אַתַּרְנְגוֹלָא וְתַרְנְגוֹלְתָּא

מאת דוד פרישמן

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תצוגה מלאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

עתה אין עוד אחוה ואין עוד רֵעות בין שני פרנסי העיר סלכה, בין ר' פַיבוש הגדגדי ובין ר' יצחק העמרמי, אך לא כן לפנים. לפנים היו רֵעים נאמנים מאד, ויאהבו איש את אחיו אהבה נצחת, ויתהלכו לפני צאן מרעיתם יד ביד, וימצאו חן בעיני אלהים ואדם. והדבר לא יפלא מאומה! העיר סלכה בנויה היא כעיר שחֻבּרה לה יחדו, בין וַרשה ובין סְקֶרְנֶוִיץ לא הרחק מן המסלה אשר למרכבת-הברזל, ויושביה רֻבּם יהודים, אנשים שְלֵוִים ושוקטים אל קֻבּעת שמריהם. אין יוצאת ואין צוָחה ברחובותיה, אין חסיד ואין מתנגד, אין אדוק ואין אפיקורס, אך יהודים לבד, כי גם גלי העת החדשה עוד טרם נגעו בה לרעה או לטובה, ומלבד הצעקות היפות והקללות המסודרות, אשר תתמלטנה לימים מעל שפתי נשי-השוק, הנה לא נשמע ולא נפרץ כל קול וכל קטטה. ובכן לא יפלא הדבר, אם שני פרנסי עיר כזאת, אנשים ישרים וטובי-לב, יחיו באחוה וברֵעות יחדו. יום אחד ידמה אל היום השני כנטף מים אל משנהו, השנה האחת כשנית, כל דבר כמנהגו ואין יוצא מן הכלל, ואך לעתים רחוקות, רחוקות מאד, תֶּחְרָד העיר רגע ממנוּחתהּ ועד מהרה תשוב גם היא לקדמוּתהּ. למשל: רב העיר הוא איש קצר-קומה, ומנהגו הוא מימים ימימה בלכתו לרחֹץ את בשרו במקוה לרדת אך ארבע מעלות, והיה כי יסיתו השטן לקחת לו קרנים ולרדת גם את המעלה החמישית, אז יאפפוהו המים מימינו ומשמאלו והסכנה מרחפת על ראשו לְהִטָּבֵעַ במצולה, ואז יזעק הקטן מרה והעיר תחרד ממקומה, והאנשים יבואו מארבע הפנות והנשים תעזובנה את הבצק ואת מעשה-המאפה, ויבואו מכל צד לעזור לטובע האֻמלל; או בחורי בית-המדרש אשר בסלכה הם נערים טובי-שכל, מתמידים, אך גם להתהולל ידם רב להם, ובבוא הערב בלילי חֹרף, אז לא ידליקו נר, ואך בחשכה יחזרו על פני שעורם בעל-פה, ובעת ההיא גם ידם מלאה עבודה להכות ולגזור על כל צד, איש את רעהו; ויהי היום והדלת נפתחה ואיש בא הביתה והמה לא ראו ולא ידעו מי הוא, וכדת וכמנהג העלוהו על פני השלחן ויכוהו בלי חמלה, והאיש צעק מרה והבחורים השתאו השתוממו בשמעם כי את קול הרב הוא מחקה ויחר אפם ויוסיפו הכות, אך כאשר גדלה הצעקה, אז נאסף לקולו קהל עם, ובהעלותם נר אז ראו לחרדת לבם כי באמת הרב מונח על פני השלחן. או בחור יליד פּלוֹנסק, בשובו אחר חג המצות העירה דרך וַרשה, נשא אתו בחיקו ספר קטן ועל גב הספר התנוססו המלים “שירי בת ציון”, וכדת וכמנהג הסתופף הנער בבתי-מחראות יותר מדי ויקרא בו, ויקרא בו גם בעת למדו שעוריו בבית-המדרש, עד אשר נִבעו המצפונים האלה ויוָדע הדבר. כדת וכמנהג הפשיטו בני המקום את כתנתו מעליו ויכוהו ויפצעוהו וכדת וכמנהג שברו כל עצמותיו ויגרשוהו מן העיר; אך המכות האלה היו לו לרפאות תעלה, כי נואש הנער מהשכלתו ויעזוב את הספרים הקטנים עם הגדולים גם יחד לבוא ללוֹדז, עיר חרושת-המעשה, ויהי לאורג, ומני אז והלאה לא היה עוד כמעשה הזה, כי העיר סלכה פשפשה במעשיה ותחפש אחרי כל חטאיה ותבער את הרע מקרבהּ, ותתחזק ותשב לאיתנהּ ותשקוט שלש שנים…

