים במקומם, כי על כל העם הֻטל לעמוד חליפות על המשמר. אולם ראשי העם פטרו רבים מאנשי־המעלה מעשות את הדבר ונתנו להם לשכור בכסף עניים ולשלוח אותם אל המשמר תחתם.

יג. אפס כי את כי האנשים האלה הכריע איש אחד, הוא יוחנן, אשר ספרנו על־דבר מנוסתו מגוש־חלב, כי היה איש־מרמה מאין כמוהו ונשא בלבו תאות־ממשלה באין מצרים וזה מזמן חבל מזמות לקחת לו את השלטון. ובימים ההם התחפש כאיש אוהב־העם ולא סר מחנן ביום, כאשר נועץ עם טובי העם וגם לא בלילה, מדי עברו לפקד את אנשי המשמר, ואחרי־כן גלה את סודותיו לקנאים וכל עצה אשר יעץ העם נודעה לאויבים על־ידו בטרם עוד התבררה והתלבנה; הוא שקד להרחיק ממנו כל חשד, ועל־כן הרבה להתרפס לפני חנן וראשׁי העם, אולם במַלאו פיו את תהלת האנשים השיג את הפך רצונו, כי החֹנף הרב הגדיל עוד את החשד. ויען כי היה דרכו ללכת אל כל מקום אשר לא נקרא שמה, יצא עליו הקול, שהוא מגלה סוד, כי בראות ראשי העם, אשר הקנאים יודעים את כל דברי מועצותיהם, לא מצאו איש כיוחנן חשוד לגלות את הדברים. אולם לא קל היה להם להפטר ממנו, כי היה איש־חיל במעשי רשעו, וגם לא יצא מקרב חשֻׁכּים ורבים מאנשי הסנהדריה264 סוככו לראשו. על־כן יעצו להשביע אותו שבועת אמונים, כי הוא דורש טוב לעם, ויוחנן נשבע בנפש חפצה, כי יֹאהב את העם ולא יגלה את עצתו ואת מעשיו לאויבים, וגם יעזור במחשבה ובמעשה לבער אחרי חורשי הרעה. ואנשי חנן האמינו בשבועתו ולא הוסיפו לחשוד בו ונתנו לו לבוא אל מועצותיהם, וגם שלחו אותו לציר־אמונים אל הקנאים, לדבּר על לבם לשבת מריב. כי התאמצוּ בכל כחם לבלתי טַמא את המקדש בידיהם ולבלתי שפך בו דם איש אחד מאחיהם.

יד. ויוחנן עשה מעשה, כאלו נשבע שבועת אמונים לקנאים ולא לראשי העם. כי הוא בא אל הר־הבית ועמד בין הקנאים אליהם לאמֹר: „לא פעם ולא שתים חרפתי את נפשי למענכם, פן יעלם מכם דבר מכל אשר יעצו אנשי חנן עליכם. והנה עתה רעה גדולה נגד פנַי ונגד פני כֻלכם, אם לא תהיה אתנו יד אלהים להצילנו. כי אין עוד חנן רוצה להתמהמה, וכבר פִּתּה את העם לשלוח צירים אל אספסינוס, למען יבוא במהרה ויכבש את העיר. וגם יעץ לתפושׂ אתכם בידו, כי צוה על כל העם להתקדש ליום מחר265, למען יבוא אל המקדש לעבוד את האלהים או יתגרה בכם מלחמה בזרוע נטוּיה. איני יודע, עד מתי תעצרו כח לעמוד בפני המשמר המקיף עליכם ולערוך מערכה למול המון גדול אשר כזה“. ואחרי זאת הוסיף לדבּר: „יד אלהים עשתה זאת, כי נבחרתי לציר־אמונים ונשלחתי לדבּר שלום אליכם. דעו, כי חנן אומר לסובב אתכם בכחש בדברים האלה, למען יוכל להתנפל עליכם בעת אשר לא תשָּׁמרו לנפשותיכם. ולא נשארה לכם רק אחת משתי אלה: להתחנן אל חיל־המשמר כי יתן לכם את נפשותיכם לשלל, או להמציא לכם עזרה מחוץ. ואם יש אתכם אנשים מתברכים בלבבם, כי ימצאו סליחה אחרי הִכּשלם בקרָב, הנה הם שוכחים את מעשי זדונם או שוגים במחשבתם, כי אחרי תשובת העושקים ישלימו אִתם העשוקים מיד. והן גם בעשותם תשובה לא ינָקו העולבים משנאה וחמת הנעלבים מתגברת בעשותם חיל; והנה אוהבי הנרצחים וקרוביהם אורבים לנפשותיכם, וגדולה היא חמת העם על אשר נאצתם כל חֹק ומשפט, ואם גם יחמול עליכם חלק האזרחים, כאין יחָשב לעֻמת ההמון הרב אשר יקשיח רחמיו מכם“.

פרק רביעי: הקנאים קראו לאדומים והם עלו על ירושלים מיד וחנו בשדה לפני השערים הסגורים. משא יהושע הכהן הגדול ומענה שמעון האדומי.

א. בנכלי השקרים האלה הפיל יוחנן פּחד על כל הקנאים, וטרם ערב את לבו לבטא בפיו מי ומי הם העוזרים מחוץ; אולם בדבריו רמז אל האדומים. ולהרגיז את ראשי הקנאים, למען ייראו לנפשם, סִפּר להם כזבים על אכזריות חנן והעיד עליו, כי הוא אומר לעשות שפטים בהם על פני כֹל. וראשי הקנאים היו, האחד אלעזר בן שמעון, אשר נאמן על הקנאים מאד, כי היה משכיל למצֹא עצה ותחבולה והבין למלא אחרי עצתו, והשני זכריה בן אמפיקלוס266, שניהם ממשפחות כהנים. וכשמוע האנשים האלה על־דבר הסכנה, העתידה לכל אנשיהם בכלל ולנפשותיהם בפרט, וגם כי חנן ואנשיו רוצים להכין את שלטונם וקוראים את הרומאים לעזרתם – כי גם בדבר הזה כזב להם יוחנן – נבוכו מאד ולא מצאו עצה, כי באו בין המצרים והשעה היתה דוחקת מאד. הם האמינו, כי אזרחי ירושלים נוסדו יחד להשתער עליהם בקרוב, למען החיש את הדבר ולהכרית מהם כל משען מחוץ, וגם יראו פן תכלה אליהם הרעה בטרם יִוָּדע שמץ דבר לאחד מבני בריתם, על־כן גמרו לקרֹא את האדומים לעזרה. הם כתבו אליהם אגרת קצרה והודיעום, כי חנן אומר לבגוד בעם ולהסגיר את העיר בידי הרומאים, והם, הקנאים, קמו להלחם בעד החֵרות ועתה הם נתונים בהר־הבית במצור, ורק זמן מצער נשאר להם לבקש ישועה, ואם לא ימהרו (האדומים) לבוא לעזרתם, יפלו בידי חנן ובידי מבקשי נפשם והעיר תִּכָּנע לפני הרומאים. ועוד הרבה דברים שׂמו הקנאים בפי מלאכיהם לדבּר אל ראשי האדומים, ולצירים נבחרו שני אנשים רבי־פעלים היודעים לכלכל דבר ולהטות לב אנשים למעשים אשר כאלה, וגם קלים ברגליהם – כי הדבר הזה היה נחוץ עוד יותר! הקנאים ידעו, כי האדומים יִפָּתו לדבריהם מיד, כי הם עם פריץ ואוהב מדנים, המחכה תמיד לעת מהומה ושמח לכל מהפכה, ואם ישמעו גם מעט דברי חֹנף ותחנונים מפי הצירים, יקחו את כלי־נשקם וימהרו לקרָב כהולך לקראת החג. ועל הצירים הֻטל להחיש את דברם, וככה עשו שני השליחים, אשר נקראו זה וזה בשם חנניה, כי התנדבו לרוץ אֹרח והתיצבו במהרה לפני ראשי האדומים.

ב. ראשי האדומים נבהלו מאד בקראם את האגרת ובשמעם את דברי הצירים, וכמשתוללים סבבו בקרב העם והזעיקו אותו למלחמה. עוד לפני המועד הנתון נאסף המון האדומים, כי כֻלם חגרו את חרבותיהם להלחם בעד חרות עיר־הקֹדש. כעשרים אלף איש חֻּרו במערכה ועלו על ירושלים, ובראשם ארבעת שרי צבאותיהם, יוחנן ויעקב בני סוסא, שמעון בן כתלא267 ופינחס בם קלוצות (קלוסות, קלושות).

