מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אין מגלים את המגולה

מאת: ישראל כהן

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

רמת-גן: מסדה; 1968

סוגה:

שפת מקור: עברית

כמה סופרים צעירים, וביניהם חשוּבים, התחילו מתעמקים בעברה של הספרות העברית, תוהים על שרשיה ואף מעריכים אחדים מראשוניה. זהו שלב בעל ערך, שכל יוצר חייב להגיע אליו, וטובה רבה צפונה בכך קודם כל ליוצר עצמו.

נתן זך, משורר ומבקר, הוא בין הסופרים הצעירים האלה. במאמרו “החובה לגלות”, שנתפרסם ב“דבר” (מיום 9.10 ש"ז), הוא אומר: “אין כנראה, דרך אחרת אלא לגרור את העבר הספרותי אל תוכו של ההוֹוה – אם אמנם נותר בו בעבר זה כוח-חיוּת להתקיים בהוֹוה”. אך טעותו של זך בכך, שהוא עדיין סבוּר, כי “את העבר יש לגרור”, בעוד שאליבא דאמת, הוא מובלע ועומד בדמנו ובספרוּתנו ואין מקום פנוּי ממנו בהוֹוה. הוֹוה בלי עבר הוא הפשטה ריקה. בוודאי הדין עם זך האומר, שתפקידה העיקרי של הביקורת הטובה הוא לגלוֹת. “לגלוֹת מה שיכול היה להיות הוֹוה אלמלא עצלוּתנו, אלמלא בּערוּתנוּ ובטחוננוּ המופרז ב’התקדמותה' הבלתי פוסקת של התרבות האנושית”.

אולם “לגלות” משמעו להוציא לאור עולם דבר, שלא היה ידוע, או שהיה ידוע ולא הרגישו בערכו. אך הכל מודים, שאין הפועל “גלה” נופל על המגוּלה ועומד, על הידוּע ועל המפורסם. אפשר שצריך לטפל ולחזור ולטפל גם בידוּע ובגלוּי; וביחוּד יפה הטיפוּל הזה לגבי ספרוּת וסופרים, ואין לקפּח את שכרו של ניסוח חדש לפי טעם הדור החדש. אבל אותה שעה צריך לומר בפירוש: אני עוסק מחדש במה שעסקו קודמי וּבמה שהוקירוּ קודמי.

כששמעתי בפעם הראשונה, שסופרים צעירים הוגים חיבה ויקר לשירת יעקב שטיינברג, רחב לבי. הנה – אמרתי – לא נותקה השלשלת ולא אלמן משורר. אך לפתע-פתאום התחילו מדברים על גילוּי שטיינברג, ולא עוד אלא שתבעוּ את עלבונו מידי הדור הקודם.

במבחר היפה של שירים ורשימות מאת יעקב שטיינברג, שהוציא נתן זך (בהוצאת “דביר”), כותב הוא במבואו:

ואף-על-פי-כן, עובדה היא, ששירתו של שטיינברג (בניגוד לרשימותיו) לא זכתה להיות מקובלת על בני דורו שלו ואף לא על בני המשמרת הספרותית, שבאה מיד אחריהם.


בקורת-רוח מרובה יכול אני להביא את עדותם כמעט של כל בני דורו, מביאליק ואילך, כדי להוכיח ש“עוּבדה” זו איננה עובדה. להד"ם. מיום הופעתה של שירת שטיינברג ועד “שירים אחרונים” שהוציא בּרש ועד “רשימות אחרונות”, שהוציא כותב הטורים האלה סמוך למותו – היה שטיינברג נחשב, מוערך ואף נערץ על בני דורו ועל רבים-מרובים שלא היו מבני דורו. אילו היה הדבר כן, אילו באמת היתה שירה גדולה כשל שטיינברג נעלמת מעיני דורו ובלתי נתפסת לו, היה זה מעיד על קוצר-דעת ואולי אף על אטימות רוחנית. אך לשמחתנו, אין הדבר כן.

