רקע
זאב ז'בוטינסקי
פרשת פרוספרו מאליולי
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ערי ז'בוטינסקי; 1958

פרשת פרוספֶּרו מאליולי התרחשו ברומא לפני שלושים שנה; אני הייתי אז כַּתב העיתון אוֹדסקי נובוסטי, עקבתי אחרי המשפט ותיארתיו וזוכר אותו יפה; אם אבוא במקרה לכלל טעות, יתכן הדבר רק לגבי הפרטים הקלים, התאריכים, השמות, אבל לא לגבי עצם העניין.

כדי שיבין הקורא את האווירה, שנוצרה מסביב לרצח של פּרוֹספּרוֹ מאַליוֹלי, יש לספר לו תחילה על איבת‑הדורות בין העניות שבשכונות רומא של אז: בּוֹרגוֹ וטראסטֶוֶרֶה. שתיהן שוכנות מימין לנהר הטיבר (“טראסטוורה” באיטלקית פירושו טראנס‑טיבּר), אבל הרי ידוע, ששכנים שונאים זה את זה לעתים קרובות. כיצד צמחה השנאה, בעיה מעניינת היא להיסטוריון של עיר‑הנצח; ואולם כאן די להזכיר, כי בדורות קודמים היו “מלחמות” אמיתיות בין ה“טראסטווריני” וה“בּורגיג’אַני” חזיון לא‑נדיר. בימי כבר היה הדבר בלתי‑אפשרי, אבל הניגודים לא נעלמו אף פעם. אני זוכר מקרה כזה: כרכרה שנסעתי בה התנגשה בכרכרה אחרת. שני הרַכָּבים נעצרו והתחילו מקללים זה את זה באוצר‑המלים המפורסם, שהוא בכל הארצות המוֹנוֹפוֹל הקדוש של העגלונים. אבל אני מיהרתי ולפיכך אמרתי לרכּב שלי: “סע כבר, למען השם, – אתן לך שתי לירטות דמי‑נסיעה ובלבד שתניח לו ותיסע!” שתי לירטות היו אז סכום הגון לא רק בתקציב שלו, אלא גם בזה שלי. אבל הוא השיב בכובד‑ראש רב: “אי‑אפשר. לא אוכל להסתדר עמו בפחות מרבע‑שעה – הרי אני מבּוֹרגוֹ, והוא טראסטווריני ארור!”

אם כך נקל לשער איזו גיהינום נתלקחה כשהתנפלו בלילה שליו באפריל שני רוצחים אלמונים על פּרוֹספּרוֹ מאַליוֹלי ב“לונגאַראַ” (רחוב לאורך הטיבּר) ודקרו אותו למוות. פּרוספּרו מאַליוֹלי היה האדם הפּוֹפּוּלאַרי ביותר בכל טראסטוורה – ספורטאי בן‑חיל, גבור, השחקן הטוב ביותר של השכונה בתשע‑יתדות, וזה אצלם לא עניין של מה‑בכך היה. בסך‑הכל חודש קודם לכן ניצח את אלוף תשע‑היתדות של בּוֹרגוֹ; אני עצמי גרתי בבּוֹרגוֹ, ועד היום לא שכחתי איזה יום‑שחור היה היום ההוא לשכנים שלי – נשים ממש בכו בראש חוצות מעוצם כלימה ורוגז מר על שהגיבור שלהן הובס, ולא די בכך: אבוי – המנצח טראסטווריני הוא. ואכן כיוון ששמעו בעיר על מעשה‑הרצח, מייד היו הכל משוכנעים: הרוצחים תושבי הבּוֹרגוֹ הם, רק כך ולא אחרת!

מעניין מה כללית היתה הדעה הזאת. בעצם העובדה שכל טראסטורה מוכנה היתה להישבע על כך, עוד אין משום פליאה; אבל אפילו בגדה השמאלית של הטיבּר, שמתגוררים בה “היחסנים”, דיברו על מעשה‑הרצח בכל בתי‑הקפה, אפילו במהודרים ביותר, ובלב איש לא קינן ספק: את הרוצחים יש לחפש בבּוֹרגוֹ, ודוקא בין המקורבים והידידים של אלוף תשע‑היתדות המובס של השכונה.

