מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

ביקורת הביקורת

מאת: ישראל כהן

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

רמת-גן: מסדה; 1968

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

אין נחת בקריית הביקורת שלנו. אין נחת מצורתה ולא מתוכנה. נתמעטה דמותה ונתמעטה השפעתה. אפשר שהיא מעוררת תשומת לב בשעה שהיא פוגעת, אך אינה משמשת מורה-הוראה ולא תדריך, לא לסופר ולא לקורא. הסופר אינו מצפה ממנה שתגלה לו איזה אמת מוצנעת ביצירתו, שלא היתה ידועה לו, ואילו הקורא, הזקוק בדרך כלל למסביר ולמפרש, שיודיעוהו טיבה של יצירה, מדרגתה ומידת זיקתה לזמן ולמקום – אינו הוגה אליה לא חיבה ולא כבוד, מפני טעמים שעוד ידובר עליהם.

וכדי שלא יגלו בדברי פנים שלא כהלכה, אומר מיד, שאינני סבור, שלביקורת העברית היה תוֹר-זהב שאבד בדורנו. ודאי היו מבקרים חשובים ונכבדים, כגון פרישמן, קלוזנר, ברדיצ’בסקי, ברנר, פיכמן, לחובר ואחרים, שעדרו בשדה זה, שהיה מלא קמשונים והם התקינו ערוגות נאות והצמיחו פרחים יפים. אולם כל מי שאין לפניו משוֹא פנים כלפי העבר, יודה, שמבקרים חשובים היו, אך תור-זהב לא היה לביקורת העברית. אין בה פסגות כדרך שהיו ביצירה עצמה. אין, דרך משל, ביאליק, טשרניחובסקי ושניאור בשדה הביקורת. ולא עוד אלא שברנר כמסַפר היה גדול מברנר המבקר, ופיכמן המשורר עלה על פיכמן המבקר, עם כל תרומתו להתחדשות הביקורת העברית. ולכן סמי מכאן התרפקות על העבר או קינה בנוסח: מי יתנני ירחי קדם בביקורת! לא היו ירחי-קדם כאלה. מלבד זה אין דורנו יתום ממבקרים ותיקים וצעירים. ובטוחני שאין הם נופלים מרבותיהם, ומבחינה מסויימת אף עולים עליהם, שהרי הם כבר רוכבים על כתפי קודמיהם. ואף על פי כן אין נחת מן הביקורת.

הבה נתהה על החזיון הזה. ואתחיל מבדיקה סימאַנטית של הבלה “ביקורת”.

הנחה מוסכמת היא, שלמלים יש אבות-משמעות ותולדות-משמעות. מלה, שלכאורה משמעותה ברורה ומסויימת עכשיו, גלגולים רבים עברו עליה, והיא בת להוראות קודמות ואֵם להוראות חדשות. המשמעות הקודמת נדחקת על-ידי החדשה, אך איננה נמחקת. היא מובלעת באבריה של המשמעות החדשה, מפרנסת אותה מן המסתרים ואוֹצֶלֶת לה צבע ודם. סוד השירה, למשל, הוא באותו שימוש מופלא במלים ובצירופיהן, שכל המשמעויות הגנוזות נעשות שותפות בביטוי החוויה הפיוטית והאמנותית. לכל מלה שירית שובל ארוך בזמן ובעומק, המשווה לה הוד מלכות ונותן לה ייחוד-הבעה ועוז-הבעה.

המלה “יצירה”, דרך משל, עבר גדול לה, ושרשיה נעוצים בקדמת-קדמתה של הלשון. תחילתה בפּוֹעל “וייצר ה' אלוהים את האדם מן האדמה” שבספר בראשית (ב, יט). מפּוֹעל זה נקלפו ויצאו כל הצורות, כגון: “יוצר אור ובורא חושך”, יצוּרי כצל כוּלם", “יצר לב האדם”, “בטרם כל יצוּר נברא” וכיוצא באלה. גם שם-העצם “יצירה” שלשלת-יוחסין גדולה לו. “יצירת הוולד”, “יצירת הבורא יתברך”, “חכמת היצירה”, “עולם היצירה”, “ספר יצירה” וכו'.

נמצא, שהאומר בעברית “יצירה”, הריהו מביע דרך הבלעה מסכת שלמה של משמעויות מסתוריות ופשוטות, עתיקות וחדשות, שנתגבשו בתיבה קטנה זו. ואף על פי שגם מלה זו ניטשטשה מרוב שימוש, עדיין נקיי-הדעת מבטאים אותה ברטט-בראשית. אולם איתרע מזלה של המלה “ביקורת”. זו שהיא מעין עזר-כנגד ליצירה, בת-לוויה, בעלת-בריתה ושותפה. היא יתומה מבחינה לשונית וסימאנטית. אמה הוֹרתה נזכרת פעם אחת במקרא, בספר “ויקרא” (יט, כ) במחובר לאוֹנס שפחה נחרפת: ביקורת תהיה, לא יומתו“! וכמעט כל המפרשים מתחבטים במלה זו ומבארים ואומרים, שביקורת היא לשון הכרזה ופרסום או לשון מלקות. בתקופה מאוחרת מאוד פירשוה כלשון חקירה ודרישה, ורק בימי ההשכלה (מאיר הלוי אלטאר) קבעו אותה לבחינת ספרות והערכתה, קריטיק בלע”ז. באופן כזה מתברר מה דלה עמידתה של המלה “ביקורת” באוצר הלשון העברית. אין לה שורש אלוהי; אין היא נין ונכד לגזע ישישים, אין לה תימוּכין במשפחת המלים הגדולות ואינה מעוררת כל זכרי-משמעות ואף לא נרמז בה כל סוד. צליל פרוזאי לה, חילוני. ערירית היא מהלכת בעולם. ממנה וּבה מתחיל הכל.

ועובדה זו, שהמלים “ביקורת” ו“מבקר” הן עוּלות-ימים וקלות-מטען, בלא עבר עשיר ובלא מסורת, גרמה לדלדול תכנן ולזלזול בערכן, הן מצד היוצרים והן מצד קהל הקוראים. פגם זה, שלכאורה נראה כענין של מה בכך, הוא כבד תוצאות. יוּקרתן של מלים משפיעה הרבה. האומר: מבקר, כאילו אומר: חופש מוּמים, משחיר פני אחרים, שמח לאֵיד, נבנה מחורבנם של אחרים ונהנה מכשלון הזולת. בעצם המלה ביקורת חבוי, כביכול, משהו שלילי.

חוששני שכך הדבר גם אצל אומות העולם. המלה Creation היא בעלת אותו מטען רוחני חשמלי כמו “יצירה” בעברית ואילו המלים Critic או Criticise סובלות מאותו חיוורון וחוסר דם, ויש בהן כל צלילי-הגרר השליליים, שמצאנו במקביליהן בעבר.

זוהי סיבה סימאנטית פסיכולוגית לרפיון מעמדה של הביקורת בקרב הציבור.

