א    🔗

שירי ישראל אפרת מכונסים בארבעה כרכים נאים¹, והם מושיטים לנו אפשרות לעיין בכל יצירתו הפיוטית כולה, לעמוד על ייחודו של המשורר ולראותו בכל קומתו וצביונו. קללת הפיזור גורמת מיעוט הדמות. אמנם אפרת הוציא מזמן לזמן לאור ספרי שירה, אלא שמרחק הזמן בין ספר לספר ואף מרחק המקום הקהוּ את הד שירתו ועמעמו את דיוקנה. מן הנמנע הוא לעקוב אחרי שירים המתפרסמים במשך עשרות שנים בבמות שונות בארצות הברית ובא"י; שירים שקראת נבלע רושמם או אף נשתכחו בין שאר המשוררים העברים בארצות הברית, שמשום-מה לא נתבלטה תרומתם המיוחדת, ומעט היין שבכדם נראה היה כאילו נדרך ביִקבּם של ביאליק, טשרניחובסקי ויעקב כהן. זאת היתה, כמובן, טעות קשה. אולם טעות זו הוגהה עם עליית סופרי אמריקה לארץ-ישראל, וככל שהקדימו את עלייתם כן הקדימה ההערכה להשתנות לטובה.

וכך אירע לו לאפרת, שנתפתחה חלקתו אך נתקפח חלקו במלכות ספרותנו. ומקללתו של פיזור אתה למד ברכתו של כינוס. שכן עכשיו לפנינו חטיבה שלמה של יצירה על כל שלביה וחוליותיה, חולשותיה וגבוּרותיה, ואנו יכולים לבוא בגן שירתו של אפרת ולטייל מערוגה לערוגה, ממלבן למלבן, ליהנות מאילן נאה ולטעום מפרי בשל, לתהות על בוסר ולהבחין בין מתוקן לשאינו מתוקן; אף נתונה לנו שעת-כושר להשוות ראשונות לאמצעיות ושתיהן – לאחרונות, ולמצוא בכוח ההשוואה זו את הלוז שבשירת אפרת, אותו קב ונקי שכולו שלו. מציאה זו היא עיקרו של המבקר.

 

ב    🔗

ודאי מורגש בשירת אפרת קו של התפתחות כלפי מעלה. אין דומים שיריו הראשונים לאחרונים, לא בתוכנם ולא ברוחם, לא בלשונם ולא בשכלולם האמנותי. ניכרות בהם השפעות שלא עוכלו כל צרכן, ריתמוס מחוּקה (השיר “דם” מזכיר את הריתמוס של “בערוב היום” לביאליק, והשיר “במסע” כרך ב, עמ' 12, מזכיר את “משירי החורף” לביאליק). גם ההברה והנגינה האשכנזית תורמות חלקן להרגשת ההתיישנות של שירים ראשונים, ולא רק ראשונים (“תפארת” נחרזת עם “חרס”, ו“זעומה” – עם “מאומה”). הן עלם חיברם, אכן, עלם בהיר-עינים ושיכור-חיים היה, שראה את העולם בזיווֹ שאינו פוסק, שמידת התפארת היתה לו מידה מוחלטת, שהזריחה נדמתה לו נצחית והשקיעה אינה באה אלא כדי להבליט שבעתיים את הזריחה. כל העולם נראה לו כבמה של יופי והוא הכהן הגדול המושח את היקום בשמן משחת שירה. הוא הרגיש שפע און בקרבו והאמין, שקרוּא הוא לכבוש את העולם ולשפוך את כוחו ורוחו עליו. יעוּד זה הפעים אותו והתכונן לקראתו בכל ישותו:

רַב לָרֹחַב תַּרְתִּי תֵבֵל

מְפֻנֶּקֶת זוֹ וְנָאוָה;

אֵצֵא עַכְשָׁו לֵקְרַאת פְּגִישָׁה

גַּם עֵם עָמְקָהּ, גַּם עִם גָּבְהָהּ.

(כרך ב, עמ' 18)

שיריו הליריים באותה עונה רוויים אור ואמונת תום, כי בטוב העולם נידון, והרע הוא כיסא לטוב, והכיעור מרכבה ליופי. הוא רוטט לקראת שמש וירח, מרגניות וחיפושיות, נוֹגה וצל; הוא שומע “נגינות געגועים מוזרים וכמיהה למאוּם”. ובשבתו על שפת נהר הודסון עם בת-לבבו הרגיש כי “רינת היקום כמו יונה בכפי”. ובשדה לעת ערב “עמדו כרובים בתפילה מלאתי סוד”. אפילו הפרות השבות ממרעיתן עם שקיעת השמש, הגומעות מן הבריכה – “הפז מגרונן ניגר”. הארץ היתה לו “כמו ים ירוק” ובליל חורף ראה בחורשה בנות-שלג “צחות-עור וכחולות-עין” יוצאות במחולות והן מבשרות לו:

אֵין גְּוִיעָה, אֵין מָוֶת רַק חַיֵּי אֵין-סוֹף יֵשׁ

בְּרַחֲבֵי הַיְּקוּם, מִשְׁתַּנִים כַּכְּרוּם.

(כרך ב, עמ' 25)

והוא מודה לאלוהים על מתנת החיים שנפלה בחלקו ומצפה שישקה את נפשו יינות חדשים ש“עוד טרם שיערתים”. קולט הוא את העולם ומלוֹאו, את מראות הטבע ואת קולותיו, את רעד הברואים ואת רטט הנשמות – עד בלי די. ויש שהעולם נראה לו כהילולה של נימפות היוצאות במחולות מחניים. אין המשורר כפוי טובה. חוּש יחוש, כי סגולת הספיגה וכשרון-השכרון חסד-אלוהים הם ואינו יכול ליהנות בלא ברכה. ואמנם מלבו המתרונן פורץ שיר-הודיה נפלא, שאי אפשר שלא להביא כאן, לפחות, מקצתו:

אוֹדְךָ עַל שִׂימְךָ כִּסְפוֹג אֶת לְבָבִי

כִּי תַּזִיל דֶּרֶךְ עֵינַי וְאָזְנַי וּנְחִירַי

נְגוֹהוֹת הַיָּמִים וַאֲפֵלַת הַלֵּילוֹת

וּתְכֵלֶת שָׁמַיִם וִירַקְרַק הָנִּירִים

וְרֵיחוֹת הַנְּשָׁמוֹת הַצּוֹמְחוֹת בְּיֹפִי

וְעשֶׁר הַקּוֹלוֹת בַּכְּרַךְ וּבַיַּעַר.

בְּרִבְבוֹת פִּיוֹת קְטַנְטַנִּים תֵּשְׁתְּ נַפְשִׁי

כָּל צִבְעֵי עוֹלָמְךָ, רֵיחוֹתָיו וּצְלִילָיו.

(כרך ב, עמ' 42)

אכן, גם באותה תקופה של גיל ושכרון, כשהעולם נראה לו באספקלריה המאירה והשמים היו בחינת צחצחות, אי אפשר היה שמשורר אנין-רגש ושחוּז-חושים כאפרת לא יבחין גם בצד השני של המטבע האנושי והיקומי; ובין השיטין של שיריו נשתרבבו צלילים וגוֹנים של מאידך גיסא. תוך שמחת ההנאה יש שעוברת עליו רוח כהה, המתלבשת בניבים שקוּיי עצב. “תוגה חָכלילית”, קורא לזה המשורר. וכבר אז הוא יודע כי:

חַיַּי – פֶּלֶג נִפְתָּל נִגָּף הוּא וְשָׁר. – – –

עֲלֵי מוֹרָד הָר. אָךְ בְּלִי סַלְעֵי נֶגֶף

דַּרְכּוֹ זְרוּעַת סְלָעִים – אֵין לַזֶּרֶם צְלִיל.

(כרך ב, עמ' 30)

ולא מכשולים בלבד מזדמנים לו, אלא פעמים שמתרחש משום-מה ליקוי-מאורות ותוך כדי אֶכסטאזה של הקשבה לניגונו של עולם

לַיִל בָּא וְנִגְנַז הָעוּגָב

וְנִפְסַק הַשִּׁיר.

(כרך ב, עמ' 32)

לתוך שלוות-נפשו היתה משתחלת, איפוא, גם בימי הזיו נעימה של צער ותהייה על מנהגו של עולם, בראותו שהכל בן-חלוֹף, והפרחים באביב נבוֹל יבלו בסתיו, ולכן “כל האנשים בוכים אף ברגעי גילם”.

היה זה זרע של קוהלת, שנטמן בתלמי שיר-השירים, שממנו עתידה היתה להתפתח שירת אפרת, זו שהיא מזיגה של שניהם.

על דרך זו אנו עדים לשינוי-מזג ככל שאנו נכנסים לתוך עבי-עבות שירתו. התקווה לא משה ממנה, תשוקת החיים תוססת בה, האמונה באדם נמשכת, התפארת זורחת, והכתר איתן על ראש היוצר – אך מורגש רעד וסימן השאלה והאֵ התימה מרצדים לעיני המשורר. ההינומא הצחורה, שנתעטפה בה הבריאה שנים רבות, נתגלו בה רבבים. אותה עצבות דקה, שכסיסותיה מתוקות ושנתקראה בשם “תוגה חכלילית”, שינתה טבעה וצבעה, ושיעורה גדל, ותאריה עזים יותר. כל עוד היתה התוגה רכה וחכלילית, היתה כולה שלו; אך משגבר הצער הוא יצא מתחומי הפרט ונעשה צער הדור, צער העולם כולו:

אֲנַחְנוּ הַדּוֹר שֶׁרַק אַחַת אֲמִתּוֹ:

תְּהוֹם וְחַתָּת.

(כרך ב, עמ' 143)

ואף היופי, שהמשורר ראה אותו כ“יפעה מתחת ויפעה ממעל”, הניגר מבין אצבעותיו של אלוהים, נעשה חשוד קצת בעיניו. וכשם שהמשורר הבחין בין סוגי שלווה שונים, אמיתיים ומדומים, כך התחיל בוחן את לב היופי שמא משלה הוא ושמא מכסה הפאֵר על האֵפר. ויש שהגיע לידי הרהור קשה:

הָהּ, תִּפְאֶרֶת, כְּתֹנֶת פַּסִּים

אַתְּ בִּידֵי הָעוֹלָם תַּחְבּוּלָה, לְכָל שַׁאַג עוֹלֶה מִמְּצוּלָה.