הרצח בוצע בלילה. רחוב לונגאַראַ שומם היה כמדבר, והעד היחיד למעשה‑הרצח היה הבחור בן עשרים בשם צ’זאַרֶה קִיאֶרִי. צ’זארה היה מעין נושא‑כלים למאַליוֹלי, הקנאי שבחסידי האלוף; הוא היה מאוהב באדוניו ומוכן לבוא למענו באש ובמים. אותו לילה יצאו השניים ללוֹנגאַראַ לשאוף קצת אויר צח, אבל באמצע הדרך נזכר מאַליוֹלי, כי שכח לקחת עמו את נרתיק הסיגריות ושלח את צ’זארה חזרה הביתה להביאו. וכשחזר צ’זארה עכשיו כבר עם נרתיק הסיגריות, והיה לא יותר מעשרים צעד מן המקום, שמע את צעקתו של מאַליוֹלי – וכעבור רגע חלפו על פניו שני אנשים. בפינת הרחוב פנס היה, וצ’זארה ראה אותם ומסר למשטרה את תיאורם. את התיאור אינני זוכר, להוציא פרט אחד: אחד משני הרוצחים צולע היה.

רבים ברומא עדיין זוכרים מן הסתם את הרעש, שרעשו אז העיתונים, המוני‑העם ואפילו חוגי החברה “הגבוהה”. בקיצור, במחנה אחד עמדה הבּירה כולה, ובשני – רק בּוֹרגוֹ שלנו: כל העיר האמינה באמונה שלמה, שהרוג הרגנו “אנחנו” (אני אומר “אנחנו” מפני שגם אני הייתי בורגיג’אני; נראה כי זה גורלו החרוץ של אדם), ואנו הכחשנו זאת, ואיש לא רצה להאמין לנו.

המשטרה חיפשה וחיפשה ולא מצאה דבר. העיתון העממי מֶסאַג’רו כבר התחיל לקלל את המשטרה על לא-יוּצלחיוּתה ולאיים, כי העם עצמו יקח את הצדק לידו“. כמה ימים אחר שהופיע מאמר זה, הודיע אותו מסאג’רו, שבטראסטוורה נוסדה ועדת‑חקירה פרטית, ובראשה עומד פלוני “טוֹנינוֹ השמן”, בעליה המפורסם של אכסניה, שבה היו תמיד נערכות ה”תחרויות" החשובות בין שחקני תשע‑היתדות – ושהוועדה כבר עלתה על “עקבות חשובים של שני הרוצחים”. בשבוע שלאחר זה הופיעו במסאַג’רו כמעט יום‑יום מכתבי‑איחולים לוועדה בצירוף תרומות למימון פעולותיה. גדולה כל‑כך היתה אהדת הציבור; מכתב אחד, שצורפו עליו חמש‑מאות לירטות, היה חתוּם על ידי פלוני הבּאַרון, שהיה נוסף על כך גם ציר בבית‑הנבחרים האיטלקי.

ופתאום – למעלה מחודש אחר הרצח – הגיעה הבשורה: נתפסו, שני הרוצחים נתפסו, ודווקא, כמובן מאליו, שניהם תושבי בּוֹרגוֹ. אחד מהם – שחקן תשע‑יתדות; השני, “הצולע”, – שאר‑בשר שלו. גילתה אותם הוועדה הפרטית של “טוֹנינוֹ השמן”, אולם היא שמרה את הדבר כמה ימים בסוד, עד שנשתכנעה באמיתות הדבר גם המשטרה והחליטה לעצור אותם. רק אחר המעצר החליטו לשלוח להביא את צ’זאַרה; הוא בא בלא לדעת אפילו מה רוצים ממנו. במשטרה הציגו לפניו, כנהוג, עשרה גברים, מחציתם צולעים; אבל כיוון שראה את השניים, שנתגלו על ידי “הוועדה”, מיד התחיל לרעוד ולבכות ולצעוק: “אלה הם! אני מכיר אותם!”

שני החשודים ניסו, כמובן מאליו, להוכיח את ה“אַליבּי” שלהם, אבל זה לא על נקלה עלה בידיהם. מלבד הכל, חודש ומעלה כבר חלפו; מי יכול להיזכר אל‑נכון, שבאמת ראה את זה או את זה בבית‑קפה או ברחוב לפני ביתו, ובדיוק באותו יום ובאותה שעה דווקא?