ב

בסמיכות לכך יש להזכיר את הוויכוח על מהותה של ביקורת, ויכוח, המנסר בכל העולם כולו. הללו רואים אותה כרקחה וטבּחה ליצירה, והללו כיצירה בפני עצמה. משוררים ומסַפרים, שהם עצמם לא עסקו בביקורת, השתדלו להוריד את קרנה ולהעמידה על תפקיד אחד, תפקיד של פרשן ומתווך. הקהל הרחב, שאינו מבין יצירה ספרותית ואמנותית מדעתו, זקוק למסביר, לפירוש רש"י, ושליחות זו מוטלת על המבקר. והם מוסיפים: כל ספר חדש היוצא לאור דורש שיכריזו על הופעתו. המודעות אינן מספיקות, משום שהן מסחריות ואין הקהל מאמין בהן. המבקר הוא איפוא כּרוֹז ומבשר, מין פרסמן. אכן, אין להכחיש, שישנו סוג של מבקרים, שלא יצא מכלל מלמד דרדקי, כשם שישנה ביקורת, שהיא מעין מודעה נרחבת. אולם צורך הוא להדגיש, חזור והדגש, שהביקורת היא בחינת יצירה ספרותית, ורק בדמות זו היא יכולה למלא את שליחותה. המבקר הראוי לשמו איננו טפל ליוצר, אלא הוא יוצר ברשות עצמו. היצירה הספרותית של פלוני המחבר משמשת למבקר רק נושא, כשם שהטבע, האהבה, האדם, אלוהים, או המאורע משמשים נושא למשורר ולמסַפר. אין כל הבדל נפשי יצירתי ביניהם. מבקר, המשרטט קווי-דמותו של יוצר ומבליטם בתוך סביבה מסויימת ובזמן מסוים, עושה מעין מה שעושה המסַפר לגיבורי סיפוריו. הביקורת היא למבקר מה שהשיר הוא למשורר. שניהם יוצרים, אם כי דרכי יצירתם, אמצעיהם, כלי תשמישם שונים. וכשם שהיצירה עצמה היא ביטוי אישי של היוצר, כך הביקורת היא ביטוי אישי של המבקר. על ידה ובאמצעותה הוא מביע את דעותיו, את השקפת-עולמו, את אמונתו ואת ערכי המוסר והיופי שלו.

הפרשנות, שהיא בלי ספק אחד מתפקידיה של הביקורת, אינה ממצה כלל וכלל את מהותה ויעודה. הביקורת היא אמנוּת וחלים עליה חוקי היצירה האמנותית, אף על פי שלגביה יש להם ייחוּד מסוים: מטעם זה נמנות, לדעתי, מסות-ביקורת עם הספרות היפה ודין אחד להן.

לפיכך טועים טעות עקרונית אלה, הרואים את הביקורת כמדע. כשם שהספרות אינה מדע, כך אין הביקורת מדע. ודאי, חייב המבקר להיות בעל השכלה רחבה, ללמוד תמיד ולדעת כמה מדעים מצרניים, כגון: פילוסופיה, היסטוריה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, תורת הלשון. קל וחומר שעליו להיות בקיא בספרות העולם, שכן עליו לחשוף מקורות יניקה והשפעה ולנתח תהליכי יצירה, להרכיב ולהפריד. ולשם כך יש צורך שיקנה לעצמו אופן טיפול מדעי, שיטה מדעית. אולם הביקורת עצמה אינה נעשית על ידי זה מדע. כושר-התגובה האינטואיטיבי על מפעל אמנותי, המצע הסובייקטיביסטי, הם היו עיקר ויהיו עיקר בביקורת. הטעם האישי, הגישה האֶסתטית והמוסרית הפרטית, הם שמכריעים בסופו של דבר את כף המאזניים. ואלה לא במדע יבוקשו ולא ממנו יוושעו. הלמדנות והמדענות הן אחיעזר ואחיסמך למבקר ולביקורת, אך הכליות והלב הן הזנים והמפרנסים את המבקר האמיתי.

ורואה אני את הנטיה המופרזת, המתבלטת בתקופה האחרונה להפוך את הביקורת למנגנון לבדיקת מוטיבים וטקסטים, כאחראיות במידת-מה לירידת קרנה בעיני הקורא. ודאי, כל מבקר בודק טקסטים ומוטיבים, שהרי עליהם הוא מבסס את משפטו, אך המבקר חייב במזיגת המחקר והיצירה, כדי שלא תיהפך החקירה לחקרנוּת והביקורת לבקרנוּת. המבקר איננו סוקר אובייקטיבי, אלא סופר סובייקטיבי. והקורא צריך ליהנות מן הביקורת, כדרך שהוא נהנה מן היצירה עצמה, ולפיכך היא צריכה להתיצב לפני הקורא לא בפירוטים, בזוטות, בשלד ובעצמות, אלא כגוף חי, כנשמה ממללת, כחטיבה שלמה, כיצירה.

