רקע
ישראל כהן
כתיב תּוֹֹתב
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: רמת-גן: מסדה; 1968

לכל לשון שני פרצופים, פרצוף שמעי ופרצוף חזותי. המשמיע מלה בעברית, רואה גם את צורתה, אופן כתיבתה. והכותב מלה, מלחיש לאזניו גם את אופן הגייתה. לפיכך נקראת המלה בעברית תיבה, על שם תבניתה המרובעת, כדרך שהיא מכונה גם דיבור. ובן-יהודה מביא מתוך חכמוני1 מובאה זו: “וצרף את האותיות הפשוטות זו עם זו ויעשאן דיבורים רבים”. הכתיב וההברה, הקול והמראֶה בלשון קשורים זה בזה בשעת הדיבור והכתיבה. פגימה באחד מהם נוטלת את זיווה של הלשון ומכניסה מהומה בין המשוחחים או המתכתבים.

לפני המצאת הדפוס, כשספרים היו נכתבים בידיים ודמיהם היו מרובים ולא היו מצויים אלא בארונות-קודש, בספריות או אצל עשירים, אפשר ששינוי הכתיב והניקוד לא היה אלא ענין של החלטה. הסנהדרין, או הכנסת הגדולה, או מתיבתא של חכמים, ישבו ודנו ונמנו וגמרו, שמכאן ואילך תיכתב המלה או תינקד כך או כך. ודאי, גם אותה שעה, ואולי ביחוד אותה שעה, היתה קדוּשת המסורת מעכבת כל ריפורמה, אך מנין מסוים של זקנים וחכמים היה יכול להתגבר גם על מכשול זה.

בימינו, כשידיעת הלשון, הקריאה והכתיבה, הן נחלתם של המוני-העם, והם מזהים את לשונם ואת עצמם בתמונות-אותיות ובציורי-מלים אלה ולא אחרים, כל שינוי הוא סירוס הסתכלותם בעולם מבעד לאותיות של הלשון הלאומית. ואם כך הדבר באומות העולם, קל וחומר בישראל. אנו שואבים כוחנו מן המקורות העתיקים. שפתנו מתנערת וקמה מתוך עצמה, צלמה צלם קדמון, שנתחדש בידי בני תקופתנו. כל תג וכל קוצו של יוד רווּיים רגש וחלום. אנו נושאים בקרבנו את תבנית-הבראשית של לשוננו. רק עם יפת-תואר זו התארשנו. כל שינוי שרשי עוקר את בריתנו מן השורש, ויש בו משום תרמית הממירה לנו רחל בלאה. וכל ממיר הוא בחינת לבן הארמי.


האקדמיה ללשון העברית, שהכל חייבים בכבודה, ושמפרי עבודתה אנו נהנים, זחה עליה דעתה ושלחה ידה במה שלא הוּרשתה. תפקידה להעשיר את הלשון ולא לכערה; לדלוֹת חידושים ותיקונים מתוך באֵרותיה העמוקות ולא לנתקם מן המסורת. אם אמרה לשכלל את הכתיב המלא, המצוי כבר בימי הבית השני, יפה עשתה. לא כל הצעותיה מחויבות להתקבל על דעתנו, אבל השיטה היא נכונה ובקו המסורת. אך הפיכת הכתיב והניקוד עד כדי כך, שכל מלה נעשית נעוות-דמות ונלעגת ­– זו מי התיר לה? ומה משמעוֹ של אותו “מיבצע סודי”, המוסיף תמיהה על תמיהה? על שום מה לא פירסמה ברבים את חכמת-התיקון של אותה ועדה שקדנית, שישבה שבעה נקיים והוציאה מתחת ידה כתיב לא-נקי כל עיקר? אפשר שדווקא הוויכוח היה מונע תקלה זו ואי-כבוד זה לאקדמיה, ש“מיבצעים” כאלה אינם מרבים אֵמון אליה.

הגיעה השעה לומר באזני אלה, שנשתגעו לדבר אחד, ורוצים לתת לנו לשון עברית קלה, שכל ענין הקושי המיוחד של הלשון העברית הוא בדוי ומבוּדה. כל לשון היא קשה וצריך ללמדה תמיד. לעברית כללים וחוּמרות משלה, כשם שלאנגלית ולצרפתית כללים וחוּמרות משלהן. ואף על פי כן עדיין לא הצליחו המקילים לתקן את הכתיב האנגלי או הצרפתי תיקון יסודי והסתפקו עד כה בהגהות קלות. כלום המלה Queue (תור) באנגלית ובצרפתית, המצויה בשלטים רבים אינה מעידה על תהום בין ההיגוי והכתיב? הלא באנגלית האותQ עצמה דיה בשביל להגות את ההברה “קיוּ”! וכמוה מצויות מאות רבות פעלים, שמות-עצם ושמות פרטיים. ובכל זאת, שפות אלו בינלאומיות הן ומדברים וכותבים בהן מאות מיליונים בני-אדם בכל חלקי תבל. הדיבור על הקושי המיוחד של הלשון העברית הוא גוזמה, הגובלת בעלילה. היא מהפנטת תחילה את המדברים על כך ולבסוף משפיעה גם על אחרים, שאינם מתעמקים בסוגית הלשון בכלל.

אולם אפילו נניח שהכתיב העברי הוא קשה, האם נתקן אותו בעיווּת פרצוף המלים? או כלום נעיצת ה- Vהלטינית הישרה וההפוכה בין האותיות היא דרך לתיקון? הלא אלו אותיות נכריות, התקועות כרגליים תותבות בתוך גופה של העברית, שאת דמותה יכערו ולהליכה לא יצלחו. האמנם היתה לנו עד כה שפה בעלת-מום, עד שבאו חכמי האקדמיה והאירו את עינינו בצורך להרכיב אברים מלאכותיים בתוכה? אתמהה!

תתאזר נא האקדמיה עוז ותסיר מיד מעל סדר-יומה את הכתיב-התוֹתב הלזה, ואנו נשתדל לשכוח את השגגה החמוּרה שלה, שהיתה עלולה לעלות זדון!


תשכ"ב


  1. ספרו של הרב שבתי דונולו בן המאה העשירית http://www.hebrewbooks.org/32416 – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות