בַּמִּקְרֶה הַנָּדוֹן אֹפֶק הוּא גְּבוּל.
אִם דַּעְתְּכֶם נוֹחָה מִמֶּנּוּ, יְבֻשַּׂם לָכֶם.
אֲבַל אֲנִי
אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם
אִם יִחְיֶה לָכֶם זֶרַע
בְּאֵין לָכֶם אֹפֶק שֶׁמֵּעֵבֶר לַגְּבוּל
וּגְבוּל שֶׁמֵּעֵבֶר לָאֹפֶק —
לֹא שֶׁמִּדְרַךְ רַגְלֵנוּ אֵין בּוֹ נַחַת;
יֵשׁ בּוֹ.
לֹא שֶׁחַמָּתוֹ מְרֻבָּה מִצִּלּוֹ;
אֵין הִיא מְרֻבָּה מִמֶּנּוּ.
אֲבָל, בַּמִּקְרֶה הַנָּדוֹן, אִי־אֶפְשָׁר לִי
שֶׁאֶמְצָא מַצָּע כְּשִׁעוּר קוֹמָתִי
עַל פְּנֵי טֶפַח הַיֵּשׁ שֶׁבְּכָאן
כְּמוֹ שֶׁאִי־אֶפְשָׁר לִי
שֶׁאֶכְרֹת בְּרִית לְעֵינַי
לְבִלְתִּי שֵׂאתָן לִגְדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת
שֶׁמִּן הַיֵּשׁ וָהָלְאָה —
שֶׁהֲרֵי, בַּמִּקְרֶה הַנָּדוֹן, בָּרִי לִי
שֶׁאִם בִּגְדוֹלוֹת לֹא תֵּלֵכוּ
סוֹפְכֶם שֶׁגַּם קְטַנּוֹת
אֵינָן מִתְקַיְּמוֹת בִּידֵיכֶם.
טבריה, יולי 1986