ודווקא אלה, הגורסים, שתפקידה של הביקורת לפרש ולהסביר את היצירה לקורא, צריכים לשקוד על כך, שזו תהיה ברורה ומלוטשת. רוֹוח בעולם ואף אצלנו ויכוח חמוּר בדבר המוּבן והבלתי-מובן בשירה ובדבר ערכה של שירה אינדיבידואליסטית, שאינה מוסברת אלא לצנועין מועטים, ואולי למשורר לבדו. הרבה דוּבּר על משמעותן של הסתומות הללו, ואני לא אכריע בזה כאן. אולם אם הורשינו להצדיק את חוסר-הקומוניקאציה בשירה אישית אינטימית של המשורר, לא הורשינו לוותר על קשרי-התחבורה בין המבקר והקורא. ביקורת, שאינה מותחת גשר בין הקורא והיצירה, היא מלאכה לבטלה ונוח שלא נבראה משנבראה. ביקורת, שאינה מוצאת מסילות ללב הקורא, לשם מה היא באה? הלא תפקידה לברר, להאיר, לגלות איזה צד סמוי ביצירה ולשפר את הטעם וחוש הריח של הקהל. ואם היא נהפכת לאֶזוֹטרית ומדברת ברמזים או בשפת עלגים, או מערפלת את עצמה, או מכבידה את עוֹמסה – מה מועיל בה?

האמיתות של המבקר אינן מוחלטות ולא דומות לאמיתותיה של הדת, או למסקנותיו של המדע. הן יחסיות, סובייקטיביות. הן פרי טעם פרטי ופרי חוויה אישית. אולם דווקא משום כך מן הנחוץ הוא, שקנה-מידה יהיה בידי המבקר. הקורא והסופר צריכים לדעת מהו הקריטריון של המבקר. מה הוא פוסל ומה הוא מכשיר, על מה הוא ממליץ ומה הוא מגנה. הם רשאים לשאול: לאן אתה מוליך אותנו? מה הם עיקרי-אמונתך? לא שהמבקר חייב לקיים כללים וחוקים על כל פרטיהם ודקדוקיהם – אף על פי שגם אותם אין לבטל בתחום השיפוט הספרותי – אלא הוא חייב בהשקפת-עולם, במשנה אֶסתטית.

בתחום זה יכול וצריך דור המבקרים הצעירים ללמוד מן הוותיקים; הם היו והנם בעלי קנה-מידה. משפטם היה נעוץ במסכת ערכין. החידוש של פרישמן, וקודם לכן של קובנר, היה בקנה-המידה האירופי, שהכניסו לביקורת העברית. בימינו זהו חידוש שנתיישן, אך בימים ההם היה בו משום הישג רב. לחוֹבר הכניס את הקלאסיפיקאציה בספרות העברית, עשה בה סדרים, וקלוזנר ראה בביוגראפיה של הסופר ובבחינה הלאומית מפתח לשערי היצירה. פיכמן בנה את הביקורת האימפרסיוניסטית, שקנה-המידה שלה היה יושר-ההתרשמות ויפי היצירה. ויאריכו ימים צמח וקשת וקריב וקורצווייל, וכן סדן, זמורה, מיכלי ואחרים – קנה-מידה בידם באופן שאתה יכול לומר, כמעט, מראש מה לפי רוחם ומה אינו לפי רוחם. אמנם ויכוח לי, למשל, עם קריב בגלל המוֹניזם שלו. הוא העמיד, כמו חבקוק, את הביקורת על יסוד אחד עיקרי, על המוסר הדתי, או הדתי-מוסרי. ואף על פי שהוא חביב עלי יותר מאלה שאין להם כל יסוד, אינני יכול להתעלם מכך, שקנאותו למוניזם שלו מכווצת את הספרות ומצמצמת את האמנוֹת ומוציאה פסק-דין של ביטול על חלקים עיקריים של הספרות העברית. אין הבחינה המוסרית דיין יחיד בספרות, כשם שגם הבחינה האֵסתטית והאמנותית אינה יכולה להיות כזאת. ספרי-יראים שלמים הם בתכלית השלמוּת המוסרית, ואף על פי כן אין רובם ספרות במובן האמנותי. אולם ספרות, שאין נעימה אנושית מרטטת בה והיא כולה רצח ושוד, אפילו נכתבה על פי כל חוקי היופי – פסולה בעינינו. רק סינתזה של יופי וטוב, אמת ושגב היא מסימניה של ספרות גדולה.

וסינתזה זו עדיין נמצאת במצב של התהוות בביקורת הצעירה. היא תבוא, היא מוכרחה לבוא. כי לא יתואר שיורשי העצר בספרות העברית לא יהיו נאמנים לדיברות קודמי-קודמיהם. ההצטללות עתידה לבוא גם ביצירה וגם בביקורת הצעירה, שאף היא תיעשה ותיקה, וחוזר חלילה.

ולפי שאני רואה את הביקורת כיצירה ולא כשפחה חרופה וכמשמשת איזו גבירה או אדון, ארשה לעצמי לדבר בחוּמרה על המנהג לזלזל בכתיבת הביקורת. דברי ביקורת רבים מדי נכתבים אגב אורחא, והם אינם מעוררים כבוד. דין הוא שמסת-הביקורת תהא נכתבת בסגנון אמנותי, תוך שהייה והשהיה, עיכול ושיקול. לא: היום מופיע ספר ולמחר מופיעה ביקורת; לא: ספר אמנותי, שלשונו מסולתת, וביקורת מהירה שלשונה מטולאה. הביקורת צריכה להיות, ככל האפשר, מעין היצירה המבוקרת, מנוּפה כמותה, מדודה כמותה, פרי הריון ממושך כמותה, רווית אחריות כמותה ובשלה כמותה.

לא תהא תקנה שלמה לביקורת והיא לא תתעלה בעיני עצמה ובעיני קוראיה, אלא אם כן יתייחס אליה המחבר כאל יצירה ממש, שלשונה תהיה משובחת ובנינה איתן וכוונתה טהורה. המבקר צריך לשקוד על אמנות הכתיבה ועל מלאכת האדריכלות, כדי שיחזרו זיווה של הביקורת, כבודה והשפעתה.

ג

דין הוא שלא להתעלם ממומיה של הרצנזיה, הנותנת את חלקה במיעוט דמות הביקורת בימינו.

ואלה הדברים שאמר על הרצנזיות סופר אנגלי, הנרי ג’יימס, עוד בשנת 1893:


הספרות הפריוֹדית היא מעין פה עצום פעור, שצריך לפטמו ולמלאותו. משוּלה היא לרכבת סדירה היוצאת בשעה קבועה מראש, אולם אין היא רשאית לצאת אלא לאחר שכל מושב ומושב נתפס על-ידי נוסעים. מקומות-המושב רבים הם, והרכבת היא ארוכה עד מאוד, משום כך מייצרים גלמים, שימלאו את המושבים בעונות שבהן אין די נוסעים. מטילים אימוּם אדם ממולא על המקום הריק, והוא משמש דמות מעוררת אֵמון עד סופה של הנסיעה. אותו אימוּם נראה ממש כנוסע, ואתה יודע שאין הוא איש-נוסע אלא לאחר שראית שאיננו אומר דבר ואף אינו יוצא מן הרכבת. השומר, ניגש אליו לאחר שהרכבת הועתקה הצידה, מסיר את אפר-הפחמים מעל פניו, פני-העץ, ונותן מראה אחר לאצילי-ידיו, באופן שהוא יכול לשמש ממלא-מקום לסיבוב חדש. על דרך זו משמשים אימומי-הביקורת כחומר-מילוי-וסתימה בכתב-עת המנוהל יפה – הם הנכנסים תדיר לכל מקום פנוי.


