מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הריתמוס של הסופר

מאת: ישראל כהן

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

רמת-גן: מסדה; 1968

סוגה:

שפת מקור: עברית

גלוי וידוע, שכל סופר עובד כ“ד שעות ביממה, מעת לעת. ואין כאן כל גוזמה. שכן אף שעות המנוחה והשינה והעיסוקים האחרים הן שעות “עבודה” לסופר. אמנם זמן העבודה הממשי, במובנה של חכמת הכלכלה, הוא מועט, מפני שרוב זמנו של סופר יוצא לבטלה, כביכול. ה”בטלה" היא אֵם היצירה. יתר על כן, שעות השינה והסחת הדעת הן זמן ההריון וההבשלה. לולא הן לא היו בידי הסופר אלא חוויות בוסר וביטויי-בוסר. החומר הגלמי מתעכל ומזדכך בשעות שאינן לא יום ולא לילה. בניגוד לבריאה הממשית, הוא מקבל צורה דווקא בין השמשות, בבית-היוצר האפלולי, ששמות ותארים שונים לו, כגון: תת-תודעה, מתחת לסף ההכרה, אלידע וכיוצא בזה.

אולם לכל אדם ריתמוס משלו, כל שכן לכל סופר. יש ריתמוס של עיכול ופליטה. פעמים שהשהוּת בין ההריון ובין הלידה ארוכה יותר, ופעמים שהיא קצרה יותר. וגם בתחום זה מצויות לידות-פלא ולידות-נפל. חומרתם של חבלי-לידה אינה משמשת ערובה לטיבו של הנולד. ישנם יסורים של שווא ומכאובים של סרק.

אף הריתמוס עצמו נעלם. לא פעם הוא מובלע בהמונו של יום ואפילו בהמונם של חיי נפש, אך הוא קיים ככוח מסדיר, החותך קול, מידה ומשקל ולרחשים. הוא חוק-עולם ואין מקום פנוי ממנו.

לפיכך כל מה שיש בו משום יצירה יש בו משום מסתורין, ואי אתה עומד עליהם אלא מתוך הסתכלות ממושכת ועיון מעמיק. רק התבוננות במהלך ההתרחשות של עצמך ופיענוח אותות וסמלי-הבעה של אחרים, עשויים לתת לנו אפשרות להפשיל את קצה הוילון.

כתיבת שיר, סיפור, מסה או ביקורת היא תמיד בגדר פלא. ואפילו ההגות, הבאה, כפי שאומרים, מן המוח, אם איננה צירוף של מחשבות קרוּאות ומשוּננות, אלא שקוּיה לשד הלב העצמי – אף היא מעולפת סוד. וכבר התריעו לא פעם על הפרדת רשויות היצירה. כל יצירה אמיתית באה מן הלב ומן המוח, והסוג הפורמאלי שלה איננו מכריע כאן. העיקר שדם הנפש נוזל בעורקיה והיא מבטאת את ייחודו של המחבר.

על כן ראיתי תמיד את הביקורת כסוג של יצירה, החיה בזכות עצמה, כמו השיר והסיפור, ואיננה תלויה בנושא שבו היא עוסקת. הסופר או הספר, שבהם היא מטפלת, יכול שיהיו מקרה בלבד ולא עצם. כשם שיש בת-השירה, כך מצויה בת-הביקורת, וכשם שאין המוזה נושקת לכל אחד, אלא בוררת לה את המיוחסים ואת הראויים לכך, כך נוהגת גם בת-הביקורת. המבקר האמיתי מתקדש לאומנות זו, שהיא אמנות. לפיכך אין המבקרים הטובים מרובים, כדרך שאין משוררים אמיתיים או מספרים אמיתיים מרובים. לא כל כותב רצנזיה הוא מבקר, אך גם לא כל חורז “רז” ב“פז” הוא משורר. בכל תחום ותחום מצויים קלי-עולם ואף מזייפי חותמות.

היצירה הפיוטית, שיש בה אמנות התיאור והביטוי ותמצית חיי הנפש הפרטית, נותנת את העולם בלבנו כל פעם בציור חדש. בלעדי ציור פיוטי זה היינו עוורים ועניים. שר-היצירה מפעיל כאן, אם לדבר בלשונו של הגל, איזו ערמה, ערמת-הטבע. הוא נוטע בלב המשורר דחיפה או הרגשה, שכל העולם תלוי בחרוזיו ואם לא יקיף אותו בבתי שיריו, יחזור חלילה לתוהו. תוך הרגשת יעוד זו ממצה המשורר את כל כוחותיו ועושה את חוויותיו האינטימיות מרכבה לקוסמוס. ערמה זו מצאתי בכל ספירות היצירה. היא הכוהל שביוצר, הרוח החיה והמניעה.