(כרך ג, עמ' 21)

נסיון החיים והצלילה למהוּת ההוויה הכללית והפרטית הרעידו את בטחונו. האֵל הטוב הזעיף לא פעם את פניו, התוחלת נכזבה לחצאין ולשליש, בכוס האהבה נמזגה טיפה של רוש, הכוכבים רימו קצת. “הסהר – הבאי”, כתוב בשיר אחד. לשעבר היה רואה את המכשולים כבני-חלוף, כמין ירידה צורך עליה, ומצדיק את הדינים:

וַאֲנִי לֹא תְלוּנָה עַל חַתְחַתֵּי-דֶרֶךְ

תַּעֲבֹר שִׂפְתֵי פִי, מִנָּה אֵל לִי.

(כרך ב, עמ' 30)

ואם הדמעה היתה לו כמין נסך-אהבה בלבד, הבא מתוך שפעת הלב ומליאוּת הנפש, הרי התחילה מופיעה כגילוי של כיבוש צער למראה אות-קין החקוק במצח הבריאה:

יֵשׁ שָעוֹת

מֵאֵלֶיהָ חֶדְוַת הַחַיִּים מִתְעוֹרֶרֶת.

אַךְ תָּמִיד יוֹם רַד

תּוֹפִיעַ דִּמְעָה גְדוֹלָה וּבוֹעֶרֶת,

שָׁם בָּאֹפֶק הַהוּא, מִן הַצַּד.

מִי זֶה בּוֹכֶה? תֵּבֵל אוֹמֶרֶת:הִיא.

וַאֲנִי?

דִּמְעָה זוֹ גְדוֹלָה וּבוֹעֶרֶת –

שלִי.

(כרך ג, עמ' 23)

דמעה זו נהפכה לזעקת איד ושבר ככל ששירתו נכנסה לתהום השוֹאה, “כשהעולם נתגלה לו בכל פיגול טמטומו ורקבונו”. ובמחזור שיריו “על נהר הטירוף הצלול” השאיג לתוך העולם “קדיש” מזעזע והניח פרחי-אש על קברות האחים השרופים והחנוקים.

אולם גם מול פני הטירוף והיאוש, כשכל העולם עמד על דם העם היהודי הנטבח והחריש ולא זע, ואולי דווקא באותה שעה של יאוש מובן מאליו, לא אמר המשורר נואש ולא אבד לבו, וכתב:

כָּל הַיְּקוּם מְשַׁוֵּע: אֱלֹהַּ אוֹ שֵׁד?

וְקוֹל טָמִיר בְּלֵב עַקְשָׁן יַעַן: אֱלֹהַ!

(כרך ב, עמ' 123)

 

ג    🔗

“אֶלגיות-בראשית” נראות לי כפרק יצירה חשוב של המשורר בבגרותו, שראוי לעמוד עליהן בזכות תוכנן וצורתן. בהן משוקעת ראיית-עולמו הפיוטית של אפרת, שיש בה בנותן-טעם לכל יצירתו. זהו אֶפּוֹס, שעל ידו ביקש המשורר לעמוד על חידת האדם בן-זמננו, שהוא לא רק מצאצאיו של אדם קמאה, אלא אף נושא בקרבו את זרע-הבראשית של הטוב והרע הקמאיים. התהייה על מעשה-בראשית באה לסייע להבנת מעשה אחרונים. שכן על ידי הפלגת ההתבוננות בתוהו הקדמון אפשר שנתקרב אל תפיסת התוהו שבימינו. אין נפילה פתאומית. סיבת כל נפילה נעוצה אי-שם בעבר, וזה נעוץ בעבר-שבעבר, עד הסיבה הראשונה. והצורה המיתית, שבה נתלבשה מציאות-קדומים, המשפיעה על המציאות של ימינו, אינה ממעטת את דמות האמת.

אולם כדי להבין את האֶלגיות הללו, שהראשונה פותחת בבריאת העולם והאדם, רואה אני צורך להביא תמציתה של תורת הבריאה לפי הקבלה, שגירסתו של אפרת סמוכה עליה.

לפי הקבלה, נברא העולם על ידי התפשטות האור האינסופי החוצה, על ידי יצירת עשר ספירות בדרך של האצלה. ספירות אלו, המכוּנות גם בשם כלים, שבתוכם התפשט האור האינסופי, – באמצעותן נברא העולם. והנה בשעת האצלת אורות אלה לתוך הכלים, נשברו רובם, משום שלא יכלו להכיל את לחץ האורות ושפעם. ושברי הכלים עם שיירי ניצוצות האור האלוהי, שדבקו בהם, נשרו ונפלו למטה, ומהם נתהוו ה“קליפות” וה“סיטרא אחרא” והכוחות השטניים, כלומר, כל שרשי הרע שבעולם. הרע יצא, כביכול, לרשות עצמו בכוחם של אותם ניצוצות האור האלוהי שבתוכם. התכלית היא איפוא גאולת הניצוצות משבי הקליפות והחזרת האורות האלוהיים שניתעו – למקורם. אדם הראשון צריך היה לסייע לתיקון זה. אולם הוא נכשל ביעודו. ולא זו בלבד שלא תיקן את הקלקלה, אלא הוסיף פירוד על השבירה, בהפרידו את הפרי שהיה מחובר לעץ ובאכלו מעץ הדעת. נשמתו הגדולה, שהיתה תמצית כל הנשמות של כל הדורות, נתפזרה אף היא. כך נוצר “אדם בליעל” מסיטרא דמסאבותא כנגד “אדם קדמון” מסיטרא דקדוּשה.

אפרת יצר לו קוסמוגוניה² משלו: בשעה שאלוהים אחז בתוהו וניפצוֹ לרסיסים, עמד וסגרם בתאים של בלימה ועשאָם לבינים לבנין עולמו. אולם

– – – אֶחָד הָרָסִיס שֶׁנִּמְלַט

וְרִחֵף וְחִכָּה. וְאֵל יָצַר יְצוּרָיו וְטָבַע

כָּל אֶחָד בְּחוֹתֶמֶת כִּי טוֹב; וְעֵת כִּלָּה כָּל מְלַאכְתוֹ,

וְעֵינוֹ הִקִיפָה מְרוּצַת גַּלְגַּלִים וּשְׁמָשׁוֹת

תּוֹךְ תְּהוֹם וְאֵין-סוֹף, כְּסוּסִים עִם רַעֲמוֹת-שַׁלְהָבוֹת – – –

הִתְגַּנֵּב הָרָסִיס וַיִתָּקַע בְּתוֹךְ עֵץ הַדַּעַת.

רָאָה הַבּוֹרֵא בַחֲרָדָה מֶה עָשָׂה לוֹ תֹּהוּ

בְּאֶמְצַע גַּן-עֶדְנוֹ עֵת עָמַד לְקַדֵשׁ שַׁבַּתּוֹ,

אָסַר הַפְּרִי עַל אָדָם וְהֶחְמִיר אֶת עָנְשׁוֹ

וְחָזַר אֶל עַל, וְצֵל יָרַד עַל זִיו הַשָּׁבָּת.

(כרך ד, עמ' 12)

והרסיס הממרה הזה – המקביל לשבירת הכלים שבקבלה – ראה את אדם וחווה מתהלכים עצומי-עיניים ומתקרבים לעץ-הדעת, והתחיל להתסיס את פרי העץ, ביתר אותו לשניים, על המחצית האחת היזה נטפים מרירים ועל המחצית האחרת – רסיסי הדעת, והפרי נעשה נחמד למראה באלפי גווניו וטעמו כיין-בדולח, וגירה את אדם, שנטל את הפרי מיד חווה ואכלוֹ. מיד נתבצבצה בו הרגשה חדשה. דרך עפעפיו ספג לובן חמימותה של חווה, שנתפשטה בכל נפשו. ועם שקיעה לפת את חלקת צווארה עד שעבר בה רטט. היא נתבהלה וקפצה אל הבריכה. מאותה שעה ואילך נטרדה מנוחתו של אדם ודמותה של חווה נשתזרה בכל ישותו. אדם נתחלחל ומחשבת-חרדות, תמהונית, ראשונית, היולית, ולפיכך מגומגמת, מהומהמת ומעומעמת, זינקה עליו.

חוּץ בָּא תּוֹךְ אֲנִי, הוּא חַי בָּאֲנִי.

וַאֲנִי עוֹד כָּמֵהַּ. עֵת יִגְוַע גַּם הוּא

הַאִם הַחוּץ שֶׁבָּאֲנִי אֵיפֹה יְחִי,

לֹא הַחוּץ שֶׁבַּחוּץ? – – – הָאֲנִי?

חוּץ עוֹבֵר וָמֵת,

(כרך ד, עמ' 14)

פתאום קפץ האדם וגעה לתוך גיגית-הלילה. וחווה באה עם שחר, ועיניהם נתפקחו לרווחה ויוקדות:

הוּא סוֹקֵר שָׁרְרָה וְשָׁדֶיהָ וּבְשָׂרָהּ הַחִוֵּר,

וּכְתֵפֶיהָ הָרָפוֹת שֶׁיָּכוֹל בְּכַפָּיו לְמוֹלֵל.

הִיא צוֹפָה בְּחָזוֹ הַשָּׂעִיר, בְּאֹמֶץ גֻּלְגָּלְתּוֹ,

וּבְשׁוֹקָיו מוּצָקִים כִּשְׁתַּיִם מַצֵּבוֹת שֶׁל אַלּוֹן.

(כרך ד, עמ' 15)

כך נדלקה אבוקת הדעת ונתעוררה האהבה ונתלבלבה התשוקה. אולם ההוויה נתכווצה – וקדשיו של עולם חוללו. תוך כדי התדבקות כבתה הדעת, ובשעה שתפרו חגורות בדמעה, הסתכל התוהו בחיוך בעד סיקוס העץ…

התוהו, שהיה, כביכול, מחוץ לאלוהות אך בפיקוחו, לא רצה להיסוג וליהפך ליקום, וכוחו היה רב. על כן נאלץ פטישו של אלוהים לחצבו ולפוררו. אולם רסיס אחד ממנו, כמין אבר חי מגוף התוהו, השכיל להמלט מעינו של אלוהים ולהמשיך את חיותו שמלפני בראשית ולהעכיר את הבריאה ואת האדם לנצח. הוא היה השאור שבעיסה, ממנו הושתתו יצר הרע והשטן ולילית. מין דיאלקטיקה נתעגנה בבריאה, שהתסיסה אותה והביאה לידי פקחון-עיניים ולידי דעת ולידי אהבה ותאווה, ואף יצרה את החלום. וכבר אמר המדרש, ש“חווה מתחילת ברייתה אינה אלא בחלום”. על דרך זו נראה שרסיס עיקש זה, כאילו בא כצד של השלמה לאדם, שבלעדיו היה עיוור ונבער ורדוּם. מאותה שעה נעשה לב אדם כשני לבבות, האחד נמשך אל תפוחה העסיסי של האשה, והשני – נרתע מפניה.

