מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אמנון ותמר (משירי הפרחים)

מאת: שאול טשרניחובסקי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

אמנון ותמר (משירי הפרחים) / שאול טשרניחובסקי

עַל סַלְגִּיר הַיְאוֹר הַשָּׁקוּף

צָהֳלַת סוּסִים, נַחֲרוֹת-אֵימָה.

בְּבַחְטְשִׁיסָרַי קוֹל שׁוֹפָר,

פֶּרֶקוֹפּ הָעִיר מְאֹד הוֹמָה.

עָבֵי-אָבָק עַד שָׁמַיִם

נִצְּבוּ כִּסּוּ הָעֲרָבָה –

מִבּוּדְזַ’ק עַד יָם הַנֶּגֶב

הָעֲנָנָה הַנִּצָּבָה:

הַטָּטָרִים הֵמָּה שָׁבִים

אַחֲרֵי פָשְׁטָם עַל אוּקְרַיְנָה.

רוּחַ יָם תְּנַפְנֵף דְּגָלִים,

רַעְמוֹת סוּסִים אַט תָּנַעְנָה.

וַיָּשׁוּבוּ הַטָּטָרִים,

וַיָּשׁוּבוּ מִן הַשָּׂדֶה,

וַיָּבִיאוּ מִן הַבִּזָּה

עֶדְרֵי בָּקָר וַעֲבֻדָּה,

אַדְרוֹת שֵׂעָר, אַדְרוֹת קְטִיפָה,

שִׁקְלֵי פּוֹלִין וְקִשּׁוּרִים,

וּבִשְׁלַל הֶעָרִים אִתָּם

בְּנוֹת אוּקְרַיְנָה בַּאֲסוּרִים,

רִיבוֹת יָפוֹת חוּמוֹת עָיִן.

וּבַשִּׁבְיָה שְּׁבִי-פּוֹלְנָאָה,

עֶלֶם עִבְרִי וַאֲחוֹתוֹ,

נַעֲרָה קְטַנָּה וּמְאֹד נָאָה,

וַיָּבִיאוּ אֶת הַנַּעַר

1 עִירָה כַּאפָה בַּהֲדַר-גְּאוֹנָהּ,

וּלְבַחְטְשִׁיסָרַי – הַנַּעֲרָה,

וַתִּלָּקַח הַהַרְמוֹנָה.

קַיִץ יַאַת, קַיִץ יַחֲלֹף,

אַחֲרָיו יָבֹא תֹּר-הַחֹרֶף;

וַעֲשֶׂרֶת מוֹנִים כָּכָה

קַיִץ שָׁב וַיִּפֶן עֹרֶף.

וּבִהְיוֹת בִּקְרִים הָאָבִיב

בַּהֲדַר-פְּרָחִים וּשְׁלַל-דְּשָׁאִים,

שָׁבוּ חָיוּ הָעֲרָבֹות

בְּקִסְמֵיהֶן הַנִּפְלָאִים.

הַתַּפּוּחַ מַלְבִּין פְּרָחָיו,

הַדֻּבְדְּבָנִים עוֹדָם בֹּסֶר, –

וַיִּמָּלְאוּ יְמֵי הַנַּעֲרָה

שְׁנַת הֶחָמֵשׁ וְהָעֶשֶׂר.

רַבּוֹת נָשִׁים זְקוּפוֹת-גִּזְרָה

בָּאוֹת הֵן יוֹם יוֹם הָעַיְנָה,

אַךְ מִכֻּלָּן נָאוָה תָּמָר

הַיְהוּדִיָּה מֵאוּקְרַיְנָה.

קַלּוּ פַעֲמֵי אַיָּלָה

שְׁלוּחַת-רֶגֶל בַּעֲרָבָה,

וּמוּל יִפְעַת פַּעֲמֵי תָמָר

זֹאת יִפְעָתָן מַה נֶּחְשָׁבָה!

צְרִיחֵי מִסְגָּד קַלִּים, זְקוּפִים

בְּבַחְטְשִׁיסָרַי הַבִּירָה –

וְכִצְרִיחַ נֶהְדָּר תֵּרוֹם

זֹאת הַשִּׁפְחָה, זֹאת הַצְּעִירָה.

