רקע
ישראל כהן
דרך העיצוב הדראמאטי של מ. שוהם
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: רמת-גן: מסדה; 1968

כל מה שנאמר פה1 על המבוא לכתבי שוהם ועלי כמחברו – יש לזקוף לזכותו של שוהם. יש מימרה תלמודית: “קרב לגבי דהינא ואידהן”, כלומר, קרב אצל משוּח בשמן המוֹר ותתבשם. אף אני התקרבתי לשמן המוֹר, שהיתי במחיצתו של שוהם – ונתבשמתי ממנו. הייתי בחבלי קסמו שנתיים וחצי, מאז התחלתי לכתוב עליו ועד צאתו לאור. בתקופה זו הייתי אחוז “דיבוק” של שוהם, “השתהמתי”, אם הורשה לי לומר כך. כי אמנם קסם רב בו. ואפילו הפסוקים הקשים, שמצא קריב – ואף אני ציינתי אותם בספר – אינם ממעטים קסם זה. צריך לקרוא אותם פעם ופעמיים, ותפוג קשיותם. גם באיוב ובדניאל מצויים פסוקים קשים. יש שסופר נאבק עם רעיונות ותמונות ואינו מצליח לבטאם בקלוּת ובבהירות. יש קסם גם בסתום ובעמום. רבים הקוראים שיר לירי פעם אחת ואינם מבינים אותו, סבורים, שכאן אשמת המשורר. ולא היא. לא פעם זוהי גם אשמת הקורא, שאינו מבין בפעם הראשונה, ומתעצל לשנות ולחזור ואף לשלש.

שוהם היה דראמאטורג, לא רק באופן פורמאלי, בזכות הסוג הספרותי, שבו עסק, אלא לפי שורש נשמתו. חייו היו דראמה והוא ראה את העולם בדרך דראמאטית. העבר הקדמון היה לו כמחזה ערוך לפי מיטב חוקי הדראמה, וכל האישים שפעלו בעולם האלילי והמונותיאיסטי היו מלאי מתיחות דראמאטית. ההתנגשות בין האלילות ואמונת-הייחוד בוודאי שהיתה מלוהטת דראמאטיות. שכן הוא השקיף על העולם ועל החיים כעל במת-מישחק. גם הרגשת עולמו היתה דראמאטית. מפינה זו שבווארשה הביט על פני אפקים רחבים, החל מתקופת ימי קדם עד תקופתנו, תקופת עלייתו של היטלר.

מסופקני אם יש בספרות העולם מחזה משנת 1933–34 שהעמיק כל כך להבין את פשר הופעתו של היטלר לגורל היהדות והאנושות, כאותו מחזה “אלוהי ברזל לא תעשה לך” אשר לשוהם. ביחוד יגדל ערכו בעינינו, אם נשים לב לכך, שאשליות ורודות היו רוֹוחות אז בעולם ההמום והאטום, שלא תפס את חזיון-האימים הזה. ומדוע תפס הוא ולא אחרים? אין זה מקרה. משום שהוא ראה את העולם כחטיבה אחת ואת ההיסטוריה כבמה אחת, שראשיתה נעוצה בתוהו הקדמון, שעדיין לא נצטלל כהלכה, עם כל הישגי הציביליזאציה. ואת יצרי השנאה וההרס העזים של הפרט ושל הגזע בימינו ראה כבני-בניהם של היצרים הקדמונים, הרדומים במערת הנפש. ההיטלריזם לא התחיל בשנת 1932. זה נראה לו כפלישה אדירה של האלילוּת בימינו לתוך תוכה של התרבות, הנלחמת בכל דור על נפשה. בדראמה “אלוהי ברזל”, המתרחש בימי אברהם, נתאפשר לו להלביש את מאבק-האיתנים של ימינו בדמויות קדומים. והוא היה חייב לבנות את העולם האלילי, ותוך כדי בנייה אף התאהב בו. מפני שאין משורר יכול ליצור דבר, אלא אם כן הוא מחבבו. וכאן הטעות של קריב, הטוען כנגד יחסו החיובי, כביכול, של שוהם לאלילות. כיצד יכול רומאניסט לעצב דמות גדולה, שלילית או חיובית, אם הוא עצמו אינו מתגלגל בתוכה. אין זאת אומרת, שמבחינה מוסרית הוא הזדהה עמה, אך אותה שעה הוא מהדר בעיצובה של אותה נפש. לולא זאת היתה הדמות יוצאת מתחת ידו מלאכותית, חסרת דם וחיוּת.