אדם הראשון, שלקה בשניוּת, שנפשו נעשתה חצויה, שמר טינה בלבו לחווה שפיתתה אותו, אך בעת ובעונה אחת החזיק לה טובה על העונג העליון ועל עומק הדעת ובהירות הראייה, שהעניקה לו. כל היקום נעשה לו בזכותה כארמון עם מגירות סגורות על מסגר, והוא, אדם, מסוגל להבקיע כל מגירה ולפצח כל מנעול ולמצות את כל הסודות והתעלומות, ויהיה כאלוהים. לפיכך ברי לו, שאין חזרה אל העיוורון ואל העֵירוֹם. ואמנם, כאשר חוה שואלת אותו בשעת פורענות אם הוא מתחרט:

שָׁגִינוּ, אִם כֵּן?

(כרך ד, עמ' 25)

מלטף אדם את ידה ומשיב:

– – – לֹא חַוָּה. לוּ פִתְאֹם הִתְנַדֵּף הֶעָבָר

וְהֻצַגְנוּ עִם בְּרֵאשִׁית, שׁוּב הָיִיתִי חוֹטֵף אֶת הַפְּרִי

מִתּוֹךְ יָדֵךְ הַטּוֹבָה וְנוֹעֵץ בּוֹ שִׁנָּי.

(שם, שם)

את הנעשה אין להשיב. החטא היה כורח חיים. כשם שהרסיס נפרד מן התוהו והרתיח את הבריאה, כך היה חטאו של אדם מקופל מבראשית בעצם הוויתו, כשביב הגנוז באבן, כדי להדליק אש בעצמות, אשר תאיר את הנפש ותשרוף אותה חליפות. והמשורר מהרהר בזהירות, דרך שאלה, שמא אין החטא ממהותו של אדם בלבד, אלא גם ממידת הבורא:

הֲנִכְסָף אֱלֹהִים אֶל הַחֵטְא? הַאֻמְנָם בּוֹ עַצְמוֹ

מַשֶׁהוּ עוֹד שֶׁל תֹּהוּ אָפֵל וְלָכֵן הוּא חוֹתֵר

לִחְיוֹת וְלִשְׂרֹף תּוֹךְ אָדָם מַשֶׁהוּ זֶה עַד תֹּם.

(כרך ד, עמ' 31)

אלוהים נעלם, כביכול, לאחר שיצר את האדם, אם מפני שנבהל ממעשהו או משום ששוב לא היה לו ענין בו. ועם היעלמו הופיע השטן, שהציג את עצמו כמי שמגיש לאדם את היינות המשכרים, המשכיחים את בדידותו ואת המוות הרוחש סביבו:

כֹּה הִצְלִיף גּוּשׁ אֶל גּוּשׁ עַד אָדָם הִשְׂתָּרֵעַ שָׁלֵם.

וַיִגְחַן וַיִפַּח בְּאַפָּיו, וּכְמוֹ מַחַט חַדָּה

הִנְחִית תּוֹךְ נִבְכֵי כָּל הַגּוּף עַד מֵעֹצֶם כְּאֵב

קָרַע הַדּוֹמֵם אֶת תָּאָיו וְהַנֶּפֶשׁ נוֹלְדָה,

הַכְּאֵב הָפַךְ נֶפֶשׁ,

וּבִן-רֶגַע נֶעְלָם אֱלֹהִים וְיָרַד השָּׂטָן.

(כרך ג, עמ' 32)

הסתרת-פנים זו של אלוהים כלפי אדם והסגרתו בידי השטן סמוך לבריאתו, יהי סודן מה שיהיה, הן מקור המרי והמרד, הערגה והכיסופים, העצבות והשמחה, המכאוב והעונג, המשיכה אל הדעת הצרופה וההיפתות אחרי התאווה המשתוללת – הן עילת-העילות של הניגוּדיוּת הפוצעת את הנפש. אך לא לעולם רחוק אלוהים מן האדם. כשם שהאדם נכסף לבוראו, כך נכסף הבורא לברוּאוֹ. ואמנם, פעם כאשר התהלך אלוהים בגן לרוח היום, נזכר באדם ושאל: אַייכּה? “הוא מצאו תחת עץ וישב על ידו”. ואדם שפך שיחו לפניו ותיאר מה עוללה בו הדעת:

רוֹקַנְתִּי הַיְקוּם מֵרָזָיו, וּרְאֵה זֶה פֶּלֶא:

עִם כָּל רָז שֶׁפִּעְנַחְתִּי, אֵיזֶה תָּא בְּנַפְשִׁי נִתְרוֹקֵן

וְעַכְשָׁיו נְבוּבָה הִיא כֻּלָּה. – – –

(כרך ד, עמ' 44)

וכאן מתפתח דו-שיח טעון-מתח בין אדם ואלוהים. אלוהים אומר לו:

תִּזְכֹּר, אָדָם? אָנֹכִי עֵץ הַדַּעַת אָסַרְתִּי.

(שם, שם)

ואדם חוזר ושואלו:

אִם אָסַרְתָּ, מַדוּעַ נָטַעְתָּ? מֵאִידָךְ, אִם נָטַעְתָּ,

מַדוּעַ אָסַרְתָּ, אֶת זֹאת לֹא אָבִין גַּם עַכְשָׁו.

(שם, שם)

על דרך זו שואל גם “קין” של לורד ביירון:

וּבַמֶּה עֲוֹנוֹ גָּדוֹל? הֵן שָׁתוּל הָיָה הָעֵץ –

וְלָמָּה אֵיפוֹא אָמַר: לֹא הָיָה הָעֵץ גַם לוֹ?

וְאִם לֹא גַם לוֹ, עַל מַה זֶה נִטַּע קָרוֹב אֵלָיו,

כֻּלוֹ יָפֶה, וְנֶחְמָד וְתַאֲוָה לָעֵינַיִם?

אך התפרצות זו נכבשת מהר, ואדם הוזה ורואה את עצמו עף על כנפי הדעת ומרומי החכמה. אולם בראותו עצמו כבר על פיסגה ובהשיגו כוח יצירה והרס אלוהיים, אז הוא פונה לאלוהים:

מֵאַיִן רָצוֹן זֶה לָמוּת, זִנוּק זֶה לְהֶרֶס?

אַתָּה רוֹאֶה, אֱלֹהִים? נַעֲשֵׂיתִי אִיּוּם לָעוֹלָם.

אֲנִי פוֹחֵד מֵעַצְמִי, מֵעַצְמִי.

(כרך ד, עמ' 45)

ודוק: עץ הדעת, לפני שהרסיס נכנס בו, לא היה מיועד מלכתחילה לאדם ולא לחווה. כי הדעת הנקיה והמזוקקת, הדעת העליונה, בחינת זהב טהור, בלי סיגים, לא תצלח לאדם. אולם אותו רסיס-בראשית, שנמלט מידי הבורא ונכנס לתוך הדעת, הטיל בה פגם וסירכה והעכיר את זכזכוּתה, ועל ידי כך הכשיר אותה שתהא ראויה לאדם.

אכן, מיצוי רזי היקום ומסתורי-השמים, גילוי אזנו של אלוהים וסוד חזיזו ורעמו, והרקת המגירות מכל תעלומות העולם – נתנו בידי אדם כוח אדיר וחיסרוהו רק מעט מאלוהים. אולם כוח זה מפתה ומדיח אותו להרוס ולנתץ, שכן אותו רסיס-בראשית, נכנס גם לתוך לב האדם בעל הדעת והוא נוטה להחזיר את העולם לתוהו בכוח אותה דעת יתרה. אלא שבימי נוח הקדים אלוהים את האדם והביא בעצמו מבול לעולם ומחה מעל פני האדמה כל מה שהיה… המים, שנצטווּ להיסוג לאחור ולהצטמצם, הורשו לצאת שוב מגבולם לזמן-מה, ולהציף את היקום ולהשמיד כל חי וצומח, מלבד נוח וכל מה שבתיבתו.

 

ד    🔗

קין ולמך בפואֶמות המיתיות-המציאותיות של אפרת מקפלות בתוכן עיצוב אמנותי ותפיסה רעיונית רבי-ענין. חווה ישבה בפתח ביתה וקיבלה את אורחיה – החיות:

וְסִפְּרָה בְּגַאֲוָה: הָיִיתִי לְבַדִי בַּשָׂדֶה.

וּפִתְאֹם נִתְגַּלְגֵּל אֶל חֵיקִי, לֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן.

וּרְאוּ אֵיךְ פָּנָיו כֵּאלֹהִים

אֶקְרָא שְׁמוֹ קַיִן,

כִּי קָנִיתִי אִישׁ אֶת אֲדֹנָי.

(שם, עמ' 46)

קין היה “רך הנולד” ככל הילדים. היה חביב עליונים ומחמל תחתונים ולבו ופניו מלאים אור. שום סימן של שטניות לא היה ניכר בו. כשגדל היה עובד אדמה ומגדל פירות, לשמחתם של אדם וחווה. אולם אותו רסיס-בראשית נתקע בו, ולימים החל ליתן אותותיו. הקנאה באחיו הבל היתה ראש מידותיו הרעות והיא שמילאתו חמת-רצח. אותם פנים, שזרחו תחילה זריחה אלוהית – חשכו פתאום ואהבתו נהפכה לשלהבת שחורה. והשטן שהתיצב מרחוק ליבה קנאה זו והבשיל אט אט את מחשבתו לרצוח את אחיו, בהבטיחו כי רצח ראשון זה יהיה גם אחרון, ואחריו יתלבלב עץ-החיים לנצח. וקין הרג את הבל אחיו.

