רקע
ישראל כהן
שאול טשרניחובסקי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: רמת-גן: מסדה; 1968

אותן עשרים שנה, שעברו מיום מותו של טשרניחובסקי ועד היום, לא היו שנים של חיקור מיוחד ועשיית אזניים לשירתו. אין לומר שהיא נזנחה או שהניחוה בקרן זווית. אדרבה, עשאוה לימוד-חובה בבתי הספר וקצת גם קראו בה קריאה של רשות, ומבקר אחד או שניים ייחדו עיונים חשובים בה, ואף זכרוֹ הועלה כל שנה ביום פטירתו. אף על פי כן אנו חשים, כי המשורר ושירתו ראויים היו לטיפול אחר. ואין טרוניה זו על עצמנו באה רק משום שיש בכך פגיעה במצוות כיבוד-אב, שכן היה מאבות השירה העברית החדשה, ואין לזלזל גם בחובה זו; אלא קודם כל משום שיש כאן קיפוח הבן ודלדול מחיתוֹ של הדור. כי שירת טשרניחובסקי היא מקור של שפע, בחינת “מים עמוּקים ידלם איש-תבונה”. ובה גנוזים ערכי רגש ונוי נצחיים. עשרים שנה אלו הוסיפו לה וַדאוּת וקיימוּת. הזמן חזר וגילה את גרעיניותה, ששני דורות ניזונו הימנה.

טשרניחובסקי לא נתקבל בשעתו על ידי נוטרי כרם השירה העברית במחיאת כפיים, אלא במחאה מצד רבים מהם. הוא היה גפן זרה קצת. זן, שלא היו רגילים בו. ובריינין צריך היה לתת לו שטר-המלצה ו“הסכמה”. אפשר לומר, שמעולם לא חולל משורר מהפכה בספרותנו בשירים שקטים כמו טשרניחובסקי. הוא לא הוציא שום מינשר. אם ייחסו לו איזו ”פרוגראמה" יוונית, זה היה לאחר זמן, כשכבר נתאזרח בספרות. אך בתחילתו שר בפשטות נוגעת עד הלב:

נֵצֵאָה נָגוּרָה שַׁאֲנַנִּים

כְּתֹם עִדַּן קֶרַח וּכְפוֹר,

כִּזְרֹחַ הַחַרְסָה בַּגַנִּים

בִּנְאוֹת דִשְׁאֵי עֹנֶג וָאוֹר –


ודווקא קריאה זו לצאת ולגור שאננים וליהנות מן הטבע היא שהסעירה את הדור, אך היא גם שהיפרתה אותו ועוררה בו אהבה לחיים ורצון לפריקת עוֹל שיעבוד. כי החידוש לא היה בקריאתו לחיים חדשים, אלא בזה, שהיה טיפוס אדם חדש, שנתגלמו בו מאוויי ההתחדשות של בן-התקופה. אך ככל משורר יהודי גדול, שצמח ועלה מנבכי האומה, היתה סגולה זו רק קו אחד בקלסתר פניו. עכשיו, כשמסילת חייו מבהיקה לפנינו ואנו מחזיקים בידנו את כל כתביו, בולט קוצר-דעתם של המגדירים למיניהם, שראוהו כמין “יווני עליז”. הם נטלו תג בודד מדמותו הססגונית ועשאוהו כמין סמל לכל אישיותו הפיוטית. כיום אנו יודעים שטשרניחובסקי היה גם יהודי עצוב, והרינו עומדים משתאים מול פני החזיון, שדווקא טשרניחובסקי, שלא הרגיש טעם גלוּת כחבריו ולא ידע קרע בין יהדות ואנושות ולא עבר את סף בית המדרש – דווקא הוא כאילו חזה מבשרו את כל גלגולי ההיסטוריה המארטירולוגית של האומה ונתן לה ביטוי מופלא ונרגש כל כך! אם ביאליק היה בענין זה בחינת “מצוּוה ועושה”, הרי היה טשרניחובסקי בחזקת “אינו מצוּוה ועושה”. שהרי לא הביוגראפיה האישית שלו הכשירתו להיות לפה ל“קידוש השם” ולשפוך את זעמו הקדוש על פורעי כל הדורות, אלא הביוגראפיה הלאומית, הזדהותו שבאה אליו בסוד הדם ובנתיבי המסתורין של המורשת. הוא לא דילג על שום תקופת יסורים, אלא קיפלן כולן בנפשו. ואין צורך להזכיר עד כמה חי וכאב ושר וחתך ניב לנפתולי התחדשותנו במולדת, על כל ההוד ועל כל המורא שבהם, בימים ההם, החל משירי הערש וכלה בשיר האבל והצער למראה מיטב בנינו הנהרגים על משמר המולדת, שבו קונן באירוניה מרה:

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד.


חרוז, שהזכיר לנו את הפסוק ב“איכה”:

רְאֵה, ד', וְהַבִּיטָה, כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה.


אכן, כשם שהיה משורר הגבוּרה והגאולה, כך היה משורר הצער, צער היחיד וצער האומה והעולם.

טורים אלה צרים מהכיל את חומר-ההוכחה לחיזוק האמור, ואף אין זאת כאן הכוונה. אבל בפתח החוברת, שחלק ניכר ממנה מוקדש להערכת טשרניחובסקי, מן הדין לציין, כי הוא היה ראשון בכמה תחומים בשירה העברית, ולא רק בתכניה וברעיונותיה, אלא במיוחד מצד צורתה, משקליה, מקצביה וחידושי מבנה. כמעט שאין לך סוג או תבנית של פיוט, שטשרניחובסקי לא ניסה כוחו בהם ולא הנהיגם בספרותנו. מלכוּת עשירה ואדירה של צלילים וניגונים, ריתמיקה ומילודיקה, היתה שרויה בנפשו כל ימיו, והוא הנחיל אותה לשירתנו בתשוקה גדולה ובאהבה רבה, כשם שהכניס לאהלנו מאוצר השירה הקלאסית ומן האֶפוס העולמי בתרגומיו הנהדרים.

ודאי, הנגינה, הקרויה “אשכנזית”, היתה כאן בעוכריו ובעוכרינו. הרבה מן המוזיקאליות שבשירתו נתקפחה בשל המעבר ל“הברה הספרדית”, ואין בן-דורנו יכול לטעום בה את הטעם המלא של שירת טשרניחובסקי. אך זוהי צרת משוררים רבים של אותה תקופה.

כאז כן עתה רעננה היא שירת טשרניחובסקי ומלאה “חזיונות ומנגינות”. היא, שהיו לה פירות לשעתה וקרן קיימת לדורנו ולדורות, משופעת בנכסי חינוך והנאה. אך כל שירה טעונה טיפוח והסבר חדשים מפקידה לפקידה. יש צורך להאיר אותה מכל צד, להבליט את יסודותיה החיוניים, את חינה וערכה, והעיקר – להמציא אותה בשלמוּתה לפני הקהל. כי לצערנו, אין כתבי טשרניחובסקי מצויים, פשוטו כמשמעו, בידי התלמיד והקורא, מפני שאזלו מן השוק ורק יצירות בודדות מהן ניתנות להשגה. מחובתו של הציבור, וקודם כל של ציבור הסופרים והמחנכים, לשקוד על הוצאת כתבי טשרניחובסקי בשלמותם ובמהדורה עממית, כשם שמחובתם להוציאם במהדורה מדעית, כדי להעמידם על נוסחם הנכון ולעקור את השיבושים, שנשתרבבו לתוך שירה לאומית ואנושית זו, שגדוּלתה כתפארתה.


חשוון תשכ"ד

המלצות קוראים
תגיות