ופתאום בא גם יומהּ! לא דֶבֶר אשר באֹפל יהַלך, כי-אם קֶטֶב אשר ישוד צהרים – מבית פרנסי העיר עצמם יצאה הרעה.

“השכלה!” יחשוב בלי תפונה הקורא התמים, הנה באה העלמה המבישה הזאת ותקח את ברכת שני ראשי בתי-העיר ותשדד את העיר מרבצהּ ותניס את השלום וכל המנוחה גזה, עברה… בלי תפונה ראתה בת הפרנס בחלום הלילה את פני שר גדוד האוּלַנִּים ואת שפמו, ותקם ותגנוב את לב אבותיה ואת כספם ותברח לפטרבורג ותלך לדרוש בחכמה ובמדע בבתי-המדרש הגבוהים… בלי תפונה קרא בן הפרנס שנים-שלשה ספרי-השכלה ויהי למשכיל, וינופף יד נגד אביהו, ויקם ויתמכר אל חבורת “התנועה” ויפעל הרבה, ויִתָּלה אחרי-כן בכבוד גדול… אך לא היא ולא מינהּ ולא מקצתה! העיר סלכה היא טלית שֶׁכֻּלהּ תכלת, היא כֻלה מלאה השכלה של אמת וכל מקום להשכלה של שטות ולרעות רוח אין בה, וזרמי העת החדשה גם הם לא נגעו עוד בה, כאשר אמרתי, ובכל-זאת מלאה השכלה של אמת, כי הקימו שני הפרנסים כל בתי החסד והחנינה אשר אך דרושים, בתי-חולים, בתי-מקלט לעניים, בתי-אֹכל, קפות צדקה ובתי-מדרש ללמוד, ושני הפרנסים האלה לא נחו ולא שקטו עוד ויום-יום נועצו לשית על מפעלם הטוב נוספות, ויהי הם עובדים תמיד עבודתם לרבים, ועוד יתרה מזה, כי עשו עבודתם תמיד באחדות ויד ביד, ועל-כן היתה פעלתם שלֵמה וכן רַבּה, ועין אלהים צופיה עליהם ומעשה ידיהם יברך. – בימים ההם ומקרה אחד קטן אבד טובה הרבה וישם את העיר כמרקחה, ויבן חַיִּץ בין ר' פַיבול ובין ר' יצחק, ויבַלל את לשונם, ויטע שנאה עזה בלבותם, ויגר לארץ את כל המפעל הטוב אשר כוננו ויעש העיר לשַׁמה ואת בתי-האספות לשאיה עד היום הזה…