וראוי לשים לב לכך, שקין ביקש תחילה להרוג את האלוהים ולא את הבל. הבל היה מין נקמת-עקיפין, לאחר שזעמו כלפי האלוהים היה זעם-אין-אונים:

אוֹתְךָ, רַק אוֹתְךָ, אֱלוֹהַ בִּקַּשְׁתִּי הֲרֹג.

וְסֶלַע, יָרִיתִי אֵלֶיךָ, נִקְלַע אֶל שָׁמֶיךָ.

אֵיךְ אֵדַע שֶׁפִּתְאֹם יֵט שְׁבִילוֹ וְסַב אֲחוֹרַנִית

וְעַל אָחִי הָרַךְ בְּכָל כָּבְדוֹ הַסֶּלַע יָנוּחַ? – – –

הָאֵשׁ לְךָ אַחַת? עַל מַה לֹא רָצִיתָ קָרְבָּנִי?

(כרך ד, עמ' 16)

וקין פתח בזריקת אבנים השמימה, והן נפלו זו על זו, התחככו והשתפשפו זו בזו והתיזו רשפים. ואלוהים השליך רעמיו וברקיו, וקין – את סלעיו. ופתאום פגע חזיז באלון רם והעלהו באש, כעין דוּבּה חיה ובוערת. קין השתאה למראה הנפלא, הלא זוהי אותה אֵשׁ, שאליה התפלל שתבוא לשרוף את קרבנו. אילו היה רק יכול לכלוא אותה בשבי והיתה סרה תמיד למשמעתו. ובלי משים הרים שני סלעים, כמשתעשע והקישם זה בזה, וגיצים התחילו מזנקים ומתרבים, וסלמנדרה אדומה התיצבה מולו, ודוּבת-האש קיפצה, והוא שילח אותה מאילן לאילן וכל היער הקדמון נתלקח, וחיות-אימים התרוצצו נבוכות ונמלטו על נפשן. אז היה קין בטוח, כי גילה את מסתורי אלוהים, ואף הוא נעשה שדי. הן הוא המציא אש-שכנגד.

איני יודע אם אפרת קרא את “האביב האולימפי” של קאַרל שׁפּיטלר, זה הסופר השווייצי הגדול, שחידש בסוף המאה התשע-עשרה את האֶפוֹס הקלאסי וזירזף לתוך המיתוס היווני דם מקראי ובעיות הזמן המודרני. אולם גם באותו שיר-עלילה גדול מתואר באחת האֶפיזודות מרד של עמים שטוחי-רגליים, שבראשם התיצב המנהיג קאקוקלס. הוא חיבל תחבולות להוריד מגדוּלתו את אַפּוֹלוֹ אֵל-השמש. תחילה חשבו לעלות בספינת-אוויר לרקיע ולכבות את השמש ולנשל את אַפּוֹלוֹ מנכסיו. אך כשכלו כל הקיצין אחזו בטכסיס אחר: הם החליטו ליצור שמש-שכנגד. ואוגיאס הבקי בחכמת ההרכבה וההפרדה, קיבל על עצמו להתקין שמש אחרת מכל מיני אידי-ביבים, מגפרית ומזפת. אולם זו התפוצצה ועלתה בעשן וסרחונה עיפש את האוויר. בדרך זו הובסו עושי השמש הנגדית.

גם האש-שכנגד של קין ב“אֶלגיות-בראשית”, שבעזרתה אמר ליהפך ל“אֵלוּת של עצמו” ולרדות בתבל כולה, היתה אש-תעתועים, שאין בה ממש. הרצח היה איפוא המעשה היחיד שהיה בכוחו לעשות, כדי לשכך את חמתו שעלתה עד להשחית.

אולם דמי הבל צעקו מן האדמה. רוחו לא שקטה והיא הופיעה לפני למך הזקן והעיוור ותבעה ממנו נקמה, למך נרתע מפני מחשבת-נקם ואינו מאמין בתועלתה. אין מתקנים רצח ברצח:

כְּלוּם אֵין קַיִן אַחֵר

שֶׁיָּקום אַחֲרֵי זֶה? וְאוּלַי גַּם יוֹצֵא יְרֵכִי

שֶׁלָּמַד מִדְּרָכָיו וְיוֹסִיף קֵינִיּוּת מִשֶׁלוֹ?

אָז רִצְחִי לְחִנָּם, רַק גֵאַלְתִּי יָדִי, לֹא יוֹתֵר – – –

– – – – – וְאֵי סוֹף? הַנָּקָם יַחֲזֹר

וְיִמְחַץ הָאֶתְמוֹל שֶׁל מָחָר, יָעוּף הָלְאָה וְשָׁב

וְיִמְחַץ הָאֶתְמוֹל שֶׁל מָחֲרָתַיִם.

(שם, עמ' 58)

למך בטוח, שאין ידיים מגואלות בדם יכולות להביא גאולה, ורצח אחד מוליד משנהו. וחוזר חלילה. על דאַטפט אַטפוּך. על כן הנקמה היא רק הוספת חטא על פשע. היא גורמת פרייה ורבייה של הרע. אין רציחת הרוצח מחזירה לנרצח את חייו, אבל היא גוררת אחריה שרשרת של מעשי רצח חדשים. לפיכך סירב למך להיענות לבקשת הבל, אלא שגברה עליו טענתו, שאין לו גואל בעולם ועליו חובת הנקמה:

הָיִיתִי צָעִיר. לֹא טָעַמְתִּי עוֹד טַעַם חַיִּים.

כְּאִלוּ לִכְלוּם לֹא נוֹצַרְתִּי אֶלָּא לֵהָרֵג,

לִהְיוֹת הַצַּוָאר הַתָּמִים שֶׁאָחִי יִשְׁחְטֶנוּ

אַךְ לוּ גַם צַקְתִּי אוֹנִי תּוֹךְ דּוֹרוֹת, הַנְּקָמָה הִיא שֶׁלָּךְ.

(שם, עמ' 57)

ולמך הרג את קין. לעדה ולצילה, נשותיו, אמר, כי בשגגה הרג אותו, אך מצפונו נקפו:

וְאוּלַם אֲמִתִּי תֵּבְךְ תָּמִיד בִּלְבָבִי לְלֹא קוֹל.

(שם עמ' 62)

כך התחיל ריקוד-השדים בעולם, מחול-עוועים של רצח ורצח שכנגד, נקמה ונקמה-שכנגד, שלא פסקו בתולדות אדם עד היום הזה. וכל פעם חושב האדם, שרק רצח זה מותר, מפני שהוא יהיה רצח אחרון, ולבסוף מתברר, שהוא אינו אלא עילה לרצח גדול ממנו ואכזרי שבעתיים.

דמויות-קדומים אלו, החתומות בדמנו, נבראות בידי אפרת בריאה חדשה. אין כאן חזרה על הידוע. לא בקשת האמת הקוסמוגונית העתיקה היא הכוח המניע אותו, אלא חווית-העולם שלו ושל דורו. העולם שלמחרת הבריאה רענן הוא עדיין. מראותיו בהירים. און-איתנים יצוק באנשי-בראשית. הם עוד לא לימדו פיהם לעקם את הדברים או לכחדם תחת לשונם, ושאלותיהם חדות כחרבות. אפרת מרים את הווילון מעל דמויות אלו והן מסייעות בידו – ובידנו – להבין את ההיאבקות הטראגית של האישיות החיה, הגאה והעומדת ברשות עצמה, עם העולם הסובב. המיתוס העברי הקדום, החקוק בפרשיות הראשונות של המקרא, עבר רחוק הוא רק לפי לבושו וסמליו, אך לפי תכנו ומגמתו הריהו הווה מתמיד ומתחדש. מה שאירע ב“זמן הקדוש”, בזמן-הבראשית, מתארע והולך ב“זמן החילוני”. הצורות המיתיות הפיוטיות משוות לנגד עינינו את הרציפות של זמן ומקום, של טבע האדם ושאיפתו, של כיסופיו למקורו העליון ושל נטייתו להידרדר לתהום. זוהי היאבקות נצחית, כי הלוּז של אדם הראשון יהיה קיים תמיד. האור האלוהי והצל השטני, הכאוֹס והקוסמוס, הקליפה והקדוּשה, משמשים בנפש האדם בערבוביה ומחריגים אותה ממסגרותיה. הרוח המרחפת על חוויות המשורר היא פסימית. אפרת אינו אומר אחרי כל שלב של יצירה “וירא כּי טוֹב”. העולם הוא נהדר, מרהיב, רחב, עמוק ומעניין – אך טראגי, נורא-הוד.

הָאֲדָמָה מְפָתָּה, בְּאֹפֶן שֶׁאֲפִילוּ

– – – מַלְאָךְ עֵת יִגְלֹשׁ מִמְּרוֹמָיו,

אַךְ תִּגַעְנָה רַגְלָיו בָּאֲדָמָה, יֵהָפֵךְ לְשָׂטָן.

(שם, עמ' 74)

הסתירות והניגודים הם משתית-הבראשית של האדם והיקום. היוצר הוא זירה מסוכנת לניגודים אלה, והיצירה היא פריו של פיוס-עראי עד לנפתולים חדשים. מין שביתת-נשק מוסכמת עד למלחמה החדשה, הקרובה לבוא.

 

ה    🔗

שתי הפואמות הגדולות של אפרת (“ויגוואמים שותקים” ו“זהב”), הכלולות בספר “מן העולם החדש”, הן חטיבה בפני עצמה. הן היו פרי זינוקו של המשורר מן השיר הלירי הקטן, הנחבא אל כליו, המתרפק על עצמו – אל המרחב, אל הזולת הגדול. אם כעשר שנים לפני כן ביקש מאלוהים להיות מכחולו, שבו יצבע את העולם הרחב, הרי עכשיו נטל בעצמו מכחול נפלא ביד האחת ולוח-צבעים אדיר בידו האחרת וצייר נופים אינדיאניים ועלילות כבירות להתנגשויות-איתנים בין כובשי-אמריקה הלבנים ובין ילידי המקום הפרימיטיביים. ה“ויגוואמים השותקים” אוצרים ב“שתיקתם” קולות וסערות ושקיקות יותר מן הכרכים הגועשים. אפרת, שהרגיש את עצמו בן-בית בתרבות אמריקה עד כדי לכתוב אֶפוֹס על עולם ששקע בה, ריכז ביצירתו זו את מיטב הידיעה, הפולקלור, האגדות, השירים העממיים, הדמיון והפיוט³. ואותו עולם ששקע קם לתחיה, ואנו רואים את דפוסי ההווי האֶכזוטי של האינדיאנים, המתקוממים בכל עוז תוך נסיון הירואי לפרוק מעליהם את עול הלבנים. הם חשים כי נחתם גורלם, והריהם משליכים את נפשם מנגד, אך לשווא. דינם לכליה ואין רחמים בדין. עלילות הגבורה שלהם מרתקות ויש שהן מזעזעות, בראותנו כיצד שבטים פרימיטיביים, המריבים זה עם זה, ניצבים אין-אונים לפני ציוויליזאציה מפותחת, המצויידת בכל כלי משחית ובערמה “תרבותית”, מוחים בשיטתיות גזע מעל פני אדמה.