זמן קצר לאחר זה התחיל המשפט. אני זוכר עוד, שרצה המקרה וסניגור הנאשמים היה יהודי – אחד הצירים הראַדיקאַליים הנודעים, אבל אינני יכול עוד להיזכר אל‑נכון, אם זה היה בּאַרדזילאי (ברזילי), או מאַצאַ; אבל דבר אחד אני זוכר: מלאכה קשה עמדה לפניו. כאמור, כל העיר היתה משוכנעת, שאת הרצח ביצעו שחקני תשע‑יתדות בּוּרגיג’אניים ושהנתפסים הם הם הרוצחים: פּסיכוֹזה היתה זאת, מעין היפּנוזה המונית היתה זאת. כבר ברגעים הראשונים של המשפט הורגש, שזוהי גם התרשמותם הן של השופטים והן של שנים‑עשה המושבעים.

טענת הסניגוריה היתה זו, שאפשר לצפות לה במקרה מעין זה. הרי יש בסך‑הכל עד אחד, צ’זאַרה זה; והוא ראה את הרוצחים בלילה, רק לרגע קט, שעה שרצו ועברו על פני פנס‑רחוב; הוא עצמו אומר, כי עוד קודם שפגש בהם כבר שמע את זעקת‑הכאב של ידידו הנרצח – משמע, שאז כבר היה מרוגש ומבולבל. כל הדברים הללו אינם יכולים בשום אופן לסייע להסתכלות ברורה בפרצופים או בדמויות; בפרט אחר שחלף חודש ומעלה בין ליל הרצח ובין אותו בוקר, שהראו לו את שני העצורים.

על כך השיב התובע, שראשית דווקא התרגשות עזה מסייעת פעמים רבות לאדם, שיישאר חרות בזכרונו כל מה שראה ברגע מעין זה; והוא הזמין פרופיסור רומאי מפורסם לפסיכולוגיה, והלה באמת אישר, שאין זה חזיון נדיר ושזו אפילו תופעה רגילה למדי. שנית – וזה היה הדבר החשוב ביותר – התובע הצביע על העובדה, שקיימות כאן שתי עדויות ולא אחת. תחילה קיבלה המשטרה הודעה על שני הנאשמים מ“טוֹנינוֹ השמן”, ורק אחר כך הכיר צ’זארה אותם שני הנאשמים, אף על פי שהוא אפילו לא ידע, שיידרש למיסדר‑זיהוי. זאת אינה עדות אחת, שלגביה קיים חשש של טעות: כאן חופפות זו את זו שתי עובדות, שאינן תלויות זו בזו, ושתיהן מוליכות אל אותם האנשים.

מובן מאליו, שגם טונינו השמן עצמו הופיע בבית‑המשפט וסיפר, איך נודע לוועדה שלו על שני הפושעים. זמן קצר אחר הרצח – מספר טוֹנינוֹ – שמעו את שני הרוצחים מתפארים בטאַוורנאַ ב“מעשה גבורה”, שהאספסוף “הטראַווסטריני לא ישכח אותו לעולם”. ואחד מן השנים הוא מאלופי תשע‑היתדות של בּוֹרגוֹ, והשני – שאר‑בשר שלו. זה עורר את חשדה הראשון של הוועדה, ואז בא צ’זארה והכיר את השניים.

הסניגור שאל אותו:

“צ’זארה זה גם הוא חבר בוועדה שלך?”

על כך השיב טונינו השמן בגאווה:

צ’זארה נער, ונערים בוועדה שלנו אין; רק מבוגרים, אנשים רציניים, כמוני!

בכך נסתיים היום הראשון של המשפט, ולקהל ולעיתונים היתה דעה אחת וברורה: התובע היכה את הסניגור שוק על ירך, והנאשמים אבודים.

אבל למחרת התחיל הסניגור לחקור את צ’זארה קיאֶרי ברצינות:

“אתה מכיר אישית את טונינו השמן?”

"לא.

“איך זה? הרי הוא בעל האכסניה, שבה משחקים תמיד בתשע‑יתדות; ידידך המת הפגין שם פעמים רבות מספור את מיטב מעלליו, ואתה הרי היית בן‑לוייתו הקבוע. איך יתכן שלא תכיר אותו?”

“ראיתי אותו הרב הפעמים,” אומר הנער, “אבל אינני מכיר אותו. מעולם לא דיברתי עמו. הוא אדם עשיר, אדם חשוב, ואני נער עני. איך אני יכול להיות מכר שלו”

“ובכן מעולם לא דיברת עמו? לא קודם הרצח ולא אחריו?”

“מעולם לא!”

משחררים את צ’זארה מדוכן העדים ומזמינים את טונינו השמן.

“אמור‑נא לי,” שואל הסניגור, "במה התחילה הפעילות של הוועדה שלך? מה היו הצעדים הראשונים שלכם?