אתרנגולא ותרנגולתא!…

הימים היו ימי הפורים, ימי אורה ושמחה וששון, ועל מלוא רֹחב כל פנים פרשה החדוה את מֻטות כנפיה, והקהלה הקטנה צהלה ושמחה. ביום ההוא בהיות הבֹּקר באו שני הפרנסים כאחד אל בית-המדרש, ר' פַיבוש הגדגדי הביא אתו את משקפיו אשר לו משנות דור ואת “המגלה” אשר כתב בעצם ידו, ור' יצחק העמרמי הביא אתו גם הוא את “השקלים” אשר לו למורשה מאבות אבותיו ואת קערת הכסף; ר' פיבוש הגדגדי קרא את המגלה בצבור ור' יצחק העמרמי שר שיר “שושנת יעקב”, לא שִנו דבר ולא חִדשו מאומה מאשר עשו בשנה האחרונה או לפני עשרים ושלשים שנה. אחרי התפלה התיעצו עוד השנים על הדברים אשר עליהם עוד לתקן בעניני העדה, ויצאו יחדו מבית-התפלה ויבואו שלֵוים ושמחים איש-איש לביתו. ר' פיבוש שאל פי אשתו אם כבר הכינה המנות למשלוח ור' יצחק שאל גם הוא פי אשתו על-דבר המנות, וישבו לאכֹל לחם, איש-איש במעונו, איש-איש ושמחתו בלבו –

ומי מלל אפוא, כי עוד ביום ההוא ואלהים יבלול את לשונם ויהי מבוכה ומהומה ומבוסה ולשון איש באחיו?

מדי שנה בשנה יקח ר' יצחק העמרמי – באשר הוא הצעיר – סל יין טוֹקאי ועשרה קשואים וישלחם “מנות” לבית הזקן ממנו, בית ר' פיבוש הגדגדי, וכפעם בפעם, ישיב ר' פיבוש תמורתם מרקחת אבטיחים, אשר תעשה אשתו בימי הקיץ, וספל אבירים מלא יין צרפתי. ככה יעשו השנים מדי שנה בשנה, וגם בשנה הזאת לא יצאו לחוץ מן השיטה, ויהי אך ככלות ר' יצחק לאכֹל את סעודתו, ויקם ויתן את המשלוח על יד נערו משרתו, אשר הביא אתו מוַרשה וישלחהו. אך הרבה פורענויות למקום! כי אך יָצֹא יצא הנער מפתח החדר והשטן נגש אליו לנסותו. הקשואים נתנו ריח מתחת לַמטפחת הפרושה עליהם ויבוא באף הנער, ואך ברוח חזקה עצור עצר רגע בעד תאותו, וברגע השני לא ידע עוד את נפשו, וישלח ידו כמכונה ויקח אחד, ובלב כואב הגישו אל פיו. עוד פעם התאושש והתחזק על תאותו, אך ברגע ההוא וכבר באו שניו אל תוך הקשוא וברגע השני בא הקשוא גם הוא אל קרבהו. הֲיָדַע הנער כי מנוחת כל1העיר תלויה בקשוא הזה? אז זכר פתאום, כי תשעה הוא מִספּר לא שוה, וימהר לעשות “זוּג” ויאכל עוד אחד. ואז זכר, כי גם שמונה הוא מספר לא רגיל, וגם את השמיני ואת השביעי וגם את הששי אכל בתאות נפש, כי גמר פתאום אֹמר בלבו להביא אך החצי אל מקום תעודתו. אך אם החלות לנפול אז נפול תפול – זה הוא כלל בדוק ומנוסה! וברגע אשר היו מחשבות הנער כלן בקשואים וברגע אשר שכח כי עליו ללכת בזהירות רבה, נדחף אל סל היין והבקבוק נשבר והעסיס נזל כמים לעיניו. שערות ראשו סמרו ולבו דפק בחזקה, אך כברק עבר פתאום רעיון בנבכי מוחו, וחיש קל שם את הקשואים הנשארים בצלחתו ויגמור אֹמר לעזוב את העיר ולשוב לוַרשה ממחרת היום בעלות הבֹּקר, ובלב מנוחה וכמו לא היה דבר שב אל בית אדוניו ויחכה לקראת הבֹּקר.

שעה ושתים חלפו עברו.

ר' פיבוש מדד את חדרו לארכו ולרחבו ועל מרום מצחו הרחב הסתופף ענן קל. “לא אוכל להבין”, דובב שפתיו בהמולה קלה, “זאת היא נגד מנהגו; היום בושש שליחו לבוא ומדי שנה בשנה הן יבוא אך ככלות הצהרים, לא אוכל להבין” ובעין דואבת הביט על פני השלחן וישקף על מרקחת התפוחים ועל היין הצרפתי הנכונים להשלח.