רצוני שלא יטעו בדברי: שטות היא לשלול את ערך הרצנזיה ואת תפקידה. היא נעשתה כלי-שרת הכרחי. בתקופתנו, שבה מופיעים שפעי-שפעים של ספרים, יש צורך בכרוֹז, במבשר, במודיע, המספר טיבו של ספר או סופר ומפנה תשומת לב אליו. אין להמתין עד שהמבקר יכתוב את מסתו הגדולה. אולם כשם שאנו חייבים למתוח ביקורת על חזיונות שונים בחיינו, אפילו הם נפרצים מאוד, כך אסור לנו להתעלם מן התוצאה השלילית של סוג-כתיבה זה, שיש בו מקום לפסקנות בלא למדנות, לשבח או לטבח בלא חובת ההוכחה המפורטת, להכללה לשבט או לחסד בלא חומר-שיכנוע מספיק. ונמצא, שהקורא הרגיל אינו לומד ממנה הרבה וטעמו משטיח, ואילו המשכיל אינו מחבב סנסציוֹת, אמרות, פסקי-דין, אלא רצונו ללכת עם השופט והדיין בכל הדרך הארוכה שבה הגיע למסקנותיו. הוא מבקש לראות את בית-היוצר של המבקר, את קנה-המידה שלו, את מכשיריו, את אופן השימוש בהם, את השקפת-עולמו ואת מהלך מחשבותיו. הוא רוצה ליהנות מן השקידה ששקד המבקר ולהיות שותף לו ביגיעה הרוחנית ובלבטים. קיצורו של דבר: הוא רוצה לדעת אם יש “כיסוי של זהב” למטבעות שהוא מרצה לפניו. דברים אלה אין הרצנזנט יכול להעניק לקורא המשכיל.

ולבסוף אעיר על רעה חולה אחת, הטעונה ביעור.

אפשר להבין את הצורך של המבקר, שספר קלוש וקלוקל מונח לפניו, לגדף את הספר ואת מחברו ולשלחם למקום שהפלפל השחור צומח. זוהי תגובה טבעית על גירוי קשה. הסופר העליב את המבקר, ולכן הוא צועק מנהמת-לבו: קלוֹקלן, שלומיאל, גונב-דעת הבריות וכיוצא באלה. אולם כשם שהמשורר אינו צועק סתם, אלא מטיל על צעקותיו עוֹל משקל ומיקצב, מעדן את חוויותיו ומעניק להן לבוש אמנותי, כך אין המבקר רשאי להשתמש בשפת השוק. שכן כל מבקר, ואף כל רצנזנט, חייב לראות את עצמו מחנך, מדריך, שתפקידו לשפר את הטעם. ואין משפרים טעם בדרך חסרת-טעם. בתחום זה אין המטרה מטהרת שום אמצעי, אלא, להיפך, האמצעי הוא חלק מן המטרה. הקורא ביקורת, שהיא נקיה בלשונה ובהגיונה, אפילו היא מותחת דין קשה, הריהו נשׂכר. ואילו ביקורת גדפנית וזעפנית, אפילו היא צודקת, גורמת לקלקול הטעם. החריפּוּת היא מידה טובה ואפילו הכרחית לכתיבה, לכל כתיבה. אולם חריפות אינה חירופים, וביקורת איננה נשורת-עט. המבקר ה“קוטל” את מבוקרו על-ידי שמות גנאי וכינויי-דופי, קוטל בסופו של דבר את עצמו. המבוקר נהפך לקרבן-חינם ומעורר את אהדת הקורא אליו ואת שנאתו למבקר. כמה וכמה מבקרים ירדו חיש-מהר מעל הבמה לאחר שהריקו את כל החיצים מאַשפתם בזמן קצר ובמטחי-יריות לא-רבים. הביקורת היא כלי-תשמישה של התרבות האנושית, ואין קונים תרבות באי-תרבות.