“מה זאת אומרת, איך התחילו? – משיב טונינו – בצורה מכובדת, ברצינות ובכובד‑ראש, כמו שצריך לעשות בעניין חשוב כזה. קודם כל קראנו אלינו את צ’זארה וחקרנו אותו בדיוק איך נראו שני הרוצחים, איזה פנס היה זה, כמה צעדים היה מן הפנס כאשר ראה אותם ומאיזה צד נפל עליהם האור… בקיצור, חקירה יסודית”.

“ככה… ועכשיו אמור‑נא לי: האם זוהי הפעם היחידה, שדיברת עם צ’זארה קיארי אחר הרצח?”

אני חושב, שזוהי הפעם היחידה. לא הזדקקנו לו עוד", אומר השמן בקול שמורגש בו, שיציבותו מתערערת. “אחר‑כך זקוקה היתה לו המשטרה, בשביל הזיהוי”.

“בבקשה לא לשכוח”, אומר הסניגור, “שכאן נשבעת לומר את האמת כולה, ועל עדות‑שקר מענישים ענשים קשים, ואתה הרי אדם חשוב בשכונה שלך ואינך צריך להסתכן ולהיתפס בדבר‑שקר. חשוב שוב והיזכר: לא אתה ולא איש אחר מן הוועדה שלכם לא דיברתם עוד אף פעם עם צ’זארה קיאֶרי? אפילו לא אחר שנודע לכם, ששני הנאשמים הללו התפארו בטאַוורנאַ ב’מעשה‑הגבורה' שלהם?”

טונינו השמן שוקע במחשבות.

“אינני בטוח”, אומר הוא לאט, “אולי באמת כן. זאת אומרת, באמת כן. עכשיו אני נזכר. בפעם השניה זה היה, כשהביאו לנו את הידיעה, שהשנים התפארו בטאוורנא ושאחד מהם צולע על שמאלו. אז קראנו שוב לצ’זארה ושאלנו אותו, אם גם הרוצח ההוא צלע על רגלו השמאלית”.

“וזה הכל? לא הראו אצלכם שם לצ’זארה תמונה, למשל, של שני האלמונים?”

“לא! אני נשבע שלא!”

“אתה יכול להישבע רק בשמך. בוועדה שלך יש עוד שנים‑עשר איש. אתה בטוח שאף אחד מהם לא הראה לצ’זארה תצלומים כאלה? או, פשוט, לקח את צ’זארה לטיול ברגל אל בּוֹרגוֹ ושם הראה לו את שני הנאשמים הללו, כדי שאחר כך יהיה לו יותר קל להכיר אותם?”

אני לא”, אומר השמן. “בעד החברים האחרים אינני יכול להישבע. שאל אותם, מדוע נטפלת אלי?”

שוב קוראים לצ’זארה, והסניגור אומר לו:

“שקר אחד כבר אמרת. טונינו השמן טוען, כי הוא דיבר עמך, ואפילו יותר מפעם אחת. אינך תינוק ועליך לדעת יפה‑יפה מה עושים לאדם על עדות‑שקר לפני בית‑משפט. אם כך, היה זהיר ואמור את האמת”.

הנער פורץ בבכי ומבטיח:

“עכשיו אני אגיד את כל האמת…”

“כל האמת” היתה, בקיצור, שכשלושה ימים לפני אותו בוקר, שקראו לו למשטרה לזהות את הפושעים, הוליך אותו אחד מחברי הוועדה (לא טונינו השמן, אחר) לבּוֹרגוֹ, הכניסו לאחת הטאַורנות והזמין “ספּאַגטי ובקבוק יין”. חצי שעה לאחר זה נכנסו שני הנאשמים, והמלווה שלו לחש לו באוזן:

“הסתכל בהם, אלה הם הרוצחים, אתה מוכרח להכיר אותם!”

והוא, צ’זארה, התחיל לרעוד, וככל שהירבה להסתכל בהם, כן גבר בטחונו, שאלה הם, אלה הם הרוצחים של ידידו היקר. וכעבור שלושה ימים, כאשר קראו לו למשטרה, הוא באמת כבר הכיר אותם שם “על בטוח”…

“את מי הכרת?” – שאל הסניגור – “את השניים שראית זה עכשיו בטאַוורנאַ, או את השניים, שראית עוד בחודש אפריל תחת הפנס?”