בעת ההיא ור' יצחק גם הוא מדד את חדרו לארכו ולרחבו ועל מצחו הצר הסתופפה עננה כבדה. “לא אוכל להבין – הגה ברוחו הקשה, וישען במצחו אל לוח הזכוכית אשר בחלון – אני עשיתי את שלי ואשלח, אך הוא יתנני לחכות היום עד הערב… ומי יודע את אשר יחשוב הוא בגללי…”

עוד חצי-שעה יעבור.

בפסיעות גסות יפסע ר' פיבוש עתה על פני חדרו ותנועה עזה תֵּרָאה בזָויות שפתיו: “אין זאת כי-אם כבר גבה לבו וכבר באה חכמה בלבו לאמר, מדוע אֲבֻכַּר אני על פניו והאיש הזה, איך שיהיה, שפל הוא ולא ידע כי אני אזכּר עוד את אביו בהיותו מלמד בלובלין…”

גם ר' יצחק סמך עתה את ידו על מצחו ובמרירות ידובבו שפתיו: “אם את כלבים נשכב, אז נקום מלאי פרעושים! אני הרכנתי את ראשי לפני האיש הזה, אני לא זכרתי כי אבי ז”ל היה אחד ממופלגי-תורה היותר מפורסמים בפולין, ואתרפס לפניו ואתן לו את משפט הבכורה, והאיש הזה, איך שיהיה, נבזה הוא, והוא לא יאמין כי אני אדע את תולדותיו ואת אביו, אשר סחר בשוָרים בוַרשה ובפרַגא…"

עוד חצי-שעה יעבור.

ר' פַיבוש ישב עתה על כסא משענתו וקדקדו נשען על כף ידו הרחבה, אך פתאום יתעורר: "התשמעי אשתי? גם אם מלוא ביתי יתנו לי כסף וזהב, גם אם בעצמו יבוא ויתרפס לפני, לא אובה ולא אחפוץ! – את האיש הזה, את האיש השפל הזה, אשר אני אני רחמתיו ואשימו תחתי ורק את כסאי הגדלתי ממנו, את בחור-הישיבה הזה, את בן המלמד הזה, אתו לא אשא יחדו כל משרה כבודה, כי לא לכבוד הוא לי…אחת גמרתי אֹמר! – "

“אלהים אלהַי! ממי ועל מי אפוא תדבר את הדברים הנוראים האלה?”, שאלה האשה לתֻמהּ.

“על בן המלמד. על יצחק העמרמי, על…”

האשה נדה בכתפותיה, מבלי לדעת ומבלי להבין, ותורד את ראשה ותדום. בעת ההיא, ור' יצחק רקע גם הוא ברגלו וישבע שבועת אֹמן: "תפול כתפי משכמי, אם עוד את הדל הזה, את בן-השוָרים הזה, אשב יחד כסאות לאספה; הנבזה הזה יאמר לפסוע על ראש כל ולהיות יחיד; אני הכרתי את מחשבתו זה זמן כביר, אך החשיתי, ועתה חי ראשי כי הנני מניח את משמרתי מידי, אם לא ירף הוא ממנה, ואני אדע כי אך בי תבחר העדה. ואם כעת מחר לא ישוב הנבזה אל שוריו, אז אני אני אצעד אחור…

“האם אל חברך הפרנס ירמזון מליך?”, שאלה אשתו, “אוי לשכלך ואוי למעשיך! האם לא דברתי אליך, השכם ודַבּר, כי אתה הנך אך כלי-משחק בידו והוא יעשה תמיד כחפצו ועוד ישחק על מִשבּתך?…”