ג. חנן ושומרי העיר לא ראו את הצירים בצאתם, אולם לא נעלם מעיניהם הדבר, כי האדומים עולים על העיר. כי חנן שמע את הדבר בעוד זמן וצוה לסגור את שערי העיר ולהציג משמר על החומה. הוא לא רצה להחל במעשי־איבה נגד האדומים, כי־אם לדבּר על לבם לפני המלחמה. ויהושע [בן גמלא], הוא זקן הכהנים הגדולים אחרי חנן, התיצב בראש המִגדל אשר ממול האדומים וקרא אליהם, לאמר: „אמנם מהומות רבות הקיפו את עירנו, אולם אף באחת מהן לא הרביתי לתמֹהּ על מזלה [הרע] כמו [היום הזה], בראותי, כי דברים שלא עלו במחשבה מסַיְּעים לנבלים האלה. אתם מהרתם הֵנה לחַזק ידי אנשי בליעל משחיתים ולהלחם בנו בנפש חפצה, ומי יתן, כי תחישו כה לקול הקורא לפדות את עיר קדשנו מידי אויבים נכרים! ואִלו ראיתי, אשר העומדים במערכותיהם דומים לאנשים הקוראים לכם, כי אז לא היה דבַר בואכם מוזר בעיני, כי אין דבר מחַזק את האהבה כמו קרבות המדות. הן אם יבוא איש לבדוק את האנשים האלה לאחד אחד, יגֻלּה לו, כי כל אחד מהם הוא בן־מות, אשר חיַּב את ראשו רבבות פעמים. כי הם חלאת כל ערי הארץ וצֵאָתן, אנשים פוחזים, אשר פזרו לראשונה את רכושם, ואחרי־כן למדו את ידיהם למעשי זדון בכפרים ובערים אשר מסביב, ולאחרונה התגנבו במסתרים אל עיר־הקֹדש. הם שודדים ומרצחים, המטַמאים בעצמת חטאותיהם את אדמת הקֹדש, וכל עין רואה אותם סובאים בבית־המקדש באין פוצה פה וממלאים מחמַס הנרצחים את כרסם, אשר לא תדע שָׂבעה. והנה אנחנו רואים אתכם בכל עדי נשקכם, כאשר היה לכם המשפט לבוא, אִלו קראו לכם אנשי העיר בעצה אחת לעזור להם ולהִלחם באויבים נכרים. והאם לא יאמר האומר, כי תעתועי הגורל לפניו בראותו עם שלם בא לעזרת חֶבֶר־נבלים. ואמנם כל העת נבצר ממני להבין, מה הוא הדבר, אשר הבהיל אתכם לבוא הֵנה חיש מהר, הם בלי סבה גדולה לא הואלתם לקחת אתכם את כל כלי־זינכם ולהִלחם למען השודדים באחיכם, עצמכם ובשרָכם. באזננו שמענו על־דבר הרומאים ועל־דבר מעשה בגד – הן דברים כאלה נזרקו זה עתה מפי אחדים מבני בריתכם בקול המֻלה – וגם כי באתם לפדות את העיר. מכל נאצות אנשי הבליעל נפלאות בעינינו מזמות השקר האלה. בדעתם כי זה דרככם לאהֹב את החֹפש, ועל־כן אתם נכונים בכל עת לצאת למלחמה על האויבים הבאים מחוץ, – לא מצאו להם עצה אחרת להעיר את חמתכם עלינו, בלתי־אם הוציאו עלינו שֵׁם, כי בגדנו בחֵרות, אשר אליה תאוַת נפשנו. אולם עליכם להתבונן, מי ומי האנשים המכים אותנו בלשון, ועל מי הוציאו את השם הרע, ולבָרר את האמת לא מתוך דברי השקר אשר טפלו עלינו, כי־אם מתוך דברי המעשים לאשורם. אֵי זה רוח עבר עלינו לקרֹא אלינו את הרומאים הפעם, תחת אשר היה בידינו לבלי מרֹד בהם בתחלה, או להִכָּנע מפניהם לעת ראשית המרד, בטרם היתה כל הארץ מסביב לשממה? והן עתה לא יקל הדבר בידינו גם אם נתמכר לעשותו בלֵבב שָׁלם, כי רמו עיני הרומאים אחרי כבשם את הגליל, וחרפה קשה לנו ממות לבקש את רחמיהם בעת אשר קרבו להלחם בנו. אמנם בעיני גדול השלום מן המות, אולם כבר יצאתי לקרָב ולקחתי חלק במלחמה – ועל־כן אבחר למות בשם טוב מהאריך ימים בשבי. ומה הוא הדבר אשר ענו בנו: האם אנחנו, ראשי העם, שלחנו אל הרומאים בסתר [לדבר שלום אליהם] או כל האזרחים גמרו לעשות את הדבר פה־אחד? אם אנחנו עשינו את הדבר – נקבו־נא בשמות אנשי שלומנו השלוחים, בשמות העבדים, אשר היתה ידם אתנו בבגד הזה. הנלכד אחד מהם בצאתו או נתפש בדרך שובו? וידי מי לקחו מהם את המכתבים? ואיך יכֹלנו להסתיר את מעשינו מעיני האזרחים הרבים, אשר בכל עת ובכל שעה אנו יוצאים ובאים ביניהם, ולמתי־מספר הנמצאים במצור, אשר נבצר מהם לרדת מהר־הבית אל תוך העיר – רק להם לבד נגלו דברי הסתר הנעשים בארץ?! והאמנם רק עתה נודעו להם הדברים לאשורם, כאשר הגיע הזמן לתת את הדין על כל מעשי זדונם – תחת אשר לפנים, בשבתם עוד לבטח בקרבנו, לא נחשד אף איש מאתנו על הבגד? ואם בראש העם שׂמו את האשם, הנה לא נאסף העם להִוָּעץ במסתרים ואיש לא נעדר ביום הקהל, ולוּ באמת ובתמים יעץ את העצה הזאת, כי אז מִהרה השמועה הנכונה להגיע אליכם בטרם הלשינו האנשים האלה עלינו. ומה הגיע אליכם? ואם גזר העם לכרות ברית עם הרומאים, הלא היה עליו לשלוח מלאכי־שלום, ומי הם האנשים אשר מִלא את ידיהם בזה? קראו־נא בשמותיהם! אולם לא כן הדבר! כל המעשה הוא תחבולת האנשים האלה, ההולכים למות, למען הרחיק את עת פקֻדתם הקרובה אליהם. ואם באמת נגזר על העיר להִסָּגר בבגד בידי אויביה, הנה אלה המלשינים לבדם יערבו את לבם למַלא את הדבר, כי תועבה אחת עוד נשארה, אשר לא נסו בה ידיהם, והיא – הבגד. ואם הואלתם לבוא הֵנה עם כלי־נשקכם, הלא יאות לכם מעשה טוב וישר – להלחם לעיר הקֹדש ולהכרית ממנה את העריצים, אשר בערו את המשפטים מן הארץ ורמסו ברגל־זדון את חֻקי תורתנו ושמו את החרב על כסא המשפט. כי תפשׂו בראש חוצות אנשים נקיים מעון, נכבדים ונשואי־פנים, ועִנו בכבל נפשם ולא שמעו לקול צעקתם ותחנוניהם והכו אותם נפש. ואם לא למלחמה עליתם עלינו, הן לא יִבָּצר מכם לראות בעיניכם, כי דברתי אליכם לאמונה, ועֵדַי יהיו הבתים, אשר החריבו האנשים האלה בחמס ידיהם, ונשי ההרוגים ומשפחותיהם, העוטות אֵבל, וגם יגיעו לאזניכם קול היללה והמספד בכל העיר, כי אין איש אשר לא טָעם את טעם פגישת הרשעים הרעה. וכה גדלה שרירות לבם, עד אשר נקל היה בעיניהם להעביר את דרכי זדונם ואת חמסם מגבולות הארץ ומן הערים אשר מחוץ אל עיר־הקֹדש, היא הפנים והראש לכל העם, – כי עוד הוסיפו לעשות בהעבירם את מדותיהם אלה מן העיר אל המִקדש, הוא היה להם למשׂגב ולמקלט וגם לבית־אוצר הנשק, אשר צפנו שם להלחם בנו. והמקום, אשר הוא בית־תפלה לכל עמי תבל ונכבד לשֵׁמע אֹזן גם לזרים יושבי קצות הארץ – היה למרמס (למדרס) לרגלי חיות רעות (פריצי אדם), אשר גדלו בקרבנו. ועתה, בראותם כי אפסה להם כל תקוה, הם עושים מעשי תעלולים לסכסך עמים בעמים וערים בערים ולגרות את העם, למען יתקע את חרבו במעיו. על־כן טוב ונאה לכם – כאשר דברתי אליכם – לבער את הרשעים האלה מקרבנו ולקחת מהם נקם על תרמית לבם; כי נועזו לקרֹא לכם לעזרתם תחת אשר היה להם לירֹא אתכם, פן תקומו לעשות בהם שפטים. ואם אתם בושים להשיב את פני הקוראים אליכם, הן יש לכם עוד דרך אחת: לפרק את כלי־נשקכם ולבוא בשערי העיר כמשפט אחינו וקרובינו ולעמוד בין בעלי־בריתנו ובין שונאינו בתוֶך, ושופטים תהיו לנו. שימו אל לבכם, מה גדול יהיה שכר האנשים ההם, כאשר יוכלו לעמוד למשפט על חטאותיהם הנוראות אשר עשו לעיני כל, תחת אשר לא נתנו לאנשי־שלומנו הנקיים לפתוח את פיהם למען הצדיק את מעשׂיהם. ורק למענכם תהיה להם הצדקה הזאת, כי הואלתם לבוא הנה. ואם אין את רצונכם לעזור לנו בנקמתנו וגם לא לשפוט בינינו, עוד נשארה לכם דרך שלישית: הרפו ממנו ומהם יחד, ואל תוסיפו על סאת צרותינו ואל תחַזקו את ידי המרֵעים היועצים רעה על העיר. ואם יש אתנו אנשים החשודים בעיניכם מאד על אהבת הרומאים, הלא תוכלו לשמור על מוצאי העיר וכאשר יתבָּרר במעשה, כי כֵנים דברי המלשינים, יהיה לאֵל־ידכם לבוא בשערי העיר ולעשות משפט בחַיָּבים, אשר נחקרה אשמתם. כי האויב לא יוכל למהר ולבוא אל העיר לפניכם – הם אתם חונים בקרבתה! אולם אם כל אלה הדברים אינם טובים וישרים בעיניכם, אל תתמהו על הדבר, בראותכם את השערים סגורים על מסגר, עד אשר תתנצלו את כלי־זינכם“.