נָבַל צִיץ וַתִּגְמֹל גֶּפֶן,

מַאֲדִימִים אַשְׁכְּלוֹתֶיהָ,

וַיִּכּוֹנוֹ שְׁדֵי הַנַּעֲרָה,

וַעֲגֻלּוֹת שְׁתֵּי כְּתֵפֶיהָ.

חֶרֶשׁ חוֹלֵף גָּז לֵיל-נֶגֶב,

מָלֵא קֶסֶם, מְלֵא-נִיחוֹחַ,

וּמַעֲטֵהוּ, מַעֲטֵה-אוֹרוֹת,

עַל הַיְקוּם הַנָּם יָשׂוֹחַ.

וּבִמְלֹא הַיְקוּם אַךְ שְׁנַיִם

כָּל הַלַּיְלָה הֵמָּה עֵרִים:

הַמַּזְרֵקָה תַטִּיף דֶּמַע,

טִפָּה, טִפָּה, נִטְפֵי-אוֹרִים.

וְהַזָּמִיר יִתְיַפֵּחַ

בַּעֲצֵי-לוּז וּבְצֵל-הַגַּנִּים…

סַהַר יִדֹּם בְּגָבְהֵי-שְׁחָקִים

הַשּׁוֹמֵמִים, הַשַּׁאֲנַנִּים.

וּשְׁלִישִׁיָּה תָּמָר עֵרָה,

בּוֹכָה טֶרֶם תָּנוּם שְׁנָתָהּ

מֵעֲמַל הַיּוֹם לָנוּחַ,

עַרְשָׂהּ תַּמְסֶה בְּדִמְעָתָהּ.

לַיְלָה לַיְלָה כָּל מְרִי שִׂיחָהּ,

תִּשְׁפֹּךְ לִפְנֵי שׁוֹכֵן-רָמִים,

וּמְסַפֶּרֶת הַחֲרָפוֹת

וְהַמַּהֲלֻמּוֹת, מְנַת-יוֹם תָּמִים.

לַיְלָה לַיְלָה תָּרִיד, תָּהִים,

מִתְפַּלֶּלֶת, מִתְחַנֶּנֶת,

יַעַן גִּלְּתָה גְבִרְתָּהּ אָזְנָהּ:

זָקֵן עָשִׁיר לְסוֹכֶנֶת

יַחְפֹּץ לִקְנוֹת אֶת הַנַּעֲרָה…

עַל כֵּן גָּדַל בִּכְיָהּ, אֶבְלָהּ,

וּמְקַלֶּלֶת הִיא אֶת יוֹמָהּ,

מְרִי גּוֹרָלָהּ וּמְנַת חֶבְלָהּ.

וּמְקַלֶּלֶת נְעוּרֶיהָ,

וְיָפְיָהּ שָׁמוּר לָהּ לְרָעָה,

וּמְקַלֶּלֶת יוֹם הוּלַדְתָּהּ,

אֶת הַיּוֹם וְאֶת הַשָּׁעָה.

וּבִדְמָעוֹת עַל עֵינֶיהָ

תִּישַׁן, תָּנוּם, וּבִשְׁנָתָהּ

בֵּית אָבִיהָ, פְּנֵי הוֹרָתָהּ

וְאֶת אָחִיהָ שׁוּב רָאָתָה:

נַעַר נֶחְמָד וְלַאֲחוֹתוֹ

מֵבִיא רְקִיקֵי דְבָשׁ רְקוּחִים,

וּבַחַגִּים גֻּלּוֹת יַתִּיךְ,

יְעַטֵּר דְּגָלִים בַּתַּפּוּחִים.

וּמֶה עָלֵז שְׁאוֹן הַתֻּפִּים,

בָּמוֹ הָלַם אֶת רֹאשׁ הָמָן!

וּבִדְמִי הַשְּׁנָת מְרַפְרֵף

צְחוֹק עַל שְׂפָתָהּ, גְּמוּל לָאֳמָן.

וַיָּבֹאוֹ זְקֵנִים שְׁנָיִם.