כדי להפריך טענה זו כל עוד לא היכתה שרשים וכדי להעמיד סופרים צעירים ואת קהל הקוראים החדש על האמת כמות שהיא, טרחתי והבאתי קצת הקבּלוֹת בין מה שכתב נתן זך במבואו ובין מה שאמרו קודמיו לפני שלושים או עשרים שנה. וייסלח לי, שהבאתי גם ממה שכתבתי אני בחיי שטיינברג לפני 30 ולפני 25 שנה. למעלה מחמש-עשרה שנה הייתי במחיצתו, הוקרתיו וכתבתי עליו, ולא יהיה זה מן המידה להשמיט עדוּת עצמי מתוך ענוותנוּת שאינה במקומה. והרי הקבלות מעטות מני רבות:

נתן זך כתב בשנת 1963:

חזקה על שטיינברג, שהשקפת עולמו האֶסתטית נתבססה על השוּרה ואת מיטב כוחו הוא מגלה בשיר הלירי הקטן, הכבוּש, המעוּבּד יפה והפסימי ביסודו.


אשר בּרש ב-1948:

יושׂם נא לב לשירים הקטנים והזכּים: “גשם בלילה”, “ילד על סף שלוּלית”, “חסד קטן”, הבאים בשכנוּת מכוונת על-ידי המשורר. השירים האלה חושפים את יקר נפש המשורר בעצם טהרה. – – –

כאן (בשירים “חרוזים מבית הצורף”) הכל מרוּכּז ומזוּקק, מכוּון ומחוּקק, כאותם כלים זעירים ויקרים, המשוכללים עד דק, הנעשים בבית-הצורף.

(כתבי ברש, כרך שלישי)


שלום שטרייט ב-1937:

כאן, בארץ ישראל, באה כל גדלוּת-תכוּנתו לידי גילוי; התכוּנה הביבלית: הצמצום, התמצית, הסמל-הרמז. השיר שלו הגיע בצמצומו ובמלוא כוח-תכנו למדרגה של גרעיניות תנכ"ית.


פ. לחובר ב-1928:

יתר מכל הוא ירא את חזון-השווא, את הרמייה. כבוחן בזהב הוא בוחן כל מטיל קטן, כל חוּליה קטנה. הוא הוא אשר קבע בספרו חוק אחד בּל-ימוֹט לשירה: השוּרה. התא הראשון הזה של השיר צריך להיות ראשית כל בריא, שלם.

(“שירה ומחשבה”, עמ' 76)


נתן זך ב-1963:

לביטוי ראיית-העולם או ביקורת החיים שלו יצר שטיינברג לשון מיוחדת שלו.


ישראל כהן ב-1937:

המשורר מוליד כל מלה. מולד חדש. הוא ממלא אותה חיות חדשה. שטיינברג הוא אחד המעטים, שאמצעי יצירתו נלקחים מבית-היוצר האמנותי של הלשון. הוא מנפה בלי הרף את המלים והמיבטאים ואינו נכנע כניעה כלשהי לטעם הרבים ולצוּרות מקובלות.

(“הפועל הצעיר”, תרצ"ז)


נתן זך:

הכל חלק ממשל – חותר לגילוּי, אך כבד תעלומה. משל הרי ניתן להחליף בחברו, ובלבד שלא יתמצה ולא יתפּרש עד תום, אלא רק יימוג, כביכול.


יעקב פיכמן ב-1937:

בניגוּד לכולנו, שהנוף היה יסודו של עולם יצירתנו, היה הוא מעדיף המסקנות על המראות. את העולם ראה כבר אז כמשל.

(“מאזניים”, כרך ו', תרצ"ח)


נתן זך ב-1963:

החלום הדוחה את הרומאַנטיקן הצעיר לעמדה של הסתייגוּת נזירית מהוּלה בפסימיוּת נוסח קוהלת מן ה“עדה”, שכל אחד מגרגריה “מכניס יד לערימת זבל” על מנת לשלוֹת לעצמו משם בגניבה “פירור אושר”. מפנה מקומו למבט עז לעבר “אני” ערוֹם, ששוב לא יתיר לעצמו לשגות ב“חלומות” נרקיסיים.


יעקב פיכמן ב-1937:

בשובנו לקרוא את השירים האלה כיום, נכיר גם כאן את הקו השטיינברגי העצמי – אותה נעימת קוהלת המחלחלת בדמו כל הימים לא כמוטיב ארעי קל ומתנדף, כי אם גם כפאַתוס הולך וגובר, כילל נפשי על דלדול הדור, על דלדול עצמו.

(פרקי מסה – “מאזניים”, כרך ו' 1937, עמ' 117)


שלום שטרייט ב-1937:

רוּח קוהלת היתה מקננת בו עוד מבּאיבּו, שלא בהתאם לפרקי חייו הצעיר; עלם סקאֶפּטי היה.

