מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הסנדל למינהו

מאת: יצחק ליבוש פרץ

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

הסנדל למינהו / יצחק ליבוש פרץ


א

כששעתי פנויה, אוהב אני להשׂתרע על מצעי…

ואני משתמש בשעת הכושר לעשׂות “חשבון הנפש”, כעצת בעלי המוסר, כי אוהב שינה אנוכי…

ויודע אני, שחשבון הנפש קשה מאד לשינה, ושכּל תענוג השינה היא השכחה… שכחת כל החשבונות…

כחשבון בעל החנות כחשבון הנפש, כחשבון הזמן וכחשבונו של עולם…

המבקש לישון, אל יהרהר אפילו אחרי מידותיו של הקדוש ברוך הוא!

והנני שוכב פרקדן ומתענג על החופש במאת העשׂרים, שאין מנגיד על הפרקדן, ושׂפתי נעות והני מתפלל תפילה קצרה בלחש: יהי רצון, שאשכח הכול ותחטפני שינה!…

                                                                 ---------

אבל “תפילה עושׂה מחצה”.

הרצון כבר נחלש קצת, ההגיון הישר מתנמנם, אבל המחשבות, ההרהורים!…

בעל-הבית כבּה את הנר, הוא הולך לישון, ודממה בחדר, ואז יוצאים העכברים מחוריהם…

ובאין “רוכב ומנהיג” – השם ישמרנו מן המחשבות, מן ההרהורים…

ואיני יודע במה להפחידם ולהניסם אל חוריהם בקרנות החשכות של הגוף…

ומה אעשׂה?

לירוק, כמנהג אנשי-מעשׂה, בפה כנגד התקרה, אני מתיירא; יודע אני, שהתקרה מחזרת לפעמים ממה שנותנים לה…

ואיני יכול להאריך לשון, כמר שקרן-העתוני, להוציאה בעד האשנב לחוץ ולהראות לעמי הארץ את יפיה – מפני שלא עשׂני היוצר “בעל לשון ארוכה, שאינו תוקע”…

ואינני מחרחר ריב עם הזבובים על דבר חוטמי היקר, כדרך הנקרנים, לפי שכנגד הזבובים יש לי סם בפרוטה ואיני צריך לפילוסופיה…

ואיני יכול לקחת ספר חדש ולעיין בו, לפי שמפני העתון נאסף הספר…

והספר נחנק ונקבר בחשאי… לא לווּהו אנשי לויה וגם לא נספד כהלכה…

יש לנו עוד איזו “מעות קטנות” בשביל “הוצאות קטנות” אבל הספר איננו…

וההוצאות הקטנות גם הן עומדות, אם לא בנס, לכל הפחות באחיזת עינים, בשלוש מידות לגליון…

היינו: הגליון הוא בן כ“ב עמודים בחשבון שׂכר-סופרים, בן כ”ד – בחשבונו של המדפיס בצירוף “הבחור הזעֶצעֶר”, ובשביל “ר' יעקב משלם” הקורא – מידתו ט"ז עמודים…

ואינני נצר של משפחה הגונה, שעלתה לגדולה, למצוא חפץ (במחיר רוּבּל וקוֹפּיקוֹת) בספר תולדותיה – – ולא נשאר לי, איפוא, כי אם לקחת מלוֹן ולבקש מלים חדשות…

אמרו: “שמא תחסר המחשבה, תמלא המלה את מקומה”. ואני תפילה, שתבוא המלה ותגרש את המחשבות וההרהורים…

ואיני יכול לחכות, עד שיגמור בן-יהודה את מפעלו הכבּיר; די, שאני מחכּה לביאת הגואל ואיני דוחק, חס ושלום, את הקץ…

וה“מלון של כיס” קטן הוא, ונאחז ביד בנקל, ואני לוקח אותו ו“מעלעל” או “מדפדף” בו.

ומעלעל או מדפדף אני מאות אל“ף עד אות פ”א ולא יותר…

“ולא יותר” משום מאי? משום שעד כאן קמח סולת, ומכאן ואילך – סובין…

שאלו את “תושיה” ותגיד לכם…

אבל זה אינו נוגע אל הסנדל. ועוד לא הגיעה השעה לגלות את כל “מנהגי בית-הכנסת שלנו”…

                                                                ---------

ובכן הנני מעלעל בה“מלון של כיס”… עד אות פ"א…

וכשאני מגיע עד אות פ“א, הני שב וחוזר אל אות אל”ף, וחוזר חלילה…

ואיני מתיירא מפני הפוריסטים הקנאים; הלא אמרתי, שכנגד הזבובים יש לי סם בפרוטה…

ואני מעלעל ומדפדף, והמלון מזכיר לי נשכחות – מן החדר, מהגירסא דינקותא; ומעורר ישנים – צללי בית-המדרש מזמן תורה לשמה, בלי החפץ להורידה לשוק ולמכרה בפרוטה…