מִכְּנַף-פּוֹלִין הֵמָּה בָאוּ,

וַיָּבִיאוּ שְׁלוֹם אֲחֵיהֶם,

גַּם רֹב כֶּסֶף הֵם נָשְׂאוּ

לִפְדּוֹת אֶת אֲחֵיהֶם נַעֲנִים,

לִקְרֹא דְרוֹר לַאֲסִירֵי-עוֹלָם.

וּמִקְצֵה-קְרִים וְעַד קָצֵהוּ

עָבְרוּ, וּמְקוֹם נִשְׁמַע קוֹלָם

דִּמְעוֹת גִּיל וְשִׂמְחָה נִגְּרוּ,

קָרָא דְרוֹר לַעֲבָדִים שׁוֹסָם,

וַיָּקוּמוּ מִקִּבְרֵיהֶם

מְשׂוֹש-הַחַיִּים וַחֲלוֹמוֹתָם.

וּבְבַחְטְשִׁיסָרַי הַבִּירָה

פָּדוּ אֶת הָעַלְמָה תָּמָר,

וּבָאָרֶץ – תֹּר-הַזָּמִיר,

קֹר-הַחֹרֶף זֶה אַךְ גָּמָר,

וַיָּרֹנּוּ הַצָּפֳּרִים

בְּגַנֵּי גֵיא סוּדַק בַּכְּרָמִים,

וַיָּרֹנּוּ רַחֲשֵׁי תָמָר

רִנַּת גִּיל לְשׁוֹכֵן-רָמִים.

וּמִכַּאפָה הָרוֹכֶלֶת

יַד הַזְּקֵנִים פָּדְתָה נַעַר

בַּעֲלוּמָיו: זָקוּף, חָסוֹן,

רְחַב כְּתֵפַיִם, לִמּוּד צָעַר.

וְלַנַּעַר עֵינֵי רֶשֶׁף,

עֵינֵי רֶשֶׁף, עֵינֵי-נֶשֶׁר;

וַתַּבַּעְנָה הָעֵינַיִם

שִׂיחַ-רָז שֶׁאֵין לוֹ פֵּשֶׁר.

וַתְּדַבֵּרְנָה הָעֵינַיִם

מִבְּלִי אֹמִר לִלְבַב גָּבֶר:

לֵב גִבּוֹרִים לֵב הַנַּעַר,

טֶרֶם יֵחַת מִפְּנֵי שָׁבֶר.

וַתְּדַבֵּרְנָה הָעֵינַיִם

מִבְּלִי אֹמֶר לִלְבַב אִשָּׁה

שִׂיחַ פֶּלִי, מְצוּקוֹת עֶדְנָה,

אֹשֶׁר נֶעְלָם לֹא הִרְגִּישָׁה.

רָאָה אַמְנוֹן אֶת הַנַּעֲרָה

לָהֲטוּ לְחָיָיו חָוְרוּ;

וַיָּנוּעַ לֵב הָעַלְמָה,

גַלֵּי-חֹם כָּל גֵּוָהּ עָבְרוּ;

יַעַן שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים חַיִּים

בַּעֲלוּמֵיהֶם עוֹד נִצָּבִים.

וּבִרְאוֹת הַזְּקֵנִים אוֹתָם,

לֹא הִפְרִידוּ בִּין נֶאֱהָבִים.

וַתְּהִי תָּמָר הַיְפֵה-פִיָּה

לְאִשָּׁה לְאַמְנוֹן. וְלֹא אָבוּ

לָשׁוּב לְפוֹלִין הַנָּכְרִיָּה.

אַךְ הַזְּקֵנִים הֵמָּה שָׁבוּ.

כָּל הַיּוֹם עַל עֲבוֹדָתוֹ

יִשְׁקֹד אַמְנוֹן וּבַנֶּשֶׁף

יַעֲזֹב מְלָאכְתּוֹ; עַל-יַד תָּמָר

יֵשֵׁב, יַחֲלֹם, יַקְשִׁיב קֶשֶׁב

לְדִבְרֵי אִשְׁתּוֹ הַנֶּחְמָדָה.