שוהם, שראה ההיסטוריה העולמית כולה, על כל תקופותיה, דרך הפריזמה המקראית, לא מצא בתנ“ך את העולם האלילי. שכן התנ”ך לעג לעולם האלילי, ביטל אותו, אך לא תיאר אותו כפי שהיה באמת. ואין אנו באים בטרוניה עמו. תכליתו היתה לעקור את האלילות ולכן הבליט את כל ההבלוּת שבה. אולם שוהם צריך היה להקים אותו עולם אלילי, שעמו נאבקו אברהם ודורו. על כן החזיק בו רק עד בוא שעת חליפתו. עשתורת היתה רק תחנה זמנית והיא נוצחה. שוהם התחיל באור-כשדים, משום שכאן אירע הבקע הראשון בתורה האלילית, ונעשה הזינוק הראשון של אמונת-הייחוד.

כדראמאטורג אמיתי, כיוצר עולם כנגד עולם, איתן כנגד איתן, מן ההכרח היה לו לשחזר את כל הנוף האלילי, כפי שהוא היה, עם צבעים חזקים ומראות כובשים, המלא חמדת-חיים; שאם לא כן – מה גדוּלה ומה גבוּרה יש באברהם אבינו ובכל מי שניצח את האלילוּת? אולם שוהם היה חדור הכרה בגבוּרת אברהם ושרה ורצה להראות עין בעין מה היה מעללם הגדול והמופלא. אילו לא היה מראה לנו את העולם האלילי הגדול, המושך, המפתה והלוכד ברשתו גדולי העולם – מה רבותה בכך שאברהם השתחרר מזה וניצח והפיץ את אמונת הייחוד בעולם. אם האלילוּת היא חוט שערה ולא הר גדול, אין חשיבות למאורע היסטורי זה ולא לאישים הפועלים בו.

על כן לא צדק קריב בטענתו2.