ד. אלה הדברים דִבּר יהושע. אולם המון האדומים לא שׂם אליהם את לבו, יען אשר היטב חרה לו, בראותו כי לא נִתַּן לו לבוא העירה. ושרי צבא האדומים התרגזו מאד, בשמעם כי עליהם לפרק את נשקם ואמרו, כי זה דרך שבויי המלחמה להשליך את הנשק במצות אנשים [אחרים]. ושמעון בן כתלא, אחד מראשי האדומים, השקיט בכח את רגשת הצבא ועמד במקום גבוה, למען יִשָּׁמע קולו באזני הכהנים הגדולים, וקרא אליהם לאמר: „לא יפָּלא ממני הפעם, כי נסגרו חלוצי לוחמי הדרור בהר־הבית, בראותי כי נמצאו בקרבכם אנשים הסוגרים בפני העם את שערי העיר, אשר היא נחלת היהודים כֻּלם, ובעוד הם מתכוננים לקַבּל את פני הרומאים – ואולי גם לעַטֵּר את השערים לכבודם – הם מדַבּרים עם האדומים רק מראשי המגדלים ומצוים עליהם לפשוט את כלי־זינם, אשר חגרו למלחמת החרות, ואף כי אינם מאמינם לקרוביהם אלה ומסרבים להפקיד בידם את משמר העיר, הם שמים אותם לשופטים בריבם, ובעת אשר הם מתאוננים על אנשים אחדים, כי המיתו את אחיהם בלא משפט, הם בעצמם מוציאים משפט חרפה על עם כֻּלו. הנה סגרתם היום בפני אחיכם את שערי העיר, הפתוחים לכל בני־הנכר הבאים לעבוד את האלהים, ואחת אתם אומרים, כי מהרנו הֵנה לשפוך דם ולהקים מלחמות־אחים, תחת אשר חשנו רק לדבר אחד – לשמור על החרות למענכם. כי אמנם זאת היא גם אשמת הנצורים, אשר חטאו לפניכם. אני חושב, כי ככה נאמנות גם הטענות אשר מצאתם עליהם! רואה אני, כי כבדה ידכם על כל דורשי טובת העם מבית ושַׂמתם אותם במשמר וסגרתם את שערי העיר בפני כל בני עם־הארץ הקרובים אליכם וצויתם עליהם בגאון ובחרפה למַלא את פקֻדתכם. ואחרי כל אלה אתם אומרים, כי עריצים מושלים בכם, ובשם הזה אתם קוראים לאנשים, אשר בהם אתם רודים בזדון! ומי יוכל לשאת את לעג דבריכם, בראותו את המעשים מכחישים אותם (מטפחים על פניכם)? ואולי תאמרו, כי גם האדומים סוגרים בעדכם את שערי העיר – אלה האנשים, אשר אינכם נותנים להם לבוא אל מקדש אבותינו! והן בצדק נוכל להוכיח את הנצורים בהר־הבית, אשר התנדבו לבער את הבוגדים הנקראים בפיכם בשם נשואי־פנים ואנשים נקיים מעון – כי הם בני חברתכם ואנשי סודכם – ולא החלו את משפטם מכם ולא הכריתו את ראשי הבוגדים268. אולם אם האנשים האלה התרפו בעת צרה, הנה אנחנו האדומים נשמור על בית אלוהינו ועל עיר אבותינו ונצא להלחם בעדם כנגד האויבים הבאים מחוץ והבוגדים אשר מבית. וחמושים נשאר פה לפני החומה, עד אשׁר ילאו הרומאים לשים לב לכם או תשובו מדרכיכם ותלמדו לאהֹב את החֹפש“.

ה. לדברים האלה הריע המון האדומים קול גדול, ויהושע ירד מעל החומה סר וזעף, בראותו כי לא יקחו האדומים מוסר ומלחמה תהיה לעיר מפנים ומאחור. אפס כי גם דעת האדומים לא נחה עליהם, כי כעסו מאד על חרפתם בהִסָּגר שערי העיר בפניהם ובטחו בכח הקנאים, ועתה ראו, כי אין איש בא לעזרתם, והיו כאובדי עצות, ורבים נחמו על מסעם, ובכל־זאת בושו פן ישובו אל בתיהם מבלי שכר לפעֻלתם, והבּשׁת התגברה על מוסר כליותיהם, ועל־כן נשארו על עמדם אצל החומה, אף כי נמצא מחנם ברעה. כי בלילה התחוללה סופה עזה מאד, ורוחות חזקים סערו והביאו אִתּם מטר־סוחף, וברקים האירו זה אחר זה בלי הרף, ורעמים נוראים התגוללו וקול המון הארץ הרועשת היה לחרדת אלהים, ונראה כי נהפכו תחתיהם מוסדי העולם להביא שואה על האדם, ונדמה כי המופתים האלה [בשמים ובארץ] הם אותות לדבר גדול (המתרחש ובא).

ו. ומחשבה אחת עלתה בלב האדומים וגם בלב יושבי העיר. האדומים אמרו בלבם, כי קצף אלהים על מסעם ולא יהיה להם מנוס מזעמו על אשר עלו להלחם בעיר־הקֹדש. ואנשי חנן חשבו, כי נצחו מבלי לעמוד במערכה, וכי האלהים נלחם להם. ואלה ואלה לא היטיבו לראות את העתידות ונבאו לאויביהם את הדברים אשר נגזרו על עצמם. האדומים התלכדו יחד להחם איש את בשר רעהו וכסו במגניהם על ראשיהם, לבל ירבה הגשם להציק להם. וצרת נפש הקנאים גדלה מאד, ביראתם את הרעה אשר תמצא אותם, ועוד יותר מזה התעצבו אל לבם בפחדם לגורל האדומים, ונאספו יחד להִוָּעץ, אולי ימצאו תחבולה להגן עליהם, וחמי־הלבב יעצו לבקוע להם דרך בין חיל־המשמר בזרוע נטויה ולהתנפל אל תוך העיר ולפתוח את השערים לפני בני־בריתם ביד רמה. הם בטחו, כי יברחו אנשי המשמר מפניהם, אם ישתערו עליהם לפתע פתאם, כי רבים מהם אינם מזֻינים ואינם יודעים מלחמה, וקשה יהיה הפעם להקהיל את יושבי העיר, אשר נפלטו אל בתיהם מפני המטר; וגם אם הדבר בחזקת סכנה, עליהם לשאת כל רעה ואין להם להעלים עיניהם מן ההמון הגדול הזה ההולך למות באשמתם. ואלם הנבונים אשר בקרב הקנאים מאנו לבקוע להם דרך בחזקת היד, כי ראו אשר כל המקומות מלאים שומרים מזֻינים, ועוד יותר חזק המשמר בשערי העיר מפחד האדומים. הם ידעו, כי עיני חנן משוטטות בכל העיר ובכל שעה הוא פוקד את חיל־המשמר. וכן היה הדבר באמת בכל הלילות, רק לא בלילה ההוא. ולא קלות־דעת חנן עשתה זאת, כי־אם יד הגזֵרה אשר הכריעה אותו ואת המון שומרי העיר, היא הגזרה, אשר מסכה תרדמה על שומרי האולמים בנשף ההוא לעת זעף הסערה ונתנה בלב הקנאים לקחת את המַשׂורים אשר בבית־המקדש ולכרות את משקוף השער. ויללת הסופה וקול הרעמים המתגוללים בלי הרף עמדו להם, ולא נשמע קול ההמֻלה.

ז. הם יצאו בהֵחבא מהר־הבית והגיעו עד החומה ובמשורים אשר בידיהם פתחו את השער אשר למול מחנה האדומים. ובראשונה קמה מהומה בקרב האדומים, בחשבם כי אנשי חנן פתחו את השער להתגרות בהם מלחמה, וכל אחד שלח את ידו אל החרב להגן על נפשו, אך במהרה הכירו את האנשים היוצאים לקראתם ובאו יחד עמם בשערי העיר. ואִלו פשטו האדומים ברחובות העיר מיד, נקל היה להם להכרית את כל העם מקטן ועד גדול בלי מעצור, – כה גדלו כעסם וחמתם! אולם לראשונה מהרו האדומים לחלץ את הקנאים מן המצור, כי האנשים אשר קבלו אותם אל תוך העיר דברו אליהם תחנונים, לבל יתנכרו לבני־בריתם, אשר למענם באו, בעת צרתם, ולא יביאו עליהם שואה נוראה, רק יתפשו בתחלה את האנשים השומרים עליהם, ואחרי זאת יפנו אל העיר, כי הלא אם יחרידו את כל יושבי העיר, יִבָּצר מהם להתגבר על השומרים. כי לשֵׁמע הדבר יערכו מערכה עליהם יסגרו על מוצאי הר־הבית.

פרק חמישי: מעשי רצח האדומים בבואם אל העיר בעת הסערה, והנוראות אשר עשו הקנאים. מות חנן, יהושע וזכריה. האדומים שבו לבתיהם.