“אני עצמי כבר אינני יודע… גם את אלה, גם את אלה… זאת אומרת, אלה ואלה הם אותם האנשים…”

ופתאום הוא פורץ בצעקות:

“הם אותם! מה אתם רוצים ממני? בּוּרגיג’אַנים הם? שחקני תשע‑יתדות הם? אותנו הטראסטוורינים הם שונאים? אז הם הרוצחים!”

השופט מרגיע אותו ומציג לו שאלה:

“והם הזהירו אותך, מן הסתם, שלא תספר אף לאחד, שראית את שני הנאשמים שם בטאַוורנאַ?”

הנער משיב:

“מדוע צריך ‘להזהיר’ אותו מפני זה? אני אינני טיפש. אני מבין בעצמי, שאסור לספר זאת; אם לא, לא ימצאו לעולם את הרוצחים של פרוספרו מאליולי…”


בנאום הסיכום שלו אמר הסניגור למושבעים:

"זיהוי על ידי עד אחד ויחיד של בני‑אדם, שראה אותם בלילה ברחוב, רק כהרף‑עין, וזאת לפני חודש ומעלה, אינו ראָיה – זה ברור. אבל ניסו לשכנע אותנו בזה, שצ’זאַרה קיאֶרי ‘הכיר’ אותם אנשים, שלגביהם קיימת בעת ובעונה אחת הלשנה ‘בלתי‑תלויה’. עכשיו אתם רואים, שהלשנה והזיהוי לגמרי אינם ‘בלתי‑תלויים’ זה בזה – כי יוזמי ההלשנה הם הם גם שהכינו את ‘הזיהוי’.

"וזה לגמרי לא חידוש; אדרבה, זה הכלל. כשמבצבצת ועולה פתאום בתוך חקירה ארוכה ונסחבת הלשנה, יש תמיד להיות זהיר מאד‑מאד: כי בתשעה מקרים מתוך עשרה זוהי מן‑הסתם מלאכה מן‑המוכן; בפרט כשקהל רב מעוניין וממורמר, כשעומדת שאלה של שנאת‑המונים ושל ‘פרסטיז’ה’ של גופים גדולים. כמעט תמיד תמצאו במקרים כאלה מה שמצאתי אני תמיד בנסיוני כעורך‑דין: לחץ דעת‑הקהל מאלץ אפילו בני‑אדם הגונים ‘לסייע’ למציאות האובּייקטיבית – כאן להוסיף קצת צבע שחור, שם להעלים קצת…

"טלו, למשל, את הנער צ’זאַרה קיארי. אינני חושב שהוא שקרן מלידה. אדרבה, הוא עושה רושם של בחור הגון, אבל הוא אהב מאד את מאליולי ההרוג, השתוקק מקרב‑לב שהרוצחים יבואו על ענשם, ונוסף על כך הוא מאמין באמונה שלמה, שהאשמים הם הבּוֹרגיג’אַנים – והוא חי בסביבה, שבה מאמין באותו דבר כל אדם. סביבה כזאת משפיעה; אני מסוגל אפילו לומר – היא מהפנטת, בפרט צעירים, גברים ונשים. והראו לו בטאָוורנה את שני הנאשמים, ואז מובן מאליו, שבתחילה לא היה בטוח כלל שאלה הם הרוצחים: איך אפשר להיות בטוח בדבר כזה חודש לאחר המעשה? אבל הוא השתוקק מאד‑מאד לגלות את הרוצחים; וזוהי גם האווירה של סביבתו כולה, יומם ולילה מדברים שם רק על כך; והוא “הכיר” אותם. ובמצפון שלו יש מן‑הסתם חשד קל, שעל צד האמת צריך היה עוד אז, במשטרה, לספר את העובדה החשובה, שכבר שלשום הראו לו את שני החשודים, ובכן – הוא מכיר אותם לא מאפריל אלא משלשום; אבל החשק להביא על העונש הוא עז כל‑כך, וה’היפנוזה' חזקה כל‑כך, שהוא מעלים זאת – מעלים את הדבר המכריע, השומט כליל את הקרקע מ’זיהויו'.

“בכל מקרה מעין זה”, סיים הסניגור, " השאלה הראשונה היא: כלום לא הראה מישהו, באמת שלשום, לעד העיקרי תצלום של אותו אדם, שיהיה עליו מחר ‘להכירו’? כי במקרים רבים כך הוא הדבר. כאן זהו הדבר, ועליכם לזכּוֹת את שני הנאשמים".

(זיכו אותם, – אבל זה שוב אינו חשוב).



המלצות קוראים
תגיות