תם, הצייר השותק, שנקלע לפי תומו ליישוב האנגלי במחוז טלבוט, הוכה ונגרר בזנב סוס לתוך יער – ונעזב שם. שני ציידים הודים מצאוהו והביאוהו לפני נשיא השבט הננקיטוטי. הלה חמל עליו ושיכן אותו באחד מאהליו. בתו של נשיא השבט, שלא היתה אלא בת-אימוצו, – לאלאלרי שמה – טיפלה בו, ונפשה נקשרה בנפשו.

לא נבוא לספר כאן את הסיפור כולו, הטעון מתח והמלא עליות וירידות, אולם הואיל ועל האפוסים האלה נכתב לא מעט, נסתפק בדברים מעטים. “ויגוואמים שותקים” וכן האֶפוס האחר “זהב”, המתאר את הבהלה לזהב, שתקפה פתאום את אמריקה עם גילוי עפרות-הזהב בקאליפורניה, וההרפתקאות של אחוזי האמוֹק, הם ממיטב שירתו. בתוך העלילות ופרשות-האהבה הגדולות מצויות פיסות ליריקה נפלאות, שכל אחת היא פנינה בפני עצמה. בשעת קריאה אתה נוטה להאמין, שהם עיקר, ואילו סיפור המעשה איננו אלא נרתיק לליריקה. באֶפוסים אלה שיקע המשורר ממלוא יכלתו, שכבר עמדה אז במזל של שגשוג ופריחה. מקופלים בהם כוח-תיאור גדול; עומק הגות; כשרון-עיצוב-דמויות, הבחנה פסיכולוגית דקה; שליטה מכוּונת במכחול, שברצותו מרחיב וברצותו מצמצם; טעם טוב; שילוב יפה של מסורת ואגדות; פתגמים ופזמונים. ועל הכל – לשון עברית השׂשׂה בגווניה, עשירה וגמישה. מתוך האֶפוסים עולה המית-לבו של המשורר, המיצר בצרת האינדיאנים האומללים וכואב למראה הטירוף האנושי, המוציא אוכלוסיה עצומה משלוותה, הורס משפחות וזיקות-תרבות, ומטלטל אותה לאלדוראדו, למכרות הזהב.

כשרונו הפיוטי וכוח עיצובו של אפרת עמדו כאן במבחן. מזיווגן של ליריקה, אֶסתטיקה והומאניזם, שעלה יפה, נולדו שני אֶפוסים מושלמים.

אי אפשר שלא להביא לפחות קטע אחד מן הפואֶמה “זהב”, הנראית לי כולה מתוֹם ומום אין בה. בקטע זה בא לונט, אחת הנפשות המרכזיות בשיר, בטרוניה קשה עם האֵלים. ולפי שהטחה זו כלפי מעלה עתידה לשמש מוטיב יסודי ב“אלגיות-בראשית”, אף על פי שהאקלים, שמתוכה צומחת הטרוניה, שונה בתכלית, ראוי לצטטה.

מַה לָכֶם עוֹלָם, אֵלִים

וּמַה לָכֶם יְצוּרִים?

הַאַתֶּם טוֹמְנים וּבִמְלֹא הַדַּעַת

בַּגְמָמִיּוֹת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ זְרַע הַיְקָר

שֶׁמִּמֶּנּוּ יַעַל פְּרִי הִלוּלָיו?

הַאַתֶּם יוֹצְרִים כֵּלָיו הָעֲנֻגִים

הָרֶגֶל לִרְמֹס, הַשִׁנַּיִם לַחֲרֹק,

וְאֶצְבָּעוֹת שָׂשׂוֹת לַחֲנֹק צַוָאר אֻמְלָל?

וְאַתָּה חַיַּת-שְׁחוֹר בִּלְבָבוֹ רוֹבְצָה

שֶׁעֵינֶיהָ אֵשׁ יְרֻקָּה, זְנָבָהּ רוֹעֵד,

וְכָל גּוּפָהּ נִמְתָּח לִקְפֹּץ מִמְאוּרָתָהּ.

וְלַהֲפֹךְ כֹּל לִמְטַר רְסִיסֵי תֹּהוּ

וּלְשַׁלַח פַּלְגֵי-דָם מְקוֹם הוֹרִיק עוֹלָם –

מִי שָׂם בּוֹ חַיָּה זוֹ? שׁוּב אַתֶּם? אָז –

הַאֶאְשַׁם אִם עַד אַחֲרוֹן רֶגַע חַיַי

מְאֵרָה תַּעַל מִלְּבָבִי אֶל זִיו שְׁמֵיכֶם?

וַאֲנִי, אֲנִי, מַדּוּעַ בִּי נְטַעְתֶּם

דְּבַר-מָה לֹא יִתֵּן מְנוּחָה לִי, יַעַקְרֵנִי

מִבַּיִת-קֵן מְלֵא אֱמֶת, רֹךְ וְאַהֲבָה,

וּמִסּוֹף הַיְּקוּם עַד סוֹפוֹ יְקַלְעֵנִי,

מִדְּמִי לְסַעַר וּמִסַּעַר לִדְמִי,

וּלְשֵׁם מָה, לְשֵׁם מָה? מַה פֵּשֶׁר נַפְשִׁי, אֵלִים? –

(כרך א, עמ' 144–45)

 

ו    🔗

המשורר אפרת עוסק כל ימיו בפילוסופיה. הוא הוגה דעות. וטבעי הוא, ששתי הספירות הללו, ספירת המחשבה וספירת הרגש, משיקות אשה אל אחותה. אין זה מעניננו כאן ועכשיו לבדוק כיצד משפיע המשורר אפרת על ניסוח המשנה הפילוסופית של אפרת. אולם אי אפשר שלא להידרש, ולוא בקיצור, ליסודות ההגותיים בשירתו. לשם כך אביא פיסקה אחת מן הפתיחה לספרו “הפילוסופיה העברית העתיקה”:

הפילוסופיה היהודית התחילה לא עם ר' סעדיה גאון, כי אם עם ספר בראשית. כבר בשלוש המלים הראשונות של התורה יש פילוסופיה שלמה. יש אלוהים ויש עולם, ואלוהים לא עולם, ועולם לא אלוהים, ויש הצצה לתוך המסתורין של בראשית, לתוך זמן בהינתקו מאפס – פילוסופיה של מסקנות וגיבושים, אם כי חומר השיקול והדיון טמיר ונעלם מתחת לשיטת ההבעה.

ואף על פי שעצם הרעיון כבר הובע ע"י דויד ניימארק, הריהו משמש לאפרת אבן-פינה בתפיסת הפילוסופיה העברית. ומובן מאליו, שהרעיון נסתפג בנפשו של אפרת ובשירתו והוא נשקף מבין השיטין של “אלֶגיות-בראשית”, כשם שרעיונות אחרים ניכרים בשאר השירים.

מבין קפלי מעשה-בראשית, נוסח אפרת, מציץ, למשל, הרעיון, שאלוהים ברא את העולם מחומר קדמון, יש מיש. התוֹהו הוא דבר של ממש, עצם, שאפשר לרדדו ולהפכו לכל צד:

אָחַז אֱלֹהִים בַּתֹהוּ וְחַצָבוֹ לִרְסִיסִים,

כְּלָאָם בְּתָאִים שֶׁל בְּלִימָה וַעֲשָׂאָם לְבֵנִים

לְבִנְיַן עוֹלָמוֹ.

(כרך ד, עמ' 12)

על כן דין הוא שמבקר יהא שואל: היסוד האינטלקטואלי והמיתאפיזי בשירת אפרת – מובלע לטובתה או שלא לטובתה? הקיימת מתיחות בין שני היסודות האלה? ניתנה רשות לומר, כי התביעה ל“שירה צרופה” מעולם לא נתגשמה. היא היתה אפילו לבעלי התביעה עצמם בחינת הלכה ואין עושים כן. מפני שבמציאות אין התחומים נפרדים אלא יונקים זה מזה. רגש צרוף, או חוויה פיוטית צרופה – הם הפשטה בלבד. על כל פנים בשעת עיצובם האמנותי מתלווה אליהם “נופך” של רעיון, של כוונה, של דעת. ולא תוכנם עושה אותם שירה, אלא צורתם, לשונם, לבושם, כלומר עיצובם. הצורה האמנותית, הצליל והקצב, עשויים להעלות רעיון למדרגת שירה, והעדרם עלול להוריד נושא שירי למדרגת פרוזה חרוזה. כשהמוח והלב עֵרים וטעוני מתח, והצורה הפיוטית האיכותית דבקה ביצירתם, הרי זו שירה אמיתית. הצורה היא המכשיר היחיד, שבה מתגברת הליריקה על תוכנה. בלעדיה ישובו תכניה להיות מה שהיו: ערפל, טשטוש, תהליך-בראשית. חוויית-מחשבה או השקפה אף היא “חומר היולי” לשירה כמו חוויית הלך-רוח. אף המחשבה נעשית ציור-נפש או דימוי תוך כדי חוויה ועיצובה. נמצא, שההפרדה היא מלאכותית ומביאה לידי עקרוּת.

המשורר האנגלי המעודן והאציל, שלי, הרואה את המשוררים כמחוקקי-העולם, אומר ב“סניגוריה על השירה”:

השירה היא מרכז הדעת והיקפה גם יחד. היא היא הכוח המשיג כל דעת, והיא הכוח, שכל המדע על כרחו שיהא חוזר ופונה אליו. היא השורש והפרח יחד של כל השיטות האחרות במחשבת-האדם. ממקורה חוּצבו כולן והיא המפארת את כולן.