א. דברי הקנאים מצאו חן בעיני האדומים, והם עלו דרך העיר אל בית המקדש. והקנאים אשר כלו עיניהם מיחל אל האדומים, החליפו כח למראה בואם ויצאו לקראתם מחצר בית ה' הפנימית, ואחרי־כן התחברו אליהם והשתרעו יחד אתם על המשמר, ושחטו שומרים אחדים אשר נמו שנתם, ויתר השומרים הקיצו והרימו קול צעקה, וכל חיל־המשמר התעורר בבהלה ולקח את כלי־נשקו ומהר לצאת לקרָב, וכל העת אשר חשׁבו השומרים, כי מלחמה להם בקנאים לבד, נלחמו באֹמץ לב, כי בטחו בעֹצם מספרם, אולם בראותם, כי מחוץ נוהרים אויבים חדשים אליהם, הבינו, כי באו האדומים בשערי העיר ונמוגו מפניהם וזרקו את כלי־נשקם והחלו לבכות ולהיליל. רק צעירים מתי־מספר חגרו עֹז לעמוד על נפשם בפני האדומים וזמן רב סוככו על ההמון, אשר השיב את ידיו אל חיקו. צעקת האנשים גלתה את הדבר לכל יושבי העיר, אולם איש לא ערב את לבו לצאת למלחמה, בהִוָּדע כי הבקיעו האדומים אל העיר, וכל ההמון הגדול לא מצא עצה, רק ענה בקול צעקה ויללה לקול זעקת השומרים. ונהי בכי הנשים עלה למרום, כי לכל אחת היו קרובים בין השומרים הנמצאים בצרה. והאדומים והקנאים יחד הריעו לעֻמת אלה תרועת נצחון, והמון הגשם והסופה היה נורא מכל הקולות. והאדומים לא ידעו רַחם, כי נוסף על יצר לבם האכזרי התלקחה עוד חמתם על יושבי העיר, הסוגרים בפניהם את שעריה, לרגל התלאות אשר מצאו אותם בעת הסופה. הם לא שׂמו פדות בין המבקשים מהם רחמים ובין הלוחמים אתם, והכו בחרבותיהם גם את האנשים, אשר הזכירו אותם כי הם עצמם ובשרם והשביעו אותם לכַבּד את המקום הקדוש. ויושבי העיר לא מצאו מנוס ולא היתה להם כל תּקוה להִנצל מרעה. הם נדחקו יחדו ואיש אחרי רעהו הֻצעו חללים, וכאשר נלחץ ההמון אל מקום אשר לא היה שם דרך לנטות, ומרצחיהם הֵצִרוּ את צעדיהם, לא מצאו רבים עצה וקפצו מהר־הבית למטה אל העיר, ונדמה לי, כי המיתה, אשר בחרו לרצונם, היתה קשה מהרצח, אשר ברחו ממנו. ובכל חצַר בית ה' החיצונה שטפו נחלי דם ולפנות הבֹּקר נערמו שמונת אלפים וחמש מאות חללים.

ב. אולם בכל הרצח הזה לא שב אף האדומים. הם שמו את פניהם אל העיר ופשטו על הבתים ושלחו את ידם בבזה והמיתו כל איש הבא בידם. הם חשבו, כי יכלו את זמנם לריק, בהכותם את המון העם היושב בעיר, ובקשו את הכהנים הגדולים, ורֹב אנשיהם נטשו לחקור את מקום מחבואם. במהרה תפשו אותם ושחטום והתיצבו על החללים והתקלסו בחנן על אהבת העם אליו וביהושע על דבריו אשר דבר אליהם מן החומה. ובעצמת רשעתם לא נתנו לקבור את עצמות ההרוגים, אף כי חֹק ליהודים להזהר מאד בקבורת אדם וגם את התלויים במשפט בית־דין הם מורידים לפני בוא השמש וקוברים אותם. ואיני שוגה בדברי, כי במות חנן החלה מפלת העיר. כי התמוטטה חומת מעוז היהודים וכלתה אליהם הרעה ביום אשר ראו עיניהם את הכהן הגדול, העומד עליהם לישועה, נשחט בראש חוצות. כי היה חנן איש־מופת בכל מדותיו ורודף צדק מאין כמוהו, וממרום מעלת משפחתו והדר מִשׂרתו והכבוד אשר היה לו על־פני כי העם, אהב את השפלים והנדכאים ונתן להם כבוד אנשים כערכו. והוא אהב את החֵרות בכל נפשו וגם חשק מאד בשלטון־עם269, וכל הימים היה דוחה את טובתו מפני טובת הרבים (הכלל), והשלום היה יקר לו מכֹּל. והוא ידע, כי אין תקומה לפני הרומאים, ובכל זאת הכין בעל־כרחו את כל צרכי המלחמה, למען אשר יוכלו היהודים להצליח בה, אם לא יכרתו ברית־שלום עם השונאים270. ובאמת נוכל לאמר, כי לוּ נשאר חנן בחיים, השלֵם השלימו היהודים [עם הרומאים]. כי היה מפליא לדַבּר ולצודד את לב העם וכבר הכניע מפניו את האנשים העומדים לו לשטן, וגם אם נלחמו היהודים, היו מעבידים את הרומאים עוד עבודה גדולה, בעמוד בראשם איש אשר כזה. ונפש יהושע [בן גמלא] היתה קשורה בנפש חנן, ואך כי נפל האיש הזה במעלה מחנן, היה גבוה בערכו מכל העם. אני מאמין, כי האלהים, אשר גזר להחריב את העיר המטֻמאה ורצה לטהר [באש] את בית־מקדשו, הכרית את האנשים האלה העומדים לפניו בפרץ באהבתם את המקדש. ושני הגברים האלה, אשר לפני ימים מעטים לבשו עוד את בגדי הקֹדש ונצחו על עבודת אלהים בכל קצות העולם ואשר נכבדו על־פני כל יושבי תבל הבאים אל ירושלים, התגוללו ערֻמים בעפר לעיני השמש ובשרם היה למאכל לכלבים ולחיות השדה. אני חושב, כי גם כל מעלה טובה271 בכתה על האנשים האלה וקוננה על הרעה אשר מצאתם. ככה מתו חנן ויהושע.

ג. ואחרי מות הכהנים הגדולים עלו הקנאים והמון האדומים על עם ירושלים ושחטו אותם כשחוט בהמה טמֵאה. וכל איש מדלת העם הומת במקום אשר נתפש בכף, ואת אנשי־המעלה ואת הצעירים הבדילו הרוצחים ואסרו אותם בבתי־כלאים, בהאמינם, אולי יפֻתּה אחד מאלה לעבור אליהם בטרם מותו. אולם איש לא שׂם לב לדבריהם, וכֻלם בחרו במות ולא רצו להתחבּר לסוד המרֵעים האלה לאבדן מולדתם, והם נשאו עִנויים קשים ונוראים על אשר מאנו [לעשות את דבר הנבלים], כי דשו את בשרם בשוטים ומתחו את אבריהם בכלי־משחית, עד אשר לא נשאר מתום בבשרם למעַניהם, ורק אחרי־כן זכו למות בחרב. והנתפשים ביום נרצחו בלילה ונבלותיהם הוּצאו והָשלכו על־פני השדה ופִנו מקום לאסירים חדשים. ומחִתָּה נוראה נפלה על כל העם, ואיש לא נועז לבכות לעיני רואים על החלל הקרוב וגם לא להביא אותו לקבורה, ורק במסתרים שפכו האנשים דמעות, בסגרם את דלתיהם, ובעוד הם נאנחים הביטו לעבָרים, פן יגיעו דבריהם לאֹזן אחד משונאיהם; כי תכף נעשה למתאבל כמשפט המת, אשר קשר עליו מספד. ובלילות היו יושבי ירושלים צוברים מעט עפר לכסות בו את בשר החללים, ורק המחרף את נפשו למות עשה זאת ביום. ככה נהרגו שנים־עשר אלף איש, בחורים מנדיבי העם.

ד. וכאשר נלאו האנשים לטבוח טבח לאין־קץ, עשו להם התולים והקימו בית־דין ומשפט. ובדרך הזה אמרו להמית את זכריה בן ברוך272, אחד מאנשי־השם. הוא הרגיז אותם בנדבת לבו, כי שנא כל תועבה ואהב את החֹפש, וגם היה עשיר, ועל־כן קוו לשני דברים: למלא אוצרותיהם חמס, וגם להִפּטר מן האיש, אשר כּח בידו להפילם. על־כן הוציאו פקֻדה לאסוף שבעים איש מראשי העם אל בית־המקדש, ומסרו בידם – כמו בבית־חזיון – את דמות (תפקיד) השופטים, אשר אין להם כּח ושלטון, והעמידו לפניהם את זכריה למשפט ומצאו בו ערוַת דבר, כי אמר להסגיר את העיר בידי הרומאים ושלח צירים אל אספסינוס בבָגֶד. ואף עד אחד לא נמצא לענות בזכריה, וגם לא היה כל אות לעונו, אולם האנשים (הקנאים והאדומים) אמרו, כי הם בטוחים באשמתו, וחשבו, כי זה הוא אות נאמן על האמת. וזכריה ראה, כי אפסה כל תקוה להציל את נפשו, יען אשר נקרא במרמה אל בית־כלא ולא אל בית־הדין, ועל־כן לא רצה לפרוש מן החיים בטרם ידַבּר ככל אשר עם לבבו. הוא קם לפני השופטים ודִבּר בלעגי שפה על צדקת המלַמדים עליו חובה ובדברים קצרים בִּטל את כל דברי האשמה אשר יצאה עליו. ואחרי־כן פנה אל אנשי־ריבו וסִפּר את כל מעשי תועבותיהם, ועוד הִרבּה לדַבּר במר־נפשו על השערוריה הגדולה אשר בַּכֹּל. והקנאים התגעשו מאד, ורק בקשׁי כבשו את כעסם ולא שלפו את חרבותיהם, כי קִבּלו עליהם לשמור על דמות בית־הדין ועל צחוק־המשפט עד תֻּמו, וגם אמרו לנסות את השופטים, אם יזכרו את חֻקי הצדק בעת מצוקתם. אולם כל שבעכים השופטים הצדיקו את הנאשם פה־אחד, כי בחרו למות עמו יחד מהטות את דינו למות. וכאשר יצא זכריה צדיק בדינו, הרימו הקנאים קול צעקה וכֻלם קצפו על השופטים, כי לא הבינו את תֹּקף המשרה, אשר נִתּנה על שכמם לצחוק ולקלסה, ושני קנאים עזי־נפש התנַפּלו על זכריה והמיתוהו, בקראם אליו בלעג־זדון בעת נפלו שדוד: „הא לך גם משפטנו, אנחנו נותנים תֹּקף לצדקת־דינך“, ואחרי־כן השליכו את נבלתו מהר־הבית אל העמק אשר למטה, והפכו את פניהם אל השופטים והכו אותם בנצבי חרבותיהם בחרפה ובוז ודחפו אותם מחומת הר־הבית, ורק לדבר הזה פדו את נפשותיהם מרצח, למען אשר יפוצו בעיר לבַשׂר לכל יושבי ירושלים, כי היו לעבדים.

