רקע
ישראל כהן
אליעזר שטיינמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: רמת-גן: מסדה; 1968

שטיינמן הוא סופר-סגולה. הוא מביאנו תמיד לידי התפעלות: בשפעת רוחו, בעֵרוּתוֹ לכל המתהווה בתחומי חיים ויצירה שונים, בלשונו המקורית והאביבית, המוציאה תמיד ציצים ופרחים חדשים, בברכת הנביעה וההבעה, בכושר-הצלילה לתוך סוגיות קטנות וגדולות, בכוח הצירוף והצריפה, ועל הכל – בחזונו האנושי, המזלף בּשמי חג על הוויות יום יום.

ואלה אינם אלא ראשי-תיבות לתכונות גדולות ועשירות של שטיינמן הסופר, שלא אוכל לפרשם כאן באריכות הרצויה ומקצתן פורשו במקום אחר.

שפעת-רוחו מייחדת אותו בדורנו. הוא מעין הנובע תמיד מחשבה והרגשה, עיון-עולם ומדרשי חיים, בינה ביחיד ובכלל, חקר-ההוויה ובדק-ההווי. אין שום נושא אנושי זר לבת-המחשבה שלו, והיא מלפפתו ליפוף של אהבה ותוכחה כאחד. בדפוסים רבים ייצוק את כל אלה: בסיפור ובמסה, בחרוזים ובמאמרים, בהערכת קדמונים ואחרונים, בתגובות-של-עראי וביומנים, בזכרונות ובמחקרים.

עֵרוּתו החריפה שומרת עליו מפני ההסתגרות במגדל-שן, כי על כן הוא מבעלי התגובה, המתרשמים מן המאורעות לחיוב או לשלילה ומביאים אותם לבית דינו של השכל והמוסר. אין שטיינמן גורס נייטראליות לא בעולם האצילות ולא בעולם העשייה. מה שקיים ומה שמתארע הוא טוב או רע, יפה או מכוער, ראוי לברכה או לקללה. ושטיינמן ניצב תמיד על מיצפה גבוה, על הר, אם על הר-גריזים או על הר-עיבל, ומשם ישלח דברו. והכל נוגע לנפשו: אירועים בחברה ובמדיניות, בספרות ובאמנות, בכלכלה ובמסכת נימוסים.

לשונו המקורית זורחת כאבני החושן והאֵפוד. היא מתגוונת תמיד מתוך עצמה מחדש. כל מאמר וכל מסה מוסיפים על הראשונים, מגלים גנזי ביטוי וציורי-סגנון עתיקים ומרדדים גם חדשים על סדן העתיקים. אפילו הבקיאים והידענים חייבים לעיין יפה באוצרו הלשוני של שטיינמן, שנשורת שהוא משיר דרך אגב טעונה לימוד. מבחינה זו פזרן הוא, ובכל שעת-כושר יעניק מרוב טובו.

שטיינמן הוא ממשפחת האמודאים הצוללים למעמקים. החזיונות הנראים על פני השטח אינם אלא סימנים לשרשיהם הטמירים, שיש לחשפם. כל שאיפה לתיקון מחייבת חשיפה, שבלעדיה לא ברור הענין הצריך תיקון ואין לדעת את דרכי התיקון. יש, כידוע, סיבות קטנות המחוללות תוצאות גדולות, ולכן אין לזלזל בעוּבדות של מה בכך, המורות על אפשרויות-שבכוח. פירותיה של העמקה זו בראיית תופעות החיים והיצירה ובהערכתן, ששטיינמן מגישם לפנינו לעתים קרובות, כבר נעשו נכסי-צאן-ברזל של דורנו ושל כל אחד מאתנו.

שטיינמן מאיר כל הימים את חיינו באבוקת-חזונו הלאומי והאנושי. לעתים קרובות יהגה בתולדות אדם ויבליט חלקם של עריצי-עמים בקלקלתו של עולם או יעביר תחת שבט הביקורת תפיסות משובשות על ערכם של גיבורי-דמים ותעלולי-מלכים. מסקנות התבוננותו משמשות לו קו ומשקולת גם להוויה, לעם ישראל ולמדינת ישראל. ואף על פי שפרקי כתיבה אלה רוויים לא-אחת פסימיזם, משום ששטיינמן רואה את כל הרע והנשחת, שירדו בשל כך לעולמנו – בא חזונו ומפייס אותנו: מה שהיה איננו דין שיהיה. בבית-גנזיה של ההיסטוריה העתידה ישנם אוצרות של טוב ויופי, שעדיין לא הגיעו לכלל התגשמות, ואם נרצה ונשאף אליהם – נשיגם. כך בספירת האומה וכך בספירת האנושות כולה. על דרך זו מלביש שטיינמן את חיי החולין מחלצות חג ומדליק על ראשינו נרות של תקווה ואמונה. וכדי לבסס אמונה זו בטוב, הקדיש רבות משנותיו לגילוי המאור שבחסידוּת אצלנו וגם שבחסידות-של-אומות-העולם. ללמדך, שהעולם בנוי גם על חסד וטהרה, ואיננו, ולא היה, כולו חייב.

תודות רבות אנחנו חבים לו לשטיינמן על ההתעוררות שהוא מטיל מזמן לזמן, על מתנות-הרוח שהוא מעניק לנו, על האריסטון הלשוני שהוא מגיש לנו ועל כל המשובח והזיוותני שאנו נהנים ממנו.


אדר תשכ"ב

המלצות קוראים
תגיות