זכות גדולה היא שכתבי הזז ניתנו לנו במכונס ובמחודש, באופן שעולם יצירתו ודמותו היוצרת נפרשים לפנינו בכל תכלתם הזכה ובכל תהומיותם. ואין זה מישחק של ניגודים, אלא דבר כהווייתו. זוך הצורה והלשון אָח הוא לאופל המציאות היהודית ולתהומיות של נפשות רבות, העושות בסיפרי הזז.

מהדורה מפוארת זו, בצירוף כמה ספרים, שלא נכללו בה, אך הם מובלעים בדמנו מזמן, עתידה להעסיק אותנו כקוראיו וכמבקרים, שנמצא בה אוצרות של חיים וחכמה, רגש ודעת, דעת עצמנו. אותה דעת איננה, כמובן, ילידת כוונה. הזז הוא אמן ולא מורה הוראה. בשעת יצירה אין לפניו אלא עולמו ובריותיו, שיחותיו ותיאוריו, כפי שתדריך אותו האמת הפנימית. הוא שוכח ומשכיח אותנו כל מה שמחוץ לחומת סיפורו. כי הסיפור האמנותי דיו לעצמו. אולם לאחר מכן, בשעה שסיפוריו כבר עומדים בהווייתם העצמית, בקומתם ובצביונם, הרינו מוצאים בהם לא רק גנזי נוי ואמנות, אלא הם גם מעוררים בנו כל מיני הדים ורשמים ותגובות ומוסר-השכל, שלא שיערם המחבר ולא נתכוון להם. היוצר יונק בצינורות רבים, גלויים וסמויים, ולפיכך גם אנו טועמים בפירותיו טעמים הרבה. כאן מקורה של הפרשנות, המגלה ע' פנים ביצירה, וכולן פנים אמיתיות. מבחינה זו דומה היצירה לחיים עצמם, כשם שהם רבי-אנפין ועתירי משמעות, וכל אחד דולה מהם כפי כוחו ומוחו, כך אף היא נתונה לגילויים ולביאורים רבים.

חיים הזז הוא חוליה בשרשרת זהב של סופרים עברים שקדמו לו. הוא מצאצאיהם. אולם הוא בנה אָב לעצמו. הוא אינו רק יורש, אלא מחדש, מוריש. עוגן לו במעמקי הדורות, ומהם הוא דולה יופי ואמת, רגש ומחשבה. יש לו בית-יציקה משלו, ומטבעות היצירה טבועים בחותמו. הארדיכלות, ההרכבה וההפרדה, המלט המחבר, הריהוט, לשון, תנועות נפש והגוף – הכל משלו. כל משפט מעיד על יוצרו, וכל צירוף על מצרפו. שום דבר לא נטל הזז מן המוכן. לא הנושאים ולא כלי-האומנות. לא המקום ולא הזמן. הוא בחר בהם מתוך כורח פנימי, אנוס על פי הגוֹרל, על פי שורש נשמתו. אם מצויים צדדים שווים בסיפוריו ובסיפורי סופרים אחרים, הריהם רק לכאורה, למראית עין. ביסודו של דבר, הריהם ניפלים ונבדלים. הוא יונק מקרקע-עולם אחרת. ידיו טוות חוטים אחרים והוא אורגם אריגה אחרת.

הרי לדוגמה הזמן והמקום, שהם המצע לכל מסַפר. הזז חזר לראשיתו של העם. לקדמות הזמנים, ובסיפורו “חתן דמים”, שהוא כעין פואֵמה חמסינית בביטוי ובתיאור, צייר את הישימון הלוהט, שבו תעתה ציפורה, אשת משה, וכמעט שאין שם עלילה רגילה. אך יש שם זרימה פנימית של מחשבות ומכאובים, העוברת בנפשה של ציפורה. יש כאן שימוש בזרם-התודעה כלפי אֵם קדמוניה, שנקלעה למאבק איתנים עם עצמה, עם אלוהים ועם משה וכרתה ברית-דמים. הזמן קדום והנפש הפועלת קדומה, אך הנשימה היא נשימת זמננו. כאן זמן עבר, שהוא הווה ועתיד כאחד. לתחום שייך גם הפרק על ישו, “אלו הם”, שלא הושלם.

הוא הדין המקום. יחיד הוא הזז בריבוי כזה של מקומות ואקלימים, שבהם פועלים גיבוריו. אוקראינה, רוסיה, קושטא, ארץ-ישראל העתיקה והחדשה, תימן – אינם אלא ציוני-תחנה יבשים. אליבא דאמת, בכל ארץ ובכל איזור קנה לו הזז אזרחות שלמה. שום מסַפר עברי לא הומחש בו המושג עם-עולם בדרך סיפורית-אמנותית, כמו אצל הזז. התיירים והחוקרים הגדולים, שהיו מזדמנים אגב סיבוביהם בעולם אצל שבטים יהודיים, היו מתארים את הנבדל והשוני שבהם. אולם הזז, שעין אמן לו, החודרת לשיתין, מצא את הדומה, המאחד והמשותף. ואין בין יהודי אוקראינה ויהודי תימן אלא הפרשים של מה בכך. בשורש נשמתם ובגילויי רוחם אחים הם. מקומם הוא מקומו של עולם.

