סופר נועז היה. בין שהעזה זו הביאה עמה בראשיתו תוצאות קלות, כגון הרומאן הראשון שלו “לבדה”, ובין שהביאה עמה תוצאות נכבדות, כגון “במשעול הצר” – מעולם לא הלך בדרך סלולה.
הוא היה מנושאי משאה של הספרות העברית, ממרחיבי יריעתה וממגדילי שמה ותפארתה. סופר פורה, הקולט את בת-קולה של השעה ומבטאה. קליטתו, וביחוד אופן ביטויו, היו מיוחדים תמיד. למן “לבדה” דרך “במשעול הצר”, שהיה מיפנה גדול במעלה-יצירתו, ועד לטרילוגיה “תולדות משפחה אחת”, שהיא חידוש רב לפי צורתה ומגמתה – העז קבק לשבור לוחות של אחרים ואחר כך של עצמו ולפסול לו תמיד לוחות חדשים. הוא לא שקט על שמריו ולא היה מרוצה מן השלב, שהגיע אליו. חותר היה לעילא ולעילא בלי הרף. ובין אם השיג את מבוקשו ובין לא – מכל מקום שאיפתו לעליה הטביעה תמיד איזו טביעה של רעננות ביצירתו.
ואמנם כשאנו סוקרים בסיקור-עין כולל על פני דרך יצירתו של קבק, אנו רואים מיד נוף מנומר ומנוקד במעלות ובמורדות, בהרים ובעמקים ובמישורים. העליה מן העמק אל ההר איננה באה אצלו לפי סדר שנות חייו; אין לראות את “במשעול הצר” כפרוזדור ל“תולדות משפחה אחת”, אלא כטרקלין מיוחד, כיצירה בפני עצמה. אבל מה שציין את מהלך חייו ויצירתו היה – ההבשלה התמידית, תסיסה שאינה פוסקת ונפתולים עזים להשגת צלילות רבה. ואמנם צלול היה קבק, צלול בביטויו וצלול במגמת נפשו. וגם בשנותיו האחרונות, כשהובלטה בו הנטיה הדתית, היה הוא מן המעטים, שלא עירפלו את אמונתם ולא עמעמו את יצירתם. הוא לא הסתער על הקורא ולא אחז בציציות ראשו למען הטותו בחזקה לצד הכרתו ואמונתו, אלא ביקש להשרות עליו רוח חדשה. לא הקל על עצמו את המלאכה, אלא רקם רומאן משולש הכרכים מתון-מתון, ובדרך פדגוגית מובהקת וחרוצה רצה להשפיע על הקורא ולהראותו מראה העבר וההווה באספקלריה אחרת. ובמידה שהצליח להתגבר על היסוד המגמתי שב“תולדות משפחה אחת” ולהזריח עלינו אורה של יצירה בכמה פרקים נבחרים ובכמה דמויות מובהקות – נעשה הדבר בכוח התכונה המוטבעת בו: תכונת הצלילות. היא גברה גם על נטייתו האחרונה למסתורין.
הקורא הרגיל הרגיש בדבר מיד להופעתו. הוא שילם לו שלמי-תודה פשוטים ויקרים ביותר: קרא אותו עד תומו. ואם אמנם לא תמיד יכול דבר זה לשמש קנה-מידה לערכה של יצירה, אבל הוא משמש תמיד יסוד לכל ספרות, שכן ספרות הנקראת ע"י רבים היא ספרות חיה. מבחינה זו היה קבק אחד מיסודותיה הוודאיים של ספרותנו החיה. כל ימיו ובכל שלבי יצירתו היה כך.
קבק זכה בהישגים נכבדים, שלא כל סופר זוכה בהם. הוא היה בן-בית בכמה סגנונים, סגנוני לשון וסגנוני נוף. וכשם שהצליח לצייר את נופה של ארץ-ישראל ב“משעול הצר” על כל פרטיו ודקדוקיו, מתוך בקיאות עצומה ומתוך חדירה נפשית עמוקה, כך עלה בידו לצייר את נופה של רוסיה ואוקראינה. כאילו שני מכחולים היו בידו ושתי מערכות צבעים ושתי דרכי ראייה. וכשם שתיאר את “תולדות משפחה אחת” בסגנון רגיל, יפה ורהוט, כך כתב את “במשעול הצר” בניב עתיק-חדש, שיש בו כדי להפרות ולנובב את הספרות. אינטואיציה גדולה סייעה לו לחשוף בגנזי לשוננו מבטאים חיים וריחות לשון ענוגים ולשבצם יפה יפה ברומאן הזה. זה היה נסיון מרהיב לשים בפי ישו ובני דורו שפה ההולמתם כל כך, שהיא צמודה לדמויותיהם של הדוברים בה ולתקופתם ללא כל חציצה שהיא. והנסיון הצליח להפליא. רק גיבורי “אהבת ציון” למאפו דומים לכך מבחינת ההתאמה בין זמן ההתרחשות ולשון הנפשות הפועלות.
הרבה כוחות היו תוססים בקבק, שלא הגיעו לידי גילוים המלא. אך מקצתם מצאו להם ביטוי מבורך גם בשדה ההוראה, העסקנות בעניני תרבות וחברה ותרגום.
הוא היה רומאניסט גדל-היקף ואחד הבנאים החרוצים והמאומנים של ספרותנו.
תשכ"ה