(“מאזניים”, כרך ו', 1937)


נתן זך ב-1963:

ניתן אולי לומר, כי בדור שתבע ממשורריו התמודדות עם בעיות, המנסרות בחלל, עם נושאי השעה והמערכה, עם מאורעות חברתיים הרי-עולם, היה שטיינברג ליריקן בלתי מגוייס, יוצא-דופן, כבר בכך, שחתר להביע את אמת עולמו המכונס שלו1.


ישראל כהן ב-1937:

כל עצמותיה של שירת שטיינברג אומרות הלך-נפש. אין היא רואה את העיקר בתיאוּר, והסממנים האֶפּיים החיצוניים זרים לה. יש ליריקנים, שאינם מוותרים על סיפור המעשה, על העלילה. הם זקוּקים לאיזה שלד גופני, כדי להצמיד בו את נפשה הלירית. שטיינברג מפשיט מעל שירתו את הנרתיק הגופני ומרחיק אותה במתכוון מעולם העצמים הפיזיים. אין הוא רואה בשירה כלי-תשמיש למשהו מחוצה לה. היא תכלית לעצמה.

(“הפועל הצעיר” תרצ"ז)


שלום שטרייט ב-1937:

הוא לא ביזבז את חילו לשימוּש בפכים קטנים. – – – שום נחשול-חיים עז ושום מערבולת-מפלגות אינם עלולים לסחפו לפייטן מבסיסי-החירות שלו, כי כשרטון ננעץ הוא בעולם החזון והשירה, שאין להסיעו הימנו בכל הכוחות.

(“מאזניים”, כרך ו', 1937)


ישוּרוּן קשת ב-1948:

להיפך מצביונו של ח.נ. ביאליק, שאמר לגאול את היחיד שבו על-ידי שימצא את המעין שממנו שאב עוז ותנחוּמים העם, מחוללו, שאיפה מפורשת היא באֶגוֹאיסטן כיעקב שטיינברג למצוא תחילה את המעין הסתום, משיב נפשו של היחיד התועה. – – – ואף בשׂוֹרת הגאוּלה אין בכוחה להפיג את צערו, היחיד. הוא זקוק לפתרון חידתו האישית.

(“משׂכיוֹת”, עמ' 134)


נתן זך ב-1963:

מי ששר בשירתו ביוגראפיה מנותקת מתמרוּריה האופיניים לרבים, לא היה לו מה להציע לקוראיו, שאזנם לא עוד היתה מאוּמנת להעריך כראוי את המשמעת הסגפנית של שירו הלירי. שטיינברג, שנשמר מפעילוּת ומעסקנוּת חברתית, לא יכול היה להיות דבּרו של דור שעשה היסטוריה. מן הראוי אולי להוסיף גם את נטייתו של האיש להסתגרות, להסתכלות מגבוה, או לפחות, מנגד.


אָשר בּרש ב-1948:

עדים היינו במקרה שטיינברג לחזיון לא נפרץ בספרותנו. אדם שעמד לו כוחו לפרוש מבית-המטבחיים של הספרות ולהתדבק כולו, מתוך החלטה שברוח-הקודש, בעצם הדבר, ביצירה לשמה. הוא נראה כמוותר על הפרוזדורים, המבואות והחצרות, כדי להתכנס לבית-היוצר מתוך בדידוּת. הוא נראה כאדם, שבחר לו מדעת את גורל הממיתים עצמם באהלן של שירה והגות. יש אשר נשתומם על גבוּרת הנפש הזאת, על שנות-המסה הרצופות, להתפשט מכל נוסח ספרותי משחרר ולהעמיד לנפשו עיקרים חמוּרים וקבועים של יצירה לשמה – מעין כתיבה מתוך שפתיים חשוּקות. ומאמצים אלה מתוך סגפנות חברותית וספרותית, פרישה מן הכלל, אמנם עשו פרי ישווה להם.


נתן זך ב-1963:

כמרבית משורריה החשובים האחרים של השירה העברית החדשה – למעשה, כמעט עד ימינו אלה – אי אפשר לשבץ גם את שירתו במחלקות המקובלות של “קלאסיקה” ו“רומאַנטיקה” וכו'.