הפילוסוף והמשורר ג’ורג' סאנטיאנה, שעיין יפה בסוגיה זו, אומר בהקדמתו לספרו “שלושה משוררים פילוסופיים”:

ההוכחות והחקירות של הפילוסופיה כרוכות במאמצים גדולים, ורק בדרך מלאכותית ושלא בטובתה אפשר לזווג להן את השירה. אולם חזון הפילוסופיה הוא נשגב. המשטר שהוא מגלה בעולם ענין יפה הוא, טראגי, אהוּד על הרוח, וזהו ממש מה שכל משורר שוקד תמיד להשיג במידה מועטת או מרובה. פילוסוף המשיג זאת הריהו אותה שעה משורר; ומשורר המפנה את דמיונו המאומן והנלהב למשטרם של הדברים, או לכל דבר אחר לאור הכוֹללוּת, פילוסוף הוא לאותה שעה. – – – כלום נוכל לאמור, כי השירה היא קצרת-נשימה ביסודה, וכל מה שהוא פיוטי מופיע בהכרח לסירוגין בכתיבתו של הפייטן, וכי רק הרגע בן-חלוֹף, מצב-הרוח והאֶפיזודה, נתונים להרגשה אכסטאטית, או לעיצוב אֶכסטאטי, בעוד שהחיים ככוללוּת, ההיסטוריה, האופי והגורל הם נושאים שאינם מתאימים ולא ראויים לברכת הדמיון ואף סולדים מפני אמנות השירה? איני יכול לגרוס כך.

אפרת חתר לאחדות הצורה והתוכן בשירה. יסוד ההגות לא גרע מן השירה. בצדם של שירים ליריים צרוּפי-ביטוי, מצויים שירים, או חטיבות-שירה, “פילוסופיות” מעולות. הייתי אומר, שאפרת נתן לנו פילוסופיה מנוגנת, פיוטית. אפרת כותב ומדבר על “ריתמוס המחשבה”. ריתמוס קיים גם בהסתכלות-עולם גדולה, הנתונה במשנה סדורה של הנחות ומסקנות, מכל שכן בזו המבוטאת בשירה. צא וראה, כל אותם נפתולים ב“אֶלגיות בראשית” שהרע נפתל עם הטוב, החומר עם הרוח, האֵל עם השטן, אדם עם חווה, קין עם הבל, ושניהם עם למך – לא זו בלבד שהם ארוגים דימויים והשאלות, המשׁלים וסמלים, אירוניה וסאטירה, אלא הם מקפלים בתוכם עלילה דראמאטית וריתמוס של הגות חמה, אידיאה, המוּתכת בכבשן הנפש ההוגה לזהב שירה.

השירה וההגות של אפרת אופפות זו את זו, אף על פי שלא תמיד חופפות זו את זו. אדרבה, ברקי הניגוד המבזיקים אותן מגדילים את האור הפיוטי והעדר המנגנון של העיון השכלי, הבונה אבות ותולדות, הנחות ומסקנות, ראָיות ומופתים – מוסיפים שׂגב והוד לחוויה האֶסתטית. מבחינה זו אפשר לומר על תורת אפרת מה שאמר על עצמו אבי המשוררים הפילוסופיים, לוקרציוס: “לקח-אמת הוא, משוּח בדבש השירה”. להלן כמה דוגמאות, נוסף על אלה שכבר הובאו:

אַךְ הָאָדָם הַהוֹגֶה, אֵין גְּוִיעָה, אֵין מָוֶת

כְּבָר בְּרֵאשִׁית הֶהָגִיג, בְּרַחֲבֵי הַיְּקוּם,

יִתְפַּשֵּׁט אֶת יֶהְגֶה בוֹ רַק חַיֵּי אֵין-סוֹף יֵשׁ

וְעוֹמֵד מִמּוּלוֹ וְהוֹגֶה בוֹ. מִשְׁתַּנִּים כַּכְּרוּם…

(כרך ד, עמ' 43) (כרך ב, עמ' 25)

נִצַּבְתְּ כַּהֲגִיג-תֵּבֵל לְבוּשׁ-קֶשֶׁת

לִפְנֵי אַל טֶרֶם בָּרָא הַכֹּל…

(כרך ב, עמ' 77)

אָתָּה, שֵׂכֶל בְּהִיר-הַשַּׁלְהֶבֶת,

שֶׁאַחֲרֵי נֶצַח שֶׁל שְׁנָת

בִּנְקֻדַּת-יְסוֹד הִתְעוֹרַרְתָּ

וַתּוֹר קַרְנֵי זִיוְךָ,

וַתִּדְקֹר וַתִּקֹב עַד פֻּלְחוּ

נְתִיבוֹת בָּאַיִן,

וְהוּקְמוּ עוֹלָמוֹת, וְאָדָם

הִזְדַקֵּף שָׁמַיְמָה,

הַכְנִיסֵנִי בְחֶבְיוֹן הֶגְיוֹנְךָ

רַק רֶגַע, רַק רֶגַע,

לְמַעַן אוּכַל עֲנוֹת עֵת שִׁגָּעוֹן

יָבוֹא יִנְעַץ בִּי עֵינָיו;

מַדוּעַ נִתַּקְתָּ אָז שְׁנָתְךָ

וַתִּדְקֹר וַתִּקֹב

וּפַסִים קָרַעְתָּ מִתֹּהוּ?

(כרך ב, עמ' 77)

תהייתו על המופלא ממנו ועל מה שלמעלה ומה שלמטה היא תהיית משורר. רעיונותיו הפיוטיים של אפרת נובעים מן הלב הנסער מול פני תעלומות וחידות וחזיונות אפוקאליפטיים והם מתלבשים בפורפוריה של מלכות הפיוט, המלטפת את העין בתכלתה הזכה ומרטיטה את הנפש בעגמוּמיתה של מלכות.

 

ז    🔗

אפרת הוא אחד המשוררים העברים המעטים, שהשכיל לחתוך ניב שירי אמיתי לזוועות זמננו, וביחוד לשוֹאה. היה בין הראשונים שביקרו במחנות ההסגר ובעמק הבכא של אירופה בכלל סמוך לסופה של מלחמת העולם. והמראות שראה והזעזועים שעברו עליו – תיאר לנו בצורה כזאת, שיעמדו לעד. לא בבכיה רגשנית ולא בקריאות וַי וַי, שהן טבעיות מאד למי שניצב פנים אל פנים עם האימה הגדולה, אלא בתיאור ובגילום כאלה המשווים לנגד עיניך ממש את כל המפליץ והמזווע. כאומר: ואתה הקורא, החי משנה-חיים, עשה כרצונך: בכה, קרע בגדיך, קבוֹל על הגורל, מגר כסאו של אלוהים וחשוֹף את הצביעות המתחסדת של כל אלה שעמדו על דם אחינו ואחיותינו. על כן יש שמתגנבות לתוך השירים פיסקאות ריפורטאז’יות, הנבלעות עד מהרה במגילת “איכה” החדשה:

מָתַי, תֵּבֵל, הָיִית יָם שֶׁל יִסּוּרִים

כְּמוֹ הֱיוֹתֵךְ כָּעֵת?

(כרך ב, עמ' 142)

המשורר, המקונן על העם המוּצא להורג, יודע עם זה, כי הרוצחים האלה לא את קדושי היהודים בלבד הם מכלים, אלא הם הורסים את השׁתוֹת של העולם כולו. הם “רוצחי שמש”. כל הכוחות, כל החכמות והמדעים וכל הרשע חוּברוּ בהם יחדיו, כדי לשכלל את החורבן הנורא. אפרת, המתהלך בתוך “עדה של צללים”, בלב קרוע ומורתח מזעף, פוסל את תפילת ההשכבה, המסתיימת “וינוחו בשלום על משכבם ונאמר אמן”. לא. קדושים שנשרפו כך, זקנים וטף שהומתו במיתות משונות כאלה, אסור להם לשכב במנוחה. דורות על דורות אנו מזמרים לתוך אזני המתים את הפסוק הזה ועונים אמן – ומה עלתה לנו. ואפרת קורא מנהמת לבו:

זוּנוּ זַעְפֵּנוּ בְּגַחֲלֵי יְגוֹנְכֶם, קְדוֹשֵׁינוּ,

אַל תָּנוּחוּ בְּשָׁלוֹם בְּבוֹרוֹת מִשְׁכַּבְכֶם – – –

זוּנוּ, קְדוֹשֵׁינוּ, בְלִי הֶרֶף, הַזַּעַף הַיִּשְׂרְאֵלִי,

פֶּן יִסְפֶּה כִּי לַהַב הוּא שָׁכוּחַ בְּגִנְזֵי לִבֵּנוּ,

פֶּן יָסוּף וְאֵיךְ נוּכַל נְחַשֵׁל אֶת חֶרֶב הַגְּאוּלָה?

(כרך ב, עמ' 127)

אם המתים ינוחו בשלום על משכבותם עלול האסון לחזור ביתר שאת. אך אם פרכוסי גסיסתם ויגונם של הקרבנות התמימים יחדרו לחדרי משכיות של רוזני הלאומים, ויקימום ברעד ובפלצות, ויודיעו להם, כי לא רק העם היהודי נטבח, אלא גם הם מתפראים והולכים וייהפכו לחיות צהובות – כי אז אפשר שיתעשתו ויבינו מה עוללו לנו בגיא-ההריגה:

גּוֹיִים עָמְדוּ מַבִּיטִים, לֹא חָשׁוּ לְעֶזְרָה –

הַמֵרֶשַׁע אוֹ טִמְטוּם? הָהּ, אוֹרוּ מֵרוֹז!

(כרך ב, עמ' 140)

יֵשׁ עַם גּוֹוֵעַ בֵּין עַמִּים.

אִישׁ לֹא יַדְלִיק נֵר מְרַאשׁוֹתָיו.

(שם עמ' 153)

וכל ערלי-לב אלה, שעמדו מנגד בהישחט עם ולא פצו פה ולא הצילו, מבקשים עכשיו, לאחר השואה למרק את פשעם הנורא בנדבות-פה ובתרומות וניחומי-תיפלה. אך חלילה לנו להילכד ברשתם לסייע להם בהתנהגותם כחוזרים-בתשובה צבועים:

כְּבָר יוֹצֵא הַשֶּׁמֶשׁ

וּמְאַנְפֵּף וּמְרַנֵּן: צְדָקָה תַצִּיל מִמָּוֶת;

וּמְשַׁלְשְׁלִים נְדִיבִים אֶת יָדָם בָּאֲפֻנְדָּה

לִפְדוֹת אֶת הָרֵי עֲווֹנָם בִּפְרוּטָה שֶׁל עַצָבֶת.