יִזְכְּרוּ מְצוּקוֹתֵיהֶם,

מַר עַבְדוּתָם, כָּל סִבְלוֹתָם,

עָנְיָם, לַחֲצָם בֵּית שׁוֹבֵיהֶם;

וְאֶת הַדְּמָעוֹת, אֲשֶׁר שָׁפְכוּ

בִּדְמִי לַיְלָה עַל עַרְשׂוֹתָם,

כְּנוֹאָשִׁים, בְּאֵין זִיק-תִּקְוָה

בַּמַּחֲשַׁכִּים לְהָאִיר אוֹתָם;

וְאֶת הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר בָּאוּ

וַיַּצִּילוּם לְחַיּוֹתָם;

וְאֶת יַלְדּוּתָם, טֶרֶם יֵלְכוּ

לִפְנֵי שׁוֹבִים, אֶת הֱיוֹתָם

בֵּית אֲבִיהֶם… וַתַּשְׁמִיעַ

תָּמָר: – "אֶזְכֹּר הָאֳרָנִים,

יַעַר מֵצֵל – – אַךְ שָׁכַחְתִּי

שֵׁם הָעִיר, כִּי עֶשֶׂר שָׁנִים

עָבְרוּ כְּבָר מִיּוֹם שָׁבוּנִי.

וַיָּבֹאוּ הַטָּטָרִים,

וַיַּצִּיתוּ וַיָּבֹזוּ

אֶת הַרְחוֹבוֹת – אֶת הַצָּרִים

וְאֶת אֲבוֹתַי שָׁחֲטוּ יַחַד

(וְאָבִי רַב), וַאֲנִי בַּגּוֹלָה"…

– “וְאָבִיךְ מַה שְּׁמוֹ כִּי אֵדָע?”

– "אָבִי – בָּרוּךְ, וְאִמִּי – בֵּילָה,

וְעוֹד לִי אָח…" – “גַּם אָח?!” – "כֵּן, אָח לִי

אַמְנוֹן שְׁמוֹ; מִיּוֹם נִפְרַדְנוּ

לֹא רְאִיתִיו"… – "הוֹי, אֲחוֹתִי,

אָרוּר יִהְיֶה יוֹם נוֹלַדְנוּ!

אָרוּר יוֹם הָלַכְנוּ שֶׁבִי!

יוֹם לָךְ אִשְׁתִּי אַתְּ קָרָאתִי!

לְפִצְעִי וְלַפִּיד אָבַדְתְּ לִי

וְאֶמְצָאֵךְ לְחַבּוּרָתִי!

קוּמִי, אִשְׁתִּי וַאֲחוֹתִי!

יָהּ יִסְּרָנוּ, כִּי מְאֹד קָשִׁים

חֲטָאֵינוּ וּפְשָׁעֵינוּ

לִפְנֵי אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים.

קוּמִי וְנֵצְאָה-נָא הַשָּׂדֶה,

וְנִסָּתֵר בָּעֲרָבָה:

אוּלַי תָּחוּס חַיַּת-שָׂדֶה

וְתִטְרְפֵנוּ, כִּי רָעָבָה".

וַיָּקוּמוּ וַיֵּלֵכוּ

וַיִּתְהַלְּכוּ בְּכָל הָאָרֶץ,

וְלֹא נָגְעוּ בָּם לְרָעָה

חַיַּת-שָׂדֶה, עוֹף וָשָרֶץ.

וַתִּהְיֶינָה הָעֲרָבוֹת

לְאַרְבַּע רוּחוֹת-הַשָּׁמַיִם

יָם-יְרַקְרַק חָרוּץ מַבְהִיק,

יָם בְּלִי גְבוּל וּבְלִי אַפְסָיִם.

וּמִיָּם וְעַד יָם יֵשׁ נִשְּׂאָה

רוּחַ עַזָּה בַּעֲרָבָה,

וּמְטַלְטֶלֶת גַלֵּי צְמָחִים

וְאֶת הַקָּמָה הַנִּצָּבָה.

וְאֶל אֲשֶׁר מוּעֲדוֹת יִהְיוּ

פְּנֵי-הַגַּלִּים בָּעֲרָבוֹת,

שָׁמָּה יֵלְכוּ אַמְנוֹן וְתָמָר,

בְּלִי שְׁאוֹל, בְּלִי מַחֲשָׁבוֹת.

וַיִּתְהַלְּכוּ בָּעֲרָבָה,

בַּגֵּאָיוֹת וּבַנְּחָלִים,

וַיִּתְהַלְּכוּ וַיִּבְכָּיוּ

וְדִמְעוֹתֵיהֶם – רְסִיסֵי-טְלָלִים.

וֵאלֹהִים אֶת עָנְיָם רָאָה

בַּמִּדְבָּרוֹת הַנְּשַׁמִּים,

וַיִּנָּחֵם עַל הָרָעָה

וַיַּעֲשֵׂמוֹ פְּרָחִים תַּמִּים,

בְּקָנֶה אֶחָד שְׁנֵיהֶם עוֹלִים

וּלְגוֹנֵיהֶם יִפָּרֵדוּ:

צִיץ-הַתְּכֵלֶת וְצִיץ-הַזָּהָב –

וּלְעוֹלָמִים יִוָּעֵדוּ.

וַיְהִי אַמְנוֹן – פֶּרַח-שָׂדֶה

תְּכֵלֶת כֵּהָה עֵין עָלֵהוּ,

וַאֲחוֹתוֹ תָמָר הָיְתָה

עַיִן צְהֻבָּה עַל חָזֵהוּ.

בֵּין זְרוֹעוֹתָיו בְּיָד חֲזָקָה

יִשָּׂא, יְחַבֵּק אֶת אֲחוֹתוֹ;

בְּאַהֲבָה רַבָּה, בְּגַעְגּוּעִים

תָּשַׁח רֹאשָׁה אֶל לִבָּתוֹ.

וּמִבְּנֵי-הָאָרֶץ – הֵמָּה

אֶת הַנַּעֲשֶׂה יָדָעוּ,

וְלַפֶּרַח “אַמְנוֹן וְתָמָר”

שֵׁם לְעוֹלְמֵי-עַד קָרָאוּ.

הידלברג


  1. שם העיר תיאודוסיה לפנים  ↩

שאול טשרניחובסקי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של שאול טשרניחובסקי
יצירה בהפתעה
רקע

אַהֲבַת-נְעוּרִים

מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (פרוזה)

הבה אספר לכם על אודות אהבת-נעוּרי. לא ידעה הנערה אהוּבת-נפשי שאהבתיה. לא אמרתי לה אז מזה דבר, מלבּי לפוּמי לא הוצאתי זאת עד היום, שאנכי עומד לפניכם, קוראַי. ואני כבר באתי בימים, ראיתי חיים רבים ומִשבּרם, והנערה כבר אינה בהאי עלמא, היא קדמתני לצאת, ומנוחתה עדן בין נשמות טהורות, ואין החי מדבר מן החי. –

איש היה בעיר מולדתי ושמו יונה, איש שבהשכלתו ובידיעותיו, בדיבורו בנחת, כאיש שראה דעת, ובהידוּר לבושו היה נבדל מאֶחיו היהודים ולא התערב בין יתר שלוש מאות בעלי-הבתים שבעיר. עשיר לא היה יונה, אבל את ביתו ניהל באמידוּת. אמנם לא אהיה לו בית מיוחד, אבל חדריו, ששׂכר לו למעון, היו משוכללים, חול אדום היה שטוח לפני המבוא, תריסי החלונות היו צבועים בצבע ירוק, ועל הכל היה חותם הנקיוּת והיופי. רוח שירי רב היה מרחף גם על כלי הבית ושוּרת עמידתם: הספסלים והמרבד היו עטופים לבנים, לארון-הספרים היו חלונות זכוכית והספרים נשקפים משם בסידורם. מורה-שעות של נחושת קלל נוצץ היה תלוי על הקיר, על הרצפה פרושים מכסות-בד רחבים אַמה, שהשתרעו מפתח לפתח; וילוני-החלונות היו עשויים מעשה-מטוה ויורדים עד הקרקע ועל ספּי החלונות עמדו פרחי-קדירה, כאצל פקידי העיר מבני הנוצרים.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.