ישראל כהן ב-1937:

שטיינברג אינו נמנה על שום אסכולה בספרות העברית. הוא אסכולה בפני עצמו. זה שנים שהוא מופרש ומובדל מדרך-המלך של השירה העברית ומהלך יחידי.

(“הפועל הצעיר”, תרצ"ז)


נתן זך ב-1963:

באופנה החדשה, ששמה את הדגש על ניגוּניוּתה “המשוחררת” של לשון קולחת וחוגגת ועל צבעוניות שכוּרה של עולם שאַרמאַנטי ומתקתק מעט של פּונדקיות ועוברי-אורח, חזקה על שטיינברג האיטי והכבד – – – שצבעיו הם אפור ושחור ואדום-האש, שייראה זר ומוזר.


ישראל כהן ב-1934:

מעטים מאוד הספרים העבריים המקוריים כמוהו, שיש בו כדי להרתיע אותנו מן השיגרה – – – בכלל זולה היא אותה אהבה ניקלה, שרואה חובה לעצמה לדקלם תשבחותיו וחן-מעלותיו של העצם האהוב. יש בזה מתקנוּת, הנהפכת בפי הטועם למרירות-לענה.

(“הפועל הצעיר”, תרצ"ד)

**


**

נתן זך ב-1963:

כאן נמצאה לו עזרתה של רוח ביקורתית קודרת, שהגיעה כבר לידי ביטוי ראשון בסאַטירות של ימי הנעורים, המבשילות כעת אותה **ליריקה הגוּתית כבדה של

הבּגרות**.


ישראל כהן ב-1937:

יש כעס, מרי, נזיפה וקטגוריה בדבריו. שוּרה של תוכחה בדברי שטיינברג מחלחלת וצורבת. – – – כי שירתו והגוּתו נולדו תאומים והן חוּברוּ יחדיו.


לא הבאנו כאן אלא מדברי סופרים מעטים; על שטיינברג כתבו בשעתו: דב סדן, וויסלבסקי, למדן, בס, ליכטנבום, ריבולוב, גורן, בנשלום ורבים אחרים.

מכל אלה יחזה הקורא, שלא זו בלבד, שלא טחו עיני הדור מראות את שטיינברג, ואזניו לא אָטמוּ משמוע את צלילי שירתו, אלא אף זו: דברי הערכה, שזך משמיעם כחידוש גמוּר, כבר השמיעוּם קודמיו. מובן, שהסגנון והניסוח שונים פה ושם, אך הכוונה והתוכן זהים. ובכך איני רוצה, חלילה לקפח את זכותו של נתן זך לחשוֹף (לא לגלות!) את ערך שירתו של שטיינברג לפני הדור הצעיר. יש לו תפיסה משלו וכלים משלו וקנה-מידה משלו, ויבורך על מעשה חינוכי זה. אך סמי מכאן – גילוי שטיינברג תוך טפילת אשמה על בני דורו. ולוואי, שיצליח לעשות נפשות לשירת שטיינברג ולרשימותיו. שכן שירה טובה היא תמיד ענין למעטים. גם שירת שטיינברג היתה, הוֹוה ותהיה נחלתם של יחידים, אניני-טעם. ואסיים בדברי אָשר בּרש בענין זה:

שטיינברג אינו סופר לרבים. שטיינברג העיקרי הוא סופר למשפחה קטנה. מסופקני, אם גם עתה יצליחו מגדלי שמו להוציאו לרשות הרבים. אבל הפסדו יוצא בשכרו. אם אין יצירתו החשובה עשויה להשיג את תהילת הרבים, היא ניחנה בסגולה היקרה להנחיל את תמצית נפש מחברה לדורות דרך צינורות סמויים מן העין. מי כמוהו ידע, כי הערצת הרבים תלויה בכמה דברים, שבטילתם גורמת בטילה גם לה. אין הפכפך כקהל הגדול. לא כן המשפחה הקטנה, הצפופה, הנוטעת את צמח האהבה והידיעה האמיתי מדור לדור ומשקה אותו בדרכים נעלמות אך בטוחות.