בעצלתים ירדה השמש אחֹרנית רגע-רגע וקויהּ האחרונים הפיצו אור עדנים. “אולי”, הגה עוד ר' פיבוש בחדרי לבו ויבט בעד חלונו החוצה, “אולי אך בושש השליח לבוא ועוד יבוא”. ויַעמוד ויַבּט ויחשוב ויקשב לכל הגה ולכל תנועה, כי לבבו הסיתו עוד בשפק, ומדי יספה השמש ללכת הלוך ורדת, כך הוסיפו קויה האחרונים לבוא בלבו כמדקרות חרב. וגם ר' יצחק עמד בעת ההיא ויבט אל מול פני השמים, וכמו חפץ להשיב אחור בברק עינו את כל כוכב וכוכב אשר יופיע, ויקנא ביהושע, אשר בידו היה להעמיד את השמש כיום תמים למען לא תאיץ לבוא. “אולי – אולי אך בושש השליח לבוא ועוד יבוא”, דברה גם באזניו התקוה הכוזבה. אך השמש באה ושני פרנסי העיר ישבו לאכל לחם-מצוה אל השלחן. איש-איש במעונו, איש-איש וכאבו בלבו.

ממחרת היום ושאון קם בעיר וכל העם התפלא למשפחותיו ואיש לא ידע מדוע ולמה – האנשים אשר דברו את ר' פַיבוש הגדגדי שמעו מפיו בעצם אזניהם, כי קרא את הפרנס השני: “נבל”, “שקץ”, “עז-פנים”, “בעל-גאוה”, ואלה אשר דברו את ר' יצחק העמרמי שמעו גם הם מפיו בעצם אזניהם, כי הפרנס השני הוא נבל, שקץ, עז-פנים, בעל-גאוה וכו'.

ביום ההוא, בצאת שני פרנסי העיר החוצה, איש-איש לבדו, זה בצד האחד וזה בצד השני, אז בחנו עפעפיהם רגע איש את אחיו ויעבורו. “הראית?”, דבר ר' פַיבוש אל לבו, “הראית איך ירום החצוף הזה ראש ואיך יתגאה עלי ואיך יחשוב לו לחרפה להביט בי?”, וברגע הזה חשב ר' יצחק גם הוא: "האיש הזה נבל הוא! האיש הזה יתן תמיד עֵדו כי אך מאשפתות רומם! הראית איך יביט עלי בבוז ובחרפה, וכמו הָיה הייתי נערו-משרתו? הוא לא נחם עוד ממעשיו ואך לדכאני הוא אומר!

וגם נשי הפרנסים לא חבקו יד בצלחת וגם כבדות-פֶּה לא היו. בעוד ימים אחדים והריב היה ריב הקהל, לשון איש היתה באחיו. חרב איש ברעהו, וגם מכות-לחי לא חסרו –

אם אמר ר' פַיבוש “יום”, אז ענה ר' יצחק “לילה” – ובאשר נגשו אל האספה הראשונה, אז ראה הקהל עין בעין, כי אך לפתח אבדון הוא רובץ. ר' פַיבוש הראה באותות ומופתים כי ר' יצחק גנב את כל קֻפּת-הקהל וישם בכליו, ור' יצחק לעומתו הוכיח גם הוא, כי ר' פיבוש לא היה הנגזל. בין כה וכה והצדקה שבתה: העניים לא מצאו עוד מקלט, החולים לא מצאו בית, הרעבים לא ידעו עוד מוצא ללחם וכל בתי-המדרש וכל בתי התלמוד-תורה נשמו ויאָספו והמחלֹקת גברה מיום ליום. – ימים עברו, שנים חלפו והדבר לא נודע עוד, ואך אחדים, יחידי-סגֻלה, התלחשו בסתר וישלחו אצבע אל מול פני האנשים השנים. אך לאזני האנשים השנים האלה לא הגיעו הדברים עד היום, והשנאה קימת מאז ועד עתה ושלות העיר וּמנוּחתהּ נעו נדו לעולם…

וכל זאת בעבור קשואים ובקבוקי יין, או כדאמרי אינשי: אתרנגוֹלא ותרנגוֹלתא.


  1. מילה מחוקה  ↩

דוד פרישמן

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.