“ערמה” זו מניעה גם את המבקר. הוא ניחן בראייה צלולה יותר והרגשה ממלאת את ישותו, כי היוצר עמוק וסתום, והיצירה עמוקה וסתומה, והוא קרוי לפענח את הסתומות לא רק לקורא אלא גם ליוצר עצמו. ואמנם לא יוצר אחד הודה, שהביקורת גילתה לו מניעים ומוטיבים וצדדים, שהיו נעלמים ממנו. אך עיקר פעולתה של הערמה היא בכך, שהמבקר, המלא אף הוא חוויות ורשמים, ויש לו השקפת-עולם משלו, מאחיז את כל אלה בפירושו ליוצר או ליצירה מסוימים, בעוד שאליבא דאמת אין כאן פירוש למישהו אחר, אלא דרך-הבעה עצמית, עיצוב אישי, סגנון אמנותי, ליטוש צלע מצלעותיו של היהלום העולמי. כל ביקורת היא, איפוא, לדעתי, פרק יצירה, השקוי אינטימיות אוטוביוגראפית, גם אם הכותרת היא שמו של משורר או שמו של ספר.

ויורשה לי להביא דוגמה פרטית.

הנושא “מסתורין של היצירה” מילא אותי זמן רב, ועדיין אינו מרפה ממני, והנה הגיתי בו הרבה ואמרתי להעלותו על הכתב בהיקף עולמי. אך לפני שנתיים קיבל קריב עריכת “כנסת” במלאות 25 שנה למות ביאליק, והזמינני להשתתף בה. עובדה חיצונית זו הביאתני לידי כתיבת פרק במסכת זו בשם “ברז ההתרקמות”, המוקדש לביאליק, אף על פי שיש בו מבוא כללי ואיננו בא ללמד על ביאליק בלבד. ודאי היה ביאליק בתוך תכנית זו, אך הנושא ביאליק יכול היה בנקל להתחלף בגיתה, בטשרניחובסקי, בהיינה וכו'. כלומר, היסוד המתנוצץ, הנקודה המרכזית, הדחיפה לבטא ולנסח מחשבות והרגשות במטרה מסויימת, ה“תיזה” הנפשית, אם הוּרשיתי לומר כן, היתה בי קודם לכן, ובאה ערמת-המקרה ונתנה את הכיוון ואת חומר העיצוב.

ואין זה מקרה נדיר ולא בודד, ותמצאוהו מסוּפר על ידי מבקרים רבים. הוא אשר אני אומר תמיד: הביקורת היא סוג-יצירה, הכפוף לכל אותם חוקים ואף “קאפריזות”, של סוגי יצירה אחרים.

לפיכך רואה אני את הביקורת כסוגיה חמוּרה, המטילה חובות ותביעות מבעליה, מן הדין שתהיה כתובה בצורה אמנותית, תמציתית, שיהיה בה מעין היצירה המבוקרת, שתהיה אחראית כמוה, נובעת ממקור עצמי כמוה, יפה כמוה ורבת ענין. לא ייתכן שהביקורת תהיה ירודה, קלת דעת, מרושלת סגנון או סתומה ומעורפלת וקשת-הבנה יותר מן הענין המבוקר. ביקורת כזאת נוח לה שלא תיברא משתיברא. לצערנו מצוי הזלזול בכל אלה.

אולם העיקר היא שתהיה עשירת רוח ומוסיפה לחינוך הטעם הטוב, לשיפור הבנת הספרות. על ידי לשון ותוכן חיוניים. אין הביקורת מדע צרוף, אף על פי שהיא צריכה להסתייע במנגנון מדעי ובבקיאות רבה. יש לחתור לסינתיזה של גישה מדעית ובדיקה טקסטואלית עם הערכה ספרותית ואמנותית חיונית. סינתיזה כזאת לא תשקע יתר על המידה בפרטים ובפכים קטנים, אך גם לא תאמר אמירה סתמית, אלא יהיה בה מכוח-ההוכחה ומן החוויה האמנותית כאחד.


תשכ"ב

ישראל כהן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ישראל כהן
רקע
ישראל כהן

יצירותיו הנקראות ביותר של ישראל כהן

  1. פרקי אהרן מגד (מאמרים ומסות)
  2. קורות חיי (זכרונות ויומנים)
  3. יצחק אדוארד זלקינסון (מאמרים ומסות)
  4. ירושלים – שער לספרי עולם (מאמרים ומסות)
  5. דו-שיח של סופרים עברים וערבים (מאמרים ומסות)

לכל יצירות ישראל כהן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות ישראל כהן

יצירה בהפתעה
רקע

לוּ בָּאתָ...

מאת חנה סנש (שירה)

לוּ בָּאתָ פִּתְאֹם לְנֶגְדִּי בָּרְחוֹב…

יָדַיִם בַּכִּיס וּצְחוֹק בָּעֵינַיִם,

וּצְלִיל פְּסִיעוֹתֶיךָ בְּקֶצֶב מֻכָּר –

הָיִיתִי עוֹמֶדֶת נִדְהֶמֶת, נִבְהֶלֶת

לְאוֹר הֶחָזוֹן הַנִּפְלָא, הַיָּקָר.


עַד הִתְפָּרֵץ תְּמוּנָתְךָ אֶל הָעֹמֶק

תַּפִּיל כָּל כָּתְלֵי הַסְּפֵקוֹת בְּתוֹכִי,

תָּנִיף וְתָעִיף זְרוֹעוֹתַי לְחַבֶּקְךָ

בִּצְחוֹק וּבְדֶמַע: אָחִי!


שדות-ים, 5.3.1942

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.