וכמה וכמה מושׂגים דקים וחצאי מושׂגים, והרגשות דקות וחצאי הרגשות, וכעין מושׂגים והרגשות, שהיו מתגוללים ערומים מתחת לסף הידיעה, עולים משם לבושי פאר, לפעמים גם “מלכות”, ועוברים ונכנסים אל אוצר הזכרון…

ואני משתומם ואומר: ביום פקדי ופקדתים…

וידי מעלעלות, ועיני משוטטות, ופתאום אני מוצא את ה“סנדל”…


ב

והסנדל, רבותי, מתפרד ומסתעף לכמה סנדלים…

על פי ה“מלון של כיס” בצירוּף מה שאני זוכר ממלונו של שולבוים, עם הנופך משלי, – הסנדל פרה ורבה ומוליד סנדלים…

ישנו סנדל פשוט, סנדל מעץ הסנדל, הוא האלמוג, וזהו סנדל של אמת…

וישנו סנדל שקרן, סנדל מעץ מעושׂה באלמוג ונמכר בזול…

וישנו סנדל מסומר וסנדל שאינו מסומר…

והסנדל שאינו מסומר הולך בחשאי, כאִלו הוא מתגנב, והמסומר מנסר בקולי-קולות…

אבל איך שיהיה, זה הסנדל “בית-רגל-אדם” הוא…

וישנו סנדל – “בית-רגל-סוס”, כלומר: “צפּוּי לפרסות הסוס” –

וישנו “סנדל בהמה”, כלומר: בסיס או מצע להעמיד עליו בהמה…

ועולה על כל הסנדלים – הסנדל הנפל; הוא הבריה המשונה, הנפל “שנולד שטוח כסנדל”…

ואוי לאשה “מפלת סנדל”…

                                                                  ---------

וכבר עיני לאו, והמלון של כיס נופל מידי העיפה, ומחשבותי מתנהלות בכבדות כאופני פרעה בשעת הנס…

ואני חושב –

שלאו דוקא נפל…

שישנם גם באים בּימים, זקנים וצעירים, שהם בריות משונות ושטוחות כסנדל…

רצוני לומר: שמוחם – סנדל, ולבם – סנדל; הגוף – לאו דוקא…

ולפעמים הסנדל מסומר וצועק בקולי-קולות, למען ישמעו וייראו… ולפעמים אינו מסומר והולך אל בית-הספרים להתמלא משם – בחשאי…

ולפעמים קשה להגיד איזה סנדל הוא, סנדל אמת או סנדל מעוּשׂה… סנדל אדם או סנדל סוס, או סנדל בהמה…

ועוד חושב אני –

שלמען העשיר את השׂפה, נוכל להשתמש באותו הסנדל, לסמן בו את כל הבריות המשונות – לאו דוקא נפל, ולאו דוקא שטוח…

שפלוני החרוץ, שיש לו אך ג‘-ג’ אצבעות הרגל להליכה, תחת זה ז‘-ז’ אצבעות היד לחטיפה ולמריטה – סנדל הוא!

והקפדן המעוּשׂה, שנולד גל-עצמות – בלי בשׂר ודם ובלי לחלוחית של טעם ושירה – סנדל הוא!

ומר זעירא, המתיירא מפני אוירו של המרחב, והולך בצדי רחובות, ואוחז בקירות הבתים, שמא יטבע באויר ויאבד במרחב – סנדל הוא! ואם הוא צועק על ההולכים בחללו של עולם והשואפים את אוירו – סנדל מסומר הוא!

                                                                      ---------

ואני עיף מרוב מחשבות, ועיני נסגרות מאליהן…

ובעינים סגורות אני רואה סנדלים, בריות משונות למיניהן…

ויוצאים הם מכל קרן-זוית שבחדר, מהמלתחה הקטנה שעל יד מטתי, ומן כלי-הליל שתחת מטתי, ועוברים לפני, בחשאי או ברעש…

הנה סנדל גדול, בריה משונה מאד – רב חופ“ק בעיר ואם בישׂראל ועוזר תמידי בחור-הפתן – בה”זנאַמיאַ"… מר יקרין!

והנה סנדל חדש, קטן שנולד משונה, סטוּדנט בלבוּב והוא כותב ברשימת האוניברסיטה: פלוני למשפחת פלוני, רוּתיני בן דת משה… סנדל מבריק.