וְרוֹזְנֵי הָעוֹלָם

פּוֹתְחִים שַׁעֲרֵיהֶם, וַחֲצוּפֵי זִכָּרוֹן

יֵרְדוּ מַעֲדַנוֹת עַל מַעֲלוֹת הַשַּׁיִשׁ

לָלֶכֶת אִתָּנוּ אַחֲרֵי הָאָרוֹן.

נִבָּדֵל מֵהֶם.

תְּהִי הַלְּוָיָה קְטַנָּה אַךְ בָּרָה, – – –

וְשַׁוְעַת לְבָבֵנוּ

נִסְגֹר עַל מַסְגֵּר וּבְסוֹדָם אַל תָּבוֹא.

(שם, עמ' 155)

אולם אנו בעצמנו חייבים לעשות חשבון נפש. עלינו לעלות ממרחץ-הדמים טהורים וללא רבב טומאה. כי כל “רעמי השואה קראו: התחדשו!” מתהום המצוקה תבוא הגאולה. ואמנם לא עברו אלא שנים מועטות וקם

דּוֹר אֲשֶׁר גָּח מִתַּכְרִיכִים לְבִגְדֵי הַמַּלְכוּת – – –

חָפְרוּ בָּנוּ מַעֲמַקִים כֹּה גְדוֹלִים, כֹּה חַסְרֵי תַּחְתִּיּוֹת

עַד עֶשֶׂר פְּעָמִים אֶת בְּשׂוֹרַת הַגְּאוּלָה נָכִילָה.

(שם, עמ' 191)

ואפרת המשורר, הרואה בקאטאסטרופה הקדמונית, שבה נתפוצץ התוהו ונתמלט ממנו אותו רסיס, את אבי הפורענות, המרתיח את הבריאה ואת האדם עד עמקי מצולותיהם – נוטש את הקרקע המיטאפיזית ונמשך אחרי החלום. הוא מנחמנו, כי מה שאירע שוב לא יארע. מדינת ישראל לעולם תחיה:

מִשְּׁבִירַת הַכֵּלִים אַל תִּירָא.

נִצַּח הַלֵּב הַחַם אֶת הַמּוֹחַ הַנּוֹקֵב הֲגִיגִים!

(שם)

 

ח    🔗

אלוהים בשירת אפרת – פנים אינטימיות לו מכאן ופנים טראגיות – מכאן. לכאורה, הוא אדון כל היצורים והכל במאמר פיו נברא, ברצותו מחיה וברצותו ממית; אך לתוכו של דבר, מעוררים גילוייו ספקות עמוקים שמא אינו כל-יכול ושמא טועה גם השכל העליון. מכל מקום כך נראה ליצוריו שברא בצלמו. שבירת הכלים בקבלה או הרסיס שנתמלט מן התוהו, לפי אפרת, וכן המבול שבא למחות את היקום המושחת מעשה ידי היוצר וחרטתו על כך, – מניחים מקום להרהר אחרי מידות הבורא. ואפרת מעצב ספקות אלו ברוב טעם ובמבע אמנותי, ונועץ כל ספק במקומו המתאים. נוכח הוויה זו של אלוהים משתתף לא פעם המשורר בצערו של אלוהים. הרחמן טעון, כביכול, בעצמו רחמים. “ייתכן שעצוב קצת להיות אלוהים”. – אומר המשורר. אדם עצוב בוכה, והבכיה מכבה את גחלי הלב ומשככת קצת את הצער. הדמעה היא צרי היגון. אולם מי יודע אם תרופת-הקלה זו נתונה גם לאלוהים:

הַלְּבָבוֹת הֲכִי גְדוֹלִים

בּוֹכִים כִּילָדִים קְטַנִּים בְּחֵיק הָאֵם

חוֹלִים וַחֲלָשִׁים

נוֹשְׂאִים הֵם זְרוֹעוֹת תְפִלָּה לֵאלֹהִים. – – –

אַךְ אֵלֹהִים עַצְמוֹ, בְּחֵיק מִי יִבְכֶּה –

מִי אֱלֹהֶיךָ, אֱלֹהִים?

הַאֻמְנָם הוּא עַצְמוֹ, הוּא לְבַדּוֹ,

לֹא יִבְכֶּה?

(כרך ד, עמ' 135)

“חולשות” המתגלות באלהות פוגמות בבריאה ובמהות האדם. שהרי סוף-סוף אחראי היוצר ליצורו. האות על מצח קין הוא גם אות על מצח הבריאה והבורא. וכי כיצד יצוייר שיהא אדם חוטא מאליו? לא הוא חוטא, אלא הטבע שבו חוטא, טבעו-דמבראשית, שהוא חלק אלוה ממעל.

גם לפי הקבלה, היה זרע הרע משוקע בנבכי הוויית-הבראשית של אין-סוף כגרגיר-עפר בתוך הים הגדול. יסוד זר זה היה רדום ובלתי ניכר, אך נתעורר, כביכול, לחיים עצמיים בשעת הצמצום והבריאה. על כל פנים, מקור הרע נעוץ באלוהות עצמה ולא רק בברואים. ושמא מישחק-תעתועים כאן? והמשורר מעתיר שאלות סעורות:

הַאֵין זֹאת כִּי יֹאבֶה אֱלֹהִים שֶׁקַּיִן יִשְׁחַט?

נִדְמֶה, הוּא דוֹחֲפוֹ וּמְגָרֶה בּוֹ הַחֵפֶץ לִשְׁחֹט.

לְשֵׁם מָה, מַה מְבַקֵּשׁ אֱלֹהִים?

נִדְמֶה, אֱלֹהִים אֵינוֹ בְּלִי חִבָּה כְּלַפֵּי קַיִן. – – –

מַה תַּכְלִית רְחוֹקָה לוֹ שֶׁקַּיִן בְּיָדוֹ כְּלִי שָׁרֵת?

(כרך ד, עמ' 52)

ומדוע באמת לא שעה אלוהים אל קין ואל מנחתו? במה מוצדקת אפלייה זו מצד הבורא לרעת קין ולטובת הבל? כלום לא נכשל הכביכול במשוא פנים? והלא אפליה זו היא שהרעילה את נפשו ושיגעה את רוחו, ורצח אחיו היה פרי קנאת-שאול וטירוף רגעי!

ודאי “חולשות” אלו הן בבואות של הרגשת האדם והרהוריו. האדם אינו משיג את האלוהות אלא באמצעות גילוייו, ברואיו ומנהגו של עולם. ואלה מפרנסים את ספקותיו למעלה מן השיעור. והלא אין לו לאדם דרך אחרת, אלא דרך ההתגלות וההתגשמות, וזו מפקפקת את אמונתו בכך, אם כל מה דעביד רחמנא לטב עביד. לשם כך ניתנה לו הדעת. זו נתנה לו בינה להבחין בין יום ובין לילה, בין אמת ושקר, בין טוב ורע, בין שלם ופגום. ואם אותה דעת תוהה גם על ריבון העולם ובוחנת את מידת שלמותו – מה אדם כי ילינו עליו? כלום בחנופה ינהג האדם החושב? או שמא עליו לכזב לעצמו? הן זה טיבה וזו מהותה של הדעת, שנוקבת ויורדת עד השיתין, וממריאה ועולה עד שמי השמים.

אולם המשורר מכיר ויודע את חולשת דעתו של האדם ואת קוצר יכלתו בהתמודדותו עם אלוהים והיקום. אותה שעה מתכנס הוא בתוך קונכיתו. אלוהים הוא לו אז מפלט, סמל הטוב והאהבה, ואליו הוא מתפלל:

וְלָכֵן רָז אֶחָד לִי אַשְׁאִיר,

אֶשְׁתַּחֲוֶה לוֹ, אַקְרִיב לוֹ עוֹלוֹת וְאֵלָיו אֶתְפַּלֵל.

(שם, עמ' 39)

יוֹד-גִּימֶל מִדּוֹת לֵאלֹהִים,

יוֹד-גִּימֶל חֶשְׁבּוֹן אוֹתִיוֹת אַהֲבָה,

אֶחָד.

בָּרוּךְ שֶׁמָּסַר אֶת סוֹדוֹ לְבָנִים.

(שם, עמ' 40)

התפילה היא צורך גבוה. היא תכלית לעצמה. היא מעלה ומחיה. אין היא מין שוחד-דברים, שמגישים לפני האלוהים כדי לרצותו ולפייסו, אלא היא שיקוי לנפש המתפלל, ריפאוּת לרוחו, התחטאות לפני עצמו. לב המתפלל מתמלא מתפילתו. כשהנער מתוודה, למשל, לפני נעמה, שאין הוא מרגיש שום אלוהים בתוכו, אלא ריקוּת בלבד – היא משיבה לו:

הִתְפַּלֵּל

לָרֵיקוּת שֶׁבְּךִָ וּתְפִלָּה תְמַלְאֶנָה. הִתְפַּלֵּל

לִתְפִלָּה, כְּלוּם הֶפְרֵשׁ יֵשׁ לְמִי אוֹ לְמָה?

(שם, עמ' 71)

 

ט    🔗

הצביון האֶרוטי, היסוד של שיר-השירים, הוא צבע עולמו הפיוטי של אפרת. לית אתר דפנוי מיניה. הוא רואה בכל מקום התדבקוּת רוח ברוח וגוף בגוף, חיבוקים וגיפופים. לא רק הוא והיא מתייחדים ביחוד שלם ונמשכים זה לזה בסוד האהבה, אלא אף הצומח והדומם, הגשם והשלג, השמש והירח והכוכבים. האלוהות והאהבה שליטות בכל. הן הכוח המעמיד. בלעדיהן ריקוּת ומוות.

התיאורים והתארים האֶרוטיים, הדימויים וההמשׁלוֹת, רבים מכדי שאפשר יהיה להביאם כולם, ולכן נסתפק במבחר קטן. בשיר “במסע” כתוב:

מִתְפַּרְקֶדֶת הָאֲדָמָה

עַל רֹךְ גֵּוָהּ, עַל אֵשׁ חִשְׁקָהּ;

גְּבָעוֹת קְטַנוֹת לָהּ בְּהִירוֹת,

וְאַפְלוּלִית בְּכָל מִשְׁקָע.