גדולה יכלתו של הזז להגדיל את שיעורו של החזיון המקומי או של ההוויה המקומית. לכאורה צרת-אופק היא העיירה היהודית באוקראינה, כשם שכך היא גם בתימן, ואף על פי כן, מה מורכב הוא יעיש ומה עמוק. סביבתו היא בחינת יקום שלם. הכל בו: אמונה וספקנות, השקפת עולם ורוחב דעת, תאוות פראיות וכיבוש יצר, חלומות של טוהר ושל כיעור, העזה ופחדנות. מעין זה הוא גם ר' זונדלה, “שהיה, כידוע, לא זרועות תורה ולא שלשלת יוחסין, אלא אדם כפשוטו, בנין בריא, מיוסד נאה ומקושר נאה, וצלי קדרה לפיו וכוס יי”ש לפיו ובמקום עמודו של עולם הוא עומד".

וכך הן רוב נפשות גיבוריו: עמודו של עולם. יונקות הן מקרקע ישראל ומקרקע עולם. לא יהודים חלושים, קרתנים, אנשים של קרן זווית, אלא עמודי העולם. שכן הזז מרחיב את האופק המקומי. ואם תמצא לומר, האופק מתרחב תחת ידו המציירת והמעצבת של הזז. יהודים אלה יושבים בכפרים, ביערות ובכרכים של אוקראינה, במדבריות ערב ותימן, במעונות-עראי של קושטא, בארץ-ישראל ובחלקי עולם אחרים, אך בכל מקום הם טבורו של עולם, הוזים, חולמים, סובלים, נלחמים וחיים חיי שעה וחיי עולם.

הזז יודע לספר סיפור מעשה. אולם לא הוא עיקר, ולא העלילה או ההרפתקה, אלא הנפשות הפועלות. חיתוך אופין ודמותן האינדיבידואלית – בהן מגולמת אמנותו וחכמתו. הן מעלות את עצמן במלוֹא ישותן תוך דיבור או שיחה או עוויה, ניד שפתיים וניע ידיים. אלה הם יהודים גזעיים, שברהטי דמם זורמת ההיסטוריה היהודית, המלאה שיעבוד מלכויות וקידוש השם ופדות. על דרך זו מלפפת כל יחיד מישראל שלשלת-דורות סמויה, סביבה דמיונית וממשית. כך הוא נעשה אבר מן הגוף החי של כנסת ישראל כולה בכל מקום שהיא.

כמה סיפורים הטעו את עינם של קוראים ומבקרים, שלא ראו את העיקר שבהם, את המרד המתמיד המחלחל בגיבוריה, אולם זהו לרוב זן מיוחד של מרד, שנצמח מן המציאות היהודית הסגולית. זהו מרד תוך השלמה ארעית, והשלמה תוך מרד שאינו פוסק. אפשר שאין לך עם כעמנו, שחייו ומחשבותיו שרויים במזל של מרידה תמידית, היהודי אוהב את החיים, אך חייו נתונים כל ימיו בשיעבוד מלכויות ויסורי הגלות. צרכי יום יום אונסים אותו להסתגל אל הקיים, להמתיק את הדינים ולהמציא מחיה לבני ביתו, אך לעולם אינו מתפשר עם הקיים. הוא שוללו בלבו תכלית השלילה. מציאות אחרת, נכספת, ססגונית, מרחפת לפניו תמיד, והוא מחכה לבואה יום יום ושעה שעה. זהו כמעט המצע של רוב סיפורי הזז. גם אלה שענינם הדורות הראשונים וגם אלה שענינם הדורות האחרונים. בכך הוא אָח נאמן לסופרים העברים הגדולים. אני מכיר סיפור אחד, שהוא כולו אידיליה – “העיירה” של שלום אש – כלומר, סיפור שנכתב על ידי סופר יידי. סופרים עברים, כגון מנדלי, ברנר, ברדיצ’בסקי והזז לא כתבו אידיליות, אלא עיצבו הוויות של מתיחות ומרידות, גברים ונשים מרדנים, שהקרקע בוערת תחתיהם.

צא וראה את כנסת ישראל שבתימן. היא בתימן, דורות רבים היא יושבת שם, אך לבה במקום אחר. ההווה שלנו אינו אלא פרוזדור לטרקלין העתיד. היא מטפחת את היש תוך ביטול היש. הקיים אינו אלא מרכבה למה שאינו קיים, למה שצריך להיות. כל רגע, כל שיחה של תורה וכל שיחת חולין, כל מחשבה וכל דרוש, פרי תסיסה מרדנית הם. פעמים אתה חש בחוצפה כלפי שמיא, בהטחת דברים כלפי מעלה. ובאמת: הלא כל דחיקת קץ של מחשבי קיצין היא התרסה כנגד אלוהים, מחיקת חשבונו, מרידה במועד הגאולה שלו, באורך-רוחו. הם מערימים, כביכול, על הקדוש-ברוך-הוא ומוציאים מידו סודות היצירה. כשם שהוא ברא את עולמו ואת בריותיו בעשרה מאמרות, בצירופי אותיות ושמות, כך משתמשים הם בסוד זה של גימטריאות והשבעות, כדי לשנות את הטבע, לעשות נס, להביא את המשיח ואת סוף הגלות שלא בעתם, כלומר, מורדים הם ברצונו של הקדוש-ברוך-הוא ובסדרי הנהגתו.

מבחינה זו יוּזפא במחזה “בקץ הימים”, המתרחש באירופה, ויודקה ב“הדרשה” ויעיש החי בתימן, ומורושקה ב“הרת עולם”, מוטל פיקלני ב“נהר שוטף”, ומרי סעיד ב“היושבת בגנים” ועוד – מחומר אחד קורצו, מחומר המרדנים. ואלה דברי יוּזפא: “השמים בידינו… הבן את זה, ידידי, הבן את זה. הגאולה בנו היא תלויה, ויותר מן הקדוש-ברוך-הוא ויותר מבן-דוד תלויה היא בנו. לא משיח בלבד. גדולה גאולה שבידינו היא, שכך עלתה במחשבה לפנינו… אנו גזרנו והוא מקיים! ומה יעשה משיח אם אנו לא נסכים?” (עמ' 104). אלה מצפים לביאת המשיח, ואלה לביאת הישועה כהרף עין, אך כולם מלומדי יסורים ומוצאים טעם בסבלם, אם באמונה ואם בכפירה או ברעיון המהפכה. סדנא דאוקראינה, קושטא, תימן וארץ-ישראל – חד הן.

ואף על פי שגדולתו של הזז ניכרת בכל הוויה יהודית שעיצב, אי אפשר שלא לחזור ולברך על הנס שנתרחש לספרות העברית – הנס של סיפורי תימן. ויורשה לי להמחיש את גודל היצירה הזאת על ידי דרוש קטן. בתורה מסופר, כי בחושן היו משובצות שתים-עשרה אבנים יקרות, אבן אבן לכל שבט. ושם האבן הטובה של שבט בנימין היה ישפה (JASPIS בלע"ז). והמדרש מבאר על פי דרכו למה נקבעה לו אבן ששמה ישפה. משום שהוא היה בשעה שאחיו מכרו את יוסף ושתק, כלומר, יש לו פה ושותק. דורות רבים היו התימנים דרים במדבר ערב, דוכאו ונחבשו במאסר ושתקו, שבו מהם שבי, נתייסרו – ושמרו על צלמם וטהרתם, ושתקו. כמעט שלא נודעה מציאותם. והנה בא הזז וקבע להם בחושן יצירתו אבן יקרה בשם ישפה. פתאום יש להם פה, והם מסַפרים מה בלבם ובמוחם, מה סבלם וחלומם, יצריהם הרעים והטובים. הזז הוציאם מעילום שמם ומאילמוּת פיהם ונתן להם זיו-מראה, ניב שפתיים ומציאות שבעליל.

עלינו לשבח את הגורל, שסופר עברי, יליד היהדות המקורית באירופה המזרחית, שנטל את כלי-אומנותו מאוצר ישראל והוסיף עליהם השכלה ודעת ותורת הנוי מבית מדרשן של האומות הנאורות – הקדיש שנים משנות חייו ליצירת היקום של יהדות תימן. הזז השתמש בטכניקה ספרותית מודרנית, דקה ומלוטשת, לתיאור הוויה יהודית משומרת בירכתי תימן, והוא עשה זאת לא על-ידי הטלת מרות מבחוץ, אלא דרך הכיבוש מבפנים. הוא פיתה, כביכול, את החומר התימני וזיוג לו צורה ולבוש מודרניים. זיווּג של אהבה ודבק טובה.

חיים הזז העניק לנו בשנים-עשר כרכי סיפוריו את אוצר חיי העם בדורות האחרונים בדינאמיותם, בהתמוטטותם ובהתחדשותם. אין אלה סיפורים, המשרים שלווה והרגשת בטחון על הקורא. הקורא, הנהנה מאמנותו הסיפורית של המסַפר, נרעש ונפעם בסופה של קריאה מגורל הנפשות הפועלות בסיפורים, שהוא גורלו שלו וגורל העם כולו. בין יספר על “דורות ראשונים” בעיירה היהודית, השרויה בשלוותה המדומה, ובין יספר על “פרקי מהפכה” ועל נושאי המהפכה, המסוכסכים בנפשם והגורמים רעה ליהודי העיירה, הסגורה מאחורי “דלתות נחושת”; בין יספר על “חלוצים” המתקינים עצמם לעליה ובין יספר על היהדות התימנית הנפלאה, בתימן ובארץ-ישראל, בין יגלם במחזה את “קץ הימים” של הגלות ובין יתאר את אנשי המחתרת העולים לגרדום בימי הבריטים, או יתן ניב ל“אופק הנטוי” על פני ההתישבות החדשה בחבל לכיש – תמיד הוא בחינת צופה לבית ישראל, בן-משק ביתה של האומה, העושה את חשבון נפשה ורואה את עברה ואת ההווה שלה ומסמן את כוכב עתידה.

תשכ"ח