הוא הדין במחזה “צור וירושלים”. גם בו ובשאר היצירות החשובות של שוהם, עובר כחוט השני העיקרון הזה של המיבנה הדראמאטי. שלא כבמקרא, מתנסה אליהו הנביא לפני הופעתו בשבעה מדורי האלילוּת. לצור נסע בכוונה מיוחדת לראות מה טיבה של תרבות מושחתת זו. מזה, לדעתי, משתמעת השקפה שלמה על הנביאים. אנו רגילים לראות את הנביאים כאילו היו מלאכים, או מאמינים תמימים וחסרי נסיון. אולם תמימות היא לראות את הנביא כתמים. הרבה יותר מתקבל על הדעת, שהנביא הכיר את חיי הפרט והכלל בימים ההם על כל צלליהם ואורותיהם, יוֹפים וקלקלותיהם. ודווקא משום שהכירם הכרה תהומית – היה לנביא, מרד בהם ורצה לנפץ מציאות זו וליצור אחרת לאור חזונו. שוהם כדראמאטורג מראה לנו איך קרה הדבר שאליהו הנביא נכנס בשערי הטומאה של צור, כמעט נתפס לפיתויי איזבל המדיחה ביופיה, וכיצד התחמק מצפרניה. המקרא לא סיפר לנו דבר על תקופת התכשרותו של אליהו. אך שוהם עשה זאת בדקוּת רבה, הייתי אומר בטאקט עליון. ואיזבל זו, המפילה חללים, לא נחה ולא נרגעה, כי נפצעה בעומק נפשה עד לאין מרפא. היא, שמצודתה פרושה על הכול, נוצחה ע"י איש אחד ושמו אליהו, ששמט עצמו ממנה בבוז. על כן הרעישה את כל המזרח והרתיחה את כל סביבותיה ושלחה שליחים לתפוס אותו איש ויהי מה. והפצע הפתוח לא הגליד. ושוהם מתאר את אליהו הנביא כאיש-המציאות, אשר ידע מה הם חיי תפנוקים של צוֹר, ידע את תרבותה האלילית, את אמונתה ואת הוללותה, ושמא גם טעם מהם לשם נסיון. ודווקא משום כך, הוא קרא מלחמה על צוֹר עד חרמה וביער בשצף קצף כל השפעה של תרבות זו. כי אלוהי ישראל נתן בלבו עולם אחר, נעלה יותר. זהו הפירוש של שוהם. לולא עשה כך, אילו היה מתאר את אליהו כבן-כפר קנאי, חסר נסיון, שבא במקרה לאיזה מקום, שבו יושבת איזו קדשה ששמה איזבל והיא תובעת אותו לדבר-עבירה והוא אינו נענה לה – איזו גדלוּת היתה בכך? מה שאין כן אליהו המנוסה, המתלבט, שראה במו עיניו את מדוחי היופי ואת השחיתות המפתה, שאף הוא עמד על עברי פי פחת, וכמעט שנכשל. צריפה עצמית זו בכוּר-המציאות הנפשית, האדירה את דמותו של אליהו והיא נעשתה אוניברסאלית. רק על דרך זו תיתכן דראמה כבדת משקל, שאינה מוותרת על האמת האנושית וחודרת לנבכי הנפש של הגיבור בלא קפיצות-דרך וקפיצות-נפש, אלא משכנעת אותנו בהתפתחות מודרגת אפילו היא מסתכמת בסופו של דבר במהפכה כבירה.

ודוגמה שניה: משה רבנו ובלעם. ענין בלעם היה בעיני מדרש פליאה זה שנים. אמרתי לעצמי: בו טמונה איזו תעלומה, שלא ההיסטוריה ולא התנ“ך והאגדה סיפרו לנו. פה ושם ישנם אי-אילו רמזים על קיצו המוזר של בלעם, אך אין הם מצטרפים למשהו ברור. והלא בלעם היה בעל חזון גדול, איש-שירה נשגבה. בדקתי ומצאתי שכמעט כל דברי בלעם משובצים בתפילות ובפיוטים, וידוע שכל סידור פותח ב”מה טובו אהליך, יעקב". כי אכן אי אפשר היה להתעלם מפסוקים בעלי שגב כזה. ושירתו הונצחה בפי כל עם ישראל בכל הדורות. ואף על פי כן, נקראת הפרשה על שם “בלק” ולא על שמו…

מה קרה פה?

חוש לוחש לנו: יש כאן שני מתחרים. בלעם היה בן-דודו של משה. אנו יכולים לתאר לעצמנו את רוֹם מעמדו של משה בימים ההם, שהוציא את בני-ישראל ממצרים והעמיד אותם לפני הר סיני והפליא לעשות לעיני העם. והנה בא בלעם וחזה חזיונות כמשה ועשה רושם על העם. ובלעם לא נתגדל על ברכי העם, אלא הכיר את האלוהים בתוך עמו של בלק, העם האלילי. דעת-אלוהים נקנתה לו איפוא ביסורים ובסכנת נפשות. והוא קם באחד הימים והלך לברך את עם-ישראל, אויב עמו. וברכתו – שירה גבוהה ונפלאה, זכה ומטהרת.

שוהם, המשורר והדראמאטורג, חש כאן סוד גדול, שהעסיק אותו בלי הרף ושוהם מספר: “בליל ‘כל נדרי’ בא אליו פעם בלעם ואמר לו: צדקני, מה רצו ממני. אינני כל כך רע, כמו שאומרים עלי”. והוא נענה לו ועשה לו צדק, הוא החזיר את העטרה לבלעם בדרך דראמאטית.