ה. והאדומים נחמו על בואם אל ירושלים, כי המעשים בעיר היו להם לזרא. אחד הקנאים בא אליהם בסתר והקהילם לאספה והודיע אותם כל תועבותיהם אשר עשו יחד עם הקוראים להם, וסִפּר להם את כל הרעה אשר מצאה את העיר מידם, לאמר: „הנה יצאתם אל המערכה, בחשבכם כי הכהנים הגדולים מוסרים את העיר בידי הרומאים, ואף כי לא נמצא שמץ דבר להוכיח על עלילת הבגד, ועתה עיניכם רואות את האנשים, אשר סבבו אתכם בכחש, למען תבואו להגן עליהם, והנה הם עושים מעשי שונאים עריצים, ועליכם היה למנוע אותם ממעשי־זדון למבראשונה. ואחרי אשר התחברתם להם לשפוך דם־אחים, עליכם הפעם לשים קץ לעלילותיהם הרעות, ואל תשארו פה להוסיף אֹמץ לרשעים, העוברים על חֻקי אבותיכם. וגם אם יש ביניכם אנשים, הכועסים עד היום הזה על אשר נסגרו שערי העיר בפניכם ולא נפתחו לרוָחה, למען תבואו בהם חמושים, השיבו אל לבכם, כי כבר עשיתם נקמות במנדיכם. כי חנן מת ובלילה אחד נשמד כמעט כל העם, ולא נעלם מכם, כי גם רבים מאנשי־שלומכם נחמו על הרעה אשר עשו, מדי ראותם את אכזריות האנשים, אשר קראו אתכם לעזרה. הם גם מפניכם אינם בושים, אף כי מידכם באה ישועתם, ועושים תועבות נוראות לעיני בני־בריתם. ועונותיהם יחולו על ראשכם, אַתּם האדומים, אם לא תעמדו להם לשטן או לא תבָּדלו מעליהם ומעל מעשיהם הרעים. גלוי וידוע לפניכם, כי דבר הבגד היה עלילת שקר, ואין איש חושב, כי יעלו הרומאים על העיר במהרה, וגם חיל חזק סוכך על העיר ולא באפס־יד יִשָּׁבר, ואתם שובו לבתיכם ולא תבואו עוד בסוד המרעים, ובזה תזכּו את נפשותיכם מכל עונותיכם, אשר כשלתם בהם בערמת האנשים האלה“.

פרק ששי: האדומים עזבו את העיר והקנאים הרבו מעשי רצח. הרומאים רצו לעלות על העיר ואספסינוס עצרם עד עת מצֹא.

א. האדומים הטו אֹזן לדברים האלה ובתחלה הוציאו לחפשי כאלפים מאזרחי ירושלים, אשר נמצאו במאסר, ואלה מהרו לברוח מתוך העיר ולבוא אל שמעון [בן גיורא], אשר עוד נדבר עליו בקרוב. ואחרי זאת עזבו האדומים את ירושלים ושבו איש לביתו. הם יצאו את פני העיר פתאם, ושתי המפלגות בירושלים לא חכו לזה. העם לא ידע, כי נחמו האדומים על מעשיהם, ושאף רוח לרגע קטן, בחשבו כי הוּנח לא מעֹל אויביו. והקנאים הוסיפו עוד גאוָה, כאִלו לא נעזבו מבני־בריתם, רק נחלצו מידי אנשים, אשר הביטו עליהם בעין צרה ובקשו למנוע אותם מאשם. כי עתה לא הֻטל עליהם עוד לדחות את מעשי רשעתם או להִמָּלך בדבר תחלה, ובחפזון גדול יכלו לחַבּל כל אחת ממזמותיהם הרעות והחישו למלא אחרי עצתם כהרף עין. הם הרבו להמית את גבורי החיל ואת נדיבי העיר, כי באלה קנאו על מעלותיהם, ומאלה פחדו, פן יקומו להם לשטן; הם האמינו, כי רק בהכריתם את כל אנשי־המעלה, מבלי השאיר להם שריד, יוכלו לשבת בֶּטַח. ככה נרצחו אנשים רבים וביניהם גם גוריון, איש רם המעלה והיחש, חובב שלטון־עם ומלא רוח אהבת הדרור מכל יתר היהודים, כי ישרת לבו ויתר מעלות רוחו הכריעו אותו לטבח. וגם ניגר איש עבר־הירדן לא נמלט מידם, הוא האיש, אשר הפליא גבורה במלחמותיו עם הרומאים. וכאשר סחבו אותו ברחובות העיר, צעק מרה וגלה את סִמני הפצעים [שקבל במלחמת החרות]. אולם כאשר הוּצא משערי העיר נואש מישועה והפיל את תחנתו לפני מרצחיו, כי תהיה לו קבורה, אולם הם הודיעו אותו, כי לא יורידו את גויתו אל האדמה, אשר ככה חשקה בה נפשו, ואחרי זאת מסרו אותו לטבח. ובעת מותו קלל ניגר את האנשים, כי יבואו הרומאים וינקמו מהם את דמו, וחרב ורעב ויתר מוראי המלחמה יחולו על ראשיהם, ועוד הוסיף לקללם, כי תהיה יד איש באחיו. והאלהים הביא את כל דברי הקללה הזאת על הרשעים ושִׁלם להם בצדק כגמול ידיהם: כעבור זמן קצר קמו מריבות ביניהם וכל איש טָעם את טעם שגעון חברו. כאשר נהרג ניגר בידם, הוּנח להם מפחדם, פן יבוא איש לשים קת לשלטונם, אולם לא נשארה מפלגה בקרב העם, אשר לא שׂמו לה עלילות דברים להעבירה מן העולם. ואחרי אשר מריבי הקנאים כבר ספו כֻּלּם, הגיעה העת למצֹא את אֲשַׁם אנשי השלום, אשר לא רבו עמהם. ככה באו בטענה על אחד העם, אשר לא דבק בהם בלבב שלם, ואמרו, כי הוא גבה־לבב (גס־רוח), והתגוללו על השני, אשר נספח עליהם מבלי לבטל את דעתו מפניהם, כי הוא בז להם, וגם האנשים, אשר החניפו להם ביתר שאת, נחשדו על מחשבה רעה. והם לא הבדילו בין אשמה גדולה ובין קטנה, ורק עֹנש אחד גזרו על החַיָּבים – הוא עֹנש המות. ואיש לא נמלט מן העֹנש הזה, מלבד העניים והחשֻׁכּים, אשר יצאו משפל המעלה ולא בֹרכו בנכסים.

ב. וכל שרי צבאות הרומאים שמחו על מריבות האחים בקרב שונאיהם כמוצאי שלל רב ורצו למהר ולעלות על העיר, וגם האיצו באספסינוס, בחשבם כי יצליח כל חפצו בידו הפעם, ודברו אליו, כי עתה האלהים נלחם להם, בסכסכו את אויביהם איש באחיו, אולם הגלגל חוזר מהרה, ואולי ייעפו היהודים ממלחמת־האחים או יִנָּחמו על מעשיהם וישלימו ביניהם. ולדברים האלה ענה אותם אספסינוס: „דעו, כי שגיתם מאד בעצתכם בפעם הזאת. אמנם משתוקקים אתם להראות את כח ידיכם ואת הדר נשקכם כדרך העומדים בבית־חזיון, אך הדבר הזה קשור בסכנה ואתם אינכם שׂמים לב לתועלתכם ולשלומכם. הן אם תמהרו לעלות על העיר מיד, תקימו בידיכם ברית־שלום בין שונאינו, ובעֹצם ימינם ישתערו עלינו. ואם תתנו להם אַרְכּה, ימעט אחרי־כן מספר שונאינו, כי תאכל אותם אש המריבה. כי האלהים מיטיב לערוך את המלחמה ממני, והוא יסגיר את היהודים בידי הרומאים חנם ויתן את הנצחון לצבאותינו בלי עמל וסכנה. ובעוד האויבים הולכים וכלים איש בידי רעהו, כי קמה עליהם קללה נוראה, מלחמת־אחים, טוב לנו להתבונן אליהם מרחוק ולשבת במנוחה, מאשר להתערב בריב אנשים הולכים למות, הנלחמים ביניהם ברוח שגעון. ואם יחשוב איש מכם, כי לא יישר הנצחון בלי מלחמה, עליו להשיב אל לבו, כי ניטיב לעשות לנפשותינו, בהשיגנוּ את משאלות לבנו לבטח, מהכניס את עצמנו בסכנת מלחמה. דעו לכם, כי גם האנשים המפיקים את רצונם בארך־אפם ובתבונתם קונים להם שם טוב ותהלה כחבריהם, אשר השלימו את חפצם בתפארת ישׁע ימינם. והנה במדה אשר יהיו האויבים הולכים ודַלים יחליפו צבאותינו כֹח מעמלם הקשה וילכו הלוך וחזק. ואמנם גם אין השעה עת־רצון לאנשים השוקדים לעשות להם בנצחונם שֵׁם תפארה, כי אין היהודים דואגים עתה להכין להם נשק וגם לא לחַזק את חומותיהם ולאסוף להם חיל־עוזרים, למען יהיה לנו הדבר לרעה, בתתנו להם אַרְכּה, – רק חונקים הם איש את רעהו במלחמת־האחים ובמחלֹקת, וכל יום הם סובלים צרות ורעות נוראות, אשר גם בעלותנו עליהם ובכבשנו אותם לא נעשה להם כמוהן. ואם ירצה איש לשמור את נפשו, עליו לתת להם להמית איש את אחיו תֻּמם. ואם לתהלת הנצחון תשׂאוּ את נפשכם, הן לא תגדל תפארתכם בהתנפלכם על אויב כזה, אשר אכלה אותו חרב מבית, כי יֵאָמר בצדק, אשר לא מידיכם בא הנצחון, כי־אם מן המחלקת“.