(כתבי אשר ברש, כרך שלישי, עמ' 40)

תשכ"ג


  1. במקור המודפס: ‘שלי’ – הערת פב"י  ↩

ישראל כהן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ישראל כהן
רקע
ישראל כהן

יצירותיו הנקראות ביותר של ישראל כהן

  1. פרקי אהרן מגד (מאמרים ומסות)
  2. קורות חיי (זכרונות ויומנים)
  3. יצחק אדוארד זלקינסון (מאמרים ומסות)
  4. ירושלים – שער לספרי עולם (מאמרים ומסות)
  5. דו-שיח של סופרים עברים וערבים (מאמרים ומסות)

לכל יצירות ישראל כהן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות ישראל כהן

יצירה בהפתעה
רקע

עדר אדני

מאת יהודה ליב גורדון (שירה)

(לכבוד בעל המחברת “אם אין אני לי, מי לי?”)

מָה אָנוּ, תִּשְׁאָלוּ, וּמָה חַיֵּינוּ.

הָעָם נַחְנוּ כָּעַמִּים מִסְּבִיבֵנוּ

אוֹ רַק עֲדַת אִישִׁים בַּעֲלֵי דָּת אַחַת?

הָבָה אֲגַלֶּה לָכֶם סוֹד זֶה בְּנַחַת,

אַךְ אַל תּוֹצִיאוּ דִּבָּה מִן הַחֶדֶר:

לֹא עָם, לֹא עֵדָה אֲנַחְנוּ, רַק – עֵדֶר


עֵדֶר אֲדנָי, צֹאן קֳדָשִׁים הִנֵּנוּ,

הָאָרֶץ הִיא הַמִּזְבֵּח לְפָנֵינוּ

וַאֲנַחְנוּ כַּחַג בַּעֲבֹתִים אֻסַּרְנוּ,

כִּי לִהְיוֹת הַשּׂה לָעֹלָה נוֹצָרְנוּ.

וּמִבֶּטֶן לַקֶּבֶר כָּל הַיָּמִים

כֵּן נֵצֵא בִּרְצוּעוֹת – בִּרְצוֹן חֲכָמִים.


עֵדֶר בְּתוֹךְ הַדָּבְרוֹ, צֹאן מַאֲכָל הִנֵּנוּ,

הַבְּעָלִים, הָרֹעִים אוֹכְלִים טוּבֵנוּ,

צַמְרֵנוּ יָגֹזּוּ, עוֹרֵנוּ יַפְשִׁיטוּ

וּלאֵבוּסֵנוּ כִּי רַק לֹא יַבִּיטוּ,

מִנְעוּרֵינוּ יְנַהֲגוּנוּ הַמִּדְבָּרָה

בִּמְקוֹם אֵין מִרְעֶה וּסְבִיבָיו נִשְׂעָרָה.


עֵדֶר בַּמִּדְבָּר, צֹאן הֲרֵגָה הִנֵּנוּ

הַזְּאֵבִים מִכָּל צַד יִשְׂתָעֲרוּ עָלֵינוּ,

אִיש אִיש בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ לִבֵּנוּ קוֹרֵעַ

נְשַׁוַּע לֹא נִוָּשַׁע, נִצְעַק אֵין שׁוֹמֵעַ,

סָגַר עָלֵינוּ הַמִּדְבָּר כָּל אַפְסָים,

הָאָרֶץ נְחֻשָׁה, בַּרְזֵל הַשָּמָים.


אָמְנָם עֵדֶר הַיְקָר, צֹאן בַּרְזֵל אָנוּ,

הֵן כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא נִכְחַד קִימָנוּ,

הַזְּאֵבִים הָרְעֵבִים הִשְׁאִירוּ גָּרֶם,

הַגֹּזְזִים הַבֹּזְזִים לֹא הִכּוּ חֵרֶם,

הָרֹעִים הַתּוֹעִים לֹא כִּבּוּ רוּחנוּ –

אַךְ הַלְנֵצַח נְצָחִים יַעֲמֹד כֹּחֵנוּ?


עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ, צֹאן אֹבְדוֹת הִנֵּנוּ.

לֹא נֵצֵא חֹצֵץ לְהוֹשִׁיעַ נַפְשֵׁנוּ,

אִיש יִרְעֶה יָדוֹ, כָּל עֲמָלוֹ לְפִיהוּ,

אֵין דֹּאֵג אֵין חֹלֶה בַּעֲמַל אָחִיהוּ,

עַל כֵּן אֵין יֶשַׁע, אֵין מִשְׁטָר וָסֵדֶר;

לֹא עָם, לֹא עֵדָה אֲנַחְנוּ, רַק – עֵדֶר.


רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.