בכלל היה לשוהם חוש מיוחד לנשמות נידחות ומקופחות. כל אלה הנפשות, השרויות במקרא בקרן זווית גירו אותו ומקצתן אף העלה. וכך אנו רואים בדראמה של שוהם את בלעם כשהוא מופיע בדמות אחרת לגמרי. אין שוהם סוטה כאן ממסילת המסורת, אבל הוא נותן לנו את הרקע הנפשי וגם את הנסיבות, כפי שנחזו לו בדמיונו היוצר, וממילא באה קצת ריהאביליטאציה לבלעם.

משה ניצח. והכתוב אומר: “ויקם בלעם וילך וישב למקומו”. אף על פי שקשה לשער, שלאחר בגידה כזאת הניח לו בלק לקום ללכת ולשוב למקומו. אך המקרא הוריד עליו את המסך.

אולם נצחונו של משה אין פירושו שבלעם לא היה בן-תחרותו. אדרבה, כל התיאור נותן חיזוק להנחה זו. מפני זה עיצב שוהם את דמותו של בלעם כנביא טראגי, שהצטיין בארשת פנים ובארשת שפתיים. בעצם היתה מפלתו של בלעם מקופלת בטבעו כשׂר-הקללה, אף שכל ימיו ערג לברכה, ולכן כשהגיעה השעה והוא יצא ממערכת מזלו ובירך – שוב לא היה יכול לעמוד בפני משה, שׂר-הברכה, אם כי תוכן ברכתו ולשונה לא נפלו מאלה של משה.

הוא הדין באלישע. איך מופיע אלישע בתנ"ך? אליהו מצא אותו חורש שנים עשר צמדים, ומיד השליך אליו את אדרתו. אלישע עזב את הבקר ורץ אחרי אליהו. סתם הכתוב ולא פירש מדוע זכה דווקא חורש זה לאדרתו של אליהו, ומה היו חייו עד כה ואיזו הדרך הגיע למדרגה זו.

אולם שוהם חייב היה לפרש את הסתום. אלישע שבמקרא יפה לאגדה, אך לא כן אלישע שבדראמה. ואמנם שוהם מתארו כאדם שעבר את כל מדורי התאוות וההנאות של ימיו. היה נושא השובל של איזבל ומשוח בכל השמנים של תרבות צור. על כן היה המתנגד הראשי והקשוח של אליהו הנביא. אפילו לא האמין בכל האמונות האליליות, הרי הגשים אותן. אולם אותו אלישע, שהיה שקוע בהוללות וחי חיי תענוגות, נשתנה פתאום והיה לאיש אחר. תורת ירושלים לא נתנה דמי לדמו הרותח עד שנעשה תלמידו הנאמן של אליהו.

לכן טעות גדולה טועה קריב, בהסיקו מן הדראמה, שהיתה לשוהם חיבה לאלילוּת. עיצוב דמויות וסביבה בדראמה זהו ענין אחד, והזדהות חיובית עמהם – זהו ענין אחר לגמרי.

אמרתי, שוהם ראה את כל העולם באספקלריה של דראמה, אך גם חייו היו דראמה. חייו אינם מצטיינים במאורעות חיצוניים רבים ובולטים. אבל הוא עצמו אמר באחד ממכתביו, שאלישע הוא התגלמות שלו. גם הוא חי חיי יצר מתוחים ביותר. תמיד היה תלוי בין שני מאגנטים – בין החיים של מטה והחיים של מעלה. ומאבק איתנים נטוש היה ביניהם. והלא זה אנושי עד מאוד. וכבר אמרו: “כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו”. על דרך זו אפשר לומר, שדווקא הדמויות השסועות שבמחזותיו משמשות בבואה אבטוביוגראפית מסויימת.

שוהם תיאר איפוא את גיבוריו כבני אדם, בשר ודם. וזה שבחו. שוהם ראה גם את הלשון העברית כדראמה. יתר על כן, בכל מלה מקופלת, לפי הרגשתו, דראמה זוטרתא. והמשתמש בשפה העברית משול למחזאי. עליו לדעת להעלות מלים “ירודות” למעלה עליונה ולהוריד לפעמים מלים גבוהות מגדלותן. כל מלה היא איפוא גם נפש פועלת בדראמה.