ג. כל שרי החילים הודו לדברי אספסינוס. וכעבור זמן קצר נגלה הדבר, כי היתה עצתו עצה מחֻכּמה. כי מדי יום ביומו נפלו אל הרומאים אנשים רבים, אשר ברחו מפני הקנאים. אמנם קשה היתה מנוסתם, כי הציגו הקנאים משמר בכל מוצאי העיר ואת כל איש אשר תפשו שם שפטו משפט מות, באמרם כי אל הרומאים הוא נופל. אולם כל נותן שֹׁחד יצא לשלום, ורק האיש, אשר לא מצאה ידו לשַׁלם, נחשב לבוגד. על־כן קנו העשירים בכסף את המנוסה מן העיר, ורק העניים הבורחים נשחטו. וכאשר נערמו תלי הרוגים במסלות [על־יד מוצאי העיר] נחמו רבים, אשר יעצו לנפול אל הרומאים, ובחרו למות בקרב העיר, כי קוו להקבר בקברות אבותיהם ובזה רָוַח להם מעט מאימת המות. אולם הקנאים הרבו עוד תועבה באכזריות זדונם ולא נתנו לקַבּר את עצמוֹת הנרצחים בעיר ובשדה, כאִלו כרתו ביניהם ברית לחלל את חֻקי האבות (התורה) ואת חֻקי הטבע גם־יחד ולהוסיף עוד חַטאה לאלהים על כל הרעות אשר עשו לאדם! הם השאירו את הפגרים בחוץ להעלות בָּאְשָׁם תחת קרני השמש, ומשפט אחד היה לקובר עצמות קרוביו ולבורחים מן העיר – משפט מות! ועל האיש, אשר גמל את החסד הזה לאחיו המת, נגזר להשאר בלי קבורה. סוף דבר, בעת הצרה הזאת אבדו כל המדות הטובות – ומדת הרחמים יותר מכֻּלן. כי כל דבר מעורר רחמים הִרגיז את לבות הרשעים האלה, אשר העבירו את עברתם מן החיים אל הנרצחים והשיבו אותה מן המתים אל החיים, והנשארים בחיים נמוגו מפחד לבבם וקנאו באֹשר המתים, אשר נחו מצרותיהם, והאנשים, אשר עֻנוּ בבתי־כלָאים, חשבו גם את המתים המתגוללים בלי קבורה למאֻשרים באדם. כי כל חֻקי האדם נרמסו ברגל הזדים וחֻקי אלהים היו לצחוק ולקלס בעיניהם, ולחזיונות נביאים הלעיגו וקראו להם בשם להג מרמה. כי הרבו הנביאים לדַבּר על הטוב ועל הרע, והקנאים בעטוּ בתוכחותיהם ובזה קִימו גם את דברי הנבואה על קץ העיר. כי יצא דבר לפנים מפי האנשים (הנביאים), אשר תפול העיר ובית־המקדש יהיה למאכֹלת אש במלחמה, לעת תקום מריבת־אחים וידי היהודים תטמאנה את משכנות האלהים; ואף כי ידעו הקנאים את הנבואה הזאת, התמַכּרו לקַיֵם אותה בידיהם.

פרק שביעי: עריצות יוחנן. עלילות הקנאים במצדה. אספסינוס כבש את גדר. מעשי פלצידוס.

א. ויוחנן [בן לוי] אמר להיות לשליט עריץ וחשב, כי לא נאה לו הכבוד חלק כחלק עם חבריו, ומעט מעט משך אליו את הרעים אשר בקרב הנבלים ויחד אִתּם נפרד מעל המפלגה (מפלגת הקנאים). הוא מאן למַלא אחרי עצת חבריו תמיד וברוח מושל היה מוציא את פקֻדותיו, וכל עין ראתה, כי הוא שולח את ידו אל שלטון־יחיד (מונרכיה). אלה נכנעו לפניו מיראה ואלה מאהבה, כי הפליא לצודד את הלבבות במרמה וכחש. ורבים חשבו, כי היה להם הדבר לישועה בהִפּקד עון תועבותיהם על האחד ולא על הרבים. גם היה רב־פעלים במעשיו ובתחבולותיו, ואנשים רבים נעשו לו לנושאי־כלים (לעבדים). אולם עוד חלק גדול מחבריו עמד לו לשטן, אלה מקנאתם בו, בחשבם כי חרפה להם להִכּנע תחת ידי איש, אשר היה לפנים אנוש כערכם, ואלה משנאתם לשלטון־יחיד. הם הבינו, כי לא יעלה בידם להורידו מגֻדלתו על־נקלה, אחרי אשר יקח את השלטון בידו, וגם ירדוף אותם, בהתגוללו עליהם על אשר עמדו לו לשטן בממשלה. על־כן בחר כל אחד מהם לשאת כל צרה ופגע במלחמתו עם יוחנן מהיות לו לעבד ולהִמק בבית־שביו. וככה קמה מריבה בין האנשים האלה ובין צורריהם, אשר עמד יוחנן בראשם כמשפט מלך. אלה ואלה עמדו על המשמר מבית, אך טרם התנגחו בכלי־נשקם, או נלחמו ביניהם רק מעט, ולעֻמת־זאת חֻבּרו יחד להשחית בעם, ואיש התחרה ברעהו, כי ירבה לאסוף שלל מחמס יושבי ירושלים. ככה נפקדה העיר בשלשה שפטים רעים ונוראים: במלחמה [מחוץ] ובשלטון עריץ ובמריבת אחים, והמלחמה היתה קלה בכף מאזנים מיתר האסונות, על־כן ברחו רבים מפני אויביהם בני עמם אל השונאים הנכרים וקבלו מידי הרומאים את פדות נפשם, אשר נואשו ממנה בשבתם בקרב אחיהם.

ב. ועוד נגע רביעי נוסף אז להביא שואה על העם. לא רחוק מירושלים נמצא מבצר חזק, אשר בנו אותו המלכים, להפקיד בו את אוצרותיהם לעת תמורות מלחמה וגם להשָּׂגב בו לנפשם, ושמו מצָדָה. את המבצר הזה תפשו האנשים הנקראים סיקריים ולראשונה פשטו על המקומות הקרובים וגזלו שם את הצֵדה הדרושה להם בלבד, כי יראתם [מפני הרומאים] מנעה אותם להרבות חמס. אולם בשמעם, כי חיל הרומאים יושב במנוחה וכי קמו מריבות ושלטון עריץ ומלחמת־אחים בקרב היהודים אשר בירושלים, החלו לעשות תועבות גדולות. ולמועד חג המצות, אשר אותו עושים היהודים לזכר גאֻלתם בעת צאתם מעבדות מצרים ושובם אל ארץ אבותיהם, יצאו הסיקריים בלילה, בהתחבאם מעיני רואים, לבל יהיו להם לשטן, ופשטו על עיר מצער אחת ושמה עין־גדי. וטרם הספיקו אנשי־החיל אשר בעיר לקחת את נשקם ולהאסף, מהרו הסיקריים להפיצם ולגרשם מתוך העיר והמיתו את החלשים, אשר לא היה להם כּח לברוח, את הנשים והילדים, שבע מאות נפש ומעלה. ואחרי זאת הוציאו את כל שלל הבתים וגזלו את כל פרי הבכּורים ונשׂאוּ אתם אל מצדה, ואחרי זאת שדדו את כל הכפרים אשר מסביב למבצר והחריבו את כל הארץ, ומדי יום ביומו התרבה מספר המשחיתים, אשר באו אליהם מעבָרים. וגם ביתר קצות ארץ יהודה, אשר ישבו שם השודדים עד העת ההיא בחבּוק־ידים, התחוללו זוָעות, כדרך הגוף החולה, אשר קמה בו דלקת בחלק הראש והמחלה עוברת אל כל האברים. כי המריבה והמהומה בעיר הראשה התירו את ידי כל הנבלים אשר בארץ לעשות חמס, וכל אחד הוציא את גזלת כפר מגוריו אל המדבר. ושם התאספו יחד ונשבעו איש לרעהו והגיחו בגדודים, אשר היו קטנים במספרם מצבא־מלחמה וגדולים מלהקות שודדים, על מקדשים וערים, ובכל מקום, אשר פקדו עליו את חמתם, מצאה את האנשים רעה גדולה כצרת הנגפים במלחמה, והשודדים לא נתנו להם זמן להנקם בהם, כי מהרו לברוח עם הבזה אשר בידם. ולא נמצא מקום בארץ יהודה, אשר לא היה עדי אובד עם ירושלים יחדו.

ג. הדברים האלה נגלו לאספסינוס מפי הבורחים הנופלים אליו. אף כי שמרו המורדים על כל מוצאי ירושלים והמיתו את כל האנשים אשר נגשו אליהם, בכל־זאת הצליחו רבים להסתר מהם ולברוח אל הרומאים, והם דברו על לב ראש־צבא (הרומאי) להגן על העיר ולהציל את שארית העם. כי על אהבתם לרומאים הומתו רבים בחרב והנותרים נמצאים באימת מות. אספסינוס חמל עליהם בצרתם הפעם והסיע את חילו לצור על ירושלים למראה־עין ובאמת – לפדות את יושבי העיר ממצור. אולם בתחלה נטל עליו להכניע את שארית הארץ, לבל תקום לו מלחמה מאחור בעת צורו על ירושלים. הוא עלה על גדור (גדרה), העיר הראשה והחזקה בכל עבר־הירדן, וברביעי לחדש דיסְטְרוֹס (אדר) בא בשערי העיר, כי טוּבי העיר הסתירו את עצתם מהמורדים ושלחו אליו צירים להסגיר את העיר בידו, יען אשר חשקה נפשם בשלום וגם רצו לשמור על רכושם, כי עשירים רבים ישבו בגדור. ואנשי־ריבם לא ידעו על־דבר השליחים ורק כאשר קרב אספסינוס אל העיר נודע להם המעשה. הם נואשו מתקותם להתחזק לבדם בעיר, כי רבים היו שונאיהם מבית וגם ראו את הרומאים בקרבת העיר. על־כן תפשו את דוֹלץ (דוֹלֶסּוֹס), הגדול בין יושבי העיר במעלתו ובכבוד ביתו, אשר חשדו בו, כי הוא יעץ לשלוח את הצירים אל אספסינוס, ושחטו אותו, ובגֹדל חמתם התעללו בנבלתו, ואחרי זאת ברחו מן העיר. ולמחרת היום הגיע חיל הרומאים עד שערי העיר ואזרחי גדור קדמו את פני אספסינוס בברכה והוא נשבע להם להקים את בריתו אתם וגם נתן להם מצב רוכבים ורגלים לשמור על העיר, פן יעלו הבורחים עליה. כי יושבי גדור פרצו בידיהם את חומת עירם טרם דרשו הרומאים את הדבר, ובזה נתנו ערֻבּה, כי הם רודפי שלום, וגם ברצותם להלחם ברומאים לא יוכלו למלא חפצם.

ד. ואספסינוס שלח את פלצידוס עם חמש מאות רוכבים ושלשת אלפים רגלים לרדוף אחרי המורדים פליטי גדור, והוא עם שארית צבאו שב אל קיסריה. וכראות הפליטים פתאם את הרוכבים הרודפים אחריהם נדחקו לפני הקרָב אל כפר אחד הנקרא בית־נמרה273 ובו מצאו בחורים רבים והריקו חלק מהם לרצונם וחלק בחֹזק־יד והתנפלו יחד אתם על חיל פלצידוס. וכאשר הגיחו היהודים מן הכפר נסוגו הרומאים אחור מפניהם בתחלה והתחכּמו למשוך אחריהם את השונאים רחוק מן החומה ובהגיעם למקום חפצם הקיפו את היהודים וירו בהם, הרוכבים סגרו עליהם את הדרך והרגלים נלחמו בהם מקרוב והכו בהם. והיהודים חרפו את נפשם במלחמה ונפלו חללים ושכר לא היה לגבורתם, כי בהשתערם על האויבים העומדים במערכה, אשר סוכך עליהם נשקם כחומת מבצר, לא מצאו מקום לשלוח אליו את חציהם וגם לא עצרו כח לבקוע להם דרך בין שורות הרומאים, ולעֻמת־זאת הרבו חִצי השונאים לפלח את קרביהם, כי נדמו היהודים כבהמות נבערות, הקופצות על חרב הצַיָּד, אלה הֻכּו לפי חרב ואלה נפוצו ונרמסו בפרסות סוסי הרוכבים.

ה. פלצידוס אמר לסגור בעדם (בעד היהודים הבורחים) את הדרך אל הכפר, ועל־כן מהר עם רוכביו כפעם בפעם אל העבר ההוא, ואחרי־כן הפך את פניו וירה בבורחים. הקרובים היו מטרה לחציו והרחוקים יראו ושבו אחור; אך לאחרונה בקעו להם הגבורים אשר בחיל היהודים בחֹזק־יד דרך בין שורות הרומאים ונמלטו אל חומת הכפר. ושומרי החומה נבוכו מאד, כי לא יכלו לסגור את השער לפני פליטי גדור, יען אשר גם בינהם וקרוביהם נמצאו יחד עמם, וגם הבינו, כי יפלו בחרב, אם יתנו להם לבוא בשערי העיר. ומגורתם קמה: כי בעוד הפליטים נדחקים לפני החומה, כבר הדביקום רוכבי הרומאים וכמעט באו אתם יחד אל הכפר, לולא מהרו היושבים לסגור את השער. אולם פלצידוס השתער עליהם בגבורה ונלחם אִתּם עד הערב, ואחרי־כן הבקיע אל החומה ותפש את כל יושבי הכפר. ההמונים הנחשלים הֻכּו לפי חרב וגבורי החיל נמלטו על נפשם. ואנשי פלצידוס הוציאו את שלל הבתים ושלחו את הכפר באש. ופליטי הכפר נפוצו בכל הארץ מסביב והפליגו בדבר הצרה אשר מצאתם וגם אמרו, כי צבא הרומאים הולך וקרב, ובדבר הזה החרידו את כל יושבי המקומות הקרובים, ורבים נלוו אליהם בהמון וברחו אתם יחד בדרך יריחו, כי רק בעיר הזאת אמרו למצֹא רֶוח והצלה, בבטחם במשגב חומותיה ובהמון יושביה. ופלצידוס נשען על כח רוכביו וגם הוסיף אֹמץ בנצחונותיו הראשונים, על־כן רדף אחרי הפליטים עד הירדן והמית את הנופלים בידו כפעם בפעם, ולאחרונה לחץ את כל ההמון אל שפת הנהר, ושם נעצרו היהודים ולא יכלו לעבור, כי גאו מי הנהר (הירדן) מפני הגשמים, ופלצידוס ערך מערכה לקראתם. בעל־כרחם יצאו היהודים למלחמה, כי אבד מהם מנוס, והתיצבו בשורה ארֻכּה לאֹרך שפת הנהר, כמטרה לחצי האויב ולשטף סוסיו. והרוכבים המיתו רבים מהם והפילו אותם אך תוך הנהר. חמשה־עשר אלף נפש נפלו בחרב הרומאים, וההמון אשר נלחץ בחזקת היד לקפוץ אל הירדן היה לאין־מספר. וכאלפים ומאתים איש נלקחו בשבי ויחד אִתּם שלל כבד מאד, חמורים וצאן וגמלים ובקר.

ו. המפלה הזאת לא נפלה מיתר מפלות היהודים ועוד גדלה בעיניהם מן האסונות הקודמים, כי כל דרך מנוסתם היתה מלאה חללים, ומַעבר הירדן נסגר מכֹּבד הפגרים, ואף ים המלח מלא גויות אדם, אשר סחפו אליו מי הנהר בהמון. ופלצידוס הלך מחיל אל חיל ומהר אל הערים הקטנות אשר מסביב וכבש את אָבֵל (אבל־השטים, אבילה) ואת יוּלִיַּס (בית־הרם, או בית רמתה) ואת בית הישימות ואת כל הארץ עד ים המלח והשיב בכל עיר את אנשי־עצתו מן היהודים הנופלים אל הרומאים. ואחרי־כן הושיב את אנשי־צבאו באניות ותפש את הבורחים על־פני ים המלח. ככה נפלה בידי הרומאים כל ארץ עבר־הירדן בברית ובמלחמה, חוץ מהמבצר מכור שׂגב מהם.

פרק שמיני: אספסינוס שמע על המעשים אשר היו בארץ גליה ומהר לכלות את מלחמת היהודים. ציור יריחו והעמק הגדול. על־דבר ים המלח.

א. בימים ההם הגיעה אל אספסינוס בשורת המרד, אשר פרץ בארץ גַּלִיָּה, כי וִינְדֶּקס וגדולי עם־הארץ פשעו בנירון, ופרשת המעשים האלה כתובה על ספרי הזכרונות לאשורה. הבשורה הזאת העירה את אספסינוס להחיש את המלחמה, כי צפה מראש את מלחמות־האחים [ברומא] ואת הרעה אשר נגד פני הממשלה כֻּלָּהּ, ועל־כן אמר להקים שלום בארצות המזרח ולהקל בזאת את המוראים בארץ איטליה. וכל העת אשר עצרוהו הגשמים הכין את המנוחה במקומות הנכנעים והציב בתוכם משמר והקים שרי־עשרות על הכפרים ושרי־מאות על הערים, וגם בנה רבות מן הערים הנהרסות. ולראשית האביב לקח את מַרבּית חילו ונסע מקיסריה אל אנטיפטרס ושם ישב שני ימים והקים סדר בעיר וביום השלישי נסע הלאה והחריב ולהט באש את כל הארץ אשר מסביב. אחרי הכניעו את כל מחוז תִּמנה פנה אל לוד ואל יבנה, אשר כרתו אִתּוֹ ברית־שלום, והושיב בהן את היהודים אשר נכנעו לפניו ומצאו חן בעיניו, ומשם עלה על אמאוס וכבש שם את מעברות ההרים בדרך ירושלים, ושׂם במקום ההוא את מחנהו והקיף עליו מצודה והשאיר שם את הלגיון החמישי, ומשם פנה אל מחוז בית לפתפי (או בית לפתנפי) (או בית לפתנפי)274 ושלח אותה באש, וגם את כל הארץ מסביב לגבול אדום, ואחרי־כן צוה להקים מבצרים במקומות הכּשׁר וגם לכד שני כפרים גדולים בארץ אדום בתוֶך, את בית־גברֵי275, ואת כפר טבא, והמית עשרת אלפים אישׁ ויותר וכאלף נפש לקח בשבי ואת יתר העם גרש מנחלתו והעמיד בכפרים האלה מִשמר מאנשי־חילו, למען יפשוט על ארץ ההרים להחריבנה. והוא עם שארית חילו שב אל אמאוס ומשם נסע אל ארץ שֹׁמרון ועבר על העיר הנקראה בשם „עיר־חדשה“ (נאפוליס) ובפי יושבי המקום – מַבַּרְתָּא276, ומשם ירד אל קָרָוָה (קוריאי) ולן במקום ההוא ביום השני לחדש דיסיוס (סיון), ובמחרתו שׂם את פניו אל יריחו, ושם התחבר אליו טרַיָּנוס, אחד משרי־צבאו, אשר העביר את חילו מעבר־הירדן, כי כבר נכנעה כל הארץ ההיא לפניהם.

ב. המון גדול מיושבי יריחו מִהר עוד לפני בוא הרומאים לברוח אל ארץ ההרים מול ירושלים, ואנשים רבים נשארו ונפלו בחרב, והרומאים לכדו את העיר העזובה. העיר יריחו בנויה בעמק, אולם ממעל לה רמה ארֻכּה מאד, קרחה ושוממה. לרוח צפון היא נמשכת עד גבול בית־שאן, ולרוח דרום עד ארץ סדום (הסדומים) וקצה ים המלח, ומול הרמה הזאת נמצאה רמת עבר־הירדן, תחלתה על־יד יוליס (בית הרם) וצפונה לה, והיא נמשכת לרוח דרום עד סומורה הקרובה לגבול סלע־ערב. ובארץ הזאת נמצא גם ההר הנקרא בשם הר־הברזל, המשתרע עד ארץ מואב. והארץ בין שתי הרמות האלה בתָוֶך נקראה בשם „העמק הגדול“ (ככר־הירדן, ערבות הירדן), תחלתו על־יד כפר צנבריי, והוא מגיע עד ים המלח. ואֹרך העמק הזה אלף ומאתים ריס ורחבו מאה ועשרים והירדן עובר בקרבו בתוֶך דרך שני יאורות השונים בתכונותיהם, ים המלח וים טבריה (כנרת, גינוסר), כי הראשון הוא מלא מלח ולא נמצא בקרבו דבר, אשר בו רוח חיים, ומֵימי השני הם מתוקים ומגַדלים יצורים חיים. ובימות־החמה מראה העמק הזה כשרוף באש ומרֹב היֹבש האויר מחניק ומביא חליים. וכל העמק הוא ככר שוממה, חוץ מנחל הירדן, ועל־כן התמרים על שפת הנהר דשנים ונותנים פרים לרֹב, אולם הרחוקים ממנו הם רעים ושֹׁערים.

ג. ובקרבת יריחו נמצא מקור מים חיים עשיר, אשר מימיו טובים מאד להשקות את האדמה. המקור הזה נפתח בקרבת העיר הישנה, היא הראשונה בערי הכנענים, אשר כבש יהושע בן־נון, ראש צבא העברים, בחרב. ועל המקור הזה מסֻפּר, כי לפנים היה משחית את תנובת השדה ואת פרי העצים וגם מזיק לילודי אשה, ומימיו היו מביאים מחלה ומוֶת לכל הברואים, אולם אחרי־כן נרפאו המים ונהפכו להיות בריאים וּמַפְרים בידי אלישע הנביא, הוא אוהב אליהו ויורשו. כי הנביא הזה גר בתוך יושבי יריחו, אשר קדמו את פניו באהבה רבה, ושׁלם להם טובה תחת טובה ואָצל להם ברכה עומדת לעד, כי נגש אל המקור והשליך אל המים כלי חרשׂ מלא מלח, ואחרי־כן נשא את ימין צדקו לשמים והסיך נסך לכַפּר את פני הארץ ולכרות אִתָּהּ ברית ובקש ממנה לרַפֵּא את המים ולפתוח גידים מתוקים, ואל האלהים התפלל כי יותיר לטובה את יושבי הארץ בפרי אדמתם וברי בטנם ולא ימנע מהם את מֵי הברכה האלה כל הימים, אשר יחזיקו בתֻמם. ובתפלה הזאת, אשר הקדים לה הנביא מעשים בתבונות כפיו, רִפּא את המקור, ותחת אשר היו המים לפני משַׁכּלים ומביאים דֶּבר ליושבי הארץ, החלו מהיום ההוא והלאה להביא ברכה לפרי בטנם וליבול ארצם. כי גדול מאד כֹּח המים להרוות את האדמה, עד אשר בנגעם רק בפניה יביאו עליה ברכה גדולה יתר ממי מעינות אחרים, המשקים את הארץ לרויה. ותחת אשר שכר המעינות ההם אינו גדול גם אם ילקחו מהם מים רבים, הנה המועט במקור הזה מחזיק ברכה מרֻבּה277. ומלבד־זאת המקור מרוה ככר גדולה מיתר המעינות כֻּלם, כי אֹרך עמק יריחו הוא שבעים ריס ורחבו עשרים ריס, והוא מגדל פרדסים נחמדים צפופים, ובהם עולים עצי תמרים רבים, שונים בטעמם ובשמותיהם, והמינים הדשנים נדרכים [ביקבים] ומוציאים דבש לרֹב, אשר אינו נופל בטעמו הרבה מדבש הדבורים הרבות אשר בארץ הזאת. ושם נמצא עץ הקטף (עץ הצרי), היקר בכל פרי הארץ ההיא278, והכֹּפֶר ועץ המֹר, ובצדק יֹאמר האומר, כי הארץ היא גן אלהים, אשר בו גדלים העצים היקרים וכלילי היֹפי למיניהם למכביר. ואמנם הארץ הזאת היא מבֹרכה גם ביתר פרי האדמה ולא נקל למצֹא בעולם הישוב מקום אשר כמוה, כי האדמה משיבה את הזרע המָשלך אליה בברכה מרֻבּה. ואני חושב, כי חֹם האויר הרָוה ומזג המים הם סבת הברכה יחד, כי כח המים מצמיח את הנטעים ומשגשג אותם ולֵח האויר מחזק את שרשיהם באדמה ונותן להם כֹּח להתעודד בחרבוני קיץ. כי בימי־החמה הארץ הזאת היא כיקוד אש, ועל־כן אין איש יוצא ממקומו על־נקלה, אך המים השאובים לפני עלות השמש מַרבּים להתקרר בחוץ, ותכונתם היא הפך תכונות האויר אשר מסביב279. אולם בימי הקֹר המים מתחממים וטובים מאד לרחוץ בהם; אמנם גם מזג האויר הוא רך מאד בימים האלה, ועל־כן לובשים יושבי הארץ בגדי בד על בשרם בעת אשר יורדים שלגים בשאר ארץ יהודה. מיריחו עד ירושלים מהלך מאה וחמשים ריס, ועד הירדן ששים ריס, והארץ בין יריחו ובין ירושלים היא מקום ציה, מלאה אבני נגף. ובין יריחו ובין הירדן נמצא מקום מישור וגם הוא ערבה שממה וארץ לא־זרועה. ובזה ספרתי את כל מעלות ארץ יריחו המבֹרכה.

ד. ונאה לדבּר גם על תכונת ים המלח. הוא אשר אמרתי, כי מימיו הם מרים ואין בו נפש חיה, ומימיו הקלים280 נושאים על־פניהם את כל הדברים הכבדים ביותר המָשלכים אליהם, וקשה מאד לאדם לטבול במי הים הזה, גם אם ינסה לעשות זאת בכל מאמצי כחו. כאשר הגיע אספסינוס אל שפת הים, אמר לחקור את תכונותיו, וצוה לקחת אנשים, אשר לא ידעו לשׂחות, ולכפּות את ידיהם על אחוריהם ולהשליכם אל תוך המצולה, אך כֻּלם צפו על־פני המים, כאלו צנפה אותם רוח למעלה. ונפלאות הן חליפות צבע המים, כי שלש פעמים ביום הים משנה את מראה פניו לנֹגה קרני השמש ומופיע בעתרת צבעים שונים. במקומות רבים הוא מקיא מקרבו גושי מלח (חֵמָר, כֹּפֶר) שחורים והם נִשאים על־פני המים ודומים במראם ובגדלם לשוָרים כרותי ראש. עושי־המלאכה על־פני הים נגשים אל הגוּשים האלה ואוספים את הרגבים המדֻבּקים אל תוך ספינותיהם. וכאשר הם ממלאים את הסירות, לא נקל להם להוציא מהן את הרגבים, כי הסירה נדבקת אל הכֹּפר הנטפל אליה, ורק דמי־נדה או מי־רגלים עוצרים להפריד בין הדבקים האלה. והכֹּפר הזה הוא טוב למלא בו את סדקי האניות וגם מעלה ארוכה לגוף, ועל־כן מערבים אותו בסמי רפואה רבים. ואֹרך היאור הזה חמש מאות ושמונים ריס, כי הוא משתרע עד צֹער אשר בערָב למטה, ורחבו מאה וחמשים ריס. וסמוכה לים־המלח היא ארץ סדום, אשר היתה לפנים מבֹרכה במגד אדמתה ובכל טוּב עריה ועתה היא כֻלּה ארץ שרֵפה; על־כן יֵאָמר, כי ברקים להטו את הארץ הזאת בחטאות יושביה. ועוד עתה נשארו עקבות (רשמי) אש האלהים, ויש לראות שם צללי חמש281 ערים. וגם האפר הולך ומתחדש בפרי המקום ההוא, אשר צבע קלִפתו דומה לצבע פרי עץ־מאכל, אולם בהִתָּלשו בכף הוא כָלה כעשן וכאבק282. והמראה הזה מוסיף אמון לשיחות מני קדם (המִתּים) על־דבר ארץ סדום.

פרק תשיעי: אחרי כבוש גדרה (!) התכונן אספסינוס לצור על ירושלים, והנה הגיעה אליו בשׂורת מות נירון והוא שִׁנה את עצתו. שמעון איש־גרש.

א. ואספסינוס גמר להקיף את ירושלים מכל עבריה והקים מצודות למחנהו ביריחו ובחדיד ובשתיהן השאיר מצב מצבא הרומאים ומחיל עוזריהם. הוא שלח אל גרש283 את לוציוס אניוס ונתן בידו את חלק הרוכבים וחיל רגלי גדול. הוא עלה על העיר וכבש אותה מיד והמית אלף מבחורי היהודים, אשר לא מהרו לברוח, ואת בני־ביתם לקח בשבי ואת רכושם נתן לאנשי־צבאו לשלל. ואחרי־כן שרף את הבתים ויצא להלחם בכפרים אשר מסביב. אנשי־החיל נמלטו והחלשים הֻכּו בחרב והמקומות העזובים היו למאכלת אש. ככה נכבשו במלחמה כל ההר והעמק ונלקחו מידי יושבי ירושלים כל מוצאי העיר. והקנאים שמרו מאד על האנשים האומרים לנפול אל הרומאים, וגם מאנשי־ריבם, אשר לא השלימו עם הרומאים, אבד מנוס, כי סגר עליהם הצבא המקיף את כל הע