(כרך ב, עמ' 15)

בשיר “רוח אדר” מתאר המשורר כיצד הגיח הרוח ממחבואו והשתער על עץ האֵלָה:

לְחָצָהּ וּכְפָפָהּ עַד כָּל אֲבָרֶיהָ

הִתְפַּקְקוּ אָז;

כִּסָּה אֶת גֵּוָהּ נְשִׁיקוֹת צְעִירוֹת,

פִּתְאֹם – וָגָז.

(כרך ב, עמ' 37)

ובשיר “אגדת הים”, המספר שלא תמיד היה הים מרותק בין החופים וכלוא במאסרו. שהרי בשנות התוהו היה הים בן-חורין ומילא את כל חללה של ההוויה כולה. אותה שעה הים לא רעש ולא שאג, מפני שהיה חפשי לנפשו. התנחשלותו והתרעשותו התחילו בשעה שעלתה מחשבה לפני ריבון העולם לברוא יבשה מתחת ורקיע ממעל. הבורא ציווה על הים להתכווץ וליסוב לאחור. או-אז התחיל הים שואג מנהמת מצולותיו. שאגה זו היתה בעצם מרידה באלוהות, על הגבוּל שהושם לו. וכשם שהאלוהים בחרון-אפו המעיט את הלבנה, כך הבדיל בעזרת ברקים בין מי-רוֹם ומי-מטה. אולם משטמת הים ושאגת מריוֹ לא פסקו עד היום. מפקידה לפקידה עושה הים נסיונות מרידה. בעזרת השמש המפתה שותים העננים מן הים ועולים מעלה מעלה. וזוהי התוצאה:

שׁוּר! הִנֵה הַמַּגָּע בֵּינֵיהֶם…

עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים מִתְחַבְּקִים

וְשָׁרִים שִׁיר תֹּהוּ וְאָבְדָן. – – –

וְיוֹרְדִים צֶאֱצָאֵי אוֹקְיָנוּס

בִּסְפִינוֹת קְטַנְטַנּוֹת שֶׁל מַיִם.

(כרך ב, עמ' 58)

ובשיר “מול הר העברים” מתנה המשורר את צערם של הרעיונות, העורגים אל החיים, ויחס של ארוּס וארוּסה ביניהם. אולם החיים מפחידים אותם:

– – – – מְפַרְפְּרִים הֵם

בֵּין פַּחַד וְכִסּוּף. הֵם אַהֲבָה,

הֵם הַמְּאָרְשִׂים לָנֶצַח.

אַךְ עֵת יוֹשִׁיטוּ אֶת טַבַּעַת הַפָּז

כְּבָר הֵם לֹא הֵם. כַּךְ בַּחַיִים

טָמוּן גַּרְעִין בְּגִידָה, וּבְרַעְיוֹנוֹת

עָמֹק עָמֹק יָגוֹן.

(כרך ד, עמ 89)

ובשירו “בוקר בתל-אביב”, שהוא הימנון לרחובות תל-אביב, לימה הכחול, לחופה, לשיוּט נעריה, לרחש חייה, לשפעת שלוותה, זו השלווה של “דור, אשר גח מתכריכים לבגדי המלכות” – יאמר אפרת:

מַה יֵדַע הָעוֹלָם עַל אַהֲבַת-אֵלֶם, בְּרִית-סוֹד,

בֵּין רֶגֶל וְסֶלַע בְּצִיוֹן?

(כרך ב, עמ' 190)

שתי הפואֶמות הגדולות “ויגוואמים שותקים” ו“זהב” משופעים בדימויים אֶרוטיים ומחמת ריבויים אין ללקטם ולהציגם במאמר. לכן אסתפק במה שהבאתי עד כה, שגם הם עשויים להוכיח, כי הדבקוּת והאהבה, ההתרפקות והזיווגין הם מסממני שירתו העיקריים של אפרת.

 

י    🔗

עם עלייתו של אפרת לישראל עלתה עמו גם שירתו. מחזור השירים שכתב ושהוא מוסיף לכתוב מאז בואו לכאן, חותם מיוחד טבוע בהם. ואין הכוונה לנושאים או לנופים בלבד, אלא מורגשת בהם עדנה חדשה, הזדככות חדשה. נפרקה מעליו איזו מועקה, זו המועקה שאינה מרפה ממשורר עברי בגולה, הרואה את ארץ-ישראל מנגד ואינו נכנס. אין תקנה למועקה זו אלא בגאולת שכינתא מגוֹ גלותא. ובישראל נפתחו לפני אפרת שערים חדשים. עד מהרה קלט רוּחה של הארץ וריחה. עיכל את הטוב של השירה העברית החדשה ונתבשם גם מתוספותיה של השירה החדישה ומתכשיטיה.

משיריו אלה משתקפת נפש משורר עברי, הששה לקראת בואה לחוף אחרון זה, שאליו ערגה כל הימים, אך ניבטים מתוכה גם חבלי העקירה וההנחה, צער הפרידה ושמחת ההתרפקות⁴ על מולדתה. עשרות שנים, מימי בחרותו חי אפרת באמריקה. בה גדל ונתחנך ובה יצר. תרבותה ולשונה נמזגו בדמו. ולא עוד אלא שנשתרש במציאותה של ארץ זו עד כדי כך, שתולדותיה ועברה הרחוק והקרוב שימשו לו חומר אותנטי ליצירת שתי פואֶמות גדולות. והנה לאחר ששה עשורי שנה החליט להעתיק עצמו ממנה כדי להישתל בישראל. אותה שעה נתעוררו בו רובדי-חיים עמוקים, משקעי רגש ונסיון, פרי שנים עברו. הללו היו רדומים וכאילו לא התערבו. אולם “שעות שנחיוּ” אינן קוצים או דרדרים, שאפשר לעקור ולהשליך. כי

אָדָם לֹא יֵדַע מֶה עָמוֹק הוּא שָתוּל,

עַד שְׁעַת הַטִּלְטוּל.

עַד שָׁעָה וְיַרְגִּישׁ מִי אוֹחֵז בּוֹ בִּצְבַת,

וּמוֹשְׁכוֹ מִכִּבְרַת אֲדָמָה בָּה נָבַט.

(כרך ג, עמ' 11)

אולם שעת הנעילה מישמשה ובאה, היא היתה מוכרחה לבוא. והמשורר כותב בהמית נפש רבה:

נָעַלְתִּי דַלְתִּי וָאֶמְסֹר הַמַּפְתֵּחַ

לַשָׁכֵן הַבָּא;

עַד יֻתַּן לִי מַפְתֵּחַ חָדָשׁ

עוֹד הַדֶּרֶךְ רַבָּה.

(שם עמ' 13)

אין הוא משלה את נפשו, שעקירה-עליה זו קלה תהיה ולא תשרוט שרטת בבשרו. אולם זהו גלגול-מקום, שאין מנוס ממנו. זהו כורח-חיים, תמורה הרת-גורל, ו“יש לחצות את נהר-התמורה עד צוואר”. והוא חוצה. הוא רואה את דרכו עכשיו כ“סוגת שושנים שחורות”. אכן, תפילת הדרך והחלטת הנפש הנחושה עשו את שלהן. אין ימי המעבר עוברים לשווא. בספינה ועל פני הים הוא רואה חזיונות והוגה הגיגים והוא יוצקם בבתי שיר נאים:

בְּרֹאשׁ הַסְּפִינָה אֲנִי עוֹמֵד תּוֹהֶה:

כָּאן מִתְגּוֹלֶלֶת מַחֲשָׁבָה גְדוֹלָה

זִנְקָה מִמֹּחַ אֱלֹהִים בְּטֶרֶם

קִבְּלָה מִמֶּנוּ נְשִׁיקָה חוֹתֶמֶת.

(שם, עמ' 20)

כמעט טבעי הוא, שיהודה הלוי נראה לו בחזון, המלווהו בכלי-שיט על הדרך. וכי מי אם לא הוא יופיע לפני משורר עברי בשעה דגולה וטלוּלה וחמורה זו.

והמשורר הגיע ארצה. כמה קליפות נשרו מעליו מעצמן, כמה קליפות השיר מדעתו ובמו ידיו. הוא נכנס לפני-ולפנים של הארץ החדשה-העתיקה, שהיה בא אליה כאורח-לשעה ועכשיו הריהו תושב מתושביה. הוא מתחיל לחוש

מִלָה יְקָרָה וּקְטַנָּה: כָּאן!

(שם עמ' 90)

התערותו באדמת הארץ מרגיעה את נפשו והוא מחבק אותה בנסיעה לארכה ולרחבה. רוצה הוא למצות את סודותיה ואת ייחודה, שאותם חש כל ימי חייו ונכסף אליהם. אולם יש שהקו הישר נשבר. עץ שנעקר ונשתל מחדש נתקל במכשולים וצריך לעקפם. אדם – על אחת כמה וכמה. איזה חיִץ חוצץ בינו לבין ההוויה החדשה, ספירתו עדיין פגומה. והוא תולה את הקולר בצווארו שלו. אין לאחרים כל חלק במצב זה. סימן הוא, שעדיין לא נצרף כראוי ונפשו לא הוכשרה די הצורך. ובשיר “מחוץ” הוא מתנה את גורלו:

אוּלַי לֹא בָּעַרְתִּי עַד כֹּה כָּל צָרְכִּי

עַל כָּל כְּבִישׁ וּמִדְרוֹן בַּשָׁרָב,

אוּלַי לֹא הִרְבֵּיתִי לִלְחוֹץ אֵשׁ-מִצְחִי

לַסַּכִּין הַצּוֹנֵן שֶׁל כּוֹכָב.

אוּלַי עוֹד אֵינֶנִי טָהוֹר וּמְטֹהָר

כְּכָל הַדָרוּשׁ וְנָחוּץ,

וְעַל כֵּן אֶתְהַלֵּךְ פֹּה שׁוֹמֵם עוֹד וָזָר –

בִּפְנִים וּבְכָל זֹאת עוֹד מִחוּץ.

(כרך ג, עמ' 91)

חולשת-הדעת זו לא היתה אלא עד ארגיעה. וישראל אפרת הולך ומשריש, ואילן שירתו מוריק מחדש ומניב פירות יפים להפליא.

תשכ"ז