שוהם ידע את סודה של השפה העברית – הלא זה סוד צירופי הלשון. סופר גדול, אמן גדול, יכול לעשות בלשון העברית צירופים רבים ונפלאים. הלשון נוחה לכך ונענית לחכם-הצירופין בלי קושי. בשפה העברית אין מלה יתומה, אין מלה “רווקה”, לכל מלה מעותדת בת-זוג, ואם סופר לא מצא אותה – סימן הוא שאיננו שדכן טוב…

אביא שתי דוגמאות מני רבות, שיוכיחו כיצד ראה שוהם את השפה העברית כדראמה. אנו יודעים את המלה “סמדר”. סמדר הוא הפרי בראשית התפתחותו. ולפי בן-יהודה: גרגרי הענבים הצומחים אחרי שפרחה הגפן. אנו יודעים גם מה זאת אש. והנה הוא צירף: סמדר-אש. והרי זו דראמה קטנה. תארו לכם את האש של השמש, שהיא בראשית נצנוציה. גרעיני האש האדומים הולכים וגדלים, והשמש יוצאת כולה מנרתיקה עד שהיא נעשית להבה ומפיצה אורה וחומה על פני כל העולם.

דוגמה שניה: אנו יודעים מה זה “אָבניים”. זה מקום משכבה של אשה בשעת לידתה, או האופן של הקדר, העושה כלי חרס. אך שוהם צירף אָבני-יה. ושוב אנו רואים את האלוהים יושב על האָבניים, חבלי לידה אחזוהו, כביכול, והוא בורא ברואים, שומע פעיית הברואים, נרעש ונפעם, ושמא הוא מצטער על כל ענין הבריאה והלידה…

ומצויים אצל שוהם מאות צירופים כאלה. כי על כן היה קרוץ כולו מחומר ומרוח של דראמה.

שוהם ראה את עם ישראל מעל מיצפה גבוה. גם את הארצות מסביב ואת העמים מסביב ראה כחשובים, ובזה תהילתו. אבל הוא ראה אותם כענקים המתגמדים והולכים, כגיבורים שמילאו את תפקידם והגיעה שעתם להסתלק, כעולם שנוֹגה השקיעה עדיין עליהם, לפעמים השקיעה יפה ומרהיבה עין, אבל זוהי שקיעה. והוא מתאר מעבר זה בכוח גדול. ודוק: עיניו ורוחו נצמדו אל המעבר ואל חיבוטי המעבר. בהם ראה את העלילה ההיסטורית הדרוכה והכבירה. אמונת-הייחוד לא יכלה להשתרש בבת אחת בתוך סביבה, שהיתה אלילית. ואמנם שרידי אלילות קמו לא פעם לתחיה וחיבלו בטהרת החיים הישראליים. זהו פשר מעשה זמרי וכן מקרים כיוצא בהם, שמסופר עליהם במקרא. שכן שוהם חש והבין את שיירי האפלה בנפש הישראלית ואת נפתוליה למען ההתבהרות. מכאן החליפות בעשיית הרע בעיני ה', ועשיית תשובה הסמוכה לה. זוהי מטוטלת נצחית הפועלת בכל תולדות העם.

כדי לסבר את האוזן אומר: שוהם ראה את עם ישראל לא כעמא פזיזא, בניגוד למה שפירש המדרש את הקריאה “נעשה ונשמע”. הוא מתאר את עם ישראל מראשיתו ובשאר שלביו כמי שלחם מלחמת איתנים עם עצמו, עם עולם האלילוּת שמסביבו ועם הנטיות האליליות בנפש, אבל הוא התגבר על כל אלה תוך נסיגות והתקדמות. התיאור הזה של נפש ישראלית, שכולה מישור ואין בה עקמומית, הוא תיאור אגדי; אולם למעשה אנו מוכרחים לתאר לעצמנו, שבני ישראל אשר הלכו במדבר, לאחר היותם ארבע מאות שנה במצרים, לא נעשו מיד טהורים, אלא נסוגו לא פעם למדרגתם הקודמת, ואף נטמאו ונתייסרו על טומאתם. תהליך זה טבעי גם לפרט וגם לכלל, והוא שמצא את ביטויו בדראמה.