ועוד סנדל, סנדל בעל חוטם, והוא עומד על הבמה ומדבר, ואש לוהטת מפיו… ה“וושעֶך-פּוֹלסקאַ” בין המדינות היא משׂאת נפשו, והלאומיות הישׂראלית – לאומיותו – אינטרנציונאלית היא, שחורה היא, אסורה היא…

והנה עדת ישורון בריגא… יראה היא מפני הארבה, אשר יבוא בגבולה – מפני אחיה הנודדים, ומשתדלת לבל תסופח העיר אל הגושן, אל תחום המושב – סנדל שבסנדלים היא…

והנה סנדל נמוֹל, אזרח רוּמיני, וגם הוא יושב בקתדרא ודורש בשבח ממשלת הזדון, ומודה לה על רב טובה וחסדה לאחיו הסנדלים-האזרחים… וכו' וכו'.

                                                                       ---------

– ומי אתם, סנדלים?

– בני עם-הסנדל אנחנו!

בני העם החי ואינו חי…

בני העם, המכניס את חיי העולם הזה לחיי העולם הבא, וחיי העולם הבא לחיי העולם הזה…

בני הסנדל בעל שתי השׂפות, שאחת מהן אינה יכולה לחיות, והשניה – למות…

בני עם-הסנדל, שגבורתו היא חולשתו… העם הנלחם באנחות…

בני עם האריות, הנאספים כדגים…

בני עם-הסנדל, שנמשל לחול ולכוכבים.

בני האומה המפלת סנדלים…

יצחק ליבוש פרץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק ליבוש פרץ
רקע
יצחק ליבוש פרץ

יצירותיו הנקראות ביותר של יצחק ליבוש פרץ

  1. מסירות נפש (פרוזה)
  2. בעולם האותיות המחכּימות (מאמרים ומסות)
  3. היחיד ברשות הרבים (מאמרים ומסות)
  4. התנועה החדשה (מאמרים ומסות)
  5. הַמִּתְיָאֵשׁ (פרוזה)

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ

יצירה בהפתעה
רקע

הַמַּנְהִיג

מאת אביגדור המאירי (פרוזה)

עוד קודם שידעתי אני בעצמי – זיגזגה אלי השמועה במחנה ההסגר: רייניקה יעמוד לפני המנהיג!

מובן שאיש לא האמין ברצינות הדבר חוץ ממני בעצמי. אני ידעתי, שהוא לא יתן לי למות עד שלא יתעלל בי קצת פנים אל פנים, ועד שלא ראיתי אותו בהדרו עין בעין. יודע הוא היטב, שאני אינני משונאיו המסוכנים של “משטרו שלו”, שאני בכלל אינני מחטט בזבל האידיאות והפוליטיקה. אבא שלי, שהיה גנב מובהק ממני פי כמה, לא היה מפחד מפני שום שֵׁד בעולם, חוץ מאותו דבר, שגונבי דעת קוראים לו בשם “אידיאה”. – כשם שהמנהיג עצמו, שלפני חודשים היה מתהלך אתי יחד מחצר אל חצר לחפש איזה עמל ידיים, לא הבחין מעולם בין מפלגה למפלגה ובין ימין לשמאל.

– ב –

אני הייתי האחרון שבידידיו לשעבר. האחרון בין אותם שהתגוררו אִתוֹ במצוקות שאחרי המלחמה, שהיו ישנים אתו תחת הגשר וגם פשטו יחד אתו לנדבת-חרפה כפעם בפעם.

– ורק בזמן האחרון, חודשים אחדים לפני “הקפיצה”, נפרדתי ממנו מתוך בחילה, וטימטומו האפל, שהלך וגדל מיום ליום עד שהגיע לשיאו: לידי שתוק-לשון; שותק כל הזמן ומביט כמו עגל. זה היה שמו בינינו: “העגל”. – ואם מדברים אליו, מפנה הוא את עיני העגל שלו אל המדבר, מביט בו ואינו רואה אותו. את שיירי הסיגריה הייתי תוחב לו אל תוך חוֹר-פניו, שזה מזמן פסק להיות בחינת פה. – אך לזה כמעט שהתרגלתי כבר. לולא באה המגפה. הוא התחיל מתקשה בבליעה. בתחילה חשבתי: התקררות, וכדומה. אך כשראיתי את נצני “הפריחה הצרפתית” על חזהו, תיכף ידעתי: השֵׁדה נכנסה אל דמו. אמרתי לו:

– כנראה שאותה הכלבה, שריחמה עליך ברחוב-השפלה, חולה היא. היא נתנה לך אתנן, שלא תשכחנה. בבוקר נלך אל הקליניקה, אם לא ירפאו אותך, הרי לכל הפחות ישתקו את המארה פעם בפעם. – הן אין לך האומץ להשמידה יחד עם חייך, סמרטוט שכמוך! – ושכבתי לישון. – ואולם אחרי רגעים שוב שאלתיו: – מה אתה מרגיש? איפה?

– בגרון – ענה לי.

– בגרון – אמרתי – המ. ובכן: לישון עד הבוקר.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.