לא טובה הימנה הביקורת הכיתתית. לצערנו, נתחדשה זו בקריית ספר שלנו לאחר אתנחתא קצרה. הרבה סבלנו ממנה ולא חלקה אחת השחיתה. שהרי היא כולה משוֹא פנים ואין לפניה לא כללי הערכה ולא סולם ערכין, כי לא ה“מה” גורם בה אלא ה“מי”. אם מאנשי-שלומנו אתה, אקלסך על מנת שתקלסני. אך אם לאסכולה אחרת אתה או בן משמרת אחרת – גוזרני עליך כרת. כלום הכרח הוא, שמפקידה לפקידה תתחדש הביקורת הרעה הזאת? מן הדין ללמוד מן העבר: סוג זה לא הביא מעולם תועלת למבוקר שהמבקר חפץ ביקרו. היא עוררה יצרי מלחמה וסיכסכה איש ברעהו, אך לא גידלה אפילו גידול אחד בר-קיימא. כך היה וכך יהיה!

יעוד גדול להם לביקורת ולמבקרים במערכות היצירה שלנו. אך כדי שיוכלו למַלאוֹ, עליהם להחזיר לעצמם את הכרת השליחוּת כיוצרים וכמחנכים. והכרה זו מחייבת ממילא התקדשות רוחנית והתכּשרות אמנותית, הנותנות טעם לביקורת וכבוד למבקרים.


תשכ"ב

ישראל כהן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ישראל כהן
רקע
ישראל כהן

יצירותיו הנקראות ביותר של ישראל כהן

  1. פרקי אהרן מגד (מאמרים ומסות)
  2. קורות חיי (זכרונות ויומנים)
  3. יצחק אדוארד זלקינסון (מאמרים ומסות)
  4. ירושלים – שער לספרי עולם (מאמרים ומסות)
  5. דו-שיח של סופרים עברים וערבים (מאמרים ומסות)

לכל יצירות ישראל כהן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות ישראל כהן

יצירה בהפתעה
רקע

גֶּשֶׁם לֵילִי

מאת יחיאל מַר (שירה)

סוּפָה! הַלַּיְלָה מַקְצִיף אֶת הַדֹּפֶק!

מֵעַל – גִּלְגּוּל הָרַעַם לְאוֹר!

מִבְרְקֵי-בְּרָקִים מֵאֹפֶק לְאֹפֶק –

וִילֵל-אִילָנוֹת בַּמָּצוֹר!


גַּגוֹת אוֹחֲזִים בַּבָּתִּים בְּכָל-כֹּחַ,

אָדָם מוּל הַסַּעַר: אוֹיֵב מוּל אוֹיֵב!

וְכֶלֶב רָדוּף, כֶּאֱלֵי-תֵּבַת-נֹחַ

נִלְפַּת לְרַגְלָיו – כְּאוֹהֵב…


וּלְפֶתַע נִתַּךְ! בְּהֹלֶם הַשַּׁעַט!

– כְּתִינוֹק שֶׁנִּרְחַץ מִתְכַּוֶּצֶת הָעִיר…

קוֹלוֹת מִקּוֹלוֹת, וְאֵין עוֹד לָדַעַת

הַאִם זְעָקָה הִיא אוֹ שִׁיר…


אַךְ מֵעֵבֶר, שָׂדֶה, פָרוּץ וְשָׂרוּעַ,

מַיְשִׁיר עֲרוּצָיו שֶׁנָּכוֹנוּ לִרְווֹת!

וְרַחַשׁ עוֹלֶה מֵחֹרְשָׁה לֹא נְטָעוּהָ,

שִׁיר קָמָה עֲתִידָה לַעֲלוֹת!


...

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.