שוהם היה טיפוס נזירי, כעדוּת עצמו, אבל לא נזיר תמים היה, אלא נזיר שכל יום צומחות לו שבע מחלפות ראשו וכל יום הוא גוזז אותן; נזיר, הנלחם עם עצמו, הנפתל נפתולי אלוהים עם יצריו.

קראתי קצת מכתבים פרטיים שלו, שלא נכתבו לשם פרסום, והם נותנים בידנו פנס להאיר מסתרי נפשו. הוא היה אדם יפה-תואר, מפונק, מושך, נשים אהבו אותו, והוא אהב נשים. כאשר היה בכפר אצל דודו באחוזה, היו בנות הכפר נמשכות אחריו. אבל היה בו חותם-מוסר עצמי, כוח כיבוש עצמי גדול. יום-יום היה נשרף באהבתו את החיים, ומן האפר היה קם עוד פעם מעודד לקראת יעודו היצירי. היעוד היה בדמו. חיי המעשה בכלל לא היו מתאימים לו, הוא נמעך בין גלגלי העשיה. שום משרה לא התאימה לו, אף על פי שניתנו לו משרות שונות. אפילו משרת מורה לא רצה לקבל באמרו: מה אשמים התלמידים אם לפתע פתאום, בהיותי בכיתה, ינצנץ שיר במוחי ואקום ואבלבל את השיעור. הוא היה איש, שהחזון השירי מפעמו תמיד גם בשעה שאינו כותב. ואי-אפשר כלל לתאר לעצמנו אדם כמוהו יושב בבנק ומגלגל בחשבונות או בשטרות. ואמנם כשישב בבנק, קרא את ורגיליוס, והיה מחליף שטרות ומבלבל מספרים, ולא שהה שם זמן הרבה.

כשתהיתי על חייו הייתי חושב, שאדם כזה לא יכול כלל להוציא את ימיו, להאריך ימים. הוא אוּכל, מפני שהיה סנה בוער. אנשים כשוהם מתים בחצי ימיהם. הוא היה קרבן יצירתו. כל שנה שעברה עליו היתה עושה צרבת בבשרו ומכלה אותו.

מפני זה אנו צריכים לקרוא את יצירתו דרך-קריאה מיוחדת. הוא היה מאותם הסופרים הגדולים, הטובלים את עטם שבע טבילות לפני שהם מעלים על הנייר פסוק עברי. ואף על פי שהיה שרוי בספירת התנ"ך ודלה מלוֹא חפניים מן הספרות העברית לדורותיה, היה סופר מודרני שבמודרני. הוא קדם למודרניסטים שבספרותנו. שכן הוא קיפל בתוכו תרבות עברית והשכלה אוניברסאלית גדולה; ימים ולילות ישב בספריית חותנו, שהיתה ידועה כאחת הספריות הגדולות בעולם (שהנאצים שדדו אותה) ולמד והגה וחקר. לכן היה משורר מקורי ועם זה מודרני ועשה פלאים בלשון העברית.

אני בטוח, ששוהם עוד ייחקר. במבוא שלי עשיתי עבודה ראשונה. ואני עצמי רואה, שיש כבר מה להוסיף. יצירתו של שוהם תיכנס כזרם חיים רעננים לתוך הספרות העברית ותפרה את היוצרים ואת הקוראים כאחד.


תשכ"ה


  1. באסיפה ב“בית הסופר” להערכת יצירתו של שוהם, עם הופעת כתביו.  ↩

  2. דברי א. קריב נתפרסמו ב“מאזניים”, אדר ב'–ניסן תשכ"ה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות